רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 בנובמבר (3.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "זה מאוד קשה לנהל מערכת יחסי אהבה עם מישהי שאתה עובד איתה. מצד השני, אחת מנקודות המפתח הגדולות של פליטווד מאק הייתה שהיו לך שני זוגות שנפרדו בו זמנית. סוג המתח שנוצר מכך גם עזר לנו לשמור על סדר העדיפויות שלנו. היה כאב, היה בלבול, והכל הוסיף והפך את התקליט RUMOURS לאופרת סבון על ויניל. מה שהפך אותנו לאטרקטיביים עבור אנשים הייתה התחושה שאפשר לשמוע את השירים האלו בידיעה שיש לנו את הבעיות האלה במערכות יחסים בחיים האישיים שלנו. לא רואים הרבה מזה בתוך להקת רוק אחת, ואני חושב שזה חלק ממה שעשה אותנו ייחודיים. בפליטווד מאק תמיד הייתה תחושה של פילוג. זה היה מאוד עדין, שום דבר שאפשר לשים עליו את האצבע, זה אפילו לא היה כל כך שלילי, אבל העובדה שהיו שלושה אנגלים ושני אמריקאים פירושה שיש הבדלי תרבות. אני רוצה לנסח את זה בצורה הכי פחות שלילית, אבל ההבדלים התרבותיים כמעט הבטיחו שנכיר אחד את השני כידידים רק עד לנקודה מסוימת. אני בכל מקרה ככה. יש לי אולי חבר אחד קרוב. אני שומרת על החיים שלי פשוטים ככל האפשר. אבל רשמיות בלהקה הזו אכן הייתה קיימת". (לינדסי באקינגהם, הגיטריסט של פליטווד מאק)

ב-3 בנובמבר בשנת 1973 פרסם המלודי מייקר ראיון מיוחד שערך העיתונאי כריס צ'ארלסוורת' עם ג'ון לנון. כשהתכתבתי עם צ'ארלסוורת' - הוא סיפר לי שמכל הראיונות שערך עם הביטלס, זה הריאיון האהוב עליו ביותר.

הנה כמה ציטוטים של לנון מאותו ראיון: "אני לא מתגעגע לאנגליה. ממש כמו שלא התגעגעתי לליברפול מהרגע בו הביטלס עזבו משם ללונדון. אני אוהב את ניו יורק. זו העיר הכי מדליקה שיש. ההבדל בין ניו יורק ללונדון הוא כמו ההבדל בין לונדון לליברפול. אם אחוש געגועים, זה לא יהיה ללונדון ולליברפול אלא דווקא לסקוטלנד ואירלנד, שם ביליתי חופשות משפחתיות רבות כילד וכנער".

על אלבומו החדש: "מישהו אמר לי שזה נשמע לו כמו האלבום אימאג'ין רק עם ביצים. אני אוהב את האמירה הזו. יוקו לא באלבום הזה והחלטנו קצת להפריד את הכוחות ביצירה שלנו. עכשיו, כשהיא כבר יודעת כיצד להפיק אלבום, החלטתי לזוז הצידה מהדרך שלה, כי אנחנו די מתוחים ביחד באולפן. זה לא אומר שנפרדנו. אני מדבר הרבה עם רינגו לאחרונה. הוא עבר לגור באחוזה שלי באנגליה. זה נחמד לדעת שתהיה לי שם מיטה. עם פול לא דיברתי מאז שעשה את סיבוב ההופעות האחרון שלו עם כנפיים. שמעתי את האלבום האחרון שלו, RED ROSE SPEEDWAY, והוא נשמע בסדר גמור".

במהלך הראיון שאל צ'ארלסוורת' את לנון האם יש סיכוי לאיחוד הביטלס. לנון השיב שיש סיכוי שזה יקרה, אבל זה לא יהיה למשהו קבוע.

היישר מפילדלפיה: הול ואוטס מוצאים את הנשמה בדיינר הנטוש! ב-3 בנובמבר בשנת 1973 יצא האלבום השני של הצמד HALL AND OATS. שם האלבום הוא ABANDONED LUNCHEONETTE והלהיט הגדול ממנו היה השיר הנהדר SHE'S GONE.

צלצלו בפעמונים! עצרו את מכונות הדפוס! ב-3 בנובמבר 1973, היסטוריה קטנה נרשמה במסדרונות עולם הפופ, כאשר צמד צעיר מפילדלפיה, דאריל הול וג'ון אוטס, שחררו את תקליטם השני. היצירה הזו, שזכתה לשם המלנכולי ABANDONED LUNCHEONETTE, הייתה התקליט שבו הם סוף סוף מצאו את הקול הייחודי שלהם. מתוך החריצים של התקליט הזה בקע הסינגל המהפנט SHE'S GONE, שהפך (באיחור אופנתי קל) להמנון שברון הלב הרשמי של שנות השבעים.

אבל בואו נריץ את הסרט קצת אחורה. הדרך לתהילה לא הייתה סלולה. בנובמבר 1972, צמד החמד הוציא את תקליט הבכורה שלו, WHOLE OATS, תחת חברת התקליטים המכובדת אטלנטיק. התוצאה? ובכן, בואו נגיד שהתקליטים לא בדיוק עפו מהמדפים. העסק לא התרומם, בלשון המעטה, והתקליט נכשל מסחרית באופן די מוחץ. הצמד עמד בצומת דרכים קריטי.

בתחילת 1973, כשהם עדיין מלקקים את הפצעים, הגיעה הצעה מפתה. המפיק הכל-יכול קני גאמבל, האיש שאחראי (יחד עם שותפו ליאון האף) לצליל ה-PHILLY SOUL הרותח ששטף את אמריקה, פגש אותם. פילדלפיה, עיר הולדתם, הייתה אז בירת הסול העולמית. זה היה העידן של ה-PHILADELPHIA SOUND המובהק: מוזיקת נשמה עשירה עם נגיעות פ'אנק ושכבות שלמות של עיבודי כלי קשת ונשיפה. גאמבל זיהה את הפוטנציאל וביקש מהם להצטרף ככותבי שירים מן המניין לחברת PHILADELPHIA INTERNATIONAL RECORDS.

הדילמה הייתה לא פשוטה. האם להפוך לבורג קטן (אך מכניס) במכונת הלהיטים של פילי? או להמר פעם נוספת על עצמם ולנסות להקליט תקליט שני עבור אטלנטיק? הם הימרו על הבית ובחרו באופציה השנייה. הצמד ארז את הפקלאות, עזב את פילדלפיה ועבר לניו יורק, נחוש להקליט את התקליט הבא שלו באולפני אטלנטיק. דאריל הול הסביר מאוחר יותר את ההיגיון: "ברור שהיו לנו כבר אז השפעות מפילדלפיה. זה היה חומר שינקנו אותו היטב. זה מי שאנחנו. אז החלטנו לעשות את התקליט הבא עם התחושה הזו".

הם צדקו, ובגדול. התוצאה הייתה מה שהול ואוטס עצמם מחשיבים עד היום לאחד התקליטים הטובים ביותר שהקליטו אי פעם. חברת אטלנטיק הצמידה להם את המפיק המבריק אריף מרדין, והוא היה האיש הנכון במקום הנכון. ג'ון אוטס סיפר על התקופה הקסומה הזו: "זה אלבום מיוחד. זה היה פרץ יצירתיות מיוחד עבורנו. היינו בזמן הנכון, עם המפיק הנכון (אריף מרדין), בסטודיו הנכון ועם הנגנים הנכונים. וכל זה עם השירים הנכונים. הכל הסתדר לנו עם האלבום הזה".

ואכן, התקליט הזה עמד היטב במבחן הזמן, במיוחד צדו הראשון, שהצמד תמיד טען שיש בו את "הקסם האמיתי". האווירה באולפני אטלנטיק בניו יורק הייתה מחשמלת. "ארית'ה פרנקלין נכנסה לאולפן להקשיב לנו. גם בוב דילן ודוקטור ג'ון. זו האווירה בה הקלטנו את זה", הם סיפרו בהתלהבות.

אוטס גם לא חסך במחמאות לצוות הנגנים שהרכיב מרדין: "אם תסתכלו ברשימת הנגנים בתקליט, תגלו שמדובר בנבחרת חלומות. אריף ריפד אותנו עם הטובים ביותר. יש שם את ג'ו פארל, אחד הסקסופוניסטים הטובים ביותר בג'אז. יש גם את ברנרד פרדי, אחד ממתופפי הרית'ם אנד בלוז הטובים בכל הזמנים". לצידם ניגנו גם הקלידן ריצ'רד טי והבסיסט גורדון אדוארדס. אוטס סיכם: "כל הנגנים שם - זה פשוט מדהים! והבאנו להם שירים טובים לנגן".

אבל לא הכל היה רק סול טהור. היו שם גם ניחוחות ביטלס פה ושם, בעיקר בזכות הגיטריסט שלהם, כריס בונד. דאריל הול הודה בבדיחות הדעת: "הפכתי להיות מעריץ של הביטלס עם השנים, אבל באותם ימים לא הייתי כזה. אז לקבל ממנו עיבודים כאלו לא היה בדיוק מה שרציתי. בונד היה אובססיבי אז על הביטלס, ובצד השני של התקליט הזה הוא דאג להביא עיבודים כמו שלהם". ובכן, מסתבר שקצת השפעה מליברפול מעולם לא הזיקה לאף אחד.

ואיך אפשר בלי הסיפור מאחורי השם והעטיפה הבלתי נשכחת? היה זה דאריל הול שהגה את השם ABANDONED LUNCHEONETTE. הוא זכר מסעדת דרכים (דיינר) ישנה ונטושה כזו, שנקראה רוזדייל דיינר, ליד בית סבתו, מחוץ לפנסילבניה, על כביש 724 ליד פוטסטאון. הול גם הציע שהם ייסעו לשם להצטלם לעטיפה. הצלמת שנבחרה למשימה הייתה חברתו דאז של ג'ון אוטס, ברברה ווילסון, שהייתה סטודנטית לאמנות בפילדלפיה. הצילומים, איך לומר, לא עברו חלק. הול נזכר: "שוטרים מיד הגיעו והעיפו אותנו משם, כי השגנו גבול לשטח של מישהו אחר. אבל הספקנו אז כבר להצטלם".

מגזין הרולינג סטון קלט מיד את הפוטנציאל. בביקורת שפורסמה בזמן אמת נכתב: "שני צעירים פילדלפיים לבנים, מיחזרו את מהות מוזיקת ​​הרית'ם אנד בלוז הטובה של אותה עיר תוך שמירה על הצליל הלבן שלהם. העיבוד שלהם את WHEN THE MORNING COMES הפך את השיר הזה בן שלושה אקורדים לחומר טוב למצעדים".

הביקורת המשיכה וזיהתה עוד שני להיטי ענק פוטנציאליים. הראשון היה כמובן SHE'S GONE. השיר נכתב על ידי הול בעקבות התפוררות נישואיו הראשונים לברינה לובלין, אך ג'ון אוטס תרם לו מימד נוסף של ייאוש כרוני לאחר שחטף ברקס רציני מדייט בערב השנה החדשה. השיר השני היה LAS VEGAS TURNAROUND, שנכתב על חברתו של אוטס, אותה צלמת ברברה ווילסון, שעבדה גם כדיילת, ועל הדרך שבה גברים אחרים היו "מפנקים" אותה בטיסות.

המבקר סיכם את החוויה: "הקול של דאריל הול, במיוחד, מנצח ולראשונה מזה זמן רב יש להקה לבנה שעשתה מוזיקת ​​רדיו כה מושפעת מנשמה. כל מי שאני מכיר ששומע את זה, נופל מזה מיד". הוא צדק. התקליט הזה, אף שלא הפך ללהיט מיידי, הניח את היסודות והוכיח ש"הנשמה כחולת העין" של הול ואוטס כאן כדי להישאר.

אבא'לה של הבלוז עושה הכל לבד! ב-3 בנובמבר בשנת 1967 יצא אלבום הסולו של ג'ון מאייאל, THE BLUES ALONE.

בעולם הפופ של 1967, שהיה מלא בלהקות פסיכדליות ובגדי קטיפה, ב-3 בנובמבר הגיח לאוויר העולם תקליט חדש ויוצא דופן. היה זה תקליט סולו של לא אחר מאשר ג'ון מאייאל, הסנדק הבלתי מעורער של הבלוז הבריטי, שקיבל את השם הישיר והקולע: THE BLUES ALONE. אבל רגע, סולו? מה עם הבלוזברייקרז, להקת הליווי המהוללת שלו, בית הספר הגבוה לגיטריסטים שכלל שמות כמו אריק קלפטון ופיטר גרין?

ובכן, כאן בדיוק מסתתר הסיפור. אחרי ששני כוכבי הגיטרה שלו פרשו כנפיים ועזבו (קלפטון להקמת CREAM וגרין לפליטווד מאק), נראה שלמאייאל פשוט נמאס. הוא החליט שהפעם, הוא עושה הכל בעצמו. כמעט. באחד מימי חודש מאי 1967, נכנס מאייאל לאולפני DECCA והקליט ביום אחד תריסר שירים מקוריים שכתב.

בניגוד גמור לתקליטיו הקודמים, לא היה זה סשן להקתי. מאייאל השתלט על האולפן במפגן וירטואוזיות מדהים: הוא שר, וניגן בפסנתר, אורגן, מפוחית, צ'לסטה, גיטרת 6 מיתרים וגיטרת 9 מיתרים. ומה עם בס וגיטרה חשמלית? בלי בעיה. הוא פשוט שאל את הכלים מחבריו לבלוזברייקרז שעוד נשארו בסביבה: מפיטר גרין את הגיטרה החשמלית שלו ומג'ון מקווי את גיטרת הבס. כאיש של עשה-זאת-בעצמך אמיתי, מאייאל אפילו עיצב בעצמו את עטיפת התקליט.

האיש היחיד הנוסף שהוזמן לחגיגה היה המתופף קיף הארטלי. הארטלי, דמות מוכרת בסצנה, היה באותה עת המתופף של להקת THE ARTWOODS, הרכב רית'ם אנד בלוז שכלל גם את האורגניסט ג'ון לורד, שלימים יהפוך לאחד ממייסדי דיפ פרפל. למרות זאת, בדיקה מדוקדקת מגלה שמאייאל עצמו ניגן בתופים בשני שירים, כולל ברצועה MARSHA’S MOOD.

אבל מה שהפך את התקליט הזה לפיקנטי במיוחד היה התוכן. מאייאל, שנודע לרוב כדמות רצינית, החליט לחשוף הכל, ובגדול. בספרו הוא סיפר: "התקליט כלל שני שירים על חברה לשעבר; השיר BROKEN WINGS התייחס לאיך שהיא נאנסה, פעם אחת, ולאחר מכן איבדה כל אמון במערכות יחסים. כשני חושב על זה עכשיו, תכננתי להיות זה שיציל אותה ויאהב אותה, אבל הרומן לא החזיק מעמד. לא עזר שתפסתי ממנה מחלת מין, שהייתה הפתעה מוחלטת עבור שנינו". כן, קראתם נכון. וזה לא הכל: "השיר השני, STAND BACK BABY, אמר את הכל. הרגשתי די נועז לצאת החוצה עם זה, אבל זה מה שהבלוז אמור להיות - לחשוף את הכל".

היו שם עוד סיפורים. מאייאל המשיך וגולל: "השיר DOWN THE LINE היה על חברה קודמת אחרת שאביה, חוואי, לא התלהב משהיא נשארה בחוץ עד מאוחר עם הבלוזברייקרז. לילה אחד, כשהחזרתי אותה לביתה ברכבי, ראינו את אביה מגיח בזעם מבית החווה כשהוא מחזיק רובה ציד. ברחתי משם מיד". שיר נוסף, CANCELLING OUT, היה תיאור של אסונות רומנטיים. "בית אחד בו נוצר בהשראת אירוע שבו אספתי בחורה בהופעה והחזרתי אותה לדירה. לפני שהקרה בינינו שם משהו, היא נעלמה לשירותים. היה לי הלם כשהיא הגיחה. נעלם כל האיפור שלה, כמו הריסים המלאכותיים שלה, ושערה היה לפתע מסולסל".

אך התקליט לא עסק רק באהבות נכזבות. שלושה שירים בו נכתבו על אהבה חדשה ולוהטת בחייו של מאייאל באותה תקופה, מארשה האנט. האנט הייתה זמרת ושחקנית אמריקנית שחורה (שלימים תככב במחזמר המצליח HAIR בלונדון ותביא לעולם את ילדו הראשון של מיק ג'אגר). מאייאל סיפר: "נהנינו לגור ביחד, בעודה מתחילה לסלול קריירה כזמרת. כשאשרת השהייה שלה באנגליה עמדה לפוג, היא הייתה צריכה להתחתן. ידיד שלה, מייק ראטלדג' - האורגניסט מלהקת סופט מאשין, התנדב להתחתן איתה. הייתי איתם במשרד הרישום כשושבין". כן, ג'ון מאייאל היה השושבין בחתונה של חברתו, שהתחתנה עם גבר אחר רק בשביל ויזה. הבלוז מעולם לא היה אמיתי יותר.

על חווית ההקלטה עצמה סיכם מאייאל: "הקלטת התקליט הייתה מאוד מהנה, כי יצא לי לנגן הכל חוץ מהתופים. התקליט יצא נהדר, ולמדתי הרבה על מה אני יכול ומה אני לא יכול לעשות מבחינה אינסטרומנטלית". את הערות העטיפה המקוריות לתקליט, שיצא בתת-הלייבל ACE OF CLUBS, כתב שדרן הרדיו המהפכני ג'ון פיל. עיתון מלודי מייקר סיכם את העניין בביקורת קצרה וקולעת: "האפקט הוא אותנטי לגמרי והתקליט הוא חובה לכל חובב בלוז".

היסטוריה באות H: כשאמריקה עשתה סדר בלהיטים! ב-3 בנובמבר בשנת 1975 יצא אוסף הלהיטים הראשון של להקת אמריקה. שמו הוא HISTORY.

כן, תקליט שקיבל את השם המחייב HISTORY. למה דווקא? ובכן, לחברי הלהקה, ג'רי באקלי, דיואי באנל ודן פיק, הייתה חיבה עזה לאות H. כמעט כל תקליט אולפן שלהם בסבנטיז פלירטט איתה (תחשבו על HOMECOMING, HAT TRICK, HOLIDAY ו-HEARTS או HARBOUR), והאוסף פשוט לא רצה לשבור את הרצף המוצלח.

אבל זה אפילו לא הסיפור הגדול. מי שהופקד על המלאכה, ערך ואפילו מיקסס מחדש חלק מהקטעים לאוסף הזה, היה לא אחר מאשר המפיק ג'ורג' מרטין, האיש של הביטלס. כן, מרטין, שעבד עם הלהקה על תקליטיה האחרונים, נכנס לאולפן והעניק טיפול מחודש לכמה מהשירים, כמו I NEED YOU ו-VENTURA HIGHWAY, והפך את התקליט הזה לחובה של ממש בכל בית.

כמובן, גם בישראל הקטנה התקליט עשה גלים. לקח קצת זמן, אבל בשנת 1978, בעיתון להיטון, פרסם המבקר אורי אלוני (אחחח... כמה אהבתי להיפגש אותו. הוא חסר לי) את דעתו על החבילה. אורי לא חסך במילים חמות וכך כתב: "להקת אמריקה שייכת לאותו קומץ להקות שאי אפשר לטעות בזיהוי שלהן, אפילו כאשר מדובר בשיר בלתי מוכר לחלוטין. לשלושת חברי הלהקה הרמוניה קולית מאד מיוחדת. וסגנון שירתם מושך את המאזין בתנוך אוזנו כדי להקשיב. היו ללהקה להיטים גדולים רבים, כמו 'סוס ללא שם', 'איש החול' (כינוי אנגלי לאיש המביא את החלומות, בסיפורי ילדים), 'דרך ונטורה', איש הבדיל', 'אחות זהובת שיער' ועוד. אלה מרוכזים בתקליט חדש של הלהקה. ההרמוניה של אמריקה היא צליליה של אמריקה היפה, רוגעת, השוכנת אי שם בין להקות הרוק הרעשניות לבין מוזיקת הקאנטרי המייבבת".

ואכן, הלהיט שפתח את התקליט היה לא אחר מאשר הפיל הענק שבחדר,A HORSE WITH NO NAME. השיר הזה, שהזניק אותם לפסגות המצעדים, היה גם המקור הבלתי נדלה לצרות שלהם. דיואי באנל, ששר את הלהיט, נאלץ להתמודד שוב ושוב עם ההשוואות הבלתי פוסקות לזמר ידוע אחר. הוא הסביר אז בראיון גלוי לב: "אני מודע לכך שנשמעתי כמו ניל יאנג בשיר 'סוס ללא שם'. אבל זה לא היה בכוונה ואני מנסה, מאז אותו שיר, להביא את קולי בצורה שונה, כדי שלא אשמע שוב כמוהו. זה די ביאס אותי לגלות שנשמעתי כמו ניל יאנג".

ההתבכיינות של באנל לא ממש עזרה. הסטיגמה הזו, שהאשימה אותם בחיקוי זול של ניל יאנג וחבריו בסופרגרופ קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, רדפה אותם לכל מקום. עיתונאים חמוצי סבר תהו בקול רם האם 'אמריקה' היא בכלל להקה אמנותית, או שמא מדובר במכונת כסף משומנת שנועדה לנצל טרנד חולף. גם ניל יאנג, כששמע לראשונה את השיר הזה, לא האמין למשמע אוזניו - ולא לטובה.

מה שבטוח, האמרגנים שלהם לא טרחו להפיג את החששות. צמד המנהלים הממולחים, דייויד גפן ואליוט רוברטס, החליטו להטריל את כולם. ומי היו הלקוחות הנוספים שלהם באותה תקופה? ניחשתם נכון... קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. כאילו כדי לשפוך שמן על המדורה, באחד מסיבובי ההופעות של 'אמריקה' בארצות הברית, הם תלו שלט שיווקי גאוני ומתחכם, שהתכתב ישירות עם להיטיו של יאנג. על השלט נכתב: AMERICA - THEY'LL MAKE YOUR LITTLE HEART OF GOLD RUSH. משחק מילים קורץ שגרם למבקרים רבים להתפוצץ מעצבים.

אבל ג'רי באקלי, חבר הלהקה השלישי, סירב בתוקף להתרגש מההשוואות. הוא מיהר לשלול את הטענות מכל וכל והשיב אש: "כל ההשפעות המוזיקליות שלנו צצו לפני ניל יאנג ושלושת חבריו. אני זוכר שקניתי את התקליטים של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג והתבאסתי מהם. אין דבר שריגש אותי במוזיקה מאז הביטלס והביץ' בויז".

אז מי היו בכלל השלושה האלה, שצצו משום מקום והצליחו לבלבל את כולם? הסיפור שלהם היה קצת לא שגרתי. שלושתם היו בנים של אנשי צבא אמריקאים, שאבותיהם הוצבו אי שם באנגליה הקרירה. הם נפגשו בבית ספר מיוחד בלונדון שנועד לילדי הצבא, שנקרא LONDON CENTRAL HIGH SCHOOL. שם, הרחק מהבית, הם חברו יחדיו והחלו ליצור מוזיקה אקוסטית מתוקה. משם הדרך הייתה קצרה: הם השיגו אודישן בחברת התקליטים 'האחים וורנר', כבשו את לב המפיקים וזכו בכרטיס זהב לכניסה מהירה להצלחה מסחררת. וכל השאר, ובכן, באמת HISTORY. העולם גילה את אמריקה!

פצצה באמפייר: הערב שבו אלטון ג'ון הודיע "זה הסוף!" ב-3 בנובמבר בשנת 1977 הכריז אלטון ג'ון על בימת איצטדיון EMPIRE POOL הלונדוני שהוא פורש מהופעות. מה קרה שם? בואו לקרוא.

צריך הרבה מאוד אומץ (או אולי משהו אחר לגמרי) כדי לעמוד על הבמה במקום הכי נחשב בלונדון, מול אלפי מעריצים צורחים, ולהגיד "די, נמאס לי". אבל זה בדיוק מה שקרה ב-3 בנובמבר 1977. האיש והמשקפיים, אלטון ג'ון, טיפס על בימת איצטדיון EMPIRE POOL המפורסם (כן, זה שבוומבלי) למה שהייתה אמורה להיות הופעת צדקה חגיגית. במקום רק לשיר ולרדת, הוא החליט להטיל פצצה שהרעש שלה הדהד בכל עולם הפופ.

אז מה קרה לכוכב העל הבלתי מעורער של שנות השבעים? ובכן, נראה שפשוט הכל קרה לו בבת אחת. קודם כל, המו"ל הוותיק שלו, דיק ג'יימס, האיש שבעצם גילה אותו והחתים אותו, נאבק מולו בבתי המשפט. ג'יימס והחברה שלו, DJM, התעקשו שהחוזה ביניהם מחייב את אלטון לספק להם עוד תקליט אחד אחרון. המאבק המשפטי המכוער הזה הוליד בסופו של דבר את תקליט אוסף הלהיטים הגדולים השני שלו, שייקרא GRETEST HITS VOL.2 והתקליט הזה, שיצא יותר כדי לסתום חורים בחוזה מאשר מתוך יצירתיות מתפרצת, שיקף היטב את ההתקררות הכללית במעמדו במצעדים. המכירות היו, בואו נגיד בעדינות, לא משהו שאפשר להשוות למפלצות המכירות שלו מתחילת העשור.

אבל צרות משפטיות והתקררות מסחרית היו רק חצי מהסיפור. עניין אחר שהטריד את מנוחתו של הכוכב, שרק חגג יום הולדת 30 במרץ 1977, היה... השיער שלו. או ליתר דיוק, היעדרו המהיר והמוחלט. האיש פשוט הקריח כמעט לחלוטין. אלטון, שתמיד היה מלך התחפושות והדרמה הבימתית, החליט שהוא נלחם בטבע, לא משנה מה יהיה המחיר הכספי או הפיזי. הוא נכנס לסדרה של טיפולי השתלת שיער כואבים בטירוף ויקרים להחריד (חלקם בפריס), שהתבררו בסופו של דבר כקרב אבוד מראש שרק הוסיף למצבו הנפשי הרעוע. שלא לדבר על החומרים שהוא צרך ללא הרף.

אז כשהוא עלה על הבמה באותו ערב קר בנובמבר באמפייר פול, כולם ציפו שזה יסמן חזרה מנצחת לבמות ולסיבובי הופעות אינטנסיביים. זה היה ערב נוצץ, והוא אפילו אירח כוכבים מרשימים: קיקי די קפצה לבמה לדואט הלוהט שלהם, DON'T GO BREAKING MY HEART. ואם זה לא מספיק, גם סטיבי וונדר בכבודו ובעצמו הצטרף אליו לביצוע סוער של BITE YOUR LIP.

הכל נשמע נהדר, נכון? טעות גדולה. ריי קופר, נגן כלי ההקשה הוותיק של אלטון, נזכר מאוחר יותר שהכוכב היה "באחד ממצבי הרוח המגעילים ביותר שלו". שום דבר לא שימח אותו באותו ערב, לא הקהל, לא האורחים. ואז, בין השירים, הוא ניגש למיקרופון, השתרר שקט, והוא פנה לקהל ההמום ואמר את המילים הבאות: "הייתי רוצה לומר משהו. קשה מאוד לתאר את זה במילים. לא טיילתי הרבה זמן וזו הייתה החלטה כואבת אם לחזור לדרכים או לֹא. מאוד נהניתי הערב, תודה רבה. אבל עשיתי החלטה שזו הולכת להיות ההופעה האחרונה שלי. בסדר? יש עוד הרבה מאשר להסתובב בדרכים. וזה המופע האחרון שאני הולך לעשות". הקהל קפא. מאחורי הקלעים, התחוללה פאניקה היסטרית. לדברי ריי קופר, "יכולתי לראות את (מנהלו) ג'ון ריד צועק, 'עצרו אותו! תתפסו אותו!’ - זה היה לגמרי ברור באוויר הפתוח".

במבט לאחור, אלטון עצמו הודה שהרגע הזה היה שפל מוחלט. "ההופעה ההיא בוומבלי... כשהודעתי שאני פורש, הייתה הופעת צדקה שהבטחתי לעשות. פתאום ראיתי את כל הסיבות שרציתי להפסיק, והייתי עושה את זה שוב... הרגשתי כמו משהו מלאס וגאס". הוא מצא את עצמו בנקודה מוזרה: בלי להקת ליווי קבועה, בלי החוזה המעיק שלו עם דיק ג'יימס, וחשוב מכל – בלי שותף קבוע לכתיבת שירים. השותפות הפנומנלית שלו עם התמלילן ברני טאופין התפרקה זמנית שנה קודם לכן, ואלטון הרגיש אבוד יצירתית.

אז מה עושה כוכב-על במשבר קיומי? מנסה משהו חדש לגמרי. היה לו דף נקי, והוא היה במצב רוח להתנסות. הגיחה המוזיקלית החדשה הראשונה שלו מצאה אותו מגשים חלום ישן. הוא תמיד היה מעריץ שרוף של צליל הנשמה מפילדלפיה, ובמיוחד של המפיק הגאון ת'ום בל, שהיה אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים של הספינרז והסטייליסטיקס. אז עוד באותו חודש נובמבר 1977, אלטון ארז את הפייטים וטס לסיאטל, שם בל עבד. הוא נכנס לאולפן והקליט שישה קטעים חדשים עם בל, ביניהם שירים כמו MAMA CAN’T BUY YOU LOVE. זה היה שינוי כיוון מוחלט וצעד מפתיע.

לדברי אלטון, זו הייתה חוויה מלמדת שפתחה לו את האוזניים: "אני פנאטי נשמה גדול, וזה הוביל אותי לת'ום בל, כי הייתי מעריץ גדול. פשוט אהבתי איך שנשמעו התקליטים שלו. הוא היה הראשון שלימד אותי אי פעם על הקול שלי. הוא אמר, 'תקשיב, אתה לא משתמש נכון בקול שלך. אתה כותב גבוה מדי עבור עצמך'. הוא צדק. לא הייתי מאוד מרוצה מכך שהוא אמר לי את זה אז".

כמובן, ההיסטוריה מלמדת שה"פרישה" הדרמטית הזו לא החזיקה מעמד אפילו שנה. אבל באותו ערב קר בלונדון, זה בהחלט הרגיש כמו סוף העולם עבור מיליוני מעריצים. הנר שברוח כבה.

גם זה קרה ב-3 בנובמבר. קבלו את האירועים הלוהטים, המשונים והדרמטיים שקרו בדיוק היום, אבל בהיסטוריה של פעם.

כשג'ף בק כמעט קיצר את הקריירה

חדשות מרעישות הגיעו מגזרת 1969! מאסטר הגיטרה ג'ף בק, האיש שהוציא צלילים מכושפים מהפנדר שלו, מצא את עצמו בסיפור לא נעים בכלל. זה קרה ליד ביתו ב-KENT. בעודו רוכב על האופנוע שלו, כך דווח, התפוצץ לו צמיג והטיס אותו היישר אל האספלט. בק הועף בחוזקה, חטף שבר בגולגולת, נזק רציני לגב ושברים בפנים. הבחור היה מחוסר הכרה. בבית החולים, הרופאים כמעט שחררו אותו הביתה, אבל אז בק התחיל להתלונן על כאבי גב אימתניים. אבחנה מהירה גילתה שעמוד השדרה שלו בסכנה ממשית. התוצאה? בק רותק לקרש ישר בבית החולים למשך חודש נוסף. רק לאחר מכן הוא שוחרר לביתו, שם החל מסע החלמה ארוך שכלל כמויות אדירות של משככי כאבים. התאונה הזו לא רק עצרה את בק פיזית; היא גם עצרה פרויקט ענק: הוא בדיוק תכנן להקים 'סופרגרופ' עם חברי הלהקה האמריקאית VANILLA FUDGE, הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמיין אפיס, אך התוכניות נדחו בשנים.

היארדבירדס: "האמריקאים יותר טובים"

קחו אוויר, אנחנו קופצים לשנת 1966, ניו יורק. להקת היארדבירדס, אחת מאבני היסוד של הפלישה הבריטית, קיימה מסיבת עיתונאים והטילה פצצה. כן, אותה להקה שבשורותיה ניגנו באותו זמן גם ג'ף בק וגם ג'ימי פייג'! החברים הנכבדים הצהירו קבל עם ועיתונאים כי המוזיקה הבריטית היא, תחזיקו חזק, נחותה לעומת זאת המגיעה מאמריקה. הם לא עצרו שם והוסיפו כי להקות כמו הביץ' בויז ו-THE LOVIN' SPOONFUL הן הדבר האמיתי שמתחולל כרגע. אפשר רק לדמיין את פניהם של מנהלי חברת התקליטים הבריטית שלהם כששמעו את זה.

ברט יאנש: הגיבור השקט של הפולק

בפינת 'הגיבורים השקטים', אציין את לידתו של גיטריסט הפולק המשפיע ברט יאנש, שנולד ב-1943. יאנש, שהיה חבר מייסד בהרכב הפולק-ג'אז PENTANGLE, היה קוסם אקוסטי אמיתי. הוא לא סתם היה 'משפיע'; הוא היה האיש שגיטריסטים כמו ג'ימי פייג', ניל יאנג וג'וני מאר הקשיבו לו וחשבו 'וואו'. פייג' אפילו שאל (או 'הושפע בכבדות', תלוי את מי שואלים) את עיבוד הגיטרה של יאנש לשיר BLACKWATERSIDE כשיצר את BLACK MOUNTAIN SIDE של לד זפלין. יאנש הלך לעולמו ב-5 באוקטובר 2011 ממחלת הסרטן, והוא בן 67 במותו.

בואי, הנייס והקרח היבש בציריך

זינוק נוסף ל-1969, ודייויד בואי הצעיר, רגע אחרי שהשיר SPACE ODDITY התחיל לטפס, הגיע לציריך. המטרה: הופעה בתוכנית טלוויזיה מקומית בשם HITS A GO GO. התוכנית, ששודרה בשידור חי, הייתה בספיישל ליל כל הקדושים, מה שהסביר את הקונספט המוזר של בית אפוף רוחות רפאים. בואי התבקש לבצע את הלהיט שלו ב'ליפ סינקינג' (כן, כן, גם הגדולים עשו כאילו) בעוד המפיקים מציפים את האולפן באדים של קרח יבש לאווירה. אבל הסיפור המעניין באמת קרה מאחורי הקלעים. באותה תוכנית השתתפה גם להקת הנייס, הפרוג-רוקרים המהוללים עם האורגניסט קית' אמרסון בראשם. התברר שבואי והנייס היו חברים ותיקים. אמרסון והמתופף בריאן דוויסון ניגנו יחד עם בואי עוד בשנת 1966, בהרכב זניח בשם 'חמישיית מארק לימאן'. במהלך צילומי התוכנית בציריך, בואי אפילו הספיק לג'מג'ם להנאתו עם בסיסט הנייס, לי ג'קסון. עולם קטן!

שערורייה בקליבלנד: הסטונס מוחרמים!

שערורייה! שנת 1964, קליבלנד, אוהיו. להקת הרולינג סטונס הגיעה לעיר, והעיר לא הייתה מוכנה לזה. במהלך ההופעה בפאבליק הול, נערה בת 17 נפלה ממרפסת. האירוע הזה הספיק לראש העיר, ראלף לוקר, כדי להכריז חרם מוחלט על הלהקה. לוקר הזועם הצהיר שלהקות כמו הסטונס "לא תורמות דבר חיובי לבני הנוער מבחינה תרבותית". אבל מה באמת קרה שם? למזלנו, שלפנו דיווח לוהט מהשטח, כפי שפורסם יום למחרת בעיתון THE PLAIN DEALER:

"נערה בת 17 נפלה אמש ממרפסת בהופעה של הרולינג סטונס, בפאבליק הול, אך יצאה עם פציעות קלות. מרי אוולין טומיי קיבלה טיפול חירום באולם ולאחר מכן נלקחה לבית החולים. היא סבלה מחבלות ובוצע לה צילום רנטגן. מיס טומיי הלכה לקונצרט עם אחותה, דולורס. שתיהן תלמידות תיכון. ארבעים וחמש שניות בלבד מתחילת ההופעה פרצה מהומה, לאחר שחמשת האנגלים מדובללי השיער הופיעו על הבמה. בנות צרחו והמשטרה רצה מהאגפים כדי למנוע מהן לעלות על הבמה. עוד חצי תריסר שוטרים, שהוצבו בקדמת הבמה, ניסו להדוף את הבנות. המשטרה עצרה את ההצגה לזמן קצר, כשרוב הבנות נתפסו או נדחקו מהבמה או נתפסו בקרסוליים ונגררו לאחור. שתי בנות הצליחו לחמוק ורצו לעבר האלילים שלהן והתנשקו עמו. לאחר מכן, המשטרה לא לקחה יותר סיכונים. בנות שזינקו קדימה נדחפו לאחור. כך גם בנות שנראו כאילו הן עומדות לעשות משהו שאסור להן. חוץ מההתרגשות, ההופעה הייתה פלופ".

ראש העיר לוקר לא חיכה לדו"ח הפציעות ומיד החרים את הלהקה בטענה שזה "כמו למכור סיגריות לצעירים". הוא הוסיף שזו "להקה מסוכנת שיכולה בקלות להוביל לתגרות". המפיק האומלל שהביא את הלהקה מיהר לדרוש התנצלות פומבית מלוקר העקשן, בטענה להפרת חוזה. החרם הזה, אגב, החזיק מעמד עשור שלם!

ימי הולדת: סימפר הזועם ולולו המזמררת

בפינת יום ההולדת, מזל טוב כפול! בשנת 1946 נולד הבסיסט ניק סימפר. סימפר היה חבר בהרכב המקורי, הראשון, של דיפ פרפל וניגן בשלושת התקליטים הראשונים שלהם. הוא הועף מהלהקה ב-1969, יחד עם הסולן רוד אוונס, כדי לפנות מקום לצמד איאן גילאן ורוג'ר גלובר, שהובילו את הלהקה לסאונד כבד יותר. הגיטריסט ריצ'י בלקמור הרגיש שסגנון הנגינה של סימפר מיושן מדי. סימפר, שהקים מאוחר יותר את להקת WARHORSE, נשאר מריר במשך שנים ארוכות על הדרך בה נזרק.

גם הזמרת הסקוטית לולו חוגגת יום הולדת ב-3 בנובמבר, היא נולדה ב-1948. שמה המלא, למי שתהה, הוא מארי מקדונלד מקלאפלין. לולו, כמובן, תיזכר בזכות הלהיט הענק TO SIR WITH LOVE, וגם בזכות זכייתה באירוויזיון 1969.

חדשות נוספות מהארכיון:

מותו של מלך הסקיפל: חדשות עצובות משנת 2002. לוני דונגן, שזכה לכינוי 'מלך הסקיפל', מת בגיל 71. דונגן לא היה סתם עוד זמר; הוא היה האיש שהביא את הסקיפל – סגנון מוזיקלי פשוט המבוסס על פולק ובלוז – להמונים הבריטיים בשנות ה-50. ההשפעה שלו על צעירים בליברפול הייתה עצומה. ארבעה נערים בשם ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר היו בין אלו ששמעו את הלהיט שלו ROCK ISLAND LINE והחליטו שגם הם רוצים לנגן. הלהקה הראשונה של לנון, THE QUARRYMEN, הייתה למעשה להקת סקיפל שנוסדה בהשראת דונגן.

ליזי הרזה והלהיט המאוס: והנה סיפור משעשע משנת 1972. באנגליה יצא תקליטון חדש ללהקת ליזי הרזה, והשיר היה WHISKY IN THE JAR. השיר, עיבוד רוקיסטי לשיר עם אירי מסורתי, הפך ללהיט גדול. אז איפה הבעיה? ובכן, חברי הלהקה, ובראשם פיל ליינוט, פשוט תיעבו את השיר. הם הרגישו שחברת התקליטים DECCA כפתה עליהם שיר 'גימיק' שלא מייצג את סאונד ההארד רוק האמיתי שלהם. למרות שזה הפך ללהיט ענק (ואולי בדיוק בגלל זה), הלהקה סירבה לבצע אותו בהופעותיה במשך תקופה ארוכה.

מטאליקה וחוש הריח האבוד: אל תנסו את זה בבית. בשנת 1997 הגיעו עורכי הדין של להקת מטאליקה להסכם פשרה, מחוץ לכתלי בית המשפט, עם מעריץ שתבע אותם. ומה הטענה? ובכן, אותו מעריץ טען שאיבד את חוש הריח שלו לאחר שהופל על ידי מעריצים אחרים וראשו הוטח בקרקע במהלך הופעה סוערת. הלהקה החליטה לסגור את הסיפור בשקט ובכסף.

החתונה של הסופט-רוק: חדשות רומנטיות משנת 1972! שניים מאייקוני התרבות הגדולים של דורם, ג'יימס טיילור וקארלי סימון, התחתנו. זה היה איחוד של שני ענקי ה-SINGER-SONGWRITER. החתונה עצמה הייתה אירוע צנוע שנערך בדירתה של סימון במנהטן. באותו ערב ממש, קארלי הצטרפה לבעלה הטרי על הבמה במהלך הופעה שלו באולם RADIO CITY MUSIC HALL. הנישואים האלה, שהניבו גם דואטים, נמשכו 11 שנים.

השפל של המלך: אוי, אלביס. בשנת 1965 יצא תקליט-פסקול לסרט חדש של אלביס פרסלי ושמו היה HARUM SCARUM. אם השם נשמע לכם כמו בדיחה, חכו שתשמעו את המוזיקה. הסרט עצמו היה קומדיה מביכה וזולה שמיקמה את אלביס במזרח התיכון, והפסקול תאם את הרמה. התקליט הזה סימן את אחת מנקודות השפל הברורות והצורמות ביותר בקריירה של המלך.

כדורי האש הגדולים: אש! אש! אש! ב-1957 יצא התקליטון GREAT BALLS OF FIRE של ג'רי לי לואיס. השיר הזה הוקלט באולפני SUN המפורסמים בממפיס, בהפקתו של סם פיליפס. לואיס, עם נגינת הפסנתר הפרועה שלו, התפוצץ על העולם. התקליטון הזה מכר חמישה מיליון עותקים ונחשב עד היום לאחד מעמודי התווך של עולם הרוק'נ'רול.

הקסם של הביטלס נגמר? בשנת 1967, להקת הביטלס השלימה את צילומי הסרט MAGICAL MYSTERY TOUR. הסרט הזה, שהיה הרעיון הפסיכדלי של פול מקרטני, צולם ברובו ללא תסריט מסודר. כשהסרט שודר ב-BBC בחג המולד, הצופים והמבקרים קיבלו אותו בקרירות, בלשון המעטה. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שהביטלס חטפו ביקורות קטלניות.

הצצה לאולפן: כך נולדה מישל

ולסיום, הצצה נדירה לאולפן. בשנת 1965, במסגרת העבודה על התקליט RUBBER SOUL, הקליטה להקת הביטלס את השיר MICHELLE באולפן מס' 2 המפורסם (האולפן הגדול) באולפני EMI. הסשן הזה היה דוגמה ליעילות המופלאה שלהם. ארבע השעות הראשונות הוקדשו אך ורק ללמידת השיר, עיבודו וחזרות.

לאחר מכן, במהלך אחר הצהריים, הביטלס התאמנו ועיבדו את רצועת הקצב. זו הוקלטה בטייק יחיד, חי ומופלא, על מכשיר הקלטה של ארבעה ערוצים בלבד. הרצועה הזו כללה את הגיטרה האקוסטית, מתוצרת EPIPHONE, של פול מקרטני, כשג'ורג' הריסון מלווה אותו בגיטרה אקוסטית עם תריסר מיתרים, מתוצרת FRAMUS. עם ארבעה ערוצים בלבד, הם נאלצו לבצע תהליך של 'דחיסת' כלים: רצועת הקצב נדחסה לערוץ אחד, כדי לפנות שלושה ערוצים להקלטות נוספות (מה שנקרא OVERDUBS).

בהקלטת הערב מילא לנון את אחד הערוצים הפנויים בנגינת הגיטרה האקוסטית הספרדית שלו, מתוצרת RAMIREZ, שעליה ניגן את התווים היורדים המפורסמים בהקדמה ובמעברים. באותו ערוץ הוקלטו גם הבס של מקרטני וסולו הגיטרה החשמלית שנוגן על ידי הריסון, עם הכוונה מדויקת מהמפיק, ג'ורג' מרטין. בערוץ השלישי נוספו קולות ההרמוניה המשולשים של לנון, מקרטני והריסון, ועל הערוץ הרביעי והאחרון הקליט מקרטני את השירה המובילה והעדינה שלו.

פול מקרטני סיכם את התהליך: "בגלל שזה היה רק עם ארבעה ערוצים, זה היה מאוד קל לעשות מיקס. לא היו החלטות קשות לקבל, ואת כולן קיבלנו בעת הכתיבה ובהקלטה".

הסופר-סטארים של הפופ מציגים: הלהקה לוקחת הכל! ב-3 בנובמבר בשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקת אבבא ושמו SUPER TROUPER.

להקת אבבא, הרביעייה שכבשה כל פינה בגלובוס, שחררה את התקליט השביעי שלה, שזכה לשם הראוי "סופר טרופר". השם, למי שתהה, נלקח ישירות מאותו פנס ענק ועוצמתי העוקב אחר אמנים באולפני צילום ועל במות ענק. ואיזו במה הם קיבלו. התקליט הזה הגיע בתקופה מורכבת עבור הלהקה. זה היה התקליט הראשון שהוקלט לאחר הגירושים המתוקשרים של ביורן אולבאוס ואנייטה פלצקוג, ובמהלך הקלטתו, גם בני הזוג השני, בני אנדרסון ואנני-פריד לינגסטאד, היו בדרך לפרידה (הם התגרשו ב-1981). מישהו אמר דרמה?

באותם ימים, סצנת הפופ כבר התחילה להתקדם. הפאנק והגל החדש שלטו ברמה, ולהודות שאתה מעריץ של אבבא כבר לא נחשב הדבר ה"מדליק" ביותר בסביבה. רבים בתעשייה, במיוחד המבקרים המחוספסים, מיהרו להפנות כלפי הלהקה את הכתף הקרה. אחת התקריות הזכורות ביותר התרחשה דווקא באוסטרליה. איאן "מולי" מלדראם, המנחה הכריזמטי של תוכנית המוזיקה הפופולרית COUNTDOWN, היה ידוע בהתלהבות האינסופית שלו ממוזיקה. בעבר, הוא היה מגדולי המעריצים של אבבא, אך נראה שדעתו השתנתה. בשידור חי, הוא אחז בעותק של התקליט החדש, בישר לצופים בקרירות שיצא תקליט חדש ללהקה, ובתנועה תיאטרלית מיהר לזרוק אותו מעבר לכתפו בזלזול. הקהל נותר המום.

למרות הקרירות מסביב, "סופר טרופר" היה צעד נוסף בהתבגרות של אבבא. החברים נשמעו בוגרים יותר, אולי קצת עייפים מריצות הדיסקו של התקליט הקודם, VOULEZ-VOUS. התחושה הייתה פחות של מסע עם גילוי משמח ויותר של שכלול מלאכה מדויק. היכן שהניצוצות והגיטרות התעופפו ביצירות עבר, ב"סופר טרופר" נשמעה אבבא הומוגנית ומלוטשת יותר. המקלדות כבר לא נאבקו בגיטרות על הבכורה. במקום זאת, מכונה אדירה אחת שלטה בנוף הקולי כמעט בכל השירים: הסינטיסייזר הענק בגודלו וכבד המשקל בהתאם, YAMAHA GX-1. כן, ה-YAMAHA GX-1 היה אז חלומם הרטוב של מוזיקאים, "מכונת החלומות" שעלתה אז עשרות אלפי דולרים. פחות מ-100 יחידות יוצרו אי פעם, ובין בעליו המאושרים היו סטיבי וונדר (שהשתמש בו רבות באלבום "שירים במפתח החיים"), קית' אמרסון, ג'ון פול ג'ונס מלד זפלין ולהקת אי.אל.או שריפדה איתו רבות את התקליטים DISCOVERY ו-XANADU. המכשיר שקל מעל 300 קילוגרם והגיע עם שלוש מקלדות ופדלי בס. לא בדיוק סינתיסייזר שאפשר לקחת בטרמפים. בני אנדרסון שלט במכונה הזו ביד רמה, והדומיננטיות של שכבות הסינטיסייזר העשירות, במיוחד בשיר כמו LAY ALL YOUR LOVE ON ME, הפכה אולי לקצת מעייפת עבור חלק מהמאזינים לאורך תקליט שלם, אך אין ספק שהיא השפיעה עמוקות על מוזיקת הריקודים שפרצה בהמשך אותו עשור. למרות המילים הנוגות והבודדות, השיר הזה הפך באופן מפתיע ללהיט ריקודים סוחף! הוא יצא כסינגל 12 אינץ' באירופה, תפס תאוצה מטורפת ומאז הפך לאחת הקלאסיקות הבלתי נשכחות של הלהקה.

הקהל, מצדו, לא הקשיב למבקרים. "סופר טרופר" הפך לעוד הצלחה מסחרית אדירה עבור אבבא ועמד בראש המצעדים כמעט בכל מקום. בבריטניה לבדה נרשם טירוף היסטרי: התקליט שבר את שיאי ההזמנות המוקדמות עם מיליון עותקים שהוזמנו עוד לפני שנגע במדפים. בסופו של דבר, הוא הפך לתקליט הנמכר ביותר בבריטניה לשנת 1980, וכל זה כשיצא רק בנובמבר. בארצנו, זו הייתה המתנה האידיאלית לחג החנוכה.

אבל ההישג המפתיע באמת היה במקום אחר. זה היה התקליט הראשון שבו מבקרי המוזיקה הרציניים החלו לקחת את אבבא ברצינות. אולי זו הייתה הבגרות הגלויה יותר במוזיקה, ואולי זו הייתה התדמית החדשה. עטיפת התקליט המפורסמת, שצולמה באולפני EUROPA בשטוקהולם, הציגה את הלהקה מוקפת בחברים, אמני קרקס ולהטוטנים תחת אור הזרקור. התלבושות המוחצנות והמבריקות של שנות השבעים נשמטו אחת ולתמיד, וזה הקל על ההתייחסות אל הארבעה כאל להקה משמעותית, ולא רק כמכונת להיטי פופ. כאילו הקרקס הנוצץ נמצא מסביבם של חברי הלהקה ולא בא דווקא מהם.

נראה שהשיר שחולל את המהפך התודעתי הזה היה הסינגל המוביל, THE WINNER TAKES IT ALL. הבלדה קורעת הלב הזו עשתה לאבבא בדיוק את מה שהתקליט RUMOURS עשה כמה שנים קודם לכן ללהקת פליטווד מאק: הוא הפך כאב לב אישי לאמנות צרופה. הזמר והגיטריסט, ביורן אולבאוס, כתב את השיר זמן קצר לאחר שנפרד מאשתו וחברת הלהקה, אנייטה פלצקוג. השיר תיאר בפירוט גירושים כואבים שבהם אדם אחד לא רוצה להיפרד ונאחז נואשות בנישואים. זה שם את אנייטה במקום המוזר והאכזרי בו נתבקשה לשיר שיר פרידה אישי שכתב בעלה לשעבר, על הפרידה שלהם.

אולבאוס לא התכוון שזה ייצא כל כך אישי. הוא הסביר: "שרתי בהקלטת דמו בעצמי שהרבה אנשים אהבו ואמרו, אתה חייב לשיר את זה. אבל ראיתי את הדבר ההגיוני שאנייטה תשיר את זה. זה היה מוזר לשמוע אותה שרה את זה. זה היה יותר כמו שחקנית שעושה משהו כשהיא שרה את זה, אבל מרגש מאוד. אחר כך היו גם כמה דמעות".

ביורן סיפר שלמרות שבדרך כלל נמנע מסמים או אלכוהול בזמן הכתיבה, הפעם היה לו בקבוק ברנדי לידו. התקליטון של השיר נשא את שם העבודה המקורי שלו, THE STORY OF MY LIFE, וכתיבת המילים הייתה מהירה באופן חריג. הוא סיפר שכתב את כל המילים תוך שעה אחת. זה היה מאוד אישי עבורו. הוא אמר ל"לונדון טיימס": "בדרך כלל זה לא רעיון טוב לכתוב כשאתה שיכור, אבל עד שכתבתי את המשפט, 'האלים עשויים לזרוק את הקוביות שלהם', הבקבוק היה ריק".

למרות העוצמה הרגשית, הוא טען ש-90% מהשיר הזה הוא בדיה, וזו הסיבה שהוא לא הרגיש רע בכך שאשתו לשעבר שרה אותו. "הייתה לי תמונה של אדם שעובר בבית ריק כשכל הרהיטים הוצאו ממנו בפעם האחרונה כסמל לגירושין". ואנייטה פלצקוג עצמה סיפרה ל-BBC על החוויה: "זה השיר האהוב עליי ביותר ממה שעשינו וכמה חבל שמעולם לא ביצענו אותו בהופעה. זה היה פנטסטי לעשות את השיר הזה כי יכולתי להכניס תחושה כזו. לא היה אכפת לי לחלוק אותו עם הציבור. זה לא הרגיש לא בסדר. יש כל כך הרבה בשיר הזה. זה היה שילוב של מה שהרגשתי ומה שביורן הרגיש, אבל גם מה שעברו בני ופרידה בהתפוררות יחסיהם".

ויש פה, למשל, שיר בשם HAPPY NEW YEAR. אבל שימו לב לטוויסט: השיר בכלל התחיל בתור רעיון למחזמר! העלילה המרכזית הייתה אמורה להתמקד בליל ראש השנה האזרחית (סילבסטר) – מחשבה מבריקה שצצה בראשם של ביורן ובני בזמן טיסה מעל האי. העניינים הפכו מעניינים אפילו יותר כשהצמד פגש באתר הנופש את הקומיקאי ג'ון קליז (שאז נהנה מאד מהצלחת הסדרה "המלון של פולטי") והציעו לו להיות זה שיכתוב את התסריט למחזמר. לרוע המזל, קליז סירב להצעה... וכך, הרעיון המקורי למחזמר נגנז. השיר הגיע לתקליט של אבבא. ויש את השיר THE PIPER שנוצר בהשראת רומן האפוקליפסה האייקוני של סטיבן קינג - THE STAND. המילים המטלטלות של השיר, כך נחשף, עוסקות בעלייתו של דיקטטור פאשיסטי. ביורן הסביר: "המילים עוסקות בפחד שיבוא זמן שבו אנשים ירצו שוב מנהיג כזה". מדובר במסר אפל ומצמרר שתופס חזק בתוך תקליט פופ.

והנה קצת על שיר הנושא שפותח את התקליט; כותבי השיר הם כמובן בני אנדרסון וביורן אולבאוס. אבל בניגוד למה שחושבים, חברי הרביעייה לא אהבו להופיע על הבמות והעדיפו את העבודה באולפן. אז השיר נכתב לאחר תקופה מתישה של מסעות הופעות אינטנסיביים ובא לשקף את ההשפעה של התהילה על חייו האישיים של כוכב פופ. בסגנון האופייני לאבבא, המילים מוגשות בטון קצבי ושמח, אך נוטפות רמז דק של עצב מתחת לפני השטח. שם העבודה המקורי של השיר היה BLINKA LILLA STJARNA שפירושו בשוודית: "נצנץ כוכב קטן". שימו לב: באלבום של להקת דיפ פרפל משנת 1973, WHO DO WE THINK WE ARE, מופיע שיר אחר לגמרי שנקרא SUPER TROUPER. המילים שלו מתארות כיצד אור הזרקור מעצים ומגדיל את האמן על הבמה, אך בו-זמנית מעוור אותו וגורם לו לאבד את הקשר עם הקהל וסביבתו.

התקליט נחתם בנימה נוסטלגית עם הרצועה THE WAY OLD FRIENDS DO, שהוקלטה למעשה שנה קודם לכן בהופעה חיה. זו הייתה סגירה הולמת לתקליט שהוכיח שלמרות הגירושים, הסערות והכתף הקרה מהתקשורת, אבבא עדיין היו מלכי הפופ הבלתי מעורערים.

האידיוט שכבש את העולם. ב-3 בנובמבר בשנת 1975 יצא התקליט השלישי של מייק אולדפילד, שנחשב ליצירת המופת האמיתית שלו ושמה OMMADAWN.

בעולם הפופ של אמצע שנות השבעים, שבו כל ילד פלא שניסה לשחזר הצלחה היסטרית נפל מהר מהצפוי, ניצב מייק אולדפילד בפני אתגר כמעט בלתי אפשרי. אחרי שכבש את העולם עם TUBULAR BELLS, התקליט השני שלו, HERGEST RIDGE, התקבל בביקורות פושרות והותיר את המבקרים תוהים האם הקוסם הצעיר איבד את מגע הזהב שלו. אלא שאז, ב-3 בנובמבר 1975, הגיח לאוויר העולם התקליט השלישי שלו, יצירה שרבים רואים בה את פסגת יצירתו האמיתית: OMMADAWN. מה שאנשים לא ידעו הוא שהדרך לשם הייתה רצופה בטרגדיה אישית, ייאוש טכני ונהרות של אלכוהול.

כשאולדפילד ניגש למלאכה באולפן הביתי שלו, הוא לא היה בשיאו, וזו לשון המעטה. הוא היה שקוע עמוק בתוך בקבוק הברנדי. מדי בוקר, הוא נהג לרוקן כמויות מדאיגות של המשקה החריף, כמעט כאילו ניסה להטביע שם את הלחץ והציפיות. המצב הידרדר עד כדי כך שגופו פשוט סירב להמשיך. הוא הקיא בכל פעם שניסה להכניס משהו לפיו. באותה נקודה, הבין אולדפילד שהוא חייב לעצור הכול ולשנות כיוון, לפני שיהיה מאוחר מדי.

לצד ההתמודדות הפיזית, הוא חווה גם אובדן אישי כואב: אמו מתה זמן קצר לאחר שהחל להקליט. העבודה על המוזיקה הפכה עבורו למפלט היחיד, המקום הבטוח אליו יכול היה לברוח. אך גם שם, הקשיים רק נערמו.

בתחילה, 'אומדון' כלל לא נשמע לו מלהיב. הוא בילה חודשים בניסיון לארגן את הרעיונות המוזיקליים בביתו, אך כשהגיע סוף סוף לשלב ההקלטה, החל הסיוט הטכני. אולדפילד גילה שעשה טעות קריטית כשהשתמש בסליל טייפ באיכות ירודה. הסליל פשוט החל להתפורר במהלך העבודה, מותיר אחריו שאריות תחמוצת שסתמו את ראשי ההקלטה. אולדפילד מצא את עצמו מנקה את הראשים במברשת מיוחדת מדי כמה דקות, בעוד יצירתו הולכת ונהרסת.

בייאושו, הוא התקשר לחברת התקליטים וירג'ין וביקש שיספקו לו בדחיפות מכשיר הקלטה נוסף, כדי שיוכל לפחות להעתיק את מה שכבר הוקלט לפני שהסליל יתפוגג לחלוטין. אך למרבה הזוועה, הבעיה חזרה על עצמה גם בסליל החדש. התופעה הזו, שהתגלתה מאוחר יותר כ"תסמונת הסליל הדביק" שנגרמה כנראה מהלחות באולפן הביתי שלו, כמעט וגמרה לו את הקריירה. כשהוא כבר היה לקראת סיום צד שלם של התקליט, הסליל החל שוב להתפורר והאיכות נפגמה ללא תקנה.

אולדפילד הבין שהוא חייב לזרוק הכול לפח ולהתחיל מההתחלה, הפעם עם סוג אחר לגמרי של סלילים מחברה אחרת. לאחר שבדק כמה סוגים, הוא מצא סוף סוף מותג אמין. באופן מפתיע, במקום לשקוע בדיכאון, אולדפילד הרגיש שמשהו "נלחץ" אצלו בפנים. הוא הבין שהניסיון הכושל היה למעשה חזרה גנרלית מושלמת. כעת, כשהוא מנוסה יותר טכנית, הוא ידע בדיוק כיצד להקליט את רעיונותיו במהירות וביעילות. הפעם, התהליך החל לזרום.

הוא היה זקוק לנגנים, והחל לטלפן. סיימון דרייפר מחברת וירג'ין היה האיש שלו למשימות מיוחדות. אף שמבחינה אישית השניים לא ממש הסתדרו, עסקית העסק תקתק. לאולפן הגיעו נגנים מכל קצוות תבל, במה שהפך את התקליט לאחד מחלוצי ה"וורלד מיוזיק". הובאו הבסיסט הפיני פקה פוג'ולה, נגן כלי ההקשה מוריס פרט וחטיבת כלי נשיפה. אולדפילד גם גייס את הזמרת האירית קלודה סימונס, ששירתה המלאכית העניקה את הגוון הקלטי הדומיננטי ליצירה.

אולדפילד עצמו ניגן על מגוון כלים מסחרר. הוא סיפר: "היו לי כל מיני כלי נגינה מוזרים שאספתי מחנויות מוזיקה. כמו בוזוקי, מרימבה ונבל קלטי. אני ניגנתי בנבל בעצמי. המנגינה הייתה פשוטה אז לא הייתה לי בעיה לנגן אותה. ניסיתי טכניקות שונות, כמו הכפלת גיטרת 12 מיתרים. ניסיתי גם נגינה בקונטרבס אך זה כבר דרש ממני יותר מדי".

זמרת נוספת שהצטרפה לסשנים הייתה ברידג'ט סיינט ג'ון, דמות מוכרת בסצנת הפולק הבריטית. יום אחד, בעודם עובדים, נכנסו לאולפן חברי להקת אדגר בראוטון. הם רצו לבקש מאולדפילד לנגן גיטרה באחד השירים שלהם, וסחבו איתם סינטיסייזר חדיש מדגם SOLINA. עיניו של אולדפילד נצצו. הוא לא היסס, השתלט על הכלי המהפכני והקליט איתו באותו היום קטעים ליצירה המתהווה שלו.

כדי לסיים את החלק הראשון של היצירה, הוא החליט שהוא חייב תופים אפריקאיים. דרייפר, שהיה ממוצא דרום אפריקאי, הכיר בדיוק את האנשים הנכונים. הוא הביא לאולפן הרכב מתופפים גולים מדרום אפריקה בשם JABULA, בראשותו של ג'וליאן באהולה. הם נכנסו לאולפן הגדול MANOR. אולדפילד וצוות הטכנאים הציבו סביבם מיקרופונים והכול היה מוכן לפעולה. אך ההקלטה הראשונה יצאה אנמית וחסרת חיים. מישהו מהנוכחים הציע רעיון: "אולי נביא להם קצת בירות להשתחרר?". אחרי שהמתופפים סיימו את הסיבוב הראשון, הם דרשו מיד עוד מהמשקה. אחרי סיבוב שני של בירות, בתוספת שאיפה עמוקה של חומר השראה משובח, המוזיקה החלה להתרומם. המתופפים נכנסו לטראנס מוחלט, כמעט כמו בטקס שבטי. אולדפילד חזר עם ההקלטה לאולפן הקטן שלו, מאושר עד הגג. הוא ידע שעכשיו הוא צריך להקליט על זה שירה.

קלודה סימונס הובאה שוב, וכתבה מילים בשפה הגאלית, שתרגומן הפך לבדיחה הפנימית של התקליט: "אבא במיטה החתול שותה חלב אני כזה אידיוט ואני צוחק". וזה, גבירותיי ורבותיי, פירוש השם OMMADAWN. המילה היא שיבוש של המילה הגאלית 'אמאדיאן' שפירושה: "אידיוט". רבים חשבו, אולי גם בגלל העטיפה, שמדובר בשם רומנטי עם המילה DAWN שמבקשת להביא אווירה של שחר חדש. במשך שנים, כשאנשים שאלו את אולדפילד לפשר השם, הוא נהג לומר שזו מילה חסרת משמעות, רק כדי להעצים את המסתורין סביב המוזיקה. רק עשורים לאחר מכן, בספרו האוטוביוגרפי, הוא חשף את האמת המטופשת.

כדי להשלים את היצירה, הוזמן מתופף להקת גונג, פייר מורלאן, לנגן בטימפאני. מורלאן המוכשר התאמן יום שלם על קטע תיפוף מורכב שהמציא. הבעיה? אולדפילד גר באזור כפרי שקט, והשכנים שלו ממש לא אהבו את הרעש הרועם של הטימפאני שהרעיד את העמק במשך שעות. הם שיגרו לו הודעה חד משמעית שיפסיק עם זה מיד.

גם פאדי מאלוני, ראש להקת הצ'יפטנס המהוללת, הגיע לנגן בחמת חלילים. אולדפילד כבר היה מפורסם מספיק כדי לגייס כל מי שרק חפץ. מאלוני הגיע לאולפן עם מנהלו, התיישב, והודה שהוא לא יודע לקרוא תווים. במקום זאת, הוא ביקש מאולדפילד לזמזם לו את המנגינה. בזמן שאולדפילד זימזם, מאלוני רשם לעצמו על דף חלק במילים: 'דו, רה, לה, לה...'.

לסיום התקליט, רצה אולדפילד צליל קליל יותר. הוא כתב את הקטע ON HORSEBACK, שהתבסס על חוויות הרכיבה שלו על סוסים, ובו השתתפו ילדי מקהלת "ילדי פנרהוס". התוצאה הייתה לא פחות ממדהימה. התקליט OMMADAWN זינק היישר למקום הרביעי במצעד הבריטי והפך לרב מכר אהוב שזכה לתקליט זהב בתוך חודשיים.

ההצלחה האדירה הזו הביאה את אולדפילד להבנה כואבת נוספת: הוא עמד לשלם מס עצום על הכנסותיו באנגליה, מה שכפה עליו בסופו של דבר לעזוב את המדינה. אך זו הייתה הבעיה הקטנה שלו. כשפגש את שותפו לשעבר ליצירה, קווין איירס, וסיפר לו על תנאי החוזה שלו, איירס נדהם. אולדפילד סיפר שהוא מקבל רק חמישה אחוזים מסך ההכנסות, ושמתוך זה, מנהל חברת וירג'ין, ריצ'רד בראנסון, שהיה גם המנהל האישי שלו, גובה עשרים אחוז עמלת ניהול. איירס הורה לו לדבר מיד עם עורך דין, כי העסק נראה לא חוקי בעליל. עורך הדין אכן יעץ לאולדפילד לתבוע את וירג'ין. אולדפילד חשש מאוד מהעימות, אך בסופו של דבר נאלץ לצאת למאבק משפטי ארוך נגד האיש שגילה אותו. ועדיין, למרות הסכסוך המר, בראנסון כתב שנים לאחר מכן בספרו, כי מכל התקליטים של אולדפילד, OMMADAWN נותר האהוב עליו ביותר.

הו, הא! - מה קרה? הנה באה משטרה! ב-3 בנובמבר בשנת 1978 יצא תקליט הבכורה של להקת פוליס, OUTLANDOS D'AMOUR.

זה קרה ב-3 בנובמבר 1978. שלושה בחורים בלונדיניים, כמעט אלמוניים, שחררו לעולם כוח מוזיקלי חדש תחת השם "הפוליס". תקליט הבכורה שלהם, שזכה לשם המוזר OUTLANDOS D'AMOUR (שילוב משעשע של "פורעי חוק" ו"אהבה" בצרפתית, שהגה המתופף ותורגם בארצנו ל"מחוץ לשדות האהבה"), הציג תערובת מסחררת של פאנק מהיר, רוק הדוק וצלילי רגאיי לבנים שגרמו למבקרי המוזיקה להרים גבה.

הדרך אל התקליט לא הייתה סוגה בשושנים. הלהקה הייתה מרוששת ונאלצה ללוות כסף מהאמרגן שלה, מיילס קופלנד (אחיו של המתופף סטיוארט), כדי להיכנס לאולפן. אבל זה לא היה כל אולפן. הם נחתו באולפני SURREY SOUND בעיירה לת'רהד. המקום, שנוהל על ידי נייג'ל גריי, היה רחוק מלהיות מפואר – הוא הוקם בתקציב זעום מעל מחלבה מקומית! וגריי עצמו? הוא היה בכלל רופא מוסמך שהחליט להסב את כישוריו להנדסת סאונד.

הגיטריסט, אנדי סאמרס, תיאר את התהליך הכאוטי בספרו: "בינואר 1978 התחלנו להגיע לאולפני SURREY SOUND בכל פעם שהיה אחר הצהריים בחינם, או אם כמה כוכבי רוק חשובים כמו גודלי וקרים ביטלו את סשן ההקלטה שלהם. התחלנו לעבוד עם החומר שיש לנו ביד, אבל כשהקשבנו לזה בחזרה בסביבה החדשה של הסטודיו, זיהינו פגמים ולכן התחלנו בתהליך של נטישת שירים וכתיבת שירים חדשים. בהדרגה מצאנו את מקומנו בסטודיו. למרות שוויכוחים הם תכונה של המפגשים שלנו, הם היו תמיד על איך שיר צריך להיות מוקלט; החיכוך הזה גרם למתח שהוא חלק מהסאונד של פוליס - אפשר לתאר אותו בתור צליל של פשרה הדוקה.

לאורך תקופה של כחצי שנה, מקליטים כשאחרים מבטלים, אנחנו רוקמים תקליט שבסופו של דבר הוא זיקוק של חומר בשווי שלושה תקליטים. לילה אחד הופיע המנהל שלנו, מיילס קופלנד, ורצה לשמוע מה עשינו, וכרגיל אנחנו מנגנים לו את הדברים המהירים והעצבניים, מתוך מחשבה שזה מה שהוא רוצה לשמוע. לבסוף אחרי שהוא מציע סדרה של תגובות נהמות אבל בלי התלהבות, אנחנו משמיעים לו שיר חדש שהקלטנו באותו היום. אנחנו מפחדים להשמיע את זה כי אנחנו בטוחים שהוא ישנא את זה. השיר מתנגן ושלושתנו בוהים למרחקים כאילו נבוכים מעט. השיר מסתיים ולכמה שניות יש שתיקה, שנראה כי מאשרת את החששות הגרועים ביותר שלנו. אז מיילס קם, מחייך. 'זה פאקינג נהדר - אני לוקח את זה לחברת התקליטים מחר, תנו לי קלטת'. אנחנו המומים. הוא אוהב את זה. היינו בטוחים שהוא ישנא את זה, אבל כמו מיילס הריח כסף והתחיל לתכנן. השיר הוא ROXANNE".

השיר ROXANNE, שסטינג כתב בהשראת ביקור ברובע החלונות האדומים בפריס, אכן נמסר לחברת התקליטים A&M. הוא יצא כסינגל באפריל 1978 ונכשל כישלון חרוץ. ה-BBC סירב להכניס אותו לרשימת ההשמעה, לא בגלל שהיה "מוחרם" רשמית, אלא בגלל הנושא הרגיש (זנות). מיילס קופלנד לא התבלבל. הוא ניצל את ההזדמנות והדפיס מודעות ענק שהכריזו בגאווה: BANNED BY THE BBC. הטריק השיווקי המבריק הזה הפך את הלהקה בן לילה למורדים מסוכנים בעיני הציבור.

כשהתקליט המלא יצא בנובמבר, המבקרים היו חצויים לחלוטין. הם לא ידעו איך לעכל את השלישייה הזו. ברולינג סטון נכתב בביקורת אז: "בתקליט הבכורה של הלהקה הזו, הסולן / בסיסט הראשי, סטינג, שר במגוון סגנונות. יש קול גבוה שמזכיר את ריי דייויס בשירי האהבה, קצת ניחוח ג'מייקני בשירי הרגאיי, קצת זיעה של רוג'ר דלטרי ועוד. סטינג נשמע כמו בחור שזה עתה מונה לסמל ומחפש קול שיגבה את הדרגות החדשות שלו.

גם הלהקה שלו מציעה משהו קטן לכולם. המוזיקה שלהם עדיין נשמעת לא מלוטשת למרות שמדובר במותג גל חדש שמופק מספיק כדי לאפשר לחבר'ה האלה להפוך ליקירי הרדיו המיינסטרימי של היום. ובכל זאת, ההכלאה של ההשפעות שלהם התמזגה לסגנון יעיל שמחובר על ידי סוג תפקידים חסכוניים שגורמים לשירים לבלוט ברדיו. מבחינה מוזיקלית, לתקליט הזה יש אחדות ודחף משכנעים.

ברמה הרגשית, הכל נראה חלול במקצת. סטינג, כזמר וככותב שירים, מתייצב כפאנקיסט, שלא יכול להתאפק מהפיכת הכל למשחק רוק אמנותי. הוא כל כך עדין בחומר עד שהוא לא מצליח להשקיע בו הרבה תחושה. השירים פועלים אך ורק כאוספי ביטויי יוקרתיים ("לא סובל לאבד אותך") שנזרקים באקראי כדי למשוך את תשומת ליבך.

תנוחת הפאנק שלהם היא לא יותר ממעשה מניפולטיבי. אין שום סכנה במוזיקה הזו ואף ספונטניות או תשוקה שהפאנק והרגאיי דורשים. אפילו כשסטינג אומר, "יש חור בחיים שלי", הוא לא יכול לשכנע אותנו שזה משאיר אותו ער לילות - ואנחנו יודעים שזו עוד התנשאות. וככל שהרגשות גדולים יותר, כך הוא גורם להם להישמע קטנים יותר. הרגאיי של פוליס הוא טריק מקומם ומתנשא. בתור בידור, התקליט אינו מונוטוני אך הריקנות המכאנית שלו מתחפשת לתחושה שגורמת לך להרגיש מרומה. אתה נשחק מכל העמדת הפנים המתוחכמת והמחושבת". אאוץ'. המבקר טום קארסון פשוט הרגיש מרומה.

אבל לא כולם הסכימו עם הקביעה הנחרצת הזו. במגזין המתחרה, STEREO REVIEW, התמונה הייתה שונה לחלוטין: "הם אומרים שאתה חייב גימיק. ובכן, לפוליס יש כזה, וזה כל כך טוב שזה סוג של הלם שאף אחד לא חשב על זה קודם לכן. מה שהם עושים הוא לבנות את השירים שלהם עם הקדמות ופסוקים בקצב רגאיי לבן, ואז להחליף זאת בבת אחת בלהקת רוק סטנדרטית המשלבת תחושה הרמונית של להקת פופ באמצע שנות השישים.

יש להם גם גימיק נוסף והוא שהם להקת הרוק הצעירה והקשה ביותר (לא פאנק, לא פופ) ששמעתי מזמן. יש להם שירה מהשורה הראשונה, תחושת תחכום הרבה מעבר לשנים שלהם, ועבודה אינסטרומנטלית שמצליחה להשיג משהו שחשבתי שהוא כמעט בלתי אפשרי: להפוך את הקונספט של שלישיית הרוק לקיים ומעניין שוב. תוסיפו לכך עבודת הפקה נהדרת ששומרת על תחושה חיה ויש לכם תמהיל מרגש".

אז מי צדק? המבקר שזיהה "תמהיל מרגש" או זה שחש "מרומה"? ובכן, הקהל אמר את דברו, אבל זה לקח זמן. התקליט OUTLANDOS D'AMOUR לא היה להיט מיידי. למעשה, הוא בקושי זז במצעדים במשך כמעט שנה שלמה. רק באפריל 1979, לאחר שהלהקה כבר צברה קהל בהופעות חיות, A&M הוציאה מחדש את הסינגל ROXANNE. הפעם, הוא זינק למקום ה-12 בבריטניה. בעקבותיו, ביוני 1979, יצא מחדש CAN'T STAND LOSING YOU והגיע עד למקום השני המכובד. רק אז, באוקטובר 1979, כמעט שנה לאחר יציאתו, התקליט עצמו הגיע סוף סוף לשיא של מקום 6 במצעד התקליטים הבריטי ומקום 23 באמריקה.

נראה שה"ריקנות המכאנית" וה"העמדה המתוחכמת" שזיהה הרולינג סטון היו בדיוק מה שקהל חובבי הגל החדש חיפש. הפוליס הגיעו, והם עשו זאת בתנאים שלהם - ועם חוקי המשטרה שלהם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים