רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 בדצמבר (3.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"נסענו לאורך הכביש המהיר הזה בפנסילבניה, ולפתע ראינו משאית צהובה באגם. אז צחקנו היטב על זה וחשבנו, 'טוב שזה לא שלנו' היה לנו את כל היום לפני שעמדנו להופיע בפן סטייט, ועצרנו לארוחת צהריים ועשינו מה שלא יהיה - היה הרבה זמן להרוג לפני ההופעה. אבל בכל מקרה, כשהגענו בסופו של דבר למקום, כל הציוד שלנו שכב על הדשא להתייבש. הסתבר שזו הייתה המשאית של הציוד שלנו שהייתה באגם. לא חשבנו שנצליח לעשות את ההופעה, אבל בסוף עשינו את זה" (אנני הסלאם, הסולנית של להקת רנסאנס)

המהפכה הגמישה של דצמבר: היום בו הביטלס מתחו את הגבולות (ואת הפרצופים). ב-3 בדצמבר בשנת 1965 יצא באנגליה האלבום בו נמתחו כגומי גבולות מוזיקליים. זה הוא RUBBER SOUL של הביטלס. באותו יום יצא גם התקליטון עם השירים DAY TRIPPER ו-WE CAN WORK IT OUT, שלא נכללים בתקליט השלם.

השלישי בדצמבר, שנת 1965. לונדון הקפואה התכוננה לבהלת הקניות של חג המולד, אבל במשרדי חברת התקליטים EMI ההתרגשות הייתה שונה לגמרי. באותו בוקר היסטורי, נחתו על המדפים שני מוצרים עגולים ששינו את פני המוזיקה לנצח. הראשון היה תקליט חדש שמתח כגומי את כל הגבולות המוזיקליים שהיו מוכרים עד אז, ושמו RUBBER SOUL. במקביל, כדי לוודא שאף נערה מתבגרת לא תישאר עם כסף דמי כיס בארנק, שחררה הלהקה גם תקליטון חדש ובו הלהיטים DAY TRIPPER ו-WE CAN WORK IT OUT – מהלך שיווקי נועז שהיה נהוג באנגליה של הסיקסטיז והיום נראה כמעט דמיוני.

גם התקליט וגם התקליטון נועדו להיות מוצרים מסחריים מובהקים בשוק התקליטים של חג המולד הבריטי, מכונות מזומנים משומנות היטב. אך בדיעבד זה התגלה כהרבה יותר מזה. התקליט מותח קו ברור, עבה ובלתי מתפשר בין הביטלס של פעם ושיריהם הפשוטים על אהבה ונעורים, לבין הביטלס החדשים עם שיריהם המורכבים יותר. זה היה הרגע בו ארבעת המופלאים הפסיקו להיות בדרנים והפכו לאמנים. השפעות של פולק-רוק אמריקאי, בוב דילן והביירדס - שהחלו בתקליט הקודם - חלחלו אף יותר פנימה, והתוצאה הייתה מהפנטת.

ארבעה עשר שירים יש בתקליט RUBBER SOUL, יצירה שרבים מחשיבים כנקודת המפנה המשמעותית ביותר בקריירה של הלהקה. אבל לא הכל נכנס פנימה. קטע אינסטרומנטלי בלוזי וארוך שהוקלט עבורו בשם TWELVE BAR ORIGINAL לא הגיע לקו הגמר ונותר גנוז במרתפי האולפנים. המעריצים, שלא בדקו בבוטלגים, נאלצו להמתין בסבלנות אין קץ עד צאתו בסדרת האנתולוגיה של הביטלס בשנות התשעים כדי לשמוע את הג'אם הזה.

בתוך התקליט עצמו, החדשנות הייתה בכל פינה. ג'ורג' האריסון שלף לראשונה סיטאר בשיר NORWEGIAN WOOD, פול מקרטני חיבר בס לאפקט פאז בשיר THINK FOR YOURSELF וג'ון לנון כתב טקסטים פילוסופיים כמו ב-NOWHERE MAN. המפיק, ג'ורג' מרטין, הבין היטב את גודל השעה: "זה התקליט הראשון בו הצגנו ביטלס חדשים לעולם. עד אז עשינו אלבומים שנשמעו כאסופת שירים וכאן התחלנו לחשוב במונחים של תקליט אמנותי שלם".

אבל מאחורי הקלעים, האווירה באולפני EMI לא תמיד הייתה הרמונית כמו הקולות בשיר MICHELLE. הלחץ לסיים את ההקלטות בזמן לחג היה עצום, והדינמיקה בין החברים החלה להשתנות. נורמן סמית', טכנאי ההקלטה, היה שם כדי לראות את הסדקים הראשונים. הנה עדותו המרתקת והכנה: "מבחינתי, 'ראבר סול' היה תקליט קשה להקלטה. לא נהניתי מתהליך ההקלטה שלו וחשתי בשינוי היחסים בין ג'ון ופול. משהו קרה ביניהם לפני כן ואינני יודע להגיד מהו. פול הפך ליותר דומיננטי והחל להורות לאחרים מה לנגן. זה הגיע למצב בו היה מפיק בחדר הבקרה ושמו ג'ורג' מרטין ומפיק באולפן ושמו פול מקרטני.

ג'ורג' וג'ון החלו לחטוף ממנו כשהוא משוכנע שהוא יודע מה צריך לעשות, בעודו מצטט אלבומים אמריקניים ומכריח את ג'ורג' לנגן בסגנון הזה. לא פעם הוא זרק את ג'ורג' הצידה והקליט בעצמו את הגיטרה החשמלית, שתמיד נחה שם בשבילו ליתר ביטחון. ג'ורג' מרטין בדיוק עזב את משרת המפיק השכיר של האולפן, אחרי שהתווכח עם EMI על גובה שכרו. הייתי בטוח שתפקיד המפיק יועבר אלי. התחלתי להפיק את 'ראבר סול', אבל במהרה הרגשתי שאני לא רוצה לעשות את זה. הלכתי לביטלס ואמרתי להם שאני רוצה לעזוב לטובת עבודה חדשה. זה העציב אותם והם הלכו לקנות לי שעון יפהפה מזהב. המתנה הזו ריככה אותי והסכמתי להמשיך לעבוד עמם כטכנאי, ובהסכמה שאחר כך אלך לדרכי. ג'ורג' מרטין הפיק בסוף את התקליט כמפיק עצמאי כשהביטלס הם לקוחותיו".

ואם המוזיקה הייתה מהפכנית, העטיפה הייתה לא פחות מכך. בעטיפת התקליט, הראשונה שלא כללה בחזית את שם הלהקה (כי מי בעולם לא ידע מי הם?), גילה העולם כמה הביטלס השתנו מול עיניהם. השיער ארך, הפנים רזות יותר, והמבט? מעושן ומסתורי. הצלם רוברט פרימן צילם את הארבעה בחצר ביתו של ג'ון וסיפר: ״רציתי להביא זווית חדשה ומעניינת של הביטלס, עם צבעים כמו ירוק, חום ושחור. הגינה של ג'ון התאימה מאד והביטלס לבשו בגדים שהתאימו לצבעים שביקשתי״.

פרט טריוויה עסיסי במיוחד נוגע לאפקט המפורסם של הפנים המוארכות על העטיפה. זה לא היה תכנון מוקדם של פוטושופ (שעוד לא הומצא), אלא תאונה מאושרת. כשהקרינו את השקופיות על חתיכת קרטון כדי לבחור את התמונה, הקרטון החליק מעט לאחור והתמונה נמתחה. הביטלס, שישבו שם, צעקו מיד בהתלהבות שזה בדיוק המראה שהם רוצים. השם RUBBER SOUL, אגב, היה עקיצה עצמית של הלהקה כלפי מוזיקאים שחורים שטענו שלבנים שרים נשמה מפלסטיק. בריאן וילסון מלהקת הביץ' בויז שמע את הגרסה האמריקאית של התקליט והזדעזע מכמה שהיא טובה, מה שגרם לו לרוץ לאולפן וליצור את יצירת המופת שלו, PET SOUNDS. כך גלגל מסתובב לו בעולם הפופ.

הסיפור השלם על התקליט - בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

התרמית הגדולה של הרוק'נ'רול? הסטונס משחררים תקליט הופעה, בערך. ב-3 בדצמבר בשנת 1966 יצא תקליט ההופעה הראשון של הרולינג סטונס, ששמו GOT LIVE IF YOU WANT IT.

השלושה בדצמבר שנת 1966 היה אמור להיות יום חג למעריצי הרולינג סטונס באמריקה. באותו יום יצא לחנויות התקליטים מעבר לים התקליט GOT LIVE IF YOU WANT IT, שהבטיח להביא את הטירוף של ההופעות החיות הישר אל הסלון הביתי. באותה שנה, חברי הרולינג סטונס כבר ביססו את מעמדם כאחת הלהקות הבולטות והפרועות של הפלישה הבריטית, והביקוש לחומרים חדשים שלהם היה היסטרי. אבל מאחורי העטיפה הנוצצת וההבטחה לחוויה אותנטית, הסתתר סיפור הפקה מפותל, משעשע וקצת עקום, שלימד את המעריצים שיעור חשוב בעסקי השעשועים.

התקליט, ששמו הועתק בחוצפה חיננית מה-EP שיצא באנגליה בשנה הקודמת, יצא בזמנו רק בארצות הברית ולא במולדתם הבריטית של הלהקה. הסיבה לכך הייתה פרוזאית לחלוטין: התחייבות חוזית של הסטונס מול חברת התקליטים האמריקנית LONDON RECORDS. הבוסים בחלונות הגבוהים היו לחוצים לספק במהירות עוד מוצר לשוק המכירות של חג המולד המתקרב ודרשו תקליט חדש כאן ועכשיו. הלהקה, שהייתה מותשת מסיבובי הופעות בלתי פוסקים, נאלצה לספק את הסחורה. לא פלא שחברי הלהקה התרחקו מלהתלהב ממנו ואף הביעו סלידה גלויה מהתוצאה הסופית.

במהרה הפך התקליט למושמץ בגלל סאונד ההקלטה הבעייתי. ההקלטות שנלקחו מהופעות באוקטובר 1966 באנגליה, בעיקר בניוקאסל ובריסטול, סבלו מאיכות ירודה. צווחות הקהל, אותה היסטריה נשית מפורסמת של הסיקסטיז, הטביעו את המוזיקה כמעט לחלוטין. הטכנאים ניסו להציל את המצב, אבל המפיק אנדרו לוג אולדהם נקט בגישה יצירתית במיוחד כדי לפתור את הבעיה. חלק מהתקליט הוקלט בכלל באולפן סטרילי ורגוע, כשצרחות הקהל ההיסטריות נוספו באופן מלאכותי לאחר מכן בעריכה. כן, שמעתם נכון, הלהקה ניגנה מול קירות אקוסטיים, והטכנאי הדביק עליהם שאגות של מעריצות נלהבות. שירים כמו FORTUNE TELLER וגם I'VE BEEN LOVING YOU TOO LONG הוקלטו מחדש באולפן בתוספת רעשי רקע מזויפים, מה שיצר יצור כלאיים מוזר בין הופעה לאולפן.

הבסיסט ביל ווימן לא חסך במילים כשתיאר את התקרית הזו בספרו ROLLING WITH THE STONES. "זה אלבום סתמי שנועד למלא חלל ואולי אף רק כדי להרוויח עוד קצת כסף לחברת התקליטים לפני שכל סיפור הסטונס יסתיים", הוא כתב בכנות אופיינית. ההחלטה הזו לערבב הקלטות אולפן עם פסקול של הופעה גררה ביקורת חריפה גם מצד מעריצים אדוקים וגם מצד מבקרים אניני טעם, שחשו שהיא פוגעת באותנטיות של החוויה החיה ומרמיה את הרוכשים. עם זאת, במבט לאחור, זה גם משקף את שיטות התעשייה החאפריות לעיתים של אותה תקופה, שבה תקליטי הופעות טשטשו לעתים קרובות את הגבול בין הקלטות חיות לענייני אולפן כדי לעמוד בדרישות המסחריות הלוחצות.

למרות המחלוקות סביב ההפקה והעובדה שחלק מהקהל ששומעים בתקליט כנראה הודבק מסרטים ישנים, התקליט כולל רשימת שירים מפוצצת שלוכדת את האנרגיה הגולמית של הלהקה בשיאה. השיר הפותח, קאבר לוהט לשיר EVERYBODY NEEDS SOMEBODY TO LOVE של סולומון ברק, נותן את הטון עם הקצב התזזיתי שלו והקולות הכריזמטיים של מיק ג'אגר, שצורח כאילו אין מחר. קית' ריצ'רדס ובריאן ג'ונס, בתקופה שבה ג'ונס עוד היה דומיננטי וחד, מספקים עבודת גיטרה קשוחה ומלוכלכת, כשהתיפוף הסולידי של צ'ארלי ווטס והבס של ווימן מספקים בסיס קצבי חזק שמחזיק את כל העסק מלהתפרק.

שירים בולטים נוספים שזכו לביצועים חזקים הם הלהיטים UNDER MY THUMB וגם GET OFF MY CLOUD, שמקבלים כאן אינטרפרטציה מהירה ואגרסיבית יותר מגרסאות האולפן המוכרות. ההגשה הווקאלית של ג'אגר משוחררת ומלאת תשוקה, כאילו הוא מנסה להתגבר על הצרחות של הקהל האמיתי או המדומה. הקאבר של הסטונס לסטנדרט הבלוז של בו דידלי, I'M ALRIGHT, מדגיש את השורשים העמוקים שלהם ברית'ם אנד בלוז ומספק קישור מרתק בין ההשפעות המוקדמות שלהם לצליל הרוק המתפתח והמכסח שלהם.

בסופו של דבר, הצרחות, הצעקות וההתרגשות המורגשת של הקהל, בין אם הוקלטו באותו רגע ובין אם נשלפו מארכיון אפקטים, הן חלק בלתי נפרד מאווירת התקליט והסטונס ניזונים מהאנרגיה הזו ומספקים ביצועים בהתאם. למרות הביקורות והסאונד הבעייתי, התקליט הצליח להגיע למקום השישי במצעד האמריקאי וקיבל מעמד של תקליט זהב. אז אולי זה דוקומנט פגום טכנית של התעוזה החיה של הרולינג סטונס, אבל הוא נשאר תמונת מצב חיונית ומרתקת של שנותיה הראשונות של הלהקה ומשקף את האתוס הפרוע והלא מתנצל של הרוק'נ'רול בסיקסטיז. למעריצים והיסטוריונים, התקליט מציע הצצה נדירה לחיוניות הבלתי מלוטשת שהפכה את הרולינג סטונס לכוח שאי אפשר להתעלם ממנו, גם כשהם מרמים קצת בעריכה.

