רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 בפברואר (3.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"ברור שאם אדם עובר סערה כלשהי בחייו, זה בדרך כלל בא לידי ביטוי במוזיקה, ולפעמים זה די מועיל. אני חושב שזה כנראה עזר לי, אבל הייתי מוותר על הכל תמורת בריאות טובה.

עד כה, זה סיבוב ההופעות המהנה ביותר שהיה לי אי פעם. באמת. אין לזה שום קשר למקומות הגדולים יותר או לאנשים שמלקקים לנו יותר. זה פשוט כי הבטן שלי כבר לא מפריעה לי. אני אוכל. אכלתי אתמול בלילה פיצה ענקית. זה היה כל כך נחמד שיכולתי לעשות את זה, וזה פשוט משפר את מצב הרוח.

במשך חמש שנים, בזמן שסבלתי מהבעיה בבטן, רציתי להתאבד כל יום. התקרבתי לזה הרבה פעמים. אני מצטער שאני כה ישיר לגבי זה. זה הגיע למצב שבו הייתי בסיבוב הופעות, שוכב על הרצפה, מקיא מקיא אוויר כי לא יכולתי להקיא באמת. וכל זה, עשרים דקות לפני שהייתי צריך לעלות לבמה. הייתי שר ומשתעל דם. זו לא דרך לחיות. אני אוהב לנגן מוזיקה, אבל משהו שם לא היה תקין. אז החלטתי לטפל בעצמי.

אבל שוב, תמיד פחדתי שאם הבעיה בבטן תיעלם, לא אהיה כל כך יצירתי. מי יודע? יש שירים חדשים עכשיו. בכל אלבום שעשינו עד כה, תמיד נשארו לנו שיר אחד עד שלושה מעבר למה שהיינו צריכים, ובדרך כלל הם היו די טובים – כאלו שאהבנו מאוד – אז תמיד היה לנו על מה להישען. לכן האלבום הבא הולך להיות ממש מעניין, כי לא נשאר לי כלום. אני מתחיל מאפס. אני לא יודע מה אנחנו הולכים לעשות." (קורט קוביין, סולן להקת נירוונה, בשנת 1994)

הלילה שבו פיט טאונסנד זרק את הכבוד שלו לפח. ב-3 בפברואר בשנת 1981 הופיעה להקת המי בתיאטרון ריינבאו בלונדון - וזו הייתה הופעה מוזרה עד נוראית.

להקת המי, מההרכבים החשובים והרועשים בתולדות הרוק, עלתה לבמה להופעה שהייתה אמורה להיות חגיגה של מוזיקה וכוח. בפועל, זו הפכה להופעה מוזרה, מביכה ועד נוראית, שנחרתה בזיכרון הקולקטיבי של המעריצים כרגע שפל גרנדיוזי.

הגיטריסט והמוח היצירתי של הלהקה, פיט טאונסנד, הגיע לאולם כשהוא כבר נמצא במצב צבירה אחר לגמרי משאר בני האנוש. הוא שתה הרבה יותר מדי עוד לפני שהאקורד הראשון נוגן, וברגע שהחל לשיר, היה ברור לכל הנוכחים באולם שמשהו מאוד מוזר קרה איתו. טאונסנד היה שיכור כלוט, התנודד על הבמה כמו ספינה בלב ים סוער, ולא נתן לרוב השירים להסתיים כמו שצריך. במקום הריפים המדויקים והאנרגיה המתפרצת שאפיינה אותו, הקהל קיבל מטח של קללות, ולרוב הוא פשוט ניגן עם גבו לקהל, מנותק לחלוטין מהמתרחש.

זו הייתה תקופה סוערת עבור הלהקה. הם היו בסיבוב הופעות לקידום התקליט החדש שלהם, FACE DANCES, תקליט שניסה להגדיר מחדש את הסאונד שלהם לשנות השמונים עם המתופף החדש, קני ג'ונס, שנכנס לנעליו הגדולות של קית' מון. אבל הדרמה האמיתית התרחשה מאחורי הקלעים ועל הבמה. טאונסנד שתה בכבדות ועשה הרבה סמים קשים בזמן סיבוב ההופעות הבריטי הזה. זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי, הביט בחברו המתפורר על הבמה והיה משוכנע שאם טאונסנד ימשיך כך, הוא יסיים בדיוק כמו חברם המנוח, המתופף הפרוע שמת ממנת יתר רק שנים ספורות קודם לכן.

הסוף של אותו סיבוב הופעות היה בלתי נמנע. הגיטריסט נכנס למרפאה לגמילה, זמן קצר לאחר סיום הסיבוב, בניסיון להציל את חייו ואת הקריירה שלו. שנתיים לאחר מכן, בראיון חושפני וכואב, הוא הסביר לירחון פלייבוי את הלך הרוח שהוביל לאותו ערב קטסטרופלי: "התרגלתי להתנהג רע מאוד. פעם הייתי כל כך מחוק שבעצם השפלתי את הלהקה בפומבי. הופענו באולם ריינבאו בלונדון. זה היה בתחילת 1981 והמשכתי לעצור שירים ולנשוא נאומים בפני הקהל. המשכתי לנגן סולואי גיטרה ארוכים וממושכים של תווים מעוותים ורעים. הייתי משנה את נושא השיר וממציא שירים תוך כדי - והכל נגד שאר הלהקה. זאת למרות שידעתי שזאת לונדון, וידעתי שהחברים והמשפחה שלי כולם שם, ובכוונה בחרתי את היום הזה כדי לחרבן את ההופעה. פשוט הפסקתי לדאוג. זרקתי את הכבוד שלי לפח".

המפיק הידוע ירה פעמיים! ב-3 בפברואר בשנת 1967 ירה המפיק ג'ו מיק למוות בבעלת הבית שלו בלונדון. לאחר מכן הוא ירה בעצמו. הלהיט הגדול שמיק הפיק היה ללהקת הטורנדוס בשם TELSTAR.

המפיק הבריטי, רוברט ג'ורג' ("ג'ו") מיק, נחשב לאגדה מוזיקלית, והמצאותיו הפכו לאבן דרך בעולם ההפקות. מיק החל לפעול בשנות החמישים, בתוך עולם מוזיקלי שמרני. היו אלה ימים שבהם כל ההקלטות נעשו ב"טייק" אחד בלבד, ללא אפשרות להוסיף ערוצי שירה, צלילים נוספים או מניפולציות אולפניות אחרות. מיק, שחי את עולם ההפקות ועבד מסביב לשעון, תר ללא הרף אחר הצליל החדש. ג'ו מיק לא היה סתם מפיק; הוא היה המקבילה הבריטית לפיל ספקטור, רק בלי הכסף הגדול. הוא עבד מהבית, הקליט זמרים באמבטיה כדי להשיג הד מיוחד, והיה משוכנע שחייזרים מנסים ליצור איתו קשר.

היהלום שבכתר שלו היה ללא ספק התקליטון TELSTAR. אירוע סובייטי מכונן היה הניצוץ שהוביל אותו לתהילה אמיתית. בשנת 1957 שיגרו הרוסים לוויין לחלל ובתוכו הכלבה לייקה, שמצאה את מותה שעות ספורות לאחר השיגור. הלוויין שידר אותות לכדור הארץ, והמירוץ לכיבוש הירח בין ברית המועצות לארצות הברית יצא לדרך. מיק שאב השראה מההרפתקה החללית וגיבש קונספט להפקה מוזיקלית ייחודית ועתירת אפקטים באווירת החלל. למעשה, צלילים אלו נוצרו באמצעים ביתיים כמו נשיפה בקשיות בתוך כוסות מים ליצירת בועות, הורדת מים באסלה ועוד, אותם עטף באפקטים אולפניים חדשניים. הנעימה האינסטרומנטלית, שהפיק ללהקת הטורנדוס, תפסה את רוח התקופה בצורה מושלמת.

השיר הזה לא היה סתם להיט – הוא היה היסטוריה. TELSTAR הפך לשיר הראשון של להקה בריטית שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, הישג בלתי נתפס באותם ימים (עוד לפני הביטלס!). הצליל הייחודי והחללי של השיר הושג באמצעות שימוש בכלי נגינה אלקטרוני מוקדם בשם קלאביולין, שנשמע כמו סינטיסייזר פרימיטיבי. ישנה שמועה עקשנית שקולות ההמראה של החללית בפתיחת השיר היו למעשה הקלטה של מיק מוריד את המים בשירותים שלו ומשמיע את זה לאחור. מיק עצמו טען שהוא רצה ליצור צליל שנשמע כמו רקטה בחלל שממריאה, והוא בהחלט הצליח.

אבל ההצלחה של TELSTAR הביאה איתה קללה. מלחין צרפתי בשם ז'אן לדרו תבע את מיק בטענה שהשיר גנוב מיצירה שלו בשם "הצעדה של אוסטרליץ". בעקבות התביעה, כל התמלוגים האדירים מהלהיט העולמי הוקפאו. מיק, שיכול היה להיות מיליונר, מצא את עצמו תפרן, כשערימות של כסף מחכות לו בבנק שאסור לו לגעת בהן. חייו האישיים הפכו למערבולת, ובשנת 1963 הוא נעצר באשמת שידול. המעצר חשף את נטייתו המינית, שהייתה אסורה אז על פי החוק הבריטי.

בעקבות החדשות המסעירות צפו ניסיונות סחיטה מצד מאהבים קודמים, ששחררו את הפרנויה הסמויה שקיננה בו. בכאבו הרב הוא החל לערוך ניסויים בנטילת גלולות, וההזיות שחווה העצימו את אמונתו שאחרים גונבים את הגימיקים המוזיקליים שלו. הוא היה בטוח שעוקבים אחריו לכל מקום ושהוא כישלון מהלך. המוות העסיק אותו רבות, והוא נהג להקליט קולות בבתי קברות בניסיון ללכוד את קול המתים. ניסיונו ליצור קשר עם רוחו של באדי הולי המנוח הפך לאובססיה אישית.

הוא היה משוכנע שהרוח של הולי מתקשרת איתו ומזהירה אותו. באופן מצמרר, ה-3 בפברואר היה בדיוק יום השנה השמיני למותו של באדי הולי בתאונת מטוס. מיק, שהיה שרוי בדיכאון עמוק ופרנויה (הוא האמין שחברת התקליטים DECCA שתלה מיקרופונים מאחורי הטפטים בקירות שלו), ראה בתאריך הזה סימן גורלי. מצבו הכלכלי היה בכי רע והוא עמד במטבח דירתו בצפון לונדון, כאשר פטריק פינק, עוזר האולפן שהקים מיק בקומה העליונה (אותו כינה "האמבטיה"), הגיע לעוד יום עבודה.

באותו בוקר מר בעלת הבית של מיק, ויולט שנטון בת ה-52, עלתה לדירה שלו. שנטון הייתה אישה סבלנית בדרך כלל, אבל הרעש הבלתי פוסק מהאולפן המאולתר והאיחורים בתשלום שכר הדירה שברו אותה. היא הגיעה לדרוש את הכסף שמגיע לה, או אולי רק לבקש קצת שקט. היא עלתה במדרגות לאולפן בעוד פינק נשאר בקומה התחתונה. לפתע פרצה מריבה קולנית בין השניים, שנקטעה בקול ירי. שנטון נורתה בגבה, נפלה במדרגות ונחתה ללא רוח חיים למרגלותיו של פינק ההמום. בעודו מנסה להבין מה לעזאזל קרה, כיוון מיק בן ה-37 את הרובה, שהיה שייך לבסיסט הטורנדוס - היינץ ברט - אל ראשו שלו וירה. שכן שהיה במקום סיפר: "שמעתי ירייה ומיד לאחר מכן ראיתי בחור צעיר שרץ החוצה וצעק שהייתה תאונה".

המשטרה הגיעה במהירות לזירה ומיהרה להפנות אצבע מאשימה כלפי פינק, אך בדיקה העלתה שהרובה נקי מטביעות אצבעותיו. זה היה סוף טרגי ומיותר לשני אנשים. בנתיחת גופתו של מיק נתגלו שרידים של סם שלדבריו גורם לעיוות בתפיסת המציאות. פינק מסר אז שמיק היה מוטרד מאוד מעסק מוצרי החשמל שהפעילה שנטון עם בעלה בבניין. "הוא היה בטוח שמצותתים לו משם ומנסים לגנוב את רעיונותיו", אמר העוזר.

האירוניה הגדולה והעצובה ביותר התגלתה רק לאחר מותם. כשלושה שבועות בלבד לאחר הרצח וההתאבדות, בית המשפט פסק לטובתו של מיק בתביעת זכויות היוצרים על TELSTAR. הכסף שוחרר, הצדק יצא לאור, אבל בשביל ג'ו מיק, ויולט שנטון והעתיד המזהיר שיכל להיות להם – זה היה כבר מאוחר מדי. כך הסתיימה לה קריירה מפוארת של גאון מיוסר, שהצליח להגיע לכוכבים אבל התרסק על המדרכה האפורה של המציאות.

בעיתון "עולם הקולנוע" נכתב בזמנו: "ג'ו מיק, מחבר הפזמונים המוכשר, מצא את מותו בחדר בו עסק בחיבור להיטים לזמרים כמו היינץ, להקת הטורנדוס ולהקת חלות הדבש. הוא נמצא הרוג מירייה. מיק היה מודאג לאחרונה בשל עסקיו. רק לפני שנה אמר לאחד מידידיו: 'אני אדם עשיר למדי וברצוני להפוך למיליונר, אבל זהו ביזנס לא בטוח'. לאחר שהעסקים הלכו והידרדרו, לא מצא מיק מוצא אחר מלבד הירייה".

היום בו המוסיקה של הביטלס מתה עסקית. ב-3 בפברואר בשנת 1969 נפגשו הביטלס עם אלן קליין וג'ון איסטמן במשרד הישיבות בבניין חברת אפל, לונדון. במהלך הפגישה מונה רשמית קליין למנהל העסקים של הלהקה.

בלב ליבה של לונדון, בתוך משרד הישיבות המפואר אך הכאוטי בבניין חברת אפל, התכנסה הלהקה המפורסמת בעולם לפגישה ששינתה את פני ההיסטוריה של הפופ לנצח. האווירה בחדר הייתה טעונה בחשמל סטטי של אגו וחשדנות, כאשר ארבעת המופלאים – ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר – ישבו מול שני אנשי עסקים אמריקאים שהגיעו מעבר לים כדי להציל, או אולי להטביע, את האימפריה הכלכלית השוקעת שלהם.

מצד אחד של הזירה עמד ג'ון איסטמן, עורך דין ניו יורקי מלוטש, אחיה של לינדה (אשתו לעתיד של פול), שייצג את האסכולה השמרנית והמשפחתית. מהצד השני עמד אלן קליין, כריש עסקים ממולח מניו ג'רזי, האיש שהגדיר את עצמו כרובין הוד של הפופ ולבש סוודר גולף שהפך לסימן ההיכר שלו. קליין, שכבר הספיק לעשות שמות בניהול של הרולינג סטונס, הגיע חמוש בקסם אישי מחוספס ובהבטחות הרים וגבעות שהקסים בעיקר את לנון.

במהלך הפגישה הדרמטית הזו, הוטלה הפצצה: אלן קליין מונה רשמית למנהל העסקים של הלהקה. ההחלטה לא התקבלה פה אחד, והיא סימנה את תחילתו של הסוף עבור החברות המופלאה בין הארבעה. המשימה המיידית והבוערת של קליין הייתה להיכנס לעובי הקורה, לבחון מקרוב את מצב הכספים הרעוע של אפל (למרות ההכנסות העצומות, המזומנים נזלו כמו מים), ולמצוא דרך יצירתית למנוע מחברת NEMS להמשיך ולגזור קופון שמן. חברת NEMS, שהייתה בבעלותו של המנהל בריאן אפשטיין המנוח וכעת מנוהלת על ידי אחיו, קלייב אפשטיין, החזיקה בחוזה דרקוני שאפשר לה לנגוס רבע מהרווחים של הלהקה – מצב שקליין הגדיר כבלתי מתקבל על הדעת.

פול מקרטני היה נגד המינוי הזה של קליין וכל הסיפור הזה מהרגע הראשון. הוא ראה בקליין דמות מפוקפקת ולא אמינה, והעדיף בבירור את משפחת איסטמן, מה שיצר קרע בלתי ניתן לאיחוי בינו לבין ג'ון, ג'ורג' ורינגו, שהרגישו שהוא מנסה להשתלט על העניינים דרך המחותנים שלו. פול אפילו ניסה להתייעץ עם מיק ג'אגר לגבי קליין, ומיק פלט משהו כמו "הוא בסדר, אם אתה אוהב את הסוג הזה", אמירה שלא בדיוק עזרה לפזר את הערפל. בסופו של דבר, המצב הפך לסיטואציה של שלושה נגד אחד, ופול נאלץ לבלוע את הצפרדע, לפחות זמנית.

המינוי של קליין ב-3 בפברואר היה המסמר האחרון בארון הקבורה של שיתוף הפעולה ההרמוני. שלב אחר שלב כולל פרטי מידע מפתיעים ונדירים מאד שמשלימים את הפאזל של הדרמה הגדולה הזו - נמצא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!". בסופו של דבר, האינטואיציה של פול התבררה כנכונה, והרומן עם קליין הסתיים שנים מאוחר יותר בתביעות משפטיות אינסופיות, אך באותו יום חורפי בלונדון, הפור נפל והלהקה הגדולה בעולם הפכה לעסק מפולג ומסוכסך.

הזיקית בואי נחתה בג'ונגל והחליטה להאיץ ל-160 פעימות בדקה. ב-3 בפברואר בשנת 1997 יצא אלבום חדש לדייויד בואי ושמו EARTHLING.

בדיוק שבועות ספורים לאחר שחגג יום הולדת 50, גיל שבו רוב כוכבי הרוק מתחילים להוציא אוספים נוסטלגיים או פורשים, בואי עשה את המהלך הכי לא צפוי בספר: הוא לבש מעיל יוניון ג'ק עוצר נשימה שעיצב עבורו אלכסנדר מקווין, הפנה את גבו למצלמה על העטיפה, וצלל ראש בראש לתוך סצנת המועדונים הרותחת של לונדון.

דייויד בואי, זיקית הרוק האולטימטיבית, החליט באלבום זה לנטוש את הרוק התעשייתי שאפף את אלבומו הקודם, OUTSIDE, ולערוך ניסוי עם צליל אלקטרוני. זו הייתה תקופה שבה רוח של חדשנות שטפה את אירופה. בואי נמשך מיידית לטרנדים כמו דראם אנד בייס וג'אנגל, שאומצו על ידי אמנים כמו גולדי. בעוד הרכבים כמו מאסיב אטאק ופורטיסהד תרמו לטריפ-הופ צליל אפל יותר, חושני ונינוח יותר, בואי חיפש את האנרגיה התזזיתית, המהירה והכאוטית יותר. דיוויד בואי הפך למעריץ נלהב של המוסיקה האלקטרונית החדשה הזו, והחליט שהפעם הוא לא מתכוון לשבת בצד ולהביט בה מתרחשת.

