רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 בנובמבר (4.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "יצאתי מזיגי מהר מספיק כדי לא להיתפס לזה. לרוב דמויות הרוק שיוצרים יש בדרך כלל תוחלת חיים קצרה. אני לא חושב שהם עמידים אלבום אחר אלבום. לא רוצה שהם יהיו קריקטוריים מדי. העניין של זיגי היה שווה אלבום אחד או שניים, אז אחרי ALADDIN SANE נאלצתי להתחיל לחשוב מהר על מה אני רוצה לכתוב, שיצא כניסיון מופרך לעשות את 1984, אבל לא הצלחנו לקבל את הזכויות מגברת אורוול. היא ראתה את עבודתו של בעלה דרך זוג עיניים רציניות הרבה יותר ממה שאני מתאר לעצמי שראינו. כתבתי חצי מהדבר לפני שחשבתי, 'כדאי שאלך ואשאל אותה אם אני יכול להמשיך את זה'. אז עשיתי מהפך מהיר וזה הפך ל-DIAMOND DOGS" (דייויד בואי)

מה עושים עם התכשיטים? תשאלו את ג'ון לנון! ב-4 בנובמבר בשנת 1963 - הביטלס משלהבים את האצולה!

ביום זה הופיעו הביטלס במופע השנתי מול משפחת המלוכה הבריטית, שהכנסותיו נתרמו לקרן למען האמנים הנזקקים. בתיאטרון 'הנסיך מוויילס' שבלונדון הופיעו תשעה עשר אמנים שונים ומגוונים כשלהקה אחת בלטה מעל כולם. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו ידעו כי האירוע הזה מוטל על כתפיהם בלבד וכי אנגליה כולה עוצרת את נשימתה לקראתו. שתי דקות לפני שבע וחצי בערב יצא לדרך האירוע שגם שודר באופן ישיר ברשת הטלוויזיה איי.טי.וי. הביטלס פצחו עם 'ממני אלייך' ואחריו נשמע קולו המתוח של פול כשהוא מציג את 'היא אוהבת אותך'. מחיאות כפיים מנומסות נשמעו ואחרי השיר ניגש שוב פול למיקרופון וניסה להצחיק את הקהל עם בדיחה קלילה. "השיר הבא מתוך ההצגה 'איש המוסיקה' וזה הוקלט גם על ידי הלהקה האמריקנית האהובה עלינו, סופי טאקר."

הקהל צחק בהנאה מההלצה המתוכננת שבאה על חשבונה של אותה סופי, הזמרת האמריקנית שנודעה גם בתואר 'המאמא הלוהטת האחרונה'. ביטחונו האישי של פול עלה והוא העניק ביצוע מקסים לשיר 'עד שהייתה זו את'. אחריו חיכה ג'ון לדעיכת מחיאות הכפיים וניגש להציג את השיר האחרון להערב, 'טוויסט וצעקה'. אז אמר למיקרופון 'אני מבקש מכם עזרה לביצוע השיר האחרון שלנו. האנשים שיושבים בכסאות הזולים, תמחאו כפיים. כל השאר, בבקשה תנענעו את התכשיטים שעליכם.' הקהל המופתע פרץ בצחוק רם ובמחיאות כפיים סוערות. ג'ון חייך בשובבות והמלכה האם אליזבת' נראתה מרוצה מאד. הביטלס פצחו בשיר המקפיץ, אחריו קדו קידה לקהל במושבים המוזלים ואז קדו קידה נוספת לכיוון אנשי האצולה. לאחר מכן ירדו מהבמה והותירו את מנחה הערב, דיקי הנדרסון, להגיד 'נכון הם נפלאים? כה מצליחים וכה צעירים. זה ממש מפחיד!'.

מה שנראה כהלצה ספונטנית של ג'ון הוסבר על ידי ג'ורג' בעיתון 'ליברפול אקו': "זו בדיחה שהוכנה על ידנו זמן רב מראש, כי לא רצינו להיראות כמו שאר האמנים שיבקשו מהקהל למחוא כפיים וזהו. אז ג'ון הציע שיגיד להם לנענע את התכשיטים." ג'ון הפך לגיבור האירוע ולמחרת פירסם עיתון דיילי מירור כי 'אתם חייבים להיות מרובעים גמורים אם אינכם אוהבים את הביטלס המטריפים, המרעישים, השמחים ויפי התואר'. ג'ון: "זו הייתה החוויה הגדולה ביותר עבורנו עד אז. היינו מתוחים מאד מאחורי הקלעים וחיכינו כשמונה שעות עד שעלינו לבמה."

רינגו: "אמרו שנראינו מפוחדים על הבמה אבל הפחד האמיתי קינן בנו עד הרגע בו התחלנו לנגן." שנים לאחר מכן הודה ג'ון ש'ממש התביישתי מהצורך להופיע שם. עשינו את זה פעם אחת ומאז ביקשו שנופיע שם כל שנה, אבל סירבנו. בריאן אפשטיין התחנן בפנינו שנופיע שם אבל עשינו את זה פעם אחת והספיק לנו.' אליסטייר טיילור: "ג'ון אמר לי אז, שאם בריאן חושב כי הם יבלו את שארית חייהם כך, כדאי שיתחיל לשכוח מזה." הסירוב להופיע שוב מול האצולה היה המרד הראשון של הביטלס כלהקה מול בריאן, שנפגע מזה קשות. בליבו ידע כי יש הגיון בדבריהם אך גם ידע כי יש מפלצת מלחיצה שעונה לשם מומנטום וחייבים להאכילה כל הזמן, פן תגווע ותמות.

הלבבות, העצמות והקרע הגדול. ב-4 בנובמבר 1983 הוציא פול סיימון את האלבום HEARTS AND BONES.

ארבעה בנובמבר 1983. עולם המוזיקה קיבל לידיו תקליט חדש ומסקרן מאת פול סיימון, אחד מכותבי השירים המהוללים של דורו. השם היה רומנטי: HEARTS AND BONES. התוכן, לעומת זאת, היה יומן וידוי חשוף, כואב ומורכב. שיר הנושא, יצירת מופת קטנה של תצפית אישית, נכתב כולו על אשתו הטרייה, השחקנית והסופרת קארי פישר. כן, הנסיכה ליה בכבודה ובעצמה מ-STAR WARS.

אבל רגע, בואו נחזיר את הסרט לאחור, כי התקליט הזה כמעט והיה משהו אחר לגמרי. במקור, הפרויקט כולו נשא את השם THINK TOO MUCH, כשם אחד השירים הבולטים בו, שסיימון פיצל לשני חלקים בתקליט הסופי. ולמה זה מעניין? כי זה לא היה אמור להיות תקליט סולו של פול סיימון. זה היה אמור להיות תקליט האיחוד המדובר של סיימון וגרפונקל.

אחרי ההצלחה הכבירה של מופע האיחוד בסנטרל פארק ב-1981 וסיבוב ההופעות העולמי שבא אחריו, זה נראה כמו הצעד המתבקש. התכנון המקורי היה שסיימון ישלים את הקלטות הבסיס בתחילת 1983, ואז יביא את חברו משכבר הימים, ארט גרפונקל, כדי להוסיף את הרמוניות הקול המלאכיות שלו. גרפונקל אכן הגיע לאולפן, והחל להקליט את חלקיו.

אבל אז, משהו נסדק. ברגע שפול סיימון קלט את האופי האישי והחשוף עד כאב של כמה מהשירים החדשים שלו, הוא פשוט לא הצליח לדמיין אותם יוצאים תחת השם "סיימון וגרפונקל". זה היה אישי מדי, קרוב מדי לעצם. הדיווחים מאותה תקופה מספרים שגרפונקל, מצדו, הסתייג מחלק מהמילים, הרגיש שהן אוטוביוגרפיות מדי עבור פרויקט משותף. המתח גאה, וסיימון קיבל החלטה דרמטית: הוא נכנס לאולפן עם המפיק הנאמן רוי היילי, ופשוט מחק דיגיטלית את כל ערוצי השירה שהקליט גרפונקל.

החרדה של סיימון מהתקליט צצה בראיון גלוי לב עם הלוס אנג'לס טיימס. "כתבתי קבוצת שירים שנראית לי מאוד מיוחדת," הוא אמר. "לא רציתי שזה יהיה סיימון וגרפונקל כי הרגשתי שזו היצירה שלי. זה לא היה קשור לארתור. אני חושב שבאופן מסוים הוא משפר את התקליטים שלי. הוא משמיע את הקול שלו שנעים יותר להרבה מאוד אנשים. אבל לא אכפת לי. זה מצב מוזר. אני בעצם רואה את עצמי כסופר, ואני לא רוצה לטשטש את הכתיבה שלי. אני חושב שהקול שלי הוא כלי טוב לכתיבה שלי גם עם הפגמים שלו".

דיבורים כאלה עוררו עצבנות מובנת, ואפילו התקף לב קטן, במסדרונות חברת התקליטים האחים וורנר. המנהלים היו בטוחים שהם מקבלים את תקליט הזהב הבא של הצמד המפורסם, מכונת להיטים משומנת. במקום זה, הם קיבלו יצירה אישית, מהורהרת וקשה לעיכול. סיימון לא הסכים לוותר וביקש רשות להוציא את שיריו החדשים כתקליט סולו. בחברת התקליטים הבינו שאין להם ברירה אמיתית, ואיפשרו לאמן שלהם לעשות כדרכו, תוך שהם מחזיקים אצבעות (ומחשבים הפסדים).

עכשיו, סיימון היה צריך לבשר את החדשות הקשות לגרפונקל. הוא עשה זאת בשיחת טלפון אחת, שהדגימה באופן מושלם את היכולת המוזרה של הצמד הזה להפריד חברות מעסקים. באותה שיחה, הוא אמר לגרפונקל שהוא הוריד את צורך השירה שלו מהתקליט, ומיד לאחר מכן, באותה נשימה, אמר לו שהוא מתחתן עם קארי והזמין אותו לטקס. גרפונקל, על פי הדיווחים, לא איבד את העשתונות, הגיע לחתונה, והמסיבה נמשכה עד מאוחר בלילה, כשעל הפסנתר מפליא לנגן אורח מיוחד בשם בילי ג'ואל.

התקליט עצמו היה הפקה מלוטשת להפליא, אולי אפילו מדי. סיימון גייס נבחרת חלומות של נגני אולפן מהשורה הראשונה, כולל המתופף סטיב גאד, הבסיסט אנתוני ג'קסון, ואפילו גיטריסט הג'אז אל דימיולה. השם הלוהט של התקופה, נייל רודג'רס מלהקת CHIC, ניגן גיטרה והפיק במשותף את הקטע הקצבי THINK TOO MUCH.

אבל תשומת ליבו של סיימון הופנתה למערכת היחסים שלו עם קארי פישר. למרות התחושה הראשונית שלו שזוגיות עם מישהו מתחום השואו ביזנס עשויה להיות יתרון, זה התברר כטעות. הנישואים היו סוערים וקצרים. כשסיימון התוודה בפני אביה של קארי, הזמר אדי פישר, על כך שיש לו צרות עם בתו, ענה פישר האב בתשובה נצחית: "מי אמר לך להתאהב בשחקנית?". אבל היו בעיות עמוקות יותר בין בני הזוג. עד 1983, קארי סבלה מבעיות התמכרות חמורות ואובחנה כסובלת מהפרעה דו קוטבית. הפרידה הייתה מהירה, והתקליט שיצא הפך להיות תיעוד כמעט פומבי של התפוררות הקשר. הוא הפך להיות מיוחד בקטלוג העשיר של אחד היוצרים האמריקאים החשובים יותר.

עד כמה ששירי המפתח היו חזקים, צוות המכירות של וורנר בראדרס צדק בדאגתו. הם חששו מתגובה פוטנציאלית של מעריצים שציפו בכיליון עיניים לתקליט של סיימון וגרפונקל ביחד. בסקירה הנלהבת של התקליט במגזין בילבורד, המבקר התייחס בדיוק לנקודה הזו, כשהוא מביע תקווה שהמוזיקה האיכותית תספיק כדי לפתות את המעריצים שציפו לתקליט איחוד.

