רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 בנובמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי:

"יצאתי מזיגי מהר מספיק כדי לא להיתפס לזה. לרוב דמויות הרוק שיוצרים יש בדרך כלל תוחלת חיים קצרה. אני לא חושב שהם עמידים אלבום אחר אלבום. לא רוצה שהם יהיו קריקטוריים מדי. העניין של זיגי היה שווה אלבום אחד או שניים, אז אחרי ALADDIN SANE נאלצתי להתחיל לחשוב מהר על מה אני רוצה לכתוב, שיצא כניסיון מופרך לעשות את 1984, אבל לא הצלחנו לקבל את הזכויות מגברת אורוול. היא ראתה את עבודתו של בעלה דרך זוג עיניים רציניות הרבה יותר ממה שאני מתאר לעצמי שראינו. כתבתי חצי מהדבר לפני שחשבתי, 'כדאי שאלך ואשאל אותה אם אני יכול להמשיך את זה'. אז עשיתי מהפך מהיר וזה הפך ל-DIAMOND DOGS" (דייויד בואי)

מה עושים עם התכשיטים? תשאלו את ג'ון לנון!

ב-4 בנובמבר בשנת 1963 - הביטלס משלהבים את האצולה! כך כבשה הרביעייה הפרועה את התיאטרון היוקרתי של לונדון דווקא כשהלחץ איים לרסק אותם לרסיסים.

כמה ימים לפני כן, כדי לקבל עוד יותר מהתמונה, הביטלס חזרו ללונדון (ב-31 באוקטובר 1963) אחרי גיחה קצרה ופרועה לשוודיה, וכשנחתו בנמל התעופה הית'רו קיבלו את פניהם אלפי מעריצים צווחים שיצרו פקקי ענק וחסמו לחלוטין את הטרמינל – עד כדי כך שאפילו מלכת היופי העולמית שנחתה באותה שעה נותרה לגמרי מיותמת ממצלמות.

וממש למחרת, ב-1 בנובמבר, הם פתחו את סיבוב ההופעות הסתווי שלהם בצ'לטנהם, וב-2 בנובמבר העיתון דיילי מירור טבע לראשונה בענק את המונח שיהפוך לשם נרדף לתקופה כולה: "ביטלמאניה!". כל זה קורה כשהסינגל המחשמל SHE LOVES YOU שובר כל שיא מכירות אפשרי בממלכה, וההמתנה לאלבומם השני WITH THE BEATLES מגיעה לנקודת רתיחה. אל תוך סיר הלחץ המבעבע הזה נולד המופע המלכותי.

מעמד הפועלים פוגש את השמנת הבריטית

ביום זה הופיעו הביטלס במופע השנתי מול משפחת המלוכה הבריטית, שהכנסותיו נתרמו לקרן למען האמנים הנזקקים. האירוע המלכותי השנתי הזה היה מעוז השמרנות והבורגנות הבריטית במשך עשרות שנים, ערב שבו שחקני תיאטרון מעונבים ובדרנים ותיקים הופיעו בהדרת כבוד מול שמלות ערב יוקרתיות ותארי אצולה. הפעם, בתיאטרון 'הנסיך מוויילס' שבלונדון, הופיעו תשעה עשר אמנים שונים ומגוונים כשלהקה אחת בלטה מעל כולם. 

מאחורי הקלעים הסתובבו ענקי במה כמו מרלן דיטריך הזוהרת, שחלקה איתם את ההתרגשות ונדהמה מהקסם של הבחורים הצפוניים, אבל כל העיניים באולם חיכו רק לרביעייה מליברפול. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו ידעו כי האירוע הזה מוטל על כתפיהם בלבד וכי אנגליה כולה עוצרת את נשימתה לקראתו. בריאן אפשטיין, המנהל המסור שלהם, כסס ציפורניים בחרדה גלויה; הוא ידע שהצלחה כאן תהפוך אותם מתופעת פופ של נערות לנכס לאומי שמתקבל גם בסלון של המעמד הגבוה, אך פרובוקציה מיותרת תעלה להם ביוקר. 

שתי דקות לפני שבע וחצי בערב יצא לדרך האירוע. המופע המלא הוקלט באותו ערב על גבי סרטי וידאו מיוחדים ושודר בטלוויזיה שישה ימים לאחר מכן, ב-10 בנובמבר 1963, מול קהל שיא פנומנלי של כ-21 מיליון בריטים מרותקים!

המתח מתפוגג עם פתיחת המיקרופונים

הביטלס פצחו עם FROM ME TO YOU - שיר קסום וסוחף שנכתב על ידי ג'ון ופול בפברואר 1963 במהלך נסיעה משותפת באוטובוס הופעות מיורק לשרוסברי, בהשראת מדור המכתבים של מגזין המוזיקה NME שנקרא באותם ימים "ממכם אלינו". השיר הצית מיד את האולם המעונב - ואחריו נשמע קולו המתוח של פול כשהוא מציג את SHE LOVES YOU. השיר הזה נולד בחדר מלון קטן בניוקאסל שעות ספורות לפני הופעה, וכלל את קריאות ה-"יה, יה, יה" ששיגעו את העולם. פול סיפר בחיוך איך השמיע את הדמו בבית לאביו, ג'ים מקרטני, שהתחנן בפניו: "פול, יש יותר מדי ביטויים אמריקאיים בעולם, למה שלא תשירו 'היא אוהבת אותך, יס, יס, יס'?", ופול צחק והשיב: "אבא, אתה פשוט לא מבין!". ואם זה לא הספיק, ג'ורג' האריסון התעקש להוסיף בסיום אקורד 6 מפואר, שלמרות שג'ורג' מרטין חשב בהתחלה שהוא נשמע כמו קלישאה ישנה של תזמורות ג'אז, הפך לסימן ההיכר הגאוני של השיר. 

אז מחיאות כפיים מנומסות נשמעו ואחרי השיר ניגש שוב פול למיקרופון וניסה להצחיק את הקהל עם בדיחה קלילה. "השיר הבא מתוך ההצגה 'איש המוסיקה' וזה הוקלט גם על ידי הלהקה האמריקנית האהובה עלינו, סופי טאקר." הקהל צחק בהנאה מההלצה המתוכננת שבאה על חשבונה של אותה סופי, הזמרת האמריקנית שנודעה גם בתואר 'המאמא הלוהטת האחרונה'. ביטחונו האישי של פול עלה והוא העניק ביצוע מקסים לשיר TILL THERE WAS YOU. הביצוע היה מופתי ונקי והמיס סופית את הלבבות של הקהל המכופתר.

העקיצה של ג'ון וההיסטוריה שנכתבה בשניות

אחריו חיכה ג'ון לדעיכת מחיאות הכפיים וניגש להציג את השיר האחרון להערב, TWIST AND SHOUT - המנון הרוק'נ'רול הפרוע של הלהקה מתוך אלבום הבכורה. אז אמר למיקרופון 'אני מבקש מכם עזרה לביצוע השיר האחרון שלנו. האנשים שיושבים בכסאות הזולים, תמחאו כפיים. כל השאר, בבקשה תנענעו את התכשיטים שעליכם.' הקהל המופתע פרץ בצחוק רם ובמחיאות כפיים סוערות. ג'ון חייך בשובבות והמלכה האם, שישבה בתא המלכותי לצד הנסיכה מרגרט והלורד סנואודון, נשבתה לגמרי בקסם, מחאה כפיים לפי הקצב ואף אמרה בהתלהבות לעיתונאים מיד לאחר המופע: "הם מקסימים ורעננים כל כך, אחת הלהקות המבדרות ביותר שראיתי ושמעתי בחיי!". אז הביטלס פצחו בשיר המקפיץ, אחריו קדו קידה לקהל במושבים המוזלים ואז קדו קידה נוספת לכיוון אנשי האצולה. לאחר מכן ירדו מהבמה והותירו את מנחה הערב, דיקי הנדרסון, להגיד 'נכון הם נפלאים? כה מצליחים וכה צעירים. זה ממש מפחיד!'.

ההסברים, התהילה והמרד השקט

מה שנראה כהלצה ספונטנית של ג'ון הוסבר על ידי ג'ורג' בעיתון 'ליברפול אקו': "זו בדיחה שהוכנה על ידנו זמן רב מראש, כי לא רצינו להיראות כמו שאר האמנים שיבקשו מהקהל למחוא כפיים וזהו. אז ג'ון הציע שיגיד להם לנענע את התכשיטים."

בריאן אפשטיין עצמו נשם לרווחה עצומה והודה: "הייתי מבועת לחלוטין שג'ון יפלוט איזו שטות או יעליב את בני המלוכה, אבל ברגע שהוא אמר את זה בחיוך ממזרי – זה היה פשוט ניצחון מושלם". חברי הלהקה אף התבדחו ביניהם שג'ון שקל לרגע לסנן באנגלית "תנענעו את התכשיטים המזוינים שלכם", אך החליט ברגע האמת לשמור על גבולות הטעם הטוב. ג'ון הפך לגיבור האירוע ולמחרת פירסם עיתון דיילי מירור כי 'אתם חייבים להיות מרובעים גמורים אם אינכם אוהבים את הביטלס המרעישים, השמחים ויפי התואר'. 

ג'ון: "זו הייתה החוויה הגדולה ביותר עבורנו עד אז. היינו מתוחים מאד מאחורי הקלעים וחיכינו כשמונה שעות עד שעלינו לבמה." רינגו: "אמרו שנראינו מפוחדים על הבמה אבל הפחד האמיתי קינן בנו עד הרגע בו התחלנו לנגן." פול שיחזר לימים את רגעי החרדה: "הרעש של פתיחת הווילון הכבד היה מחריש אוזניים. התאמנו בבוקר מול מושבים ריקים, אבל כשעלינו בערב מול כל הנוצצים של לונדון, ידענו שאין דרך חזרה וחייבים לתת את כל מה שיש לנו בנשמה". 

שנים לאחר מכן הודה ג'ון ש'ממש התביישתי מהצורך להופיע שם. עשינו את זה פעם אחת ומאז ביקשו שנופיע שם כל שנה, אבל סירבנו. בריאן אפשטיין התחנן בפנינו שנופיע שם אבל עשינו את זה פעם אחת והספיק לנו.' אליסטייר טיילור, עוזרו של אפשטיין: "ג'ון אמר לי אז, שאם בריאן חושב כי הם יבלו את שארית חייהם כך, כדאי שיתחיל לשכוח מזה." הסירוב להופיע שוב מול האצולה היה המרד הראשון של הביטלס כלהקה מול בריאן, שנפגע מזה קשות. בליבו ידע כי יש הגיון בדבריהם אך גם ידע כי יש מפלצת מלחיצה שעונה לשם מומנטום וחייבים להאכילה כל הזמן, פן תגווע ותמות. הערב הזה נשאר הרגע שבו ארבעה צעירים מליברפול הוכיחו שמוזיקה טובה, קורטוב של חוצפה בריאה והמון חן יכולים לכבוש אפילו את הארמון הנוקשה ביותר.

פול סיימון מציג את הלבבות, העצמות והקרע הגדול.

ב-4 בנובמבר 1983 הוציא פול סיימון את האלבום HEARTS AND BONES. כך הפך אלבום האיחוד המצופה של סיימון וגרפונקל לאחד מיומני הגירושין החשופים והכואבים בתולדות הרוק.

אז עולם המוזיקה קיבל לידיו תקליט חדש ומסקרן מאת פול סיימון, אחד מכותבי השירים המהוללים של דורו. השם היה רומנטי: HEARTS AND BONES. התוכן, לעומת זאת, היה יומן וידוי חשוף, כואב ומורכב. שיר הנושא, יצירת מופת קטנה של תצפית אישית, נכתב כולו על אשתו הטרייה, השחקנית קארי פישר. כן, הנסיכה ליה בכבודה ובעצמה מ-STAR WARS. באותם ימים ממש, במאי 1983, יצא לאקרנים שובר הקופות ההיסטורי "שובו של הג'דיי", ששבר כל שיא אפשרי והפך את פישר לאחת הנשים המפורסמות והנערצות בתבל. סיימון מצא את עצמו נשוי לאייקון מדע בדיוני עולמי, כשהחיים האישיים שלהם סוערים מאי פעם ומושכים אש תקשורתית בלתי פוסקת.

תקליט האיחוד שנמחק בלחיצת כפתור באולפן

אבל רגע, בואו נחזיר את הסרט לאחור, כי התקליט הזה כמעט והיה משהו אחר לגמרי. במקור, הפרויקט כולו נשא את השם THINK TOO MUCH, כשם אחד השירים הבולטים בו, שסיימון פיצל לשני חלקים בתקליט הסופי. ולמה זה מעניין? כי זה לא היה אמור להיות תקליט סולו של פול סיימון. זה היה אמור להיות תקליט האיחוד המדובר של סיימון וגרפונקל.

אחרי ההצלחה האדירה של מופע האיחוד בסנטרל פארק ב-1981 וסיבוב ההופעות העולמי שבא אחריו, זה נראה כמו הצעד המתבקש. באותם חודשים סוערים של 1982 ו-1983, הצמד מילא אצטדיוני ענק באירופה, יפן, אוסטרליה וצפון אמריקה (וגם הגיע אלינו לרמת גן) מול מאות אלפי מעריצים נלהבים. הציפייה בציבור לאלבום אולפן חדש של השניים הרקיעה שחקים, והאווירה הייתה של קאמבק חלומי. 

התכנון המקורי היה שסיימון ישלים את הקלטות הבסיס בתחילת 1983, ואז יביא את חברו משכבר הימים, ארט גרפונקל, כדי להוסיף את הרמוניות הקול המלאכיות שלו. גרפונקל אכן הגיע לאולפן, והחל להקליט את חלקיו. אבל אז, משהו נסדק. ברגע שפול סיימון קלט את האופי האישי והחשוף עד כאב של כמה מהשירים החדשים שלו, הוא פשוט לא הצליח לדמיין אותם יוצאים תחת השם "סיימון וגרפונקל". זה היה אישי מדי, קרוב מדי לעצם. הדיווחים מאותה תקופה מספרים שגרפונקל, מצדו, הסתייג מחלק מהמילים, הרגיש שהן אוטוביוגרפיות מדי עבור פרויקט משותף. 

המתח גאה, וסיימון קיבל החלטה דרמטית: הוא נכנס לאולפן עם המפיק הנאמן רוי היילי, ופשוט מחק דיגיטלית את כל ערוצי השירה שהקליט גרפונקל. תחשבו על התעוזה ועל כאב הלב: שעות על גבי שעות של עבודה קולית מוקפדת של גרפונקל התפוגגו לאוויר בלחיצת מחיקה של סרטי ההקלטה, משום שסיימון לא היה מוכן שאף קול מלבד קולו שלו יספר את הטראומות, החרדות והאהבות האישיות שלו.

החרדה של סיימון מהתקליט צצה בראיון גלוי לב עם הלוס אנג'לס טיימס. "כתבתי קבוצת שירים שנראית לי מאוד מיוחדת," הוא אמר. "לא רציתי שזה יהיה סיימון וגרפונקל כי הרגשתי שזו היצירה שלי. זה לא היה קשור לארתור. אני חושב שבאופן מסוים הוא משפר את התקליטים שלי. הוא משמיע את הקול שלו שנעים יותר להרבה מאוד אנשים. אבל לא אכפת לי. זה מצב מוזר. אני בעצם רואה את עצמי כסופר, ואני לא רוצה לטשטש את הכתיבה שלי. אני חושב שהקול שלי הוא כלי טוב לכתיבה שלי גם עם הפגמים שלו".

התקף הלב של חברת התקליטים והחתונה לצלילי בילי ג'ואל

דיבורים כאלה עוררו עצבנות מובנת, ואפילו התקף לב קטן, במסדרונות חברת התקליטים האחים וורנר. המנהלים היו בטוחים שהם מקבלים את תקליט הזהב הבא של הצמד המפורסם, מכונת להיטים משומנת. במקום זה, הם קיבלו יצירה אישית, מהורהרת וקשה לעיכול. סיימון לא הסכים לוותר וביקש רשות להוציא את שיריו החדשים כתקליט סולו. בחברת התקליטים הבינו שאין להם ברירה אמיתית, ואיפשרו לאמן שלהם לעשות כדרכו, תוך שהם מחזיקים אצבעות (ומחשבים הפסדים).

עכשיו, סיימון היה צריך לבשר את החדשות הקשות לגרפונקל. הוא עשה זאת בשיחת טלפון אחת, שהדגימה באופן מושלם את היכולת המוזרה של הצמד הזה להפריד חברות מעסקים. באותה שיחה, הוא אמר לגרפונקל שהוא הוריד את ערוצי השירה שלו מהתקליט, ומיד לאחר מכן, באותה נשימה, אמר לו שהוא מתחתן עם קארי והזמין אותו לטקס. זה קרה ב-16 באוגוסט 1983: סיימון בן ה-41 ופישר בת ה-26 נישאו בדירת הדופלקס של פול המשקיפה על סנטרל פארק. גרפונקל, על פי הדיווחים, לא איבד את העשתונות, הגיע לחתונה, והמסיבה נמשכה עד מאוחר בלילה, כשעל הפסנתר מפליא לנגן אורח מיוחד בשם בילי ג'ואל. בין האורחים נכחו גם יוצר התוכנית SATURDAY NIGHT LIVE, לורן מייקלס, ששימש כשושבין, לצד רנדי ניומן. מי שהביט מבחוץ לא יכול היה לנחש שרק רגע לפני כן התפוצץ אחד המהלכים המקצועיים היקרים והטעונים בתולדות המוזיקה.

נבחרת החלומות באולפן וסיר הלחץ הרומנטי

התקליט עצמו היה הפקה מלוטשת להפליא, אולי אפילו מדי. סיימון גייס נבחרת חלומות של נגני אולפן מהשורה הראשונה, כולל המתופף סטיב גאד, הבסיסט אנתוני ג'קסון, ואפילו גיטריסט הג'אז אל דימיולה. השם הלוהט של התקופה, נייל רודג'רס מלהקת CHIC, ניגן גיטרה. רודג'רס היה באותם חודשים המפיק המבוקש בעולם, מיד לאחר שהטיס את דייוויד בואי לראש המצעדים עם LET'S DANCE, והוא הזריק פה ושם כאן גרוב הדוק היישר לתוך המוח הנוירוטי והמנתח של סיימון.

אבל תשומת ליבו של סיימון הופנתה למערכת היחסים שלו עם קארי פישר. למרות התחושה הראשונית שלו שזוגיות עם מישהו מתחום השואו ביזנס עשויה להיות יתרון, זה התברר כטעות. הנישואים היו סוערים וקצרים. כשסיימון התוודה בפני אביה של קארי, הזמר אדי פישר, על כך שיש לו צרות עם בתו, ענה פישר האב בתשובה נצחית: "מי אמר לך להתאהב בשחקנית?". אבל היו בעיות עמוקות יותר בין בני הזוג. עד 1983, קארי סבלה מבעיות התמכרות חמורות ואובחנה כסובלת מהפרעה דו קוטבית. הפרידה הייתה מהירה, והתקליט שיצא הפך להיות תיעוד כמעט פומבי של התפוררות הקשר. הוא הפך להיות מיוחד בקטלוג העשיר של אחד היוצרים האמריקאים החשובים יותר.

ההתרסקות במצעדים, הטראומה והדרך ל-GRACELAND

עד כמה ששירי המפתח היו חזקים, צוות המכירות של וורנר בראדרס צדק בדאגתו. הם חששו מתגובה פוטנציאלית של מעריצים שציפו בכיליון עיניים לתקליט של סיימון וגרפונקל ביחד. בסקירה הנלהבת של התקליט במגזין בילבורד, המבקר התייחס בדיוק לנקודה הזו, כשהוא מביע תקווה שהמוזיקה האיכותית תספיק כדי לפתות את המעריצים שציפו לתקליט איחוד.

זה לא קרה. האתגר השיווקי היה מורכב, במיוחד בשל היעדר סינגל להיט ברור מהתקליט. הסינגל הראשון שיצא, ALLERGIES, היה כישלון מחפיר. הוא בקושי גירד את המקום ה-44 במצעד האמריקאי ונעלם כלעומת שבא. זה היה התקליט הראשון של סיימון מזה המון זמן שלא קיבל אפילו תקליט זהב. המכירות היו מאכזבות מאד, אסון מסחרי במונחים של סיימון.

פול סיימון היה שבור. הוא היה כל כך מזועזע כשהתקליט לא הצליח, במיוחד בעקבות הכישלון היחסי של הפרויקט הקודם שלו, ONE TRICK PONY. הוא נכנס למשבר עמוק והחל לפקפק ביכולת שלו להמשיך כאמן הקלטות מצליח ורלוונטי בעידן ה-MTV. פול סיימון לא ידע אז, כשהוא מביט בתקליט הכושל, שבעוד זמן מה הוא יקבל לידיו קסטה פיראטית של מוזיקת רחוב דרום אפריקאית, וייצא למסע שיחולל מהפכה תרבותית ומסחרית עם תקליטו הבא, התקליט הענק, GRACELAND.

מבט המבקרים בזמן אמת: הלב מול המוח

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט (תוך מתן ארבעה כוכבים מתוך חמישה): "האלבום החדש של פול סיימון עוסק כולו בלב מול נפש, חשיבה מול תחושה, ואיך הדיכוטומיות הללו מפריעות ליצירת מוסיקה או אהבה. הוא מתייחס לנושא ישירות בשיר THINK TOO MUCH (שפעם היה הרעיון לשם של האלבום הזה), הוא הולך על זה בצורה מטפורית בשיר TRAIN IN THE DISTANCE, פותר את זה באופן זמני בשיר הנושא ומעצב מעין אגדה על כך ב'רנה וג'ורג'ט מגריט עם הכלב שלהם אחרי המלחמה'. 

השיר האחרון מדורג בין הטובים שסיימון כתב. הנה הם, צייר סוריאליסטי בלגי, הגברת שלו והכלב שלהם, רוקדים עירומים בחדר מלון, עושים סיבוב של חלונות ראווה ברחוב כריסטופר ועוד. עם זאת, בכל מקום בו הם הולכים, הם רדופים על ידי אנשים כמו הפינגווינים, ה-MOONGLOWS, האוריולס וחמשת הסאטינים. זה שילוב מצחיק וקסום של דימויים שגם נוגע ללב, כי ברור שפול סיימון מזדהה עם דמותו של האמן המבוגר והמכובד שנפגע באופן בלתי הפיך עם להקות הדו-וופ האלה, 'המוזיקה האסורה העמוקה' שבמקור גרמה לו להתאהב ברוק'נ'רול. בעידן מוקדם יותר, פול סיימון היה ודאי כותב מוסיקה לברודווי, מלאכה שדורשת משיר לספר סיפור או להגדיר דמות. 

אבל כמו כל צעיר בשנות החמישים, הוא התמכר לאנרגיה המינית הצרופה של רוק'נ'רול - לא כל כך בתחום החשמל מבוסס הגיטרה של צ'אק ברי, אלביס והביטלס, אלא הנשמה החולמנית של להקות שמנסות את הגעגועים הרומנטיים בגיל ההתבגרות שלהן. הצרה הייתה שסיימון היה חכם מדי לכל סוגי הרוק'נ'רול. המילים תמיד היו במקום הראשון עבורו, המוסיקה הייתה משנית, והרוק'נ'רול שאהב - הגיטרה הספרדית העדינה והרמוניות הדו-וופ הדחוסות - השתהה במרחק כמו אידיאל חסר גוף. אותו קונפליקט בין החוטים האידיאליים והממשיים דרך שיריו על מערכות יחסים מזכיר ניתוחים קלאסיים שלאחר המוות כמו בשירים OVERS או על חמישים הדרכים לעזוב את המאהבת. 

סיימון תמיד היה טוב בכתיבה על סיום פרשיות אהבים, אולי בגלל שהוא חושב יותר מדי על הטעויות של בת זוגו וכמה מושלמת היא צריכה להיות. אבל השיר שבאמת הולך למרחקים הוא HEARTS AND BONES, שסיימון נתן לקארי פישר במתנה. תקליט זה נועד, לזמן מה, להיות אלבום של סיימון וגרפונקל. זה לא פחות טוב שזה לא. חבילת איחוד הייתה הופכת את האלבום לאירוע שונה ממה שהוא באמת. זה לא כל כך מטורף אחרי כל השנים האלה, כשהאמן זוכה להיות לבד, בכנות, בשקט של הלילה".

בין סלט רגשות לגאונות צרופה

אוקיי, זה ללא ספק אחד מאותם תקליטים שפשוט אוהבים או שונאים. אין כאן מלודיות קליטות שנחרטות מיידית באוזן, ואין פה ערך חדשני מהפכני. בתכל'ס - זהו אלבום וידוי ישיר, חשוף ונוקב, שמדבר אל הלבבות הרבה יותר מאשר אל העצמות. אבל בעוד שכותבי שירים אחרים עשויים לעיתים קרובות לסחוט את כל הרגשות שלהם, הזיכרונות, האסוציאציות והביקורת החברתית לקערת סלט ענקית אחת, ואז לטבול את המאזינים בתוך הקערה הזו עם הראש קדימה ולהחזיק אותם מתחת למים עד שייחנקו (משהו בסגנון "בחייאת בנאדם, אני שופך את הלב שלי פה ואתה לא מוכן להפגין אפילו קצת סבלנות והתחשבות?!") – סיימון ממש לא עושה את זה באלבום הזה.

וזה בעצם בכלל לא אלבום קונספט. זה פשוט מיסטר סיימון במצב רוח מהורהר במיוחד, כשאם לא תקדישו מספיק תשומת לב, ייתכן שאפילו לא תבחינו שהתקליט מתנגן שם, או שהוא כביכול מנסה לספר משהו שעשוי לעניין. אבל איזה תענוג צרוף זה להקשיב לשירים האלה בריכוז: הם נינוחים, הם אינטימיים, ומה שהכי חשוב – הם מעובדים להפליא. סיימון מתחיל להשתעשע כאן עם הפקה עכשווית, מה שאומר שיש קצת מכונות תופים וסינטיסייזרים הייטקיים, אבל הם תמיד נשארים תחת שליטה הדוקה, ויש בדיוק את המינון המושלם של גיטרה אקוסטית שצריך.

קחו למשל את השיר WHEN NUMBERS GET SERIOUS, שבו פול מתלונן על ההשפעה החודרנית והמעיקה של "מספרים" וסטטיסטיקות על חייו ("כל הזבל המורכב והמיותר שבו החיים החברתיים מטרידים ומציקים לנו"). אבל בסופו של דבר, אחרי הכל, כשהמספרים כולם חוזרים הביתה – הארבע מתגלגל לשלוש, השלוש הופך לשתיים, והשתיים נהיה אחד. יש כאן תפיסה מופלאה, ומעבר מצב רוח גאוני מקצב הסקא הקופצני והממזרי של גוף השיר אל הסיום החגיגי ומלא ההוד.

הקטע ALLERGIES מציג את הגיבור הסיימוני הטיפוסי כסובל מצורה ייחודית, אך מציאותית להחריד, של פרנויה: "הלב שלי אלרגי לנשים שאני אוהב, וזה משנה את צורת הפנים שלי". יש לו גם את הפזמון הכי קליט באלבום, אם כי בהקשר הנוכחי זה באמת לא הדבר הכי חשוב. סיימון חיפש סולו גיטרה אגרסיבי שיבטא את ההתקף הנוירוטי והאלרגי של השיר. לשם כך הוא גייס לאולפן את אשף הפיוז'ן והגיטרה אל דימיולה, ששחרר לקראת סיום סולו חשמלי פראי, וירטואוזי ותזזיתי במיוחד, כזה שמרים את השיר לגבהים של טירוף מוזיקלי מוחלט. עדיין, כפי שכתבתי - השיר נכשל במכירות כשיצא כסינגל.

שיר הנושא, HEARTS AND BONES, הוא יצירה מורכבת ביותר על שני אנשים שמתאהבים בהרי ניו מקסיקו – שזה נראה מקום מרהיב ביופיו להתאהב בו! פרט ביוגרפי מרתק נוגע לאחת השורות הזכורות בשיר: "ONE AND ONE-HALF WANDERING JEWS" ("יהודי נודד אחד וחצי"). סיימון עצמו הוא יהודי, ואילו קארי פישר הייתה בת לאב יהודי (הזמר אדי פישר) ולאם לא-יהודייה (השחקנית דבי ריינולדס) – ומכאן בדיוק הדיוק המתמטי הסיימוני של "אחד וחצי"! השניים נסעו יחד למסע בנופים הצחיחים של טאוס וסנטה פה בניו מקסיקו, ושם, בין העצמות והלבבות הפועמים, נולדה בלדת אהבה.

הקטע בעל הגוון הלטיני THINK TOO MUCH מופיע באלבום בשתי גרסאות שונות: אחת בניחוח לטיני-פ'אנקי הדוק (הגרסה הקצבית בהפקת נייל רודג'רס), והשנייה מהורהרת, מתונה ופחות לטינית. השורות שבהן סיימון מהרהר על האופן שבו הוא מאמץ ומתיש את מוחו מרוב חשיבה עודפת – "אומרים שהצד השמאלי של המוח שולט בימני, והצד הימני צריך לעבוד לאורך הלילה הארוך ונטול המילים" – פוגעות בדיוק בבטן הרכה, ומתחברות נפלא לנושא המרכזי של WHEN NUMBERS GET SERIOUS.

באותו אופן, השיר RENE AND GEORGETTE MAGRITTE WITH THEIR DOG AFTER THE WAR הוא יצירת מופת גאונית נוספת – שיר הלל נוגע ללב לנוסטלגיה, שמחזיק את עצמו בזכות המילים המכשפות וההגשה הקולית המרטיטה של פול. זה משעשע, כי לסיימון מעולם לא היו יכולות קוליות של זמר ענק, אבל הוא כן זמר ענק. אתם יודעים למה? כי הוא מטביע בקולו חותם ייחודי של אמן. כששומעים שיר עם פול סיימון - ישר אפשר להצביע על זהותו של הזמר. זו הגדולה! אז כאן הוא נוגע בכל אותן אינטונציות עדינות, מרגיעות ורוטטות שאמנים אחרים פשוט מפחדים להשתמש בהן כדי לא להישמע סנטימנטליים ודביקים מדי. זו הנישה הייחודית של פול סיימון – הוא לא מפחד למלא אותה, ובכך הופך לאחד היוצרים הגדולים היחידים שמעזים לשיר ברגישות שכזו. ומניין הגיע הרעיון לשיר? סיימון התארח בביתה של ג'ואן באאז בקליפורניה, הבחין בספר אמנות על השולחן ובו תצלום של הצייר הסוריאליסטי רנה מגריט ואשתו ג'ורג'ט עם הכלב שלהם. הכיתוב שבה את ליבו, והוא דמיין כיצד הזוג המכובד והבורגני הזה מתענג בסתר על להקות הדו-וופ האמריקאיות האהובות עליו משנות החמישים.

הסיום השנוי במחלוקת: מותו של לנון, פיליפ גלאס ומעריץ מטורף על הבמה

השיר שסוגר את האלבום, THE LATE GREAT JOHNNY ACE, מהווה מחווה מרגשת עד דמעות לג'ון לנון. יחד עם זאת, הסיפור מאחורי השיר הזה עוצר נשימה. ג'וני אייס היה כוכב רית'ם-אנד-בלוז משנות החמישים שנהרג בערב חג המולד 1954 כששיחק ברולטה רוסית באקדח בחדר ההלבשה ביוסטון. הוא נהג להתרברב בנשק שלו מול נגני להקתו ובחורות שהיו לצדו. עד שהוא כיוון את זה לעצמו, סחט את ההדק ולא ניחש היטב שקליע חיכה להיכנס לתוכו באותה שניה. בום!

סיימון היה אז נער בן 13 והידיעה הכתה בו בהלם. בשיר הוא טווה קו ישיר בין מותו של אייס ב-1954, ההיסטריה סביב הביטלס ב-1964, ועד לרצח המצמרר של ג'ון לנון בפתח ביתו בניו יורק בדצמבר 1980.

כאשר סיימון ביצע את השיר לראשונה בספטמבר 1981 בהופעת האיחוד המפורסמת בסנטרל פארק, התרחשה דרמה מבהילה: מעריץ מעורער בנפשו זינק על הבמה, הסתער בריצה היישר לעבר פול וצרח בטירוף "אני חייב לדבר איתך!". המאבטחים הפילו את התוקף שניות לפני שפגע בו. סיימון, שעדיין היה בטראומה עמוקה ממותו של לנון תשעה חודשים קודם לכן, רעד מאימה מול חצי מיליון צופים. ואיך נחתם השיר באלבום? סיימון פנה למלחין האוונגרד המינימליסטי פיליפ גלאס, שחיבר קודה אינסטרומנטלית קאמרית מרהיבה עם צ'לו וקלרינט, שסוגרת את האלבום באווירה קלאסית נוגה ומהפנטת.

כותב השירים הגדול ביותר באמריקה?

במבט כולל ורחב, אלבומי וידוי רגשיים, אינטימיים וחשופים שכאלה אינם כוס התה של כל חובבי מוזיקה – והם בהחלט לא היו כוס התה של קהל הרוכשים ב-1983, מה שהוביל לכישלונו המסחרי המהדהד של האלבום בזמן אמת. אלא שמאז ועד היום, HEARTS AND BONES הפך למעין אלבום קאלט אולטימטיבי של פול סיימון, ובצדק מוחלט: זהו אחד האלבומים הפחות נגישים שלו, אך ללא ספק אחד החכמים, העמוקים והאינטליגנטיים יותר שנכתבו.

משטרה על הירח!

ב-4 בנובמבר בשנת 1979 יצא הסינגל WALKING ON THE MOON של להקת פוליס.

הלהקה הייתה באותם ימים בעיצומו של סיבוב הופעות קדחתני בארצות הברית, כשהיא שורפת את הבמות מניו יורק ועד לוס אנג'לס, שבועות ספורים בלבד אחרי שהסינגל הקודם שלה, MESSAGE IN A BOTTLE, העניק לה את המקום הראשון הראשון שלה במצעד הסינגלים הבריטי. לשיר קראו WALKING ON THE MOON, והוא היה בדיוק מה שהעולם היה צריך. תוך זמן קצר, הסינגל הזה, עם הבס המהפנט שלו והאווירה המיוחדת, המריא היישר למקום הראשון במצעד הפופ הבריטי, והפך ללהיט ענק – המקום הראשון השני ברציפות של הלהקה, שקיבע סופית את מעמדה כאחת מלהקות הרוק הגדולות ההן.

לילה שיכור במינכן: כך הופך חדר מלון לירח

אבל איך נולד הקסם הזה? הסיפור, כמו הרבה סיפורים טובים ברוק'נ'רול, מתחיל בחדר מלון בגרמניה וכולל כמות נכבדת של אלכוהול. אי אפשר להמציא דברים כאלה: יצירת מופת על-זמנית שנולדת מתוך שכרות מוחלטת, ואישית זה תמיד מעלה אצלי חיוך ענק כשאני שם אוזניות ונזכר מה בדיוק עבר לסטינג בראש באותו לילה הזוי.

אז בתחילת 1979, סטינג, האיש על הבס והקול, הגיע לבקר חבר ותיק במינכן. לא היה זה סתם חבר, אלא המלחין האוונגרדי הגרמני, אברהרד שונר. סטינג ושאר חברי הלהקה כבר שיתפו פעולה עם שונר בכמה פרויקטים ניסיוניים עוד לפני הפריצה הגדולה, כך שהקשר היה קיים. באחד הלילות, השניים יצאו לבלות ולשתות קצת שנאפס מקומי. כנראה ש"קצת" הפך ל"הרבה", כי סטינג חזר למלון שלו כשהוא שיכור למדי. למעשה, החדר כולו הסתחרר סביבו במהירות של תקליט שבעים ושמונה סל"ד שיצא משליטה.

הוא צנח בכבדות על המיטה, וברגע ההוא של ערפול חושים, קו הבס הייחודי של השיר פשוט הופיע לו בראש. הוא הרגיש שהוא חייב להתפכח קצת, אז הוא קם והתחיל להסתובב בחדר הלוך ושוב, כשהוא ממלמל לעצמו משפט באנגלית: WALKING ROUND THE ROOM. נסו לדמיין את התמונה המשעשעת הזו: מי שיהפוך לאחד מכוכבי הרוק הגדולים בתבל מהלך בזיגזג סביב המיטה, נאבק בכוח המשיכה ובאדי האלכוהול, וממלמל את מה שקורה.

למחרת בבוקר, כשהאדים התפזרו, הוא התיישב ורשם את הריף. הוא חשב על המילים שמלמל, והגיע למסקנה שהכותרת "הליכה מסביב לחדר" היא, איך לומר, די טיפשית. בספרו האוטוביוגרפי BROKEN MUSIC, סטינג שחזר את הרגע הזה בהומור עצמי משובח: "התעוררתי עם כאב ראש מחריד, הסתכלתי על מה שרשמתי ואמרתי לעצמי: הליכה מסביב לחדר? זה הדבר הכי מטומטם ומגוחך ששמעתי בחיים שלי! מי בכלל ירצה לשמוע שיר על מישהו שהולך במעגלים בחדר מלון?". הוא חיפש משהו שיתאים לתחושת הריחוף של הריף, ועשה את הצעד המתבקש – מחדר מלון לירח. כך נולד WALKING ON THE MOON.

חוסר משקל, אהבה וג'אז עמוק

סטינג הסביר מאוחר יותר שהשיר אכן מתרחש בחלל, אבל הוא שימש בעיקר כאלגוריה. זו הייתה מטאפורה לתחושת הניתוק והריחוף שהוא הרגיש כשהיה בדרכים עם הלהקה, מרותק לסיבובי הופעות אינסופיים בין חדרי מלון אנונימיים ובמות חשוכות. אבל הוא הודה לימים במשמעות אישית ורומנטית הרבה יותר: השיר נכתב בהשראת האהבה הראשונה שלו, והתחושה הממכרת של התאהבות טרייה. סטינג תיאר זאת בהתרגשות: "להיות מאוהב זה בדיוק כמו להלך על הירח – אתה מרגיש שאתה פטור מכוח המשיכה של כדור הארץ, ששום דבר לא מסוגל להפיל אותך או להכביד עליך".

בספר השירים שלו, סטינג פירט על ההשראה: "המצאתי מנגינה שהרגישה קלילה ואוורירית - למעשה, קלה יותר מהאוויר. תשע שנים לפני כן, ניל ארמסטרונג הלך על הירח ואמר את המילים המפורסמות שכולם מצטטים על הצעדים הענקיים. GIANT STEPS הוא גם אחד מהלחנים האהובים עליי של סקסופוניסט הג'אז, ג'ון קולטריין. שירים נבנים על ידי גחמה, זיכרון פגום ואסוציאציה חופשית". איזה חיבור מבריק ומעורר השראה! רק מוזיקאי עם מטען תרבותי עשיר וחושים חדים יכול לקשור יחד את המשימה ההיסטורית של אפולו 11, קלאסיקת ג'אז מורכבת של ג'ון קולטריין, ומקצב רגאיי קליל ומרווח שנולד מתוך הנגאובר גרמני.

הסוד המוזיקלי: פחות זה הרבה יותר

אבל הלחן והמילים היו רק חלק מהעניין. מה שבאמת נתן לשיר את הסאונד החללי והייחודי שלו, שזכה לכינוי SPACE REGGAE, היה הטיפול של המתופף, סטיוארט קופלנד. קופלנד השתמש בגאדג'ט אלקטרוני חם באותה תקופה, מכשיר אפקטים מדגם רולנד RE-201 SPACE ECHO. המכשיר הזה איפשר לו ליצור שכבת צליל נוספת, הד שנשמע כאילו הוא מגיע מהחלל החיצון, והדגיש את אווירת הירח הקרירה. אחחח... המרווחים העצומים, הדממה שבין המכות, והאומץ לתת לכל תו לנשום. אנדי סאמרס הוסיף את אקורדי הגיטרה המינימליסטיים והמבריקים שלו, כשהוא צובע אותם בעזרת אפקט פלנג'ר ELECTRO-HARMONIX ELECTRIC MISTRESS לצד מכשיר האקו, ויצר מעין הילה קוסמית שמרחפת מעל הגרוב.

קופלנד עצמו הסביר את הטכניקה שמאחורי הצליל: "כל חזרה היא לא על התו המיידי שקדם לו, זו חזרה על התו שלפניו, מה שנותן את הסוג המעניין הזה של אפקט קצבי מתנודד. עשיתי את זה על התופים, ואנדי עשה את זה בגיטרה. שנים אחר כך, כולם עושים את זה – תבדקו עם יו 2 ותגלו שחלק מהסאונד שלהם הוא אפקט ההשהיה הזה". וקופלנד בהחלט ידע על מה הוא מדבר: הגיטריסט דה אדג' ולהקת יו 2 הפכו את טכניקת הדיליי וההחזרים לסימן ההיכר המסחרי שלהם לאורך כל שנות השמונים, אבל הפוליס פיצחו את הנוסחה הזו עוד קודם לכן, בעדינות ובדיוק מעוררי השתאות.

סולו תופים על טיל חלל אמיתי

כדי להשלים את החבילה, הלהקה הייתה צריכה וידאו קליפ תואם. ואיזה לוקיישן מתאים יותר ממרכז החלל? יומיים בלבד לפני יציאת הסינגל, ב-2 בנובמבר 1979, חברי הפוליס התייצבו במרכז החלל קנדי בפלורידה. הם צולמו כשהם מבצעים ליפ סינקינג לשיר, ממש ליד טיל סטורן 5 אמיתי ועצום ממדים. ברגעים המשעשעים ביותר בקליפ, רואים את סטיוארט קופלנד מנצל את ההזדמנות ומתופף בהתלהבות ישירות על גוף הטיל העצום, כאילו היה מערכת התופים האישית שלו. יותר קרוב לירח מזה, הם כנראה לא היו יכולים להגיע. 

חברי הלהקה ניצלו את העובדה שאיש באבטחה של נאס"א לא הבין בדיוק מי הם שלושת הבריטים המחומצנים האלה, והשתעשעו באתר בשיא החופשיות והחוצפה. הקליפ הזה שודר שוב ושוב בתוכנית הבריטית TOP OF THE POPS, וסייע לדחוף את השיר הישר אל המקום הראשון. שנתיים תמימות לפני שרשת הפיכת הווידאו MTV עלתה לאוויר, פוליס הוכיחו שעם רעיון פשוט, חוש הומור בריא ומוזיקה פנומנלית – אפשר לגעת בכוכבים בלי לצאת מהאטמוספירה.

החוקים החדשים על פי סאבאת'.

ב-4 בנובמבר בשנת 1981 יצא האלבום MOB RULES (חוקי האספסוף) של להקת בלאק סאבאת'. זה האלבום הראשון ללא המתופף המקורי של הלהקה, ביל וורד. ההפקה משומנת, הזמר רוני ג'יימס דיו רועם כהרגלו, אך האם זו באמת בלאק סאבאת'? או שמא זו להקת עבר מעולה שהפכה לעוד להקת מטאל מודרנית המנסה לרכב על הגל?

חייבים לחזור רגע אחורה לקיץ של 1980. ביל וורד הנפלא, עמוד התווך המקורי שמאחורי התופים, התרסק נפשית ופיזית בעקבות מות שני הוריו והתמכרות כבדה לאלכוהול, ונעלם באישון לילה באמצע סיבוב ההופעות של HEAVEN AND HELL. מי שהוזעק לעמדת התופים כדי להציל את הספינה הטובעת היה ויני אפיס, אחיו הצעיר של כרמיין אפיס. ויני נזרק מיד לתוך לוע הר געש, למד את התפקידים במהירות שיא, והביא איתו מקצב מודרני, כבד, חד ומדויק כמו פטיש של חמישה קילו. כך, כשהחבורה התכנסה ליצור את תקליט האולפן העשירי שלה, הציפיות בעולם הרוק היו מטורפות: כולם רצו לראות האם התחייה המחודשת של סאבאת' הייתה נס חד-פעמי, או שההרכב הזה מסוגל להנחית עוד מהלומה מוחצת.

תקליטי זהב מתגלגלים במטבח של ג'ון לנון

על שיר הנושא סיפר זמר הלהקה, רוני ג'יימס דיו: "ביקשו מאיתנו לכתוב שיר לסרט האנימציה HEAVY METAL, ולא היה לנו שיר כי בימים ההם כתבנו קצת ולא היו לנו שירים במחסן. אז כתבנו את השיר MOB RULES כשהיו לנו שלושה ימי חופש באנגליה, תוך כדי סיבוב הופעות אירופאי. הלכנו לאולפני סטארלינג, שהיו בבית בבעלות ג'ון לנון (אחוזת טיטנהרסט - נ.ר), הבית שבו ראיתם את הסרטון של IMAGINE והפסנתר הלבן וכל זה. ובכן, רינגו קנה את הבית מג'ון והיה לו סטודיו בשם סטארלינג. אז הלכנו לשם, כתבנו את זה שם, הקלטנו אותו שם תוך שלושה ימים, וזה הפך לשיר.

להיות שם היה דבר לא יאמן עלי אדמות - להיות בבית שהיה בבעלותו של ג'ון לנון ולהיות במקום הזה שבו ראיתי את הסרטון הזה נעשה. מישהו פתח ארון בשלב מסוים, במטבח, והחוצה נפלו עשרה או אחד עשר תקליטי זהב ופלטינה וכסף. ראינו את זה ומיד היינו כמשתטחים על הרצפה וצועקים, 'אנו לא ראויים לזה'. זה מה שקורה כאשר לאנשים יש סוג כזה של הצלחה - אתה עורם את הדברים שלך בפינה איפשהו ולא שם לב לזה".

איזה מחזה קומי בלתי נתפס: ענקי ההבי מטאל הכי מאיימים בעולם כורעים על ברכיהם במטבח של ג'ון לנון, מצדיעים לתקליטים של הביטלס וצועקים כמו במערכון של 'מונטי פייטון' שהם לא ראויים! והגרסה הראשונה של השיר MOB RULES שהוקלטה באותם שלושה ימים מופלאים באחוזת טיטנהרסט היא זו שנכנסה לפסקול הסרט HEAVY METAL. כאשר הלהקה נכנסה מאוחר יותר להקליט את האלבום המלא, הם הקליטו את השיר מחדש לחלוטין – והגרסה של האלבום כבדה בהרבה, דחוסה ומאיימת כשמילות השיר נכתבו על ידי דיו כזעקת אזהרה חברתית נגד כניעה לעיוורון של ההמון המוסת: ברגע שחוקי האספסוף משתלטים, חופש המחשבה והאינדיבידואל נמחקים.

חצי מיליון דולר עולים באש: הפיאסקו של אולפני טריידנט

לאחר שהלהקה קיבלה מחברת התקליטים מקדמה של 500,000 דולר עבור הקלטת תקליט ההמשך לתקליטה הקודם והמצליח, HEAVEN AND HELL, מנהל הלהקה, סנדי פרלמן, חשב שהלהקה צריכה להיות הבעלים של אולפן הקלטות משלה. אז נמצא מקום שבו השקיעה הלהקה גם 280,000 דולר בקניית מכשיר הקלטה מאולפני טריידנט. אבל לאחר שהלהקה לא יכלה להוציא צליל גיטרה טוב מהעניין, חבריה פשוט עקרו משם והלכו למקום אחר, מתוך מחשבה שהם יחזרו אל הציוד היקר שלהם מאוחר יותר.

הפרטים הופכים להיות קצת מעורפלים פה, אבל בסופו של דבר, לדברי רוני ג'יימס דיו (זמר הלהקה), הלהקה הפסידה את ההשקעה שלה - ומיד לאחר מכן, את המנהל שלה! אז עם זנב בין הרגליים חזרו החברים להקליט את התקליט באולפני רקורד פלאנט בלוס אנג'לס. הם ביקשו לשחזר את הקסם של תקליטם הקודם ולכן הביאו את טכנאי ההקלטה, מרטין בירץ', שהצליח קודם להקליט אותם כהלכה. אבל הפעם מפגשי ההקלטה לא היו חלקים כמו בפעם הקודמת, עם מתחים מתבשלים על הגישה החדשה של "לקחת אחריות" לפי דיו שחש שבירץ' מאבד שליטה על המצב.

תקלטו את גודל האבסורד: לזרוק לפח 280,000 דולר של שנת 1981 – סכום שהיה יכול לקנות אז שכונה שלמה בברמינגהם – רק בגלל שהסאונד של המגבר של טוני איומי לא צלצל לו טוב באוזן באותו חדר! במקום להביא מומחה אקוסטיקה, החבר'ה פשוט נעלו את הדלת, השאירו מאחור קונסולה היסטורית וברחו. חברת התקליטים תלשה שערות. כשנחתו בסוף באולפני RECORD PLANT בלוס אנג'לס, האווירה הייתה טעונה בחשמל סטטי ובמתח שיכול היה לחתוך מתכת.

מנוע דיזל בבטן: הסאונד הנמוך וניתוח השירים

טוני איומי הגיטריסט על בירץ': "ברגע שזה קורה למפיק שלך, אז באמת נדפקת". "אני חושב שמרטין עשה עבודה נהדרת", אמר הבסיסט גיזר באטלר. "הוא בהחלט הביא את סאונד הבס הנכון באלבומים האלו, אני חושב, בשניהם. אבל לקח הרבה זמן לקבל את הצליל הזה. שמחתי מאוד עם צליל הבס שקיבלנו. באותו זמן, להשיג מפיקים שיאזינו באמת לבס היה כמו להוציא דם מאבן. הם היו הולכים על הצליל הפופי הזה, עם מעט תדרים נמוכים. מרטין הבין מה אנחנו מנסים להשיג".

האלבום נפתח בסערה עם TURN UP THE NIGHT, שנכתב מתוך כוונה מודעת להביא יורש ראוי למהלומה שפתחה את האלבום הקודם, NEON KNIGHTS. משם אנחנו גולשים אל VOODOO, שנולד כשגיזר ואיומי החלו לנגן את הריף החזרתי באולפן, ודיו חיבר במקום מילים על אנשים שמנסים להפעיל עליך מניפולציות ושליטה מוחית. השירה של דיו נוטפת ארס ובוז כלפי כל מי שחושב שיוכל לכוון אותו כמו בובת וודו. וכשרוני כועס - זה הורס!

ואז מגיע THE SIGN OF THE SOUTHERN CROSS. יצירה שנמשכת קרוב לשמונה דקות! היא נפתחת בפריטה אקוסטית נוגה ומסתורית עם שירה שקטה של דיו, ואז מתרסקת לתוך ריף חריף. השיר נכתב בהשראת מערכת הכוכבים 'הצלב הדרומי', שסייעה לספנים לנווט בלב ים חשוך וסוער. דיו הפך את זה למטאפורה מבריקה על מאבק באפלה וחיפוש אחר קרקע יציבה בתוך עולם מתפרק.

אי אפשר לפספס את E5150 – קטע אווירה אלקטרוני קצר, מלחיץ ומסתורי. מאחורי השם המוזר הזה מתחבא קוד שנון להפליא: אם לוקחים את האותיות והמספרים וממירים אותם לספרות רומיות, האות E נשארת E, המספר 5 הוא V, המספר 1 הוא I, והמספר 50 הוא L – וכך מקבלים את המילה EVIL. נו, לפחות היו עושים עם הטריק הזה את המילה OZZY.

הקרקס של אוזי, עריפת יונים ושמועת הדם על העטיפה

הציפיות היו גבוהות אך נפלו במהרה לנוכח הצלחתו של זמר הלהקה לשעבר, אוזי אוסבורן. קחו למשל את השמועה שאוזי החיה פגישה בשנת 1981 עם חברת התקליטים החדשה שלו, CBS, על ידי נגיסה בראש של יונה חיה - שמועה שהתבררה כנכונה. סאבאת' לא יכלו לספק כותרות כאלו, בלי אוזי. הם, מצדם, שרפו כספים. זו לא כותרת מספיק מושכת בעיתונים.

באותם ימים בדיוק, בנובמבר 1981, התרחש במקביל אחד הקרבות המרתקים ביותר בתולדות הרוק. בעוד MOB RULES מגיע לחנויות ב-4 בנובמבר, שלושה ימים בלבד לאחר מכן, ב-7 בנובמבר 1981, שחרר אוזי אוסבורן את אלבום הסולו השני שלו, DIARY OF A MADMAN! יחד עם נגן הגיטרה רנדי רודס, אוזי רכב על הצלחת הענק של BLIZZARD OF OZZ, כבש את מצעדי המכירות בארצות הברית והשתלט לחלוטין על ערוץ MTV הצעיר שנולד באוגוסט של אותה שנה. התקשורת הייתה באקסטזה סביב הטירוף של אוזי – חודשים ספורים אחרי שערף את ראשה של היונה בפגישת ההנהלה בלוס אנג'לס, הוא כבר דהר לעבר התקרית המפורסמת הבאה שבה נגס בראש של עטלף חי על הבמה. סאבאת' ניסו לשדר רצינות של מוסיקאים כבדים, אבל ראו איך הפרובוקציות של אוזי גונבות להם את כל ההצגה. השפם של טוני איומי בטח רעד מרוב זעם.

ואם זה לא הספיק, אפילו עטיפת האלבום MOB RULES הפכה לשדה קרב של שמועות היסטריות: הציור המסתורי של הצייר גרג הילדברנדט, שהציג דמויות מאיימות עטויות ברדסים על רקע אבנים ושלוליות דם, הוליד תיאוריית קונספירציה מטורפת. מעריצים טענו בתוקף כי מריחות הדם על הרצפה בתחתית הציור מאייתות בבירור את המילים "KILL OZZY". למרות שהאמן הבהיר שמדובר בטקסטורה אקראית לחלוטין, הסיפור הזה רק תדלק את האש ואת מלחמת המחנות בין מעריצי אוזי למעריצי דיו. האמת? אני לא מוצא בעטיפה ההיא את מה שכתוב - אבל לך תתווכח עם מעריצים מופרעים.

סדקים בברזל: סמים, חשדנות ומלחמת התמלוגים

במהרה נסדקה הנוסחה המצליחה של סאבאת' והפער בין הזמר, רוני ג'יימס דיו, לשני חברי הלהקה המייסדים התרחב. דיו בספרו: "הרגשתי יותר ויותר מנוכר לטוני (איומי הגיטריסט) וגיזר (באטלר הבסיסט). אהבתי לעשן מריחואנה מדי פעם ולשתות בירה, אבל לא עשיתי קוקאין ולא היה לי זמן לסמים קשים. מבחינה חברתית היינו עכשיו נפרדים. ויני (אפיס, המתופף החדש) היה שם החבר הכי טוב שלי. טוני ואני התחלנו להתווכח הרבה ובסופו של דבר צרחנו אחד את השני. רמת חוסר האמון ההדדית יצאה מכלל שליטה".

גיזר באטלר הבסיסט בספרו: "ככל שחלף הזמן בהקלטת האלבום, הדברים התחילו להיות קטנוניים. רוני היה כל הזמן מתלונן על טוני מאחורי גבו - שהסולואים שלו היו ארוכים מדי, שהוא לא קיבל את ההצעות שלו. אם הגיטרה של טוני הייתה רועשת מדי, רוני היה אומר לי לספר לו. הייתי חושב, 'לך אתה לעזאזל תגיד לו!' אבל למרות המתח, באלבום האולפן העשירי שלנו היו הרבה רגעים טובים. זה לא היה טוב באופן עקבי כמו התקליט הקודם שלנו, HEAVEN AND HELL, אבל חלק מהשירים היו חזקים באותה מידה. כשהאלבום היה רגע לפני יציאה, רוני הודיע ​​לפתע שהוא רוצה 50 אחוז מהתמלוגים, כי הוא כתב את המילים ואת המנגינות ששר. זה היה מובן, אבל לא כך עבדה הלהקה - תמיד היינו מחלקים את התמלוגים בארבעה כיוונים, ללא קשר למי היה אחראי על כתיבת השירים. אז התחילה הטינה באמת להיכנס. מבחינת רוני, הלהקה הייתה מתקשה או מתה בלעדיו. מבחינתי ומבחינת טוני, רוני היה עדיין מחפש עבודה בלעדינו".