תהליך ההקלטה עצמו היה מהיר בצורה מסחררת, כמעט כמו הקצב של השירים עצמם. בניגוד לפרויקטים קודמים שנמשכו חודשים ארוכים, EARTHLING הוקלט ברובו תוך כשבועיים וחצי בלבד באולפני LOOKING GLASS בניו יורק. בואי נכנס לאולפן עם הגיטריסט ריבס גברלס והמפיק מארק פלאטי, כשהם משתמשים בטכנולוגיות הקלטה דיגיטליות מתקדמות (הארד דיסק במקום סרטי הקלטה מסורתיים) שאפשרו להם לגזור ולהדביק דגימות וריפים של גיטרה בזמן אמת. התוצאה הייתה מה שבואי כינה "תצלום קולי" של הרגע – מיידי, מחוספס וללא פילטרים מיותרים.

קחו למשל את הלהיט הגדול ביותר מתוך האלבום, LITTLE WONDER. השיר, שנשמע כמו רכבת הרים אלקטרונית, מכיל בתוכו מחווה משעשעת במיוחד לסרט של דיסני. במהלך השיר, בואי למעשה מונה את שמותיהם של כל שבעת הגמדים משלגיה – מדופי ועד סליפי – כחלק מהטקסט, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר לשלב בתוך טראק דראם אנד בייס קשוח. זה הוכיח שבואי לא איבד את חוש ההומור שלו.

עוד פנינה נסתרת בתקליט היא השיר DEAD MAN WALKING. על פניו, זהו שיר רוק-דאנס מודרני, אבל ההיסטוריה שלו הולכת אחורה עד לשנות השישים העליזות. ריף הגיטרה המרכזי בשיר הוא למעשה מתנה שקיבל בואי מג'ימי פייג', הגיטריסט של לד זפלין. פייג', שעבד כנגן אולפן צעיר באותה תקופה, לימד את בואי את הריף הזה, ובואי שמר אותו במגירה במשך עשורים שלמים עד שמצא לו את הבית המושלם בשנת 1997.

ואם חשבתם שהשילוב בין אלקטרוניקה לגיטרות הוא נועז, בואי לקח את זה צעד אחד רחוק יותר בשיר SEVEN YEARS IN TIBET. הטקסט הושפע מספרו של היינריך הארר, ובצעד חסר תקדים, בואי הקליט גרסה נוספת לשיר הזה בשפה המנדרינית במלואה, שנקראה A FLEETING MOMENT, מה שהפך אותו לאמן הלא-אסייתי הראשון שהגיע למקום הראשון במצעדים בהונג קונג. זה היה בואי במיטבו – גלובלי, סקרן וחסר גבולות.

אי אפשר לדבר על EARTHLING בלי להזכיר את השיר שסוגר את החוויה עבור רבים (למרות מיקומו באלבום), I'M AFRAID OF AMERICANS. למרות שהשיר מזוהה מאוד עם האלבום הזה, הוא התחיל את חייו בגרסה שונה לחלוטין בפסקול הסרט SHOWGIRLS. הגרסה שהופיעה ב-EARTHLING קיבלה תפנית חדה ואפלה יותר, הרבה בזכות הרמיקס של טרנט רזנור מלהקת NINE INCH NAILS, שהפך את השיר להמנון פרנואידי על ההשתלטות האמריקאית הגסה על התרבות העולמית.

אז EARTHLING לא היה רק ניסיון לחקות את הצעירים, אלא בשורה של אמן ותיק שמסרב להפוך למוצג מוזיאוני. הוא לקח את הצלילים של המועדונים המחתרתיים, עטף אותם בכריזמה שרק הוא יכל לספק, והגיש אותם להמונים בעטיפה נוצצת. גם אם המבקרים הרימו גבה באותו רגע, המבחן של הזמן הוכיח ששוב, בואי הקדים את כולם בצעד אחד לפחות. וסיבוב ההופעות לקידום האלבום הביא אותו גם לישראל, כשהקהל פה ציפה ממנו להביא רק להיטים והיו שהתבאסו מהתוצרת החדשה שלו. אחרים פה אהבו את זה - מאד! דבר אחד בטוח - איש לא נשאר אדיש מזה.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "אם היה ספק איזה אמן הותיר את הרושם הגדול ביותר בסיבוב ההופעות המשותף של דייויד בואי וניין אינץ' ניילס – האלבום החדש של בואי מספק רמז. כמעט כל שיר כאן מתאפיין בריפים חזקים ותעשייתיים ובשירה מעובדת אלקטרונית, מהסוג שטרנט רזנור כל כך אוהב. בואי אולי היה המופע המרכזי בסיבוב ההוא, אבל כמו רוב המעריצים שהגיעו להופעות, נראה שגם הוא היה שם בעיקר כדי ליהנות ממופע החימום.

וזה לא דבר רע. אלבום הקאמבק של בואי משנת 1995, OUTSIDE, היה שילוב שאפתני של קונספט עתידני ומוזיקה תעשייתית, אך הוא היה מוגזם מבחינה אמנותית. באלבום ההוא, בואי ושותפו ליצירה בריאן אינו כפו על השירים קו עלילה מאולץ. מה שהיה חסר ב'אאוטסייד' הוא קצת מהאיפוק המוזיקלי ומתחכום הפופ שרזנור העניק ללהקתו שלו. וזה בדיוק מה שבואי מביא לתקליט החדש, הטוב ביותר שלו מאז SCARY MONSTERS של שנות ה-80.

באלבום החדש בואי נותן לשירים לספר את הסיפור. נעלמו קטעי הקישור המדוברים והעיטורים האוונגרדיים הבומבסטיים. במקומם, הרצועות כאן מקושרות רק על ידי כוחן של הגיטרות העמוסות, האנרגיה ועוצמת מקצבי התופים והבס המתפצפצים, אווירת ה'מלחמה הרוחנית-טכנולוגית' במילים, והבריטון המוכר של בואי. הוא משתמש במוזיקת ​​דראם-אנד-בייס – הטרנד הלוהט כרגע בקרב תקליטני טכנו בריטיים – כבסיס קצבי לאורך כל האלבום, וגם חוזר לקטלוג שנות ה-70 שלו בכמה רצועות. אם בואי החליש את האזהרות שלו לגבי עתיד טכנולוגי פרוע ב'אאוטסייד' באמצעות קו עלילה נדוש, הרי שהפעם הוא נשמע משכנע יותר. רק בשני השירים האחרונים הצליל והחזון של בואי מתחילים לאבד תנופה.

ובכל זאת, אפשר לברך על ההתלהבות המתמשכת שלו להרפתקאות מוזיקליות חדשות. האלבום אולי אינו פורץ דרך, אבל הוא בהחלט לוכד את הלך הרוח של התרבות הפופולרית העכשווית – מהייסורים של הרוק התעשייתי האמריקאי ועד לאקסטזה של מוזיקת ​​הדאנס הבריטית".

היום בו המוסיקה מתה. ב-3 בפברואר בשנת 1959 נהרגו באדי הולי, ביג בופר וריצ'י ואלנס בתאונת מטוס.

בתקופה האחרונה של חייו היה באדי הולי מוטרד מאד. הוא רטן נגד מנהלו, נורמן פטי, על תמלוגים שלטענתו הגיעו לו אך לא אליו. כיצד אחרי שנה של הופעות ללא הרף נותרו הוא וחברי להקתו, הקריקטס, ללא כסף רב? השאלה הזו הדירה שינה מעיניו. האצבע המאשימה של הולי הופנתה לכיוונו של פטי ובאוקטובר 1958 החליט לשלחו לדרכו. חודש לאחר מכן נפרד הולי גם משני חבריו ללהקת הקריקטס, שלא אהבו את הכיוון המוזיקלי הקליל יותר שהוא בחר להובילם בו. עם החלטתו לעבור לניו יורק, הם החליטו להישאר בטקסס ולהמשיך לעבוד עבור פטי. הפיצול של הולי עם פטי גרם לבעיות משפטיות והקפיא את כספו של הזמר שהבין את המצב העגום ונאלץ לצאת לסיבובי הופעות כדי לשלם את החשבונות. הוא היה כוכב ענק, אבל חשבון הבנק שלו היה ריק.

בינואר 1959 יצא הולי לסיבוב נוסף, עם להקת ליווי חדשה. היו אלו הגיטריסט טומי אלסופ, המתופף קארל באנץ' וכבסיסט גייס הולי את ויילון ג'נינגס, שבכלל היה גיטריסט וסיפר: "באדי ואני היינו חברים, כשיום אחד הוא פנה אליי וביקש שאצטרף לסיבוב שלו. הוא קנה גיטרה בס ואמר שיש לי שבועיים ללמוד לנגן בה". לתוך האוטובוס הרעוע בסיבוב ההופעות החורפי, לצד באדי הולי ולהקתו, נכנסו גם הזמר ריצ'י ואלנס (ריצ'רד ולנזואלה), הזמר ביג בופר (ג'יילס פרי ריצ'רדסון) ואחרים. הולי היה הכוכב הגדול של הסיבוב. גלגלי האוטובוס יצאו לדרך ואיתם תקווה גדולה לעוד סיבוב שיגיע לסיום מוצלח, אך המציאות טפחה על פניהם במהירות אכזרית.

מדי יום דאג הולי להתקשר לניו יורק לאשתו מריה אלנה, כדי לשאול לשלומה ולעדכן היכן הוא נמצא וכמה שסיבוב ההופעות גרוע ביותר מבחינת תנאים. מזג האוויר היה חורפי וקפוא ביותר ואמנים רבים, שהצטרפו לסיבוב בשביל הכסף והחשיפה, הצטופפו באוטובוס ולא זכרו קור שכזה בחייהם עד אז. לוח ההופעות לא תוכנן כהלכה והאמנים נאלצו לגמוע בסבל דרכים מקפיאות, מסוכנות וארוכות מדי, בין מופע למופע. לא פעם נסע האוטובוס המיושן והלא מתוחזק בתוך סופות שלגים ורק הצלילים המלהיבים שהפיקו החברים בהופעותיהם המשותפות חיממו את האווירה לזמן מה. זה היה סיבוב הישרדות, לא סיבוב הופעות.

לא פעם שבק מנוע האוטובוס באמצע הנסיעה ולא פעם חשבו האמנים כמה היה זה רעיון רע להסכים להצעה להצטרף למסע זה. הם ירדו מהבמה עם בגדיהם המיוזעים וקרסו על אחד המושבים הקשים מעט, כדי לנסות להירדם ולשכוח מתנאי הדרך ולשכוח מלעשות כביסה. ג'נינגס: "למדתי שיעור חשוב מאד על השואו ביזנס מאותו סיבוב".

ביום הראשון של פברואר היה האוטובוס בדרגו לגרין ביי. טומי אלסופ שחזר את הזוועה: "אין לי מושג מאיפה הביאו לנו את הגרוטאה המקרטעת שהחימום לא עבד בה. בדרכנו לגרין ביי דמם לפתע האוטובוס. בחוץ השתוללה סופת שלגים וזה היום בו חטף המתופף שלנו כוויית קור ברגלו, ששינתה את צבעה לחום מטריד, ונאלץ להתאשפז. נאלצנו לשרוף כל מיני ניירות, במעבר בין המושבים, כדי ליצור קצת אש ולנסות להתחמם איתה".

למחרת הגיע האוטובוס לחניה מול אולם הריקודים SURF שבאיווה. מקום שנראה כמו לקוח מעולם אחר. התקרה שבו כוסתה בציורי כוכבים ואת הקירות עיטרו סמלים של גלישה. המופע נקבע ברגע האחרון וזה היה נדיר שאמנים ידועים הגיעו בחורף להופיע שם. מנהל האולם, קארול אנדרסון: "הם הגיעו באיחור ניכר ולא הייתה להם ההזדמנות לנוח בבית מלון ולהחליף את בגדיהם. באדי היה תשוש, כעס על התנאים והחליט לשכור מטוס להופעה הבאה במינסוטה. האמנים, שהגיעו אליי להופיע, לא נהנו מזה ימים ממנוחה הגונה וחימום טוב". בהוראתו של הולי, שכר אנדרסון מטוס קטן מדגם בוננזה, צעד שהתברר כקטלני. השדרן המקומי, בוב הייל, היה בהופעה עם אשתו. "בזמן שישבנו שם, ניגש אלינו ביג בופר וביקש לשים את ידו על בטנה ההריונית של אשתי. הסכמתי והוא אמר שהוא ממש מתגעגע לעשות זאת לבטן של אשתו. מה שקרה באותו רגע ומה שקרה אחר כך כל טילטל אותנו מאד".

כ-1,200 בני נוער הגיעו באותו ערב לאולם. האמנים היו לבביים וחתמו לכל דורש, על גבי שולחן שהוצב לצד הבמה. את הערב פתח האמן המקומי והאהוב, פרנקי סארדו, ששימח, הרקיד והיה אנרגטי מאד. אחריו עלה ביג בופר והצחיק את כולם. ריצ'י ואלנס עלה לבמה ולא נרשמה אכזבה ולו לרגע. הוא שר את "לה במבה", עם המילים הזרות שרוב הקהל לא הבין אך נהנה לרקוד איתן. הוא ריגש גם כששר את להיטו "דונה", שנכתב על אהובתו, דונה פוקס (שאביה אסר עליה לצאת איתו). הבחורות בקהל השתגעו ממנו. הוא היה צעיר וסקסי בעיניהן החולמות, עם החולצה הירוקה-כחולה שלבש.

בגלל שהמתופף הקבוע שלו סבל מכוויות קור בידיו, התיישב מתופף מחליף וממושקף שהלם בתופים לפי הקצב. כן, היה זה באדי הולי, שתוופף גם במופע הבא של הערב, עם דיון והבלמונטס. בוב הייל: "דאגנו שהקהל לא יבחין שבאדי הוא המתופף. הורדנו מהתופים את הזרקור ושמנו כובע לראשו שהסתיר את פניו. בסוף ההופעה פניתי לדיון וביקשתי ממנו שיציג את הלהקה. אז הוא הציג כל אחד מהם ובסוף ניגש למתופף וחשף את זהותו. באדי קפץ משם, נטל לידו גיטרה והתחיל לנגן ולשיר בזמן שחברי להקתו התמקמו על הבמה והצטרפו אליו, לקול שאגות הקהל". מחוץ לאולם שרר קור מקפיא אך בין הקירות האווירה הייתה חמה. מה זה חמה? לוהטת!

קארול אנדרסון הצליח להשיג מטוס וניגש לבאדי כדי לבשר לו שהתענוג יעלה 106 דולר ושיש מקום בטיסה לשלושה בלבד. בשעת חצות תם האירוע והולי התקשר למריה, אך לא סיפר לה על כוונתו לטוס משם הלאה. כששמעו שאר האמנים על המטוס, הם החלו לריב על השמת ישבנם על אחד הכיסאות בו. ריצ'י ואלנס לא אהב לטוס אך נתקף געגועים לביתו, מאס בנסיעה באוטובוס והתחנן להצטרף לטיסה. באדי הולי, שהיה טייס חובב, השתוקק כבר לעלות למטוס עם הקריקטס שלו, אבל ואלנס לא הפסיק להתחנן ומטבע נזרק לאוויר וקבע שהוא ניצח ולכן הגיטריסט, טומי אלסופ, נאלץ להמשיך עם השאר באוטובוס. השמיים של ה-3 בפברואר 1959 היו נקיים מעננים, הכוכבים נצצו והצינה הייתה חודרת עצמות. המקומיים ידעו שסופה גדולה מתקרבת, אך באדי הולי היה נחוש להמשיך בתוכניתו.

ויילון ג'נינגס היה אמור לעלות גם הוא למטוס, אך ביג בופר, שחש ברע בגלל השפעת שתקפה אותו, ביקש לטוס במקום לנסוע מרחק רב באוטובוס הקפוא, כשגופו גדל המימדים מצטופף בקושי במושב העץ הקשיח. ג'נינגס פינה לו את מקומו במטוס בנדיבות שעלתה לו בחייו של חברו, אך הצילה את חייו שלו. לאות תודה ניגש הולי לבסיסט שלו ואמר בצחוק, "אני מקווה שהאוטובוס שלכם יקפא". ג'נינגס התלוצץ בחזרה - "ואני מקווה שהמטוס שלך יתרסק...." - משפט שירדוף אותו כל שארית חייו.

שלושת הנבחרים עלו למושב האחורי ברכב של קארול אנדרסון, שאחז בהגה כשלצדו ישבו אשתו ובנו בן השמונה. גלגלי הרכב נעו במסלול לכיוון שדה התעופה של מייסון סיטי, כשבינתיים נאספו עננים כבדים בשמיים ושלג החל לרדת. בתוך הרכב נהנתה משפחת אנדרסון משיחה ערנית ושמחה עם שלושת הנוסעים שישבו מאחור. ארבעים דקות אחרי חצות הגיע הרכב לשדה התעופה.

הולי, ואלנס וביג בופר דאגו לשלם את דמי הטיסה לפני עלייתם למטוס, כשאנדרסון לוחץ את ידם לתודה ולשלום. ואלנס וביג בופר נכנסו ראשונים והתיישבו במושבים האחוריים כשהם מחייכים על גורלם הטוב. באדי הולי נכנס אחריהם והתיישב ליד הטייס. אנדרסון: "איחלתי לו את הטוב ביותר והוא חייך והודה לי. זה היה הדבר האחרון שאמרנו זה לזה". למטוס הועמסו גם שקיות רבות של בגדי הופעה, שהשלושה הבטיחו לכבס עבור חבריהם, שנותרו מאחור. הגיטרה של ביג בופר נתחבה ליד מושב הטייס, רוג'ר פיטרסון בן ה-21. דלת המטוס נסגרה, המנוע הופעל, המדחפים הסתובבו במהירות והגלגלים פנו לכיוון מסלול ההמראה לפארגו.

פיטרסון היה נטול הכשרה לטיסה בתנאי ערפל. כמו כן, המטוס היה מצויד במכשיר ניווט שהציג את כיוון תנועת המטוס במהופך למכשיר מודרני יותר שיצא אז. לא ברור אם פיטרסון היה מיומן להטיס לפי המכשיר הישן, ורבים משערים שהוא חשב שהוא נוסק מעלה, בעוד שלמעשה הוא צלל מטה אל האדמה. קארול אנדרסון צפה במטוס. "הם הגיעו עד לקצה מסלול ההמראה והחלו להמריא. נכנסתי לאוטו כשלפתע החלטתי להביט שוב לכיוון ההמראה. לפתע אורות המטוס נעלמו. חשבתי שזה בסדר וזו אשליה אופטית".

המטוס לא הגיע ליעדו וכל ניסיון ליצור קשר עמו נתקל בדממה רועמת ומטרידה מאד. ג'רי דויאר, הבעלים של החברה שהשכירה את המטוס, נכנס מיד לפעולה ונכנס למטוס כדי להמריא ולבדוק את השטח מלמעלה. בשעה 9:35 בבוקר הוא ראה על הקרקע המושלגת שברים ברורים של מטוס. הוא חזר מיד לשדה התעופה, נכנס למכוניתו ודהר לכיוון מקום ההתרסקות.

אנדרסון הובהל על ידי המשטרה לסור מיד לשטח ולזהות את גופות האנשים, שלפני זמן קצר עוד דיברו וצחקו איתו. הוא מיהר להגיע וראה כיצד אחת מכנפי המטוס קרעה את האדמה הקפואה. "בתחילה ראיתי את גופותיהם של באדי וריצ'י. לאחר זמן קצר גילינו את ביג בופר כשגופתו מוטלת מעבר לגדר. חיפשנו אחר הטייס וכשטיפסתי על שברי המטוס, גיליתי אותו בפנים. נאלצנו לקרוע את גוף המטוס כדי להוציאו משם". הולי היה בן 22 במותו. ואלנס בן 17 וביג בופר בן 28. המוסיקה נעצרה בחריקת בלמים נוראית.

הידיעה על ההתרסקות פשטה במהרה לתקשורת, עוד לפני שהרשויות הספיקו להודיע לקרובי משפחות הנספים באופן אישי. מריה אלנה שכבה במיטתה בשעת בוקר כשבחילת היריון תקפה אותה. אז קיבלה טלפון מחברו של הולי, לו ג'ורדנו, שמסר כי הוא בדרכו אליה ואסר עליה לפתוח את הטלוויזיה עד שיגיע. דבריו גרמו לאפקט ההפוך, כשהיא מיהרה להדליק את המכשיר ומבזק החדשות החשיך את חייה. למחרת היא הפילה את תינוקם ולא הייתה מסוגלת להגיע לטקס הלוויה, אותו הנחה האב בן די ג'ונסון, שחיתן את השניים רק כחצי שנה לפני כן. הטרגדיה של אובדן העובר הובילה את רשויות החוק האמריקני לאסור, לפי חוק, נקיבת שמות בעת דיווח על תקרית קטלנית, עד שהמשפחות מקבלות דיווח על כך באופן פרטי. חוק זה נשמר עד היום.

אחיו של הולי, טראביס: "לא ידעתי שהוא הלך להופיע במסיבת ריקודים חורפית. הפעם הראשונה שזה נודע לי היה כשיצאתי מעבודתי לאכול ארוחת צהריים בבית ואז אשתי בישרה לי שעלי להוריד את בגדי העבודה, ללבוש בגדים נקיים וללכת מיד לבית של אמא שלנו. שאלתי אותה מדוע והיא פלטה ששמעה בחדשות שבאדי היה במטוס שהתרסק וכולם מתים. כשהגעתי לאמי כבר מצאתי אותה מתייפחת ושואלת אותי אם הדיווח בתקשורת נכון. השבתי שכנראה כן. כך קיבלנו את הבשורה. זה היה בתקשורת עוד לפני שבישרו לנו על כך באופן אישי".

גם אשתו ההריונית של ביג בופר קיבלה את הבשורה מהתקשורת. בינתיים שהתה אמו של ואלנס בלוס אנג'לס וכיבסה בגדים במרפסת האחורית שבביתה כשהחדשות היכו בה והיא נפלה בכאב על הרצפה. אחותו של ואלנס, קוני: "בא אליי חבר לכיתה ואמר לי: 'את האחות של ריצ'י, נכון? האם הוא באמת מת?'. השבתי לו שאין מצב ושהוא רק מקנא. אבל הוא השיב ששמע על כך בחדשות וכשהגעתי הביתה, הבנתי לחרדתי שהוא צודק".

למחרת הטרגדיה החליטו שאר האמנים ההמומים, שנסעו באוטובוס וניצלו, להמשיך את סיבוב ההופעות כמתוכנן – ההצגה חייבת להימשך, אכזרית ככל שתהיה. החדשים שהוצבו מיד במקום שלושת הנספים היו הזמרים פביאן, פרנקי אבאלון וג'ימי קלנטון. ויילון ג'נינגס שר שם את שיריו של הולי המנוח, כשגרונו חנוק מדמעות.

אבל נראה היה שצל שחור המשיך לרחף מעל האנשים שקשורים לאירוע. ב-20 בספטמבר 1959 נמסר בניו יורק טיימס שמעריץ בן 15 של באדי הולי, סטיבן פייק, לא יכול לשאת את מות אלילו וחישמל את עצמו למוות על ידי חיבור אוזניות רדיו לשקע חשמל. הקללה המשיכה לרבוץ על מי ששר בלהקת הקריקטס אחרי מותו של הולי. רוני סמית' צורף ללהקה להמשך סיבוב ההופעות החורפי, אבל בשנת 1962 הוא אושפז בבית חולים לאחר שימוש מוגזם בסמים ותלה את עצמו באחת המקלחות שם, ב-25 באוקטובר 1962. הזמר שצורף אחריו ללהקה, דייויד בוקס, מצא את מותו, יחד עם שלושה אנשים, בהתרסקות מטוס ביוסטון טקסס, בשנת 1964, באופן מצמרר שחיקה את גורלו של הולי.

שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1971, יצא לאור שיר חדש של הזמר דון מקלין, "אמריקן פאי". לפי השיר - מקלין סיפר שהיה מחלק עיתונים צעיר כשראה את הכותרות על ההתרסקות, והחוויה הזו עיצבה את השיר כולו. בפתיחתו הוא שר: "אבל חודש פברואר גרם לי לרעוד / עם כל עיתון שמסרתי / חדשות רעות בפתח הדלת / כשקראתי על כלתו האלמנה / משהו נגע בי עמוק בפנים". השיר הפך ללהיט ענק ורבים חשבו מאז, בטעות, ש"היום בו המוסיקה מתה" הייתה כותרת העיתונים שהתנוססה בזמן אמת וסיפרה על הטרגדיה. אבל האמת היא שהמוסיקה מעולם לא מתה. היא נשארה עבורנו, מוקלטת, כדי שנהנה ממנה ונבין איזו טרגדיה זו הייתה.

אינתה עומרי! ב-3 בפברואר בשנת 1975 מתה הזמרת המצרית, אום כולתום.

העולם הערבי עצר את נשימתו, ואז שחרר אותה בצעקה גדולה ומרה. הזמרת המצרית, אום כולתום, מתה. האישה שהחזיקה גרון של זהב וריאות של ברזל הלכה לעולמה, והשאירה אחריה מיליוני מעריצים המומים וכמות לא הגיונית של מטפחות בד ספוגות דמעות. המוות שלה לא היה סתם עוד ידיעה בעיתון של הבוקר; מותה של הזמרת הפך לאירוע אבל לאומי.

לא מדובר כאן בעוד כוכבת פופ ששרה להיט וחצי. המעמד שלה היה משהו שקשה לתפוס היום. "הסמלים של מצרים הם הפירמידות, הנילוס ואום כולתום, והיא הגדולה מבין השלושה", אמרו אז אנשים, והם לא צחקו בכלל. היא הייתה המונומנט הרביעי, רק כזה שנושם, שר, ומרכיב משקפי שמש כהים בגלל בעיות רפואיות בעיניים (ולא סתם בשביל הסטייל, למרות שזה עבד לה מצוין).

כשהיא מתה עקב אי ספיקת כליות, מצרים נכנסה לתקופת אבל עמוק. הלווייתה, שנערכה בקהיר, הייתה מהגדולות שתועדו אי פעם בתולדות המדינה. אני מדבר על מספרים בלתי נתפסים – למעלה מארבעה מיליון אנשים יצאו לרחובות. כן, קראתם נכון. זה היה כאוס מוחלט ומרגש, כשמיליוני אנשים מילאו את הרחובות כדי לחלוק כבוד אחרון. הקהל, שכלל גם אזרחים מן השורה וגם דמויות פוליטיות, היה כל כך סוחף שמסע ההלוויה שלה נמשך שעות מהצפוי. למעשה, ההמון היה כל כך היסטרי שהם חטפו את הארון מהמשמר הרשמי ונשאו אותו על כתפיהם ברחובות קהיר במשך שעות ארוכות. הלווייתה של אום כולתום נתפסה על ידי הממשלה כניצוץ פוטנציאלי לצרות נוספות. השלטונות ממש חששו שהאבל יהפוך להתפרעויות, כי כשאתה לוקח למצרים את הקול של אמא, הם לא נשארים רגועים.

מדינות מעטות נתנו הערצה דומה לזמרת. היא התחילה את דרכה בכלל כנערה בכפר קטן בשם תמאיי א-זהאירה, שם אביה האימאם נהג להלביש אותה בבגדי בנים כדי שתוכל לשיר שירי דת בפני גברים מבלי לעורר שערורייה. משם היא צמחה להיות "כוכב המזרח" (כאוכב א-שרק), האישה שכל קונצרט שלה ביום חמישי הראשון של החודש היה משתיק רחובות שלמים. הצבא המצרי עצר אז את פעילויות האימונים שלו. המצרים הישוו אותה לאדית פיאף הצרפתייה. במונחים אמריקאים, היא הייתה שילוב של אלביס פרסלי וג'ניס ג'ופלין. תחשבו על זה רגע – הכריזמה של אלביס והנשמה המיוסרת של ג'ופלין, הכל עטוף בשמלה ארוכה ומטפחת יד מפורסמת שהיא החזיקה קבוע כדי לספוג את הזיעה מהתרגשות (נטען כי המטפחת הזו גם הכילה אבקה ממנה אהבה הגברת להסניף).

היקף האבל העצום היה עדות למקומה שאין שני לו בחברה המצרית. וחשוב גם לציין - מעבר להופעותיה המרשימות ויצירותיה המיוחדות, היא פעלה לא פעם נמרצות נגד ישראל. אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, היא לא ישבה בבית לבכות על מר גורלה. היא יצאה לסיבוב הופעות ענק כדי לגייס כספים לשיקום הצבא המצרי, ותרמה מיליונים למאמץ המלחמתי. השירים שלה היו פסקול של דור שלם, אבל פוליטית, היא הייתה בצד השני של המתרס באופן מובהק. אפשר לכתוב על זה ספרים. מעניין איך היא הייתה מתנהגת לאחר שהושג הסכם שלום בין ישראל ומצרים. נותר לנו רק לדמיין את זה.

אבל בואו נדבר רגע על המוזיקה, וספציפית על יצירה שכולם מדברים עליה. זה לא היה סתם שיר; זה היה אירוע היסטורי המכונה "מפגש העננים", שכן זה היה שיתוף הפעולה הראשון בינה לבין יריבה המושבע, המלחין מוחמד עבד אל-והאב. המנגינה של היצירה הזו בלתי נשכחת. מהדברים היפים יותר שיש במוסיקה המצרית. ובהקלטה הידועה שומעים, כבר בהתחלה, איך הקהל נכנס לאקסטזה.

המילים של השיר הזה, שנמשך בהופעה חיה לפעמים כמעט שעה (כי למה לקצר כשאפשר לאלתר?), מספרות סיפור קורע לב. הנה תרגום חופשי של הטקסט המופיע שם: "עם האור שלך, שחר חיי הפציע. הלב שלי מעולם לא ראה אושר לפניך. הלב שלי מעולם לא ראה דבר בחיים מלבד טעם הכאב והסבל". תודו שזה דרמטי ברמות.

עוד נכתב בשיר: "הו חיי ליבי, אתה יקר יותר מחיי. למה לא פגשתי את אהבתך לפני זמן רב? כל מה שראיתי לפני שעיני ראו אותך היה חיים מבוזבזים. איך הם יכולים להחשיב את החלק הזה כחלק מחיי? אתה חיי ששחרם מפציע עם אור שלך". זו פואטיקה שמסבירה בדיוק למה הקהל היה נכנס לאקסטזה (שנקראת בערבית "טרב") וצועק לה לחזור על אותה שורה שוב ושוב ושוב. אושיק לוי, אותו ליוויתי כעשרים שנה כקלידן, סיפר לי לא פעם כיצד בשנת 1967, כשהיה בהופעות בפריס - הוא הצליח להסתנן לאולם אולימפיה ולראות הופעה שלה ואת כל התופעה מסביבה. הוא אמר לי שזה היה אחד הדברים המדהימים יותר שראה בחייו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459