רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 בנובמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי:

"זה מאוד קשה לנהל מערכת יחסי אהבה עם מישהי שאתה עובד איתה. מצד שני, אחת מנקודות המפתח הגדולות של פליטווד מאק הייתה שהיו לך שני זוגות שנפרדו בו זמנית. סוג המתח שנוצר מכך גם עזר לנו לשמור על סדר העדיפויות שלנו. היה כאב, היה בלבול, והכל הוסיף והפך את התקליט RUMOURS לאופרת סבון על ויניל.

מה שהפך אותנו לאטרקטיביים עבור אנשים הייתה התחושה שאפשר לשמוע את השירים האלו בידיעה שיש לנו את הבעיות האלה במערכות יחסים בחיים האישיים שלנו. לא רואים הרבה מזה בתוך להקת רוק אחת, ואני חושב שזה חלק ממה שעשה אותנו ייחודיים. בפליטווד מאק תמיד הייתה תחושה של פילוג. זה היה מאוד עדין, שום דבר שאפשר לשים עליו את האצבע, זה אפילו לא היה כל כך שלילי, אבל העובדה שהיו שלושה אנגלים ושני אמריקאים פירושה שיש הבדלי תרבות.

אני רוצה לנסח את זה בצורה הכי פחות שלילית, אבל ההבדלים התרבותיים כמעט הבטיחו שנכיר אחד את השני כידידים רק עד לנקודה מסוימת. אני בכל מקרה ככה. יש לי אולי חבר אחד קרוב. אני שומרת על החיים שלי פשוטים ככל האפשר. אבל רשמיות בלהקה הזו אכן הייתה קיימת". (לינדסי באקינגהם, הגיטריסט של פליטווד מאק)

הראיון המיוחד עם ג'ון לנון

ב-3 בנובמבר בשנת 1973 פרסם המלודי מייקר ראיון מיוחד שערך העיתונאי כריס צ'ארלסוורת' עם ג'ון לנון. כשהתכתבתי עם צ'ארלסוורת' - הוא סיפר לי שמכל הראיונות שערך עם הביטלס, זה הריאיון המשמעותי ביותר שהיה לו.

הנה כמה ציטוטים של לנון מאותו ראיון: "אני לא מתגעגע לאנגליה. ממש כמו שלא התגעגעתי לליברפול מהרגע בו הביטלס עזבו משם ללונדון. אני אוהב את ניו יורק. זו העיר הכי מדליקה שיש. ההבדל בין ניו יורק ללונדון הוא כמו ההבדל בין לונדון לליברפול. אם אחוש געגועים, זה לא יהיה ללונדון ולליברפול אלא דווקא לסקוטלנד ואירלנד, שם ביליתי חופשות משפחתיות רבות כילד וכנער".

על אלבומו החדש: "מישהו אמר לי שזה נשמע לו כמו האלבום אימאג'ין רק עם ביצים. אני אוהב את האמירה הזו. האלבום נקרא MIND GAMES, והוא, נו... פשוט אלבום. זה רוק במקצבים שונים. זה לא אלבום פוליטי, ולא אלבום של חשבון נפש. אין בזה שום מסר עמוק. לעיתים נדירות מאוד אני מתיישב במודע וכותב שיר עם מסר עמוק. אם הייתי מצהיר בשיר שמים הם פילוסופיית החיים, אנשים היו מניחים שזו הפילוסופיה שלי לנצח – אבל היא לא, היא משתנה כל הזמן. במשך עשר השנים האחרונות אמרתי שאם לא אוהב משהו לא אוציא אותו, אבל בכל פעם שאני מאזין להקלטה אני חושב על דרכים לשנות אותה ולעשות אותה אפילו טובה יותר. זה טוב, אבל תמיד אפשר לעשות טוב יותר, ובגלל זה אני ממשיך להקליט תקליטים".

על הזוגיות עם יוקו אונו והפרידה הזמנית: "יוקו לא באלבום הזה והחלטנו קצת להפריד את הכוחות ביצירה שלנו. עכשיו, כשהיא כבר יודעת כיצד להפיק אלבום, החלטתי לזוז הצידה מהדרך שלה, כי אנחנו די מתוחים ביחד באולפן. זה לא אומר שנפרדנו".

על הופעות, מופעי צדקה והציפיות מהביטלס: "המופע למען בנגלדש התחיל את כל עניין מופעי הצדקה הגדולים האלה. עכשיו אנשים מצלצלים אליי וחושבים שאם אני אגיד 'כן', אז דילן, ג'ורג' ואלוהים יופיעו גם הם. אם יוקו מופיעה איפשהו, הם מצפים אוטומטית שגם אני אופיע, אז כרגע אני אומר: שיילכו לעזאזל. אני לא ממהר לשום מקום, לא חסר לי להיות על הבמה, ובצורה כזו או אחרת נראה שאני תמיד מופיע איכשהו, לא משנה איפה אני נמצא. כשעשיתי את ההופעה במדיסון סקוור גארדן, הייתה לי מעין תחושת דז'ה-וו שכבר עשיתי את כל זה פעם, ושזה לא טוב יותר ולא גרוע יותר ממה שזה היה אי פעם. זה הרגיש מוזר, והרגשתי כמו רובוט שעושה שוב ושוב את אותו הדבר".

על יחסיו עם הביטלס: :אני מדבר הרבה עם רינגו לאחרונה. הוא עבר לגור באחוזה שלי באנגליה. זה נחמד לדעת שתהיה לי שם מיטה. עם פול לא דיברתי מאז שעשה את סיבוב ההופעות האחרון שלו עם כנפיים. שמעתי את האלבום האחרון שלו, RED ROSE SPEEDWAY, והוא נשמע בסדר גמור. לא יכולתי לעשות את מה שפול עשה עם כנפיים – פשוט לנחות באוניברסיטת ברדפורד ולנגן. אצלי זה היה חייב להיות משהו הרבה יותר מאורגן מזה. ראיתי את הספיישל הטלוויזיוני שלו ואהבתי חלקים ממנו, במיוחד את הפתיחה. הקטע שצולם בליברפול גרם לי קצת להתכווץ באי-נוחות, אבל פול הוא מקצוען. הוא תמיד היה כזה... ובאמת, מה שכנפיים עושים זה בכלל לא ענייני".

במהלך הראיון שאל צ'ארלסוורת' את לנון האם יש סיכוי לאיחוד הביטלס. לנון השיב שיש סיכוי שזה יקרה, אבל זה לא יהיה למשהו קבוע.

היישר מפילדלפיה: הול ואוטס מוצאים את הנשמה בדיינר הנטוש!

ב-3 בנובמבר בשנת 1973 יצא האלבום השני של הצמד HALL AND OATES. היצירה הזו, שזכתה לשם המלנכולי ABANDONED LUNCHEONETTE, הייתה התקליט שבו הם סוף סוף מצאו את הקול הייחודי שלהם. מתוך החריצים של התקליט הזה בקע הסינגל המהפנט SHE'S GONE, שהפך (באיחור אופנתי קל) להמנון שברון הלב הרשמי של שנות השבעים.

ממש באותם ימים סוערים של תחילת נובמבר 1973, מפת הרוק העולמית רעדה מתזזית יצירתית מטורפת: בילי ג'ואל שחרר בדיוק את PIANO MAN, להקת המי הפציצה עם אופרת הרוק הכפולה QUADROPHENIA, אלטון ג'ון חרך את המצעדים עם GOODBYE YELLOW BRICK ROAD, ורינגו סטאר גייס את כל חברי הביטלס לאלבום הסולו RINGO. ואיפה היו הול ואוטס באותו שבוע בדיוק? עדיין שקועים בחובות כספיים, נודדים ברכב ישן בין מועדונים קטנים כמו THE BITTER END בגריניץ' וילג' הניו יורקי ו-THE MAIN POINT בפנסילבניה, מנגנים מול קומץ מאזינים ולא מנחשים שהחומרים שהם מוציאים באותו יום יחרתו בפנתיאון.

הנפילה שלפני הנסיקה: הדילמה הגדולה מול מכונת הלהיטים

כן, הדרך לתהילה לא הייתה סלולה. בנובמבר 1972, צמד החמד הוציא את תקליט הבכורה שלו, WHOLE OATES, תחת חברת התקליטים המכובדת אטלנטיק. התוצאה? ובכן, בואו נגיד שהתקליטים לא בדיוק עפו מהמדפים. העסק לא התרומם, בלשון המעטה, והתקליט נכשל מסחרית באופן די מוחץ. הצמד עמד בצומת דרכים קריטי.

בתחילת 1973, כשהם עדיין מלקקים את הפצעים, הגיעה הצעה מפתה. המפיק הכל-יכול קני גאמבל, האיש שאחראי (יחד עם שותפו ליאון האף) לצליל ה-PHILLY SOUL הרותח ששטף את אמריקה, פגש אותם. 

פילדלפיה, עיר הולדתם, הייתה אז בירת הסול העולמית. זה היה העידן של ה-PHILADELPHIA SOUND המובהק: מוזיקת נשמה עשירה עם נגיעות פ'אנק ושכבות שלמות של עיבודי כלי קשת ונשיפה. גאמבל זיהה את הפוטנציאל וביקש מהם להצטרף ככותבי שירים מן המניין לחברת PHILADELPHIA INTERNATIONAL RECORDS.

הדילמה הייתה לא פשוטה. האם להפוך לבורג קטן (אך מכניס) במכונת הלהיטים של פילי? או להמר פעם נוספת על עצמם ולנסות להקליט תקליט שני עבור אטלנטיק? הם הימרו על הבית ובחרו באופציה השנייה. 

הצמד ארז את הפקלאות, עזב את פילדלפיה ועבר לניו יורק, נחוש להקליט את התקליט הבא שלו באולפני אטלנטיק. דאריל הול הסביר מאוחר יותר את ההיגיון: "ברור שהיו לנו כבר אז השפעות מפילדלפיה. זה היה חומר שינקנו אותו היטב. זה מי שאנחנו. אז החלטנו לעשות את התקליט הבא עם התחושה הזו".

תחשבו על האומץ של שני המוזיקאים הצעירים האלה: לסרב להצעת זהב ממפעל הלהיטים המשומן והמצליח ביותר בארצות הברית רק בשביל החופש ליצור סאונד מקורי משלהם! זה בדיוק ההבדל בין מוזיקאים שכירים לבין יוצרים עם חזון אמנותי שלא מוכנים להתפשר.

אולפני אטלנטיק בניו יורק: נבחרת החלומות של אריף מרדין

בדיעבד - הם צדקו, ובגדול. התוצאה הייתה מה שהול ואוטס עצמם מחשיבים עד היום לאחד התקליטים הטובים ביותר שהקליטו אי פעם. חברת אטלנטיק הצמידה להם את המפיק המבריק אריף מרדין, והוא היה האיש הנכון במקום הנכון. ג'ון אוטס סיפר על התקופה הקסומה הזו: "זה אלבום מיוחד. זה היה פרץ יצירתיות מיוחד עבורנו. היינו בזמן הנכון, עם המפיק הנכון (אריף מרדין), בסטודיו הנכון ועם הנגנים הנכונים. וכל זה עם השירים הנכונים. הכל הסתדר לנו עם האלבום הזה".

ואכן, התקליט הזה עמד היטב במבחן הזמן, במיוחד צדו הראשון, שהצמד תמיד טען שיש בו את "הקסם האמיתי". האווירה באולפני אטלנטיק בניו יורק הייתה מחשמלת. "ארית'ה פרנקלין נכנסה לאולפן להקשיב לנו. גם בוב דילן ודוקטור ג'ון. זו האווירה בה הקלטנו את זה", הם סיפרו בהתלהבות.

אוטס גם לא חסך במחמאות לצוות הנגנים שהרכיב מרדין: "אם תסתכלו ברשימת הנגנים בתקליט, תגלו שמדובר בנבחרת חלומות. אריף ריפד אותנו עם הטובים ביותר. יש שם את ג'ו פארל, אחד הסקסופוניסטים הטובים ביותר בג'אז. יש גם את ברנרד פרדי, אחד ממתופפי הרית'ם אנד בלוז הטובים בכל הזמנים". לצידם ניגנו גם הקלידן ריצ'רד טי והבסיסט גורדון אדוארדס. אוטס סיכם: "כל הנגנים שם - זה פשוט מדהים! והבאנו להם שירים טובים לנגן".

כשאני מקשיב לחטיבת הקצב הזו, הלסת פשוט נשמטת: החיבור הגאוני בין הגרוב המפורסם של ברנרד פרדי (האיש שהעניק לעולם את ה-PURDIE SHUFFLE הנצחי), מכות הבס העמוקות והמדויקות של גורדון אדוארדס, ונגיעות הפנדר רודס הקטיפתיות של ריצ'רד טי – זה בית ספר מהלך לגרוב! מרדין עטף את כל היופי הזה בעיבודי מיתרים וכלי נשיפה שלא חנקו את השירים, אלא נתנו להם לנשום, לרחף ולהתפוצץ ברגש.

תבלין מליברפול: כריס בונד שובר את השבלונה

אבל לא הכל היה רק סול טהור. היו שם גם ניחוחות ביטלס פה ושם, בעיקר בזכות הגיטריסט שלהם, כריס בונד. דאריל הול הודה בבדיחות הדעת: "הפכתי להיות מעריץ של הביטלס עם השנים, אבל באותם ימים לא הייתי כזה. אז לקבל ממנו עיבודים כאלו לא היה בדיוק מה שרציתי. בונד היה אובססיבי אז על הביטלס, ובצד השני של התקליט הזה הוא דאג להביא עיבודים כמו שלהם". ובכן, מסתבר שקצת השפעה מליברפול מעולם לא הזיקה לאף אחד.

בונד לקח את הצד השני של התקליט לכיוון הרפתקני ומרתק עם נגיעות של מלוטרון וגיטרות בעלות גוון פסיכדלי כמעט פרוגרסיבי. השילוב המוזר הזה בין הסול החם של פילדלפיה לבין פופ מתוחכם בהשראת הביטלס יצר אלבום עשיר ורב-שכבתי שלא נשמע כמו שום דבר אחר באותה תקופה.

הדיינר הנטוש והמפגש עם השוטרים: הסוד מאחורי העטיפה

ואיך אפשר בלי הסיפור מאחורי השם והעטיפה הבלתי נשכחת? היה זה דאריל הול שהגה את השם ABANDONED LUNCHEONETTE. הוא זכר מסעדת דרכים (דיינר) ישנה ונטושה כזו, שנקראה רוזדייל דיינר, שהייתה בתוך פנסילבניה. הול גם הציע שהם ייסעו לשם להצטלם לעטיפה. הצלמת שנבחרה למשימה הייתה חברתו דאז של ג'ון אוטס, ברברה ווילסון, שהייתה סטודנטית לאמנות בפילדלפיה. הצילומים, איך לומר, לא עברו חלק. הול נזכר: "שוטרים מיד הגיעו והעיפו אותנו משם, כי השגנו גבול לשטח של מישהו אחר. אבל הספקנו אז כבר להצטלם".

העטיפה המהוהה הזו, שבה הם נראים יושבים בתוך אותו דיינר מתקלף משנות הארבעים, הפכה לאייקונית. המעריצים הפכו את ה-ROSEDALE DINER לאתר עלייה לרגל מיתולוגי, עד שבשנות השמונים נרכש המבנה השלם על ידי אספן, פורק לגורמים והועבר לעיירה קופרסבורג בפנסילבניה, שם עמד כמסעדה נוסטלגית פעילה ומוזיאון חי לתולדות הרוק.

הסודות של הלהיטים: שברון לב כפול והקליפ שהקדים את זמנו

מגזין הרולינג סטון קלט מיד את הפוטנציאל. בביקורת שפורסמה בזמן אמת נכתב: "שני צעירים פילדלפיים לבנים, מיחזרו את מהות מוזיקת ​​הרית'ם אנד בלוז הטובה של אותה עיר תוך שמירה על הצליל הלבן שלהם. העיבוד שלהם את WHEN THE MORNING COMES הפך את השיר הזה בן שלושה אקורדים לחומר טוב למצעדים".

הביקורת המשיכה וזיהתה עוד שני להיטי ענק פוטנציאליים. הראשון היה כמובן SHE'S GONE. השיר נכתב על ידי הול בעקבות התפוררות נישואיו הראשונים לברינה לובלין, אך ג'ון אוטס תרם לו מימד נוסף של ייאוש כרוני לאחר שחטף ברקס רציני מדייט בערב השנה החדשה. השיר השני היה LAS VEGAS TURNAROUND, שנכתב על חברתו של אוטס, אותה צלמת ברברה ווילסון, שעבדה גם כדיילת, ועל הדרך שבה גברים אחרים היו "מפנקים" אותה בטיסות.

מאחורי SHE'S GONE מסתתרת דרמה שלמה: ג'ון אוטס ישב מדוכא לחלוטין במסעדה לאחר שהבחורה פשוט הבריזה לו ולא הגיעה, חזר לדירתו עם גיטרה אקוסטית והחל למלמל מתוך מצוקה את השורה הפותחת המבריקה על כך שכולם מסביב מנסים לנחם אותו. כשדאריל הול שמע את הרעיון, הוא התחבר מיד מתוך הכאב הפרטי של הגירושים שלו, התיישב ליד הפסנתר והוסיף את הפזמון המרסק והעוצמתי.

אבל הסיפור האמיתי של השיר הוא מסע התלאות שלו במצעדים: כשיצא כסינגל ב-1973, השיר קרטע והגיע רק למקום ה-60 המאכזב במצעד של בילבורד. חברת אטלנטיק כבר הרימה ידיים, אבל אז קרה הנס: הזמר לו רולס הקליט גרסת כיסוי, ולהקת הסול TAVARES הוציאה קאבר קצבי ב-1974 שכבש בסערה את המקום הראשון במצעד ה-R&B! רק שנתיים וחצי מאוחר יותר, בשנת 1976, לאחר שהצמד עבר לחברת RCA וזכה להצלחת ענק עם הלהיט SARA SMILE, חברת אטלנטיק התעוררה, הוציאה מחדש את SHE'S GONE המקורי – והפעם הוא זינק הישר אל המקום ה-7 במצעד הכללי של בילבורד.

ואי אפשר להזכיר את השיר בלי הטרלול המוחלט של סרטון הפרומו המקורי שלו. כדי לקדם את הסינגל בתוכנית טלוויזיה מקומית, אחותו של ג'ון אוטס ביימה קליפ סוריאליסטי והזוי בתקציב אפס. דאריל ישב על כורסה כשהוא מפעיל בובת כפפה ששרה במקומו, ג'ון לבש חליפת טוקסידו ללא שרוולים, משקפי שמש ומגפי פלטפורמה וזרק קלפי משחק לאוויר, ובחורה בתחפושת שטן עברה שוב ושוב בפריים.

מנהלי התוכנית סירבו לשדר את הקליפ המוזר בטענה שהוא מופרע מדי - עד שהסרטון נחשף מחדש שנים לאחר מכן והפך ללהיט קאלט קורע מצחוק ברשת.

אז מה נכתב אז בביקורת ברולינג סטון על התקליט:

הנה הביקורת שאין לי ספק ששני החבר'ה שלנו קראו אותה בזמנו, כי הרולינג סטון היה מעיתוני המוסיקה המובילים ביותר שיש: "דאריל הול וג'ון אוטס, שני צעירים לבנים מפילדלפיה, מחזרו את תמצית מוזיקת ה-R&B הטובה של עירם תוך שמירה על צליל לבן.

העיבוד שלהם ל-WHEN THE MORNING COMES הפך את השיר הזה, שבבסיסו בנוי משלושה אקורדים בלבד, לחומר שמקומו במצעדי ה-AM. גיטרת הקצב נוכחת לאורך אקורדי כל הבתים ומנגנת בכיוונון סול פתוח (OPEN G) קבוע (במקום לאפשר לגיטרה האקוסטית להשתלט על השיר, כפי שעושות להקות רוק רך רבות). הסינקופה של הבס והתופים ניצבת במרכז הרצועה – טכניקת עיבוד הנפוצה בתקליטי סול רבים. והלחן הרפתקני יותר מהיצירה הטיפוסית של זמרים-יוצרים בני זמננו.

שני שירים נוספים הם להיטים פוטנציאליים: "SHE'S GONE" (שיר עם "הוק" אדיר) ו-"LAS VEGAS TURNAROUND" (על אדם שלא רוצה שכולם "יבואו ויטוסו עם" חברתו הדיילת). בשיר הראשון, הול ואוטס מפגינים את המנעד הרחב של הטכניקה הקולית שלהם ואת מיומנות העיבוד שלהם, היוצרת קרשנדו מסקרן שבאופן מפתיע מוביל בחזרה אל הבית במקום אל ההוק.

באמצעות אובר-דאבינג, הצליל הקולי נעשה עשיר ומלא במידה שקולה ומאופקת. קולו של דאריל הול, בפרט, פשוט מנצח. ומאז ימיהם של ה-RASCALS בחברת "אטלנטיק", שום להקה לבנה לא יצרה מוזיקת רדיו כה טובה המושפעת מסול. למעשה, הלהקה נעזרה לאין שיעור בנוכחותו של מפיקם של ה-RASCALS, אריף מרדין, שאף תורם עיבודי מיתרים וכלי נשיפה. כל מי שאני מכיר ושומע אותו, מתאהב בשיר SHE'S GONE מיד".

אז כן, הצמד הזה עוד יביא לנו שלל להיטים. מי מאיתנו לא מכירים את MANEATER הנהדר? או את KISS ON MY LIST, שהשפיע מ-א-ד על יאיר ניצני לנגן את הקלידים בקצב של שמיניות שכזה בלהיט התיסלמי, "עוד פגישה". קדימה, שימו את התקליט הישן והמעולה הזה של הול ואוטס בפטיפון ותנו לו סיבוב. בתיאבון!

אבא'לה של הבלוז הלבן עושה הכל לבד!

ב-3 בנובמבר בשנת 1967 יצא אלבום הסולו של ג'ון מאייאל, THE BLUES ALONE.

באותם ימים ממש עולם המוסיקה רעש ממהפכות: יממה אחת בלבד קודם לכן, ב-2 בנובמבר, הוציאה להקת CREAM את אלבום המופת הפסיכדלי DISRAELI GEARS, כשהיא סוחפת את מצעדי הפזמונים. והנה מאייאל, בעקשנות הבלתי מתפשרת של טהרן אמיתי שלא סופר אף גל חולף של "קיץ האהבה", מתייצב מול המיקרופון לבדו כדי לנגן בלוז שורשי, עמוק ושורט. 

היה זה תקליט סולו של לא אחר מאשר ג'ון מאייאל, הסנדק הבלתי מעורער של הבלוז הבריטי, שקיבל את השם הישיר והקולע: THE BLUES ALONE. אבל רגע, סולו? מה עם הבלוזברייקרז, להקת הליווי המהוללת שלו, בית הספר הגבוה לגיטריסטים שכלל שמות כמו אריק קלפטון ופיטר גרין?

מפגן של איש אחד: הכלים השאולים וההקלטה ביום יחיד

ובכן, כאן בדיוק מסתתר הסיפור. אחרי ששני כוכבי הגיטרה שלו פרשו כנפיים ועזבו (קלפטון להקמת CREAM וגרין לפליטווד מאק), נראה שלמאייאל פשוט נמאס. למעשה, בעת ההקלטה ב-1 במאי 1967, גרין עוד היה עם רגל אחת בפנים, אך המתח בלהקה שלו הגיע לשיאו; מאייאל בדיוק פיטר את המתופף מיק פליטווד בגלל בעיות שתייה, וגרין כבר תכנן את ההרכב החדש שיסחוף את העולם. חודשיים לאחר מכן מאייאל כבר יגייס את מיק טיילור בן ה-18 ויקליט את CRUSADE, אבל ברגע ההוא במאי, כשהאדמה רעדה תחת רגליו, הוא החליט שהפעם, הוא עושה הכל בעצמו. כמעט. 

אז באחד מימי חודש מאי 1967, נכנס מאייאל לאולפני DECCA והקליט ביום אחד תריסר שירים מקוריים שכתב. ההקלטה כולה הושלמה במהירות שיא – סשן מרתוני אחד של עבודה טהורה, ישירה וחסרת גינונים.

בניגוד גמור לתקליטיו הקודמים, לא היה זה סשן להקתי. מאייאל השתלט על האולפן במפגן וירטואוזיות מדהים: הוא שר, וניגן בפסנתר, אורגן, מפוחית, צלסטה, גיטרת 6 מיתרים וגיטרת 9 מיתרים. הסאונד העשיר שהפיק מעיד על גאונותו של מאייאל בעיבודים ובהקלטת ערוצים על גבי ערוצים, כשהוא מנצח על כל פרט קטן באולפן כמו אדריכל של צלילים. ומה עם בס וגיטרה חשמלית? בלי בעיה. הוא פשוט שאל את הכלים מחבריו לבלוזברייקרז שעוד נשארו בסביבה: מפיטר גרין את הגיטרה החשמלית שלו ומג'ון מקווי את גיטרת הבס. 

האיש היחיד הנוסף שהוזמן לחגיגה היה המתופף קיף הארטלי. הארטלי, דמות מוכרת בסצנה, היה באותה עת המתופף של להקת THE ARTWOODS, הרכב רית'ם אנד בלוז שכלל גם את האורגניסט ג'ון לורד, שלימים יהפוך לאחד ממייסדי דיפ פרפל. הארטלי הצטרף לבלוזברייקרז כמחליפו של איינסלי דנבר ותרם כאן תופים מדויקים וגמישים להפליא. למרות זאת, בדיקה מדוקדקת מגלה שמאייאל עצמו ניגן בתופים בשני שירים, כולל ברצועה MARSHA’S MOOD, קטע בוגי-ווגי מתגלגל שבו הוא מראה שגם מאחורי המצלתיים יש לו בדיוק את הקצב הנכון בידיים ובנשמה.

הרובים נשלפים והאמת נחשפת: הווידויים מאחורי השירים

אבל מה שהפך את התקליט הזה לפיקנטי במיוחד היה התוכן. מאייאל, שנודע לרוב כדמות רצינית, החליט לחשוף הכל, ובגדול. בספרו הוא סיפר: "התקליט כלל שני שירים על חברה לשעבר; השיר BROKEN WINGS התייחס לאיך שהיא נאנסה, פעם אחת, ולאחר מכן איבדה כל אמון במערכות יחסים. כשאני חושב על זה עכשיו, תכננתי להיות זה שיציל אותה ויאהב אותה, אבל הרומן לא החזיק מעמד. לא עזר שתפסתי ממנה מחלת מין, שהייתה הפתעה מוחלטת עבור שנינו". כן, קראתם נכון.

השיר BROKEN WINGS נחשב לאחת היצירות הנוגעות והכואבות ביותר של מאייאל, שבה שילב נגינת צלסטה שברירית ואורגן האמונד אפלולי – רחוק שנות אור מבלוז פאבים סטנדרטי. וזה לא הכל: "השיר השני, STAND BACK BABY, אמר את הכל. הרגשתי די נועז לצאת החוצה עם זה, אבל זה מה שהבלוז אמור להיות - לחשוף את הכל". אף שמאייאל התייחס לשיר זה בנשימה אחת עם אותה פרשייה כואבת, בבדיקת הנתונים מתברר כי הוא שמר את STAND BACK BABY והקליט אותו חודשיים לאחר מכן עבור אלבומו הבא CRUSADE יחד עם מיק טיילור בגיטרה – אך המילים נולדו מאותו שבר בדיוק.

היו שם עוד סיפורים. מאייאל המשיך וגולל: "השיר DOWN THE LINE היה על חברה קודמת אחרת שאביה, חוואי, לא התלהב משהיא נשארה בחוץ עד מאוחר עם הבלוזברייקרז. לילה אחד, כשהחזרתי אותה לביתה ברכבי, ראינו את אביה מגיח בזעם מבית החווה כשהוא מחזיק רובה ציד. ברחתי משם מיד". 

שיר נוסף, CANCELLING OUT, היה תיאור של אסונות רומנטיים. "בית אחד בו נוצר בהשראת אירוע שבו אספתי בחורה בהופעה והחזרתי אותה לדירה. לפני שקרה בינינו שם משהו, היא נעלמה לשירותים. היה לי הלם כשהיא הגיחה. נעלם כל האיפור שלה, כמו הריסים המלאכותיים שלה, ושערה היה לפתע מסולסל".

הרצועה העשירית באלבום נקראת BROWN SUGAR. כן, כן, שמעתם נכון! ארבע שנים תמימות לפני שהרולינג סטונס כבשו את פסגות המצעדים עם הלהיט המפורסם שלהם בעל אותו השם, מאייאל כתב והקליט בלוז איטי, מחוספס ומענג הנושא בדיוק את השם הזה! ובמילות ההסבר מאז, של שדרן הרדיו הנערץ ג'ון פיל, הוא כתב על זה: "אתם לא צריכים שאספר לכם על מה זה. פשוט תקשיבו למילים". בנוסף, מאייאל שילב באלבום מחוות אדירות למוריו הרוחניים, כמו הקטע SONNY BOY BLOW שנכתב בהערצה לסוני בוי וויליאמסון השני, וקטע המפוחית הסוחף HARP MAN.

חתונה פיקטיבית עם כוכב פרוג וביקורות נלהבות במחיר מציאה

אך התקליט לא עסק רק באהבות נכזבות. שלושה שירים בו נכתבו על אהבה חדשה ולוהטת בחייו של מאייאל באותה תקופה, מארשה האנט. בין השירים הללו בולטים BRAND NEW START ו-NO MORE TEARS, שמבטאים תקווה גדולה לצד הקטע האינסטרומנטלי הנושא את שמה. האנט הייתה זמרת ושחקנית אמריקנית שחורה (שלימים תככב במחזמר המצליח HAIR בלונדון ותביא לעולם את ילדתו הראשון של מיק ג'אגר מהריון לא צפוי). 

מאייאל סיפר: "נהנינו לגור ביחד, בעודה מתחילה לסלול קריירה כזמרת. כשאשרת השהייה שלה באנגליה עמדה לפוג, היא הייתה צריכה להתחתן. ידיד שלה, מייק ראטלדג' - האורגניסט מלהקת סופט מאשין, התנדב להתחתן איתה. הייתי איתם במשרד הרישום כשושבין". כן, ג'ון מאייאל היה השושבין בחתונה של חברתו, שהתחתנה עם גבר אחר רק בשביל ויזה. הבלוז מעולם לא היה אמיתי יותר. מי היה מאמין שכך יצטלבו דרכיהם של סנדק הבלוז, כוכב פרוגרסיב מסופט מאשין, והאישה שתהפוך לאייקון תרבותי ענק?

על חווית ההקלטה עצמה סיכם מאייאל: "הקלטת התקליט הייתה מאוד מהנה, כי יצא לי לנגן הכל חוץ מהתופים. התקליט יצא נהדר, ולמדתי הרבה על מה אני יכול ומה אני לא יכול לעשות מבחינה אינסטרומנטלית". 

עיתונות המוסיקה הבריטית לא נשארה אדישה למסמך האנושי המרגש הזה.

במגזין RECORD MIRROR נכתב ב-11 בנובמבר 1967 בהתלהבות גדולה: "זה מרתק משום שזה מראה שג'ון לבדו שונה במקצת מאיך שהוא עם הבלוזברייקרז – הוא עצוב יותר, מלנכולי יותר. בלוזי אפילו יותר. במחיר המציאה המוזל שלו התקליט הזה יצליח מאוד. מדובר באלבום אטמוספרי וסוחף לחלוטין".

חודש וחצי לאחר מכן, ב-23 בדצמבר 1967, הוסיף עיתון מלודי מייקר שבחים נלהבים משלו בביקורת הבאה: "הנה הבלוזמן הבריטי שמנגן הכל בעצמו – גיטרות, אורגן, מפוחית, פסנתר ובס, עם עזרה מזדמנת בלבד מהמתופף קיף הארטלי. האפקט פשוט אותנטי להפליא ומלא אווירה!"

באותם שבועות של שלהי 1967, כשהתקליט חרך את הפטיפונים של חובבי הבלוז המושבעים, מאייאל כבר חרש את מועדוני בריטניה עם הבלוזברייקרז בהרכב החדש והחשמלי שלהם והקליט הופעות חיות היסטוריות. אך THE BLUES ALONE נותר לנצח כאבן דרך נדירה וחד-פעמית: הרגע שבו מאייאל הביט למאזיניו היישר בתוך הלבן של העיניים, בלי מחיצות, בלי גיטריסטים כוכבים, ועם נשמה אחת גדולה שבוערת מבלוז.

היסטוריה באות H: כשאמריקה עשתה סדר בלהיטים!

ב-3 בנובמבר בשנת 1975 יצא אוסף הלהיטים הראשון של להקת אמריקה. שמו הוא HISTORY. בתכל'ס, אני לא מבין איך הם לא השתמשו באות H להביא את השם לתקליט, HITS OF AMERICA. נו, מה אני מבין כבר?

ממש באותם ימי נובמבר של שנת 1975, הלהקה עמדה על פסגת העולם: חודשים ספורים קודם לכן הלהיט המושלם שלהם SISTER GOLDEN HAIR טיפס היישר למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי, אלבום האולפן HEARTS נחטף מהמדפים, והבלדה המהפנטת DAISY JANE כיכבה בכל תחנת רדיו אפשרית.

הם מילאו אולמות ענק ברחבי ארצות הברית, אבל מאחורי הקלעים של אותם ימים סוערים כבר החלו להיפער סדקים מדאיגים: דן פיק נאבק בהתמכרויות מתישות לאלכוהול ולסמים בניסיון לשרוד את לוח ההופעות המפרך, ובמקביל השלישייה כבר שריינה לעצמה זמן יקר באולפני CARIBOU RANCH המבודדים שבהרי קולורדו כדי לתכנן את אלבומם הבא.

אז הנה לנו תקליט אוסף שקיבל את השם המחייב HISTORY: AMERICA'S GREATEST HITS. למה דווקא? ובכן, לחברי הלהקה, ג'רי באקלי, דיואי באנל ודן פיק, הייתה חיבה עזה לאות H. כמעט כל תקליט אולפן שלהם בסבנטיז פלירטט איתה (תחשבו על HOMECOMING, HAT TRICK, HOLIDAY ו-HEARTS או HIDEAWAY ו-HARBOR), והאוסף פשוט לא רצה לשבור את הרצף המוצלח. חברי הלהקה סיפרו לימים שהעניין התחיל כבדיחה פנימית וכאמונה טפלה חביבה, אך מהר מאוד הפך למסורת כובלת שחברת התקליטים פשוט סירבה להיגמל ממנה.

מגע הקסם של ג'ורג' מרטין: סדר חדש בצליל האקוסטי

אבל זה אפילו לא הסיפור הגדול. מי שהופקד על המלאכה, ערך ואפילו מיקסס מחדש חלק מהקטעים לאוסף הזה, היה לא אחר מאשר המפיק ג'ורג' מרטין, האיש של הביטלס. כן, מרטין, שעבד עם הלהקה על תקליטיה האחרונים, נכנס לאולפן והעניק טיפול מחודש לכמה מהשירים, כמו I NEED YOU ו-VENTURA HIGHWAY, והפך את התקליט הזה לחובה של ממש בכל בית.

מרטין, שהפיק את אלבומיהם HOLIDAY ו-HEARTS, לא רווה נחת מהמיקסים המקוריים של שבעת השירים הראשונים באוסף, שהוקלטו לפני הגעתו והופקו בידי הלהקה ואיאן סאמוול. הצליל הכללי היה בעיניו מעט עמום ודחוס. הוא ניגש באהבה לסרטי ההקלטה המקוריים של חברת WARNER BROS, ניקה את התדרים הנמוכים, סידר מחדש את האיזון, הציב את פריטות גיטרות שנים-עשר המיתרים בקדמת הבמה ודחף את ההרמוניות הקוליות ישר אל תוך האוזן. כמו כן, בתקליט האוסף הזה יש עריכה חכמה עם חיבור השירים ללא הפסקה ביניהם. זה יצר שרשרת מענגת של פנינים.

בשיר I NEED YOU, שנכתב על ידי ג'רי באקלי כשהיה בקושי בן שבע-עשרה ליד פסנתר בודד, מרטין ליטש את שכבות המיתרים והעניק לשיר ברק מלכותי. באקלי סיפר בהתרגשות רבה כי מרטין אהב מאוד את המבנה ההרמוני של השיר והחמיא לו שזה מזכיר לו את חוש המלודיה הנדיר של פול מקרטני בכבודו ובעצמו. זו חתיכת מחמאה!

באשר ל-VENTURA HIGHWAY, מרטין פשוט הבריק עם פתיח הגיטרות האקוסטיות הכפול והאיקוני שניגנו באנל ובאקלי. דיואי באנל קיבל את ההשראה לשיר עוד בשנת 1963, כשמכונית המשפחה נתקעה עם פנצ'ר בגלגל על כביש החוף הפסיפי בקליפורניה: "עמדתי בצד הדרך, התבוננתי בעננים שמעל לאוקיינוס וראיתי בהם צורות משונות שנראו בדיוק כמו לטאות. משם נולדה השורה על לטאות האליגטור באוויר".

מילות הקסם של אורי אלוני והסודות מאחורי הלהיטים

כמובן, גם בישראל הקטנה התקליט עשה גלים. לקח קצת זמן, אבל בשנת 1978, בעיתון להיטון, פרסם המבקר אורי אלוני (אחחח... כמה אהבתי להיפגש אותו. האיש חסר לי) את דעתו על החבילה. אורי לא חסך במילים חמות וכך כתב: "להקת אמריקה שייכת לאותו קומץ להקות שאי אפשר לטעות בזיהוי שלהן, אפילו כאשר מדובר בשיר בלתי מוכר לחלוטין. לשלושת חברי הלהקה הרמוניה קולית מאד מיוחדת. וסגנון שירתם מושך את המאזין בתנוך אוזנו כדי להקשיב. היו ללהקה להיטים גדולים רבים, כמו 'סוס ללא שם', 'איש החול' (כינוי אנגלי לאיש המביא את החלומות, בסיפורי ילדים), 'דרך ונטורה', איש הבדיל', 'אחות זהובת שיער' ועוד. אלה מרוכזים בתקליט חדש של הלהקה. ההרמוניה של אמריקה היא צליליה של אמריקה היפה, רוגעת, השוכנת אי שם בין להקות הרוק הרעשניות לבין מוזיקת הקאנטרי המייבבת".

כמה שאורי אלוני היקר דייק באבחנותיו! עם זאת, מרתק לגלות מה באמת הסתתר מתחת למילים של אותם שירים שציין. קחו למשל את השיר SANDMAN. אורי חשב בתמימות שמדובר בדמות החלומות המתוקה מאגדות הילדים, אולם דיואי באנל חשף מציאות מטלטלת ושונה לגמרי: השיר נכתב על חיילים אמריקאים צעירים שפגש בבסיס הצבאי באנגליה, שהיו מבועתים מפני גיוס למלחמת וייטנאם וסבלו מנדודי שינה קשים. באנל סיפר: "הבחורים האלה פחדו לעצום עין בלילה מחשש שיתפסו אותם בהתקפת פתע. איש החול שלי לא היה דמות קסומה שמביאה חלומות נעימים, אלא סמל מאיים לחרדה קיומית ולפחד לא להתעורר בבוקר".

ומה בנוגע ל-TIN MAN? באנל שאל את הדמות ישירות מתוך 'הקוסם מארץ עוץ', אך הציף את השיר בדימויים פואטיים ופסיכדליים קלים. "השורה שקובעת כי עוץ מעולם לא נתן לאיש הפח דבר שלא היה לו כבר קודם, הייתה הדרך שלי להזכיר למאזינים שכל מה שהם מחפשים בעולם נמצא כבר עמוק בתוכם". ג'ורג' מרטין לקח את השיר הזה והלביש עליו גרוב אקוסטי ממכר שאי אפשר להפסיק לזמזם.

גם SISTER GOLDEN HAIR נושא מאחוריו וידוי מוזיקלי מענג. ג'רי באקלי חשף כי השיר נולד בהשראת כתיבתו הכנה של ג'קסון בראון, אך מעל לכל מתוך אהבה עיוורת לגיטרת הסלייד של ג'ורג' האריסון בשיר MY SWEET LORD: "לא הייתה לי שום בושה. ישבתי עם גיטרת שנים-עשר מיתרים בכיוון פתוח ופשוט ניסיתי לחקות את הצליל המרחף והמצלצל של האריסון. זה התחבר מושלם".

ולא נשכח את הבלדה הנפלאה LONELY PEOPLE, שדן פיק ואשתו קתרין כתבו כתשובה מלאת נחמה ואור לשיר המופתי והקודר של הביטלס ELEANOR RIGBY. פיק סיפר: "כששמעתי את פול מקרטני שר על כל האנשים הבודדים ותוהה מאיפה הם באים, רציתי לכתוב שיר שיגיד להם: אל תרימו ידיים, אתם לא לבד בעולם ויש תקווה לכולנו".

הפיל שבחדר, הפסילה ברדיו והמלחמה מול ניל יאנג

ואכן, הלהיט שפתח את התקליט היה לא אחר מאשר הפיל הענק שבחדר, A HORSE WITH NO NAME. השיר הזה, שהזניק אותם לפסגות המצעדים, היה גם המקור הבלתי נדלה לצרות שלהם. דיואי באנל, ששר את הלהיט, נאלץ להתמודד שוב ושוב עם ההשוואות הבלתי פוסקות לזמר ידוע אחר. הוא הסביר אז בראיון גלוי לב: "אני מודע לכך שנשמעתי כמו ניל יאנג בשיר 'סוס ללא שם'. אבל זה לא היה בכוונה ואני מנסה, מאז אותו שיר, להביא את קולי בצורה שונה, כדי שלא אשמע שוב כמוהו. זה די ביאס אותי לגלות שנשמעתי כמו ניל יאנג".

השיר נכתב במקור תחת השם DESERT SONG בזמן שהלהקה שהתה בביתו הכפרי של המוזיקאי ארתור בראון (כן, ההוא עם הלהיט FIRE) באנגליה. באנל, שהתגעגע לנופי המדבר של ניו מקסיקו שזכר מילדותו, חיפש לתפוס את תחושת החום והמרחב הפתוח: "זה היה שיר על בדידות ונוף מדברי צחיח, הכי פשוט שיש". אלא שהשערורייה הגדולה פרצה כאשר תחנות רדיו שמרניות בארצות הברית, בראשן בקנזס סיטי, החליטו להחרים את השיר בטענה המגוחכת שהמילה סוס היא סלנג של נרקומנים להרואין! באנל נדהם: "הייתי נער תמים שמעולם לא נגע בסמים קשים. זה היה בסך הכול סוס אמיתי ללא שם שלוקח אותך דרך המדבר. הפרשנות של המבוגרים הייתה מעוותת לחלוטין".

ההתבכיינות של באנל לא ממש עזרה. הסטיגמה הזו, שהאשימה אותם בחיקוי זול של ניל יאנג וחבריו בסופרגרופ קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, רדפה אותם לכל מקום. עיתונאים חמוצי סבר תהו בקול רם האם 'אמריקה' היא בכלל להקה אמנותית, או שמא מדובר במכונת כסף משומנת שנועדה לנצל טרנד חולף. גם ניל יאנג, כששמע לראשונה את השיר הזה, לא האמין למשמע אוזניו - ולא לטובה.

האירוניה המתוקה התפוצצה במלוא עוזה במרץ 1972: A HORSE WITH NO NAME טיפס כל הדרך אל המקום הראשון במצעד האמריקאי, והדיח מפסגת הפזמונים לא אחר מאשר את שירו של ניל יאנג עצמו, HEART OF GOLD! המבוכה הגיעה לשיא כאשר אביו של ניל יאנג, העיתונאי סקוט יאנג, שמע את השיר ברדיו, התקשר לבנו בצהלה וצעק לשפופרת: "מזל טוב בני, השיר החדש שלך פשוט פנטסטי!". יאנג ההמום נאלץ לבלוע את הרוק ולענות ביובש: "אבא, זה ממש לא אני, אלה שלושה בחורים שקוראים לעצמם אמריקה".

ההטרלה השיווקית של דייוויד גפן והתשובה המוחצת

מה שבטוח, האמרגנים שלהם לא טרחו להפיג את החששות. צמד המנהלים הממולחים, דייויד גפן ואליוט רוברטס, החליטו להטריל את כולם. ומי היו הלקוחות הנוספים שלהם באותה תקופה? ניחשתם נכון... קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. כאילו כדי לשפוך שמן על המדורה, באחד מסיבובי ההופעות של 'אמריקה' בארצות הברית, הם תלו שלט שיווקי גאוני ומתחכם, שהתכתב ישירות עם להיטיו של יאנג. על השלט נכתב: AMERICA - THEY'LL MAKE YOUR LITTLE HEART OF GOLD RUSH. משחק מילים קורץ שגרם למבקרים רבים להתפוצץ מעצבים.

דייוויד גפן ידע היטב שאין מקדם מכירות טוב יותר מאשר שערורייה מתוקשרת ששורפת את העיתונות. השלט שילב בשנינות עוקצנית בין שניים משיאיו של יאנג – הלהיט HEART OF GOLD והאלבום המופתי AFTER THE GOLD RUSH – והמבקרים רתחו על החוצפה המסחרית שפגעה בקודש הקודשים של הפולק-רוק. אבל חוקי המשחק של עולם הפופ פעלו לטובתם: הקהל נהר בהמוניו והכרטיסים לכל ההופעות אזלו ברגע. שנים לאחר מכן, דייויד גפן וניל יאנג אף יגיעו לבית המשפט - זה נגד זה. למה? הסיפור מורכב ונמצא במקומות אחרים בדף הזה.

אבל ג'רי באקלי, חבר הלהקה השלישי, סירב בתוקף להתרגש מההשוואות. הוא מיהר לשלול את הטענות מכל וכל והשיב אש: "כל ההשפעות המוזיקליות שלנו צצו לפני ניל יאנג ושלושת חבריו. אני זוכר שקניתי את התקליטים של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג והתבאסתי מהם. אין דבר שריגש אותי במוזיקה מאז הביטלס והביץ' בויז".

באקלי שב והסביר כי עמוד השדרה המוזיקלי שלהם עוצב מתוך הקשבה אינסופית לעיבודים הקוליים המופלאים של בריאן וילסון ולתחנות הרדיו הפיראטיות ששידרו פופ בריטי ומוטאון ברחבי לונדון של שנות השישים: "ההאשמה שאנחנו חיקוי זול של החבר'ה מקליפורניה היא פשוט עצלנות של עיתונאים שלא טרחו להקשיב לעומק להרמוניות שלנו".

הנערים מהבסיס הצבאי בלונדון שכבשו את הפסגה

אז מי היו בכלל השלושה האלה, שצצו משום מקום והצליחו לבלבל את כולם? הסיפור שלהם היה קצת לא שגרתי. שלושתם היו בנים של אנשי צבא אמריקאים, שאבותיהם הוצבו אי שם באנגליה הקרירה. הם נפגשו בבית ספר מיוחד בלונדון שנועד לילדי הצבא, שנקרא LONDON CENTRAL HIGH SCHOOL. שם, הרחק מהבית, הם חברו יחדיו והחלו ליצור מוזיקה אקוסטית מתוקה. משם הדרך הייתה קצרה: הם השיגו אודישן בחברת התקליטים 'האחים וורנר', כבשו את לב המפיקים וזכו בכרטיס זהב לכניסה מהירה להצלחה מסחררת. וכל השאר, ובכן, באמת HISTORY. העולם גילה את אמריקה!

אפילו השם AMERICA נולד מתוך תערובת של געגועים עזים למולדת וחשש בריא: השלושה חששו מאוד שהקהל במועדוני לונדון יחשוב שמדובר בעוד הרכב בריטי מקומי שמנסה לזייף מבטא אמריקאי. יום אחד, בעודם יושבים בקנטינה של הבסיס הצבאי, נחו עיניהם על מכשיר ג'וקבוקס ישן של חברת AMERICANA – וההחלטה התקבלה בו במקום. ההימור הזה השתלם בגדול: כבר ב-1973 הם זכו בפרס הגראמי כתגלית השנה, כשהם גוברים בין היתר על להקת איגלס! אלבום האוסף הזה, שחצה ברבות השנים את רף ארבעת מיליון העותקים בארצות הברית לבדה, נשאר עד היום אחד משיאי הפולק-רוק ההרמוני של שנות השבעים. חוץ מזה, אני גדלתי עליו. זה תקליט שהוא אחד מפסקולי החיים שלי.

פצצה על הבמה: הערב שבו אלטון ג'ון הודיע "זה הסוף!"

ב-3 בנובמבר בשנת 1977 הכריז אלטון ג'ון על בימת איצטדיון EMPIRE POOL הלונדוני שהוא פורש מהופעות. מה קרה שם? בואו לקרוא.

צריך הרבה מאוד אומץ (או אולי משהו אחר לגמרי) כדי לעמוד על הבמה במקום הכי נחשב בלונדון, מול אלפי מעריצים צורחים, ולהגיד "די, נמאס לי". אבל זה בדיוק מה שקרה ב-3 בנובמבר 1977. 

האיש והמשקפיים, אלטון ג'ון, טיפס על בימת איצטדיון EMPIRE POOL המפורסם (כן, זה שבוומבלי) למה שהייתה אמורה להיות הופעת צדקה חגיגית למען אגודת סיוע לילדים עם מוגבלויות. במקום רק לשיר ולרדת, הוא החליט להטיל פצצה שהרעש שלה הדהד בכל עולם הפופ. התקופה הייתה סוערת ומבעבעת במיוחד: ממש ימים ספורים קודם לכן, ב-28 באוקטובר 1977, להקת הסקס פיסטולס שחררה את אלבומה המהפכני NEVER MIND THE BOLLOCKS, שהצית את מרד הפאנק הבריטי. ענקי הרוק והפופ הוותיקים הוצגו פתאום כדינוזאורים נפוחים ומיותרים, ואלטון, ששלט במצעדים לאורך כל חצי העשור הראשון של הסוונטיז, מצא את עצמו מותקף מכל כיוון אפשרי.

סיר לחץ משפטי, מהפכת פאנק והתרסקות המכירות

אז מה קרה לכוכב העל הבלתי מעורער של שנות השבעים? ובכן, נראה שפשוט הכל קרה לו בבת אחת. קודם כל, המו"ל הוותיק שלו, דיק ג'יימס, האיש שבעצם גילה אותו והחתים אותו, נאבק מולו בבתי המשפט. ג'יימס והחברה שלו, DJM, התעקשו שהחוזה ביניהם מחייב את אלטון לספק להם עוד תקליט אחד אחרון. המאבק המשפטי המכוער הזה הוליד בסופו של דבר את תקליט אוסף הלהיטים הגדולים השני שלו, שייקרא GREATEST HITS VOL. 2 והתקליט הזה, שיצא יותר כדי לסתום חורים בחוזה מאשר מתוך יצירתיות מתפרצת, שיקף היטב את ההתקררות הכללית במעמדו במצעדים. 

המכירות היו, בואו נגיד בעדינות, לא משהו שאפשר להשוות למפלצות המכירות שלו מתחילת העשור. לפי הנתונים, האוסף הראשון שלו משנת 1974 שבר כל שיא אפשרי והפך לאחד הנמכרים ביותר בכל הזמנים, אך כעת, בעקבות הראיון החושפני שבו דיבר בפתיחות על נטיותיו המיניות בשלהי 1976 במגזין הרולינג סטון, תחנות רדיו רבות בארצות הברית החרימו את שיריו. הקהל האמריקאי הגיב בשריפת תקליטים, והיקף המכירות צנח בצורה מדאיגה. אלטון מצא מקלט דווקא באהבתו העיוורת לכדורגל: הוא רכש את מועדון ווטפורד, מינה בקיץ של אותה שנה את המאמן גרהאם טיילור, והעדיף לצרוח ביציעים של הליגה הרביעית מאשר להתמודד עם התעשייה.

הקרב האבוד נגד הטבע: השתלות שיער וכאבי תופת

אבל צרות משפטיות והתקררות מסחרית היו רק חצי מהסיפור. עניין אחר שהטריד את מנוחתו של הכוכב, שרק חגג יום הולדת 30 במרץ 1977, היה... השיער שלו. או ליתר דיוק, היעדרו המהיר והמוחלט. 

האיש פשוט הקריח כמעט לחלוטין. אלטון, שתמיד היה מלך התחפושות והדרמה הבימתית, החליט שהוא נלחם בטבע, לא משנה מה יהיה המחיר הכספי או הפיזי. הוא נכנס לסדרה של טיפולי השתלת שיער כואבים בטירוף ויקרים להחריד (חלקם בפריס), שהתבררו בסופו של דבר כקרב אבוד מראש שרק הוסיף למצבו הנפשי הרעוע. שלא לדבר על החומרים שהוא צרך ללא הרף. הטיפולים המוקדמים באותן שנים כללו טכניקה ברברית של ניקוב עור הקרקפת, והסבל הגופני היה בלתי נסבל. אלטון הסתובב עם כובעים מגוחכים, סבל מדימומים ומכאבים שרק דרדרו אותו לצרוך כמויות מבהילות של קוקאין ואלכוהול, לצד הפרעות אכילה קשות. הניגוד בין הדמות הנוצצת עם משקפי הענק ומגפי הפלטפורמה לבין הבבואה המיוסרת שנשקפה אליו במראה היה פשוט בלתי נסבל.

אורחים נוצצים על שפת התהום: קיקי די וסטיבי וונדר

אז כשהוא עלה על הבמה באותו ערב קר בנובמבר באמפייר פול, כולם ציפו שזה יסמן חזרה מנצחת לבמות ולסיבובי הופעות אינטנסיביים. זה היה ערב נוצץ, והוא אפילו אירח כוכבים מרשימים: קיקי די קפצה לבמה לדואט הלוהט שלהם, DON'T GO BREAKING MY HEART. ואם זה לא מספיק, גם סטיבי וונדר בכבודו ובעצמו הצטרף אליו לביצוע סוער של BITE YOUR LIP. הקטע הזה, שחתם את אלבומו הכפול והקודר BLUE MOVES מ-1976, כלל במקור מקהלת גוספל ענקית והפך על הבמה לחגיגה מטורפת כשסטיבי וונדר התפרע על מפוחית הפה שלו והקפיץ את כל האולם באוויר.

"תפסו אותו!": הפאניקה הגדולה מאחורי הקלעים

הכל נשמע נהדר, נכון? טעות גדולה. ריי קופר, נגן כלי ההקשה הוותיק של אלטון, נזכר מאוחר יותר שהכוכב היה "באחד ממצבי הרוח המגעילים ביותר שלו". שום דבר לא שימח אותו באותו ערב, לא הקהל, לא האורחים. ואז, בין השירים, הוא ניגש למיקרופון, השתרר שקט, והוא פנה לקהל ההמום ואמר את המילים הבאות: "הייתי רוצה לומר משהו. קשה מאוד לתאר את זה במילים. לא טיילתי הרבה זמן וזו הייתה החלטה כואבת אם לחזור לדרכים או לֹא. מאוד נהניתי הערב, תודה רבה. אבל עשיתי החלטה שזו הולכת להיות ההופעה האחרונה שלי. בסדר? יש עוד הרבה מאשר להסתובב בדרכים. וזה המופע האחרון שאני הולך לעשות". הקהל קפא. מאחורי הקלעים, התחוללה פאניקה היסטרית. לדברי ריי קופר, "יכולתי לראות את (מנהלו) ג'ון ריד צועק, 'עצרו אותו! תתפסו אותו!’ - זה היה לגמרי ברור באוויר הפתוח". 

ג'ון ריד, מנהלו האישי התובעני (וגם בן זוגו של אלטון שנהג לא פעם להשפיל אותו ואף להכותו), כמעט חטף התקף לב. הנגנים על הבמה לא קיבלו שום אזהרה מוקדמת, והאווירה החגיגית הפכה ברגע אחד להלוויה מוזיקלית קודרת על הבמה.

בלי ברני טאופין ובלי חלליות: שבר יצירתי ובריחה לפילדלפיה

במבט לאחור, אלטון עצמו הודה שהרגע הזה היה שפל מוחלט. "ההופעה ההיא בוומבלי... כשהודעתי שאני פורש, הייתה הופעת צדקה שהבטחתי לעשות. פתאום ראיתי את כל הסיבות שרציתי להפסיק, והייתי עושה את זה שוב... הרגשתי כמו משהו מלאס וגאס". הוא מצא את עצמו בנקודה מוזרה: בלי להקת ליווי קבועה, בלי החוזה המעיק שלו עם דיק ג'יימס, וחשוב מכל – בלי שותף קבוע לכתיבת שירים. השותפות הפנומנלית שלו עם התמלילן ברני טאופין התפרקה זמנית שנה קודם לכן, ואלטון הרגיש אבוד יצירתית. 

מאז שנפגשו במקרה ב-1967 דרך מודעת דרושים בעיתון המוזיקה, השניים פעלו כמכונה משומנת שהנפיקה יצירות מופת. בלי המילים של ברני על הפסנתר, אלטון הרגיש ריק לחלוטין.

אז מה עושה כוכב-על במשבר קיומי? מנסה משהו חדש לגמרי. היה לו דף נקי, והוא היה במצב רוח להתנסות. הגיחה המוזיקלית החדשה הראשונה שלו מצאה אותו מגשים חלום ישן. הוא תמיד היה מעריץ שרוף של צליל הנשמה מפילדלפיה, ובמיוחד של המפיק הגאון ת'ום בל, שהיה אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים של הספינרז והסטייליסטיקס. אז עוד באותו חודש נובמבר 1977, אלטון ארז את הפייטים וטס לסיאטל, שם בל עבד. הוא נכנס לאולפן והקליט שישה קטעים חדשים עם בל, ביניהם שירים כמו MAMA CAN’T BUY YOU LOVE. זה היה שינוי כיוון מוחלט וצעד מפתיע. 

השיר הזה נכתב במקור על ידי ת'ום בל ולירוי בל, וההקלטות שלו נגנזו למשך כשנתיים בעקבות חילוקי דעות אמנותיים. רק בשנת 1979 השירים ראו אור במיני-אלבום THE THOM BELL SESSIONS, והשיר הזניק את אלטון בחזרה לעשירייה הפותחת בארצות הברית ואף העניק לו מועמדות לפרס גראמי. קטע נוסף מאותם סשנים מפורסמים בסיאטל, ARE YOU READY FOR LOVE, זכה לעדנה מחודשת עשרות שנים מאוחר יותר והגיע למקום הראשון בבריטניה בשנת 2003 בעקבות רמיקס מועדונים סוחף.

השיעור הקולי שהציל את הקריירה

לדברי אלטון, זו הייתה חוויה מלמדת שפתחה לו את האוזניים: "אני פנאטי נשמה גדול, וזה הוביל אותי לת'ום בל, כי הייתי מעריץ גדול. פשוט אהבתי איך שנשמעו התקליטים שלו. הוא היה הראשון שלימד אותי אי פעם על הקול שלי. הוא אמר, 'תקשיב, אתה לא משתמש נכון בקול שלך. אתה כותב גבוה מדי עבור עצמך'. הוא צדק. לא הייתי מאוד מרוצה מכך שהוא אמר לי את זה אז". 

בל לימד אותו לנשום נכון מהסרעפת, לוותר על המאמץ המלאכותי במנעד הגבוה ולשיר בקול חזה חם, עמוק ומלטף. זו הייתה סטירת לחי נחוצה לאגו המנופח של כוכב-על, אבל בדיוק התרופה המרפאת שהצילה את מיתרי הקול שלו ואת חדוות היצירה.

כמובן, ההיסטוריה מלמדת שה"פרישה" הדרמטית הזו לא החזיקה מעמד אפילו שנה. כבר בשנת 1979 הוא חזר לבמות בסיבוב ההופעות של האלבום A SINGLE MAN, כשהוא חורש את אירופה בהרכב מינימליסטי ואינטימי של פסנתר וכלי הקשה בלבד לצד ריי קופר, הגיע עם זה גם לארצנו הקטנה ואף שבר את מסך הברזל בהופעות היסטוריות בברית המועצות. אבל באותו ערב קר בלונדון, זה בהחלט הרגיש כמו סוף העולם עבור מיליוני מעריצים. הנר שברוח כבה.

גם זה קרה ב-3 בנובמבר.

קבלו את האירועים הלוהטים, המשונים והדרמטיים שקרו בדיוק היום, אבל בהיסטוריה של פעם.

כשג'ף בק כמעט קיצר את הקריירה

חדשות מרעישות הגיעו מגזרת 1969! מאסטר הגיטרה ג'ף בק, האיש שהוציא צלילים מכושפים מהפנדר שלו, מצא את עצמו בסיפור לא נעים בכלל. זה קרה ליד ביתו ב-KENT. בעודו נוהג במכונית HOT ROD משופצת מסוג FORD T-BUCKET שהוא עצמו בנה ושיפץ באובססיביות של מכונאי-על, דרך העיירה מיידסטון, התפוצץ צמיג הרכב שלו, מה שגרם למכוניתו לסטות ללא שליטה על פני הכביש. זה היה פתאום כמו החלקה על קרח. לא הייתה לו שליטה; המכונית פשוט חצתה ישר את הכביש. ההתנגשות עם מכונית מוריס שהתקרבה ממול הייתה הרסנית. בק נפלט ממכונית ההוט-רוד שלו ונחת על הכביש עם פציעות קשות: שבר בגולגולת בגודל 10 ס"מ, שבר באף וחתכים בפנים.

הרופאים כמעט שחררו אותו הביתה אחרי יומיים, אבל אז בק התחיל להתלונן על כאבי גב אימתניים. אבחנה מהירה גילתה שעמוד השדרה שלו בסכנה ממשית. התוצאה? בק רותק לקרש ישר בבית החולים למשך חודש נוסף. רק לאחר מכן הוא שוחרר לביתו, שם החל מסע החלמה ארוך שכלל כמויות אדירות של משככי כאבים. 

התאונה הזו לא רק עצרה את בק פיזית; היא גם עצרה פרויקט ענק: הוא בדיוק תכנן להקים 'סופרגרופ' עם חברי הלהקה האמריקאית VANILLA FUDGE, הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמיין אפיס, אך התוכניות נדחו. בעקבות הפציעה שלו, בוגרט ואפיס לא חיכו והקימו בינתיים את להקת CACTUS המצוינת, ורק ב-1972 התאחדה השלישייה סוף סוף להרכב הכוח BECK, BOGERT & APPICE.

היארדבירדס: "האמריקאים יותר טובים"

קחו אוויר, אנחנו קופצים לשנת 1966, ניו יורק. להקת היארדבירדס, אחת מאבני היסוד של הפלישה הבריטית, קיימה מסיבת עיתונאים והטילה פצצה. כן, אותה להקה שבשורותיה ניגנו באותו זמן גם ג'ף בק וגם ג'ימי פייג'! החברים הנכבדים הצהירו קבל עם ועיתונאים כי המוזיקה הבריטית היא, תחזיקו חזק, נחותה לעומת זאת המגיעה מאמריקה. הם לא עצרו שם והוסיפו כי להקות כמו הביץ' בויז ו-THE LOVIN' SPOONFUL הן הדבר האמיתי שמתחולל כרגע. אפשר רק לדמיין את פניהם של מנהלי חברת התקליטים הבריטית שלהם כששמעו את זה.

באותם ימים ממש הלהקה הייתה שקועה בסיבוב הופעות אמריקאי קשוח ומתיש במסגרת CARAVAN OF STARS של דיק קלארק. זה היה הרכב הפלא הנדיר שבו פייג' ובק חלקו יחד את עמדת הגיטרה המובילה והקליטו את הסינגל הפסיכדלי הפרוע HAPPENINGS TEN YEARS TIME AGO. אלא שהלחץ, הנסיעות המפרכות באוטובוסים והעצבים המרוטים שברו את בק. ימים ספורים לאחר מסיבת העיתונאים הזו במנהטן, הוא לקה בדלקת שקדים קשה, נטש את הלהקה בזעם באמצע הופעה בטקסס וחזר ללונדון – מה שהשאיר את פייג' לבדו בקו האש.

ברט יאנש: הגיבור השקט של הפולק

בפינת 'הגיבורים השקטים', אציין את לידתו של גיטריסט הפולק המשפיע ברט יאנש, שנולד ב-1943. יאנש, שהיה חבר מייסד בהרכב הפולק-ג'אז PENTANGLE, היה קוסם אקוסטי אמיתי. הוא לא סתם היה 'משפיע'; הוא היה האיש שגיטריסטים כמו ג'ימי פייג', ניל יאנג וג'וני מאר הקשיבו לו וחשבו 'וואו'. פייג' אפילו שאל (או 'הושפע בכבדות', תלוי את מי שואלים) את עיבוד הגיטרה של יאנש לשיר BLACKWATERSIDE כשיצר את BLACK MOUNTAIN SIDE של לד זפלין. יאנש הלך לעולמו ב-5 באוקטובר 2011 ממחלת הסרטן, והוא בן 67 במותו. 

ומי שיאחזו גיטרה אקוסטית ויכוונו אותה לכיוון המסתורי D-A-D-G-A-D יקבל מיד צמרמורת מהטכניקה המהפנטת של יאנש, כפי שנשמעה באלבומו JACK ORION מ-1966. יאנש לקח לחן-עם אירי עתיק וטווה ממנו מארג פוליפוני שנשמע כמו שני גיטריסטים שמנגנים בו-זמנית. כשפייג' הקליט את תקליט הבכורה של לד זפלין בסוף 1968, הוא אימץ את העיבוד והמשקלים המקוטעים כמעט תו אחרי תו, אך "שכח" להעניק קרדיט. יאנש נהג לומר על כך בחיוך מריר: "החלק המעצבן הוא שהוא אפילו לא טרח להזמין אותי לדרינק בפאב".

בואי, הנייס והקרח היבש בציריך

זינוק נוסף ל-1969, ודייויד בואי הצעיר, רגע אחרי שהשיר SPACE ODDITY התחיל לטפס, הגיע לציריך. המטרה: הופעה בתוכנית טלוויזיה מקומית בשם HITS A GO GO. התוכנית, ששודרה בשידור חי, הייתה בספיישל ליל כל הקדושים, מה שהסביר את הקונספט המוזר של בית אפוף רוחות רפאים. בואי התבקש לבצע את הלהיט שלו ב'ליפ סינקינג' (כן, כן, גם הגדולים עשו כאילו) בעוד המפיקים מציפים את האולפן באדים של קרח יבש לאווירה. אבל הסיפור המעניין באמת קרה מאחורי הקלעים. באותה תוכנית השתתפה גם להקת הנייס, הפרוג-רוקרים המהוללים עם האורגניסט קית' אמרסון בראשם. התברר שבואי והנייס היו חברים ותיקים. אמרסון והמתופף בריאן דוויסון ניגנו יחד עם בואי עוד בשנת 1966, בהרכב זניח בשם 'חמישיית מארק לימאן'. במהלך צילומי התוכנית בציריך, בואי אפילו הספיק לג'מג'ם להנאתו עם בסיסט הנייס, לי ג'קסון. עולם קטן!

שערורייה בקליבלנד: הסטונס מוחרמים!

שערורייה! שנת 1964, קליבלנד, אוהיו. להקת הרולינג סטונס הגיעה לעיר, והעיר לא הייתה מוכנה לזה. במהלך ההופעה בפאבליק הול, נערה בת 17 נפלה ממרפסת. האירוע הזה הספיק לראש העיר, ראלף לוקר, כדי להכריז חרם מוחלט על הלהקה. לוקר הזועם הצהיר שלהקות כמו הסטונס "לא תורמות דבר חיובי לבני הנוער מבחינה תרבותית". אבל מה באמת קרה שם? למזלנו, שלפנו דיווח לוהט מהשטח, כפי שפורסם יום למחרת בעיתון THE PLAIN DEALER:

"נערה בת 17 נפלה אמש ממרפסת בהופעה של הרולינג סטונס, בפאבליק הול, אך יצאה עם פציעות קלות. מרי אוולין טומיי קיבלה טיפול חירום באולם ולאחר מכן נלקחה לבית החולים. היא סבלה מחבלות ובוצע לה צילום רנטגן. מיס טומיי הלכה לקונצרט עם אחותה, דולורס. שתיהן תלמידות תיכון. ארבעים וחמש שניות בלבד מתחילת ההופעה פרצה מהומה, לאחר שחמשת האנגלים מדובללי השיער הופיעו על הבמה. בנות צרחו והמשטרה רצה מהאגפים כדי למנוע מהן לעלות על הבמה. עוד חצי תריסר שוטרים, שהוצבו בקדמת הבמה, ניסו להדוף את הבנות. המשטרה עצרה את ההצגה לזמן קצר, כשרוב הבנות נתפסו או נדחקו מהבמה או נתפסו בקרסוליים ונגררו לאחור. שתי בנות הצליחו לחמוק ורצו לעבר האלילים שלהן והתנשקו עמו. לאחר מכן, המשטרה לא לקחה יותר סיכונים. בנות שזינקו קדימה נדחפו לאחור. כך גם בנות שנראו כאילו הן עומדות לעשות משהו שאסור להן. חוץ מההתרגשות, ההופעה הייתה פלופ".

ראש העיר לוקר לא חיכה לדו"ח הפציעות ומיד החרים את הלהקה בטענה שזה "כמו למכור סיגריות לצעירים". הוא הוסיף שזו "להקה מסוכנת שיכולה בקלות להוביל לתגרות". המפיק האומלל שהביא את הלהקה מיהר לדרוש התנצלות פומבית מלוקר העקשן, בטענה להפרת חוזה. החרם הזה, אגב, החזיק מעמד עשור שלם! באותו שבוע ממש, הסטונס היו בשיאו של סיבוב ההופעות האמריקאי השני שלהם. שמונה ימים בלבד קודם לכן, ב-25 באוקטובר 1964, הם הופיעו לראשונה בתוכנית של אד סאליבן ועוררו מהומה באולפן שגרמה לסאליבן המזועזע להישבע שהם לא ידרכו אצלו שוב (שבועה שהתאיידה ברגע שהגיעו נתוני הרייטינג המרקיעים). האירוניה היא שדווקא קליבלנד, המקום שבו השדרן אלן פריד טבע את המונח ROCK AND ROLL, נעלה את שעריה בפני הלהקה המלוכלכת והבועטת של עולם הרוק, עד ששבו לשם בסיבוב ההופעות של SOME GIRLS.

ימי הולדת: סימפר הזועם ולולו המזמררת

בפינת יום ההולדת, מזל טוב כפול! בשנת 1945 נולד הבסיסט ניק סימפר, שהיה חבר בהרכב המקורי, הראשון, של דיפ פרפל וניגן בשלושת התקליטים הראשונים שלהם. הוא ניגן בס מופלא ומדויק בקלאסיקות מוקדמות כמו HUSH, KENTUCKY WOMAN ו-CHASING SHADOWS מתוך התקליטים SHADES OF DEEP PURPLE, THE BOOK OF TALIESYN והתקליט השלישי שנקרא פשוט DEEP PURPLE. הוא הועף מהלהקה ב-1969, יחד עם הסולן רוד אוונס, כדי לפנות מקום לצמד איאן גילאן ורוג'ר גלובר, שהובילו את הלהקה לסאונד כבד יותר. הגיטריסט ריצ'י בלקמור הרגיש שסגנון הנגינה של סימפר מיושן מדי. סימפר, שהקים מאוחר יותר את להקת WARHORSE, נשאר מריר במשך שנים ארוכות על הדרך בה נזרק.

גם הזמרת הסקוטית לולו חוגגת יום הולדת ב-3 בנובמבר, היא נולדה ב-1948. שמה המלא, למי שתהה, הוא מארי מקדונלד מקלאפלין. לולו, כמובן, תיזכר בזכות הלהיט הענק TO SIR WITH LOVE, וגם בזכות זכייתה באירוויזיון 1969. אה כן - והיא גם הייתה אשתו של מוריס גיב מהבי ג'יס, בין השנים 1969-1973.

מותו של מלך הסקיפל

חדשות עצובות משנת 2002. לוני דונגן, שזכה לכינוי 'מלך הסקיפל', מת בגיל 71. דונגן לא היה סתם עוד זמר; הוא היה האיש שהביא את הסקיפל – סגנון מוזיקלי פשוט המבוסס על פולק ובלוז – להמונים הבריטיים בשנות ה-50. ההשפעה שלו על צעירים בליברפול הייתה עצומה. ארבעה נערים בשם ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר היו בין אלו ששמעו את הלהיט שלו ROCK ISLAND LINE והחליטו שגם הם רוצים לנגן. הלהקה הראשונה של לנון, THE QUARRYMEN, הייתה למעשה להקת סקיפל שנוסדה בהשראת דונגן.

האיש הזה הצית מהפכה שלמה בעזרת גיטרה אקוסטית זולה, לוח כביסה ממתכת (WASHBOARD) ובס פרימיטיבי שנבנה מקופסת תה ומיתר של מטאטא. פול מקרטני עצמו הצהיר בהערצה: "בלי לוני דונגן לא היו להקות פופ בבריטניה ולא היו הביטלס". גם ענקים כמו בריאן מאי, מארק נופפלר ופיט טאונסנד ציינו את דונגן כסיבה הבלעדית שבגללה שרטו את האצבעות על מיתרים לראשונה. דונגן מת מהתקף לב בעיר פיטרבורו, בעיצומו של סיבוב הופעות שבו המשיך לנגן עד יומו האחרון.

ליזי הרזה והלהיט המאוס

והנה סיפור משעשע משנת 1972. באנגליה יצא תקליטון חדש ללהקת ליזי הרזה, והשיר היה WHISKY IN THE JAR. השיר, עיבוד רוקיסטי לשיר עם אירי מסורתי, הפך ללהיט גדול. אז איפה הבעיה? ובכן, חברי הלהקה, ובראשם פיל ליינוט, פשוט תיעבו את השיר. הם הרגישו שחברת התקליטים DECCA כפתה עליהם שיר 'גימיק' שלא מייצג את סאונד ההארד רוק האמיתי שלהם. למרות שזה הפך ללהיט ענק (ואולי בדיוק בגלל זה), הלהקה סירבה לבצע אותו בהופעותיה במשך תקופה ארוכה.

השיר נולד בכלל מתוך שעמום וצחוק: במהלך חזרה בצפון לונדון, הגיטריסט אריק בל החל לפרוט בהיתול את הלחן העממי הישן. פיל ליינוט שלף גיטרה אקוסטית והתחיל לצעוק את המילים במבטא אירי מוקצן כדי לשעשע את החברים. מנהלם טד קרול עבר במסדרון, נדלק על הגרוב ודרש מהם להקליט את זה מיד. חברי הלהקה ראו בזה קטע היתולי שנועד לסגור צד ב' של סינגל, אך מנהלי DECCA הבינו את הפוטנציאל המסחרי ודחפו אותו למרכז הבמה. כשהשיר נכנס לעשירייה הפותחת בבריטניה, ליינוט רתח מחשש שהם ייחשבו לגימיק פולקלוריסטי ולא למפלצת הארד-רוק עוצמתית.

מטאליקה וחוש הריח האבוד

אל תנסו את זה בבית. בשנת 1997 הגיעו עורכי הדין של להקת מטאליקה להסכם פשרה, מחוץ לכתלי בית המשפט, עם מעריץ שתבע אותם. ומה הטענה? ובכן, אותו מעריץ טען שאיבד את חוש הריח שלו לאחר שהופל על ידי מעריצים אחרים וראשו הוטח בקרקע במהלך הופעה סוערת. הלהקה החליטה לסגור את הסיפור בשקט ובכסף. האירוע המביש הזה קרה במהלך הופעה חסרת רסן באורלנדו. באותם ימים בדיוק, בנובמבר 1997, מטאליקה עמדה רגע לפני השקת אלבומה RELOAD (שיצא שבועיים בלבד לאחר מכן, ב-18 בנובמבר). להקת המטאל המצליחה בעולם לא רצתה ששום דרמה בבית משפט על חוש ריח אבוד תעיב על מסע הקידום המאסיבי שלה.

החתונה של הסופט-רוק

חדשות רומנטיות משנת 1972! שניים מאייקוני התרבות הגדולים של דורם, ג'יימס טיילור וקארלי סימון, התחתנו. זה היה איחוד של שני ענקי ה-SINGER-SONGWRITER. החתונה עצמה הייתה אירוע צנוע שנערך בדירתה של סימון במנהטן. באותו ערב ממש, קארלי הצטרפה לבעלה הטרי על הבמה במהלך הופעה שלו באולם RADIO CITY MUSIC HALL. הנישואים האלה, שהניבו גם דואטים, נמשכו 11 שנים. התזמון המוזיקלי היה מושלם: בדיוק באותו שבוע סיימה סימון להקליט את אלבום המופת שלה NO SECRETS, שכלל את הלהיט הענק והמסתורי YOU'RE SO VAIN (שבו מיק ג'אגר סיפק קולות ליווי בהתנדבות). כשטיילור עלה לבמה באותו ערב ב-RADIO CITY MUSIC HALL ובישר לקהל הנפעם: "התחתנו בצהריים!", התשואות הרעידו את ניו יורק. בהמשך הדרך הם גם כבשו את המצעדים עם הדואט MOCKINGBIRD.

השפל של המלך

אוי, אלביס. בשנת 1965 יצא תקליט-פסקול לסרט חדש של אלביס פרסלי ושמו היה HARUM SCARUM. אם השם נשמע לכם כמו בדיחה, חכו שתשמעו את המוזיקה. הסרט עצמו היה קומדיה מביכה וזולה שמיקמה את אלביס במזרח התיכון, והפסקול תאם את הרמה. התקליט הזה סימן את אחת מנקודות השפל הברורות והצורמות ביותר בקריירה של המלך. קולונל טום פרקר סחט את המוניטין של אלביס עד תום בסרטים הוליוודיים ירודים וחסרי מעוף, בזמן שבחוץ בוב דילן והביטלס שרפו את המצעדים עם יצירות עומק מופתיות. השירים שהוקלטו באולפני RCA STUDIO B בנאשוויל גרמו אפילו לנגני האולפן הוותיקים לנוע באי-נוחות בכיסאותיהם, כשאלביס אולץ לשיר שירי מדבר מגוחכים בתחפושת של נסיך ערבי – שפל אמנותי שממנו נחלץ רק כעבור שלוש שנים במופע הקאמבק הגדול NBC '68 COMEBACK SPECIAL.

כדורי האש הגדולים: אש! אש! אש!

ב-1957 יצא התקליטון GREAT BALLS OF FIRE של ג'רי לי לואיס. השיר הזה הוקלט באולפני SUN המפורסמים בממפיס, בהפקתו של סם פיליפס. לואיס, עם נגינת הפסנתר הפרועה שלו, התפוצץ על העולם. התקליטון הזה מכר חמישה מיליון עותקים ונחשב עד היום לאחד מעמודי התווך של עולם הרוק'נ'רול. הפצצה הזו, שנכתבה בידי אוטיס בלקוול וג'ק האמר, כמעט נגנזה עקב ויכוח תיאולוגי מטורף! לואיס, שגדל בחינוך דתי אדוק, היה משוכנע עמוקות שמוזיקת הרוקנרול היא שיר הלל לשטן ושהקלטת השיר תדון את נשמתו לגיהינום. סם פיליפס נאלץ להתווכח איתו שעות באולפן על חטא, גאולה ואמונה עד שלואיס השתכנע, ניגש לפסנתר, הטיח את המגפיים והמרפקים בקלידים וצרח את נשמתו. חודשים ספורים לאחר מכן, הקריירה המבטיחה שלו התרסקה בבריטניה כשנודע שנשא לאישה את בת דודתו מירה בת ה-13.

הקסם של הביטלס נגמר?

בשנת 1967, להקת הביטלס השלימה את צילומי הסרט MAGICAL MYSTERY TOUR. הסרט הזה, שהיה הרעיון הפסיכדלי של פול מקרטני, צולם ברובו ללא תסריט מסודר. בדיוק באותו שבוע של תחילת נובמבר 1967, ארבעת המופלאים הסתגרו ימים ארוכים בחדר העריכה בסוהו, מנסים לחבר עלילה קוהרנטית מתוך הררי סלילי צלולואיד שצולמו באוטובוס הצהוב-כחול ברחבי דבון וקורנוול. זה היה הפרויקט הראשון שלהם מאז מותו הפתאומי של מנהלם בריאן אפשטיין באוגוסט אותה שנה, והיעדרו של מבוגר אחראי ניכר בכל פריים. כשהסרט שודר בטלוויזיה בשחור-לבן, הצבעוניות הפסיכדלית אבדה כליל והביקורות קרעו אותם לגזרים. ועדיין, הפסקול שנלווה אליו הכיל יהלומים כמו I AM THE WALRUS, THE FOOL ON THE HILL ושיר הנושא הממכר.

הצצה לאולפן: כך נולדה מישל

ולסיום, הצצה נדירה לאולפן. בשנת 1965, במסגרת העבודה על התקליט RUBBER SOUL, הקליטה להקת הביטלס את השיר MICHELLE באולפן מס' 2 המפורסם (האולפן הגדול) באולפני EMI. שורשי השיר נולדו במסיבות סטודנטים בוהמיות בליברפול, שם פול מקרטני הצעיר נהג ללבוש סוודר גולף שחור, לשבת בפינה עם גיטרה אקוסטית ולמלמל הברות בצרפתית מזויפת כדי להקסים בנות. כשג'ון לנון הפציר בו מאוחר יותר להפוך את זה לשיר אמיתי עבור האלבום, פול פנה לג'אן ווהן – מורה לצרפתית ואשתו של חבר הילדות איוון ווהן (זה שהכיר בין פול לג'ון ב-1957). ג'אן הציעה את השורה "MICHELLE, MA BELLE", ותרגמה לו את המשפט שביקש: "SONT LES MOTS QUI VONT TRÈS BIEN ENSEMBLE".

לנון, מצדו, הציע את זעקת המעבר המרגשת "I LOVE YOU, I LOVE YOU, I LOVE YOU", בהשראת גרסתה המרגשת של נינה סימון לשיר I PUT A SPELL ON YOU.

הסשן הזה היה דוגמה ליעילות המופלאה שלהם. ארבע השעות הראשונות הוקדשו אך ורק ללמידת השיר, עיבודו וחזרות. לאחר מכן, במהלך אחר הצהריים, הביטלס התאמנו ועיבדו את רצועת הקצב. זו הוקלטה בטייק יחיד, חי ומופלא, על מכשיר הקלטה של ארבעה ערוצים בלבד. הרצועה הזו כללה את הגיטרה האקוסטית, מתוצרת EPIPHONE, של פול מקרטני, כשג'ורג' האריסון מלווה אותו בגיטרה אקוסטית עם תריסר מיתרים, מתוצרת FRAMUS. עם ארבעה ערוצים בלבד, הם נאלצו לבצע תהליך של 'דחיסת' כלים: רצועת הקצב נדחסה לערוץ אחד, כדי לפנות שלושה ערוצים להקלטות נוספות (מה שנקרא OVERDUBS).

בהקלטת הערב מילא לנון את אחד הערוצים הפנויים בנגינת הגיטרה האקוסטית הספרדית שלו, מתוצרת RAMIREZ, שעליה ניגן את התווים היורדים המפורסמים בהקדמה ובמעברים. באותו ערוץ הוקלטו גם הבס של מקרטני וסולו הגיטרה החשמלית שנוגן על ידי הריסון, עם הכוונה מדויקת מהמפיק, ג'ורג' מרטין. בערוץ השלישי נוספו קולות ההרמוניה המשולשים של לנון, מקרטני והריסון, ועל הערוץ הרביעי והאחרון הקליט מקרטני את השירה המובילה והעדינה שלו. כל זה התרחש תחת מרוץ זמנים היסטרי של אולפני EMI, כשחברת התקליטים נשפה בעורפם לקראת עונת חג המולד.

פול מקרטני סיכם את התהליך: "בגלל שזה היה רק עם ארבעה ערוצים, זה היה מאוד קל לעשות מיקס. לא היו החלטות קשות לקבל, ואת כולן קיבלנו בעת הכתיבה ובהקלטה".

הסופר-סטארים של הפופ מציגים: אבבא מנצחת ולוקחת הכל!

ב-3 בנובמבר בשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקת אבבא ושמו SUPER TROUPER.

חודש נובמבר 1980 תפס את עולם המוזיקה ברגע היסטורי של חילופי משמרות טקטוניים. להקת אבבא סיימה חודשים ספורים קודם לכן (מרץ 1980) את סיבוב ההופעות הבינלאומי שלה ביפן – סיבוב שהתברר בדיעבד כמסע ההופעות האחרון בהחלט של הרביעייה. חברי הלהקה היו מותשים לחלוטין מחיי הבמה ומההמולה הציבורית, והעדיפו להסתגר באולפני POLAR בשטוקהולם כשרק הטכנולוגיה החדשה מנחמת אותם.

באותו חודש ממש שבו יצא SUPER TROUPER, ג'ון לנון הוציא לאור את אלבום הקאמבק שלו DOUBLE FANTASY לצד יוקו אונו (שבועות בודדים לפני הירצחו המזעזע בדצמבר בניו יורק), קווין חרכה את הרדיו עם הלהיט הפ'אנקי ANOTHER ONE BITES THE DUST, להקת BLONDIE שחררה את אלבומה AUTOAMERICAN עם ביצוע הרגאיי ל-THE TIDE IS HIGH, וסצנת הסינת'-פופ והגל החדש בבריטניה – בהובלת להקות כמו OMD ו-THE HUMAN LEAGUE – החלה למחוק סופית את שרידי הדיסקו של שנות השבעים ולהכתיב את הצליל האלקטרוני החדש של שנות השמונים.

עבור מעריצים רבים ברחבי העולם, "סופר טרופר" הוא האלבום הטוב והשלם ביותר שהוציאה הרביעייה השוודית מעודה. למרות שאני לא מסכים עם הקביעה הזו, אני בהחלט יכול להבין למה היא באה: מדובר ביצירה מגוונת להפליא, מעט ניסיונית, כזו שמצד אחד מתרפקת על ימי הזוהר הישנים ומצד שני דוחפת אותנו בשיא הכוח אל עבר סאונד העתיד של שנות השמונים.

למה הוא לא אלבום האבבא האהוב עליי ביותר? כי לפעמים הליטוש המופק לעילא מקבל כאן נוקשות מעט חונקת, וכמה קטעים שמרגישים כמו 'פילרים' או נפילות קלות בטעם לא בדיוק עוזרים – אבל בינינו, אלו תלונות קטנוניות. בבחינה אובייקטיבית, השירים כאן כתובים ברמת גאונות מופלאה שמוכיחה שהלהקה הצליחה לאלף סופית את הטכנולוגיות החדשות ולשלוט ביד רמה בסאונד של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. ואם יש משהו שלמדנו לאורך השנים, זה שככל שיש יותר להיטים באלבום של אבבא – ככה הוא טוב יותר. אבבא, למען השם, הם לא להקת יס, ואף אחד לא מצפה מהם לסוויטה פרוגרסיבית של עשרים דקות!

הזרקור נדלק על שברי הנישואין: הדרמה שמאחורי הקלעים

השם של התקליט, למי שתהו, נלקח ישירות מאותו פנס ענק ועוצמתי העוקב אחר אמנים באולפני צילום ועל במות ענק. ואיזו במה הם קיבלו. התקליט הזה הגיע בתקופה מורכבת עבור הלהקה. זה היה התקליט הראשון שהוקלט לאחר הגירושים המתוקשרים של ביורן אולבאוס ואנייטה פלצקוג, ובמהלך הקלטתו, גם בני הזוג השני, בני אנדרסון ואנני-פריד לינגסטאד, היו בדרך לפרידה (הם התגרשו ב-1981). מישהו אמר דרמה?

הזוגיות הנוצצת ששימשה בעבר כסמל של אושר ביתי בורגני התפוררה תחת הלחץ האינסופי של תהילה עולמית, לוח זמנים מטורף וציפיות בלתי אפשריות. השירים הפכו להרבה יותר מהורהרים, נוגים וכנים, כאילו המסיבה העליזה של שנות השבעים נגמרה והאורות הלבנים נדלקו בבת אחת.

הזלזול בשידור חי ומהפכת הסינתיסייזר של 300 קילוגרם

באותם ימים, סצנת הפופ כבר התחילה להתקדם. הפאנק והגל החדש שלטו ברמה, ולהודות שאתה מעריץ של אבבא כבר לא נחשב הדבר המדליק ביותר בסביבה. רבים בתעשייה מיהרו להפנות כלפי הלהקה את הכתף הקרה. אחת התקריות הזכורות ביותר התרחשה דווקא באוסטרליה. איאן "מולי" מלדראם, המנחה הכריזמטי של תוכנית המוזיקה הפופולרית COUNTDOWN, היה ידוע בהתלהבות האינסופית שלו ממוזיקה. בעבר, הוא היה מגדולי המעריצים של אבבא, אך נראה שדעתו השתנתה. 

בשידור חי, הוא אחז בעותק של התקליט החדש, בישר לצופים בקרירות שיצא תקליט חדש ללהקה, ובתנועה תיאטרלית מיהר לזרוק אותו מעבר לכתפו בזלזול. הקהל נותר המום. המחווה הזו סימלה בצורה בוטה את השינוי התרבותי באוויר: כולם רצו להיראות פאנקיסטים או אנשי גל חדש קשוחים, ואבבא נתפסה פתאום בעיני האליטות כשארית דביקה מהעשור הקודם.

למרות הקרירות מסביב, "סופר טרופר" היה צעד נוסף בהתבגרות של אבבא. החברים נשמעו בוגרים יותר, אולי קצת עייפים מריצות הדיסקו של התקליט הקודם, VOULEZ-VOUS. התחושה הייתה פחות של מסע עם גילוי משמח ויותר של שכלול מלאכה מדויק. היכן שהניצוצות והגיטרות התעופפו ביצירות עבר, ב"סופר טרופר" נשמעה אבבא הומוגנית ומלוטשת יותר. המקלדות כבר לא נאבקו בגיטרות על הבכורה. 

במקום זאת, מכונה אדירה אחת שלטה בנוף הקולי כמעט בכל השירים: הסינטיסייזר הענק בגודלו וכבד המשקל בהתאם, YAMAHA GX-1. כן, זה היה אז חלומם הרטוב של מוזיקאים, "מכונת החלומות" שעלתה אז עשרות אלפי דולרים. פחות מ-100 יחידות יוצרו אי פעם, ובין בעליו המאושרים היו סטיבי וונדר (שהשתמש בו רבות באלבום "שירים במפתח החיים"), קית' אמרסון להקת אי.אל.או שריפדה איתו רבות את התקליטים DISCOVERY ו-XANADU. המכשיר שקל מעל 300 קילוגרם והגיע עם שלוש מקלדות ופדלי בס. לא בדיוק סינתיסייזר שאפשר לקחת בטרמפים. 

בני אנדרסון שלט במכונה הזו ביד רמה, והדומיננטיות של שכבות הסינטיסייזר העשירות, במיוחד בשיר כמו LAY ALL YOUR LOVE ON ME, הפכה אולי לקצת מעייפת עבור חלק מהמאזינים לאורך תקליט שלם, אך אין ספק שהיא השפיעה עמוקות על מוזיקת הריקודים שפרצה בהמשך אותו עשור. למרות המילים הנוגות והבודדות, השיר הזה הפך באופן מפתיע ללהיט ריקודים סוחף! הוא יצא כסינגל 12 אינץ' באירופה, תפס תאוצה מטורפת ומאז הפך לאחת הקלאסיקות הבלתי נשכחות של הלהקה.

היסטריה במצעדים והקרקס של אולפני אירופה

הקהל, מצדו, לא הקשיב למבקרים. "סופר טרופר" הפך לעוד הצלחה מסחרית אדירה עבור אבבא ועמד בראש המצעדים כמעט בכל מקום. בבריטניה לבדה נרשם טירוף היסטרי: התקליט שבר את שיאי ההזמנות המוקדמות עם מיליון עותקים שהוזמנו עוד לפני שנגע במדפים. בסופו של דבר, הוא הפך לתקליט הנמכר ביותר בבריטניה לשנת 1980, וכל זה כשיצא רק בנובמבר. בארצנו, זו הייתה המתנה האידיאלית לחג החנוכה.

אבל ההישג המפתיע באמת היה במקום אחר. זה היה התקליט הראשון שבו מבקרי המוזיקה הרציניים החלו לקחת את אבבא ברצינות. אולי זו הייתה הבגרות הגלויה יותר במוזיקה, ואולי זו הייתה התדמית החדשה. 

עטיפת התקליט המפורסמת, שצולמה באולפני EUROPA בשטוקהולם, הציגה את הלהקה מוקפת בחברים, אמני קרקס ולהטוטנים תחת אור הזרקור. הצלם לארס לארסון והלהקה תכננו במקור לצלם את כל המיצג הקרקסי הזה בלב כיכר פיקדילי המפורסמת בלונדון! אלא שחוקי העזר העירוניים הנוקשים של לונדון מנעו זאת מהם ברגע האחרון, וכך נאלצה ההפקה להעתיק את כל הקרקס לאולפן סגור בשטוקהולם. התלבושות המוחצנות והמבריקות של שנות השבעים נשמטו אחת ולתמיד, וזה הקל על ההתייחסות אל הארבעה כאל להקה משמעותית, ולא רק כמכונת להיטי פופ. כאילו הקרקס הנוצץ נמצא מסביבם של חברי הלהקה ולא בא דווקא מהם.

ויסקי, דמעות ויצירת המופת של הגירושין

נראה שהשיר שחולל את המהפך התודעתי הזה היה הסינגל המוביל, THE WINNER TAKES IT ALL. הבלדה קורעת הלב הזו עשתה לאבבא בדיוק את מה שהתקליט RUMOURS עשה כמה שנים קודם לכן ללהקת פליטווד מאק: הוא הפך כאב לב אישי לאמנות צרופה. השיר יצא כתקליטון ביולי 1980 והפיח חיים מחודשים בקריירת המצעדים של הלהקה, אך חשף את הכאב האמיתי שמאחורי החיוכים של שני הזוגות.

בניגוד לרומנים שהתפרקו תחת עומס העבודה הבלתי אנושי, השיר הזה עמד במבחן הזמן בצורה פנומנלית. זוהי בלדת דיסקו, ללא ספק, אבל הייתי לוקח אותה על פני מיליון בלדות לא-דיסקו שמתבססות רק על 'אווירה' ושוכחות למתוח מיתר בגיטרה או ללחוץ על קליד בצורה יצירתית. בני אנדרסון מציג פה ריפי פסנתר מהפנטים ומהלכי אקורדים מתוחכמים ומטעים שעוטפים את שירת הסולו הנוסקת של אנייטה, ומחזירים תשובה ניצחת לכל המבקרים שהאשימו את אבבא בחוסר רגש. הזמר והגיטריסט, ביורן אולבאוס, כתב את השיר זמן קצר לאחר שנפרד מאשתו וחברת הלהקה, אנייטה פלצקוג. והיא? היא מציגה בשיר הזה את אחד הביצועים הווקאליים היפים ביותר שיש בעולם הפופ. איזו זמרת!

השיר תיאר בפירוט גירושים כואבים שבהם אדם אחד לא רוצה להיפרד ונאחז נואשות בנישואים. זה שם את אנייטה במקום המוזר והאכזרי בו נתבקשה לשיר שיר פרידה אישי שכתב בעלה לשעבר, על הפרידה שלהם.

אולבאוס לא התכוון שזה ייצא כל כך אישי. הוא הסביר: "שרתי בהקלטת דמו בעצמי שהרבה אנשים אהבו ואמרו, אתה חייב לשיר את זה. אבל ראיתי את הדבר ההגיוני שאנייטה תשיר את זה. זה היה מוזר לשמוע אותה שרה את זה. זה היה יותר כמו שחקנית שעושה משהו כשהיא שרה את זה, אבל מרגש מאוד. אחר כך היו גם כמה דמעות".

ביורן סיפר שלמרות שבדרך כלל נמנע מסמים או אלכוהול בזמן הכתיבה, הפעם היה לו בקבוק ויסקי לידו, אותו רוקן לתוך הלילה. התקליטון של השיר נשא את שם העבודה המקורי שלו, THE STORY OF MY LIFE, וכתיבת המילים הייתה מהירה באופן חריג. בראשית הדרך הקונספט היה מהיר וקצבי יותר, וביורן אפילו שר סקיצה מוקדמת בצרפתית עילגת כדי לייצר אווירה בסגנון אדית פיאף, עד שהוא ובני הבינו שהלחן הזה ראוי להרבה יותר מכך. 

הוא סיפר שכתב את כל המילים תוך שעה אחת. זה היה מאוד אישי עבורו. הוא אמר ל"לונדון טיימס": "בדרך כלל זה לא רעיון טוב לכתוב כשאתה שיכור, אבל עד שכתבתי את המשפט, 'האלים עשויים לזרוק את הקוביות שלהם', הבקבוק היה ריק". למרות העוצמה הרגשית, הוא טען ש-90% מהשיר הזה הוא בדיה, וזו הסיבה שהוא לא הרגיש רע בכך שאשתו לשעבר שרה אותו. "הייתה לי תמונה של אדם שעובר בבית ריק כשכל הרהיטים הוצאו ממנו בפעם האחרונה כסמל לגירושין". 

בני מצדו הוסיף בכנות: "בגירושים אין אף פעם מנצחים". והקליפ הבלתי נשכח שביים לאסה הלסטרום רק קיבע את המיתוס: הוא הציג את אנייטה כאישה טראגית, שברירית ונטושה בעיניים עצובות שמאופרות בכחול בולט (יענו, BLUE זה עצוב?) ובבגדים צנועים, בעוד שלושת האחרים צוחקים ומתבדחים ברקע – מה שגרם לקהל לרצות לחבק אותה ולהגן עליה. 

ואנייטה פלצקוג עצמה סיפרה ל-BBC על החוויה: "זה השיר האהוב עליי ביותר ממה שעשינו וכמה חבל שמעולם לא ביצענו אותו בהופעה. זה היה פנטסטי לעשות את השיר הזה כי יכולתי להכניס תחושה כזו. לא היה אכפת לי לחלוק אותו עם הציבור. זה לא הרגיש לא בסדר. יש כל כך הרבה בשיר הזה. זה היה שילוב של מה שהרגשתי ומה שביורן הרגיש, אבל גם מה שעברו בני ופרידה בהתפוררות יחסיהם".

שיר שנולד בבהילות של ארבעה שבועות

והנה קצת על שיר הנושא שפותח את התקליט; כותבי השיר הם כמובן בני אנדרסון וביורן אולבאוס. והנה עובדה מדהימה מאחורי הקלעים: השיר הזה נכתב והוקלט בסך הכל ארבעה שבועות בלבד לפני יציאת התקליט לשווקים ברחבי העולם! חברי אבבא הבינו ברגע האחרון שהשיר שהקליטו קודם, PUT ON YOUR WHITE SOMBRERO, פשוט לא מספיק חזק עבור האלבום וגנזו אותו (הוא ראה אור רק שנים מאוחר יותר במארזים מיוחדים).

בני וביורן ישבו בזריזות וכתבו את SUPER TROUPER כתחליף, וכולם באולפן נדלקו עליו עד כדי כך שהוא הפך מיד לסינגל השני של האלבום. מעניין לציין שעל קופסת סלילי המאסטר המקורית, שם השיר אוית בטעות כ-SUPER TROOPER. אבל בניגוד למה שחושבים, חברי הרביעייה לא אהבו להופיע על הבמות והעדיפו את העבודה באולפן. אז השיר נכתב לאחר תקופה מתישה של מסעות הופעות אינטנסיביים ובא לשקף את ההשפעה של התהילה על חייו האישיים של כוכב פופ. 

בסגנון האופייני לאבבא, המילים מוגשות בטון קצבי ושמח, אך נוטפות רמז דק של עצב מתחת לפני השטח. המשפט הפותח: "נמאס לי מהכל כשהתקשרתי אלייך אמש מגלאזגו", הוא פתיח וידויי ואישי בצורה יוצאת דופן עבור להקת פופ נוצצת שרגילה לפזר חיוכים. יש כאן תערובת משונה של פגיעות עמוקה לצד שמץ של יהירות כוכבים: "איך מישהו יכול להיות כל כך בודד מול עשרים אלף חברים?".

השיר נפתח בביצוע א-קפלה מבריק ואז מתפוצץ לקצב מדבק. ואותם קולות רקע גבריים של "סו-פה-פה טרו-פה-פה"? נסו לעמוד בפניהם בלי להצטרף בשירה! השיר הזה העניק דחיפה מסחרית מפלצתית לאלבום, והפך למקום הראשון האחרון בהחלט של אבבא במצעד הבריטי. שם העבודה המקורי של השיר היה BLINKA LILLA STJARNA שפירושו בשוודית: "נצנץ כוכב קטן". ושימו לב: באלבום של להקת דיפ פרפל משנת 1973, WHO DO WE THINK WE ARE, מופיע שיר אחר לגמרי שנקרא SUPER TROUPER. המילים שלו מתארות כיצד אור הזרקור מעצים ומגדיל את האמן על הבמה, אך בו-זמנית מעוור אותו וגורם לו לאבד את הקשר עם הקהל וסביבתו.

כשהדיסקו פוגש את העתיד

אם דיברנו על להיטים, אי אפשר שלא להשתחוות בפני LAY ALL YOUR LOVE ON ME. מדובר ברצועה שרבים רואים בה השפעה מכרעת על תנועת האלקטרו-פופ של תחילת שנות השמונים, ויש המכנים אותה בצדק 'פרוטו-טכנו'. הביט הדיסקואי הקר והדופק של הסיקוונסר נשמע כאילו ג'ורג'יו מורודר הפיק אותו – ממש כפי שעשה עם להקת SPARKS בשיר BEAT THE CLOCK. הרצועה הזו השפיעה עמוקות על הרכבים כמו THE HUMAN LEAGUE, SOFT CELL, PET SHOP BOYS ו-ERASURE. הטקסט מציג את אנייטה כאשה אכולת קנאה אובססיבית ("לא קינאתי לפני שנפגשנו, עכשיו כל אישה היא איום פוטנציאלי"), כשהיא שרה מעין המנון מלנכולי מעל מקצב ריקודים סקסי ומלוכלך. זהו ללא ספק אחד מרגעי השיא המבריקים של הפופ העולמי.

ומה לגבי ON AND ON AND ON? רבים נוטים לתאר אותו כמחווה ללהקת הביץ' בויז (ואכן הפזמון הוא מחווה גלויה ללהיטם DO IT AGAIN משנת 1968, עד כדי כך שמייק לאב מהביץ' בויז הקליט לו גרסת כיסוי באלבום הסולו שלו LOOKING BACK WITH LOVE שנה לאחר מכן - דבר שלא בא לי ממש להקשיב לו...), אבל בפועל מדובר ביצור כלאיים עתידני מרהיב בין דיסקו לאלקטרו של הניו-רומנטיקס, שמקדים את הצלילים של דוראן דוראן ושל דמעות לפחדים.

השירה של הבנות עברה מניפולציות באולפן שהעניקו לה גוון רובוטי ומכני שגם חלוצי האלקטרוניקה הגרמניים מלהקת KRAFTWERK היו חותמים עליו בגאווה. המילים מטורללות למדי – מהדיבור על 'אסון ממשמש ובא' ועד לפלירטוטים בבר – אבל הריף של הסינטיסייזר פשוט גאוני.

קברט פרוידיאני, סטיבן קינג והסירוב של ג'ון קליז

ויש פה, למשל, שיר בשם HAPPY NEW YEAR. אבל שימו לב לטוויסט: השיר בכלל התחיל בתור רעיון למחזמר! העלילה המרכזית הייתה אמורה להתמקד בליל ראש השנה האזרחית (סילבסטר) – מחשבה מבריקה שצצה בראשם של ביורן ובני בזמן טיסה מעל האי. העניינים הפכו מעניינים אפילו יותר כשהצמד פגש באתר הנופש את הקומיקאי ג'ון קליז (שאז נהנה מאד מהצלחת הסדרה "המלון של פולטי") והציעו לו להיות זה שיכתוב את התסריט למחזמר. לרוע המזל, קליז סירב להצעה... וכך, הרעיון המקורי למחזמר נגנז. השיר הגיע לתקליט של אבבא. בניגוד ליופי המרגש של הבלדות האחרות, השיר הזה מתאפיין במרירות ובציניות כבדה על החלומות שהפכו ל"קונפטי מת על הרצפה".

ויש את השיר THE PIPER שנוצר בהשראת רומן האפוקליפסה של סטיבן קינג - THE STAND. המילים המטלטלות של השיר, כך נחשף, עוסקות בעלייתו של דיקטטור פאשיסטי. ביורן הסביר: "המילים עוסקות בפחד שיבוא זמן שבו אנשים ירצו שוב מנהיג כזה". מדובר במסר אפל ומצמרר שתופס חזק בתוך תקליט פופ, וניסיון מרתק של הלהקה לפרוץ את גבולות הפופ השגרתי.

באותה נימה אפלה ומרתקת מגיע השיר ME AND I, שבו פרידה קיבלה השראה ישירה מהזמרת ארתה קיט וסיפקה שירת קברט חתולית ומסתורית על הפיצול שבנפש האדם. השיר מתכתב בגלוי עם סיפורם של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, ומכיל את השורה האלמותית: "לפעמים השתעשעתי ברעיונות שקיבלתי מדוקטור פרויד היקר", לפני שהיא חותכת בקור רוח וקובעת שכולנו פריקים. ואי אפשר להתעלם מהשיר ANDANTE, ANDANTE – קטע ואלס רך ומחמם לב שנכתב לאחר החופשה בברבדוס, עם צלילי גיטרה שמזכירים משק כנפי שחפים.

סגירת מעגל נוסטלגית: להסיר את הדעות הקדומות

התקליט נחתם בנימה נוסטלגית עם הרצועה THE WAY OLD FRIENDS DO, שהוקלטה למעשה שנה קודם לכן בהופעה חיה באצטדיון ומבלי בלונדון בסוף 1979. למרות שיש מי שרואים בעיבוד המקהלתי הפומפוזי הזה ניסיון לשחזר את ההצלחה של I HAVE A DREAM, עדיין זו הייתה סגירה הולמת לתקליט שהוכיח שלמרות הגירושים, הסערות והכתף הקרה מהתקשורת, אבבא עדיין היו מלכי הפופ הבלתי מעורערים. 

ואם האלבום הזה לא משכנע אתכם בגאונות של הרביעייה הזו, כדאי מאוד שתקפצו לבדיקה אצל הרופא הקרוב – כנראה שיש לכם פצע ענקי של דעות קדומות מתחת לחולצה, והגיע הזמן לנקז אותו!

האידיוט של אולדפילד שכבש את העולם.

ב-3 בנובמבר בשנת 1975 יצא התקליט השלישי של מייק אולדפילד, שנחשב ליצירת המופת האמיתית שלו ושמה OMMADAWN.

בעולם הפופ של אמצע שנות השבעים, שבו כל ילד פלא שניסה לשחזר הצלחה היסטרית נפל מהר מהצפוי, ניצב מייק אולדפילד בפני אתגר כמעט בלתי אפשרי. אחרי שכבש את העולם עם TUBULAR BELLS, התקליט השני שלו, HERGEST RIDGE, התקבל בביקורות פושרות והותיר את המבקרים תוהים האם הקוסם הצעיר איבד את מגע הזהב שלו. 

האירוניה ההיסטורית היא שלמרות חצי הביקורת והארס ששפכה עליו העיתונות, התקליט השני דווקא כבש את המקום הראשון במצעד הבריטי והדיח משם את אלבום הבכורה שלו – הישג מסחרי כמעט חסר תקדים לאמן סולו צעיר! אבל בנפשו השברירית של הנער, המילים של העיתונאים חתכו כמו תער. אלא שאז, ב-3 בנובמבר 1975, הגיח לאוויר העולם התקליט השלישי שלו, יצירה שרבים רואים בה את פסגת יצירתו האמיתית: OMMADAWN. מה שאנשים לא ידעו הוא שהדרך לשם הייתה רצופה בטרגדיה אישית, ייאוש טכני ונהרות של אלכוהול.   

כשאולדפילד ניגש למלאכה באולפן הביתי שלו, אותו הקים במבנה מבודד בשם THE BEACON על גבול ויילס, כדי לברוח מטירוף המעריצים והעיר הגדולה, הוא לא היה בשיאו, וזו לשון המעטה. הוא היה שקוע עמוק בתוך בקבוק הברנדי. מדי בוקר, הוא נהג לרוקן כמויות מדאיגות של המשקה החריף, כמעט כאילו ניסה להטביע שם את הלחץ והציפיות. הוא היה רק בן 21, נרדף על ידי חרדות קיומיות משתקות ואימת הציפיות של תעשייה שלמה שדרשה ממנו לשחזר שוב ושוב את הנס של אלבום הבכורה. 

המצב הידרדר עד כדי כך שגופו פשוט סירב להמשיך. הוא הקיא בכל פעם שניסה להכניס משהו לפיו. באותה נקודה, הבין אולדפילד שהוא חייב לעצור הכול ולשנות כיוון, לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא נאלץ לחתוך את השתייה בבת אחת כדי להציל את חייו ולנסות להחזיר לעצמו טיפה של שליטה בגוף ובנפש.

לצד ההתמודדות הפיזית, הוא חווה גם אובדן אישי כואב: אמו מתה זמן קצר לאחר שהחל להקליט. אמו, מורין, הלכה לעולמה בינואר 1975 לאחר מאבק ממושך וקשה במחלה ובאלכוהול, אירוע שפער בתוכו בור שחור וקר. העבודה על המוזיקה הפכה עבורו למפלט היחיד, המקום הבטוח אליו יכול היה לברוח. כפי שסיפר בכאב ובכנות מצמררת באוטוביוגרפיה שלו CHANGELING: "רציתי רק לא להיכנס לפאניקה. רציתי להרגיש סוף סוף נוח בתוך הגוף שלי ובחיים שלי. לא רציתי להמשיך להרגיש שאני לא שייך לעולם הזה, כאילו נחתתי על כוכב הלכת הלא נכון בתור זר מוחלט." אך גם שם, הקשיים רק נערמו.   

הסיוט של הטכנאי: כשהסלילים התפוררו לאבק

בתחילה, 'אומדון' כלל לא נשמע לו מלהיב. הוא בילה חודשים בניסיון לארגן את הרעיונות המוזיקליים בביתו, אך כשהגיע סוף סוף לשלב ההקלטה, החל הסיוט הטכני. אולדפילד גילה שעשה טעות קריטית כשהשתמש בסליל טייפ באיכות ירודה. הסליל פשוט החל להתפורר במהלך העבודה, מותיר אחריו שאריות תחמוצת שסתמו את ראשי ההקלטה. אולדפילד מצא את עצמו מנקה את הראשים במברשת מיוחדת מדי כמה דקות, בעוד יצירתו הולכת ונהרסת.

בייאושו, הוא התקשר לחברת התקליטים וירג'ין וביקש שיספקו לו בדחיפות מכשיר הקלטה נוסף, כדי שיוכל לפחות להעתיק את מה שכבר הוקלט לפני שהסליל יתפוגג לחלוטין. אך למרבה הזוועה, הבעיה חזרה על עצמה גם בסליל החדש. התופעה הזו, שהתגלתה מאוחר יותר כ"תסמונת הסליל הדביק" שנגרמה כנראה מהלחות באולפן הביתי שלו, כמעט וגמרה לו את הקריירה. כשהוא כבר היה לקראת סיום צד שלם של התקליט, הסליל החל שוב להתפורר והאיכות נפגמה ללא תקנה. 

תחשבו על רמת התסכול של מוזיקאי פרפקציוניסט: חודשים על גבי חודשים של עבודת נמלים סיזיפית, עשרות ערוצים מוקלטים בזה אחר זה בטייפ 24 ערוצים, ופתאום כל הצלילים נמחקים מול עיניו והופכים לאבקה חומה שמלכלכת את המכשיר.

אולדפילד הבין שהוא חייב לזרוק הכול לפח ולהתחיל מההתחלה, הפעם עם סוג אחר לגמרי של סלילים מחברה אחרת. לאחר שבדק כמה סוגים, הוא מצא סוף סוף מותג אמין. באופן מפתיע, במקום לשקוע בדיכאון, אולדפילד הרגיש שמשהו "נלחץ" אצלו בפנים. הוא סיפר בהתלהבות על אותה נקודת שבר שהפכה להארה גדולה: "זה היה מדהים – פשוט זרקתי הכל לפח, ופתאום הרגשתי הקלה עצומה! שום דיכאון, שום ייאוש. פתאום ידעתי בדיוק מה אני עושה ואיך זה צריך להישמע." הוא הבין שהניסיון הכושל היה למעשה חזרה גנרלית מושלמת. כעת, כשהוא מנוסה יותר טכנית, הוא ידע בדיוק כיצד להקליט את רעיונותיו במהירות וביעילות. הפעם, התהליך החל לזרום.

חלוציות של מוזיקת עולם ותזמורת של גיטרות

הוא היה זקוק לנגנים, והחל לטלפן. סיימון דרייפר מחברת וירג'ין היה האיש שלו למשימות מיוחדות. אף שמבחינה אישית השניים לא ממש הסתדרו, עסקית העסק תקתק. לאולפן הגיעו נגנים מכל קצוות תבל, במה שהפך את התקליט לאחד מחלוצי ה"וורלד מיוזיק". הובאו הבסיסט הפיני פקה פוג'ולה, נגן כלי ההקשה מוריס פרט וחטיבת כלי נשיפה. באותה תקופה בדיוק שיתף אולדפילד פעולה בהקלטות עם פוג'ולה, ואף ניגן גיטרות בהקלטות של רוברט וויאט. אולדפילד גם גייס את הזמרת האירית קלודה סימונס, ששירתה המלאכית העניקה את הגוון הקלטי הדומיננטי ליצירה. אליה הצטרפה גם אחותו הגדולה, סאלי אולדפילד, שתרמה הרמוניות קוליות קסומות שהוסיפו מימד של חום משפחתי.   

אולדפילד עצמו ניגן על מגוון כלים מסחרר. הוא סיפר: "היו לי כל מיני כלי נגינה מוזרים שאספתי מחנויות מוזיקה. כמו בוזוקי, מרימבה ונבל קלטי. אני ניגנתי בנבל בעצמי. המנגינה הייתה פשוטה אז לא הייתה לי בעיה לנגן אותה. ניסיתי טכניקות שונות, כמו הכפלת גיטרת 12 מיתרים. ניסיתי גם נגינה בקונטרבס אך זה כבר דרש ממני יותר מדי". אולדפילד תיעב באותם ימים את הטרנד של סינטיסייזרים מודרניים והעדיף ליצור עושר תזמורתי במו ידיו. הוא עשה זאת באמצעות שכבות אינסופיות של גיטרות חשמליות – בראשן גיבסון ג'וניור ישנה ופנדר טלקסטר וינטג'ית משנת 1965 שהייתה שייכת בעבר למארק בולאן מלהקת טי רקס – כשהוא מעביר אותן במגברים קטנים ומניפולציות של מהירות סלילי ההקלטה, כדי לייצר 'מקהלת גיטרות' מרהיבה שנשמעת כמו תזמורת כלי מיתר אקוסטית לחלוטין!

סינטיסייזר אורח וסשן בירות פרוע באולפן

זמרת נוספת שהצטרפה לסשנים הייתה ברידג'ט סיינט ג'ון, דמות מוכרת בסצנת הפולק הבריטית. יום אחד, בעודם עובדים, נכנסו לאולפן חברי להקת אדגר בראוטון. הם רצו לבקש מאולדפילד לנגן גיטרה באחד השירים שלהם, וסחבו איתם סינטיסייזר חדיש מדגם SOLINA. אולדפילד אכן נעתר ותרם את נגינתו לתקליטם BANDAGES שיצא זמן קצר לאחר מכן, אך עיניו של אולדפילד נצצו. הוא לא היסס, השתלט על הכלי המהפכני והקליט איתו באותו היום קטעים ליצירה המתהווה שלו. היה זה הכלי הסינתטי המודרני היחיד שחדר את חומת הכלים האקוסטיים של האלבום כולו.

כדי לסיים את החלק הראשון של היצירה, הוא החליט שהוא חייב תופים אפריקאיים. דרייפר, שהיה ממוצא דרום אפריקאי, הכיר בדיוק את האנשים הנכונים. הוא הביא לאולפן הרכב מתופפים גולים מדרום אפריקה בשם JABULA, בראשותו של ג'וליאן באהולה. הם נכנסו לאולפן הגדול MANOR. אולדפילד וצוות הטכנאים הציבו סביבם מיקרופונים והכול היה מוכן לפעולה. אך ההקלטה הראשונה יצאה אנמית וחסרת חיים. מישהו מהנוכחים הציע רעיון: "אולי נביא להם קצת בירות להשתחרר?". אחרי שהמתופפים סיימו את הסיבוב הראשון, הם דרשו מיד עוד מהמשקה. אחרי סיבוב שני של בירות, בתוספת שאיפה עמוקה של חומר השראה משובח, המוזיקה החלה להתרומם. 

המתופפים נכנסו לטראנס מוחלט, כמעט כמו בטקס שבטי. אולדפילד חזר עם ההקלטה לאולפן הקטן שלו, מאושר עד הגג. הוא ידע שעכשיו הוא צריך להקליט על זה שירה. ושם, על גבי מקצב התופים השבטי והפראי הזה, נרשם אחד מרגעי השיא הגדולים בקריירה שלו – סולו הגיטרה הקורע שסוגר את הצד הראשון. אולדפילד עצמו נזכר ברגע הזה בשיכרון חושים ואמר: "ההרגשה לנגן ככה הייתה פשוט מדהימה מעבר לכל דמיון! זה היה בדיוק כמו עכבר קטן שנכנס פתאום לתוך גוף של אריה – ומתחיל לשאוג במלוא גרונו!" כל הכאב, האבל על אמו והמועקה הנפשית התפרצו החוצה בזעקת הגיטרה המצמררת הזו.

הבדיחה האירית מאחורי השם והצילום של דייוויד ביילי

קלודה סימונס הובאה שוב, וכתבה מילים בשפה הגאלית, שתרגומן הפך לבדיחה הפנימית של התקליט:

"אבא במיטה החתול שותה חלב אני כזה אידיוט ואני צוחק". וזה, גבירותיי ורבותיי, פירוש השם OMMADAWN. המילה היא שיבוש של המילה הגאלית 'אמאדיאן' שפירושה: "אידיוט". רבים חשבו, אולי גם בגלל העטיפה, שמדובר בשם רומנטי עם המילה DAWN שמבקשת להביא אווירה של שחר חדש. 

את צילום העטיפה המלנכולי והאיקוני צילם צלם האופנה והרוק המהולל דייוויד ביילי, שמיקם את אולדפילד המיוסר מאחורי שמשת חלון מכוסה בטיפות מים, מה ששיווה לו מראה של נזיר מסתורי שבוהה אל תוך הנצח. במשך שנים, כשאנשים שאלו את אולדפילד לפשר השם, הוא נהג לומר שזו מילה חסרת משמעות, רק כדי להעצים את המסתורין סביב המוזיקה. רק עשורים לאחר מכן, בספרו האוטוביוגרפי, הוא חשף את האמת המטופשת.   

שכנים עצבניים, גאונות אירית ורכיבה על סוסים

כדי להשלים את היצירה, הוזמן מתופף להקת גונג, פייר מורלאן, לנגן בטימפאני. מורלאן המוכשר התאמן יום שלם על קטע תיפוף מורכב שהמציא. הבעיה? אולדפילד גר באזור כפרי שקט, והשכנים שלו ממש לא אהבו את הרעש הרועם של הטימפאני שהרעיד את העמק במשך שעות. הם שיגרו לו הודעה חד משמעית שיפסיק עם זה מיד.

גם פאדי מאלוני, ראש להקת הצ'יפטנס המהוללת, הגיע לנגן בחמת חלילים. אולדפילד כבר היה מפורסם מספיק כדי לגייס כל מי שרק חפץ. מאלוני הגיע לאולפן עם מנהלו, התיישב, והודה שהוא לא יודע לקרוא תווים. במקום זאת, הוא ביקש מאולדפילד לזמזם לו את המנגינה. בזמן שאולדפילד זימזם, מאלוני רשם לעצמו על דף חלק במילים: 'דו, רה, לה, לה...'. אולדפילד תיאר בהתרגשות עילאית את המפגש הזה: "ישבנו בסלון שלי בבית THE BEACON, השמעתי לו את הקטע בזמן שהוא שרבט את המילים המוזרות שלו, וברגע שהוא לקח נשימה והתחיל לנגן בחמת החלילים – זה היה קסם טהור! זו הייתה זכות אדירה לנגן עם מוזיקאי כל כך ענק."

לסיום התקליט, רצה אולדפילד צליל קליל יותר. הוא כתב את הקטע ON HORSEBACK, שהתבסס על חוויות הרכיבה שלו על סוסים, ובו השתתפו ילדי מקהלת "ילדי פנרהוס". את המילים לשיר הקסום והתמים הזה כתב אולדפילד יחד עם חברו ושותפו לרכיבה ושתייה, ויליאם מארי, וחברו לס פנינג ליווה בחליליות ימי-ביניימיות. הילדים המזמרים היו ילדיו של בעל מסעדה ומלון מקומי שבו נהגו לשבת. התוצאה הייתה לא פחות ממדהימה. 

התקליט OMMADAWN זינק היישר למקום הרביעי במצעד הבריטי והפך לרב מכר אהוב שזכה לתקליט זהב בתוך חודשיים. ממש באותם ימים סוערים של נובמבר 1975 שחרר אולדפילד סינגל כפול חגיגי שהכיל את השיר הזה לצד הביצוע המבריק שלו לקטע המסורתי IN DULCI JUBILO – סינגל שהפך ללהיט חג מולד ענק והתברג במקום הרביעי במצעד הסינגלים הבריטי! באותו זמן בדיוק אולדפילד חיפש ריגושים קיצוניים מחוץ למוזיקה: הוא רכש מטוס קל, החל בלימודי טיס אינטנסיביים ואפילו שרד בנס סערה קטלנית בשמי הרי הפירנאים שכמעט עלתה לו בחייו – חוויה שממנה יצמח שנים לאחר מכן האלבום המפורסם FIVE MILES OUT.   

החשבון עם שלטונות המס והקרב מול ריצ'רד בראנסון

ההצלחה האדירה הזו הביאה את אולדפילד להבנה כואבת נוספת: הוא עמד לשלם מס עצום על הכנסותיו באנגליה, מה שכפה עליו בסופו של דבר לעזוב את המדינה. אך זו הייתה הבעיה הקטנה שלו. כשפגש את שותפו לשעבר ליצירה, קווין איירס, וסיפר לו על תנאי החוזה שלו, איירס נדהם. אולדפילד סיפר שהוא מקבל רק חמישה אחוזים מסך ההכנסות, ושמתוך זה, מנהל חברת וירג'ין, ריצ'רד בראנסון, שהיה גם המנהל האישי שלו, גובה עשרים אחוז עמלת ניהול. 

איירס הורה לו לדבר מיד עם עורך דין, כי העסק נראה לא חוקי בעליל. עורך הדין אכן יעץ לאולדפילד לתבוע את וירג'ין. אולדפילד חשש מאוד מהעימות, אך בסופו של דבר נאלץ לצאת למאבק משפטי ארוך נגד האיש שגילה אותו. ועדיין, למרות הסכסוך המר, בראנסון כתב שנים לאחר מכן בספרו, כי מכל התקליטים של אולדפילד, OMMADAWN נותר האהוב עליו ביותר. 

הו, הא! - מה קרה? הנה באה משטרה!

ב-3 בנובמבר בשנת 1978 יצא תקליט הבכורה של להקת פוליס, OUTLANDOS D'AMOUR.

רק חודשים ספורים קודם לכן הם צבעו את שיערם לבלונד בוהק עבור פרסומת טלוויזיה למסטיק של חברת ריגלי – גימיק שאיש לא שיער שיהפוך לסימן ההיכר המסחרי של השלישייה. ממש באותם ימי נובמבר של סוף 1978, חברי הלהקה חרשו את כבישי ארצות הברית בסיבוב הופעות ראשון, כשהם דחוסים יחד עם הציוד שלהם בתוך וואן פורד אקונוליין שכור וחבוט, מופיעים במועדונים מיתולוגיים כמו CBGB מול קומץ אנשים ומפרקים בעצמם את המגברים בסוף כל ערב בלי לדעת אם יהיה להם כסף לארוחת בוקר. 

תקליט הבכורה שלהם, שזכה לשם המוזר OUTLANDOS D'AMOUR (שילוב משעשע של "פורעי חוק" ו"אהבה" בצרפתית, שהגה מנהל הלהקה, מיילס קופלנד - אחיו של המתופף, סטיוארט, ותורגם בארצנו ל"מחוץ לשדות האהבה"), הציג תערובת מסחררת של פאנק מהיר, רוק הדוק וצלילי רגאיי לבנים שגרמו למבקרי המוזיקה להרים גבה.

הדרך אל התקליט לא הייתה סוגה בשושנים. הלהקה הייתה מרוששת ונאלצה ללוות כסף מהאמרגן שלה, מיילס קופלנד (אחיו של המתופף סטיוארט), כדי להיכנס לאולפן. אבל זה לא היה כל אולפן. הם נחתו באולפני SURREY SOUND בעיירה לת'רהד. המקום, שנוהל על ידי נייג'ל גריי, היה רחוק מלהיות מפואר – הוא הוקם בתקציב זעום מעל מחלבה מקומית! וגריי עצמו? הוא היה בכלל רופא מוסמך שהחליט להסב את כישוריו להנדסת סאונד. ההסכם עם גריי היה שהם יקליטו בשעות לילה מאוחרות או בשעות "מתות" שבהן האולפן עמד ריק, בתקציב כולל מגוחך של כ-1,500 ליש"ט בלבד, אותם הבטיחו לשלם לו מההכנסות העתידיות אם וכאשר התקליט יראה אור.

הגיטריסט, אנדי סאמרס, תיאר את התהליך הכאוטי בספרו: "בינואר 1978 התחלנו להגיע לאולפני SURREY SOUND בכל פעם שהיה אחר הצהריים בחינם, או אם כמה כוכבי רוק חשובים כמו גודלי וקרים ביטלו את סשן ההקלטה שלהם. התחלנו לעבוד עם החומר שיש לנו ביד, אבל כשהקשבנו לזה בחזרה בסביבה החדשה של הסטודיו, זיהינו פגמים ולכן התחלנו בתהליך של נטישת שירים וכתיבת שירים חדשים. בהדרגה מצאנו את מקומנו בסטודיו. למרות שוויכוחים הם תכונה של המפגשים שלנו, הם היו תמיד על איך שיר צריך להיות מוקלט; החיכוך הזה גרם למתח שהוא חלק מהסאונד של פוליס - אפשר לתאר אותו בתור צליל של פשרה הדוקה.

לאורך תקופה של כחצי שנה, מקליטים כשאחרים מבטלים, אנחנו רוקמים תקליט שבסופו של דבר הוא זיקוק של חומר בשווי שלושה תקליטים. לילה אחד הופיע המנהל שלנו, מיילס קופלנד, ורצה לשמוע מה עשינו, וכרגיל אנחנו מנגנים לו את הדברים המהירים והעצבניים, מתוך מחשבה שזה מה שהוא רוצה לשמוע. לבסוף אחרי שהוא מציע סדרה של תגובות נהמות אבל בלי התלהבות, אנחנו משמיעים לו שיר חדש שהקלטנו באותו היום. אנחנו מפחדים להשמיע את זה כי אנחנו בטוחים שהוא ישנא את זה. השיר מתנגן ושלושתנו בוהים למרחקים כאילו נבוכים מעט. השיר מסתיים ולכמה שניות יש שתיקה, שנראה כי מאשרת את החששות הגרועים ביותר שלנו. אז מיילס קם, מחייך. 'זה פאקינג נהדר - אני לוקח את זה לחברת התקליטים מחר, תנו לי קלטת'. אנחנו המומים. הוא אוהב את זה. היינו בטוחים שהוא ישנא את זה, אבל כמו מיילס הריח כסף והתחיל לתכנן. השיר הוא ROXANNE".

גם סטינג תיאר את אותו רגע בלתי נשכח בספרו האישי, וכך הוא שחזר בהתלהבות את יום ה-26 בינואר 1978: "מיילס קופלנד השלישי צועד בניצחון אל תוך האולפן עם קווי המתאר הבסיסיים של חוזה עם חברת התקליטים A&M לסינגל החדש שלנו ROXANNE, וגם עם רעיון חדש לשם האלבום. OUTLANDOS D'AMOUR הוא שילוב מוזר של אספרנטו וג'יבריש, שמיילס מגלגל ומתענג עליו בפיו במבטא צרפתי פארודי שחייב הרבה יותר למכללה שלו בבירמינגהם, אלבמה, מאשר לסורבון. ההתחזות למין קולונל טום פארקר כפרי תהפוך לאסטרטגיה קבועה ומוכרת של מיילס בכל פעם שהוא מעלה הצעה יצירתית ורוצה להצחיק אותנו כדי למוסס כל ספק רציני. OUTLANDOS D'AMOUR הוא ללא ספק כותרת משונה, אבל היא דיברה לחוש האבסורד המשותף של כולנו, ומאחר ולאף אחד אחר לא היה רעיון טוב יותר – OUTLANDOS D'AMOUR זה מה שנבחר".

טנגו בתחפושת של רגאיי וטעות מביכה על הפסנתר

השיר ROXANNE, שסטינג כתב בהשראת ביקור ברובע החלונות האדומים בפריס, אכן נמסר לחברת התקליטים A&M. סטינג קיבל את ההשראה לשיר כשצפה בזונות שהסתובבו סביב המלון הזול והמרופט שבו שהתה הלהקה ברובע מונמארטר בפריס, בזמן שהם שימשו כמופע חימום ללהקות פאנק אחרות. את השם עצמו הוא שלף מכרזה עתיקה של המחזה "סיראנו דה ברז'ראק" שהייתה תלויה במסדרון המלון, שם נקראה אהובתו של סיראנו בשם רוקסן. ואם תאזינו היטב לשניות הפתיחה של השיר, תוכלו לשמוע צליל צורם של אקורד פסנתר עמום ומיד אחריו צחקוק קל של סטינג – מדובר בטעות אמיתית לגמרי! סטינג היה עייף ומותש מסשן ההקלטות המייגע, נשען לאחור באולפן מבלי להסתכל, והתיישב בטעות בישבנו על מקלדת הפסנתר. השלישייה התגלגלה מצחוק, והם החליטו לא למחוק את הטעות ולהשאיר את הפיקנטיות הזו בהקלטה הרשמית.

הדבר המרתק ביותר בשיר, שמייחד אותו מעבר להיותו המנון הזונות המפורסם ביותר בהיסטוריה, הוא האופן שבו סטיוארט קופלנד ואנדי סאמרס מנגנים בחוסר תיאום קצבי כמעט מופגן לאורך הבתים – וזה נשמע פשוט נהדר! ובניגוד מוחלט לכל מה שחושבים, ROXANNE אינו בנוי כלל על מקצב רגאיי. כפי שסטינג עצמו הודה לימים, מדובר למעשה במקצב של טנגו! תחשבו על הגאונות והחוצפה: שלושה בחורים אלמוניים מגיעים משום מקום ומצליחים להערים על כל תעשיית המוזיקה ולגרום לכולם לחשוב שטנגו הוא בעצם רגאיי לבן.

השיר יצא כסינגל באפריל 1978 ונכשל כישלון חרוץ. ה-BBC סירב להכניס אותו לרשימת ההשמעה, לא בגלל שהיה "מוחרם" רשמית, אלא בגלל הנושא הרגיש (זנות). מיילס קופלנד לא התבלבל. הוא ניצל את ההזדמנות והדפיס מודעות ענק שהכריזו בגאווה: BANNED BY THE BBC. הטריק השיווקי המבריק הזה הפך את הלהקה בן לילה למורדים מסוכנים בעיני הציבור.

מפצצות פאנק ועד לבובה מתנפחת

אם השנה היא 1978, ואתה להקה חדשה שרוצה להשאיר חותם מיידי על הסצנה המוזיקלית, אתה פשוט חייב לפתוח את אלבום הבכורה שלך עם שיר פאנק עצבני ומהיר. למען האמת, פוליס מעולם לא הייתה באמת להקת פאנק, למרות שיש לא מעט מאזינים שטועים ומגדירים את OUTLANDOS D'AMOUR כאלבום פאנק רק בגלל רצועת הפתיחה המחשמלת NEXT TO YOU. הוא רחוק מלהיות פאנק אותנטי: קופלנד אולי הולם בתופים כמו מטורף וסטינג עושה מאמץ אדיר להישמע כמו פאנקיסט זועם וצעיר (אני פחות אוהב את אופן השירה הזה שלו), אבל מנגינת הגיטרה של אנדי סאמרס – כולל סולו סלייד מבריק – והפזמון הקליט והמתוק, הם כל דבר חוץ מפאנק מסורתי.

וזה ממש לא אומר שהשיר פחות ממצוין. פוליס הייתה אחת הלהקות הבודדות שהחשיבו הקלטת שירים ממלאי מקום כפגיעה חמורה בכבודן המקצועי. הם יצרו אלבום בכורה מהודק, תמציתי ומגובש כל כך שזה פשוט תענוג לאוזניים. אולי שיר אחד או שניים לא בולטים כמו האחרים, אבל זה רק משרת ומבליט את עוצמתו של הרוב המכריע. בין הקטעים המהירים הנוספים כאן תמצאו את PEANUTS ההיתולי והמשעשע, שמתהדר בפזמון מסחרר ובסולו גיטרה במהירות האור מאת אנדי סאמרס, לפני שהשיר מקבל פתאום תפנית אוונגרדית עם סולו סקסופון דיסוננטי ומוזר שמנגן סטינג בעצמו, ואז חוזר למסלול.

השיר הזה נכתב כעקיצה סרקסטית ומלאת ארס כלפי רוד סטיוארט, שחברי הלהקה חשו שאיבד את נשמתו האמנותית לטובת מנעמי הזוהר והסלבריטאיות.

אם תרצו לשמוע את פוליס במצב רוח רציני, חודר ועוצמתי יותר, תקשיבו לקטע הבלתי ניתן לעצירה TRUTH HITS EVERYBODY – רוקר שמגדיר מחדש את המושג אנרגיה. "האמת פוגעת בכולם, האמת פוגעת בכל אחד" – פשוט וחותך, אבל שימו לב להרמוניות הקוליות הנונשלנטיות של "וו-הו" בפזמון; הפרטים הקטנים והאלגנטיים האלה הם שמזניקים שיר לדרגת מופת! וכמובן, צלצול הפעמון החגיגי והקודר שמלווה את הקטע – של מי לעזאזל היה הרעיון הגאוני הזה?

ומה לגבי SO LONELY? כאן מדובר ברגאיי מובהק וממכר. סטינג פשוט שאל והעתיק את מהלך האקורדים הבסיסי של השיר מלהיט הענק של בוב מארלי, NO WOMAN NO CRY! אבל ברגע שהשיר מתחיל לרוץ, היללות מלאות הכאב של סטינג על בדידותו וגורלו מתפרצות ומגיעות לשיא בפזמון ההיסטרי "כל כך בודד, כל כך בודד...". האם יש מישהו ששומע את הבית האחרון בשיר, שבו סטינג זועק בטירוף חושים "אני מרגיש כל כך בודד...", ולא מסכים שזהו אחד מרגעי בניית המתח הגדולים יותר בכל שנות קיומה של הלהקה?

עוד פנינה באלבום היא CAN'T STAND LOSING YOU – אולי השיר המקפיץ והקצבי ביותר בתקליט כולו, המונע באמצעות ליין בס פועם ומשגע של סטינג, לצד חלק אמצעי מלא באפקטים של הד ואווירה קסומה. סטינג כתב את מילות השיר בחמש דקות בלבד, כשהוא מתאר נער צעיר שמאיים בהתאבדות לאחר שחברתו נוטשת אותו. עטיפת הסינגל המקורית יצרה שערורייה רבתי: הופיע בה אדם עם חבל תלייה כרוך לצווארו, כשהוא עומד על גוש קרח נמס שמתחתיו דולק תנור חימום ביתי! ה-BBC שוב הזדעזע מהעיסוק הבוטה בנושא ההתאבדות ומיהר להחרים את הסינגל, מה ששוב סיפק למנהל מיילס קופלנד חומר שיווקי משובח.

אי אפשר לפסוח גם על HOLE IN MY LIFE הפרנואידי והנואש, שאי אפשר לעמוד בפני הגרוב האגרסיבי והפשוט שלו. השיר מכיל מהלכים קוליים מבריקים בהשראת הביטלס ואפילו ליין גיטרה יורד שמזכיר בבירור את SUNNY AFTERNOON של להקת הקינקס (נו, בכל זאת סאמרס היה שם, בסיקסטיז, לצד הגדולים ההם). מוזיקאים פחות מוכשרים היו מסתפקים בגרוב בסיסי, אבל השלישייה הזו פשוט לא יכלה לוותר על מורכבות מוזיקלית.

הקטע שסוגר את האלבום, MASOKO TANGA, מוכיח שפוליס שלטה במקצבי עולם ובמוזיקה אפריקאית כבר מיומה הראשון. הסגנון המרתק הזה יגיע אמנם לשיא בשלותו באלבומם השלישי ZENYATTA MONDATTA, אבל MASOKO TANGA אינו נופל מאף קטע אינסטרומנטלי מתקדם שהוציאו בהמשך. אנדי סאמרס מפנה כאן את הבמה ומנגן תפקיד מלווה בלבד, כי מרכז הכובד הוא חטיבת הקצב המטורפת של סטינג וקופלנד. משום מה, נדיר לשמוע את סטינג מפגין את מלוא יכולות הבס הטכניות שלו, והקטע הזה הוא אחת ההוכחות המובהקות לכמה שהוא בסיסט ענק שאינו מוערך דיו. וסטיוארט קופלנד? הוא פשוט מפגין שם ביצועים שגורמים לך לתהות האם לא זורם בעורקיו דם אפריקאי של ממש.

אם בכל זאת מחפשים פגמים באלבום, הם נמצאים אולי בשני קטעים פחות מבריקים: BORN IN THE 50'S והקטע BE MY GIRL - SALLY, העוסק באנדי סאמרס שמתאהב בבובה מתנפחת. זה הוא קטע משעשע כשהמוזיקה מנגנת, אבל מונולוג השירה התיאטרלי שסאמרס מקריא שם באמצע נשמע ניסיוני מדי וקצת מוזר.

בין ריקנות מניפולטיבית לתמהיל רוק מושלם

כשהתקליט המלא יצא בנובמבר, המבקרים היו חצויים לחלוטין. הם לא ידעו איך לעכל את השלישייה הזו. ברולינג סטון נכתב בביקורת אז: "בתקליט הבכורה של הלהקה הזו, הסולן / בסיסט הראשי, סטינג, שר במגוון סגנונות. יש קול גבוה שמזכיר את ריי דייויס בשירי האהבה, קצת ניחוח ג'מייקני בשירי הרגאיי, קצת זיעה של רוג'ר דלטרי ועוד. סטינג נשמע כמו בחור שזה עתה מונה לסמל ומחפש קול שיגבה את הדרגות החדשות שלו.

גם הלהקה שלו מציעה משהו קטן לכולם. המוזיקה שלהם עדיין נשמעת לא מלוטשת למרות שמדובר במותג גל חדש שמופק מספיק כדי לאפשר לחבר'ה האלה להפוך ליקירי הרדיו המיינסטרימי של היום. ובכל זאת, ההכלאה של ההשפעות שלהם התמזגה לסגנון יעיל שמחובר על ידי סוג תפקידים חסכוניים שגורמים לשירים לבלוט ברדיו. מבחינה מוזיקלית, לתקליט הזה יש אחדות ודחף משכנעים.

ברמה הרגשית, הכל נראה חלול במקצת. סטינג, כזמר וככותב שירים, מתייצב כפאנקיסט, שלא יכול להתאפק מהפיכת הכל למשחק רוק אמנותי. הוא כל כך עדין בחומר עד שהוא לא מצליח להשקיע בו הרבה תחושה. השירים פועלים אך ורק כאוספי ביטויי יוקרתיים ("לא סובל לאבד אותך") שנזרקים באקראי כדי למשוך את תשומת ליבך.

תנוחת הפאנק שלהם היא לא יותר ממעשה מניפולטיבי. אין שום סכנה במוזיקה הזו ואף ספונטניות או תשוקה שהפאנק והרגאיי דורשים. אפילו כשסטינג אומר, "יש חור בחיים שלי", הוא לא יכול לשכנע אותנו שזה משאיר אותו ער לילות - ואנחנו יודעים שזו עוד התנשאות. וככל שהרגשות גדולים יותר, כך הוא גורם להם להישמע קטנים יותר. הרגאיי של פוליס הוא טריק מקומם ומתנשא. בתור בידור, התקליט אינו מונוטוני אך הריקנות המכאנית שלו מתחפשת לתחושה שגורמת לך להרגיש מרומה. אתה נשחק מכל העמדת הפנים המתוחכמת והמחושבת". אאוץ'. המבקר טום קארסון פשוט הרגיש מרומה.

אבל לא כולם הסכימו עם הקביעה הנחרצת הזו. במגזין המתחרה, STEREO REVIEW, התמונה הייתה שונה לחלוטין: "הם אומרים שאתה חייב גימיק. ובכן, לפוליס יש כזה, וזה כל כך טוב שזה סוג של הלם שאף אחד לא חשב על זה קודם לכן. מה שהם עושים הוא לבנות את השירים שלהם עם הקדמות ופסוקים בקצב רגאיי לבן, ואז להחליף זאת בבת אחת בלהקת רוק סטנדרטית המשלבת תחושה הרמונית של להקת פופ באמצע שנות השישים.

יש להם גם גימיק נוסף והוא שהם להקת הרוק הצעירה והקשה ביותר (לא פאנק, לא פופ) ששמעתי מזמן. יש להם שירה מהשורה הראשונה, תחושת תחכום הרבה מעבר לשנים שלהם, ועבודה אינסטרומנטלית שמצליחה להשיג משהו שחשבתי שהוא כמעט בלתי אפשרי: להפוך את הקונספט של שלישיית הרוק לקיים ומעניין שוב. תוסיפו לכך עבודת הפקה נהדרת ששומרת על תחושה חיה ויש לכם תמהיל מרגש".

חוקי המשטרה כובשים את מצעדי הפזמונים

אז מי צדק? המבקר שזיהה "תמהיל מרגש" או זה שחש "מרומה"? ובכן, הקהל אמר את דברו, אבל זה לקח זמן. התקליט OUTLANDOS D'AMOUR לא היה להיט מיידי. למעשה, הוא בקושי זז במצעדים במשך כמעט שנה שלמה. רק באפריל 1979, לאחר שהלהקה כבר צברה קהל בהופעות חיות, A&M הוציאה מחדש את הסינגל ROXANNE. הפעם, הוא זינק למקום ה-12 בבריטניה. בעקבותיו, ביוני 1979, יצא מחדש CAN'T STAND LOSING YOU והגיע עד למקום השני המכובד. 

רק אז, באוקטובר 1979, כמעט שנה לאחר יציאתו, התקליט עצמו הגיע סוף סוף לשיא של מקום 6 במצעד התקליטים הבריטי ומקום 23 באמריקה.

נראה שה"ריקנות המכאנית" וה"העמדה המתוחכמת" שזיהה הרולינג סטון היו בדיוק מה שקהל חובבי הגל החדש חיפש. הפוליס הגיעו, והם עשו זאת בתנאים שלהם - ועם חוקי המשטרה שלהם. עבור להקות רבות באותה תקופה, אלבום ברמה כזו היה נחשב לפסגת הקריירה, וזה לא פחות מנס גלוי ששני האלבומים הבאים של פוליס הלכו והשתבחו אפילו עוד יותר. נכון, היו באותה תקופה הרכבים שיכלו לכתוב רוקר מהיר כמו NEXT TO YOU, אבל אף אחד לא היה מסוגל לייצר יצירות מופת כמו DON'T STAND SO CLOSE TO ME שיבואו בהמשך. תחשבו על OUTLANDOS D'AMOUR כעל ה-PLEASE PLEASE ME של פוליס: אלבום בכורה סוחף, רענן ובועט של שלישיית נגנים מבריקה שפתחה מבערים בדרך לפסגת עולם הרוק, עד שהגיעו אל ה"אבי רואד" שלהם ששמו "סינכרוניסיטי".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים