רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 בינואר (3.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כשג'ים קרוצ'י מת, ג'ון לנון אמר לי, 'אתה מוכר יותר תקליטים כשאתה מת מאשר כשאתה חי. ואתך, אני שומע כל כך הרבה מהתקליטים שלך ברדיו עכשיו שאם תמות, זה יהפוך כל כך מגוחך שאני אצטרך לזרוק את הרדיו המזורגג מהחלון'. אנחנו חיים בעולם חולה אבל במבט לאחור, אם מישהו אי פעם היה אומר לי שאעשה שבעה עשר אלבומים בשש שנים, הייתי אומר לו, 'זה פאקינג מגוחך'. פעם היינו נכנסים לאולפן ומעולם לא היה לחץ להוציא תקליטון. פשוט נכנסנו ועשינו אלבום, וידענו שהתקליטונים יצוצו. עכשיו, יש כל כך הרבה לחץ להחזיק את העסק שזה משנה את הכתיבה שלך. הרבה יותר קשה לי לכתוב בנסיבות האלה. אני לא חושב שאי פעם הייתי טוב כשניסיתי לכתוב שיר לתקליטון. אבל הרבה תקליטונים להיטים אכן יצאו מזה, והרבה מהם מחזיקים מעמד. YOUR SONG, אני חושב, תמיד יימשך. לפחות לא נמאס לי לשיר את זה. קשה לי לבחור את השירים שאני אוהב, כי אלו שאני אוהב הם לא תמיד הפופולרים ביותר... אני רק מתחיל להבין איך שירים משפיעים על אנשים. זה לקח לי כל כך הרבה זמן. אני מניח שאני רק רוצה שיזכרו אותי כמוזיקאי טוב וכותב שירים טובים. אני רוצה להמשיך לשפר את הכתיבה שלי. כשפרנק סינטרה שר את אחד השירים שלי בהופעה, SORRY SEEMS TO BE THE HARDEST WORD, זה היה, עבורי, אחד משיאי חיי. שירים טובים אמור להימשך ושיר טוב באמת צריך להימשך לנצח. JUST THE WAY YOU ARE של בילי ג'ואל, הוא סוג כזה של שיר נהדר... היה לי מזל מדהים, באמת. אני חושב שמשנת 1970 ואילך, כשהפכתי לאלטון ג'ון, חיי השתנו. אני אלטון ג'ון במשרה מלאה עכשיו. אני אפילו לא חושב על עצמי בתור רג' דווייט כבר. אבל רג' עלול להופיע שוב, אני לא יודע. אולי רג' יעשה אלבום, והוא יהיה זה שיוציא שירים. יש עוד הרבה לצאת ממני, ואני באמת רוצה עוד אלבום פלטינה, אבל לעת עתה, אני מרגיש בר מזל שנשאר בשטח כל כך הרבה זמן" (אלטון ג'ון)

ב-3 בינואר בשנת 1939 נולד אריק איינשטיין, מגדולי זמרי ישראל.

ובכן, השנה היא 1966 ובתכנית הרדיו 'פזמון חוזר' (מטעם קול ישראל) התארח אריק איינשטיין לראיון מול אהוד מנור, שלא הפסיק לשבח את היושב מולו. מנור, שגילה בתוכנית בקיאות מזהירה מאד בנוגע לקריירה של אריק עד אז, המשיך וגלש מהמקצועיות הרשמית לעבר הנחייה מלאת רגש אישי. בשלב מסויים אף הישווה מנור את איינשטיין לפרנק סינטרה: 'יש הרבה דברים זהים בינך לבין סינטרה. גם אצלך וגם אצלו יש הינתקות מן הטקסט. מעין לא איכפתיות. ובכך חדרת לתחום חדש'.

אריק הגיב בצניעות כשמולו ישב מנור שסיפק למאזינים את כל הפרסום הנחוץ, תוך אזכור מועדוני המעריצים ומכתבי ההערצה שנשלחו לאליל הנוער של אז ובכמויות גדולות.

התוכנית, שנמשכה כשעה, כללה גם השמעת שירים מהרפרטואר של אריק עד אז.

הרבה מידע נדיר על אריק תמצאו בספר שלי על הרוק הישראלי ובהרצאותיי עליו ועל אחרים,

להזמנה: 050-5616459

ב-3 בינואר בשנת 1946 נולד ג'ון פול ג'ונס, הידוע בעיקר כבסיסט של להקת לד זפלין. אבל ג'ון פול ג'ונס אינו שמו האמיתי. אז מי באמת המציא עבורו את השם ג׳ון פול ג׳ונס?

שני אנשים אוחזים בקרדיט להמצאתו והשמתו על הבסיסט, שעסק אז בעיקר כבסיסט בהקלטות של אחרים באולפנים באנגליה ופה שם גם תיזמר שירים. הנה שתי הגירסאות, כפי שהשניים סיפרו לפני מספר שנים.

אנדרו לוג אולדהאם (מנהל הרולינג סטונס עד שנת 1967): "אני הכרתי אותו עוד בשם ג׳ון באלדווין. נתתי לו את שמו החדש כשהוא רצה לעשות אז, ב-1967, הקלטת סולו משלו בשם BAJA. עשינו יחד את ההקלטה הזו ונתנו אותה לחברת התקליטים PYE. את השם הזה לקחתי מפוסטר משנת 1959 שציין סרט כושל בכיכובו של רוברט סטאק. שם הסרט היה ג׳ון פול ג׳ונס. לא היה לי כלל מושג שהדמות האמיתית הזו הייתה של גיבור אמריקני ושנוי במחלוקת. אני רק ידעתי שהבסיסט האנגלי, שגם תיזמר לסטונס את SHE'S A RAINBOW, רצה שם שיתאים למצעד הפזמונים, במידה וההקלטה שלו תצליח. חוץ מזה, לא רציתי שהמעבד של הסטונס יהיה עם שם של חברת פסנתרים...".

ג׳ון פול ג׳ונס סיפר בינתיים: "התחלתי בתקופה ההיא לעבד באופן קבוע עבור אנדרו, שהביא אותי לעמדה של מתזמר מקצועי. בשלב מסוים רציתי להקליט בעצמי. נכנסתי לאולפני REGENT והקלטתי את BAJA. עבדתי הרבה עם אנדרו ואפילו עשיתי בשבילו אודישן לזמרת ניקו".

טוען אחר לכתר המצאת השם של הבסיסט היה בחור בשם רוי מוזלי. הנה הגירסה שלו: "בתקופה ההיא חיפשתי נגנים ללוות את ג׳ט האריס. בחנתי את ג׳ון מקלאפלין כגיטריסט להרכב. בעמדת הבס היצבתי את ג׳ון באלדווין, שגם נתתי לו שם חדש. אני יודע שאנדרו טוען שהוא זה שנתן את השם וג׳ון עצמו טוען שאימו נתנה לו את השם הזה, אבל זה הייתי אני. הייתי אז במערכת יחסים עם השחקנית בטי דייויס. לא היינו נשואים אך גרנו יחד. פגשתי אותה כשהיא החלה לעבוד ב-1959 בסרט בשם ׳ג׳ון פול ג׳ונס׳. לא ידעתי כלל על היסטוריה אמריקנית אך הייתי דלוק מאד על בטי. ראיתי את הסרט וחשבתי שהשם שלו נחמד - אז נתתי אותו למר באלדווין".

צוחק מי שצוחק אחרון - האם זה יהיה סיד בארט? ב-3 בינואר בשנת 1970 יצא תקליט הסולו הראשון של סיד בארט ושמו THE MADCAP LAUGH.

אי אפשר להתעלם מהעובדה החד משמעית שללא סיד בארט, פינק פלויד לא הייתה קיימת היום כפי שאנו מכירים אותה. למען האמת, ללא בארט לא הייתה פינק פלויד כלל. הוא היה זה שהעניק ללהקה את שמה המוזר, שילוב של שמות שני מוזיקאי בלוז שאהב, פינק אנדרסון ופלויד קאונסל. אך האירוניה הגדולה היא שגם איתו, הלהקה לא הייתה הופכת למותג העצום שהיא היום, מותג מוזיקלי ברמה של דת קדושה עבור רבים. בארט הנהיג את הלהקה בתקופתה הראשונה, הפסיכדלית והצבעונית, להצלחה גדולה אך קצרה ביותר. הנפילה משם הייתה מהירה, תלולה וכואבת במיוחד. השימוש האינטנסיבי בסמי ה-LSD שרף לו תאים במוח והעצים מצב של סכיזופרניה שהלך והחמיר.

המצב הגיע לידי כך ששאר חברי הפלויד הרגישו שהוא פשוט בלתי נסבל. בהחלטה קרה אך ככל הנראה מתבקשת, הם העיפו אותו לטובת חבר ילדות שלו מקיימברידג', גיטריסט מוכשר בשם דייויד גילמור, שהוזמן תחילה רק כדי לחפות על נגינתו הלא צפויה של בארט. סיפור מפורסם מאותם ימים מספר על השיר האחרון שבארט ניסה להעניק לפינק פלויד, שיר בשם HAVE YOU GOT IT YET. הבעיה הגדולה הייתה שכששאר חברי הלהקה, רוג'ר ווטרס, ניק מייסון וריצ'רד רייט, ניסו ללמוד את האקורדים והמבנה, בארט שינה את המבנה שלו בכל רגע נתון תוך שהוא שר את הפזמון הלעגני, "האם הבנתם את זה כבר?". למעשה זה היה בלתי אפשרי ללמוד את השיר. ללהקה נמאס מבארט והוחלט להוציאו ממנה.

התהליך היה הדרגתי אך אכזרי. בדרך להופעה בסאות'האמפטון, מישהו ברכב שאל האם כדאי לאסוף את סיד, והתשובה (נטען שהיא באה מפיו של רוג'ר ווטרס) הייתה פשוט לא. בהתחלה ניסו שאר החברים להוציאו רק מההופעות החיות בתקווה שהוא יכתוב להם שירים בביתו בזמן שהם יופיעו, מודל דומה למה שבריאן ווילסון עשה עבור הביץ' בויז כשפרש מהבמה לטובת האולפן. אך התוכנית נכשלה כי גם שיריו הפכו בלתי אפשריים ומורכבים מדי לעיכול. ההודעה הרשמית על צאתו מהלהקה יצאה לעיתונות ב-6 באפריל 1968 וגילמור הפך הגיטריסט היחיד בלהקה.

למרבה המבוכה, בארט אף נכח בהופעה אחת של הפלויד אחרי שפוטר. הוא עמד בקדמת הבמה ולא הפסיק לנעוץ מבט מטריד בגילמור החבר שהחליף אותו. בגיל 23 בלבד הוא כבר מצא את עצמו כמישהו שהוא נחלת העבר. הוא נעלם מעין הציבור, הסתגר בדירתו בלונדון והמשיך לשקוע בהזיות אל.אס.די ללא הרף. בארט עמד בפני צומת דרכים מבלי לדעת לאן לפנות. הוא שנא את עולם המוזיקה ולא מצא את עצמו יותר חלק ממנו. באופן מפתיע, מנהלי הלהקה אז, פיטר ג'נר ואנדרו קינג מחברת BLACKHILL ENTERPRISES, עזבו את ניהול פינק פלויד כי חשבו שללא בארט אין לשאר עתיד מוזיקלי. הם הימרו על הסוס הלא נכון והפכו למנהלים האישיים של בארט.

לאחר תקופת שתיקה, בארט, שהרגיש כי הוא מוכן לחזור להקלטות, יצר קשר עם חברת EMI, חברת הענק בה הפלויד היו חתומים. באותה חברה הכירו היטב את המצב הבעייתי של בארט ובהתחלה לא הסכימו להחתימו. ממש לא התאים להם להחתים מוזיקאי הלום אל.אס.די שלא מסוגל לסיים שיר. לבסוף, אולי מתוך חסד נעורים, הוא קיבל אישור חתימה בלייבל החדש והפרוגרסיבי שאותה חברה הקימה בשם HARVEST, לייבל שנועד להתחרות במוזיקת המחתרת המתפתחת.

טכנאי האולפן המנוסה, מלקולם ג'ונס, קיבל את העבודה המורכבת על התקליט. ג'ונס נפגש עם בארט, הקשיב לחומרים החדשים, התרשם לטובה וקבע הקלטות בסטודיו מספר 3 באולפנים של אי.אם.איי, אולפנים שזמן קצר לאחר מכן ישנו את שמם לאולפני אבי רואד. ההקלטות החלו באווירה מוזרה. בארט הגיע לעיתים לאולפן כשהוא לא מגולח ומפוזר. דייויד גילמור, אולי מתוך רגשות אשם, לקח על עצמו את משרת מפיק התקליט יחד עם רוג'ר ווטרס בשלב מסוים, והביא להקלטות חברים שלו שיעזרו לו להציל את המצב. ביניהם היו המתופף הצעיר ג'רי שירלי, שהתחיל באותו זמן את הקריירה שלו עם להקת הרוק HUMBLE PIE, המתופף ווילי ווילסון שהיה חבר וותיק של גילמור מלהקת נעוריהם ג'וקרס ווילד, וגילמור עצמו שסיפק נגינת בס מדויקת.

היה קשה מאד לתקשר עם בארט באולפן. הנגנים המקצועיים שניגנו איתו נאלצו לעקוב אחריו ולהגיב מיידית למה שהוא מנגן, כי בכל טייק הוא עשה משהו אחר לגמרי, דילג על תיבות או שינה קצב ללא התראה. בתחילה נערכו רק טייקים אקוסטיים של בארט לבדו עם גיטרה, כדי שיהיה בסיס כלשהו לעבוד איתו. זו חוויה שטכנאי ההקלטה תיארו אותה אחר כך כקשה ולא מהנה כלל. להקת סופט מאשין, מאושיות סצנת הקנטרברי, הגיעה גם היא לנגן בתקליט ב-3 במאי 1969, ויצאה מזועזעת ממה שחוותה באולפן. כשחברי אותה להקה שאלו את בארט באיזה סולם לנגן את השיר שהם מקליטים איתו, הוא פשוט ענה YEAH......או THAT'S FUNNY....

שלושת חברי סופט מאשין שהשתתפו בסשן ההזוי היו האורגניסט מייק ראטלדג', הבסיסט יו הופר והמתופף רוברט וויאט. הופר תיאר את המפגש: "אני חושב שבדיוק סיימנו אז להקליט את האלבום השני שלנו. סיד כנראה בא לראות אותנו בהופעה במועדון בלונדון. אני לא זוכר אותו בתוך המועדון אך אחר כך, כשחיכינו בחוץ למונית, סיד ניגש אלינו והחל לשוחח איתנו. למרות שסופט מאשין הופיעה הרבה לצד פינק פלויד בימי העבר, לא הייתה חברות אמיתית בין שתי הלהקות. אז סיד בא אלינו והחל לגמגם כשהוא מזמין אותנו להקליט איתו. משם נסענו במונית והוא פנה לדרכו. בהמשך היה זה המנהל שלנו שהודיע לנו שיצר קשר עם ההנהלה של סיד ושאנחנו הולכים להקליט עבורו. באולפן לא קיבלנו הנחיה כלשהי מסיד. אז ניסינו כל מיני דברים בנגינתנו בזמן שסיד פשוט ישב שם ובקושי דיבר".

הסשנים נמתחו מבחינת זמנים והתקציב של חברת התקליטים החל להיגמר. דייויד גילמור הבין שחייבים להתאמץ יותר אם רוצים להגיע לקו הגמר ולהוציא מוצר מוגמר. אבל גילמור, שהיה עסוק באותו זמן בדיוק גם במיקסים לאלבום הכפול UMMAGUMMA של פינק פלויד, לא היה פנוי כל הזמן לזה ובארט כעס עליו מאד. המיקסים לתקליט של בארט נעשו ביומיים בלבד ובלחץ גדול, מה שהוסיף לאווירה הגולמית והלא מלוטשת של היצירה הסופית.

לצילומי עטיפת התקליט המיוחדת והאייקונית, שצולמה בדירתו של בארט בארלז קורט על ידי הצלם מיק רוק, צבע בארט את רצפת דירתו בצבעים כתום וסגול כדי להתכונן לצילום. הבחורה העירומה שמונצחת ברקע התמונה הייתה חברה של בארט, שנקראה בפי כל IGGY THE ESKIMO. היא הייתה מבוגרת מבארט בשלוש שנים והייתה בתקופה ההיא סטודנטית לאמנות שהתרועעה עם אמנים ידועים כמו ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון. כשהיא הכירה את בארט, לא היה לה מושג קלוש איזה כוכב רוק הוא היה בעברו. בנוגע לצילום העירום על העטיפה, למעשה זה היה רעיון של בארט שהיא תופיע בעירום מלא מאחוריו. זמן קצר ביותר אחרי הצילום הזה איגי ובארט נפרדו והיא המשיכה בחייה. היא התחתנה בשנת 1978 ורק כשהלכה יום אחד עם בעלה באחד השווקים היא ראתה במקרה את עטיפת התקליט באחד הדוכנים. זו הפעם הראשונה בה הבינה שהיא למעשה מככבת על עטיפת התקליט המפורסם. את הכינוי המיוחד THE ESKIMO היא הגתה בתור בדיחה לצלם של מגזין המוסיקה NME. היא השתמשה בכינוי הזה עד שהתחתנה ועזבה את חיי הבוהמה.

בהוצאה הראשונה של התקליט לא היה זכר לקרדיטים לנגנים והמפיקים, כאילו בארט עשה הכל לבדו. הנתונים האלו נוספו רק בהדפסות מאוחרות יותר. התגובות היו מעורבות; חלק אהבו את התוצאה האותנטית וחלק פשוט שנאו את חוסר המקצועיות. גילמור עצמו התבטא אז נגד התקליט וטען שזה סוג של דרך להעניש את בארט על התנהלותו הלא אחראית, בכך שחשפו את מצבו הרעוע לציבור. רוג'ר ווטרס, שהיה שותף חלקי בהפקה כאן, דווקא חשב שהתקליט הזה טוב ואמיתי. במצעד הבריטי התקליט זחל למקום ה-40 המכובד אך לא היסטרי. באמריקה הוא לא נכנס כלל למצעד המכירות.

ב-6 ביוני 1970, באולם אולימפיה בלונדון, הופיע בארט את הופעתו היחידה כסולן כשמנגנים איתו דייויד גילמור בבס וג'רי שירלי בתופים. ההופעה הייתה קטסטרופה; הוא המם את הקהל והנגנים כשאחרי ארבעה שירים בלבד, ביניהם השיר OCTOPUS, הוא פשוט זרק את הגיטרה בפתאומיות ונעלם מהבמה, משאיר את חבריו נבוכים מול הקהל.

גאון או לא גאון, בארט הצליח להנציח בתקליט הזה תמונה מעניינת ונדירה של מצבו הנפשי אז. המוזיקה עצמה היא מלודית, עם הברקות כמו השיר GOLDEN HAIR המבוסס על שיר של ג'יימס ג'ויס, אך גם מאתגרת להאזנה. זו אפשרות מעניינת לצלול לתוך מוחו של בארט בתקופה הזו. השירים מוזרים מאד מצד אחד אך מדהימים מבחינה פסיכדלית מצד שני. בחלק מהשירים אפשר ממש לשמוע כיצד הנגנים מנסים להדביק את הקצב של בארט הלא צפוי, בצורה כזו בה יש הרגשה שהנה השיר הולך להתרסק באמצע, אך מצליח להגיע למקום מבטחים לבסוף.

בעיתון רולינג סטון העניק המבקר בן ג'רסון ביקורת נוקבת על התקליט, רק כשיצא מחדש בארה"ב כחלק מאוסף כפול בשנת 1974: "בארט הועף מלהקת פינק פלויד בגלל שהוא היה חובבני, מאלתר והיפי מדי עבור חבורת הפרפקציוניסטים ההיא. התקליט הראשון שלו, ביחד עם השני, יצאו פה עכשיו מחדש כדי לרכב על גל ההצלחה של הצד האפל של הירח. אבל נראה שמעריצי הלהקה ממש לא יאהבו את התקליט הזה. התקליט THE MADCAP LAUGHS בלתי ניתן להאזנה. הוא כל כך לא מקצועי. הערך היחיד שלו הוא במתן שיעור להרס שסמים מביאים. בארט שר (אם אפשר לקרוא לזה כך) בקול מונוטוני כל כך חסר חיים עד שהיה צורך להוסיף לקול זה אפקטים אולפניים כדי להפיח בו קצת חיים. התקליט הזה ימחיש, לאלו שרצו לדעת מה קורה עם סיד בארט, שאולי לא כדאי להם לדעת".

ב-3 בינואר בשנת 1926 נולד המפיק, ג'ורג' מרטין, שלשמו נזקפות הפקות רבות אך החשובה ביותר מהן היא עבודתו עם הביטלס.

ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית הייתה נראית, ובעיקר נשמעת, אחרת לגמרי לולא אותו יום חורפי, ה-3 בינואר 1926, שבו נולד בצפון לונדון ג'ורג' מרטין. מי שהתחיל את דרכו בכלל כנגן אבוב מחונן עם חיבה למוזיקה קלאסית ולבארוק, לא תיאר לעצמו שיום אחד הוא יהפוך לאדריכל הצליל של הלהקה המפורסמת ביותר בעולם. מרטין גדל בבית עני יחסית, אך בעזרת מלגות וכישרון טבעי פילס את דרכו אל האקדמיה המלכותית למוזיקה, וכשסיים את שירותו בחיל האוויר המלכותי החליט שהייעוד שלו נמצא דווקא באולפני ההקלטות.

בתחילת שנות החמישים הוא הצטרף לחברת EMI וקיבל לידיו את המושכות של הלייבל הקטן והזניח באותה תקופה, PARLOPHONE. בעוד שאר המפיקים חיפשו את הקליף ריצ'רד הבא, מרטין התעסק דווקא בהקלטת תקליטי קומדיה עם פיטר סלרס וחבורת ה-GOONS. הניסיון הזה עם הומור בריטי מופרע התגלה בדיעבד כהכנה המושלמת למפגש הגורלי שהמתין לו מעבר לפינה. בשנת 1962, כשמנהל צעיר ונלהב בשם בריאן אפשטיין נכנס למשרדו והשמיע לו דמו של ארבעה בחורים מליברפול, מרטין לא נפל מהכיסא. השירים נשמעו לו בינוניים והסאונד היה מחוספס מדי.

אבל משהו בקסם האישי שלהם כבש אותו. באחד הרגעים המפורסמים באולפן, כשמרטין שאל את חברי הלהקה אם יש משהו שלא מוצא חן בעיניהם, ענה לו ג'ורג' האריסון בחוצפה חיננית שהוא לא אוהב את העניבה. מרטין צחק, הקרח נשבר, והוא החליט להחתים אותם על חוזה הקלטות. כך החל שיתוף הפעולה הפורה ביותר בתולדות הפופ. מרטין היה הדמות המבוגרת האחראית בחדר, סוג של מורה בבית ספר יוקרתי שמנסה להשתלט על כיתה של גאונים מופרעים, והשילוב בין הידע הקלאסי שלו לבין האנרגיה הפרועה של הביטלס יצר ניצוצות.

לשמו של מרטין נזקפות הפקות רבות ומגוונות, החל מנעימות סרטי ג'יימס בונד כמו GOLDFINGER ועד עבודה עם אמנים כמו להקת אמריקה, מהאווישנו אורקסטרה, ג'ף בק וסלין דיון, אך החשובה ביותר מהן היא ללא ספק עבודתו עם הביטלס. הוא היה זה שהציע להאיץ את הטמפו של PLEASE PLEASE ME ובכך הפך אותו ללהיט הענק הראשון שלהם. הוא היה זה שכתב את עיבוד כלי המיתר המרגש לשיר YESTERDAY, למרות התנגדותו הראשונית של פול מקרטני שלא רצה להישמע כמו מוזיקה של זקנים.

ככל שהשנים עברו והלהקה מאסה בהופעות החיות, האולפן הפך למגרש המשחקים הפרטי של מרטין. בתקליט SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND הוא דחף את גבולות הטכנולוגיה של אותה תקופה לקצה (הוא לא עשה זאת לבדו, כן? היו לצדו טכנאים פורצי דרך), כשהוא מחבר טייפים, מנגן לאחור ויוצר עולמות סאונד פסיכדליים מארבעה ערוצים בלבד. בשיר IN MY LIFE הוא ניגן סולו פסנתר במהירות איטית ואז האיץ את ההקלטה כדי שזה יישמע כמו צ'מבלו מתקופת הבארוק. הוא ידע לתרגם את הבקשות המוזרות של ג'ון לנון, בעיקר, למציאות קולית.

ג'ורג' מרטין מת בשנת 2016 בביתו שבווילטשייר, כשהוא בגיל 90, מותיר אחריו מורשת עצומה ושינוי טוטאלי של תפיסת תפקיד המפיק המוזיקלי. בשנת 2016 אמר עליו פול מקרטני את המשפט שמסכם את הכל בצורה המדויקת ביותר: "אם למישהו מגיע התואר 'החיפושית החמישית', זה לג'ורג' מרטין". בואו לקרוא את הסיפור של ג'ורג' מרטין בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

זה הוא מקדש הרוק'נ'רול! ב-3 בינואר בשנת 1950 נפתח אולפן ההקלטה החדש של סאם פיליפס - המקום בו ייוולד הרוק'נ'רול.

במבט שטחי, זה היה עוד יום חורפי רגיל בממפיס, טנסי. נהר המיסיסיפי המשיך לזרום באדישות שלו לכיוון דלתא, ורכבת הלילה הקבועה שקשקה על הפסים בדיוק באותה שעה ובאותו קצב מונוטוני. אבל עבור מי שידע להקשיב, הרעש האמיתי לא הגיע מהפסים אלא מתוך מבנה לבנים קטן וצנוע בשדרת יוניון 706. שם, בין ארבעה קירות ששימשו בעבר כחנות לתיקון רדיאטורים לרכב, סאם פיליפס החליט לעשות מעשה ולפתוח את אולפן ההקלטות החדש שלו.

באותו בוקר היסטורי, פיליפס תלה את השלט עם השם הרשמי הראשון של המקום: MEMPHIS RECORDING SERVICE. השם נשמע אולי בירוקרטי ויבש, משהו שמתאים למשרד רואי חשבון, אבל החזון היה פרוע לגמרי. רק בהמשך, כשהעסק יתחיל לצבור תאוצה ולהפוך למותג לוהט, העולם יכיר אותו בשם האיקוני, SUN RECORDS.

כשפיליפס סובב את המפתח במנעול ופתח את הדלתות, הוא לא סתם פתח עסק קטן אלא לקח הימור שנראה באותו זמן כמו התאבדות כלכלית בטוחה. האזור ההוא של ממפיס לא היה בדיוק המקום בו ציפיתם למצוא חדשנות טכנולוגית או תרבותית. יתרה מכך, ההיסטוריה המקומית לא האירה פנים ליזמים בתחום; החברה היחידה שנפתחה באזור קצת לפני כן וניסתה להקליט אנשים נקראה ROYAL RECORDING, והיא סגרה את שעריה בקול ענות חלושה שנה בלבד לאחר פתיחתם. פיליפס קיבל אזהרות רבות מחברים וקולגות, שחששו שגורלו יהיה עגום ודומה לזה של אלו שניסו את מזלם קצת לפניו והתרסקו.

אבל לסאם פיליפס היה נשק סודי שלא היה לבוסים של החברה ההיא. לא היה לו כסף גדול או קשרים בחלונות הגבוהים, אבל הייתה לו מיומנות טכנית יוצאת דופן בהקלטות ואוזן שיכלה לשמוע את העתיד. הציוד שלו לא היה המפואר ביותר בעולם, אבל הוא ידע איך להוציא ממנו קסמים. פיליפס תיאר זאת בפשטות האופיינית לו: "היה לי לוח מיקסר קטן של חברת PRESTO. זה היה מיקסר נייד והיו לו ארבע כניסות למיקרופונים. הכניסה החמישית חוברה למתג שאיפשר להקליט או להשמיע את ההקלטה".

עם הציוד הזה, ועם חדר קטן שצופה באריחים אקוסטיים לבנים וזולים שיצרו צליל מהדהד ומיוחד, פיליפס יצא לדרך. המוטו שלו היה פשוט וקליט: WE RECORD ANYTHING, ANYWHERE, ANYTIME. ובהתחלה הוא באמת הקליט הכל – חתונות, הלוויות, נאומים משעממים וטקסי סיום של תיכונים, הכל כדי לשלם את שכר הדירה. אבל התשוקה האמיתית שלו הייתה המוזיקה השחורה של הדרום.

עוד לפני שהעולם שמע על בחור בשם אלביס, פיליפס גרר לאולפן ענקי בלוז כמו בי.בי.קינג וגם את האוולין וולף המפחיד והמבריק, כשהוא משמש כצייד כישרונות עבור לייבלים גדולים יותר כמו CHESS וגם MODERN. למעשה, יש הטוענים כי תקליט הרוק'נ'רול הראשון בהיסטוריה, השיר ROCKET 88 של ג'קי ברנסטון (עם אייק טרנר בהקלטה), הוקלט ממש שם, תחת ידיו של פיליפס, כבר בשנת 1951. פיליפס פיתח שם את טכניקת ה-SLAPBACK ECHO המפורסמת, הד קצר ומהיר שהפך לסימן ההיכר של הסאונד שיצא מהחדר הזה.

ואז הגיע המפץ הגדול. אל תוך החלל הצפוף הזה בשדרת יוניון נכנסו בזה אחר זה צעירים רעבים עם גיטרות וחלומות. זה המקום בו אלביס פרסלי, נהג משאית ביישן עם פאות לחיים מוזרות, הגיע בהתחלה רק כדי להקליט תקליט דמו לאמא שלו (בזכות המזכירה הערנית מריון קייסקר שלא נתנה לו לחמוק). זה המקום בו ג'רי לי לואיס הכה בקלידים כאילו הם חייבים לו כסף, המקום בו ג'וני קאש מצא את הקול העמוק והאפל שלו, ואיפה שרוי אורביסון וקארל פרקינס הקליטו את שיריהם הראשונים.

פיליפס יצר היסטוריה, והפך את ממפיס למרכז העולם המוזיקלי. הוא לא סתם פתח אולפן, הוא פתח דלת לעידן חדש שבו נערים לבנים שרו בלוז שחור, ושינו את התרבות הפופולרית לנצח.

גם זה קרה ב-3 בינואר. ביום הזה (או ממש בסביבתו) קרו כמה מהאירועים היותר מוזרים, מצחיקים ודרמטיים שידע העולם. אז קחו נשימה עמוקה ובואו נצלול אל דפי ההיסטוריה המאובקים אך המנצנצים.

הביטלס כובשים את אמריקה (בטעות)

נתחיל בשנת 1964. כל ספרי ההיסטוריה יספרו לכם שהביטלס נחתו באמריקה ושינו את העולם בתוכנית של אד סאליבן בפברואר. ובכן, ההיסטוריה טועה, או לפחות לא מדייקת בפרטים הקטנים והעסיסיים. חודש שלם לפני שג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו דרכו על אדמת ניו יורק, הם כבר הופיעו בטלוויזיה האמריקאית, וזה קרה בדיוק ב-3 בינואר 1964.

האשם היה ג'ק פאר, מנחה בתוכנית THE JACK PAAR SHOW של רשת NBC. פאר, טיפוס ציני למדי, ראה את ההיסטריה בבריטניה ורצה להראות לקהל האמריקאי עד כמה האנגלים ירדו מהפסים. הוא לא התכוון לקדם את הלהקה, אלא יותר ללעוג להם ולתספורות המוזרות שלהם, כשהוא משדר קליפ מתוך הופעה ב-WINTERS GARDEN שבאנגליה (במקור צולם על ידי הבי.בי.סי לתוכנית THE MERSEY SOUND). בקליפ הם ביצעו את SHE LOVES YOU והקהל צרח את נשמתו. פאר חשב שזה יהיה משעשע, אבל הבדיחה הייתה על חשבונו: הנוער האמריקאי ראה, נדלק, והשאר היסטוריה. אד סאליבן אולי קטף את התהילה, אבל ג'ק פאר הדליק את הגפרור.

הסוף העצוב (והציני) של המופלאים

נקפוץ שש שנים קדימה, אל ה-3 בינואר 1970. האווירה בלונדון הייתה הרבה פחות אופטימית. פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר נכנסו לאולפני EMI כדי לבצע את מה שיתברר כהקלטה האחרונה בהחלט תחת השם הביטלס (לפחות עד שהטכנולוגיה תחזיר אותם יחד בשנות התשעים). המטרה הייתה לסיים את השיר I ME MINE עבור הפרויקט המקרטע GET BACK, שהפך לסרט ולתקליט LET IT BE.

ג'ון לנון? הוא בכלל היה בחופשה בדנמרק, אוכל ארוחות בוקר דשנות ומתעלם מהמחויבויות שלו. ג'ורג' מרטין, המפיק המסור, חגג באותו יום את יום הולדתו ה-44, אבל המתנה שקיבל הייתה סשן מפרך שהתחיל בשתיים וחצי בצהריים והסתיים רבע שעה אחרי חצות. האווירה הייתה סרקסטית להפליא. ג'ורג' האריסון, בציניות אופיינית, נשמע אומר בהקלטה: YOU ALL WILL HAVE READ THAT DAVE DEE IS NO LONGER WITH US. BUT MICKEY AND TICH AND I WOULD JUST LIKE TO CARRY ON THE GOOD WORK THATS ALWAYS GONE DOWN IN NUMBER TWO. הבדיחה הייתה על חשבון להקת DAVE DEE, DOZY, BEAKY, MICK & TICH שהתפרקה באותו זמן, וג'ורג' רמז בעוקצנות שהביטלס הפכו כעת לשלישייה, בדיוק כמו השרידים של הלהקה ההיא.

הם הקליטו שישה עשר טייקים של ערוצי בסיס. פול ניגן באורגן האמונד ופסנתר חשמלי, ג'ורג' בחשמלית ואקוסטית, ורינגו תופף כמו שרק הוא יודע. בסוף, המפיק פיל ספקטור ייקח את הגרסה העדינה הזו, העמיס עליה את "קיר הסאונד" המפורסם שלו (תזמורות, מקהלות ומה לא), והפך אותה למה שאנחנו מכירים מהתקליט.

הצד האפל של הירח מתחיל לזרוח

להקה אחרת התחילה להמריא לגבהים חדשים. בתחילת ינואר 1972, חברי פינק פלויד התכנסו לחזרות אינטנסיביות לקראת סיבוב הופעות חדש. הם שכרו מחסן בלונדון בשם THE WAREHOUSE, שהיה שייך בכלל ללהקת הרולינג סטונס (כי למה לשלם על אולפן כשאפשר להתאמן במחסן של החברים העשירים?).

שם, בין ארגזים וציוד הגברה, הם ליטשו יצירה חדשה ושאפתנית שנקראה אז בשם הזמני ECLIPSE. העולם יכיר אותה בקרוב בתור DARK SIDE OF THE MOON. הלהקה עבדה כמו משוגעת, בודקת מערכות הגברה קוואדרופוניות (ארבעה ערוצים!) כדי לוודא שכל אפקט של שעון מתקתק או קופה רושמת יישמע כאילו הוא בתוך הראש של הקהל. הופעת הבכורה של היצירה הזו נערכה זמן קצר לאחר מכן, והקהל שנכח שם לא ידע שהוא עד לידתו של אחד התקליטים הנמכרים ביותר בהיסטוריה האנושית.

אהבה, קנאה ודם על הבמה

אבל לא הכל היה מוזיקה וטכנולוגיה. ב-3 בינואר 1968, דייויד בואי מצא את עצמו בתוך טלנובלה מדממת. בואי הצעיר היה אז חלק מהקבוצה של הפנטומימאי לינדסי קמפ. יום קודם לכן הם נסעו להופעות בצפון אנגליה, דחוסים בתוך רכב מסחרי קפוא. הנהגת הייתה המעצבת נטשה קורנילוף.

הבעיה? לינדסי קמפ היה מאוהב בבואי, אבל בואי ניהל רומן עם נטשה. המתח ברכב היה אפשר לחתוך בסכין, וזה בדיוק מה שקמפ עשה – אבל לעצמו. לפני ההצגה PIERROT IN TORQUOISE, קמפ, אכול קנאה, חתך את פרקי ידיו והובהל לבית החולים. כולנו היינו מבטלים את ההופעה, נכון? לא לינדסי קמפ. הוא חזר חבוש, עלה לבמה, ובמהלך ההופעה הדם החל לזלוג דרך התחבושות הלבנות, מה שהפך את ההצגה למחזה אימים אמיתי. הקהל חשב שזה חלק מהאמנות. בואי, אגב, לא קיבל תשלום על ההופעה הזו, מה שרק הוסיף לכאב הראש שלו באותו יום. שנים לאחר מכן, קמפ הודה: MOST OF THE TIME I SPENT WITH DAVID WAS VERY PAINFUL.

בוב דילן חוזר בגדול

ב-3 בינואר 1974, העולם עצר את נשימתו. אחרי שמונה שנים שבהן כמעט ולא הופיע (למעט גיחות קצרות), בוב דילן יצא מהמחבוא לסיבוב הופעות ענק בארה"ב יחד עם להקת THE BAND. ההופעה הראשונה נערכה ב-CHICAGO STADIUM. הביקוש לכרטיסים היה כל כך היסטרי שמיליוני אנשים שלחו בקשות בדואר, ורק ברי המזל הצליחו להיכנס.

דילן עלה לבמה באנרגיות שיא, צועק את המילים לתוך המיקרופון כאילו הוא מנסה להפיל את האולם. מהסיבוב הזה יצא האלבום הכפול BEFORE THE FLOOD, שתיעד את האנרגיה הפראית הזו. זה היה רגע של ניצחון לאומן שרבים חשבו שכבר איבד את הרעב.

ימי הולדת, פרידות ומלחמות אגו - עוד כמה דברים קטנים שקרו סביב התאריך הזה:

בשנת 1948 נולד סטיבן סטילס (מההרכב קרוסבי, סטילס ונאש). בשנת 1975 הוא התראיין למגזין רולינג סטון ולא חסך את שבטו מהכוכב העולה ברוס ספרינגסטין. הוא אמר: I WOULD NOT WANT TO BE BRUCE SPRINGSTEEN FOR ALL THE MONEY IN THE WORLD. סטילס טען שספרינגסטין הוא רק תוצר של שיווק מוגזם (HYPE). האירוניה היא שגם ספרינגסטין עצמו שנא את השיווק הזה באותה תקופה.

בשנת 1970 העולם הזיל דמעה כשפורסם שדייבי ג'ונס עזב את המאנקיז. בעיתון NME הוא צוטט: THE MONKEES ARE FINISHED. אמנם נשאר להם חוזה להקלטות, אבל הלהקה ככוח מופיע חדלה להתקיים, מה שהשאיר את מייק נסמית' ומיקי דולנץ לבד במערכה.

בשנת 1967 קארל וילסון מהביץ' בויז החליט שיש דברים חשובים יותר ממוזיקה (או שלא) וסירב להתגייס לצבא האמריקאי כמחאה על מלחמת וייטנאם. ה-FBI לא אהב את זה, אבל וילסון עמד על שלו.

בשנת 1969 להקת דיפ פרפל חזרה לאנגליה למסיבת עיתונאים חגיגית. הבשורה: ג'ון לורד וריצ'י בלאקמור התארסו! ואיך ארוסתו של ג'ון לורד קשורה ללהקת הצ'רצ'ילים הישראלית? את הסיפור המפותל והמפתיע הזה תצטרכו לקרוא בספר "רוק ישראלי 1973-1967".

בשנת 1970 עיתון מלודי מייקר העניק את תואר "תקליט השנה" ליצירה LOVE CHRONICLES של אל סטיוארט. בתקליט ניגן לא אחר מאשר ג'ימי פייג' (לד זפלין), והוא התפרסם בעיקר בגלל השימוש במילה FUCKING באחד השירים – דבר נדיר מאוד באותם ימים. המבקרים אהבו, הקהל קנה קצת פחות.

ולסיום: חלומות נדל"ן ופרידות עצובות

בשנת 1981 דייויד בואי (שוב הוא) כיכב בכותרות עם שמועה מוזרה: הוא עמד לקנות את תיאטרון "ריצי" בבריקסטון, השכונה שבה נולד, תמורת חצי מיליון ליש"ט. התוכנית הייתה לשפץ את המקום ולהעלות שם את המחזה "איש הפיל". בואי אמר אז: THE FILMS DONE IN THE LAST 10 YEARS ARE AWFUL. בסוף העסקה לא יצאה לפועל, והקולנוע נשאר בידיים אחרות.

ונסיים בזיכרון עצוב: בשנת 2014, ב-3 בינואר, נפרדנו מפיל אברלי מהצמד האחים אברלי, שמת בגיל 74 מסיבוכי דלקת ריאות. ההרמוניות שלהם עיצבו את הרוק'נ'רול. ובשנת 2021, באותו תאריך, הלך לעולמו ג'רי מרסדן מלהקת "ג'רי והפוסעים", האיש שהפך את YOU'LL NEVER WALK ALONE להמנון נצחי, בגיל 78.

בונוס: החודש, ינואר בשנת 1977, יצאה כתבה על להקת קווין בעיתון SOUNDS. אז שלפתי כמה ציטוטים ממנה.

"קווין היא להקה מושכלת מאוד. לא יכולה להיות שום ביקורת שלא הוטחה עליה במהלך חייה. אין ספק שיש לצפות שכל להקה מצליחה להפליא תהיה מטרה, אבל קווין סבלה מזריקות לבנים קריטיות עליה כבר לנוכח השם שלה. עם זאת, קווין, לדעתי, לא רלוונטית ככל שתהיה המוזיקה שלה, ונראה שזו אשמתה הגרועה ביותר, הן מבחינת הסבנטיז ומבחינת מה שהביץ' בויז והביטלס היו ברבע השלישי של הסיקסטיז - להקות פופ עילאיות. רק שהיום פופ היא מילה גסה למעט ניסיונות לשחזר סגנונות 'פופ' מוקדמים יותר של שנות החמישים והסיקסטיז. קווין הם פופ סבנטיז אמיתי.

קווין, על חטאיהם, יוצרים פופ שמנצל את שנת 1969 ואילך כנקודת ההתחלה שלה עם כל הטרנדים הקיימים של הבי מטאל, גלאם-רוק והגזמה טכנולוגית. וכל מה שנאמר עליה, אין כמו המוזיקה שלה מכל להקת סבנטיז אחרת. המוזיקה שלה היא סינתזה ייחודית של רוק של שנות השבעים ושל סוף הסיקסטיז שהפך לפופ. בטוח שהם מגזימים לפעמים, אבל לא כך היו הביץ' בויז? למה אנחנו נופלים לאחור כדי להגן על אלבומים כמו 'סמיילי סמייל' ו'חברים' של נערי החוף האלו?

רק חלוף הזמן הצריך חשיבה מחדש. ובכן, לקווין אין אילן יוחסין גלוי של שנות השישים, ונראה שהחברים יסבלו על כך במשך זמן רב - עד שנות השמונים, ללא ספק. בכל זאת, הם ממוקמים היטב כעת. כשהם יחזרו מסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם בארה"ב הם יאשרו את מקומם בליגת העל עם לד זפלין, המי והסטונס. לא רע ללהקה שאף אחד לא שמע עליה לפני ארבע שנים. זה החטא השני שלה. היא עולה מהר יחסית בליגה הגדולה. מכאן התיאוריות שהחברים עבדו על פי תוכנית אב כלשהי והצלחתם תלויה רק ​​בניהול זהיר ונבון בזמן הנכון בקריירה שלהם, וביכולתם לספק את הסחורה.

קווין התבוננה בצורת הדברים והכניסה את עצמה פנימה. הכיבוש שלה את אמריקה, למשל, הוא רק תוכנית כיצד לעשות זאת, צעד אחר צעד, ללהקות אחרות. כמו שאמרתי, הם מצליחים היטב עכשיו. האלבום הבא הוא הרוצח, המבחן האמיתי, שאם יצליחו איתו - זה יכריע את עתידם (זה יהיה התקליט NEWS OF THE WORLD והוא בהחלט יצליח - נ.ר). אפילו עכשיו הם מתנסים ברעיונות וידאו שהתפתחו באמצעות עבודתם על סרטי תדמית מקצועיים להפליא. בהתחשב בגישה שלהם להכנת תקליטים, הם מפעילים את הלהקה האידיאלית ביותר לחקור את האפשרויות של וידאו ברוק.

קווין באולפנים הם כמו ארבעה ציירים, שכל אחד מהם מטפטף את הרעיונות שלו על קנבס אחד. אם על הבמה פרדי מרקיורי שולט, באולפן זה בריאן מאי שהוא אמן האמנים. הוא מכחיש זאת, אבל זו הצניעות שלו. מאי הוא אחד הבחורים הכי חביבים וצנועים ברוק. להלן הוא מספר על עצמו ועל היבטים שונים של הלהקה.

'בזמן שניגנתי בלהקות שונות אף אחת מהן לא הגיעה לשום מקום כי מעולם לא ניגנו באף הופעה אמיתית או לקחנו את זה כל כך ברצינות. קינאתי באותם אנשים בזמנו על כך שהצליחו, אבל למרבה האירוניה, עכשיו כולם חזרו לעבודות מכובדות או ללימודים, בעוד שאני עשיתי את זה הפוך. בבית ספר שלי הייתה להקה אחת מצליחה מאד בשם THE OTHERS, שהייתה ברמה של היארדבירדס. פול סטיוארט היה הזמר, ג'ון סטנלי בגיטרה, נייג'ל בולדווין בתופים, בוב פרימן בגיטרת קצב ואיאן מקלינטוק היה בבס. מאוחר יותר הם קיבלו גיטריסט בשם פיט המרטון, שהיה אחד הגיטריסטים הטובים ביותר שראיתי. הם הפכו להיקרא SANDS ועשו סינגל נהדר בשם 'המקרר של גב' גילספי', שנכתב על ידי אחד מהבי ג'יז. הם חתמו על חוזה עם רוברט סטיגווד אבל אז הם הסתבכו לגמרי, בדיוק כמו שהאחרים היו בעבר. הניסיון שלהם, למרות שהתנהל בצורה לא נכונה, גרם לי לרצות להתחייב יותר כי זה היה עולם שרציתי וידעתי שאני חייב לעצמי באותו זמן. עברו שנתיים בערך, לפני שלהקת סמייל, הלהקה הרצינית הראשונה שלי, יצאה לדרך'.

מוקדם יותר השוויתי בין קווין לביטלס. אופי בניית האלבומים ותזמון ההוצאה (לפני חג המולד). 'אני מניח שנראה שיש כלל שפרדי ואני מחלקים את רוב האלבומים בצורה כזו, שזה בעיקר שירים שלנו, אבל זה לא. ג'ון דיקון הוא כותב שירים מאוד איטי, לרוג'ר טיילור יש יותר חומרים ממה שהלהקה עשתה אבל זו רק שאלה של בחירת חומרים כדי לתת לכל אלבום את האיזון הנכון. אין חוקים קשוחים ומהירים. מבחינת תרומה, האיזון היצירתי הפך להיות הרבה יותר עניין קבוצתי. עם הזמן העצום שאנחנו מבלים בסטודיו, זה בלתי נמנע שרוב הזמן לא כולנו שם ביחד, ובכל זאת התרומות הפכו משלימות יותר. זו תקופה מאוד מכרעת עבור קווין. זו הנקודה שבה יהיה לנו קל לצאת ולעשות דברים נפרדים, אבל הכוח שלנו, ושל כל להקה, הוא שאתה מבין איך להשתמש אחד בשני בצורה המשלימה הזו. למדנו להכיר את החוזקות והחולשות של כל אחד מאיתנו. זה איזון מאוד עדין ואני מאוד מודע לכך שהוא יכול בקלות רבה להיות מופרע ממשהו אפילו מבחוץ שמאיים על הלהקה מבפנים. לכן זה מדאיג אותי אם התקשורת מתרכזת בי או בפרדי.

ג'ון ורוג'ר הם חיוניים לכל מה שאנחנו עושים, הם לא רק נגני קצב. אין דבר רחוק יותר מהאמת. זה כאילו ג'ון הוא השקט. זה נכון בהרבה תחומים, אבל באחרים הוא מאוד המנהיג. אני מדמיין שהאיזון ישתנה עוד יותר ככל שהזמן יעבור. הסכנה היא בקהל ההמוני שלנו, שקונה רק את התקליטונים שלנו, ושלא מבין את הלהקה. הייתי רוצה שכולם יהיו מודעים לקווין בכללותה, לא רק אני ופרדי. רוב האנשים מקבלים את ההחלטה להתייחס למוזיקה ברצינות הרבה לפנינו. אני יכול להשמיע לך הקלטות של סמייל שיש להן את אותם מבנים כלליים למה שאנחנו עושים היום'..."

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.