הקטילה ברולינג סטון ומבחן הזמן שניצח את כולם

למרות שטוני איומי ציין בספרו שהביקורות לתקליט היו חיוביות, הרולינג סטון פרסם אז ביקורת על התקליט והעניק לו כוכב אחד בלבד מחמישה: "לאחר הצלחת התקליט הקודם, 'גן עדן וגיהנום', הייתה סיבה להאמין שהזמר רוני ג'יימס דיו עשוי למשוך את בלאק סאבאת' ממחסום מטאל הכבד. זה לא קרה. התקליט החדש מוצא את הלהקה משעממת כתמיד. לא ברור את מי צריך להאשים בחגיגה הזו. המילים של דיו הן תפלות וקלישאתיות, אבל מכיוון שהשירה בדרך כלל קבורה במיקס, זה רק מטרד מינורי. הבס של גיזר באטלר רועם כמו משאית עמוסה מדי, הוא עסוק, עסוק, עסוק. אבל לא ממש עסוק כמו הגיטריסט טוני איומי, שמשתמש באלבום כהזדמנות להדגים כמה מהר הוא יכול לנגן. לגבי הילד החדש בהרכב, המתופף ויני אפיס, החבטות שלו כל כך חסרות השראה, שאתה צריך להאזין פעמיים ולשים לב אליו. אין פה רק ריפים עלובים ומילים מטומטמות אלא גם ביצועם בצורה גרועה ככל האפשר". אאוץ'! בטח השפם של טוני איומי בשלב הזה כבר איים לרקוד סטפס מרוב עצבים של בעליו, כשקרא את זה.

גם זה קרה ב- 4 בנובמבר.

תאמינו או לא, כל הדברים האלה קרו באמת, והם משקפים תקופה שבה הכל היה אפשרי, כולל פצצות, מכנסיים גנובים וסולואים ספונטניים.

הבוס תחת איום

נתחיל בקפיצה לשנת 1976, ניו יורק. ברוס ספרינגסטין, שהיה אז בשיא כוחו לאחר יציאת התקליט BORN TO RUN, עמד לעלות לבמה באיצטדיון PALLADIUM המפורסם. אלא שאז, דרמה של ממש עיכבה את תחילת ההופעה: התראה על פצצה אילצה את כוחות הביטחון לפנות את המקום ולבצע סריקות. כשהמצב נרגע והתברר שמדובר בהתראת שווא, עלה הבוס לבמה וזרק לקהל בדיחה עם עוקץ ארסי במיוחד. הוא רמז שכנראה מנהלו לשעבר, מייק אפל, הוא זה שהטמין את הפצצה. הבדיחה הזו הסתירה מלחמה אמיתית. ספרינגסטין ואפל היו שקועים עד צוואר בתביעות משפטיות מכוערות על זכויות וחוזים, מאבק משפטי ששיתק את הקריירה של ספרינגסטין ומנע ממנו להקליט במשך תקופה ארוכה.

פינק פלויד מחליטים לגדול

נעבור לשנת 1968, לונדון. באולפני EMI המהוללים, להקת פינק פלויד הקליטה שני קטעים: השיר POINT ME AT THE SKY והקטע האינסטרומנטלי המאיים CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE. השיר POINT ME AT THE SKY, שנכתב במשותף על ידי רוג'ר ווטרס ודייוויד גילמור, יצא על גבי סינגל בדצמבר 1968 והתרסק במצעדים בקול תרועה רמה. הכישלון הצורב הזה היה דווקא רגע מכונן עבור הלהקה. חבריה הבינו שפורמט הסינגל הקליל לא מתאים להם, והחליטו להתמקד במה שהם באמת רצו לעשות: תקליטים ארוכים, מורכבים ומושגיים. למעשה, זה היה הסינגל האחרון שהוציאו בבריטניה במשך יותר מעשור, עד ש-ANOTHER BRICK IN THE WALL החזיר אותם למצעדים.

הסטונס באריזה כפולה

קפיצה קטנה אחורה ל-1966. אנגליה קיבלה אוסף חדש ונוצץ ללהקת הרולינג סטונס, שזכה לשם BIG HITS (HIGH TIDE AND GREEN GRASS). מה שהיה מעניין הוא שבאמריקה, האוסף הזה כבר יצא כמה חודשים לפני כן, וכרגיל באותה תקופה, הגיע בעטיפה שונה לחלוטין (היא כללה צילום מפורסם בעדשת "עין הדג") ועם רשימת שירים מעט שונה. תענוג אמיתי להיזכר איך פעם חברות תקליטים שיחקו לנו בראש עם גרסאות שונות ומשונות שהיום כל אספן ויניל היה הורג בשביל לשים עליהן את הידיים!

הטרגדיה של הפריטנדרס

אחד הסיפורים העצובים והדרמטיים ביותר שייך ללא ספק ללהקת הפריטנדרס. בשנת 1956 נולד ג'יימס האנימן סקוט, הגיטריסט המקורי של הלהקה, שהסאונד הייחודי והמלודי שלו היה חלק בלתי נפרד מהצליל של הלהקה. ב-15 ביוני 1982, יום אחד בלבד לפני מותו הטראגי בגיל 25, הוא עוד הספיק לבקר במועדון THE VENUE בלונדון. במקום נערך מופע צדקה למען שדרן רדיו לוקסמבורג האהוב, סטיוארט הנרי, שחלה בניוון שרירים. גם מתופף הלהקה, מרטין צ'יימברס, נכח באירוע. הוא סיפר מאוחר יותר שחברו ללהקה סבל מכאבי ראש חזקים ולכן נמנע משתיית אלכוהול באותו ערב.

אלא שמאחורי הקלעים, הלהקה הייתה בנקודת רתיחה. באותם ימים ממש התנהלו דיונים קדחתניים על הדחתו של הבסיסט פיט פראנדון. הסיבות היו שילוב קטלני של מחלוקות מוזיקליות ואישיות עמוקות. פראנדון, שהיה מכור קשות להרואין, הפך לבלתי נסבל. הלהקה החליטה למצוא לו מחליף זמני לסיבוב הופעות קצר בבלגיה ולהשלמת הקלטת השיר החדש BACK TO THE CHAIN GANG. הפער בין פראנדון לשאר חברי הלהקה היה גדול מדי, והאנימן סקוט הציב אולטימטום: אם פראנדון נשאר, הוא עוזב.

עבור כריסי היינד, מנהיגת הלהקה, מעמד הפיטורים היה קשה מנשוא. פראנדון היה המוזיקאי הראשון שהיא גייסה ללהקה שהקימה, והיא ידעה עד כמה הלהקה חשובה לו. ובכל זאת, המצב היה בלתי אפשרי. כפי שאמרה היינד: "אבל הוא כל הזמן שלל דברים שרצינו לעשות. הוא גם היה מסטול לרוב". מנהל הלהקה, דייב היל, לקח על עצמו את המשימה המלוכלכת והודיע לפראנדון על פיטוריו ב-14 ביוני.

יומיים לאחר מכן, ב-16 ביוני, צעד צ'יימברס למשרדו של היל כדי לפגוש שם את האנימן סקוט ולדון בעתיד הלהקה. ואז, צלצל הטלפון. על הקו הייתה בחורה צעירה שהודיעה בבהלה כי הגיטריסט של הלהקה נמצא מת בדירתה. האנימן סקוט, שהתקשה להתמודד עם ההצלחה המהירה, היה מכור לקוקאין ומת ממנת יתר. זמן מה לפני מותו אמר בראיון לרולינג סטון: "כשאתה ילד ורואה את הביטלס בטלוויזיה, אתה אומר לעצמך שברצונך להיות בדיוק כך. אבל כשאתה מגיע לשם, הכל נשאר אותו הדבר. אין שינוי". דייב היל מיהר להודיע לתקשורת כי "ליבה של הלהקה נעקר עם מותו". הטרגדיה הושלמה כאשר פחות משנה לאחר מכן, באפריל 1983, גם הבסיסט המודח פיט פראנדון מת ממנת יתר של הרואין.

שערוריית המכנסיים של מארק בולאן

ובשנת 1978, עיתון הרקורד מירור הבריטי פרסם סיפור מביך ומקומם. העיתונאי דיווח: "דוקומנט מטריד נחת לידיי, כזה שיכעיס מאד את מעריציו של מארק בולאן. דבר כזה מזכיר את הרוע שנמצא בביזנס הזה, שנע סביב מותו של בולאן. נדהמתי וכעסתי לקרוא את המכתב. היה לי קשה להאמין במה שנכתב בו. אבל התמונה שצורפה לו הפכה את הסיפור לאמין".

היה זה מכתב שנשלח על ידי ברנש בשם ג'ון בולאנולד מנוטינגהם, שסיפר סיפור מדהים: "אדון נכבד, ב-30 בספטמבר 1978 הגעתי למסיבה לזכרו של בולאן ובה נערכה הגרלה. הפרס הראשי בה היה מכנסי הופעה של מארק שנתרמו לאירוע על ידי אמו. הכסף ממכירה זו נועד להגיע לצדקה. אני לא אומר שהכסף לא הגיע לצדקה, אלא שהמכנסיים היקרים לא הגיעו לזוכה. נודע לנו שהזוכה קיבל מכנסיים מפוברקים, שנתפרו מאותו חומר ולפי אותה המידה. המכנסיים המקוריים נשמרו אצל אחד ממארגני האירוע. המנוולים שהפיקו את המסיבה, לא רק שעבדו עלינו, אלא גם על גברת פלד, אמו של מארק. אנא תפרסמו את מכתבי כדי שהזוכה במכנסיים המזוייפים יוכל ליצור קשר עם קים או מרילין ולדרוש את המכנסיים האמיתיים". העיתון סיכם בזעם: "סוג של תעלולים שכזה חייב להיעצר. אני דוחק בחברי מועדון המעריצים של בולאן להקים ועדת חקירה רשמית ומיד. אחרת זכרונו של מארק יוכתם עם דבר שכזה".

השערורייה שכמעט חיסלה את דילן

הנה סיפור מדהים משנת 1963, שהתרחש כשהקריירה של בוב דילן רק החלה להמריא. מגזין NEWSWEEK רב ההשפעה פרסם תחקיר סנסציוני שבו נטען כי דילן כלל לא כתב את ההמנון BLOWIN' IN THE WIND, אלא גנב אותו. הסיפור על "סנסציית זמר שירי העם בן ה-22" קבע ש"הוא צעיר מסובך, שמוקף כעת בשמועות מסובכות".

המאמר המשיך ותיאר שסטודנט בתיכון מילברן בניו ג'רזי, נער בשם לור וויאט, מכר את השיר לזמר. דילן, מצדו, טען שהוא כן כתב את השיר, אבל כמה תלמידים מאותו תיכון נשבעו ששמעו את השיר בביצועו של וויאט עוד לפני שדילן הוציא אותו. האמת הייתה מורכבת: וויאט אכן שר את השיר, אך הסתבר שהוא פשוט העתיק את המילים ממגזין מוזיקה מקומי (באותה תקופה, זמרי פולק בניו יורק נתנו למגזינים האלו להדפיס את מילות השירים שביצעו) והציג אותו כשלו בבית הספר.

דילן לא התייחס לנושא ישירות, אבל רמז לו בשיר RESTLESS FAREWELL, כשכתב: "ולכלוך של רכילות נושף בפניי / ואבק השמועות מכסה אותי". אין ספק ש-NEWSWEEK כמעט והרס את הקריירה שלו. שנים לאחר מכן התייחס דילן לפרשה בראיון לרולינג סטון: "מגזין ניוזוויק הדליק את הפתיל מזמן. ניוזוויק הדפיס שאיזה ילד מניו ג'רזי כתב את זה וזה בכלל לא הייתי אני. וכשזה לא הצליח להם, אנשים האשימו אותי בגניבת המנגינה ממזמור פרוטסטנטי מהמאה ה-16. וכשזה לא עבד, הם אמרו שהם עשו טעות, וזה באמת היה שיר כושי רוחני ישן..." הפאנץ' ליין? רק בשנת 1974, יותר מעשור אחרי הסערה, הודה לור וויאט במכתב למגזין אחר שהוא שיקר ושהוא כלל לא כתב את השיר.

חדשות ורגעים קטנים

קית' מון עושה בלגן: בשנת 1977, קית' מון, המתופף הפרוע של המי, נעצר בפאריס. זה קרה אחרי שקפץ לבקר את חבריו הרולינג סטונס, שהקליטו בעיר את התקליט SOME GIRLS. המתופף ההיפראקטיבי נעצר במלון ריץ היוקרתי עקב התנהגות לא הולמת (שמועות דיברו על השלכת רהיטים מהחלון, כרגיל), ובילה לילה במעצר. מי שחררו אותו בערבות? עורכי הדין של הסטונס, כמובן.

הוואלס האחרון: בשנת 1977 נערכה בניו יורק הפרמיירה החגיגית לסרט THE LAST WALTZ. הסרט, בבימויו של מרטין סקורסזה, תיעד את הופעת הפרידה המפוארת של להקת THE BAND, שנערכה בחג ההודיה של 1976 באולם WINTERLAND בסן פרנסיסקו.

הנחיתה של פינק פלויד: ואם כבר ב-WINTERLAND, אז בשנת 1967, אותו אולם אירח את הופעת הבכורה של פינק פלויד בארצות הברית. באותו ערב היסטורי הופיעו גם ריצ'י הייבנס וג'ניס ג'ופלין יחד עם להקתה BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY. זה היה סיבוב הופעות קטסטרופלי עבור הלהקה הבריטית, בעיקר בשל מצבו הנפשי המתדרדר של סיד בארט, שבקושי תיפקד על הבמה.

קסם באולפן: בשנת 1965, להקת 'האימהות והאבות' הקליטה את השיר הנצחי CALIFORNIA DREAMIN. סולו החליל הבלתי נשכח שמופיע בשיר נוצר באופן ספונטני לחלוטין. נגן ג'אז בשם באד שאנק, שקיבל 56 דולר על עבודתו, שהה במקרה בבניין אולפן ההקלטות. הוא שמע את צלילי ההקלטה בוקעים מהאולפן, נכנס והציע את שירותיו. ג'ון פיליפס, שכתב את השיר, השמיע לו רעיון כללי לסולו. שאנק אילתר את הסולו המפורסם בטייק אחד בודד, וכל השאר היסטוריה.

תביעת המיליונים: בשנת 1978, הבסיסט גרג ריבס החליט שנמאס לו. הוא תבע את מעסיקיו לשעבר, הלהקה המצליחה קרוסבי סטילס נאש ויאנג, בסך מיליון דולר. הסיבה: תמלוגים שלטענתו לא שולמו לו מעולם על נגינתו בתקליט הקלאסי DEJA VU, שיצא בשנת 1970.

הסוף של השמנת: בשנת 1968, להקת CREAM, אולי הסופרגרופ הראשונה, קיימה את הופעתה האחרונה בהחלט בארצות הברית. למעשה, היו אלו שתי הופעות באותו היום, באודיטוריום של רוד איילנד. הלהקה נפרדה מאמריקה ונותר לה רק לקיים את מופע הפרידה הרשמי בהמשך החודש, באולם הרויאל אלברט הול בלונדון.

האריה והקוברה: בשנת 1987 יצא תקליט הבכורה המטלטל של זמרת אירית צעירה ולא מוכרת. לתקליט קראו THE LION AND THE COBRA, ולזמרת קראו שינייד אוקונור.

פרידות כואבות: בשנת 2016 הלך לעולמו אדי הארש, הקלידן של להקת BLACK CROWES, בגיל 59. ובשנת 2020, עולם הרוק נפרד מקן הנסלי, שהיה ה-אורגניסט והכותב המרכזי בלהקת אוריה היפ. הוא מת בגיל 75.

בתמונה: הנסלי ואני בשיחה נפלאה על אורגני האמונד ומלוטרון.

העולם על פי ג'ון מרטין.

ב-4 בנובמבר בשנת 1977, יצא תקליט חדש לג'ון מרטין ושמו ONE WORLD. איזה אלבום פגז הוא זה! ככה נשמע אלבום מכונן שנולד מתוך התרסקות אישית, הררי סמים ואלכוהול, ומסע מטלטל בגטו העני של קינגסטון.

לאחר יציאתו של התקליט SUNDAY CHILD, החל ג'ון מרטין תקופה סוערת של התבוננות פנימית, כזו שהייתה רצופה מאבקים אישיים ואמנותיים כאחד. בשלב זה, חייו הסתבכו במערכות יחסים סוערות ובמאבקים בשימוש בסמים. מרטין, שהיה אמן רגיש עד כאב אך גם בעל מזג פרוע והרסני, מצא את עצמו שוקע באלכוהוליזם כבד ובסמים שערערו לחלוטין את היציבות שלו ושל משפחתו. 

החוויות הקשות הללו הן שטבעו את חותמן העמוק על הטון של ONE WORLD, אלבום שיהפוך לאחד המכוננים והחשובים ביותר בדיסקוגרפיה שלו. מרטין עצמו התבטא באותם ימים בנימה כנה וכואבת: "הייתי במצב של כאוס מוחלט, הרגשתי שאני מתפרק מבפנים ושהמוזיקה היא חבל ההצלה היחיד שנשאר לי כדי לא לטבוע".

המסע המטלטל לג'מייקה והחיבור עם לי סקראץ' פרי

בשנת 1976 נחת ג'ון מרטין בג'מייקה. הוא בחר להתגורר ב-STRAWBERRY HILL, מקום שבאופן אירוני נועד להפריד בין האוכלוסייה העשירה לבין העניים המקומיים. מרטין בחר במפתיע לגור בצד של העניים. בראיונות מאוחרים הוא תיאר את המסע כחוויה מטלטלת, בעיקר כיוון שראה כיצד הלבנים עדיין מעסיקים את השחורים בתנאים שדמו לעבדות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה עבד באופן צמוד עם מוזיקאים שחורים, ולטענתו, "שם מצאתי שאין שום הבדלים בין שני הצדדים". 

את התובנה האנטי-גזענית הזו הוא נשבע להעביר לתקליטו הבא, וכשחזר לאנגליה במקום להסתגר כהרגלו בין ארבעה קירות אקוסטיים, הוא נכנס היישר לאולפני ISLAND וניגש לעבודה עם תפיסה מוזיקלית רחבה בהרבה. התוצאה? מאסטרפיס. זאת, על אף שעם יציאתו, מבקרים רבים מיהרו לטעון שההפקה ה"משומנת" היא צעד התמסחרות מצדו של מרטין. כמה שהם טעו! לקרוא לסאונד המרחף, השמיימי והמורכב הזה "התמסחרות" זו פשוט אטימות מוזיקלית.

המרד הפאנקי של כריס בלקוול: אולפן על שפת האגם

ההשראה לאלבום קיבלה דחיפה משמעותית כאשר מרטין חידש את קשריו עם נשיא חברת התקליטים ISLAND, כריס בלקוול. בלקוול הציע לו רעיון הקלטה כמעט מהפכני: לצאת מהאולפן האטום, להתחבר לטבע, וליצור איכות אורגנית ונושמת לצליל. בלקוול אירגן למרטין הקלטה בשטח אחוזה כפרית שהייתה בבעלותו באנגליה, מוקף באגמים ובחיות בר. האחוזה, ששכנה בברקשייר, הפכה לכר פורה של ניסויים אקוסטיים חסרי תקדים. התפאורה הטבעית הזו היא שעיצבה באופן עמוק כל כך את הסאונד הייחודי של האלבום.

בלקוול עצמו כתב על כך בספרו: "כשג'ון חזר מג'מייקה, התחלנו לעשות את האלבום הבא שלו, שהוא כינה ONE WORLD. זו הייתה אחת מהחוויות האהובות עלי אי פעם מבחינת הפקת תקליט. עבור רבים, 1977 הייתה שנת הפאנק והסוף של מוזיקה מתקדמת. אולי ONE WORLD הייתה התגובה הפאנקית שלי לפאנק - המרד שלי - בכך, שכשהערים עלו באש והמהפכה הייתה באוויר, החלטתי לעשות אלבום רפלקטיבי של ג'ון מרטין באזור הכפרי... ג'ון היה רגוע יותר ושליו יותר אחרי שהותו בג'מייקה. הוא התגעגע קשות לניק ופול, ונישואיו לבברלי היו על הפנים. אבל יצרנו סביבה בה הוא היה במיטבו. הבאתי את הסטודיו הנייד של ISLAND ביולי 1977". הגעגועים של מרטין היו לשני חבריו הקרובים שהלכו לעולמם בטרם עת: ניק דרייק שמת ב-1974, וגיטריסט להקת פרי, פול קוסוף, שמת ב-1976. האובדן שלהם ריחף כמו צל כבד על כל התקופה ההיא.

קסם באישון לילה: ההקלטות של SMALL HOURS

כדי לתפוס את הצלילים הגולמיים של הטבע, בלקוול ומרטין השתמשו בטכניקות לא שגרתיות. באמצעות כבלים ומיקרופונים שנמתחו ברחבי האחוזה, הצוות הקליט צלילי סביבה אמיתיים, מה שאיפשר לתפאורה הטבעית להשתלב ישירות בקומפוזיציות של מרטין. גשם, רוח וצלילי חיות בר הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הקולי של האלבום, ויצרו אווירה שרק מעט מאוד תקליטים ניסו לפניהם (אחת הלהקות הבודדות שעשו זאת קודם לכן הייתה HERON).

שיטת ההקלטה הזו בולטת במיוחד בקטע המהפנט SMALL HOURS, הכולל צלילים חלשים של מי אגם וחיות בר מרוחקות, המתמזגים באופן חלומי עם הגיטרה המהדהדת של מרטין. הקטע הזה הוקלט בחוץ בארבע לפנות בוקר, כשמרטין יושב על שפת המים, מגבר הגיטרה הוצב בצד השני של האגם, והמיקרופונים קלטו את ההד החוזר מעל פני המים. בהקלטה אפשר לשמוע בבירור אווזים מעופפים, משק כנפיים, ואפילו רכבת משא מרוחקת שחלפה על המסילה קילומטרים משם!

מרטין סיפר בהתלהבות: "זה היה אחד הרגעים הקסומים בחיי. פשוט ישבנו שם בשקט מוחלט, לחצנו על רקורד, והטבע ניגן יחד איתי. האקונומיה של הצליל הייתה מושלמת". הקטע הזה נחשב בעיני רבים לאחת היצירות הראשונות בהיסטוריה של מוזיקת אמביינט. במקביל, מערכת היחסים של מרטין עם זרם הרגאיי הלכה והתהדקה מאז תחילת שנות ה-70, אז נתקל לראשונה במוזיקת דאב שבלקוול הכיר לו (אותו בלקוול שהביא את בוב מארלי לקהל הבריטי). התקליט ONE WORLD סימן שיא בהשפעות הללו. מרטין עצמו סיפר שבאותה תקופה הוא ביקש לברוח מהכאוס האישי שלו, ולכן רצה לכתוב שירים פחות אישיים ויותר גלובליים.

סמים, פדאלים וגרוב מהפנט

גם שאר השירים באלבום נושאים סיפורים מרתקים ששווה להתעכב עליהם. השיר DEALER נולד מתוך המפגשים האפלים של מרטין עם סוחרי סמים בלונדון. זהו קטע קודר ומאיים, שבו מקלדת המוג של סטיב ווינווד מייצרת תפקיד בס פועם ומצמרר, כשרק קולו הצרוד של מרטין חותך את הערפל. עוד שיר בולט במיוחד הוא BIG MUFF, שנכתב בשיתוף פעולה ישיר עם לי סקראץ' פרי בג'מייקה. שמו של השיר הוא משחק מילים קורץ: מצד אחד מחווה לפדאל הדיסטורשן המפורסם של חברת אלקטרו-הרמוניקס שמרטין אהב לסחוט, ומצד שני סלנג ג'מייקני גס ועסיסי שפרי ומרטין לא הפסיקו לצחוק עליו באולפן.

המעורבות של פרי הוסיפה עומק אדיר, במיוחד בגזרת הקצב. החיבור בין ווינווד, שהביא איתו את הטאץ' של מוזיקת נשמה ורוק מתקדם, לבין הטירוף הגאוני של פרי, היה הברקה של פעם בחיים. יחד, הם דחפו את מרטין הרחק מעבר לגבולות הפולק, הסגנון שעמו הוא היה מזוהה, ועזרו לו לחקור סגנון היברידי שהיה באמת ייחודי במינו. תוסיפו לזה הופעות אורח של הקונטרה בסיסט, דני תומפסון, שהיה יד ימינו של מרטין (ולשעבר חבר בלהקת פנטאנגל המופלאה). ולמרות שמרטין מעולם לא היה שם המוכר לכל בית אב, ההצלחה הביקורתית של האלבום חיזקה את מעמדו כ"מוזיקאי של מוזיקאים". מוזיקאים כמו אריק קלפטון ודיוויד גילמור נהגו להגיע להופעות שלו ולעמוד פעורי פה מול מה שהאיש הזה עשה עם גיטרה אקוסטית ומכשיר אקופלקס.

נובמבר 1977: שנת הפאנק והופעות היחיד של מרטין

בדיוק באותם ימים של תחילת נובמבר 1977, בריטניה כולה בערה. שבוע בלבד לפני צאת האלבום של מרטין, להקת סקס פיסטולס שחררה את אלבום המופת שלה NEVER MIND THE BOLLOCKS, והפאנק הפך לשיחת היום בכל פינה. באותו שבוע ממש, מרטין יצא לסיבוב הופעות במועדונים ובאוניברסיטאות ברחבי בריטניה. הקהל הוותיק שציפה לראות טרובדור פולק עדין ומנומס חטף הלם: מרטין עלה לבמה כשהוא חמוש במכונת תופים אלקטרונית פרימיטיבית, פדאלים של אפקטים וגיטרה מוגברת בווליום מחריש אוזניים, וירה לתוך האולם גלי צליל פסיכדליים שהרעידו את הקירות.

הוא אמר אז בהתרסה למראיין ששאל על מהפכת הפאנק: "כולם צועקים על אנרכיה בשלושה אקורדים, אבל אנרכיה אמיתית היא לעמוד לבד מול אלף איש ולשלוט בכל התדרים באולם עם הד ופידבק".

זו הייתה נקודת מפנה בקריירה של מרטין. הרגאיי, הג'אז והפולק התמזגו יחד לכדי צליל בוגר, שמהווה עדות לאמנות הנדירה של ג'ון מרטין וליכולתו לפרוץ גבולות מוזיקליים. השירים CERTAIN SURPRISE המלטף בסגנון הבוסה נובה והשיר SMILING STRANGER עם מקצב הוויברפון המסתורי שלו הוכיחו שמרטין לא פחד משום ז'אנר בעולם. האלבום הזה נותר קלאסיקה נצחית עבור מאזינים המחפשים מסע סוחף ומעורר השראה.

השבר הגדול והקשר לפיל קולינס

אחרי התקליט הזה, מרטין נעלם לשלוש שנות שתיקה. במהלכן הוא התגרש מאשתו, הזמרת בברלי מרטין. הכאב כולו יתפוצץ החוצה בתקליט הבא שלו, היצירה הכואבת והחשופה GRACE AND DANGER. ומי עזר לו באלבום? פיל קולינס שהיה לחלוטין הלב הפועם של הפרויקט לצידו של מרטין! קולינס, שבאותם ימים בדיוק חווה בעצמו גירושים מפרקים וכואבים, מצא במרטין נפש תאומה. קולינס תרם תופים עוצמתיים וקולות רקע קורעי לב באלבום, ושני הגברים הפגועים הללו בכו יחד באולפן על חורבות הנישואים שלהם. באלבום הבא של מרטין, GLORIOUS FOOL משנת 1981, קולינס ייקח רשמית את מושכות ההפקה לידיים. אבל היי, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

הקלף החזק של דייויד בואי.

ב-4 בנובמבר בשנת 1970 יצא בארה"ב האלבום THE MAN WHO SOLD THE WORLD של דייויד בואי. באנגליה הוא יצא בתחילת 1971. קבלו את הסוד האפל מאחורי האלבום הכבד ביותר של דייויד בואי שחברת התקליטים עשתה הכל כדי להרוס.

קודם כל, קצת נימה אישית. הכרתי לראשונה תקליט שלם של דייויד בואי אי שם כשלמדתי בחטיבת הביניים. זה היה זיגי סטארדאסט. ובשכבה היה נער אחר, בשם שי מורדוב, שממש העריץ את בואי וניסה לשכנע אותי לאהוב דברים אחרים שלו. ניסיתי את LOW ואת STATION TOSTATION ואז הם לא פגעו בי (היום? זה חלק ממני!). ברור שהכרתי אז את להיטיו הגדולים והפופיים יותר של זיקית הרוק, אבל המפץ הגדול באמת קרה כששלושת אלבומיו הראשונים יצאו לאור על גבי דיסקים. אבל אני החלטתי לבדוק דווקא את ההוצאה שיצאה אז על גבי תקליט בחברת RYKODISC - עם תקליט ובו קטעי בונוס. אז הלכתי על העטיפה שהכי משכה אותי - זו עם בואי עם שמלה. הויניל עצמו היה שקוף והתקליט היה ,האיש שמכר את העולם". שמתי את המחט על התקליט זה התחיל עם פריטות גיטרה קצביות מעניינות. ואז התופים נותנים מעבר קטן - ו... בום! העסק מתפוצץ. זהו, התמכרתי!

אז מה הסיפור. דייויד בואי, שנחשב אז לסוג של ONE HIT WONDER שלא ממש מימש את הפוטנציאל המסחרי האדיר של SPACE ODDITY, רתח מזעם על שינוי השם המקורי שרקח לאלבום הזה: METROBOLIST. בעיניו, חברת התקליטים פשוט לא התייחסה לדרישותיו ועשתה במוצר הזה כבשלה. כאילו לא די בכך, בואי רצה שלאלבום תהיה עטיפה נפתחת יוקרתית, אך בחברת התקליטים חשבו אחרת והעיפו מהעיצוב את שלל התמונות שהוא סיפק להם, כולל התמונה האייקונית (בדיעבד) שבה הוא לבוש בשמלה. במקום כל אלה, סופקה לקהל האמריקני עטיפה מצוירת ומוזרה. 

השם METROBOLIST היה מחווה ישירה של בואי לסרט המדע הבדיוני הקלאסי של פריץ לאנג מ-1927, 'מטרופוליס'. בואי תמיד נמשך לדיסטופיות עתידניות, רובוטים ועולמות אפלים שבהם הטכנולוגיה מוחקת את האנושיות. צילומי השמלה המפורסמים, שצולמו על ידי הצלם קית' מקמילן בסלון הבית של בואי כשהוא שרוע על ספת שזלונג מפוארת, הציגו 'שמלת גברים' בעיצובו של מייקל פיש – מעצב לונדוני נועז שהלביש גם את מיק ג'אגר להופעה של הרולינג סטונס בהייד פארק. אבל באמריקה השמרנית של חברת התקליטים חטפו חום: גבר בשיער ארוך ובשמלת סאטן? השתגעתם לגמרי?! הם פשוט סירבו להפיץ את זה ככה.

אז העטיפה המצוירת החלופית נוצרה על ידי מייק וולר, וכללה איש, דמו ג'ון וויין, אוחז ברובה ציד עם תרמיל כדור שנפלט, כשברקע מבנה הלבנים המאיים של המוסד הפסיכיאטרי CANE HILL בו אושפז טרי, אחיו של בואי. אך כשוולר מסר את הציור לחברת התקליטים, בואי עצמו דרש לשנותה. הוא הרגיש שהציור הזה שופך יותר מדי אור על מצבו האישי הרגיש שלו ושל משפחתו. ומה עשו בחברת התקליטים האמריקנית? הם לא הנידו עפעף, התעלמו מבקשתו, ומיהרו להוציא את האלבום עם הציור של וולר. העיקר שהאלבום כבר יהיה בחנויות כשבואי יגיע לביקורו המתוכנן בארה"ב, בתחילת 1971.

וכשהוא נחת בארה"ב בפברואר 1971 לסיבוב יחסי ציבור ראשון – כשהוא מסתובב ברחובות ניו יורק ולוס אנג'לס באותה שמלה ממש וגורם לנהגי מוניות לסובב את הראש בהלם מוחלט – הוא גילה לתדהמתו שחברת התקליטים לא רק תקעה את הציור על העטיפה, אלא אפילו לא טרחה להפיץ מספיק עותקים כדי שהתקליט יימכר ברצינות בחנויות!

לידתו של הגלאם: גיבורי-על, הופעות ביזאריות ולהקת THE HYPE

הרוח של 1970 הייתה שונה לגמרי. בתחילת השנה, כשמפלצות הארד-רוק כמו בלאק סאבאת' ולד זפלין זינקו לצמרת, דיוויד בואי הגיב בהקמת להקת רוק כבדה משלו. הוא קרא לה THE HYPE (בתרגום חופשי: 'ההונאה' או 'התרמית'), והקונספט היה להתלבש כגיבורי-על על הבמה. זה לא נמשך זמן רב. כמה שבועות אחרי הופעה מוקדמת, הוא כבר מיהר לספר לעיתון המלודי מייקר שהוא מתכוון "לשמור על הלהקה ועל עצמי כשתי יחידות עבודה נפרדות".

זו השנה שבה הביטלס מתפרקים באופן רשמי באפריל 1970, עולם הפופ התמים של הסיקסטיז גוסס, וגל פראי של רוק כבד מרסק את המצעדים. להקת בלאק סאבאת' מוציאה בפברואר 1970 את אלבום הבכורה המצמרר שלה, לד זפלין שולטים ביד רמה, ובואי – שעד אז החזיק בגיטרה אקוסטית והתחפש לטרובדור פולק-היפי עדין – הבין מיד לאן נושבת הרוח: צריך דיסטורשן, צריך מגברי מארשל בוערים, וצריך שואו שיעיף לאנשים את המוח!

ב-22 בפברואר 1970, דייויד בואי עלה להופעתו הראשונה עם הלהקה החדשה, באולם ה-ROUNDHOUSE הלונדוני. באותו אירוע הופיעו גם הלהקות CARAVAN ו-GROUNDHOGS. בדיעבד, הערב הזה היה נקודת תפנית חשובה בקריירה של בואי, ואולי אף בהתפתחות המוזיקה הפופולרית של תחילת הסבנטיז. למה? כי בהופעה זו עלו בואי וחבריו לבושים בתחפושות נוצצות ומוטרפות, מעשה ידיהן של אנג'י (אשתו הטרייה של בואי) וליז הארטלי (חברתו של בסיסט הלהקה, טוני ויסקונטי). כל חבר להקה קיבל דמות בימתית: בואי היה SPACEMAN, ויסקונטי היה HYPERMAN, הגיטריסט מיק רונסון היה GANGSTERMAN והמתופף ג'ון קיימברידג' היה COWBOYMAN. בקהל נכח הגיטריסט טים רנוויק, שדחה בנימוס הצעה להצטרף ללהקה. "חשבתי שזה לא מתאים לי", הוא סיפר ב-1998 בראיון. "זה לא הרגיש לי נכון, וזו כנראה הטעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיי".

הקהל בראונדהאוס, שהיה רגיל לראות להקות פולק ובלוז בבגדי ג'ינס מרופטים, פשוט בהה בהם בתדהמה מהולה בלעג. כמה מהנוכחים אפילו שרקו בוז וצחקו. הם לא הבינו שבאותו ערב ממש נולד תת-הז'אנר שישרוף את בריטניה כעבור שנתיים: הגלאם רוק! בואי כבר ראה בעיני רוחו את התיאטרליות הטוטאלית שתגיע לשיאה כעבור זמן קצר באלבום THE RISE AND FALL OF ZIGGY STARDUST AND THE SPIDERS FROM MARS.

מנהלו דאז של בואי, קן פיט, חש באווירה לא נעימה בהופעה: "לא היה טוב שם. אולי זה בגלל מריבה שפרצה בין דייויד ואנג'י. לא היה לי נעים להיות שם". בעיתון מלודי מייקר דיווחו על הופעה של הלהקה הזו, שנערכה בספריית האומנות באסילדון (ב-28 בפברואר): "קוראים לה 'הלהקה החשמלית החדשה של דייויד בואי' למרות שהוא כבר החליט ביום הופעה זה לקרוא ללהקתו בשם THE HYPE. לצדו של בואי הופיעה שם ביום זה להקת הרוק המתקדם HIGH TIDE עליה אמר בואי יותר מאוחר ל-מלודי מייקר: "אני חושב שיש ללהקה הזו רעיונות דינמיים ביותר. זו להקה נהדרת שיכולה להתחרות היטב בלהקה כמו הדלתות". בשלב הזה, בואי כבר רכש מכונית מסחרית כדי להסיע בה את נגניו וציוד הנגינה שלהם. השכן של בואי, טוני פרוסט, הופקד כאחראי על הרכב. באותם ימים בסוף פברואר וראשית מרץ, בואי היה שקוע עד צוואר בניסיונות להחזיק את הראש מעל המים. הלהקה הייתה מנגנת במקומות הזויים, כמו מועדוני סטודנטים ופאבים קטנים, כשהציוד נדחס בקושי לאותה מסחרית מקרטעת. אבל המוזיקה החלה לקבל נפח ועוצמה מחשמלת שלא נשמעו אצלו מעולם.

לבואי היה סוף סוף קלף מנצח אמיתי מאחוריו, בדמות הגיטריסט מיק רונסון, שנתן לשירים שלו יתרון ברור שמעולם לא היה בהם קודם. "האמנתי שכל צליל נקרע מהנשמה שלו", אמר בואי מאוחר יותר. הוא גם גילה סוף סוף איך למזג את אהבתו לדרמה ולספרות, כמו גם את המיניות הרעבתנית שלו מחוץ לבמה, לתוך המוזיקה שלו. "ההופעות שלי צריכות להיות חוויות תיאטרליות עבורי וגם עבור הקהל", הוא אמר למגזין רולינג סטון. "אני לא רוצה לצאת מהפנטזיות שלי כדי לעלות לבמה - אני רוצה לקחת אותן איתי לבמה". מיק רונסון, שהגיע מהעיר הצפונית הול ועבד קודם לכן כגנן בעירייה, הביא איתו לא רק נגינת גיטרה חייתית על הלס פול המופשטת שלו אלא גם ידע מוזיקלי קלאסי מבריק ועיבודי מיתרים מדהימים. השילוב בין המוח התיאטרלי והפרוע של בואי לבין הסאונד המחוספס, הכבד והמדויק של רונסון היה הניצוץ שהצית את הכל.

חתונה בצמידי צמר, מריבות משפחתיות וסוף עידן קן פיט

ב-19 במרץ 1970 התכוננו דייויד ואנג'י לקראת חתונתם שלמחרת. השניים בילו את אחר הצהריים בשוק קנסינגטון הלונדוני כדי לבחור לעצמם בגדים לאירוע. היא בחרה שמלה ארוכה ופרחונית והוא בחר לעצמו זוג מכנסי משי שחורים. בינתיים, קיבל המנהל קן פיט שיחת טלפון נזעמת מאמו של בואי, שלא הוזמנה לחתונה ודרשה לקבל פרטים כדי למהר ולהגיע. אבל פיט לא קיבל עדכון בדבר האירוע ולא יכל לעזור לה. היא מצידה, לא התכוונה לוותר.

למחרת נערכה החתונה, במשרד הרישום של ברומלי. השניים התייצבו שם עם שני עדים מטעמם: ג'ון האצ'ינסון וקלייר שנסטון. כשהם הגיעו, הם הופתעו לגלות שאמו של בואי, שלא הוזמנה, חיכתה להם במדרגות. הטקס ארך כרבע שעה, כשבמהלכו נתבקש קיימברידג' לחתום על מסמך עדות ונחסם על ידי גברת ג'ונס, שהתעקשה לחתום למען בנה החתן. קיימברידג' משך בכתפיו וצעד לאחור. במקום טבעות נישואין, ענדו השניים צמידים מצמר, שניתנו להם כמתנה מאחיה של אנג'י. טוני ויסקונטי, המפיק שעבד עם בואי, נתבקש להיות השושבין שלו אך נאלץ לסרב, כי בזמן החתונה הוא היה חייב לעבוד באולפן ההקלטה עם להקת סטרובס. לאחר שהזוג הנשוי הטרי הצטלם מחוץ לבניין עבור התקשורת המקומית, פנו כולם לפאב הקרוב, SWAN AND MITRE, ולגמו להנאתם משקאות. בהמשך היום ערכו דייויד ואנג'י מסיבה בביתם.

איזה מחזה סוריאליסטי: חתונה חפוזה בלי טבעות אמיתיות, כשהאמא הזועמת פגי חוסמת בגופה את החברים במדרגות, ומשם ישר לבירה צוננת בפאב השכונתי. הזוגיות הפתוחה, הסוערת והביזארית של דייויד ואנג'י בבית הענקי האדון הול בבקנהאם הייתה הקרקע המושלמת לכל הכאוס שעמד להתפרץ באולפן.

ב-30 במרץ הופיע בואי עם THE HYPE במלון סטאר שבקרוידון. להקת החימום הייתה UGLY ROOM. ההופעות הבאות בוטלו כי בואי רצה להתרכז בהקלטה וכתיבת שירים, ובעיקר בגלל חוסר סיפוקו המוחלט מצורת הניהול של קן פיט. למחרת ההופעה הגיע בואי למשרדו של פיט והודיע לו שמעתה ברצונו לנהל את עצמו. פיט הסביר בהמשך שחשב שבואי לא מדבר איתו בכנות ושמישהו אחר ייעץ לו לעשות זאת. הפגישה הסתיימה עם השארת פיט במשרת הניהול בתנאי שייתן לבואי 200 ליש"ט כמקדמה.

למחרת פגישה זו נפגש פיט עם המפיק של בואי, טוני ויסקונטי, כדי לדון בלו"ז ההקלטות לאלבומו הבא של בואי. 

באותה שיחה נאמר גם ששם האלבום הבא ייקרא MEMORY OF A FREE FESTIVAL. פיט וויסקונטי ידעו שהתקציב להקלטה לא רב, ולכן ההקלטות ייקבעו בשעות הלילה המתות ובסופי שבוע. לבואי לא היו מספיק שירים חדשים כדי להקליט אלבום שלם, אז הוא החל לג'מג'ם עם חבריו החדשים בבית הוויקטוריאני שבו גר עם אשתו. צליל נדבק לצליל ורעיון לרעיון, והאלבום הכבד הבא שלו החל לקרום עור וגידים. הבית בהאדון הול היה פשוט ממלכה גותית מטורפת – תקרות גבוהות, מדרגות עץ חורקות, קירות צבועים בכסף, ומרתף ענקי שבו רונסון, ויסקונטי והמתופף יכלו להרעיד את הקירות עם ריפים של הבי מטאל עד השעות הקטנות של הלילה, בעוד בואי שוקע בעולמות פנימיים משלו.

מוג באולפן, פחד מטירוף וצילו של האח טרי

במקור, בואי תיכנן להקליט את האלבום כשצד אחד אקוסטי והשני חשמלי, כדי לשקף דו-קוטביות, כיאה לסכיזופרניה שלא הייתה זרה במשפחתו (אחיו למחצה, טרי ברנס, היה חולה בה). אבל במהלך ההקלטות הוא פשוט 'התאבן', להפתעת המוזיקאים שלצדו, והמשימה נפלה על כתפי המפיק והבסיסט, טוני ויסקונטי, והגיטריסט החדש שלו, מיק רונסון. הם החליטו לזרוק הצידה את קונספט שני הצדדים השונים ולרקוח אלבום אחיד וכבד יותר בגישתו. לא פעם הביע בואי חוסר חשק מוחלט בעשיית התקליט, ושותפיו נאלצו פשוט לגרור אותו למשימה. המתופף החדש שהצטרף היה מיק וודמאנסי.

מוזיקאי נוסף שתרם את צליליו לאלבום היה ראלף מייס, שעבד למחייתו כצייד כישרונות וידע לנגן בסינטיסייזר המוג החדשני. מייס ניגן לראשונה עם בואי בתקליטון MEMORY OF A FREE FESTIVAL. ההקלטות לתקליטון זה נערכו ב-3 באפריל באולפני ADVISION שבלונדון. למקום הובא סינטיסייזר מוג ענק שהושכר מאולפן ההקלטות של המפיק האגדי ג'ורג' מרטין, AIR, והובל לשם על ידי עוזרו, כריס תומאס. מייס הוזמן לנגן בכלי המורכב הזה כי רונסון הסתבך כשניסה לנגן בו. בינתיים, עסק מייס גם בקביעת חוזה הקלטה לבואי ולהקת THE HYPE שלו עם חברת התקליטים PHILIPS. באותו יום ממש, פורסם שאמו של בואי עוזבת, עם אחיו למחצה (המעורער בנפשו) טרי ברנס, את ביתם. "המעבר לבית חדש יהיה שינוי טוב עבורנו", אמרה גברת ג'ונס. "כך אוכל לחזור להיות גברת ג'ונס, כי כרגע רבים קוראים לי גברת בואי!". הכתבה יצאה במקומון BROMLEY AND KENTISH TIMES תחת הכותרת "אמו של הכוכב עוזבת את העיר... כדי להחזיר את זהותה".

נוכחותו של טרי ברנס הורגשה היטב לכל אורך תהליך הכנת האלבום החדש. המצב הנפשי של טרי היה גם הסיבה מדוע סירב בואי להתנסות ב-LSD, בתקופה שבה הסם הזה היה אחת התגליות הגדולות והמלהיבות של תרבות סוף שנות השישים. בואי שמע, ובצדק, כי הסם הזה עלול לפתח סכיזופרניה אצל אלו שהמחלה רדומה בהם. הוא העריץ את טרי, שהיווה השפעה עצומה עליו וחשף אותו למוזיקה, פוליטיקה ושירה. אך בואי פחד פחד מוות ללכת בעקבותיו של אחיו במסלול האפל. הוא ידע שיש במשפחתו עוד כמה שהמחלה הזו קיננה בהם, והפחד הזה חלחל היטב לאלבום. כנראה שלא סתם בואי התכחש לאלבום הזה במשך זמן רב. הוא הרגיש שהוא זוחל לאורכו בתוך מנהרה חשוכה, מפחידה וכואבת מאוד.

הייתה סיבה נוספת מדוע טרי היה השפעה גדולה על בואי בתקופת יצירת האלבום. טרי, שלא היה רצוי כל כך בבית הוריו בשל מחלתו, הוזמן על ידי אשתו של בואי (אנג'י) לגור עמם בביתם ושם הובטח לו מקלט מאימת המשפחה. אבל במהרה מצאו בואי ואשתו שחוויית השהות עם טרי מטלטלת ומתישה נפשית, והחליטו לבסוף לשלוח אותו למוסד סגור בדרום לונדון, שנקרא CANE HILL. השיר הראשון שבואי כתב על נושא הסכיזופרניה היה ALL THE MADMEN. מכאן זרמו שירים נוספים שהלכו באותו מסלול חשוך ומשוגע. המצב נראה אפילו חד יותר לאור העובדה שבואי התחתן ממש זמן קצר לפני כן עם אנג'י, אך בכל זאת - באלבום הזה אין אפילו שיר אהבה אחד. 

בואי כתב את ALL THE MADMEN כהצהרה ישירה על מצבו של טרי: הוא ראה באנשים שנעולים במוסדות סגורים שפויים פי כמה מהעולם החיצוני שמנהל מלחמות עקובות מדם. השורה המפורסמת מתוכו, שבה הוא שר בצרפתית "ZANE, ZANE, ZANE, OUVRE LE CHIEN" ('פתח את הכלב'), היא מחווה לסרט הסוריאליסטי של לואיס בונואל וסלבדור דאלי, 'כלב אנדלוסי'. בואי כל כך אהב את המשפט הזה, ש-23 שנים מאוחר יותר הוא שילב אותו שוב באלבומו THE BUDDHA OF SUBURBIA. המוזיקה בשיר עוברת בצורה גאונית מנגינת חלילית עדינה ושבירה של טוני ויסקונטי לסערת גיטרות כבדה ומחרישת אוזניים שמדמה את גלי הטירוף המשתלטים על המוח.

סיר לחץ באולפני TRIDENT, בואי נגד דילן ושירים שנולדים מתוך כאוס

ב-7 באפריל 1970 החליט המתופף של בואי, ג'ון קיימברידג', שדי לו. הוא אסף כסף לדלק ונסע בחזרה לעיר מגוריו. רונסון הציע במקומו את חברו המתופף, מיק וודמאנסי בן העשרים. בואי התקשר אליו ומיד קיבל תגובה חיובית מעבר לקו. באופן משעשע, בואי רצה אז לחקות את הקו המוזיקלי שרקח חברו, מארק בולאן, עם הצמד TYRANNOSAURUS REX. הוא החל להופיע עם וודמאנסי, כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה והמתופף החדש יושב לצדו על השטיח ומכה בבונגוס. וודמאנסי הצעיר סיפר לימים שזו הייתה חוויה מוזרה להפליא: הוא היה מתופף רוק כבד ועוצמתי, ופתאום בואי מושיב אותו על הרצפה לתופף על בונגוס כמו באיזה מעגל מתופפים היפי!

ב-17 באפריל החלה העבודה האולפנית הרצינית על התקליט הזה של בואי, באולפני ADVISION, שהיו אז יחסית זולים. פה החלה תקופה של חמישה שבועות שתמתח את העצבים של כל הנוגעים בדבר. בתקופה הזו בואי היה דכאוני ביותר, עישן המון קנאביס ולא קם ממיטתו לפני שלוש בצהריים. במהרה הבין ויסקונטי שיש פה בעיה וכתב לקיימברידג' המתופף מכתב: "אנחנו ממשיכים להקליט, מתקרבים יותר זה לזה אבל המצב הכלכלי לא טוב ואנו גוועים ברעב. וודי (מיק וודמאנסי) חתך את אצבעו עם סכין ונזקק לשלושה תפרים. הוא לא יוכל לנגן למשך שבועיים ונאלצנו לבטל כמה סשנים וגם הופעה. דייויד ממש לחוץ כלכלית עכשיו. אז האם תוכל לשלוח לו את חמש הליש"ט שאתה חייב לו?".

בואי הבין שמצבו בכי רע ופנה לסיים סופית את יחסיו עם קן פיט. ב-24 באפריל שלח בואי את אנג'י למשרד של קן פיט עם מכתב בידה. במכתב זה ביקש בואי לסיים את קשריו העסקיים עמו. פיט: "במכתב הזה ביקש בואי שלא אהיה יותר מנהלו האישי ושהוא מבקש את אישורי בעניין תוך שבוע". בואי: "דפרייס אמר לי שיוכל לשחרר אותי מחוזה הניהול עם פיט. אני פשוט ישבתי במשרד שלו ומיררתי בבכי. חשתי הקלה עצומה שמישהו היה כה נחוש בענייני". טוני דפרייס, עורך דין ממולח ואיש עסקים קשוח בעל חזון חסר מעצורים, ראה בבואי בדיוק את מה שקן פיט המנומס והשמרן לא ראה: סופרסטאר עתידי בקנה מידה עולמי. דפרייס הבטיח לו שמיים וארץ – ובעיקר, שחרור מוחלט מכל כבלי העבר.

ב-1 במאי 1970 חזרה החבורה לאולפני TRIDENT בלונדון, כדי להמשיך להקליט. בקופסת סליל ההקלטה נכתב שהשיר שהקליטו נקרא SUCK. בהמשך הוא יקבל את השם SHE SHOOK ME COLD. ארבעה ימים לאחר מכן החלה העבודה על שיר חדש, THE MAN WHO SOLD THE WORLD. ולא - זה לא השיר שחשבתם. מדובר בשם המקורי שבואי העניק לשיר SAVIOUR MACHINE, לפני שהחליט לשנות דברים. באותו יום הגיע לראיינו באולפן הכתב השבדי, בוס האנסון, שכינה אותו "הבוב דילן של הסבנטיז". 

בואי קונן בפניו ונפגע מההשוואה: "דילן הוא גיטריסט עלוב, שיריו משעממים ויש לו קול גרוע. בוא נעזוב את הנושא הזה. מה שאני עושה עכשיו הוא להקליט לעצמי, ולא אכפת לי אם אנשים יאהבו את זה או לא. אין לי עניין להגיע למצעדים ולא אכפת לי אם לא ארוויח הרבה כסף".

למחרת סיים דייויד בואי את יחסיו העסקיים עם מנהלו, קן פיט. באותו יום נערכה פגישה בין השניים, כשעם בואי הגיע טוני דפרייס. קן פיט על הפגישה: "אמרתי שם שאין טעם להמשיך בניהולי את דייויד אם אינו מרוצה מזה. עם זאת, השקעתי בו המון כסף ודרשתי לקבל פיצויים על אובדן רווחים עתידיים. דפרייס הנהן בראשו ואמר שכרגע אין שום רווח עתידי ושהוא יצטרך לשקול את הדבר. עם זאת, הוא סבר שפיצוי מגיע לי על סמך רווחיי עם בואי עד אותה נקודה. אם הוא היה שואל אותי אם יש סכום מסוים שחשבתי עליו, הייתי ודאי אומר לו סכום צנוע בסך 2,000 ליש"ט. הוא לא שאל והפגישה הסתיימה, ואיתה גם ניהולי את דייויד. אחרי שהם יצאו מהמשרד, עמדתי ליד החלון וראיתי אותם צועדים ברחוב. חשתי הקלה עצומה באותו רגע. תהיתי לעצמי מה הן ציפיותיו של דייויד באותו רגע ממנהלו החדש, דפרייס". 

השיר SHE SHOOK ME COLD היה התשובה הישירה והפראית של בואי לבלוז-רוק המיני של ג'ימי הנדריקס ולד זפלין. הטקסט מלא דימויים בוטים על מפגש מיני מסחרר עם אישה ברחוב ש'שאבה לי את עמוד השדרה וקרעה לי את המוח'. רונסון דופק שם סולו גיטרה כבד ומלוכלך שמרעיד את הרצפה! ואילו השיר SAVIOUR MACHINE עוסק במחשב-על בשם 'מוח' שמנהל את כדור הארץ, פותר את כל הבעיות של האנושות, ואז האנושות משתעממת מהשלמות ורוצה לחזור לסבל, והמחשב מאיים להשמיד את כולם. מדע בדיוני פילוסופי מבריק שהקדים את זמנו בעשרות שנים!

ב-10 במאי קיבל בואי את פרס IVOR NOVELLO עבור השיר המקורי ביותר של השנה, עם SPACE ODDITY. האירוע נערך במועדון בלונדון בשם 'שיחת העיר', שבלסטר סקוור. ליוותה אותו בטקס התזמורת של לס ריד. האירוע הועבר בשידור לוויני ישיר לאוסטרליה ולחלק מארה"ב ואירופה. גם רדיו ה-BBC שידר באופן ישיר את הצלילים. גם טום ג'ונס, פיטר סרסטאדט והביטלס, שכבר היו אז מפורקים ולא נכחו באירוע, זכו לפרס ביום הזה. אמנים נוספים שהופיעו שם היו פיטר סרסטאדט, GINGER BAKER'S AIR FORCE, סאנדי שו, THE MARMALADE, BLUE MINK ודאסטי ספרינגפילד. לאחר האירוע הלכו דייויד ובת זוגו, אנג'י, לארוחת הערב החגיגית של המשתתפים. בואי חש שהוא רחוק מלחגוג באמת.

בשנת 1976 הוא סיפר בראיון ל-BBC: "זה היה סיוט להקליט את האלבום ההוא שלי. ממש שנאתי את התהליך. מעולם לא עשיתי תקליט באופן שכזה והדבר ממש הפחיד אותי. חשתי שאינני חיוני. הקלטנו את זה באולפן עם שמונה ערוצים וזה היה נוצץ מדי עבורי. רציתי ארבעה ערוצים בלבד. גם נושא האלבום היה חושפני מדי, עם בעיות משפחתיות ואנלוגיות שנוצקו לתבניות של מדע בדיוני". תחשבו על האירוניה המטורפת הזו: בואי עומד על הבמה בחליפת קטיפה ומקבל פרס יוקרתי על להיט החלל שלו מול עשרות מיליוני צופים ברחבי העולם, אבל בתוך תוכו הוא מרגיש כמו מתחזה גמור, בלי גרוש על התחת, כשהוא מתוסכל עד עמקי נשמתו מההקלטות הקודרות של התקליט החדש.

הפיצוץ הגדול: בריחת הנגנים והביקורת המפתיעה ברולינג סטון

ההקלטות המשיכו, אך בסופן קרה דבר שהביא לקרע גדול בין בואי לוויסקונטי. זה קרה ב-22 במאי, עם עריכת המיקסים לאלבום. בואי החליט, ברגע האחרון, להקליט את שירתו מחדש בשיר THE MAN WHO SOLD THE WORLD. הוא חש שיש לו רעיון טוב יותר להציע, אבל נתקל בוויסקונטי שפשוט רצה כבר לסיים את התהליך. ויסקונטי החליט שבואי מתיש אותו לחלוטין, כמו גם מנהלו החדש (טוני דפרייס), ובחר לעבור ממנו הלאה לטובת עבודה עם מארק בולאן. בואי היה מאוכזב מאוד מזה, והשניים לא התראו מאז למשך ארבע שנים. 

ויסקונטי היה מותש לחלוטין. הוא הרגיש שבואי פשוט נעלם לימים שלמים, מתמזמז בסלון עם אנג'י במיטה, ומשאיר אותו ואת רונסון לחבר שירים מאפס באולפן. באותו יום מפורסם של המיקסים לשיר הנושא, ויסקונטי הוסיף את צליל כלי ההקשה הייחודי – גווירו לטיני שהוא גירד במקצב מהפנט – שליווה את ריף הגיטרה המעגלי והבלתי נשכח של רונסון. בואי הגיע ברגע האחרון, שרבט את המילים לשיר הנושא ממש על פיסת נייר באולפן, והקליט את השירה. אבל ויסקונטי כבר היה עם רגל אחת בחוץ: הוא הלך להפיק את אלבום הפריצה ההיסטורי של מארק בולאן ולהקת T. REX. השניים נפרדו בטריקת דלת ולא שיתפו פעולה למשך כמה שנים.

אבל לא רק ויסקונטי נטש. גם מיק רונסון ומיק וודמאנסי ממש לא היו מרוצים. הם בקושי ראו כסף מעבודתם עם בואי אז. ההופעות איתו שברו את רוחם, כשמכונית המסחרית להופעות כבר לא פעלה והם נאלצו להידחס למונית (על חשבונם) עם כל הציוד, בעוד בואי נוסע בנוחות רבה יותר במכוניתו. בדרכם להופעה בבירמינגהם, החליטו השניים שדי להם והורו לנהג להמשיך את נסיעתו לעיר שלהם, HULL, כדי שיפרקו את הציוד וישכחו מדייויד בואי. בואי נאלץ לעשות את ההופעה לבדו ולחפש נגנים אחרים. מי היה מאמין שאותם שני צפוניים מרירים שיברחו במונית בחזרה לעיר הולדתם כדי לכסח דשא ולשכוח מבואי, יחזרו כעבור שנה אחת בלבד כדי להרכיב יחד איתו את THE SPIDERS FROM MARS – אחת מלהקות הליווי הגדולות והמבריקות ביותר בתולדות הרוק!

בינתיים, האלבום כבר היה מוכן ליציאה בארה"ב. כשיצא, הביקורות שם דווקא היו מעודדות. ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "...'יש האומרים שהנוף מטורף / אבל אתם יכולים לאמץ נקודת מבט אחרת / אז אם זה יותר מדי מעורפל / אתם יכולים לעזוב את חברי ואותי עם אדיו אוהב'. כך שר דיוויד בואי ב-THE MAN WHO SOLD THE WORLD, ובכך מספק את הביקורת המשכנעת ביותר של העבודה האחרונה שלו - חוויה שהיא מסקרנת ככל שהיא מצמררת, אבל רק למאזין שחזק מספיק כדי לעמוד בסכיזופרניה שלו. בואי עוסק לאורך האלבום הזה בדימויים אלכסוניים ומקוטעים שכמעט בלתי חדירים בנפרד אבל מעבירים באפקטיביות תחושה אירונית ומרירה של העולם, כאשר הם נקבצים יחד. מערכת היחסים האומללה שלו עם העולם מקורה בחוסר היכולת שלו לתפוס אותו בשפיות: 'אני מעדיף להישאר כאן עם כל המשוגעים / מאשר למות עם העצובים שמסתובבים חופשי'.

השימוש של המפיק, טוני ויסקונטי, באפקטים של הדהוד וטכניקות אחרות בקולו של בואי בא להשיג גוון מוזר ועל טבעי המזכיר רובוט (מה שאומר שלא שבואי שר באופן מכני, אלא שקולו מתכתי באופן מוזר מלכתחילה). זה מחזק את המילים המשוננות והמוזיקה של בואי, שמנוגנת בצורה כבדה להחריד על ידי רביעייה שמבריקה מדי פעם (שימו לב לגיטרה של מיק רונסון בשיר SHE SHOOK ME COLD) בהנחיית הבס המחליק בטירוף של ויסקונטי.

באלבום, שלמעט RUNNING GUN BLUES הסרקסטי חסר האונים, מצוין באופן אחיד, לפחות ארבע רצועות דורשות תשומת לב מיוחדת: השיר SAVIOUR MACHINE מדגים שבואי רחוק מלמצות את כישרונו לרוק מדע בדיוני מוסרי, אותו הביא בלהיט SPACE ODDITY. יש את AFTER ALL הדכאוני והכמעט בלתי נסבל שמכיל את הפזמון המוזר ביותר שאולי נהגה אי פעם - 'אוי, מאת ג'ינגו'. WIDTH OF A CIRCLE הוא גם שיר הזיה עם גוונים דתיים שמזכירים גם את דנטה וגם את אדם וחוה וגם צליל ענק. והשיר SHE SHOOK ME COLD מכיל כמה מהדימויים המיניים המוזרים ביותר שיצאו בתקליט. אתם, יוצרי קולנוע צעירים שאפתניים בחוץ, שוקלים ודאי סרט מבריק בעל אוריינטציה פסיכולוגית מעוררת על ייאוש, ושוקלים את קווין איירס כמלחין בו ואז תחליטו בסופו של דבר על דיוויד בואי לעשות את הפסקול".

לולו והתחייה עם נירוונה

קחו למשל את שיר הפתיחה העצום, THE WIDTH OF A CIRCLE, יצירה אפית של שמונה דקות שבה רונסון פשוט חורך את המגברים. השיר הושפע עמוקות מהפילוסופיה של ניטשה, מהמיסטיקה של אליסטר קראולי ומהבודהיזם. בואי תיאר בו מפגש ביזארי עם ישות דמונית במעמקי השאול, והריפים הפרו-מטאליים שלו הקדימו את כל מה שסצנת ההארד רוק תעשה בהמשך העשור.

או השיר הממכר BLACK COUNTRY ROCK – שיר בלוז-רוק קצבי ומלוכלך שרונסון הביא איתו מהצפון. בואי הגיע לאולפן בלי מילים כתובות, אז הוא פשוט אילתר על המקום, ובסיום השיר הוא מבצע חיקוי קורע מצחוק של הויברטו הרוטט של חברו מארק בולאן!

וישנו כמובן AFTER ALL – ואלס גותי מהפנט ומצמרר עם לחישות מוקלטות בשכבות, שנחשב לאחד השירים שהשפיעו ישירות על להקות הפוסט-פאנק והרוק הגותי. רוברט סמית' מלהקת הקיור בעצמו הצהיר שהשיר הזה שינה את כל תפיסת עולמו המוזיקלית.

ואל נשכח את RUNNING GUN BLUES – שיר סאטירי קודר במיוחד שנכתב בעקבות טבח מאי ליי במלחמת וייטנאם, ומסופר מנקודת מבטו של צלף צבאי פסיכופת שחוזר הביתה וממשיך לרסס אזרחים ברחובות.

וסוגר את האלבום המופתי הזה השיר THE SUPERMEN – שיר שנולד עוד במועדון האמנות החופשי של בואי בבקנהאם, ועוסק בגזע של יצורים אלמותיים ועליונים על פי מושג ה'על-אדם' של ניטשה, עטוף בצלילי בס מאיימים וגונגים מהדהדים שמקפיאים את הדם).

בואי עדיין רתח מזעם מהצורה בה יצא תקליטו בארה"ב. שישה ימים לאחר מכן כבר דאג מנהלו, טוני דפרייס, לנסח מכתב לחברת התקליטים, שתטפל ביצירה באופן שונה באנגליה: "השיר החדש של דייויד לתקליטון (HOLY HOLY) כבר כמעט מוכן לגמרי והבנתי שהוא כבר דיבר אתכם ואינכם מעוניינים לקרוא לאלבום פה בשם זה. למרות, שאם התקליטון עם השיר יצליח - זה ודאי יגביר את מכירות התקליט השלם. זאת למרות שהשיר לא נמצא באלבום, היו כבר מקרים כאלו שעזרו למכירות ולכן אני מבקש מכם לשקול זאת שוב".

לא שוחררו סינגלים מהאלבום הזה, שפשוט דעך. בואי אמר עליו שהוא "נמכר כמו עוגות חמות בבקנהאם, ולא בשום מקום אחר בעולם". ולגבי טרי ברנס: הוא ניסה להתאבד פעם אחת בקפיצה מחלון במוסד בו אושפז, אך ניצל. ב-16 בינואר 1985, הצליח טרי לברוח מהמוסד הסגור והגיע לתחנת SOUTH COULSDON שליד קרוידון. שם, הוא הניח את ראשו על הפסים ונפרד מהעולם. בואי לא הגיע להלוויה, אך שלח פרחים. הטרגדיה של טרי ריחפה מעל בואי לאורך כל חייו. על זר הפרחים שבואי שלח להלוויה נכתב: 'ראית יותר דברים ממה שאי פעם נוכל לדמיין... תודה על כל מה שהענקת לי'. בואי הקדיש לאחיו שירים נוספים, כולל את JUMP THEY SAY באלבומו BLACK TIE WHITE NOISE משנת 1993, שבו עיבד שוב את רגשות האשם והכאב הבלתי נתפס על מות אחיו.

שיר הנושא של התקליט קיבל חיים חדשים כשלהקת נירוונה ביצעה אותו במופע UNPLUGGED האגדי שלהם משנת 1994 (כולל סולו הגיטרה ה'זייפני' והאייקוני של קורט קוביין). קהל חדש וצעיר גילה שהשיר הזה הוא במקור של דייויד בואי, ורבים נהרו שוב לגלות מי הוא האיש האמיתי שמכר את העולם. האמת היא שעוד הרבה לפני נירוונה, כבר ב-1974 בואי הפיק יחד עם מיק רונסון גרסת קאבר גלאם-פופ מופלאה לשיר הנושא עבור הזמרת הסקוטית לולו, ואף ניגן בה סקסופון ותרם קולות רקע! הגרסה של לולו זינקה למקום השלישי במצעד הבריטי. אבל היה זה הביצוע האקוסטי המצמרר של קורט קוביין ונירוונה בהקלטות UNPLUGGED שהפך את השיר למיתוס עולמי חדש. בואי סיפר לימים בהומור האופייני לו, שאחרי שנירוונה הוציאו את הביצוע שלהם, נערים היו ניגשים אליו ברחוב ואומרים לו בהתלהבות: 'איזה יופי שאתה עושה בהופעות קאבר לשיר של נירוונה!'.

כך, האלבום שנולד בייסורים, מתוך דיכאון, פחד מטירוף משפחתי וקרבות מרים עם חברת תקליטים, הפך מאוחר יותר לאחת היצירות המכוננות של בואי. הכישלון המסחרי הצורב של 1970 הפך, באיחור אופנתי של עשרות שנים, להצלחה אמנותית נצחית. בואי, שזעם על עטיפת הקומיקס ועל ההתעלמות מרצונו, יצר בסופו של דבר יצירת מופת כה חזקה, שהיא שרדה את הכל – את הניהול הכושל, את הטרגדיה האישית, ואפילו את עצמו. האיש שמכר את העולם בסוף גם ניצח אותו. 

אחים אולמן לנשק!

ב-4 בנובמבר בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקה מבטיחה מאד ושמה ALLMAN BROTHERS BAND. זה התקליט שהמציא את הרוק הדרומי, התרסק טוטאלית במצעדים, אבל שינה את פני המוזיקה העולמית לנצח.

באותם ימים ממש של תחילת נובמבר 1969, בזמן שההדים מפסטיבל וודסטוק עוד הרעידו את היבשת ומלחמת וייטנאם קרעה את הרחובות, ששת המוזיקאים הללו היו שקועים עד צוואר במלחמת הישרדות יומיומית. הם נדחסו בתוך ואן חבוט מסוג FORD ECONOLINE, חרשו מועדונים קטנים וקולג'ים ברחבי הדרום, וניזונו מתקציב רעב שבועי של 20 דולר לאיש שהקציב להם המנהל פיל וולדן.

באותו שבוע בדיוק שבו האלבום נחת בחנויות, שמו של דוואן אולמן כבר לחש כאש בשדה קוצים בין מוזיקאים ברחבי ארצות הברית בזכות תפקידי הגיטרה הגאוניים שהקליט באותם חודשים עבור אמנים אחרים – כולל הסולו קורע הלב בקטע LOAN ME A DIME של בוז סקאגס והקלטות עם קינג קרטיס ורוני הוקינס – אך הלהקה החדשה שלו נותרה עדיין אניגמה מוחלטת לקהל הרחב.

זו הייתה חבורה מבטיחה, והמודעה שקידמה את התקליט בחברת התקליטים ATCO (חברת-בת של 'אטלנטיק') ניסתה להסביר את הבשורה: "להקת האחים אולמן מנגנת רוק-בלוז עם אותה העוצמה שיש ללהקות הבריטיות אבל בתוספת צליל משלה. הלהקה כוללת את הגיטריסט המוביל דוואן אולמן, האורגניסט גרג אולמן, המתופפים בוץ' טראקס וג'יי ג'והנסון, הגיטריסט המוביל השני דיקי בטס והבסיסט ברי אוקלי. התקליט הראשון שלהם מראה מדוע כבר יש להם קהל נלהב ביותר".

"קהל נלהב ביותר" היה אולי תיאור אופטימי מדי. האמת הכואבת היא שהתקליט הזה, שהוקלט ומוקסס בשבועיים קדחתניים בלבד באולפני 'אטלנטיק' בניו יורק בהפקתו של אדריאן ברבר, התרסק מסחרית וגרד בקושי את המקום ה-188 במצעד ה-BILLBOARD עם מכירות דלות ומעליבות של פחות מ-35,000 עותקים בהדפסה המקורית. אבל המספרים שיקרו. בין החריצים של אותו ויניל שחור נולד ז'אנר שלם. באותו רגע היסטורי, החבורה הפרועה הזו המציאה למעשה את מה שייקרא לימים SOUTHERN ROCK, רוק דרומי. הם לקחו את הבלוז האמריקאי השחור, שילבו אותו עם רוק פסיכדלי, ג'אז וקאנטרי, והפכו אותו למשהו חדש, רענן ובעיקר – חשמלי ומרתק. האחים אולמן פתחו דלת רחבה שדרכה יצעדו להקות רבות בעשור הבא, הסבנטיז – מהרכבי ענק כמו לינירד סקינירד ועד THE MARSHALL TUCKER BAND, שאף אחד מהם לא היה מעז לחלום על שילובים כאלה ללא פריצת הדרך הזו.

יתמות מוקדמת, מלחמת אחים בסלון וגיטרה ב-21 דולר

כדי להבין איך זה קרה, צריך לחזור לילדותם של האחים לבית אולמן. דוואן, הגיטריסט הווירטואוז, נולד ב-20 בנובמבר 1946 בנאשוויל. הטרגדיה הכתה במשפחה מוקדם: כשהיה בן שלוש בלבד (ואחיו הצעיר גרג בן שנתיים), אביהם, קצין בצבא בשם וויליס טרנר אולמן, נרצח על ידי טרמפיסט שאסף בדרכו הביתה בחג המולד. אמם נותרה לבד וקיבלה החלטה אמיצה: היא חזרה ללימודים כדי להפוך לרואת חשבון ולהביא כסף הביתה. היא דאגה שהבנים ילמדו לנגן, בתחילה בפסנתר ובחצוצרה.

אבל את גרג הצעיר משך משהו אחר. מכסף שחסך בעבודת בוקר מפרכת בחלוקת עיתונים, הוא רכש את הגיטרה הראשונה שלו. הוא סיפר על כך שנים לאחר מכן למגזין ROLLING STONE: "עבדתי כל הקיץ עד שהגיעו הימים הקרים, בהם נאלצתי לשים כפפות על ידיי. יום אחד, בעודי עם כפפות על ידיי, נכנסתי לחנות מוזיקה והתאהבתי בגיטרה שהייתה שם. היא עלתה 21.95 דולר והמניאק שעבד שם לא רצה לתת לי לנגן בה. למחרת הגעתי וקניתי אותה. היא שינתה את חיי. הפסקתי לאכול, לשתות ולישון והתחלתי רק לנגן".

הגיטרה הזו הציתה מיד קונפליקט בין האחים. דוואן, האח הגדול, לא הצליח להוריד ממנה את הידיים וניצל כל רגע שגרג יצא מהבית כדי לחטוף אותה ולנסות לנגן. המריבות הפכו לשגרה, עד שאמם התערבה, הבינה את גודל התשוקה, וקנתה לכל אחד מהם גיטרה חשמלית ליום הולדתו. גרג אולמן נזכר: "את הגיטרה החשמלית הראשונה שלי קיבלתי ב-10 בנובמבר 1960, בשעה שלוש אחה"צ של יום שבת. יום הולדתו של דוואן הייתה בדצמבר, כך שהוא קיבל את שלו קצת אחריי".

ההרכבים המוקדמים, פריצת המחסום הבין-גזעי וסנדוויץ' החרא של הוליווד

מהר מאוד שני האחים גילו את הבלוז השורשי ואת הרית'ם אנד בלוז, והחלו לנגן בלהקות מקומיות עם שמות צבעוניים כמו THE KINGS, THE Y TEENS ו-THE SHUFFLERS. ב-1963, כשהם עדיין נערים, הם הצטרפו ל-THE HOUSE ROCKERS, להקה שליוותה זמר שחור. בדרום הגזעני של אותן שנים, הדבר יצר מתיחות עצומה במשפחתם, שלא ראתה בעין יפה את הערבוב הבין-גזעי. דוואן סיפר על התקופה: "היינו בלהקה ההיא שהייתה מורכבת מגזעים שונים. היינו מעולים ויכולנו להצית בית שלם בשניה, עם המוזיקה שלנו. הייתי בן 16 וקיבלתי 41 דולר בשבוע. ביג טיים".

הלהקה הבאה של דוואן הייתה THE ESCORTS, שם הוא אפילו לקח על עצמו את תפקיד השירה, בעוד גרג מלווה בגיטרה. הם הקליטו כמה דמואים של גרסאות כיסוי לביטלס, לסטונס ולרוי אורביסון, והשיא המקומי שלהם היה חימום לביץ' בויז. ב-1965 הם שינו את שמם ל-THE ALLMAN JOYS, בדיוק כשגרג סיים את לימודיו. דוואן, לעומתו, כלל לא סיים בית ספר; הוא היה מחובר כל כך לגיטרה עד שפרש בגיל 15 מהלימודים כדי להתמסר לאימונים אינסופיים. הלהקה עבדה קשה: שבעה לילות בשבוע, שש הופעות קצרות בכל ערב. מדי פעם, כשהמתופף הקבוע הבריז, התיישב מאחורי התופים בחור צעיר בשם בוץ' טראקס, שניגן בלהקה אחרת בשם THE BITTER END.

הגורל כביכול האיר להם פנים כשבאדי קילן, איש חברת התקליטים DIAL RECORDS, התלהב והחתים אותם. הם הקליטו דמואים באוגוסט 1966, כולל שבעה שירים מקוריים של גרג, אך כל הסיפור התנקז לתקליטון אחד בלבד. דוואן תיעב אותו וכינה אותו 'גירסה פסיכדלית נוראית לשיר SPOONFUL'. 

קילן, מצידו, הקשיב לחומרים וייעץ להם ברצינות לחפש עבודה יומית ולעזוב את המוזיקה.

הכישלון פירק את הלהקה. האחים נסעו לאלבמה, חברו לכמה מוזיקאים והקימו הרכב חדש ומהודק בשם THE HOUR GLASS. מנהל בשם ביל מקווין שכנע אותם שהעתיד נמצא במערב, והלהקה עברה ללוס אנג'לס. שם הם חתמו בחברת התקליטים 'ליברטי', שהתמחתה בעיקר בזמרי שמאלץ מרופדים בסוכר. החברה לא ידעה איך לעכל להקת בלוז דרומית מחוספסת והתערבה ללא הרף בצד האמנותי.

התוצאה הייתה קטסטרופלית. המפיק דאלאס סמית' החליט שהם "להקת MOTOWN" והתמקד בקולו של גרג, תוך שהוא דוחה כמעט את כל השירים המקוריים שלהם. התקליט הראשון שלהם, שיצא באוקטובר 1967, כלל רק שיר מקורי אחד של גרג (GOT TO GET AWAY) והשאר היו גרסאות כיסוי לכותבים שכירים של החברה, ביניהם ג'קסון בראון ודל שאנון. התקליט השני, POWER OF LOVE, יצא ב-1968 וכלל שבעה שירים של גרג, אך גם הוא נכשל. עיתון 'מלודי מייקר' כתב: "זה תקליט מדליק אך לא סנסציוני שמזכיר אלפי להקות אחרות שנשמעות כך". גרג אולמן סיכם את התקופה בבוטות אופיינית: "שני התקליטים האלה יצרו יחדיו את מה שהפך להיקרא THE SHIT SANDWICH".

בקבוק התרופות, המפץ הגדול באלבמה והולדתו של סקיידוג

דווקא בתוך הייאוש הקליפורני הזה, דוואן מצא את הצליל שלו. הוא למד לנגן סלייד בגיטרה, תחילה בעזרת בקבוקון של כדורי קוריסידין שמצא. הסיפור שהפך למיתולוגיה מוזיקלית קרה בדיוק ביום הולדתו של דוואן: הוא שכב מרותק למיטה עם חום גבוה ושפעת קשה. גרג קפץ לבקר אותו והביא איתו שתי מתנות – אלבום הבכורה הטרי של טאג' מהאל ובקבוקון זכוכית קטן של גלולות קוריסידין נגד צינון.

באלבום ההוא ניגן הגיטריסט ג'סי אד דייוויס נגינת סלייד מדהימה בשיר STATESBORO BLUES. דוואן נדלק כמו גפרור: הוא רוקן מיד את הגלולות לפח, השרה את הבקבוקון במים חמים כדי להוריד את התווית, השחיל אותו על הקמיצה שלו והחל להחליק על מיתרי הגיטרה בניסיון לחקות את הצליל. כשגרג חזר לחדר כעבור שעתיים, דוואן כבר ניגן סלייד מושלם ומחשמל, כאילו נולד עם צוואר גיטרה ביד. הוא סיפר ב-1971 לעיתון GOOD TIMES: "שמעתי את ריי קודר מנגן כך לפני שלוש שנים והבנתי שזה הצליל שאני רוצה. התחלתי להישאב לתוך העניין הזה. השאר הסתכלו עליי בהתחלה ברחמנות וקיוו שאפסיק עם זה. אך אני השתפרתי ועכשיו זה כבר נשמע הרבה יותר טוב".

לחברי הלהקה נמאס מ'ליברטי', והם החליטו לנסות להקליט חומר אמיתי משלהם באולפני FAME המהוללים במאסל שואלס, אלבמה. באפריל 1968 הם הקליטו שם כמה שירים שאהבו וחזרו נלהבים ללוס אנג'לס. 

המנהל שלהם שמע את ההקלטות ודחה אותן על הסף בטענה שהן נוראיות. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הלהקה התפרקה.

דוואן המריר חזר לפלורידה, נחוש לא להיות יותר בלהקות מתסכלות. גרג, לעומת זאת, נלכד בקליפורניה. 

הלהקה הייתה חייבת 40,000 דולר ל'ליברטי', והחברה איימה בתביעה אלא אם כן גרג יישאר ויקליט עבורם כסולן. שאר החברים חשבו שהוא בוגד, אך הוא נשאר כדי למנוע את התביעה. הוא נאלץ לשיר שירי קאנטרי כמו D-I-V-O-R-C-E של תמי וויינט, בליווי תזמורת ענקית. התקליטון יצא תחת השם GREG ALLMAN AND THE HOUR GLASS. הוא סבל מכל רגע: "הם אמרו לי לעמוד בפינה ולשיר".

בזמן שגרג נמק בקליפורניה, דוואן חזר לג'קסונביל, פלורידה, והחל לבלות במועדון THE SCENE. הוא ג'ימג'ם עם להקה מקומית בשם THE SECOND COMING, שבה היו חברים הבסיסט בארי אוקלי והגיטריסט דיקי בטס. דוואן הבחין מיד בתיאום המופלא בין בטס לגיטריסט השני, לארי ריינהארדט, עבודת גיטרות-תאומות שתהפוך לסימן ההיכר של הלהקה העתידית שלו.

אבל דוואן עדיין לא הקים להקה. ריק הול, הבעלים של אולפני FAME, התקשר והפציר בו לחזור לאלבמה, הפעם כנגן שכיר באולפן. דוואן הסכים. שם, כשהוא מרושש וישן באוהל קטן במגרש החניה של האולפן, הוא החל לבנות את המוניטין שלו. הוא ניגן עבור אמנים כמו ארת'ה פרנקלין וקינג קרטיס. הפריצה הגדולה הגיעה כשעבד עם ווילסון פיקט. פיקט כינה אותו SKYMAN (איש שמיים), כינוי שהתגלגל במהרה ל-SKYDOG, שהפך לשמו השני.

במהלך הסשן עם פיקט, דוואן העז להציע לזמר הנשמה הקשוח להקליט גרסת כיסוי לשיר חדש של הביטלס, 'היי ג'וד'. פיקט היה סקפטי לחלוטין, אך דוואן התעקש. האגדה מספרת שרוב הנגנים יצאו להפסקת צהריים, אך פיקט השחור ודוואן ההיפי ארוך השיער לא היו רצויים במסעדות המקומיות, ולכן נשארו באולפן. דוואן ניצל את הזמן לשכנע את פיקט, והתוצאה הייתה היסטרית. נגינת הסלייד הבוערת של דוואן בסוף השיר הפכה לכרטיס הביקור שלו. ריק הול התקשר מיד לג'רי ווקסלר מ'אטלנטיק רקורדס'. ווקסלר שמע את 'היי ג'וד' ורצה את הגיטריסט הזה מיד. הוא קנה את החוזה של דוואן תמורת 15,000 דולר וצירף אותו כנגן הבית של הלייבל החדש שלו, CAPRICORN. אותה הקלטה של 'היי ג'וד' לא רק שיגרה את הקריירה של דוואן, אלא גם הגיעה לאוזניו של אריק קלפטון באנגליה, ששנים ספורות לאחר מכן יזמין את דוואן לנגן באלבום הנפלא של דרק והדומינוס..

סגירת הדלתות בסלון, שיחת הטלפון הדחופה ולידת ההרכב המיתולוגי

דוואן ניסה להקליט תקליט סולו בפברואר 1969, אך זה לא עבד. הוא הבין שהוא איש של להקה. הוא חזר לפלורידה וצד את המתופף ג'יימו ג'והנסון, שניגן בעבר עם אוטיס רדינג. הוא גם גייס את חבריו מ-THE SECOND COMING, דיקי בטס וברי אוקלי, ואת בוץ' טראקס, המתופף הוותיק מימי ה-ALLMAN JOYS.

ב-23 במרץ 1969, כולם נפגשו לג'אם סשן היסטורי בביתו של טראקס. עם שני מתופפים (טראקס וג'והנסון) ושני גיטריסטים מובילים (דוואן ובטס), נוצר צליל ענק וחדש. כולם בחדר הרגישו את החשמל. 

כשסיים לנגן, דוואן נעמד בדלת היציאה, חסם אותה בגופו והכריז: "כל מי שנמצא בחדר הוא חבר בלהקה ומי שלא רוצה בכך, ייאלץ לעבור דרכי כדי לצאת!". אף אחד לא יצא. הדבר היחיד שהיה חסר הוא זמר וקלידן. דוואן מיהר לטלפון, התקשר לאחיו הצעיר שעדיין היה תקוע בקליפורניה, ופקד עליו: "תעלה על המטוס הראשון הביתה. אני מקים להקה". שלושה ימים לאחר מכן, גרג נחת בפלורידה וההרכב הקלאסי של ה-ALLMAN BROTHERS BAND נחתם. 

גרג נכנס לחדר החזרות רועד מפחד ומסויט מאימת הנגינה של חברי ההרכב. הוא התיישב ליד אורגן ההאמונד B3, והלהקה פתחה בג'אם על השיר TROUBLE NO MORE של מאדי ווטרס. כשגרג פתח את הגרון וזעק את המילים בבלוז צרוד ושחור, דוואן הוריד את הגיטרה, ניגש אליו, חיבק אותו חזק ולחש לו באוזן: 'אם היית מזייף הייתי מפרק אותך, אבל הצלת את כולנו. התקבלת ללהקה, אחי הקטן'.

הקומונה ברחוב קולג', רוחות הרפאים בבית הקברות וקיבוץ נדבות על גשר הזהב

הלהקה עברה למייקון, ג'ורג'יה, ועברה להתגורר יחד בקומונה בבית ברחוב קולג' מספר 309, שנהנו מביקורים תכופים של סטודנטיות מהקולג' הסמוך. לא רחוק משם שכן בית הקברות 'רוז היל'. דיקי בטס נהג ללכת לשם בלילות, להתיישב עם גיטרה אקוסטית ולהלחין. רבים מהרעיונות שלו שנולדו שם נכנסו לתקליט הבכורה. בבית הקברות הזה הוא גם כתב את הקטע האינסטרומנטלי המפורסם שיצא בתקליטם השני, IN MEMORY OF ELIZABETH REED, על שם מצבה שראה במקום.

כמובן, כשדוואן אולמן נשאל על ידי כתב על שם השיר, הוא סיפק סיפור עסיסי יותר: "אהה, פשוט שכבנו עם בחורה מזדמנת על אחת המצבות בבית קברות". האמת, כפי שחשף בטס מאוחר יותר, הייתה פרוזאית יותר אך גם רומנטית: השיר נכתב בהשראת אישה אמיתית שבטס יצא איתה, שהייתה במקרה חברתו של המוזיקאי בוז סקאגס. הוא פשוט השתמש בשם מהמצבה כדי להסוות את זהותה. באופן אירוני, גרג אולמן דווקא אישר חלק מהאגדה כשאמר: "אשקר אם אומר שלא ביליתי שם עם בחורה או שתיים". באופן טרגי, בית הקברות 'רוז היל' הפך למקום מנוחתם האחרון של דוואן אולמן (שנהרג בתאונת אופנוע ב-1971) ושל הבסיסט ברי אוקלי (שנהרג בתאונת אופנוע כמעט באותו מקום ב-1972).

תקליט הבכורה יצא, וכאמור, לא הפך להצלחה מסחררת. הלהקה חיה מהיד לפה. עוזר הלהקה, טוויגס, נזכר ברולינג סטון: "יום אחד קיבלנו הזמנה להופיע בפילמור ווסט שבסן פרנסיסקו. בקושי היה לנו כסף להגיע לשם. כשהגענו לגשר הזהב, לא היה לנו מספיק כסף כדי לשלם את דמי המעבר בו. נאלצנו לרדת מהאוטו ולגרד כסף מאחרים שנסעו שם. הבטחנו להם כרטיס כניסה למופע בפילמור, אם יתנו לנו כסף".

בלוז כבד, מקצב 11 שמיניות ודמעות אמיתיות באולפן

אבל המוזיקה הייתה סיפור אחר. התקליט נפתח בירייה אינסטרומנטלית אדירה, DON'T WANT YOU NO MORE (במקור של ספנסר דייויס גרופ), קטע שבטס ואוקלי ניגנו בלהקתם הקודמת. הוא מוביל ישירות לאחד משירי הבלוז-רוק הכבדים והכנים ביותר שהוקלטו, NOT MY CROSS TO BEAR. צליל הגיטרות בשרני, ושתי מערכות התופים של טראקס וג'והנסון נשמעות כאילו נולדו לנגן יחד. שירתו של גרג חשפה זמר נשמה מחוספס ועוצמתי. 

השיר NOT MY CROSS TO BEAR נכתב על ידי גרג בלוס אנג'לס על חברתו שזרקה אותו לטובת טיפוס עשיר עם מכונית יוקרה. השיר נפתח באיטיות מכשפת כשאורגן ההאמונד של גרג רוקם שטיח קודר, ולתוכו נכנסת הגיטרה של דוואן עם סולו שפוצע את הלב. הצד הראשון ממשיך לבעור עם BLACK HEARTED WOMAN, שנכתב גם הוא על אותה שברון לב מקליפורניה, אך מתפוצץ עם קצב מטורף ששואב ממוזיקה לטינית ומקצבים אינדיאניים שבטיים שג'יימו ובוץ' פיתחו יחד. מיד לאחריו נכנס העיבוד הלוהט ל-TROUBLE NO MORE של מאדי ווטרס, שבוצע באולפן בטייק חי וישיר, כשדוואן חורך את המיתרים עם גיטרת הסלייד ומגבר המארשל שלו על סף פיצוץ. את הצד השני פותח הקטע EVERY HUNGRY WOMAN, שיר בוגי-רוק כבד ומיוזע שמציג את הדחף הבלתי נשלט של החבורה הזו לטרוף את החיים.

מכאן, לא היה רגע חלש. זה רק הלך והתעצם, עד לשני השירים החותמים, שהפכו לחותמת של הלהקה. 

הראשון היה DREAMS, קטע בלוז איטי ומהפנט במשקל שלושה רבעים, שגרג כתב כששהה מדוכא בלוס אנג'לס וחשב על חלומותיו שלא מתגשמים. השיר הזה היה כרטיס הכניסה שלו ללהקה של אחיו. כפי שכתב באוטוביוגרפיה שלו: "הצגתי להם את DREAMS והם מיד התחילו לנגן אותו. למדנו את השיר כפי שאתם מכירים אותו היום ומאותו רגע הפכתי לאח בלהקה". בוץ' טראקס סיפר שדוואן התקשה למצוא את הסולו הנכון לשיר, עד שלבסוף לקח את גיטרת הסלייד וניגן סולו מאולתר שגרם, על פי הדיווחים, לכל חברי הלהקה לפרוץ בבכי באולפן. 

המבנה המלודי וההרמוני של DREAMS הושפע ישירות מיצירת המופת FLAMENCO SKETCHES של מיילס דייוויס מתוך האלבום KIND OF BLUE, תקליט שדוואן וגרג שמעו בלופים אינסופיים באותם חודשים. השילוב בין ג'אז מודאלי לוואלס-בלוז דרומי יצר צליל שטרם נשמע כמותו ברוק האמריקאי.

הקטע שסגר את התקליט, WHIPPING POST, היה מפלצת ריתמית. הוא נפתח במשקל א-סימטרי מוזר של 11 שמיניות, שהפך ל-6 שמיניות עם כניסת שירתו הזועמת של גרג על אישה בוגדנית. כשנשאל גרג שנים לאחר מכן על הקצב המסובך, הוא השיב בכנות: "אינני יודע מה בדיוק עשיתי שם. פשוט נפלתי לתוך זה. אח שלי הסביר לי שאנחנו עושים את השיר במשקל הזה". 

גרג חיבר את המילים באישון לילה בבית הקומונה במייקון. לא היו לו נייר או עט בהישג יד, וההשראה בערה בו כמו אש. בייאושו, הוא מצא גפרור שרוף, תלש פיסה מבד הכיסוי של קרש הגיהוץ שהיה מונח בפינה, ושרבט את המילים והאקורדים בפחם שחור! עמוד ההלקאה בשיר שימש עבורו מטפורה מייסרת לחוזי השעבוד הדרקוניים שחברות התקליטים כפתו אותו בהם בחוף המערבי. השיר הזה, שבהמשך יימתח ליצירה אפית מהפנטת של מעל 22 דקות באלבום ההופעה האגדי AT FILLMORE EAST, הוא בעיניי התגלמות הבלוז-רוק בשיא תפארתו – זעקה קיומית ששורפת את הרמקולים.

העטיפה הפרועה, הביקורת הנבואית ברולינג סטון והמורשת של הוויניל

עטיפת התקליט צולמה בבניין ברחוב קולג' 315, סמוך למגורי הלהקה. הצילום בעטיפה האחורית נלקח בבית הקברות 'רוז היל', והעטיפה הפנימית הנפתחת הציגה את חברי הלהקה עירומים ונהנים בנחל. גרג אולמן, אגב, לא היה מרוצה מהסאונד הסופי של קולו בתקליט, וטען שהשתמשו עליו באפקט אקו מיושן בסגנון HEARTBREAK HOTEL.

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת: "האחים אולמן הם קבוצת בלוז לבנה (לא כולם - נ.ר) כבדה למדי. יש מעט במוזיקה שלהם שלא שמענו קודם, אבל גם הם וגם התקליט שלהם זה פגז... זה עדיין מעורר השראה כשהכתיבה האמיתית מגיעה עם הפקת צליל בלוז-רוק של אנרגיה טהורה, השראה ואהבה... האחים אולמן יודעים מה הם עושים, ומרגישים את זה גם עמוק... פסגת התקליט עבורי היא השיר DREAMS, קינה יפהפייה וכואבת בקצב ואלס... זה אולי נראה מוזר להחיל את שם התואר 'מקסים' על תקליט כבד-לבן-בלוז, אבל זה מה שהתקליט הזה... לפעמים זה נשמע כמו מה שלד זפלין יכול היו להיות אם הם לא היו תלויים באקרובטיקה".

הם עדיין לא היו כוכבים, אבל הזרעים נזרעו. תקליט הבכורה של ה-ALLMAN BROTHERS BAND אולי לא כבש את המצעדים ב-1969, אבל הוא הניח את היסודות למהפכה המוזיקלית של העשור הבא. כשמניחים את המחט על הוויניל הזה היום ומגבירים את הווליום עד הקצה, שומעים אמת צרופה - אלא אם אתם חירשים. בלי טריקים של אולפן, בלי פשרות ובלי חנופה למצעדים – רק שישה מוזיקאים צעירים, רעבים ועמוסי נשמה, שהפכו את הכאב, הטרגדיה והתשוקה למכת חשמל נצחית בהיסטוריה של הרוק'נ'רול.

גם זה קרה ב-4 בנובמבר:

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים