רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 במרץ (4.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

פינת הציטוט היומי - והפעם מפי ג'ימי פייג': "הורדת קבצים? מעולם לא עשיתי את זה. תדמיינו את זפלין בלי עטיפות התקליטים. נורא!".

נפילה חופשית בארץ הפלאות: כשחברי דיפ פרפל החליטו להקים ביג באנד ולהתרסק מהבמה. ב-4 במרץ בשנת 1977 יצא תקליט בכורה לשני יוצאי להקת דיפ פרפל (הקלידן ג'ון לורד והמתופף איאן פייס) ביחד עם חברם הקרוב, הקלידן / זמר טוני אשטון. הם קראו לעצמם "פייס, אשטון, לורד" והתקליט שלהם נקרא MALICE IN WONDERLAND.

למרות שהסגנונות של חברי הלהקה היו מזוהים מאוד והשמות היו מוכרים לכל חובב מוזיקה, הצלילים שהושמעו על ידי חברי דיפ פרפל לשעבר היו חדשים ומרעננים לחלוטין. ההשפעה הכבדה של הרית'ם אנד בלוז, הרוק'נ'רול והבלוז בעבודתם של השניים הייתה תמיד ניתנת להבחנה במוזיקה של דיפ פרפל, אבל במסלולם הבא הם בחרו לעשות משהו שונה בתכלית. נראה היה שהם ביקשו להשתחרר מהכבדות המטאלית לטובת משהו שגורם לרגליים לזוז.

איאן פייס המתופף האט את עבודתו המהירה והווירטואוזית על מערכת התופים, מה שהביא לסגנון מודע יותר לקצב וגרובי במיוחד. ג'ון לורד, שתמיד נלחם בין האוריינט הקלאסי והבלוזי שלו, המשיך ללהטט בקלידים, אם כי אורגן ההאמונד שכה מזוהה איתו נשמע פחות מבעבר לטובת פסנתר וסינטיסייזרים. בטוני אשטון הם מצאו זמר עם קול בלוזי מחוספס ונכון. חוץ מזה, הוא היה חבר ממש קרוב של לורד.

יכול להיות שהשימוש בזמרות רקע ובחטיבת כלי נשיפה שלמה בא כהלם למעריצי דיפ פרפל המושבעים שציפו למוזיקה כבדה ומסורתית. בסופו של דבר, הקיום של הלהקה הסתכם בתקליט אולפן אחד וקומץ הופעות חיות, אבל הכל התחיל עם הכוונות הגדולות ביותר. כשדיפ פרפל התפרקה בשנת 1976, היו לאיאן פייס וג'ון לורד שתי אפשרויות: הם יכלו להקים להקה דומה לזו איתה הצליחו, או שהם יכלו ללכת לכיוון אחר לגמרי. המתופף הסביר זאת מאוחר יותר: "חשבנו שאם נמשיך לעשות את מה שעשינו קודם, זה ידמה לדיפ פרפל וזה לעולם לא יתקבל כמו שצריך. אז החלטנו לעשות משהו אחר לגמרי".

השניים עזבו מאחור את הצליל הדיסטורשני וראו את העשייה החדשה שלהם כהכלאה של להקות הבלוז, הרכבי הג'אז והביג באנדס עליהם גדלו בילדותם. המרכיב הסודי עבורם היה טוני אשטון. אשטון היה דמות שהייתה זמן רב במסלול הקריירה של דיפ פרפל. להקתו לשעבר, אשטון גארדנר ודייק, חלקה את אותו ניהול של דיפ פרפל. אשטון ולורד גם עשו יחד את התקליט FIRST OF THE BIG BANDS שיצא בשנת 1974. "טוני היה החיים והנשמה של המסיבה של כולם", אמר איאן פייס. "הוא אהב לשתות אבל הוא היה בחור נפלא ואף פעם לא הגזים עם זה".

ההרכב התרחב וכלל את הגיטריסט ברני מרסדן, שהגיע מלהקת BABE RUTH ובהמשך יהפוך לכוכב בלהקת ווייטסנייק, ואת הבסיסט פול מרטינז. התוצאה הייתה תמהיל של מוזיקת נשמה, פ'אנק ורוק משוחרר. והתקליט שלהם כלל כמה פנינים שהיו רחוקות שנות אור מהסאונד של דיפ פרפל. השיר GHOST STORY נכתב על ידי טוני אשטון והוא עוסק בתחושה של רדיפה, לאו דווקא על ידי רוחות רפאים אלא על ידי זיכרונות ותחושות פנימיות. שיר נוסף ומסקרן הוא SILAS & JEROME. מדובר בשיר שנכתב על רואי החשבון של הלהקה. טוני אשטון, שנודע בהומור שלו, בחר להקדיש שיר לאנשים שמנהלים את הכספים מאחורי הקלעים.

אחד השירים המזוהים ביותר עם טוני אשטון בתקליט הוא I'M GOING TO STOP DRINKING. השיר נכתב כמעט כנבואה עצמית אירונית. אשטון, שנודע בחיבתו למשקאות חריפים, כתב המנון בלוזי על הכוונה להפסיק, למרות שכולם ידעו שהסיכוי שזה יקרה נמוך מאוד.

אבל לאחר צאת התקליט התחילו הבעיות. טוני אשטון היה הפרונטמן המושלם במועדון קטן ואפלולי, אבל ייחוסם של איאן פייס וג'ון לורד גרם לכך שהלהקה החדשה הוזמנה לנגן על במות ענק, משהו שהוא התקשה להתמודד איתו מבחינה נפשית ומקצועית. איאן פייס נזכר בקשיים: "טוני היה מצוין במועדון קטן, עם 300 או 400 אנשים, כשהוא היה ממש קרוב אליהם ויכל לתקשר איתם. הוא היה נפלא בזה. על במה גדולה הוא לא היה טוב. ההופעות האלה שעשינו היו בסדר מוזיקלית, אבל טוני לא היה שם באמת".

השיא השלילי הגיע באפריל 1977, כשהלהקה הופיעה באולם ריינבאו הלונדוני. מה שהיה אמור להיות ליל ניצחון חגיגי הפך לאירוע מביך כשטוני אשטון נפל מהבמה כמעט מיד עם תחילת המופע ושבר את רגלו. איאן פייס תיאר את הרגע הלא נעים: "התאורה הייתה במקום הלא נכון והוא הלך ישר לתוך פיר התזמורת. גררנו אותו החוצה והוא עשה את ההופעה, אבל ברור שהוא לא הרגיש נהדר".

במגזין המוזיקה רקורד מירור פורסם על הופעה זו דיווח חסר רחמים: "הכוכב האמיתי של ההופעה היה דווקא הגיטריסט של הלהקה, ברני מארסדן, שגם יודע לשיר היטב. בלהקה יש את טוני אשטון, המוזיקאי של האנשים השתיינים, שהצליח למעוד מהבמה בעת עליית הלהקה להופיע. הוא נפצע בגבו וסבל מכאבים במהלך כל ההופעה. אולי זה גרם לכך שהוא מלמל חלק ממילות השירים. הוא היה במיטבו בשיר I'M GOING TO STOP DRINKING. האם זה איום או שמא זו הבטחה, טוני? עוצמת הקלידים של ג'ון לורד הייתה גבוהה מאוד. חטיבת כלי הנשיפה נשפה כהלכה ושתי זמרות הליווי, שילה וג'נט, שרו נהדר. איאן פייס העניק לקהל סולו תופים מסחרר שעינג את כל אוהבי דיפ פרפל. הלהקה ניגנה כמה שירים מהתקליט שלה MALICE IN WONDERLAND. זה היה ערב עם המון הבטחה אבל עדיין משהו שם לא נדבק. לא הייתה זרימה. גם מערכת ההגברה לא הייתה במיטבה. אבל עדיין מדובר בלהקה טובה מאוד".

הכתובת הייתה על הקיר עבור הלהקה. השלישייה אמנם התחילה לעבוד על תקליט שני באולפני מיזיקלאנד במינכן, אבל הבינה במהרה שזה פשוט לא יילך. איאן פייס סיכם את הסוף המר: "ג'ון ואני הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, 'המוזיקה נכונה, אבל אנחנו פשוט זורקים פה יותר מדי כסף. טוני לא התאים לדבר שכזה'". הלהקה התפרקה זמן קצר לאחר מכן, כשג'ון לורד ואיאן פייס יחברו בסופו של דבר לדייויד קוברדייל בלהקת וייטסנייק, שם ינגנו שוב לצד ברני מרסדן.

בעיתון טיימס נכתב בימים ההם בביקורת על התקליט של החבורה: "הקבוצה שואבת את שמה מהחברים הבולטים ביותר בה — המתופף איאן פייס, הזמר טוני אשטון והקלידן ג'ון לורד. פייס ולורד עבדו יחד במשך שמונה שנים עם דיפ פרפל, מהלהקות המובילות ברוק הכבד. אשטון, גם הוא ותיק בסצנת הרוק, תרם את כישרונו הווקאלי ללהקות פאמילי ואשטון, גארדנר ודייק. לפני שלוש שנים, אשטון ולורד שיתפו פעולה באלבום לא מוצלח במיוחד, תקליט שניתן למצוא כיום במחירי חיסול בחנויות. הניסיון שהשלישייה מביאה להרכב הוא יקר ערך. בפרט, אשטון מספק פרייזינג מצוין וקול מחוספס, שאולי ספוג באלכוהול. פייס השמאלי מיתן את התיפוף התזזיתי שלו ונגינתו, המזכירה את עבודתו באלבום MACHINE HEAD של דיפ פרפל, משתלבת היטב עם הבס הריתמי של מרטינז. ג'ון לורד, שתורם רבות למקצב הסוחף של המוזיקה, מראה נטייה גדולה יותר לרוק מאשר הנגינה המושפעת מהמוזיקה הקלאסית המאפיינת אותו בדרך כלל. אם יש חולשה ב-PAL, היא טמונה בגיטריסט מרסדן. לא שהגיטריסט אינו מיומן בנגינתו, אלא שגיטרת הבלוז שלו לא משתלבת היטב עם הסגנון של הלהקה. התוספת של זמרות ליווי וחטיבת כלי נשיפה נוטה לשפר ולפגוע במוזיקה בו-זמנית. השימוש בקולות הליווי לא עובד טוב ורק מפריע. מצד שני, חטיבת כלי הנשיפה (בהנהגת הסקסופוניסט האווי קייסי) ממלאת היטב פערים פוטנציאליים שונים ובמקרים מסוימים מוסיפה אלמנט זורם למוזיקה. זה הוא לא תקליט שיכבוש את המדינה בסערה, אך הוא ניסיון בכורה מספק מצד חבורה מנוסה של מוזיקאים אנגלים".

כשהחשמל של הנדריקס זרם בנהר הסיין. ב-4 במרץ בשנת 1967 נערכה הופעה של ג'ימי הנדריקס לצד להקת THE PRETTY THINGS בפריס. מסתבר שהקהל לא ממש אהב אותו שם בהתחלה.

הנה סולן ה-PRETTY THINGS, פיל מאי: "התיידדתי מאוד עם הנדריקס אחרי שנכחתי באחת מהופעותיו. זה היה לפני שעמדנו להופיע יחדיו בפריס – מקום שבו תמיד זכינו להופעות נפלאות, ואל ה-PRETTY THINGS התייחסו שם כאל מלכים. אמרתי אז לג'ימי: 'כשתגיע לפריס, כולם יפלו לרגליך. הם יעריצו אותך מאוד'.

הגענו להופיע שם ב-4 במרץ 1967, באיזושהי אוניברסיטה. זה היה מעין נשף סיום שנערך באולם מיושן וצפוף שהכיל כ-1,500 איש. אנחנו עלינו ראשונים וג'ימי עלה אחרינו. אני זוכר שחיכיתי בצד הבמה לאחר ההופעה שלנו כדי לצפות בו, אך לתדהמתי גיליתי מהר מאוד שהצרפתים פשוט התעלמו ממנו לגמרי. בסוף ההופעה שלו נותרו באולם כ-300 איש בלבד.

הוא היה מופתע ביותר ולא האמין למראה עיניו; כנראה שבראשו עדיין הדהדו המילים שנטעתי בו על ההערצה הרבה שיזכה לה בפריס. זה היה נראה כאילו 'עבדנו' עליו. אולם שלושה שבועות לאחר מכן, ג'ימי חזר לפריס והפעם 'קרע' את הקהל לגזרים מרוב שהיה טוב. מאז פגשתי אותו פעמים רבות במסיבות פרטיות בלונדון. שנינו היינו אנשים די ביישנים, לכן במקום ללכת לחדר המרכזי שבו כל האגואים התנגשו זה בזה, חמקנו למטבח; שם עישנו יחד ודיברנו על מוזיקה.

הייתה לנו שם גם ידידה משותפת, שנתמכה על ידי נסיך סעודי שמימן עבורה דירה. נהגנו ללכת אליה יחד ולצאת משם רק לקראת הבוקר. העניין עם ג'ימי היה שברגע שלא אחז בגיטרה – מצב רוחו הפך קודר. היה לו גם הרגל להביט תמיד כלפי מטה; הוא בקושי הישיר מבט לעיניים, וזה נבע מהביישנות שלו".

דיק טיילור, הגיטריסט של הלהקה, הוסיף: "מה שהכי זכור לי מאותו ערב הוא הרגע שבו ג'ימי ישב בחדר ההלבשה וניגן בגיטרה מבלי לחבר אותה למגבר – והצליל היה דומה למה שהפיק אחר כך על הבמה. הוא היה כל כך טוב. הקהל באותו ערב היה קטן יחסית, ואני זוכר שבאותו בניין פעלו עסקים נוספים, כמו מסעדה ואולם ריקודים".

היי, ישו, תפנה מקום: כשג'ון לנון החליט לבדוק למי יש יותר מעריצים. ב-4 במרץ בשנת 1966 פורסמה הצהרתו של ג'ון לנון, שהביטלס פופולריים יותר מישו.

השנה הייתה 1966, הריח של לונדון התערבב עם אדי המהפכה התרבותית, וארבעת המופלאים כבר מזמן לא היו רק להקה אלא תופעה חוצת יבשות. ב-4 במרץ של אותה שנה, העיתונאית מורין קליב פרסמה בעיתון LONDON EVENING STANDARD סדרת כתבות שביקשה לספר כיצד כל ביטל חי. כשהיא הגיעה לביתו של ג'ון לנון באחוזת קנווד, היא מצאה בחור צעיר, ממושקף וחד לשון שתהה בקול רם על עתיד האנושות. בתוך בליל המילים שלו, נזרק משפט אחד ששינה את ההיסטוריה, לפחות בגרסה האמריקאית שלה.

לנון הביט סביבו ואמר לקליב: "הנצרות תיעלם. היא תיעלם ותצטמק. לא צריך להתווכח איתי על זה. אני צודק ודבריי יוכחו כנכונים. אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו. אני לא יודע מי מאיתנו יילך קודם - רוק'נ'רול או נצרות. ישו היה בסדר אבל ההולכים אחריו היו אטומים ושגרתיים. אלו האנשים שמעוותים את כל זה והורסים את הנצרות עבורי".

באופן מפתיע, הקהל הבריטי המנומס קרא את השורות האלו, לגם מהתה שלו והמשיך הלאה. לא נרשמה שום רעידת אדמה ברחובות לונדון והשמיים לא נפלו. הבריטים הכירו את ההומור הציני והשכלתני של לנון והבינו שהוא מדבר על דעיכת המוסדות הדתיים ולא מנסה להכריז על עצמו כבן האלוהים. אבל אז הגיע חודש יולי, והטקסט הזה חצה את האוקיינוס היישר אל דפי מגזין הנוער DATEBOOK. פתאום כל הגיהנום התפרץ. בדרום ארצות הברית, באזור המכונה חגורת התנ"ך, המוני מעריצים לשעבר החלו לשרוף כל תקליט של הלהקה בכיכרות העיר. תחנות רדיו רבות הכריזו על חרם מוחלט והפסיקו לשדר את שירי הביטלס. הבלאגן היה כה גדול, שבוותיקן שלחו גינוי רשמי ולנון נאלץ לעמוד מול המצלמות בשיקגו, מזיע ומתוח, כדי להסביר שהוא לא השווה את עצמו לישו אלא רק דיבר על המציאות החברתית.

הסיפור השערורייתי הזה, שהתחיל בשיחה תמימה בבית לונדוני והסתיים במדורות של תקליטים באמריקה, מתואר בפירוט רב ומרתק בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!" - הספר חוקר לעומק את הדינמיקה של הלהקה מול העולם ומספק הצצה נדירה לכל אותם רגעים שבהם המוזיקה הפסיקה להיות רק צלילים והפכה גם למוקד של סערה פוליטית ודתית.

הפסנתר וקול הזהב של הבאנד נדם. ב-4 במרץ בשנת 1986 הסתיימו חייו של פסנתרן להקת THE BAND, ריצ'רד מנואל.

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-4 במרץ, בשנת 1986, העולם איבד את אחד הקולות הכי מרגשים שאי פעם בקעו מגרון אנושי. ריצ'רד מנואל, שהיה אז בן 42 בלבד, החליט שהגיע הזמן להוריד את המסך בפעם האחרונה. בחדר מספר 135 במוטל "קוואליטי אין" בעיר ווינטר פארק שבפלורידה, הוא נטל את חגורתו השחורה, כרך אותה סביב מוט וילון האמבטיה ושם קץ לחייו. באותו זמן הוא היה בעיצומו של סיבוב הופעות עם חבריו ללהקת THE BAND, ורק ערב לפני כן הוא עוד הספיק להלהיב את הקהל במועדון צ'יק טו צ'יק המקומי.

הדי הקהל האוהד כבר נמוגו מזמן והיה שקט מאוד בחדר של מנואל כשאשתו, ארלי, יצאה מהחדר כדי להביא אוכל. כשחזרה, היא גילתה את המחזה הנורא. צוותים רפואיים שהוזעקו למקום לא הצליחו להחיותו. מנואל לא השאיר אחריו מכתב פרידה, וחבריו ההמומים לא ידעו להסביר מה בדיוק דחף אותו אל הקצה באותו רגע ספציפי. בדיקה שנערכה לאחר מכן העלתה שהוא לא היה שיכור בעת המעשה, אך במהלך היממה האחרונה לחייו הוא השתמש בקוקאין. חבריו הקרובים ידעו היטב שאלכוהול וסמים היו מנה עיקרית וקבועה בתפריט שלו לאורך שנים, מה שגרם לבעיות נפשיות ופיזיות קשות.

מנואל היה הלב הפועם של THE BAND עוד מימיה הראשונים כלהקת הליווי של רוני הוקינס בשם THE HAWKS. הוא נולד בסטרטפורד שבאונטריו, קנדה, וגדל על מוסיקת גוספל ורית'ם אנד בלוז, מה שהעניק לו את היכולת לשיר בטון בריטון עמוק שהפך בשנייה לפלצט שובר לב. לאחר שנים ארוכות ומתישות בדרכים, בהן ליווה עם חבריו את בוב דילן בסיבוב ההופעות החשמלי והשערורייתי של 1966, הגיע הרגע הגדול שלו. בשנת 1968 יצא לשוק תקליט הבכורה של הלהקה, MUSIC FROM BIG PINK, שעורר סערה חיובית עצומה בעולם המוסיקה. העטיפה הציורית שצייר בוב דילן עטפה צלילים מיוחדים במינם שמנואל היה חלק בלתי נפרד מיצירתם.

הביקורות על התקליט היו נלהבות וההשפעה שלו על מוסיקאים אחרים הייתה כמעט מיידית. אריק קלפטון בכבודו ובעצמו נדהם מהמוסיקליות והפשטות הכובשת שנשמעה בין החריצים. קלפטון היה כל כך המום שהוא רצה לפרק את להקתו דאז, CREAM, וביקש להיפטר מהאגו המנופח שטיפח. הוא אפילו ניסה את מזלו וביקש להצטרף ללהקה כחבר מן המניין, אך קיבל תשובה שלילית מנומסת. רובי רוברטסון, הגיטריסט של הלהקה, סיפר לימים בספרו האוטוביוגרפי: "התקליט הזה התקבל היטב והפכנו להיות להקה שנותנת השראה למוסיקאים אחרים. ג'ורג' האריסון לא הפסיק לשבח את התקליט. זמן קצר לאחר מכן קיבלנו דיווחים שאריק קלפטון משכנע את כל מי שסביבו להקשיב לתקליט".

אבל למרות ההערכה העצומה מהקולגות, תקליטי THE BAND מעולם לא נמכרו במספרים שתאמו את המוניטין המפואר שלה, והסדקים הפנימיים החלו להופיע בשלב מוקדם. רובי רוברטסון החל להשתלט על כתיבת השירים ונטילת הקרדיטים, מה שעורר מרמור רב אצל מנואל ושאר החברים. העייפות הבלתי נמנעת מהחיים בכבישים והשימוש המוגבר בסמים הובילו אותם למבוי סתום. בשנת 1976 החליטו חברי הלהקה לסיים את דרכם המשותפת במופע פרידה מרהיב בשם THE LAST WALTZ, שיצא כאלבום וכסרט בבימויו של מרטין סקורסזה. רובי רוברטסון היה האיש שיצא מהפירוק במצב הטוב ביותר, בזכות התמלוגים השמנים על השירים שקיבל עליהם קרדיט. עבור מנואל, זה היה נראה כמו סוף הדרך. הוא ניסה למצוא נחמה כנגן בלהקת הליווי של הגיטריסטית בוני ראיט ובשנת 1979 אף נרשם למכון גמילה מאלכוהול.

מאז נשמע ממנו מעט מאוד, עד שהלהקה התאחדה מחדש בראשית שנות השמונים, הפעם ללא רוברטסון ועם ג'ים ווידר שהחליפו. החברים יצאו שוב לדרכים כדי להתחבר לקהל הוותיק שלהם, אך סיבוב ההופעות סבל מבעיות ניהוליות ותסכול רב. ריצ'רד מנואל, האיש שהחזיק את הנשמה של הלהקה בקצות אצבעותיו ובמיתרי קולו, הרגיש שהעולם סוגר עליו, עד שבבוקר ההוא בפלורידה הוא החליט שהשקט בחדר המלון פשוט חזק מדי עבורו.

ווטרלו - פעמיים! ב-4 במרץ בשנת 1974 יצא בשבדיה התקליט WATERLOO של להקת אבבא, כמו גם התקליטון עם שיר זה. וזה כחודש לפני שהלהקה זכתה עם השיר באירוויזיון בברייטון!

באותם ימים, הלהקה עוד ניסתה להבין מי נגד מי, והתקליט הזה, שהיה הבינלאומי הראשון של אבבא, היה כור היתוך של סגנונות, פאייטים והרבה תעוזה שוודית. סגנון הגלאם-רוק מבריטניה היה בשיאו באותה תקופה וזה ניכר לא רק בצליל אלא גם בתלבושות המנצנצות שאבבא אימצה. אחת החולשות של התקליט הייתה ההתעקשות של החברים לחלק את תפקידי השירה המובילים בצורה שווה בין הגבר לנשים. באותה תקופה זו הייתה התפלגות כמעט שווה בין המינים, אך במבחן הזמן, השירים שבהם ביורן אולבאוס תפס את המיקרופון הקדמי לא תמיד הזדקנו בחן. לעומת זאת, השירים שבהם אנייטה פלטסקוג ואניפריד לינגסטד הנהיגו את השירה הם אלו שהפכו לפנינים האמיתיות של היצירה. כן, למרות רצונם של שני כותבי השירים הראשיים של אבבא להציב את הגברות שלהם בקדמת הבמה, כמה מהשירים שהוקלטו במהלך הסשנים המוקדמים לאלבום עדיין מציבים את קולו של ביורן במרכז הפעילות.

העולם לא תמיד היה סבלני כלפי הלהקה. באותם ימים נשבה רוח של עוינות מצד מבקרי מוזיקה וקולגות, שניצלו כל הזדמנות כדי להמטיר פצצות על הרביעייה השוודית. השיר WATERLOO אפילו סומן כמטרה כמעט פלילית כשדווח לאגודת זכויות הביצוע כגניבה מוזיקלית של הלהיט BUILD ME UP BUTTERCUP, השיר המפורסם משנת 1968 של להקת THE FOUNDATIONS. המצחיק הוא שלא היו אלו היוצרים המקוריים שהתלוננו, אלא אדם פרטי שחש צורך עז לחשוף את מה שכינה חוסר המקוריות חסר הבושה של אבבא. ביורן ובני לא נשארו חייבים ומיהרו להמיס את ההאשמות הללו. בני אמר אז בביטחון: "אם השיר שלנו דומה לשיר ההוא, אז כך גם BABY LOVE של הסופרימס, שלכולם יש את אותו קצב".

מה חושבים המבקרים בשוודיה? בעיתון אקספרסן השוודי, המבקר האנס פרידלנד ניסה לתמרן בין הערצה לבין ביקורת קרה, ולעיתים אף סתר את עצמו בתוך הטקסט. הוא כתב אז: "למהדרין, זה כמובן חסר משמעות לחלוטין להביע דעה על התקליט הזה. העם השבדי הצביע כבר עבור אבבא והלהיט ווטרלו - וזהו. ברור שהתקליט יהפוך לרב מכר מפלצתי ובאנגלית. ההשפעות של אבבא ברורות, אם אלו הביץ' בויז או ליאון ראסל או שלאגרים גרמניים. בהתאם, אי אפשר להתלונן על המגוון. עם זאת, לא ברור היכן ביורן ובני עצמם עומדים בתערובת זו של סגנונות. ברור שהם חכמים. אבל מצדי, אני מעדיף לראות אישיות של מוזיקאי מאשר הפגנת הרב-גוניות הזו. ולשמוע קצת פחות את סינטיסייזר מוג ומלוטרון". אני יכול להבין את המבקר הזה כשאני שומע שיר כמו KING KONG SONG (המיותר מאד) ומיד אחריו בא HASTA MANANA המשתפך ואחריו MY MAMA SAID המסקרן.

התחושה בקרב חברי הלהקה הייתה שהם חייבים לפרוץ את גבולות המדינה הסקנדינבית. ביורן אולבאוס שחזר בשנת 1999 את אותן תחושות מוקדמות, כשטעם המרירות מהיחס המזלזל לעיתים עדיין ניכר בזיכרון שלו. הוא הסביר את הבחירה באירוויזיון כמהלך הישרדותי: "לו היינו בריטים, לא היינו צריכים לפנות לאירוויזיון. זו הייתה הדרך היחידה שבה יכולנו להגיע לקהל מחוץ לשבדיה ולגרום לאנשים להיות מודעים לכך שהייתה הלהקה הזו שנקראת אבבא, עם אנשים שיודעים לכתוב שירים".

מסתבר שהשיר WATERLOO לא תמיד נשא את שמו של הקרב המפורסם. השם המקורי של השיר היה בכלל HONEY PIE. סטיג אנדרסון, מנהל הלהקה, חיפש שם קצר וחזק שיהיה קל לזכור, ומצא את ווטרלו בספר ציטוטים. המילים משתמשות בקרב כמטפורה לבחורה שנכנעת לאהבה.

התקליט השלם יש גם את השיר HASTA MANANA שכמעט היה הנציג של הלהקה לאירוויזיון. באותה תקופה, בלדות היו ז'אנר המנצח בתחרות, ואבבא חשבו ללכת על בטוח (במיוחד אחרי שנכשלו שנה לפני כן בקדם-אירוויזיון עם RING RING הקצבי). בסופו של דבר הם החליטו לקחת סיכון עם הקצב המהיר של WATERLOO כדי לבלוט מעל כולם.

ויש בתקליט את HONEY HONEY, שיר פופ מתוק במיוחד שהיה הלהיט השני ממנו. בני ובניורן ניסו ליצור כאן משהו שיישמע כמו שיר של להקת בנות אמריקאית. באופן מפתיע, הגרסה המצליחה ביותר של השיר בבריטניה הייתה בכלל גרסת כיסוי של להקה בשם סוויט דרימז, שיצאה במקביל למקור.

למרות שהשיר WATELOO חוזר שוב ושוב על שמו של הקרב שסיים את ימי האימפריה של נפוליאון, הצרפתים לא נטרו טינה. בדיוק כמו שאר אירופה, הם הסתערו על חנויות התקליטים וקנו את התקליטון בכמויות אדירות (אחרי הניצחון באירוויזיון). כדי לחזק את הקשר, הלהקה אפילו הגדילה לעשות והקליטה גרסה מיוחדת של השיר בשפה הצרפתית, מה שהוכיח שהשוודית היא אולי שפת האם, אבל פופ היא השפה העולמית.

אבל רגע, כמה מילים על האירוויזיון - בכל זאת: כשהם פגועים משני כישלונותיהם הקודמים ב"מלודיפסטיבלן" (קדם האירוויזיון השוודי), חברי אבבא לא היו נלהבים במיוחד לנסות פעם שלישית את מזלם בתחרות. בשנים האחרונות, שיטת ההצבעה הקשוחה במלודיפסטיבלן נטתה לטובת חבר השופטים; הציבור אמנם הוזמן להביע את דעתו, אך דעות אלו מעולם לא הוכרו רשמית. מעל 80 אחוז מהצופים השוודים רצו בשנת 1971 ש-RING RING ינצח. חוסר שביעות הרצון של הציבור מהכישלון של זה במלודיפסטיבלן, בזמן שהשיר הפך ללהיט במצעדי הפופ ברחבי אירופה, עורר דיון רב בתקשורת, וניכר כי הטלוויזיה השוודית לקחה את הביקורת לתשומת לבה. לקראת המלודיפסטיבלן של 1974, הוכרז כי התחרות תחזור לשיטת שנות ה-60 של כעשרה חברי שופטים עצמאיים, אלא שהפעם הם יורכבו כולם מחתך רוחב אקראי של הציבור.

סטיג אנדרסון רצה ניסיון אחרון במלודיפסטיבלן והזדמנות לארבעת בני חסותו להופיע באירוויזיון. הוא ידע שתוכנית הטלוויזיה תעניק ללהקה חשיפה עולמית מעבר לחלומותיהם, בין אם ינצחו ובין אם לא. הוא העלה גם את הרעיון לתת ללהקה שם ראוי סוף סוף. השם "ביורן ובני, אנייטה ואנני-פריד" אולי היה מתאים לקהל המקומי, שכבר הכיר את ארבעת המבצעים ככוכבי סולו, אך בשאר העולם זה היה פשוט שם מסורבל ומייגע, במיוחד במהלך ראיונות עם עיתונאים זרים. לאחר שערבב את ראשי התיבות של חברי הלהקה, סטיג כתב לעיתים קרובות ABBA במזכרים ששלח ללהקה, וזה נדבק במהרה. הייתה רק בעיה קטנה אחת עם מיסוד האנגרמה: ABBA היה גם שמו של המותג המוביל בשוודיה לשימורי דגים. למרבה המזל, לאחר משא ומתן קצר, סטיג הצליח לרצות את חברת הדגים והם נתנו ל-ABBA, להקת הפופ, את ברכתם. למרות התנגדותו המשועשעת של בני שהלהקה כעת "תריח כמו שימורי דגים", השם נשאר.

הכיבוש המוזיקלי המרשים של ABBA סימן את הניצחון הראשון אי פעם של שוודיה בתחרות, אך הניצחון הציבורי של ביורן ובני היה סוג של אכזבה ברגע האמת. כשקייטי בויל המבולבלת, והתשושה בעליל, הכריזה על השיר המנצח, סטיג אנדרסון מיהר לבמה כדי לקבל את פרס כתיבת השירים והמשיך להודות לקהל העולמי במגוון שפות. למרבה הצער, זוג מאבטחים בריטים נוקשים מנעו משני הכותבים השותפים של סטיג להצטרף אליו מול קהל המיליונים. המאבטחים, שלא הבינו שביורן ובני גם הם הלחינו את השיר, אחזו בכוח בזרועותיהם של השניים, וסירבו לתת להם לעמוד מול הציבור שלהם. ביורן נזכר שמאבטח רשמי אחד אפילו קרא לו "שבדי טיפש", בעוד שבני הצליח להשתחרר במאבק ולזנק לבמה. הרביעייה התאחדה רק כשהלהקה נאלצה להופיע שוב כדי לבצע את השיר המנצח בפעם השנייה. ביורן הבין שהשינוי היה מונומנטלי: "ידעתי שקרה משהו שהוא נקודת מפנה כזו בחיי, שכמעט בלתי אפשרי לדמיין. חשבתי, 'העולם כמעט לרגלינו. יש לנו כל אפשרות שבעולם'."

הערה אחרונה: בנוגע לעטיפה הקדמית של התקליט שצולמה בטירת גריפסהולם בשוודיה – זהותו של האיש הלבוש כנפוליאון בונפרטה הייתה בגדר תעלומה זמן רב. בטעות הניחו שמדובר במנצח האירוויזיון של הלהקה, סוון-אולוף ולדוף, או אפילו במנהל הלהקה סטיג אנדרסון. למעשה, זה לא היה אף אחד מהם. מוזיקאי הסשנים, מייק ווטסון, בסיסט שניגן בקביעות בתקליטים המוקדמים של אבבא, הוא האיש המסתורי.

תגידו כן למיסטר סקווייר! ב-4 במרץ בשנת 1948 נולד בסיסט להקת יס, כריס סקווייר.

העולם קיבל מתנה רועשת במיוחד ב-4 במרץ 1948, כשנולד כריס סקווייר בלונדון. הוא לא היה סתם מוזיקאי אלא ענק, תרתי משמע, שהתנשא לגובה של מעל מטר תשעים והחזיק גיטרת בס של ריקנבאקר כאילו הייתה צעצוע. סקווייר הפך לדמות המרכזית בלהקת יס והיה היחיד שניגן בכל אחד מאלבומי הלהקה לאורך השנים (עד מותו ביוני 2015), אבל הדרך שלו לפסגה הייתה רצופה בניסויים מוזיקליים משונים.

עוד הרבה לפני שהעולם הכיר את הצליל המתוחכם שלו, סקווייר השתולל בשנת 1967 בלהקת THE SYN. יחד איתו ניגנו הגיטריסט פיטר בנקס והקלידן אנדרו ג'קמאן. הלהקה העלתה יצירה יומרנית בשם FLOWERMAN, שבה כל חבר להקה גילם פרח אחר. סקווייר, באופן אירוני למדי, קיבל את תפקיד הדשא. העלילה הייתה הזויה כמו שרק שנות השישים יכלו לייצר: הדשא עמד למשפט מול שאר הפרחים ונידון למוות, אבל בסוף הוא זה שחיסל את כולם. סקווייר לקח את תפקיד הדשא כל כך ברצינות, עד שבמהלך ההופעות הוא נסחף בטירוף ופצע את ג'קמאן, ששיחק ורד אדום וקוצני. ג'קמאן כנראה סלח לו בסוף, כי בשנת 1975 הוא היה זה שסידר את התזמורים המרהיבים בתקליט הסולו של סקווייר שנקרא FISH OUT OF WATER.

בשנת 1972, כשלהקת יס כבר הייתה כוח משמעותי בשמי המוזיקה, סקווייר נראה עייף אך מרוצה. הוא סיפר אז לעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו: ״סיבוב ההופעות האחרון שלנו בארה״ב היה הדבר הקשה ביותר שעשינו. אני הרגשתי שהסיבוב הזה היה ארוך מדי. מה שכן, הסיבוב גיבש אותנו מאד מוזיקלית. היינו חייבים להיות טובים שם כי בחלק מהזמן לא היינו הלהקה המובילה באותו ערב. זה היה מוזר לנגן בסיבוב הזה רק חומר ישן מהאלבום הקודם שלנו - THE YES ALBUM, שיצא לאור בסיבוב ההופעות הקודם שלנו. זאת כי התקליט FRAGILE עדיין לא יצא והקהל לא היה מגיב טוב אם היינו מפילים עליו שירים ממנו מבלי שיכיר".

הדרך של להקת יס לא תמיד הייתה סוגה בשושנים. באפריל 1981 פורסם ברקורד מירור ידיעה מרעישה: "למרות הכחשות רשמיות, נראה שלהקת יס התפרקה לגמרי. המתופף, אלן ווייט, והבסיסט, כריס סקווייר, מקליטים עם חבר לד זפלין בעבר, הגיטריסט ג'ימי פייג', באולפן הקלטות בברקשייר. נראה שהשלושה יקימו סופרגרופ חדשה. לפי מה שהובן, ווייט וסקווייר לא היו מרוצים מהגלגול האחרון של יס והצטרפו לפייג' כדי להקליט אלבום ולהקים להקה. הם עורכים חזרות מזה כמה חודשים אבל לא ברור אם הזמר, רוברט פלאנט, או הבסיסט, ג'ון פול ג'ונס, יצטרפו אליהם. פלאנט הופיע לאחרונה בכמה מקומות עם הרכב חדש, אבל לא בטוח אם זה יהיה פרויקט ארוך טווח שלו. חברת התקליטים וההנהלה של יס סירבו להגיב על פירוק הלהקה: 'לא שמענו על כך', אמר דובר חברת התקליטים 'אטלנטיק'.

מהמשרד של להקת יס נמסר ש'אין מה להגיב כרגע'. מצד שני, גם החברה של זפלין, SWAN SONG, לא יכלה לאשר שפייג' מצטרף לשני החברים של יס. טרבור הורן וג'ף דאונס, שפעלו לאחרונה ביס, ימשיכו כצמד 'הבאגלס', כי כשהשניים הצטרפו ליס, נותר לפי החוזה שלהם עוד אלבום אחד לעשות לחברת התקליטים ISLAND. העתיד של הגיטריסט סטיב האו לא ברור. הוא כנראה יהיה מעורב בהפקות ויעשה אלבום סולו. אולי הוא יצטרף לג'ון אנדרסון וריק ווייקמן. לפי מה ששמענו, הפירוק של יס בא בגלל אי שביעות הרצון של הורן ודאונס מהלהקה. כבר מתחילת סיבוב ההופעות נשמעו דיבורים נגד הגישה של דאונס ואורך הסולואים המוגזם שלו בהופעות. גם הורן נראה כאילו לא התאים מעולם ללהקה. ברור שהוא נראה ונשמע כך על הבמה כשיס הופיעה באנגליה. לא מזמן קם ההרכב הזה כשחבריו הצהירו לתקשורת שהם ממציאים מחדש את רעיון הלהקה ושהשותפות תהיה ארוכת טווח. כשהלהקה הופיעה בהאמרסמית' אודיאון, אמר הורן לקהל שהם עובדים על תקליט שני. עכשיו לא ברור אם זה ייצא בכלל ומה יקרה עם יס".

ההרכב המדובר עם ג'ימי פייג' זכה לשם הזמני XYZ, שפירושו היה אקס יס זפלין. פייג' חיפש כיוון חדש אחרי מותו של המתופף ג'ון בונהאם, וסקווייר עם ווייט נראו כמו השותפים המושלמים למסע. פלאנט אמנם הוזמן להצטרף לחזרות אך הוא בחר להישאר בחוץ כי המוזיקה נראתה לו מורכבת וטכנית מדי באותו שלב של חייו. בסופו של דבר הפרויקט התמסמס ונגנז, אבל חלק מהרעיונות המוזיקליים של סקווייר מאותן הקלטות מצאו את דרכם לתקליטים מאוחרים יותר. כריס סקווייר נשאר תמיד האיש ששמר על הגחלת, בסיסט עם נוכחות בימתית מחשמלת שהצליח להפוך כלי נגינה ליוצר של עולמות שלמים.

ואיזה מזל שזכיתי לפגוש אותו בלונדון, בשנת 2005, לשוחח עמו ולהודות לו על המוסיקה הנפלאה שהוא יצר.

הכסף מדבר והפרחים נובלים: כשפרנק זאפה החליט לעשות צחוק מהביטלס ומכל השאר. ב-4 במרץ בשנת 1968 יצא התקליט השלישי של להקת THE MOTHERS OF INVENTION. שמו הוא WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY.

העולם ראה אז בפרנק זאפה את נביא הפריקים. עם השיער הפרוע והשפם המזוהה, רבים היו בטוחים שהאיש מתחזק דיאטה קבועה של חומרים אסורים, אך המציאות הייתה הפוכה בתכלית. זאפה היה איש עבודה נוקשה שתיעב סמים ואף אסר על חברי להקתו להתקרב אליהם. הוא ראה בהיפים חבורה של צבועים שמחפשים תירוץ להתבטל, ובזמן שהם חלמו על סן פרנסיסקו, הוא עבד מסביב לשעון באולפן. כך נוצר גם התקליט הזה.

זה החל בכלל כפרויקט משותף עם הקומיקאי לני ברוס. הרעיון הראשוני נשא את השם OUR MAN IN NIRVANA, וחברת התקליטים לחצה על זאפה להלחין מוזיקה לקטעי הדיבור של ברוס. זאפה סיפר מאוחר יותר כי "חברת התקליטים רצתה, בשנת 1966, שאקח הקלטות של לני ברוס כשהוא מדבר, ואכתוב להן מוסיקה, שתצא כתקליט משותף של לני והאמהות. אבל אז חשבתי על זה ולא ראיתי צורך בהשמת מוסיקה לרעיונות שלו". בסופו של דבר, הרעיון השתנה למה שהפך לאחד התקליטים המשפיעים והמקוריים יותר שיש.

למרות שהקרדיט ניתן ללהקה שלמה, זאפה היה הדיקטטור הבלתי מעורער באולפן. הוא טען שנים לאחר מכן כי "אני לא חושב שדון פרסטון, קלידן הלהקה, ניגן בכלל בתקליט הזה. רוב האנשים בלהקה לא יכלו לנגן את המוסיקה שכתבתי, באופן נכון. גם ג'ימי קארל בלאק לא ניגן כלל תופים בהקלטות אלא רק שר קצת פה ושם. אני הייתי הבסיסט בהקלטות". עם זאת, היסטוריונים של מוזיקה שבדקו את סרטי ההקלטה גילו שחברי הלהקה דווקא היו מעורבים הרבה יותר ממה שזאפה רצה לזכור או רצה שאחרים ישכחו, והקלטות הג'אם מהסשנים מוכיחות שג'ימי קארל בלאק ודון פרסטון בהחלט היו שם. ועוד איך.

אחד הסיפורים המשעשעים ביותר סביב התקליט היה המאבק על העטיפה. זאפה רצה לעשות פרודיה חסרת רחמים על העטיפה של SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND של הביטלס. הוא אפילו הרים טלפון אישי לפול מקרטני כדי לבקש רשות. מקרטני, במקום לתת את ברכת הדרך, הפנה אותו לעורכי הדין שלו. העניין גרר עיכוב של חודשים רבים במשא ומתן מתיש, ובסופו של דבר חברת התקליטים MGM נבהלה והחליטה להפוך את העטיפה. מה שהיה אמור להיות בפנים - שיהיה בחוץ ולהיפך. דרך אגב, מקרטני הודה שהאלבום הראשון של זאפה וחבריו, FREAK OUT, היווה השפעה ברורה על יצירת סרג'נט פפר.

גם הצנזורה לא טמנה ידה בצלחת. חברת התקליטים חששה מהתכנים הפרובוקטיביים וקיצצה קטעים שלמים ללא ידיעתו של זאפה. הוא שיתף בתסכולו ואמר כי "הבאתי לחברה את סליל המאסטר וקיבלתי ממנה תקליט דמו, שאוכל להקשיב לו בביתי. אז הקשבתי והתעצבנתי לגלות שהם חתכו משם כל מיני משפטים חשובים. התלוננתי ופה החל תהליך משפטי נגד החברה, שבסוף הסכימה להוציא את התקליט כמו שהוא בארה"ב. אבל אותה חברה דאגה לשלוח לאירופה מאסטרים מצונזרים, כך שהקהל האירופאי לא קיבל אותנו כמו שרציתי". השיא היה כשזאפה קיבל בהולנד את פרס EDISON היוקרתי על התקליט, רק כדי לגלות שמדובר בגרסה המקוצצת. הוא החזיר את הפרס בזעם וטען שזה לא התקליט שהוא יצר.

אבל אפרופו "לא התקליט שהוא יצר" - כשהתקליט הזה יצא לראשונה בפורמט של דיסק, רבים התחלחלו לגלות שהערוצים של הבס והתופים הוקלטו מחדש. זה הפך את כל היצירה למעוותת. זאפה תירץ זאת בזמנו כי הסליל המקורי שהוחזר אליו, אחרי שנים של מאבק משפטי, נפגם בערוצי הבס והתופים. אז הוא החליט לעשות רמיקס שונה לגמרי. רק שנים לאחר מכן - הפלא ופלא - יצאו בדיסק וגם בתקליט - הגרסאות המקוריות, עם הבס והתופים המקוריים.

בכל אופן, המוזיקה עצמה, בפורמט המקורי שלה, הייתה בליל גאוני של רוק, אוונגרד ושימוש בטכניקת MUSIQUE CONCRETE. הקטע הפותח ARE YOU HUNG UP כולל הופעת אורח של אריק קלפטון, שפשוט נקלע לאולפן. זאפה נזכר שקלפטון היה בניו יורק, כשבא להופיע שם עם CREAM, "אז הזמנתי אותו לאולפן לדבר למיקרופון". קלפטון שנשמע אומר כמה פעמים את שם הקטע, הוסיף כי "זאפה ביקש ממני להישמע בדיבור כמו אריק ברדן (סולן האנימלס) על אסיד. אז ניסיתי לעשות כך".

השיר WHO NEEDS THE PEACE CORPS הוא סאטירה נוקבת על הצעירים שנהרו לשכונת הייט אשבורי רק כדי להרגיש חלק ממשהו, כשהם שרים על כך שיעזבו את הלימודים ויהפכו להיפים מזויפים. זאפה: "האנשים ששרנו עליהם פה לא רצו במקור למחות נגד משהו. הם פשוט רצו לעזוב את המעמד הנוח שהם היו בו במעמד הבינוני. הם רצו חופשה מזה, עם בגדים אחרים. הם רק רצו ליהנות ממה שקורה בהייט אשבורי".

אחר כך מגיע השיר CONCENTRATION MOON שמדבר על מחנות הסגר שהממשלה האמריקאית בונה ליפנים במהלך מלחמת העולם השניה. זאפה: "והייתה האמונה אז בסיקסטיז שאנשים שהממשלה לא תאהב - יושלכו למחנות האלו. לא רק היפים. כל מי שלא יזרום עם הדרישה הנוקשה שלהם". ואם זה לא מספיק, אחר כך מגיע השיר העגמומי, MOM &DAD. זאפה: "השיר הוא על זוג ממעמד הביניים שאחד מילדיו מודיע שהבת שלהם נרצחה בפארק על ידי שוטר רק כי שכבה שם להנאתה על הדשא עם היפי. וההורים אומרים, 'נו טוב, זה הגיע לה כי התנהגה כך'..." ואני חושב שזה השיר הכי עצוב שאי פעם כתבתי. הייתי עצוב כשכתבתי את זה. לצערי, זה יכול לקרות גם בעתיד ולא רק בארה"ב - אלא בכל מקום". על הדרך - בתחילת מאי 1970נהרגו ארבעה סטודנטים מירי של המשמר הלאומי באוניברסיטת קנט סטייט. שניים מהם השתתפו בהפגנה שם נגד כיבוש ארה"ב את קמבודיה. שניים אחרים ביקשו ללכת לכיתה שלהם.

אחר כך יש את TELEPHON CONVERSATION ואחריו BOW TIE DADDY בו זאפה שר דרך כוס קפה מפלסטיק, אחרי שהסיר ממנה את התחתית ושר לתוכה כמגפון. זה עוד שיר על הורה שלא איכפת לו שהילד הסורר שלו נהרג כי התערבב עם היפים. זה מוביל אותנו ל-HARRY,YOU'RE A BEAST. בשיר הזה זאפה מגלם את הארי ובסיסט הלהקה, רוי אסטרדה, מגלה את מאדג' שהארי כופה את עצמו עליה. מעניין לדעת שאסטרדה נכלא לשנים רבות לאחר שנמצא אשם בפדופיליה. בכל אופן, זאפה סיפר על השיר: "זה מדבר על היחס של ההורים כלפי סקס. זה בא להסביר למה אותם הורים מרגישים את מה שהם מרגישים כלפי ילדיהם".

השיר ABSOLUTELY FREE הושפע ממשפט שזאפה ראה על פוסטר והוא לועג לחופש המדומה של התקופה. ברור שבזמנו גם שיר זה צונזר עם משפטים כמו FLOWER POWER SUCKS שקיבלו פירוש מוטעה. בשיר FLOWER POWER, שחותם את הצד הראשון, המילים המקוריות כללו אמירות חריפות נגד המשטרה שחברת התקליטים ניסתה להשתיק. השיר בא כפרודיה גם על השיר HEY JOE, שמתאר גבר שהרג את אהובתו לאחר שתפס אותה מתעסקת עם גבר אחר. אצל זאפה - הגיבור לא אוחז באקדח אלא בפרחים וחלומו זה לנגן בלהקת רוק ולרקוד בבוץ. זה אולי הרגע הכי עוקצני של זאפה בנוגע לראייתו את התנועה ההיפית. והצד נחתם עם עם HOT POOP - קטע קצרצר ואוונגרדי ששמו נלקח מסרט פורנו-רך שעשה זאפה עוד בשנת 1965.

למרות כל המכשולים, WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY הגיע למקום ה-30 במצעדים בארצות הברית וזכה לשבחים מקיר לקיר. המגזין רולינג סטון קבע שמדובר באחד התקליטים המתקדמים ביותר שנוצרו אי פעם. זאפה הוכיח שאפשר להיות הכי רחוק מהמיינסטרים ועדיין לכבוש אותו, כל זאת בזמן שהוא לובש שמלה ושם קוקיות בשיער שלו.

יום הולדת לבסיסט שהציל את מטאליקה אך סבל ממנה רבות. ב-4 במרץ בשנת 1963 נולד הבסיסט של מטאליקה, ג'ייסון ניוסטד. רבים חשו שהוא היה בר המזל בלהקה, אך הוא במהרה חש אחרת...

מאז כניסתו ללהקת מטאליקה בשנת 1986, היה ניוסטד "הילד החדש" שספג השפלות חוזרות ונשנות מצד חברי הלהקה האחרים, שנהגו להקניט אותו. אחד הרגעים המשפילים ביותר היה במהלך העבודה על האלבום ...AND JUSTICE FOR ALL, אלבומו המלא הראשון איתם; במהלך שלב המיקסים, החליטו המתופף לארס אולריך והסולן-גיטריסט ג'יימס הטפילד להנמיך את עוצמת הבס עד למינימום. שם האלבום אומר "וצדק לכולם..." - כשבפועל? בלהקה לא נעשה אז צדק לכולם!

ניוסטד המשיך לחרוק שיניים בלהקה עד שהגיעה נקודת האל-חזור. זה לא היה משא ומתן – ניוסטד החליט שהוא עוזב את מטאליקה. זהו זה, לא עוד. במובן מסוים, לניוסטד מעולם לא נסלח על כך שהיה הנהנה העיקרי מהנסיבות הטרגיות שהביאו אותו ללהקה מלכתחילה – מותו של הבסיסט הקודם, קליף ברטון, בתאונת דרכים במהלך סיבוב הופעות. לאורך זמן, עובדה זו הייתה מקור הטינה של שאר חברי הלהקה כלפיו. הטפילד, אולריך ובמידה פחותה גם הגיטריסט קירק האמט, ניצלו הזדמנויות רבות מדי כדי להעניש את ניוסטד, כמו ילד רע שראוי להצלפות. העובדה שהוא מעולם לא היה שותף מלא בלהקה פירושה שכאשר קמו פלגים בתוכה, המספרים תמיד היו נגדו – אחד מול שלושה. ג'יימס הטפילד לא העלה בדעתו להעניק לניוסטד סמכות רבה יותר, וזה נאלץ לבלוע את גאוותו; הוא עשה זאת כל עוד נראה היה שהוא מתפשר על כבודו או על זהותו האישית. ניוסטד היה התגלמות ה"שחקן השכיר" – במהלך 15 שנים, שמו הופיע בקרדיטים של שלושה שירים בלבד, וכך הוא לא זכה ליהנות מתמלוגי הכתיבה.

אך כשהצורך של ג'יימס הטפילד בשליטה מוחלטת חלחל גם אל מחוץ למתחם של מטאליקה, ניוסטד מצא את עצמו נחנק. הטפילד לא הרשה לבסיסט לנגן עם הרכבים אחרים, וניוסטד החל לחוש תרעומת כלפי אדם שבעבר לא רק העריך, אלא אף העריץ כאליל. בשלב זה המשחק נגמר. "ככל שהלהקה הפכה לפופולרית יותר, נדחקנו ממנה," אמר ניוסטד. "זה כבר לא הרגיש אותו דבר עבורי. מאז שעזבתי עשיתי מוזיקה עבור אחרים. מעולם לא הפסקתי, וגם לא אפסיק. אני מנגן בתופים יותר ממה שלארס מנגן בכל יום מזורגג בשבוע. אני מנגן מוזיקה כל הזמן. זה הקטע שלי".

היו גם בעיות פנימיות אחרות במטאליקה, כשג'ייסון ניוסטד היה שרוי בתערובת של ייאוש שקט ובוז יוקד. על רקע מערכת היחסים המורכבת בין הטפילד לאולריך, שנראתה טעונה מהרגיל, החליטה ההנהלה לשכור עזרה מקצועית של פסיכולוג חיצוני. כפי שקרה עם דברים רבים אחרים ב"מכונה" של מטאליקה, ניוסטד לא שותף בהחלטה. כשנכנס לחדר 627 במלון ריץ קרלטון בסן פרנסיסקו כדי להודיע לעמיתיו שמהרגע הזה הוא יכונה בעיתונות כ"בסיסט מטאליקה לשעבר", הוא הופתע לגלות שארבעה אנשים מחכים לבואו: שלושת המוזיקאים ואיתם מאמן לשיפור ביצועים. הוא לא אהב את מה שראה.

ניוסטד משחזר: "שאלתי 'מי זה ומה הוא עושה כאן?' ופניתי אליו: 'סלח לי אדוני, אני לא מכיר אותך ואתה לא מכיר אותי, אתה לא מכיר את הלהקה שלנו ואין לך שום קשר לכל זה, אז אני רוצה שתעזוב. אני לא מנסה להיות גס רוח, אבל עוף מפה לעזאזל'. הוא יצא מהחדר והקשיב מהחדר הסמוך להודעת הפרישה שלי. החלטנו לקיים פגישה נוספת שבוע לאחר מכן, והוא היה שם שוב! איש שלא חווה דבר ממה שעברנו, אפילו לא שנייה אחת. הוא לא היה שם איתנו, ולא היה לו מקום להיות שם".

ניוסטד בחן את המציאות בסביבת הלהקה והרגיש בטוח עוד יותר בהחלטתו לעזוב. העובדה שארבעת הגברים, שחלקו חיים אינטימיים ואינטנסיביים כל כך, לא יכלו פשוט לדבר זה עם זה ללא מתווך, הייתה אחד הדברים שהכעיסו אותו יותר מכל. "לא יכולנו פשוט לדבר על זה? רמזתי לכולם מה עשוי להיאמר בשיחה שלי איתם שלושה חודשים לפני שהודעתי על העזיבה. אף אחד מהם לא התקשר לשאול 'אחי, אתה בטוח? אתה לא חושב שאנחנו צריכים לשמור על הלהקה מאוחדת?'... כולם פאקינג ידעו. אף אחד לא ניסה לעצור אותי".

את מקומו של ניוסטד תפס הבסיסט רוברט טרוחיו. הפצעים בין ניוסטד למטאליקה הגלידו בסופו של דבר, כשהוזמן לעמוד איתם על הבמה, לשאת נאום ולנגן בטקס הכניסה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 2009.

גם זה קרה ב-4 במרץ. עולם המוזיקה תמיד ידע לספק דרמות שלא היו מביישות אף טלנובלה בשעות השיא. בין אם מדובר בכוכבים שמתעוררים מתרדמת, מאבקי ירושה מכוערים או מבקרים שבדיים עם מצב רוח קרבי. חזרתי אחורה בזמן כדי לדוג את הסיפורים הכי עסיסיים מהארכיון.

הגולש שגנב מצ'אק ברי (והחזיר בריבית)

השנה הייתה 1963, ולהקת הביץ' בויז שחררה את התקליטון החדש שלה עם השיר SURFIN' USA. המילים נשמעו כמו מדריך תיירות מפורט לחובבי גלשנים, אבל המוזיקה נשמעה בדיוק, אבל בדיוק, כמו הלהיט SWEET LITTLE SIXTEEN של צ'אק ברי. כן, בריאן וילסון רצה ליצור המנון שיחגוג את סגנון החיים הקליפורני, אך הוא שכח פרט קטן: לבקש רשות מצ'אק ברי.

באותה תקופה ברי שהה בכלא בגלל עבירה של הובלת קטינה מעבר לגבולות המדינה ללא אישור, והביץ' בויז החליטו להוציא את השיר כמחווה. כשברי שמע על כך, הוא איים בתביעה והלהקה מיהרה להעניק לו את רוב התמלוגים ולרשום אותו כמלחין הבלעדי. באופן אירוני, דניס וילסון היה חבר הלהקה היחיד שבאמת גלש, בעוד ששאר החברים העדיפו לשיר על גלים מאשר לרכוב עליהם. השיר פתח עם נגינת הגיטרה של קארל וילסון, שניסה לחקות את הסאונד המהדהד של דוואן אדי, והפך לאחד השירים המצליחים ביותר של אותה שנה.

הגירושין והמוות שזעזעו את המצעדים

הקפיצה קדימה בזמן מביאה אותנו לסיפורים קצת פחות שמחים. בשנת 1979 עולם המוזיקה נפרד מהזמר מייק פאטו, שהיה חלק מהרכבים כמו PATTO וספוקי טות'. הוא נכנע למחלת הלוקמיה כשהוא בן 36 בלבד. באותה שנה בדיוק, רנדי ג'קסון, הצעיר מבין האחים של הג'קסון 5, כמעט סיים את חייו בתאונת דרכים מחרידה ליד לוס אנג'לס. הוא שבר את שתי רגליו והרופאים נלחמו על חייו בקרב שהסתיים בנס.

עשור לאחר מכן, בשנת 1990, ביל ווימן מהרולינג סטונס הצליח להרים לא מעט גבות. הוא הודיע על פרידה מאשתו, מנדי סמית', לאחר תשעה חודשי נישואין בלבד. כשהזוג התחתן, הפער היה בלתי נתפס: הוא היה בן 52 והיא הייתה בסך הכל בת 18. הנישואין הללו הפכו לאחד הנושאים המדוברים ביותר בצהובונים של אותה תקופה.

המבקר השבדי שלא עשה הנחות ללד זפלין

בשנת 1973, להקת לד זפלין הייתה בשיא כוחה, אבל לא כולם התרשמו מהרוק הכבד שלהם. כשנחתו בגטבורג שבדיה, הם פגשו את המבקר ברט גרן מהעיתון 'גטבורג פוסטן', שכתב ביקורת קטלנית במיוחד: "לחוות את הופעתה של להקת לד זפלין היה כצפייה במערבון איטלקי רע מאד. או כמו לחוות סקס נטול ארוטיקה או אהבה. כי המוזיקה שהלהקה ביצעה הייתה קרה וקשה. זה היה מופע נטול תחושה ולמעשה הגרוע ביותר שהיה עד כה באולם זה. זה היה מדכא לראות את הקהל השבוי קורא ללהקה להדרן מבלי להבין את מה שקורה. לד זפלין הצליחה להרוס על הבמה גם את השירים שלה שאהבתי. אולי הלהקה נהייתה כל כך גדולה שהביקורת העצמית שלה נפגעה לאחרונה".

באותו זמן, הלהקה הייתה עסוקה בשבירת שיאי נוכחות בארצות הברית, אך נראה שהקור השבדי חדר גם לאולם ההופעות והשאיר את המבקר המקומי מאוכזב וזועף.

באדפינגר: הטרגדיה, ההקלטה והתביעה

הסיפור של להקת באדפינגר בשנת 1974 הוא שילוב של חוסר מזל ותאוות בצע. כשהלהקה הגיעה, חבריה גילו שמערכת הקלטה עם ​​16 ערוצים הייתה מחוברת לבמה, והם החליטו להקליט את המופע. כריס למברט, אז כתב בעיתון מקומי, נכח שם וסיפר: "הם הודיעו שההופעה מוקלטת לאלבום חי. הלהקה עלתה, אבל בסופו של דבר היא נאלצה לנגן בלוז ג'אם במשך כמעט ארבעים דקות בזמן שתיקנו שם את כל המיקרופונים האלו שלא עבדו. ואז הם עשו סט ממש ארוך עם הרבה הדרנים. אחר כך הלכנו אל מאחורי הקלעים... הם היו ספוגים בזיעה. פיט האם ישב לבדו על כיסא וניגשנו אליו והצגנו את עצמנו. הוא לחץ את הידיים שלי ואמרתי, 'פיט, זו גולת הכותרת של הקריירה שלי עד כה. אני מאוד אוהב את המוזיקה שלך'. הוא אמר, 'תקשיב, כבוד הוא לי שאתה אוהב את המוזיקה שלנו'. ואז הוא חיבק אותי ואת אבא שלי שבא איתי". הלהקה האזינה לחלק מהקלטות המופע מאוחר יותר באותו לילה ולא היו שמחים מהתוצאה. היו הרבה בעיות טכניות וחלק מהשירים בוצעו בצורה מרושלת.

ההקלטה מאותו לילה במועדון AGORA נשארה במגירה במשך שנים בגלל ביצועים מרושלים ובעיות סאונד, עד שצצה בשנת 1989 תחת השם DAY AFTER DAY - BADFINGER LIVE. מסתבר שהגיטריסט, ג'ואי מולאנד, שמר על סליל ההקלטה אצלו ודרש לקבל לידיו את כספי התמלוגים מהמכירות כדי לחלקם ליורשים של פיט האם וטום אוונס (שהתאבדו) ומייק גיבינס שחי אז. מסתבר שהבטחות לחוד ומעשים לחוד; מולאנד אסף את כספי התמלוגים ולא שלח כסף מזה שהגיע לשאר. זה הגיע לתביעות נגדו בבית המשפט.

השופט בתיק לא חסך במילים קשות כלפי מולאנד: "על פי ההסכם בכתב מולאנד התחייב, בין היתר, שהוא היה הבעלים הבלעדי של כל זכויות בהקלטות, ושהיו לו הזכות, הכוח והסמכות המלאה להיכנס להסכם הוצאת המוצר וכי הוא הבטיח את הסכמתם בכתב של כל המוזיקאים שהופיעו שם. ובכן, מר מולאנד לא היה הבעלים היחיד והבלעדי של זכויות בהקלטות, והוא לא השיג את הסכמת כולם בכתב. הוא לא התייעץ עם אף אחד לפני שנכנס לעסקה עם חברת התקליטים להוצאת הדיסק. יש למתוח ביקורת על הדרך שבה הוא התמודד עם התמלוגים מההקלטה. הוא אמר לי שהוא תמיד התכוון שהלהקה תשותף בתמלוגים. אני לא מקבל את זה. הוא לא ניסה לחלוק חלק מהתמלוגים האלו עם חברים אחרים של הלהקה או לתת דין וחשבון. אני סבור כי מר מולאנד (בעידודה של אשתו) שכנע את עצמו, בהתחשב בכך שהיו ברשותו הקלטות במשך יותר מ-15 שנה, שהוא עשה את כל העבודה כדי להפיק הקלטה ניתנת למכירה, וכי חברי הלהקה יקבלו תמלוגי הוצאה לאור. אני רואה בהתנהלותו של מר מולאנד חמורה".

הסוף של פוליס וההתחלה החדשה של סטיב ווינווד

בשנת 1984, להקת פוליס הגיעה לסוף הדרך במלבורן, אוסטרליה. סיבוב ההופעות של התקליט SYNCHRONICITY היה מתוח במיוחד. הגיטריסט אנדי סאמרס תיאר את התחושה הקשה של הפירוק:

"אני זוכר את הסצנה מאחורי הקלעים שלאחר ההופעה הזו. זה היה כמו סוג של הזיה. אנשים רבים ניגשו אלינו, מתלהבים על הלהקה ועל ביצועי השירים, מתנשפים כמה נהדר זה חייב להיות עבורי בלהקה, אבל הרגשתי שאני טובע בים של משהו קרוב לסגידה ורק לחייך בחזרה ולהגיד, 'כן... נהדר... תודה', מתוך ידיעת האמת העגומה שהם לא יודעים שהם צפו בהופעה האחרונה. התחושה למחרת הייתה של מציאות שחורה ובלתי מובנת. עליתי על מטוס וטסתי לבד לסרי לנקה לכמה שבועות בתקווה לעשות מדיטציה לגבי השלב הבא, אבל החופים הלבנים רק הדגישו את תחושת הניכור. חזרתי לאנגליה, מדוכא אחרי שנים בלתי פוסקות של סיבובי הופעות ברחבי העולם, והתחלתי לנוע בין לוס אנג'לס, ניו יורק ולונדון כאילו אני מקווה להכות שורשים אי שם. בסופו של דבר התחלתי להקליט אלבום סולו, והאקט של לעשות מוזיקה ולהיות שוב באולפן הרגיש כמו הצעדים הראשונים של ריפוי ומציאת הכיוון קדימה".

הרבה לפני כן, בשנת 1967, גם סטיב ווינווד החליט שהגיע הזמן לעזוב את להקת ספנסר דייוויס גרופ. במגזין מלודי מייקר דווח כי הוא ואחיו מאף פורשים בשיא. כך נכתב בעיתון: "לאחר שלוש שנים של שמועות הגיע הרגע הבלתי נמנע של סטיב ווינווד לפרוש. מעריצי הלהקה הבריטים יזכו לראות את סטיבי בפעם האחרונה עם הלהקה בסיבוב ההופעות שלה, לצד להקת ההוליס, מה-11 במרץ ועד השני באפריל. מנהל הלהקה אמר לעיתון: 'סטיב בהחלט עוזב לאחר הסיבוב ההוא ולא מתכנן להמשיך לעבוד כנגן. הוא רוצה להתעסק בכתיבת שירים ומוזיקה לסרטים. ספנסר ישיג מחליפים ויהיו שני אנשים שיצטרפו ללהקה במקום סטיב, כי קשה להחליפו באדם אחד. הוא עוזב את הלהקה אבל נשאר ביחסים טובים עם ספנסר'...". באמצע גיליון זה של המלודי מייקר פורסמה גם כתבה ובה ווינווד הסביר את סיבתו לפרישה: "נהניתי מכל מה שעשיתי עם ספנסר אבל לאחרונה חשתי שההנאה עזבה אותי אז החלטתי לפרוש. אני כותב כרגע מוזיקה לסרטים ויש לי דד-ליין בעניין. למעשה, גם השיר I'M A MAN נכתב על ידי לסרט אמריקני אבל בסוף מצא את דרכו לתקליטון של הלהקה, שאין לי יותר מה לתת לה. אין בי שום חרטה ואשמח לראות שספנסר מצליח להתקדם הלאה בלעדיי. חשתי כבול באופן בו ניגנתי בלהקה והרגשתי שאנחנו לא ממש להקה. לכל אחד מהחברים היו רעיונות שלא השתלבו יחדיו כלהקה. אני חושב שלהקה אמיתית צריכה לגור ביחד ולאכול ביחד וממש להכיר. לפני חצי שנה התחלנו פתאום להתרומם אבל לפתע הכל נמוג. יש לי כבר תכנונים ללהקה חדשה, בה אהיה שווה בין שווים".

קורט קוביין והתרדמת ברומא

במרץ 1994, העולם עצר את נשמתו כשקורט קוביין מנירוונה נמצא מחוסר הכרה במלון ברומא. השילוב של שמפניה והתרופה ROHYPNOL שלח אותו לתרדמת עמוקה שנמשכה עשרים שעות. למרות שהצליח להתעורר ולתקשר עם הסביבה, האירוע הזה סימן את תחילת הסוף העצוב שלו חודש לאחר מכן.

פרידה מאלן קרטרייט

אסיים במחווה לבסיסט של פרוקול הארום, אלן קרטרייט, שהלך לעולמו בשנת 2021 בגיל 75.הוא היה חבר בלהקה משנת 1971 ועד 1976. בן 75 במותו. קרטרייט ניגן בארבעה אלבומים כולל ההופעה הידועה שיצאה באלבום עם התזמורת הסימפונית של אדמונטון. הוא בילה חמש שנים בסיבובי הופעות והקלטות עם פרוקול הארום ואלבום האולפן האחרון שלו איתה היה PROCOL'S NINTH, שיצא בשנת 1975. על עזיבתו את הלהקה הוכרז זמן קצר לפני יולי 1976. הוא הוחלף בבס על ידי מי שהיה עד אז האורגניסט בלהקה, כריס קופינג. לאחר שפרש מהמוזיקה בילה קרטרייט שנים רבות במועדון הטניס של אנפילד בוש היל פארק והיה האחראי על האירועים החברתיים בו ועל תפעול בר המשקאות.

הוא אובחן כחולה בסרטן הקיבה בשנת 2020. מנהיג הלהקה, גארי ברוקר, כתב מיד לאחר מותו של קרטרייט: "בצער רב שמעתי על מותו של אלן קרטרייט. במבט לאחור, הוא תמיד היה נגן בס מאוד מוצק, מוזיקלי ואמין. הוא נתן את המיטב שלו באולפנים ובהופעות שלנו. לצערי, הקשר בינינו נותק משנת 1977. יצרנו שוב קשר רק בשנת 1997 והוא הופיע באיחוד שלנו. זה היה תענוג לראות אותו, אבל עצוב לדעת שהוא כבר לא מנגן בס. הפירוק של פרוקול הארום שלח חברים בה למקומות שונים. לעתים קרובות אני חושב על אותן שנים עשירות מאוד, כאשר אלן, מיק גרבאהם, בי ג'יי ווילסון וכריס קופינג היו חברים קבועים וחווינו יחדיו מוזיקה, הומור, מסעות אינסופיים וקוקטיילים. רק חמש שנים אבל, בעיניי זו תקופה בלתי נשכחת של פרוקול הארום והרבה בזכות הנוכחות החיובית הנפלאה של קרטרייט. נוח בשלום, אלן".

קבלו ציטוט - בונו: "מעולם לא ניסיתי לכתוב את הדבר הזה שנקרא שיר שמושמע ברדיו בכל רחבי העולם, שמנקי חלונות מזמזמים, שאנשים מאזינים לו בפקקי תנועה. מעולם לא התעניינתי בשיר: U2 נוצרו דרך סאונד".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459