ב-3 בדצמבר בשנת 1965 הוציאה להקת ההוליס תקליטון עם השיר IF I NEEDED SOMEONE, שכתב ג'ורג' האריסון. אבל קרה משהו עם תקליטון זה שהביא לריב בין איש החיפושיות לחברי ההוליס.

מה קרה שם? גם את חילופי הדברים הלא נעימים בין שני המחנות, שפורסמו בעיתוני הפופ הנדירים של אז, תגלו בספר שכתבתי על הביטלס, 'ביטלמאניה!'

שנים רבות לאחר מכן כתב גרהאם נאש בספרו: "לפעמים, אפילו ג'ורג' הקדוש לא ידע מתי לשמור את הדעות העצבניות שלו לעצמו. הוא הרגיש כאילו הוא הבעלים של הפאקינג שיר הזה ושלאף אחד אחר לא הייתה זכות לפרש אותו. זה לא היה כאילו הביטלס מעולם לא עשו גרסאות כיסוי בקריירה שלהם. הייתי צריך להזכיר לו דברים כמו A TASTE OF HONEY ו-MR MOONLIGHT או הגרסה האנמית שלו לשיר DEVIL IN HER HEART. אני מניח שגם הייתי צריך לקחת את העצה שלי ולסתום את הפה שלי, אבל שבועיים אחרי ההתפרצות שלו, עדיין חשתי צער ויריתי בחזרה בעיתונות. באותם ימים, לצבוט ביטל היה כמו חילול השם של האפיפיור. אבל למי לעזאזל אכפת. נמאס לי ממעמד הקדושה שלהם והאופן שבו הם אמרו כל מה שעל ליבם, לא משנה על מי זה השפיע, נכון או לא. כל לונדון הייתה בקטע שלהם.

קית' ריצ'רדס אמר את זה הכי טוב: 'הביטלס נמצאים בכל מקום כמו שקית מזוינת של פרעושים'. הם היו להקה נהדרת ואהבתי את התקליטים שלהם. כל להקה אנגלית הייתה חייבת להם חוב ענק, אבל לא הייתה לי כוונה לנשק את התחת שלהם. (ג'ורג' ואני והפכנו לחברים טובים מאוחר יותר בחיים). למרות שנשארנו חברים, ההתפרצות של ג'ורג' די קיללה את התקליטון, והוא נתקע במספר עשרים וארבע במצעד - לא ההצלחה הרגילה שלנו".

כשאריק ברדן, מלהקת האנימלס, התייצב לפינת "בליינד דייט" של המלודי מייקר, הוא הגיב על צלילים חדשים שהושמעו לו מבלי שידע מי מבצע. כך הוא הגיב לשיר הזה בביצוע ההוליס: "אלו ההוליס. אתם יודעים, לפעמים הם נשמעים כמו הביטלס. בהאזנה ראשונה, הייתי עשוי לומר שאלו הביטלס. אני חושב שהם אחת מלהקות הרוק'נ'רול הטובות ביותר במדינה. זהו סאונד אותנטי לחלוטין. הביטלס וההוליס כנראה אהבו את אותם האנשים, מצ'אק ברי ועד מרי וולס – מעין הרמוניות בסגנון מוטאון ומקצב של ג'רי לי לואיס".

כשהרוק פגש את הצ'לו בתקליט ראשון. ב-3 בדצמבר בשנת 1971 יצא באנגליה אלבום הבכורה של להקת אי.אל.או - ואיזה אלבום מדהים זה!

כבר בינואר 1971 חשף המלודי מייקר לקוראיו: "להקת THE MOVE עשתה הכל בצעדים לאחור. הם נכנסו לסצנת המוזיקה כאחת הלהקות הפריקיות ביותר באנגליה ומשום מה סיימו כלהקת קבארט שמנגנת להורים של מעריציה המקוריים. קודם כל, הלהקה הגיעה מבירמינגהם ללונדון, זכתה בכמה להיטים ובהופעות עם אווירה אלימה. אך נראה בשלב מסויים שהלהקה איבדה את דרכה ונפלה על חבילת מופעי קבארט. הדרך מחוץ לקבארט הגיעה רק כשסולן הלהקה המקורי, קארל וויין, החליט לפרוש ממנה. אך מאז הלהקה חיה בצללים מבלי לדעת אם היא פופ או מוזיקה מתקדמת. למרות ששנת 1970 הייתה שנה משעממת ללהקת 'התנועה' (כך אומר המתופף בב בוואן), הלהקה החלה לחתור שם לכיוון משהו מיוחד שיש סיכוי שישמר את הלהקה. הלהקה בקושי עבדה בשנת 1970 בגלל שזו הייתה בחירתו של מנהיג הלהקה, רוי ווד. בזמן הזה הוא החל לרקוח עם החבר החדש בלהקה, ג'ף לין, את הרעיון להקמת 'התזמורת החשמלית הקלה'.

"זה הבייבי של רוי ווד", הסביר בוואן, "זה כבר שלוש שנים בראשו אך רק עכשיו יש לזה סיכוי להתרחש, כשג'ף לין נכנס לתמונה. אנחנו מנסים לגשר בין מוזיקת הפופ למוזיקה קלאסית בצורה שונה מזו שעשו להקות אחרות".

בוואן ממשיך: "בשבילי, להקות שעבדו עד כה עם תזמורות לא הצליחו לשלב בהצלחה את שני האלמנטים. תמיד זה נשאר בסוף כלהקה ותזמורת לצידה. הפרויקט החדש שלנו יהיה גוף אחד שבו תהיה להקה ותזמורת".

להקת ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA תכיל שלושה חברים: בוואן על התופים, רוי ווד בבס, גיטרה וצ'לו וג'ף לין בגיטרה ופסנתר. אליהם יצטרפו נגן קרן יער ורביעיית כלי מיתר. "אנחנו עושים כרגע אודישנים לנגני כלי המיתר. זה חשוב שהם גם ייראו טוב. חשוב שיהיו צעירים עם רקע קלאסי אך גם עם רעיונות מוזיקליים מתקדמים. יש סיכוי שיצטרף אלינו מוזיקאי ידוע מאד מלהקה אחרת אך אני לא יכול כרגע להוסיף על כך פרטים".

להקת THE MOVE, בה חברים השלושה, לא עובדת כבר חמישה חודשים כי ווד ולין כותבים בזמן הזה חומר לפרויקט החדש שההקלטות שלו יתחילו השבוע. "אנחנו כנראה נצא עם התזמורת להופעות בסוף חודש מרץ. כבר הציעו לנו תאריכים להופעות. הסטודנטים בקולג'ים יאהבו את זה מאד. כנראה נמאס להם לשמוע סולואים של גיטרות באורך עשר דקות ובווליום מחריש אוזניים".

אך בזמן שהפרויקט הזה מתחיל להתרחש, בוואן מתגעגע לבמה ורוצה מאד להביא חברים מוזיקאים אחרים שלו מבירמינגהם להופיע איתו. "להקת 'התנועה' כבר לא מופיעה כמה חודשים וזה קשה לי מאד להתרחק זמן כזה מהבמה. יש לי רעיון להביא כמה מוזיקאים ידועים מלהקות אחרות, שגם להם יש זמן פנוי כרגע, ולעלות לנגן יחד על הבמה בשביל הכיף".

כחצי שנה לאחר מכן, ב-23 ביוני, זכו לראות באנגליה את התקליטון שהשיר המרכזי בו פותח את האלבום השלם. את השיר הזה כתב ג'ף לין על אדם שאין לו שם כי אם מספר. ואת המספר הוא לקח לשם שיר זה ממספר דגם קונסולת ההקלטה שבאולפן (כשהוא הוסיף לו את הספרה 8. המילה OVERTURE באה להסביר לקהל שמדובר בתזמורת חדשה ומעניינת.

"לגבי ELO, יש לנו רק שיר אחד שהושלם עד כה. זה המסחרי ביותר שלנו כרגע. זה כנראה שיר הרוק הראשון שאי פעם היה בו מספר במקום שם, אבל באמת לא יכולתי לחשוב על שם" (ג'ף לין לרקורד מירור, אוקטובר 1970).

"התחלנו להקליט אלבום כלהקת THE MOVE ולג'ף היה את השיר הזה שהיה אמור להיות עבורנו כלהקה ההיא. אבל בינתיים פיתחתי עניין בצ'לו ויום אחד כשהמתופף שלנו, בב בוואן, חזר הביתה ברכבת מסשן הקלטה. ג'ף ואני נשארנו וניסינו את הצ'לו לשיר שלו. ניגנתי בצ'לו באגרסיביות רבה". (רוי ווד, NME נובמבר 1971). ווד הוסיף חודש לאחר מכן ברולינג סטון: "השיר נשמע מעט מחוספס אבל הוא המם אותנו כשעשינו את זה. ניגנתי בצ'לו כגיטריסט רוק".

ביקורת על השיר במלודי מייקר: "זה טעים, כמעט מופק יתר על המידה (אבל בצורה נהדרת) עם צלילי ניסור רועשים, קצב, קרן צרפתית והפקה כל כך בלתי נתפסת. זה שיר מפלצתי".

המתופף בב בוואן (בשנת 1976 לעיתון TROUSERS PRESS): "הרעיון המקורי של השיר נלקח משכן שהיה להוריו של ג'ף. הוא היה בחור ממש מוזר וחשב שהוא יכול לעוף. היית שומע רעשי נפילה מהדלת הסמוכה כשהוא המריא מהתקרה או משהו כזה. הוא נהג להסתובב ברחובות עם כובע מוזר ופרופלור בראשו. פעם כתב על מצחו אותיות ומספרים וג'ף קיבל את הרעיון מזה". בוואן הוסיף שנה לאחר מכן בראיון לרדיו: "הזה השיר הטוב ביותר באלבום הראשון שלנו כאי.אל.או. זה שיר שאני ממש אוהב. כשג'ף היה צעיר, השכן שלו היה בחור די מוזר. הוא נהג לחשוב שהוא יכול לעוף. הוא נהג לכתוב בעט מספרים על מצחו והוא נהג לחשוב שהוא סוג של איש חלל או משהו כזה. ג'ף לא יכול היה לזכור את המספרים הנכונים שהאיש כתב, אבל השיר הזה מוקדש לבחור הזה".

רוי ווד בשנת 1994: "ג'ף ואני דיברנו על ELO הרבה זמן לפני שזה התחיל. הקלטנו את האלבום MESSAGE FROM THE COUNTRY כלהקת THE MOVE וג'ף העלה רעיון בסיסי לשיר הזה. הייתי בחנות מוזיקה כשבוע לפני כן וקניתי צ'לו סיני זול. זה לא נשמע כמו צ'לו עדין ומתוק, במיוחד לא איך שניגנתי בו. עשיתי את כל הריפים האלה של ג'ימי הנדריקס. זה נשמע ממש פרוע. ככה התחילה התזמורת".

ג'ף לין לעיתון NME: "לא איכפת לא להופיע יותר תחת השם THE MOVE. זה די דיכא אותי להופיע בכל מיני חורים, באמצע שום מקום, בהם אנשים לא מתעניינים כלל בחומר שיש לך להציע להם. הם רוצים רק להיטים וזה מדכא. אנחנו מכוונים את הלהקה החדשה שלנו לקולג'ים. זה מין דבר מחתרתי. אבל זה יכול להגיע לכל אחד. זה לא משהו מופרע אלא סימפוני. זה מתבסס על היצירות הקלאסיות. אנחנו מקליטים תקליט עכשיו. אם נצליח לעמוד ביעד - אז הוא ייצא בחודש הבא. עם זאת, יש לנו, לפי החוזה שחתמנו, עוד שלושה תקליטים להקליט תחת השם THE MOVE כך שכנראה לא נצליח להיפטר מהשם הזה בקרוב. אני חושב שהתקליט החדש שלנו, כ- ELO, הוא הטוב ביותר שעשינו עד כה. אני בטוח שהרבה מעריצים של THE MOVE יתבאסו מהתקליט הזה". בנוסף לשיר הפותח, שעליו כבר סיפרתי לכם פה בפוסט, יש גם את השיר LOOK AT ME NOW, שנשמע כנסיון של רוי ווד לעשות את האלנור ריגבי שלו. השיר השני של ג'ף לין באלבום הוא NELLIE TAKES HER BOW, עליו סיפר שנים לאחר מכן כי "זו מיני אופרה עם כל מיני קטעים מוזרים בתוכה".

את הצד הראשון חותם הקטע הנסיוני THE BATTLE OF MARSTON MOOR. בסוגריים גם מצויין תאריך אותו הקרב כ-2 ביולי 1644). זה הקטע הכי לא קליט באלבום הבכורה של אי.אל.או אך הוא מלא באומץ. בב בוואן: "הקטע הזה היה כל כך נוראי שלא הסכמתי כלל להשתתף בו, אז רוי ווד ניגן בו בתופים".

צד ב' נפתח עם הקטע האינסטרומנטלי FIRST MOVEMENT שהיה פשוט שיכתוב של קטע ושמו CLASSICAL GAS, של מייסון וויליאמס. אחריו מגיע MR. RADIO של ג'ף לין, שסיפר שנים לאחר מכן: "ניסיתי בכוונה ליצור פה אווירה של מוזיקה משנות העשרים. משהו בסגנון הוודביל. לכן אין בס בשיר הזה. זה יכל להיות שיר טוב אם הייתי משקיע בו יותר".

הקטע האינסטרומנטלי הבא, מאת ג'ף לין, נקרא במקור MANHATTAN CONCERTO אך שונה ל- MANHATTAN RUMBLE. ולמי שתהה מה שר רוי ווד באמצע הקטע, בקול גבוה. זוהי קריצה לשיר משנות העשרים בשם CLAP HANDS - HERE COMES CHARLY.

מעוד קטע נסיוני שכזה אנו עוברים לכתיבת הפופ של ג'ף לין עם QUEEN OF THE HOURS. מעניין איך היה נשמע השיר הזה לו היה מוקלט עם המודל של אי.אל.או בשנים 1976-1977. רק אפשר לדמיין את זה.

את האלבום חותמת יצירתו של רוי ווד, WHISPER IN THE NIGHT, שנקראה בזמן העבודה עליה בשם VISION IN THE NIGHT. איזה יופי של שיר הוא זה!

בארה"ב יצא התקליט בשם אחר - NO ANSWER. זה קרה בטעות; מנהל חברת התקליטים שם ביקש לדעת מה יהיה שם התקליט והורה למזכירה שלו להתקשר לאנגליה לברר. המזכירה עשתה כדבריו, לא קיבלה מענה מעבר לקו והשאירה לבוס שלה פתק עם המילים "אין מענה". הוא חשב שזה יהיה שם התקליט...

לכל מי שמחפש את אי.אל.או באווירה פרוגרסיבית למהדרין - זה האלבום בשבילכם. מי שמחפש את להיטי הפופ של המשך הדרך, לא בטוח שתאהבו את האלבום האמיץ הזה. אני אישית מ-מ-ש אוהב אותו.

הסיפור המטורף של גאון התמלילים שהפסיק לחייך. ב-3 בדצמבר בשנת 1943, נולד ואן דייק פארקס, כותב השירים והמפיק שעבד בסיקסטיז עם בריאן וילסון, מהביץ' בויז, על הפרויקט השאפתני, SMILE, עד שנשבר מזה ופנה ליצירת התקליט SONG CYCLE, שיצא בשנת 1968.

עוד לפני שלמד לחבר אקורדים מסובכים שיגרמו למנהלי חברות תקליטים למרוט את שערות ראשם, הוא כבר היה סוג של ילד פלא הוליוודי. הוא שיחק בסרטים כמו THE SWAN לצד גרייס קלי המלכותית, אבל הילד החמוד עם הפנים התמימות גדל והפך לדמות מורכבת הרבה יותר. בהגיע שנת 1968 המדוברת, ואן דייק פארקס כבר ניהל אורח חיים ראוותני ופרוע למדי, שכלל צריכת סמים לרוב, כי ככה זה כשאתה חי את החלום הקליפורני עד הקצה.

לפני שהגיע לרגע השיא האישי שלו, פארקס היה האיש שכולם רצו באולפן שלהם. הוא היה נדרש מאוד בהפקות הנחשבות של התקופה. אמנים מהשורה הראשונה כמו הביץ' בויז, הבירדס, טים באקלי, רנדי ניומן וריי קודר שמחו להשתמש בשירותיו המגוונים, בין אם כקלידן וירטואוז, כותב שירים מושחז, מפיק בעל חזון או סתם גאון תורן. אבל שיתוף הפעולה המפורסם ביותר שלו באותה תקופה היה עם בריאן וילסון מהביץ' בויז. השניים עבדו יחד בסיקסטיז על הפרויקט השאפתני והמפורסם SMILE. זה היה אמור להיות המאסטרפיס שיתן נוק אאוט לביטלס, אבל העבודה האינטנסיבית והפסיכדלית גבתה מחיר. פארקס ספג ביקורת קשה מחברי הלהקה האחרים, במיוחד מייק לאב שלא הבין את המילים המופשטות שלו, עד שפארקס נשבר מזה, עזב את הפרויקט ופנה ליצירת התקליט SONG CYCLE שיצא בשנת 1968.

חמש שנים לאחר צאת התקליט, הודה יוצרו בראיון גלוי לב כי היה בטריפ אל.אס.די מתמשך ועמוק כשעשה אותו, מה שאולי מסביר לא מעט מההחלטות האמנותיות שם. חברת התקליטים WARNER BROS, שהייתה רעבה להצלחה ורצתה להביא תשובה אמריקנית משלה לסרג'נט פפר של הביטלס, ראתה בפארקס מועמד רציני למשימה. הם היו בטוחים שיש להם ביד את הדבר הגדול הבא, ולכן החברה שמחה לשפוך על הפקת התקליט הזה סכום אסטרונומי וחסר תקדים לאותה תקופה שעמד על 48,300 דולרים. לשם השוואה, תקליט ממוצע באותם ימים עלה שבריר מהסכום הזה. הם נתנו לו יד חופשית לגמרי, והוא לקח את היד הזו ורץ איתה למחוזות הדמיון.

לאחר ארבעה חודשים של עבודה והזייה באולפנים, הוא שלח אליהם את התוצאה הסופית. המנהלים כמעט עשו את צרכיהם בחליפות היקרות מרוב תדהמה ואכזבה. הם קיבלו יצירה עם מילים סוריאליסטיות המתערבבות היטב בתיזמור יצירתי, כלי נגינה קלאסיים, השפעות של מוזיקה אמריקנית ישנה ואפקטים טריפיים שכללו שינויי מהירות הקלטה וקולות משונים. יש בתקליט זה מגוון צלילים מוכרים לצד כאלו שקשה עד בלתי אפשרי לזהות את מקורם. זה היה הכל חוץ מלהיט פופ קליט.

מבקרי המוזיקה בזמנו יצאו מגדרם לנוכח המוצר הזה. הם היו בהלם חיובי וראו בתקליט זה יצירה מתקדמת וראויה ביותר, כזו שמותחת את גבולות האולפן. אבל הרצון של חברת התקליטים להרוויח מזה כסף רב, כמו הכסף שחברת EMI שלשלה לכיסה ממכירות סרג'נט פפר, עלה בתוהו מוחלט. הקהל הרחב לא הבין מה נפל עליו. התקליט היה כישלון מסחרי מהדהד. בניסיון נואש ומבריק של יחסי ציבור הפוך על הפוך, הציעה החברה למכור עותק של התקליט במחיר סנט בודד לכל מי שכבר רכש אותו במחיר מלא, כחלק מקמפיין התנצלות הומוריסטי שלמעשה נועד למשוך תשומת לב למוזרות של היצירה.

עברו שנים רבות עד שהתקליט הזה קיבל את ההערכה הראויה לו והפך ליצירת מופת שמוזיקאים מעריצים. במודעת פרסומת מקורית מאז נכתב טקסט שניסה לחזות את העתיד: "ואן דייק פארקס הוא הראשון מסוגו. הוא ישפיע רבות על טעם הדור הבא. לא משנה מה הגיל שלכם, העדפותיכם המוזיקליות או החברתיות. לא משנה מה השקפתכם. אתם ודאי תמצאו את עצמכם מעורבים עם ואן דייק פארקס!".

גם בעיתונות הממוסדת התייחסו לתופעה ברצינות. במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "סופסוף הפכה מוזיקת הרוק למוזיקה כתובה. החל מפיל ספקטור ועד עתה, כשאמהות ההמצאה נמצאות בשטח. ואן דייק פארקס (שכתב לאחרונה עם בריאן ווילסון את HEROES AND VILLAINS של הביץ' בויז) מביא פה אלבום לא מושלם אך כזה שמותיר רושם חיובי רב".

וכן, אכן מדובר בתקליט מאד מפתיע ששרד את מבחן הזמן בצורה מעוררת השתאות. תקשיבו לו עם ראש פתוח ותגלו עולם ומלואו. אולפן ההקלטות היה ללא ספק כמגרש שעשועים עבור היוצר הצעיר והשאפתן הזה, שגם אם לא העשיר את קופת וורנר באותו רגע, העשיר את עולם המוזיקה לנצח.

הזיקית עם המגפון שנגמרה לה הסוללה - עלייתו ונפילתו של נסיך הגראנג'. ב-3 בדצמבר בשנת 2015 מת זמר להקת סטון טמפל פיילוטס כמו גם ולווט ריבולבר, סקוט וויילנד. בן 48 במותו מסמים.

זה קרה בלילה מקפיא במינסוטה, ב-3 בדצמבר בשנת 2015. האוטובוס של להקת הליווי האלמונית THE WILD ABOUTS חנה ליד מועדון קטן, רחוק שנות אור מהאצטדיונים המפוצצים שסקוט וויילנד היה רגיל אליהם. כשהחברים ללהקה נכנסו לחדר השינה האחורי באוטובוס כדי להעיר את הסולן לקראת הנסיעה הבאה, הם מצאו שם את גופתו הדוממת של מי שהיה אחד האנשים הכריזמטיים יותר ברוק האמריקאי. סקוט וויילנד, הסולן של להקת סטון טמפל פיילוטס וגם של הסופרגרופ ולווט ריבולבר, מת בגיל 48. הרעלים בדמו היו קוקאין, אלכוהול וגם MDA, שילוב קטלני שכיבה את האור על אחד הקולות הגדולים של הניינטיז. בחיפוש המשטרתי באוטובוס נמצאו גם כדורי ויאגרה, תרופות להפרעה דו קוטבית וכמובן, הסמים שהכניעו אותו בסוף.

סקוט וויילנד (במקור קליין), הסולן של להקת הרוק מקליפורניה, סטון טמפל פיילוטס, סומן מזה זמן רב כאדם שלא ירחיק לכת. כזמר ופרפורמר, הוא היה מחשמל. הוא לא היה סתם עוד סולן; וויילנד היה זיקית אופנתית ששילבה את החספוס של הגראנג' עם הגלאם של דייוויד בואי. הוא עלה לבמות עם מכנסי עור צמודים, שיער שנצבע בכל צבעי הקשת ומגפון שהפך לסימן ההיכר שלו בשירים כמו CRACKERMAN. אך אורח חייו היה הרסני והוביל למקום רע עם קוקאין, הרואין וקראק לרוב. את חדר המעצר הוא הכיר היטב ומהצד הלא נכון של הסורגים. וויילנד אהב להתנסות בדברים מסוכנים כשאת סם ההרואין הכיר לראשונה והחל להשתמש בו בשנת 1993, זמן קצר לאחר שהאלבום הראשון של הלהקה, CORE, יצא והצליח בצורה מסחררת עם להיטי ענק כמו PLUSH וגם SEX TYPE THING. ההצלחה הגיעה למרות טענתם של מבקרי מוסיקה כי מדובר בחיקוי של סצנת הרוק מסיאטל. המגזינים לעגו להם וכינו אותם בשם הגנאי CLONE TEMPLE PILOTS בטענה שהם מעתיקים את פרל ג'אם, אבל הקהל הצביע ברגליים והאלבום מכר מיליונים.

וויילנד, שנאבק בהתמכרות לסמים, נתפס לעתים קרובות כמתריס ומתוסכל, אך הוא היה גם זמר בעל יכולת קול מחוספסת וחזקה שיכלה לעבור מלוחששת ואינטימית לצרחה מקפיאת דם בשניות. הוא אמר בראיונות שקיבל אבחנה של הפרעה דו קוטבית, מה שהסביר אולי את מצבי הרוח הקיצוניים שלו. בשנת 1995, בדיוק כשהלהקה הייתה בשיא ההצלחה עם האלבום השני PURPLE, הוא נעצר בחשד לאחזקת קוקאין והרואין ונכנס למכון גמילה, לתהליך שלא הצליח. הוא נעלם מהשטח ולאחר זמן מה התקשר לתחנת רדיו בלוס אנג'לס וביקש למסור למאזינים: "אני רוצה שתדעו את האמת ולא את מה שהתקשורת אמרה עליי. יש לי מחלה וקוראים לה התמכרות לסמים. אני רוצה להגיד סליחה לחבריי, ללהקה שלי, לאשתי, למשפחתי ולערכים החברתיים שלי שבגדתי בהם והפכתי לעמוד מולם כצבוע. אני משתוקק להחלים, לחזור לתחושות הטובות ולעשות מוסיקה. מסתבר שסופרמן אינו אמיתי, באטמן זה רק סרט ואקווה-מן הוא פשוט שחקן משנות השמונים שמובטל כרגע. אני אדם שנכשל".

הדרמה לא נעצרה שם. הלהקה נאלצה לבטל סיבובי הופעות שלמים בגלל ההרגלים המגונים של הסולן שלה. באוטוביוגרפיה שלו חשף הזמר את הצד המכוער של התעשייה ואת היחסים העכורים עם חבריו ללהקה. וויילנד בספרו: "החבר'ה - רוברט, דין ואריק - ידעו שנפגעתי. 'אנחנו אחים שלך', הם אמרו. 'פשוט ספר לנו מה קורה. אנחנו לא רוצים לשמוע על זה בעיתונים. אנחנו רוצים שתבוא אלינו קודם'. אחווה. סולידריות. כסף בסיכון. היו לנו מיליון דולר על הנייר עבור הופעה באנקורג' ושתיים בהוואי. אחרי שהופענו בתוכנית הלילה של ג'יי לנו, אזרתי אומץ ודיברתי עם דין, רוברט, ואריק. שיחה בין גברים. 'בסדר, חבר'ה', אמרתי. 'אני אסתדר איתכם. אני כבר בסדר. יש לי מספיק תרופות כדי להעביר אותי דרך ההופעות האלה. ואני אביא בחור מפוכח לצדי, על חשבוני, כדי שייוודא שאשאר מפוכח גם כן'. הדבר הבא שאני יודע, חבריי ללהקה מארגנים מסיבת עיתונאים ומבטלים את ההופעות, כשברצונם להגיד לעולם, בעצם, שבגלל סולן נרקומן, סיבוב ההופעות לא יכול להימשך. זה היה מהלך מרושע, אפילו יותר כאשר עורכי הדין 'שלנו' דרשו ממני לשלם להם - מהכיס שלי - את מיליון הדולר שנגרמו בגלל הביטול".

וויילנד נכנס למכון גמילה ושנה לאחר מכן סיפר לרולינג סטון בציטוט שהפך למזוהה עמו ביותר: "ההתלהבות הגדולה ביותר אצלי באה כשביד אחת תקוע מזרק ובשניה אני מחייג 911". שנה לאחר מכן הוא נעצר בגין אחזקת הרואין והפעם קיבל מאסר על תנאי, אותו הפר וקיבל שנת מאסר ממשית בכלא בלוס אנג'לס. עם צאתו מהכלא הוא הצהיר כי "אין כמו תחושת ההתרוממות שאתה חש מהידיעה שכמעט איבדת את חייך, אך הצלחת להתגבר על זה". בשנת 2004 הוא ידע הצלחה מחודשת ומפתיעה עם להקת הסופרגרופ "וולווט ריבולבר" (ביחד עם הגיטריסט סלאש, לשעבר מלהקת גאנס אנד רוזס, וגם דאף מקגאן ומאט סורום). האלבום שלהם CONTRABAND טס למקום הראשון במצעדים והביא להם להיט ענק בדמות SLITHER וגם פרס גראמי. נראה היה שוויילנד חזר למסלול, אבל השדים הישנים חזרו לרדוף אותו. הוא פוטר בהמשך מהלהקה בגלל התנהגות בלתי יציבה, כששאר החברים טוענים שהוא פשוט בלתי נסבל לעבודה.

