רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 בדצמבר (4.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"חברת התקליטים השתגעה מהמוזיקה שהבאנו לה. אנשיה אמרו, 'צריך שיהיה לכם שם. כל דבר, אבל אתם צריכים לחשוב על משהו'. אמרנו, 'בסדר, נקרא לעצמנו THE CRACKERS'. והם אמרו: 'זה שם ממש חמוד ומתאים' כי הם חשבו על קרקרים או ביסקוויטים. אבל אחר כך הם חזרו ואמרו, 'לא, אתם לא יכולים לקרוא לעצמכם הקרקרים, כי יש לזה גם משמעות אחרת לגמרי'. בגלל הנגינה שלנו עם דילן, והשכונה הקטנה הזו שגרנו בה שנקראת וודסטוק, כולם קראו לנו הבאנד זה היה אנונימי ככל שיכולנו להיות. אז באנו לחברת התקליטים ואמרנו, 'טוב, אנחנו הבאנד'. הם אמרו, 'זה לא שם'. ואמרנו 'נכון'. חשבתי על להקה כמו סדנה קטנה - הבחור הזה מתקן את הרהיטים, הבחור ההוא דואג לזכוכית וזה עושה את הצנרת. לכל אחד יש את העבודה הקטנה שלו. זו הסיבה הכי גדולה שבגללה בחרתי לא לשיר. רציתי להיות הבמאי. נהניתי לומר, 'אתה יודע, למה שלא תנסה לשיר את זה כאן. כשנגיע לקטע הזה, אתה עולה בקולך. אז נשיר את המנגינה, והדמויות ישתנו, ואתה כאן תשיר את השורה השנייה'. זה הפך לחלק מהסגנון של הבאנד ונהניתי להיות המנהל, אבל לא הייתי הקפטן של הספינה. כל אחד עשה את שלו, וזה מה שהפך אותנו ללהקה אמיתית. היינו יחידה. ג'ון פוגרטי וקרידנס קלירווטר רווייבל לא היו להקה אמיתית. זה היה באמת ג'ון פוגרטי וכמה נגני ליווי. הבאנד הייתה להקה אמיתית" (הגיטריסט רובי רוברטסון)

ארבעת המופלאים מציעים את עצמם למכירה. ב-4 בדצמבר בשנת 1964 יצא באנגליה האלבום הרביעי של הביטלס, שנקרא BEATLES FOR SALE.

התקופה שקדמה ליציאת התקליט הייתה אולי העמוסה ביותר בחייהם של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. הם בדיוק סיימו לכבוש את אמריקה, כיכבו בסרט קולנוע מצליח ודילגו בין הופעות בקצב שהיה גורם לאדם סביר להתמוטטות עצבים קלה. אבל הביטלס לא היו אנשים סבירים, הם היו מכונות פופ משומנות. ובכל זאת, העייפות ניכרה עליהם. למעשה, אם הייתם מסתכלים טוב על עטיפת התקליט החדש, הייתם מבחינים בשינוי דרמטי. הצלם רוברט פרימן לקח את החבורה להייד פארק בלונדון בשעת ערב מאוחרת בסתיו, ותפס אותם ברגע של כנות נדירה. בלי חיוכים מאולצים, בלי פוזות של כוכבי רוק קופצניים, אלא פשוט ארבעה צעירים מותשים עם שיער ארוך יותר מאי פעם וצעיפים כהים. ג'ון לנון אמר מאוחר יותר שהם פשוט היו עייפים מאוד ושזה ניכר בעיניים שלהם.

התקליט עצמו הוקלט בפרק זמן קצר להחריד באולפני EMI בלונדון, בין אוגוסט לאוקטובר של אותה שנה. בגלל לוח הזמנים המטורף שלהם, לצמד הכותבים לנון ומקרטני פשוט לא היה מספיק זמן לכתוב תקליט שלם של חומר מקורי. הפתרון היה חזרה למקורות. החבורה החליטה לשלב שירים חדשים שכתבו יחד עם גרסאות כיסוי לשירים שהם אהבו לנגן במועדונים המיוזעים של ליברפול והמבורג לפני שהפכו לכוכבי ענק.

התוצאה הייתה תערובת מרתקת. מצד אחד, השפעות הפולק של בוב דילן, שאת תקליטיו שמעו חברי הלהקה ללא הרף באותה תקופה, התחילו לחלחל פנימה. זה בלט במיוחד בשירים כמו I'M A LOSER ששר ג'ון, שם הוא חשף צד פגיע ובוגר יותר, כשהוא נעזר בגיטרה אקוסטית ומפוחית. מצד שני, הם נתנו בראש עם רוק'נ'רול טהור בביצועים מחשמלים לשירים כמו ROCK AND ROLL MUSIC של צ'אק ברי וגם KANSAS CITY. פול מקרטני, כהרגלו, סיפק את הסחורה המלודית עם שירים כמו I'LL FOLLOW THE SUN וגם EIGHT DAYS A WEEK הקליט והמדבק, שתיאר בדיוק את שבוע העבודה הבלתי אפשרי שלהם.

ההצלחה הייתה מיידית ומסחררת. התקליט זינק ישר למקום הראשון במצעד הבריטי ותפס את מקומו של לא אחר מאשר התקליט הקודם שלהם. הוא נשאר בפסגה במשך שבועות ארוכים ומנע מכל אמן אחר להתקרב לשם. זה היה ניצחון מוחץ. למרות שהעטיפה רמזה שהביטלס עומדים למכירה, היה ברור לכולם שהנשמה שלהם עדיין שייכת למוזיקה. התקליט הזה סימן את תחילת המעבר שלהם מלהקת פופ קלילה לאמנים רציניים ומורכבים יותר, תהליך שהלך והעמיק בשנים הבאות. אבל באותו חורף של 1964, כל מה שהיה חשוב לנוער הבריטי זה לרוץ לחנויות התקליטים, להניח את המחט על הוויניל השחור ולהתמכר שוב לקסם של הלהקה הגדולה בעולם.

הנה מה שהיה לעיתון 'רקורד מירור' לפרסם עליו בביקורת שפורסמה באותו חודש: "הפעם מגיע התקליט, של ארבעת המופלאים, עם עטיפה שנפתחת כספר והתקליט ממשיך את הקו המוסיקלי הנפלא של הבחורים. זה תקליט שוודאי ייכתב בספר ההיסטוריה של הפופ. תפקידי השירה פה לוהטים והנגינה מלאת עוצמה. כל השירים פה חשובים והאישיות של הלהקה מוטבעת בכל אחד מהם".

את הסיפור המלא על תקליט זה תמצאו בספרי השלישי, "ביטלמאניה!"

ילדי דצמבר וכאב הראש של לונדון רקורדס: כך כבשו הרולינג סטונס את אמריקה עם תקליט טלאים משובח. ב-4 בדצמבר בשנת 1965 יצא התקליט האמריקאי החמישי של הרולינג סטונס. שיריו נאספו מכמה מקורות ושמו הוא DECEMBER`S CHILDREN.

בעוד הצעירים בלונדון הסתובבו ברחוב קרנבי עם מעילים אופנתיים, מעבר לים, בארצות הברית, מכונת הלהיטים המשומנת של חברת התקליטים לונדון רקורדס עבדה שעות נוספות. באותו יום חורפי יצא אל מדפי החנויות התקליט האמריקאי החמישי של הרולינג סטונס, יצירה שאפשר לכנותה בחיבה מוצר כלאיים מוזר אך מקסים. שמו היה (DECEMBER'S CHILDREN (AND EVERYBODY'S, וכדרכה של תעשיית המוזיקה האמריקאית באותן שנים, הוא היה שונה לחלוטין מכל מה שהכיר הקהל הבריטי המנומס.

למעשה, היה מדובר בתרגיל שיווקי מבריק אך ציני למדי. בעוד הלהקות הבריטיות הוציאו באנגליה תקליטים באורך מלא עם רשימת שירים קוהרנטית, המפיקים האמריקאים נהגו לקחת את אותם שירים, לקצץ אותם, לערבב אותם מחדש ולמרוח אותם על פני מספר רב יותר של תקליטים כדי למקסם רווחים. כך קרה שתקליט זה הציג סדר שירים שונה לחלוטין מזה שיצא באנגליה, כשאוסף הרצועות שבו נאסף מכמה מקורות שונים ומשונים, כאילו מישהו אסף את השאריות הכי טעימות מהאולפן והגיש אותן על מגש כסף.

מבחינה היסטורית, התקליט הזה סימן נקודת מפנה משמעותית בקריירה של החבורה הפרועה מלונדון. זה היה התקליט האחרון של הלהקה למשך כמה שנים שכלל שירי כיסוי לאמנים אחרים. מכאן ואילך, הצמד מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס לקחו את המושכות לידיים באופן מלא, אך כאן הם כתבו רק מחצית מהשירים. זה היה רגע לפני המפץ הגדול של היצירה המקורית שלהם, מעין סיבוב פרידה מהשורשים הטהורים של הבלוז והרוק'נ'רול עליהם גדלו.

רוב השירים בתקליט נלקחו ממה שהוקלט באולפני RCA בלוס אנג'לס המיוזעת, בספטמבר 1965. במקור, הקלטות אלו יועדו למהדורה הבריטית של התקליט OUT OF OUR HEADS, אך האמריקאים החליטו שיש להם תוכניות אחרות עבור הזהב המוזיקלי הזה. הדבר יצר מצב משעשע בו השירים פה הלכו רחוק אחורה בזמן, עד לאוגוסט 1963. מעריצים חדי אוזן יכלו להבחין בהבדלים בסאונד ובבגרות של הלהקה בין הרצועות השונות, שכן רבים מהשירים הופיעו קודם לכן בגרסאות הבריטיות של תקליטי הרולינג סטונס או כסינגלים בודדים, אך נותרו הרחק מהישג ידו של הקהל האמריקאי עד צאת DECEMBER'S CHILDREN.

מי שניצח על התזמורת הזו היה מנהל הלהקה הצעיר והכריזמטי, אנדרו לוג אולדהם. אולדהם, שידע דבר או שניים על יצירת מיתוסים, לא רק הפיק את התקליט אלא גם המציא את שמו הארוך והמעט יומרני, בהתייחסו לחודש בו יצא התקליט. השם נועד להעניק לתקליט נופך של שירה ביטניקית מסתורית, משהו שיגרום למבקרים לגרד בראשם ולמעריצים לרוץ לחנויות. אולדהם הבין שהסטונס צריכים להיתפס כמשהו אפל ומתוחכם יותר מהמתחרים שלהם מליברפול.

בין כל הלהיטים המוכרים, כמו הבלדה הממיסה AS TEARS GO BY שהציגה צד רך ומפתיע של הלהקה עם עיבוד כלי מיתר עשיר (שיר שנכתב במקור למריאן פיית'פול), והלהיט המקפיץ GET OFF OF MY CLOUD שהפך להמנון של ממש, הסתתרה פנינה נדירה אחת. רק שיר אחד בתקליט זה לא יצא כלל לפני כן בשום פורמט – LOOK WHAT YOU'VE DONE. מדובר בקטע בלוז שורשי ועסיסי שכתב מאדי ווטרס, האיש שעל שם שירו נקראה הלהקה מלכתחילה. השיר הזה שימש תזכורת נאמנה למקום שממנו הסטונס שאבו את הכוח שלהם, רגע לפני שהם המריאו לכיוונים פסיכדליים יותר.

עטיפת התקליט עצמה הפכה לאייקונית בפני עצמה. הצילום, שנעשה על ידי הצלם ג'רד מנקוביץ, הציג את חברי הלהקה נראים עייפים, מעט זעופים ואולי אפילו סובלים מחמרמורת קלה. זה לא היה חיוך של פופ-סטארים מצוחצחים, אלא מבט של להקת רוק שעובדת קשה בדרכים. המבקרים באותה תקופה אולי עיקמו את האף מול חוסר האחידות של התקליט, שקפץ בין רוק'נ'רול בסיסי לפופ בארוקי, אבל הקהל הצביע ברגליים. התקליט טיפס עד למקום הרביעי במצעד האמריקאי והוכיח שגם כשהרולינג סטונס מוציאים אוסף של שאריות מחוממות, זה עדיין נשמע יותר טוב מרוב הדברים האחרים ברדיו.

מיליון דולר קוורטט! ב-4 בדצמבר בשנת 1956 נכנס אלביס פרסלי לאולפן ההקלטות 'סאן' יחד עם זוגתו מרלין אוונס, רקדנית שפגש בלאס ווגאס. זה יהיה יום היסטורי!

זה היה יום שלישי אחר הצהריים כשאלביס הסתובב עם המכונית וחנה מול האולפן. ברגע שנכנס, הוא מצא את קארל פרקינס ואת אחיו ג'יי וקלייטון, עם "פלוק" הולנד בתופים ובחור חדש עם שיער בלונדיני שהיה בפסנתר. הנוכחים עסקו אז בהאזנה להקלטות שעשו. אחרי ברכות כלליות מסביב, סאם פיליפס הכיר לאלביס את הפסנתרן. שמו היה ג'רי לי לואיס, הוא היה מלואיזיאנה, יצא לו סינגל חדש, הראשון שלו בחברת התקליטים של פיליפס, סאן רקורדס.

בסופו של דבר התפתח ג'אם סשן. פיליפס הבין שקורה פה משהו מעניין ומיהר להפעיל את מכשיר ההקלטה, שבכל מקרה היה כבר דלוק ומוכן לפעולה בסשן של פרקינס. פיליפס: "אמרתי לג'ק קלמנט, שגם היה בחדר הבקרה, 'בנאדם, בוא פשוט נקליט את זה. זה סוג התחושה, וכנראה אירוע, ש-מי יודע? ייתכן שלעולם לא יהיו לנו את האנשים האלו יחד שוב'...". פיליפס התקשר בשקיקה לג'וני קאש, אז הכוכב הגדול ביותר של סאן, שהופיע לזמן קצר עם אשתו. מאז טען קאש שהוא הגיע ראשון לאולפן, אך קולו לא נשמע בהקלטות שייצאו משם בהמשך. לכן דבריו הוטלו בספק ונשאלה השאלה האם הוא בכלל שר שם או רק הצטלם עם החבר'ה.

קאש טען בספרו האוטוביוגרפי: "בהחלט יש תחושה שקארל פרקינס עמד בצל של אלביס, ג'רי לי ואני. אפשר לראות את זה כשאנשים מדברים או כותבים על מה שנקרא 'רביעיית מיליון הדולר', הזמן היחיד למיטב ידיעתי שכולנו שרנו יחד. איכשהו נראה ששמו של קארל תמיד נמצא במקום האחרון ברשימת המשתתפים, אבל למעשה זה היה הסשן שלו באותו יום. אף אחד אחר לא הוזמן לאולפן. הייתי שם - הייתי הראשון שהגיע והאחרון שיצא, בניגוד למה שנכתב - אבל רק הייתי שם כדי לצפות בקארל עושה תקליט, עד אחר הצהריים, כשאלביס נכנס עם החברה שלו. בשלב הזה הסשן נעצר וכולנו התחלנו לצחוק ולשיר יחד. אז אלביס התיישב ליד הפסנתר, ואנחנו התחלנו לשיר שירי גוספל שכולנו הכרנו, ואז קצת שירים של ביל מונרו. אלביס רצה לשמוע שירים שביל כתב מלבד 'ירח כחול מקנטקי', והכרתי לו את כל הרפרטואר. אז, שוב בניגוד למה שכמה אנשים כתבו, הקול שלי בהחלט נוכח בהקלטה.

הקול שלי שם לא ברור, כי הייתי הכי רחוק מהמיקרופון ושרתי הרבה יותר גבוה ממה שעשיתי בדרך כלל, כדי להישאר בסולם עם אלביס, אבל אני מבטיח לכם, אני שם. אני שוכח בדיוק מתי ג'רי לי נכנס, אבל אני זוכר בבירור מתי אלביס הזמין אותו להשתלט על הפסנתר. זו הייתה הפעם הראשונה שאי פעם שמעתי את ג'רי לי והשתגעתי. הוא היה כה גדול ממה שאני זוכר, אלביס והחברה שלו נעלמו. אם אתם תוהים למה אלביס עזב מיד אחרי שג'רי לי התחיל לנגן, התשובה פשוטה: אף אחד, אפילו לא אלביס, אף פעם רצה לנגן אחרי ג'רי לי. ולא, אני לא זוכר את ג'רי לי אומר דבר מזלזל על אלביס. פשוט הייתה לו גישה".

פיליפס התקשר במהלך הסשן גם לבוב ג'ונסון העיתונאי שגרר עמו צלם. "מעולם לא היה לי זמן טוב יותר מאתמול אחר הצהריים", כתב ג'ונסון לעיתון למחרת, כשהוסיף: "אם סם פיליפס היה על המשמר, הוא היה מדליק את המכשיר להקליט באותו זמן בו החבורה המוכשרת הגיעה לשיר ביחד. הרביעייה הזו יכולה למכור מיליון!". המאמר הכיל את התצלום המפורסם מאז של פרסלי יושב ליד הפסנתר מוקף בלואיס, פרקינס וקאש (הגרסה הלא חתוכה של התמונה כוללת גם את מרילין אוונס).

במהלך הפגישה נכנסו ויצאו אנשים מהאולפן. אפשר לשמוע בהקלטה הערות של נשים וילדים לא מזוהים, טריקת דלתות ומוזיקאים עוזבים (האחים פרקינס יצאו די מוקדם בהליך). בסוף היום קיבל ג'רי לי לואיס הזדמנות להשוויץ באמת במרכולתו. "ג'רי, טוב שפגשתי אותך", אמר אלביס.

פיליפס: "אני חושב שהפגישה המקרית הזו הייתה חשובה מאוד לכל האנשים האלו, לא מכיוון שאחד היה גדול יותר מהאחר, זה היה כמו לבוא מאותו רחם".

ההקלטה הזו יצאה לראשונה לאור רק בשנת 1981. הרולינג סטון דיווח אז: "יחד עם גילוי התקליטון של הקווארימן (ההרכב שלפני הביטלס), עוד תקליט נדיר ושנוי במחלוקת צץ באנגליה. הפעם זו הקלטה אגדית של קוורטט מיליון הדולר. ההקלטות, שנחשבו מזה שנים רבות כאבודות, מציגות את הכוכבים החדשים אז כשהם שרים שירי גוספל ומחליפים תורות בנגינה בפסנתר. אומרים שהסליל המקורי מכיל כשעתיים של שירה ונגינה משם ולא יצא בארה"ב בגלל מריבה בין חברת סאן לחברת התקליטים בה היה חתום אלביס, RCA. ההקלטה נחה לה בארכיב של שלבי סינגלטון, הבעלים העכשווי של סאן רקורדס. בחג המולד האחרון החלו לצוץ בהולנד בוטלגים עם כמה קטעים מהסשן. באוגוסט השנה הוציאה חברת התקליטים, צ'רלי, הוצאה רשמית באנגליה. 'קיבלנו אישור משלבי להוציא את זה לאחר שהוא הבין שבוטלגים צצים עם זה', אמר נשיא חברת התקליטים צ'רלי.

'זה בולשיט', אמר שלבי. ' זו לא הוצאה רשמית. למעשה, חשבתי שזה בוטלג של בוטלג מחברת צ'רלי. אני מתכוון לתבוע אותם'. כשנשיא חברת צ'רלי שמע על זה הוא הגיב בהפתעה, 'זו הפעם הראשונה שאני שומע את זה. אין לי תגובה מעבר לזה'. לא מפתיע שהאלבום הזה נמכר היטב עם צאתו ושלבי סיכם את חשיבות הסשן כך – 'אפשר לשמוע שם משהו. זה הכל'...".

רוברט וויאט עושה סוף לאוזן. ב-4 בדצמבר בשנת 1970 יצא אלבום הסולו הראשון של רוברט וויאט, שנקרא END OF AN EAR.

שנת 1970. עולם המוזיקה בבריטניה געש, להקות הפרוג והפסיכדליה פרחו, ובתוך כל ההמולה הזו נחת על המדפים תקליט אחד מוזר, מפתיע ומאתגר במיוחד. היה זה תקליט הסולו הראשון של המתופף והזמר רוברט וויאט, שזכה לשם הדו-משמעי END OF AN EAR. מדובר היה במשחק מילים שנון, קריצה ברורה לביטוי END OF AN ERA שסימן סוף תקופה, אך במקרה הזה, וויאט רמז אולי שהמאזינים עמדו לאבד את האוזניים שלהם נוכח הצלילים שבקעו מהחריצים. זה היה וויאט הפרוע, הניסיוני והמשוחרר מכל רסן.

הסיפור מאחורי התקליט הזה התחיל בכלל כיוזמה מסחרית של חברת התקליטים CBS. מנהלי החברה, שזיהו את הפוטנציאל היצירתי המתפרץ (ואולי את האגו הגדל) של חברי להקת סופט מאשין, הציעו לכל אחד מחברי ההרכב חוזה הקלטות להפקת תקליט סולו. עבור וויאט, ההצעה הזו הגיעה בדיוק ברגע הנכון, או אולי ברגע הקריטי ביותר. באותה תקופה, הוא היה שרוי בתסכול עמוק מתפקידו בלהקה, שהלך והצטמצם למימדים של מתופף טכני בלבד. הלהקה, שפעם הייתה חלוצת הפסיכדליה המטורפת, פנתה לכיוון של ג'אז-פיוז'ן רציני, מורכב ולעיתים יבשושי, והחברים האחרים לא ממש אהבו את הנטייה של וויאט לשיר ולעשות שטויות.

הבסיסט יו הופר תיאר את האווירה העכורה ששררה אז באולפן בצורה הכנה ביותר: "מייק (ראטלדג' הקלידן) ואני לא יכולנו לסבול את השירה של רוברט והוא נעשה פחות ופחות מרוצה מהדרך של מייק ראטלדג', הסקסופוניסט אלטון דין ושלי. התעלמנו מהרעיונות שלו. עד אז כבר לא יכולנו לסבול אותו והוא התייאש מאד. הוא לא היה מעז להציג בפנינו קטע מוזיקלי כי זה יהיה שיר, אז הוא התחיל לעשות דברים אחרים".

וויאט, שנפשו האומנותית הייתה כלואה בתוך מכונת הג'אז המשומנת של חבריו, לקח את ההזדמנות שניתנה לו בשתי ידיים, אבל החליט לעשות דווקא. הוא נכנס לאולפני סאונד טכניקס בלונדון, מקום שבו הוקלטו לא מעט יצירות פולק-רוק בריטיות באותן שנים, והחליט לשבור את הכלים. הוא לא התכוון לספק להיטים לרדיו.

התקליט שיצא לו היה רחוק שנות אור ממה שחברת התקליטים הגדולה והמכובדת ציפתה ממנו. הם חלמו על עוד להיט פופ קליט, משהו שיזכיר את הימים היפים של הלהקה. וויאט סיפר על כך מאוחר יותר בשעשוע מהול במרירות: "זה היה סוג של סטייה. חברת התקליטים חשבה בטיפשותה שאעשה תקליט פופ עם שירים בסגנון MOON IN JUNE. אבל עשיתי תקליט שגרם להם להתחרפן. אנשים בחברה חשבו שהשתגעתי, כשהשמעתי להם את התוצאה".

ואכן, התוצאה הייתה פרועה. וויאט גייס למשימה חברים מוזיקליים שהעריכו את השיגעונות שלו, ביניהם החצוצרן מארק צ'אריג, הסקסופוניסט אלטון דין (שניגן גם בסופט מאשין אבל זרם עם הראש של וויאט כאן), ונגן הקונטרבס נוויל ווייטהד. המוזיקה עצמה שילבה אלמנטים של ג'אז חופשי, אוונגרד ואלקטרוניקה בסיסית של אותם ימים. וויאט עשה שימוש נרחב במניפולציות של סרטי הקלטה, שינויי מהירות שגרמו לקולו להישמע לעיתים כמו מפלצת ולעיתים כמו ציוץ של ציפור, ובעיקר – הוא השתמש בגרון שלו ככלי נגינה לכל דבר, במקום לשיר טקסטים רגילים עם בתים ופזמונים.

בהתחשב בתסכוליו של וויאט עם סופט מאשין ובכך שהרגיש נדחק לפינה, אין זה מפתיע שחברת התקליטים ציפתה לאלבום עם שירים ברורים ממנו, שכן זה היה הצד החזק שלו בעבר. אולם וויאט בחר להשתמש בהומור עצמי מושחז כנשק. העטיפה האחורית של התקליט אפילו הכריזה על רוברט כזמר פופ מובטל, הגדרה אירונית וכואבת בו זמנית, שחזתה את העתיד לבוא שכן זמן קצר לאחר מכן הוא אכן מצא את עצמו מחוץ ללהקה שהקים.

וויאט אמנם לא רצה לנגן רק בתופים בסגנון הג'אז-רוק האינסטרומנטלי של סופט מאשין אבל גם, כך התברר, הוא לא רצה לשיר שירים אלא להשתמש בקולו ככלי נגינה כשלצדו נגנים-חברים שמעריכים יותר את יכולותיו מאשר חברי הלהקה שהקים שהפנו לו את גבם. בתקליט הזה הוא גם ניגן בפסנתר ובאורגן, כלים שבדרך כלל נמנע ממנו לנגן עליהם במסגרת הנוקשה של סופט מאשין בגלל הדומיננטיות של ראטלדג' (חוץ מביצירה MOON IN JUNE, בה הוא הפליא בנגינה באורגן).

כל המוזיקה בתקליט נכתבה על ידו, חוץ מהקטע הפותח והסוגר, LAS VEGAS TANGO, שנכתב במקור על ידי מתזמר הג'אז הנודע גיל אוונס. הבחירה בקטע הזה של אוונס לא הייתה מקרית; היא הראתה את החיבור העמוק של וויאט למסורת הג'אז, אך בפרשנות האישית והעקומה שלו. שאר הרצועות בתקליט היו למעשה הקדשות מוזיקליות לאנשים שהיו קרובים לליבו באותה עת, מעין מכתבי אהבה סוניים מוזרים. הוא הקדיש קטעים לאחיו החורג מארק (בקטע TO MARK), לזמרת הפולק העדינה בעלת הקול העמוק ברידג'ט סיינט ג'ון (בקטע TO SAINTLY BRIDGET), לטרומבוניסט ניק אוונס, ללהקת קראוואן ולדייויד אלן (איש להקת גונג המטורללת שבעברו הרחוק היה אף חבר בסופט מאשין) וחברתו גילי סמית', שהייתה ידועה בלחישות החלל שלה.

התקליט END OF AN EAR נותר עד היום עוף מוזר בדיסקוגרפיה של וויאט. הוא לא מכר עותקים רבים בזמן אמת והשאיר את המבקרים מבולבלים, אך הוא סימן את הרגע שבו רוברט וויאט החליט להפסיק לנסות לרצות את הסביבה ולהתחיל ליצור את האומנות שלו, תהיה מוזרה ורועשת ככל שתהיה. זו הייתה יריית הפתיחה לקריירת סולו מפוארת ומרתקת, גם אם היא התחילה בצעקה גדולה ומבלבלת במקום בשיר ערש מתוק.

עיתון 'מלודי מייקר' פרסם בביקורתו, יום לאחר צאת התקליט: "כל מה שאתם מצפים מהתקליט הזה, כנראה לא יתממש. בעיקרון מדובר פה באלתורים מוזיקליים קבוצתיים. לעיתים יש פה שימוש בלופים של מקצבים ומעליהם הקול החיוור, האנמי והמיילל שהוא רק של רוברט".

עיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסם בביקורתו, ב-16 בינואר 1971: "יש פה הרבה מהאופי של וויאט. ההתפרצות הפתאומית של התופים, השירה עם אפקט הדיליי (אם כי אין פה יותר מדי רעשי פה, בהם מצטיין הוא לאחרונה). יש הרבה חופשיות במוזיקה שבתקליט הזה, אך היא חופשיות בעלת שליטה".

עשן על המים: הסיפור הבוער מאחורי הלהיט של דיפ פרפל. ב-4 בדצמבר בשנת 1971 פרצה שריפה גדולה שגרמה לכתיבת שיר לוהט לא פחות, שהפך לקלאסיקה. אני מדבר על SMOKE ON THE WATER של דיפ פרפל.

באותו יום גורלי פרצה שריפה ענקית שהובילה בסופו של דבר לכתיבת שיר לוהט - יצירה שהפכה לקלאסיקה מוחלטת בעולם המוזיקה. מדובר כמובן בלהיט העצום SMOKE ON THE WATER של חבורת הרוק הבריטית דיפ פרפל. אך כדי להבין כיצד נולד הריף המפורסם ביותר עלי אדמות, יש לחזור אחורה אל אותם רגעים דרמטיים על גדות אגם ז'נבה.

באותו יום חורפי של תחילת דצמבר הגיעה הלהקה לאולם ה'קאזינו דה מונטרו' המפואר שבז'נווה, שווייץ. המטרה של ההרכב הייתה שאפתנית למדי: לשכור את האולם כולו למשך שבועיים תמימים על מנת להקליט שם את התקליט הבא שלהם, שלימים ייקרא MACHINE HEAD. התכנון היה להקליט את היצירה כהופעה חיה ללא קהל, תוך שימוש בניידת ההקלטות המפורסמת ששכרו במיוחד מהרולינג סטונס, אותה חנו מחוץ למבנה.

אך לגורל היו תוכניות אחרות לגמרי. בלילה שלפני תחילת הסשנים המתוכננים אירח הקאזינו הופעה אחת אחרונה לפני שהאולם היה אמור לעבור לרשותם של חברי דיפ פרפל. על הבמה עלו פרנק זאפה ולהקתו. ההופעה החלה בשעה שתיים וחצי בצהריים מול קהל סטודנטים נלהב. הכל התנהל כשורה עד לקראת סוף המופע. במהלך ביצוע קטע אינסטרומנטלי של זאפה שנקרא KING KONG, עסק קלידן הלהקה, דון פרסטון, בסולו סינטיסייזר מחשמל. לפתע, אחד הצופים בקהל שעמד מאחור, החליט שזה רעיון מצוין לירות זיקוק בוער הישר אל תקרת האולם. הצרה הייתה שהתקרה הייתה עשויה מקש ומעץ יבשים כחומר דליק במיוחד. תוך זמן קצר להחריד החל גג האולם להתלקח, כאשר בפנים נדחסו באותה עת כ-3,000 איש.

בתוך הכאוס שנוצר, ניסו האמנים על הבמה להבין מה קורה. אחד מהזמרים בלהקתו של זאפה, הווארד קיילאן, תיאר את הרגע הסוריאליסטי ההוא: "מישהו בקהל צעק שיש אש. אז ניסיתי להצחיק ואמרתי למיקרופון שארתור בראון נמצא באולם. זה לא היה מצחיק. פרנק זאפה לא צחק והקהל נכנס לפאניקה".

זאפה, שקלט במהירות את חומרת המצב, הפגין קור רוח מרשים וכיוון את הקהל ברוגע לכיוון היציאה של האולם. חלק מהאנשים שברו חלונות נוספים ויצאו דרכם החוצה אל הקור השוויצרי. היו פציעות רבות כתוצאה מהדוחק והשברים, אך למרבה המזל אף אחד לא נהרג מהתקרית ההיא, נס גלוי בהתחשב במהירות שבה האש התפשטה. הבניין של הקזינו נהרס לחלוטין ועלה בלהבות עד היסוד, כולל כל ציוד הנגינה היקר של זאפה ולהקתו שנותר מאחור ונשרף כליל.

לאחר האירוע הטראומטי, מצב הרוח בקרב חברי הלהקה של זאפה היה ירוד במיוחד. קיילאן סיפר על התחושות הקשות: "הצלחנו להימלט מהמקום ולקחו אותנו באוטובוס למלון. שם התאספנו כל הלהקה וזאפה אמר שזהו זה מבחינתו, סיבוב ההופעות נגמר והוא רוצה הביתה. מה?! לעזאזל, לא פרנק! תזכור, אנחנו מקבלים משכורת לפי כל הופעה ויש לנו עוד לא מעט הופעות ביומן. אנחנו נפסיד המון. התחננו בפניו שלא יוותר. בסוף נאלצנו לבטל הופעות".

בעוד העשן מתפזר מעל ההריסות, לדיפ פרפל נוצרה בעיה ענקית עם מחסור במקום להקלטת תקליט. התוכנית המקורית עלתה באש, תרתי משמע, והם נותרו עם ניידת הקלטה יקרה וללא אולם. חברי הלהקה, שצפו בשריפה מחלון המלון שלהם מעברו השני של האגם, ראו את העשן הכבד גולש על פני המים, מחזה ויזואלי שנחרט בזיכרונם.

בייאושם חיפשו החברים לוקיישן חלופי וניסו להקליט במקום שנקרא PAVILLION, תיאטרון מקומי קטן במרכז העיר. אולם, המזל הרע המשיך לרדוף אותם והם הועפו משם בגלל הרעש העצום שבקע מכלי הנגינה שלהם, שהפריע לשכנים והביא את המשטרה למקום. למרות השהות הקצרה, באותו מקום הם יצרו היסטוריה בצורת הקלטת ריף גיטרה בסיסי וכבד של ריצ'י בלאקמור שנקרא אז בשם הזמני "טייטל מס' 1".

משם פנתה הלהקה להקליט במלון GRAND שהיה סגור לרגל החורף. זו הייתה סיטואציה הזויה למדי; הם הקימו את הציוד במסדרונות המלון הריק, ריפדו את הקירות במזרנים כדי ליצור בידוד אקוסטי והעבירו כבלים דרך החלונות לניידת של הרולינג סטונס בחוץ. באווירה המאולתרת הזו הקשיבו חמשת החברים לקטע שהוקלט בפאביליון. הוא נשמע להם טוב, עוצמתי ופשוט, אך לא היה להם מושג איזו מנגינה או מילים לכתוב עם זה.

בסיסט הלהקה, רוג'ר גלובר, בא עם הרעיון לשם השיר SMOKE ON THE WATER לאחר שצפה בתמונה של העשן שהיתמר מהאולם השרוף על מי אגם ז'נבה. למעשה, גלובר סיפר שהתעורר בבוקר לאחר השריפה ומלמל את המילים הללו מתוך חלום. בתחילה הוא היסס להשתמש בשם זה לשיר כי חשש שאנשים יפרשו זאת כשיר על סמים (דבר שהיה נפוץ מאוד באותה תקופה), אך חבריו שכנעו אותו שהדימוי חזק מדי מכדי לוותר עליו. הרעיון הזה הפך לשיר שמספר את פרטי הגעת הלהקה לשווייץ, התקרית של השריפה, הבהלה, והניצחון של החברים להקליט שם בכל זאת כנגד כל הסיכויים. השיר מתפקד ממש כמו סרט דוקומנטרי מוזיקלי של האירועים.

גלובר סיפר שנים לאחר מכן על מעמדו של השיר: "אני חושב שזה השיר הכי גדול שהיה ויהיה אי פעם לדיפ פרפל. תמיד מופעל עלינו לחץ לנגן אותו בהופעות. מבחינתנו זה לא השיר הכי טוב לנגן בהופעה אבל אנחנו חייבים לעשות אותו. הריגוש האמיתי שעושה את השיר קורה רק בזכות תגובת הקהל".

דמות מפתח נוספת בסיפור היה קלוד נובס, מייסד פסטיבל הג'אז של מונטרו, האיש שאירגן את ההופעה בה קרתה השריפה ומי שעזר ללהקה למצוא מקומות חלופיים תוך כדי שהוא מתרוצץ להציל צופים מהאש. בשיר הוא אף זכה לכינוי הנצחי FUNKY CLAUDE. קלוד נובס סיפר על הרגע בו שמע את התוצאה: "חברי דיפ פרפל הביטו בתדהמה על מה שקרה וחששו שאיבדתי שם את הכל. אחרי כמה ימים הם הגיעו אליי כשבידם סליל הקלטה ואמרו לי שיש להם הפתעה קטנה בשבילי, שלא תופיע בתקליט החדש. הקשבתי, נדהמתי ואמרתי להם שזה חייב להיות בתקליט! כל פרט בשיר הזה מתאר באופן מדויק את מה שקרה שם. ומאז כולם מכירים אותי בתור 'פאנקי קלוד'...".

לסיום, אי אפשר שלא להתייחס למקור המוזיקלי של אותו ריף בלתי נשכח שכל נער עם גיטרה לומד לנגן ראשון. מסתבר שריף הגיטרה של בלאקמור בשיר זה לא היה מקורי במאה אחוז. הגיטריסט הווירטואוז לקח השראה (שלא לומר, השאיל) את המוטיב משיר שהוקלט בסיקסטיז עם הזמרת הברזילאית אסטרוד גילברטו, ששמו MARIA QUIET, בעיבודו של הפסנתרן גיל אוונס. אם מקשיבים לפתיחה של השיר הברזילאי, הדמיון בהחלט מעלה עשן וחיוך.

וב-4 בדצמבר בשנת 1993 מת פרנק זאפה לאחר מאבק במחלת הסרטן.

בחייו, עד גיל 52 בו מת, זכה זאפה לשמוע ולקרוא תארים רבים ומגוונים שנקשרו לשמו. ביניהם גאון מוזיקלי, סאטיריקן, פורץ דרך, מכור לעבודה, תאב שליטה, מנהל להקה דיקטטורי ועוד. כל יצירתו הענקית, שיצאה במאות אלבומים, נמצאה אצלו תחת שלוש מילים: THE BIG NOTE. כלומר, כל יצירתו הייתה עבורו כתו מוזיקלי אחד גדול. הוא היה חדור מטרה ביצירתו ודמותו הפכה סמל לאיכות מוזיקלית גבוהה ומפתיעה ביותר.

כחודש לפני מותו הוציא תקליט מתוזמר בשם THE YELLOW SHARK, שעטיפתו הציגה אותו במחלתו. האלבום הוקלט בהופעה חיה בגרמניה ובאוסטריה, בשנת 1992, ונחשב בעיניי ליצירה לא פחות ממדהימה. למרות מחלתו, הצליח זאפה להגיע לשתי הופעות של ההרכב הזה בפרנקפורט ואף לנצח על שלוש מיצירותיו. זאפה היה נטול קטגוריות וגבולות. מי שרוצה להגדירו, יש רק הגדרה אחת שתתאים לו - 'המוזיקה של פרנק זאפה'.

בהופעותיו אהב לשלב את הקהל כחלק מיצירת המוזיקה הבימתית ובכך הפך כל הופעה שלו לאירוע מיוחד, בעל רגעים ספונטניים נפלאים. בשנות השישים והשבעים הוא נראה כאיש הכי נכון לעשן לידך ג'וינט מתקתק או להסניף שורת קוקאין, אך הוא היה ההיפך מזה לחלוטין. כמו כן אסר על חברי ההרכב שלו ליטול סמים, כל עוד הם עובדים אצלו ומקבלים ממנו משכורות, תוך שהם משרתים את יצירתו התובענית. עם הקושי במשמעת החריפה, מוזיקאים מופלאים עלו אליו לרגל כדי לנגן איתו.

זאפה היה מלחין אמריקני חשוב מאד מהמאה ה-20, אהוב בקרב חובבי המוזיקה הפופולרית ואאוטסיידר בקרב מלחינים קלאסיים. תיק העבודות העצום שהשאיר אחריו הינו בית ספר לגישה מוזיקלית יוצאת דופן. יש בה לכולם - לאוהבי המוזיקה הקלאסית הוא יצר והקליט עם תזמורות. לאוהבי הרוק הוא הנהיג להקות ויצר קטעים מורכבים. לאוהבי המוזיקה האלקטרונית הוא יצר והקליט עם סמפלר בשם סינקלווייר. הוא זכה לשבחים על האקלקטיות הסוחפת שלו.

זאפה דרש מנגניו ביצועי נגינה מהירים ומדויקים במיוחד, כמו גם את היכולת לאלתר ולהיות גמישים לעבור בין שירים בהבזק. וכן, הוא אהב מאד לנגן סולואים בגיטרה החשמלית שלו.

כשואצלב האוול, מעריץ של זאפה מאז שנות ה-60, הפך לנשיא הראשון של צ'כיה המודרנית בשנת 1989, הוזמן זאפה לייעץ לו בבניית עסקים בשוק הקפיטליסטי. בחודשים הראשונים של 1990 זאפה היה נציג צ'כיה במערב בענייני מסחר, תרבות ותיירות.

בשנות ה-80 פעל זאפה נגד המאמצים לצנזר מוזיקה פופולרית. הוא העיד בפני ועדת משנה של הסנאט בדיונים ב-1985 והסתבך שוב ושוב עם אלו שדגלו בהוספת תוויות אזהרה באלבומים, טקטיקה שתיאר כטיפול בקשקשים על ידי עריפת ראשים.

סוף הדרך של נוכרי? ב-4 בדצמבר בשנת 1987 יצא תקליט חדש ללהקת פורינר ושמו INSIDE INFORMATION.

העולם, שעדיין ליקק את האצבעות מההצלחה של התקליט הקודם AGENT PROVOCATEUR ומהבלדה שגרמה לכולם לשיר במקלחת I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS, עצר את נשימתו. המעריצים, שחלקם כבר הספיקו להתבגר מעט, השתוקקו לדעת מה יביא איתו התקליט החדש INSIDE INFORMATION. ובכן, התשובה הייתה מורכבת, מסונתזת ובעיקר מלאת מתח מאחורי הקלעים.

השיר שסומן מיד כלהיט המוביל היה SAY YOU WILL, וכאן חיכתה למאזיני הרוק הכבד הפתעה קטנה, או אולי אכזבה קלה, תלוי את מי שואלים. הגיטרה החשמלית, אותו סמל סטטוס של הרוק, הושמה בצד לטובת צלילי סינטיסייזר תקופתיים, עמוסים וחלקלקים להפליא. נדמה היה שמיק ג'ונס החליט שהדרך לליבו של המיינסטרים עוברת דרך קלידים אלקטרוניים ולא דרך דיסטורשן מלוכלך. הקליפ לשיר, אגב, הציג את הלהקה על במה שנראית יוקרתית וסטרילית, הולם בדיוק את הסאונד המלוטש שג'ונס ושותפו להפקה, פרנק פיליפטי, רקחו באולפן.

וכמו במקרים דומים מהעבר עם הלהקה, הנוסחה המנצחת לא הוחלפה. שיר שני שסומן מתוך התקליט בא בצורת בלדה קורעת לב, עם הכותרת המחייבת I DON’T WANT TO LIVE WITHOUT YOU. השיר הזה לא רק שסחט דמעות, אלא גם טיפס לראש המצעדים, כשהוא מוכיח שלמרות הביקורת על ההתמסחרות, הקהל עדיין רצה את הקיטש שלו עשוי היטב. זה היה הישג מרשים, אך הוא הסתיר דרמה גדולה שהתחוללה כשהמיקרופונים היו כבויים.

מה שרבים לא ידעו באותו זמן הוא שזה היה התקליט האחרון שהציג את הרכב הליבה הקלאסי של הלהקה בשנות ה-80. החבורה שכללה את הזמר בעל קול הזהב לו גראם, הגיטריסט-זמר-קלידן והמוח שמאחורי ההרכב מיק ג'ונס, הבסיסט ריק ווילס והמתופף דניס אליוט, עמדה בפני פירוק.

המתח באולפן היה סמיך יותר מספריי בשיער. לו גראם, שרק בתחילת אותה שנה שחרר תקליט סולו משלו בשם READY OR NOT וזכה להצלחה נאה עם הלהיט MIDNIGHT BLUE, הגיע להקלטות עם ביטחון עצמי מופרז ורצון עז לחזור לשורשי הרוק המחוספס. לעומתו, מיק ג'ונס היה נחוש להמשיך בקו הפופ המלוטש והאלקטרוני. הוויכוחים היו קשים, והתחושה הייתה שהדבק שמחזיק את החבילה הזו התייבש לחלוטין. גראם טען מאוחר יותר שהעבודה על התקליט הייתה מתישה ושמחת היצירה נעלמה כמעט לחלוטין לטובת שלמות טכנית קרה.

למרות שהתקליט הגיע למקום ה-15 במצעד האמריקאי ומכר מיליונים, הוא לא שיחזר את ההיסטריה של קודמו. שנה לאחר מכן, ב-1988, הפצצה התפוצצה והחברים פנו לענייניהם. לו גראם, שנמאס לו להיות זמר בלדות בחליפה, עזב בטריקת דלת כדי להוציא תקליט סולו נוסף בשם LONG HARD LOOK. מיק ג'ונס, מצדו, לא נשאר חייב והלך להפיק את התקליט STORM FRONT עבור בילי ג'ואל, שם הוא הזריק לאיש הפסנתר קצת אנרגיה וכוח. כך תם לו פרק מפואר בהיסטוריה של הלהקה.

גראם בספרו: " מיק ואני היינו צמד כותבים פורה למדי, אבל זה השתנה כשהוא נעלם לפרקי זמן ארוכים לאחר סיום סיבוב ההופעות שלנו לקידום התקליט, אג'נט פרובוקטור. זה לקח שלוש שנים עד שהוצאנו את האלבום הבא שלנו, שזכה למעמד פלטינה, אבל גם שיקף שאנחנו היינו בירידה מבחינת הפופולריות. בפעם הראשונה, אחד האלבומים שלנו לא הצליח להגיע לטופ פייב.

מלבד שירה, תרמתי מעט מאוד לתקליט הזה. מיק כבר בחר את רעיונות השירים והלהקה הפכה עבורי פשוט למקום עבודה. הייתי מופיע, שר את השירים, ולובש את הכובע והמעיל ויוצא משם כמו לצאת ממשרד. עבדתי לפי השעון, בדיוק כמו שעשיתי לפני כל כך הרבה שנים כשהייתי עובד בחנות רהיטים ברוצ'סטר. לעשות מוסיקה עם מיק ופורינר כבר לא היו התשוקה שלי; זה היה העבודה שלי. הייתי אומלל כי כבר לא הרגשתי שאני תורם דבר משמעותי מלבד הקול שלי. מבחינה יצירתית, הייתי נעול בכלוב. השירה שלי הייתה פה אבל נשמה לא הייתה. בהחלט הרגשתי כאילו ימיי עם פורינר באו אל קיצם. ואם להיות כנה איתכם, לא יכולתי לחכות. ציפיתי לזה כמו גבר שעומד להתנתק מכבליו.

כשנערכה השקת התקליט, אמרתי למיק שאני לא רוצה לצאת לסיבובי הופעות לקדמו. זאת כי חשתי שלא היה לי מה לתרום לו. מיק כעס, אבל לא היה אכפת לי. עורך הדין שלי חיפש את החוזה שלי ולא ראה בו סעיף שדרש ממני להופיע. המנהל שלנו, התקשר אליי וביקש ממני לשקול מחדש. אמרתי, 'באד, ​​דיברתי איתך בהרבה הזדמנויות בזמן שהאלבום הזה הוקלט וסיפרתי ​​לך על החששות שלי. האלבום הזה הוא לא של פורינר. זה אלבום של מיק ג'ונס. זה הכיוון שהוא רוצה ללכת. זה לא מאמץ קבוצתי. מבחינה אמנותית, קיבלתי פירורים. בעצם הוזזתי הצידה מלהיות חבר יצירתי של הלהקה הזו, אז אני לא רואה סיבה לקדם את התקליט. אני אפילו לא אוהב את המוצר המוגמר. אני לא מרגיש שום קשר לזה בכלל'. בסופו של דבר נרגעתי ועשינו כמה הופעות, אבל הסיבוב הזה לא היה כמו סיבובי העבר של פורינר. ההתרגשות שיצרנו עם האלבומים המוקדמים שלנו המשיכה לדעוך. פשוט לא עשיתי זאת כמו להקת הרוק החדשה הזו שפעם היינו.

יש סיפור מצחיק לגבי גישת הרוק הרך שלקחנו. אחד השירים בתקליט היה הבלדה 'אני לא רוצה לחיות בלעדייך'. מיק היה כולו נרגש מזה, אבל חשבתי שזה שיר מסריח עד כדי כך שאפילו לא רציתי לשיר את זה. אז כשהגיע הזמן להקליט אותו, שרתי את זה בלי תשוקה, בלי אווירת לו גראם. והנה - למרות המאמצים שלי לחבל בשיר, הוא עלה כל הדרך במעלה המצעדים למקום ה-5. מוזר".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "כשתומס אדיסון אמר, 'גאונות היא אחוז השראה אחד ותשעים ותשעה אחוזי זיעה', הנקודה שלו הייתה שרוב האנשים שמו לב רק להשראה. לפורינר הייתה, פחות או יותר, בעיה הפוכה - האלבומים שלה תמיד היו מעוצבים כל כך להפליא עד שמאזינים רבים שמעו רק את המשטחים המנצנצים ואת הפזמונים המעוצבים היטב. הנשמה שאולי ארבה מתחת לזה, לעתים קרובות נעלמה מעיניהם ולא הוערכה דיה.

זאת עד שהתקליט הקודם, אייג'נט פרובוקטור, השתלט לחלוטין על העוצמות הנוקשות והפורמליות של הרוקרים בלהקה. הלהיט הגדול ביותר של פורינר, I WANT TO KNOW WHAT LOVE IS, היה מבריק, שהוציא את הכימיה הפנימית של הלהקה מאיזון אפילו כשהיא ניצלה את האנרגיות הכי חיוניות שלה. זה עשוי להסביר מדוע הלהקה לא מנסה לעקוב אחר הלהיט הזה עם עוד מאותו דבר בתקליט החדש. אבל ההפתעה האמיתית היא לא שפורינר נמנעת מהמהלך המסחרי הברור אלא שהיא שומרת על התקדמות מבלי להתפשר על הסאונד שלה.

השירה של לו גראם היא שבסופו של דבר גורמת לשירים האלו לזרוח. הסוד האמיתי של השירה שלו הוא שהוא יודע בדיוק איך לעשות זאת לצד שאר חברי הלהקה. CAN`T WAIT היא בלדה מרתקת ששורפת לאט, שמוצאת את גראם קודם כל מהרהר בעצבנות, ואז מסתנכרן עם התופים של דניס אליוט כשהוא בונה אינטנסיביות עד שלבסוף מתפרץ ביללה נלהבת שמגדירה את סולו הגיטרה המבריק של ג'ונס. בהתחשב בכך שפורינר הייתה על סף פירוק כשנה לפני יציאת האלבום הזה, הרי שהוא הפתעה מבורכת ובסך הכל נעימה".

גם זה קרה ב-4 בדצמבר. זה יום עמוס באירועים, לידות של ענקים, פרידות כואבות ורגעים ביזאריים שרק שנות השישים והשבעים יכלו לייצר.

יום הולדת שמח למייסדי הקאנטרי-רוק וההרמוניות

בשנת 1944 הגיח לאוויר העולם כריס הילמן, האיש והבס של להקת הבירדס. הילמן לא רק החזיק את הקצב אלא גם הביא איתו ניחוחות של בלו-גראס ששינו את פני הרוק האמריקני לנצח, לפני שהמשיך להרפתקאות נוספות עם THE FLYING BURRITO BROTHERS. באותו יום ממש ובאותה שנה בדיוק, נולד בקליפורניה דניס ווילסון, המתופף הפרוע והיחיד מבין חברי הביץ' בויז שממש ידע לגלוש בים ולא רק לשיר על זה. דניס, שהיה הלב הפועם והמורד של הלהקה (ואף הסתבך בפרשייה עגומה עם צ'ארלס מנסון), סיים את חייו באופן טראגי בדצמבר 1983 כשטבע במרינה. שנתיים קודם לכן, ב-1942, נולד בוב מוזלי, הבסיסט המוכשר של להקת MOBY GRAPE, הרכב מסן פרנסיסקו שהיה יכול להיות הגדול מכולם אלמלא קללת ניהול כושל ומזל רע.

ניקסון מנסה להבין את הילדים

אחד הסיפורים היותר משעשעים של התקופה מגיע משנת 1969. הנשיא האמריקני השמרן, ריצ'רד ניקסון, החליט שהוא חייב לפצח את הקוד של הדור הצעיר ולערוך תרגיל הדמייה בטריפ אל.אס.די. אל תטעו, הנשיא לא באמת בלע קרטון, אלא ישב באולם מיוחד וצפה בסרטי טריפים פסיכדליים ומרצדים כשברקע נשמעה מוזיקת רוק רועשת. זה היה נסיון נואש שלו לנסות ולהבין את הדור הצעיר ואת מהפכת הנגד ששטפה את אמריקה. אפשר רק לדמיין את הנשיא המעונב יושב שם בחשיכה, מנסה להבין מה לעזאזל ג'ימי הנדריקס רוצה ממנו.

הצ'רצ'יל שלנו והאמנות של הביטלס

בשנת 1945 נולד רוב האקסלי, הגיטריסט הבריטי שהפך לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית כחבר בלהקת הצ'רצ'ילים. האקסלי הגיע לישראל, התאהב, ונשאר כדי ליצור צלילים פסיכדליים שכיכבו במצעדים שלנו וגם בחו"ל תחת השם JERICHO JONES.

קפצנו לשנת 1967, לונדון החוגגת. נערכה תערוכת ציורים אותה הסכימו ג'ון לנון ופול מקרטני לממן מכיסם הפרטי. יוצר התערוכה היה ג'ונת'ן הייג, אחד מחבריו לשעבר של ג'ון בכיתת בית הספר לאמנויות בו למד בליברפול. בערב הפתיחה הנוצץ הזה היה פול בחוותו החדשה שבסקוטלנד, עסוק כנראה בשיפוצים או בכתיבת שירים, ולכן ג'ון הגיע כשהוא מלווה בחבר אחר מילדותו, פיט שוטון. השניים עברו בין הציורים השונים ועיניהם חזו גם ביצירה אחת בה הייג צייר את הביטלס במדי סרג'נט פפר המפורסמים. מעניין אם ג'ון אהב את איך שהוא יצא בציור.

סוף עגום וכוכבים חדשים

בשנת 1988 הופיע רוי אורביסון, האיש ומשקפי השמש הנצחיים, בפעם האחרונה בחייו. זה היה באוהיו, מול קהל נרגש שלא ידע שהוא חוזה בפרידה. אורביסון היה אז בשיא הקאמבק שלו עם ה-TRAVELING WILBURYS, אך הגורל רצה אחרת והוא מת יומיים לאחר מכן מהתקף לב, משאיר אחריו קול פעמונים שלא יחזור.

שמונה שנים קודם לכן, בשנת 1980, הגיעה ההודעה שמיליונים חששו ממנה. חברי להקת לד זפלין הנותרים, ג'ימי פייג', רוברט פלנט וג'ון פול ג'ונס, עם מנהלם פיטר גראנט, שיחררו הצהרה רשמית לתקשורת שחתמה את הגולל על ספינת האוויר הכבדה בעולם לאחר מותו של המתופף ג'ון בונהאם: "אנחנו רוצים להודיע שהחלטנו לא להמשיך יותר כלהקה. זאת מתוך הכבוד הרב שיש לנו לו ולמשפחתו וגם כי אנו חשים שג'ון בונהאם היה חלק מההרמוניה הבלתי ניתנת להפרדה מאיתנו". וכך, בלי מסיבות עיתונאים גרנדיוזיות, תמה תקופה.

חילופי משמרות אצל הסטונס

בשנת 1974 הדרמה הייתה בשיאה מאחורי הקלעים באולם האמרסמית' שבלונדון. מיק טיילור ומיק ג'אגר מהרולינג סטונס הגיעו על מנת לצפות בהופעה של החבר הטוב אריק קלפטון. שם הם היו אמורים גם לדון בסיטואציה של הודעה הפרישה של טיילור מהלהקה, שכבר מאס באורח החיים המטורף ובחיכוכים עם קית' ריצ'רדס. ג'אגר ניסה שם לשכנע את טיילור להישאר בלהקה אך הגיטריסט היה נחוש בדעתו לעזוב. במסיבה שלאחר המופע נכח במקום הגיטריסט רון ווד, חבר להקת THE FACES. ג'אגר, שלא מבזבז זמן, ניגש אליו ולחש באוזנו שטיילור עוזב והאם הוא היה מוכן להצטרף במקומו ללהקה. ווד, שחש אז עוד אחריות כלפי להקתו וכלפי הסולן רוד סטיוארט, ענה שהוא לא יודע אך הוסיף לומר לג'אגר שבמידה וירגיש נואש במציאת גיטריסט - שיתקשר אליו. ווד אכן קיבל את השיחה, והשאר היסטוריה.

תקליטים, תינוקות ומצעדים

בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה המופתי של להקת WISHBONE ASH, שנקרא על שמה. התקליט הציג לעולם את הקונספט של צמד גיטרות מובילות בהרמוניה.

בשנת 1977, בשבדיה הקרירה אך המלודית, הפכו ביורן אולבאוס ואנייטה פלצקוג, הזוג המלכותי מלהקת אבבא, להורים בפעם השניה. שם הילד הנבחר היה כריסטיאן פיטר אולבאוס. באותה תקופה הלהקה הייתה בשיא ההצלחה העולמית, רגע לפני שהסדקים בנישואין החלו להשפיע על המוזיקה.

ובחזרה לשנת 1965, שם נרשמה היסטוריה כאשר הגיע השיר TURN TURN TURN, בביצוע המחשמל של הבירדס, למקום הראשון במצעד האמריקני. את השיר כתב זמר הפולק פיט סיגר בהישענו על טקסט עתיק מספר קוהלת "לכל זמן ועת לכל חפץ". השילוב בין המילים התנ"כיות לגיטרת ה-12 מיתרים של רוג'ר מקגווין יצר קסם שאי אפשר היה לעמוד בפניו.

עוד בגזרת ימי ההולדת: בשנת 1951 נולד גארי רוסינגטון, הגיטריסט של להקת לינירד סקינירד. רוסינגטון היה האיש ששרד את תאונת המטוס הנוראית ב-1977 והמשיך לשאת את דגל הרוק הדרומי בגאון. הוא מת במרץ 2023, כשהוא החבר המקורי האחרון שנותר בלהקה.

ולסיום, זווית מקומית משלנו

בשנת 1970 יצא בישראל התקליט FRIENDS של להקת עוזי והסגנונות. הסיפור השלם אודותיו, כולל ראיונות עומק שערכתי עם חברי הלהקה ושאר תופינים נדירים, נמצא בספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967". אל תפספסו את זה.

ב-4 בדצמבר בשנת 1976 מת הגיטריסט טומי בולין בן ה-25. מה בדיוק קרה שם? בואו לקרוא...

טומי בולין היה גיטריסט שסיחרר רבים כשניגן בגיטרה שלו באלבום "ספקטרום", מאת מתופף הג'אז-רוק, בילי קובהאם (אז חבר בלהקת "תזמורת מהאווישנו"). הוא גם היה חבר בלהקות ZEPHYR וג'יימס גאנג, כשבשנת 1975 קיבל את ההזמנה להצטרף ללהקת דיפ פרפל.

בולין: "אחרי ג'יימס גאנג לא היה לי הרבה מה לעשות ופשוט בזבזתי כסף בטירוף. לפתע קיבלתי טלפון מאיש הצוות של דיפ פרפל, ניק בל, ואחר כך התקשר אליי הזמר שלהם, דייויד קוברדייל. אין לי מושג מי המליץ להם עליי. הגעתי לאודישן ונראיתי סמרטוט, עם שקיות מתחת לעיניים. אז התחלתי לנגן משהו כדי לבחון אותם, ראיתי שהם מנגנים נהדר וברור שרציתי להצטרף.

טומי בולין קיבל את העבודה בלהקה המצליחה ובלאקמור אמר בעיתון SOUNDS: "בולין טוב מאד. הוא אחד מהטובים ביותר. אני חושב שהלהקה מאד תשמח איתו. הוא יודע לנגן נהדר בסגנונות כמו ג'אז ופ'אנק. אולי הם יהפכו איתו ללהקה אחרת לגמרי. אבל אני לא חושב שזה באמת יקרה. הם יודעים שאם הם יישנו כיוון, הם יהפכו לעוד להקת פ'אנק. נראה לי שהם יישארו בצד הרוקיסטי של הסיפור".

אבל לאחר הקלטת האלבום, "בואו תטעמו את הלהקה", היכה ההרואין חזק ובולין הפך יותר בלתי יציב. הוא הצליח להחביא מחברי הלהקה את התמכרותו, עד שהגיע הרגע לצאת לסיבוב הופעות והתמונה הגרועה נגלתה לעיני כל. בולין הפך במהרה לחבר קרוב ביותר של בסיסט הלהקה, גלן יוז, שהיה אז מכור כבד בעצמו.

התקליט "בואו תטעמו את הלהקה" יצא לאור, קיבל ביקורות חיוביות אך לא נלהבות ונכשל במכירות. סיבוב ההופעות העולמי נפתח באווירה טובה ולפני שהלהקה הגיעה ליפן, הוחלט לבצע גיחה ספונטנית להופעה בבירה האינדונזית, ג'קארטה. זה לא היה אזור רגיל להופעות רוק, אך הפיתוי להרוויח עוד כסף היה גדול מדי. לו רק ידעו החברים מה יביא להם המופע הזה, היו כולם מוותרים על הרווח וממשיכים ישר ליפן.

מנהל סיבוב ההופעות, רוק קוקסי, הבין כי הלהקה תופיע שם באולם שמכיל 7,000 מקומות. המפיק המקומי שלח מראש 11,000 דולר כמקדמה, כדי להראות את רצינותו. לבסוף, המקדמה הזו הפכה למשכורת הסופית. אבל זו הייתה הצרה הקטנה; כשהגיעה הלהקה לג'קארטה, גילה קוקסי כי הלהקה תופיע מול 125,000 איש, באיצטדיון הספורט. כמו כן נודע, לתדהמת הלהקה, כי נקבעה הופעה נוספת ביום שלמחרת וללא תשלום נוסף.

החברים הבינו שנכנסו לתסבוכת מול ההנהגה המקומית המיליטנטית והקשוחה, נאלצו להוריד את ראשם ולעשות את הנדרש. עשרות אלפי אנשים רמסו את הגדרות בנסיונם להיכנס להופעה בחינם והמשטרה עמדה בצד ולא עשתה דבר. אחרי הכל, דיפ פרפל הייתה להקת הרוק הראשונה שהגיע, מאנגליה או ארה"ב, לג'קארטה. הצבא איבטח את ההופעה כשמאות כלבי דוברמן תוקפניים תקפו בשיניהם אנשים בקהל.

הלהקה קיצרה כמה שירים מהופעתה ומיהרה לחזור למלון. בינתיים חישב קוקסי שהיו כ-100,000 איש בקהל והגיע למסקנה ששתי הופעות בסדר גודל שכזה שוות ללהקה הכנסה בסך 750,000 דולר. הוא דרש פגישה מיידית עם המפיק המקומי, שגלשה במהירות לויכוח סוער. בחדר אחר במלון, חדרו של הבסיסט גלן יוז, נערכה מסיבה עם כמה בחורות מקומיות. בין החוגגים היו גם איש הצוות הטכני של הלהקה, פאטסי קולינס, והמאבטח פאדי קלהאם.

לפתע התעצבן קולינס והיכה את קלהאם וגם את עוזרו האישי של יוז, ניל סלייבן, שהיה שם. מיד לאחר מכן הוא יצא מהחדר בסערה כדי לעלות לחדרו והמסיבה המשיכה בלעדיו. הדבר הבא שקולינס ראה זה פיר עמוק של מעלית. הואצנח, פגע בכמה צינורות מים והפיצוץ גרם לאנשים לחשוב כי פצצה הופעלה במלון. מים רותחים החלו להרטיב את תקרת הלובי של המלון, כשצינורות עבים יותר של מים בלמו את נפילתו בקומה השלישית.

קולינס ההמום והפצוע מאד הצליח לבעוט בדלת הקומה, כשהוא מדמם ומלא כוויות. לרוע מזלו, הייתה הדלת נעולה ונפל שוב, מגובה שלוש קומות לקומת הקרקע. באופן מדהים, הוא קם על רגליו, פתח את דלת המעלית, דידה בכוחותיו האחרונים ללובי, זעק שיקחו אותו לבית החולים, התמוטט ומת מפציעות פנימיות ומכוויות. שוטרים ואנשי צבא צבאו על המלון ומיהרו לעצור את יוז, סלייבן וקלהאם כאנשים האחרונים שראו אותו בחיים ובריא. גם קוקסי המנהל הושלך לכלא והמילה "רצח" ריחפה באוויר.

גלן יוז: "הדבר הבא היה שארבעתנו עומדים מול אדם שנראה כאחיו המטורף של אידי אמין. הוא גילגל בידו אקדח והייתי בטוח שהוא יירה בנו. זה היה הסוף מבחינתי, כשלפתע פרצו לחדר שתי פרוצות שבילו איתנו לפני כן וסיפרו שקולינס נפל במעלית". מאז משוכנעים חברי הלהקה שקולינס נדחף למותו במעלית. יוז: "היו צריכים כמה אנשים לאחוז בקולינס, איש אבטחה מיומן היטב, ולזרוק אותו לתוך הפיר של המעלית שלא הייתה בשימוש. הוצאתי מהכלא כדי לעשות את ההופעה השניה, עם שוטר מקומי שכל הזמן כיוון אליי את הנשק שלו בזמן שניגנתי".

להקת דיפ פרפל ניגנה כארבעים דקות בלבד, עם ראשים מושפלים ודמעות בעיניים. זה לא היה הסוף לצרות. גרסה אחת מספרת שבולין לא הצליח להשיג הרואין טוב בג'קארטה, הזריק לידו סם באיכות גרועה וידו הפכה משותקת כמעט לגמרי. בגרסה אחרת מספר יוז: "היה שם רופא שנתן לטומי (בולין) מורפין והוא נרדם למשך שמונה שעות על היד שלו, בתנוחה שגרמה לה להשתתק". אורגניסט הלהקה, ג'ון לורד: "הוא אמר לנו שהוא נרדם על היד הזו ובגלל זה היא רדומה. אנחנו האמנו לו".

גלן יוז: "עם הצליל האחרון הושלכתי בחזרה לכלא". כסף רב שולם מכיס הלהקה לאמרגן המקומי, שהצליח לחלץ את החבורה מאחורי הסורגים היישר למטוס הפרטי, רק כדי לגלות שכמה מצמיגיו חסרים. "אם אתם רוצים לטוס, עליכם לשלם כסף" – נמסר לחבורה ההמומה. אלפי דולרים התעופפו בחזרה מכיס הלהקה לחמדנים המקומיים, שניאותו לספק את ציוד שדה התעופה להחלפת הצמיגים אך אסרו על עובדי השדה לבצע את התקנת הצמיגים ומילויים באוויר. עוזר הטייס וכמה מאנשי צוות הלהקה נאלצו לעשות זאת במקומם. הצמיגים הוחלפו והמטוס מיהר לטוס משם עם להקה ובה גיטריסט עם יד משותקת, לארבע הופעות מאכזבות בטוקיו.

הלהקה איכשהו החזיקה מעמד עד הופעתה האחרונה, ב-15 במרץ 1976, בתאטרון אמפייר בליברפול. גלן יוז ניגש בסוף ההופעה למיקרופון ולתדהמת האחרים אמר לקהל: "אני כה מצטער שלא ניגנו היטב, כי אנחנו עייפים וסובלים מג'ט לג". לורד, שידע כי הלהקה לא ראויה למחיאות כפיים סוערות באותו ערב, רתח מזעם מאחורי האורגן שלו לשמע "גלן המסטול שדיבר בשם כולנו ולא בשם עצמו בלבד. ירדתי אל מאחורי הקלעים והחלטתי שזהו זה. הלהקה מתפרקת". לורד, המתופף איאן פייס והזמר דייויד קוברדייל לחצו ידיים וקבעו ביניהם את סיום הלהקה. טומי בולין וגלן יוז לא נתבשרו כי זה הסוף והמשיכו לדרכם עם התקווה של הקלטת תקליט חדש וסיבוב הופעות נוסף.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים