רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 באפריל (3.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"התקליט YOUNG AMERICANS הוא הראשון שאהבתי באמת מאז HUNKY DORY. למעשה, לא אהבתי חלק ניכר מהמוזיקה שיצרתי בשנים האחרונות. שכחתי שאני לא מוזיקאי, ומעולם לא הייתי כזה. תמיד רציתי להיות במאי קולנוע, כך שבאופן בלתי מודע שני המדיומים הללו התמזגו. ניסיתי להטמיע מושגים קולנועיים בתוך בימוי סאונד, אבל זה לא עובד. אין לי קשר ממשי למוזיקה; תמיד גילמתי תפקידים דרך השירים שלי.

רוק הוא מדיום נגיש מאוד עבור כל אמן צעיר. אני אוהב מוזיקה, אבל היא לא מרכז חיי. כלומר, הייתי צייר לפני כן, אך כצייר לא יכולתי להרוויח מספיק כדי להתקיים. לכן פניתי לתחום הפרסום וזה היה איום ונורא – הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות. פרשתי מזה וניסיתי את עולם הרוק, כי זה נראה כמו דרך מהנה לעשות כסף ולקחת לעצמי ארבע או חמש שנים כדי להחליט מה אני באמת רוצה לעשות. אין לי שום אידיאל להיות "אמן רעב" (דייויד בואי, בשנת 1976)

ענבי הזעם של מובי גרייפ. ב-3 באפריל בשנת 1968 יצא אלבומה השני של להקת מובי גרייפ האמריקאית. שמו הוא WOW והוא בא עם תקליט נוסף ששמו הוא GRAPE JAM.

האמת היא שמובי גרייפ השתייכה לאותן חבורות מוזיקליות שכאשר נחשפו לראשונה לקהל הרחב, הותירו רושם עז כאילו אינן נמצאות בשום מקום אחר בעולם, למעט בסן פרנסיסקו, המקום שבו הן הקליטו ויצרו. באותן שנים, חברות התקליטים עבדו שעות נוספות וייצרו לכאורה המון להקות רוק, שרובן המכריע היו בסך הכל העתקים חיוורים של ג'פרסון איירפליין או קאנטרי ג'ו והפיש. כדי למכור את כל הערבוביה הזו, אנשי השיווק הדביקו לטשטוש הפרסום שלהן את המונח חסר המשמעות WEST COAST SOUND.

להקת מובי גרייפ יצאה מהסצנה התוססת של סן פרנסיסקו בשנת 1967, ממש באמצע ההמולה המבולבלת הזו. היה מדובר בחמישה מוזיקאים מוכשרים כמו סקיפ ספנס, ג'רי מילר, פיטר לואיס, בוב מוזלי ודון סטיבנסון, שנחשבו ביחד להבטחה גדולה. המפיק דייוויד רובינסון ניסה לנווט את הספינה, אך התנהלות מבולבלת בתוך הלהקה גרמה לענבים הטריים האלו לנבול במהרה. סקיפ ספנס, למשל, חווה התמוטטות נפשית קשה במהלך ההקלטות בניו יורק, אירוע שכלל לקיחת גרזן לידו ורצון להרוג איתה. זמן לא רב לאחר מכן הוא כבר ניגן זמירות אחרות בבית משוגעים.

למרות כל מסע הפרסום האגרסיבי שמובי גרייפ זכתה לו מצד חברת קולומביה, התקליטים שלה לא זכו אז להשמעה מספקת בתחנות הרדיו. בקרב המאזינים התגנבה הרגשה מוזרה שאם להקה מרגישה שהיא צריכה כל כך הרבה יחסי ציבור ופרסום מפוצץ, היא כנראה לא חייבת להיות טובה מאד. עם זאת, התקליט הראשון שלה היה פשוט מעולה, אך לאחר אותו תקליט מסחרר הגיעה הנחיתה המהירה עבור חברי הלהקה הזו. הקהל לא קיבל באהבה גדולה את המוצר החדש כפי שקיבל את קודמו.

רבים מהמבקרים והמעריצים חשו שיש חוסר מיקוד בולט בתוך WOW, שהיה מלא בנסיוניות מוזיקלית ובבדיחות פנימיות של חברי ההרכב. השיר THE PLACE AND THE TIME פותח את התקליט במקצב 4/4, אך כעבור כעשרים שניות ממשיך במקצב 3/4. לאחר מכן הוא חוזר ל 4/4 תוך הוספת תזמור וכלי נשיפה, ואז מאבד את חטיבת הקצב לגמרי. לפתע, השיר סוחף אל גן עדן פסיכדלי בתנועה פרועה ומהירה, משליך פנימה צפירות מכוניות ובכי של תינוק, ולבסוף מסתיים בתוך שתי דקות בלבד. האמת? אני אוהב את הדרך שבה זה קורה פה, אך בהחלט היה שם משהו מעורער, והדבר המוזר ביותר היה שהקטע הזה בכלל לא נכתב על ידי סקיפ ספנס.

גם השיר MURDER IN MY HEART FOR THE JUDGE לא נכתב על ידי ספנס, והוא נחשב לאחד השירים הנורמליים יותר בתקליט. מדובר בשיר פולק-רוק הומוריסטי על אדם שהובא בפני שופט בזמן שהתווכח על דוח חניה. מר מוזלי שואג את הרגשות שלו בשכנוע מוחלט, אפילו אם השיר עצמו היה פרודיה מוחלטת, והוא כולל גם סיום נהדר ומהיר. זה חומר מהנה בהחלט. והשיר BITTER WIND נשמע גם הוא כמו שיר נורמלי, שוב בסגנון המוקדם של להקת ג'פרסון איירפליין שמתבסס על הרמוניות קוליות. הוא קצר ומוביל מיד לשיר CAN'T BE SO BAD, שהתחיל כקטע בוגי נורמלי עם כלי נשיפה והרבה גיטרה עוקצנית. אבל פתאום זה הופך לבלדה רכה וקודרת, ואז חוזר לבתים המהירים ושוב לקטע הבלדה. אין ספק, זה תקליט עם הרבה טוויסטים בעלילה.

השיר שנקרא HE מחזיר לטריטוריה נורמלית, אל הארץ שבה גיטרות ידידותיות צחקקו בחלק אחד של הרקע וכלי מיתר סנטימנטליים עשו את שלהם בחלק השני. אבל המלודיה? די נשכחת. אבל רגע, סקיפ ספנס נכנס לתמונה עם השיר MOTORCYCLE IRENE. זו הייתה כתיבה מחדש של השיר LEADER OF THE PACK (מכירים את הלהיט הישן נושן ההוא?) עם מילים שסיפרו את סיפורה של אופנוענית בשם... ניחשתם, איירין. סוג של מגניבה שכזו עם ג'וינט בפה, עם פוזה מלוכלכת על ההארלי שלה, ציפורניים נקיות. מי ששר עליה. אז מה איתה בסוף? בהמשך היא נמרחה על הכביש וסיימה את חייה.

והקטע JUST LIKE GENE AUTRY היה גימיק מוזר במיוחד. כדי לשמוע את השיר במהירות הנכונה, היה צריך להשמיע את התקליט בפטיפון שמסוגל לנגן במהירות של 78 סל"ד. הבעיה הייתה שבתקופה ההיא כבר לא היו הרבה מכשירים כאלה בבתים, וחוץ מזה, הדרישה לקום מהספה ולשנות מהירות רק בשביל שיר אחד זה דבר די מעצבן. המילה אכזבה רבצה מעל התקליט הזה, וזה לא באמת עזר שהוא נמכר יחד עם GRAPE JAM במחיר שהיה רק דולר אחד מעל מחירו של תקליט בודד בשוק של אז.

לאחר יציאת התקליט הזה, מעטים נשארו כדי לקחת את החבורה הזו ברצינות. אבל כיום, במבט לאחור, אני נהנה מהיצירה הזו כמוצר תקופתי מרתק שמייצג את השיגעון של סוף שנות השישים. אשכרה שיגעון!

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט כך: "עצוב להגיד את זה, אך התקליט לא מתקרב לאיכות של הראשון. למעשה, זה אחד התקליטים האומללים ביותר מתוצרת סן פרנסיסקו. אז נכון שהנגינה של חברי הלהקה מהודקת פה. ונכון שההרמוניה הווקאלית שלהם טובה (כל עוד בוב מוזלי סותם את פיו). ועם זאת, יש פה אכזבה מרה. מובי גרייפ החליקו לפסיכדליה מתקתקה וחמודה כשהיו צריכים להישאר בעולם הרוק".

בעיתון רקורד גייד לא חסכו גם הם בביקורת והוסיפו: "הלהקה הזו פרדוקסלית עבורי. הקלטותיה הרשימו אותי בעוד הופעותיה החיות ממש לא. התקליט הזה יצא כאלבום כפול שניתן לרכוש אותו כשניים נפרדים או כחטיבה אחת מוזלת. ויש פה אפילו קטע אחד שאפשר לשמוע אותו כמו שצריך רק אם הפטיפון שלכם מנגן במהירות 78 סיבובים לדקה. מדוע הם עשו את זה? למה זה נחוץ? חבל על הגימיק!".

אז תקליט הג'אם המצורף, GRAPE JAM, הוא לא בדיוק יצירה מלאה של מובי גרייפ. הגיטריסט פיטר לואיס בכלל לא נמצא בו, ובמקומו אפשר למצוא אורחים מכובדים כמו אל קופר ומייקל בלומפילד. המוזיקה בתוך GRAPE JAM נשענת לא מעט על תבניות בלוז מוכרות. והאמת? תבניות בלוז הן מה שקורה בדרך כלל בג'אמים כאשר ההרכב המג'מג'ם לא מוצא רעיון טוב מזה.

אבל אל תטעו, יש בתקליט הזה דבר אחד שגרם לאחד השיאים הגדולים יותר של הרוק הקלאסי בעולם. השיר שנקרא NEVER השפיע רבות על רוברט פלאנט, הסולן של להקת לד זפלין. פלאנט כל כך אהב את מה ששמע, שהוא החליט להעתיק כמה משפטים מהטקסט של NEVER לתוך שיר מפורסם של להקתו ששמו SINCE I'VE BEEN LOVING YOU. וזה? מבלי לתת קרדיט למקור. לא יפה...

אחחח... הימים הטובים בהם עשו אלבומים מדהימים שאורכם היה חצי שעה. ב-3 באפריל בשנת 1968 יצא התקליט הרביעי והמדהים של סיימון וגרפונקל ושמו BOOKENDS.

בשנת 1968 העולם בער בלהבות של מהפכה, אבל בתוך האולפן של חברת התקליטים קולומביה, פול סיימון וארט גרפונקל היו עסוקים בלרקוח פלא של תקליט ששינה את פני המוזיקה. מאז הוא לא מפסיק להדהד. לטעמי, זה התקליט הכי טוב של הצמד הזה. כן, אפילו יותר מ"גשר על מים סוערים" המרהיב. וברור שהפרפקציוניזם של פול סיימון לא ידע פשרות.

הוא סיפר באותה שנה לעיתון רקוֹרד מִירוֹר: "באמצע ההקלטות לאלבום הזה נאלצנו לטוס לצפון אנגליה כדי להופיע ואז לחזור בחזרה ולהקליט. כשהגענו לאולפן, נשארנו ערים במשך יומיים כדי להקליט ולחזור בחזרה במטוס לאנגליה כדי להופיע ברויאל אלברט הול. התזונה של שנינו הורכבה אז מכדורי מרץ, קפה וכל מה שצריך כדי להשאיר אותנו ערים. אבל בשלב מסוים הכדורים הפסיקו להשפיע וארט נמס בהתאם. הוא איחר לשדה התעופה לאנגליה כי התעלף מתשישות. בגלל זה בוטלה ההופעה שלנו באלברט הול ואני ממש כעסתי עליו בגלל זה. מאד רציתי להופיע באולם הזה".

באותם ימים, אמריקה הייתה שרויה בכאוס מוחלט. מצד אחד עמדו הצעירים עם פרחים בשיער בקיץ האהבה (יענו פלאוואר-פאוואר), ומצד שני התחוללו הפגנות קשות ואלימות ברחובות. יציאתו של התקליט התרחשה במקביל לתקופה של תהפוכות תרבותיות ופוליטיות בארצות הברית, כשלמחרת הגעת BOOKENDS לחנויות קרתה ההתנקשות במרטין לות'ר קינג ג'וניור, אירוע שטילטל את האומה כולה. תעשיית המוזיקה באותה עת פעלה תחת ציפיות שונות לגמרי מהיום, כאשר אמנים הוציאו לרוב שני תקליטים בשנה. העבודה הממושכת על היצירה הזו, שכללה טכניקות הקלטה חדשניות עם טכנאי ההקלטה הנהדר, רוי היילי, הדאיגה מאוד את המנהלים בחברת קולומביה. הם חששו שהקהל ישכח את הצמד, אבל ההמתנה מורטת העצבים השתלמה. התקליט הזה שיצא תפס את האנשים ומיגנט אותם אליו. נו, איך לא?

פול סיימון הסביר את העיכוב בכנות: "לקח זמן רב בין האלבום הקודם שלנו לאלבום הזה, כי עברתי תקופה של קושי בכתיבת שירים. רציתי מאד לשמור על סטנדרט גבוה אז זרקתי כל שיר שלא נראה לי מתאים לציפיותיי. נראה לי שהצלחתי להתגבר על התקופה הזו. ארט ואני גאים מאד באלבום החדש שלנו. רוב השירים בו הם על ניו יורק, כי יש לי רגש חם לעיר הזו כאחד שנולד בה. צד אחד בתקליט הוא סיפר חיים - מלידה ועד מוות".

נראה לי שהקו המנחה של התקליט היה LESS IS MORE. מדובר בהפקה פשוטה אך מאד אפקטיבית שהוכיחה שלא צריך תזמורות ענק כדי לשבור את הלב. אני זוכר את הפעם הראשונה שהקשבתי לתקליט הזה. ואווו... זו הייתה חוויה! כי הכרתי עוד לפני כן להיטים שלהם, אבל פתאום באה לי פה סוויטת שירים מחוברת ומפתיעה ביותר. זה נשמע נועז. והאמת? הכרתי את הגרסה של להקת יס לשיר AMERICA עוד לפני שהכרתי את המקור שפה. כך ש"לגלות את אמריקה" פה - זה בהחלט היה מרענן עבורי. לשמוע את המקור אחרי הכיסוי. והשיר הפותח את התקליט, BOOKENDS THEME, מקבל גרסה שונה בסוף צד א' והופך את כל הצד לשמו של התקליט. BOOKENDS - כלומר שני צדדיו של מדף ספרים שתומכים בספרים שנמצאים עליו.

בתוך המסע הזה מסתתרות פנינים מוזיקליות מופלאות. השיר SAVE THE LIFE OF MY CHILD פורץ לרמקולים עם סאונד סינטיסייזר מוג שהיה מהפכני וחדשני בתקופה ההיא, כשרק מעטים ידעו איך לתפעל את המכונה המורכבת ההיא של רוברט מוג. זהו השיר המופק ביותר בתקליט, עם מקהלות שפורצות פה ושם ועיבוד הרפתקני ומהדהד במיוחד. והמילים... הו, המילים... כואב הלב להקשיב לתחינה להצלת הילד שלי. השיר הזה שיקף את תחושת הכאב והפראנויה של אמריקה בתקופת מלחמת ויאטנם שקרעה את האומה והגדילה יותר את הפער בין הורים לילדים. בתוך הבלאגן המופק הזה, ניתן לשמוע לשנייה אחת את הצמד שר קטע קצר מלהיט העבר שלהם THE SOUNDS OF SILENCE, וזה הרגיש סימבולי ונכון להפליא לשלב את האזכור ההוא דווקא שם.

פנינה נוספת היא, כאמור, השיר AMERICA, שיר מסע שהפך להמנון עבור זוגות צעירים שיצאו לחפש את עצמם בדרכים. פול סיימון כתב את השיר על עצמו ועל חברתו באותם ימים, קאתי צ'יטי, במהלך נסיעה באוטובוס. הוא תיאר בו את תחושותיו המבולבלות לנוכח הרצון לחוות את החלום האמריקני ותחושת האכזבה ברגע שהוא מגיע לארצות הברית. השיר הוא גם דוגמה מופתית לעוצמת הקולות של השניים כשהם שרים יחד ביוניסון, כלומר באותו צליל ללא הרמוניה.

במרכז הצד הזה נמצא הקטע VOICES OF OLD PEOPLE, שהוא בדיוק מה שהכותרת שלו מציעה. זוהי הקלטת קולאז' שארט גרפונקל יצר לאחר שהסתובב עם מכשיר הקלטה בבתי אבות בניו יורק ובלוס אנג'לס. הוא הקליט אנשים בוגרים וקשישים שמדברים טקסטים מהלב שלהם לתוך המיקרופון, ללא ליווי של כלי נגינה. הקטע נשמע כמו מסר מהדור העייף לדור הצעיר והתוסס, וקשה להקשיב לו מבלי שהלב ייצבט. פשוט מאסטרפיס מלנכולי שמתחבר ישירות לשיר OLD FRIENDS. השיר הזה מדהים במיוחד כשזוכרים שפול סיימון היה רק בן 24 כשכתב אותו, ברגישות מהממת, על שתי דמויות בוגרות שנזכרות בימי נעוריהן. איפה יש יוצרים צעירים ומהממים כאלו היום?

פול סיימון היה ידוע כמי שלא נבהל מלחצי דד-ליין, ולכן הוא לא הגיע עם מספיק שירים גמורים להקלטת התקליט. בשל כך, צד ב' הכיל שירים שיצאו קודם לכן כסינגלים או כחלק מפסקול הסרט "הבוגר" בבימויו של מייק ניקולס. בין השירים הללו בלט MRS ROBINSON, שזכה בשנת 1969 בפרס הגראמי לשיר הטוב ביותר של השנה. האם זה אחד השירים הטובים ביותר שהם עשו אי פעם? שיר נוסף, PUNKY'S DILEMMA, כלל אפקטים קוליים משעשעים ואת קולה של בוורלי מרטין, שהייתה אשתו של אמן הפולק ג'ון מרטין וזמרת פעילה בעצמה. השיר הזה לבדו דרש 50 שעות הקלטה, זמן שנחשב שערורייתי במושגים של אז, וכל זאת בגלל הפרפקציוניסטיות של הצמד שלא ויתר עד להשגת התוצאה המושלמת.

השיר HAZY SHADE OF WINTER הציג את פול סיימון במיטבו, כשהוא מדגים את התנהלות מעגל החיים כזרימה קבועה של עונות. פול תיאר שם את המצב שבו האדם מחפש משהו מושלם שלא נמצא, בעוד הזמן דוחק, מתקתק ומלחיץ. ויש את AT THE ZOO. איזה גן חיות מוזר ומרתק זה! הנימה ידידותית, הומוריסטית ומהירה – בדיוק מה שצריך לקבל בסוף תקליט כבד, נוקב ומהורהר שכזה. בולטת שם במיוחד השורה על כך שהזברות הן ריאקציונריות והאנטילופות הן מיסיונריות, מעניין למה? ככה זה אצל פול סיימון - אין תשובה מיידית.

והעטיפה של התקליט! היא המשיכה את הקו של LESS IS MORE. במקום הפסיכדליה הצבעונית שהייתה נפוצה אז, בחר הצמד בצילום שחור-לבן נקי וחשוף של ריצ'רד אבדון. שני יוצרים שמביטים לקורא ישר בעיניים ואומרים לנו "הנה אנחנו, ללא מסכות, מזמינים אותו להיכנס לעולם שלנו". העטיפה הזו מתעתעת - מצד אחד, הנה שני חבר'ה שמזמינים אותנו לעולם שלהם, אבל רגע - הם אמנם נראים נחמדים ומזמינים אבל הצבעים קודרים - והאם הם למעשה שואבים אותנו לתמונות קודרות? זה כוחה של עטיפה טובה!

פול סיימון סיכם את השקפתו אז: "יש המון אמנים כיום שכותבים המון חומרים אך לא לוקחים את הזמן כראוי כדי להעבירם כראוי. בעבר נהגתי לקטול אמנים אחרים אך נראה לי שהתבגרתי בנושא. אני אוהב את התקליט החדש של בוב דילן (JOHN WESLEY HARDING) וסרג'נט פפר הוא אחד התקליטים הטובים ביותר שהוקלטו עד כה". ואכן, ניכר שהתקליט הזה הושפע רבות מאותו תקליט מכונן של ארבעת המופלאים מליברפול.

המבקרים לא נשארו אדישים. בעיתון NME נכתב כי מדובר בתקליט מעורר השראה, עתיר דמיון אך לעתים מבלבל. במגזין מלודי מייקר החמיאו וכתבו שזהו תקליט מלא מחשבה, חכם ומופק כהלכה, וציינו כי השירים אמנם לא תמיד קליטים, אך הם מוגשים בהשראת הביטלס ומשקפים את אמריקה של היום על כל הטרגיות והחולניות שבה. בסופו של דבר, BOOKENDS הוא, כמו שאמרתי מלכתחילה, מאסטרפיס!

גם זה קרה ב-3 באפריל:

- בשנת 1951 נולד בסיסט להקת גראנד פאנק, מל צ'אצ'ר. עיתון מוסיקה אחד תיאר פעם את צליל הבס האימתני שלו כ"נפיחה של שור". זה בא כמחמאה, כמובן...

- בשנת 1960 הופיעו האחים אברלי בפעם הראשונה בחייהם באנגליה.

- בשנת 1949 נולד הגיטריסט הבריטי ריצ'ארד ת'ומפסון, שהיה הגיטריסט המוביל של להקת FAIRPORT CONVENTION, לפני שהחל בקריירת סולו משגשגת.

- בשנת 1973 היו ג'ון לנון ויוקו אונו בניו יורק. הם ערכו מסיבת עיתונאים ובה ביקשו לספר על מצבם מול הממשל האמריקני שביקש להעיפם משם מבלי לתת להם גרין קארד. עיתונאים שנכחו במקום המשיכו להציק ללנון על כך שהוא החליט להיפרד מאלן קליין ולא להעסיקו יותר כמנהלו. "כן, נפרדנו מקליין", אישר ג'ון. "מדוע?", שאל אחד העיתונאים. "מה אתה חושב?", התפרץ ג'ון בכעס. "אנחנו נספר לכם על כך בפעם הבאה". אז הופסקה בפתאומיות מסיבת העיתונאים וג'ון ויוקו פנו לשדה התעופה כדי לטוס ללוס אנג'לס.

- בשנת 1975 הואשם סטיב מילר בשריפת בגדיה ותכשיטיה של חברתו לשעבר, ברניטה דיוריו. כן, הוא ערם את בגדיה וחפציה האישיים לתוך אח והצית אותם. בקליפורניה, שריפת רכוש של מישהו אחר בשווי של יותר מ-25 דולר היא עבירה פלילית מסוג פשע שגוררת עונש מינימום של שנת מאסר אחת. בנוסף, מילר הואשם בהתנגדות למעצר כשנאבק עם השוטרים ונפל דרך חלון בזמן שניסו להצמיד אותו לקיר הבית. הוא סבל מחתכים ליד הסנטר והאוזן שנזקקו ל-23 תפרים. הערב של מילר התחיל בסן פרנסיסקו, שם דווח כי היה מצוברח במהלך ארוחת ערב עם חברים. הוא עזב את העיר בסביבות השעה 01:30 לפנות בוקר, והגיע זמן קצר לאחר מכן לבית של ברניטה בת ה-18. שם הוא דרש ממנה לעזוב את בית האבן הקטן שהיא שכרה ממנו. היא הוסיפה שהוא נהג באלימות, סטר לה והניף מוט במבוק נגדה. רייצ'ל דייוויס, שהתגוררה עם בעלה טים (המתופף המקורי של סטיב מילר באנד) בבית הגדול יותר בשטח, אמרה שברניטה הופיעה בפתח דלתה כשהיא היסטרית. לאחר שמילר ככל הנראה העמיס את חפציה לתוך אח, היא התקשרה למשטרה.

שוטר אמר שמילר עמד במרפסת הקדמית כשהוא הגיע. בינתיים, מילר ניסה לחבר צינור גינה כדי לכבות את הלהבה שהפכה למסוכנת. "האש", אמר מילר, "נהייתה קצת יותר חמה ממה שתכננתי. נקלעתי לסוג הצרות שנקלעים אליהן כשהשעה מאוחרת, כשכועסים וכשהשוטרים מגיעים. בעיקרון, כל עניין ההתנגדות למעצר היה שלא הפסקתי להשתמש בצינור, והחבר'ה האלה הצמידו אותי לקיר עם הידיים מאחורי הגב ודחפו לי את הראש דרך החלון". מילר מיהר להוסיף שהוא לא שוקל להגיש תביעה בגין אלימות משטרתית. "אני לא מתכוון לעשות שום דבר לגבי החלק הזה. אני לא רוצה עוד פרסום ורק רוצה שזה ייגמר". לאחר ששוחרר בשעות הבוקר המאוחרות של למחרת בערבות של 5,000 דולר, מילר נסע חזרה לבית ההוא ואכל ארוחת בוקר עם האקסית ומשפחת דייוויס. מילר התנצל על התנהגותו, אך כשהבחורה התקשרה לתובע המחוזי כדי לבדוק את האפשרות לביטול האישומים, נאמר לה שלא ניתן לעשות זאת בסוג כזה של תלונה פלילית. למרות מצבו, מילר קיבל ברוח טובה את הטון ההומוריסטי של הדיווחים בעיתונים, ואמר שהם עשויים "להצית מחדש" את הקריירה שלו, שהייתה רדומה מאז סיבוב ההופעות המוצלח שלו בשנה שעברה.

- בשנת 1967 החלה להקת CREAM להקליט בארה"ב את תקליטה השני. התוצאה לא הייתה מספקת. התכנון המקורי של הלהקה היה לחזור כבר ביום זה לאנגליה מארה"ב ולמהר להקליט תקליטון חדש. אבל עם כמה ימים שנותרו עד לפקיעת אשרת העבודה בארה"ב, נכנסה שלישיית הרוק הזו לאולפנים של חברת התקליטים אטלנטיק, ליומיים של הקלטות. טכנאי ההקלטה שחיכה להם שם היה טום דאוד, שלשמו נרשם קרדיט הקלטה של הרבה אמני ג'אז ונשמה ידועים. זו גם תהיה תחילת חברותו הקרובה, למשך שנים, עם קלפטון. נשיא חברת אטלנטיק, אהמט ארטגון, החליט לבוא לסשן ההקלטה ולפקח עליו. הזמן היה קצר והמלאכה מרובה, כשהתכנון היה לסיים מחצית אלבום בארה"ב ולהשלים את השאר באנגליה. ארטגון התעקש שקלפטון הוא הכוכב והשניים האחרים (הבסיסט / זמר, ג'ק ברוס, והמתופף, ג'ינג'ר בייקר) הם רק מלוויו. הקלטות הדוגמה לשירים החדשים שכתב ברוס נתקלו בארטגון שניפנף אותן כ"שטויות פסיכדליות". קלפטון לא בא עם שיר מוגדר ולכן הקליטה הלהקה קטע בלוז בשם HEY LAWDY MAMA, כשקלפטון מבצע בו סולו גיטרה בסגנון אלברט קינג. באולפן נכח גם בחור צעיר בשם פליקס פפלארדי, שהפיק פה ושם לאמנים זוטרים. הוא ביקש לקחת את ההקלטה הזו לביתו ושם, יחד עם אשתו גייל קולינס, כתב מילים ומלודיה חדשה לשיר, שיהפוך להיקרא STRANGE BREW. פפלארדי היה כה חביב בעיני השאר שהוא הפך במהרה להיות המפיק של התקליט.

- בשנת 1943 נולד ריצ'ארד מנואל, הפסנתרן של להקת THE BAND. בנוסף לנגינת הפסנתר, מנואל ניחן גם באיכויות ווקאליות שפיארו לא מעט מקלאסיקות הלהקה. מדי פעם הוא גם היה מנגן בתופים, כשהמתופף ליבון הלם עבר לנגן בכלי נגינה אחרים. מנואל התאבד ב-6 במרץ 1986.

- בשנת 2007 הכחיש קית׳ ריצ׳רדס, מהרולינג סטונס, בערוץ MTV, שהסניף את האפר של אביו, ברט, שמת בשנת 2002 בגיל 84. "זו הייתה בדיחת אחד באפריל". זה היה אחרי הריאיון שהעניק לעיתון המוזיקה הבריטי NME ובו סיפר שגופתו של אביו נשרפה והוא לא יכל להתאפק מלקחת הסנפה. כתב העיתון, מייק ביומונט, היה בטוח שריצ׳רדס רציני לגמרי ורץ לפרסם את הסקופ המזעזע. כך נכתב שם: "אגדת הגיטרה של הרולינג סטונס, קית' ריצ'רדס, חשף שפעם הסניף שורה של אפר אביו. כשהוא מדבר באופן בלעדי ב-NME השבוע, הכוכב, הידוע לשמצה בשל עשרות שנות שימוש בסמים, הודה כי נתן לאביו יציאה מיוחדת מהעולם הזה לאחר שריפתו. הוא אמר: 'הדבר הכי מוזר שניסיתי להסניף? אבא שלי. הסנפתי את אבי. הוא נשרף ולא יכולתי להתאפק עם הסנפה קטנה. לאבא שלי לא היה אכפת מזה. זה הלך טוב ואני עדיין בחיים'...".

- בשנת 1960 הקליט אלביס פרסלי באולפני RCA שבנאשוויל את השירים IT'S NOW OR NEVER, FEVER ו-ARE YOU LONESOME TONIGHT. שלושת השירים האלה הפכו ללהיטי זהב עבורו.

- בשנת 1966 פתח זמר פולק צעיר בשם פיטר טורק סדרת הופעות פולק במועדון TROUBADOUR שבהוליווד. חייו של טורק ישתנו כשיתקבל זמן קצר לאחר מכן להיות אחד מארבעת חברי הלהקה המהונדסת, המאנקיז.

- בשנת 1989 הייתה תקרית לא נעימה מחוץ להופעה של להקת גרייטפול דד, כשהמשטרה עצרה כ-24 מהמעריצים שניסו להיכנס ללא כרטיסים.

- בשנת 1995 יצא אלבום חדש לקינג קרימסון ושמו THRAK. ברולינג סטון הוא קיבל אז שלושה כוכבים וההסבר היה כך: "הגלגול האחרון של חלוצי הארט-רוק, קינג קרימזון, יצר איחוד נדיר של עוצמה ודיוק, ועיצב שלושה אלבומים מראשית שנות ה-80 שהיו הישגים. עם האלבום THRAK, קינג קרימזון הגיחה מחדש מתקופת הביניים כשהווירטואוזיות היצרית שלה אומנם האפירה מעט, אך לא נעלמה. המודל החדש של קינג קרימזון מאמץ פורמט מורחב: המנהיג הרוחני והגיטריסט רוברט פריפ והזמר-גיטריסט אדריאן בילו מצטרפים לשותפיהם מהעבר, הבסיסט טוני לוין והמתופף ביל ברופורד, יחד עם חברים חדשים — טריי גאן בבס סטיק ופאט מסטלוטו בכלי הקשה. הקטע האינסטרומנטלי הפותח של Thraהאלבום, VROOM, הוא תערובת של מלודיה ומהומה המוכיחה שוותיקים אלה יכולים לעמוד בקצב של 'מרעישנים' צעירים בכל הנוגע לאלימות צלילית מלוטשת היטב". אם כך, למה רק שלושה כוכבים? למה?

- בשנת 1969 הסגיר ג'ים מוריסון את עצמו ל- FBI בלוס אנג'לס, אחרי הופעה שערורייתית של הדלתות במיאמי, שם נחשד כי הוא התערטל מול הקהל, הוא שוחרר בערבות של אלפיים דולר. הוטלו עליו שישה סעיפים של התנהגות לא מוסרית. עד היום אין הוכחה מצולמת שהוא אכן התערטל.

- בשנת 1968 הקליט דונובן את השיר HURDY GURDY MAN, בהפקתו של מיקי מוסט. השיר הזה קשור ללהקת לד זפלין כי הגיטריסט ג'ימי פייג' והבסיסט ג'ון פול ג'ונס מנגנים כאן. שניהם עוד לא הקימו את הלהקה הגדולה ההיא אלא תיפקדו כנגני סשנים. מה שכן, יש הסבורים (כולל פול ג'ונס) שהגיטריסט בשיר הזה היה בכלל אלן פארקר. דונובן עצמו סבור שפייג' היה הגיטריסט. בקיצור - לך תסמוך על מוזיקאים.

- בשנת 1971 עזבו קית' ריצ'רדס וצ'ארלי ווטס (מהרולינג סטונס) את אנגליה וטסו לצרפת. סיבת העזיבה הייתה בריחה מזרועות המס הבריטי. ריצ'ארדס התמקם באחוזה ענקית בשם "נליקוט", שם הסטונס הקליטו מיד לאחר מעברו את אלבומם הכפול והנחשב EXILE ON MAIN STREET.

- בשנת 1967 טס פול מקרטני ללוס אנג'לס במטרה להפתיע שם את בת זוגו בת ה-21, ג'יין אשר, ליום הולדתה. אשר שהתה אז בלוס אנג'לס במסגרת עבודתה כשחקנית בהפקה של רומיאו ויוליה. הוא הביא עמו מצלמת וידאו 8 מ"מ וצילם בה חלקים משהותו שם. המצלמה הזו נגנבה בשלב מאוחר יותר על ידי מעריצים של הלהקה.

- בשנת 1946 נולד די מאריי, שהיה הבסיסט הקבוע בלהקתו של אלטון ג'ון מתחילת הסבנטיז וגם באייטיז (חוץ מכמה הפסקות פה ושם). הוא מת מסרטן בשנת 1992.

- בשנת 1964 הגיע בוב דילן בפעם הראשונה למצעד הבריטי, עם תקליטו THE TIMES THEY ARE A-CHANGIN.

- בשנת 1964 גילה ג'ון לנון בראיון שהוא נדלק על גיטרות RICKENBACKER אחרי המלצה עליהן שקיבל מנגן מפוחית הג'אז הידוע, טוטס טילמנס.

- בשנת 1967 הקליט ג'ורג' האריסון, באולפני EMI, את תפקיד השירה שלו בשיר WITHIN YOU WITHOUT YOU, שיפתח את צד ב' בתקליט SGT PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND של הביטלס.

- בשנת 1980 נערך מופע ראשון משניים (השני למחרת) של שלושת חברי להקת הסטרנגלרס ללא הסולן שלהם אך עם קשת של אמני מוסיקה חשובים. בתחילת 1980, סולן הלהקה, הגיטריסט והזמר יו קורנוול, נעצר ולאחר מכן נכלא בגין החזקת סמים. הדבר הותיר את הלהקה במצב רעוע, שכן היו לה שתי הופעות שתוכננו בתיאטרון ריינבאו היוקרתי בלונדון ב-3 וב-4 באפריל. במקום לבטל את ההופעות ולאכזב את מחזיקי הכרטיסים, הנהלת הלהקה וחברי הלהקה הנותרים קיבלו החלטה נועזת. הם בחרו להמשיך עם ההופעות, והפכו אותן להצהרה נגד מה שנתפס באופן נרחב כ"גזר דין קשה מדי" לקורנוול, גזר דין שלדעת חלק מהאנשים נועד לשמש דוגמה למוזיקאי רוק. זה ללא ספק סייע במשיכת מגוון אמנים אורחים שהיו להוטים להראות את תמיכתם. ערבים אלה הפכו לאגדיים לא רק בשל הנסיבות שסביבם, אלא גם בשל צוות המוזיקאים יוצא הדופן שהתגייס לתמוך בלהקת הסטרנגלרס. רשימת האורחים הייתה רשימה של ה"מי ומי" בסצנת המוזיקה הבריטית. היו שם רוברט סמית', פיטר האמיל, איאן דיורי, טויה ווילקוקס הצעירה (שתתחתן מאוחר יותר עם רוברט פריפ, אם כי הם לא נפגשו באירוע זה), סטיב הילאג', הייזל או'קונור, ניק טרנר מלהקת הוקווינד ועוד. מעורבותו של הגיטריסט רוברט פריפ הייתה גולת כותרת מובהקת, כשהוא מביא את קול הגיטרה הייחודי שלו.

- בשנת 1980, שהתה להקת פריטנדרס בממפיס, במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלה בארה"ב, כשזמרת הלהקה, כריסי היינד, נקלעה למריבה בבר. זה החל כשהיא לא רצתה לחכות בתור לשירותי הנשים ונכנסה לשירותי הגברים. לאחר מכן היא חזרה למקומה עם החבר'ה כשלפתע ניגש אליה איש מצוות הבר והורה לה לצאת משם. היינד הייתה במצב רוח להתווכח ולא אהבה שהבחור לא אמר לה את מילת הקסם – הלא היא, בבקשה. משטרה הוזעקה, היינד הושלכה לניידת, אך בפנים הצליחה להשתחרר מהאזיקים, פתחה את חלון הניידת ואמרה לשוטר, "סלח לי, האזיקים האלו שלך, נכון?" – השוטרים לא לקחו זאת בהומור ודאגו לאזוק אותה שוב, הפעם עם ידיים מאחורי הגב, כשהיא מנסה לבעוט בחלון הניידת ברגליה. היא כמובן בילתה את הלילה בתא המעצר.

- בשנת 1977 יצא תקליט הלהיטים הגדולים של להקת סמוקי. גם בארצנו הוא נמכר כלחמניות טריות. נו, איך לא?

- בשנת 2015 מת בוב ברנס, המתופף המקורי של להקת לינירד סקינירד. בן 64 במותו.

בונוס: ג'ימי פייג' מלהקת לד זפלין סיפר החודש, אפריל בשנת 1969, למגזין "ביט אינסטרומנטל":

"הציפיות הכי פרועות שלנו לא השתוו למה שקיבלנו בסיבוב ההופעות האחרון שעשינו בארצות הברית! ציפינו לסיבוב ההופעות הזה; רצינו להופיע וליהנות עם הקהל שם, אבל הייתה שם היסטריה – המון תשואות סוערות.

אף אחד לא שמע עלינו ולא היו נותנים לנו צ'אנס כאן באנגליה... בעוד שבארצות הברית היו מוכנים לתת לנו את ההזדמנות הזו. אין לי שום דבר נגד אנגליה, אבל כל הסצנה בארצות הברית פשוט טובה הרבה יותר. הקהל שם באמת מכיר להקות אנגליות; הם ניגשים אליך ושואלים על להקות שבכלל לא היית מצפה שיכירו, כמו להקת הבלוז של ג'ון דאמר. יש להם תקליטי יבוא מאנגליה והם יודעים על הסצנה הבריטית הרבה יותר ממה שהבריטים יודעים על מה שקורה באמריקה.

שם אפשר למצוא סגנונות שונים באותו כרטיס. אפשר לראות אמני ג'אז, סטרייט רוק, קאנטרי ובלוז – כולם באותו ערב – והקהל יקשיב להכול. זו הסיבה שלהקת 'הבירדס' יכלה לשנות את הסגנון שלה בן לילה; הם ידעו שהקהל ימשיך להקשיב להם. כאן באנגליה זה לא ככה.

גילינו שלהופיע ארבעה לילות באותו מקום בארצות הברית זה דבר נהדר. השתפרנו מיום ליום ומצאנו את עצמנו מאלתרים דברים תוך כדי הופעה. למעשה, היינו חייבים – ההופעות הפכו ארוכות ולא יכולנו פשוט לחזור על עצמנו. אף אחד לא רוצה לנטוש את אנגליה, אבל המקום הזה כל כך מגביל. מה שהיינו צריכים כאן זה רדיו כמו שהיה בארצות הברית בערך ב-1958. אפילו בעיר קטנה בארצות הברית יש בחירה בין שש או שבע תחנות: כמה תחנות שמשדרות רק מוזיקת נשמה, שלוש שמשמיעות מוזיקת 'באבל-גאם' ומצעדי להיטים, ותחנת FM מחתרתית אחת שמשדרת בסטריאו. זה גורם לכולם שם לשבת מרותקים עם האוזניות.

בנוגע לנגינה עם קשת כינור על גיטרה – פעם ניסיתי לנגן עם קשת על סיטאר... אבל הסיטאר הזה 'סבל' ממני כל כך הרבה לאחרונה, שחשבתי שזה כבר יהיה בבחינת להוסיף חטא על פשע, אז ירדתי מהרעיון".

בונוס: החודש, אפריל 1977, נאמרו הדברים הבאים מפי אמני רוק שונים במגזין מלודי מייקר:

פיל קולינס: "זהו אחד מסיבובי ההופעות הגדולים ביותר שלנו. ביצענו כעת את המעבר לאולמות הגדולים. כל מה שג'נסיס צריכה עכשיו הוא להיט. זה באמת עוזר, אחרת נישאר להקת קאלט גדולה".

טוד ראנדגרן על פרדי מרקיורי: "יש לו קול מצוין והוא זמר טוב. 'רפסודיה בוהמית' הייתה יצירה טובה, אך ברגע שהם יצרו אותה, הם החלו לחקות את עצמם בכמה משיריהם האחרים, ואני לא חושב שחיקוי הוא טוב כמו המקור".

ג'ף לין: "זה לא רוק קלאסי. אני פשוט קורא למה שאנחנו עושים באי.אל.או בשם מוזיקה. לא הייתי אומר שזה מושפע בכלל מהמוזיקה הקלאסית. אולי מעט פה ושם, אך באופן כללי לא. אנחנו להקת רוק וזהו. כשהתחלנו, הלהקה לא הייתה באמת להקה; זה היה מאוד יומרני. ברור שאני מושפע מהביטלס כי הם תמיד כתבו את סוג השירים שאהבתי. אם כבר להיות מושפע, עדיף להיות מושפע מהדברים הטובים ביותר, אך לגבי גניבת שירים – מעולם לא עשיתי זאת. לפני 'אלדורדו' עבדתי, במידה מסוימת, קצת נגד עצמי; לא נתתי לעצמי להשתחרר לחלוטין ועשיתי דברים שבהם התאפקתי מעט וחשבתי שאולי זה קצת מפוקפק או משהו כזה".

פיטר גבריאל: "בהתחלה הייתי ממש עצבני. מעולם לא הופעתי ללא ג'נסיס. עכשיו אני מנגן בפסנתר על הבמה. תמיד כתבתי שירים בישיבה ליד הפסנתר. אני עדיין חושב ששילוב סיפורים במוזיקה הוא דבר מרתק, ואף אחד עדיין לא עשה זאת כראוי. ישנם אלמנטים ויזואליים סנסציוניים, אך הם אינם משולבים באמת בסיפור, ומשום כך הם אינם מרגשים את הקהל".

איגי פופ על תרומתו ללהקת הסטוג'ס: "חיסלתי אותם".

בונוס: סטיב הארלי, סולן להקת קוקני רבל, אמר באפריל 1975 את הדברים הבאים למגזין TROUSERS PRESS:

על האמונה בעיתונות:

"כעיתונאי לשעבר, אני יודע היטב לְמה להאמין בעיתונים. למגזין הפופ NME יש חוש הומור של תלמידי בית ספר סוררים; זה רגרסיבי, מיושן ומפגר. כל הצוות שם עדיין עוסק בבוגי רוק'נ'רול זול. הם לא מבינים מודרניזם בשום צורה, ונמצאים הרחק מאחורי מה שקורה באמת. הם רוצים להיות העיתון שכולם אוהבים לשנוא. הם לא עוזרים לי, אבל הם בהחלט לא מונעים ממני לעשות את מה שמתחשק לי".

על המתקפות נגד העיתונות בשיריו:

"כן, כיוון שהשירים שלי הם הכרוניקות שלי – הם מתעדים את חיי. אם אני עובר תקופה של שנאת עיתונות, תקופה שבה אני נמצא כבר כשנה, אני כנראה שונא אותם יותר ממה שהם שונאים אותי".

על השפעת השיר ALL ALONG THE WATCHTOWER על שירו SLING IT:

"זה אחד השירים הטובים ביותר שדילן כתב מעולם, ו-SLING IT הוא אחד השירים הטובים ביותר שכתבתי אני. זה אחד השירים האהובים עליי כיוון שמבחינת התמליל הוא אומר את כל מה שרציתי לומר. פשוט לא רציתי להטריח את עצמי בחיפוש אחר מנגינה מקורית – למה לי לטרוח?"

על הפופולריות שלו:

"אני עושה את זה כדי לספק את עצמי, אין כאן אגומניה. משהו מצחיק מאוד קרה בהופעות שלנו בדטרויט ובקליבלנד: הקהל קנה את התקליט שהפצנו שם מתוך סקרנות, ולא כי הם היו משוגעים על הלהקה. האולם היה מלא בשלושה רבעים, בערך אלפיים וחצי איש, ולהערכתי 2,000 מהם הגיעו רק מתוך סקרנות. למרות זאת, הם נעמדו בסוף לפי פקודתי.

אני לא עומד על הבמה ואומר: 'כן, כן, תנו לי לשמוע אתכם שרים, תנו לי לשמוע אתכם אומרים את זה עוד פעם, תמחאו כפיים יחד' – אני לא עושה את השטויות האלה. יש לי מעין שיח עם הלהקה, כאילו אנחנו יושבים בסלון; רק שלושה או ארבעה מאיתנו מדברים עם 3,000 אנשים. אלה לא ילדים בני 15; זה פשוט הכישרון שיש לי איכשהו שם למעלה, שהעניק לי משהו מהפנט. אולי זו צורת האף שלי, אולי העובדה שאני צולע, ואולי העיניים הכחולות. אני לא יודע.

אני לא זוקף זאת לזכותי; זה ההבדל בין אגומניה לבין העובדה שיש לי נטייה להיפתח בפני אנשים ולומר את האמת. זה לא מצב שבו כולם שרים יחד את השיר ANGEL עם צעיפים באוויר (בהתייחסו לרוד סטיוארט – נ.ר), זה לא זה. זה לא ג'יימס בראון שמתאבד על הבמה ומצליף בקהל למוות, וזה לא האוסמונדס שגורמים לקהל לצרוח. זה פשוט אדם שכל המופע שלו, בן השעתיים, הוא מעין מבט סוריאליסטי על החיים".

בונוס: באפריל 1966 סיפר ניל אספינל, עוזרם של הביטלס, בירחון הלהקה:

"התחביב האהוב ביותר על פול כרגע הוא הקלטות. יש לו חדר ובו ציוד הקלטה רב, והוא מבלה שם שעות ארוכות. הוא הפך למומחה בהקלטה רב-ערוצית ביתית. התחביב שלו מתגלה כיעיל גם בכל הנוגע ללהקה: כשביקש להראות לרינגו כיצד יישמע השיר WHAT GOES ON, הוא הקליט בביתו גיטרה, בס ותופים. רינגו הקשיב להקלטה והוסיף לה את רעיונותיו לקראת ההקלטה הרשמית באולפן. למעשה, זהו שיר שפול וג'ון כתבו שנים רבות קודם לכן בליברפול, ורינגו הוסיף לו מילים משלו".

בונוס: רוברט פריפ, מי שהיה הגיטריסט שפירק קצת לפני כן את קינג קרימזון, אמר החודש, אפריל בשנת 1975, את הדברים הבאים:

על היעלמותו מסצנת המוזיקה:

"אני לא חושב שתשמעו ממני הרבה. למעשה, אני מאמין שתגלו שאני עשוי להיעלם לחלוטין. אולי אפילו יותר מכך".

על דחיית האלבום המשותף עם בריאן אינו על ידי "אטלנטיק רקורדס":

"אם אתה יוצר יצירה כמו האלבום הזה ו'אטלנטיק' דוחה אותו, כנראה שאין לי הרבה במשותף איתם. למעשה, אין לי דבר במשותף איתם... ובכן, אם הם לא מעוניינים בו, אני לא מעוניין שהם יוציאו אותו. האלבום הזה מבטא באופן מושלם את כל חיי; במילים אחרות – את כל מה שעשיתי, חשבתי או הרגשתי. לכן, כשאטלנטיק דחו אותו, זה לא גרם לי להתרגז או משהו כזה".

על התדמית של "גאון קר וחסר רגשות":

"זו שטות גמורה. ראשית, אינני גאון, ושנית – אינני חסר רגשות. לא רק שאינני הגוף שלי או הרגשות שלי, אני גם לא הנפש שלי. להתייחס אליי כאל גאון זה הבל הבלים. להתייחס אליי כאל חסר רגשות מעיד על חוסר הבנה וחוסר עומק מצד המתבונן".

על מתן שיעורי גיטרה:

"אני פונה לגיטריסטים ברמה בינונית ומתקדמת, לא למתחילים. בעוד שהרעיון של 'קינג קרימזון' ייצג ניסיון להשפיע ולהגיע לאנשים רבים, המיזמים העתידיים שלי – המצב עם בריאן אינו ולימודי הגיטרה – נועדו להשפיע על מספר קטן יותר של אנשים. אני מעדיף לתת שיעורי גיטרה לחצי תריסר מורים מאשר לשישים מתלמידיהם... אני עובד על טכניקה שאינה שואפת להעניק לנגן שליטה בגיטרה, אלא שליטה בעצמו".

על טכניקת הנגינה שלו:

"התכונה המשותפת לי ולרוב הנגנים האחרים היא שיש לי שתי ידיים, ועבדתי קשה במשך שלוש עשרה שנים כדי לפתח את טכניקת יד ימין שלי".

על האלבום EARTHBOUND (שיצא ב-1972):

"זה לא היה 'קינג קרימזון'... זהו בוטלג רשמי של הלהקה עצמה. הוא שוחרר כדי להראות מדוע הלהקה של תקופת האלבום ISLANDS התפרקה".

בונוס: החודש, אפריל 1970, אמר המתופף ג'ינג'ר בייקר לעיתון DISC:

"אינני אדם חברותי במיוחד עוד. הייתי כזה בתקופה מסוימת, כשהייתי בחור צעיר וטירון. תמיד נתתי אמון באנשים וחשבתי טובות על כולם. נדרשו כמה שנים וכמה חוויות מרות כדי ללמוד שבאמת עדיף לסמוך רק על עצמך ולא על אחרים. תמיד היה לי אגו בכל הנוגע לנגינה שלי, אך מעולם לא הייתי אדם אנוכי. תמיד האמנתי בלהקות שיתופיות ופעלתי בסצנה הזו במשך שנים, אך אני חושש שזה לא עובד; האופי של האנשים תמיד מפריע.

להקת CREAM הצליחה כפי שידעתי שתצליח, ולהקת 'בליינד פיית'' הייתה פשוט המשך מתבקש לכך. חשתי מרירות רבה אחרי סיבוב ההופעות בארה"ב עם 'בליינד פיית''. הייתי כל כך מרוסק שנאלצתי לצאת למנוחה בת חודשיים. כשחזרתי, נתנו לי להבין שנצא לסיבוב הופעות בבריטניה כשדלייני ובוני מופיעים לפנינו ברשימה – המקום אליו הם שייכים. אריק נסחף אחרי דלייני ובוני, וזה היה הסוף של סיבוב ההופעות ושל 'בליינד פיית''.

כמו כולם, חשבתי שלהקת 'חיל האוויר' שלי תתקיים לשתי הופעות בלבד. אך כולם, כולל סטיבי וינווד וכריס ווד, רצו להמשיך. למעשה, אני חושב שזה הדבר הנפלא ביותר שקרה אי פעם. כולם חברים שלי, אך ידעתי שיש להם פרויקטים משלהם ולא האמנתי שהם ירצו להישאר. ההחלטה שלהם העניקה לי ביטחון עצמי עצום – בדיוק בנקודת הזמן שבה נזקקתי לכך ביותר.

אני מאוד ביקורתי, אך אני יודע מה הלהקה הזאת שווה. ידעתי שאנשים יאהבו את זה ושזה יהיה מקורי. אינני רוצה להיות חלק מ'אומת התוכים' המוזיקלית הזו שהפכנו להיות. תפקידי הוא להיות מנהיג, ואני מאמין שמוזיקה צריכה להיות חדשנית ובו-בזמן מובנת לאנשים. מתופפים הם למעשה לא יותר משומרי קצב; הם ה-TIME של הלהקה. אינני חושב שמתופף צריך לזכות בהכרה כמו גיטריסט מבריק. אני סבור שהתכונה הטובה ביותר של מתופף היא איפוק בזמן הנגינה – ויש כל כך מעט כאלו כיום. הם חושבים שלנגן חזק זה לנגן הכי טוב".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459