בתווך, וויילנד הספיק להוציא גם אלבומי סולו משונים, כולל אלבום חג מולד הזוי למדי בשם THE MOST WONDERFUL TIME OF THE YEAR שבו הוא שר גרסת רגאיי לשירים קלאסיים, מהלך שגרם למבקרים לגרד בראשם במבוכה. הטרגדיות האישיות המשיכו לפקוד אותו. בשנת 2007 איבד ווילנד את אחיו הצעיר, מייקל, שהתנסה רבות בסמים עד שליבו בגד בו, אירוע שריסק את סקוט לחלוטין. גם הגיטריסט וחברו הטוב בלהקתו האחרונה, ג'רמי בראון, מת ממנת יתר במרץ 2015, יום אחד בלבד לפני יציאת האלבום החדש שלהם BLASTER. וויילנד הגיע להלוויה ונראה מרוסק וחיוור כרוח רפאים.

למרות הכאוס, וויילנד ניסה לשדר אופטימיות לקראת העתיד. ווילנד בסוף ספרו: "למרות כל ההצלחה, סיבוב ההופעות הנוכחי שלנו לא היה קל. נפלתי מהעגלה. בהפסקות, כשהצלחתי לבלות בבית, ישבתי על הספה ולא זזתי שעות על גבי שעות. שנים שאני מכיר היטב שאני שיכור, אבל מי רוצה להודות בזה? אחרי שבעטתי בהתמכרויות קשות, למה לא יכולתי לשתות משהו מדי פעם? איזה נזק היה שם בפינוק קטן? התשובה הייתה נזק חמור - שעלול להיות קטלני. בשבילי, להכניס משקה לפה זה כמו לשים שמיכת עופרת על הלב שלי. היה כל כך הרבה כאב בשנים האחרונות שאני מפחד להרגיש, או להתחייב. אני מתפלל שזה ייגמר. אני לא רוצה להיות לבד יותר. אני רוצה להיות מסוגל לאהוב שוב. אז חזרתי לספור ימים. עברו כמעט חודשיים מאז ששתיתי. עד שתקראו את הספר הזה, תקוותי היא שיעברו שישה חודשים. מבחינתי, אין דרך אחרת לחיות. אני חייב להישאר נוכח. אני אופטימי. אני צריך ללמוד לראות את היופי שבארצי. אני מאמין שזה מפתח את הרוחניות שלי. אני צריך לשנות את התפיסה שלי ולראות את זו של אלוהים עם יופי בכל דבר. אני מאמין שמה שהשאיר אותי מסקרן לציבור, בזמן שלכולם בדרך כלל מותר לקבל חמש עשרה דקות תהילה, הוא האופי שלי והרצון שלי לפרוץ דרך קולית ומוזיקלית חדשה. מעבר למוזיקה, אני ממשיך לצייר. הגשמתי חלום ותיק על ידי הקמת קו בגדים משלי. אני אוהב את היצירתיות והאמנות מאחורי בגדים מעולים. יש לי שירים לכתוב ושירים לשיר. יש לי רעיונות לציורים, סרטים וספרים אחרים. המטרה שלי היא לשמור על השראה ולהעניק השראה לאחרים. לא משנה כמה מופשטת או מגוונת העבודה שלי, אני רוצה להשאיר טביעת רגל של מישהו שמתעניין בלהט להביע את ליבו ונשמתו. אני עדיין עושה את טביעת הרגל הזו. אני לא מת ולא למכירה".

המילים היו יפות, אבל המציאות הייתה חזקה מהן. למרות מילותיו המעודדות בסוף ספרו, שיצא לאור בשנת 2011, וויילנד המשיך לשחק בהימורים מול מלאך המוות שאיבד סופית את סבלנותו ביום ה-3 בדצמבר 2015, בו נמצא הזמר ללא רוח חיים במינסוטה, באוטובוס שהושכר לסיבוב הופעותיו, בנסיונו לקדם את האלבום BLASTER של להקתו החדשה, THE WILD ABOUTS. וויילנד היה אז רחוק מהילת אור הזרקורים וההופעות נערכו במועדונים קטנים וחצי ריקים, מרחק עצום מימי הזוהר של MTV. אשתו השלישית, הצלמת ג'יימי ואכטל, סיפרה שהוא שתה המון לפני צאתו לסיבוב הופעות זה, כשהוא מבטיח לה שבמהלכו הוא יחזור למוטב, אך הלב החלש שלו והשנים של ההרס העצמי הכריעו את הכף בסופו של דבר. ההבטחה נותרה באוויר.

מי?! המי!!! ב-3 בדצמבר בשנת 1965 יצא תקליט הבכורה של להקת המי ושמו MY GENERATION.

על העטיפה, ארבעת חברי הלהקה עמדו והביטו למעלה למצלמה במבט יהיר וקשוח על רקע חביות נפט, אבל מה שהסתתר בתוך החריצים של הויניל היה הרבה יותר מסוכן מסתם פוזה של צעירים כועסים לבושים במעילים אופנתיים. זה היה הצליל של לונדון המודרנית מתפוצץ לרסיסים.

פה מתחיל הכאוס האמיתי, אך רבים באותה תקופה חשבו כי פה גם יסתיים הסיפור, כשחברי הלהקה החלו כבר אז להרוס את עצמם מבפנים ביסודיות מרשימה. בסיסט הלהקה, ג'ון אנטוויסל, המכונה השור, חגג את יום הולדתו ה-21 ארבעה ימים בלבד לפני כניסת להקתו לאולפני ההקלטה כדי להקליט את התקליט. אפשר היה לחשוב שמדובר בסיבה למסיבה, אך האווירה הייתה רחוקה ממסיבה עליזה והזכירה יותר הלוויה ויקינגית שיצאה משליטה. היחסים בין חברי הלהקה היו כה גרועים, עד שעיתון מלודי מייקר דיווח אז כי הלהקה עומדת להתפרק לרסיסים. היה זה שלושה ימים בלבד לפני צאת התקליט הזה לחנויות. טיימינג מושלם ליחסי ציבור, או אסון מוחלט? תלוי את מי שואלים.

המתחים האמנותיים איימו לקרוע את החבילה. גיטריסט הלהקה והמוח היצירתי, פיט טאונסנד, רצה להציבה במסלול הרוק המתוחכם, תוך שילוב של פידבקים ורעש לבן שנחשבו אז למהפכניים. מנגד, הזמר שבה, רוג'ר דאלטרי, בחור קשוח ממעמד הפועלים שהיה למעשה המנהיג המקורי של ההרכב, חשש כי הם מחקים את הקינקס ודרש להישאר באזור הרית'ם אנד בלוז השורשי של ג'יימס בראון ומוטאון. הוויכוח הזה לא נשאר ברמת הדיונים הפילוסופיים. דאלטרי גם שנא את צריכת כדורי הסמים המאסיבית של מתופף הלהקה הפראי, קית' מון, עד שהרביץ לו, בעת הופעה בדנמרק, וגרם לו לאבד את הכרתו. התקרית האלימה הזו התרחשה לאחר שדאלטרי השמיד את מלאי הכדורים של מון בבית השימוש, מעשה שגרר את פיטוריו הזמניים מהלהקה עד שהוחזר בתנאי שיתנהג יפה. דאלטרי, שהיה אז נשוי אך פרוד מאשתו והתגורר ברכב ההסעות של הלהקה בקור הלונדוני, לא מצא כל סיבה אז לשמוח. את תיסכולו וכעסו פרק פעמים רבות באופן אלים, מה שהעניק ללהקה את התדמית המסוכנת שלה.

בינתיים, גם בגזרת החליפות והחוזים העניינים בערו. אז מנהלי הלהקה, קיט לאמברט וכריס סטאמפ, החלו להתחרט על חוזה שחתמו מול מפיק התקליטים האמריקאי, של תלמי. תלמי היה האיש שהמציא את הצליל המלוכלך של להקת הקינקס והיה אחראי לסאונד ההקלטה של הלהיט YOU REALLY GOT ME, אבל לאמברט חשב שהוא יכול לעשות זאת טוב יותר. לאחר מריבות ותביעות משפטיות מתישות, נפסק כי תלמי יקבל אחוזים מתקליט בכורה זה לתקופה בלתי מוגבלת, החלטה שסידרה לו פנסיה יפה מאוד על חשבון הלהקה. לאמברט רצה להפיק את התקליט בעצמו וחדר הבקרה שבאולפן הפך לזירת קרב איומה בינו לבין תלמי. טכנאי ההקלטה היו צריכים קסדות מגן כדי לשרוד את הצעקות שעפו מעל הקונסולה.

זה הוא נס שהתקליט הזה בכלל יצא לאור ולא נגנז בארכיון משטרתי כלשהו. בתוכו תוכלו לשמוע את הפיצוצים הרבים שבין הנוגעים בדבר, כשהתוצאה היא תמהיל מחוספס ורענן של אגרסיביות, שהפכה לאבן דרך בצליל הלהקה ובהגשתה. התקליט כלל לא רק חומרים מקוריים, אלא גם גרסאות כיסוי מלאות אנרגיה לשירים של גדולי הבלוז כמו I DON'T MIND של ג'יימס בראון. עיתון NME פרסם בביקורתו על התקליט כי אולי אין הסכמה בין חברי הלהקה אך כשהם באים ביחד, הופעתם מגובשת ביותר. ואכן, למרות הדרמה, התקליט טיפס עד למקום החמישי במצעד הבריטי.

יש בתקליט כמה מהשירים שהפכו לסטנדרטים אדירים בקטלוג הלהקה. כמו למשל שיר הנושא, המנון המודס הנצחי, שהמשפט "מקווה שאמות לפני שאזדקן" הפך בהמשך לרבוץ על צווארו של יוצרו, שהזדקן ונאלץ להסביר כל פעם מחדש את העניין. פיט טאונסנד בטח מתחרט על השורה הזו בכל פעם שהגב תפוס לו בבוקר, אבל בזמן אמת זו הייתה זעקת קרב של דור שלם שסירב להתבגר ולהיות כמו ההורים שלו.

גם גמגומו של דאלטרי הפך את השיר למיוחד ובלתי נשכח. זה היה כי לאמברט המנהל דחק בו לגמגם כדי שיישמע כמו אחד שבלע יותר מדי כדורים ממריצים מסוג ספיד והלסת שלו רועדת. זה נשמע כעובדה מצוצה מהאצבע אך הזמר עצמו הודה בזה בראיון מאוחר יותר, למרות שבהתחלה ניסה לשיר את הטקסט בצורה נקייה וברורה. הטריק עבד, והגמגום הפך לאחד מסימני ההיכר המובהקים ביותר של הרוק הבריטי בסיקסטיז.

ואי אפשר לא להזכיר את סולו הבס של אנטוויסל, שאצבעותיו מתופפות על מיתרי הגיטרה שלו כפטישים כבדי משקל. זה היה אחד מרגעי הסולו הראשונים לגיטרה בס בהיסטוריה של הרוק, והוא נוגן במהירות מסחררת על גיטרת פנדר ג'ז בס, לאחר שאנטוויסל קרע את המיתרים של גיטרת הדנאלקטרו שלו בניסיונות קודמים. וקית' מון משתלח לכל עבר כמו תמנון על עודף קפאין. המתופף שלא למד מעולם לתופף כראוי ולא ידע לקרוא תווים, גיבש לעצמו סגנון בו נשען רבות על המצילות וסיגל לעצמו רעש לא נורמלי, שמאז הפך מודל לחיקוי עבור כל מתופף שרצה להישמע כאילו הוא מנסה להחריב את מערכת התופים שלו בכל מכה ומכה. יחד, הם יצרו פצצה משתלחת של רעש טהור ומזוקק שנשמעת מהדהדת גם כיום.

ואפרופו להקת המי... ב-3 בדצמבר בשנת 1979 קרה דבר שהפך לאחת הטרגדיות הגדולות בהופעת רוק. היה זה כש-11 אנשים נהרגו במהלך מופע של להקת המי בסינסינטי.

עובד במקום בו אירעה ההופעה סיפר: "ברגע שבו נכנס הקהל למקום, לא ראינו בו קהל של הופעה אלא עדר של חיות". למנהל האולם, פרנק ווד, דווקא נראה היה כי הכל הולך כשורה והקהל שנכנס למקום שלו שמח לקראת ההופעה. בעוד הוא ישב ללגום משקה בבית הקפה, ששכן בקומה העליונה, החל הקהל הרב שנכנס לרוץ לכיוון הבמה כדי לתפוס מקום טוב, כיאה להופעה שבה לא היו כרטיסי ישיבה מסודרים.

בעודם רצים במהירות לכיוון הבמה, רובם לא שמו לב כי משהו לא כשורה. הלחץ המאסיבי שהורגש בפתח הכניסה גרם לכמה מהם לאבד את נעליהם וחלקים מבגדיהם. אבל הנורא מכל קרה בהמשך.

בפנים נראה עדיין כי הכל כשורה. הקהל הרב, שחיכה מחוץ לאולם, בקור עז ובמשך כשש שעות, נכנס פנימה כמה שיותר מהר. מבלי להתייחס כלל למה שנמצא מימינו או משמאלו. פראנק ווד המשיך לשתות ברוגע. הוא ידע שיש עוד זמן עד לתחילת המופע של להקת המי. המופע נקבע לשעה שמונה בערב ופראנק ידע מראש שיהיה עיכוב שיגרתי של כעשרים דקות. התכנון היה להעניק לקהל הקרנה, על מסך גדול, של קטעים מהסרט החדש 'קוואדרופניה', לפני שארבעת חברי הלהקה הבריטית הידועה יעלו לבמה ויפנקו עם דציבלים אימתניים.

שישה עשר שוטרים הגיעו למקום עוד בשעה שלוש, כדי לשמור על סדר כניסת הקהל. בשעה ארבע נוספו להם עוד תשעה שוטרים.

בשעה שש ראה אחד השוטרים הבכירים, דייל מנקהאוס, כי 8,000 האנשים שהתגודדו בחוץ מתחילים להוות בעיה. דלתות הכניסה, שהיו בחלקן מזכוכית, נקבעו להיפתח רק בשעה שבע, אבל הקהל, ששמע בחוץ את צלילי הלהקה, כשהיא בודקת את הצליל שלה על הבמה לקראת המופע, כבר רצו להיכנס. הרוח שנשבה בחוץ הייתה קרה מאד. מקנהאוס הבין שיש בעיה ורץ לפראנק ווד כדי לבקש ממנו לפתוח כמה דלתות כדי לאפשר לאנשים להיכנס. ווד השיב כי הדלתות לא ייפתחו עד שלהקת המי תסיים את בדיקת הסאונד שלה.

בשעה שבע סיימה הלהקה את בדיקת הסאונד. לא היה אחד בתוך האולם שידע אז על הבלגאן ששרר מחוץ לדלתות. אז הובן בחוץ כי אנשים רבים יותר, ממה שהיה צריך להיות, הגיעו לראות את המופע. המפיק, שרצה להרוויח כסף רב כמה שאפשר, איפשר מכירת כרטיסים בשיטת הפסטיבל. כלומר, כרטיסים ללא כסאות מסומנים. דבר זה סיכן ביותר את הבאים.

הדלתות נפתחו באופן רשמי רק בשבע וחמש דקות.

לפי עדי ראייה, ארבע דלתות מתוך שש עשרה בלבד היו פתוחות והן נחסמו לפעמים על ידי שומרים עם אלות. מהמקום שבו היה בקהל, פיל שרידן ראה רק דלת אחת פתוחה. "זה נראה כאילו הם ניסו לפתוח יותר אבל הקהל היה כל כך צפוף ולחץ עליהן, שזה היה חסר תועלת. יכולתי לראות אנשים מתנפצים אל הדלתות שלא היו פתוחות. תפסתי את החברה שלי וחבר שלי תפס אותי בכתפיים והתחלנו לפלס את דרכנו. הצלחנו להיכנס ובדלתות עדיין היה טירוף כשהכרטיסנים עדיין מנסים לקחת כרטיסים! אלוהים, זה היה מטורף! אנשים נזרקו פנימה ונדחפו והכרטיסנים עדיין אמרו, 'היי, איפה הכרטיס שלך?'. מצאתי את החבר שלי ביל והוא אמר שהוא ראה גופות נערמות מול הדלת, ואנשים עוברים עליהן וסביבם בכל דרך שהם יכולים".

בשעה 19:15 התיישב מפיק ההופעה, לארי מגיד, לארוחת ערב עם פרנק ווד במועדון הפרטי והיוקרתי BEEHIVE, בחלק העליון של הקולוסיאום. ווד, שהוא מנכ"ל תחנת הרוק המובילה בעיר, WEBN-FM, העיר למגיד, שהוא ראש מפעל החשמל של פילדלפיה (ואחד ממקדמי הרוק המובילים במדינה), שהקהל זורם עכשיו להופעה של להקת המי . "זה בטח קהל מאושר, הוא אמר, "בכלל לא כמו החבורה ששיבשה שם הופעות קודמות, כמו אלה של THE OUTLAWS ולד זפלין". הוא לא ידע שבינתיים כבר יש בעיה.

אחד האנשים, ריצ'ארד קלופ, היה שם וראה את שחזה מראש. ב-28 ביוני 1976 הוא התיישב מול מכונת הכתיבה שלו כדי לכתוב מכתב נזעם ביותר, לאחר שבאותו בוקר הלך לרכוש כרטיס להופעה של ניל יאנג וסטיבן סטילס באותו אולם. הוא רצה לרכוש כרטיסים במקום טוב, אך לצערו גילה כי הכרטיסים הטובים כבר נמכרו. קלופ, שהיה לפני כן בהופעה של פול מקרטני ולהקת 'כנפיים' באולם זה, חווה שם חוויה לא נעימה של צפיפות יתר. מטרתו במכתב זה הייתה להזהיר את האחראים על צפיפות היתר והסכנה הטמונה בה. כדי לגרום לאותם אחראים להאמין כי הוא אזרח ישר ולא איזה מסומם שכתב מכתב לצון - הוא שלח עותק נוסף ממכתבו לעירייה, למשרד הכרטיסים ולאחראי על ביטחון הציבור של העיר. במכתבים אלה ציין את גחמתו של המפיק למכור כרטיסים ב'שיטת פסטיבל' כדי להרוויח עוד כסף. הוא ציין כי קהל רב נמחץ במופע של מקרטני שנכח בו.

קלופ חשב כי מכתבו ישנה משהו בגישה. הוא רכש מראש כרטיסים למופע הזה של להקת המי, ב-3 בדצמבר 1979. לא היו כרטיסים למכירה בקופה, כי ספסרים רבים הגיעו ורכשו מראש כדי למכור אותם במחיר גבוה יותר. קלופ נאלץ להיפרד ממאה ועשרים דולר לזוג כרטיסים - לו ולאשתו.

אבל כשהגיע עם אשתו לפתח האולם - קרה הדבר. היא ניתקה ממנו ונסחפה בהמון הרב שזרם פנימה. הוא לא עיכל באותה שניה כי מה שניבא מראש קורה לנגד עיניו. הוא פשוט ניסה לשרוד באותם רגעים מחרידים. הלחץ של האנשים מאחוריו גרם לו ליפול לאדמה. הוא נפל עם פניו לאדמה ושמע רעש אדיר של צעדים מהירים מסביבו. זה לא עזר לו באותו רגע שג'רי ספרינגר, איש העירייה, ענה לו בחביבות על מכתבו מ-1976.

ספרינגר היה היחיד שענה לו אז. עכשיו אין איש שישמע את צעקותיו. קלופ חשב באותו רגע כי אלה הם רגעיו האחרונים בחיים. למרות הקור העז ששרר, הוא היה ספוג זיעה. הוא שמע אנשים מאחור צועקים, "אחת! שתיים! שלוש! לדחוף!!!". אותם אנשים שדחפו מאחור לא ידעו כי מקדימה כבר יש אנשים שרועים ובסכנת חיים. לא מעט נשמעו צועקים, "תפתחו כבר את הדלתות המזורגגות!".

הלחץ על הדלתות הסגורות הלך וגבר. קלופ הצליח למצוא נקודת מילוט נדירה ונסחף עמה אל מחוץ לים הגועש. אבל הוא לא הצליח למצוא את אשתו. הוא רץ לשוטר הראשון שראה כדי לצעוק עליו לעשות סדר ומיד. השוטר חייך אליו בציניות ואמר, "מה אתה עושה למחייתך?". קלופ ההמום השיב לו שהוא עובד על דוקטורט בשפה האנגלית. "אז זה לא מתאים לשפה בה אתה משתמש כלפיי", ענה לו השוטר שהוסיף, "ואל תגיד לי איך לעשות את העבודה שלי". קלופ צעק בחזרה, "אנשים נרמסים פה. תעשו משהו!". השוטר אמר, "טוב, אנחנו לא יכולים לעשות כלום". קלופ לבסוף נכנס פנימה איכשהו ומצא שם את אשתו.

כמה מטרים משם, מארק הלמקמפ התחנן בפני שוטר שיעשה משהו. הוא אמר לשוטר, "הנה, קח את תעודת הזהות שלי ותעצור אותי בגלל מידע שקרי אם אתה לא מאמין לי". לדבריו, השוטר אמר לו פשוט להתקדם הלאה.

השוטרים, שעמדו בחוץ, מצאו את הגופה הראשונה בשעה 19:54. רק אז הם החלו להבין כי המצב באמת חמור. צוותי טלוויזיה שחשו למקום שאלו את האנשים בקהל אם סמים ואלכוהול לא גרמו ל"דריסה" זו.

יום למחרת, הלמקמפ עדיין זעם. "הוטרדתי מאוד מהתיאור של תחנת רדיו אחת אותנו כאספסוף מסומם. היו יותר מדי אנשים ורק שתי דלתות נפתחו. זה היה צוואר בקבוק מדהים; זו הייתה לחיצה איטית, לא דריסה. הייתי תקוע בו במשך ארבעים וחמש דקות. נפלתי פעמיים ולא הייתי בטוח שאצליח לקום. ראיתי בחורים עם שפתיים כחולות - הם לא הצליחו לקבל חמצן. לא יכולתי לשמור את הרגליים על הקרקע כל הזמן. שמרתי את הידיים שלי מול החזה שלי כדי לא להימעך. אנשים טיפסו על הכתפיים של אחרים. כמה אנשים השתוללו והתחילו להניף את המרפקים. אחרי שראיתי את האנשים המתים, הבנתי כמה שזה באמת חמור".

ראש העיר, קן בלאקוול, סעד באותו זמן במסעדה את ארוחתו החגיגית לכבוד יומו הראשון בתפקיד הזה, כשלפתע הגיעו אליו הדיווחים. הוא הקשיב והחליט שיש לקיים את המופע של להקת המי כמתוכנן. הוא חשש שהזעם שייגרם מאי קיום המופע יגרום לאבדות קשות עוד יותר. חפצים אישיים בשווי אלפי דולרים היו זרוקים בכל מקום, כמו גם ערימות של נעליים ללא בעליהן.

לארי מגיד סיפר מאוחר יותר כי שמע לראשונה על המצב הטראגי רק בשעה רבע לתשע, כשלהקת המי כבר ניגנה על הבמה. הוא רץ למנהל הלהקה, ביל קורבישלי, כדי לדווח לו כי ארבעה מתו. קורבישלי הודיע לו שחייבים להמשיך את המופע אחרת יהיה אסון גדול יותר. כשהסתיימה ההופעה ידע קורבישלי כי 11 אנשים מתו. הוא סיפר לחברי המי שהם חייבים לעשות הדרן קצר. רק לאחר סיום ההדרן הוא סיפר להם כי 11 אנשים מתו. רובם מתו מחנק. חברי הלהקה נכנסו להלם. הם היו הרוסים מזה.

"בתחילה, הרגשנו המומים וריקים", אמר הזמר רוג'ר דלטרי, שלושה ימים לאחר המופע. "הרגשנו שאנחנו לא יכולים להמשיך. אבל אתה חייב. אין טעם לעצור". בחקירה את הארוע העידו אנשים שונים על מספר שונה של דלתות שהיו פתוחות.

כאשר נפתח הקולוסיאום ריברפרונט לראשונה, ב-9 בספטמבר 1975, עם הופעה של להקת האחים אולמן, סדרן תורן בשם דונלד פוקס התריע שיש יותר מדי דלתות חיצוניות וכי יש להתקין שערים ולא דלתות זכוכית בכניסה הראשית ברחבה. הערתו הייתה האזהרה הראשונה מבין רבות שהתעלמו מהן. הקולוסיאום היה פצצה מתקתקת.

ההרוג הראשון של בקולוסיאום אירע ב-4 באוקטובר 1975, כאשר תומס למברט בן ה-17, נרדף על ידי שוטרים שאמרו כי קילל אותם, קפץ או נפל אל מותו משם אל הרחוב שמתחת.

בעיות אבטחה ניכרו בקולוסיאום. במרץ 1976, אמר קצין המשטרה וולטר סקוט שהיו אירועים רבים שבהם אנשי הקולוסיאום סירבו לשתף פעולה במצבי חירום. הוא אמר שהוא חושש שייווצר מצב של חיים או מוות. ב-3 באוגוסט 1976, כשאלטון ג'ון הופיע בזירה, היו צרות גדולות. קהל של כ-2,000 איש מיהר לדלתות. איש לא נפגע באורח קשה, אך המשטרה ואנשי כיבוי האש מצאו הפרות רבות של בטיחות, כולל דלתות יציאה נעולות. רבים שם תהו מתי יקרה האסון האמיתי - והוא קרה בהופעה של להקת המי.

העסקים עד אז נמשכו כרגיל עד שמתו אחד עשר אנשים. היו שהאשימו את הקורבנות במותם, למרות שהוכח שחלקם - כמו דיוויד האק, שיצא מהכאוס וחזר פנימה כדי לנסות לעזור לאחרים - מתו בזמן שניסו לעצור את הטירוף אפילו כששוטרים התעלמו ממנו.

עורך דין מקומי אחד אמר אז שאין מספיק ביטוח שם כדי לכסות את התביעות הפוטנציאליות שעלולות לצאת מהמופע של המי. על פי חוק אוהיו, לצדדים שחשים פצועים פיזית או נפשית יש שנתיים להגיש תביעה.

ממשרד חוקר מקרי המוות נמסר כי ההרוגים ככל הנראה מתו מ"מחנק על ידי דחיסה" ו"מחנק עקב דריסה מקרית של ההמון". ברור שבדיקות לאיתור שאריות סמים או אלכוהול בגופות הקורבנות גם נערכו.

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה נשברו חוקי הבטיחות של אולם זה. אך הפעם התוצאה הייתה הקשה ביותר. אמרגנים ביטלו את מופעי הרוק הנותרים שם ועיתונאים מקומיים אמרו כי עתידו של הקולוסיאום אינו מזהיר.

ב-3 בדצמבר בשנת 1971 יצא תקליטה הרביעי של להקת קינג קרימזון ושמו ISLANDS. זה הפרק הרביעי בעלילותיו של מלך הארגמן ואני קורא לו, "איים אבודים".

תחזיקו חזק כי רכבת ההרים של קינג קרימזון שוב יורדת מהפסים. אחרי צאת התקליט השלישי, LIZARD, הבין המוח שמאחורי הממלכה, הגיטריסט רוברט פריפ, שהוא שוב נשאר לבד במערכה. החלום המתוק על הרכב יציב שיוביל את הלהקה לעתיד ורוד התנפץ לרסיסים ברגע אחד דרמטי במיוחד, כשהסולן והבסיסט גורדון האסקל, החליט שנמאס לו. הוא עזב בזעם את חדר החזרות, טרק את הדלת ולא הביט לאחור. המתופף אנדי מקולוק, שהיה עד למחזה המביך, עשה חושבים והבין שגם לו אין יותר מה לחפש שם ופרש גם הוא. כך נשאר פריפ שוב, רק הוא והתמלילן פיט סינפילד, מול שוקת שבורה ומול תקליט בשם LIZARD שאי אפשר לשווקו כהלכה ללא ההרכב שהקליט אותו.

אחרי שני תקליטים מורכבים שסחב על כתפיו הצנומות ביחד עם סינפילד, החל פריפ להראות סימני כניעה וייאוש אמיתיים. המצב היה כה עגום, עד שאת משימת ניהול האודישנים להרכב הבא הוא השאיר בידיו של החלילן, מל קולינס. תארו לעצמכם את הסיטואציה שבה נגנים נכנסים ויוצאים, מזיעים מרוב לחץ, בעוד קולינס מסנן את הטובים ביותר ומעביר אותם לשלב הבא מול הבוסים הגדולים - פריפ וסינפילד. כאן נכנס לתמונה חבר ותיק, הקלידן קית' אמרסון מלהקת ELP, שנחלץ לעזרתו של פריפ והמליץ לו על מתופף מוכשר בשם איאן וואלאס, שבמקרה שכר חדר בביתו. אמרסון, אגב, היה גם זה שהמליץ לפריפ על מקולוק שנה קודם לכן, כך שבהחלט אפשר לומר שיש לו טביעת עין טובה למתופפים מוכשרים, או לפחות לדיירי משנה שהולמים בשצף קצב.

אבל אם חשבתם שמציאת מתופף הייתה משימה קשה, חכו שתשמעו על הסאגה של הבסיסט; החיפוש אחר מישהו שימלא את התפקיד היה סיוט מתמשך. עשרות נגנים נבחנו, אבל אף אחד לא התאים לסטנדרטים הגבוהים של פריפ. באחד האודישנים ההזויים ביותר, נבחן מסכן פשוט התעלף מול הבוחנים מרוב התרגשות ועצבים. ומה עשו חברי הלהקה הרגישים? הם נהגו לשבת ולהקשיב להקלטה של הבחור כשהוא צונח לרצפה וצחקו עד דמעות. זו הייתה הדרך היחידה שלהם לשמור על שפיות מול המצב העגום. בינתיים צורף להרכב זמר בשם בוז בורל, אבל משבצת הבסיסט נותרה ריקה. לרגע היה נדמה שהישועה הגיעה מכיוונו של ריק קמפ מלהקת STEELEYE SPAN, שעבר את האודישן בהצלחה. כולם נשמו לרווחה, אך השמחה הייתה מוקדמת מדי. כמה ימים לאחר מכן התקשר קמפ והודיע שהוא מוותר על התענוג. ההודעה הזו כמעט פירקה לחלוטין את הלהקה, והחברים היו מיואשים לגמרי.

ואז, יד הגורל התערבה. כשבורל התחיל להשתעשע בעצמו עם גיטרת בס שהושארה בחדר החזרות, אוזנו החדה של פריפ קלטה את הצלילים ונורת רעיון נדלקה בראשו. הוא מיד הציע לבורל עסקה מהפכנית - הוא ילמד אותו לנגן בס מאפס, ובורל יהפוך לבסיסט של הלהקה. הוסכם שיינתן שבוע ניסיון לבדוק האם הפרויקט הזה בכלל אפשרי. התקווה חזרה לפעום במחנה של מלך הארגמן. פריפ הפך למורה פרטי צמוד, לימד את בורל צלילים וסולמות, ובמקביל וואלאס עבד איתו על הקצב. תאמינו או לא, אחרי 11 שבועות של טירונות מוזיקלית אינטנסיבית, בורל היה מוכן לצאת לדרך כזמר ובסיסט.

אך אל תחשבו שהכל הלך חלק. ההופעה הראשונה של בורל בפרנקפורט כבסיסט הייתה כה גרועה שהוא איים לפרוש בו במקום. רק לאחר מספר הרהורים ושכנועים הוא החליט להישאר, והעבודה על התקליט הרביעי יצאה לדרך. על מנת לחסוך בעלויות, הלהקה ויתרה על אולפני WESSEX היקרים ועברה לאולפני COMMAND שבמרכז לונדון. המיקום היה, איך נאמר בעדינות, בעייתי. האולפן שכן ממש מעל קו הרכבת התחתית פיקדילי, והרעש והרעידות הורגשו היטב בכל פעם שעברה רכבת. הצוות הטכני חרק שיניים בגלל הצורך להעמיס את הציוד אחרי כל סשן להופעה ולהחזירו לאולפן, אבל המוזיקה ניצחה את הכל.

התקליט ISLANDS נפתח בקטע FORMENTERA LADY עם סולו קונטרבס מהפנט של הארי מילר. פסנתרן ג'אז בשם ג'ולס רובן הוזמן לנגן פסנתר בשיר הזה, אך לאחר כמה ניסיונות זה פשוט לא עבד ונגינתו נשארה על רצפת חדר העריכה. פרט פיקנטי מעניין הוא שרובן הוא אביה של אשתו של פיט סינפילד. לא נעים. הפסנתרן שהוזמן להציל את המצב היה כמובן קית' טיפט, שניגן בשני התקליטים הקודמים של הלהקה ועשה עבודה נפלאה גם הפעם.

הקטע הבא, SAILOR'S TALE, הוא אחד משיאיו הדרמטיים של התקליט. סאונד הגיטרה של פריפ הועבר דרך כמה אפקטים של הסינטיסייזר VCS3 שהיה בבעלותו של סינפילד. האפקט גרם לצליל שלה להישמע לעיתים כמו בנג'ו מהחלל החיצון. באמצע הקטע הזה מגיח המלוטרון בפעם הראשונה בתקליט, וכשהוא מגיע - זה קסם טהור. כשהמלוטרון מעניק את צליל ה-BRASS המפחיד והאפל שלו, זה נשמע מאיים ומענג כאחד. טריק אולפני קטן שבוצע שם כלל הקלטה של המלוטרון בתו אחר, שהואט אחר כך בסרט ההקלטה כדי לקבל את הטון הנכון, וזאת משום שהמלוטרון לא יכול להגיע באופן רגיל לצליל כה נמוך. דגם המלוטרון ששימש את פריפ כאן היה ה-M400 החדש והקומפקטי יותר, בניגוד למפלצת ה-MARK2 מהתקליטים הקודמים. דרך אגב, התקליט ISLANDS בקושי מכיל בתוכו תפקידי מלוטרון, דבר שמראה על שינוי משמעותי בגישה המוזיקלית של הלהקה.

הקטע השלישי שחותם את הצד הראשון נקרא THE LETTERS. הלחן לשיר הזה נכתב זמן רב קודם לכן ואף הוקלט תחת השם DROP IN על ידי ההרכב שקדם לקינג קרימזון – ג'יילס, ג'יילס ופריפ. כאן, עם מילים חדשות ודרמטיות של סינפילד על בגידה ומכתבים ארסיים, הלחן מקבל משמעות כבדה ורצינית הרבה יותר.

צד ב' נפתח בקטע שובב בשם LADIES OF THE ROAD. מילות השיר מתייחסות באופן ישיר לבחורות שמקבלות את פניו של כוכב הרוק הצעיר במהלך סיבובי הופעותיו. וכן, מסתבר שגם לקינג קרימזון האינטלקטואלים היו בחורות בדרכים, למרות המוזיקה הסופר מורכבת והתדמית הרצינית. השיר כולל גם שירת רקע של זמרת בשם פאולינה לוקאס, תוספת מרעננת לקול הגברי של בורל.

הקטע הבא הוא קטע מתוזמר ויפהפה בשם PRELUDE - SONG OF THE GULLS. השורשים של הלחן המקסים הזה מגיעים רחוק עד לקטע שנקרא SUITE NO. 1 מהתקליט היחיד של ג'יילס, ג'יילס ופריפ. פריפ ניסה לנצח על התזמורת באולפן עם עיפרון בידו אך היה נראה לעין ששאר הנגנים מתעלמים ממנו ופשוט מנגנים את התווים ללא עזרה, סיטואציה משעשעת למדי שמראה את הפער בין החזון למציאות.

הקטע שמסיים את התקליט באופן מרגיע ומלודי, נושא את שמו, ISLANDS. ואיזה סיום נהדר הוא זה. בסיום הקטע, בגרסאות המקוריות, אפשר אפילו לשמוע את פריפ נותן הוראות אחרונות באולפן, רגע של כנות דוקומנטרית שנשמר בהקלטה.

התקליט ISLANDS יצא עם עטיפות שונות באנגליה ובארה"ב. באנגליה יצא התקליט בעטיפה נפתחת שמתנוסס עליה הצילום המרהיב של ערפילית הטריפיד החללית בקבוצת הכוכבים קשת. בתוך העטיפה היה איור מיוחד של סינפילד עם איים צבעוניים שיצר בשיטה ייחודית של צבעי מאכל על נייר סופג, ובהם מתנוססים תצלומים של חברי הלהקה (זו הפעם הראשונה בה צילום של להקת קינג קרימזון מופיע על העטיפה, הישג היסטורי בפני עצמו). בארה"ב השתמשו כעטיפה בתמונה הצבעונית של סינפילד שמופיעה בעטיפה הפנימית של ההוצאה האנגלית. הביקורות לתקליט היו ברובן חיוביות, אך הצרות היו רק בפתח.

קינג קרימזון יצאה לסיבובי הופעות אך המתח הפנימי כבר ניכר בתחילת הסיבוב. פריפ החל להראות סימני אי-סיפוק מהעיסקה שלו עם סינפילד, לפיה הרווחים על הכתיבה יחולקו ביניהם שווה בשווה. הגיטריסט הרגיש שכובד הלהקה עומד על כתפיו יותר מאשר על כתפי סינפילד. פריפ היה אומלל באותה התקופה. המתח שהופעל עליו הראה אותותיו. הוא בקושי תיקשר עם שאר הלהקה ולמעשה איבד אז תקווה ואמונה עם ההרכב הזה. גורם נוסף להרחקתו של פריפ משאר הלהקה היה השינוי בסוג הסמים. עד אז כולם עישנו מריחואנה והרגישו סבבה אך בתקופה הזו הזדחל לשוק המוזיקה סם חדש וממריץ שנקרא קוקאין. שאר חברי הלהקה החלו להשתמש בו בהתלהבות. פריפ לא. הקרע היה בלתי נמנע. יש להוסיף לכך את הביקורות הלא טובות שספגה הלהקה בסיבוב ההופעות בארה"ב. פיט סינפילד נהיה תשוש מהסיבוב הזה. הוא הרגיש שכולם מסביבו מאכזבים אותו ובייחוד פריפ.

הגיטריסט החליט שהגיע הזמן לשינוי דרסטי. הוא קרא לשאר החברים והודיע להם עם אולטימטום חד משמעי, שזה או הוא או סינפילד בלהקה ושאין סיכוי יותר לשניהם ביחד. חברי הלהקה, באופן פרגמטי לחלוטין, בחרו בפריפ, כי הבינו שבלעדיו אין למעשה קינג קרימזון. פריפ התקשר לסינפילד לבשר לו על פיטוריו מהלהקה. שיחת הטלפון הייתה מפתיעה ביותר עבור סינפילד ההמום. אחת הסיבות לפרידה הייתה כנראה כשסינפילד כתב מילים לקטע שהלחין מל קולינס. שני אלו הביאו את היצירה שלהם לשאר הלהקה בשביל לבדוק אופציה להקליט אותה. פריפ לא הסכים ובאופן נחרץ ירה לעבר קולינס את המשפט המוחץ: "אתה יכול להיות אולי נגן גיטרה, אבל אין לך את הכישרון לכתוב שירים... אבוד לך...". קולינס לא אמר מילה. הוא היה פגוע עד עמקי נשמתו. דמעות ירדו על לחייו.

ארבעת חברי הלהקה הנותרים דנו בנוגע לעתידם המשותף. עכשיו כשסינפילד מחוץ לתמונה, פריפ הבטיח לשאר החברים שמעתה כל הכסף יחולק שווה בשווה בין כולם. כמו כן, פריפ הבטיח שמעתה ואילך הכתיבה המוזיקלית תהיה נחלת כל החברים, ולא רק שלו לבד. קולינס החליט לשכוח את התקרית המשפילה ההיא שלו מול פריפ והחל לכתוב מוזיקה משלו ללהקה. אך כשהוא בא לפריפ להראות לו את הקטע שכתב - הגיטריסט אפילו לא ניסה לנגן את הקטע הכתוב. הוא אפילו לא הציץ בדף שקולינס שם מולו. החלילן הבין שאין לו סיכוי ופרץ החוצה מהאולפן כשהוא ממרר בבכי לנוכח ההשפלה והשליטה של פריפ עליו. הוא פרש מהלהקה ואחריו גם וואלאס ובורל. פריפ ארז את הגיטרה שלו מבלי לומר מילה, אך הייתה לו בעיה גדולה - נקבעו ללהקה תאריכים בארה"ב בפברואר 1972. הוא חייב לקיימם אחרת ייתבע. ואין לו להקה לדבר הזה. בעיה גדולה מאוד. המנהל של הלהקה הצליח להתקשר לשלושת חברי הלהקה שפרשו ולשכנעם לחזור לסיבוב ההופעות הזה, שנודע לימים כסיבוב ה-EARTHBOUND.

למרבה הפלא, מצב הרוח היה מרומם בסיבוב הזה, אולי בגלל הידיעה שהסוף קרוב. בורל ניצל את זה שסינפילד כבר לא בסביבה והחליט בעצמו איזה שירים בא לו לשיר ואיזה לא. שירים כמו FORMENTERA LADY ו- THE LETTERS הורדו מהסט בגללו. חברי הלהקה (חוץ מפריפ) התחילו להשתעשע על הבמה בעיבודים של בלוז ופ'אנק ליצירות של קרימזון. דבר שהיה בגדר איסור מוחלט אצל פריפ, אבל עכשיו הוא היה במיעוט מוחץ.

באחת ההופעות החליט וואלאס שהוא מנגן קטע בלוז פשוט והצליח לשכנע את בורל לנגן איתו. קולינס גם הצטרף בשמחה עם הסקסופון. פריפ לעומתם ישב על הכסא שלו על הבמה, מנותק לחלוטין. שתי הידיים שלו מונחות על ברכיו בזמן שהגיטרה עוד תלויה על צווארו ופניו היו נפולים. הוא הביט למטה תוך כדי נשיכת שפתיים ולא ניגן צליל אחד במהלך הבלוז הזה. בראשו הוא כבר פירק את הלהקה, ותכנן את המהפכה הבאה של מלך הארגמן. ועוד איזו מהפכה!

הגיטרה של ממפיס נדמה: סטיב קרופר, האיש שהמציא את הגרוב, הלך לעולמו בשנת 2025 בגיל 84.

עולם המוזיקה נפרד בצער עמוק מאחד הארכיטקטים הגדולים ביותר של הצליל האמריקאי. סטיב קרופר, מי שעיצב במו ידיו (ובעיקר במו אצבעותיו הזריזות) את סאונד הנשמה של ממפיס, הלך לעולמו אתמול כשהוא בן 84. קרופר לא היה סתם נגן; הוא היה הלב הפועם מאחורי ההקלטות הבלתי נשכחות של חברת STAX RECORDS, האיש שעמד מאחורי אוטיס רדינג, וילסון פיקט ולהקת הבית BOOKER T. & THE MG'S. גיטריסט-מפיק שהוא אגדה.

ההודעה הרשמית שיצאה מטעם המשפחה בישרה על הסוף העצוב של עידן: "משפחת קרופר מודיעה בצער עמוק על פטירתו של סטיבן לי קרופר, שמת בשלווה בנאשוויל היום בגיל 84". סיבת המוות לא נמסרה מיד, אך המילים החמות של המשפחה הדהדו למרחקים: "סטיב היה מוזיקאי אהוב, כותב שירים ומפיק שהכישרון יוצא הדופן שלו נגע במיליוני חיים ברחבי העולם. בעודנו מתאבלים על אובדן של בעל, אב וחבר, אנו מוצאים נחמה בידיעה שסטיב יחיה לנצח דרך המוזיקה שלו. כל תו שהוא ניגן, כל שיר שהוא כתב וכל אמן שהוא נתן לו השראה מבטיחים שרוחו ואומנותו ימשיכו לרגש אנשים לדורות הבאים".

אי אפשר להפריז בחשיבותו של האיש הזה, שכונה לעתים קרובות הקולונל. הוא לא חיפש את אור הזרקורים, אלא העדיף לחתוך את האוויר עם צליל הטלקסטר החד והנקי שלו. התרומות של סטיב קרופר למוזיקה האמריקאית הן משמעותיות אך תרומתו למוזיקת הנשמה וה-R&B היא בלתי מדידה. כתיבת השירים ועבודת הגיטרה שלו עיצבו את עצם השפה של מוזיקת הנשמה. ככותב שירים מחונן, מפיק ומוזיקאי, קרופר עזר ליצור להיטים נצחיים שממשיכים להשפיע על אמנים ואנשים ברחבי העולם. הסגנון המובהק שלו עזר להגדיר תקופה וביצר את מורשתו כאחד הגיטריסטים החשובים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה המודרנית.

בתור הגיטריסט המייסד בלהקת הבית של STAX, בתקופה שבה הלייבל מממפיס הוציא להיט אחר להיט כמו מפעל ממתקים משומן, קרופר ניגן בקלאסיקות על-זמניות. הוא היה שם ב-SOUL MAN של סם ודייב, הוא היה המנוע ב-GREEN ONIONS של בוקר טי וה-MG's, והוא נתן את הקצב ב-IN THE MIDNIGHT HOUR של וילסון פיקט. בשלושת הלהיטים האחרונים שהוזכרו, הוא לא רק ניגן אלא גם היה שותף לכתיבה. הנגינה הרזה והמלאה בנשמה שלו הופיעה על תקליטים של עשרות אמני רוק ו-R&B. רק תחשבו על הפתיחה של SOUL MAN או על קישוטי הגיטרה העדינים בלהיט הענק של אוטיס רדינג, THE DOCK OF THE BAY – כולם נושאים את החותמת של קרופר, תמצית גיטרת הנשמה. קרופר עצמו, בצניעות האופיינית לו, אמר פעם: "לא אכפת לי לא להיות במרכז הבמה. אני חבר להקה, תמיד הייתי חבר להקה".

הסיפור מאחורי THE DOCK OF THE BAY הוא מרתק וטרגי כאחד. השיר לא יצא עד ינואר 1968, חודש לאחר שרדינג נהרג בהתרסקות מטוס קל. קרופר נאלץ לסיים את העבודה על השיר מיד לאחר מותו של רדינג, בסיטואציה שוברת לב. "לא ידעתי שאנחנו באותו גיל עד שקראתי מודעת אבל", סיפר קרופר בראיון בשנת 2024. "תמיד חשבתי שאוטיס מבוגר יותר. הערצתי אותו כאח גדול. למה? הוא היה כל כך חכם". בראיון אחר סיפר על הרגעים הקשים באולפן: "אחד הדברים הכי קשים שנאלצתי לעשות אי פעם היה למקסס את השיר הזה. נשארתי ער 24 שעות כדי למקסס את השיר. למחרת בבוקר יצאתי לשדה התעופה, יצאתי למסלול ודיילת ירדה לתחתית המדרגות ומסרתי לה את המאסטר ההוא". מעניין לציין שהשריקה המפורסמת בסוף השיר נותרה שם כמעט במקרה, כי אוטיס שכח את המילים שהיה אמור לשיר בפייד-אאוט, וקרופר החליט להשאיר את זה כך, החלטה שהפכה לאייקונית.

אחרי התקופה המפוארת ב-STAX שנמשכה כמעט עשור, קרופר עבר ללוס אנג'לס והפך לנגן אולפן מבוקש ביותר. הוא ניגן בתקליטים של ענקים כמו ג'ון לנון, רינגו סטאר, ליאון ראסל ורוד סטיוארט. וכמובן, אי אפשר לשכוח את הופעתו הבלתי נשכחת בקומדיה מ-1980 על האחים בלוז, שהתבססה על המערכון מ-SATURDAY NIGHT LIVE. שם הוא חזר לנגן את SOUL MAN של סם ודייב, כשהוא עומד על הבמה בפנים חתומות בזמן שג'ון בלושי משתולל סביבו. "דאק דאן, הבסיסט של ה-MG'S, ואני חטפנו הרבה ביקורת על האחים בלוז", סיפר קרופר ב-2024. "אמרו, 'מה אתם עושים, מנגנים עם זוג קומיקאים משוגעים?' אמרתי, 'עופו מפה. אתם חייבים להיות משוגעים. קודם כל, אתם לא יודעים שג'ון בלושי עמד בראש להקה, ניגן בתופים ושר? ודן באמת מנגן במפוחית'..."

קרופר השאיר אחריו מורשת של צליל נקי, מדויק וכל כך מלא רגש, שמזכיר לנו שלפעמים מה שאתה לא מנגן חשוב בדיוק כמו מה שאתה כן מנגן.

גם זה קרה ב-3 בדצמבר. אם חשבתם שעולם המוזיקה הוא רק חיוכים למצלמה ותמלוגים שמנים, תחשבו שוב. ההיסטוריה של הפופ והרוק רצופה ברגעים הזויים, טרגיים ומצחיקים עד דמעות. הנה הצצה מעמיקה אל עוד אירועי רוק ופופ, מאחורי הקלעים, של היום הזה, בשנים שעיצבו את הפסקול של חיינו.

הקופים יוצאים מהכלוב בשנת 1966

תעשיית המוזיקה עצרה את נשימתה. להקת הפופ המהונדסת ביותר בהיסטוריה, המאנקיז, עשתה את מה שרבים פקפקו ביכולתה לעשות ועלתה להופעה חיה ושלמה לראשונה בקריירה שלה. האירוע המכונן התרחש בהונלולו שטופת השמש, שם הצטופפו 8,360 מעריצים ומעריצות צווחים כדי לחזות בפלא. עד אותו רגע, החברים היו מוכרים בעיקר כפרצופים יפים מסדרת הטלוויזיה, אך באותו ערב הם הוכיחו שהם מסוגלים להחזיק גיטרות ומיקרופונים גם ללא עריכה באולפן. זו הייתה יריית הפתיחה להיסטריה עולמית.

נסיך האופל נולד

נחזור אחורה בזמן אל אנגליה האפורה של אחרי המלחמה. בשנת 1948 הגיח לאוויר העולם ג'ון אוסבורן, האיש שכולנו מכירים ואוהבים (או מפחדים ממנו) בתור אוזי. האיש שעתיד היה להניח את היסודות הכבדים ביותר של המטאל עם להקת בלאק סאבאת', גדל במציאות קשוחה למדי בברמינגהאם התעשייתית.

בספרו האוטוביוגרפי המרתק, תיאר אוזי את ילדותו בצבעים עזים: "גדלתי בבית מס' מספר 14 באמצע שורה של בתים מדורגים ברחוב לודג'. אבי, ג'ון תומס, היה יצרן כלים ועבד לילות במפעל GEC בוויטון ליין. כולם קראו לו ג'ק, שמשום מה היה כינוי נפוץ לג'ון אז. הוא סיפר לי על המלחמה - כמו התקופה שבה עבד בקינגס סטנלי, גלוסטרשייר, בתחילת שנות ה-40. כל לילה, הגרמנים הפציצו אותם מקובנטרי, שהיתה במרחק של כחמישים מיילים משם. הם היו מפילים חומרי נפץ מגבוה והאור מהשריפות היה כל כך בהיר שאבא יכול היה לקרוא את העיתון שלו בזמן ההאפלה. כשהייתי ילד אף פעם לא באמת הבנתי את מטלות החיים. תארו לעצמכם: אנשים הלכו לישון בלילה בלי לדעת אם הבתים שלהם עדיין יעמדו למחרת בבוקר. החיים אחרי המלחמה לא היו הרבה יותר קלים. כשאבא שלי הגיע הביתה בבוקר אחרי עבודת לילה ב-GEC, אמא שלי, ליליאן, הייתה מתחילה משמרת במפעל לוקאס. זו הייתה שגרה מעיקה, יום אחר יום. אבל לא שמעתי אותם מתלוננים על זה". המילים הללו מסבירות לא מעט על האפלולית שתלווה את המוזיקה שלו בעתיד. אוסבורן מת בשנת 2025.

עץ חג המולד ששבר את גב הגמל

קופצים קדימה לשנת 2015. עולם הפולק-רוק ספג מהלומה כאשר ההרמוניה המפורסמת של שלישיית קרוסבי, סטילס ונאש התנפצה לרסיסים. הטריגר לא היה סכסוך כספי או ויכוח אומנותי עמוק, אלא אירוע ממלכתי לחלוטין. זה קרה במהלך ההופעה הלאומית של תאורת עץ חג המולד בבית הלבן. סטיבן סטילס, ברגע של חוסר טאקט משווע, זרק הערה עוקצנית לעברו של דיוויד קרוסבי. המתח שהצטבר במשך עשורים התפוצץ, והשניים החליטו שהם לא יופיעו יחד שוב לעולם. עצוב לחשוב שדווקא בחג המולד, חג השלום והאחווה, תם ונשלם פרק מפואר בהיסטוריה האמריקאית.

ג'ון לנון ככוכב מחזמר?

הנה סיפור של "מה היה קורה אילו". בשנת 1969, ג'ון לנון קיבל הצעה שהייתה יכולה לשנות את פני התיאטרון: לככב בתפקיד הראשי באופרת הרוק המפורסמת על חייו של ישו. דמיינו את לנון עולה לבמה ושר את האריות המפורסמות. אולם, ההיסטוריה בחרה בנתיב אחר, וכבר ביום שלמחרת נפל הרעיון הזה והתפוגג כלא היה. אולי זה לטובה, אי אפשר באמת לדעת איך זה היה נגמר.

הטריפ של סקיפ

בשנת 1968, אחד הכישרונות המבוזבזים והחידתיים של הסיקסטיז, אלכסנדר 'סקיפ' ספנס, החל לעבוד על יצירת המופת המוזרה שלו. ספנס, שהחזיק ברזומה מרשים כמתופף בלהקת 'מטוסו של ג'פרסון' וגיטריסט בלהקת 'מובי גרייפ', נכנס לאולפן כדי להקליט את תקליט הסולו היחיד שלו, שנקרא OAR. תהליך היצירה לא היה פשוט. בעת הכנת התקליט הזה נראה מצבו של ספנס לא טוב עקב שימוש רב בסם אל.אס.די, והמוזיקה בתקליט משקפת את נפשו המעונה והשברירית באותה תקופה. התקליט הפך במרוצת השנים לפריט אספנים נחשק, עדות כואבת לגאונות שגבלה בשיגעון.

יריות בקינגסטון

הדרמה בג'מאייקה הגיעה לשיא מסוכן בשנת 1976. שבעה מתנקשים אלמונים פתחו באש על ביתו של בוב מארלי בקינגסטון. באותה עת, מארלי ולהקתו (THE WAILERS) שהו בבית וערכו חזרה מוסיקלית לקראת מופע השלום המתוכנן "סמייל ג'מאייקה". הכדורים שרקו באוויר והיריות פצעו את מארלי ואשתו באופן קל. למרבה התסכול, היורים לא נתפסו מעולם ונעלמו בחסות החשיכה. למרות הפציעה והסכנה המוחשית לחייו, הפגין מארלי אומץ לב נדיר. יומיים לאחר מכן הופיע מארלי כמתוכנן על הבמה והדבר העמיק אף יותר את דמותו כלוחם חופש בלתי מתפשר. כשנשאל מדוע עלה לבמה פצוע, ענה שהאנשים שמנסים להפוך את העולם לגרוע יותר לא לוקחים יום חופש, אז גם הוא לא יכול.

שורשי הביטלמאניה

לכל סיפור גדול יש התחלה צנועה. בשנת 1938 התחתנו אלפרד לנון וג'וליה סטאנלי בליברפול. שנתיים לאחר מכן ייוולד בנם היחיד, ג'ון. מערכת היחסים המורכבת ביניהם, הנטישה של האב והטרגדיה של האם עיצבו את נפשו של אחד האומנים הגדולים במאה העשרים. הסיפור הסבוך של הזוג הזה וכיצד זה השפיע עמוקות על ג'ון לנון נמצא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!", ספר חובה לכל חובבי מוזיקה שרוצים להבין את הניואנסים הקטנים.

חזיר מעופף מעל לונדון

בשנת 1976 תושבי לונדון שפשפו את עיניהם בתדהמה כאשר נצפה בלון עצום בצורת חזיר כשהוא מרחף בשמי העיר. המשטרה מיהרה להוציא התראה לטייסים באזור על כך, מחשש לתאונות אוויריות. הבלון הסורר, שהשתחרר מכבליו, נישא ברוח ולבסוף נחת בחווה של חקלאי שרתח על כך שהבלון הפחיד את הפרות שלו. כל המהומה הזו קרתה רק בגלל שלהקת פינק פלויד החליטה לצלם עטיפה אייקונית לתקליט חדש, ANIMALS, על רקע הארובות של תחנת הכוח 'באטרסי'. החזיר, שזכה לשם "אלג'י", הפך מאז לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם הלהקה.

רובים, שושנים ופול מקרטני

בשנת 1991 יצא תקליטון חדש ללהקת הרוק הפרועה גאנס אנד רוזס ובו ביצוע מכסח של הלהיט הקלאסי של פול מקרטני ולהקת כנפיים, LIVE AND LET DIE. השיר המקורי, שנכתב בשנת 1973 לסרט של ג'יימס בונד, היה יצירת מופת של פופ תזמורתי. הלהקה מקליפורניה לקחה אותו למחוזות הרוק הכבד, אבל אם תשאלו אותי? לא יודע מה אתכם, אבל אני לא אוהב את הגרסה הזו של אקסל רוז וחבריו. משהו בקסם המקורי הלך לאיבוד בין הדיסטורשנים והצרחות.

הדברים שאנחנו עושים בשביל להיט

בשנת 1976 יצא באנגליה תקליטון חדש של להקת 10CC ובו השיר האלמותי THE THINGS WE DO FOR LOVE. השיר הזה הפך לקלאסיקה, אבל הסיפור מאחוריו מעניין לא פחות. אריק סטיוארט, הזמר בשיר שגם היה מכותביו, סיפר על ההשראה הרומנטית והקפואה שלו: "אני זוכר שהלכתי בגשם ובשלג כשגרתי במנצ'סטר ולא היה לנו טלפון. הייתי צריך ללכת ולמצוא תא טלפון כדי לצלצל לבחורה שעמדה להפוך לאשתי. הטלפונים היו מושבתים, וירד שלג וזה נתקע אצלי כזיכרון. הרבה אנשים מזדהים עם מצב דומה". שותפו ליצירה, גרהם גולדמן, סיפר על תהליך הכתיבה המשותף: "כשהתחלנו לכתוב את זה, הייתה לנו חלק מהמוזיקה ואריק רצה לכתוב שיר על התאבדות. אמרתי לו שזה לא רעיון טוב ולמרבה המזל הוא הסכים. הוא הגה את הכותרת 'הדברים שאנחנו עושים למען האהבה', שהיא מעולה. מה הם הדברים שאנחנו עושים למען האהבה? מה אנחנו צריכים לעשות בשביל אהבה?". מזל שהם ויתרו על רעיון ההתאבדות, אחרת היינו מפסידים להיט פופ מושלם.

כאוס בדבלין

הופעות רוק בשנות השישים היו עניין מסוכן. בשנת 1965 נערכו שתי הופעות של הרולינג סטונס בדבלין שבאירלנד. הקהל האירי היה חם במיוחד, ובמהלך ההופעה השניה עלו 30 צעירים נלהבים לבמה וחוללו מהומה רבתי. עיתון המלודי מייקר דיווח מהשטח בדרמטיות: "הצעירים גדשו את כל הבמה. מיק ג'אגר הופל לרצפה. בריאן ג'ונס נאבק עם שלושה בני נוער חובטים וביל ווימן נאלץ לברוח אל מאחורי פסנתר בצד הבמה. קית' ריצ'רדס הצליח להימלט מהבמה וצ'רלי ווטס המשיך לתופף בפנים מאובנות כשכל זה השתולל סביבו". זוהי תמצית הרוק'נ'רול – הכאוס, האנרגיה והמתופף שנשאר אדיש לכל מה שקורה סביבו.

הימים האחרונים של ג'ון ויוקו

שנת 1980 הייתה שנה של התחלות חדשות וסופים טרגיים. באותה שנה פרסם מקומון ניו יורקי נחשב, בשם SOHO NEWS, כתבה נרחבת על יוקו אונו לבדה, ללא ג'ון, שכותרתה הייתה המבריקה YOKO ONLY. ג'ון לנון כה אהב את הכותרת והמשחק המילולי שהציע שזה יהיה שם תקליט הסולו הבא שלה. באותם ימים הם עבדו באולפן על שיר חדש ומחוספס בשם WALKING ON THIN ICE. במקביל לעבודה באולפן, ג'ון ויוקו גילו מעורבות חברתית והסכימו לתמוך בהפגנה בסן פרנסיסקו שבאה לעזור לעובדים יפניים שמועסקים שם בתנאי שכר נמוכים ומחפירים. ההפגנה נקבעה ל-13 בדצמבר, תאריך מצמרר בדיעבד שכן ג'ון כבר לא יהיה אז בחיים כדי להשתתף בה. ביום הרצח, במהלך אחר הצהריים של יום זה הגיעה לבית של ג'ון ויוקו בבניין דקוטה הצלמת המפורסמת אני לייבוביץ, כשמטרתה לצלמם לשער המגזין רולינג סטון (הסשן שהוליד את התמונה המפורסמת בה ג'ון העירום מחבק את יוקו הלבושה). בערב, זמן קצר לפני שנורה, חזרו השניים לאולפני היט פאקטורי, כדי להמשיך לעבוד על שירה של יוקו, חדורי יצירה ותקווה.

צרות במשפחת ווד

חיי הרוק'נ'רול גובים מחיר כבד גם בחזית הביתית. בשנת 1975 נעצרה אשתו של הגיטריסט רון ווד, קריסי, באשמת אחזקת קוקאין. הסמים נמצאו אצלה אחרי פשיטה מתוקשרת של המשטרה בבית הזוג המפואר בריצ'מונד. האירוע הזה היה רק אחד מיני רבים שסימנו את אורח החיים הפרוע של חברי הלהקות הגדולות ובני משפחותיהם באותן שנים.

הגאון והחוק

גם גדולי המוזיקאים לא היו חסינים בפני החוק. בשנת 1966 הורשע ריי צ'ארלס, גאון הנשמה, באשמת אחזקת קוקאין והרואין. גזר הדין היה חמור אך מתחשב במעמדו: הקנס הוא חמש שנים על תנאי וקנס כספי על סך 10,000 דולר. זו הייתה נקודת שפל בחייו האישיים, אך המוזיקה שלו המשיכה לנסוק.

תסמונת הקמיקזה של סלייד

להקת סלייד, ששלטה במצעדים בתחילת שנות השבעים, חוזרת! בשנת 1983 יצא תקליט קאמבק ללהקת סלייד ושמו THE AMAZING KAMIKAZE SYNDROME. התקליט, שהתקבל באהבה רבה, מכיל שניים מלהיטיה הגדולים והסוחפים של הלהקה, הבלדה MY OH ME והלהיט הקצבי RUN RUN AWAY. אבל מאיפה הגיע השם המוזר הזה לתקליט? זמר הלהקה בעל הקול הצרוד והכובע עם המראות, נודי הולדר, הסביר את ההשראה: "קראתי את דפי הספורט יום אחד והייתה כתבה על ספורט מוטורי. היא דיברה על 'מתחם הקמיקאזה' של החבר'ה שמתחרים ונראה שהם מסכנים את חייהם בכל פעם שהם עולים על המסלול. אני חושב שבארי שיין הוזכר כדוגמה ספציפית בכל מקרה, הדהים אותי שחלק מהשירים שלנו השתלבו עם הרעיון הזה, אז הכותרת נראתה בחירה הגיונית, ובואו נודה בזה, לכולם יש משהו מההימור הזה. כולנו לוקחים הימורים בשלב מסוים בחיינו".

רחובות לונדון או פריס?

בשנת 1944 נולד זמר הפולק הבריטי ראלף מקטל, האיש מאחורי הקלאסיקה המודרנית STREETS OF LONDON. למרות שהשיר הפך להמנון של בירת אנגליה, השיר הזה היה במקור על כמה אנשים בודדים שפגש מקטל בבירה הצרפתית, פריס, בזמן נסיעות וטרמפים ברחבי אירופה כנגן רחוב צעיר. אבל כשהבין שיש כבר שיר מפורסם בשם POOR PEOPLE OF PARIS, הוא שינה את השם ואת הלוקיישן ללונדון, והשאר היסטוריה.

המלך חוזר

בשנת 1968, אחרי שנים של סרטים בינוניים, שידרה רשת הטלוויזיה 'אן בי סי' את מופע ה'קאמבק' המיוחד של אלביס פרסלי. לבוש בחליפת עור שחורה וצמודה, אלביס נראה ונשמע טוב מאי פעם. המופע הוא ניצחון אמנותי ומסחרי עבור הזמר המלכותי, שהוכיח לכולם שהוא עדיין מלך הרוק'נ'רול הבלתי מעורער.

פרידה מקלידן

בשנת 2014 עולם הרוק נפרד מאחד הנגנים המוערכים ביותר. מת משבץ איאן מקלייגן, האורגניסט המופלא בלהקת SMALL FACES ו- THE FACES, שעבד גם עם הרולינג סטונס ובוב דילן. הוא היה בן 69 במותו, והותיר אחריו מורשת של צלילי אורגן האמונד כמו גם פסנתר וורליצר חמים ובלתי נשכחים.

האיש השקט פורש

בשנת 1992 נפלה פצצה בעולם הרוק: אישרו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס באופן רשמי שהבסיסט הוותיק ברולינג סטונס, ביל ווימן, פורש מהלהקה. ווימן, שהיה ידוע כחבר השקט והמבוגר בחבורה, היה חבר בלהקה מאז שנת 1962 ועבר איתם את כל העליות והמורדות. הוא החליט שנמאס לו ושהוא מעדיף להתעסק בדברים אחרים, כמו ארכיאולוגיה ומסעדות.

זהב כבד

שנת 1968 הייתה שנה מצוינת לרוק הכבד הפסיכדלי. באותה שנה קיבל התקליט 'אין א גדה דה וידה', של להקת איירון באטרפליי – עם סולו התופים האינסופי שלו – מעמד מכובד של תקליט זהב. הצירוף מקרים המעניין הוא שבאותו יום ממש זה קרה גם לתקליט המופתי FRESH CREAM, של להקת 'קרים', הסופר-גרופ של אריק קלפטון. הרוק הכבד הפך רשמית למכונת מזומנים.

יום בחיי הביטלס

ולסיום, הצצה ליום עמוס במיוחד ביומן של הלהקה הגדולה מכולן. בשנת 1963 היה זה עוד יום עתיר חוויות לביטלס. ביום זה החלה סדרת MEET THE BEATLES ברדיו הבריטי, והטירוף היה בשיאו. רינגו סטאר היה הכוכב של החלק הראשון בראיון. הוא שוב אמר בבדיחות הדעת שיפתח מספרה לנשים אם עניין הביטלס יגמר (מחשבה משעשעת בדיעבד). הוא גם ציין בציניות אופיינית שאם כספי ציבור לא משמשים להגנה משטרתית בהופעות שלהם, זה יעלה הון בחשבונות בבתי החולים לטיפול במעריצות שנרמסות. הוא תיאר את חברתו האידיאלית בתור מישהי שצריכה להיות 'קטנה ממני, היא תהיה רזה ונשית, היא תהיה אינטליגנטית אבל לא חכמה מדי, היא תהיה טבחית מופלאה והיא תוכל לדבר". דרישות צנועות בסך הכל.

במקביל, סטודנטיות למכללה המקומית לאמנות, ויקי מיטשל וברניס גודול, זכו בחוויה של פעם בחיים ובילו זמן מה עם הביטלס לפני ההופעה הראשונה ביום זה, לאחר שזכו בתחרות לעיצוב בגדים עבורם. פול מקרטני, הג'נטלמן של החבורה, הבריח את הבנות ואת כתב פורטסמות' איבנינג ניוז דרך אנשי האבטחה כדי שיוכלו להיכנס. מיטשל אמרה לחדשות בהתרגשות: 'כולנו ישבנו סביב שולחן. פול הסתכל בסקיצות שעיצבנו. הוא וג'ון אהבו אותן מאוד. רינגו כמעט לא אמר כלום. הם חשבו שחליפה אחת דומה למשהו שהם כבר הכינו. הם אהבו את השכמיות. כוסות תה הובאו פנימה. פול, רינגו וג'ורג' אכלו פיש אנד צ'יפס אבל ג'ון התלוצץ, 'בשל תאונה אני לא יכול לאכול דגים וצ'יפס'. הוא רצה סלט, אבל סיים עם מרק עגבניות".

ההופעה עצמה הייתה אירוע חברתי מהמעלה הראשונה. ראש העיר של פורטסמות' ואשתו עמדו בחלק האחורי במהלך המופע הראשון שם של הביטלס, מנסים להבין על מה המהומה. בתם קרוליין התחננה לאביה שישתמש בהשפעה האזרחית שלו כדי להשיג חתימות לשמונה תלמידות בבית ספרה. המעריצים הביעו את אהבתם בצורה כואבת, וכמה מטבעות הושלכו על הבמה כשהם שרו את הלהיט האירוני "כסף (זה מה שאני רוצה)".

מאחורי הקלעים נצפתה גם ג'קלין קאפסטיק, מהשלוחה הצרפתית של חברת התקליטים EMI, שעמדה בצד הבמה, לצד שני כתבים צרפתים שראיינו את הביטלס בציפייה לביקורם המתוכנן בפברואר בפריס (עליו תקראו בהרחבה בספר שלי על הביטלס, "ביטלמאניה!").

מבחינה טכנית, הביטלס השתדרגו והשתמשו כעת במגברי VOX אימתניים בעוצמת 60 וואט. רג' קלארק, מנהל המכירות של החברה, אמר בגאווה: "בעבר הם השתמשו במגברים של 30 וואט שזה הממוצע לכל להקה מקצועית, אבל הם אמרו לנו שהצרחות והצעקות של המעריצות לא מאפשרות להם לשמוע את מה שהם מנגנים". בתחילת השנה, קלארק הסכים עם מנהל הלהקה הממולח, בריאן אפשטיין, שיספק לביטלס שני מגברי VOX בחינם אחרי שאפשטיין הבטיח לו שהם לא ישתמשו במגברים אחרים. עסקה משתלמת לשני הצדדים, ללא ספק.

בונוס: השבוע, בדצמבר בשנת 1965, פורסמו דבריו של קליף ריצ'רד במלודי מייקר, על נושאים שונים:

על להקת הצלליות: "אני חושב שזו הלהקה הטובה ביותר כי כשהיא מלווה אמנים אחרים - היא עדיין נשמעת ייחודית. הרבה להקות אינסטרומנטליות לא יודעות ללוות כהלכה אמנים. הנגנים בהן לא מצליחים לעבור לצד האחורי. הם חייבים להבליט את עצמם. בצלליות זה לא קורה. אני מעדיף לצפות בלהקה הזו מאשר בכל להקה אחרת".

על הבסיסט לשעבר של הצלליות, ג'ט האריס: "לא ראיתי את ג'ט מזה שנים. מבחינתי, הוא אכזבה. כשהוא וטוני מיהאן (המתופף) עזבו אותנו, הם עשו כמה תקליטונים טובים והייתי בטוח שהם ימשיכו כך כהלכה. אבל מסתבר שלא".

על משחה לשיער: "אני לא סובל את זה!"

על להקת המי: "אהבתי את תקליטיהם עד כה".

על הסרט WONDERFUL LIFE: " זו אחת האכזבות הגדולות ביותר בקריירה שלי בקולנוע. בהתחלה הייתי בטוח שזה יהיה הסרט הטוב ביותר אבל כשראיתי את העריכה, הבנתי שיש בעיה. לא היה סדר ברור בעלילה".

על ריקוד: "אני לא יודע לרקוד אבל אני יודע לשטות באנשים שאני יודע לרקוד".

על אלביס פרסלי: "אני עדיין חושב שהוא הזמר הלבן הטוב ביותר".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים