רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 באוגוסט (4.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "רוק'נ'רול אינו אלא ג'אז עם קצב יצוק מאחוריו" (קית' ריצ'רדס, מהרולינג סטונס, בספרו האוטוביוגרפי)

דרמה בטקסס: הערב, 4 באוגוסט בשנת 1969, שבו לד זפלין כמעט והתרסקה בדאלאס. הלהקה הבריטית הגיעה לעיר הגדולה בטקסס כשהיא על גג העולם, אך נתקלה בערב בלתי נשכח שכלל תקלות טכניות מביכות, חום אימים וביקורת קטלנית בעיתון המקומי. אז איך קרה שבסופו של דבר הקהל פשוט סירב לתת להם לרדת מהבמה?

הלהקה, שהספיקה לשחרר את תקליט הבכורה פורץ הדרך שלה בינואר של אותה שנה, הייתה בשיאו של מסע הופעות אינטנסיבי בצפון אמריקה, כובשת קהלים ומגדירה מחדש את גבולות הסאונד. אבל באותו ערב, בתוך אולם הסטייט פייר קולוסיאום הלוהט והלח, משהו השתבש. למעשה, כמעט הכל השתבש.

הערב נפתח עם להקת חימום מקומית, חביבת הקהל מדאלאס, שנקראה THE SOUTHWEST F.O.B. למחרת בבוקר, מבקר המוזיקה של העיתון המרכזי בעיר, ה-DALLAS MORNING NEWS, לא היסס לקבוע נחרצות כי "להקת החימום גנבה בקלות את ההצגה מלד זפלין". הסיבות, לדבריו, היו פשוטות: "הצליל במערכת ההגברה היה ברור יותר במהלך הופעתה, והחום באולם עדיין היה נסבל". זו הייתה רק יריית הפתיחה במתקפה שלו.

כאשר חברי לד זפלין עלו לבמה, הם נתקלו בסיוט הגדול ביותר של כל זמר: שקט מהכיוון שלו. מערכת המיקרופונים פשוט קרסה. שני השירים הראשונים של הלהקה, שהיו אמורים להרעיד את קירות האולם, בוצעו כמעט ללא שירה. בזמן שהצוות הטכני רץ בהיסטריה על הבמה בניסיון נואש לתקן את התקלה המשפילה, הסולן רוברט פלאנט לא איבד את העשתונות. הוא החל להתלוצץ עם הקהל המיוזע, סיפר בדיחות ושמר על אווירה קלילה. אבל בפנים הוא כעס.

כשהסאונד סוף סוף חזר, הלהקה נתנה את כל מה שהיה לה, אבל המבקר מה-DALLAS MORNING NEWS נשאר לא משוכנע. הוא סיכם את החלק האמנותי בקביעה שהחומר שלד זפלין ביצעה היה "חסר דמיון", אך בכל זאת מצא נקודת אור אחת: "ג'ימי פייג' הוא גיטריסט מצוין", הוא הודה. כנראה שגם המבקר הקשוח ביותר לא יכול היה להתעלם מהווירטואוזיות של פייג', שאצבעותיו ריחפו על צוואר הגיטרה ויצרו צלילים שלא נשמעו כמותם עד אז.

אך כאן הסיפור מקבל תפנית מעניינת. עיתון אחר שסיקר את המופע צייר תמונה שונה לחלוטין. הדיווח השני אישר גם הוא שהסאונד היה בעייתי ושהחום היה כבד מנשוא, אבל הוא התמקד בתגובת הקהל. ולפי הדיווח הזה, הקהל פשוט היה באקסטזה. למרות כל הבעיות, המעריצים בטקסס לא הרפו מלד זפלין. הם צרחו, רקעו ברגליים וסירבו לתת ללהקה לסיים את הערב. הלחץ האדיר מהקהל עשה את שלו, והלהקה נאלצה לחזור לבמה לא פחות מארבע פעמים להדרנים סוחפים.

כשהשלישייה הפכה לתשיעייה: הרגע בו הביטלס יצרו קסם טהור באולפן. ב-4 באוגוסט בשנת 1969 הקליטו ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון את הקולות ההרמוניים בשיר BECAUSE.

לונדון, 4 באוגוסט 1969. האוויר באולפני EMI המפורסמים שברחוב אבי רואד בלונדון טעון במתח וביצירתיות מתפרצת. להקת הביטלס מתכוננת לסשן מרהיב ליצירת התקליט שייקרא על שם הרחוב עצמו. ובתוך כל היצירה הזו עמד להתרחש רגע של הרמוניה מושלמת, תרתי משמע, שייחרט בדפי ההיסטוריה של המוזיקה.

מדובר ביצירה מהפנטת וענוגה בשם BECAUSE. ביום הראשון של החודש הונח הבסיס, כאשר הוקלט טייק ראשוני של הרמוניות קוליות. אך זה היה רק החימום. ב-4 באוגוסט, התכנסו ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון באולפן מספר 2 המרווח. המשימה: להפוך את השיר למשהו שטרם נשמע כמותו מצדם. תחת שרביטו של המפיק המוזיקלי ג'ורג' מרטין, שהסכים לחזור לעבוד עם הלהקה בתנאי שיניחו לו להפיק "כמו בימים הטובים", ניגשה השלישייה למלאכה.

מרטין, שהיה בעל הכשרה קלאסית, לא הסתפק ב"תשירו יפה ביחד". הוא כתב עבורם את תפקידי ההרמוניה המורכבים על דף תווים, והנחה כל אחד מהם בדיוק איזה צליל לשיר כדי ליצור את המארג הקולי העשיר. הם עמדו צפופים מסביב למיקרופון אחד, שלושה קולות שונים שמתמזגים לאחד, והקליטו את שכבת ההרמוניה הראשונה. אחר כך, כדי להעצים את האפקט, הם חזרו על התהליך עוד פעמיים. התוצאה הסופית הייתה לא פחות ממפעימה: מקהלה של תשעה קולות, שכולה מורכבת משלושת חברי הלהקה בלבד. סימפוניה קולית עוצרת נשימה שהפכה לאחד מרגעי השיא הווקאליים שלהם. מעל כל זה, ג'ורג' האריסון הוסיף צליל חדשני ועתידני באמצעות כלי נגינה שהביא לאולפן לאחרונה, סינטיסייזר מוג מפלצתי, שהעניק לשיר את האווירה המיסטית והייחודית שלו.

אבל מאיפה הגיע הרעיון לשיר הזה בכלל? ובכן, כאן נכנסת לתמונה יוקו אונו. באחד הערבים, ישבה אונו ליד הפסנתר וג'ון טען שהיא ניגנה ("כנראה"... לפי דבריו) את הסונטה מספר 14 של בטהובן, הידועה יותר בכינויה "סונטת אור ירח". הוא הקשיב לה מהופנט, שאל אותה אם היא יכולה לנגן את האקורדים של היצירה מהסוף להתחלה. היא ניסתה, ומהצלילים שעלו מהפסנתר נולד המהלך של האקורדים לשיר הזה. מאז, כמעט כולם בטוחים שהשיר של הביטלס הוא היצירה של בטהובן במהופך. ובכן, בגלל שלנון אמר שזה "כנראה" הסונטה ההיא והשוואה בין שתי היצירות לאו דווקא מראה את הסונטה במהופך ובדיוק ביצירה של הביטלס - אני מאד בספק בעניין הספציפי הזה.

ומה לגבי המילים? רבים נוטים לייחס אותן ישירות ללנון, אך האמת מורכבת ומעניינת יותר. המילים הפשוטות והעמוקות, כמו "בגלל שהשמיים כחולים, זה גןרם לי לבכות" או "בגלל שהרוח חזקה, זה מעיף לי את המוח", הן תמצית המחשבה הקונספטואלית של יוקו אונו, כפי שבאה לידי ביטוי בספרה "אשכולית". הספר, שהיה אוסף של הוראות פואטיות ורעיונות אמנותיים, היווה השראה ישירה למבנה ולתוכן של מילות השיר. מי שמעמיק בסגנון הכתיבה של אונו מזהה מיד את טביעת האצבע הייחודית שלה. אפילו פול מקרטני, בספרו האוטוביוגרפי, אישר את התזה הזו וציין כי ההשפעה של אונו על המילים הייתה מכרעת. אז בבקשה, לפני שממהרים לקטול את יוקו אונו - תחשבו כמה יצירות של הביטלס ושל ג'ון לנון כאמן סולו נכתבו בזכותה.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

הקאובוי הפסיכדלי שתקע יתד. ב-4 באוגוסט בשנת 2007 מת מסרטן בכליות הזמר וכותב השירים לי הייזלווד. בן 78 במותו.

לי הייזלווד, האיש שהיה קול הבריטון העמוק מאחורי הלהיטים הגדולים של ננסי סינטרה, המפיק שהמציא את צליל הגיטרה ה"טוואנגי" של דוואן אדי, והאדריכל של סאונד שלם שזכה לכינוי "פסיכדליה של בוקרים", הלך לעולמו בגיל 78 לאחר מאבק בסרטן הכליות. אבל הסיפור שלו גדול מסך חלקיו, והמורשת שלו ממשיכה להדהד במקומות הכי לא צפויים.

הייזלווד לא היה כוכב פופ טיפוסי. למעשה, הוא בילה את רוב הקריירה שלו מאחורי הקלעים. עם מבט קשוח, קול עמוק כמו באר נפט טקסנית ושפם שהפך לסמלו המסחרי, הוא היה נראה יותר כמו הנבל בסרט מערבון מאשר כותב להיטי פופ. אבל האיש הזה, יליד אוקלהומה ובן לאיש נפט, היה גאון מוזיקלי. הוא שירת בצבא ארצות הברית במלחמת קוריאה, שם עבד כתקליטן ברדיו של הכוחות החמושים, מה שחידד את יכולותיו ואת קולו הייחודי. כשחזר לאריזונה, הוא החל לחפש את דרכו.

בשנת 1954, חייו השתנו כשפגש גיטריסט צעיר בשם דוואן אדי. הייזלווד זיהה את הפוטנציאל ולקח אותו תחת חסותו. יחד, הם התחילו להתנסות באולפן. כדי ליצור צליל ייחודי, הייזלווד רכש מיכל מים ענק והפך אותו לחדר תהודה מאולתר, מה שהעניק לגיטרה של אדי את אותו צליל "טוואנג" חד ומהדהד שהפך ללהיט עולמי. שנה לאחר מכן, ב-1955, הוא הקים את חברת התקליטים VIV RECORDS, כשהוא ממשיך לחפש את הסאונד המושלם, זה שמערבב קאנטרי, רוק'נ'רול ופופ תזמורתי.

אחרי שהוציא בשנת 1963 תקליט סולו בשם TROUBLE IS A LONESOME TOWN, שהיה תקליט קונספט על עיירה קטנה ומיוסרת, עבר הייזלווד ללוס אנג'לס. שם, בתעשייה הגדולה, קיבל טלפון מפרנק סינטרה בכבודו ובעצמו. מיסטר בלו אייז היה מודאג מהקריירה המדשדשת של בתו, ננסי, וביקש מהייזלווד לנסות להפיק לה כמה שירים.

הייזלווד, שלא פחד מאתגרים, לקח על עצמו את המשימה. הוא שינה את התדמית שלה. השיר הראשון שהקליטו יחד נכשל, אבל אז הגיע הרגע המכונן. הייזלווד כתב שיר בשם THESE BOOTS ARE MADE FOR WALKIN, במקור מנקודת מבט של גבר. ננסי שמעה אותו ואמרה לו שזה שיר נהדר, אבל יהיה הרבה יותר חזק אם אישה תשיר אותו. הייזלווד היה סקפטי, אבל נתן לה צ'אנס. הוא הדריך אותה לשיר את זה "לא כמו ילדה חמודה, אלא כמו נערה בת 16 שכבר ראתה דבר או שניים בחיים". התוצאה הייתה להיט שננעל על המצעדים והפך אותה לכוכבת בינלאומית ואת המגפיים שלה לפריט אופנה נצחי. "גם אם לא היה לי אף להיט אחר חוץ מ'מגפיים', עדיין הייתי צריך להיות אדם אסיר תודה", אמר הייזלווד בראיון זמן קצר לפני מותו, "זה שיר שתמיד יתקיים".

הכימיה בין קול הבריטון המחוספס שלו לקולה המתוק של סינטרה הייתה קסם טהור. הם הקליטו יחד שורה של דואטים בלתי נשכחים שהגדירו את אותו כסאונד פסיכדלי-מערבוני. שירים כמו SUMMER WINE ו-JACKSON הפכו לקלאסיקות, אבל היה זה SOME VELVET MORNING שהפך לפנינה הכי מוזרה ומבריקה שלהם. עם חילופי מקצבים פתאומיים בין הבתים והפזמונים ומילים סוריאליסטיות על אלה יווניה ורחובות מסתוריים, השיר הזה היה מסע פסיכדלי של שלוש דקות שהקדים את זמנו. כן, המוח שלכם כנראה נדד מיד לביצוע המצוין של רמי פורטיס וברי סחרוף, אבל רבים בעולם, כמוני, יחשבו דווקא על הגרסה הכבדה והדרמטית של להקת ונילה פאדג' מסוף הסיקסטיז.

דווקא כשהיה בשיא הצלחתו המסחרית, הייזלווד עשה את מה שידע לעשות הכי טוב: הוא הלך נגד הזרם. נמאס לו מהוליווד, והוא ארז את חפציו ועבר לשוודיה. שם, בשנות השבעים, הוא הקליט שורה של תקליטי סולו ניסיוניים ואפלים, רחוקים מאוד מהפופ שהפך אותו למפורסם. הוא נעלם מהרדאר הציבורי וחי באלמוניות יחסית במשך שנים, כשהוא נודד בין אירופה לארצות הברית.

ואז הגיעו שנות התשעים. דור חדש של אמני רוק אלטרנטיבי, מניק קייב ועד בק, מלהקת סוניק יות' ועד פריימל סקרים, החל לדבר בהערצה על הקאובוי הגולה. הם גילו מחדש את התקליטים שלו, את ההפקות הנועזות ואת הכתיבה האירונית והאפלה. לפתע, הייזלווד הפך מיוצר נשכח לסנדק של האינדי-רוק. הוא זכה לעדנה מחודשת, חזר להופיע בפני קהל צעיר ונלהב והקליט מוזיקה חדשה.

לי הייזלווד היה איש של ניגודים: יוצר להיטים סדרתי שתיעב את המיינסטרים, קאובוי קשוח שכתב עיבודים תזמורתיים עשירים, ואיש חזון שיצר עולם מוזיקלי שלם שהיה רק שלו.

גם זה קרה ב-4 באוגוסט: בואו נצלול למסע בזמן אל כמה מהרגעים הגדולים שהתרחשו סביב יום זה - כולל רגעים שעיצבו את הפסקול של החיים של כולנו.

איזו נשמה היא ארית'ה!

בשנת 1967, מלכת הנשמה, ארית'ה פרנקלין, המשיכה לבסס את מעמדה הבלתי מעורער. בשנת 1967 יצא תקליטה ARETHA ARRIVES, יצירה נוספת שהציגה את קולה העוצמתי ואת יכולתה להפוך כל שיר להמנון.

קרטיס בא עם קסמים בסרט על סמים

בשנת 1972, יצא לאקרנים הסרט SUPERFLY, ובמקביל אליו שוחרר הפסקול המהפכני של קרטיס מייפילד. הסרט, שעסק בסוחר קוקאין ניו יורקי המנסה לבצע "מכה" אחרונה ולפרוש, היה ייחודי לתקופתו בכך שהציג דמות אפרו-אמריקאית מורכבת וראשית. אך בעוד הסרט עצמו היה שנוי במחלוקת, הפסקול של מייפילד התעלה עליו והפך ליצירת מופת בפני עצמה. עם טקסטים חברתיים נוקבים וביקורתיים על חיי הרחוב ותרבות הסמים, ומצד שני עם מקצבי פ'אנק ממכרים, התקליט טיפס היישר למקום הראשון במצעדים ושהה שם ארבעה שבועות. מייפילד כתב את המוזיקה תוך כדי צפייה בתסריט ובצילומים, והתוצאה היא פסקול שחי ונושם את הסיפור, אך גם מספר סיפור עמוק וחשוב משלו, כזה שנותר רלוונטי עד היום.

קוריוזים, ימי הולדת ופרידות

בשנת 1950, בארצנו הקטנה, נולד גידי גוב, אחד מאבני היסוד של המוזיקה והתרבות המקומית, דרך להקות כמו כוורת, גזוז ודודה וקריירת סולו מפוארת. ובאותו עשור, בשנת 1947, נולד בגרמניה קלאוס שולץ, מחלוצי המוזיקה האלקטרונית ומי שהיה חבר בהרכבים משפיעים כמו TANGERINE DREAM.

מצד שני, אנו נפרדים מאמנים יקרים. בשנת 2023 הלך לעולמו בגיל 75 קלידן להקת הקינקס, ג'ון גוסלינג. ב-4 באוגוסט 2006, המוזיקה נפרדה מג'ון לוק, קלידן להקת הרוק הפסיכדלי SPIRIT, שמת מסרטן בגיל 62.

ואיך אפשר בלי סיפור מעריצים קלאסי? בשנת 1967, נערה בת 16, מעריצה שרופה של להקת המאנקיז, הצליחה להתגנב לטיסה של הלהקה ממיניאפוליס לסיינט לואיס. הסיפור אולי נשמע משעשע, אך הוא הסתיים בתביעה שהגיש אביה של הנערה נגד הלהקה, באשמת הטסת קטינה למדינה אחרת ללא אישור הוריה. ככה זה כשאתה כוכב פופ, אפילו המעריצים שלך יכולים לסבך אותך עם החוק.

בשנת 1980 קרה משהו שהביא את הרולינג סטון לדווח על ג'ון לנון:

"ג'ון לנון סיים את שתיקתו שארכה חמש שנים. ב-4 באוגוסט הוא הגיע עם אשתו, יוקו אונו, לאולפני 'היט פאקטורי' כדי להתחיל בהפקת אלבומו הראשון, מאז אלבום גרסאות הכיסוי שנקרא ROCK'N'ROLL. בין הנגנים שמלווים את לנון נמצאים הגיטריסט ארל סליק (לשעבר ניגן עם דייויד בואי), הבסיסט טוני לווין, ונגן כלי ההקשה ראלף מקדונלד (לשעבר בלהקתו של פיטר גבריאל). עמם נמצאים גם הגיטריסט יו מקרייקן, המתופף אנדי ניומארק (שתופף באלבום האחרון של רוקסי מיוזיק) ושלושה חברים מלהקת CHEAP TRICK; הגיטריסט ריק נילסן, המתופף באן אי קארלוס והזמר / גיטריסט רובין זאנדר (שקולו מזכיר את הקול של לנון). המפיק הוא ג'ק דאגלס, אותו מכיר לנון מאז שעבד כטכנאי הקלטה באלבום IMAGINE. 'השירים של ג'ון ממש קליטים', גילה אחד ששמע אותם. 'הם אפילו קליטים יותר מבעבר. יוקו בינתיים אכלה סושי ושתתה תה ירוק. השניים נראו מתוחים אך נלהבים'. האבטחה סביב אולפן ההקלטה, שבקומה השישית, מהודקת ושמו של לנון אפילו לא מופיע ברשימת האמנים המקליטים שם. ההקלטות שם נשמרות כסוד גדול. לג'ון ויוקו יש מספיק שירים לשני אלבומים. בינתיים לא ברור איזו חברת תקליטים תיקח אותם אליה".

קרב הגיטרות הגדול: מי באמת ניגן את הריף החריף? ב-4 באוגוסט בשנת 1964 יצא באנגליה תקליטון פורץ דרך של להקת הקינקס, עם השיר YOU REALLY GOT ME. אל תדאגו, הוא יגיע שם למקום הראשון במצעד המכירות.

להקה צעירה ובועטת בשם הקינקס משחררת לאוויר העולם תקליטון שעתיד לזעזע את עולם המוזיקה ולשנות את כללי המשחק. השיר, YOU REALLY GOT ME, עם ריף הגיטרה הגס, המלוכלך והעוצמתי שלו, לא ממתין לאף אחד. הוא כובש בסערה את אנגליה, מפלס את דרכו בנחישות אל הפסגה, ובקרוב מאוד ינחת במקום הראשון במצעד המכירות. אבל מאחורי צלילי הניצחון וההצלחה המסחררת, התחוללה דרמה של ממש, סערה באולפן ההקלטות שיצרה תעלומה המעסיקה חובבי מוזיקה עד היום: מי לעזאזל אחראי לסולו הגיטרה המטלטל הזה?

בעולם הרוק, לעיתים האמת היא מושג נזיל, במיוחד כשהאגו של כוכבי ענק מעורב בסיפור. וכאן, במרכז הזירה, ניצבים שניים מהשמות הגדולים של בריטניה: מצד אחד, ריי דייוויס, המוח והכותב העיקרי של הקינקס. מן העבר השני, גיטריסט צעיר ומבוקש בשם ג'ימי פייג', שלימים יהפוך את לד זפלין למפלצת רוק אימתנית, אך באותה תקופה היה נגן אולפנים להשכיר.

הסיפור של השיר עצמו הוא סיפור של מרד. ריי דייוויס כתב אותו, אך הגרסאות הראשונות היו רכות מדי לטעמו. הוא רצה סאונד פראי, חדשני. אחיו הצעיר, דייב דייוויס, הגיטריסט המוביל של הלהקה, לקח את העניינים לידיים. באקט של השראה ונדליסטית, הוא לקח סכין גילוח ופשוט שיסף את הרמקול של מגבר הגיטרה שלו, מדגם ELPICO הצנוע. התוצאה: סאונד מעוות, מנסר, רועש ומלא זעם – הצליל שיהפוך למזוהה עם השיר וייחשב לאחד מאבות הסאונד של ההארד רוק וההבי מטאל.

אבל כאן הסיפור מסתבך. המפיק, של תלמי, שלא היה בטוח ביכולות של הלהקה הצעירה, החליט "לבטח" את ההקלטה והזמין לאולפן כמה נגני סשנים, וביניהם את אותו ג'ימי פייג' מוכשר. ומכאן, הגרסאות מתחילות להתנגש.

לאורך השנים, סיפק פייג' לתקשורת סלט שלם של גרסאות, שהצליחו בעיקר לבלבל את כולם. בשנת 1974, בראיון נוקב לעיתון המוזיקה מלודי מייקר, הוא טען בנחרצות: "ריי דייוויס טוען שאני לא ניגנתי בשיר הזה. זה פשוט דברי הבל ושטויות. ניגנתי בכל התקליט הראשון שלהם וגם בכמה מהתקליטונים שלהם. ניגנתי בעיקר גיטרת ליווי. לא הייתי הגיטרה המובילה שם אבל בהחלט ניגנתי. יש שם תפקידים שאני ישר מזהה כשלי. הם אלו שצעקו על כך שלא אני ניגנתי שם. אני לא מיהרתי לצעוק את זה שניגנתי שם".

אך אם נחזור שנתיים אחורה בזמן, לשנת 1972, באותו עיתון בדיוק, הזיכרון שלו היה מעט שונה: "הקינקס לא ממש רצו אותי בסביבה כשהקליטו את השיר הזה. לא עשיתי הרבה בהקלטות שלהם. יכול להיות שעזרתי להם בכמה ריפים אבל אני לא ממש זוכר מה היה שם. אני רק זוכר שריי דייוויס ממש הראה את חוסר רצונו שאהיה באולפן".

כדי להוסיף שמן למדורת הבלבול, חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1977, הוא אמר למגזין TROUSERS PRESS: "לא ניגנתי מעולם בטמבורין בשירים של הקינקס, למרות שריי טוען שכן. ניגנתי שם בגיטרה. אבל לא ניגנתי בשיר YOU REALLY GOT ME אלא בשירים אחרים שלהם. אני זוכר שניגנתי בסשנים לתקליט הראשון שלהם". בקיצור, נראה שגם פייג' עצמו לא היה סגור על מה בדיוק קרה שם באותו יום היסטורי.

בצד של הקינקס, התמונה הייתה תמיד ברורה וחד משמעית. ריי דייוויס, בדרכו הסרקסטית האופיינית, הציג גרסה משלו לאירועים בהקדמה שכתב למדריך המוזיקה המיוחד של מגזין UNCUT על להקתו: "ג'ימי פייג' היה בסשן ההקלטה של השיר הזה, אבל הוא ניגן בו רק בטמבורין. הוא טען שניגן שם בגיטרה לאיזה כתב בארצות הברית, ברגע בו היה שיכור. ואז אחר כך הוא לא רצה להיתפס כשקרן אז לא הכחיש זאת והעניין תפח מאז".

כבר בשנת 1965, קרוב מאוד לזמן אמת, ריי דייוויס דאג להעמיד דברים על דיוקם בראיון: "כדי לנקות כל חשד, דייב דייוויס הוא שניגן את כל הסולואים בכל שיר שעשינו והוא עושה את זה הכי טוב מכולם". האח, דייב, תמיד גיבה את הסיפור הזה, ותיאר בגאווה כיצד יצר את הסאונד המהפכני עם סכין הגילוח והמגבר הפצוע שלו.

ולקינוח, כדי להוסיף עוד קורטוב של תבלין לתבשיל, גם קלידן-העל לעתיד, ג'ון לורד, ההוא מלהקת דיפ פרפל, טען פעם כי הוא זה שניגן את תפקיד הפסנתר בשיר. מצד שני, נטען שהיה זה בכלל בחור בשם ארתור גרינסלייד שניגן בפסנתר שם. עם זאת, אם תקשיבו היטב, תגלו שאת הפסנתר כמעט ואי אפשר לשמוע בהקלטה, מה שהופך את תרומתו, אם הייתה, לזניחה למדי.

אז למי להאמין? האמת, כנראה, נמצאת אי שם באובך אולפני ההקלטות של שנות השישים. אך רוב הראיות, העדויות וההיגיון הבריא נוטים באופן ברור לצד של האחים דייוויס. הסאונד הייחודי והגס של הגיטרה נשמע בדיוק כמו משהו שגיטריסט צעיר וזועם יעשה, ולא כמו עבודה של נגן אולפנים מלוטש ומקצועי.

בסופו של יום, הוויכוח הזה רק מוסיף עוד נופך של צבע לסיפור של שיר מכונן. בין אם פייג' ניגן שם גיטרת ליווי, היכה בטמבורין או סתם שתה כוס תה בפינה של האולפן, דבר אחד בטוח: הריף של השיר הזה שינה את פני הרוק לנצח. ועל זה, אף אחד כבר לא יכול להתווכח.

פיל קולינס? הוא המתופף החדש של בראשית! ב-4 באוגוסט בשנת 1970 קיבל המתופף פיל קולינס הודעה מחברי להקת ג'נסיס שהוא התקבל, אחרי אודישן שעבר, להיות המתופף של הלהקה.

ארבעה באוגוסט 1970. תאריך שאולי לא אומר הרבה לרוב האנשים, אבל עבור עולם המוזיקה, זהו יום מכונן. ביום קיץ לונדוני טיפוסי זה, קיבל מתופף צעיר ואנרגטי בשם פיל קולינס את שיחת הטלפון ששינתה את חייו ואת מסלולה של אחת הלהקות החשובות בהיסטוריה. על הקו היו חברי להקת ג'נסיס, שהודיעו לו בחגיגיות: "התקבלת!"

באותם ימים, ג'נסיס הייתה הרכב רוק מתקדם ושאפתני, אך עדיין ממש לא הכוכבת הבינלאומית שתהפוך להיות. עם שני תקליטים באמתחתה, FROM GENESIS TO REVELATION הפופי ו- TRESPASS הפרוגרסיבי, הלהקה חיפשה בנרות מתופף חדש שיחליף את קודמו, ג'ון מייהאו, שלא הסתדר חברתית עם שאר החבר'ה (הוא יגלה בהמשך שהיה אז בדיכאון תהומי) וגם לא מוסיקלית (הקלידן טוני בנקס סיפר שהם נאלצו להכתיב לו מה לנגן). המודעה שפרסמו במגזין המוזיקה מלודי מייקר הייתה צנועה: "להקה מחפשת מתופף רגיש למוזיקה אקוסטית ובה גיטרות עם 12 מיתרים". קולינס, אז מתופף מוכשר אך לא מוכר במיוחד, שמאחוריו ניסיון בלהקת FLAMING YOUTH וכמה תפקידי משחק בילדותו, קפץ על ההזדמנות.

האודישן נערך בבית הוריו הכפרי של סולן הלהקה, פיטר גבריאל, בסביבה פסטורלית שלא הסגירה את הרעש שעמד להתחולל בה. קולינס, בחור פיקח, הגיע למקום מוקדם מהצפוי. בזמן שהמתין לתורו, יעץ לו גבריאל להשתכשך בינתיים בבירכה הפרטית שם. קולינס הסכים ובעודו בבריכה, הקשיב היטב למתופפים האחרים שניגנו את קטעי המבחן ולמד בעל פה את קטעי התיפוף המורכבים מהתקליט TRESPASS. כשהגיע תורו, הוא היה מוכן ומזומן. הוא לא רק ניגן את התפקידים במדויק, אלא גם הוסיף את הטאץ' האישי שלו, שהיה מלא באנרגיה ובביטחון עצמי. חברי הלהקה, פיטר גבריאל, טוני בנקס, מייק ראת'רפורד וסטיב האקט, התרשמו עמוקות מהבחור הצעיר והשמאלי הזה עם התעוזה.

קולינס הגיע לאודישן עם חברו הקרוב מלהקת FLAMING YOUTH - הגיטריסט רוני קאריל, שהיה בטוח שדווקא הוא עבר את האודישן ושחברו המתופף לא. ובכן - הפוך גוטה, הפוך... ההצטרפות של קולינס לג'נסיס סימנה את תחילתו של עידן חדש ומופלא. הכישרון, הכריזמה והסגנון הייחודי שלו בתופים, יחד עם יכולותיו הווקאליות שהתגלו מאוחר יותר, היוו חלק בלתי נפרד מהצליל הקלאסי של הלהקה בתקופת הזהב שלה.

זה הכל יותר מדי יפה... זה הכל יותר מדי יפה... ב-4 באוגוסט בשנת 1967 יצא תקליטון חדש ללהקת SMALL FACES, עם שיר נהדר בשם ITCHYCOO PARK. אז מה יש מאחוריו? בואו לקרוא...

הזמר-גיטריסט סטיב מאריוט והבסיסט רוני ליין כתבו את השיר הזה, שעוסק בהברזה מבית הספר כדי לבלות בפארק. כמובן, עם המילים, "מה עשית שם? התמסטלתי", זה היה די ברור שהם עושים סמים בפארק, למרות שהלהקה הכחישה שזה קשור לסמים. עם יציאתו, הבי.בי.סי אסר מיד את שידור השיר בגלל התייחסויות גלויות לסמים, מבחינתו. מאריוט אמר בשנת 1975: "העניין ב'איצ'יקו פארק' היה שהמילה HIGH הפחידה את כולם. כל תחנות הרדיו. אבל השיר הזה היה אמיתי. רוני ליין ואני נהגנו ללכת לפארק שנקרא כך, אני נשבע באלוהים. נהגנו להבריז מבית הספר, אבל לא עישנו.

"פארק איצ'יקו" הוא הכינוי של פארק אילפורד בלונדון. "איצ'יקו" הוא סלנג לפרח שנמצא בפארק שנקרא "סרפד עוקץ", שעלול לשרוף את העור אם נוגעים בו. אמר ליין: "זה מקום שהיינו הולכים אליו באילפורד לפני שנים. זה היה מלא סרפדים וגרם לנו להתגרד מזה המון".

זה היה הלהיט האמריקאי הכי גדול שהיה ללהקה אי פעם (שהייתה הרבה יותר פופולרית באנגליה), אבל לפי רוני ליין, הם ראו בזה שיר בדיחה כשהם הקליטו אותו; הלהקה הייתה מסתובבת באולפן כדי להצחיק את המנהל שלה ובעל חברת התקליטים בה חתמו החברים, אנדרו לוג אולדהם. אבל השיר יצא כל כך טוב שהם התחילו לקחת אותו ברצינות.

רוני ליין הסביר: "לקחתי חלקים לשיר הזה מפזמון בשם GOS BE IN MY HEAD וגם קיבלתי את הנושא למילים במלון בבאת' או בבריסטול, שם נח לו מגזין עם תיאור של מקום כלשהו בארץ והוא היה על 'צריחים חולמים' ו'גשר של אנחות' - ואני חשבתי שזה ממש נחמד".

השיר הזה כולל את אחד השימושים הראשונים של אפקט ה-PHASING, אותו ניתן לשמוע כאשר השירה והתופים מתעוותים באמצע השיר. בזמנו נדרשו שלושה מכשירי הקלטה ליצור את זה - שניים מהם משמיעים את אותו הדבר בתדרים שונים והשלישי מקליט את התוצאה. כשמאריוט נשאל אז כיצד הושג האפקט הזה, בראיון ברדיו, הוא השיב, "זה פשוט מאד... השתנתי על סליל ההקלטה". מיד לאחר שהוא אמר זאת, הוא שם לב שרק הוא צוחק שם בחדר.

הקלידן איאן מקלייגן: "ניסינו לשחזר את האפקט הזה כשביצענו את השיר בהופעה. זה היה חסר סיכוי. אף פעם לא אהבתי את 'איצ'יקו פארק' כי אני ורוני היינו צריכים לשיר, 'זה הכל יפה מדי', ואתה שר את זה כמה פעמים, ואתה חושב... 'אבל זה לא'. אבל שנים אחרי זה סוף סוף, כמו שצריך, בדקתי את המילים, והבנתי שזה באמת הכל יפה".

ב-4 באוגוסט בשנת 1975 קרה אסון לרוברט פלאנט (הסולן של לד זפלין) ולמשפחתו, בעת חופשה ברודוס, יוון.

רוברט פלאנט: "ביום שני בבוקר, אחרי ההופעה האחרונה בארל'ס קורט, בלונדון, הייתי בדרכי לאגאדיר עם מורין. שלושה שבועות לאחר מכן, ג'ימי (פייג') טס לפגוש אותי במראקש, שם בילינו כמה לילות בפסטיבל העממי. רצינו להגיע למקום שנקרא טפיה, אשר לא רחוק מאוד מהגבול של הסהרה הספרדית. התקדמנו ככל שיכולנו, אבל בסופו של דבר הדרך נעשתה כה גרועה, שנאלצנו לחזור אחורה. זה היה ממש מעציב להשאיר את מרוקו מאחור ולפתע למצוא את עצמנו בספרד. לאחר זמן מה, התחלתי שוב להשתוקק לשמש, לא רק השמש אבל אורח החיים המאושר והמקרי שמתלווה לזה, ורודוס נראה רעיון טוב".

רוג'ר ווטרס, מלהקת פינק פלויד, היה הבעלים של בית על האי היווני המפואר, שהושכר על ידו לפיל מאי, הסולן של להקת THE PRETTY THINGS, ולאשתו אלקטרה. רוברט נענה להזמנה להצטרף אליהם והחליט לטוס ליוון עם אשתו וילדיו. האי סיפק את כל מה שפלאנט פנטז עליו - אקלים מושלם, קו חוף מדהים ואוויר מלוח טרי בניחוח רוזמרין, כפרים בצבעי פסטל שטופי שמש, כולם על רקע הים התיכון.

הכל היה שמשי ומשמח כשלפתע הרכב השכור, בו נהגה אשתו של פלאנט, מורין, החליק מהכביש, התהפך לתהום והתנגש בעץ. פלאנט, שישב במושב הנוסע הקדמי, ידע שהוא נפצע קשה - אבל הוא היה בחיים. הוא לא יכול היה לומר את אותו הדבר על אשתו. "הסתכלתי על מורין", הוא אמר, "וחשבתי שהיא מתה. היא

הייתה מחוסרת הכרה ומדממת, והילדים צרחו במושב האחורי". מורין נלקחה בית החולים במצב קריטי. למזלה של משפחת פלאנט, היא לא הייתה לבד בחופשה הזו. במכונית שנסעה אחריה היו חברתו של ג'ימי פייג', שרלוט, ואחותה של מורין. הן ראו את המתרחש, הבינו מיד שהמצב גרוע ומיהרו להזעיק עזרה. אף אחד לא יכול היה לזוז. פלאנט חשב שזה רק עניין של זמן עד שהאמבולנס יגיע. אבל המהירות היוונית תאמה את המהירות המרוקאית האיטית שהוא כל כך העריץ זמן קצר לפני כן. הפעם זה כבר לא התאים לו. נהג של משאית פירות העמיס אותם על המשטח הפתוח שלו למרפאה קטנה שהייתה ממוקמת בקרבת מקום.

פלאנט סבל מקרסול ומרפק שבורים, והעצמות ברגל ימין התנפצו בכמה מקומות. בתו בת השש, כרמן, שברה את פרק כף היד, ולבנו בן הארבע, קאראק, הייתה רגל שבורה. מורין שברה את האגן שלה והיה לה שבר בגולגולת, בין היתר. גרוע מכך, היא איבדה הרבה דם והייתה זקוקה מאוד לעירויי חירום. בית החולים היה

פרימיטיבי, חסר צוות יעיל וחסרה אספקה מכרעת, ללא רזרבה של סוג הדם הנדיר של מורין בהישג יד. אחותה, שירלי, התאימה מבחינת סוג הדם אבל לא יכלה לספק כל כך הרבה דם. הרופא היחיד התורן היה קרוב לתשישות. הם היו צריכים עזרה מבחוץ, זקוקים לנס גדול.

בן ג'י לפבר (טכנאי סאונד של זפלין משנת 1973 עד 1980): "הכל בעולמו של רוברט החל להשתנות בזמן התאונה ברודוס. כשיש לך חוויה פיזית כזו, אתה באמת צריך לחשוב מי אתה ומה אתה עושה. בגיל עשרים ושבע, אתה עדיין חושב שאתה יכול להתאושש מכל דבר, אבל הוא מעולם לא התאושש מזה לגמרי. הוא לא יכול להזיז את זרועו לחלוטין עד היום".

רוברט פלאנט: "הייתה לי תגובה מיידית נורמלית של כל אחד, וזה היה החשש למשפחה שלי שהייתה איתי במכונית. לא ידעתי מה ההשלכות והתוצאה הסופית של הפציעות אבל הן היו בעלות חשיבות מינימלית באותה תקופה. זה גרם לי להתבגר מהר מאד". הרופאים בישרו לו שכנראה לא יוכל יותר ללכת לעולם.

ג'ימי פייג': "זה היה פשוט מוזר שזה קרה תוך שבוע של חזרות. זה היה בדיוק כמו משהו שאומר, 'לא, אתה לא הולך לעשות זה'. זה אישי".

שרלוט מרטין התקשרה ללונדון והזעיקה את מנהל הופעות הלהקה, ריצ'רד קול. הוא, אולי יותר טוב מכולם, ידע להזיז עניינים ובילה כמה שעות עבודה בטלפונים. הוא שכנע רופא בריטי שיספק שירותי רפואה לשגרירות יוון בלונדון והמנתחים יצאו מיד לרודוס במטוס הפרטי ששכרה לד זפלין. הוא אפילו הצליח למצוא שמונה ליטרים של סוג הדם של מורין ואחסן אותם במקרר של המטוס, שלפני כן קירר שמפניה ומשקאות אחרים עבור חברי לד זפלין, בטיסותיהם מהופעה להופעה.

מנהל ההופעות של לד זפלין, ריצ'רד קול: "טסתי לרודוס עם הרופאים כי מורין הייתה בסכנת חיים ברורה. אני זוכר שהסתכלתי על צילומי הרנטגן והרופא אמר, 'חייבים להוציא אותה מכאן, העצמות ממוקמות בצורה לא נכונה'. כך החזרתי אותם לאנגליה, שם ווילי רוברטסון, סוכן הביטוח שלנו הביא אותם משם לג'רזי כדי לחסוך את כספם שהיה נבלע במס ההכנסה הבריטי". פלאנט הוטס ללונדון לטיפולים רפואיים, אך נאלץ לצאת משם בהקדם בגלל שבאותה תקופה הוא גלה משם עקב המס הגבוה שריחף עליו. הוא מצא מקום לנוח בו בבית של חבר בצרפת. סיבוב ההופעות האמריקאי שנקבע ללהקה בוטל.

בן ג'י לפבר: "כשהביאו את מורין לבית החולים, היא מבחינה טכנית מתה לכמה דקות".

בינתיים נתקע פלאנט במחלקה עלובה ליד חייל שיכור שזיהה אותו. "שכבתי שם בכאבים וניסיתי להעיף ג'וקים מהמיטה", הוא אמר, "וחייל התחיל לשיר את THE OCEAN מהתקליט שלנו".

עם הגעתם, הרופאים הבריטים הגדילו להבין את המצב המצער והורו להעביר את החולים לבית חולים בלונדון. הרשויות ביוון סירבו לשתף פעולה. המשטרה חקרה את עניין התאונה כדי לקבוע אם היו מעורבים בזה אלכוהול או סמים. ואם זה לא מספיק מסובך - מורין גם פגעה במכונית אחרת. "כנראה, לפי החוק היווני, אם אתה גורם לתאונה, הם יכולים לגבות ממך תשלום על תקיפת מי שהיה ברכב השני", אמר ג'ף הופמן,

עורך הדין שמונה לייצג את מורין פלאנט. "בזה למשל, הייתה מעורבת משפחה יוונית". איש לא נפגע, אבל ברגע שהבינו מי זה רוברט, מורין הואשמה ולחלץ אותה מזה בא עם תשלום לצד השני".

ריצ'רד קול לא חיכה לתוצאות הבירוקרטיה. עם ההתנגדויות של הרופאים הבריטים להישאר שם, הוא ביים בריחה מבית החולים בסגנון סרט פעולה. "שכרתי אמבולנס פרטי ושכרתי שני קרונות סטיישן והבאתי אותם בכניסה צדדית. שרלוט ואני גלגלנו את רוברט, מורין והילדים שלהם - יחד עם ציוד רפואי אחר - למטה במסדרונות בית החולים והיישר למכוניות המילוט". המשטרה התעקשה שמשפחת פלאנט לא יכולה לעזוב את הארץ, אבל תשומת לב מועטה הוקדשה למטוסים פרטיים. לפני שהרשויות יכלו להתערב, רוברט ומשפחתו היו באוויר ופנו ללונדון. לריצ'רד קול חיכו אמבולנסים בשדה התעופה הית'רו כדי להעביר אליהם את החולים. רואי החשבון של לד זפלין לא הבינו שעל ידי דחיית הגעתו של פלאנט בשעה או שעתיים לאנגליה הם יכלו להוסיף לו עוד יום שהוא יכל לבלות שם כשהוא מקיים את המנדט כגולה מס. קול הבין את המצב והורה לטייס להסתובב באוויר, מחוץ למרחב האווירי הבריטי, עד אחרי חצות.

פלאנט הושם בגבס מהירך ועד אצבעות רגליו. "הרופא בלונדון אמר לי שלא אלך במשך שישה חודשים לפחות, והוא נתן לי כמה סיכויים לאפשרויות שונות לגבי העתיד," אמר הזמר המיוסר. היה סיכוי שהוא עלול להיות מושבת לצמיתות. "לא חשבתי על ההשלכות האפשריות של זה על הלהקה".

העיתונים של אז בישרו גם על תקרית לא נעימה שקרתה כשאביו של פלאנט בא לבקרו בבית החולים בלונדון ובינתיים פרצו שודדים לביתו וגנבו אקדח בשווי 300 ליש"ט, רובה נדיר מהמאה ה-19 וארנק מעור ובו 15 ליש"ט.

דבר אחד היה בטוח: לא יהיה סיבוב הופעות של זפלין בקיץ. פיטר גרנט, מנהל הלהקה, חשש שזה הסוף. הוא הרגיש שלרוברט אין תחליף, כמו כל חבר בלהקה. אם הוא לא מסוגל להופיע, הם יצטרכו לקפל ציוד. ג'ימי פייג' היה יותר אופטימי. "תמיד הרגשתי", אמר, "שלא משנה מה קרה, כל עוד רוברט עדיין יכול לשיר - ואפילו אם רק נוכל לעשות אלבומים - נמשיך לנצח".

ווילי רוברטסון (סוכן הביטוח של זפלין): "ריצ'רד קול שאל אם אני מכיר מישהו שגר בג'רזי. אמרתי, 'למען האמת, אני יודע - המלך של ג'רזי'. כי דיק כריסטיאן היה שם ידוע מאד שם. אז ריצ'רד ביקש ממני להתקשר לדיק כדי לראות אם רוברט יכול לבלות שם זמן מה עד שיחלים. הגענו לבית הענק של דיק, והוא יצא וסיפר

לנו שרוברט, ריצ'רד ומרילין יהיו בצימר שלו. עזבתי אחרי כמה ימים וריצ'רד חזר ללונדון. ואז דיק הזמין את רוברט לבוא להתגורר בבית המרכזי. הם הפכו לחברים ממש טובים. הוא היה שחקן סנוקר פנאטי אז כל מה שהם עשו כל היום זה לשחק סנוקר וליהנות מאלכוהול טוב".

כשמצבה של מורין השתפר, רוברט הקדיש מחשבה לחדש את הקריירה שלו. אבל משהו השתנה; רוחו הבלתי ניתנת לדיכוי לעולם לא תהיה אותו הדבר. "אני יודע שסוג החזון שלי, או אלמנט חוסר הדאגות שהיה לי, נעלם מיידית עם התאונה שלי. סוג היחס הזה של 'אני אטרוף את העולם עכשיו' לגמרי נעלם".

זו לא הייתה התאונה המבהילה הראשונה שלו. בפברואר 1970, בדרכו הביתה לברמינגהם, אחרי שצפה בהופעה של להקת SPIRIT, הוא היה מעורב בתאונה כאשר איבד שליטה על היגואר שלו והתנגש במיני וואן. "זו הייתה סצנה נוראית," ג'ימי פייג' נזכר. "שוטרים הגיעו לדלת הבית שלי עם פנסים ושאלו אם אני מכיר מישהו בשם רוברט פלאנט". לפלאנט היה מזל כשיצא מהתאונה עם חתכים מעל העין, פריקת כתף וכמה שיניים שנשברו.

הזמן הפנוי שנוצר ללהקה, בגלל התאונה ברודוס, ינוצל ליצירת והקלטת התקליט PRESENCE. בעת ההקלטות ישב פלאנט באולפן בכסא גלגלים.

רוברט פלאנט הצליח להשתקם פיזית מהתאונה האיומה ברודוס, המשיך לפעול עם לד זפלין וב-4 באוגוסט בשנת 1979 הופיעה הלהקה בפסטיבל KNEBWORTH שהתרחש באנגליה.

זו הייתה הופעתה הראשונה של לד זפלין מזה ארבע שנים באנגליה. הייתה זו הופעה מרגשת הן עבור הלהקה והן עבור הקהל שהגיע לראותה. למרות שהביצועים לא תמיד היו מושלמים, האווירה הייתה מספיק מחשמלת כדי להפוך זאת לאירוע משמעותי.

רוברט פלאנט אמר לקהל: "ובכן, ממש נחמד לראותכם פה שוב. אמרתי לפייג'י (הגיטריסט ג'ימי פייג' - נ.ר) שיגיעו רק איש אחד או שניים לראות אותנו. הוא אמר לי שהוא ממש בספק. קשה לי להגיד לכם מה אני מרגיש עכשיו, אבל אני מניח שאתם ודאי יודעים".

ההופעה נפתחה עם השיר THE SONG REMAINS THE SAME והקהל הגיב בהתלהבות. לאחר זמן מה רבים הבינו שלד זפלין הגיעה לבמה כשהיא לא ממש מהודקת והיו כנראה צריכות להיעשות עוד כמה חזרות מוסיקליות לפני כן. עדיין, SINCE I'VE BEEN LOVING YOU בוצע עם הרבה תשוקה. השיר NO QUARTER, שבעבר היה מגיע לביצועים באורך של כחצי שעה, צומצם לכ-18 דקות "בלבד"...

סולו הגיטרה של ג'ימי פייג' הביא לקהל גם מידה של טכנולוגיה חדישה. משם הוא עבר עם להקתו לשיר החדש, IN THE EVENING. למרות שהקהל עדיין לא הכיר את השיר הזה, הוא עבר כהלכה. ההדרן הראשון בא עם השיר ROCK AND ROLL וכשארבעת חברי הלהקה ירדו מהבמה, החל הקהל לשיר YOU'LL NEVER WALK ALONE. ברור שזפלין נרגשה מזה ועלתה לעוד שני הדרנים, עם WHOLE LOTTA LOVE ו- HEARTBREAKER. פלאנט הודה לקהל: "כל האנשים שבאו לראותנו ממקומות רחוקים, זה היה כמו בליינד דייט. המון תודה לכם על 11 השנים האחרונות".

בתקופה ההיא של 1979 לא הייתה לד זפלין אופנתית כבעבר באנגליה. זרם הפאנק כבר עשה את אותותיו אבל אפילו מבקרי המוסיקה הנוקשים מצאו דברים טובים להגיד על הלהקה בפסטיבל הזה. בעיתון NME נכתב בביקורת: "אני מוצא את הלהקה הזו ממש מלהיבה. ללהקה הזו מגיע הרבה כבוד כשהיא מנגנת רוק'נ'רול. אני מבין מדוע אנשים קוראים לה להקת הרוק הטובה ביותר. ההופעה שלה בפסטיבל הייתה ניצחון. לא איכפת לי מה יקרה איתה מכאן והלאה. אבל 140,000 איש לא יכולים לטעות - וביניהם אני".

מאחורי הקלעים, מצב הלהקה לא היה טוב. ג'ימי פייג' וג'ון בונהאם היו מכורים להרואין. עוזר הלהקה, ריצ'רד קול: "טסתי לקופנהגן, שם ערכה הלהקה מופע חימום לקראת הפסטיבל. היה לי את הכסף שלה לסמים, כי ג'ימי ובונזו (ג'ון בונהאם - נ.ר) היו צריכים את הציוד המזורגג. הסוחר שלי היה בחדר הסמוך במלון אבל העסקה התפוצצה. בונזו אמר, 'אל תהיה כזה פאקינג טיפש. אם אין סמים, אין הופעה!'..."

פיל קרלו (איש הצוות הטכני של להקת באד קומפאני, שהייתה חתומה בחברת התקליטים של לד זפלין): "אם לא ידעתם שבונזו התעסק עם סמים, אז אף פעם לא שמתם לב. עם ג'ימי זה היה די ברור. בונזו היה אדם גדול, חסון, סוער, ואילו ג'ימי תמיד היה כעלה ברוח".

רוברט פלאנט: "כשאתה אוהב מישהו, אתה מוכן לקחת כל כמות של תירוצים בשבילו. כל עוד זה לא באמת עושה כל כך הרבה נזק, אתה נוטה להשלים עם זה".

פלאנט צפה בזה ממש מולו והתפלל לאלוהים שלא יקרה שום דבר מטורף. הוא כבר חטף מהלומה כשאיבד את הילד שלו, בזמן שהיה בסיבוב הופעות בארה"ב, והוא חזר מזה, ועכשיו הוא רואה את חברו המתופף יוצא משליטה".

הבסיסט, ג'ון פול ג'ונס: "רוברט לא רצה לעשות פסטיבל KNEBWORTH, ואני יכולתי להבין למה. אבל באמת רצינו לעשות את זה, וחשבנו שהוא ייהנה אם הוא יעשה את זה. אם רק נוכל להחזיר אותו לשם. פלאנט: "במהלך ההכנות לפסטיבל היינו מאוד מתוחים, אבל הדבר הגדול שקרה הוא שזה אכן הביא לכך שנחזור להיות ביחד. כשהגענו לשם, זה היה מדהים לראות שאנשים קנו 220,000 כרטיסים ללילה הראשון. במובנים מסוימים, זה היה מבלבל, ובמובנים אחרים אני חושב שהייתי קצת נבוך מכמה שזה היה גדול".

הגיטריסט, ג'ימי פייג': "לא הרגשתי שמח בכלל, ולא הייתי טוב שם. בשבילי זה היה העניין של להביא משפחות שלי לשם. ההורים שלי נפרדו, ולשניהם היו משפחות שונות, אז אחת הגיעה בסוף שבוע אחד והאחרת בסוף השבוע אחריו. עם זאת, זה היה פנטסטי להגיע לשם בהליקופטר ולראות מלמעלה את כמות האנשים".

דבי בונהאם (אחותו של ג'ון בונהאם): "ג'ון הגיע אלי הביתה ואמר שהם הולכים לעשות את ההופעה הגדולה הזו בפסטיבל. אמרתי, 'אה... פנטסטי, אני לא יכולה לחכות לראות את זה'. הוא אמר, 'את יודעת מה, אני לא חושב שאת צריכה לבוא לזה, כי זה מופע בחוץ, ואני לא באמת רוצה משפחה שם. יש לנו כמה מופעים במקומות סגורים בקרוב, ואת יכולה לבוא אליהם'. רק הסתכלתי עליו ואמרתי, 'לא, אני באה'. אני זוכרת שחשבתי, באופן מצחיק, שאם לא אראה אותו אז, אני לא אראה אותו מנגן שוב. הגעתי לשם, וניסיתי להיכנס מאחורי הקלעים. אמרתי לבחור שאני אחותו של ג'ון בונהאם והוא אמר, 'אה כן? איפה הכרטיס שלך?' ואז זה נהיה די מטורף כי לא הוצאתי כרטיס, והוא זרק אותי אל הגדר. בשלב הזה, ריצ'רד קול יצא ואמר, 'זאת אחותו של בונזו! תן לה להיכנס!' ג'ון הגיע מסביב לפינה והוא ראה אותי, רץ והרים אותי באוויר, ואני פרצתי בבכי. הוא חיבק אותי והחזיק אותי במשך עידנים, ואז הוא הניח אותי ואמר, 'נכון שאמרתי לך לא להגיע?'..."

רוברט פלאנט: "צפיתי בהופעה שלנו ב-DVD וחשבתי, 'זו הייתה הופעה חרא, ואני יודע כמה טובים היינו וכמה טובים יכולנו להיות, והיינו כל כך מתוחים'..."

המוסיקאי-מפיק הנפלא, יוסי פיין, סיפר לי: "ב-4 באוגוסט בשנת 1979 הלכתי לראות בלונדון את לד זפלין, ביחד עם אמא שלי. הגענו יום לפני, במיוחד לאירוע הזה. כשנכנסנו לשדה, ברחבה של הקהל, בשעה 15:00, היו כבר מאה אלף איש בפנים! זה היה הלם עבורי. לא הבנתי היכן הבמה כי היא הייתה ממוקמת במרחק עצום ונראתה נורא קטנה מהיכן שעמדתי. הקהל היה אנגלי טיפוסי של סוף שנות ה-70 עם המון בירות וזו הייתה הפעם הראשונה שלי במשהו בסדר גודל שכזה. להקת החימום, THE NEW BARBARIANS, הורכבה משני הגיטריסטים של הרולינג סטונס (קית' ריצ'רדס ורוני ווד) ויחד איתם היה הבסיסט סטנלי קלארק. לד זפלין עלו לבמה ונראו כמו משהו שלא ציפיתי לו בכלל. משהו באנרגיה לא היה כמו שציפיתי. לא ראיתי הרבה ולא נשארנו עד הסוף. זו הייתה אכזבה. ומאז אני לא אוהב מופעי ענק כאלו. אבל היי... הייתי בהופעה של לד זפלין!

בלונדון, בחנויות התקליטים, הייתה אווירה אחרת של גל חדש והשיר הכי מושמע היה של גארי ניומן ולהקת TUBEWAY ARMY שנקרא ARE FRIENDS ELECTRIC. כל האווירה הייתה אחרת. הייתי בן 14 וזאת היית נקודת מפנה באופנה. זו באמת הייתה שירת הברבור של לד זפלין ושל כל הלהקות האלה".

לד זפלין חזרה להופיע בפסטיבל זה גם ב-11 באוגוסט 1979.

החלילן בשערי השחר: כ-42 הדקות ששינו את פני המוזיקה והזניקו את פינק פלויד לחלל. ב-4 באוגוסט בשנת 1967 יצא באנגליה תקליט הבכורה של להקת מחתרת ושמה פינק פלויד. שם התקליט PIPER AT THE GATES OF DAWN.

לונדון, קיץ 1967. אוויר מהפכת "קיץ האהבה" ממלא את הריאות בניחוחות משכרים של חופש, פרחים, קטורת ופסיכדליה. ברדיו שולטים הביטלס עם יצירת המופת החדשה שלהם, אבל במרתפי המועדונים המעושנים של העיר, ובמיוחד במועדון ה-UFO האוונגרדי, רוחשת מהפכה אמיתית, מהפכה שתיארז בקרוב על גבי ויניל שחור. ב-4 באוגוסט של אותה שנה בלתי נשכחת, נחתה בחנויות התקליטים באנגליה פצצה מוזיקלית צבעונית, כאוטית ומטלטלת: תקליט הבכורה של להקת מחתרת מסקרנת בשם פינק פלויד, שנשא את השם הפיוטי PIPER AT THE GATES OF DAWN.

באופן אירוני, שתי המהפכות הללו התבשלו דלת מול דלת. בזמן שארבעת המופלאים מליברפול ליטשו את היהלום המוזיקלי שלהם, SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND, באולפן מספר 2 המפואר של EMI באבי רואד, קירות הבניין רעדו מצלילים אחרים לגמרי. ממש בהנמשך המסדרון, באולפן מספר 3 הצנוע יותר, עמלו שכניהם, ארבעה צעירים שקראו לעצמם פינק פלויד, על יצירה שתהפוך לפסקול הרשמי של תרבות ה-LSD הלונדונית. שם התקליט, "החלילן בשערי השחר", נלקח ברוב קסם מפרק בספר הילדים הקלאסי של קנת' גרהאם, "הרוח בערבי הנחל", רמז מושלם לאווירה הילדותית והמטרידה גם יחד שאפפה את המוזיקה.

עם אחד עשר קטעים שנמתחו על פני כמעט 42 דקות, היה זה מסע הזוי אל נבכי התודעה. אם התקליט של הביטלס היה הזמנה מנומסת ומלוטשת למסיבה צבעונית (בסדר, גם עם שירים על בריחה מהבית ואלימות נגד נשים...), התקליט של הפלויד היה המסיבה עצמה, ללא חוקים, ללא גבולות, ובלי לדעת איך או מתי היא תיגמר.

השמועות על הלהקה החדשה והמוזרה הזו הגיעו גם לאוזניים המלכותיות של הביטלס. ב-21 במרץ 1967, התרחש מפגש היסטורי וקצת מביך. חברי פינק פלויד הוזמנו לצפות באליליהם בפעולה. טכנאי ההקלטה, פיטר בואן, נזכר באירוע: "זה היה בדיוק כשהביטלס עבדו על המיקס לשיר LOVELY RITA. האווירה באולפן 2 לא הייתה משהו. חברי הפלויד פשוט עמדו שם, קפואים כמו בובות שעווה, ובהו ברצפה במבוכה גדולה כשפול מקרטני ניגש לומר להם שלום. אני זוכר את הגאווה על פניו של סיד בארט כשפול החמיא להם על הצליל המיוחד והיצירתי שלהם". בארי מיילס, חברו הטוב של מקרטני, אישר את ההתעניינות: "פול היה מסוקרן מאוד מפינק פלויד. הוא הרגיש שהם מייצגים את חוד החנית של עולם הפופ שמתמזג עם מוזיקה אלקטרונית וניסיונית". ההערכה הייתה הדדית, אך הדרכים המוזיקליות היו שונות בתכלית.

עוד לפני צאת התקליט, שמם של פינק פלויד כבר היה מוכר היטב בסצנת המחתרת הבריטית. הצלחת התקליטון שלהם, SEE EMILY PLAY, שהיה קליט ומסחרי יחסית, יצרה ציפייה דרוכה. הקהל שגדש את ההופעות הפרועות שלהם במועדונים ידע שהסינגלים הם רק קריצה קטנה למיינסטרים, ושהתקליט המלא יאפשר ללהקה לפרוש כנפיים ולעוף רחוק באמת.

הכוח המניע, הלב הפועם והמוח המעוות של הלהקה היה ללא ספק סיד בארט. הוא היה הזמר, הגיטריסט המוביל וכותב השירים הכמעט בלעדי. PIPER AT THE GATES OF DAWN הוא, למעשה, תקליט של סיד בארט, והוא נפתח בבעיטה מסחררת היישר אל מחוץ לאטמוספירה, עם השיר ASTRONOMY DOMINE, שהוקלט ב-11 באפריל 1967.

הסשן ההוא, באולפן מספר 3, נמשך משבע בערב ועד שתיים ורבע לפנות בוקר. לא פחות מארבעה עשר טייקים נדרשו כדי להשלים את השיר, מספר שיא עבור הכנת שיר לתקליט הזה. האם היו אלה בעיות טכניות? חיפוש אובססיבי אחר הצליל המושלם? או שמא הנטייה הטבעית של הלהקה לאלתורים ארוכים ומפותלים? לעולם לא נדע בוודאות, מכיוון שסליל ההקלטה המקורי של ארבעת הערוצים אבד לבלי שוב. טייק 14 הוכרז כמנצח. והקול המוזר, הכמעט חייזרי, שפותח את השיר? זהו קולו של פיטר ג'נר, מנהל הלהקה, שפשוט לקח מגאפון, ניצב מול מיקרופון, והחל להקריא שמות של כוכבי לכת מתוך ספר אסטרונומיה פופולרי שסיד מצא. מכאן, המאזין נשאב לטיול פסיכדלי מסחרר במהירות 33 ושליש סל"ד (או מהירות האור, תלוי איזה חומר לוקחים...), שמגיע לשיאו המוזר בשיר הסיום BIKE, עם קקופוניה של צלילי אוונגרד דחוסים שהושפעו ישירות מההרכב האקספרימנטלי הבריטי שפעל אז באנגליה, AMM.

אז איך אורזים טירוף כזה בעטיפה? המשימה הופקדה בידיו של הצלם ויק סינג, שסיפר שנים אחר כך: "באמצע שנות השישים הייתי צלם מקצועי ופעיל בסצנת לונדון הצבעונית. את פינק פלויד פגשתי לראשונה באירוע, שנערך מתחת לפסל של ארוס בכיכר פיקדילי. זו הייתה עדיין להקה לא ידועה ושוחחתי עם חבריה קלות. הם נראו מסטולים ואמרו לי שהם בתהליך הכנת תקליט הבכורה שלהם. כמה שבועות אחרי הפגישה בפיקדילי התקשר אליי מנהל הלהקה, כששהיתי בסטודיו שלי, ושאל אותי אם ברצוני לצלם את הלהקה לעטיפת תקליט. הסכמתי וקבענו תאריך ליום צילום.

בשלב הזה לא הייתה הלהקה חתומה בחברת תקליטים כלשהי. שאלתי את אותו מנהל אם לו או ללהקתו יש רעיונות לצילום. התשובה שקיבלתי הייתה שלילית, כך שכל הרעיון נפל עליי. אינני יודע אם חברי הלהקה ראו את עבודות הצילום שלי בעבר. מקור ההשראה ליצירת העטיפה הזו הגיע מהמוזיקה שהלהקה עשתה אז. הלהקה הייתה פסיכדלית והמוזיקה שלה סוריאליסטית ושונה לגמרי מכל מה שהיה אז. המוזיקה הזו הייתה זקוקה לעטיפה מהממת בהתאם.

תקציב ההפקה לצילום היה קטן. מעבדות ליצירת אפקטים מיוחדים היו יקרות מאד בימים ההם והטכנולוגיה הייתה מוגבלת. לכן החלטתי להשתמש בעדשת קליידוסקופ שג'ורג' האריסון נתן לי במתנה, כי לא היה לו שימוש בה. לא השתמשתי בעדשה הזו עד אותו יום צילום. זה היה הפתרון המושלם עבורי. צילום הלהקה נערך עם רקע לבן ותאורה פשוטה. ביקשתי מחברי הלהקה שיביאו בגדים צבעוניים ופסיכדליים, שהיו אופנתיים אז. הם הגיעו בשעת בוקר, שתו כוס קפה והתיישבו לשוחח עמי.

היה הרבה על מה לדבר כי לונדון געשה בימים ההם מבחינה תרבותית ואופנתית. זה היה זמן האהבה והשלום. אחרי השיחה ניגשו החברים להחליף את בגדיהם הרגילים לבגדים הפסיכדליים שהביאו עימם. אחרי מספר שעות בהן ניסינו אפשרויות צילום שונות - הגיעה העת להפסקת צהרים. העוזר שלי הגיע עם כריכים, שני בקבוקי וודקה וכמה ג'וינטים מגולגלים היטב. אחרי ההפסקה שמתי ברקע את המוזיקה של הלהקה, העמדתי אותה בפוזיציה מסוימת והתחלתי לצלם ללא הפסקה, עד השעה שש בערב. הפילם פותח למחרת ונשלח ללהקה, שאהבה מאד את התוצאה". את העטיפה האחורית, אגב, צייר בארט בעצמו.

עם צאתו, התקליט זכה לביקורות נלהבות ברובן והמריא היישר למקום השישי במצעד הבריטי. עיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסם בביקורתו: "זהו צליל חדש שמשלב חלל עם ניחוחות ערביים וג'אז. מעודד לראות להקה בריטית מקורית שלא מתפשרת". בעיתון "מיוזיק מייקר" התלהבו: "ארבעת חברי הלהקה מביאים לנו צלילים נהדרים, כקליידוסקופ מרהיב של צבעים מוזיקליים".

אך לא כולם היו מרוצים. פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי, חש אכזבה והאשים את המפיק, נורמן סמית', בכך שההפקה המלוטשת יחסית שלו חיבלה בפוטנציאל הפראי של הלהקה. סמית' מצידו, סיפר על חוויה לא פשוטה כלל: "לעבוד עם סיד היה גיהינום אמיתי. לא יצאתי מסשן איתו בלי כאב ראש אימתני. הוא היה חסר התלהבות, היית אומר לו משהו בחדר הבקרה, הוא היה חוזר למיקרופון ועושה משהו שונה לגמרי. היה ברור שהוא לא מקשיב, או פשוט לא יכול להקשיב".

הבלבול חגג גם במערכות העיתונים. הביקורת ב-NME, אחד העיתונים החשובים, ייחסה בטעות את כתיבת השיר TAKE UP THY STETHOSCOPE AND WALK לאמן הבלוז מאדי ווטרס, פשוט כי בקרדיט נכתב שם המשפחה WATERS. ככה זה כשמבקרי מוסיקה לא עושים שיעורי בית.

באמריקה, חברת התקליטים CAPITOL החליטה שהמוצר "בריטי מדי" עבור הקהל המקומי. היא העבירה את התקליט לתת-לייבל שלה, TOWER, ובלי למצמץ ערכה אותו מחדש. השירים ASTRONOMY DOMINE, BIKE ו-FLAMING נזרקו החוצה, ובמקומם הוכנס הלהיט המוכר SEE EMILY PLAY.

עבור שאר חברי פינק פלויד, העבודה על התקליט הבהירה להם סופית שסיד בארט, המנהיג והחבר, מפליג למחוזות רחוקים ומוזרים בתוך ראשו, מקומות שאליהם הם לא יוכלו להגיע. הוא כבר היה לבדו, בדרכו אל הצד האפל של הירח. התקליט PIPER AT THE GATES OF DAWN נותר בהיסטוריה כהבלחה חד-פעמית, מסמך מוזיקלי מבריק ופורץ דרך, אך גם פסקול קורע לב למחיר הכבד מנשוא שגאונותו של בארט גבתה טרם כבתה.

שגיאות היו גם פה ושם כשבאו לפרסם את שם התקליט באנגליה:

בשנת 2025 הלך לעולמו טרי ריד - זמר וגיטריסט שבלעדיו גם לא הייתה לנו את להקת לד זפלין! בן 75 במותו מסרטן.

באווירה המהפכנית של 1968, שנה שבה הפוליטיקה והסאונד עברו טלטלה עולמית, מלכת הסול הבלתי מעורערת, ארית'ה פרנקלין, הטילה פצצה שהדהדה ברחבי תעשיית המוזיקה. במהלך ביקור מתוקשר בבריטניה, היא נשאלה מה מרגש אותה בסצנה הרותחת של הממלכה המאוחדת. תשובתה הייתה חדה, מהירה ובלתי נשכחת: "יש רק שלושה דברים שקורים באנגליה: הרולינג סטונס, הביטלס וטרי ריד".

עבור מוזיקאי שטרם חגג את יום הולדתו ה-20, זו לא הייתה סתם מחמאה, זו הייתה הכתרה. כשהמילים הגיעו מהקול הסמכותי ביותר במוזיקה הפופולרית, הן הציבו נער צעיר מקיימברידג'שייר על אותו המדף עם שתי האימפריות התרבותיות הגדולות של העשור. האמירה הזו לבדה מקפלת בתוכה את הפרדוקס העצום שהוא הקריירה של טרי ריד: מוזיקאי בעל כישרון פנומנלי, שזכה להכרה כמעט אוניברסלית מצד עמיתיו, אך מסיבות שנעות בין כבלים חוזיים, יושרה אמנותית וחוסר מזל קוסמי, נותר דמות קאלט במקום כוכב-על בינלאומי.

סיפורו זוקק לעיתים קרובות לכדי פיסת מיתולוגיה פשטנית: "האיש שסירב ללד זפלין". אמירה זו, על אף נכונותה, מאפילה על סיפור עשיר ומורכב הרבה יותר של אמן ייחודי עם קול שהעניק לו את הכינוי SUPERLUNGS ומחויבות בלתי מתפשרת לדרכו המוזיקלית. להבין את הקריירה של ריד זה לצלול מעבר לשאלות ה"מה היה קורה אילו", ולגלות גוף יצירה מדהים שנבנה כנגד כל הסיכויים.

סיפורו של טרי ריד לא מתחיל במועדון לונדוני אפוף עשן, אלא באזורים הכפריים של קיימברידג'שייר. הוא נולד כטרנס ג'יימס ריד ב-13 בנובמבר 1949, וגדל בכפר הקטן בלנטישאם. כישרונו לא היה תוצר של תעשיית המוזיקה, אלא כוח מולד שהתגלה בגיל צעיר להפליא. הוריו, וולטר וגרייס, תמכו באופן יוצא דופן בשאיפותיו. באנקדוטה מקסימה שמספרת הכול על ראשית דרכו, טרי הצעיר היה מבדר את הנשים שקטפו פירות במטעים המקומיים כשהיה מטפס על ארגז עץ ושר את להיטי התקופה, זוכה לתשואות ולממתקים כגמול.

כשהתבגר, צלילי הרוק'נ'רול וסצנת הביט הבריטית שבו את דמיונו. בגיל 13 כבר היה הסולן של להקת בית הספר שלו, THE REDBEATS. אביו, סוחר מכוניות במקצועו, אף סיפק את הטנדר שהסיע את הלהקה להופעות.

בגיל 15, ימי החובבנות של ריד הגיעו לסיומם הפתאומי. בזמן הופעה עם להקתו, הוא זוהה על ידי פיטר ג'יי, המתופף של להקת הרוק האינסטרומנטלית הוותיקה PETER JAY AND THE JAYWALKERS. הלהקה, שנהנתה מלהיט קטן ב-1962, הייתה בתהליך של שינוי כיוון מוזיקלי. ג'יי רצה לעבור לסאונד מבוסס מוסיקת נשמה, וקולו הגולמי של ריד היה בדיוק מה שהיה חסר להם.

עם הצטרפותו למה שנקרא עתה THE NEW JAYWALKERS, ריד בן ה-15 נזרק היישר למרכז הזירה של הרוק הבריטי. ב-1966, הלהקה שובצה לסיבוב הופעות עצום בבריטניה, שנראה כמו כרטיס כניסה להיכל התהילה: הרולינג סטונס, אייק וטינה טרנר, והיארדבירדס, שהציגו אז את הגיטריסטים הווירטואוזים ג'ף בק וג'ימי פייג' (האחרון עדיין כבסיסט). סיבוב ההופעות הזה היה כור ההיתוך של ריד. בגיל 16 בלבד, הוא היה האמן הצעיר ביותר על הבמה, וקיבל מדי ערב שיעור מאסטר במוזיקה. הוא נחשף ישירות לעוצמה של הסול האמריקאי מטינה טרנר, לחדשנות הבלוז-רוק של היארדבירדס, ולשיא הכוכבות מהרולינג סטונס. הוא יצר קשר מיוחד עם טינה טרנר, שזיהתה את כישרונו ונהגה לקרוא לו לאחורי אוטובוס ההופעות כדי לשיר איתה. החוויה הזו לא רק עיצבה את זהותו המוזיקלית אלא גם יצרה את הקשרים – במיוחד עם ג'ימי פייג' ומחנה הסטונס שיגדירו את צומת הדרכים הגדול בקריירה שלו שנים ספורות לאחר מכן.

לאחר התפרקות ה-JAYWALKERS, כישרונו של ריד היה גדול מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. הוא הוחתם על ידי מיקי מוסט, אחד ממפיקי העל הגדולים של התקופה, שהיה אחראי ללהיטים של להקות מובילות. באופן מכריע, שותפו העסקי של מוסט היה פיטר גרנט, הדמות האימתנית שתהפוך בקרוב למנהל של לד זפלין. השותפות הזו הייתה חרב פיפיות. היא העניקה לריד גישה מיידית לצמרת התעשייה, אך גם יצרה מתח אמנותי. מוסט היה אשף סינגל הפופ בן שלוש הדקות, נוסחה שעמדה בסתירה מוחלטת לסגנונו הגולמי והאלתורי של ריד.

הקונפליקט הזה ניכר בתקליט הבכורה שלו מ-1968, BANG BANG YOU'RE TERRY REID. התקליט, שיצא בארצות הברית אך באופן תמוה לא בבריטניה, היה אוסף אקלקטי שהדגים את הגמישות שלו – מגרסת רוק כבד לשיר BANG BANG של שר, ועד ג'אמים ארוכים ומלאי נשמה כמו SEASON OF THE WITCH. כדי לקדם אותו, ריד נשלח לחמם את סיבוב ההופעות האחרון של להקת CREAM בארצות הברית, מהלך שביסס את המוניטין שלו כהופעה חיה מחשמלת. מוסט וגרנט הבינו שהפוטנציאל האמיתי שלו לא היה במצעדי הפופ הבריטיים, אלא בסצנת הרוק המתפתחת של הרדיו והאצטדיונים באמריקה.

באמצע 1968, ריד עמד בצומת דרכים היסטורי. ג'ימי פייג', לאחר התפרקות היארדבירדס, הרכיב להקה חדשה תחת ניהולו של פיטר גרנט. הבחירה הראשונה שלו לסולן הייתה הנער בן ה-18 שהוא ראה מלהיב קהלים ב-1966. הסיפור, כאמור, פושט לעיתים קרובות ל"ריד דחה את לד זפלין", כאילו מדובר בשיקול דעת מוטעה. המציאות הייתה מורכבת יותר. ריד כבר היה חתום חוזית עם מיקי מוסט ומחויב לשני סיבובי הופעות יוקרתיים בארצות הברית: חימום ל-CREAM וחימום לרולינג סטונס. אלו היו הזדמנויות אדירות שהוא לא יכול היה לוותר עליהן. חוץ מזה, מי בכלל ידע שהמיזם החדש של ג'ימי פייג' יהיה כה גדול?

אבל מה שקרה לאחר מכן לא היה גורל, אלא תובנה מוזיקלית. ריד, שהופיע בעבר עם להקה מבירמינגהם בשם BAND OF JOY, התרשם עמוקות מהסולן שלה - רוברט פלאנט. כשפייג' שאל איך נראה הסולן, ריד ענה: "מה זאת אומרת איך הוא נראה? הוא נראה כמו אל יווני. אני מדבר על איך שהוא שר!". הוא הבין בדיוק מה החזון של פייג' דורש: זמר שיכול לשיר סביב ריפי הגיטרה הכבדים. ריד תמיד הביע גאווה בתפקיד שמילא, וטען שהוא זה ש"הרכיב את להקת הרוק הגדולה בעולם".

לאחר סאגת זפלין, ריד המשיך קדימה. סביב 1969, המוניטין שלו הגיע לשיא עם יציאת תקליטו השני, TERRY REID, שנחשב בעיני רבים ליצירתו החזקה והמגובשת ביותר מהתקופה. התקליט נבנה סביב שלישיית כוח שכללה אותו בגיטרה ובשירה, פיטר סולי באורגן וקית' ווב בתופים. הוא הכיל את השיר שהעניק לו את כינויו הנצחי: גרסה לוהטת ל-SUPERLUNGS MY SUPERGIRL של דונובן. השם נדבק, ותפס באופן מושלם את העוצמה עוצרת הנשימה של קולו. התקליט כלל גם את הבלדה STAY WITH ME BABY ואת ההמנון המלנכולי והמבריק RICH KID BLUES, שיר מקורי שיבוצע שנים אחר כך על ידי אמנים כמו מריאן פיית'פול וג'ק ווייט.

ב-1969 הוא יצא לסיבוב ההופעות המפורסם של הרולינג סטונס בארצות הברית, זה שהסתיים בקונצרט האלים והקטלני באלטמונט. ריד נזכר מאוחר יותר שהייתה לו "תחושה רעה לגבי אלטמונט" והקפיד להימנע מהפסטיבל, החלטה שהתבררה כנבונה. בסוף העשור, טרי ריד הופיע עם הלהקות הגדולות בעולם, זכה לשבחים מקיר לקיר והוציא שני תקליטים משובחים. הבמה הייתה מוכנה לכוכבות-על, אך העשור החדש הביא עמו אתגרים מסוג אחר לגמרי.

שנות ה-70 היו אמורות להיות עשור ההכתרה של טרי ריד. במקום זאת, הן סימנו את תחילתה של תקופת לימבו מקצועית מתסכלת, תוצאה ישירה של הסכסוך שלו עם מיקי מוסט. מוסט רצה להפוך אותו לזמר בלדות, וריד סירב בעקשנות לנטוש את שורשי הבלוז-רוק שלו. העימות הוביל למבוי סתום חוזי. ריד מצא את עצמו כלוא משפטית, ללא יכולת להקליט או להוציא מוזיקה חדשה במשך כמעט שלוש שנים.

בתגובה, ריד עשה מעשה דרמטי: הוא עזב את אנגליה והיגר לקליפורניה, בוחר בגלות עצמית על פני פשרה אמנותית. "שנות המדבר" הללו לא היו חסרות פעילות. הוא שפך את כל האנרגיה שלו להופעות חיות, שם המוניטין שלו רק הלך וגדל. הוא הופיע בפסטיבל האי וייט העצום ב-1970 לצד ג'ימי הנדריקס והדלתות וב-1971 הופיע בפסטיבל גלסטונברי הראשון, כשדיוויד בואי צופה בו מהצד. התעשייה ניסתה להשתיק אותו, אך על הבמה הוא מצא את קולו, ובנה ציפייה דרוכה ליום שבו יוכל סוף סוף לחזור לאולפן.

בשנת 1973, החופש הגיע. אהמט ארטגון, המנהל הכביר של חברת התקליטים ATLANTIC, התערב אישית כדי לשחרר את ריד מהחוזה עם מוסט והחתים אותו. התוצאה הייתה RIVER, תקליט האולפן השלישי של ריד, וסטייה רדיקלית מכל מה שעשה קודם. התקליט, שהופק על ידי טום דאוד, היה יצירת מופת רחבת יריעה, חופשית ובלתי ניתנת לקטלוג – הצהרת השחרור האמנותית של ריד.

תקליט זה הוא צליל של אמן שהולך אחרי המוזה שלו ללא מפה. זוהי תערובת של פולק, ג'אז, סול ובוסה נובה, עם שירים שזורמים ומתפתלים באווירת אלתור. הכיוון החדש הושפע מידידותו עם המוזיקאים הברזילאים הגולים ג'ילברטו ג'יל וקייטנו ולוסו. המבקרים היללו את התקליט והשוו את העומק הרגשי שלו ליצירות כמו ASTRAL WEEKS של ואן מוריסון. עם זאת, ייחודיותו הפכה אותו למאתגר מסחרית. הוא היה אזוטרי מדי לרדיו, ונכשל במכירות. למרות זאת, זה נותר אחד התקליטים היפים והייחודיים יותר של התקופה.

התקליט הבא, SEED OF MEMORY מ-1976, היה ניסיון לתעל את החופש הזה לכתיבת שירים נגישה יותר. הפעם, הוא שיתף פעולה עם חברו הטוב, גרהאם נאש, שלקח על עצמו את ההפקה. התוצאה הייתה קלאסיקה אבודה נוספת, תקליט פולק-רוק וקאנטרי-רוק לירי ומלוטש, שהוקלט עם נגני-על והציג את ההרמוניות המופתיות של נאש.

התקליט נראה מוכן סוף סוף להעניק לריד את הפריצה המסחרית. היו בו את כל המרכיבים: שירים מבריקים, הפקה מלכותית וסאונד שהתאים לרוח התקופה. אבל, בטוויסט עלילתי אכזרי שנדמה כאילו נלקח מסרט הוליוודי גרוע, חברת התקליטים שלו, ABC RECORDS, פשטה את הרגל זמן קצר לאחר יציאת התקליט. כל המומנטום הקידומי נעצר במקום. הכישלון לא היה אמנותי, אלא מקרה טהור של חוסר מזל קטסטרופלי.

תקליטו האחרון של ריד בעשור הסבנטיז, ROGUE WAVES מ-1979, מסמן סיום נוגע ללב לעשר שנים סוערות. התקליט מצא את ריד נאבק למצוא את מקומו בנוף מוזיקלי שהשתנה עם הגעת הפאנק והדיסקו. הוא הסתמך יותר מדי על גרסאות כיסוי, וההפקה המלוטשת הרגישה מיושנת וחסרה את התשוקה הגולמית של עבודותיו הטובות ביותר. התקליט נכשל, וסימן את תחילת נסיגתו של ריד מאור הזרקורים. מה שהחל עם ארית'ה פרנקלין שהכריזה עליו כעתיד המוזיקה, הסתיים עם טרי ריד כאדם שכמעט ונשכח.

טרי ריד מעולם לא רדף אחרי תהילה; הוא רדף אחרי המוזיקה. כפי שהצהיר פעם, במשפט שמסכם את הכול: "אם אתה לא אוהב את זה, תנתק את זה". טרי ריד מעולם לא ניתק את עצמו מהמוסיקה.

והנה טרי ריד שחתם בספר הראשון שכתבתי - פה הוא יחד עם חברי הטוב, גלי אמריליו:

בונוס: להקת FREE, החודש (אוגוסט) בשנת 1970:

כך דיווח אז כתב עיתון NME שנכח באולפן ההקלטה: "טוב אז... איך זה נשמע?" צעק סיימון קירק המתופף בסטודיו, שובר לפתע את שניות הדממה הספורות. "בסדר", באה התשובה המיידית מהזמר פול רודג'רס בחדר הבקרה. "אבל... אני חושב שאנחנו יכולים להשיג את זה הרבה יותר טוב".

שאר חברי הלהקה קמו אוטומטית ממקומות המנוחה שלהם ונסוגו חזרה לאולפן כדי להצטרף מחדש למתופף שלהם בהקלטת עוד טייק. השעה התקרבה במהירות ל-3 לפנות בוקר והלהקה התחילה לעסוק במשימה הכל כך חשובה של הקלטת ערוצי בסיס לאלבום הבא שלה. סשן הקלטות יכול להתגלות כספורט המשעמם והמייגע ביותר לצפיה, או מצד שני הוא יכול לספק בידור של ערב (או במקרה הספציפי הזה), של בוקר מוקדם. הלחצים התובעניים של הצלחתם הנוכחית לא הפחיתו מההתלהבות של חברי הלהקה או הקהו את היכולת היצירתית שלהם. אם כבר זה הגביר את החושים שלהם. הם נחושים לשמור על מעמדם המעורר קנאה כעת.

עם החיוך הידידותי הרגיל שלו, פול קוסוף הודיע ​​לי, "אתה יודע, הצלחנו לעשות שלושה שירים בשלושה לילות". מלבד מפגשי האולפן הללו, FREE מתכוונים להקליט את הופעתם בפסטיבל האי וייט ובמופע בקרוידון. אם ההקלטות תתאמנה לציפיות, כל זה יתפוס צד שלם באלבום הבא שלהם.

"האם אני יכול לקבל קצת יותר ווליום באוזניות שלי?", ביקש סיימון. "זו הרגשה מוזרה לנגן בלי הבס", הוא הסביר בעוד הבסיסט אנדי פרייזר ניגן בפסנתר. "אל תדאג, זה יהיה בסדר כשאני אעשה את הבס מאוחר יותר", הרגיע אותו אנדי מהקצה השני של האולפן.

"היי רודג'רס", צחק קוסוף. "זו הפעם הראשונה שאתה מנגן באלבום שלנו, נכון?" בהתייחסו לעובדה שרודג'רס הקליט כמה אקורדים בגיטרת גיבסון. פול רק חייך בהסכמה. הם גם ערכו ניסויים בהוספת מלוטרון בשיר.

לאחר ששחרר את מיתרי הקול שלו, פול שם על עצמו אוזניות והתמקם מול מיקרופון בזמן שהתנגנה לה ההקלטה. כשהתחיל לשיר את המילים של HIGH ROAD ששרבט, הכל קיבל ממד חדש לגמרי. בספונטניות מוחלטת, הוא הוסיף כמה צעקות פלצט כשבינתיים קוסוף לעס כריך והקשיב בהנאה. סיימון ישב ממש לידי, מתנדנד בעדינות מצד לצד בעיניים עצומות לפי הקצב שהוא עזר לשים קודם לכן. הוא עדיין נראה המום מעט מההצלחה של ALL RIGHT NOW, כשהעיר לפתע: "זה פשוט נהדר... המכירות בעולם עברו עכשיו מיליון עותקים. הרבה אנשים לוקחים את זה כמובן מאליו, אבל זה פשוט המם אותי. לא רק שזה הגיע לכל המצעדים הגדולים באירופה, אלא שזה מתחיל להצליח בגדול בארצות הברית". כשהצליל נמוג, פול הופיע שוב בחדר הבקרה כדי לתת את פסק דינו להשמעה. למרות שזה נשמע די מקובל וחיוני, הוא היה מאוד לא מרוצה. "אני יכול לעשות את זה הרבה יותר טוב", הוא הודיע ​​לכולם. "קודם כל אני רק רוצה לשנות כמה מילים, כדי שזה יזרום טוב יותר," וזה קרה. בחמש לפנות בוקר יצאתי משם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.