רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 באפריל (4.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"רוב ההופעות היום נערכות בישיבה, אבל אני תמיד מנסה לגרום לקהל לקום, להרגיש חופשי ולהסתובב לאן שבא לו. זה לא עניין של לעודד כאוס. זה פשוט... איך אפשר לשבת על כיסא כשקצב אינטנסיבי כזה הולם בך, ולא לרצות לבטא אותו פיזית בתנועה? אני אוהב לראות אנשים חופשיים, לא כבולים.

כן, לא הופענו כבר הרבה זמן, בערך שלושה חודשים. ההופעה המתוכננת הבאה היא בזירת השוורים במקסיקו סיטי. ובזמן שנהיה שם, אנחנו הולכים להעלות מופע של האו"ם באחד ממועדוני הלילה הגדולים בעיר. אני זוכר שכמה מסיבובי ההופעות הטובים ביותר שלנו היו במועדונים. במועדון יש אווירה אחרת; הקהל יכול לראות אותך מזיע, אתה יכול לראות אותם, ויש הרבה פחות מניירות ושטויות.

בסיטואציה של הופעה גדולה, קשה באמת להיכשל – אתה מאחד כל כך הרבה אנשים שזה לא באמת משנה מה אתה עושה. אבל במועדון, אתה חייב להלהיב את האנשים מוזיקלית. אם זה לא עובד, כולם מרגישים את זה מיד" (ג'ים מוריסון בשנת 1969)

הלהיט האחרון של להקת קרים. ב-4 באפריל בשנת 1969 יצא באנגליה התקליטון BADGE של להקת CREAM (שנכתב על ידי ג'ורג' האריסון עם אריק קלפטון). צד ב' בא עם השיר WHAT A BRINGDOWN, שנכתב על ידי ג'ינג'ר בייקר. שני השירים יצאו גם בתקליט GOODBYE CREAM.

אני ממש אוהב את שני השירים שבתקליטון הזה! במיוחד את BADGE, שלמרות המילים חסרות המשמעות האמיתי שבו - יש לו את האלמנטים שתמיד מושכים לי את האוזן בעונג. האם זה הקצב העצל אך אפקטיבי? האם זו ההפקה בה הבס נשמע כה נהדר על ההתחלה? האם זה צליל הגיטרה עם מגבר הלזלי שבוקע באמצע? האם זו המלודיה שכיף לי לחזור אליה שוב ושוב? האם זה צליל המלוטרון לקראת הסוף שאותו ניגן מפיק ההקלטה, פליקס פפלארדי? נראה שהתשובות נכונות בהכל.

והסיפור מאחורי השם של השיר הפך עם השנים לאנקדוטה משעשעת במיוחד. ג'ורג' האריסון, חברו הקרוב של אריק קלפטון, רשם את המילה BRIDGE על דף התווים כדי לסמן את קטע המעבר בשיר, אך קלפטון, שקרא את כתב היד בצורה הפוכה או פשוט לא היה מרוכז מספיק, חשב שכתוב שם BADGE. השניים צחקו על הטעות והחליטו שזהו שם מושלם ליצירה. והמילה עצמה? היא כלל לא מופיעה במילים של השיר.

התקליטון הזה היה חלק מתוך התקליט האחרון של הלהקה, שזכה לשם ההולם GOODBYE. באותם ימים, ג'ורג' האריסון לא יכול היה להופיע תחת שמו האמיתי על גבי עטיפות של חברות תקליטים אחרות בשל חוזים נוקשים עם חברת APPLE, ולכן הוא זכה לכינוי המסתורי L'ANGELO MISTERIOSO. הוא לא רק עזר בכתיבה, אלא גם ניגן בגיטרת ליווי בשיר, מה שהעניק לצליל עומק ייחודי.

פרט מידע מעניין נוסף שמעריצים רבים אוהבים לצטט נוגע למעורבותו של חבר אחר מהביטלס. רינגו סטאר תרם את השורה המשונה על הברבורים שחיים בפארק. כי ככה זה היה עם רינגו - הוא לא ממש ידע לכתוב שירים שלמים ומושלמים, אבל ידע לספק את המשפטים הנכונים להשלמת התמונה. כך היה בעבר כשהוא סיפק לביטלס את המשפטים A HARD DAY'S NIGHT או TOMORROW NEVER KNOWS. והנה הוא מגיח פה ומביא את הרינגואיזם המקסים שלו. ועיתון NME פרסם אז בביקורתו: "זה צליל כבד וטיפוסי של להקה זו - ולמעשה, אף כבד יותר, הודות לתרומתו המשמעותית של ג'ורג' האריסון פה".

השיר, בצדו השני של התקליטון, מביא את חברי הלהקה לנגן את יצירתו של ג'ינג'ר בייקר - במשקל ריתמי של חמישה רבעים - וזה לפני שהבתים הופכים את הקצב לשישה רבעים. אני ממש אוהב את זה! למעשה, הדבר הזה, של החמישה רבעים, הגיע זמן קצר לאחר מכן ליצירה אחרת של בייקר, בלהקת בליינד פיית', ששמה DO WHAT YOU LIKE.

ועל השיר הזה הגיב הסקסופוניסט רולנד קירק, כשהתייצב לפינת בליינד דייט של המלודי מייקר, בה הושמעו לו שירים חדשים מבלי שידע מי מבצע אותם: "זו אחת הלהקות הלבנות ההן. זו בטח להקת CREAM. אני אוהב כמה מהמקצבים שהלהקה עושה, אבל כשלהקות מנגנות קצב של חמישה רבעים, התוצאה היא לרוב לחוצה. זה טוב לנגן חומר שכזה, אך ללהקות מהסוג הזה עדיף לנגן במקצב רגיל של ארבעה רבעים".

המפץ הגדול של קית' רלף! ב-4 באפריל בשנת 1975 יצא אלבומה היחיד של להקת ARMAGEDDON, בהנהגתו של קית' רלף (לשעבר מלהקות היארדבירדס ורנסאנס).

קודם כל, אקדים להגיד שזה תקליט פנטסטי לטעמי. יש בו כבדות רוקית, יש בו פרוגרסיביות מעניינת, יש בו מוסיקליות מושכת - ויש מאחוריו גם סיפור מרתק אך לא נעים. זה פרויקט עוצמתי וחד פעמי בהנהגתו של קית' רלף, הזמר-מוזיקאי שעבר בתחנות חשובות כשעמד בפרונט של הלהקות אותן הקים - היארדבירדס ורנסאנס. אז הלהקה הזו הקליטה תקליט אחד בלבד שקל מאוד לתייג אותו כשילוב מרתק בין רוק כבד לרוק מתקדם, מעין יצור כלאיים מוזיקלי שרגל אחת שלו נטועה בבלוז-רוק והשנייה במורכבות הפרוג. יש בו כוח רב ועוצמה מתפרצת ומה שצבע את כל האירוע הזה בצבעים טרגיים הייתה העובדה המצמררת שמדובר בתקליט האחרון של קית' רלף, שסיים את חייו בצורה מחרידה כאשר התחשמל למוות בביתו - זמן מה לאחר צאת התקליט הזה, כתוצאה מגיטרה שלא הייתה מוארקת כהלכה.

הסיפור של הלהקה הזו התחיל בכלל כתוצאה מטרגדיה קודמת. הרעיון להקמת ההרכב נולד בנובמבר של שנת 1973, כאשר הבסיסט לואיס סנאמו והגיטריסט מרטין פו התמודדו עם אובדן כואב בעקבות מותו של המתופף בלהקתם, STEAMHAMMER. באותם ימים, קית' רלף שימש כמפיק בהקלטות של אותה להקה, וכך נוצר מצב שבו שלושת המוזיקאים עמדו יחדיו מול שוקת שבורה אך עם רצון עז להמשיך הלאה ליעד הבא. מרטין פו, שידע כי קית' רלף מתכנן לעבור לארצות הברית, שאל אותו בחצי חיוך ובצחוק, "יש לך קשרים טובים שם מעבר לים?" ונענה ברצינות שכן.

קית' רלף החליט שאכן הגיעה השעה להפעיל את הקשרים שצבר בלוס אנג'לס המושכת. הרעיון להקמת להקה חדשה קסם לו מאד. וכך, בשנת 1973, נפלה ההחלטה הגורלית של לואיס סנאמו ומרטין פו להצטרף לקית' רלף ולנסות את מזלם ביבשת הרחוקה. סנאמו ארז מזוודה וגיטרת בס ימים ספורים בלבד אחרי שאביו הלך לעולמו, כשהיעד הברור היה לפצוח בדרך חדשה.

מבחינה כלכלית המצב היה רחוק מלהיות מזהיר, וכסף היה דבר שחסר להם מאוד, אך המטרה עמדה לנגד עיניהם והייתה חשובה מכל קושי. קית' רלף סיפר בזמנו לעיתון המוזיקה האמריקאי SCENE כי הלהקה פנתה במקור לכמה חברות תקליטים אנגליות אך נתקלה בכתף קרה. קית' רלף צוטט כשאמר: "קיבלנו תגובה שלילית מאד בהתחלה. אף אחת מהחברות לא רצתה להחתים מישהו חדש. זאת בגלל המחסור בוויניל וקרטון שהיה באותו זמן". למרות שמשבר הנפט המפורסם של 1973 אכן פגע אנושות בייצור הוויניל העולמי, נראה כי הסיבה האמיתית הייתה שחברות התקליטים פשוט לא רצו לקחת סיכון כלכלי עם קית' רלף באותה נקודת זמן. בתגובה לכך, חברי הלהקה החליטו על צעד נועז, וקית' רלף שחזר את הלך הרוח: "אז חשבנו, לעזאזל עם זה, ניסע ישר להוליווד ונראה מה מתפתח שם".

בעזרת כרטיסי טיסה מוזלים במיוחד, הם נטשו את אנגליה הקפואה והחורפית ונחתו בארצות הברית החמה והמזמינה. עם הגעתם, הם רכשו מכונית מסחרית חבוטה ונסעו ללוס אנג'לס כדי לממש את הבטחותיו של קית' רלף וקשריו הענפים. אחד מאותם קשרים חשובים היה בחור בשם בוב גרסיה, שכיהן אז בתפקיד מפתח בחברת התקליטים A&M, חברה שהייתה אז בשיא כוחה וייצגה אמנים מהשורה הראשונה.

בוב גרסיה אמנם הציע ללהקה חדר חזרות מקצועי, אך הבעיה האמיתית צצה מכיוון לא צפוי כאשר המתופף שהגיע איתם מאנגליה פשוט לא הצליח לעמוד בקצב ולא תפקד כראוי על אדמת ארצות הברית. מרטין פו החליט לקחת את המושכות ופנה לחבר קרוב, המתופף איינסלי דנבאר, ששהה באותה עת בסן פרנסיסקו. באותם ימים, איינסלי דנבאר היה בתחילת דרכו כחבר בלהקת JOURNEY ולכן נאלץ לסרב להצעה המפתה, אך שיחת הטלפון הזו לא הייתה לחינם. דנבאר העביר למרטין פו את מספר הטלפון של המתופף בובי קאלדוול, מוזיקאי מוכשר שניגן לפני כן עם ג'וני ווינטר ועם להקת CAPTAIN BEYOND. החיבור בין השלושה לבין בובי קאלדוול היה מיידי. הפאזל המוזיקלי הושלם.

הלהקה החדשה הוחתמה לבסוף בחברת A&M. ההימור הזה נראה שהשתלם בענק. עם החוזה שנחתם רשמית ב-2 באפריל 1974, הדלת לעולם המנצנץ של כוכבות הרוק נפתחה לרווחה. חברת התקליטים לא רק החתימה אותם אלא גם שילמה עבורם את שכר הדירה, העמידה לרשותם חלל אימונים מאובזר והקצתה תקציב נדיב לשיווק מאסיבי. היש דבר טוב מזה כדי להבטיח שהנה הלהקה עומדת להצליח בגדול?

קית' רלף, שחיפש שם חזק שיעביר את עוצמת הצליל של הלהקה, דפדף להנאתו במילון ולא היה צריך לעבור את האות A כדי למצוא את המילה המפוצצת ARMAGEDDON. חברי הלהקה בילו חצי שנה אינטנסיבית בהוליווד, תקופה שהתאפיינה באקלים נוח שעזר במיוחד למצבו הבריאותי של קית' רלף, שתפקד אז עם ריאה אחת בלבד וסבל מאסתמה חמורה, מה שאילץ אותו לשאת משאף צמוד בכיסו בכל רגע נתון. עם זאת, בזמן שמזג האוויר האיר לו פנים (למרות הערפיח הצהבהב שנח אז באופן קבוע על לוס אנג'לס), חייו האישיים היו סוערים במיוחד והוא הסתבך בעניינים משפטיים ואישיים מול גרושתו וילדיו. גם נוכחותם של סמים לא תרמה לאחווה בתוך הלהקה וגרמה למתחים מיותרים. לזמן קצר היה נדמה כי תרגול מדיטציה עשוי להרגיע את הרוחות ולייצב את המערכת, אך הניסיון הזה עלה בתוהו והבלגן חגג.

בסתיו של שנת 1974 חזרה הרביעייה ללונדון כדי להקליט את תקליט הבכורה. ההקלטות התקיימו באולפני OLYMPIC, שם קית' רלף הפגיז עם תפקידי שירה מרשימים ומלאי רגש שלא נשמעו ממנו כבר שנים רבות. מעניין לדעת שבאולפן הסמוך באותה עת הקליטה לא אחרת מאשר להקת לד זפלין. הגיטריסט ג'ימי פייג' הכיר את קית' רלף מצוין, שכן שניהם היו חברים יחדיו בשנות השישים בלהקת היארדבירדס, מה שיצר אווירה של מפגש פסגה במסדרונות האולפן.

התקליט היחיד של ARMAGEDDON יצא בדיוק בתקופה שבה עולם הרוק התחיל לאמץ את המושג ARENA ROCK, ולכן בזמן אמת הוא נתפס על ידי חלק מהמבקרים כפרודיה לא מוצלחת על רוק קלאסי מנופח. הביקורת, שמצאתי ברולינג סטון מאז, גרסה כך: "הדבר הבולט ביותר באלבום הבכורה הזה, המהווה את ניסיון הקאמבק האחרון של חבר להקת היארדבירדס לשעבר, קית' רלף, הוא האווירה המעושנת של 'חדר אחורי' - אותו סוג של סאונד כללי שאיפיין את עבודותיהם המוקדמות של ג'ף בק, לד זפלין, קרים, פליטווד מאק ועוד שפע של להקות בלוז בריטיות מסוף שנות השישים.

סטימהאמר הייתה הרכב אחד כזה - הגיטריסט לשעבר שלהם (מרטין פו) והבסיסט (לואיס סנאמו) נמצאים במרכז העשייה של להקת ארמגדון, כשהם משלימים את הרהוריו החצי-מיסטיים של רלף בנגינה נפיצה אך מלאת טעם. האלבום מתאפיין בכמה רצועות ארוכות אך מפותחות היטב מבחינה תמטית, עם הסתמכות כבדה על דינמיקה כלית... זהו אכן אחד התקליטים המרשימים יותר של 1975, אך בטווח הרחוק כוח המשיכה העיקרי של האלבום יהיה כנראה נוסטלגי. ז'אנר הבלוז הבריטי מתהלך לו בכבדות וייתכן שארמגדון יתברר כאחד השמות ההולמים ביותר שניתנו אי פעם לאלבום".

אז כן, הקהל לא באמת הצליח לעכל את היצירה המורכבת הזו בזמן אמת. בנוסף לחוסר ההבנה, הלהקה לא יצאה לסיבוב הופעות מסודר כדי לקדם את המכירות בחנויות, ורק הופעות בודדות ודי זניחות נרשמו במועדון קטן בלוס אנג'לס ביולי 1975.

מי שיעיף מבט בעטיפת התקליט יראה שהיא משקפת נאמנה את המוזיקה הסוערת שבתוכו. העטיפה מציגה שדה קרב אפוקליפטי מלא בפצצות מתפוצצות, כשארבעת חברי הלהקה נראים לבושים במדי צבא ישנים בתוך המהומה. בעטיפה האחורית, לעומת זאת, הרביעייה נראית במצב מאובן וסטטי בתוך אותו שדה קרב שפסק מלרעום. זה דימוי ויזואלי חזק לסופו המהיר של ההרכב. מאותו רגע והלאה החלה הדעיכה הבלתי נמנעת. קית' רלף מצא את עצמו נקרע בעימותים קשים מול גרושתו סביב המשמורת על ילדיהם, בעוד שבובי קאלדוול ומרטין פו נאבקו בשדים משלהם ובהתמכרות קשה להרואין, מה שהוביל בסופו של דבר לפירוק החבילה ולסיומו של פרק קצר אך רועש בתולדות הרוק. ובסופו של דבר? אחלה של תקליט!

הופעה היסטורית וג'אם מטורף בעקבות הרצח! ב-4 באפריל בשנת 1968 נרצח בירייה מנהיג התנועה לזכויות אזרחים אפרו-אמריקאים, מרטין לות'ר קינג ג'וניור, כשעמד במרפסת חדרו בבית מלון בממפיס.

זמן קצר לאחר מכן, באותו יום, שמעו על כך כמה מוזיקאים והחליטו להיפגש לג'אם ארוך אל תוך הלילה לזכרו. האמנים היו ג'ימי הנדריקס, בי בי קינג, באדי גיי, ג'וני מיטשל, אל קופר והגיטריסט טד נוג'נט (שהיה אז מנהיג להקת AMBOY DUKES המצוינת). כולם הגיעו למועדון NEW GENERATION CLUB שבניו יורק וניגנו שם אל תוך הלילה.

עם הירצחו, נרצח גם חלומם של מיליונים. אלימות פרצה ברחבי אמריקה; בעשרות ערים פתחו אפרו-אמריקאים במסע השתוללות חסר רסן. למרות העוצר שהוטל משעות בין הערביים ועד עלות השחר, הזועמים יצאו לרחובות במטרה להרוס ולבזוז. הם שרפו חנויות ונכסים וכל דבר אחר שמשך את תשומת לבם הזועמת, וניהלו קרבות רחוב עם הצבא והמשטרה.

לוחם החופש נורה למוות מכדור בודד בעודו עומד על מרפסת המלון שלו בממפיס, ואמריקה השחורה התפרצה. אחד המיליונים שחשו זעם על מותו של קינג היה הזמר המצליח ג'יימס בראון. הוא נח בביתו לאחר שהשלים סיבוב הופעות קצר באפריקה, כשלפתע שמע את החדשות. הוא היה בהלם. ברגע שהתעשת, הדבר הראשון שעשה בראון היה להתקשר לתחנות הרדיו שבבעלותו בנוקסוויל ובבולטימור; הוא קרא למאזיניו להישאר בבתים, לשמור על רוגע ולכבד את מורשתו של קינג. לאחר מכן הקליט מספר הודעות שחזרו על הבקשה הזו, והורה למנהלי הרדיו שלו להשמיען במרווחי זמן קבועים לאורך היום והלילה. "אני מאמין שהייתה להן השפעה כלשהי", כתב מאוחר יותר באוטוביוגרפיה שלו. אחרי הכל, לבראון היה מעמד יוצא דופן בקהילה השחורה. הוא היה ענק מוזיקלי וחלוץ באותה רמה של בני דורו הלבנים. הוא היה מנהיג.

הוא האמין בחלום האמריקאי. הוא רצה בהצלחתו שלו כשם שרצה בהצלחתם של אחרים. המסר שלו היה: "תראו, אם אני יכול לעשות את זה, גם אתם יכולים". עמדה זו הפכה אותו לפופולרי מאוד, אם כי היו לו גם מתנגדים. בראון אהב וכיבד את קינג, אך לא תמיד הסכים עם הפילוסופיה שלו. השניים בילו פעם לילה שלם בוויכוחים על הדרך הטובה ביותר להתקדם. שניהם קראו את אותו עמוד, אך התמקדו בשורות שונות. בראון הכיר את קינג ומיד הבין את עוצמת הכעס שיתעורר בעקבות הרצח. מצד שני, הוא האמין בתוקף שמעשי אלימות והתפרעויות לא ישיגו דבר. משימתו כעת הייתה לנסות ולשמור על השלום.

למחרת מותו של קינג, נסע בראון לבוסטון כמתוכנן להופעה בבוסטון גארדן. העיר הייתה מתוחה ודרוכה, והמשמר הלאומי היה בכוננות. עם הגעתו, נאמר לבראון שראש עיריית בוסטון שוקל לבטל את ההופעה. חבר מועצה שחור, תומס אטקינס, טען שצעד כזה עלול דווקא לעורר מחאות, אך ראש העיר לא השתכנע.

רעיון אחר הועלה: שידור ההופעה של בראון בטלוויזיה, כך שאנשים יישארו בבתיהם מול המרקע במקום לצאת לרחובות. ראש העיר חשב שזהו רעיון טוב, אך הדבר הציב את בראון במצב מביך: הוא בדיוק הקליט ספיישל טלוויזיוני, וחלק מהחוזה קבע בבירור שהוא אינו יכול להופיע בטלוויזיה לפני שידור הספיישל. בינתיים, כשבראון הגיע לאולם לערוך בדיקת סאונד (באלאנס), הוא ראה את מעריציו דורשים החזרים בקופות – אם ההופעה משודרת בחינם בטלוויזיה, למה לשלם על כרטיס? בראון כעס על ההפסד הכספי הצפוי (60,000 דולר) ועל האפשרות שיופיע מול אולם ריק. בסופו של דבר הושגה פשרה: אם אנשיו של בראון יצליחו לנהל משא ומתן מחודש על חוזה הטלוויזיה שלו, ראש העיר יכסה את הפסדיו של הזמר.

ראש העיר הציג את בראון באותו לילה. בראון עלה לבמה ואמר לקהל: "בואו לא נעשה דבר שיבזה את ד"ר קינג. תישארו בבית, במיוחד הצעירים שביניכם. אני רוצה שתחשבו על מה שאתם עושים. תחשבו על מה שד"ר קינג ייצג". בין השירים שילב בראון מסרים נוספים: "אני עדיין אח נשמה שלכם, ואתם אפשרתם לי להיות איש ממדרגה ראשונה. נהגתי לצחצח נעליים מול תחנות רדיו, ועכשיו אני הבעלים של תחנות רדיו. אתם יודעים מה זה? זה כוח שחור".

ג'יימס בראון ריתק את הקהל. כשהמופע הגיע לשיאו במהלך "קטע הגלימה" הדרמטי, מעריצים צעירים החלו לנהור לבמה, ושוטרים לבנים רצו פנימה כדי להשיב את הסדר. דחיפות החלו, ונראה היה שרגע המהומה שרבים חששו מפניו הגיע. אך בראון התערב במהירות. "אתם לא הוגנים כלפי עצמכם, כלפיי או כלפי הגזע שלכם", אמר לקהל, "עכשיו, אנחנו ביחד, או לא?". הקהל נרגע, ובראון ירד לאחר מכן מהבמה תוך שהוא לוחץ את ידי האנשים בשורות הראשונות. הוא היה חלק מהקהל.

מאוחר יותר הודה בראון שבמהלך המופע הוא בכה; דמעות זלגו על לחייו כשחשב על מרטין לותר קינג ועל הישגיו. בחוץ, רחובות בוסטון נותרו ריקים. התוכנית שודרה שוב מיד עם סיומה. בראון התבקש על ידי ערים אחרות לבוא ולהופיע, והוא בחר בוושינגטון. הוא חשב שזו תהיה מחווה סמלית – גבר שחור המוזמן לבירה. כשהגיע, לא האמין למראה עיניו: חלקים מהעיר נשרפו כליל במהומות, ואלפי חיילים חמושים סיירו ברחובות. הוא הלך לתחנת טלוויזיה ואמר לאמריקה: "התשובה האמיתית לבעיות הגזע במדינה הזו היא חינוך, לא הרס והרג. תהיו מישהו. מרטין היה הגיבור שלנו. יש לנו חובה לנסות להגשים את חלומו באחווה אמיתית. אלימות אינה הדרך". מה שבטוח, אמריקה הפכה למשהו אחר אחרי אותו יום.

הבאך המשובח של ההולנדים! ב-4 באפריל בשנת 1972 הופיעה להקת אקספשן ההולנדית באמפיתאטרון באילת ולמחרת נחתה בפסטיבל עין גב מס' 29.

כן, זה היה פסח ישראלי כשלהקת אקספשן הגיע להופעות בארצנו. חברי הלהקה היו אז בגדר סופר-סטארים עם העיבודים המלהיבים שהם עשו ליצירות שהן ברובן מהרפרטואר הקלאסי. לא יודע מה אתכם, אבל אני מת על אקספשן! מזה זמן רב נתפסה הלהקה כמוסיקה נחותה בקרב חובבי הרוק המתקדם ומשובחת בקרב אנשים מבוגרים שרצו להביא קצת טוויסט למוצארט, בטהובן ובאך בתקליטייה הקטנה שלהם. אבל העיבודים של אקספשן, עם נגינת הקלידים המרהיבה של ריק ואן דר לינדן, עושים לי את זה ביג טיים! נו, אז ברור שאני מקשיב גם היום בהתלהבות לתקליטי הלהקה שיש באוסף שלי.

אז באפריל 1972 הם היו פה, חברי אקספשן, והם נאלצו להתמודד גם עם בליעת מצות (אל תדאגו, הם קיבלו בירה עם זה...) אך נהנו היטב מהמנעמים שישראל של אז סיפקה להם. דרך אגב, בטיסה שלהם לפה - חברי הלהקה פגשו את הזמרת אודטה שגם הגיעה להופיע פה אז.

המסע המוזיקלי המופלא הזה החל בעיר הדרומית ביותר, שם השמש האילתית כנראה לא הרתיעה את החבר'ה מהולנד, שעלו על הבמה באמפיתאטרון המקומי מול קהל משולהב. ריק ואן דר לינדן להטט עם אצבעותיו הזריזות על קלידי אורגן ההאמונד כשהוא רוקד בתזזיתיות עם גופו מלא התכשיטים ועם מכנסי הפדלאפון הצבעוניים שלו. שאר חברי הלהקה נראו כמו עציצים לידו. הוא היה הכוכב האמיתי בחבורה, כשהוא מוכיח שאפשר לתת בראש גם עם מוזיקה שנכתבה לפני מאתיים שנה.

לאחר שהם סיימו להרקיד את האילתים, החבורה ההולנדית לא נחה לרגע. במין קפיצת דרך מוזיקלית, הם חצו את כל המדינה מהדרום המדברי אל הצפון הירוק. כי למחרת, ב-5 באפריל, הם לקחו חלק באירוע פסטיבל עין גב מס' 29. המקומיים בהחלט התרגשו. הקהל בעין גב נחשף מהבמה לעוצמה של צלילי התקליט החמישי שלהם - בגרסאות הופעה, שיצא בדיוק באותה תקופה וזכה להצלחה גדולה מאד. המשמעת המוזיקלית שלהם הייתה מושלמת, כמעט כמו שעון הולנדי מדויק. השילוב בין החצוצרה של ריין ואן דן ברוק לקלידים של ריק ואן דר לינדן יצר סאונד שהיה קשה להתעלם ממנו, גם אם הייתם באמצע ארוחת ערב בחדר האוכל של הקיבוץ.

אחר כך הגיע זמנה של הלהקה להופיע בתל אביב וההתלהבות כבר הייתה בשיאה. זה היה בהיכל הספורט שביד אליהו. אבל היו שם גם כאלו שהתאכזבו מהצליל שבקע ממערכת ההגברה וערבב את כל המוזיקה לעיסה שקשה היה לשמוע אותה. ואם זה לא הספיק, באמצע ההופעה קרה דבר שלא נראה כמותו עד אז בהופעה בישראל; צוות טלוויזיה הולנדי, בראשותו של הבמאי ראלף ענבר (שלפני כן היה פעיל בטלוויזיה הישראלית בחיתוליה), נכנס לפעולה ולפי מה שסוכם מראש, הושמעו ברמקולים צלילים אולפניים של אקספשן בעוד חבריה על הבמה עושים מול הקהל והמצלמות "תזמורת בצורת" למען הצילום. לפי מה שדווח מאז, הקהל הישראלי יצא מבולבל מאד מהרגע ההזוי הזה וכבר לא התלהב כל כך גם כשהמצלמות כובו והלהקה חזרה לנגן באופן חי. וב-7 באפריל נערכה הופעה בקולנוע קרן שבבאר שבע ולמחרת בבנייני האומה שבירושלים. חתיכת סיבוב הופעות בישראל!

במהלך ביקור הלהקה בארץ התארחו החמישה גם בטבריה ונהנו ממימי הכנרת. ואן דר לינדן התוסס גם ביקש לראיין חברי קיבוץ מקומי מול המצלמות של ענבר וגם נראה הולך בדיזנגוף, בבגדיו הססגוניים שלא פעם גרמו לראשים להסתובב לכיוונו. צילומים נוספים נערכו בכיכר המדינה ובטיילת הים של תל אביב. בקיצור - נראה שהיה להם מאד כיף פה.

בוץ, יזע ודמעות! ב-4 באפריל בשנת 1972 יצא תקליטה השני של להקת ZZ TOP ושמו RIO GRANDE MUD. שם האלבום נוצר בהשראת הריו גרנדה, הנהר שמהווה את הגבול בין מקסיקו לטקסס ופירושו בספרדית "נהר גדול".

אני אוהב מאד את זיזי טופ! יש להם את זה! הגרוב, החשמל, התדמית, הרעיון. זו מסוג הלהקות המקוריות ההן. והתקליטים של הלהקה מהסבנטיז? זה המיץ האמיתי מבחינתי. בסדר, זה נחמד שהלהקה הצליחה באייטיז עם קליפים מפונפנים ולהיטים כמו LEGS. אבל זה כמו מה שלהקת סלייד עשתה באייטיז עם השירים RUN RUN AWAY. זה מקפיץ, זה אופנתי - אבל אין שם את הבוץ.

אז השנה הייתה 1972, והחום הכבד של טקסס החל לחלחל אל תוך אולפני ארדנט בממפיס, כן, אותם אולפנים בהם גם הקליטה אז להקת ביג סטאר את התקליט הראשון שלה. שם התכנסה השלישייה הקשוחה יותר בדרום ארצות הברית - עדיין ללא שניים מהזקנים הארוכים ביותר שידע עולם הרוק. הגיטריסט בילי גיבונס, הבסיסט דאסטי היל והמתופף פרנק בירד הגיעו להקליט את יצירתם השנייה תחת הדרכתו של המפיק, ביל האם. התוצאה הייתה התקליט RIO GRANDE MUD, שהיה אמור להזניק אותם קדימה, אך השאיר את המבקרים עם לא מעט שאלות ותהיות לגבי הכיוון היצירתי של החבר'ה. נטען אז שהלהקה פשוט ניסתה לקחת את התקליט הראשון שלה ולהרעיש הפעם קצת יותר.

אבל מספיק להקשיב לשני הקטעים שפותחים את התקליט כדי לתת את תשומת הלב. איזו אנרגיית רוק מתפרצת ובועטת! השיר FRANCINE הוא רוקר רטרו טוב עם צלילי גיטרה שמאפיינים את שנות השבעים. הנושא של השיר היה לגמרי בסגנון של צ'אק ברי וג'רי לי לואיס, כלומר, הוא עסק באהבה לנערה בת 13. כן כן!מיד אחריו הגיע JUST GOT PAID, שפשוט מאיים בטירוף, עם צליל גיטרה טיפוסי של הזיזי טופים. הקטע הזה? חובה להקשיב לו בווליום גבוה.

יכול להיות שפתיחה חזקה מדי שכזו גרמה לתחושה שהנוסחה של הלהקה החלה להישחק מעט ולהפוך לדקה ככל שהתקליט הסתובב יותר ויותר על צלחת הפטיפון. אבל למרבה המזל, הצד השני של התקליט הציג כמה רגעים שהצילו את המצב. אחד מהם היה הקטע האינסטרומנטלי המצוין APOLOGIES TO PEARLY. בקטע הזה, בילי גיבונס נתן לעצמו להשתולל עם גיטרת הסלייד, כשהוא משתמש בגיטרה האיקונית שלו מסוג לס פול משנת 1959, זו שמכונה פרלי גייטס. בילי בהחלט עשה שם פלאים. והשיר APOLOGIES TO PEARLY אמנם נפתח עם כמה תיבות בסגנון מוכר, אבל אז הוא ממריא לטריטוריה משלו. אשששש!

ולבסוף, השיר WHISKEY'N'MAMA הוא גם הוא רוקר ראוי ביותר, אולי עם הריף הטוב ביותר בכל התקליט הזה. אז המשמעות היא שהתקליט, למרות שהוא אחד הפחות מפורסמים של הלהקה, עדיין מומלץ בחום לכל חובב מושבע של הסגנון של זיזי טופ.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "ככל הנראה ישנן ברחבי המדינה אלפי להקות דומות שנותרו אהובות רק באזורן, משום שהן כמעט ואינן מופיעות במרחק שעולה על כמה מאות קילומטרים מהבית. עד כה הגבילה הלהקה את הופעותיה לטקסס מולדתה ולמדינות השכנות בדרום ובדרום-מערב. זה מסביר בחלקו מדוע מעט מאזינים מחוץ לאזורים אלו שמעו עליה, וזה באמת חבל, שכן שני התקליטים שהוציאה עד כה הם יצירות מגובשות הראויות לתשומת לב.

זוהי שלישיית בלוז שורשית הכוללת את הגיטריסט בילי גיבונס, הבסיסט דאסטי היל והמתופף פרנק בירד. כולם מבצעים מוכשרים ובעלי תושייה יוצאת דופן, אך הייתי מהסס להגדיר חבר אחד כ'מנהיג', שכן תרומתו של כל אחד מהם – בין אם בלחן, בעיבוד או בביצוע – היא חיונית ביותר. מתוקף מבנה הלהקה, הגיטריסט גיבונס נמצא במרכז העניינים בתדירות הגבוהה ביותר; הוא שר בקול מחוספס המזכיר את הסולן לשעבר של להקת SAVOY BROWN, ומנפק את כל צלילי הסולו האינסטרומנטליים בנגינה על גיטרה מובילה, גיטרת סלייד ומפוחית.

ההרכב נשמע יותר כמו להקת בלוז בריטית מאשר אמריקאית. הלהקה מגישה בלוז חשמלי תוסס בסגנון שאינו רחוק מזה של הבלוזברייקרס המקוריים של ג'ון מאייאל או מפליטווד מאק המוקדמת. תשעה מתוך עשרה שירים בתקליט נכתבו על ידי חברים שונים בלהקה, וחמישה מהם נכתבו יחד עם המפיק ביל האם. כצפוי, הלהקה שמה את הדגש על המוזיקה, בעוד המילים מתפקדות בעיקר כאלמנט נלווה. עם השמעות רדיו נרחבות יותר וקצת קידום, זי.זי טופ אכן יכולה להגיע לפסגה. זהו אלבום טוב לאנשים שנהנים מרוק'נ'רול ווליום חסרי פשרות. אם הנעל הזו מתאימה לכם – תנעלו אותה". וכן, תהיו בטוחים שחברי הלהקה קראו את הביקורת הזו אז.

גם זה קרה ב-4 באפריל:

- בשנת 1970 חוותה להקת BRINSLEY SCHWARZ הבריטית מכה קשה. משרד השיווק של הלהקה שלח 133 עיתונאים בריטים במטוס לניו יורק על מנת לצפות בהופעת הלהקה, שחיממה אז את וואן מוריסון. הדבר הזה עלה למשרד 120,000 ליש"ט. אך מה שהתחיל כשיווק חדשני, יקר ומלהיב הפך במהרה לאסון. הלהקה תכננה לטוס מאנגליה לניו יורק כמה ימים לפני ההופעה בשביל לערוך שם חזרות לקראת ההופעה, אך בעיות דרכונים מנעו ממנה לטוס בזמן. העניין סודר רק בבוקר ההופעה עצמה וחברי הלהקה מיהרו לטוס. הם הגיעו שעות ספורות בלבד לפני ההופעה. במקביל, המטוס עם העיתונאים חיכה על הקרקע באנגליה, עם העיתונאים בתוכו, עקב תקלה טכנית. כשחבורת העיתונאים הגיעה לבסוף לניו יורק היא הייתה כה עצבנית ומתוחה מהחוויה עד שהיא פעלה בהתאם והעניקה ללהקה ביקורות שליליות וקטלניות על הופעתה.

- בשנת 1969 יצא באנגליה התקליטון MAN OF THE WORLD של להקת פליטווד מאק. זה הוא שיר אוטוביוגרפי שכתב גיטריסט הלהקה, פיטר גרין, שגם שר אותו. זה גם הסינגל היחיד של הלהקה שיצא בחברת התקליטים IMMEDIATE, שהייתה שייכת למנהלה לשעבר של להקת הרולינג סטונס, אנדרו לוג אולדהאם. צד ב' של התקליטון הזה בא עם שיר שכתב גיטריסט הלהקה, ג'רמי ספנסר, ונקרא SOMEBODY'S GONNA GET THEIR HEAD KICKED IN TONIGHT. הלייבל בתקליטון ציין את השיר הזה כמבוצע על ידי להקה בשם EARLE VINCE AND THE VALIANTS. זו הייתה כמובן להקת פליטווד מאק שהשתעשעה עם שם בדוי. בעיתון מלודי מייקר נכתב אז בביקורת על התקליטון: "זה ודאי מתגמל ללהקה לקבל הכרה נרחבת ועוד קהל והשיר החדש הזה כנראה יעשה את העבודה של מה שהלהיט לפניו ("אלבטרוס") עשה, רק שהפעם גם יש פה שירה". בעיתון NME נטען בביקורת שהשיר הזה פחות טוב מ"אלבטרוס" ושאין לו את הניצוץ המסחרי.

- בשנת 1966 נולד מייק סטאר, הבסיסט הראשון של להקת אליס אין צ'יינס. סטאר נהנה מהצלחת הלהקה בתחילת הניינטיז אך היה זה רגע בו הוא אמר שהוא פורש ממנה כשהדלת נסגרה אחריו. למחרת הוא התחרט על דבריו, ניגש לשלושת חבריו ללהקה ואמר להם שברצונו לחזור - הם לא הסכימו. סטאר מת, לאחר בלגאנים של סמים, במרץ 2011.

- בשנת 1974 החליטו פול ולינדה מקרטני לערוך ביקור פתע, בלוס אנג'לס, אצל בריאן וילסון, איש הביץ' בויז שהסתגר בביתו. הם הגיעו לאחוזתו ודפקו חזק בדלתו במשך יותר משעה, אבל וילסון סירב לענות לבקשתם. פול ולינדה ידעו שהוא נמצא בפנים, כי (לטענתם) הם שמעו אותו בפנים כשהוא בוכה בשקט. ללא מענה ממנו, הם התייאשו והמשיכו הלאה.

- בשנת 2008 זכה מנהיג להקת פרוקול הארום, גארי ברוקר, בערעור שהגיש נגד פסיקה קודמת, בבית משפט בלונדון, שזיכתה את מי שתבע אותו. התובע היה אורגניסט הלהקה בעבר, מאת'יו פישר, שתבע את ברוקר לקבלת קרדיט ותמלוגים על השיר A WHITER SHADE OF PALE. לטענתו, תפקיד האורגן שלו מהווה חלק בלתי נפרד מיצירת השיר. לטענתו, תפקיד האורגן שלו אלמותי ושהוא הפסיד עקב לקיחת הקרדיט ממנו כסף רב לאורך השנים, כי ברוקר הוא שחסם ממנו אפשרות לקבלת קרדיט זה. פסיקת הערעור המוצלח של ברוקר הוסיפה שפישר אמור לקבל מעתה קרדיט כשותף בכתיבה אך לא יקבל כספים באופן רטרואקטיבי מפני שחיכה המון שנים עד שהחליט לתבוע. השופט אמר, "מאת'יו פישר אשם בעיכוב מופרז ובלתי נסלח בתביעתו לתבוע בעלות משותפת לעניין משותף ביצירה". עורך הדין של פישר הודיע שהפעם הוא זה שיערער. ברוקר: "הייתי צריך לטפל בזה לפני 40 שנים ואני מקווה שעכשיו כל אחד ימשיך לדרכו". אבל למרות מילותיו, ברוקר המשיך להילחם נגד פישר והפעם בתהייה מי ישלם את הוצאות המשפט המתמשך שהסתכמו בחצי מיליון ליש"ט.

- בשנת 1969 נדהמו שלושה חברי להקת הקינקס לגלות דבר חדש ולא נעים על הבסיסט שלהם, פיט קוואיף. זה היה כשהם פתחו את עיתון המוזיקה הבריטי NME, שיצא באותו יום, וגילו אותו מצולם שם עם להקה חדשה שהקים, שבזמן זה לא נודע עדיין שמה לתקשורת אך במהרה תתגלה בשם MAPLE OAK. קוואיף כבר איים בעבר לפרוש מהלהקה, אך הפעם נחרדו הם לגלות שהוא רציני. "הקינקס התפרקו, אומר פיט קוואיף", זעקה הכותרת מתחת לתמונה. "קוואיף אומר שהוא לא יופיע יותר עם הקינקס וכבר הקים להקה חדשה", נכתב מתחת לזה. "לפי דבריו של קוואיף, להקת הקינקס התפרקה ביום שישי האחרון. מנהל הלהקה ממהר להכחיש את העניין כשטויות".

ריי דייויס, מנהיג הלהקה, התקשר לקוואיף והתחנן ממנו להישאר בקינקס על מנת להשלים את אלבומה הבא, שייקרא ARTHUR, כשהוא מבטיח לו שזה יהיה אלבום מיוחד ביותר. קוואיף לא השתכנע וחברי הקינקס המבוהלים התקשרו מהר לבסיסט אחר שהכירו בשם ג'ון דאלטון, שהסכים להצטרף. פרישתו זו של קוואיף יצרה איבה כלפיו, בטענה שהוא נטש את הלהקה בדיוק בשלב מכריע. האחים, ריי ודייב דייויס, לא יסלחו לו מאז לשנים רבות. ריי אף אמר עליו: "פיט היה החובבן האמיתי בלהקה שלנו. הוא לא אוהב מוזיקה אמיתי. הוא היה החבר שלי והדבר העצוב הוא שהלהקה גרמה לנו לא להיות חברים יותר".

קוואיף הסביר בהמשך את פרישתו: "החלטתי על כך לאחר השלמת האלבום VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY (שיצא בשנת 1968). הייתי לחלוטין לא מרוצה מההתנהגות של האחים דייויס ומההנהלה של הלהקה וחברת התקליטים שלנו. חשתי כמוזיקאי מדרג ב' ששירותיו הושכרו ללהקה ולא הייתה לו אפשרות להביע את דעתו. הייתי זקוק לשינוי". הזמנים השתנו כשקוואיף מת ביוני 2010 וריי דייויס אמר עליו, מיד לאחר מכן, ש"פיט היה הלב של הקינקס ולולא הוא, לא הייתי עומד פה היום".

בשנת 1948 נולד הבסיסט המקורי של האחים אולמן, בארי אוקלי, שמת בגיל 24 בגלל תאונת אופנוע.

בשנת 1948 נולד המתופף פיק ווית'רס, שידוע כמתופף של דייר סטרייטס. לפני הקמת הלהקה שנקראה על שם צרותיה הכלכליות, תופף ווית'רס גם בלהקת הרוק המתקדם SPRING, שהוציאה בשנת 1971 אלבום מעולה ועתיר מלוטרונים.

בשנת 1932 נולד מפיק התקליטים האמריקאי קלייב דייויס, שנחשב לאחד הגדולים ביותר בתעשיית המוזיקה האמריקנית.

בשנת 1952 נולד הגיטריסט גארי מור, שניגן בלהקת SKID ROW ומאז צבר ניסיון ותהילה כסולן וכגיטריסט בהרכבים כמו ליזי הרזה, קולוסיאום 2 ועוד. מור מת בפברואר 2011 במהלך חופשה בספרד עקב התקף לב שהגיע משתיית אלכוהול מופרזת. נטען אז בתקשורת כי גם סמים ופרוצה אחת היו עמו בחדר המלון כשנפרד מהעולם.

בשנת 1950 נולד פיפ פייל, המתופף הבריטי שניגן בלהקות הרוק המתקדם GONG, HATFIELD AND THE NORTH ו- NATIONAL HEALTH. הוא מת בשנת 2006.

בשנת 1952 נולד גיטריסט להקת סלייד, דייב היל, שידוע לא רק בגלל נגינת הגיטרה שלו אלא אף יותר בזכות תספורת ה"קליאופטרה" שלו שהשתלבה באופן מושלם עם סצנת הגלאם-רוק הבריטית של הסבנטיז. כשבסיסט הלהקה העיר לו על בגדיו ותספורתו, השיב היל בנחרצות: "אתה תתעסק בכתיבת השירים ואני אדאג למכור אותם".

בשנת 1915 נולד אמן הבלוז האגדי מאדי ווטרס, שהשפיע על המון מוזיקאים משנות השישים והשבעים. הוא מת ב-30 באפריל 1983.

בונוס: כשהספינה של פרוקול הארום החליטה להגביר את הגיטרות. החודש, אפריל (לא ידוע בדיוק מתי) בשנת 1971, יצא התקליט BROKEN BARRICADES, של להקת פרוקול הארום.

עד לאותה נקודת זמן, הקהל והמבקרים תייגו את פרוקול הארום כלהקה שהצליל המזוהה איתה נשען על יסודות קלאסיים שמרניים. משהו שנתפס אז כרוק סימפוני אמיתי. השילוב בין הפסנתר לאורגן האמונד היה סימן ההיכר שלהם, יחד עם השירה מלאת ההבעה של גארי ברוקר, שאחז במושכות כפסנתרן ההרכב (והאיש שמלחין את עיקר החומר). כולם זכרו להם את הלהיט ההוא על הגוון הלבן של החיוורון, אבל בתקליט החמישי שלהם, חברי הלהקה הרגישו שהגיע הזמן להטות את חרטום הספינה לכיוון מוזיקה כבדה ומחוספסת יותר.

אז התקליט BROKEN BARRICADES סימן סוף תקופה, שכן היה זה התקליט האחרון שבו השתתף הגיטריסט רובין טראוואר. טראוואר, שמאוחר יותר פצח בקריירת סולו מרשימה שמיקמה אותו כאחד הגיטריסטים המובילים בעולם, העניק בתקליט הזה נגינה מרשימה במיוחד. הוא ניצל את הבמה כדי לבצע מחווה אישית משלו לג'ימי הנדריקס, שהלך לעולמו זמן קצר לפני כן, בשיר המרגש ושמו SONG FOR A DREAMER. השיר הזה כלל צלילים פסיכדליים שהזכירו לרבים את האווירה של הנדריקס, וטראוואר הוכיח שם שהוא הרבה יותר מסתם גיטריסט ליווי. איזה יופי זה!

והפתיחה של התקליט - פגזזזזז! עם השיר SIMPLE SISTER, זה פשוט נהדר ותפסה אותי מהרגע הראשון. הגיטרה של טראוואר נשמעה שם עוצמתית, השירה של ברוקר במיטבה, ועיבוד כלי המיתר מעניק לשיר יופי של מעטפת. אי אפשר להתעלם גם מהתופים של בי ג'יי וילסון. וילסון נחשב עד היום לאחד ממתופפי הרוק המשובחים אך הנשכחים של העבר, וחבל! בתקליט הזה הוא הלם בקצב נהדר שהחזיק את כל העסק מחובר. והמפיק כריס תומאס, שעבד ביבר עם הביטלס ובעתיד עם פינק פלויד, עזר ללהקה למצוא את האיזון בין הגיטרות הכבדות לבין התחכום המוזיקלי.

עדיין, אי אפשר להתכחש לזה שאין פה קלאסיקה נצחית ברמה של A WHITER SHADE OF PALE או A SALTY DOG או אפילו WHALING STORIES. אבל עדיין מדובר ביצירה שנבנתה בפיקחיות רבה. התקליט מעובד ומבוצע בצורה מבריקה וממוקדת.

התקליט קצר במפתיע וכולל שמונה שירים בלבד, שהתחלקו פחות או יותר באופן שווה בין רוק שבועט בישבן לבין מזמורי המקלדת המסורתיים יותר של גארי ברוקר. החלק הרוקי כולו טוב, למרות שמעריצים של פרוקול הארום הקלאסית עלולים להתאכזב קשות בשמיעה ראשונה. אני מודה שאני הייתי כזה. לקח לי זמן להיפתח לתקליט הזה - אבל כשזה קרה, הרווחתי ובענק.

למרות האיכויות הללו, כיום נחשב התקליט הזה ללא בולט בדיסקוגרפיה של להקה חשובה זו. אולי זה בגלל השינוי הסגנוני ואולי בגלל עזיבתו של טראוואר מיד לאחר מכן? עם זאת, מי שבוחרים לצלול אל תוך הצלילים שלו - יזכו לשכשוך בבריכה מופלאה ומרעננת של רוק איכותי. גם העיתונות של אותה תקופה לא נותרה אדישה. בעיתון דיסק פורסם בזמנו בביקורת: "להקת פרוקול הארום עושה מה שלהקות רבות אחרות עושות כיום - להשתמש בהמון צלילים אלקטרוניים. אבל במקרה שלה, היא מוסיפה מספיק רגש כדי שזה יישמע נכון. יש בלהקה הזו גישה חסרת רסן למוזיקה ומדי פעם צצים כאן כלי קשת וכלי נשיפה שמוסיפים טעם טוב". גם המגזין הנחשב מלודי מייקר החמיא ליצירה וכתב: "עוד פיסת מוזיקה יפהפייה שאולי תמכור מספר עותקים באנגליה ואלפי עותקים מעבר לים, שם באמת מעריכים את הלהקה הזו. זה לא התקליט הטוב ביותר שלהם עד כה אבל המוזיקה באמת טובה וצריכה להישמע".

הציטוט הזה מהמלודי מייקר נגע בנקודה רגישה. באותה תקופה היה חסר ללהקה קהל בריטי אוהד, כי בקרב הקהל המקומי הייתה תחושה שהיא מעדיפה לבדוק שווקים אחרים מעבר לים, בעיקר בארצות הברית. היה לזה מחיר ביתי כבד מבחינת פופולריות במצעדים הבריטיים. "אנחנו לא מקבלים הרבה דואר ממעריצים", אמר אז ברוקר לעיתון CIRCUS, "אבל מה שאנחנו כן מקבלים הוא באמת אישי ומתגמל. אם היינו מקבלים רק עשרה או אחד עשר כאלו בשנה, זה היה שווה את זה. אנשים כתבו דברים אישיים".

באותם ימים, נראה היה שהלהקה מגובשת למרות השינויים בצליל. "אני לא יכול לראות את היום בו הלהקה תתפרק - יש לנו עוד דרך ארוכה", כך אמר אז וילסון המתופף למלודי מייקר. הוא הוסיף והסביר את הכיוון החדש: "אני חושב שאנחנו מתרחקים משימוש באורגן, ובמיוחד בתקליט החדש הפסנתר והגיטרה הם הכלים הראשיים". ואכן, בתקליט הזה כמעט ולא נשמע האורגן שהיה דומיננטי כל כך בעבר, מה שפינה מקום לטראוואר להפגין את יכולותיו.

אבל ההבטחות על דרך ארוכה יחד נתקלו במציאות מורכבת, ואחרי התקליט הזה פרש טראוואר במפתיע מהלהקה כדי להקים הרכב משלו. ברוקר הסביר את המהלך בראיון לעיתון NME: "אין אורגן בתקליט האחרון שלנו והוא נשלט כמעט לחלוטין בגיטרה. זו הסיבה שבגללה הוא עזב, כי הוא הגיע למצב שהוא הבין, בתוך הלהקה, את כל האפשרויות הללו. הוא הגיע לשלב שבו הוא היה צריך לעשות משהו אחר. הוא היה צריך ללכת למקום אחר כדי לספק את עצמו. זאת אומרת, אם הוא היה נשמר ברקע, בתקליט הזה, אז הוא עדיין היה בלהקה כי הוא לא היה מגיע לנקודה שבה הוא גילה עד סוף הכנת התקליט הזה לאיזה כיוון הוא הולך ולמה הוא היה מסוגל".

בונוס: טוני בנקס, מלהקת ג'נסיס, אמר החודש, אפריל בשנת 1976, לעיתון ביט אינסטרומנטל:

"הדבר שפעם הרגיז אותנו הוא שאנשים חשבו שפיט (פיטר גבריאל) כתב את כל השירים, בעוד שבאמת הוא כתב בערך חמישים אחוז מהמילים, חוץ מבתקליט THE LAMB, שם הוא כתב כמעט את כולן. קטעים מסוימים שנוגנו בגיטרות בעלות 12 מיתרים נכתבו למעשה על ידיי. עצם ההתחלה של SUPPER'S READY היא דוגמה טובה לכך. אני חושב שיהיה זה הוגן לומר שכל שיר בג'נסיס יכול היה להיכתב על ידי כל אחד מאיתנו או בכל שילוב בינינו.

למדתי נגינה בין הגילאים 8 ל-16, ואני מניח שהאימון הזה היה שימושי במובנים מסוימים. למשל, אני חושב שמבחינה טכנית זה עזר לי מאוד; יש לי ידע טוב למדי באקורדים ובסולמות, ואם אי פעם ננסה למצוא גשר בין שני קטעים שנמצאים במקומות שונים מבחינה מוזיקלית, בדרך כלל אני יכול להציע אקורד או רצף אקורדים שיחבר ביניהם ללא קושי. האמת היא שמעולם לא היה לי קל לקרוא תווים.

כשהתחלנו, הצלחנו לגייס 700 ליש"ט לקניית ציוד, והוחלט שחצי מהסכום יוקדש לקניית אורגן. נכנסתי לחנות עם הכסף ויצאתי עם האמונד L-122. בהתחשב בעובדה שאפילו לא ידעתי איך אורגן באמת אמור להישמע, אני חושב שהצלחתי במשימה היטב. בכל פעם שאני מקבל כלי נגינה חדש, אני מנסה לברר מהן מגבלותיו. העברתי את האורגן דרך אפקט FUZZ לעיתים; למעשה, לפני שקיבלנו מלוטרון, נהגתי לעשות זאת כדי לנסות להשיג אפקט מלוטרון מנצנץ. כרגע הציוד שלי משתנה בין שימוש בבמה לשימוש באולפן, אם כי בעיקרון הוא מורכב מהאמונד מדגם T, מפסנתר חשמלי RMI-S ומפסנתר מלוטרון שנקרא A MELLOTHEOLO. מבין כל אלה, אני חושב שהכלי האהוב עליי הוא ה-RMI, כי אפשר להפיק ממנו מגוון רחב של צלילים. לדוגמה, הוא יכול להישמע לעיתים כמו אורגן; למעשה, אני מגלה שאני משתמש בהאמונד פחות ופחות.

לנגן במלוטרון זה כמו לצאת לקרב, אני חייב להודות. צריך לטפל בהם כל כך הרבה עד שזה הופך למעמסה. למעשה, המלוטרון הראשון שהיה לנו נרכש מקינג קרימזון, והיה צריך לבנות אותו מחדש לאחר כל הופעה. יש דברים מסוימים שאני ממש לא אוהב במלוטרון; סרטי ההקלטה (טייפים) שבו מאוד לא אחידים מבחינת איכות הצליל, וחלק מהתווים אינם ברורים. דבר נוסף שמטריף אותי הוא בעיית הכוונון. לעיתים, אם מנגנים אקורדים בשתי ידיים, עלולים להיתקל בבעיות אמיתיות, שכן הטונים של המלוטרון וכלי אחר עלולים שלא להתאים זה לזה. אני כן אוהב להשתמש באפקט המקהלה במלוטרון, ואני חושב שזה אחד הדברים היעילים ביותר בכלי הזה.

מעולם לא השתמשתי בסינתיסייזרים של מוג, למשל. לעבודה באולפן קניתי זה עתה ARP 2600, אך אינני חושב שאשתמש בו על הבמה. קיבלתי את הסינתיסייזר הזה ממש לפני שהקלטנו את SELLING ENGLAND BY THE POUND, ויש לו וריאציות רבות בצליל בהתחשב בממדיו הקטנים. הוא גם רגיש למגע, מה שהופך אותו לרב-תכליתי מאוד.

למרות שאיננו להקה רועשת במיוחד, תמיד היה לי קשה למדי לשמוע את האחרים על הבמה, ואני מוצא שהמוניטורים כיום טובים בהרבה מאלו שהיו בעבר.

האדם הראשון שגרם לי להיות מודע לאורגן בהקשר של רוק היה אלן פרייס מהאנימלס, בשיר בית השמש העולה. זה היה אחד התקליטים האהובים עליי במשך זמן רב. מוזיקאי נוסף שהערצתי היה מת'יו פישר, שהיה בעבר נגן האורגן של פרוקול הארום. הוא היה האדם הראשון שנתקלתי בו שהשתמש בצורה מובהקת בהשפעות קלאסיות בנגינה שלו. לאחר מכן הלכתי לראות את להקת הנייס עם קית' אמרסון מספר פעמים. חשבתי שהם ממש מרגשים; הם הראו לי עד כמה מוזיקה חיה יכולה להיות מלהיבה. מבין המלחינים הקלאסיים אני אוהב את רחמנינוב ואת ראוול; הראשון בזכות יכולתו ליצור אש והתרגשות כזאת ביצירותיו. אני חושב שרצפי האקורדים שלו השפיעו עליי למדי. ראוול לירי יותר ואימפרסיוניסטי יותר.

לפעמים קל לי לכתוב דווקא בגיטרה. אני חושב שזה מרגיש טבעי יותר לכתוב על כלי שאינך בקי בו כל כך, כי אתה נוטה לעשות דברים שגיטריסטים לא היו חולמים לעשות. אתה עובר על כל החוקים".

בונוס: פיט טאונסנד, מלהקת המי, אמר החודש, אפריל 1978, לעיתון TROUSER PRESS:

"בכל הנוגע להופעות החיות, הגעתי לנקודה שבה אני לא חושב שהדברים נראים מבטיחים עבור אנשים שרוצים לראות את הלהקה, שכן אנחנו מציגים את אותו המופע כבר זמן רב. נראה שכל מה שעבד על הבמה היה לקט שירים מהסינגלים הישנים, קטעים מ'טומי', כמה שירי רוק'נ'רול וזהו. חומרים כמו 'קוואדרופניה' לא עבדו. המופע הפסיק להיות הופעה של להקה והפך לחגיגה מזוינת של ההיסטוריה שלנו. נמאס לי לעשות את זה.

אני מעריץ מושבע של 'המי' בדיוק כמו כל אחד אחר, ואני אוהב את מה שהלהקה עשתה. אני לא חושב שיש דבר מרגש יותר מלבצע את MY GENERATION ולראות את הקהל משתגע, אבל אחרי זמן מה זה הופך לאוטומטי – זה כמו להיות המלכה: אנשים מנופפים וצועקים רק כי אתה שם, ולא באמת אכפת להם מה אתה עושה. הפסקתי לנסות לנתח את זה. כשלעצמו זה דבר נפלא, אבל בסופו של דבר, עבור מישהו כמוני – כשאתה מבין את המחיר הרגשי שעליך לשלם מול המשפחה שלך ומול כל השאר כדי לרוץ עם הגוף שלך בסיבובי הופעות של שישה שבועות ברציפות, פעמיים בשנה בארה"ב – אני לא חושב שזה משיג יותר את התוצאות הנכונות. אני יודע שזה יכעיס הרבה אנשים; כבר קיבלתי מכתבים מצעירים שאולי טרם ראו את הלהקה, והם כועסים מאוד על כך שאנחנו לא מופיעים יותר.

רוג'ר (דאלטרי) חשב שהיצירה 'קוואדרופניה' לא תחזיק מעמד על הבמה אלא אם נסביר את הסיפור – והוא לא בדיוק הטיפוס הוורבלי ביותר. זה היה לי מביך, ואני חושב שהתחושה הזו עברה גם לקהל, לכן שמחתי כשזרקנו את זה מהסט. לא באמת הצלחתי להבין מה עובר לקהל בראש כשאמרו לו: 'יש את הילד הזה והוא בדיוק כמוני וכמוך...' ואז התחילה המוזיקה, ואז שוב הסבר: 'אז הילד הזה הוא...'. כל העניין היה אסון. בסופו של דבר רוג'ר שנא את 'קוואדרופניה' – כנראה בגלל שהיא התנקמה בנו.

אני מניח שמהאלבום הזה, וגם מ-WHO'S NEXT, התאכזבתי מכך שלא יצאו מספיק חומרי במה טובים. כשעשינו חזרות על 'טומי' באולם קטן בסאות'הול והרצנו את כל האלבום, הכל הרגיש נהדר, לא האמנו למשמע אוזנינו. עם 'קוואדרופניה' זה לא עבד ככה, וגם לא עם WHO'S NEXT – רק כמה שירים בודדים מתוכם הצליחו. הדבר המדהים ב'טומי' היה היותו אורגני, פשוט וטהור, ולכן הוא עבד כל כך טוב על הבמה.

כשאני יושב כאן עכשיו, האוזניים שלי מצלצלות. באמת דפקתי לעצמי את השמיעה לגמרי. מעבר לכך, במידה מסוימת הרסתי הרבה דברים אחרים בסיבובי ההופעות הללו, ואני פשוט לא מתכוון לעשות זאת יותר. אני לא יכול לספק סיבות רציונליות לכך. זה לא שאני לא נהנה מזה, או שאני חושב שזה לא פנטסטי, וזה גם לא בגלל מרירות – אין לזה שום קשר. הבעיה היא שאנחנו נמצאים בתוך תלם כל כך עמוק, שאי אפשר לצאת ממנו בקלות.

יש לנו רקורד, אם להשתמש בביטוי פרוע, שהוא די נקי. לא עשינו יותר מדי טעויות בולטות. אף אחד לא התאבד מסמים, אף אחד לא עשה שום דבר מטורף או הרג מישהו; מעולם לא ניסינו לנצל קהל גדול במכוון. טיילנו ועבדנו קשה בכל הזדמנות. אולי הטעות היחידה שלנו הייתה שהתמקדנו יותר מדי באמריקה ולא מספיק כאן באנגליה. זה קרה כי עבורי אמריקה היא מקום העבודה. אני נוטה לחשוב על בריטניה כעל חדר הבקרה ועל אמריקה כעל האולפן.

אני מעריך מאוד את הלהקה ואת עברה. אני מרגיש שאולי אנחנו צריכים לנסות להוכיח את עצמנו לאנשים וללהקות חדשות, במיוחד כשלהקות 'הגל החדש' כל כך נחרצות בעמדותיהן. אני חושב שאנחנו באמת רוצים לעבוד. יש חלק בי שעדיין רוצה להתרסק בדרכים, אבל אני פשוט לא חושב שזה עדיין עובד. חדרי ישיבות ופגישות עסקיות הם חלק נכבד מחיינו עכשיו, בין אם נרצה ובין אם לא, כי מכאן נובעת האחריות: לא לעשות את מה שאנחנו רוצים, אלא את מה שצריך.

אני עדיין מאמין שאני אחד האנשים הבודדים שבאמת מבינים מה זה רוק'נ'רול, אבל נראה שיש עכשיו הרבה אנשים שלומדים זאת. הסגנון קיים מספיק זמן בצורתו הנוכחית כדי שאנשים ידעו מהו. כשאני מדבר על רוק'נ'רול, אני מדבר רק מנקודת המבט שלי. אני לא מדבר או כותב כעיתונאי, וגם לא כמלחין. ברגע שאתה מתיישב ומישהו שואל אותך שאלה כזו, אתה מנסה לענות מתוך תחושה שיש לך סמכות מסוימת בנושא. רוק הוא דבר שקשה להגדיר; הוא השתקפות של החיים, כמו כל דבר אחר.

הרוק הפך כעת לחברה. הוא התחיל כאלטרנטיבה, כביטוי של חברה חדשה, ועכשיו הוא החברה עצמה – הוא אתה ואני. אני בשנות ה-30 לחיי, ואני לא רק חלק מהממסד, אני הממסד. אני המדינה הזאת. אנשים פונים אליי כדי לקבל תרומות לארגוני צדקה או כדי שאעשה דבר כזה או אחר. זו תחושה מוזרה, אבל זה מה שהרוק הפך להיות. תמיד ידעתי שזה יקרה. אני לא מדבר מהיבט כספי, אלא על כך שבסופו של דבר זה ישתלט עלינו. דרשנו אחריות, צרחנו, האשמנו, תקפנו וביקרנו; אמרנו: 'מעולם לא עשיתם את זה נכון, כולכם טועים לעזאזל, אנחנו יכולים לעשות זאת טוב יותר'. עכשיו קיבלנו את ההזדמנות. אני לא אומר שאנחנו פוליטיקאים, למרות שרוג'ר אמר שכולנו נהיה כאלה במוקדם או במאוחר. אני חושב שיש בכך הרבה אמת. אנחנו בהחלט חלק מהממסד, ואנחנו לא יכולים להתנער ממנו עכשיו".

בונוס: הגיטריסט של להקת קאמל, אנדי לאטימר, אמר החודש (באפריל 1976) למלודי מייקר:

"אני מאוד מרוצה מהתקליט החדש שלנו, שנקרא MOONMADNESS, אם כי הקלטנו אותו בחיפזון רב מדי. כתבנו אותו שלושה שבועות בלבד לפני שנכנסנו לאולפן ההקלטות. דאג פרגסון הבסיסט ואנדי וורד המתופף קיימו שתי חזרות בלבד על החומר החדש לפני תחילת ההקלטות. ולא זו בלבד – אנדי גם היה חולה בשפעת, לכן הייתי מעדיף לו היה לנו זמן רב יותר להתארגן. השלמתי עם התקליט כפי שיצא, אך אינני אוהב פשרות. זה היה תקליט נמהר מדי, אבל הוא יצא ג'אזי יותר מכל מה שעשינו עד כה.

תכננו שהתקליט ישקף את האישיות של כל אחד מארבעתנו, אך זה לא היה אמור להיות עוד תקליט קונספט. יש כאן ארבעה קטעים המשקפים כל אחד מאיתנו. הג'אזי ביותר הוא הקטע LUNAR SEA, אותו כתבנו כשאנדי וורד לנגד עינינו. רצינו לפצות אותו הפעם, כיוון שהוא היה מאוד מוגבל מבחינת תפקידי התיפוף בהקלטת היצירה הקודמת שלנו, THE SNOW GOOSE.

אני מקשיב להרבה תקליטי ג'אז. אני אוהב את הנגינה של אלן הולדסוורת' שמצליח לחדש עם הגיטרה שלו. הוא מהיר מאוד. אני אוהב לנגן במהירות, אך לשמור על המלודיה. ישנם גיטריסטים רבים, שלא אנקוב בשמותיהם, שמנגנים מהר אך משעממים אותי. אני אוהב את קרלוס סנטנה וג'ים הול. הראשון שאהבתי בחיי היה האנק מארווין מהצלליות. לאחר מכן היה זה קלפטון שחיבר אותי לאהבת הבלוז. הקשבתי המון גם למוזיקה קלאסית והיה לי מורה לנגינה קלאסית – אם כי אינני בטוח עד כמה זה השפיע עליי. בשלב מסוים ויתרתי על הנגינה הקלאסית מכיוון שהמורה שלי היה נגן מוכשר ביותר והבנתי שלא אגיע לרמתו. מה גם שהאגודל שלי הטריד אותו ללא הרף; קיימת תנוחה מסוימת לאגודל בנגינה קלאסית, והמורה ההוא התרגז מאוד על כך שאינני מצליח ליישם כראוי את דרישותיו.

סגנונות הבלוז והקלאסי התנגשו אצלי. הייתי חייב לוותר על אחד מהם, אך אני תמיד אוהב ללמוד. קניתי עכשיו סקסופון אלט ואני נהנה מכך מאוד. אני אוהב מאוד את חליל הצד, אך את הגיטרה אני אוהב יותר. אני לא מקדיש מספיק זמן לאימון בחליל, וקשה להתאמן בסקסופון כי הוא מרעיש לשכנים במקום מגוריי.

הייתי רוצה לפתוח מועדון הופעות – בדומה למה שעשה רוני סקוט בלונדון. אני רוצה גם להקים אולפן משלי, אך אין לי די כסף לכך. אנשים סבורים שאנחנו מרוויחים סכומים גדולים בלהקה, אך זה פשוט לא נכון. מה שכן, ודאי ניכנס לענייני מס הכנסה אם נצליח באמריקה. אני זוכר שכאשר יצאנו לסיבוב הופעות באירלנד, ממש בתחילת הדרך, היינו מרוששים לחלוטין. לפיטר בארדנס אפילו לא היה אורגן כשהוא הצטרף אלינו. הופענו תחת כל מיני שמות מוזרים, אחד מהם היה ON. פיטר ואני נהגנו לריב הרבה בזמנו, אך כיום אנחנו מסתדרים. אלו היו ענייני אגו בהתחלה, כיוון ששנינו היינו נגנים מובילים. כיום, כשמישהו מנגן סולו – השני מגבה אותו. שנינו התרככנו.

אולי בהמשך ניצור פרויקטי סולו. ברור שישנם דברים שאני מעוניין לעשות ולא יכול לבצע במסגרת קאמל".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459