זה לא קרה. האתגר השיווקי היה מורכב, במיוחד בשל היעדר סינגל להיט ברור מהתקליט. הסינגל הראשון שיצא, ALLERGIES, היה כישלון מחפיר. הוא בקושי גירד את המקום ה-44 במצעד האמריקאי ונעלם כלעומת שבא. זה היה התקליט הראשון של סיימון מזה המון זמן שלא קיבל אפילו תקליט זהב. המכירות היו מאכזבות מאד, אסון מסחרי במונחים של סיימון.

פול סיימון היה שבור. הוא היה כל כך מזועזע כשהתקליט לא הצליח, במיוחד בעקבות הכישלון היחסי של הפרויקט הקודם שלו, ONE TRICK PONY. הוא נכנס למשבר עמוק והחל לפקפק ביכולת שלו להמשיך כאמן הקלטות מצליח ורלוונטי בעידן ה-MTV. פול סיימון לא ידע אז, כשהוא מביט בתקליט הכושל, שבעוד זמן מה הוא יקבל לידיו קסטה פיראטית של מוזיקת רחוב דרום אפריקאית, וייצא למסע שיחולל מהפכה תרבותית ומסחרית עם תקליטו הבא, התקליט הענק, GRACELAND.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט (תוך מתן ארבעה כוכבים מתוך חמישה): "האלבום החדש של פול סיימון עוסק כולו בלב מול נפש, חשיבה מול תחושה, ואיך הדיכוטומיות הללו מפריעות ליצירת מוסיקה או אהבה. הוא מתייחס לנושא ישירות בשיר THINK TOO MUCH (שפעם היה הרעיון לשם של האלבום הזה), הוא הולך על זה בצורה מטפורית בשיר TRAIN IN THE DISTANCE, פותר את זה באופן זמני בשיר הנושא ומעצב מעין אגדה על כך ב'רנה וג'ורג'ט מגריט עם הכלב שלהם אחרי המלחמה'. השיר האחרון מדורג בין הטובים שסיימון כתב. הנה הם, צייר סוריאליסטי בלגי, הגברת שלו והכלב שלהם, רוקדים עירומים בחדר מלון, עושים סיבוב של חלונות ראווה ברחוב כריסטופר ועוד. עם זאת, בכל מקום בו הם הולכים, הם רדופים על ידי אנשים כמו הפינגווינים, ה-MOONGLOWS, האוריולס וחמשת הסאטינים.

זה שילוב מצחיק וקסום של דימויים שגם נוגע ללב, כי ברור שפול סיימון מזדהה עם דמותו של האמן המבוגר והמכובד שנפגע באופן בלתי הפיך עם להקות הדו-וופ האלה, 'המוזיקה האסורה העמוקה' שבמקור גרמה לו להתאהב ברוק'נ'רול.

בעידן מוקדם יותר, פול סיימון היה ודאי כותב מוסיקה לברודווי, מלאכה שדורשת משיר לספר סיפור או להגדיר דמות. אבל כמו כל צעיר בשנות החמישים, הוא התמכר לאנרגיה המינית הצרופה של רוק'נ'רול - לא כל כך בתחום החשמל מבוסס הגיטרה של צ'אק ברי, אלביס והביטלס, אלא הנשמה החולמנית של להקות שמנסות את הגעגועים הרומנטיים בגיל ההתבגרות שלהן. הצרה הייתה שסיימון היה חכם מדי לכל סוגי הרוק'נ'רול. המילים תמיד היו במקום הראשון עבורו, המוסיקה הייתה משנית, והרוק'נ'רול שאהב - הגיטרה הספרדית העדינה והרמוניות הדו-וופ הדחוסות - השתהה במרחק כמו אידיאל חסר גוף.

אותו קונפליקט בין החוטים האידיאליים והממשיים דרך שיריו על מערכות יחסים מזכיר ניתוחים קלאסיים שלאחר המוות כמו בשירים OVERS או על חמישים הדרכים לעזוב את המאהבת. סיימון תמיד היה טוב בכתיבה על סיום פרשיות אהבים, אולי בגלל שהוא חושב יותר מדי על הטעויות של בת זוגו וכמה מושלמת היא צריכה להיות. אבל השיר שבאמת הולך למרחקים הוא HEARTS AND BONES, שסיימון נתן לקארי פישר במתנה. תקליט זה נועד, לזמן מה, להיות אלבום של סיימון וגרפונקל. זה לא פחות טוב שזה לא. חבילת איחוד הייתה הופכת את האלבום לאירוע שונה ממה שהוא באמת. זה לא כל כך מטורף אחרי כל השנים האלה, כשהאמן זוכה להיות לבד, בכנות, בשקט של הלילה".

משטרה על הירח! ב-4 בנובמבר בשנת 1979 יצא הסינגל WALKING ON THE MOON של להקת פוליס.

זה קרה בסתיו של סוף הסבנטיז, רגע לפני שהעולם החליף קידומת. ב-4 בנובמבר 1979, השלישייה הבריטית הצעירה שנודעה בשם הפוליס, שחררה לאוויר העולם סינגל חדש, שני במספר, מתוך מה שעתיד היה להיות התקליט המלא השני שלה, REGGATTA DE BLANC. לשיר קראו WALKING ON THE MOON, והוא היה בדיוק מה שהעולם היה צריך. תוך זמן קצר, הסינגל הזה, עם הבס המהפנט שלו והאווירה המיוחדת, המריא היישר למקום הראשון במצעד הפופ הבריטי, והפך ללהיט ענק.

אבל איך נולד הקסם הזה? הסיפור, כמו הרבה סיפורים טובים ברוק'נ'רול, מתחיל בחדר מלון בגרמניה וכולל כמות נכבדת של אלכוהול.

בתחילת 1979, סטינג, האיש על הבס והקול, הגיע לבקר חבר ותיק במינכן. לא היה זה סתם חבר, אלא המלחין האוונגרדי הגרמני, אברהרד שונר. סטינג ושאר חברי הלהקה כבר שיתפו פעולה עם שונר בכמה פרויקטים ניסיוניים עוד לפני הפריצה הגדולה, כך שהקשר היה קיים. באחד הלילות, השניים יצאו לבלות ולשתות קצת שנאפס מקומי. כנראה ש"קצת" הפך ל"הרבה", כי סטינג חזר למלון שלו כשהוא שיכור למדי.

הוא צנח בכבדות על המיטה, וברגע ההוא של ערפול חושים, ריף הגיטרה הייחודי של השיר פשוט הופיע לו בראש. הוא הרגיש שהוא חייב להתפכח קצת, אז הוא קם והתחיל להסתובב בחדר הלוך ושוב, כשהוא ממלמל לעצמו משפט באנגלית: "מסתובב בחדר, מסתובב בחדר".

למחרת בבוקר, כשהאדים התפזרו, הוא התיישב ורשם את הריף. הוא חשב על המילים שמלמל, והגיע למסקנה שהכותרת "הליכה מסביב לחדר" היא, איך לומר, די טיפשית. הוא חיפש משהו שיתאים לתחושת הריחוף של הריף, ועשה את הצעד המתבקש – מחדר מלון לירח. כך נולד WALKING ON THE MOON.

סטינג הסביר מאוחר יותר שהשיר אכן מתרחש בחלל, אבל הוא שימש בעיקר כאלגוריה. זו הייתה מטאפורה לתחושת הניתוק והריחוף שהוא הרגיש כשהיה בדרכים עם הלהקה, מרותק לסיבובי הופעות אינסופיים בין חדרי מלון אנונימיים ובמות חשוכות.

בספר השירים שלו, סטינג פירט על ההשראה: "המצאתי מנגינה שהרגישה קלילה ואוורירית - למעשה, קלה יותר מהאוויר. תשע שנים לפני כן, ניל ארמסטרונג הלך על הירח ואמר את המילים המפורסמות שכולם מצטטים על הצעדים הענקיים. GIANT STEPS הוא גם אחד מהלחנים האהובים עליי של סקסופוניסט הג'אז, ג'ון קולטריין. שירים נבנים על ידי גחמה, זיכרון פגום ואסוציאציה חופשית".

אבל הלחן והמילים היו רק חלק מהעניין. מה שבאמת נתן לשיר את הסאונד החללי והייחודי שלו, שזכה לכינוי SPACE REGGAE, היה הטיפול של המתופף, סטיוארט קופלנד. קופלנד השתמש בגאדג'ט אלקטרוני חם באותה תקופה, מכשיר אפקטים מדגם רולנד RE-201 SPACE ECHO. המכשיר הזה איפשר לו ליצור שכבת צליל נוספת, הד שנשמע כאילו הוא מגיע מהחלל החיצון, והדגיש את אווירת הירח הקרירה.

קופלנד עצמו הסביר את הטכניקה שמאחורי הצליל: "כל חזרה היא לא על התו המיידי שקדם לו, זו חזרה על התו שלפניו, מה שנותן את הסוג המעניין הזה של אפקט קצבי מתנודד. עשיתי את זה על התופים, ואנדי עשה את זה בגיטרה. שנים אחר כך, כולם עושים את זה – תבדקו עם יו 2 ותגלו שחלק מהסאונד שלהם הוא אפקט ההשהיה הזה".

כדי להשלים את החבילה, הלהקה הייתה צריכה וידאו קליפ תואם. ואיזה לוקיישן מתאים יותר ממרכז החלל? יומיים בלבד לפני יציאת הסינגל, ב-2 בנובמבר 1979, חברי הפוליס התייצבו במרכז החלל קנדי בפלורידה. הם צולמו כשהם מבצעים ליפ סינקינג לשיר, ממש ליד טיל סטורן 5 אמיתי ועצום ממדים. ברגעים המשעשעים ביותר בקליפ, רואים את סטיוארט קופלנד מנצל את ההזדמנות ומתופף בהתלהבות ישירות על גוף הטיל העצום, כאילו היה מערכת התופים האישית שלו. יותר קרוב לירח מזה, הם כנראה לא היו יכולים להגיע.

החוקים החדשים על פי סאבאת'. ב-4 בנובמבר בשנת 1981 יצא האלבום MOB RULES (חוקי האספסוף) של להקת בלאק סאבאת'. זה האלבום הראשון ללא המתופף המקורי של הלהקה, ביל וורד. ההפקה משומנת, הזמר רוני ג'יימס דיו רועם כהרגלו, אך האם זו באמת בלאק סאבאת'? או שמא זו להקת עבר מעולה שהפכה לעוד להקת מטאל מודרנית המנסה לרכב על הגל?

על שיר הנושא סיפר זמר הלהקה, רוני ג'יימס דיו: "ביקשו מאיתנו לכתוב שיר לסרט האנימציה HEAVY METAL, ולא היה לנו שיר כי בימים ההם כתבנו קצת ולא היו לנו שירים במחסן. אז כתבנו את השיר MOB RULES כשהיו לנו שלושה ימי חופש באנגליה, תוך כדי סיבוב הופעות אירופאי. הלכנו לאולפני סטארלינג, שהיו בבית בבעלות ג'ון לנון (אחוזת טיטנהרסט - נ.ר), הבית שבו ראיתם את הסרטון של IMAGINE והפסנתר הלבן וכל זה. ובכן, רינגו קנה את הבית מג'ון והיה לו סטודיו בשם סטארלינג. אז הלכנו לשם, כתבנו את זה שם, הקלטנו אותו שם תוך שלושה ימים, וזה הפך לשיר.

להיות שם היה דבר לא יאמן עלי אדמות - להיות בבית שהיה בבעלותו של ג'ון לנון ולהיות במקום הזה שבו ראיתי את הסרטון הזה נעשה. מישהו פתח ארון בשלב מסוים, במטבח, והחוצה נפלו עשרה או אחד עשר תקליטי זהב ופלטינה וכסף. ראינו את זה ומיד היינו כמשתטחים על הרצפה וצועקים, 'אנו לא ראויים לזה'. זה מה שקורה כאשר לאנשים יש סוג כזה של הצלחה - אתה עורם את הדברים שלך בפינה איפשהו ולא שם לב לזה".

לאחר שהלהקה קיבלה מחברת התקליטים מקדמה של 500,000 דולר עבור הקלטת תקליט ההמשך לתקליטה הקודם והמצליח, HEAVEN AND HELL, מנהל הלהקה, סנדי פרלמן, חשב שהלהקה צריכה להיות הבעלים של אולפן הקלטות משלה. אז נמצא מקום שבו השקיעה הלהקה גם 280,000 דולר בקניית מכשיר הקלטה מאולפני טריידנט. אבל לאחר שהלהקה לא יכלה להוציא צליל גיטרה טוב מהעניין, חבריה פשוט עקרו משם והלכו למקום אחר, מתוך מחשבה שהם יחזרו אל הציוד היקר שלהם מאוחר יותר.

הפרטים הופכים להיות קצת מעורפלים פה, אבל בסופו של דבר, לדברי רוני ג'יימס דיו (זמר הלהקה), הלהקה הפסידה את ההשקעה שלה - ומיד לאחר מכן, את המנהל שלה! אז עם זנב בין הרגליים חזרו החברים להקליט את התקליט באולפני רקורד פלאנט בלוס אנג'לס. הם ביקשו לשחזר את הקסם של תקליטם הקודם ולכן הביאו את טכנאי ההקלטה, מרטין בירץ', שהצליח קודם להקליט אותם כהלכה. אבל הפעם מפגשי ההקלטה לא היו חלקים כמו בפעם הקודמת, עם מתחים מתבשלים על הגישה החדשה של "לקחת אחריות" לפי דיו שחש שבירץ' מאבד שליטה על המצב.

טוני איומי הגיטריסט על בירץ': "ברגע שזה קורה למפיק שלך, אז באמת נדפקת". "אני חושב שמרטין עשה עבודה נהדרת", אמר הבסיסט גיזר באטלר. "הוא בהחלט הביא את סאונד הבס הנכון באלבומים האלו, אני חושב, בשניהם. אבל לקח הרבה זמן לקבל את הצליל הזה. שמחתי מאוד עם צליל הבס שקיבלנו. באותו זמן, להשיג מפיקים שיאזינו באמת לבס היה כמו להוציא דם מאבן. הם היו הולכים על הצליל הפופי הזה, עם מעט תדרים נמוכים. מרטין הבין מה אנחנו מנסים להשיג".

הציפיות היו גבוהות אך נפלו במהרה לנוכח הצלחתו של זמר הלהקה לשעבר, אוזי אוסבורן. קחו למשל את השמועה שאוזי החיה פגישה בשנת 1981 עם חברת התקליטים החדשה שלו, CBS, על ידי נגיסה בראש של יונה חיה - שמועה שהתבררה כנכונה. סאבאת' לא יכלו לספק כותרות כאלו, בלי אוזי. הם, מצדם, שרפו כספים.

במהרה נסדקה הנוסחה המצליחה של סאבאת' והפער בין הזמר, רוני ג'יימס דיו, לשני חברי הלהקה המייסדים התרחב. דיו בספרו: "הרגשתי יותר ויותר מנוכר לטוני (איומי הגיטריסט) וגיזר (באטלר הבסיסט). אהבתי לעשן מריחואנה מדי פעם ולשתות בירה, אבל לא עשיתי קוקאין ולא היה לי זמן לסמים קשים. מבחינה חברתית היינו עכשיו נפרדים. ויני (אפיס, המתופף החדש) היה שם החבר הכי טוב שלי. טוני ואני התחלנו להתווכח הרבה ובסופו של דבר צרחנו אחד את השני. רמת חוסר האמון ההדדית יצאה מכלל שליטה".

גיטר באטלר הבסיסט בספרו: "ככל שחלף הזמן בהקלטת האלבום, הדברים התחילו להיות קטנוניים. רוני היה כל הזמן מתלונן על טוני מאחורי גבו - שהסולואים שלו היו ארוכים מדי, שהוא לא קיבל את ההצעות שלו. אם הגיטרה של טוני הייתה רועשת מדי, רוני היה אומר לי לספר לו. הייתי חושב, 'לך אתה לעזאזל תגיד לו!' אבל למרות המתח, באלבום האולפן העשירי שלנו היו הרבה רגעים טובים. זה לא היה טוב באופן עקבי כמו התקליט הקודם שלנו, HEAVEN AND HELL, אבל חלק מהשירים היו חזקים באותה מידה.

כשהאלבום היה רגע לפני יציאה, רוני הודיע ​​לפתע שהוא רוצה 50 אחוז מהתמלוגים, כי הוא כתב את המילים ואת המנגינות ששר. זה היה מובן, אבל לא כך עבדה הלהקה - תמיד היינו מחלקים את התמלוגים בארבעה כיוונים, ללא קשר למי היה אחראי על כתיבת השירים. אז התחילה הטינה באמת להיכנס. מבחינת רוני, הלהקה הייתה מתקשה או מתה בלעדיו. מבחינתי ומבחינת טוני, רוני היה עדיין מחפש עבודה בלעדינו".

למרות שטוני איומי ציין בספרו שהביקורות לתקליט היו חיוביות, הרולינג סטון פרסם אז ביקורת על התקליט והעניק לו כוכב אחד בלבד מחמישה: "לאחר הצלחת התקליט הקודם, 'גן עדן וגיהנום', הייתה סיבה להאמין שהזמר רוני ג'יימס דיו עשוי למשוך את בלאק סאבאת' ממחסום מטאל הכבד. זה לא קרה. התקליט החדש מוצא את הלהקה משעממת כתמיד. לא ברור את מי צריך להאשים בחגיגה הזו. המילים של דיו הן תפלות וקלישאתיות, אבל מכיוון שהשירה בדרך כלל קבורה במיקס, זה רק מטרד מינורי.

הבס של גיזר באטלר רועם כמו משאית עמוסה מדי, הוא עסוק, עסוק, עסוק. אבל לא ממש עסוק כמו הגיטריסט טוני איומי, שמשתמש באלבום כהזדמנות להדגים כמה מהר הוא יכול לנגן. לגבי הילד החדש בהרכב, המתופף ויני אפיס, החבטות שלו כל כך חסרות השראה, שאתה צריך להאזין פעמיים ולשים לב אליו. אין פה רק ריפים עלובים ומילים מטומטמות אלא גם ביצועם בצורה גרועה ככל האפשר".

גם זה קרה ב- 4 בנובמבר. תאמינו או לא, כל הדברים האלה קרו באמת, והם משקפים תקופה שבה הכל היה אפשרי, כולל פצצות, מכנסיים גנובים וסולואים ספונטניים.

הבוס תחת איום

נתחיל בקפיצה לשנת 1976, ניו יורק. ברוס ספרינגסטין, שהיה אז בשיא כוחו לאחר יציאת התקליט BORN TO RUN, עמד לעלות לבמה באיצטדיון PALLADIUM המפורסם. אלא שאז, דרמה של ממש עיכבה את תחילת ההופעה: התראה על פצצה אילצה את כוחות הביטחון לפנות את המקום ולבצע סריקות. כשהמצב נרגע והתברר שמדובר בהתראת שווא, עלה הבוס לבמה וזרק לקהל בדיחה עם עוקץ ארסי במיוחד. הוא רמז שכנראה מנהלו לשעבר, מייק אפל, הוא זה שהטמין את הפצצה. הבדיחה הזו הסתירה מלחמה אמיתית. ספרינגסטין ואפל היו שקועים עד צוואר בתביעות משפטיות מכוערות על זכויות וחוזים, מאבק משפטי ששיתק את הקריירה של ספרינגסטין ומנע ממנו להקליט במשך תקופה ארוכה.

פינק פלויד מחליטים לגדול

נעבור לשנת 1968, לונדון. באולפני EMI המהוללים, להקת פינק פלויד הקליטה שני קטעים: השיר POINT ME AT THE SKY והקטע האינסטרומנטלי המאיים CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE. השיר POINT ME AT THE SKY, שנכתב במשותף על ידי רוג'ר ווטרס ודייוויד גילמור, יצא על גבי סינגל בדצמבר 1968 והתרסק במצעדים בקול תרועה רמה. הכישלון הצורב הזה היה דווקא רגע מכונן עבור הלהקה. חבריה הבינו שפורמט הסינגל הקליל לא מתאים להם, והחליטו להתמקד במה שהם באמת רצו לעשות: תקליטים ארוכים, מורכבים ומושגיים. למעשה, זה היה הסינגל האחרון שהוציאו בבריטניה במשך יותר מעשור, עד ש-ANOTHER BRICK IN THE WALL החזיר אותם למצעדים.

הסטונס באריזה כפולה

קפיצה קטנה אחורה ל-1966. אנגליה קיבלה אוסף חדש ונוצץ ללהקת הרולינג סטונס, שזכה לשם BIG HITS (HIGH TIDE AND GREEN GRASS). מה שהיה מעניין הוא שבאמריקה, האוסף הזה כבר יצא כמה חודשים לפני כן, וכרגיל באותה תקופה, הגיע בעטיפה שונה לחלוטין (היא כללה צילום מפורסם בעדשת "עין הדג") ועם רשימת שירים מעט שונה.

הטרגדיה של הפריטנדרס

אחד הסיפורים העצובים והדרמטיים ביותר שייך ללא ספק ללהקת הפריטנדרס. בשנת 1956 נולד ג'יימס האנימן סקוט, הגיטריסט המקורי של הלהקה, שהסאונד הייחודי והמלודי שלו היה חלק בלתי נפרד מהצליל של הלהקה. ב-15 ביוני 1982, יום אחד בלבד לפני מותו הטראגי בגיל 25, הוא עוד הספיק לבקר במועדון THE VENUE בלונדון. במקום נערך מופע צדקה למען שדרן רדיו לוקסמבורג האהוב, סטיוארט הנרי, שחלה בניוון שרירים. גם מתופף הלהקה, מרטין צ'יימברס, נכח באירוע. הוא סיפר מאוחר יותר שחברו ללהקה סבל מכאבי ראש חזקים ולכן נמנע משתיית אלכוהול באותו ערב.

אלא שמאחורי הקלעים, הלהקה הייתה בנקודת רתיחה. באותם ימים ממש התנהלו דיונים קדחתניים על הדחתו של הבסיסט פיט פראנדון. הסיבות היו שילוב קטלני של מחלוקות מוזיקליות ואישיות עמוקות. פראנדון, שהיה מכור קשות להרואין, הפך לבלתי נסבל. הלהקה החליטה למצוא לו מחליף זמני לסיבוב הופעות קצר בבלגיה ולהשלמת הקלטת השיר החדש BACK TO THE CHAIN GANG. הפער בין פראנדון לשאר חברי הלהקה היה גדול מדי, והאנימן סקוט הציב אולטימטום: אם פראנדון נשאר, הוא עוזב.

עבור כריסי היינד, מנהיגת הלהקה, מעמד הפיטורים היה קשה מנשוא. פראנדון היה המוזיקאי הראשון שהיא גייסה ללהקה שהקימה, והיא ידעה עד כמה הלהקה חשובה לו. ובכל זאת, המצב היה בלתי אפשרי. כפי שאמרה היינד: "אבל הוא כל הזמן שלל דברים שרצינו לעשות. הוא גם היה מסטול לרוב". מנהל הלהקה, דייב היל, לקח על עצמו את המשימה המלוכלכת והודיע לפראנדון על פיטוריו ב-14 ביוני.

יומיים לאחר מכן, ב-16 ביוני, צעד צ'יימברס למשרדו של היל כדי לפגוש שם את האנימן סקוט ולדון בעתיד הלהקה. ואז, צלצל הטלפון. על הקו הייתה בחורה צעירה שהודיעה בבהלה כי הגיטריסט של הלהקה נמצא מת בדירתה. האנימן סקוט, שהתקשה להתמודד עם ההצלחה המהירה, היה מכור לקוקאין ומת ממנת יתר. זמן מה לפני מותו אמר בראיון לרולינג סטון: "כשאתה ילד ורואה את הביטלס בטלוויזיה, אתה אומר לעצמך שברצונך להיות בדיוק כך. אבל כשאתה מגיע לשם, הכל נשאר אותו הדבר. אין שינוי". דייב היל מיהר להודיע לתקשורת כי "ליבה של הלהקה נעקר עם מותו". הטרגדיה הושלמה כאשר פחות משנה לאחר מכן, באפריל 1983, גם הבסיסט המודח פיט פראנדון מת ממנת יתר של הרואין.

שערוריית המכנסיים של מארק בולאן

ובשנת 1978, עיתון הרקורד מירור הבריטי פרסם סיפור מביך ומקומם. העיתונאי דיווח: "דוקומנט מטריד נחת לידיי, כזה שיכעיס מאד את מעריציו של מארק בולאן. דבר כזה מזכיר את הרוע שנמצא בביזנס הזה, שנע סביב מותו של בולאן. נדהמתי וכעסתי לקרוא את המכתב. היה לי קשה להאמין במה שנכתב בו. אבל התמונה שצורפה לו הפכה את הסיפור לאמין".

היה זה מכתב שנשלח על ידי ברנש בשם ג'ון בולאנולד מנוטינגהם, שסיפר סיפור מדהים: "אדון נכבד, ב-30 בספטמבר 1978 הגעתי למסיבה לזכרו של בולאן ובה נערכה הגרלה. הפרס הראשי בה היה מכנסי הופעה של מארק שנתרמו לאירוע על ידי אמו. הכסף ממכירה זו נועד להגיע לצדקה. אני לא אומר שהכסף לא הגיע לצדקה, אלא שהמכנסיים היקרים לא הגיעו לזוכה. נודע לנו שהזוכה קיבל מכנסיים מפוברקים, שנתפרו מאותו חומר ולפי אותה המידה. המכנסיים המקוריים נשמרו אצל אחד ממארגני האירוע. המנוולים שהפיקו את המסיבה, לא רק שעבדו עלינו, אלא גם על גברת פלד, אמו של מארק. אנא תפרסמו את מכתבי כדי שהזוכה במכנסיים המזוייפים יוכל ליצור קשר עם קים או מרילין ולדרוש את המכנסיים האמיתיים". העיתון סיכם בזעם: "סוג של תעלולים שכזה חייב להיעצר. אני דוחק בחברי מועדון המעריצים של בולאן להקים ועדת חקירה רשמית ומיד. אחרת זכרונו של מארק יוכתם עם דבר שכזה".

השערורייה שכמעט חיסלה את דילן

הנה סיפור מדהים משנת 1963, שהתרחש כשהקריירה של בוב דילן רק החלה להמריא. מגזין NEWSWEEK רב ההשפעה פרסם תחקיר סנסציוני שבו נטען כי דילן כלל לא כתב את ההמנון BLOWIN' IN THE WIND, אלא גנב אותו. הסיפור על "סנסציית זמר שירי העם בן ה-22" קבע ש"הוא צעיר מסובך, שמוקף כעת בשמועות מסובכות".

המאמר המשיך ותיאר שסטודנט בתיכון מילברן בניו ג'רזי, נער בשם לור וויאט, מכר את השיר לזמר. דילן, מצדו, טען שהוא כן כתב את השיר, אבל כמה תלמידים מאותו תיכון נשבעו ששמעו את השיר בביצועו של וויאט עוד לפני שדילן הוציא אותו. האמת הייתה מורכבת: וויאט אכן שר את השיר, אך הסתבר שהוא פשוט העתיק את המילים ממגזין מוזיקה מקומי (באותה תקופה, זמרי פולק בניו יורק נתנו למגזינים האלו להדפיס את מילות השירים שביצעו) והציג אותו כשלו בבית הספר.

דילן לא התייחס לנושא ישירות, אבל רמז לו בשיר RESTLESS FAREWELL, כשכתב: "ולכלוך של רכילות נושף בפניי / ואבק השמועות מכסה אותי". אין ספק ש-NEWSWEEK כמעט והרס את הקריירה שלו. שנים לאחר מכן התייחס דילן לפרשה בראיון לרולינג סטון: "מגזין ניוזוויק הדליק את הפתיל מזמן. ניוזוויק הדפיס שאיזה ילד מניו ג'רזי כתב את זה וזה בכלל לא הייתי אני. וכשזה לא הצליח להם, אנשים האשימו אותי בגניבת המנגינה ממזמור פרוטסטנטי מהמאה ה-16. וכשזה לא עבד, הם אמרו שהם עשו טעות, וזה באמת היה שיר כושי רוחני ישן..." הפאנץ' ליין? רק בשנת 1974, יותר מעשור אחרי הסערה, הודה לור וויאט במכתב למגזין אחר שהוא שיקר ושהוא כלל לא כתב את השיר.

חדשות ורגעים קטנים

קית' מון עושה בלגן: בשנת 1977, קית' מון, המתופף הפרוע של המי, נעצר בפאריס. זה קרה אחרי שקפץ לבקר את חבריו הרולינג סטונס, שהקליטו בעיר את התקליט SOME GIRLS. המתופף ההיפראקטיבי נעצר במלון ריץ היוקרתי עקב התנהגות לא הולמת (שמועות דיברו על השלכת רהיטים מהחלון, כרגיל), ובילה לילה במעצר. מי שחררו אותו בערבות? עורכי הדין של הסטונס, כמובן.

הוואלס האחרון: בשנת 1977 נערכה בניו יורק הפרמיירה החגיגית לסרט THE LAST WALTZ. הסרט, בבימויו של מרטין סקורסזה, תיעד את הופעת הפרידה המפוארת של להקת THE BAND, שנערכה בחג ההודיה של 1976 באולם WINTERLAND בסן פרנסיסקו.

הנחיתה של פינק פלויד: ואם כבר ב-WINTERLAND, אז בשנת 1967, אותו אולם אירח את הופעת הבכורה של פינק פלויד בארצות הברית. באותו ערב היסטורי הופיעו גם ריצ'י הייבנס וג'ניס ג'ופלין יחד עם להקתה BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY. זה היה סיבוב הופעות קטסטרופלי עבור הלהקה הבריטית, בעיקר בשל מצבו הנפשי המתדרדר של סיד בארט, שבקושי תיפקד על הבמה.

קסם באולפן: בשנת 1965, להקת 'האימהות והאבות' הקליטה את השיר הנצחי CALIFORNIA DREAMIN. סולו החליל הבלתי נשכח שמופיע בשיר נוצר באופן ספונטני לחלוטין. נגן ג'אז בשם באד שאנק, שקיבל 56 דולר על עבודתו, שהה במקרה בבניין אולפן ההקלטות. הוא שמע את צלילי ההקלטה בוקעים מהאולפן, נכנס והציע את שירותיו. ג'ון פיליפס, שכתב את השיר, השמיע לו רעיון כללי לסולו. שאנק אילתר את הסולו המפורסם בטייק אחד בודד, וכל השאר היסטוריה.

תביעת המיליונים: בשנת 1978, הבסיסט גרג ריבס החליט שנמאס לו. הוא תבע את מעסיקיו לשעבר, הלהקה המצליחה קרוסבי סטילס נאש ויאנג, בסך מיליון דולר. הסיבה: תמלוגים שלטענתו לא שולמו לו מעולם על נגינתו בתקליט הקלאסי DEJA VU, שיצא בשנת 1970.

הסוף של השמנת: בשנת 1968, להקת CREAM, אולי הסופרגרופ הראשונה, קיימה את הופעתה האחרונה בהחלט בארצות הברית. למעשה, היו אלו שתי הופעות באותו היום, באודיטוריום של רוד איילנד. הלהקה נפרדה מאמריקה ונותר לה רק לקיים את מופע הפרידה הרשמי בהמשך החודש, באולם הרויאל אלברט הול בלונדון.

האריה והקוברה: בשנת 1987 יצא תקליט הבכורה המטלטל של זמרת אירית צעירה ולא מוכרת. לתקליט קראו THE LION AND THE COBRA, ולזמרת קראו שינייד אוקונור.

פרידות כואבות: בשנת 2016 הלך לעולמו אדי הארש, הקלידן של להקת BLACK CROWES, בגיל 59. ובשנת 2020, עולם הרוק נפרד מקן הנסלי, שהיה ה-אורגניסט והכותב המרכזי בלהקת אוריה היפ. הוא מת בגיל 75.

בתמונה: הנסלי ואני בשיחה נפלאה על אורגני האמונד ומלוטרון.

העולם על פי ג'ון מרטין. ב-4 בנובמבר בשנת 1977, יצא תקליט חדש לג'ון מרטין ושמו ONE WORLD. איזה אלבום פגז הוא זה!

לאחר יציאתו של התקליט SUNDAY CHILD, החל ג'ון מרטין תקופה סוערת של התבוננות פנימית, כזו שהייתה רצופה מאבקים אישיים ואמנותיים כאחד. בשלב זה, חייו הסתבכו במערכות יחסים סוערות ובמאבקים בשימוש בסמים. החוויות הקשות הללו הן שטבעו את חותמן העמוק על הטון של ONE WORLD, אלבום שיהפוך לאחד המכוננים והחשובים ביותר בדיסקוגרפיה שלו.

בשנת 1976 נחת ג'ון מרטין בג'מייקה. הוא בחר להתגורר ב-STRAWBERRY HILL, מקום שבאופן אירוני נועד להפריד בין האוכלוסייה העשירה לבין העניים המקומיים. מרטין בחר במפתיע לגור בצד של העניים. בראיונות מאוחרים הוא תיאר את המסע כחוויה מטלטלת, בעיקר כיוון שראה כיצד הלבנים עדיין מעסיקים את השחורים בתנאים שדמו לעבדות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה עבד באופן צמוד עם מוזיקאים שחורים, ולטענתו, "שם מצאתי שאין שום הבדלים בין שני הצדדים". את התובנה האנטי-גזענית הזו הוא נשבע להעביר לתקליטו הבא, וכשחזר לאנגליה נכנס היישר לאולפני ISLAND. התוצאה? מאסטרפיס. זאת, על אף שעם יציאתו, מבקרים רבים מיהרו לטעון שההפקה ה"משומנת" היא צעד התמסחרות מצדו של מרטין.

ההשראה לאלבום קיבלה דחיפה משמעותית כאשר מרטין חידש את קשריו עם נשיא חברת התקליטים ISLAND, כריס בלקוול. בלקוול הציע לו רעיון הקלטה כמעט מהפכני: לצאת מהאולפן האטום, להתחבר לטבע, וליצור איכות אורגנית ונושמת לצליל. בלקוול אירגן למרטין הקלטה בשטח אחוזה כפרית שהייתה בבעלותו באנגליה, מוקף באגמים ובחיות בר. התפאורה הטבעית הזו היא שעיצבה באופן עמוק כל כך את הסאונד הייחודי של האלבום.

בלקוול עצמו כתב על כך בספרו: "כשג'ון חזר מג'מייקה, התחלנו לעשות את האלבום הבא שלו, שהוא כינה ONE WORLD. זו הייתה אחת מהחוויות האהובות עלי אי פעם מבחינת הפקת תקליט. עבור רבים, 1977 הייתה שנת הפאנק והסוף של מוזיקה מתקדמת. אולי ONE WORLD הייתה התגובה הפאנקית שלי לפאנק - המרד שלי - בכך, שכשהערים עלו באש והמהפכה הייתה באוויר, החלטתי לעשות אלבום רפלקטיבי של ג'ון מרטין באזור הכפרי... ג'ון היה רגוע יותר ושליו יותר אחרי שהותו בג'מייקה. הוא התגעגע קשות לניק ופול, ונישואיו לבברלי היו על הפנים. אבל יצרנו סביבה בה הוא היה במיטבו. הבאתי את הסטודיו הנייד של ISLAND ביולי 1977".

כדי ללכוד את הצלילים הגולמיים של הטבע, בלקוול ומרטין השתמשו בטכניקות לא שגרתיות. באמצעות כבלים ומיקרופונים שנמתחו ברחבי האחוזה, הצוות הקליט צלילי סביבה אמיתיים, מה שאיפשר לתפאורה הטבעית להשתלב ישירות בקומפוזיציות של מרטין. גשם, רוח וצלילי חיות בר הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הקולי של האלבום, ויצרו אווירה שרק מעט מאוד תקליטים ניסו לפניהם (אחת הלהקות הבודדות שעשו זאת קודם לכן הייתה HERON).

שיטת ההקלטה הזו בולטת במיוחד בקטע המהפנט SMALL HOURS, הכולל צלילים חלשים של מי אגם וחיות בר מרוחקות, המתמזגים באופן חלומי עם הגיטרה המהדהדת של מרטין. במקביל, מערכת היחסים של מרטין עם זרם הרגאיי הלכה והתהדקה מאז תחילת שנות ה-70, אז נתקל לראשונה במוזיקת דאב (DUB) שבלקוול הכיר לו (אותו בלקוול שהביא את בוב מארלי לקהל הבריטי). התקליט ONE WORLD סימן שיא בהשפעות הללו. מרטין עצמו סיפר שבאותה תקופה הוא ביקש לברוח מהכאוס האישי שלו, ולכן רצה לכתוב שירים פחות אישיים ויותר גלובליים.

האלבום נהנה גם משיתופי פעולה אגדיים, בעיקר סטיב ווינווד שתרם את הנגינה הרב-תכליתית שלו בקלידים, וכמובן, לי סקראץ' פרי, מפיק הרגאיי האגדי. המעורבות של פרי הוסיפה עומק אדיר, במיוחד בגזרת הקצב. יחד, הם דחפו את מרטין הרחק מעבר לגבולות הפולק, הסגנון שעמו הוא היה מזוהה, ועזרו לו לחקור סגנון היברידי שהיה באמת ייחודי במינו. למרות שמרטין מעולם לא היה שם המוכר לכל בית אב, ההצלחה הביקורתית של האלבום חיזקה את מעמדו כ"מוזיקאי של מוזיקאים".

זו הייתה נקודת מפנה בקריירה של מרטין. הרגאיי, הג'אז והפולק התמזגו יחד לכדי צליל בוגר, שמהווה עדות לאמנות הנדירה של ג'ון מרטין וליכולתו לפרוץ גבולות מוזיקליים. האלבום הזה נותר קלאסיקה נצחית עבור מאזינים המחפשים מסע סוחף ומעורר השראה.

אחרי התקליט הזה, מרטין נעלם לשלוש שנות שתיקה. במהלכן הוא התגרש מאשתו, הזמרת בברלי מרטין. הכאב כולו יתפוצץ החוצה בתקליט הבא שלו, היצירה הכואבת והחשופה GRACE AND DANGER. ומי הפיק לו את האלבום? לא אחר מאשר פיל קולינס, שבעצמו בדיוק חווה פרידה קשה וגירושים כואבים. אבל היי, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

הקלף החזק של דייויד בואי. ב-4 בנובמבר בשנת 1970 יצא בארה"ב האלבום THE MAN WHO SOLD THE WORLD של דייויד בואי. באנגליה הוא יצא בתחילת 1971.

דייויד בואי, שנחשב אז לסוג של ONE HIT WONDER שלא ממש מימש את הפוטנציאל המסחרי האדיר של SPACE ODDITY, רתח מזעם על שינוי השם המקורי שרקח לאלבום הזה: METROBOLIST. בעיניו, חברת התקליטים פשוט לא התייחסה לדרישותיו ועשתה במוצר הזה כבשלה. כאילו לא די בכך, בואי רצה שלאלבום תהיה עטיפה נפתחת יוקרתית, אך בחברת התקליטים חשבו אחרת והעיפו מהעיצוב את שלל התמונות שהוא סיפק להם, כולל התמונה האייקונית (בדיעבד) שבה הוא לבוש בשמלה. במקום כל אלה, סופקה לקהל האמריקני עטיפה מצוירת ומוזרה.

העטיפה המצוירת נוצרה על ידי מייק וולר, וכללה איש אוחז ברובה כשברקע מצויר המוסד הסגור בו אושפז טרי, אחיו של בואי. אך כשוולר מסר את הציור לחברת התקליטים, בואי עצמו דרש לשנותה. הוא הרגיש שהציור הזה שופך יותר מדי אור על מצבו האישי הרגיש שלו ושל משפחתו. ומה עשו בחברת התקליטים האמריקנית? הם לא הנידו עפעף, התעלמו מבקשתו, ומיהרו להוציא את האלבום עם הציור של וולר. העיקר שהאלבום כבר יהיה בחנויות כשבואי יגיע לביקורו המתוכנן בארה"ב, בתחילת 1971.

הרוח של 1970 הייתה שונה לגמרי. בתחילת השנה, כשמפלצות הארד-רוק כמו בלאק סאבאת' ולד זפלין זינקו לצמרת, דיוויד בואי הגיב בהקמת להקת רוק כבדה משלו. הוא קרא לה THE HYPE (בתרגום חופשי: 'ההונאה' או 'התרמית'), והקונספט היה להתלבש כגיבורי-על על הבמה. זה לא נמשך זמן רב. כמה שבועות אחרי הופעה מוקדמת, הוא כבר מיהר לספר לעיתון המלודי מייקר שהוא מתכוון "לשמור על הלהקה ועל עצמי כשתי יחידות עבודה נפרדות".

ב-22 בפברואר 1970, דייויד בואי עלה להופעתו הראשונה עם הלהקה החדשה, באולם ה-ROUNDHOUSE הלונדוני. באותו אירוע הופיעו גם הלהקות CARAVAN ו-GROUNDHOGS. בדיעבד, הערב הזה היה נקודת תפנית חשובה בקריירה של בואי, ואולי אף בהתפתחות המוזיקה הפופולרית של תחילת הסבנטיז. למה? כי בהופעה זו עלו בואי וחבריו לבושים בתחפושות נוצצות ומוטרפות, מעשה ידיהן של אנג'י (אשתו הטרייה של בואי) וליז הארטלי (חברתו של בסיסט הלהקה, טוני ויסקונטי).

כל חבר להקה קיבל דמות בימתית: בואי היה SPACEMAN, ויסקונטי היה HYPERMAN, הגיטריסט מיק רונסון היה GANGSTERMAN והמתופף ג'ון קיימברידג' היה COWBOYMAN. בקהל נכח הגיטריסט טים רנוויק, שדחה בנימוס הצעה להצטרף ללהקה. "חשבתי שזה לא מתאים לי", הוא סיפר ב-1998 בראיון. "זה לא הרגיש לי נכון, וזו כנראה הטעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיי".

מנהלו דאז של בואי, קן פיט, חש באווירה לא נעימה בהופעה: "לא היה טוב שם. אולי זה בגלל מריבה שפרצה בין דייויד ואנג'י. לא היה לי נעים להיות שם".

בעיתון מלודי מייקר דיווחו על הופעה של הלהקה הזו, שנערכה בספריית האומנות באסילדון (ב-28 בפברואר): "קוראים לה 'הלהקה החשמלית החדשה של דייויד בואי' למרות שהוא כבר החליט ביום הופעה זה לקרוא ללהקתו בשם THE HYPE. לצדו של בואי הופיעה שם ביום זה להקת הרוק המתקדם HIGH TIDE עליה אמר בואי יותר מאוחר ל-מלודי מייקר: "אני חושב שיש ללהקה הזו רעיונות דינמיים ביותר. זו להקה נהדרת שיכולה להתחרות היטב בלהקה כמו הדלתות". בשלב הזה, בואי כבר רכש מכונית מסחרית כדי להסיע בה את נגניו וציוד הנגינה שלהם. השכן של בואי, טוני פרוסט, הופקד כאחראי על הרכב.

לבואי היה סוף סוף קלף מנצח אמיתי מאחוריו, בדמות הגיטריסט מיק רונסון, שנתן לשירים שלו יתרון ברור שמעולם לא היה בהם קודם. "האמנתי שכל צליל נקרע מהנשמה שלו", אמר בואי מאוחר יותר. הוא גם גילה סוף סוף איך למזג את אהבתו לדרמה ולספרות, כמו גם את המיניות הרעבתנית שלו מחוץ לבמה, לתוך המוזיקה שלו. "ההופעות שלי צריכות להיות חוויות תיאטרליות עבורי וגם עבור הקהל", הוא אמר למגזין רולינג סטון. "אני לא רוצה לצאת מהפנטזיות שלי כדי לעלות לבמה - אני רוצה לקחת אותן איתי לבמה".

ב-19 במרץ 1970 התכוננו דייויד ואנג'י לקראת חתונתם שלמחרת. השניים בילו את אחר הצהריים בשוק קנסינגטון הלונדוני כדי לבחור לעצמם בגדים לאירוע. היא בחרה שמלה ארוכה ופרחונית והוא בחר לעצמו זוג מכנסי משי שחורים. בינתיים, קיבל המנהל קן פיט שיחת טלפון נזעמת מאמו של בואי, שלא הוזמנה לחתונה ודרשה לקבל פרטים כדי למהר ולהגיע. אבל פיט לא קיבל עדכון בדבר האירוע ולא יכל לעזור לה. היא מצידה, לא התכוונה לוותר.

למחרת נערכה החתונה, במשרד הרישום של ברומלי. השניים התייצבו שם עם שני עדים מטעמם: ג'ון האצ'ינסון וקלייר שנסטון. כשהם הגיעו, הם הופתעו לגלות שאמו של בואי, שלא הוזמנה, חיכתה להם במדרגות. הטקס ארך כרבע שעה, כשבמהלכו נתבקש קיימברידג' לחתום על מסמך עדות ונחסם על ידי גברת ג'ונס, שהתעקשה לחתום למען בנה החתן. קיימברידג' משך בכתפיו וצעד לאחור.

במקום טבעות נישואין, ענדו השניים צמידים מצמר, שניתנו להם כמתנה מאחיה של אנג'י. טוני ויסקונטי, המפיק שעבד עם בואי, נתבקש להיות השושבין שלו אך נאלץ לסרב, כי בזמן החתונה הוא היה חייב לעבוד באולפן ההקלטה עם להקת סטרובס. לאחר שהזוג הנשוי הטרי הצטלם מחוץ לבניין עבור התקשורת המקומית, פנו כולם לפאב הקרוב, SWAN AND MITRE, ולגמו להנאתם משקאות. בהמשך היום ערכו דייויד ואנג'י מסיבה בביתם.

ב-30 במרץ הופיע בואי עם THE HYPE במלון סטאר שבקרוידון. להקת החימום הייתה UGLY ROOM. ההופעות הבאות בוטלו כי בואי רצה להתרכז בהקלטה וכתיבת שירים, ובעיקר בגלל חוסר סיפוקו המוחלט מצורת הניהול של קן פיט. למחרת ההופעה הגיע בואי למשרדו של פיט והודיע לו שמעתה ברצונו לנהל את עצמו. פיט הסביר בהמשך שחשב שבואי לא מדבר איתו בכנות ושמישהו אחר ייעץ לו לעשות זאת. הפגישה הסתיימה עם השארת פיט במשרת הניהול בתנאי שייתן לבואי 200 ליש"ט כמקדמה.

למחרת פגישה זו נפגש פיט עם המפיק של בואי, טוני ויסקונטי, כדי לדון בלו"ז ההקלטות לאלבומו הבא של בואי. באותה שיחה נאמר גם ששם האלבום הבא ייקרא MEMORY OF A FREE FESTIVAL. פיט וויסקונטי ידעו שהתקציב להקלטה לא רב, ולכן ההקלטות ייקבעו בשעות הלילה המתות ובסופי שבוע.

לבואי לא היו מספיק שירים חדשים כדי להקליט אלבום שלם, אז הוא החל לג'מג'ם עם חבריו החדשים בבית הוויקטוריאני שבו גר עם אשתו. צליל נדבק לצליל ורעיון לרעיון, והאלבום הכבד הבא שלו החל לקרום עור וגידים.

במקור, בואי תיכנן להקליט את האלבום כשצד אחד אקוסטי והשני חשמלי, כדי לשקף דו-קוטביות, כיאה לסכיזופרניה שלא הייתה זרה במשפחתו (אחיו למחצה, טרי ברנס, היה חולה בה). אבל במהלך ההקלטות הוא פשוט 'התאבן', להפתעת המוזיקאים שלצדו, והמשימה נפלה על כתפי המפיק והבסיסט, טוני ויסקונטי, והגיטריסט החדש שלו, מיק רונסון. הם החליטו לזרוק הצידה את קונספט שני הצדדים השונים ולרקוח אלבום אחיד וכבד יותר בגישתו. לא פעם הביע בואי חוסר חשק מוחלט בעשיית התקליט, ושותפיו נאלצו פשוט לגרור אותו למשימה. המתופף החדש שהצטרף היה מיק וודמאנסי.

מוזיקאי נוסף שתרם את צליליו לאלבום היה ראלף מייס, שעבד למחייתו כצייד כישרונות וידע לנגן בסינטיסייזר המוג החדשני. מייס ניגן לראשונה עם בואי בתקליטון MEMORY OF A FREE FESTIVAL.

ההקלטות לתקליטון זה נערכו ב-3 באפריל באולפני ADVISION שבלונדון. למקום הובא סינטיסייזר מוג ענק שהושכר מאולפן ההקלטות של המפיק האגדי ג'ורג' מרטין, AIR, והובל לשם על ידי עוזרו, כריס תומאס. מייס הוזמן לנגן בכלי המורכב הזה כי רונסון הסתבך כשניסה לנגן בו. בינתיים, עסק מייס גם בקביעת חוזה הקלטה לבואי ולהקת THE HYPE שלו עם חברת התקליטים PHILIPS. באותו יום ממש, פורסם שאמו של בואי עוזבת, עם אחיו למחצה (המעורער בנפשו) טרי ברנס, את ביתם. "המעבר לבית חדש יהיה שינוי טוב עבורנו", אמרה גברת ג'ונס. "כך אוכל לחזור להיות גברת ג'ונס, כי כרגע רבים קוראים לי גברת בואי!". הכתבה יצאה במקומון BROMLEY AND KENTISH TIMES תחת הכותרת "אמו של הכוכב עוזבת את העיר... כדי להחזיר את זהותה".

נוכחותו של טרי ברנס הורגשה היטב לכל אורך תהליך הכנת האלבום החדש. המצב הנפשי של טרי היה גם הסיבה מדוע סירב בואי להתנסות ב-LSD, בתקופה שבה הסם הזה היה אחת התגליות הגדולות והמלהיבות של תרבות סוף שנות השישים. בואי שמע, ובצדק, כי הסם הזה עלול לפתח סכיזופרניה אצל אלו שהמחלה רדומה בהם. הוא העריץ את טרי, שהיווה השפעה עצומה עליו וחשף אותו למוזיקה, פוליטיקה ושירה. אך בואי פחד פחד מוות ללכת בעקבותיו של אחיו במסלול האפל. הוא ידע שיש במשפחתו עוד כמה שהמחלה הזו קיננה בהם, והפחד הזה חלחל היטב לאלבום. כנראה שלא סתם בואי התכחש לאלבום הזה במשך זמן רב. הוא הרגיש שהוא זוחל לאורכו בתוך מנהרה חשוכה, מפחידה וכואבת מאוד.

הייתה סיבה נוספת מדוע טרי היה השפעה גדולה על בואי בתקופת יצירת האלבום. טרי, שלא היה רצוי כל כך בבית הוריו בשל מחלתו, הוזמן על ידי אשתו של בואי (אנג'י) לגור עמם בביתם ושם הובטח לו מקלט מאימת המשפחה. אבל במהרה מצאו בואי ואשתו שחוויית השהות עם טרי מטלטלת ומתישה נפשית, והחליטו לבסוף לשלוח אותו למוסד סגור בדרום לונדון, שנקרא CANE HILL.

השיר הראשון שבואי כתב על נושא הסכיזופרניה היה ALL THE MADMEN. מכאן זרמו שירים נוספים שהלכו באותו מסלול חשוך ומשוגע. המצב נראה אפילו חד יותר לאור העובדה שבואי התחתן ממש זמן קצר לפני כן עם אנג'י, אך בכל זאת - באלבום הזה אין אפילו שיר אהבה אחד.

ב-7 באפריל 1970 החליט המתופף של בואי, ג'ון קיימברידג', שדי לו. הוא אסף כסף לדלק ונסע בחזרה לעיר מגוריו. רונסון הציע במקומו את חברו המתופף, מיק וודמאנסי בן העשרים. בואי התקשר אליו ומיד קיבל תגובה חיובית מעבר לקו. באופן משעשע, בואי רצה אז לחקות את הקו המוזיקלי שרקח חברו, מארק בולאן, עם הצמד TYRANNOSAURUS REX. הוא החל להופיע עם וודמאנסי, כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה והמתופף החדש יושב לצדו על השטיח ומכה בבונגוס.

ב-17 באפריל החלה העבודה האולפנית הרצינית על התקליט הזה של בואי, באולפני ADVISION, שהיו אז יחסית זולים. פה החלה תקופה של חמישה שבועות שתמתח את העצבים של כל הנוגעים בדבר. בתקופה הזו בואי היה דכאוני ביותר, עישן המון קנאביס ולא קם ממיטתו לפני שלוש בצהריים.

במהרה הבין ויסקונטי שיש פה בעיה וכתב לקיימברידג' המתופף מכתב: "אנחנו ממשיכים להקליט, מתקרבים יותר זה לזה אבל המצב הכלכלי לא טוב ואנו גוועים ברעב. וודי (מיק וודמאנסי) חתך את אצבעו עם סכין ונזקק לשלושה תפרים. הוא לא יוכל לנגן למשך שבועיים ונאלצנו לבטל כמה סשנים וגם הופעה. דייויד ממש לחוץ כלכלית עכשיו. אז האם תוכל לשלוח לו את חמש הליש"ט שאתה חייב לו?".

בואי הבין שמצבו בכי רע ופנה לסיים סופית את יחסיו עם קן פיט. ב-24 באפריל שלח בואי את אנג'י למשרד של קן פיט עם מכתב בידה. במכתב זה ביקש בואי לסיים את קשריו העסקיים עמו. פיט: "במכתב הזה ביקש בואי שלא אהיה יותר מנהלו האישי ושהוא מבקש את אישורי בעניין תוך שבוע". בואי: "דפרייס אמר לי שיוכל לשחרר אותי מחוזה הניהול עם פיט. אני פשוט ישבתי במשרד שלו ומיררתי בבכי. חשתי הקלה עצומה שמישהו היה כה נחוש בענייני".

ב-1 במאי 1970 חזרה החבורה לאולפני TRIDENT בלונדון, כדי להמשיך להקליט. בקופסת סליל ההקלטה נכתב שהשיר שהקליטו נקרא SUCK. בהמשך הוא יקבל את השם SHE SHOOK ME COLD. ארבעה ימים לאחר מכן החלה העבודה על שיר חדש, THE MAN WHO SOLD THE WORLD. ולא - זה לא השיר שחשבתם. מדובר בשם המקורי שבואי העניק לשיר SAVIOUR MACHINE, לפני שהחליט לשנות דברים. באותו יום הגיע לראיינו באולפן הכתב השבדי, בוס האנסון, שכינה אותו "הבוב דילן של הסבנטיז". בואי קונן בפניו ונפגע מההשוואה: "דילן הוא גיטריסט עלוב, שיריו משעממים ויש לו קול גרוע. בוא נעזוב את הנושא הזה. מה שאני עושה עכשיו הוא להקליט לעצמי, ולא אכפת לי אם אנשים יאהבו את זה או לא. אין לי עניין להגיע למצעדים ולא אכפת לי אם לא ארוויח הרבה כסף".

למחרת סיים דייויד בואי את יחסיו העסקיים עם מנהלו, קן פיט. באותו יום נערכה פגישה בין השניים, כשעם בואי הגיע טוני דפרייס. קן פיט על הפגישה: "אמרתי שם שאין טעם להמשיך בניהולי את דייויד אם אינו מרוצה מזה. עם זאת, השקעתי בו המון כסף ודרשתי לקבל פיצויים על אובדן רווחים עתידיים. דפרייס הנהן בראשו ואמר שכרגע אין שום רווח עתידי ושהוא יצטרך לשקול את הדבר. עם זאת, הוא סבר שפיצוי מגיע לי על סמך רווחיי עם בואי עד אותה נקודה. אם הוא היה שואל אותי אם יש סכום מסוים שחשבתי עליו, הייתי ודאי אומר לו סכום צנוע בסך 2,000 ליש"ט. הוא לא שאל והפגישה הסתיימה, ואיתה גם ניהולי את דייויד. אחרי שהם יצאו מהמשרד, עמדתי ליד החלון וראיתי אותם צועדים ברחוב. חשתי הקלה עצומה באותו רגע. תהיתי לעצמי מה הן ציפיותיו של דייויד באותו רגע ממנהלו החדש, דפרייס".

ב-10 במאי קיבל בואי את פרס IVOR NOVELLO עבור השיר המקורי ביותר של השנה, עם SPACE ODDITY. האירוע נערך במועדון בלונדון בשם 'שיחת העיר', שבלסטר סקוור. ליוותה אותו בטקס התזמורת של לס ריד. האירוע הועבר בשידור לוויני ישיר לאוסטרליה ולחלק מארה"ב ואירופה. גם רדיו ה-BBC שידר באופן ישיר את הצלילים. גם טום ג'ונס, פיטר סרסטאדט והביטלס, שכבר היו אז מפורקים ולא נכחו באירוע, זכו לפרס ביום הזה. אמנים נוספים שהופיעו שם היו פיטר סרסטאדט, GINGER BAKER'S AIR FORCE, סאנדי שו, THE MARMALADE, BLUE MINK ודאסטי ספרינגפילד. לאחר האירוע הלכו דייויד ובת זוגו, אנג'י, לארוחת הערב החגיגית של המשתתפים. בואי חש שהוא רחוק מלחגוג באמת.

בשנת 1976 הוא סיפר בראיון ל-BBC: "זה היה סיוט להקליט את האלבום ההוא שלי. ממש שנאתי את התהליך. מעולם לא עשיתי תקליט באופן שכזה והדבר ממש הפחיד אותי. חשתי שאינני חיוני. הקלטנו את זה באולפן עם שמונה ערוצים וזה היה נוצץ מדי עבורי. רציתי ארבעה ערוצים בלבד. גם נושא האלבום היה חושפני מדי, עם בעיות משפחתיות ואנלוגיות שנוצקו לתבניות של מדע בדיוני".

ההקלטות המשיכו, אך בסופן קרה דבר שהביא לקרע גדול בין בואי לוויסקונטי. זה קרה ב-22 במאי, עם עריכת המיקסים לאלבום. בואי החליט, ברגע האחרון, להקליט את שירתו מחדש בשיר THE MAN WHO SOLD THE WORLD. הוא חש שיש לו רעיון טוב יותר להציע, אבל נתקל בוויסקונטי שפשוט רצה כבר לסיים את התהליך. ויסקונטי החליט שבואי מתיש אותו לחלוטין, כמו גם מנהלו החדש (טוני דפרייס), ובחר לעבור ממנו הלאה לטובת עבודה עם מארק בולאן. בואי היה מאוכזב מאוד מזה, והשניים לא התראו מאז למשך ארבע שנים.

אבל לא רק ויסקונטי נטש. גם מיק רונסון ומיק וודמאנסי ממש לא היו מרוצים. הם בקושי ראו כסף מעבודתם עם בואי אז. ההופעות איתו שברו את רוחם, כשמכונית המסחרית להופעות כבר לא פעלה והם נאלצו להידחס למונית (על חשבונם) עם כל הציוד, בעוד בואי נוסע בנוחות רבה יותר במכוניתו. בדרכם להופעה בבירמינגהם, החליטו השניים שדי להם והורו לנהג להמשיך את נסיעתו לעיר שלהם, HULL, כדי שיפרקו את הציוד וישכחו מדייויד בואי. בואי נאלץ לעשות את ההופעה לבדו ולחפש נגנים אחרים.

בינתיים, האלבום כבר היה מוכן ליציאה בארה"ב. כשיצא, הביקורות שם דווקא היו מעודדות.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "...'יש האומרים שהנוף מטורף / אבל אתם יכולים לאמץ נקודת מבט אחרת / אז אם זה יותר מדי מעורפל / אתם יכולים לעזוב את חברי ואותי עם אדיו אוהב'. כך שר דיוויד בואי ב-THE MAN WHO SOLD THE WORLD, ובכך מספק את הביקורת המשכנעת ביותר של העבודה האחרונה שלו - חוויה שהיא מסקרנת ככל שהיא מצמררת, אבל רק למאזין שחזק מספיק כדי לעמוד בסכיזופרניה שלו.

בואי עוסק לאורך האלבום הזה בדימויים אלכסוניים ומקוטעים שכמעט בלתי חדירים בנפרד אבל מעבירים באפקטיביות תחושה אירונית ומרירה של העולם, כאשר הם נקבצים יחד. מערכת היחסים האומללה שלו עם העולם מקורה בחוסר היכולת שלו לתפוס אותו בשפיות: 'אני מעדיף להישאר כאן עם כל המשוגעים / מאשר למות עם העצובים שמסתובבים חופשי'.

השימוש של המפיק, טוני ויסקונטי, באפקטים של הדהוד וטכניקות אחרות בקולו של בואי בא להשיג גוון מוזר ועל טבעי המזכיר רובוט (מה שאומר שלא שבואי שר באופן מכני, אלא שקולו מתכתי באופן מוזר מלכתחילה). זה מחזק את המילים המשוננות והמוזיקה של בואי, שמנוגנת בצורה כבדה להחריד על ידי רביעייה שמבריקה מדי פעם (שימו לב לגיטרה של מיק רונסון בשיר SHE SHOOK ME COLD) בהנחיית הבס המחליק בטירוף של ויסקונטי.

באלבום, שלמעט RUNNING GUN BLUES הסרקסטי חסר האונים, מצוין באופן אחיד, לפחות ארבע רצועות דורשות תשומת לב מיוחדת: השיר SAVIOUR MACHINE מדגים שבואי רחוק מלמצות את כישרונו לרוק מדע בדיוני מוסרי, אותו הביא בלהיט SPACE ODDITY. יש את AFTER ALL הדכאוני והכמעט בלתי נסבל שמכיל את הפזמון המוזר ביותר שאולי נהגה אי פעם - 'אוי, מאת ג'ינגו'. WIDTH OF A CIRCLE הוא גם שיר הזיה עם גוונים דתיים שמזכירים גם את דנטה וגם את אדם וחוה וגם צליל ענק. והשיר SHE SHOOK ME COLD מכיל כמה מהדימויים המיניים המוזרים ביותר שיצאו בתקליט.

אתם, יוצרי קולנוע צעירים שאפתניים בחוץ, שוקלים ודאי סרט מבריק בעל אוריינטציה פסיכולוגית מעוררת על ייאוש, ושוקלים את קווין איירס כמלחין בו ואז תחליטו בסופו של דבר על דיוויד בואי לעשות את הפסקול".

בואי עדיין רתח מזעם מהצורה בה יצא תקליטו בארה"ב. שישה ימים לאחר מכן כבר דאג מנהלו, טוני דפרייס, לנסח מכתב לחברת התקליטים, שתטפל ביצירה באופן שונה באנגליה: "השיר החדש של דייויד לתקליטון (HOLY HOLY) כבר כמעט מוכן לגמרי והבנתי שהוא כבר דיבר אתכם ואינכם מעוניינים לקרוא לאלבום פה בשם זה. למרות, שאם התקליטון עם השיר יצליח - זה ודאי יגביר את מכירות התקליט השלם. זאת למרות שהשיר לא נמצא באלבום, היו כבר מקרים כאלו שעזרו למכירות ולכן אני מבקש מכם לשקול זאת שוב".

לא שוחררו סינגלים מהאלבום הזה, שפשוט דעך. בואי אמר עליו שהוא "נמכר כמו עוגות חמות בבקנהאם, ולא בשום מקום אחר בעולם".

ולגבי טרי ברנס: הוא ניסה להתאבד פעם אחת בקפיצה מחלון במוסד בו אושפז, אך ניצל. ב-16 בינואר 1985, הצליח טרי לברוח מהמוסד הסגור והגיע לתחנת SOUTH COULSDON שליד קרוידון. שם, הוא הניח את ראשו על הפסים ונפרד מהעולם. בואי לא הגיע להלוויה, אך שלח פרחים.

שיר הנושא של התקליט קיבל חיים חדשים כשלהקת נירוונה ביצעה אותו במופע UNPLUGGED האגדי שלהם משנת 1994 (כולל סולו הגיטרה ה'זייפני' והאייקוני של קורט קוביין). קהל חדש וצעיר גילה שהשיר הזה הוא במקור של דייויד בואי, ורבים נהרו שוב לגלות מי הוא האיש האמיתי שמכר את העולם.

כך, האלבום שנולד בייסורים, מתוך דיכאון, פחד מטירוף משפחתי וקרבות מרים עם חברת תקליטים, הפך מאוחר יותר לאחת היצירות המכוננות של בואי. הכישלון המסחרי הצורב של 1970 הפך, באיחור אופנתי של עשרות שנים, להצלחה אמנותית נצחית. בואי, שזעם על עטיפת הקומיקס ועל ההתעלמות מרצונו, יצר בסופו של דבר יצירת מופת כה חזקה, שהיא שרדה את הכל – את הניהול הכושל, את הטרגדיה האישית, ואפילו את עצמו. האיש שמכר את העולם בסוף גם ניצח אותו.

אחים לנשק! ב-4 בנובמבר בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקה מבטיחה מאד ושמה ALLMAN BROTHERS BAND.

זו הייתה חבורה מבטיחה, והמודעה שקידמה את התקליט בחברת התקליטים ATCO (חברת-בת של 'אטלנטיק') ניסתה להסביר את הבשורה: "להקת האחים אולמן מנגנת רוק-בלוז עם אותה העוצמה שיש ללהקות הבריטיות אבל בתוספת צליל משלה. הלהקה כוללת את הגיטריסט המוביל דוואן אולמן, האורגניסט גרג אולמן, המתופפים בוץ' טראקס וג'יי ג'והנסון, הגיטריסט המוביל השני דיקי בטס והבסיסט ברי אוקלי. התקליט הראשון שלהם מראה מדוע כבר יש להם קהל נלהב ביותר".

"קהל נלהב ביותר" היה אולי תיאור אופטימי מדי. האמת הכואבת היא שהתקליט הזה, שהוקלט ומוקסס בשבועיים קדחתניים בלבד באולפני 'אטלנטיק' בניו יורק, התרסק מסחרית וגרד בקושי את המקום ה-188 במצעד הבילבורד. אבל המספרים שיקרו. בין החריצים של אותו ויניל שחור נולד ז'אנר שלם. באותו רגע היסטורי, החבורה הפרועה הזו המציאה למעשה את מה שייקרא לימים SOUTHERN ROCK, רוק דרומי. הם לקחו את הבלוז האמריקאי השחור, שילבו אותו עם רוק פסיכדלי, ג'אז וקאנטרי, והפכו אותו למשהו חדש, רענן ובעיקר – חשמלי ומרתק. האחים אולמן פתחו דלת רחבה שדרכה יצעדו להקות רבות בעשור הבא, הסבנטיז.

כדי להבין איך זה קרה, צריך לחזור לילדותם של האחים לבית אולמן. דוואן, הגיטריסט הווירטואוז, נולד ב-20 בנובמבר 1946 בנאשוויל. הטרגדיה הכתה במשפחה מוקדם: כשהיה בן שלוש בלבד (ואחיו הצעיר גרג בן שנתיים), אביהם, קצין בצבא בשם וויליס טרנר אולמן, נרצח על ידי טרמפיסט שאסף בדרכו הביתה בחג המולד. אמם נותרה לבד וקיבלה החלטה אמיצה: היא חזרה ללימודים כדי להפוך לרואת חשבון ולהביא כסף הביתה. היא דאגה שהבנים ילמדו לנגן, בתחילה בפסנתר ובחצוצרה.

אבל את גרג הצעיר משך משהו אחר. מכסף שחסך בעבודת בוקר מפרכת בחלוקת עיתונים, הוא רכש את הגיטרה הראשונה שלו. הוא סיפר על כך שנים לאחר מכן למגזין רולינג סטון: "עבדתי כל הקיץ עד שהגיעו הימים הקרים, בהם נאלצתי לשים כפפות על ידיי. יום אחד, בעודי עם כפפות על ידיי, נכנסתי לחנות מוזיקה והתאהבתי בגיטרה שהייתה שם. היא עלתה 21.95 דולר והמניאק שעבד שם לא רצה לתת לי לנגן בה. למחרת הגעתי וקניתי אותה. היא שינתה את חיי. הפסקתי לאכול, לשתות ולישון והתחלתי רק לנגן".

הגיטרה הזו הציתה מיד קונפליקט בין האחים. דוואן, האח הגדול, לא הצליח להוריד ממנה את הידיים וניצל כל רגע שגרג יצא מהבית כדי לחטוף אותה ולנסות לנגן. המריבות הפכו לשגרה, עד שאמם התערבה, הבינה את גודל התשוקה, וקנתה לכל אחד מהם גיטרה חשמלית ליום הולדתו. גרג אולמן נזכר: "את הגיטרה החשמלית הראשונה שלי קיבלתי ב-10 בנובמבר 1960, בשעה שלוש אחה"צ של יום שבת. יום הולדתו של דוואן הייתה בדצמבר, כך שהוא קיבל את שלו קצת אחריי".

מהר מאוד שני האחים גילו את הבלוז השורשי ואת הרית'ם אנד בלוז, והחלו לנגן בלהקות מקומיות עם שמות צבעוניים כמו THE KINGS, THE Y TEENS ו-THE SHUFFLERS. ב-1963, כשהם עדיין נערים, הם הצטרפו ל-THE HOUSE ROCKERS, להקה שליוותה זמר שחור. בדרום הגזעני של אותן שנים, הדבר יצר מתיחות עצומה במשפחתם, שלא ראתה בעין יפה את הערבוב הבין-גזעי. דוואן סיפר על התקופה: "היינו בלהקה ההיא שהייתה מורכבת מגזעים שונים. היינו מעולים ויכולנו להצית בית שלם בשניה, עם המוזיקה שלנו. הייתי בן 16 וקיבלתי 41 דולר בשבוע. ביג טיים".

הלהקה הבאה של דוואן הייתה THE ESCORTS, שם הוא אפילו לקח על עצמו את תפקיד השירה, בעוד גרג מלווה בגיטרה. הם הקליטו כמה דמואים של גרסאות כיסוי לביטלס, לסטונס ולרוי אורביסון, והשיא המקומי שלהם היה חימום לביץ' בויז. ב-1965 הם שינו את שמם ל-THE ALLMAN JOYS, בדיוק כשגרג סיים את לימודיו. דוואן, לעומתו, כלל לא סיים בית ספר; הוא היה מחובר כל כך לגיטרה עד שפרש בגיל 15 מהלימודים כדי להתמסר לאימונים אינסופיים. הלהקה עבדה קשה: שבעה לילות בשבוע, שש הופעות קצרות בכל ערב. מדי פעם, כשהמתופף הקבוע הבריז, התיישב מאחורי התופים בחור צעיר בשם בוץ' טראקס, שניגן בלהקה אחרת בשם THE BITTER END.

הגורל כביכול האיר להם פנים כשבאדי קילן, איש חברת התקליטים DIAL RECORDS, התלהב והחתים אותם. הם הקליטו דמואים באוגוסט 1966, כולל שבעה שירים מקוריים של גרג, אך כל הסיפור התנקז לתקליטון אחד בלבד. דוואן תיעב אותו וכינה אותו 'גירסה פסיכדלית נוראית לשיר SPOONFUL. קילן, מצידו, הקשיב לחומרים וייעץ להם ברצינות לחפש עבודה יומית ולעזוב את המוזיקה.

הכישלון פירק את הלהקה. האחים נסעו לאלבמה, חברו לכמה מוזיקאים והקימו הרכב חדש ומהודק בשם THE HOUR GLASS. מנהל בשם ביל מקווין שכנע אותם שהעתיד נמצא במערב, והלהקה עברה ללוס אנג'לס. שם הם חתמו בחברת התקליטים 'ליברטי', שהתמחתה בעיקר בזמרי שמאלץ מרופדים בסוכר. החברה לא ידעה איך לעכל להקת בלוז דרומית מחוספסת והתערבה ללא הרף בצד האמנותי.

התוצאה הייתה קטסטרופלית. המפיק דאלאס סמית' החליט שהם "להקת MOTOWN" והתמקד בקולו של גרג, תוך שהוא דוחה כמעט את כל השירים המקוריים שלהם. התקליט הראשון שלהם, שיצא באוקטובר 1967, כלל רק שיר מקורי אחד של גרג (GOT TO GET AWAY) והשאר היו גרסאות כיסוי לכותבים שכירים של החברה, ביניהם ג'קסון בראון ודל שאנון. התקליט השני, POWER OF LOVE, יצא ב-1968 וכלל שבעה שירים של גרג, אך גם הוא נכשל. עיתון 'מלודי מייקר' כתב: "זה תקליט מדליק אך לא סנסציוני שמזכיר אלפי להקות אחרות שנשמעות כך". גרג אולמן סיכם את התקופה בבוטות אופיינית: "שני התקליטים האלה יצרו יחדיו את מה שהפך להיקרא THE SHIT SANDWICH".

דווקא בתוך הייאוש הקליפורני הזה, דוואן מצא את הצליל שלו. הוא למד לנגן סלייד בגיטרה, תחילה בעזרת בקבוקון של כדורי קוריסידין שמצא. הוא סיפר ב-1971 לעיתון GOOD TIMES: "שמעתי את ריי קודר מנגן כך לפני שלוש שנים והבנתי שזה הצליל שאני רוצה. התחלתי להישאב לתוך העניין הזה. השאר הסתכלו עליי בהתחלה ברחמנות וקיוו שאפסיק עם זה. אך אני השתפרתי ועכשיו זה כבר נשמע הרבה יותר טוב".

לחברי הלהקה נמאס מ'ליברטי', והם החליטו לנסות להקליט חומר אמיתי משלהם באולפני FAME המהוללים במאסל שואלס, אלבמה. באפריל 1968 הם הקליטו שם כמה שירים שאהבו וחזרו נלהבים ללוס אנג'לס. המנהל שלהם שמע את ההקלטות ודחה אותן על הסף בטענה שהן נוראיות. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הלהקה התפרקה.

דוואן המריר חזר לפלורידה, נחוש לא להיות יותר בלהקות מתסכלות. גרג, לעומת זאת, נלכד בקליפורניה. הלהקה הייתה חייבת 40,000 דולר ל'ליברטי', והחברה איימה בתביעה אלא אם כן גרג יישאר ויקליט עבורם כסולן. שאר החברים חשבו שהוא בוגד, אך הוא נשאר כדי למנוע את התביעה. הוא נאלץ לשיר שירי קאנטרי כמו D-I-V-O-R-C-E של תמי וויינט, בליווי תזמורת ענקית. התקליטון יצא תחת השם GREG ALLMAN AND THE HOUR GLASS. הוא סבל מכל רגע: "הם אמרו לי לעמוד בפינה ולשיר".

בזמן שגרג נמק בקליפורניה, דוואן חזר לג'קסונביל, פלורידה, והחל לבלות במועדון THE SCENE. הוא ג'ימג'ם עם להקה מקומית בשם THE SECOND COMING, שבה היו חברים הבסיסט בארי אוקלי והגיטריסט דיקי בטס. דוואן הבחין מיד בתיאום המופלא בין בטס לגיטריסט השני, לארי ריינהארדט, עבודת גיטרות-תאומות שתהפוך לסימן ההיכר של הלהקה העתידית שלו.

אבל דוואן עדיין לא הקים להקה. ריק הול, הבעלים של אולפני FAME, התקשר והפציר בו לחזור לאלבמה, הפעם כנגן שכיר באולפן. דוואן הסכים. שם, כשהוא מרושש וישן באוהל קטן במגרש החניה של האולפן, הוא החל לבנות את המוניטין שלו. הוא ניגן עבור אמנים כמו ארת'ה פרנקלין וקינג קרטיס. הפריצה הגדולה הגיעה כשעבד עם ווילסון פיקט. פיקט כינה אותו SKYMAN (איש שמיים), כינוי שהתגלגל במהרה ל-SKYDOG, שהפך לשמו השני.

במהלך הסשן עם פיקט, דוואן העז להציע לזמר הנשמה הקשוח להקליט גרסת כיסוי לשיר חדש של הביטלס, 'היי ג'וד'. פיקט היה סקפטי לחלוטין, אך דוואן התעקש. האגדה מספרת שרוב הנגנים יצאו להפסקת צהריים, אך פיקט השחור ודוואן ההיפי ארוך השיער לא היו רצויים במסעדות המקומיות, ולכן נשארו באולפן. דוואן ניצל את הזמן לשכנע את פיקט, והתוצאה הייתה היסטרית. נגינת הסלייד הבוערת של דוואן בסוף השיר הפכה לכרטיס הביקור שלו. ריק הול התקשר מיד לג'רי ווקסלר מ'אטלנטיק רקורדס'. ווקסלר שמע את 'היי ג'וד' ורצה את הגיטריסט הזה מיד. הוא קנה את החוזה של דוואן תמורת 15,000 דולר וצירף אותו כנגן הבית של הלייבל החדש שלו, CAPRICORN. אותה הקלטה של 'היי ג'וד' לא רק שיגרה את הקריירה של דוואן, אלא גם הגיעה לאוזניו של אריק קלפטון באנגליה, ששנים ספורות לאחר מכן יזמין את דוואן לנגן באלבום הנפלא של דרק והדומינוס..

דוואן ניסה להקליט תקליט סולו בפברואר 1969, אך זה לא עבד. הוא הבין שהוא איש של להקה. הוא חזר לפלורידה וצד את המתופף ג'יימו ג'והנסון, שניגן בעבר עם אוטיס רדינג. הוא גם גייס את חבריו מ-THE SECOND COMING, דיקי בטס וברי אוקלי, ואת בוץ' טראקס, המתופף הוותיק מימי ה-ALLMAN JOYS.

ב-23 במרץ 1969, כולם נפגשו לג'אם סשן היסטורי בביתו של טראקס. עם שני מתופפים (טראקס וג'והנסון) ושני גיטריסטים מובילים (דוואן ובטס), נוצר צליל ענק וחדש. כולם בחדר הרגישו את החשמל. כשסיים לנגן, דוואן נעמד בדלת היציאה, חסם אותה בגופו והכריז: "כל מי שנמצא בחדר הוא חבר בלהקה ומי שלא רוצה בכך, ייאלץ לעבור דרכי כדי לצאת!". אף אחד לא יצא. הדבר היחיד שהיה חסר הוא זמר וקלידן. דוואן מיהר לטלפון, התקשר לאחיו הצעיר שעדיין היה תקוע בקליפורניה, ופקד עליו: "תעלה על המטוס הראשון הביתה. אני מקים להקה". שלושה ימים לאחר מכן, גרג נחת בפלורידה וההרכב הקלאסי של ה-ALLMAN BROTHERS BAND נחתם.

הלהקה עברה למייקון, ג'ורג'יה, ועברה להתגורר יחד בקומונה בבית ברחוב קולג' מספר 309, שנהנו מביקורים תכופים של סטודנטיות מהקולג' הסמוך. לא רחוק משם שכן בית הקברות 'רוז היל'. דיקי בטס נהג ללכת לשם בלילות, להתיישב עם גיטרה אקוסטית ולהלחין. רבים מהרעיונות שלו שנולדו שם נכנסו לתקליט הבכורה. בבית הקברות הזה הוא גם כתב את הקטע האינסטרומנטלי המפורסם שיצא בתקליטם השני, IN MEMORY OF ELIZABETH REED, על שם מצבה שראה במקום.

כמובן, כשדוואן אולמן נשאל על ידי כתב על שם השיר, הוא סיפק סיפור עסיסי יותר: "אהה, פשוט שכבנו עם בחורה מזדמנת על אחת המצבות בבית קברות". האמת, כפי שחשף בטס מאוחר יותר, הייתה פרוזאית יותר אך גם רומנטית: השיר נכתב בהשראת אישה אמיתית שבטס יצא איתה, שהייתה במקרה חברתו של המוזיקאי בוז סקאגס. הוא פשוט השתמש בשם מהמצבה כדי להסוות את זהותה. באופן אירוני, גרג אולמן דווקא אישר חלק מהאגדה כשאמר: "אשקר אם אומר שלא ביליתי שם עם בחורה או שתיים". באופן טרגי, בית הקברות 'רוז היל' הפך למקום מנוחתם האחרון של דוואן אולמן (שנהרג בתאונת אופנוע ב-1971) ושל הבסיסט ברי אוקלי (שנהרג בתאונת אופנוע כמעט באותו מקום ב-1972).

תקליט הבכורה יצא, וכאמור, לא הפך להצלחה מסחררת. הלהקה חיה מהיד לפה. עוזר הלהקה, טוויגס, נזכר ב'רולינג סטון': "יום אחד קיבלנו הזמנה להופיע בפילמור ווסט שבלוס אנג'לס. בקושי היה לנו כסף להגיע לשם. כשהגענו לגשר הזהב, לא היה לנו מספיק כסף כדי לשלם את דמי המעבר בו. נאלצנו לרדת מהאוטו ולגרד כסף מאחרים שנסעו שם. הבטחנו להם כרטיס כניסה למופע בפילמור, אם יתנו לנו כסף".

אבל המוזיקה הייתה סיפור אחר. התקליט נפתח בירייה אינסטרומנטלית אדירה, DON'T WANT YOU NO MORE (במקור של ספנסר דייויס גרופ), קטע שבטס ואוקלי ניגנו בלהקתם הקודמת. הוא מוביל ישירות לאחד משירי הבלוז-רוק הכבדים והכנים ביותר שהוקלטו, NOT MY CROSS TO BEAR. צליל הגיטרות בשרני, ושתי מערכות התופים של טראקס וג'והנסון נשמעות כאילו נולדו לנגן יחד. שירתו של גרג חשפה זמר נשמה מחוספס ועוצמתי.

מכאן, לא היה רגע חלש. זה רק הלך והתעצם, עד לשני השירים החותמים, שהפכו לחותמת של הלהקה. הראשון היה DREAMS, קטע בלוז איטי ומהפנט במשקל שלושה רבעים, שגרג כתב כששהה מדוכא בלוס אנג'לס וחשב על חלומותיו שלא מתגשמים. השיר הזה היה כרטיס הכניסה שלו ללהקה של אחיו. כפי שכתב באוטוביוגרפיה שלו: "הצגתי להם את DREAMS והם מיד התחילו לנגן אותו. למדנו את השיר כפי שאתם מכירים אותו היום ומאותו רגע הפכתי לאח בלהקה". בוץ' טראקס סיפר שדוואן התקשה למצוא את הסולו הנכון לשיר, עד שלבסוף לקח את גיטרת הסלייד וניגן סולו מאולתר שגרם, על פי הדיווחים, לכל חברי הלהקה לפרוץ בבכי באולפן.

הקטע שסגר את התקליט, WHIPPING POST, היה מפלצת ריתמית. הוא נפתח במשקל א-סימטרי מוזר של 11 שמיניות, שהפך ל-6 שמיניות עם כניסת שירתו הזועמת של גרג על אישה בוגדנית. כשנשאל גרג שנים לאחר מכן על הקצב המסובך, הוא השיב בכנות: "אינני יודע מה בדיוק עשיתי שם. פשוט נפלתי לתוך זה. אח שלי הסביר לי שאנחנו עושים את השיר במשקל הזה".

עטיפת התקליט צולמה בבניין ברחוב קולג' 315, סמוך למגורי הלהקה. הצילום בעטיפה האחורית נלקח בבית הקברות 'רוז היל', והעטיפה הפנימית הנפתחת הציגה את חברי הלהקה עירומים ונהנים בנחל. גרג אולמן, אגב, לא היה מרוצה מהסאונד הסופי של קולו בתקליט, וטען שהשתמשו עליו באפקט אקו מיושן בסגנון HEARTBREAK HOTEL.

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת: "האחים אולמן הם קבוצת בלוז לבנה (לא כולם - נ.ר) כבדה למדי. יש מעט במוזיקה שלהם שלא שמענו קודם, אבל גם הם וגם התקליט שלהם זה פגז... זה עדיין מעורר השראה כשהכתיבה האמיתית מגיעה עם הפקת צליל בלוז-רוק של אנרגיה טהורה, השראה ואהבה... האחים אולמן יודעים מה הם עושים, ומרגישים את זה גם עמוק... פסגת התקליט עבורי היא השיר DREAMS, קינה יפהפייה וכואבת בקצב ואלס... זה אולי נראה מוזר להחיל את שם התואר 'מקסים' על תקליט כבד-לבן-בלוז, אבל זה מה שהתקליט הזה... לפעמים זה נשמע כמו מה שלד זפלין יכול היו להיות אם הם לא היו תלויים באקרובטיקה".

הם עדיין לא היו כוכבים, אבל הזרעים נזרעו. תקליט הבכורה של ה-ALLMAN BROTHERS BAND אולי לא כבש את המצעדים ב-1969, אבל הוא הניח את היסודות למהפכה המוזיקלית של העשור הבא.

גם זה קרה ב-4 בנובמבר:

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים