רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 בינואר (4.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "זה בסדר גמור לשחרר את עצמך, כל עוד אתה יכול להחזיר אליך את עצמך" (מיק ג'אגר)

ב-4 בינואר בשנת 1969 הופיע ג'ימי הנדריקס עם להקתו בתוכנית הטלוויזיה של הזמרת לולו - HAPPENINGS FOR LULU. מה שקרה שם היה מפתיע מאד.

כבר לפני הצילומים הייתה שם אווירה שלא מצאה חן בעיני הנדריקס ושני חבריו לשלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס. כך כתב בסיסט הלהקה, נואל רדינג, בספרו: "בחיפזון שלנו, גוש החשיש שהיה לנו ברח והחליק במורד צינור הניקוז של הכיור בחדר ההלבשה שלנו. נוצרה בהלה. פשוט לא יכולנו לעשות את התוכנית הזו כשאנו לא מסטולים. לולו לא אישרה עישון! היא הייתה נשואה אז למוריס גיב מהבי ג'יז, שאותו ביקרתי ועישנתי איתו. תמיד יכולתי לדעת שלולו הגיעה הביתה כשמוריס התחיל לפתוח את כל החלונות לאיוורור. בכל מקרה, מצאתי איש תחזוקה והתחננתי ממנו שייתן לי כלי עבודה כשאני ממציא סיפור על טבעת אבודה. הוא היה מועיל מדי והציע לפרק לנו את הניקוז. בסוף הצלחנו במשימתנו והיה לנו עישון נהדר".

המתופף מיץ' מיטשל בספרו: "ברגע שהגענו לאולפן, אמרו לנו, כפי שעשו עם הגעתנו להצטלם למופע שהטלוויזיוני של דאסטי ספרינגפילד, 'מה לגבי דואט? אתם חייבים לעשות דואט עם לולו'. בחזרה לקראת הצילום הנדריקס אמר, 'אין בעיה, אנחנו נעשה את הדואט בתוכנית, אנחנו נתמודד עם זה אז'. אני חושב שהיא הייתה אמורה לעשות את 'היי ג'ו' או משהו. לפני ההופעה עצמה מגיע הסיפור של ה'חומר' האבוד. הסתובבנו בחדר ההלבשה ומחכים להמשך משעמם, כמו שאתה תמיד נתקל בזה בהפקות כאלו, ונואל החליט לגלגל ג'וינט, לא הרעיון הכי טוב בהתחשב איפה שהיינו. לרוע המזל הוא הפיל את החומר למטה בכיור. פאניקה, פאניקה מוחלטת. מה אנחנו עושים? אני מחליט, אין בעיה, מרים טלפון ומתקשר לתחזוקה. הבחור מגיע ואנו אומרים לו שאיבדנו טבעת. אז הוא פירק את כל הכיור. ברגע שהיינו קרובים לג'וינט, אמרנו לו שעכשיו הכל בסדר ונגיע לטבעת בעצמנו. הבחור סירב ואמר שזו העבודה שלו. נואל נאלץ לדחוף אותו החוצה. השגנו את החומר שלנו".

כשהגיע הזמן של השלושה להופיע מול המצלמה, הם הרגישו די משוחררים. הם היו אמורים, לפי התיכנון, לנגן שם שני שירים: VOODOO CHILD ו- HEY JOE. לולו הציגה אותם והמופע יצא לדרך. היא הייתה אמורה, לפי התכנון המקורי, להצטרף אליהם בסוף הקטע שלהם ולשיר דואט.

הכל עבר כמתוכנן עד אמצע הדרך ולפני שללולו הייתה הזדמנות להצטרף אליהם על הבמה. אז סימן הנדריקס לאחרים להפסיק לנגן. "אנחנו רוצים להפסיק לנגן את הזבל הזה", הוא אמר, "ולהקדיש שיר ללהקת CREAM, בלי קשר לאיזו סוג של להקה הם עשויים להיות. אנחנו מקדישים את זה לאריק קלפטון, ג'ינג'ר בייקר וג'ק ברוס". בעוד השאר באולפן מנסים להבין מה קרה בזה הרגע, פצחו השלושה בביצוע אינסטרומנטלי ל- SUNSHINE OF YOUR LOVE - השיר הידוע של השלישייה שהתפרקה זמן קצר לפני כן.

מיטשל: "בסוף התוכנית לולו התחילה ללכת לעבר המצלמה, מצפה כמובן לעשות את הדואט, אבל הנדריקס הלך לתוך הקטע שלו על CREAM. אחר כך מיהרנו לחדר ההלבשה, החלפנו בגדים ומיהרנו לפאב כדי לשתות. שם מישהו ניגש אלינו ואמר שלעולם לא נעבוד יותר עבור הבי.בי.סי... ללולו עצמה לא היה אכפת ממה שקרה".

רדינג: "זה היה כיף עבורנו, אבל המפיק סטנלי דורפמן לא לקח את זה טוב עם הדקות שנקפו בתוכנית החיה הזו שלו. חוץ מלרוץ על הסט כדי לעצור אותנו או לנתק את המגברים שלנו, לא היה דבר שהוא יכל לעשות. ניגנו מעבר לנקודה שבה לולו הייתה אמורה להצטרף אלינו. סטנלי כבר היה היסטרי, הצביע על השעון שלו וצרח עלינו ללא קול. לאחר מכן הוא סירב לדבר איתנו, אבל התוצאה היא אחד מקטעי הצילום הנפוצים ביותר שעשינו אי פעם. אין ספק".

ליזי הרזה מאבדת פרונטמן מיוחד! ב-4 בינואר בשנת 1986 מת בסיסט להקת THIN LIZZY, פיל לינוט. בן 36 בלבד במותו.

בבוקר יום שבת קודר, ה-4 בינואר 1986, העולם איבד את אחד הכוכבים הבוהקים והפרועים ביותר שידעה המוזיקה, כאשר פיל לינוט, האיש שבחזית THIN LIZZY, החזיר את נשמתו לבורא. הוא היה בן 36 בלבד במותו, צעיר מדי, יפה מדי ומוכשר מדי מכדי ללכת, אבל אורח החיים הפרוע שלו גבה לבסוף את המחיר הכבד מכל.

לינוט לא היה סתם מוזיקאי בלהקה, הוא היה הלב הפועם, הבסיסט הכריזמטי, הזמר עם הקול המחוספס וכותב השירים שידע לגעת בלבבות של מיליונים. עם רעמת האפרו המפורסמת ועיניים שידעו לחייך גם כשהמצב היה בקרשים, הוא הוביל את הלהקה האירית הכבדה לפסגות המצעדים. מי לא זמזם את הפזמון של THE BOYS ARE BACK IN TOWN? או את הביצוע המחשמל לשיר העממי WHISKY IN THE JAR? רק שנה לפני מותו הוא עוד הספיק לכבוש מצעדים עם הלהיט OUT IN THE FIELDS יחד עם הגיטריסט גארי מור, אבל מתחת לפני השטח, הגוף שלו כבר אותת שנגמר לו הדלק.

חייו האישיים של לינוט היו רכבת הרים מסחררת שכללה התמכרויות קשות. הסוף הטראגי החל להירקם בליל חג המולד, ה-25 בדצמבר 1985. בזמן שרוב העולם פתח מתנות ליד העץ, לינוט התמוטט בביתו שבריצ'מונד במהלך מסיבה פרועה במיוחד. המסיבה הזו, כמו רבות לפניה, כללה נהרות של אלכוהול ושימוש בסמים שונים. אבל הפעם זה היה שונה. לינוט, שהיה כבר חלש מאוד, נפל ופגע במרפק שלו. הפציעה הזו, שנראתה אולי שולית ברגע הראשון, התפתחה לזיהום חמור בעצמות בשם אוסטאומיאליטיס, מצב מסוכן במיוחד עבור מי שמערכת החיסון שלו מוחלשת עקב שימוש בסמים, והוא זה שהוביל לבסוף להרעלת הדם הקטלנית.

כשלינוט התמוטט ולא קם, החברים שנכחו במקום נכנסו לפאניקה. הם מיהרו להתקשר לאשתו הפרודה ממנו, קרוליין. קרוליין, למרות הפרידה והמשקעים, הוכיחה שהיא אבירה על סוס לבן (או לפחות במיצובישי מהירה). היא דהרה במכוניתה מרחק רב, כ-160 קילומטרים מביתה בבאת' ועד לביתו, כדי להציל אותו. התוכנית המקורית הייתה לקחת אותו למרכז גמילה יוקרתי למכורים לאלכוהול וסמים בשם CLOUDS HOUSE, שנמצא בווילטשייר, מקום שגם הוא לא היה ממש קרוב.

אבל כשהגיעו לשם, הצוות הרפואי הבין מיד שזה לא מקרה לגמילה, אלא למחלקת טיפול נמרץ דחופה. הרופאים אבחנו כי הכבד והכליות של לינוט קרסו לחלוטין. אמבולנס הוזעק ומיהר לקחת אותו לחדר המיון בבית החולים SALISBURY INFIRMARY. שם, לצער כולם, הוא סיים את חייו.

בבוקר ה-4 בינואר, השבת הראשונה של 1986, ובדיוק חמש עשרה שנים מהיום בו נכנס לראשונה לאולפני DECCA כדי להקליט את התקליט הראשון של THIN LIZZY, לינוט שכב מחובר למכונת דיאליזה ומכונת הנשמה. הלב הענק שלו, יחד עם הכבד והכליות, פשוט חדלו מלתפקד. הדיאגנוזה הרפואית הייתה רשימת מכולת של זוועות: דלקת ריאות חריפה, אבצסים וספטיקמיה (אלח דם). הסימנים היו שם לאורך כל הדרך. היו לו התגוששויות בעבר עם מלאך המוות, שכללו שימוש בכדורי ספיד וקוקאין ששחקו את גופו. הוא שתה כמויות מסוכנות של משקאות חריפים שהכניסו את הכבד שלו למצב חירום תמידי. לפעמים האסתמה שלו הייתה כל כך גרועה שהוא בקושי יכל לנשום על הבמה. מבחינה קלינית, הרופאים היו צריכים לציין סיבת מוות אחת בתעודת הפטירה, אבל האמת היא שלינוט היה חולה נורא במשך זמן רב, ומחלותיו היו רבות ומגוונות. אמו המסורה, פילומנה, ישבה לצד מיטתו ברגעיו האחרונים, כשהיא רואה את בנה האהוב דועך.

העולם הוכה בתדהמה, ובטקסי ההלוויה היו כולם הרוסים. כן, קראתם נכון, טקסים ברבים. לפיליפ לינוט היו שתי הלוויות, כיאה לכוכב בסדר גודל כזה. הטקס הראשון נערך ב-9 בינואר 1986, יום חמישי שלאחר מותו. הייתה זו מיסה בסנט אליזבת מפורטוגל, כנסיית ריצ'מונד המוכרת, בדיוק אותו המקום בו הוא וקרוליין עמדו מתחת לחופה והתחתנו כמעט שש שנים קודם לכן (אירוניה עצובה שכזו). בין הנוכחים היו בני משפחה ושורה נוצצת של חברים מוזיקאים, כשעל הכל ניצח האב ריימונד ברנן, אותו כומר חביב שערך את טקס נישואיו.

אבל זה לא נגמר שם. ביום שישי, גופתו הוטסה חזרה הביתה, לדבלין שבאירלנד. ארונו נישא ברחובות העיר אל הטקס בכנסייה, כשאלפי מעריצים ממררים בבכי מלווים אותו בדרכו האחרונה. למחרת בבוקר, 11 בינואר 1986, התקיימה מיסת רקוויאם המונית לזכרו בכנסיית ההנחה בהות', ונראה שלינוט אסף את כל דבלין סביבו בפעם האחרונה. הוא נטמן בבית הקברות סנט פינטן בסאטון, כשהוא מותיר אחריו שתי בנות, שרה וקת'לין, מורשת מוזיקלית מפוארת, וחלל ענק בלב של המוני חובבי רוק. כולם היו שבורים לחלוטין מעצב, אבל הוא והבנים עדיין חוזרים לעיר בכל פעם שמישהו מניח את המחט על התקליט.

ב-4 בינואר בשנת 1974 יצא אלבום הסולו הראשון של הזמרת גרייס סליק ושמו MANHOLE.

התקליט MANHOLE יצא לאוויר העולם וסימן את תחילתה של קריירת סולו, לפחות באופן רשמי. על העטיפה הופיע שמה של סליק בגאון, והציפייה הייתה בשמיים. הקהל ציפה למשהו אישי, חושפני, אולי אפילו אינטימי, כזה שמביא את גרייס נטו, בלי הפילטרים של הלהקות הגדולות שליוו אותה עד אז.

אלא שבפועל, המציאות המוזיקלית הייתה מורכבת הרבה יותר ומשעשעת למדי. מי שקיווה לקבל את גרייס סליק לבדה מול המיקרופון עם גיטרה אקוסטית, גילה מהר מאוד שמדובר במסיבה משפחתית המונית. מבט חטוף בקרדיטים גילה כי בפועל, התקליט הזה היה כמעט המשך ישיר לעבודתה עם להקת JEFFERSON AIRPLANE שהלכה והתפוגגה באותה תקופה, ועם גלגולה החדש JEFFERSON STARSHIP. כל החברים הטובים היו שם: פול קנטנר שותפה ליצירה ולחיים, דייויד פרייברג, ואפילו חברים מלהקות אחרות כמו דייויד קרוסבי, כולם באו לתת יד, לפרוט על מיתר או לשיר קולות רקע. התוצאה הייתה הפקה עשירה, עמוסה ולעיתים גרנדיוזית, רחוקה שנות אור ממינמליזם.

התקליט נפתח בקטע אקוסטי, מופשט וקצרצר בשם JAY. רבים הניחו שזהו שיר אהבה, והוא אכן שימש כמתאבן עדין שהוביל ישר למנה העיקרית והמאתגרת ביותר ביצירה כולה. מדובר ברצועה בשם THEME FROM THE MOVIE MANHOLE. זוהי יצירה אפית שנמשכת כחמש עשרה דקות תמימות, זמן נצח במונחי רדיו, המעניקה לסליק את מגרש המשחקים האולטימטיבי. שם היא יכלה להשתחרר מכל רסן, להימתח מוזיקלית לכל הכיוונים ואפילו לשיר מילים במבטא ספרדי כבד ותיאטרלי, כאילו הייתה שחקנית בטלנובלה דרמטית במיוחד.

והתזמור, אחחחח... התזמור, כי אצל גרייס סליק הכל הולך. ההפקה המוזיקלית של הקטע הזה הייתה גרנדיוזית במכוון. סליק וקנטנר לא הסתפקו בנגני האולפן הרגילים וגייסו את התזמורת הסימפונית של לונדון כדי להעניק ליצירה נפח קולנועי ועוצמתי. כלי נשיפה, כלי מיתר ועיבודים בומבסטיים עטפו את קולה החזק של סליק ויצרו חוויה שמיעתית שהייתה לעיתים מהפנטת ולעיתים מוגזמת, אך תמיד מעניינת.

אך לא הכל בתקליט היה מושלם, והיו בו רגעים שעוררו הרמת גבה. באופן אירוני ומשעשע למדי, בתקליט שנושא את שמה בגאון קיים קטע אחד בשם IT'S ONLY MUSIC בו סליק כלל לא נמצאת. כן, קראתם נכון. היא פינתה את הבמה לחלוטין ואפשרה לאחרים, בראשם דייויד פרייברג ששר את השיר שנכתב על ידי רוברט האנטר, תמלילן ה-GRATEFUL DEAD, להוביל את הרצועה. זהו מהלך שרק אמנית עם ביטחון עצמי (או חוסר עניין זמני) יכולה לעשות בתקליט הבכורה שלה. לצד ההברקות והתזמורים המהממים בחלק מהקטעים, חלק אחר מהתקליט מכיל מוזיקה שאפשר לוותר עליה, רגעים שנשמעים יותר כמו ג'אם סשן ארוך מדי מאשר שירים מגובשים.

לכן, כגודל הציפיות כך הייתה האכזבה המסוימת. תקליט סולו ראשון ועתיר ציפייה מגרייס סליק לא הצליח להתרומם לדרגת תקליט מושלם ולא כבש את פסגות המצעדים כפי שמנהלי חברת התקליטים קיוו. במצעד הבילבורד האמריקאי, למשל, הוא דישדש והגיע בשיאו למקום ה-127 בלבד, נתון מאכזב לכל הדעות עבור כוכבת בסדר הגודל שלה. אבל למרות זאת, הוא עדיין מהנה מאוד להקשבה למי שמוכן לצלול להרפתקה הפסיכדלית הזו.

תהליך ההקלטה עצמו היה חוויה בפני עצמה, כזו שיכולה למלא תסריט לסרט קומדיה בריטי. חלק מהתקליט הוקלט באולפני OLYMPIC שבלונדון, מקום בו הקליטו ענקים כמו הרולינג סטונס ולד זפלין. המפגש בין הרוקרים האמריקאים הפרועים לבין הנגנים הקלאסיים הבריטים הוליד סיטואציות בלתי נשכחות.

סליק בספרה האוטוביוגרפי תיארה את התקופה הזו בצורה ציורית במיוחד: "בשנת 1974 חשתי שעליי ליצור משהו שישקף את רצוני להשתחרר מהכבלים. שיר הנושא בתקליט נועד מבחינתי לגרום להלם מצד הפמיניסטיות. המילים שבו, שחלקן באנגלית וחלקן בספרדית, נועדו לספק קודם כל אותי. חלק מהתקליט הוקלט באולפני 'אולימפיק' שבלונדון, עם תזמורת גדולה וקבוצת נגני חמת חלילים, שהמנהיג המזוקן שלהם נהג כל הזמן לשלוף מהגרב שלו בקבוק אלכוהול וללגום ממנו מזריחה לזריחה, מבלי שישתכר. היה לי כיף גדול להקליט את זה. התקליט היה הצלחה אישית וכשלון מסחרי מהדהד".

בסופו של דבר, MANHOLE נשאר כדוקומנט מרתק של תקופה. הוא אולי לא יצר את המהפכה המסחרית שציפו לה, והעטיפה שלו, שצוירה על ידי סליק, נותרה חידתית כמו המוזיקה שבפנים. זהו תקליט של ניגודים, בין רוק סימפוני לפולק פסיכדלי, בין רצינות תהומית להומור פרוע, ובעיקר עדות לזמרת אמיצה שפשוט רצתה לעשות כיף, גם אם הקהל לא ממש הבין את הבדיחה בזמן אמת.

הלילה שבו התנפץ עולמו של הליצן העצוב מלהקת המי. ב-4 בינואר בשנת 1970 נהרג הנהג / השומר האישי של מתופף להקת המי, קית' מון, שהפך לחשוד העיקרי בהריגתו.

ב-4 בינואר, שנת 1970, רגע לפני שהעשור החדש הספיק לצבור תאוצה, התרחש אירוע מטלטל ששינה לנצח את מסלול חייו של אחד הכוכבים הגדולים בעולם. קית' מון, המתופף הפרוע והבלתי ניתן לריסון של להקת המי, מצא את עצמו בסיטואציה שהפכה אותו לחשוד העיקרי בהריגתו של אדם קרוב אליו במיוחד: ניל קורנליוס בולאנד. הבחור הצעיר, רק בן 24, שימש כשומרו האישי, נהגו ואיש סודו של מון, אך את הלילה ההוא הוא סיים באופן טראגי מתחת לגלגלי מכונית הפאר של הבוס שלו.

הכל התחיל כרעיון בילוי תמים למדי. קית' מון, יחד עם אשתו הדוגמנית קים קריגן והנהג הנאמן בולאנד, החליטו לצאת לחגוג את השקתו מחדש של מועדון לילה בשם THE RED LION בעיירה האטפילד שבמחוז הרטפורדשייר. באותה תקופה, המי היו בשיא הצלחתם לאחר שחרור אופרת הרוק TOMMY, ומון נהנה ממעמד של סופרסטאר. אלא שהמועדון הפרובינציאלי הזה לא היה ערוך לקבלת פנים של סלב בסדר גודל כזה. לא היה שם מתחם VIP מבודד, לא היו שומרי סף בריונים שיפרידו בין הכוכבים להמון, והכי גרוע – הקהל המקומי לא בדיוק התרשם מהעושר שהופגן מול עיניהם.

קבוצה של מגולחי ראש, שהשתייכו לתרבות הפועלים הקשוחה של אותם ימים, החלה לסמן את המטרה. הם לא אהבו את מכונית הבנטלי המנקרת עיניים שחנתה בחוץ, ולא את חליפות היוקרה והיהירות שנשפכה מהשולחן של מון. הצקות קטנות הפכו להקנטות, והאווירה במקום הפכה נפיצה ומאיימת מרגע לרגע. כל אדם שפוי היה לוקח את הרגליים ובורח, אבל מון, כמו מון, התעקש להישאר. הוא רצה ללגום עוד משקה יוקרתי ולהוכיח שהוא חלק מהחבר'ה, החלטה שהתבררה בדיעבד כטעות פטאלית.

כאשר מחוגי השעון התקרבו לשעה 22:30, המצב יצא משליטה. תגרה מילולית חריפה פרצה בין מון לבין אחד ממגולחי הראש המקומיים. בשלב הזה, אפילו המתופף הבין שההצגה חייבת להיגמר. הפמליה החליטה להתקפל ולעזוב את המקום במהירות, אבל הבריונים לא התכוונו לתת להם ללכת בשקט. הם דלקו אחרי השלישייה החוצה לחניה החשוכה.

כאשר מון כבר התמקם בתוך הרכב המוגן לכאורה, החלה מתקפה ברוטלית. המון זועם זרק מטבעות כבדים לעבר הבנטלי הנוצצת, כאקט של בוז לעושרו של הכוכב. מהר מאוד המטבעות התחלפו באבנים, ובעיטות זועמות זעזעו את שלדת הרכב. כ-30 אנשים הקיפו את המכונית מכל עבר, חוסמים את דרך המילוט ומטלטלים את הרכב כאילו היה צעצוע. הסיטואציה דמתה יותר ללינץ' מאשר ליציאה מבילוי.

בולאנד, בנאמנות עיוורת ואולי מתוך תחושת אחריות של שומר ראש, עשה טעות קריטית: הוא יצא מהרכב בניסיון נאיבי להרגיע את הרוחות ולהזיז את ההמון הזועם. הוא נעמד בחזית המכונית, מנסה לגונן בגופו על הבוס, אך הניסיון נכשל כישלון חרוץ. האלימות רק גברה, ובולאנד הבין שהוא בסכנה והחל לברוח ברגל.

ואז קרה הרע מכל. בתוך הכאוס, הפחד והשכרות, הרכב הכבד שעט קדימה ופגע בבולאנד. הקהל מסביב שאג באימה, אך בתוך המכונית הסגורה, השאגות הללו פורשו כנראה בטעות כקריאות קרב וניסיון לפרוץ פנימה. בתגובה של פאניקה מוחלטת, דוושת הגז נסחטה שוב. בולאנד האומלל, שנלכד מתחת למרכב המכונית הנמוך, נגרר לאורך מרחק רב מתחת לגלגלים עד שהרכב עצר במקום בטוח יותר במעלה הכביש.

רק כשהרכב הגיע לחוף מבטחים, הרחק מההמון הזועם, נחשפה הזוועה המלאה. מון ואשתו יצאו מהאוטו ובדקו מה קורה מתחתיו. המחזה שנגלה לעיניהם היה מבעית - בולאנד נמצא מתחת למכונית כשהוא מרוטש לגמרי. כוחות משטרה, מכבי אש ואמבולנס הוזעקו למקום תוך דקות. נדרשה פעולה של הרמת המכונית כדי לחלץ את גופתו של הנהג הנאמן, שהובהל היישר לאמבולנס. למרבה הצער, בדרך לבית החולים נאלצו הרופאים לקבוע את מותו.

עולמו של קית' מון חרב עליו באותו רגע. הוא וחבריו נלקחו מיד לתחנת המשטרה לחקירה אינטנסיבית תחת אזהרה. המתופף, שהיה ידוע בחיבתו לטיפה המרה, עבר בדיקת נשיפה שתוצאותיה לא הפתיעו איש – רמת האלכוהול בגופו הייתה גבוהה מאוד. גרוע מכך, בחקירה התבררו פרטים מביכים נוספים: מון הודה שאין לו בכלל רישיון נהיגה ושמכונית הבנטלי המפוארת כלל אינה מבוטחת לנהיגה שלו.

במהלך חודש פברואר, עיתוני אנגליה עדיין דיווחו בערפל קרב כי סיבות המוות של בולאנד אינן ברורות לחלוטין, והשמועות בקהילת המוזיקה רחשו. האם כוכב הרוק האהוב יואשם ברצח? האם זוהי סופה של להקת המי?

ב-23 במרץ הגיעה הדרמה לשיאה בבית המשפט. באופן מפתיע, פסק הדין קבע כי מותו של בולאנד נגרם כתוצאה מתאונה, ומון זוכה מאשמת הריגה, אם כי הודה בנהיגה בשכרות, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח. השופט פנה אליו באמירה שנכנסה להיסטוריה: "לא הייתה לך ברירה אלא לנהוג כפי שעשית". בית המשפט קיבל את הטענה שמון פעל מתוך פחד ממשי לחייו ולחיי אשתו בעת הבריחה מההמון.

אך הסיפור לא נגמר שם. מון מעולם לא התאושש מהתקרית. הוא נרדף על ידי סיוטים ותחושת אשמה קשה עד יום מותו, והיה משוכנע שיש לו "אות קין" על המצח. עם השנים צצו תאוריות קונספירציה ועדויות שונות שחלקן מצביעות על קית' כאשם הבלעדי, בעוד אחרות טוענות בלהט כי אשתו, קים, היא זו שישבה במושב הנהג וסחטה את הדוושה באותו לילה גורלי, ומון פשוט לקח את האשמה עליו כדי להגן עליה. בתו של בולאנד עצמה ניסתה שנים רבות לאחר מכן לחקור את האמת. שני גיבורי הפרשה, קית' וקים, כבר הלכו לעולמם, והסוד הגדול של אותו לילה בהרטפורדשייר נקבר איתם. לעולם לא נדע בוודאות של מי הייתה הרגל שלחצה על הדוושה וגדעה את חייו של הנהג הצעיר.

כך פורסם אז בלהיטון:

הענק העדין של הביטלס נורה למוות! ה-5 בינואר בשנת 1976 היה יום בו נהרג מאל אוונס, העוזר המסור של הביטלס שחש כי הוא נשכח בצד.

כן, זה היה יום קודר ועצוב במיוחד במחנה הביטלס, ולא בגלל שהם התפרקו שוב (הם כבר עשו את זה קודם, מן הסתם). זה היה היום בו נורה למוות העוזר המסור מאד שהיה להם, מאל אוונס. כן, רבים מכירים את המפיק ג'ורג' מרטין ואת המנהל בריאן אפשטיין כאנשים שהיו לצד הביטלס, אבל לולא מאל אוונס, שהיה לצידם גם הוא בכל רגע נתון מההתחלה ועד הסוף, הדברים היו נראים אחרת לגמרי. הוא היה ה"פיקסר" האולטימטיבי, האיש שדאג שהכל יתקתק, והאדם היחיד שיכול היה לסחוב מגבר ביד אחת וסנדוויץ' לשאר הלהקה ביד השנייה.

מאלקולם אוונס, בחור גדל גוף שהתנשא לגובה מרשים של כמעט שני מטרים (מה שהקנה לו את הכינוי "הענק העדין"), עבד לפני כן למחייתו כטכנאי טלפונים וכשומר סף קשוח במועדונים. הוא פסע יום אחד ברחוב מאת'יו בליברפול כשלפתע שמע צלילי מוסיקה שבקעו מכיוון מועדון הקאוורן שהיה ממוקם במרתף. הלהקה שהופיעה שם הייתה הביטלס. הוא הסתקרן, נכנס פנימה, התיידד עם ג'ורג' האריסון ומאז עשה הסבה מקצועית כעוזר הביטלס. וזה לא נגמר רק בנהיגה בוואן או סחיבת ציוד; הבחור המוכשר הזה תרם גם מוזיקלית - למרות מגבלתו בתחום. אחת האנקדוטות המצחיקות וההרואיות ביותר עמו התרחשה בינואר 1963, בנסיעה קפואה ללונדון. השמשה הקדמית של הוואן התנפצה. מאל, שנהג, נאלץ לשבור את שאריות הזכוכית בידו ולנהוג בקור המקפיא ללא שמשה. כדי להגן על פניו, הוא חבש שקית נייר על ראשו עם חורים לעיניים, בעוד חברי הלהקה הצטופפו מאחור ב"סנדוויץ' ביטלס" כדי להתחמם. בעקבות אותה נסיעה קשה, נולד המשפט הקבוע שליווה אותם ברגעים קשים: "עוד 200 מייל, מאל!". זה היה גם שם המשנה שהוא תכנן לתת לספרו האוטוביוגרפי שלא ראה אור בחייו.

פרט מעט לא פוליטיקלי-קורקט אך היסטורי – לביטלס הייתה מילת קוד כדי שמאל יסלק אנשים לא רצויים מחדר ההלבשה. הם היו צועקים "מאל, נכים!", זכר לימים שבהם היו מביאים להם אנשים עם מוגבלויות לריפוי על ידם מאחורי הקלעים, ומאל היה מבין את הרמז ומפנה את האורחים.

אבל מאז שנת 1970 הביטלס כבר לא היו קיימים ומאל אוונס שקע למסלול של שדים וצריכת קוקאין רבה. החיים בלוס אנג'לס היו רחוקים מהזוהר של לונדון בשנות השישים. החלום הגדול שלו היה להוציא את ספרו האוטוביוגרפי, ספר זכרונות שקיבל את השם LIVING THE BEATLES LEGEND, שהיה אמור לחשוף את כל הסודות מתוך המעגל הפנימי. כתב היד הזה, אגב, נחשב במשך שנים ל"גביע הקדוש" האבוד של חובבי הלהקה. דרך אגב, כתב היד של ספרו לא סתם נמצא במרתף. הוא אותר בשנת 1988 על ידי עובדת זמנית בשם לינה קוטי במרתף של בניין "ניו יורק לייף" (שם אוחסנו חומרי הוצאת הספרים). היא זיהתה את החשיבות, יצרה קשר עם יוקו אונו, ויוקו דאגה להשיב את הארכיון למשפחת אוונס.

בתחילת דצמבר 1975 החל אוונס לעבוד ג'ואי מולנד. הגיטריסט שהיה פעם בלהקת באדפינגר (שאוונס החתים אותה לחברת אפל של הביטלס). מולאנד הנהיג אז להקה חדשה ומבטיחה בשם NATURAL GAS, מעין "סופר-גרופ" שכלל גם את המתופף ג'רי שירלי מלהקת HUMBLE PIE. אוונס קיווה מאד שההקלטות שהם יעשו בלוס אנג'לס יניבו פירות טובים ואולי יחזירו אותו למרכז העניינים בתעשיית המוזיקה. כמה ימים לאחר מכן, ב- 14 בדצמבר, קיבל אוונס שיחת טלפון מפול מקרטני. זו הייתה זריקת עידוד משמעותית. ביומנו הוא כתב: "אני מרגיש שהחברות שלנו חזקה כתמיד. אני בהחלט מעריץ את כל מה שהוא עשה. הוא אדם ראוי להערצה ומכובד מאד במקצוע שבחר".

אבל למרות נקודות האור האלו, המסלול של חייו שאב אותו למטה. הוא התגעגע לאשתו, לילי, שנשארה באנגליה, והיה במצב מדוכדך ביותר מאחר והיא הגישה בקשה להתגרש ממנו, בחג המולד של 1975. השילוב של בדידות, גירושים מתקרבים וחומרים אסורים היה קטלני.

ב-3 בינואר 1976 הוא התקשר לטום אוונס, מלהקת באדפינגר (אין קשר משפחתי, למרות השם). השיחה הייתה מדאיגה. "אם יקרה לי משהו", הוא אמר לו, "אתה יכול לטפל בלילי?” ואז, באותו ערב, מאל ביקש מחברתו החדשה, פראן יוז בת ה-26, להיות עדה לכתיבת צוואתו. המסמך צלל לפסים בעייתיים וכלל משפטים קורעי לב כמו: "בבקשה תסלחו לי. אהבתי את העולם, אבל אני לא יכול להתמודד".

פראן ואוונס גרו בדירת דופלקס שכורה בלוס אנג'לס כשב-5 בינואר היא התקשרה לג'ון הורני, שעבד עם אוונס אז על כתיבת הספר שלו. הורני, שהגיע במהירות לדירה, סיפר לאחר מכן כי מצא את אוונס מסומם, מטושטש ובוכה באופן קיצוני. הוא היה תחת השפעת ואליום ואלכוהול, שילוב שאף פעם לא נגמר טוב. בשיחה זו ביקש אוונס מהורני שיגיד לג'ואן לינרד, שעבדה עימם על הספר, ששניהם ימשיכו את המשימה בלעדיו. לאחר מכן עלו שני הגברים לחדר השינה שבקומה השניה, כששם שלף לפתע אוונס רובה לא טעון, שהורני ניסה להוציא מידיו אך ללא הצלחה. פרט טראגי שחשוב לציין: זה לא היה סתם רובה צייד, אלא רובה אוויר מסוג WINCHESTER שפראן קנתה לו כמתנה.

יוז, מבוהלת עד מוות, התקשרה למשטרה וביקשה שיגיעו בדחיפות כי בן זוגה לקח ואליום וכעת הוא מנופף ברובה באופן מסוכן. משטרת לוס אנג'לס, שלא ידועה בסבלנות היתרה שלה, שלחה ניידת. ארבעה שוטרים הוזנקו למקום כששניים מהם, דייויד קרמפה בן השלושים ורוברט בראנון בן ה-27, עלו לקומה השנייה ופרצו לחדר. ברגע בו אוונס ראה את השוטרים, כיוון לעברם את הרובה. השוטרים, שחשבו שמדובר בנשק חם לכל דבר, צעקו לו להניח את הרובה אך הוא סירב והקליעים שלהם פגעו בו. הוא מת בגיל 40 בלבד.

הטרגדיה המשיכה להתגלגל כמו קומדיה שחורה גם אחרי מותו. גופתו נשרפה ב-7 בינואר כשבטקס ההלוויה נכח הזמר הארי נילסן, אך לא היה שם מישהו מהביטלס. ג'ורג' האריסון אמנם דאג מאוחר יותר להעביר סכום של 5,000 ליש"ט למשפחתו של מאל (שנותרה ללא פנסיה), אבל הנוכחות הפיזית שלהם הייתה חסרה. וכאילו שזה לא מספיק ביזארי, כד האפר של מאל אבד בדואר בדרכו חזרה לאנגליה! בסופו של דבר האפר נמצא והוחזר למשפחה.

בואו לגלות עוד הרבה על מאל אוונס בספר הביטלס השלם היחיד בעברית - "ביטלמאניה!"

ובעיתון להיטון שידרגו את מעמדו אז כ"מנהל החיפושיות":

גם זה קרה ב-4 בינואר. היסטוריה ברוורס: כשג'ון לנון נעדר, הבית של הקאש נשרף והביטלס כבשו את ליברפול

אם הייתם מסתובבים ברחובות המבורג הצוננים בשנת 1979, הייתם מבחינים בהתרחשות מעניינת סביב מוסד ותיק. באותה שנה נפתח מחדש המועדון הגרמני המפורסם, STAR CLUB, וזאת לא סתם מתוך נוסטלגיה למקום עצמו, אלא עקב התעניינות מחודשת ועצומה בלהקה שלמעשה התחשלה שם. הביטלס נהגו להופיע שם, בהמבורג, הרבה לפני פריצתם הגדולה לעולם, ושם הם למדו איך להחזיק קהל של מלחים שיכורים במשך שעות ארוכות אל תוך הלילה. הפתיחה המחודשת ניסתה לרכוב על גל ההערצה שלא דעך, גם כמעט עשור אחרי שהלהקה התפרקה.

ונעבור לדרמה נדל"נית עם טוויסט כואב בלב. בשנת 2006 החליט בארי גיב, האח הגדול והמזוקן של הבי ג'יס, לעשות מעשה אצילי ורכש את ביתו של ג'וני קאש בהנדרסונוויל, טנסי. זמר הקאנטרי הידוע, האיש בשחור, התגורר בבית הזה במשך 35 שנה ושם כתב כמה משיריו הגדולים ביותר. גיב לא קנה את הנכס כדי לגור בו סתם כך, אלא על מנת לשפצו ולשמרו כאתר זיכרון של קאש, מקום שיכבדו בו את מורשתו המוזיקלית. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. במהלך השיפוצים, הבית נשרף לגמרי באפריל 2007 כתוצאה מתרסיס דליק שניצת. מה שנותר מההיסטוריה הזו היה בעיקר אפר וזיכרונות מפויחים.

נחזור אחורה בזמן אל רגע קריטי בהיסטוריה של הרביעייה מליברפול. בשנת 1970 נערך עוד סשן של רוב חברי הביטלס באולפן מס' 2 באבי רואד, וזה היה אירוע טעון במיוחד. בעוד שהביטלס היו נחושים, כשנה לפני כן, להקליט את כל שיריהם החדשים באופן חי וללא העלאות ערוצים, המציאות טפחה על פניהם. השירים שסומנו מאותו פרויקט GET BACK לצאת כסינגלים, טופלו באופן שונה לגמרי מהחזון הגולמי המקורי. לכן השיר LET IT BE, שזעק לכל עבר כי הוא להיט בטוח, היה זקוק לשיפוצים רציניים כדי להגיע לרמה הניאותה שתשביע את רצון יוצרו הפרפקציוניסט, פול מקרטני. למרבה הצער, זו הפעם האחרונה בה שלושה ביטלס הקליטו באולפן תחת שם הלהקה הידוע לפני הפירוק הרשמי. ג'ון לנון שהה אז בדנמרק בחופשה פרטית עם יוקו אונו ולכן נעדר מהסשן ההיסטורי הזה. מי שמילאה את החלל בקולות הייתה לינדה מקרטני, שהוסיפה ביום זה קולות רקע גבוהים בפזמונים, ביחד עם בעלה. ג'ורג' האריסון הוסיף להקלטה צלילי גיטרה מובילה, כולל סולו חדש ונוקב שנכנס לגרסה הסופית של התקליט, ופול מקרטני הוסיף רישרושי מראקאס ורינגו הוסיף עוד קצת תופים מצדו כדי לעבות את הסאונד. התוצאה הייתה המנון נצחי, גם אם הדרך אליו הייתה רצופה פשרות.

בשנת 1972 העולם הפרוגרסיבי רעש כאשר יצא בארה"ב תקליטון חדש ללהקת יס, עם השיר ROUNDABOUT, מתוך התקליט המופתי FRAGILE. הבעיה הייתה שהשיר המקורי נמשך מעל שמונה דקות, וחברת התקליטים אטלנטיק דרשה לערוך את השיר הארוך הזה, כדי שיתאים לפורמט של תקליטון רדיו סטנדרטי. חברי הלהקה, שהיו ידועים בהקפדה על כל תו, לא היו מעורבים בשלב העריכה וכשהשיר יצא לרדיו בגרסתו הקצוצה, זמר הלהקה, ג'ון אנדרסון, הזדעזע וסיפר שלדעתו השתמשו בעריכה זו במספריים גדולים מדי. מקבלי ההחלטה חתכו את הפתיחה האקוסטית המפורסמת וקיצצו את הסולו. עדיין, למרות האכזבה של אנדרסון, תקליטון זה הפך ללהיט ענק שהביא אותם לקהל הרחב ולאחר השירים האהובים יותר בקטלוג הלהקה.

טרגדיות לא פסחו על עולם הרוק הדרומי. בשנת 1973 הכריזה להקת האחים אולמן כי הבסיסט החדש שלה הוא לאמאר ויליאמס. הוא בא להחליף את הבסיסט המייסד, ברי אוקלי, שנהרג בתאונת דרכים כשרכב על אופנועו. הצירוף המצמרר היה שאוקלי נהרג קרוב מאוד למקום שבו נהרג הגיטריסט דוואן אולמן בתאונת אופנוע רק שנה קודם לכן. ויליאמס נכנס לנעליים גדולות מאוד והצליח לייצב את הלהקה בתקופה קשה.

קפיצה לשנות השמונים המאוחרות. בשנת 1988 יצא על גבי תקליטור תקליט אוסף ללהקת מאריליון ששמו B SIDES THEMSELVES שבא לאגד שירים שיצאו כצד ב' בתקליטונים שונים לאורך השנים. זה כולל גם יצירה אפית ומורכבת באורך 17 דקות בשם GRENDEL, שהייתה חביבה במיוחד על המעריצים השרופים. זה הפך להיות הדבר האחרון שיצא ללהקה בזמן שהזמר המקורי והכריזמטי שלה, פיש, עדיין היה בשורותיה לפני שעזב לקריירת סולו. שימו לב חובבי האספנות, מי שציפו לקבל פה את כל השירים שיצאו בצד ב' בתקליטונים עד אז, לא קיבלו את מבוקשם שכן חלק מהשירים הושמטו מחוסר מקום. עדיין, מדובר באוסף ראוי ביותר שסוגר תקופה יפה.

בחזרה ללונדון הסוערת. בשנת 1971 נערכה בלונדון הפרמיירה של הסרט PERFORMENCE, בכיכובו של מיק ג'אגר בתפקיד כוכב רוק מתבודד. האירוע הגיע באיחור ניכר לאור העובדה שהסרט הושלם שנתיים קודם לכן אך נגנז זמנית בשל תוכנו השנוי במחלוקת. הסרט הזה כלל סצנות מין לוהטות ונועזות בין ג'אגר לאניטה פאלנברג, שהייתה אז בת זוגו של קית ריצ'רדס. הגיטריסט של הסטונס כה כעס על הסצנות האלה והמתח בינו לבין ג'אגר היה בשיאו, עד שסירב לנגן בשיר הנושא לסרט, שנקרא MEMO FROM TURNER, ולכן את הגיטרה שם מנגן ריי קודר. המעבדה שפיתחה את הסרט סירבה לפתח כמה מסצנות המין שהגיעו אליה בטענה שזו פורנוגרפיה לכל דבר ועניין. פרט פיקנטי נוסף הוא שבמקור הייתה זו בת הזוג של ג'אגר, מריאן פיית'פול, שנקבעה לשחק בסרט, אך היא הייתה אז בהריון ולכן התפקיד הועבר לפאלנברג. פאלנברג, אגב, הגיעה לפרמיירה עם ריצ'רדס, כנראה כדי להפגין עסקים כרגיל.

מהפכת הגראנג' התחילה בחתימה אחת. בשנת 1991 חתמה להקת נירוונה בחוזה מול חברת התקליטים הגדולה, גפן רקורדס, תמורת מקדמה צנועה יחסית של כ-287 אלף דולר. החברה הזו תיהנה מהצלחת התקליט הראשון שייצא לאחר חתימה זו, NEVERMIND, שישנה את פני המוזיקה, יעיף את מייקל ג'קסון מפסגת המצעדים וימכור עשרות מיליוני עותקים ברחבי העולם.

בעולם העסקים המוזיקלי, שנת 1965 הייתה שנה של שינוי דרמטי כאשר ליאו פנדר מכר את חברת הגיטרות שלו, FENDER, לחברת CBS תמורת 13 מיליון דולר. ליאו מכר את החברה כי חשב שהוא חולה במחלה קשה ושימיו ספורים, אך בסופו של דבר התברר שזה היה רק זיהום בסינוסים והוא חי עוד שנים רבות אחר כך. יד הטוענים שמאותו רגע האיכות של הכלים ירדה.

בשנת 2023 נפרד העולם מהצלם היפני קישין שינוימה בן ה-83. הוא זה שצילם את עטיפת התקליט, פנטזיה כפולה, של ג'ון לנון ויוקו אונו, כשהם מתנשקים בפארק. יוקו כתבה לזכרו של הצלם דברים מרגשים: "כשג'ון ואני החלטנו לעשות את האלבום הזה, אחרי שתיקה של חמש שנים, תהינו ממי עלינו לבקש שיצלם את התמונות. כששנינו חשבנו על זה, פתאום עלו בראשי פניו של קישין שינוימה. אמרתי, 'פעם אחת, הייתי מאוד רוצה שיהיה לי צלם יפני'. ג'ון הסכים במהירות ואמר, 'נכון, זה נשמע טוב'. מעולם לא ציפיתי ש'פעם אחת יתברר כאלבום האחרון שג'ון ואני עשינו יחד, וש'פעם אחת' יהיה כך לנצח. זו הייתה עבודה נחשקת על ידי צלמים בכל העולם, ואני באמת מרגישה שקישין שינוימה נועד להיות זה שיצלם את התמונות האלה. זה מה שהוביל לכך שתמונות אלה נראו על ידי אנשים ברחבי העולם. קישין היה כל כך נונשלנטי כשהוא צילם את התמונות שלנו, ובכל זאת הוא התרכז בכל צילום, כך שכשראינו את התמונות המוגמרות, לא הייתה אחת שלא אהבתי. העבודה שלו באמת מעולה".

פרידות עצובות ליוו את העשור האחרון. בשנת 2018 מת ריי ת'ומאס, הזמר-חלילן של להקת המודי בלוז, שהביא לעולם את הסולו המפורסם בשיר הלילות בלבן סאטן. ובשנת 2011 מת ג'רי ראפרטי, שהיה בסבנטיז חבר בלהקת STEALERS WHEEL - זו עם הלהיט הקצבי STUCK IN THE MIDDLE WITH YOU. העסק התפרק בשנת 1975 ובעיות משפטיות מסובכות לאחר הפרידה גרמו לכך שבמשך שלוש שנים ראפרטי לא יכל לשחרר שום חומר פן ייתבע על ידי המנהלים שלו. בסופו של דבר הוא הגיח כאמן סולו מצליח בשנת 1978, והשיג להיטים מרשימים, כולל הצלחה אדירה עם שיר הסקסופון האולטימטיבי, BAKER STREET. ראפרטי נהנה מאלכוהול מגיל צעיר, אבל בעיית שתייה הולכת וגוברת העמידה את נישואיו במתח בלתי נסבל וקרלה התגרשה ממנו ב-1990. ראפרטי מת בביתה של בתו מרתה מאי ספיקת כבד, בגיל 63. נו, גם השיר על רחוב בייקר מדבר על אדם שחולם להחזיק בית ולגור רחוק מהשכונה שלו, אבל הוא שיכור, ולא יכול להשיג את המטרה הזו. הוא שותה כדי לשכוח את מה שאין לו, ולעולם לא מבין שהוא אבן מתגלגלת ללא כיוון. על פי הדיווחים, רפאל רייבנסקרופט הסקסופוניסט בשיר קיבל רק 27 פאונד עבור תרומתו ששווה מיליונים. הצ'ק שניתן לו חזר, אז המוזיקאי מסגר את התשלום חסר התועלת ותלה אותו על הקיר במשרד של עורך הדין שלו כאקט של מחאה שקטה.

בתחילת שנת 2024 מת דייויד סול, שהיה ידוע כדמות של הבלש הבלונדיני האץ' בסדרת הטלוויזיה המצליחה סטארסקי והאץ'. סול, שגם ביקר בארצנו בשיא תהילתו, ידע להיטים מצליחים מאד כזמר כמו הבלדה הממיסה DON T GIVE UP ON US, אך גם התפרסם עם כותרות פחות מחמיאות כשנהג להכות את אשתו, פטי, עד שהיא החליטה שדי לה והוא נעצר בשנת 1982. מאוחר יותר הוא הביע חרטה בפומבי על מעשיו, והצהיר כי פנה לטיפול ממושך כדי לטפל בהתנהגותו ולקח אחריות על הנזק שגרם.

שיתופי פעולה מוזרים תמיד עבדו. בשנת 1975 הגיע השיר על לוסי ברקיע היהלומים, בביצועו של אלטון ג'ון, למקום הראשון במצעד האמריקני. היה זה דווקא הרעיון של ג'ון לנון, מחבר השיר במקור שנכח בהקלטה של אלטון תחת השם הבדוי ד"ר ווינסטון או'בוגי, להשחיל לקראת סופו את מקצב הרגאיי המיותר לטעמי.

מזל טוב מגיע לכמה כישרונות מיוחדים. בשנת 1955 נולד מארק הוליס, הגאון המיוסר והזמר של TALK TALK, שמת בפברואר 2019 והשאיר אחריו מורשת של מוזיקה שהקדימה את זמנה. בשנת 1960 נולד מייקל סטייפ, הזמר הכריזמטי של להקת REM שהביא את הרוק האלטרנטיבי למיינסטרים, ובשנת 1965 נולדה בת' גיבונס, סולנית להקת פורטיסהד, שהקול השביר שלה הגדיר את ז'אנר הטריפ-הופ.

וגם וירטואוזים חוגגים. בשנת 1942 נולד הגיטריסט ג'ון מקלאפלין. גיטריסט שפעמים רבות המם את עולם המוסיקה בצליליו המהירים כברק, אם זה עם מיילס דייויס בתקופה החשמלית או מהאווישנו אורקסטרה או כאמן סולו המשלב ג'אז ומוזיקה הודית. מה חבל שבשנת 2023 הוא גם בחר להאמין לאריק קלפטון ולעשות איתו הופעה לגיוס כספים למען עזה ונגדנו. ככה זה כשניזונים מצינורות מידע חלודים ומעוותים, כשיושבים אי שם רחוק מהעניינים ולא רואים את המציאות נכוחה. יותר מדי רוחניות ופחות מדי שליטה במציאות?

לסיום, נחזור לשורשים בליברפול. בשנת 1962 ניצבו הביטלס בשער עיתון הפופ הליברפולי החשוב, MERSEY BEAT. זאת כי הם זכו במשאל שעסק בלהקה הטובה ביותר בעיר הנמל.

היום בו נפרצו הדלתות. ב-4 בינואר יצא בשנת 1967 תקליט הבכורה של להקת הדלתות.

הסיפור המופלא הזה החל למעשה שנתיים קודם לכן, במפגש מקרי שנשמע כמו סצנה מסרט הוליוודי. המקום: חוף הים VENICE BEACH בקליפורניה. הזמן: יולי לוהט של שנת 1965. שני סטודנטים לקולנוע באוניברסיטת UCLA נפגשו על החול החם. מצד אחד עמד ריי מנזרק, ומולו ג'ים מוריסון, שהתגורר באותה תקופה על גג של מחסן אצל חבר ואכל בעיקר שימורי שעועית ו-LSD. השניים הכירו במעורפל מהאוניברסיטה, אבל השיחה הזו שינתה את חייהם. מוריסון, שהיה משורר בנשמתו, סיפר למנזרק שהוא כותב שירים בראשו. מנזרק, שתמיד היה בעל חוש עסקי מפותח, עודד אותו להקריא לו משהו. מוריסון עצם עיניים ושר לו את השורות הראשונות של MOONLIGHT DRIVE. באותו רגע, מנזרק לא היה צריך לשמוע עוד תו אחד כדי להבין שנפל לידיו יהלום לא מלוטש. השילוב בין המילים המסתוריות לקול המהפנט היה בדיוק מה שהוא חיפש. בסיומה של אותה שיחה גורלית על החוף, החליטו השניים להקים להקת רוק ולהרוויח מיליוני דולרים. פשוט, לא?

מנזרק לא היה טירון בתחום. הקלידן המוכשר עבר משיקגו ללוס אנג'לס שלוש שנים לפני כן וכבר הספיק להשתפשף בסצנה המקומית. הוא ניגן פה ושם פסנתר והיה חבר בלהקה שנקראה THE RAVENS (או RICK AND THE RAVENS בחלק מהמודעות). בהרכב הזה היו חברים גם שני אחיו, ריק וג'ים מנזרק. חלוקת העבודה הייתה ברורה: ריק מנזרק ניגן בגיטרה וג'ים מנזרק נשף במפוחית. באחד הערבים, ג'ים מוריסון עלה לבמה והחל לאלתר עם הלהקה את להיט הרוק הידוע LOUIE LOUIE. זה קרה כבר אחרי המפגש המכונן בחוף הים, אבל ההופעה הראשונה לא עברה חלק ומוריסון איבד את קולו באמצע השיר מרוב צעקות. למרות התקרית המביכה, מנזרק ידע שיש לו עסק עם כוכב והזמין אותו להיות חבר קבוע. המתופף באותה להקה היה בחור בשם ג'ון דנסמור, שהגיע מרקע של ג'אז וניגן גם בלהקה בשם THE PSYCHEDELIC RANGERS.

ב-2 בספטמבר 1965 נכנסו חברי THE RAVENS לאולפן הקלטות קטן וצנוע במטרה להקליט שישה שירי דמו. הסשן המהיר הזה ארך שלוש שעות בלבד, ומי היה מאמין שהשירים שהוקלטו שם יהפכו בהמשך לקלאסיקות על-זמניות. הרשימה כללה את: MOONLIGHT DRIVE MY EYES HAVE SEEN YOU HELLO I LOVE YOU GO INSANE END OF THE NIGHT SUMMER'S ALMOST GONE

למרבה הצער, הקלטות הדמו האלו לא הצליחו להרשים אף חברת תקליטים באותו רגע. הכישלון הראשוני גרם לאחים של ריי, ריק וג'ים מנזרק, לפרוש מהלהקה בטענה שאין לזה עתיד. איזו טעות היסטורית. במקומם נכנס לתמונה גיטריסט צעיר וביישן בשם רובי קריגר, שהגיע יחד עם דנסמור מאותה להקת THE PSYCHEDELIC RANGERS. קריגר הביא עמו משהו שונה לגמרי – הוא למד לנגן על גיטרה קלאסית וניגן בסגנון פלמנקו ספרדי, מה שהעניק ללהקה צליל ייחודי שאין לאף הרכב רוק אחר. החזרה הראשונה של הרביעייה החדשה והסופית נערכה בגראז' של חבר, וקריגר סיפר לימים שהשיר הראשון שהם ניגנו יחד בחזרה היה MOONLIGHT DRIVE. הקסם פשוט היה שם מהרגע הראשון.

באוקטובר 1965 החליטה החבורה שהגיע הזמן לשם חדש ורציני יותר. ההצעה הגיעה מכיוונו של ג'ים מוריסון, ששאב השראה מספרו של אלדוס האקסלי, THE DOORS OF PERCEPTION. האקסלי עצמו שאל את הביטוי מהמשורר ויליאם בלייק שכתב: אם דלתות התפיסה ינוקו, הכל יופיע בפני האדם כפי שהוא, אינסופי. אז השם THE DOORS התאים כמו כפפה ליד להוויה הפסיכדלית שהחלה לבעבע בלוס אנג'לס באותה תקופה. באותו חודש נפגשה הלהקה עם נציגי חברת התקליטים הענקית קולומביה, כשבאמתחתה ששת שירי הדמו. החברה הביעה התעניינות ורצתה להחתים את החבורה, אך הייתה בעיה אחת קטנה: לא היה להם נגן בס. הלהקה בחנה בסיסטים רבים, אך אף אחד לא התאים לכימיה המיוחדת שלהם.

הפתרון היצירתי הגיע בדצמבר 1965, כשמנזרק החליט לקחת את העניינים לידיים, תרתי משמע. הוא גילה מכשיר קלידים חדשני שנקרא FENDER RHODES PIANO BASS. זה היה כלי קטן עם 32 קלידים שניגן צלילים נמוכים ועמוקים. מנזרק הניח אותו על האורגן הרגיל שלו וניגן את תפקידי הבס ביד שמאל, בעוד יד ימין מנגנת את המלודיה. הוא אף הצליח לשכנע את חברת קולומביה להשקיע את הכסף ברכישת הכלי היקר עבורו.

אך השמחה הייתה מוקדמת. באפריל 1966 הבינו החברים שחברת קולומביה כבר לא מעוניינת כבעבר, והחוזה המיוחל נקרע לגזרים. הלהקה נותרה ללא בית וללא כסף. ההצלה הגיעה מכיוון מפתיע: ארת'ור לי, המנהיג הכריזמטי של להקת LOVE שנחשבה לאחת המצליחות בעיר, החליט לעזור לחברים החדשים. הוא הלך לבוס של חברת התקליטים שלו, ELEKTRA, אדם בשם ג'ק הולצמן, והמליץ לו בחום על הדלתות. ארת'ור הצליח לשכנע את הולצמן להגיע למועדון ויסקי א גו גו, שם הלהקה הופיעה בקביעות כמופע פותח לאמנים כמו ואן מוריסון ולהקתו THEM. הולצמן הגיע, ובהתחלה לא ממש התלהב ממה שראה ושמע. ההופעה הייתה פרועה ולא מלוטשת. אך הוא ידע שמילה של ארת'ור לי חייבת להיות בעלת משמעות, ולכן חזר למועדון עוד כמה פעמים כדי לגבש דעה סופית.

באחת הפעמים הביא עמו הולצמן את מפיק הבית המוכשר שלו, פול רוטשילד. גם רוטשילד לא נפל מהכיסא בדקות הראשונות, אך ככל שההופעה נמשכה, הוא החל להבין שיש כאן פוטנציאל אדיר. הולצמן הבין שיש לו עסק עם להקה לא רגילה והחליט להחתימה בחברת ELEKTRA. יש לציין שהלהקה פוטרה מעבודתה במועדון הויסקי א גו גו זמן קצר לאחר מכן, לאחר שמוריסון, שהיה תחת השפעת סמים קשים, אלתר גרסה שערורייתית במיוחד של השיר THE END שכללה טקסטים בוטים על הוריו, מה שגרם לבעל המועדון לזרוק אותם החוצה. אבל אז, החוזה כבר היה בכיס.

רוטשילד הפך למפיק של הדלתות והעבודה על התקליט הראשון החלה. ההקלטות נערכו בין 24 ל-31 באוגוסט 1966 באולפני SUNSET. הכל קרה מהר מאוד. טכנאי ההקלטה באולפן היה ברוס בוטניק המקצוען. פרט מעניין שכדאי לדעת הוא שלמרות שמנזרק ניגן את הבס בקלידים, בתקליט עצמו השתתף גם נגן בס אורח בשם לארי נקטל. נקטל הובא כדי לחזק את הצלילים הנמוכים בחלק מהשירים ולהעניק להם יותר פאנץ'. בשנת 1970 הפך נקטל לשם ידוע יותר בזכות נגינת הפסנתר המופלאה שלו בלהיט הענק BRIDGE OVER TROUBLED WATER של סיימון וגרפונקל. הוא גם זה שניגן את סולו הגיטרה הידוע בלהיט GUITAR MAN של להקת BREAD בה היה חבר, ושימש כנגן סשנים קבוע בהפקות הענק של פיל ספקטור. בקיצור, איש הקלטות רב פעלים שתרם את חלקו לצליל של הדלתות.

בסשנים האינטנסיביים האלו הוקלטו גם כמה שירים שיצאו רק בשלב מאוחר יותר, ביניהם גם הגרסה המוקלטת הראשונה של MOONLIGHT DRIVE. תקליט הבכורה הוקלט על מכשיר הקלטה בעל ארבעה ערוצים בלבד, שעלה בזמנו כ-10,000 דולר. המשמעות הייתה שרוב כלי הנגינה הוקלטו ביחד כהופעה חיה באולפן, ללא אפשרות לתיקונים רבים. ערוץ אחד מתוך הארבעה הושאר בצד במיוחד על מנת לבצע העלאות ותוספות על הפלייבק הקיים, בעיקר שירה וסולואים.

תקליט הבכורה הכיל שני קאברים מעניינים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהקלאסיקה של הדלתות. השיר BACK DOOR MAN נכתב במקור על ידי אגדת הבלוז וילי דיקסון, ואילו ALABAMA SONG הגיע היישר מעולמו התיאטרלי של המחזאי הגרמני ברטולד ברכט, מתוך האופרה עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני. הביצוע של הדלתות לשיר הזה הוכיח שהם הרבה יותר מסתם להקת רוק.

בנובמבר של 1966 חתמה להקת הדלתות רשמית על חוזה בחברת ELEKTRA שהתחייב לשבעה אלבומים. הולצמן, שהיה איש שיווק מבריק, החליט לדחות את יציאת תקליט הבכורה עד לתחילת 1967. הוא רצה זמן כדי להכין את הקרקע ולעשות עבודת שיווק מקדימה שתכה גלים. אחד הצעדים הנועזים שנקט היה לשכור שלט חוצות ענק עם שם הלהקה ותמונת חבריה, שהוצב בגאווה בשדרת SUNSET בלוס אנג'לס, ליד מלון שאטו מרמון. עלות השלט הייתה כ-1,200 דולר לחודש, סכום עתק באותם ימים. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות הרוק שהוצב שלט ענק שכזה לשיווק להקה שאינה מוכרת עדיין. הטריק הזה עבד מצוין והפך מאז לדבר שכיח בעולם הרוק.

ואז הגיע הרגע. התקליט נפתח עם השיר BREAK ON THROUGH. זה היה כרטיס הכניסה הרשמי לעולם של הדלתות, ופה הדלת נפתחה באמת בפעם הראשונה. חברת ELEKTRA בחרה בשיר הקצבי הזה להיות סינגל הבכורה של הלהקה. דנסמור המתופף שילב בשיר קצב בוסה נובה שלמד מהאזנה לתקליטים מברזיל, מה שיצר גרוב ייחודי. אך המילים בשיר היו נועזות ומסובכות מדי לקהל הפופ-רוק הרגיל של אותה תקופה. השיר הגיע רק למקום ה-126 המאכזב במצעד האמריקאי, וזאת למרות שהצנזורה חתכה ממנו שורה המרמזת לשימוש בסמים, בצורת המילים SHE GETS HIGH. גם קצב הבוסה נובה של דנסמור כנראה הקדים את זמנו או איחר אותו, שכן אופנת הבוסה נובה הברזילאי, שהייתה להיט ענק בעולם הרוק כמה שנים קודם לכן, החלה כבר להתאייד ממנו. ועדיין, השיר הזה נשאר רענן, בועט ומלא אנרגיה עד היום.

השיר SOUL KITCHEN נכתב במקור כהומאז' למסעדה קטנה וזולה שמוריסון אהב לאכול בה בחוף VENICE ההוא, מסעדה שהגישה אוכל לנשמה ולקיבה הרעבה שלו. אך בביצוע בתקליט, זה נשמע כדבר חושני ומסתורי יותר, כפי שהזמר הכריזמטי היטיב לעשות ביצירתו, כשהוא הופך חביתה וצ'יפס למטאפורה קיומית. בשיר THE CRYSTAL SHIP נשמע לראשונה ג'ים מוריסון בקולו המלטף-מעורפל, שהפך לאחד מסימני ההיכר המובהקים שלו. מוריסון הוא אחד הזמרים הנדירים שנשמעים מושלמים כשהם שרים בקול מלטף ושקט מצד אחד, או בקול שואג ופראי מצד שני. פול מקרטני הוא עוד דוגמה בולטת לזמר כזה שיכול לעשות הכל.

למעשה, אין שיר חלש אחד בתקליט המופתי הזה. זה תקליט בכורה מנצח מכל בחינה. יש כאן כמובן את הלהיט הנצחי LIGHT MY FIRE, שכתב הגיטריסט רובי קריגר. קריגר סיפר שמוריסון ביקש מכל חברי הלהקה לכתוב שירים על ארבעת היסודות: אדמה, אוויר, אש ומים. קריגר בחר באש, וכל השאר היסטוריה. השיר הזה הפך ללהיט ענק וטיפס למקום הראשון במצעד האמריקאי, שם שהה במשך שלושה שבועות, אבל זה קרה רק אחרי שנחתך באכזריות על ידי מספריים ענקיות וקוצץ ללהיט רדיו ידידותי באורך של כשלוש דקות, במקום הגרסה המלאה של שבע דקות. בשיר הזה האהבה היא המישור הגבוה ביותר, וכמובן שהמילה HIGHER הפכה בהמשך לדבר שגרם לשיר להישמע כאחד משירי הסמים האולטימטיביים של הסיקסטיז. מילה זו בדיוק גרמה למפיקי התוכנית הפופולרית של אד סאליבן לרתוח מכעס. לפני שהלהקה עלתה לשידור חי ב-17 בספטמבר 1967, ביקשו המפיקים ממוריסון לשנות את המילה HIGHER למשהו פחות פרובוקטיבי. מוריסון הסכים בחדר ההלבשה, אך ברגע האמת מול המצלמות התעקש לשיר אותה בשידור ישיר מול מיליוני צופים המומים. הלהקה הוחרמה מהתוכנית לנצח, אבל המיתוס רק גדל.

זה גם תקליט הרוק הראשון בהיסטוריה בו נשמע זמר כלשהו מדבר באופן גלוי על כך שהוא רוצה להרוג את אביו ולשכב עם אמו, בהשראת המחזה היווני אדיפוס המלך. זה כמובן קרה בשיר החותם המצמרר, שנקרא THE END. השיר התחיל במקור כשיר פרידה עצוב מחברתו של מוריסון, מרי ורבלו, אך התפתח בהופעות ליצירה אפית של כמעט 12 דקות. כמה תעוזה יש באלבום אחד! אך הסוף של התקליט הזה סימן את ההתחלה לקריירה קצרה אך משמעותית ביותר, שנמשכה כחמש שנים בלבד עד למותו המסתורי של מוריסון בפריס, עבור ארבעה מוזיקאים שהגיעו ליצור מוזיקה מהלב, מבלי להיכנע לנוסחאות ממוסחרות.

עיתון המוזיקה המלודי מייקר הבריטי פרסם אז בביקורתו את המילים הבאות: "צליל עשיר שמגיע פה מלהקת הדלתות לא שונה במהותו מזה של להקה אחרת שחתומה באותה חברת תקליטים, וזו להקת LOVE. עם זאת, הכוח של הדלתות זורם יותר בחופשיות. השימוש של מרקם בסיסי עם אורגן, גיטרה, בס ותופים מקבל פה דווקא עומק יוצא מן הכלל. המוזיקה מעוררת השראה וחושפנית".

לא משנה אם אתם אוהבים את הדלתות או לא - מה שבטוח הוא שחייבים לתת ללהקה הזו קרדיט ענק על מקוריות בעשייתה. חברי הלהקה יצרו סאונד כה ייחודי, שילוב של בלוז, רוק, ג'אז וקלאסי, שאין בעולם הרוק להקה נוספת שנשמעת כמו הדלתות. יש רק אחת כזו, והיא פרצה את הדלת לכל מה שבא אחריה!

בונוס: פיל קולינס סיפר, החודש - ינואר - בשנת 1977 - לעיתון SOUNDS על מצב להקתו ועוד:

"אנחנו מתכנסים בחזרות ומגבשים את החומרים שנמצאים בסביבה, בוחרים את הטובים ביותר - מה שמרגש את כולנו. בימים עברו, ההתפתחות מאלבום אחד למשנהו הייתה, אם בכלל, יותר נקייה. עשינו אלבום בשנה, ומנקודת המבט שלי תמיד הרגשתי שהתיפוף שלי השתנה מאוד באותה שנה. אבל מעולם לא עשינו מאמץ מודע להיות 'שונים' באופן שבו אנו כותבים או ניגשים לאלבום.

"אם WIND AND WUTHERING אכן נראה מתוחכם או עדין יותר מ-TRICK OF THE TAIL אז זו רק אבולוציה טבעית. אלבומים נוטים לעצב את עצמם. אנחנו באמת לא יודעים מה יש לנו עד שאנחנו בעצם מתכנסים לחזרות, וככל שהשבועות עוברים - האלבום מתחיל ללבוש צורה כלשהי. אתה מקבל דברים כמו תומכי ספרים ועובד פנימה, מקבל את התחושה של האלבום בכללותו באמצעות זה. הפעם בעצם היה לנו יותר מדי חומר; יצירה אחת הייתה ארוכה מדי להכללה באלבום ולא ממש התאימה לתחושה של היצירה השלמה, ויש עוד שני שירים קצרים יותר, בעלי אוריינטציה מסחרית יותר. חשבנו להעלות אותם על EP עם האלבום, אבל אני חושב שהם נוטים ללכת לאיבוד ככה. עדיין לא הקשבתי ל-EP שהגיע עם האלבום 'שירים במפתח החיים' של סטיבי וונדר, וזה אותו דבר עם ה-EP הזה שהגיע עם התקליט 'הולנד' של הביץ' בויז". במקום זאת, שלושת הרצועות ישוחררו במקסי סינגל, בחודש מרץ.

עבדנו בכפר הקטן הזה, העולם הקטן שלנו, קילומטרים הרחק מכל מקום, וזה איפשר לנו לפתח לוח זמנים ולעמוד בו. היינו קמים בבוקר והיינו בסטודיו ב-11 בבוקר ומחוצה לו ב-3 או 4 למחרת בבוקר - כך כל יום במשך 12 ימים. עשינו כל כך הרבה בזמן הזה. זו דרך עבודה נחמדה, אבל לא ליותר משבועיים. זה כל כך אינטנסיבי שאתה קצת משתגע אחרי כמה זמן.

אני חושב שכולנו השתנינו קצת במצב הזה. למרבה הפלא, במובן מסוים זה גרם לכולנו להיות יותר רגועים אחד עם השני. זה יכול להיות רק מספרים; אני חושב ש-4 אנשים בקבוצה קל יותר מ-5, ו-3 זה כנראה קל יותר מ-4. זה נותן לאנשים יותר מקום לנשום. אנחנו עושים אלבום כל תשעה חודשים בשנה ועכשיו יש יותר מקום לכולם להרגיש את התרומה שלהם בצורה חזקה יותר, מבחינת כתיבה לפחות. שינויים מסוג זה היו הבולטים ביותר באולפן.

"כולם נמצאים בסביבה רוב הזמן ועושים הכל עכשיו. לפני כן זה היה קצת. היינו עושים את רצועות הליווי ופיטר (גבריאל) רצה להפיק את המיטב מעצמו והוא הרגיש שהוא עובד טוב יותר בעצמו ולכן הקליט את החלקים הווקאליים לבד. בתקליטים איתי השירה נראית הרבה יותר כרעיונות קבוצתיים במובן מסוים; כולם היו שם ואמרו 'הקו הזה עובד, או 'בואו נעשה את זה שוב', ואילו לפני כן היינו נכנסים לאולפן ושומעים את מה שכבר נעשה בלעדינו. אני חושב שלמעשה סוג כזה של יחס שיתופי כלפי כל מה שאנחנו עושים היה אחת הסיבות לכך שהלהקה תמיד נשארה נגישה ולא נדחפה לפינוק יתר. בקבוצה שבה יש רק כותב אחד או שניים, שאר חברי הלהקה צריכים ללכת לכל מקום שהם מובילים, אבל בג'נסיס ההשפעה של שלושת האחרים תמיד חזקה על מי שכותב. זה קצת כמו בקרת איכות; כולם צריכים להתרגש ממשהו לפני שאנחנו עושים את זה.

"זו הייתה תקופה קצת מוזרה למען האמת, הסוף עם פיטר. כי ידענו במשך שישה חודשים שפיט הולך לפרוש ועשינו חזרות במשך שלושה או ארבעה שבועות לפני שעיתונות המוזיקה קלטה את הסיפור. אני זוכר שנכנסתי לחזרה, לקחתי עיתון וראיתי לפתע את הסיפור בדפוס. הסתגלנו לשינוי והיינו בדרכנו כרביעייה, ופתאום היו כל המכתבים האלה בעיתונים 'ג'נסיס מתים! יחי ג'נסיס!' זה היה ממש מדכא כי היינו בכושר שיא, ידענו שאנחנו יכולים לעשות את זה והנה אנשים קראו שהכל נגמר ופשוט סגרו עלינו את הספר. זו הייתה תקופה נוראית.

אני מרחם על אמרסון, לייק ופאלמר במובן מסוים כי הם מייצגים את סוג הלהקה שהרבה אנשים חושבים שהיא - רוק פירוטכני עשיר - ולכן הם מקבלים הרבה קטילות בגלל זה. אני לא אוהב אותם במיוחד אבל אני כל כך מרחם עליהם. העניין הוא שלא משנה כמה אנשים יגידו שהם אוהבים להקה כשהיא מתחילה לנוע, ברגע שהם מקבלים אנשים מצליחים למדי, הכל מסתובב ואנשים מתחילים לקטול. אני מניח שזה בגלל שאתה יכול להגיד רק ככמות מסוימת של דברים טובים על להקה. בכל פעם שיש לנו אלבום אני חושב 'זה האחד שיקבל את הקטילה?', אבל למזלנו זה לא קרה.

פיט היה ללא ספק כוח במה רב עוצמה, אז בשבילנו להתגבר כל כך חזק בלעדיו היה מדהים. ממש לא ציפיתי שזה יהיה טוב כמו שזה היה. היה לי את כל הביטחון בעולם מבחינה מוזיקלית, אבל באמת לא הייתי בטוח איך נהיה על הבמה. שמעתי לראשונה את המתופף צ'סטר תומפסון כשהוא ניגן עם זאפה ולאחר מכן ראיתי אותו מופיע עם WEATHER REPORT. הוא היה הבחור הראשון ברשימה שלי, אבל הבחור האחרון שבאמת שאלתי. חשבתי: 'הוא אמריקאי שחור - הוא לא יהיה מעוניין לנגן איתנו'. אלפונסו ג'ונסון, חבר משותף שגם ניגן עם WEATHER REPORT, שכנע אותי להתקשר לצ'סטר בכל זאת.

אני חושב שהוא הסכים כי זו הייתה חריגה מכל מה שהוא אי פעם עשה בעבר. אני יודע בוודאות שהטוני וויליאמסים, האלפונסו ג'ונסונים ובילי קובהאמים כולם מסתכלים עלינו כי הם רואים אותנו די מצליחים ואת עצמם לא כל כך מצליחים והם רוצים לדעת איך זה נעשה. זה נכון: הם מוקסמים ממה שקורה בצד שלנו של הגדר".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.