רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 במרץ (3.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"שם התקליט SO אינו בעל משמעות מיוחדת; פשוט אהבנו את צורת המילה ואת שתי האותיות, וזה הכל. אני חושב שחלק מהסיבה שהתקליט הזה עבד כל כך טוב היה שהלהקה ממש "בערה". היה לנו צוות סאונד והפקה נהדרים, והתהליך היה די מהודק באופן שבו הוא הוקלט. השיר SLEDGEHAMMER היה ללא ספק להיט גדול מהתקליט הזה, והוא היה בחלקו מחווה למוזיקה שעליה גדלתי. אהבתי מוזיקת נשמה ובלוז, וזו הייתה הזדמנות לעבוד עם כמה מנגני הנשיפה שעבדו עם אוטיס רדינג – הזמר האהוב עליי בכל הזמנים. זה היה פרויקט מהנה מאוד, שבמרכזו גרוב נהדר ותחושה טובה" (פיטר גבריאל)

החוליגנים מהצפון עקפו את הביטלס בסיבוב. ב-3 במרץ בשנת 1973 חוללה להקת סלייד סנסציה במצעד הבריטי. היא זו שהצליחה לראשונה, מאז הביטלס, להכניס שיר חדש היישר אל המקום הראשון במצעד. זה היה עם השיר CUM ON FEEL THE NOIZE (שגיאות הכתיב הן בכוונה...).

השיר המדובר עמד בגאון בראש המצעד במשך ארבעה שבועות רצופים, והפך לסינגל הרביעי של הלהקה שהגיע לפסגה. המהלך הזה היה כה נדיר באותם ימים, עד שהפעם האחרונה עד אז שבה שיר נכנס ישירות למקום הראשון למצעד הבריטי הייתה בשנת 1969 עם הלהיט GET BACK של הרביעייה מליברפול.

הסינגל הזה פתח את שנת 1973 עבור סלייד, אחרי שהיא חוותה הצלחה עצומה וכמעט בלתי נתפסת בשנה הקודמת. המטרה של כותבי השיר, הזמר והגיטריסט נודי הולדר והבסיסט ג'ים לי, הייתה ברורה מאוד: הם רצו לשקף את אווירת ההופעות הסוערת והחשמלית שלהם בתוך הקלטה אולפנית. בתחילה השיר נקרא בשם המנומס יותר COME ON HEAR THE NOISE, אבל הולדר שינה מילה קריטית אחת אחרי שבאחת ההופעות הוא ממש חש בחזהו את עוצמת רקיעת הרגליים של הקהל. הוא הבין שרעש לא רק שומעים, אלא בעיקר מרגישים בכל האיברים.

ההקלטה הייתה כה ספונטנית, עד שחלק מהאלמנטים הכי זכורים בה נולדו בטעות גמורה. נודי הולדר שאג "בייבי בייבי בייבי!" למיקרופון בעת בדיקה אולפנית לכיוון קולו לקראת הקלטת השיר. זה נשמע כה טוב וכה מלא אנרגיה, עד שהמפיק צ'אס צ'נדלר החליט בו במקום להוסיף את זה לגרסה הסופית. השיר הוקלט בטייק אחד או שניים בלבד כדי לשמור על האנרגיה הגולמית של הלהקה.

ג'ים לי סיפר שהלחן עצמו הושפע מהיום בו הלך לראות הופעה של צ'אק ברי בלונדון בשנת 1972, ונדהם מהאופן בו חלוץ הרוק'נ'רול שלט בקהל שלו. הוא רצה ליצור משהו שיגרום לקהל להגיב באותה צורה פראית. הגיטריסט, דייב היל, הוסיף פן נוסף לתהליך היצירה וסיפר: "מעולם לא ביצענו את השיר בהופעה חיה לפני שהקלטנו אותו, ולדעתי ההתרגשות שאתה מקבל כמוזיקאי, לעבוד על משהו בפעם הראשונה, הפך את זה לדבר טרי מהקופסה, וכתוצאה מכך יש לו את החשמל הזה".

הסנסציה לא נגמרה רק בצלילים. כשחברי הלהקה הגיעו לאולפני תוכנית הלהיטים, TOP OF THE POPS, כדי להצטלם עם השיר הזה, פרצה במקום מהומה רבתי. הסיבה הייתה כי דייב היל, החליט לקחת את עניין הבגדים שלו בהגזמה נוספת כלפי מעלה. הוא תיאר את האירוע כך: "האחרים חיכו לי בחדר ההלבשה כשיצאתי מהשירותים בתלבושת הנזירה המתכתית. הם היו בהלם. זה היה צעד נוסף קדימה מהמעיל הכסוף והנצנצים על הפנים! הרי ככל שקיבלנו יותר חשיפה בטלוויזיה, כך עוד תקליטים שלנו נמכרו". השילוב בין המוזיקה הרועשת למראה מוגזם יצר תערובת שהפכה את סלייד ללהקה הגדולה ביותר בבריטניה באותה תקופה.

"בוא תזחלו מהר יותר / תצייתו למאסטר שלכם / חייכם נשרפים מהר יותר / תצייתו למאסטר שלכם... מאסטר!" ב-3 במרץ בשנת 1986 יצא תקליטה השלישי של להקת מטאליקה, MASTER OF PUPPETS. חברות וחברים, מדובר בקלאסיקה ברורה.

בספטמבר 1985 חזרו ארבעת חברי להקת הת'ראש-מטאל, מטאליקה, לאולפני SWEET SOUND SILENCE שבקופנהגן כדי לעבוד על התקליט השלישי שלהם. על כס המפיק התיישב פלמינג ראסמוסן, טיפוס מעניין שבאופן מפתיע עבד לפני כן עם אמנים שונים לחלוטין מהחבורה הזו, כמו קאט סטיבנס וגיטריסט הפולק ברט יאנש. למעשה, הפקת הרוק היחידה שלו לפני שהוא פגש את מטאליקה הייתה בתקליט DIFFICULT TO CURE של להקת ריינבאו. השילוב הזה הוליד סאונד עוצמתי ומדויק ששינה את פני המטאל לנצח.

יחד הם שייפו והקליטו שמונה שירים שהפכו לעמודי התווך של הז'אנר. הרצועה הפותחת הייתה BATTERY והפתיחה שבה בלבלה את כל מי שהאזין בפעם הראשונה לתקליט הזה. המאזינים נתקלו בצלילי גיטרה אקוסטית שנשמעו ממש כפלמנקו, כשלפתע הגיעה, כשכבת לבה רותחת שהתפרצה מהר געש, ההפגזה האמיתית. אשששש! השיר הזה מתייחס למעשה לרחוב בשם שכזה שנמצא בסן פרנסיסקו. זה הרחוב שבו שכנו המועדונים שבהם מטאליקה ניגנה הופעות רבות בראשית דרכה, כמו מועדון OLD WALDORF. הזמר ג'יימס הטפילד הסביר פעם שהמילה הזו מייצגת את האנרגיה של הלהקה ושל הקהל שלה. BATTERY IS FOUND IN ME - שואג הטפילד ומראה כמה התקופה הראשונה והפראית ההיא הייתה חשובה להם.

השיר השני בתקליט, שגם העניק לו את שמו, דיבר על הסמים כדבר שלילי. ה'מאסטר' הוא הסם, ובמיוחד הרואין, ששולט ביד רמה באדם המתמכר לו. המילים היו ברורות וכואבות עם משפטים כמו "קצוץ את ארוחת הבוקר שלך על מראה". ג'יימס הטפילד סיפר על ההשראה למילים: "הלכתי למסיבה בסן פרנסיסקו והיו שם כל מיני אנשים שהזריקו וזה החליא אותי". המילים בשיר שיקפו היטב את הרוע שבשליטה הזו: MASTER OF PUPPETS PULLING YOUR STRINGS / TWISTING YOUR MIND AND SMASHING YOUR DREAMS / BLINDED BY ME, YOU CAN'T SEE A THING / JUST CALL MY NAME, 'CAUSE I'LL HEAR YOU SCREAM - MASTER! MASTER!. מדובר היה במשהו שהוא הרבה מעבר לשיר רגיל, זו הייתה יצירה ארוכה ומרשימה שהגיעה כמעט לתשע דקות, ומאז ועד היום היא נחשבת לאחד השירים האהובים ביותר על מעריצי הלהקה, עם דנימיקה שממשיכה באופן מופתי את התזזיתיות של הסם הנבזי, הקטע האמצעי שהופך לקטע הטריפי בו המכור מקבל את המנה שלו - והחזרה לתזזיתיות הנבזית בה המכור יוצא מהטריפ כדי לגלות שהסם שיקר אותו. דרך אגב, בסיסט הלהקה, קליף ברטן, העריץ גם את דייויד בואי וביקש להכניס לשיר הזה תפקיד גיטרה שנמצא במקור בשיר ANDY WARHOL, של בואי בתקליטו HUNKY DORY.

השיר השלישי, THE THING THAT SHOULD NOT BE, הציג צד אפל נוסף של הלהקה. הוא התבסס על דמות מפחידה בשם קת'ולהו, שנוצרה על ידי סופר האימה ה. פ. לאבקראפט. בהמשך הדרך הסגיר קירק האמט הגיטריסט סוד קטן וגילה שאחד הריפים בשיר הזה הועתק מריף של להקת RUSH ביצירתה JACOB'S LADDER, מתוך התקליט PERMANENT WAVES שיצא בשנת 1980.

השיר שחתם את צידו הראשון של התקליט נקרא WELCOME HOME SANITARIUM. בשיר הוצגה זווית ראייתו של מטופל בבית חולי נפש שמפחד לעזוב את המקום מחשש ממה שמחכה לו בחוץ. השיר הושפע מהספר והסרט "קן הקוקייה". ראי החברה המעוות הוצג גם בשיר הראשון שבצדו השני של התקליט, DISPOSABLE HEROES - שיר מחאה נוקב נגד צבא שמשתמש בחייליו כבשר תותחים וכך מראה כלפי גיבוריו זילזול מוחלט לנוכח הפיקוד שיושב למעלה ורק נובח פקודות.

השיר הבא היה LEPER MESSIAH, שעסק במטיפי דת בטלוויזיה המנצלים את רגשות האשמה של המאמינים כדי למצוץ מהם כסף עם הבטחות ריקות להגנה. את הכסף המטיפים שמרו לעצמם והבטחותיהם התאיידו כלא היו. השיר הזה התכתב היטב עם קונספט התקליט שעסק בשליטה של כוח עליון ושלילי על האדם הפשוט. הטפילד ידע היטב כיצד ניצול דתי כזה מביא עמו רק טרגדיה, שכן אמו מתה מסרטן שלא טופל כשהיה רק בן 16 בגלל שהיא דבקה באמונה במדע הנוצרי ומנעה מעצמה טיפול רפואי שיכול היה להציל את חייה. לא ברור לגמרי האם חברי הלהקה לקחו את שם השיר הזה מאזכור המושג בשירו של דייויד בואי, ZIGGY STARDUST, שם מופיעה השורה ZIGGY SUCKED WEIGHED INTO HIS MIND / LIKE A LEPER MESSIAH.

לאחר תכנים כבדים וקשים כל כך, הגיע הזמן לקצת מרגוע מוזיקלי עם הקטע האינסטרומנטלי ORION. האיש המרכזי שעמד מאחורי כתיבת הקטע הזה היה הבסיסט קליף ברטן, שגם ניגן כאן סולו מרשים במיוחד. חברי מטאליקה ראו בו באותם ימים את היתד המוזיקלי שלהם, הג'ון פול ג'ונס הפרטי שלהם. הקטע מכיל שלושה סולואים של בס שרבים טועים לחשוב שהם בכלל גיטרה חשמלית.

התקליט הסתיים בקול תרועה עם DAMAGE INC שמדבר על מצבה של הלהקה באותה עת. מצד אחד היא הפכה לחלק בלתי נפרד מהתעשייה הממוסדת, אך מצד שני היא באה למחות נגד הממסד הזה בדיוק. הטפילד סיכם זאת בשירה עוצמתית: "חיי על ברכיך ושוחה עם הזרם, או מת על רגליך למען כנות".

בסופו של דבר, מדובר היה בהרבה יותר מעוד תקליט רוק כבד ומרעיש. היו כאן מסרים עמוקים שגרמו למאזינים למחשבה רבה על חירות ושליטה. מבחינתי? זה התקליט האולטימטיבי של מטאליקה. ה"מאסטר"פיס! נראה היה שדרכה של מטאליקה להצלחה עולמית אדירה הייתה בטוחה מתמיד. אבל הגורל בחר לזעזע את העניינים בצורה טרגית ולקחת מהעולם את הבסיסט קליף ברטן שנהרג בתאונת דרכים מחרידה במהלך סיבוב ההופעות לקידום התקליט. מטאליקה לא תהיה לעולם אותו הדבר מכאן ואילך.

זאפה מנענע את הישבן! ב-3 במרץ בשנת 1979 יצא עוד אלבום כפול לפרנק זאפה. שמו SHEIK YERBOUTI (עיוות של SHAKE YOUR BOOTY).

עולם המוזיקה של סוף שנות השבעים קיבל זעזוע מצחיק במיוחד כאשר פרנק זאפה החליט לעשות סדר בבלגן. ב-3 במרץ 1979, המוזיקאי עם השפם הכי מפורסם ברוק שחרר את SHEIK YERBOUTI, תקליט כפול שהפך לנקודת מפנה דרמטית בקריירה שלו. זה היה היצירה הראשונה שלו שיצאה בלייבל העצמאי שהקים, ZAPPA RECORDS, מיד לאחר שסיים את מערכת היחסים המורכבת שלו עם חברת התקליטים של האחים וורנר. פה החליט פרנק זאפה להגביר את הווליום על הצד הקומי והסאטירי של הכתיבה שלו, מה שהתברר כמהלך גאוני שהזניק את המכירות שלו לשיאים חדשים והביא לו תשומת לב חסרת תקדים מהמיינסטרים. עד היום, היצירה הזו נחשבת לאחד התקליטים הנמכרים ביותר שלו בכל הזמנים.

הטכניקה מאחורי הצליל הייתה מרתקת לא פחות מהמילים. רוב המוזיקה הוקלטה במהלך הופעות חיות בסיבובי הופעות של סתיו 1977 וחורף 1978, כאשר המוקד המרכזי היה אולם HAMMERSMITH ODEON בלונדון. פרנק זאפה, שהיה ידוע בדקדקנות שלו, לקח את הקלטות הלייב לאולפן ובנה עליהן שכבות נוספות של כלי נגינה ושירה. השם של התקליט היה משחק מילים שובב על להיט הדיסקו המפורסם של להקת KC AND THE SUNSHINE BAND שנקרא SHAKE YOUR BOOTY. על העטיפה הופיע פרנק זאפה כשהוא מחופש לשייח ערבי, מה שהשלים את הבדיחה הוויזואלית.

התקליט הזה הכיל את החומרים הכי פרובוקטיביים של פרנק זאפה, כאלו שגרמו לאנשים לצחוק או להזדעזע. השיר שפתח את החגיגה, I HAVE BEEN IN YOU, נכתב כפרודיה מושחזת על הלהיט I'M IN YOU של פיטר פרמפטון משנת 1977. פרנק זאפה הסביר את הרקע לכתיבה: "כתבתי את השיר הזה אחרי שביקרתי בתחנת רדיו והצוות שם הסתכל בזלזול על עטיפת התקליט שרציתי להוציא, LATHER, ושאלו בקול רם, 'מעניין איך זה היה נראה כתקליט של פיטר פרמפטון'. אז חשבתי לעצמי שעולם הרוק הפך להיות מגוחך".

אחד הלהיטים הגדולים ביותר בתקליט היה DANCIN' FOOL, שהצליח להשתחל למצעדי הדיסקו למרות שהוא בכלל צחק על הז'אנר ועל אנשים מבוגרים שמנסים להיראות צעירים ופתטיים על רחבת הריקודים. השיר אפילו היה מועמד לפרס הגראמי בקטגוריית ביצוע הרוק הווקאלי הטוב ביותר, אך הפסיד לבוב דילן עם שירו GOTTA SERVE SOMEBODY. פרנק זאפה ציין לגביו: "יש בשיר הזה כמה אלמנטים שמונעים ממנו בוודאות להיות להיט דיסקו ברור. אחד מהם זה הקטע באמצע בו הקצב מתעוות לפתע. זה לא יכול לקרות בלהיט דיסקו ברור, בו אדם לא אמור לחשוב אלא פשוט לרקוד".

השיר FLAKES לקח את הסאטירה צעד אחד קדימה עם פרודיה על בוב דילן, כשהוא מבקר את ירידת רמת השירות של בעלי המקצוע בקליפורניה. אדריאן בילו, הגיטריסט שליווה את פרנק זאפה, ביצע שם חיקוי מושלם של בוב דילן. פרנק זאפה הסביר: "הסיבה שכתבתי את השיר הזה היא כי ישנה תופעה מעצבנת של בעלי מקצוע שלא עושים את העבודה שמשלמים להם כדי לעשותה כראוי". וזה עוד לפני שהגיחה למסך שלנו סדרה כמו "יצאת צדיק" שבה נותן שירות מקבל מדליה מההפקה על כך שרק עשה את עבודתו הנכונה! הזוי - נכון? בכל אופן, הביצוע של אדריאן בילו היה כל כך מדויק שחלק מהמאזינים חשבו שבוב דילן באמת השתתף בהקלטה.

אי אפשר לדבר על SHEIK YERBOUTI בלי להזכיר את השערורייה סביב השיר JEWISH PRINCESS. השיר הציג מבט הומוריסטי על סטריאוטיפים יהודיים ועורר את זעמו של ארגון ה-ADL (הליגה נגד השמצה), שדרש התנצלות ודרש לאסור את השמעת השיר. פרנק זאפה סירב בתוקף וטען: "בניגוד לחד הקרן, יצורים כאלה אכן קיימים וראויים להנצחה עם המיוחדות שלהם. פעם חשבתי שליהודים יש חוש הומור לפני שקיבלתי את המכתב הזה מה-ADL, שהוא ארגון שעושה רעש להפעיל לחץ על אנשים כדי לייצר סטריאוטיפ של יהודים שמתאים לרעיון שלהם בזמן טוב. הם מסתובבים ואומרים שאנשים אחרים כמוני אומרים דברים שמייצרים דימויים סטריאוטיפיים של יהודים". החשיפה התקשורתית רק עזרה למכירות התקליט. שימו לב - אין ביסוס על כך שהשיר הזה נכתב אחרי דייט שזאפה עשה עם ירדנה ארזי. ממש לא!

השיר BOBBY BROWN (GOES DOWN) הפך להצלחה פנומנלית באירופה, במיוחד בגרמניה ובנורווגיה, למרות שבארצות הברית הוא נאסר לשידור בגלל מילים מיניות מפורשות. השיר מספר על בחור אמריקאי "מושלם" שעובר חוויות מיניות משונות. פרנק זאפה אמר במסיבת עיתונאים בשבדיה: "בואו נהיה כנים לגבי זה. מילים לא יכולות לפגוע בכם ואין שום דבר בשיר הזה שאמור לפגוע ברגישויות הדתיות של מישהו. השיר הזה מדבר על דברים אמיתיים ואם אתם מתכוונים לחיות בעולם ולהתמודד עם העולם בצורה אמיתית, אתם צריכים להתמודד עם מה שקורה בפועל. הסיפור של בובי בראון אולי אינו משהו שקורה כל יום בשבדיה, אבל אני לא אתפלא אם יש כמה בובי בראון שם בחוץ. ומישהו צריך לכתוב עליהם". השיר הפך להמנון במועדונים באירופה, שם המאזינים פחות התרגשו מהשפה הבוטה לעומת הצנזורה האמריקאית.

את התקליט חתמה היצירה המרהיבה YO MAMA, שכללה סולו גיטרה שפרנק זאפה ערך משלושה סולואים שונים שהוקלטו בהופעות. אד מאן, נגן כלי ההקשה בתקליט, שיתף בתחושותיו: "יש פה מוזיקה יפהפייה ועיבוד אינטליגנטי שקל לנגנו ממש כמו מדיטציה. אך זה מתנגש עם המילים הכי מכאיבות ומטופשות שיש. שנים רבות לאחר שעבדתי איתו, עדיין אני תוהה מי זה פרנק זאפה, לנוכח המורכבות שלו". השיר נכתב לאחר שפרנק זאפה התעצבן על אחד מנגניו, רוי אסטרדה, במהלך סיבוב הופעות באירופה, והחליט לכתוב שיר שלועג לאישיות שלו. אותו אסטרדה הושלך בהמשך לכלא בגלל שנמצא אשם בפדופיליה.

מבקרי המוזיקה לא יכלו להישאר אדישים. במגזין הרולינג סטון נכתב אז בביקורת: "כדברי המלחין עצמו, פרנק זאפה לא מת. הוא פשוט מריח מוזר להרבה מבקרים פוסט-היפים שטוענים ש'האמא של ההמצאה' הבהיר את הנקודה שלו עם תקליטים מהסיקסטיז לפני שירד למעמקים של תיאורים פורנוגרפיים זולים וקשקושי ג'אז-רוק לרוב בעשרים האלבומים המוזרים הבאים שלו. כמוצר ראשון בלייבל של פרנק זאפה עצמו, SHEIK YERBOUTI לא ישנה את דעתם של כולם, אבל הוא מאשר (לפחות עבור המאמינים) את הצ'ופרים של פרנק זאפה כמנהיג להקה. זה מצחיק לרוב. שיר הפתיחה הוא אולי השיר הכי מטומטם על פיטר פרמפטון שעושה לשירי אהבה מטומטמים את מה שהשיר DANCIN' FOOL עושה עבור חנונים שלא רוקדים כמו ג'ון טרבולטה. שירים רבים פה ממשיכים להעלות את השאלה לגבי הכישרון הלירי של פרנק זאפה ומה נשאר ממנו. מבחינה אינסטרומנטלית, זה הוא תקליט מרענן. למרות הציניות והיומרות הקלאסיות שלו, פרנק זאפה הוא עדיין מוזיקאי רוק מהשורה הראשונה, שמסוגל להביא סולו גיטרה לוהט ולכתוב ריף מרתק. אם התקליט הזה לא יעשה שום דבר אחר, הוא לפחות מספק הוכחה לכך שעשר שנים אחרי ימי הזוהר שלו, השייח הזה עדיין יכול לנענע עניינים".

בביקורת אחרת מאז נכתב: "זה לא שפרנק זאפה פחות מוזר ממה שהיה ב-1966, כשזעזע את עולם המוזיקה ה"נקי" של אותם ימים עם האלבום FREAK OUT. הוא כנראה אפילו מוזר יותר. אלא מאז שרוקרי הפאנק והקומיקאים ה"מלוכלכים" הדביקו את הפער מולו, הוא כבר לא נוטה לזעזע אנשים יתר על המידה. עם זאת, זאפה הוא אחד מאותם טיפוסים שבאמת מאתגרים את מבקרי העיתונים המשפחתיים. קשה מאוד לדון באלבום כשאי אפשר להדפיס מחדש את המילים שבהן משתמש "הזקן המלוכלך" הזה. אבל בואו נמשיך קדימה.

בדיוק כפי שעשה במשך שנים, זאפה גונח, מחרחר ופולט מילים מוזרות, ובעיקר חסרות טעם. איכשהו - אפילו עם כל עניין הפאנק שקורה מסביב - זה עובד. אולי זו הסיבה שזה עובד: זאפה גורם לכל סצנת הפאנק להיראות גרוע עוד יותר בהשוואה אליו. כמו הפאנקיסטים, זאפה לא בורר מילים כשהוא מגיש את ה"פרשנות החברתית" שלו. ונוסף על כך, אלא אם כן אתם פוריטנים בנשמתכם, זה פשוט מצחיק. רוב החומר בסט הכפול הזה עוסק בסקס. כדי לתת לכם רמז לגבי התוכן, זאפה לא קורא ליחסי מין "יחסי מין". על עטיפת האלבום מופיעה הודעה לשדרני הרדיו: "בדקו את כל המילים לפני השידור". רעיון טוב.

סקס אינו הנושא היחיד לביקורת חברתית. כנראה שהרצועה הסאטירית והמצחיקה ביותר היא DANCI' FOOL על עולם הדיסקו המופלא: "סידרתי את הכל עכשיו / עם בגדי הדיסקו המיוחדים שלי, היי! / החולצה שלי פתוחה למחצה, כדי להראות לכם את השרשראות שלי / והכפית שמיועדת לאף שלי". המילים הללו ואחרות הופכות למצחיקות עוד יותר בשל צורת ההגשה האיטית והממלמלת של זאפה. והאלבום נפתח באחד השירים שגם המילים וגם הכותרת שלו הם בדירוג X (למבוגרים בלבד). עמכם הסליחה, אך נסתפק בלומר שהשיר נוטה לצד חסר הטעם, והוא מוזר מאוד. הבעיה עם תכנים כאלה דומה לבעיה עם אלבומי קומדיה - הם עלולים להימאס מהר מאוד.

המונוטוניות הפוטנציאלית של האלבום נשברת מעט בזכות הנכונות של זאפה לאפשר לחבריו להרכב לתפוס את קדמת הבמה בשירה. אדריאן בילו וטרי בוזיו זוכים למקום של כבוד, כשבילו מתגלה כזמר הטוב יותר - במיוחד בשיר היפה למדי (למרות המילים המטורללות של זאפה) CITY OF TINY LIGHTS.

זהו אלבום טוב של זאפה, אבל לעזאזל, אנחנו כבר כמעט בשנות ה-80. זאפה, לעומת זאת, עדיין נאחז בשנות ה-60, פרט לחופש "ללכלך" את המילים שלו (כל השירים באלבום נכתבו על ידו). המוזיקה עדיין מתוחכמת יותר מזו שיצאה מחוגי הפאנק, אבל יש לה את הצליל המוכר והישן של שנות ה-50 וה-60. אותה נאיביות מסוג TEEN ANGEL עם קולות ליווי של "טרה-לה-לה" וכל החבילה. זה כבר פשוט לא כל כך מצחיק".

כשפרנק זאפה גרם למנהלי חברת התקליטים להזיע בגלל פאנקי אחד. ב-3 במרץ בשנת 1978 יצא אלבום הופעה כפול לפרנק זאפה ושמו ZAPPA IN NEW YORK.

ובכן, היצירה המדוברת, ZAPPA IN NEW YORK, לא הספיקה אפילו לצבור אבק על המדפים לפני שנגנזה במהירות הבזק. הסיבה לדרמה? קטע שנוי במחלוקת בשם PUNKY'S WHIPS שהקפיץ את הפיוזים של מקבלי ההחלטות בחברת התקליטים.

המסע של התקליט הכפול הזה התחיל הרבה קודם, בין כתלי אולם פלאדיום בניו יורק המיוזעת, שם הוקלטו ההופעות במהלך הימים האחרונים של שנת 1976 ועד מרץ 1977. למרות שהקהל המשולהב חשב שהוא מקבל תיעוד חי וטהור של רגעי הקסם על הבמה, פרנק זאפה, כדרכו בקודש, לא התאפק וביצע תיקונים אולפניים נרחבים במוצר הסופי כדי להגיע לשלמות הצליל שחיפש.

הדרך אל המדפים הייתה רצופה בייסורים ותסכולים. בשנת 1977 מסר פרנק זאפה את המאסטר המוגמר לחברת האחים וורנר, אך אלו סירבו להוציאו לאור כפי שהוא. בתגובה, המוזיקאי הזועם הגיש נגדם תביעה על הפרת חוזה. במקביל, הוא ניסה לעקוף את המערכת ולשחרר את ההקלטות כחלק מפרויקט שאפתני ומפלצתי שכלל ארבעה תקליטים תחת השם LATHER. הוא לא הצליח.

באלבום הזה השתתפה נבחרת מוזיקאים פנומנלית שכל חובב מוזיקה היה חולם עליה. בין השמות שהרעידו את הבמה היו המתופף טרי בוזיו, הקלידן והכנר אדי ג'ובסון, הבסיסט פטריק אוהרן, הגיטריסט והזמר ריי ווייט, ורות' אנדרווד שהפליאה בכלי הקשה. להשלמת הסאונד המסיבי, הצטרפה חטיבת כלי נשיפה מהודקת שכללה את האחים ברקר המפורסמים.

אחד הקטעים הכי מדוברים פה הוא TITTIES AND BEER שפתח את החגיגה. במקור, השם שלו היה בכלל CHRISSY PUKED TWICE (יענו, כריסי הקיאה פעמיים), מחווה לשורה מהשיר שנחתכה בעריכה. האופנוען בשיר מוטרד מהעובדה שהשטן גנב לו את הבירה הרבה יותר מאשר מהעובדה שחברתו נחטפה. במהלך השיר התפתח דיאלוג קורע בין פרנק זאפה לטרי בוזיו, שגילם את השטן כשהוא עוטה מסכת שטן על פניו (אפשר לראות את זה בסרט BABY SNAKES).

עוד רגע שיא שבו טרי בוזיו תפס את מרכז הבמה היה בשיר PUNKY'S WHIPS. מדובר בסאטירה מושחזת על הגיטריסט אדווין פאנקי מדואוז, שהיה חבר בלהקת רוק ששמה ANGEL אשר חבריה נהגו להופיע כשהם לבושים בלבן בלבד. למרות שאדווין פאנקי מדואוז עצמו חתם לפרנק זאפה על מסמך שמתיר לו להשתמש בשמו (ואפילו הרגיש מוחמא מהעניין), חברת האחים וורנר נכנסה לפאניקה משפטית. מאחר שהוא לא חתם על חוזה מולם, הם מיהרו לגנוז את המהדורה הראשונה ולהדפיס גרסה חדשה ומסורסת ללא השיר, מה שהרתיח את פרנק זאפה עד הגג.

הצנזורה הזו לא עברה בשקט. בגלל הקיצוצים, התקליט התקצר משמעותית. פרנק זאפה הממורמר לא חסך במילים על ההתנהלות של החברה ואמר: "הם הוציאו את זה. קודם כל, לא הייתה להם זכות להתעסק עם ההקלטות. שנית, הם לא שילמו לי על אף אחד מהדברים שמסרתי להם. כלומר, הם פשוט הפרו חוזה ולא הייתה לי שליטה על זה. חברת האחים וורנר מעולם לא הייתה מעוניינת לתת לאנשים תמורה לכסף. אני חושב שבחברה הזו יש כנראה יותר 'אבקה לבנה' מאשר בכל עסק אחר מאותה תקופה. היו שם אנשים שהגיעו להופעות עם מזוודות מלאות בסמים".

לצד ההומור הפרוע, התקליט מציג יכולות נגינה כמעט לא אנושיות. דוגמה מושלמת לכך היא היצירה THE BLACK PAGE. השם המוזר הגיע מדפי התווים שפרנק זאפה היה מגיש לנגנים שלו; הדפים היו עמוסים בכל כך הרבה תווים וצפופים עד שהדף הלבן פשוט נראה שחור לגמרי. הקטע נכתב במקור כסולו תופים עבור טרי בוזיו כדי לבחון את יכולת קריאת התווים והטכניקה שלו, ורק מאוחר יותר זה עובד לכל הלהקה.

חשוב לדעת שגרסת התקליטים המקורית שונה מאוד מהמהדורות שהופיעו על גבי תקליטורים שנים לאחר מכן, בעיקר בגלל עריכות פנימיות ושינויים במיקסים. מי שבאמת רוצים להבין את גודל האירוע, חייבים להניח את ידיהם על מהדורת ה-40TH ANNIVERSARY של האלבום. בסופו של דבר, פרנק זאפה הציג כאן את אחת הלהקות המרשימות והמיומנות יותר שליוו אותו אי פעם, והתוצאה היא פשוט מהממת.

רנסאנס בשיא הפריחה: כשהאורות הצפוניים כבשו את המצעדים. ב-3 במרץ בשנת 1978 יצא תקליט חדש ומרשים ללהקת רנסאנס ששמו A SONG FOR ALL SEASONS. עבורי, זה תקליטה החשוב האחרון של להקה זו.

התקליט הזה נחשב לנקודת מפנה מרכזית עבור הלהקה, והוא סימן בגאון את חזרתן של הגיטרות החשמליות לצליל המוכר שלה. באחד הראיונות שנערכו עם המתופף, טרנס סאליבן, הוא ציין כי מדובר היה בצעד טבעי לחלוטין, שהוסיף נופך של דרמה ומשקל למוזיקה. יחד עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית ובניצוחו של הארי רבינוביץ', שפיקד על התזמורים המבריקים של לואי קלארק (האיש שעבד באותה תקופה בקביעות עם אי.אל.או), התוצאה הייתה מסע מוזיקלי חדש ומרענן. למעשה, לואי קלארק הביא איתו את אותו קסם תזמורתי שהפך את אי.אל.או למפלצת מצעדים, ורנסאנס נהנתה מכך בכל רגע.

בתוך כל העושר המוזיקלי הזה, רנסאנס הצליחה לקטוף להיט ענק וברור בשם NORTHERN LIGHTS. עם השירה הנהדרת של אנני הסלאם, קולות הרקע של הבסיסט ג'ון קאמפ, הגיטרה האקוסטית הקצבית של מייקל דנפורד, הסינטיסייזר של ג'ון טאוט והתיפוף המדויק של טרנס סאליבן, השיר הפך להצלחה מסחררת. זה היה להיט מפתיע עבור להקה שזוהתה בעיקר עם יצירות ארוכות ומורכבות, והוא זינק למקום ה-10 במצעד הבריטי, שם נשאר במשך 11 שבועות רצופים.

ההצלחה הזו משכה למחנה הלהקה אוהדים חדשים רבים, כאלו שחשבו עד אז שרנסאנס היא רק להקה של תקליטים כבדים (למרות שגם בלהיט הזה הוחבאו פה ושם מורכבויות קצביות לחובבי הז'אנר). אנני הסלאם סיפרה על כך: "השיר עוסק בהשארת הזוהר הצפוני של אנגליה... ואת בן זוגי-ארוסי, רוי ווד, מאחור, כשעבדתי בארה"ב. מכאן השורות, 'אתה יודע שזה קשה רחוק ממך / נוסעים בכבישים ועוברים דרכם / זה לא בשביל כסף וזה לא בשביל תהילה / אני פשוט לא יכולה להסביר, לפעמים זה בודד'".

מתברר שתמלילנית הלהקה, בטי ת'אצ'ר, נהגה לכתוב את שיריה בהתבסס על שיחות נפש שהיו לה עם אנני הסלאם. גם לרוי ווד, הארוס דאז שגם הקים את אי.אל.או, הייתה נגיעה ישירה בהפקה; הוא הציע שקולה של הסלאם יוכפל פי שלושה כדי ליצור אפקט עוצמתי. אנני הסלאם נזכרה: "לא אהבתי שמישהו משחק עם הקול שלי, אבל לרוי תמיד הייתה דרך לשכנע אותי לדברים, ובו בזמן ללמד אותי".

התקליט הציג גם את הקטע BACK HOME ONCE AGAIN, ששימש כנושא הפתיחה של סדרת הטלוויזיה לילדים THE PAPER LADS, ששודרה באנגליה עד שנת 1979. בתקליט של רנסאנס השיר מופיע בגרסה שונה מזו הטלוויזיונית. פרט מעניין נוסף מסתתר בקטע הנושא של התקליט, A SONG FOR ALL SEASONS, יצירה אפית באורך של כמעט 11 דקות. הלהקה, שתמיד הצטיינה בשילוב מוזיקה קלאסית, בחרה לצטט שם את השיר SUNRISE, SUNSET מתוך מחזמר "כנר על הגג". נו, רנסאנס תמיד היו אלופים בלקחת ציטוטים ולהפוך אותם לשלהם בצורה מושלמת.

גם מאחורי הקלעים לא היה משעמם. השיר SHE IS LOVE נכתב במקור עבור קולה של אנני הסלאם, אך עקב משבר אישי איתו התמודדה באותה תקופה, ג'ון קאמפ לקח על עצמו את תפקיד השירה. למרות שקאמפ עשה עבודה נהדרת, נותר רק לדמיין איך השיר היה נשמע עם קולה המושלם של הסלאם. פה ושם התקליט כולו נשמע לא רחוק מהסאונד המהודק של אי.אל.או בשנות השבעים, סאונד של רוק סימפוני שפשוט אי אפשר שלא לאהוב.

אבל האופנות השתנו, וההצלחה של NORTHERN LIGHTS סימנה את תחילת הסוף של הניסיונות הקלאסיים המפוארים. אנני הסלאם הסבירה זאת בכנות: "היה לנו להיט ואז עודדו אותנו לכתוב יותר מוזיקה מסחרית. עשינו תפנית מוזיקלית במקום לנסות לקחת את המוזיקה שלנו לתוך שנות ה-80... זה היה רדיקלי מדי. אני חושבת שהיינו צריכים להישאר במסלול שלנו".

התקליט הבא, AZUR D'OR שיצא ב-1979, כבר איכזב מעריצים רבים והוביל לכך שחברת התקליטים נפרדה מהלהקה. בדיוק בזמן השינוי הרדיקלי הזה, רנסאנס הגיעה בשנת 1980 להופעות בישראל. במועדון "אמצע הדרך" ליד גני התערוכה בתל אביב, הקהל הישראלי זכה לחזות ברגע דרמטי במיוחד כאשר הקלידן ג'ון טאוט חטף התמוטטות ממש על הבמה.

בתחילת שנות השמונים נותרו בלהקה רק שלושה חברים ותיקים: אנני הסלאם, מייקל דנפורד וג'ון קאמפ. הלהקה שחררה שני תקליטים זניחים ונעלמה בשקט מהנוף. אנני הסלאם סיכמה את התקופה הזו בחרטה: "פישלנו חזק עם האלבומים CAMERA CAMERA (מ-1981) ו-TIME LINE שיצא ב-1983. המעריצים לא קיבלו אותם. היו בהם שירים שכל אחד יכל לשיר, אז מה הנקודה? הנוסחה המנצחת הייתה הקול שלי וחמשת המוזיקאים. בתקליט CAMERA CAMERA, כל מה שהיה צריך לעשות זה להסתכל על העטיפה ולהבין בדיוק מה קורה פה שהוא שגוי". מה שמשאיר את A SONG FOR ALL SEASONS כתקליט הקלאסי האחרון של רנסאנס מעשור כה מוצלח.

הנה הם דוהרים שוב! ב-3 במרץ בשנת 1970 יצא התקליט השני של להקת הטריו המופלאה JAMES GANG ושמו RIDES AGAIN.

הסיפור המופלא של ההרכב הזה התחיל לצמוח עמוק בתוך קליבלנד, כשהמתופף ג'ים פוקס החליט בשנת 1966 שנמאס לו לחבט בתופים בסגנון ג'אז של ארט בלייקי. פוקס פשוט רצה להיות רינגו סטאר. להקת הביטלס חוללה אצלו מהפכה של ממש בראש, ומיד לאחר מכן החלו לצוץ בעולם שלישיות עוצמתיות כמו CREAM או JIMI HENDRIX EXPERIENCE ששינו את חוקי המשחק.

את JAMES GANG רקח פוקס על בסיס הנוסחה המנצחת של שלישיית CREAM, בעיקר כי הוא העריץ בטירוף את המתופף ג'ינג'ר בייקר. ג'ו וולש הצטרף להרכב הזה לגמרי במקרה, כשנקרא להחליף גיטריסט אחר שהבריז מהופעה ברגע האחרון. וולש לא דמיין לרגע שההרכב הזה יהיה הרבה יותר מסתם תחנה מינורית בדרך להצלחה הכבירה שלו. הוא התגלה כקלף המנצח של הלהקה: הוא ניגן בגיטרה כמו שד, היה קלידן נהדר, זמר עם נוכחות ווקאלית מרשימה וגם כותב שירים מוכשר. בקיצור, האיש המושלם למשימה.

במרץ 1969 יצא תקליט הבכורה שלהם שנקרא YER ALBUM, שהיווה נקודת פתיחה מרשימה עם שירים מקוריים לצד ביצועים אדירים לשירים של אחרים, כמו LOST WOMAN של להקת היארדבירדס. העיתון האמריקאי JAZZ AND POP פרסם ביקורת מפרגנת על התקליט בפברואר 1970 ונכתב שם: "התקליט הזה הוא בשבילכם אם אתם מחפשים להקשיב לנגינה מהודקת של להקה. התקליט הוא של להקה שהופיעה כבר פעמים רבות ולכן נמנעה מהפקת אלבום מצוחצח ומלוטש מדיי, שמאפיין בדרך כלל אלבומי בכורה. יש להם את הביטחון לנגן מוזיקת רוק משובחת. השירים ורמת ביצועם הם ברמה גבוהה מאד".

כשפיט טאונסנד, הגיטריסט של להקת המי, הזמין את הלהקה לחמם את ההופעות שלו באנגליה בשנת 1970, השמועה כבר עשתה לה כנפיים: כולם אמרו שכדאי מאוד לראות את הלהקה המיוחדת הזו. הם נתפסו בתור להקה מגניבה ביותר, למרות ששלושת החברים לא באמת הבינו את זה בזמנו ולא שיערו כמה הם טובים. מעניין לגלות שדווקא אז, בשיא תקופת הפרחים והסמים, הצריכה שלהם הייתה מינימלית יחסית למה שהלך מסביב. ג'ו וולש אמנם פיצה על כך בשנים מאוחרות יותר עם צריכת אלכוהול וסמים מבהילה, אבל אז הם היו עסוקים בעיקר במוזיקה.

השלישייה רקחה את שירי התקליט השני, RIDES AGAIN, בעיקר בג'מג'ומים ספונטניים בחדרי הלבשה, רגע לפני שעלו לבמה. הכימיה בין השלושה עבדה כמו קסם. התקליט עצמו הוקלט באולפני RECORD PLANT בלוס אנג'לס, שהיו באותם ימים אולפנים חדישים עם ציוד הקלטה מהשורה הראשונה וגם ג'קוזי מפנק שהוסיף לאווירה.

הקטע שפתח את התקליט, FUNK 49, הבהיר למאזינים מיד כמה הלהקה הזו משופשפת. חטיבת הבס והתופים של ג'ים פוקס ודייל פיטרס הגיעה לרמה גבוהה במיוחד, ועל זה התלבשה עבודת הגיטרה המשובחת והשירה המאנפפת של המאסטרו וולש. השיר הזה נולד מתוך ג'אם חופשי והיה מעין המשך לשיר FUNK 48 מהתקליט הקודם. ג'ו וולש סיפר שהמילים היו סתמיות בכוונה כדי שיתאימו לקצב, ואמר על כך בראיון: "לא ידעתי מה לומר, אז פשוט שרתי כל מה שעלה לי לראש כדי למלא את החלל".

בצד הראשון של התקליט נכללו שירי רוק נהדרים כמו WOMAN והקטע המורכב THE BOMBER. השיר האחרון כלל בתוכו מוטיב מתוך יצירת הבולרו של ראוול, מה שהוביל לבלגן משפטי רציני. בעלי הזכויות של ראוול איימו בתביעה כי המלחין השאיר הוראה מפורשת שהיצירה תבוצע רק על ידי תזמורת סימפונית שלמה. כתוצאה מכך, השיר נערך מחדש והחלק של הבולרו נחתך מהוצאות מאוחרות יותר, מה שגרם לוולש לרתוח ולהביע את דעתו על כך מול הקהל בכל הזדמנות. רק בגרסת הדיסק הוחזר הקטע לאורכו המקורי. השיר הזה הוא למעשה סוויטה שמורכבת משלושה חלקים: CLOSET QUEEN, BOLERO וגם מחווה ליצירה CAST YOUR FATE TO THE WIND.

בתקופה ההיא הלו"ז היה צפוף והלהקה אפילו חיממה את לד זפלין. כאן נרשם רגע היסטורי: ג'ו וולש הוא זה שהמליץ לג'ימי פייג' לעבור להשתמש בגיטרת גיבסון לס פול במקום בפנדר טלקאסטר, ואף מכר לו גיטרת לס פול משנת 1959 שהפכה לכלי הנגינה המרכזי של פייג'.

צד ב' של התקליט חשף צד אחר, אקוסטי ויפהפה. קטעים כמו GARDEN GATE ו-THERE I GO AGAIN הראו עומק מוזיקלי מפתיע, כשהאחרון אף מזכיר בסגנונו את ניל יאנג. בשיר זה השתתף כנגן אורח ראסטי יאנג מלהקת POCO שתרם נגינה בגיטרת פדל סטיל. התקליט הסתיים בצורה מושלמת עם הקטע הדרמטי ASHES, THE RAIN AND I שכלל תיזמור של ג'ק ניטשה (שהכיר היטב את ניל יאנג...).

גולת הכותרת עבורי הייתה השיר TEND MY GARDEN שפתח את הצד השני. אורגן ההאמונד עם הדיסטורשן שם מעביר בי צמרמורות של עונג, והרשו לי להצביע על דמיון מפתיע בין הפזמון שלו ללהיט MORE THAN A FEELING של להקת בוסטון שיצא שש שנים מאוחר יותר (לא מבחינת מהלך האקורדים, אלא הווייב עם מחיאות הכפיים).

עטיפת התקליט הייתה צנועה מאוד בגלל תקציב נמוך, אבל הפכה לסימן היכר: כיתוב שחור על גבי לבן מקדימה ותמונה בשחור-לבן של חברי הלהקה על אופנועים מאחורה. התמונה צולמה בינואר קפוא במסצ'וסטס, שם חברי הלהקה התארחו אצל כנופיית אופנוענים והוציאו את הכלים הכבדים אל השלג לצילומים ספונטניים.

דייל פיטרס שיתף את תחושותיו לגבי התקליט: "אני חושב שזה היה האלבום הטוב ביותר שלנו. טיילנו הרבה באותה תקופה וניגנו ממש טוב ביחד. כולנו היינו באותו ראש. ג'ו היה בשיאו ועשה דברים מדהימים עם הגיטרה שלו. היינו כל כך עסוקים שלא הספקנו לכתוב שירים רבים אז מצאנו את עצנו יושבים באולפן מסתכלים אחד על השני ואומרים, 'הנה אנחנו, עכשיו מה?'. אני זוכר שהאוכל היה טוב, והמפיק שלנו היה מוכן לנסות הכל, כעבור כמה ימים היו לנו שירים וביל נהג להשמיע אותם בחדר הבקרה בעוצמה מנפצת אוזניים! באותה תקופה היו לג'ו כמה שירים אקוסטיים יפים, אז החלטנו להפוך את האלבום לחצי חשמלי וחצי אקוסטי. אחת המנגינות האקוסטיות האהובות עלי ביותר הייתה GARDEN GATE. זו פנינה מוחלטת. הרגשנו חופשיים מאוד מבחינה מוזיקלית במהלך האלבום הזה והתחושה הזו הובילה לנגינה מלאת השראה. הפכנו את THE BOMBER לסוויטה מוזיקלית. זה היה די מרגש באותה תקופה. בסך הכל זו תקופה נהדרת ואלבום שידענו שיהיה ממש טוב".

ג'ים פוקס הוסיף על החוויה באולפן ועל הצילומים: "הקלטת האלבום הייתה בתחושה שונה לחלוטין מזו של האלבום הראשון. כשהתחלנו להתכונן לקראת זה, אני מאמין שהרגשנו קצת לחץ להפוך את זה לאלבום נהדר! טיילנו באופן בלתי פוסק ולא לקחנו את הזמן הדרוש להכנת חומר חדש. כך הגענו לאולפני רקורד פלאנט, שהיו חדשים לגמרי. אני לא חושב שמישהו עדיין השתמש בהם. זה היה הסטודיו הכי מגניב שראינו, עד שנתקלנו שם בג'קוזי! זו הייתה אווירה נהדרת ליצור. אני זוכר שהקלטתי את הרצועה הבסיסית של THE BOMBER. אני גם זוכר שלקחתי כמה שעות חופש בלילה אחד לצאת למועדון כדי לשמוע את הגיטריסט גלן שוורץ ולהקתו, PACIFIC GAS AND ELECTRIC. להקת החימום באותו לילה הייתה פוקו. הם היו חדשים ואהבנו אותם. סיימנו שיר לאלבום שדרש צלילי גיטרת סטיל (THERE I GO AGAIN), וניגשנו היישר אל הבמה כדי לשכנע את ראסטי יאנג לבוא לאולפן ולנגן אותו בשבילנו! אני גם זוכר בחיבה את השיר ASHES, THE RAIN AND I. אין שם תופים, ובכל זאת עדיין זה אהוב עלי! שכבתי באולפן עם הפנים כלפי מטה על הרצפה, בין ג'ו לדייל. אני זוכר גם את צילומי העטיפה של התקליט. שוב, אין תקציב לזה אבל מנהל ההופעות שלנו, טום רייט, היה צלם משובח. היינו בדרך והופענו במועדון קטן במערב מסצ'וסטס. באותם ימים לא היה לנו כסף למלונות, ולכן התארחנו עם להקה שפגשנו פעם בקליבלנד. היה להם בית ענק שהם חלקו אותו עם כנופיית אופנועים. בוקר אחד, טום היה במצב רוח להצטלם והוא המשיך לעקוב אחר האופנועים היפים האלו. אבל זה היה ינואר, וכולנו היססנו לשאול את האופנוענים אם נוכל להוציא את רכביהם בגלל השלג. סוף סוף טום שאל והם התרגשו להיות חלק מהצילומים. היינו בהלם כשהם התניעו את האופנועים בסלון ורכבו עליהם ממש מהמרפסת הקדמית לשלג! עד היום אני אוהב את התצלום ההוא!".

ג'ו וולש סיכם את התקופה בקצרה: "האלבום היה המשך הגיוני של האלבום הראשון, בכך שהלהקה הייתה בשלב מאוד יצירתי. זו הייתה תקופה מאוד אהובה בחיי".

הקש ששבר את גב הענק העדין. ב-3 במרץ בשנת 1980 יצא התקליט האחרון של להקת הרוק המתקדם, ג'נטל ג'יאנט. שמו הוא CIVILIAN.

השנה הייתה 1980, והאווירה ברחובות לונדון וניו יורק כבר לא האירה פנים למי שניסה למכור יצירות מורכבות של עשר דקות עם משקלים א-סימטריים. עולם המוזיקה עבר טלטלה, הפאנק והגל החדש שטפו את המצעדים, והזמנים לא היו קלים לעשיית רוק מתקדם. חברי להקת ג'נטל ג'יאנט, שהיו רגילים להערכה אינטלקטואלית מקיר לקיר, הבינו שהקרקע תחתיהם רועדת. תעשיית המוסיקה כבר פנתה לאפיקים חדשים והם הבינו שעליהם להתקרב יותר אל המיינסטרים כדי לשרוד את המבול.

הדמויות המרכזיות בדרמה הזו היו האחים שולמן, ובראשם זמר הלהקה, דרק שולמן. הוא החליט לעשות מעשה נועז ועבר מאנגליה ללוס אנג'לס כי חשב ששם יצליח לקשור קשרים חשובים עבור להקתו. המצב הכלכלי והחוזי היה בכי רע; אחרי הכל, חברת התקליטים קפיטול בעטה את הלהקה עקב מכירות תקליטים לא טובות. הלהקה נותרה ללא בית, ודרק רצה לדפוק בדלתות של חברות תקליטים אמריקאיות אחרות ולמצוא עסקה טובה. בסוף הוא הצליח במשימה הבלתי אפשרית וחתם עם חברת קולומביה היוקרתית. העסקה המקורית כללה כמה תקליטים עבור אותה חברה, אך כאמור זה הסתכם בתקליט זה בלבד.

חברי הלהקה ניגשו לעשות מוסיקה חדשה, כשהם מכוונים ליצירה שתהיה ידידותית יותר לרדיו. הם נטשו את הצליל המורכב של ימי הביניים ואת הכלים האקוסטיים לטובת סאונד רוק ישיר, מחוספס ואמריקאי מאוד. העבודה נעשתה באולפני SOUND CITY בלוס אנג'לס, כששאר ארבעת החברים התגוררו בבית ששכר להם דרק מתמלוגים שקיבל ושם בצד לפרויקט עתידי שהוא חשב לעשות בשמו. כדי להבטיח שהתוצאה תקלע לטעם הקהל, דרק רצה אוזניים אחרות שיקשיבו לשירים, לפני צאתם, ופנה אל לי אברמס, שעבד ברדיו. אברמס היה מעריץ של הלהקה והוא הובא לתהליך כדי למצוא את הנוסחה הנכונה למוסיקה שתכבוש את האתרים והתחנות בארצות הברית.

התקליט CIVILIAN הוקלט תחת שרביטו של טכנאי הקול ג'ף אמריק, האיש שעבד עם הביטלס על תקליטים כמו REVOLVER ו-ABBEY ROAD. אמריק העניק ללהקה סאונד "יבש" ועוצמתי. השיר הפותח CONVENIENCE עסק בחיים המהירים והשטחיים של לוס אנג'לס, עיר שבה הכל מבוסס על נוחות וצריכה. השיר NUMBER ONE נכתב על הלחץ התמידי להיות בפסגה, נושא שהיה קרוב מאוד לליבם של חברי הלהקה באותה תקופה לחוצה. שיר נוסף, ALL THROUGH THE NIGHT, הציג צד רוקי כמעט כבד, שהיה רחוק שנות אור מהמורכבות של ימיהם המוקדמים.

עם צאת התקליט יצאה הלהקה לסיבוב הופעות לקידום המוצר, אבל המתח הפנימי הגיע לנקודת רתיחה. קצת לפני ההופעה הראשונה בניו יורק, דרק שולמן והקלידן, קרי מינייר, רבו במהלך שיחה על עתיד הלהקה וגילו שלאף אחד מהם אין באמת חשק להמשיך עם ג'נטל ג'יאנט. קרי מינייר רצה לחזור לביתו. הוא לא רצה יותר להיות מרוחק ממשפחתו והרגיש שחיי הדרכים מיצו את עצמם. הוא בחר לפרוש מהלהקה. מעבר לעניינים המשפחתיים, הוא גם חש שכבר אין לו שליטה מוסיקלית בחומר המוסיקלי, שכן הלהקה נטשה את הצדדים הקלידים והניסיוניים שבהם הצטיין.

דרק שולמן חש, מצדו, שהתקליט לא מקבל את החשיפה שהוא ראוי לה, והבין שאין יותר מה לחפש פה, כשגם לו יש משפחה צעירה שמחכה לו בבית. הוא הסתכל על הקהל והבין שהצליל החדש של ג'נטל ג'יאנט לא מעורר את המעריצים הוותיקים וגם לא מביא קהל חדש. המעריצים שאהבו מוזיקה מורכבת הרגישו נבגדים מהפשטות של CIVILIAN, והקהל הרחב עדיין ראה בהם להקה של מוזיקאים מוזרים. דרק סיכם לעצמו שאם זה המצב, אז למה לטרוח?

למרות ההחלטה להתפרק, סיבוב ההופעות נמשך, בהתאם לחוזים שנחתמו, וכבר נקבע זמן אולפן להכנת התקליט הבא שלא יצא לפועל לעולם. כשסיבוב ההופעות הסתיים, הסתיימו גם חייו של הענק העדין. חברת קולומביה הבינה את המצב ושיחררה את הלהקה מהתחייבויות נוספות, כנראה מתוך הבנה שהענק כבר לא מספק את הסחורה. עם זאת, באנגליה המצב לא היה דומה; חברת CHRYSALIS שחתמה עם הלהקה לשיווק תקליטיה שם, לא הייתה מרוצה מהמצב ופנתה לבית המשפט כדי לתבוע את ג'נטל ג'יאנט בגלל הפרת חוזה. כך הגיעה לסיומה אחת הקריירות המפוארות והמיוחדות ביותר בעולם הרוק, כשהענק העדין הפך לאזרח מן השורה וירד מהבמה בטריקת דלת משפטית ובלב כבד.

הילד בן השמונה של איאן אנדרסון ששיגע את המבקרים. ב-3 במרץ בשנת 1972 יצא אלבומה החמישי של להקת הרוק המתקדם הבריטית, ג'ת'רו טול. לאלבום קראו THICK AS A BRICK (או 'סתום כמו קיר' בשפת הקודש המקורית ו'עבה כלבנה' בשלב מאוחר יותר...).

הסיפור מאחורי התקליט התחיל בכלל שנה קודם לכן. כשיצא התקליט הקודם של הלהקה, AQUALUNG, המבקרים והמעריצים מיהרו להכתיר אותו בתור תקליט קונספט עמוק. מנהיג הלהקה, איאן אנדרסון, הסביר שוב ושוב שזה פשוט לא נכון ושמדובר באוסף שירים, אבל הציבור סירב להקשיב. אנדרסון, בעל חוש הומור בריטי מושחז, החליט שאם כולם רוצים תקליט קונספט – הם יקבלו את האם-אמא של כל תקליטי הקונספט.

הוא רצה ליצור הצהרת פרוג מורכבת ושאפתנית שתהווה פארודיה על הז'אנר. המטרה הייתה לצחוק באופן הומוריסטי על אלבומים של להקות כמו יס או E.L.P, תוך שהוא מציג את הצדדים היצירתיים והחיוביים של הסגנון, שספג אז חיצים מהתקשורת. אנדרסון לקח את חבורת מונטי פייטון כמודל לחיקוי עבור סוג ההומור שרצה להכניס ליצירה.

מי שהוציאו לפועל את החזון היו איאן אנדרסון בשירה, חליל צד וגיטרות אקוסטיות (ובאופן חריג לתקופה גם בסקסופון וחצוצרה), מרטין באר בגיטרות, ג'ון אוון על הקלידים, ג'פרי האמונד-האמונד בבס ובארימור בארלו בתופים. דייויד פאלמר, שהיה אז המתזמר של הלהקה, הוסיף תיזמור כלי קשת שהעניק נפח ליצירה. איאן אנדרסון סיפר על תהליך הכתיבה: "זה היה מעין פארודיה על כל עניין תקליטי הקונספט. כתבתי את המוזיקה בזמן שהקלטנו אותה. החבר'ה היו מגיעים בבוקר והייתי אומר, אוקיי, הנה הקטע הבא. התקליט היה זרם תודעה מתמשך. החברים בלהקה לא באמת ידעו על מה כל העסק מדבר בזמן שהקלטנו אותו". בניגוד למורכבות המוזיקלית של האלבום, תהליך הכתיבה היה מהיר להפליא. אנדרסון מספר כי נהג לכתוב קטעים בבוקר, להביא אותם לחזרות בצהריים, והלהקה הייתה מעבדת אותם יחד. בתוך כעשרה ימים בלבד, כל האלבום היה כתוב ומוכן להקלטה.

האלבום הוקלט באולפני מורגן בלונדון. הטכנאי רובין בלאק נזכר באתגר הטכני של הקלטת יצירה רציפה על סרטי מגנט: "היינו צריכים לתכנן את מעברי הכלים בזהירות כדי שלא יהיו קפיצות בסאונד". אנדרסון העדיף סאונד "יבש" ללא תהודה מוגזמת, מתוך רצון להציג את המוזיקה בצורה הטהורה והחשופה ביותר שלה. השאיפה הייתה שהמאזין יוכל לשמוע כל ניואנס, כל טעות קטנה וכל נשימה, מה שמעניק לאלבום תחושה חיה וקרובה מאוד.

כדי להשלים את הבדיחה של הקונספט, אנדרסון המציא דמות פיקטיבית של ילד בן שמונה בשם ג'ראלד בוסטוק. לפי הסיפור המפוברק, בוסטוק כתב פואמה מורכבת שזכתה בתחרות כשרונות צעירים. הטקסט עסק בבעיות של ילד מול גיל ההתבגרות, מבט ציני על הכנסייה ואורח החיים האנגלי. אנדרסון טען שהוא רק גילה את הכתבים והלחין להם מוזיקה פופולרית.

העטיפה המקורית הייתה יצירת אמנות של ממש – גיליון עיתון שלם בן 12 עמודים בשם THE ST. CLEVE CHRONICLE, הנושא את התאריך 7 בינואר 1972. אנדרסון העיד שלקח לו יותר זמן לכתוב ולערוך את העיתון מאשר לכתוב את המוזיקה עצמה. העיתון הכיל כתבות, פרסומות הזויות, תשבצים ובדיחות פנימיות. בעמוד השער נכתב שזכייתו של הילד בוטלה עקב תלונות על תוכן גס ורמיזות על אי יציבות נפשית. כל מילות היצירה עצמה מופיעות בעמוד 7 בצורת פואמה בשם THICK AS A BRICK פרי עטו של בוסטוק. חברת התקליטים CHRYSALIS חששה מהעלויות, אך אנדרסון התעקש ואמר שאם עיתון יומי מופק בכמויות, גם עטיפה כזו יכולה לעבור. עיצוב הגיליון נעשה על ידי רוי אלרידג', שעבד אז בלייבל של הלהקה והיה לפני כן עיתונאי במגזיני רוק כמו מלודי מייקר ו- SOUNDS.

למרות שהתקליט הפך להצלחה מסחרית והגיע למקום הראשון בארצות הברית ולחמישי באנגליה, מבקרים רבים לקחו את העסק ברצינות תהומית. חלקם אפילו האמינו שג'ראלד בוסטוק הוא ילד אמיתי.

ברולינג סטון האמריקני נכתב אז בביקורת: "למרות שעדיין תקליט זה לא בחנויות, הצלחתי לרכוש הדפסת 'לייבל לבן' של זה מסוכני חברת התקליטים של הלהקה. המוזיקה, שנכתבה סביב שיר מאת ילד הפלא ג'רלד בוסטוק, טווה רשת עדינה של צלילים רגישים: לפעמים מתרוצצת ולפעמים מתנשאת כדי ליצור רקע מבריק למילים המשמעותיות ולטכניקות האלתור.

לפעמים אפשר להטיל ספק בתקפותו של מה שנראה כנושא מתרחב בכל שני הצדדים המתמשכים של התקליט הזה, אבל התוצאה היא במקרה הגרוע משעשעת ולפחות טעימה מבחינה אסתטית.

ג'רלד הוא אחד מהגלגולים והתחבולות של איאן אנדרסון. מלבד תמליל ומתחזה, אנדרסון הוא גם מלחין, מעבד, זמר, חלילן, גיטריסט אקוסטי, סקסופוניסט, סאטיריקן ומבקר כללי. מיומנותו ברוב הפונקציות הללו, בפרט, והיכולת שלו לאזן ולמזג ביניהן, יצרה את אחד המוצרים המתוחכמים ופורצי הדרך של הרוק.

רוב המאפיינים של העיתון בעטיפה מציגים חוש הומור יבש, משעמם ואנגלי מאוד. השפה של איאן אנדרסון היא לרוב רבת מילים וכבדה, וההתנשאות המרה שלה ורוחב ההוקעה שלה עלולים להיות לא נעימים. מה שמסמן את האלבום הזה כיציאה משמעותית מעבודות אחרות של הלהקה ומרוק בכלל, הוא הארגון של כל המוזיקה שלו לרצועה אחת מתמשכת. אלבומים כמו סרג'נט פפר או טומי היו ישויות שלמות בפני עצמן, אך עדיין בחרו להשתמש בשירים כמרכיבים הבסיסיים שלהם. בעוד שקטעים של התקליט הזה נבדלים מבחינה מלודית, כולם קשורים זה לזה באופן מהותי. מה שמחבר שם הוא לא מתוכנן ולעתים קרובות הוא ההזדמנות לכמה מהנגינות הנועזות ביותר של האלבום. המילים, חכמות וצפופות ככל שיהיו, חשובות בעיקר כהנחת יסוד למוזיקה.

מאז התקליט 'סטנד אפ', למוזיקה של ג'ת'רו טול תמיד הייתה תחושה של מוזיקה קאמרית. חברי ג'ת'רו טול נבחרו בעבודת יד על ידי אנדרסון (כמה מהם הם חברים מהבית הספר הישן); אף אחד, מלבד איאן, לא היה בלהקה המקורית. הנגינה, באופן לא מפתיע, צמודה כמו תוף. הגיטרה של מרטין באר והקלידים של ג'ון אוון זוהרים במיוחד, והשירה של איאן כבר לא שוחקת. נחמד לדעת שלמישהו ברוק יש שאיפות מעבר למסלול המקובל של ארבע או חמש הדקות, ויש לו את האינטליגנציה לבצע את כוונותיו, בכל מורכבותן, בחן רב".

כשג'ת'רו טול העלו את היצירה על הבמה, הקהל היה המום. המופע היה מתוזמן להפליא עם אפקטים שהושמעו מסלילי הקלטה. באמצע הנגינה, צלצול טלפון היה קוטע את המוזיקה ואנדרסון היה עונה ומנהל שיחה. הקלידן ג'ון אוון והבסיסט ג'פרי האמונד-האמונד הופיעו כקרייני חדשות והקריאו תחזית מזג אוויר בזמן שאנדרסון נח. מרטין באר וג'פרי האמונד הודו בהמשך כי הנגינה של היצירה כולה ברצף הייתה "מפחידה" ומתישה, במיוחד עם כל קטעי המשחק והחלפות הכלים תוך כדי תנועה.

הקהל, שרצה לשמוע להיטים ישנים, התאכזב לגלות שהיצירה הארוכה תופסת את רוב זמן המופע. הביקורות היו קטלניות והשתמשו במילים כמו פוגעני, גס ומחריש אוזניים. המעריצים לא הבינו למה אין מקום לספונטניות בתוך המכונה המשומנת הזו. וכיום? התקליט הזה נחשב לקלאסיקה בלתי מעורערת!

דרך אגב, אחד השמות המוזכרים בעיתון הבדיוני הוא דרק סמולס. שם זה שימש מאוחר יותר את הארי שירר עבור דמות הבסיסט בספיינל טאפ. כמו כן, רעיון העיתון כעטיפת אלבום היה גם בראשו של ג'ון לנון, אך ג'ת'רו טול ניצחו אותו. הם הוציאו את התקליט הזה לפני שהוא ויוקו אונו הוציאו, בהמשך אותה שנה, את SOME TIME IN NEW YORK CITY. ושימו לב - עמוד 6 של העיתון הפיקטיבי מציג ביקורת על האלבום עצמו שמכנה אותו "בינוני" ו"קצת מאכזב".

ב-3 במרץ בשנת 1972 יצא תקליט חדש לסטיבי וונדר ששמו MUSIC OF MY MIND. תקליט זה החל דרך משמעותית חדשה בקריירה של היוצר והמבצע המופלא הזה.

כמו בתקליטים הבאים שיבואו בהמשך, וונדר הפך את האולפן למגרש המשחקים הפרטי שלו. הוא מופיע כאן כמעט לחלוטין כסולן, כשהוא טווה צלילי קלידים, תופים, מפוחית ושירה מענגת לכדי שטיחי אודיו שנטוו היטב בראשו.

בשנת 1972 החלה תקופה יצירתית אדירה עבור וונדר. על עטיפת התקליט נכתב: "האלבום הזה הוא למעשה עבודה של איש אחד. כל השירים הולחנו, עובדו ובוצעו על ידי סטיבי וונדר. הצלילים באים מתוך ראשו". ישנם טקסטים נוספים על העטיפה, אך הם נוטים למתיקות-יתר המסיחה את הדעת מהמסר הברור. עם זאת, סטיבי ממש לא עבד לבדו, למרות מה שהעטיפה מנסה לספר. לצדו פעל צוות הפקה מיומן ושאפתני לא פחות – רוברט מרגולף ומלקולם ססיל. השניים היו פרפקציוניסטים שאהבו ללטש כל פרט במוזיקה עד להשגת שלמות. כך שזה היה למעשה מופע של שלישייה, שבו רק אחד מחבריה זכה למלוא הקרדיט.

הצמד לימד את וונדר את רזי השימוש בסינטיסייזרים, והוא מצדו לימד אותם על בניית מקצבים מרהיבים. מכיוון שמדובר בביצועים של וונדר בלבד, ניתן להסיק כי באולפן השתמשה החבורה בערוץ אחד עבור ה"קליקים" של המטרונום; ללא עוגן כזה, סנכרון הכלים יחד היה הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית. כמו כן, צליל הבס – שבאופן מסורתי היה שייך לגיטרה בס – הוחלף כאן בצליל נמוך שהופק מהסינתיסייזר. בעבר נהגו להפיק צלילי בס באמצעות אורגן האמונד או פסנתר חשמלי (כמו הפנדר רודס), אך הבס שהפיק סינתיסייזר המוג היה שונה לחלוטין ומסקרן. לכן, מדובר בתקליט ניסיוני מאוד שבו וונדר מתחיל לגלות את האפשרויות הגלומות בהפקה עצמאית.

בראשו של וונדר הדהד גם הסכסוך הסוער עם חברת "מוטאון" על תנאי חוזהו. כשהגיע לגיל 21, נחוש היה לצאת מהחוזה הישן והמכביד שכלל שיעורי תמלוגים מחפירים: העסקה העניקה לו 2% בלבד עבור 90% מהמכירות, וגם זאת רק לאחר החזר הוצאות ההקלטה. נשיא החברה, ברי גורדי, אף תבע 25% נוספים מהרווחים תמורת שירותיו כמנהלו האישי. וונדר לא ראה מהכסף הזה כמעט דבר; כקטין, רווחיו הופקדו בקרן נאמנות, בעוד הוא ואמו חיו מקצבה שבועית של 2.50 דולר בלבד. בינתיים, הוא כבר הספיק לספק למוטאון תקליטי רית'ם-אנד-בלוז מצליחים ורוויי להיטים.

משא ומתן מחודש היה צעד בלתי נמנע ברגע שילד הפלא הפך לבגיר מבחינה חוקית. וונדר יצא מהמאבק כשידו על העליונה: הוא השיג אוטונומיה יצירתית מלאה, מקדמה של כמעט מיליון דולר וערבויות שנתיות משמעותיות, לצד העלאת התמלוגים ל-14%. "זה מה שקורה כשבונים אנשים ומוציאים מהם את הפוטנציאל", אמר גורדי בדיעבד, "צריך להיות מוכנים לעצמאות שלהם".

הטכנולוגיה החלה להדביק את התיאבון היצירתי הבלתי נדלה של וונדר. כפי שאמר למגזין NME שבועות ספורים לפני יציאת התקליט: "שמעתי לראשונה סינתיסייזר מוג בשנה שעברה והסתקרנתי מאוד. עכשיו אני עובד עם ה-TONTO (מערכת הסינתיסייזרים הענקית של מרגולף וססיל). השתמשתי בו בתקליט החדש שלי, וזה אפשר לי לעשות דברים שרציתי זמן רב אך לא יכולתי. זה הוסיף ממד חדש לגמרי למוזיקה".

עם זאת, מוטאון לא יצאה מגדרה כדי לשווק את התקליט, אולי כצעד של נקמה קטנה. באופן תמוה, לוונדר לא היה אז מנהל אישי, והוא מצא את עצמו מסכים לצאת לסיבוב הופעות קדחתני כאמן חימום של הרולינג סטונס. הוא מיהר להרכיב את להקת הליווי שלו, WONDERLOVE, ולאחר חזרה אחת בלבד הם יצאו לדרך. ללא שיווק מסודר מחברת התקליטים, זו הייתה ההזדמנות של וונדר לחשוף את המוזיקה שלו לקהל חדש, גם אם התנאים היו רחוקים מלהיות אידיאליים.

המסע לא היה קל: תחנות רדיו רבות סירבו להשמיע את שיריו החדשים בשל צבע עורו, חיכוכים עם המתופף שלו העכירו את האווירה, והסטונס לא תמיד הפגינו חמימות כלפיו. למרות זאת, הקהל בהופעות הגיב בהתלהבות אדירה.

פני ואלנטיין כתבה בשבועון המוזיקה SOUNDS: "זה הוכתר כ'התבגרות' האחרונה של סטיבי וונדר, אך לדעתי התקליט הזה מייצג את ההתבגרות של מוזיקת הנשמה השחורה כולה. צמיחה שהחלה עם קרטיס מייפילד, הורחבה על ידי אייזיק הייז, וכעת מגיעה למימוש מלא בידי סטיבי וונדר. זוהי נקודת ציון חשובה". ובמגזין רולינג סטון נכתב אז: "זהו ללא ספק הדבר הטוב ביותר שיצא ממוטאון מאז מרווין גאי. וונדר הוא להקה מגוונת של איש אחד. זה נשמע כמו אקסטרווגנזה של אגו, ולעתים זה נושא סימני מתיחה של הגזמה, אך הפעם הכל מספק ומרגש כאחד".

בתקליט הבא שיוציא וונדר, TALKING BOOK, כבר יהיה ברור לכולם: סטיבי וונדר הוא לא רק "ילד פלא" לשעבר, אלא הגאון שמעצב מחדש את פני המוזיקה.

גם זה קרה ב-3 במרץ. בין השנים 1965 ל-2012 קרו כמה מהדברים הכי מוזרים ומסעירים בתולדות הרוק, ואני כאן כדי לעשות לכם סדר בבלאגן עם כל הפרטים העסיסיים.

כשהכלוב החליד וקלפטון נשבר

בשנת 1992, כשסיאטל שלטה בעולם, הוציאה להקת סאונדגארדן את הסינגל החדש שלה עם השיר RUSTY CAGE. הסולן כריס קורנל כתב את השיר בזמן שהיה בנסיעה ברכב בטבע, והוא תיאר שם תחושה של כליאה נפשית. קורנל סיפר אז: "כתבתי את המילים בבקתה מחוץ לסיאטל. זה היה שיר על חופש אבל גם על פחד ממנו". השיר התפרסם מאוחר יותר אפילו יותר בזכות ביצוע של ג'וני קאש. באותו סינגל הופיעו גם קאברים נועזים: STRAY CAT BLUES של הרולינג סטונס, שיר שנוי במחלוקת בגלל הטקסט הפרובוקטיבי שלו, ו-GIRL U WANT של להקת DEVO.

הרבה לפני כן, בשנת 1965, אריק קלפטון סגר את הפרק שלו בלהקת היארדבירדס. זה קרה במועדון הבלוז והג'אז CORN EXCHANGE בבריסטול. קלפטון, שלא סבל את הכיוון המסחרי של הלהקה, ניגן שם על גיטרת פנדר אדומה והפציץ בסולואים מרהיבים. האירוניה הייתה בשיאה כשהוא נאלץ לנגן את הלהיט FOR YOUR LOVE, השיר שבגללו הוא עזב, כשהוא חורק שיניים ומחליף בגיטרת 12 מיתרים את תפקיד הצ'מבלו שהקליט במקור המוזיקאי בריאן אוגר.

הדרמה של המצעדים והשוטר מסנטה מוניקה

בשנת 1967 התרחש המפץ הגדול במצעד הבריטי. השיר RELEASE ME של אנגלברט המפרדינק מנע מהתקליטון הדו-צדדי STRAWBERRY FIELDS FOREVER / PENNY LANE של הביטלס להגיע למקום הראשון. זו הייתה הפעם הראשונה מאז 1963 שתקליטון של הביטלס לא כבש את הפסגה בבריטניה. בעוד אנגלברט חגג למעלה, הביטלס החלו להחליק במורד המצעד, מה שעורר לחשושים מרושעים בתעשייה על כך שהם איבדו את מגע הזהב שלהם.

גם למשפחת מקרטני היו צרות, אבל מסוג אחר. בשנת 1975, פול ולינדה מקרטני חגגו יום נישואים בלוס אנג'לס. קצת אחרי חצות, בשדרות סנטה מוניקה, שוטר עצר את הרכב כי פול עבר באור אדום. השוטר הריח ריח מוכר ולא חוקי, וחיפוש קצר בארנקה של לינדה גילה שקית מריחואנה. לינדה, בצעד של אבירות מודרנית להגן על בעלה, מיהרה להצהיר שהסם הוא רק שלה. היא עוכבה לשעתיים בעוד פול שוחרר להחזיר את הילדים למלון. בסופו של דבר היא שוחררה בערבות של 500 דולר ונצטווה עליה להתייצב בבית המשפט ב-10 במרץ.

טרגדיות, פאדיחות וסופרגרופ שנכשל

ההיסטוריה של הרוק רצופה גם ברגעים כואבים. בשנת 2012 התאבד הגיטריסט האמריקני רוני מונטרוז. הוא נלחם בסרטן הערמונית עד שהחליט שזה מספיק וירה בעצמו בגיל 64. מונטרוז קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו כשהוזמן לנגן באלבום של ואן מוריסון משנת 1971, TUPELO HONEY. לאחר מכן הקליט גם עם פסנתרן הג'אז הרבי הנקוק, הגיטריסט / זמר בוז סקאגס ועם להקתו של אדגר ווינטר. לאחר מכן הקים, בשנת 1973, להקה משלו, מונטרוז, שהזמר בה היה סאמי הייגר, שסיפר: "רוני נתן לי את ההזדמנות הראשונה שלי ככותב שירים, כאיש בחזית הבמה, כאמן הקלטות וכאמן בסיבובי הופעות, ועל כך תמיד אהיה אסיר תודה. הייתי בטוח שהלהקה הזו הולכת להיות הלד זפלין הבאה, או הסטונס או הביטלס, אבל רוני הרג את הלהקה. הוא פיטר אותי, פיטר את כולם ובסוף פיטר את עצמו".

ב-3 במרץ 2012 התאבד בירייה מונטרוז, בגיל 64 וללא מכתב שיסביר את מעשהו. דו"ח הנתיחה גילה כי בדמו היה אחוז גבוה של אלכוהול וזמן מה לאחר מכן לחששו השמועות שסרטן סופני הוא שהביא אותו לביצוע המעשה. לאחר ימים של שקט יצאה משפחתו בהצהרה: "נכון לעכשיו, האמת ההרסנית על מותו של רוני היא ידיעת הציבור. אנו מקווים שתוכלו להבין מדוע רצינו לשמור על הידיעה הזו כעניין משפחתי פרטי כמה שיותר זמן. אנחנו רק יכולים לקוות שתבחרו לחגוג את חייו של רוני, ומה המשמעות של המוסיקה שלו עבורכם, במקום להתאבל על לכתו. רוני היה רוצה את זה ככה. הוא אהב להיות גיטריסט, מלחין, מפיק ויוצר קסמים. הוא הבין היטב את המתנה שקיבל עם כשרונו, ובכל זאת דחף את עצמו כל הזמן להתפתח, לשפר ולעשות מוסיקה טובה יותר. הוא עשה זאת למען עצמו, והוא עשה זאת למענכם, כי העריץ והעריך את מעריציו".

בראיון למגזין GUITAR PLAYER הסבירה אלמנתו כי בעלה סבל מדיכאון קליני מילדותו. "הוא מעולם לא חשב שהוא מספיק טוב. הוא תמיד חשש שייחשף כהונאה. אז הוא היה מתוח בביקורת העצמית שלו, והציפיות שהציב לעצמו היו אדירות. עכשיו אני רואה שאולי הוא לא רצה לשאת את המטען הכבד הזה יותר".

ובצד הפחות טרגי ויותר מביך, בשנת 1980 התארח ג'ון בונהאם מלד זפלין בתוכנית הטלוויזיה ALLRIGHT NOW. בונהאם הגיע נרגש ושיכור מהיין ששתה מאחורי הקלעים. המנחה בילי קונולי ניסה להציל את המצב והציע שבונהאם יענה בתשובות של מילה אחת בלבד לשאלות ארוכות. התוצאה הייתה מגוחכת ומביכה לכל מי שצפה בה.

גם ג'ימי פייג' ידע ימים קשים. בשנת 1986 יצא התקליט MEAN BUSINESS של להקת THE FIRM, סופרגרופ שכלל גם את פול רודג'רס. המבקרים לא ריחמו. ברולינג סטון נכתב:"הלהקה הזו פוצצה כל קרדיט שהיה לפני כן לג'ימי פייג'. התקליט הראשון היה בסדר אבל פה פייג' לא מצליח לחצוב עם הגיטרה שלו דרך הנרקיסיזם של פול רודג'רס. אפילו הפקת התקליט צוחצחה מדי. לא פלא שפייג' רוצה לאחד את לד זפלין. הוא יודע שהתקליט החדש של הפירם הוא אפיזודה שצריך לשכוח". אאוץ'.

הופעות ראשונות והצלחות גדולות

בגזרת ההופעות הראשונות, שנת 1978 הייתה עמוסה. להקת ווייטסנייק, שהקים דייויד קוברדייל אחרי שעזב את דיפ פרפל, עלתה לראשונה על במה בלינקולן, אנגליה. באותה שנה פאטי סמית' הוציאה את התקליט EASTER, שכלל את הלהיט BECAUSE THE NIGHT. את השיר הזה כתב לה ברוס ספרינגסטין לאחר שהוא עצמו לא הצליח לסיים אותו עבור התקליט שלו, DARKNESS ON THE EDGE OF TOWN.

לעומת זאת, בשנת 1967, ההופעה הראשונה של ג'ף בק באנגליה עם רוד סטיוארט ורון ווד הייתה קטסטרופה. הופעה קצרה שנגדעה בגלל הפסקת חשמל. המבקר כריס וולש כתב במלודי מייקר: "ברור שהלהקה נשמעה ונראתה כאחת שלא עשתה חזרות. כשהחשמל נפל, ג'ף מיהר לרדת מהבמה מבלי לחזור לאחר מכן. רוד סטיוארט ניסה להציל את מה שנשאר מהערב. הלהקה הותירה רושם רע מאד ושיעור הגון באיך לא להסתמך על תארי עבר שקיבל ג'ף כשהיה ביארדבירדס". רוד סטיוארט לא נשאר חייב והגיב: "לא היינו צריכים לצאת לסיבוב שכזה בלי חומר מוכן. לא היו לנו מספיק שירים ואין ספק שאיכזבנו. אבל אנחנו נמשיך ונופיע הרבה במועדונים. בינתיים הצטרף אלינו המתופף מיקי וולר".

ונסיים בטון חיובי: בשנת 1973, ג'ורג' האריסון קצר את הפירות על עבודתו ההומניטרית כשאלבום ההופעה שלו למען בנגלה דש זכה בפרס תקליט השנה בטקס הגראמי, והוכיח שיש חיים מפוארים אחרי הביטלס.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459