רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 באוקטובר (4.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני לא יודע מי זה דונובן!" (בוב דילן אומר בנחרצות לכתב NME, בשנת 1965, עם הגיעו לאנגליה)

200 מלונות של טירוף: האלבום והסרט של פרנק זאפה שזעזעו את הממסד. ב-4 באוקטובר בשנת 1971 יצא אלבום כפול לפרנק זאפה ושמו 'מאתיים מוטלים'.

פרנק זאפה החליט שהגיע הזמן לנער את כולם עם פרויקט כל כך מופרע, שגם אחרי עשרות שנים קשה לעכל אותו. הפרויקט כולו נולד מהשגרה המשמימה, לכאורה, של חיי להקת רוק בדרכים. אבל כשמדובר בזאפה, שום דבר אינו משעמם. "כתבתי מוזיקה בחדרים שונים של בתי מלון מזה שנים", הסביר המאסטרו, "מבחינתי זה הוא יומן מוזיקלי, שבו מתואר, בדרך מופשטת, אורח החיים של להקת רוק במהלך סיבוב הופעות". ולמה דווקא מאתיים מוטלים? "היינו בכמאתיים בתי מלון בסיבוב ההופעות שלנו. אני יודע כי אספתי את המפתחות של החדרים שלי", הוא חשף. "אני יכול להסתכל על כל דף תווים של כל יצירה בפרויקט הזה ולהגיד לכם בדיוק באיזה חדר זה נכתב". וזאפה, כדרכו, לא זרק סתם מילים לאוויר. תצלום של אוסף המפתחות המרשים שלו אכן הופיע שנים לאחר מכן על גבי כמה מהדורות דיסקים, כולל על התקליטור ששמו שואל את השאלה הנצחית ?DOES HUMOR BELONG TO MUSIC.

הסרט עצמו היה חוויה הזויה שצולמה בעשרה ימים בלבד ובתקציב זעום של 650,000 דולר. זאפה, יחד עם להקתו הנאמנה יצרו סיפור הזוי על החיים בדרכים, ששילב קטעים אוונגרדיים, נעימות תזמורתיות, דיאלוגים מהסרטים וכמובן, שירי רוק בועטים וחסרי פשרות. רוב המוזיקה, כפי שהעיד זאפה, הוקלטה באופן חי ישירות מול המצלמות. עם זאת, הוא תמיד הרגיש החמצה מסוימת: "אם היה לי את התקציב הנכון, הייתי יכול לעשות את הסרט הזה עשר פעמים טוב יותר". למעשה, כשהצילומים חרגו מהזמן שהוקצב, חברת הסרטים הורידה את השאלטר ופשוט אסרה על ההפקה להמשיך. התוצאה? שליש שלם מהתסריט המקורי שכתב זאפה, שאורכו היה 320 עמודים, כלל לא צולם.

אבל הצרות לא נגמרו בתקציב. עוד לפני שהסרט יצא, התוכן הפרובוקטיבי שלו כבר הספיק לחולל שערורייה בצד השני של האוקיינוס, באנגליה השמרנית. זאפה ולהקתו היו אמורים להופיע באולם רויאל אלברט הול המכובד ב-8 בפברואר 1971, יחד עם התזמורת הפילהרמונית. אלא שבמהלך החזרות, אחד החצוצרנים של התזמורת שמע את המילים, הזדעזע עד עמקי נשמתו ומיהר לרוץ להלשין להנהלת האולם. ההנהלה, שקיבלה רגליים קרות, החליטה לבטל את המופע ולהחרים את זאפה, וכל זה אחרי שכבר נמכרו 4,000 כרטיסים.

ומה היה הקש ששבר את גב הגמל הבריטי? זאפה סיפר בזמנו: "הענקנו לבעלי המקום עותק של הטקסטים כדי שיעברו על זה ויודיעו לנו מה בעייתי. ואתם יודעים מה שבר אותם? יש קטע בשיר CENTERVILLE, שבו הווארד קאיילאן שר: 'אתם יודעים איזו בחורה עובדת בבוטיק? כזו שאחותה לובשת חזייה בפסטיבלי פופ'". כן, קראתם נכון. זאפה, שלא היה פראייר, לא ויתר ומיהר לתבוע את הנהלת האולם על הפרת חוזה.

עטיפת האלבום הכפול, שאוירה בידי דייב מקמייקן, מבוססת על פוסטר הסרט, אך עם שינוי קטן ומשעשע. בסרט עצמו מופיע לא אחר מאשר רינגו סטאר מהביטלס, בתפקיד לארי הגמד, המחופש לפרנק זאפה. בפוסטר המקורי הוא מופיע, אך מעטיפת התקליט הוא פשוט "טואטא" החוצה.

באופן טרגי, זאפה עצמו כלל לא נכח בפרמיירת הסרט שהתקיימה בפיקדילי סירקס שבלונדון. ימים ספורים לפני כן, במהלך הופעה באולם 'ריינבאו', הוא נדחף באכזריות מהבמה על ידי חבר קנאי של מעריצה, שטען כי המוזיקאי פלרטט עם חברתו. זאפה נפצע קשה מאוד בתקרית ונזקק לתקופת החלמה ארוכה.

כשהסרט סוף סוף יצא, רוב המבקרים פשוט לא ידעו איך לאכול אותו. היו שכינו אותו "הסרט הביתי היקר ביותר שנעשה אי פעם", ואחרים טענו שהוא מהווה "התגרות בסובלנותו של הקהל". אך עבור מעריציו השרופים של זאפה, ובמיוחד אלו שאוהבים את ההרכב הספציפי הזה של אמהות ההמצאה, מדובר ביצירת מופת שהקדימה את זמנה, מסמך ויזואלי ומוזיקלי נדיר של גאון בפעולה.

כדי לסכם את כל הבלגן המאורגן הזה, אין דרך טובה יותר מאשר להשתמש במילותיו של זאפה עצמו, שהופיעו על עטיפת האלבום המקורי: "המוזיקה הזו אינה באותו סדר כמו בסרט. חלק מהמוזיקה הזו נמצאת בסרט. חלק מהמוזיקה הזו לא נמצאת בסרט. חלק מהמוזיקה שבסרט אינה באלבום. חלק מהמוזיקה שנכתבה לסרט אינה בסרט או באלבום. כל המוזיקה הזו נכתבה לסרט במשך ארבע שנים. רובו (60%) נכתב במוטלים במהלך סיבובי הופעות". רק פרנק זאפה יכול היה להפוך כאוס כזה לאמנות.

ב-4 באוקטובר בשנת 1969 ערכה להקת הפופ המצליחה, AMEN CORNER, את הופעתה האחרונה בהחלט והתפרקה. לא זוכרים מי זו? שימו את השיר IF PARADISE IS HALF AS NICE או BEND ME SHAPE ME ותיזכרו.

זו הייתה להקת פופ לבני הנעורים שפעלה כארבע שנים עד שהגיעה לסופה המוחלט. מנהלה מסר: "הם החליטו לנטוש את עמדתם כלהקת הפופ המצליחה ביותר והופעת הפרידה שלהם תהיה ב-4 באוקטובר בבוסטון גליידרדום. הלהקה מרגישה שהשיגה את כל מה ששאפה לו, במסגרת שוק המוזיקה המגביל". זמר הלהקה המוביל, אנדי פיירוות'ר לואו, הסתגר אז בביתו בוויילס וסירב להגיב.

אמן קורנר, להקת הפופ הוולשית שזכתה להצלחה משמעותית בסוף שנות ה-60, זכורה לטובה בזכות הלהיטים הקליטים וההופעות החיות האנרגטיות שלה. חבריה היו נערי הפוסטרים של ההפופ הבריטי. עם זאת, למרות עלייתם לתהילה ועם קהל מעריצים מסור, הקבוצה התפרקה.

בעוד שאמן קורנר נראתה משגשגת על פני השטח, מתחים וחילוקי דעות פנימיים החלו לפרק אותה. כמו בלהקות רבות של התקופה, היה פער גובר בין שאפתנות אמנותית ללחצים מסחריים. חברי הלהקה, במיוחד אנדי פיירוות'ר לואו, רצו שליטה יצירתית יותר על המוזיקה שלהם, כולל כתיבת שירים משלהם והתנסות בצלילים חדשים. הכיוון המוזיקלי שהם רצו לקחת היה רחוק מהלהיטים מונעי הפופ שהביאו להם הצלחה, אבל שלדעתם הפכו למגבילים. תקליט שיצא בשמם בשנה זו, FAREWELL TO THE MAGNIFICENT SEVEN, הראה בבירור את סיבות התיסכול - היו בו לא מעט קאברים וגם צלילים שנראו קלילים מדי בשוק המוסיקה שהפך כבד יותר בסוף הסיקסטיז.

כמה חברים מהלהקה המפורקת הקימו את הלהקה קצרת הימים FAIR WEATHER, בראשות אנדי פיירוות'ר לואו, שהוציאה תקליט אחד בלבד לפני שהתמוססה.

במבט לאחור, ניתן לראות את הפירוק של אמן קורנר כשיקוף של האתגרים שהרבה להקות משנות ה-60 התמודדו איתם - איזון לחצים מסחריים עם רצונות אמנותיים.

ב-4 באוקטובר הופיעה להקת דוראן דוראן בגרמניה, בברלין סקטור. היה זה סיבוב הופעות לא קל...

בסיסט הלהקה, ג'ון טיילור, בספרו: "היה לנו אוטובוס, שהיה יוצא דופן עבורנו, וישנו חצי מהסיבוב שלנו בו וחצי בבתי מלון. מלונות שלושה כוכבים. דוראן אף פעם לא באמת אהבה את חיי האוטובוס. לֹא שמישהו אי פעם אמר, "אני לא אוהב לישון באוטובוס, בואו לא נעשה את זה יותר"; זו הייתה רק עוד דוגמה לתודעה הקולקטיבית שלנו. ניסינו את זה באירופה בשנת 82' ולא נעשה את זה שוב.

למען האמת, לא ישנתי הרבה. נדחסתי לאחד מהדרגשים בגובה העיניים של האוטובוס. האם יש צורה של זנות פחות נעימה, פחות נוחה, מאשר באמצע אחר הצהריים, באוטובוס טיולים ישן ומרעיש?

ריחות של גרביים מיוזעות ודיזל. אין אוויר. הייתי צריך להתגבר על זה; זה היה דברים של רמת בית ספר תיכון.

כשהגענו למינכן, עשינו צ'ק אין לתוך מלון הילטון. לא הייתה הופעה של דוראן באותו לילה, אז האמרגן המקומי הציע שנלך לראות את קול והכנופייה מופיעה בקרקס קרון. בטח נטלתי סמים לפני הקונצרט, כי כל מה שאני יכול לזכור זה טשטוש עם פעימה. עמדנו מאחור ויצאנו לפני הסוֹף. המשכנו למועדון לילה, השוגר שאק, ומי שם אם לא רוקסי מיוזיק?

זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את גיבורי ילדותי מאז שחיכיתי לקבל את החתימות שלהם מתחת לסוכך בכניסה של מלון הולידיי אין בבירמינגהם, לפני כשבע שנים, ב-1975. בריאן (פרי) ידע שאנחנו מעריצים והזמין אותנו להצטרף אליהם לשולחן שלהם, במחלקת VIP, לשמפניה.

זה היה צריך להיות רגע להתענג עליו ולחקוק אותו לנצח - שמוז להיות עם הלהקה שאהבתי כל כך הרבה זמן, עם הזדמנות להחליף מספרים, אולי לדבר על שיתוף פעולה עתידי - אבל התשוקה שלי לסמים הותירה אותי חסר מנוחה. לא יכולתי להישאר בשקט. מהבר לשירותים, חזרה לטרקלין ולשולחן ה-VIP, ואז שוב. אני לא הצליח להירגע. הצמא המתמיד שלי הצריך הרפיה. ואז הלילה הופך לשחור. חזרתי למלון בחדרו של רוג'ר (טיילור המתופף), והוא יושב על המיטה, מכוסה בדם, ומישהו אומר לי שהוא היה מעורב בקטטה במועדון. הוא בדיוק חזר מבית החולים.

מה קרה? איך פספסתי את זה? האם אמנדה לובשת לבן ועכשיו מטפלת בפצעיו? פתאום אני אכול קנאה בגלל תשומת הלב שרוג'ר מקבל מאמנדה. כל כך מקנא שכשאני יוצא מהחדר כדי לחזור לחדר שלי, אני מכה באגרופי הימני דרך גוף תאורה מזכוכית על הקיר. יש דם בכל מקום. יד ימין שלי. פאק! אני אמור להיות שיכור, אבל אני בהכרה מספיק כדי לדעת שאני בצרות גדולות.

אני הולך לחדר של אנדי ומעיר אותו. אני לא זוכר שהלכתי לבית החולים אבל הלכתי, והיו לי כמה תפרים. לא אוכל לנגן שוב במשך זמן מה. שאר התאריכים בגרמניה בוטלו וכולם טסו הביתה למחרת. כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, הצלקת באצבע המורה הימנית שלי ברורה ועדיין כואבת לי כשמזג האוויר לח וקר. זה כמו אחד מאותם פצעי מלחמה ישנים שהוותיקים מדברים עליהם".

"יום בחיי חיפושית" - 4 באוקטובר

1960: ריח סיגריות, אלימות וקשרי אחים בהמבורג

הרבה לפני שהיסטריית הביטלמאניה שטפה את העולם, ג'ון, פול, ג'ורג' ופיט בסט (עם סטיוארט סאטקליף על הבס) חישלו את עצמם בעיר הנמל הגרמנית המבורג. הופעת הבכורה שלהם במועדון הקייזרקלר לא הייתה אירוע זוהר. זו הייתה התנסות מחשלת במועדונים אפלים ומסוכנים, שבהם ניגנו שעות על גבי שעות מול קהל קשוח. פול מקרטני נזכר באווירה המחשמלת והמסוכנת: "המועדונים האלו היו די אלימים. יכולת לזהות את הלאום של האנשים לפי ריח הסיגריות שלהם. כשהרחת סיגריה אנגלית, ידעת שעלולות להיות צרות". מסתבר שהמלחים האנגלים שהגיעו לנמל תמכו בלהקה, אבל ככל שהאלכוהול זרם, הם החלו להרגיש כמו בעלי הבית, מה שכמובן לא מצא חן בעיני המקומיים. "היה מגיע שלב שהם היו נכנסים לריב עם מלצר", סיפר פול. "למלצרים הייתה משרוקית קטנה שבעזרתה הם היו מזעיקים תגבורת, וכולם היו בחורים גדולים וחזקים. הם ממש לא נבחרו לתפקיד בגלל כישורי השירות שלהם".

אבל בתוך הכאוס הזה נולדו חברויות אמת. הורסט פאשר, מנהל המועדון, הפך לחבר קרוב שלהם. "הדבר שהכי הפתיע אותנו היה שהאנשים האלו, חלקם גנגסטרים של ממש, באמת אהבו אותנו כמו אחים", שיתף מקרטני. "הפרידה מהמבורג תמיד הייתה קשה, במיוחד בפעמים המאוחרות יותר, כשהתחלנו להיות טובים והרגשנו שזו אולי הפעם האחרונה שנראה אותם. כולם היו בוכים, שיכורים לחלוטין ואומרים לנו 'אני אוהב אתכם כל כך, אתם כמו אחים שלי. קחו משקה'. מתברר שגנגסטרים הם אנשים מאוד סנטימנטליים. יצרנו שם כמה חברויות אמת".

1962 ו-1963: כיבוש הבית

הלהקה חזרה מגרמניה מלוטשת ומוכנה לכיבוש. בצהרי 1962 הם עלו לעוד אחת מהופעותיהם הבלתי נשכחות במועדון הקאוורן בליברפול, המקום שהפך לביתם השני. שנה אחר כך, ב-1963, הם כבר צעדו צעד ענק קדימה כשהופיעו לראשונה בתוכנית הטלוויזיה הבריטית המצליחה READY STEADY GO, שצולמה בלונדון. הופעה זו חשפה אותם לקהל רחב ברחבי הממלכה והייתה אבן דרך משמעותית בדרכם לתהילת עולם.

1966: ג'ון לנון מוצא השראה בבדידות הספרדית

בעוד הביטלס כלהקה החליטו להפסיק להופיע, ג'ון לנון טס לקרבונרס שבספרד כדי להצטלם לסרטו של הבמאי ריצ'רד לסטר, "איך ניצחתי במלחמה". באותו יום הצטרפו אליו רינגו סטאר ואשתו מורין כדי לארח לו חברה. "ג'ון היה בודד שם, אז נסעתי לבלות איתו", סיפר רינגו. "תמיד תמכנו מאוד אחד בשני. כולנו גרנו באותו בית והיה שם חם לעזאזל". מה שהתחיל כביקור חברי הפך לתקופה משמעותית עבור לנון. בבדידות היחסית הזו, עם גיטרה אקוסטית, הוא החל לכתוב את אחד השירים החשובים והאישיים ביותר שלו, STRAWBERRY FIELDS FOREVER, יצירה שתשנה את פני מוזיקת הפופ.

1967: מדיטציה על המסך הקטן

הביטלס כבר לא היו רק להקת פופ, הם הפכו למנהיגים רוחניים עבור דור שלם. לאחר הופעתם בתוכניתו של דיוויד פרוסט, ג'ון לנון וג'ורג' הריסון חזרו לאולפני וומבלי בלונדון לראיון נוסף, שהתמקד כולו בנושא שכבש אותם באותה תקופה: מדיטציה טרנסצנדנטלית. השניים, שהושפעו עמוקות ממפגשם עם המהרישי מאהש יוגי, ענו על שאלות מהקהל וממכתבי צופים וניהלו דיון ער עם אנשים שהביעו תמיכה או התנגדות לרעיון המדיטציה.

1968: קסם באולפני טריידנט

בזמן העבודה על "האלבום הלבן" הכפול, הלהקה התפצלה לעיתים קרובות ועבדה על שירים בנפרד. ביום זה, באולפני טריידנט בלונדון העבודה התמקדה בשני שירים של פול מקרטני. הוא הקליט בטייק בודד שירה זמנית וקטע פסנתר לשיר MARTHA MY DEAR, שנכתב בהשראת כלבת הרועים האנגלית האהובה שלו. מאוחר יותר, שבעה נגני כלי נשיפה הגיעו כדי להקליט את תפקידיהם לשיר הנוסטלגי HONEY PIE. לקראת חצות, התזמורת הקליטה את העיבוד המרהיב של המפיק ג'ורג' מרטין ל-MARTHA MY DEAR. באופן משעשע, גם ג'ורג' האריסון נכח באולפן וניגן גיטרה חשמלית, אך בגרסה הסופית של השיר לא ניתן לשמוע את תרומתו.

1977: לנון בטוקיו: "אלביס מת כשהתגייס לצבא"

לאחר חופשה בת ארבעה חודשים ביפן, ג'ון לנון ויוקו אונו ערכו מסיבת עיתונאים במלון אוקורה בטוקיו, רגע לפני שחזרו לניו יורק. ג'ון, שהפך לאב במשרה מלאה לבנו שון, הודיע שהעדיפות הראשונה שלו בשנים הקרובות תהיה משפחתו. "החלטנו להיות עם התינוק שלנו כמה שנוכל", הסביר. "אולי כשיהיה בן חמש נחשוב על יצירת משהו אחר. כרגע אין לנו באמת מה להגיד". אך העיתונאים לא ויתרו ושאלו אותו על מותו של אלביס פרסלי, אחד מגיבוריו הגדולים. תגובתו הייתה חדה ובלתי מתפשרת: "אלביס מת כשהוא נכנס לצבא. עד אז, חשבתי שזו מוזיקה יפהפייה. הוא היה עבורי ועבור הדור שלי מה שהביטלס היו בשנות השישים. הפכתי למוזיקאי בגללו". כשנשאל האם הביטלס יתאחדו, תשובתו הייתה קצרה וחותכת: "אני בספק גדול". יוקו ישבה לצידו לאורך כל הדרך ותרגמה את דבריו.

1980: רינגו סטאר פותח את הלב

בריאיון למגזין הבריטי WOMAN, רינגו סטאר דיבר בפתיחות על חייו. הוא סיפר על בנו, זאק, שכבר הולך בדרכיו: "זאק מנגן בתופים בלהקת מטאל וכבר רוצה לעזוב את בית הספר. אני נאלץ לשחק את האבא הנוקשה ולהגיד לו, 'לא, אתה תישאר בבית הספר, אחרת אבא יצטרך ללכת לכלא'". הוא גם התייחס למערכת היחסים עם גרושתו מורין: "בשנים הראשונות אחרי הגירושים זה לא היה קל, אבל עכשיו אנחנו יכולים לדבר שוב והפכנו למעין חברים". אך גולת הכותרת הייתה אהבתו החדשה, השחקנית ברברה באך. "אנחנו קונים בית", גילה. "ביקשנו מסוכני נדל"ן בלוס אנג'לס לחפש משהו בשווי של מיליון פאונד". ברברה הוסיפה: "רינגו הוא חלק מהיציבות שלי עכשיו. אנחנו נהנה אחד מהשני כל עוד אנחנו יכולים".

1999: פול מקרטני חוזר לשורשים

פול מקרטני הוציא תקליט חדש בשם RUN DEVIL RUN, פרויקט שהיה מחווה לשורשי הרוק'נ'רול שלו. "אספתי כ-25 שירים שאהבתי מהימים המוקדמים, בעיקר צדדי ב' לא מוכרים של תקליטונים", סיפר. "ישבתי בבית עם קלטות וכתבתי את המילים, בדיוק כמו שעשיתי כנער. עשיתי את התקליט הזה כי לינדה, אשתי המנוחה, דחקה בי לעשות אותו. היא אהבה לשמוע אותי מנגן גיטרת רוק'נ'רול רועשת בבית". הוא צירף אליו נגנים מהשורה הראשונה כמו דייב גילמור מפינק פלויד ואיאן פייס מדיפ פרפל. "אני יודע שישוו את התקליט שלי לתקליט הרוק'נ'רול שג'ון עשה ב-1975", הודה פול. "בכוונה לא הקשבתי לו לפני ההקלטות שלי, רציתי ללכת על ספונטניות. ומה אני חושב על ג'ון היום? הוא תמיד איתי. אני חושב עליו הרבה. תמיד הייתי ותמיד אהיה מעריץ של ג'ון לנון".

כשפסיכדליה, גרוב וחלליות נפגשו בתקליט אחד. ב-4 באוקטובר 1974 יצא תקליט מיוחד מאד ללהקה מיוחדת מאד שבראשה עמד איש אחד מיוחד במינו. ללהקה קוראים UTOPIA והאיש שניצב בראשה נשא את השם טוד ראנדגרן.

לא, לא מדובר בעוד תקליט רוק. מדובר בהצהרה מוזיקלית של איש אחד, גאון רב-תחומי, שהחליט שהגיע הזמן לקחת את הרוק המתקדם למקומות חדשים, צבעוניים ובעיקר פחות בריטיים. לאיש הזה קראו טוד ראנדגרן, והמפלצת המוזיקלית החדשה והנוצצת שלו נקראה UTOPIA.

מעריציו של ראנדגרן כבר היו רגילים לזיגזוגים שלו. האיש היה קוסם אולפן, מפיק מבוקש (שעבד עם הניו יורק דולס, BADFINGER, הבאנד, גרנד פ'אנק ועוד רבים) ומוזיקאי שלא דפק חשבון לאף אחד. רק שנתיים קודם לכן הוא שיחרר את התקליט הכפול והמצליח שלו SOMETHING/ANYTHING, שהיה מלא בפופ מלודי מבריק, ומיד אחריו את A WIZARD, A TRUE STAR הפסיכדלי והמתקדם, כך שאיש לא באמת ידע למה לצפות ממנו. אבל להקת רוק מתקדם וירטואוזית? זה היה משהו חדש לגמרי.

ראנדגרן, אמריקאי גאה, הסתכל על סצנת הפרוג-רוק ששלטה אז בעולם וראה בעיקר להקות בריטיות כמו יס, ג'נסיס ו-ELP. הוא העריך חלק מהן, אבל הרגיש שהן לוקחות את עצמן קצת יותר מדי ברצינות. הוא רצה ליצור משהו אחר, משהו עם יותר נשמה, יותר... פ'אנק. "השוני הגדול בינינו ללהקות הפרוג הבריטיות היה במקורות ההשפעה", הסביר ראנדגרן בראיונות. "הן ניזונו בעיקר מיצירות קלאסיות אירופאיות. אנחנו, בתור אמריקאים, ינקנו המון ג'אז ורית'ם אנד בלוז. הפ'אנק היה חלק מהותי מהסאונד שלנו". הוא לא היסס לעקוץ קצת את הקולגות מעבר לים: "יש לנו את היכולת הטכנית לנגן מהר מאוד, אבל אנחנו לאו דווקא נמשכים לשם. אנחנו רוצים ליהנות יותר מאשר להתעסק בתרגילי נגינה לשם התרגיל. אנחנו לא מעריצים גדולים של ELP, אבל אנחנו בהחלט מעריצים של להקת יס. ההבדל הוא שקית' אמרסון מתעסק בעיקר בעצמו, בעוד שבלהקת יס תמיד היה דגש חזק על נגינה קבוצתית והרמוניה".

כדי להגשים את החזון הפרוע שלו, ראנדגרן היה צריך מוזיקאים שיכולים לעמוד בקצב. והוא מצא אותם. הוא אסף נבחרת חלומות של נגנים מהשורה הראשונה: על הקלידים הופקד מארק 'מוגי' קלינגמאן, פסנתרן-על שכבר הספיק לכתוב שירים לאמנים כמו ג'וני וינטר ובט מידלר. על כלי ההקשה ניצח קווין אלמן בעל ידי הזהב. על הסינתיסייזרים, שהיו אז שיא הטכנולוגיה, ניגנו שניים: מ. פרוג לבאט וראלף שוקט, שיצרו מרקמים קוסמיים ועשירים. ואת כל החבילה הזאת החזיק ביציבות הבסיסט ג'ון סיגלר.

ההרכב הזה היה בדיוק מה שראנדגרן היה צריך כדי לממש פנטזיה נוספת שלו: להפסיק להיות מזוהה רק ככותב שירים ומפיק, ולהוכיח לעולם שהוא גם גיטריסט רציני. "כבר הוכחתי את עצמי ככותב שירים", אמר, "אבל היה לי צורך עז להוכיח את הכישרון שלי גם כנגן גיטרה". עם זאת, הוא שמר על צניעות מסוימת: "תמיד ידעתי שלעולם לא אוכל להיות נגן כמו ג'ון מקלאפלין, הוא ברמה אחרת לגמרי".

התקליט שנוצר, שנקרא בפשטות TODD RUNDGREN'S UTOPIA, היה יצירה שאפתנית בכל קנה מידה. הוא הכיל ארבעה קטעים בלבד, כשאחד מהם, THE IKON, התפרש על פני צד שלם ונמשך יותר משלושים דקות. המוזיקה הייתה מסע מטורף ששילב סולואים ארוכים של גיטרה וסינתיסייזר, מקצבי פ'אנק הדוקים, הרמוניות קוליות מורכבות וליריקה שעסקה בפילוסופיה ובחיפוש רוחני.

ומה דלק היצירה של כל הטירוף הזה? ובכן, לא מעט חומרים משני תודעה. שנים לאחר מכן, ראנדגרן סיפר בכנות: "היינו עמוק בתוך כל מיני סמים באותה תקופה. אף אחד מאיתנו לא היה על הרואין, אבל כל השאר היה שם. אני זוכר שפעם אחת הגיע מישהו לחזרה והציע לנו פטריות הזיה. פשוט בלענו אותן כאילו אין מחר".

השאפתנות של ראנדגרן באה לידי ביטוי גם באורך התקליט – כמעט שעה שלמה. עובדה זו יצרה בעיה טכנית משמעותית בעידן הוויניל. למי שלא בקיא בפרטים, תקליט ויניל מכיל כמות מוגבלת של חריצים (או 'גרובים' בשפה המקצועית). כדי לשמור על איכות צליל מיטבית, עם באסים עמוקים וטרבל חד, החריצים צריכים להיות רחבים ומרווחים. ככל שדוחסים יותר מוזיקה על צד אחד של התקליט, כך החריצים הופכים צפופים ורדודים יותר, מה שפוגע באופן ישיר באיכות הסאונד. תקליט באורך של שעה חייב היה להתפשר על איכות הצליל, והתוצאה הייתה סאונד מעט דחוס ופחות דינמי מהרצוי.

אם חשבתם שהתקליט היה ארוך, חכו שתשמעו על ההופעות. UTOPIA על הבמה הייתה חוויה מרתונית של ממש. הופעה ממוצעת נמשכה בין שלוש לארבע שעות, עם סולואים אינסופיים של כל אחד מחברי הלהקה. ראנדגרן, במבט לאחור, האשים את חבריו ללהקה שהתפזרו עם סולואים ארוכים מדי, אבל מיד הוסיף בחיוך ממזרי: "בכל מקרה, רוב הקהל היה כל כך מסטול שהוא בכלל לא שם לב כמה זמן אנחנו מנגנים".

למרות הפגמים הטכניים והאורך המוגזם לפעמים, תקליט הבכורה של UTOPIA הוא יצירה מרהיבה ופורצת דרך. זהו מסמך מרתק של להקה שלא פחדה לשלב בין מורכבות טכנית לבין גרוב סוחף, בין יומרנות פילוסופית לבין הומור וקריצה. חבל שכל כך מעט אנשים מדברים עליהם היום, כי UTOPIA הייתה באמת ובתמים להקה מיוחדת במינה, שהגיעה מעולם אחר.

ב-4 באוקטובר בשנת 1993 התראיין ג'ון לורד, קלידן להקת דיפ פרפל, למגזין KEYBOARD. גם את זה הוא אמר שם:

"זה ממש מאכזב, אתם לא חושבים? הוא (קוברדייל) עשה עבודה כה טובה בווייטסנייק. וג'ימי - חוץ מהעובדה שהוא חבר טוב שלי - הוא גיטריסט כה טוב שלא הבנתי מדוע הוא היה צריך לעשות את זה. באלבום הזה שני אלו מנסים להיות מה שהם לא. במיוחד קוברדייל. הוא מנסה להישמע כמו פלאנט. זה ממש לא נעים, כשברקע יש המון להקות מטאל ללא זהות. ודווקא בגלל זה, קוברדייל היה צריך לשיר כמו קוברדייל. יש לו קול נהדר - משהו בין פופ ובלוז. לא מצאתי את הקול הזה שלו באלבום הזה. זה לא קוברדייל - זה חיקוי של פלאנט. הקשבתי לאלבום הזה פעם אחת ולא אקשיב לזה יותר.

עם זאת, אני לא מבקר מוסיקה ואני יודע כשזה פוגע, כשאתה עושה משהו עם כל הלב שלך בתוכו ומישהו אחר בא ואומר שזה מחורבן. בגלל זה אני שונא לבקר אחרים. אבל מה לעשות והתאכזבתי ממש מהאלבום הזה? מצד שני, זה נכון גם כלפי דברים רבים שדיפ פרפל עשתה. כלומר, לכל אחד מאיתנו יש את הרגעים האפלים יותר האלו - אני בהחלט הכרתי אותם! - כשאתה מתעורר בשלוש לפנות בוקר ונכנס לדיכאון. ואז כל המחשבות הלא ברורות האלה עולות בראש ואתה אומר: 'העבודה שלך לא שווה כלום, החיים שלך לא שווים כלום, כולם שונאים אותך'. משהו שכמובן לא נכון, אבל זו עדיין תחושה אכזרית. ומכיוון שאני מאוד פתוח לזה, לא הייתי רוצה להיות הסיבה שגם לאחרים יש את הרגעים האלה, בגלל שאני מציין את הטעויות שלהם!"

לורד גם גילה בראיון זה על אורגן האמונד ישן שלו: "את ההאמונד שיש לי בבית אני כבר לא לוקח איתי להופעות. אני קצת חושש שהוא לא ישרוד אותו. קניתי אותו בשנת 1972 מכריסטין מקווי, מפליטווד מאק. הדבר נמצא בשימוש כבר לא מעט שנים, אבל הוא עדיין עובד נפלא ואני לא יודע אם ניתן לומר זאת על מקלדות עדכניות יותר בעוד עשרים שנה. כריסטין ניסתה מאוחר יותר לקנות ממני את האורגן הזה, כשהיא כבר הצליחה עם פליטווד מאק, אבל כמובן שלא החזרתי לה. בזמנו, כשקניתי ממנה את המכשיר היא הייתה שבורה כלכלית ונזקקה לכסף דחוף. העסקה הזו הייתה למעשה דבר עצוב מאוד. אבל מי שיכול לשים את ידיו על האמונד מקורי, לא ירפה ממנו לעולם, אם הוא אדם שפוי".

גם זה קרה ב- 4 באוקטובר:

1996: רעידת אדמה בממלכת ואן היילן

אחרי שנים של ציפייה דרוכה, מעריצי ואן היילן היו בטוחים שהנה זה קורה. הסולן המקורי והכריזמטי, דייוויד לי רות', חזר לאולפן עם הלהקה והקליט שני שירים חדשים ובועטים. כולם הכינו את עצמם להודעה על איחוד מלא וסיבוב הופעות שיזכיר לכולם מי המציא את הרוק הפרוע. אבל אז, בהודעה שהיממה את עולם המוזיקה, הכריזו האחים ואן היילן שהסולן החדש שלהם הוא בכלל... גארי צ'רון. כן, אותו גארי צ'רון מלהקת אקסטרים, שהיה ידוע יותר בבלדות אקוסטיות כמו MORE THAN WORDS. המעריצים נותרו המומים, והתקופה הקצרה של צ'רון בלהקה הוכיחה את מה שכולם הרגישו מיד: החיבור פשוט לא עבד, והכימיה נשארה בערך באזור של ערבוב שמן ומים.

1988: רינגו סטאר אומר די ונוסע לטוסון

גם למתופף המפורסם בעולם מגיעים רגעים שבהם הוא צריך לעשות סדר בחיים. בשנת 1988, אחרי שנים ארוכות שבהן אלכוהול וסמים היו חלק בלתי נפרד מחייו, רינגו סטאר החליט שהגיע הזמן להתנקות. הוא ארז מזוודה, אחז בידה של אשתו, ברברה באך, והשניים עלו על מטוס לטוסון, אריזונה. היעד: מרפאת הגמילה היוקרתית סיירה טוסון. המטרה: לנקות את המערכת ולהתחיל מחדש. רינגو נשאר במרפאה במשך שישה שבועות אינטנסיביים, ואנחנו לא יכולים שלא לחשוב על השורה מהשיר GET BACK של חבריו ללהקה: "ג'וג'ו עזב את ביתו בטוסון, אריזונה". כנראה שלג'וג'ו הייתה סיבה טובה לעזוב את טוסון, אבל עבור רינגו, זו הייתה דווקא התחלה חדשה.

1968: הרעם הראשון של לד זפלין

באולם MAYFAIR הקטן בניוקאסל, אנגליה, התאסף קהל שציפה לראות הופעה של להקת היארדבירדס. על המודעות התנוסס השם המוכר בכיכובו של הגיטריסט ג'ימי פייג'. אלא שעל הבמה עלו ארבע דמויות כמעט לא מוכרות. השם לד זפלין עוד לא נולד באופן רשמי, והקהל תהה איפה הסולן קית' רלף, ומי הבחור הבלונדיני הגבוה שתפס את מקומו ליד המיקרופון. טרי ריד, הזמר שהמליץ לפייג' על רוברט פלאנט, היה אמור להופיע שם גם הוא, עם להקתו FANTASIA אך הופעתו התבטלה, כי הוא הצטרף לרשימת אמני החימום את להקת CREAM בהופעותיה בארה"ב.

ג'ון וודס, המתופף של להקת החימום JUNCO PARTNERS, סיפר לימים על מה שחווה באותו ערב: "כולנו בהינו בג'ון בונהאם וחשבתי לעצמי שהוא פשוט מתופף מטורף. היה לו כוח אדיר יחד עם רגש מוזיקלי מדויק. הלהקה הייתה רועשת בטירוף, ואהבתי את זה. הם ידעו בדיוק מה הם עושים". הקהל, שהיה מבולבל בתחילה, השתתק ברגע שהצלילים הראשונים בקעו מהרמקולים. זה היה סאונד חדש, כבד, בלוזי ומהפנט. זו הייתה ההופעה הראשונה אי פעם של החבורה הזו על אדמת אנגליה, והעולם עמד לגלות בקרוב מאוד את העוצמה של לד זפלין.

1968: הריקוד האחרון של השמנת

באותו זמן, בצד השני של האוקיינוס, הלהקה הגדולה בעולם, CREAM, החלה את סיבוב הופעות הפרידה שלה באוקלנד. למרות שהיחסים בין אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר היו מתוחים עד כדי פיצוץ, הביקוש לראות אותם היה עצום. הסיבוב הזה נועד בעיקר כדי למלא את הכיסים בפעם האחרונה. להקת החימום בערב הזה הייתה IT'S A BEAUTIFUL DAY ובמהלך שעות אחה"צ לקראת ההופעה ערכה הלהקה חזרה מוסיקלית על שירים חדשים לסיבוב ההופעות הזה. קלפטון, שכבר נטש את גיטרת הגיבסון הפסיכדלית המפורסמת שלו, החליף בין שלוש גיטרות שונות, כולל גיטרת גיבסון לס פול מיוחדת שקיבל במתנה מחברו הטוב ג'ורג' האריסון.

1995: הביטלס חוזרים, כמעט

דמיינו את הסיטואציה: אתם במאים של קליפים ובדיוק קיבלתם את עבודת חייכם – לביים את הקליפ לשיר החדש של הביטלס, REAL LOVE. זה מה שקרה לקווין גודלי (כן, המתופף לשעבר מלהקת 10cc). צוות המצלמות צילם סצנה עם פסנתר לבן באוויר על רקע המרסי ובניין הליבר. מוקדם יותר, גודלי ביקר בחנות הביטלס, ברחוב מת'יו (איפה שפעם היה מועדון הקאוורן המקורי) כדי לקנות אביזרים לצילומים. העריכה הסופית על הקליפ התבצעה בהמשך במספר מקומות בלונדון. "אם היינו צריכים גישה לחומר ארכיון כלשהו בחברת אפל, יכולנו ממש לקפוץ על הדרך כדי לשאול אותם", העיר גודלי. מאוחר יותר הוא גם דיבר אודות הקליפ המוגמר: "זכרתי שראיתי את הסרט יוצא הדופן הזה שבעצם כלל את ג'ון מחייך במשך 55 דקות (סרט האמנות SMILE, של יוקו משנת 1968). לאחר מכן צילמנו דיוקנאות עכשוויים זהים של פול, ג'ורג' ורינגו ב-500 פריימים לשנייה. כאשר הם נערכים יחד זה נראה כאילו ג'ון משקיף מהעבר, מהצד השני, בחזרה אלינו". בשל האבטחה הקפדנית סביב שיר הקאמבק הזה, גודלי אפילו לא היה מצויד עם השיר המלא שילווה את הסרטון, אלא רק עם הליווי הכלי וקולותיהם של שלושת הביטלס החיים). אז הוא נאלץ לדבב באופן פרטי שירה משלו במקום צלילי הקול החסרים של ג'ון לנון, למטרות התייחסות בלבד. "כשפול, ג'ורג' ורינגו הסתכלו על העריכה הגסה הראשונה שלי של הסרטון, הם הקשיבו לפול, ג'ורג', רינגו ו... קווין". גודלי גם ציין שחברת אפל דרשה את הטוב ביותר עבור השיר. "פול היה מרוצה מרוב דברים מלבד כמה תמונות. רינגו הרגיש שהדיוקנאות צריכים לחייך קצת יותר. הביקורת הייתה יפה ובונה. כנראה הדבר הכי נחמד בסרטון זה שאתה ממש יכול לראות את החבר'ה האלו עובדים באולפן ביחד בפעם ראשונה מזה למעלה מ-25 שנה, למרות שזה רק כמה הצצות".

עוד כמה דברים שקרו בדרך:

1982: צמד הפופ הלוהט הול ואוטס שחרר את התקליט H2O, שכלל שני להיטי ענק: MANEATER ו-FAMILY MAN. פרט טריוויה מעניין: את האחרון כתב בכלל המוזיקאי מייק אולדפילד.

1974: בוויילס, להקת ליזי הרזה עלתה לבמה עם הרכב חדש וקטלני שכלל לראשונה את צמד הגיטריסטים סקוט גורהאם ובריאן רוברטסון. השילוב ביניהם יצר את צליל הגיטרות התאומות המפורסם של הלהקה, שהפך לסימן ההיכר שלה.

1969: במגזין מלודי מייקר, פיט טאונסנד מלהקת המי יצא להגנתו של ריי דייויס מהקינקס. דייויס ספג ביקורת על כך ששירו SHANGRI-LA ציני מדי, וטאונסנד כתב: "ריי דייויס הוא איש שמעטים באמת מכירים. אני לא מכיר אותו היטב אבל אני מכיר מישהו שכן מכיר אותו היטב. הוא אישר לי שהשיר הזה לא נכתב באופן ציני להחריד. ריי אוהב את מעמד הביניים ואת דרכיו הפשוטות. שירים שלו, כמו זה, הם המנונים על הדרך האנגלית של החיים. במיוחד על אנשים שלא מקבלים בדרך כלל את מה שהם רוצים. אז תסתכלו יותר פנימה ואולי תהפכו למעריצי הקינקס כמוני".

1979: במהלך ההקלטות של האלבום "החומה" של פינק פלויד, נדרש צליל תוף סנר במקצב צבאי עבור הקטע BRING THE BOYS BACK HOME. מי נקרא למשימה? לא אחר מאשר ג'ו פורקארו, מתופף סשנים ואביו של מתופף מפורסם אחר – ג'ף פורקארו מלהקת טוטו, שניגן בעצמו באלבום בשיר MOTHER.

1999: ג'ני הנדריקס, אחותו למחצה של ג'ימי הנדריקס, הכריזה על תוכנית ביזארית במיוחד: להוציא את גופתו של אחיה מהקבר ולהעביר אותה למאוזוליאום מפואר, שם מעריצים יוכלו לצפות בה תמורת תשלום. הסערה הציבורית שקמה אילצה אותה לגנוז את הרעיון במהירות. ממש טוויסטד סיסטר!

1980: במהלך הופעה בפיטסבורג, הזמרת קרלי סימון התמוטטה על הבמה כתוצאה מהתמוטטות עצבים. היא ביטלה את שאר סיבוב ההופעות ולא חזרה להופיע באופן סדיר עד 1987.

1975: להקת כנפיים של פול מקרטני הוציאה תקליטון חדש עם השיר LETTING GO. מקרטני עצמו אמר על השיר: "אני חושב שזה אחד השירים הטובים בתקליט VENUS AND MARS. זו מנגינה נחמדה והילדים שלי שרים אותה כל הזמן".

1963: גיטריסט צעיר בשם אריק קלפטון ניגן את ההופעה הראשונה שלו עם להקת היארדבירדס במועדון CRAWDADDY. הוא החליף את הגיטריסט המקורי, אנת'וני טופהאם, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

רגעים עצובים: בשנת 2005, הלך לעולמו בגיל 56 מייקל גיבינס, המתופף של להקת באדפינגר. בשנת 2014, נפרדנו מפול רביר, הקלידן שעל שמו נקראה להקת הסיקסטיז המצליחה PAUL REVERE AND THE RAIDERS.

נולדו היום: מזל טוב לג'ודי סטיבנס (יליד 1952), המתופף של להקת הפאוור-פופ המשפיעה ביג סטאר. ומזל טוב גם לג'ים פילדר (יליד 1947), הבסיסט המקורי של הרכב הג'אז-רוק דם יזע ודמעות.

ולסיום, קפיצה הביתה: 1976, תל אביב

בבית לסין בתל אביב, נערכה הופעת הבכורה של הרכב ישראלי חדש ומסקרן בשם "חלום קוסמי". הלהקה, שהושפעה מהסאונד האלקטרוני של להקות כמו טאנג'רין דרים הגרמנית, כללה נבחרת מרשימה של מוזיקאים: יוסי מר-חיים על הקלידים, גיל לדין על התופים, ועל הגיטרה בחור צעיר ומבטיח בשם ברי סחרוף. באמתחתה של הלהקה הייתה יצירה מוזיקלית ארוכה בשם 'חלום מספר אחד', שהעידה על השאיפות האמנותיות הגדולות שלה. עוד פיסה קטנה בפאזל המרתק של הרוק הישראלי.

ב-4 באוקטובר בשנת 1970 מתה הליידי ששרה את ה(קוזמיק) בלוז - ג'ניס ג'ופלין.

לפני ג'ניס ג'ופלין לא הייתה מישהי כמו ג'ניס ג'ופלין. עולם הג'אז והבלוז הפיק זמרות ששרו בישירות דומה, וגם עולם הפופ הניב כוכבות לפניה, כמו דאסטי ספרינגפילד ואריתה פרנקלין, שזכו להערצה רבה על אומנותן. אבל ג'ניס הייתה דבר אחר לגמרי. היא הייתה כוכבת רוק לבנה – ומשמעות הדבר היא שכתבו עליה בעיתונים והיא התראיינה רבות בטלוויזיה. כשנשאלה כיצד הגיעה להיות הזמרת בלהקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, היא ענתה ששכבה עם האיש שבא לבקש ממנה להצטרף.

למרות שזה היה נכון (ושם הבחור היה צ'ט הולמס, מנהל הלהקה), איש מעולם לא שמע אישה מדברת כך, ובוודאי לא בפומבי. התנהגותה נראתה בחלקה כהצגה, והיא עצמה נראתה כמי שאינה מודעת למשמעות דבריה. היא התפארה במיניותה והייתה אחת מאותן כוכבות רוק שייצגו סוג חדש של אישיות. בעצם התבטאויותיה בתקשורת היא עוררה שאלות. אלו היו אותן שאלות שעברו בראשם של הורים רבים באמריקה באמצע שנות השישים, כשהתבוננו בילדיהם המתבגרים. שאלות כמו: למה אתם מתלבשים ככה? למה אתם לא יכולים להסתפר? האם נטלתם סמים? מה זה שאמרתם הרגע? היי, האם כך ראוי שגברת צעירה תדבר?

ג'ניס לא הייתה רק דמות. היא הייתה אחת הזמרות המרשימות ביותר שיצאו מארצות הברית במהלך הסיקסטיז, והיא חקוקה לנצח בזיכרונם של אלו שראו אותה מופיעה בזמן אמת. עבור הדור הצעיר יותר, שלא חווה אותה, היא כבר בגדר אגדה. היא נולדה ב-19 בינואר 1943 וגדלה בטקסס כילדה ונערה ביישנית. בגיל 17 גילתה את כישרון השירה שלה, ועם סיום לימודיה החלה לשיר במועדונים מזדמנים באזורה. בשנת 1962 נערכה הקלטתה הראשונה – שירה בפרסומת לבנק מקומי.

בעיני המקומיים היא הייתה ביטניקית מוזרה למראה, שלא התאימה לאורח החיים המקומי ובלטה לרעה. הכתבה הראשונה עליה פורסמה בעיתון THE DAILY TEXAN (ב-27 ביולי 1962): "היא הולכת יחפה כשמתחשק לה, לובשת מכנסי ליווייס לכיתה כי הם נוחים יותר, וסוחבת איתה את ה-AUTOHARP לכל מקום, למקרה שתחוש דחף פתאומי לפרוץ בשירה. קוראים לה ג'ניס ג'ופלין. היא מנהלת בקנאות חיים חסרי מעצורים. היא לא טורחת לסדר את שערה מדי שבוע או ללבוש את האופנה הנשית האחרונה, וכשמתחשק לה לשיר, היא שרה בקול אלט תוסס. היא אינה קוראת תווים וקולה אינו מאומן, אך נראה כי חוסר הכשרה זה הוא נכס עבורה, שכן ג'ניס שרה בספונטניות ובתשוקה שקשה למצוא אצל זמרים בעלי הכשרה קולית".

היא במיטבה עם שירי עם, שלהם היא מעניקה עיבוד משלה. שאיפתה הנוכחית היא להיות זמרת עם, אם כי היא מעדיפה את הבלוז. היא הופיעה ב-VENICE, קליפורניה, ובפורט ארתור, עיר מגוריה, אך התחילה לחשוב ברצינות על שירה רק כשהגיעה לאוניברסיטה כסטודנטית במגמת אמנות. לדבריה, אנשים באוסטין מתעניינים יותר במוזיקה עממית מאשר בערים אחרות שבהן ביקרה. למעשה, חבר שכנע אותה לנגן ב-AUTOHARP, כלי שאינו נפוץ כמו פסנתר או גיטרה. למען האמת, הוא נפוץ בערך כמו גלוקנשפיל. במבט ראשון הוא נראה כמו ציתר, אך ארוך וצר יותר ועם פחות מיתרים.

נכון לעכשיו, הקריירה של ג'ניס כזמרת ונגנית AUTOHARP נמצאת בתחילתה. כיום היא הצלע הנשית בלהקה מקומית בשם THE WALLER CREEK BOYS. השניים האחרים הם לני וויגינס ופאוול סנט ג'ון ג'וניור. כשהם לא בכיתה או בבית, הבילוי המועדף עליהם הוא בדירה שהם מכנים "הגטו". הקירות מעוטרים בציורים מודרניים מקוריים של אמנים מקומיים, והריהוט אקלקטי. השיח ב"גטו" הוא על חיים נטולי כבלים; התפיסה היא שאדם שאינו חי כך, הוא חולה. בכל פעם שמישהו מהם חש דחף לקום ולקטוע באלתור, הוא עושה זאת. אם מתחשק לו לצייר, הוא מצייר. אם הוא מרגיש השראה לכתוב שירה, ביט או כל דבר אחר, הוא כותב".

בתיכון היא התלבשה שונה מכולן ובקושי היו לה חברים. היא הייתה שקטה, מופנמת ובודדה מאוד. טקסס לא הייתה מקום אידיאלי לנשים כמותה, ויותר מאוחר אמרה: "הם צחקו עליי ללא הרף. בצחוקם הם העיפו אותי מהכיתה, מהעיר ומהמדינה".

לאחר התיכון פנתה ג'ניס לשיר היכן שרק יכלה. היא הופיעה בקביעות במועדון באוסטין, ועדיין חשבה שקריירה מוזיקלית אינה רצינית ושקלה להיות מורה. עד שיום אחד הגיע חבר ותיק, צ'ט הלמס, והציע לה להצטרף אליו לסן פרנסיסקו. זה היה בשנת 1963. עולם חדש נפתח בפניה, והיא הקימה צמד עם הגיטריסט יורמה קאוקונן (לימים גיטריסט להקת ג'פרסון איירפליין). השניים שרו יחד שירי עם.

זמן קצר לאחר מכן, תרבות המחתרת החלה לפרוח בסן פרנסיסקו. המוזיקה הפכה חשמלית והסמים הפכו מפתים וחזקים יותר. ג'ניס התמכרה ונאלצה לחזור לבית הוריה בטקסס כשהיא סובלת מתת-משקל. היא שינתה את אורח חייה, נגמלה ותכננה להתחתן עם עובד חברת IBM, אך החתונה בוטלה זמן קצר לאחר מכן. זה היה בשנת 1965.

בשנת 1966 התהפך גורלה של ג'ניס, כשצ'ט הלמס, מנהל להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, הבין שחסר ללהקתו קול נשי. להקות מצליחות שפעלו סביבו כללו את המרכיב הזה – למשל THE GREAT SOCIETY (עם גרייס סליק) או ג'פרסון איירפליין. הלמס הזעיק את ג'ופלין מטקסס. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שרה עם להקה חשמלית. הווליום והסמים הביאו אותה לאמץ גישה קולית מחוספסת יותר. חברי הלהקה לא היו מוזיקאים מקצועיים ולא ידעו כיצד להשיג משמעת מוזיקלית על הבמה. גישתם הייתה בוסרית, והגעתה של ג'ופלין העניקה להם את המיקוד שהיו זקוקים לו.

הלהקה החלה להופיע בקביעות במועדון אבאלון ב-10 ביוני 1966 ומהר מאוד הפכה ללהקת הבית. בתחילה, היה חוק ברור בלהקה: אסור להשתמש בסמים כדי לא לפתות את ג'ניס. החוק הזה נשבר במהרה. החזרות נערכו באורווה בסן פרנסיסקו, ולא פעם הגיעה המשטרה למקום בעקבות תלונות על צרחות. היא שרה בפראות ובחופשיות, וקולה המם רבים וגרם להם להקשיב לה בקשב רב.

ג'ניס סיפרה בשנת 1968: "צ'ט אמר לי שהלהקה מחפשת זמרת, אז חשבתי לנסות. אני לא יודעת מה קרה. פשוט התפוצצתי. בחיים לא שרתי ככה. פעם עמדתי במקום ושרתי, אבל אי אפשר לשיר ככה מול להקת רוק, עם כל הקצב והווליום. אתה חייב לשיר בקול רם ולהשתולל. אז נדלקתי על אוטיס רדינג ונכנסתי לזה יותר מאי פעם. עכשיו, אני לא יודעת איך לבצע שירים אחרת. ניסיתי להירגע ולא לצרוח, ויצאתי משם בלי להרגיש כלום”.

אחד האנשים שראו את הלהקה בהופעה היה המפיק פול רוטשילד, שהיה אז מפיק הבית בחברת התקליטים ELEKTRA. הוא ניגש לג'ניס והציע להפיק אותה. היא התלהבה, אך כשסיפרה זאת בתמימות לחבריה, הם כעסו מכיוון שרוטשילד לא רצה אותם. בסיסט הלהקה, פיטר אלבין, הציב אולטימטום: "אם תחתמי על החוזה, אין לך יותר מקום בלהקה". ג'ניס נבהלה ולא חתמה.

בתחילת 1967 הקליטה החבורה תקליט ראשון, שנקרא על שם הלהקה. גיטריסט הלהקה, סאם אנדרו, סיפר: "רצו להחתים אותנו, וצ'ט אמר לא. כעבור כמה חודשים נפטרנו מצ'ט. אחר כך נסענו לשיקגו וחתמנו, כי זה נשמע אטרקטיבי. היינו ילדים תמימים. בשיקגו הורו לנו להגיע מיד לאולפן ולהיפגש עם עורך דין שעבד עבור חברת התקליטים. ביקשנו ממנו 1,000 דולר, והוא סירב. אמרנו, 'אז אולי 500?'. הוא סירב. 'טוב, אפשר לקבל כרטיס טיסה הביתה?'. הוא אמר שאפילו לא אגורה אחת. עד היום לא קיבלנו אגורה מהתקליט הזה".

התקליט יצא לאור רק אחרי הופעתה המסחררת של ג'ופלין בפסטיבל מונטריי, ביוני 1967. התקליט עצמו היה לא אחיד ולא שיקף את האנרגיה החשמלית מהפסטיבל, שגרמה לפיה של מאמה קאס להיפער בתדהמה כשצפתה בג'ופלין על הבמה. תקליט שני, CHEAP THRILLS, יצא בספטמבר 1967. התקליט הזה חשף לקהל הרחב את האור האמיתי של הלהקה. קולה של ג'ופלין הפך מחוספס עוד יותר. כיום נחשב התקליט לקלאסיקה, בין השאר בזכות עטיפתו המצוירת. בין שיריו הידועים: גרסה לשירו של ג'ורג' גרשווין – SUMMERTIME, וביצועים מחשמלים ל-BALL AND CHAIN ו-PIECE OF MY HEART, שמציגים את כישרונה של ג'ופלין במלוא הדרו.

באפריל 1968, זמן קצר לאחר שנחתה בניו יורק לראשונה, אמרה לעיתונאי נט הנטוף: "מעולם לא הייתי מסוגלת לשלוט ברגשותיי ולהדחיק אותם. אמי ניסתה לגרום לי להיות כמו כולם... ואף פעם לא הייתי. לפני שנכנסתי ללהקה, זה קרע אותי. כשאתה מרגיש כל כך הרבה, יש לך ירידות איומות. תמיד הייתי קורבן של עצמי. אולי לא אחזיק מעמד כמו זמרים אחרים, אבל אני חושבת שאפשר להרוס את עצמך מדאגה למחר. אנחנו מסתכלים על ההורים שלנו ורואים איך הם התייאשו, התפשרו והסתפקו במועט. לולא המוזיקה, כנראה שהייתי שמה קץ לחיי".

היה לה ביטחון עצום כשהייתה על הבמה, אבל מחוצה לה, באופן פרטי, נראה שהיא הייתה מפוחדת, ביישנית ותמימה מאוד. הקהל דרש ממנה בהופעות כמות אנרגיה עצומה, וג'ניס נתנה את כולה, אך הקהל תמיד דרש עוד.

בנובמבר 1968, אי אפשר היה להתעלם מהשמועות על פירוק הלהקה. ההופעה האחרונה של ג'ניס עם ההרכב נערכה ב-1 בדצמבר, במועדון FAMILY DOG. עם הפירוק צצו ההכפשות, כפי שסיפר הבסיסט פיטר אלבין: "היא החליטה להיפרד מאיתנו בניו יורק. סוג ההופעה שהיא תעשה מעכשיו יהיה בסגנון שונה. הייתי אומר שזה סגנון של כוכבת, כי היא התייחסה לקהל כאילו היא היחידה על הבמה, וכלל לא התייחסה אלינו, חברי הלהקה”. הגיטריסט סאם אנדרו הבין את הצד של ג'ניס ועבר איתה ללהקה החדשה שהקימה, THE KOZMIC BLUES BAND, אך הביקורות בזמנו לא עשו חסד עמה ועם הרכבה החדש.

ב-21 בדצמבר 1969, הופיעה ג'ניס ג'ופלין לראשונה כאמנית סולו. היה זה באירוע מיוחד בממפיס של חברת התקליטים STAX / VOLT, מחברות מוזיקת הנשמה החשובות ביותר. ג'ופלין, שלא הייתה חתומה בחברה, הוזמנה כאורחת. זה היה אירוע משמעותי עבורה, אך לאחר המופע נשמעה אומרת: "נו, לפחות הם לא זרקו עליי כלום". ההרכב ערך חזרות רק שלושה ימים לפני ההופעה. הגיטריסט מייק בלומפילד הוקפץ כמנהל מוזיקלי כדי להרים הופעה מהודקת. אבל הזמן דחק, וג'ניס וחבריה נאלצו להתייצב בממפיס יום לפני כן למסיבת קוקטייל של חג המולד שערך נשיא החברה, ג'ים סטיוארט.

הייתה זו מסיבה אקסקלוסיבית. השולחנות היו עמוסים בתקרובת יקרה ובין הנוכחים נראו גדולי זמרי החברה, כמו גם צוות כותבי השירים שלה (ובהם אייזק הייז). גם להקת BOOKER T. & THE M.G.'S נכחה. ג'ניס וחבריה הגיעו אך בקושי עוררו עניין. האורחים לא ידעו מי היא האישה הלבנה הזו. למחרת, ערכה ג'ניס חזרה אחרונה. בלומפילד עודד אותם והידק את הנגינה ככל שיכל.

אך ברגע שהאירוע החל ולהקת THE BAR-KAYS עלתה לבמה, עם תלבושותיהם המרהיבות ותנועות הריקוד המושלמות, היה ברור לג'ניס שיש לה בעיה. איך היא אמורה להופיע אחרי דבר משלהב שכזה?

אחרי THE BAR-KAYS עלו אמנים נוספים של STAX וחישמלו את הקהל. חברי להקתה של ג'ניס הביטו מהצד בפנים חיוורות. לאחר הפסקה קלה, עלתה לבמה להקת BOOKER T. & THE M.G.'S, להקת הבית של STAX, והקהל אהב כל צליל. אחריהם הופיע אדי פלויד עם KNOCK ON WOOD וסחט עוד אנרגיה מהקהל. ג'ניס הבינה שהקהל של ממפיס אינו הקהל של סן פרנסיסקו, ושצרה מתגבשת.

ג'ניס שרה היטב, אך הקהל לא החזיר לה אהבה. כשסיימה את השיר השלישי וירדה מהבמה, לא נשמעו מחיאות כפיים ולא קריאות להדרן. מאחורי הקלעים, חברי להקתה ההמומים ניסו להסביר לה שזו לא אשמתה. היא לא יכלה לשאת את החרפה ומיהרה לצאת משם בבושת פנים למלון LORRAINE, אותו מלון שבו נרצח זמן קצר לפני כן מרטין לותר קינג ג'וניור.

באפריל 1969 פרסם העיתון רולינג סטון ידיעה קטנה: "כל הסערה סביב ג'ניס ג'ופלין יצאה מכל פרופורציה. אין זמרת שיכולה לשדר אורגזמה בכל הברה. לא אדית פיאף, לא בילי הולידייולא ארית'ה פרנקלין. אבל משום מה, מספרים שג'ניס עושה את זה. ראינו אותה בהופעה באולם WINTERLAND. הלהקה שלה לא הייתה מהודקת אבל הצליחה לספק ליווי טוב. ג'ניס הייתה באחד מרגעיה הטובים ביותר. היא שרה, צרחה וזעקה".

ב-21 באפריל הופיעה ג'ניס ברויאל אלברט הול שבלונדון. ההופעה הוכתרה כהצלחה, אך במלון לאחר מכן קרה דבר מבהיל. הגיטריסט שלה, סאם אנדרו, החל להכחיל. הסיבה לכך – הרואין. בעזרת ג'ניס, הצלם בוב סיידרמן הפשיט את אנדרו והכניס אותו לאמבטיה מלאה במים. סיידרמן סיפר: "אמרנו לו כל הזמן 'תנשום, סאם! תנשום!'. הוא התנהג כילד קטן ואמר שיעצור את נשימתו עד שנלך. ואז הוא הפסיק להגיב. בחדר נכחה גם גרופי בשם SUZY CREAMCHEESE, שנהגה להתלוות לפרנק זאפה. היא הייתה מומחית בעזרה ראשונה, אך פחות במקרים של מנת יתר. היא מיהרה לפשוט את תחתוניה והצליפה בהם בפניו של אנדרו. זה היה טיפול שלא ראיתי מעולם. למרבה המזל, הצבע הכחול בפניו פינה את מקומו לצבע חי יותר".

אך נראה היה שג'ניס איבדה מכוחה כשהגיעה עם ההרכב לפסטיבל וודסטוק באוגוסט. שכרה עמד על 7,500 דולר בלבד (לעומת JIMI HENDRIX שקיבל 18,000 דולר). למרות הציפיות הגדולות, היא ירדה מהבמה בעצב רב, בתחושה שאכזבה את הקהל.

בספטמבר יצא תקליט הסולו הראשון שלה, I GOT DEM OL' KOZMIC BLUES AGAIN, MAMA. האלמנט הבולט בו היו עיבודים לכלי נשיפה בסגנון מוזיקת הנשמה. ג'ניס אהבה בלוז ורצתה להיתפס כזמרת בלוז, לא כזמרת רוק. אבל לרוב, היא שרה "נגד" הבלוז. לשיר בלוז זו דרך להתעלות מעל הכאב על ידי התמודדות מכובדת איתו, אבל ג'ניס רצתה לצרוח אותו כדי לסחוף את הקהל. כשזה עבד, זו הייתה מתנה משמיים. אבל כשהגזימה, אנשים הפנו לה עורף. כ שניסתה להתקדם כאמנית סולו, היו שמיהרו להכשיל אותה. היא תלתה תקוות רבות בתקליט הזה, אך מעטים שיבחו אותה על בחירת הנגנים שליוו אותה.

ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "ג'ניס מעולם לא נשמעה טוב יותר בתקליט, אבל לקח לי ארבע האזנות מלאות לפני שבאמת שמעתי אותה, כי הלהקה שלה ממש גרועה, מהעיבודים ועד הביצוע. בני הכלבות האלה לא יכולים לעשות שום דבר נכון. אתם אומרים, הם לא יכולים להיות כל כך גרועים? ובכן, הנגינה שלהם מגומגמת ברמה שחברת STAX הייתה דוחה על הסף".

בנובמבר 1969 הגיעה ג'ניס ג'ופלין להופעה בטמפה, פלורידה. המשטרה הייתה ערוכה להפרות סדר מצידה, לאחר שג'ים מוריסון נחשד כמה חודשים קודם לכן בהתערטלות פומבית על במה במיאמי. הרשויות לא הסכימו לסבול עוד התנהגות כזו, וג'ופלין הפכה למטרה.

בטמפה היא עלתה להופיע אחרי בי.בי קינג. הקהל הראה התלהבות יתר, והשוטרים החלו לדחוף אנשים בחזרה למקומותיהם. ג'ניס לא אהבה את מה שראתה וצרחה עליהם מהבמה שיעזבו את הקהל. בהמשך, היא הסבירה לקהל שכדאי לא לבחון את סבלנותם של השוטרים, אך הסבריה תובלו בקללות שצרמו באוזניו של מנהל האולם. הוא נתן הוראה לשוטרים, שהחלו לפסוע לכיוון הבמה.

כששוטר בשם נאפולי עלה לבמה וצרח הוראות במגפון, ג'ניס, שניסתה לשיר, איבדה את קור רוחה. 'אל תתעסק עם הקהל!', היא צרחה עליו. 'למה אתה כל כך מתוח? האם קנית כרטיס בחמישה דולר?'. הקהל הגיב בתשואות רמות. בעל האולם כבר האדים מכעס. למרות שלא נרשמו נזקים, הוחלט לנתק את החשמל לבמה ולהפסיק את ההופעה. ג'ניס הודיעה לנאפולי שהיא "תבעט לו בפנים" ונעצרה במקום.

מה שמילא את החסר עבורה היה תפריט שכלל לגימת כמויות מבהילות מבקבוק SOUTHERN COMFORT, שתמיד היה לצידה. היא נהגה לומר: "כשאני על הבמה אני עושה אהבה עם 10,000 איש, אבל אחר כך אני חוזרת לבד לחדר במלון". שכרה גדל משמעותית, אך את רוב הכסף השקיעה באלכוהול ובסמים. רופא שבדק אותה באותה שנה נדהם לגלות שהכבד שלה נפוח הרבה מעבר לנורמה. היא הייתה רק בשנות העשרים לחייה, אך גופה הזדקן בטרם עת. לפני הקלטת תקליטה האחרון, היא פירקה את להקתה והרכיבה צוות חדש של נגנים, FULL TILT BOOGIE. בינתיים, הגיעה לאוזניה הידיעה על מותו של ג'ימי הנדריקס. "אסור לי למות השנה", הגיבה לרולינג סטון, "כי ג'ימי היה כוכב גדול יותר ממני...".

הקונספט של כלי נשיפה נזנח לטובת התמקדות בלהקה עם סאונד שורשי ורוקיסטי יותר. הנגנים להרכב החדש נבחרו על ידי מנהלה, אלברט גרוסמן, והיא הייתה מאושרת מהבחירה. נמאס לה לנסות להוביל להקה; היא רצתה לחזור להיות חברה שווה בין שווים. כל מי שראה אותם בפעולה הסכים שג'ניס סוף סוף הרכיבה להקה שיכולה לתמוך בה ולספק את הדחיפה שהיא כה הייתה זקוקה לה. הופעתה האחרונה איתם הייתה ב-12 באוגוסט, באצטדיון HARVARD.

כשקיבלה הזמנה לפגישת המחזור של כיתתה בספטמבר 1970, היא קפצה על המציאה כדי להראות לכולם כיצד הברווזון המכוער הפך לברבור. הייתה זו פגישת המחזור העשירית בתיכון ג'פרסון, וג'ניס הייתה, ללא ספק, האטרקציה המרכזית. זה היה ביקורה הראשון מזה שלוש שנים בעיר נעוריה, והיא התלבשה כמו שכוכבת רוק במעמדה אמורה להתלבש. לשערה הצמידה נוצות בצבע כחול וורוד, שאיתן יצרה את דמותה החדשה, PEARL. בגדיה היו צבעוניים וידיה עוטרו בצמידים רבים.

ג'ניס לא חזרה ללון בבית הוריה. הם לא האמינו בדרכה הרוקרית ולא שמחו לראות כיצד היא נכנעת להרואין. לכן, שכרה חדר במלון סמוך והזמינה את כל כלי התקשורת לסקר את האירוע.

לכתבים סיפרה שהאזור "התרכך" מעט מאז שעזבה. עם זאת, ציינה שלא תחזור לגור שם כי במקום מגוריה הנוכחי, סן פרנסיסקו, יש את האווירה החופשית ביותר מבחינת SEX, DRUGS AND ROCK 'N' ROLL.

"איך את מסתדרת עם הורייך?", שאלו העיתונאים.

ג'ניס: "המצב משתפר. כשהייתי צעירה, רופא אחד אמר לאמי שאם אמשיך בדרך הזו, אסיים בגיל 21 בכלא או במוסד לחולי נפש. אז כשהגעתי לגיל 25 ויצא התקליט השני שלי, אמא שלחה לי מכתב איחולים. תמיד היה להם אמון בי, אך הם חשבו שאני הולכת בכיוון לא טוב".

בפגישת המחזור נפגשה ג'ניס עם אנשים רבים שלא טרחו לדבר איתה שנים לפני כן, וביניהם גם כאלה שהתעללו בה. הפעם הם היו מלאי כבוד והערכה, אך זה היה מאוחר מדי. את נפשה הפגועה כבר אי אפשר היה לשקם. היא דהרה לתהום עם בלמים שרופים שאינם פועלים עוד. איש לא ידע, באותה פגישה, שבעוד פחות מחודש תמות הגברת השברירית, החבולה והפגיעה, שכל כך רצתה שיאהבו אותה.

מצב רוחה היה מרומם בדרך כלל בזמן ההקלטות באולפן. שירים חדשים ומלאי עוצמה נשפכו לסלילי ההקלטה, ביניהם גרסתה לשיר של קריס קריסטופרסון, ME AND BOBBY MCGEE.

ב-30 בספטמבר היא התראיינה אצל הווארד סמית' – מה שהתברר כראיון האחרון שלה. "אני צריכה להתרגל לדברים רעים שכותבים עליי. כלפי חוץ אני מראה כאילו לא אכפת לי מהמטומטמים האלה, אבל בתוכי אני נפגעת אם מישהו לא אוהב אותי. אני יודעת שזה טיפשי".

למחרת שהתה ג'ניס באולפן והחלה לשיר. חברי להקתה יצאו לאכול צהריים וסליל ההקלטה המשיך להקליט את שירתה לבדה. "OH LORD, WON'T YOU BUY ME A MERCEDES-BENZ...", היא שרה. ההקלטות נמשכו בהצלחה, עד שמשהו קרה. אורגניסט הלהקה, קן פירסון: "אני הייתי האחרון שראה אותה בחיים. בילינו בבר, והיא פנתה אליי ואל שאר חברי ההרכב ואמרה לנו כמה היא אוהבת אותנו. משם נסענו למלון LANDMARK שבו התאכסנו, וכל אחד פנה לחדרו. למחרת חזרנו לאולפן, אך ג'ניס לא הגיעה".

ב-4 באוקטובר הייתה אמורה להקליט את שירתה לשיר BURIED ALIVE IN THE BLUES, שנכתב על ידי חברה, ניק גרייבנייטס, שסיפר: "זה הסיפור העצוב ביותר. קיבלתי טלפון מהמפיק פול רוטשילד שאמר שג'ניס הקליטה כמה שירים וחסר לה עוד אחד לתקליט. היו לי שירים שכתבתי והתאימו לה. טסתי ללוס אנג'לס ולימדתי את הלהקה לנגן את השיר. את ג'ניס לימדתי את המילים בנפרד. כולם אהבו את השיר, ובתחושה נהדרת זו עזבתי את העיר". השמחה הפכה במהרה לעצב תהומי.

היה זה לקראת סיום הקלטות התקליט. השעון הראה שש בערב, אך ג'ניס ג'ופלין לא הגיעה לאולפן ההקלטות. רוטשילד שלח את ג'ון קוק, מנהל הופעותיה, למלון LANDMARK MOTOR HOTEL כדי לראות מדוע אינה עונה לטלפון. "מעולם לא דאגתי לה קודם", אמר רוטשילד, "למרות שהיא איחרה פעמים רבות. בדרך כלל היא עצרה לקנות מכנסיים או משהו כזה. אולם ה-4 באוקטובר היה יום ראשון, והיו מעט מקומות פתוחים".

מלון LANDMARK היה בניין גדול בשדרת פרנקלין. זה היה מלון מועדף על אמנים, וגולת הכותרת בו הייתה סובלנות הצוות. כשג'ון קוק הגיע לשם, השעה הייתה כמעט שבע בערב. הוא הבחין במכוניתה של ג'ניס בחניה, וכי הווילונות בחדרה שבקומה הראשונה היו סגורים. היא לא ענתה לדלת חדר מספר 105. הוא ירד לדבר עם המנהל, ג'ק האגי, שהסכים שעליהם להיכנס. הם פרצו את הדלת וגילו את ג'ניס שוכבת בין המיטה לשידת הלילה, לבושה בכותונת לילה קצרה. שפתיה דיממו כשהפכו אותה, ואפה היה שבור. בידה היה שטר כסף.

קוק התקשר לרופא, ואז לעורך הדין של ג'ניס, רוברט גורדון. גורדון טען שסרק את החדר אך לא מצא סמים. המשטרה הוזעקה. כשהגיעו בסביבות 21:00, גם הם לא מצאו סמים, אך מסרו לעיתונאים שלג'ניס היו "סימני מחט טריים על זרועה, 10 עד 14 מהם על זרועה השמאלית".

המוות הגיע בתקופה טובה יחסית לזמרת. הייתה לה להקת ליווי חדשה ומצוינת שעמה עמדה לסיים הקלטת תקליט, והיא הייתה מאורסת לסת' מורגן, סטודנט בברקלי ממשפחה עשירה. כשנשאלה מוקדם יותר באותה שנה על ידי עיתון ה-NME הבריטי על מותו של ג'ימי הנדריקס, ענתה: "אני לא יכולה למות השנה. הנדריקס היה כוכב גדול יותר ממני". ובכן, לא הצליח לה. ג'ניס עברה להתגורר במשכן הקבע של מועדון ה-27.

עד שמהדורת החדשות של 23:00 סיימה את דיווחה הקצר, שיחות טלפון כבר הפיצו שמועות פרועות – ג'ניס נרצחה על ידי בחור קנאי, סוחר סמים, ואפילו ה-CIA. לכל תיאוריה היו תומכים, וכולן היו חסרות בסיס. הבלבול גבר בעקבות הדו"ח המקדים של חוקר מקרי המוות, תומאס נוגוצ'י, שהתפרסם למחרת. הוא קבע שהיא "מתה ממנת יתר של סמים", אך לא ציין במה מדובר. ביום שלישי דיווח נוגוצ'י כי ג'ניס הזריקה הרואין לזרועה השמאלית מספר שעות לפני מותה, וכי מנת היתר היא שהרגה אותה. הוא הוסיף כי "מדעני התנהגות" ינסו לקבוע אם מדובר היה באקט מכוון.

כשנשאל על פגיעות הפנים, אמר אחד הבלשים כי הם שללו אלימות ושהיא כנראה שברה את אפה כשהתמוטטה. אולם השטר בידה נותר בגדר תעלומה.

עיתון "להיטון" דיווח בטעות: "זמרת הבלוז האמריקאית, ג'ניס ג'ופלין, נמצאה השבוע ללא רוח חיים בדירתה שבהוליווד... את פרסומה הגדול רכשה בעקבות הופעתה בפסטיבל וודסטוק". גם בעיתון "עולם הקולנוע" טעו: "ג'ניס ג'ופלין מתה באופן מסתורי בביתה".

נשיא חברת התקליטים שלה, קלייב דייוויס, שמע על מותה ומיהר לאולפן כדי לבדוק אם יש מספיק חומר לתקליט. היו מספיק הקלטות, והתקליט PEARL יצא בפברואר 1971 והפך לרב-מכר. מוזיקאים שעבדו עמה נעצבו אך לא הופתעו. גרייס סליק, סולנית ג'פרסון איירפליין, הגיבה לעיתונאי: "אני חושבת שזה... טוב, לא נדוש, אבל... למה להדפיס את כל הדברים האלה על מישהו שמת? היא איננה, זה נגמר. אני מצטערת שהיא מתה, אבל... אם אמצא מה להגיד, אשלח לך, בסדר?".

גם הדיווחים על מצב רוחה של ג'ניס לא עזרו. עורך דינה, רוברט גורדון, אמר שג'ניס ביקרה אצלו ב-1 באוקטובר: "היא נראתה מאושרת מאוד. היא אמרה לי שהיא חושבת להתחתן... היא גם שמחה מאוד על התקליט שהיא מקליטה. היא התלהבה מהלהקה ומהשירה שלה. מטרת פגישתה אצלי הייתה לחתום על צוואתה".

ג'ניס סיימה להקליט בסביבות 23:00 בשבת והלכה עם כמה מחברי להקתה לבר. היא לגמה כמה משקאות, החזירה את נגן האורגן שלה למלון, אמרה לילה טוב והלכה לישון. האדם האחרון שראה את ג'ניס בחיים היה ג'ק האגי, מנהל המלון. הוא אמר למשטרה שדיבר איתה בקצרה בשעה 01:00 לפנות בוקר ושהיא "נראתה עליזה".

ביום רביעי, 7 באוקטובר, נשרפה גופתה של ג'ניס ג'ופלין, על פי בקשתה. טקס פרטי נערך לבני משפחתה הקרובים. תחילה רצתה המשפחה להביאה לקבורה בעיר הולדתה, אך כיבדה את בקשתה ואפרה פוזר בים.

ב-11 בינואר יצא תקליטה האחרון, PEARL. הרולינג סטון פרסם בביקורתו: "למזלנו, תקליטה האחרון של ג'ניס ג'ופלין הוא תקליט טוב. קולה, שנקטע במותה, נמצא כאן במצב מצוין. להקת הליווי שלה טובה משמעותית מלהקתה הקודמת". עיתון CIRCUS פרסם: "אני מהסס לקרוא לזה תקליטה האחרון של ג'ניס כי אני אוהב את כל הקודמים שלה, אך אין ספק שזהו תקליטה הטוב ביותר. הלהיט שלה, 'בובי מגי', רק מראה שג'ניס יכלה לשיר בעדינות ובמתיקות, ולא רק בחיספוס ובצרחות".

ב-26 באוקטובר נערכה מסיבה גדולה במועדון LION'S SHARE בקליפורניה, כדי לחגוג את חייה של ג'ניס ג'ופלין. בצוואתה נכתב במפורש לקיים מסיבה לכבודה כשתמות. היא אף השאירה תקציב של 2,500 דולר לאירוע ורשימת משקאות מועדפים. למסיבה הגיעה אחותה של ג'ניס וחברים קרובים. עוגיות בראוניז עם חשיש חולקו לנוכחים, שידעו שבילוי עם ג'ניס הוא תמיד כיף גדול.

בונוס: הוקוס פוקוס! הסיפור המלא על תקליט ההופעה של פוקוס בתיאטרון הריינבאו, שיצא החודש - אוקטובר - בשנת 1973.

באוקיינוס הגועש של הרוק המתקדם בשנות השבעים, ז'אנר שנשלט ביד רמה על ידי ענקיות בריטיות כמו יס, ג'נסיס ופינק פלויד - הולנד הצליחה להציב כמה להקות שלא היה פרייאריות כלל וכלל. בשנת 1973 הפכה פוקוס לאחת הלהקות האהובות והמוערכות ביותר בעולם. זו הייתה להקה של ניגודים: מצד אחד חבריה היו בעלי הכשרה קלאסית ונטייה לג'אז, ומצד שני הם היו מסוגלים לייצר יופי עדין ושברירי ורגעים לאחר מכן להתפוצץ בפראות של רוק כבד ובועט.

בתחילת 1973, פוקוס רכבה על גל הצלחה פנומנלי. התקליט שלה מ-1971, MOVING WAVES, הציג לעולם את הגאונות האקסצנטרית שלה עם הקטע האינסטרומנטלי הבלתי נשכח HOCUS POCUS – תערובת מבריקה ומוזרה של ריף הבי מטאל כסחני, סולואי חליל צד, מעברי האמונד ושירת יודל תזזיתית של הסולן-קלידן תיס ואן ליר. האלבום הכפול שהגיע אחריו, FOCUS 3 ביסס את מעמדם של החברים ככוכבי-על בזכות הקטע האינסטרומנטלי המלודי והיפהפה SYLVIA, שהפך ללהיט ענק בבריטניה וברחבי אירופה.

אבל הכוח האמיתי של חברי הלהקה התגלה על הבמה. ההופעות שלהם היו תצוגת תכלית של נגינה מהמדרגה הראשונה. בליבת ההרכב עמדו שני מנהיגים יצירתיים שהיו הפכים גמורים: תיס ואן ליר: איש הבמה הכריזמטי, סופת טורנדו של אנרגיה מאחורי אורגן ההאמונד שלו, ובו זמנית חלילן בעל הכשרה קלאסית שידע לגרום לכלי שלו לשיר בתשוקה. הנוכחות הבימתית שלו הייתה פרועה ובלתי צפויה, כמו גם השירה שלו.

מצד שני זה יאן אקרמן: גיטריסט הלהקה השקט אך וירטואוז בקנה מידה עולמי. בשנת 1973 קוראי המגזין הבריטי מלודי מייקר בחרו בו לגיטריסט הטוב בעולם, כשהוא מדיח מהפסגה שמות כמו אריק קלפטון וג'ימי פייג'. הנגינה שלו הייתה שילוב זורם ומופתי של רוק, ג'אז והשפעות קלאסיות.

לצידם פועמת חטיבת קצב מוצקה כמו סלע, עם ברט רייטר בגיטרת הבס ופייר ואן דר לינדן בתופים, פוקוס בהופעה חיה הייתה חוויה והרעיון להקליט תקליט הופעה חיה לא היה סתם רעיון טוב; הוא היה הכרחי.

ההקלטה התרחשה בתאריך 5 במאי 1973, בתיאטרון הריינבאו בלונדון. העובדה שלהקה הולנדית תופסת את העמדה הראשית במקום כה יוקרתי בלונדון הייתה ההוכחה הניצחת לכך שהחברים כבשו לחלוטין את סצנת המוזיקה הבריטית. האווירה באולם הייתה מחשמלת, עם קהל שהגיע מוכן לחזות במופע הזיקוקים האינסטרומנטלי שהלהקה התפרסמה בזכותו.

התקליט שיצא מההופעה, בהפקתו של מייק ורנון שעבד עם הלהקה תקופה ארוכה, הצליח להביא באופן מושלם את האנרגיה של אותו ערב. זה לא היה אלבום כפול ומתפזר, אלא תקליט בודד, תמציתי ומדויק, שתיפקד כמעין "הלהיטים הגדולים בהופעה חיה". הוא הציג את הקטעים הפופולריים ביותר שלהם, ובמקביל השאיר מרחב נשימה נרחב לאלתורים שהפכו את ההופעות שלהם לחוויה כל כך מיוחדת.

התקליט נפתח עם FOCUS III, קטע הנושא מהתקליט האחרון שלהם באותה עת. הפתיחה קובעת מיד טון מלכותי ומדגימה את היכולת של הלהקה לשזור מנגינות מורכבות בהשראה קלאסית. זוהי פתיחה עוצמתית ומתוחכמת שמאותתת לקהל שזו לא סתם עוד הופעת רוק'נ'רול.

ואז בא הקטע !ANSWERS? QUESTIONS! QUESTIONS? ANSWERS שהוא תמצית החוויה של פוקוס. הוא נע בין חלקים שונים, מקטעים עדינים ומובילי חליל ועד לקטעי רוק רועמים. זוהי תצוגת תכלית של הדיאלוג המוזיקלי המופלא בין ואן ליר לאקרמן, כשהם מחליפים ביניהם משפטים מוזיקליים מורכבים בחן ובלי מאמץ. מה שכן, נשמע לי שהחבר'ה מאיצים קצת יותר מדי את הקטע הזה כדי להראות לקהל שהם וירטואוזים. במקרה הזה, אני מעדיף להקשיב לגרסת האולפן שהוקלטה לפני כן.

צד א' מסתיים עם FOCUS I שהוא רגע של יופי טהור ונשגב. המנגינה המלנכולית והמדהימה הזו היא אחת היצירות האהובות ביותר של הלהקה. גרסת ההופעה מנוגנת ברגישות מדהימה, כאשר עבודת הגיטרה של אקרמן, בפרט, היא לירית ושוברת לב ביופייה.

צד ב' נפתח עם חלקים מהיצירה ERUPTION. זו יצירת המופת המרכזית מהתקליט MOVING WAVES. זוהי סוויטה ענקית המבוססת על אופרה, שבהופעות חיות הפכה כר לאלתורים ארוכים. הגרסה הזו היא הפגנת כוח. היא כוללת סולו תופים מרהיב ועוצר נשימה של פייר ואן דר לינדן. לאחר מכן הקטע מתפתח לתצוגת תכלית של יאן אקרמן, שהסולו שלו הוא מפגן מסחרר של מהירות, דיוק והמצאה מלודית. זו באמת התפרצות רגשות כהר געש!

ואז מגיע הקסם הגדול - HOCUS POCUS. זה מה שרוב המעריצים חיכו לו. כשהוא משוחרר מכבלי האולפן, הקטע הופך לחיה פראית ומוטענת באנרגיה. הקצב נדחף עד לקצה גבול היכולת, והצעקות והיודלים של ואן ליר נשמעים אפילו יותר משוחררי רסן מאשר בהקלטה המקורית. זהו צליל של להקה שנהנית מכל רגע ובמקביל מפגינה רמות מיומנות מפחידות. ואם זה לא מספיק - גם SYLVIA מצטרפת לחגיגה. הביצוע משמח, מרומם רוח, מתפוצץ מהתלהבות. אבל רגע - זה לא נגמר! חוזרים ל-HOCUS POCUS. מגיע הזמן להציג את חברי הלהקה ותיס ואן ליר עושה זאת בחן אדיר ובשירה ושולח את הקהל הביתה על גל של אדרנלין טהור.

למרבה הצער, תקופת השיא הזו הייתה קצרת מועד. פייר ואן דר לינדן עזב זמן קצר לאחר מכן ובמקומו נכנס המתופף קולין אלן כדי ליצור את התקליט הגדול האחרון של פוקוס, HAMBURGER CONCERTO. אחר כך נעלם הפוקוס והעסק נהיה מטושטש. הלהקה מעולם לא הצליחה לשחזר את הקסם של אותו הרכב מ-1973. אז התקליט הזה בהופעה נותר המסמך המובהק של פוקוס בשיא כוחה – תמונת מצב של ארבעה מאסטרים הולנדיים המחזיקים קהל לונדוני בכף ידם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים