רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-4 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-4 בפברואר (4.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"הדברים התקדמו מאז הימים שבהם מיק ואני ישבנו פנים מול פנים עם גיטרה ורשמקול. כך זה היה עד האלבום EXILE ON MAIN STREET, שלאחריו כולם בחרו לגור במקומות שונים ומצאנו שיטת עבודה אחרת. הרשו לי לנסח זאת כך: הייתי אומר, 'מיק, זה הולך ככה: סוסי פרא לא יכלו לגרור אותי משם'. זו הייתה חלוקת העבודה – אני הבאתי את הרעיון, ומיק השלים את המילים. יש מקרים, כמו בשיר UNDERCOVER OF THE NIGHT או בשיר ROCK AND A HARD PLACE, שבהם זה לגמרי השיר של מיק. ויש מקרים שבהם אני בא עם שיר כמו HAPPY ואומר: 'זה הולך ככה. למעשה מיק, אתה אפילו לא צריך לדעת על זה, כי אתה לא שר את השיר'.

אבל תמיד חשבתי ששירים שנכתבו על ידי שני אנשים, טובים יותר מאלו שנכתבו על ידי אדם אחד. אתה מקבל שם זווית נוספת. הדבר המעניין הוא מה שקורה כשאתה מציג משהו למישהו אחר, אפילו למיק שמכיר אותי ממש טוב, והוא ממשיך משם. אתה מקבל את דעתו... אני אוהב בלדות. חוץ מזה, לומדים על כתיבת שירים דרך שירים איטיים. יוצא שיר רוק טוב יותר כשכותבים אותו לאט בהתחלה, ואז רואים לאן הוא יכול להתפתח. לפעמים ברור שהשיר לא יכול להיות מהיר, ולעומת זאת SYMPATHY FOR THE DEVIL התחיל כשיר בסגנון בוב דילן והסתיים כסמבה" (קית' ריצ'רדס, בשנת 2002)

אופרת הסבון בתקליט של פליטווד מאק. ב-4 בפברואר בשנת 1977 יצא האלבום RUMOURS של להקת פליטווד מאק וסיפור היחסים המתפוררים בין חברי הלהקה הוא שהביא את החומר ממנו עשויה ההצלחה הגדולה שלו.

התקליט ההוא נשאר מאז ועד היום אחד ההישגים המרשימים יותר של עולם הרוק והפופ, כשהוא מציג את אחד משיאי הרוק האמריקני מהסבנטיז. שירים רבים מתוכו הפכו ללהיטים שמושמעים ללא הפסקה בתחנות רדיו בכל פינה בגלובוס. המילים המרירות לרוב הושרו שם באופן מקצועי ומלוטש, בזמן ששורות ארוכות מאד של קוקאין הסתובבו סביב חברי הלהקה ועמן הדוניזם הרסני במיוחד. התוצאה הייתה תערובת של מלודיות כובשות, חטיבת קצב מושחזת וקולות הרמוניים שנשמעו פשוט מושלמים. עבור להקת פליטווד מאק, מדובר היה בשיא שהיא לא תצליח לשחזר לעולם, מעין DARK SIDE OF THE MOON עבורה.

הסיפור מאחורי התקליט היה ידוע ורווי בדרמה פוטוגנית. סטיבי ניקס, זמרת הלהקה, הייתה בת זוגו של הגיטריסט לינדסי באקינגהאם, אך מערכת היחסים שלהם התפוררה לרסיסים. השירים שהם הביאו לאולפן מסגרו את הכאב הזה בצורה שאי אפשר היה לפספס. מצד אחד עמד DREAMS החלומי אך הכואב של סטיבי ניקס, שבו היא שרה "עכשיו אתה שוב אומר שאתה צריך את החירות שלך", ומצד שני עמד GO YOUR OWN WAY שבו לינדסי באקינגהאם סילק את אהובתו בכעס רב ממנו.

על תהליך היצירה של DREAMS סיפרה סטיבי ניקס: "אני זוכרת את הלילה שכתבתי את זה. נכנסתי והגשתי קסטה של השיר ללינדסי. למרות שהוא כעס עליי באותו זמן, לינדסי שמע את זה ואז הרים את מבטו אלי וחייך. מה שהתרחש בינינו היה עצוב. היינו זוגות שלא הצליחו לעבור לשלב הבא ביחד. אבל, כמוזיקאים, עדיין כיבדנו אחד את השני - ויצאנו מזה עם כמה שירים מבריקים". סטיבי ניקס כתבה את השיר תוך עשר דקות בלבד בחדר קטן באולפני RECORD PLANT בקליפורניה, חדר שהיה שעוצב עם קטיפה אדומה ומיטה ויקטוריאנית. היא הרגישה שהשיר הוא מסר של תקווה, בעוד לינדסי באקינגהאם ראה בו סוג של תוכחה.

כריסטין מקווי תיארה את העבודה על השירים בראייה מוזיקלית: "השיר התפתח באופן מוזר. זה היה רק שלושה אקורדים ותו אחד ביד שמאל. חשבתי, זה ממש משעמם, אבל הגאונות של לינדסי נכנסה לתמונה והוא יצר שלושה קטעים מאקורדים זהים, מה שגרם לכל קטע להישמע שונה לחלוטין. הוא יצר את הרושם שיש חוט שעובר בכל העניין".

האווירה באולפן הייתה הזויה. קשה להבין כיצד הלהקה שמרה על מיקוד יצירתי, בהתחשב בכך שגם כריסטין מקווי נפרדה מהבסיסט ג'ון מקווי אחרי שמונה שנות נישואים. טכנאי ההקלטה קן קאילאט סיפר כי סטיבי ניקס ולינדסי באקינגהאם הקליטו את הקולות ההרמוניים יחדיו לאותו סליל הקלטה, אך ברגע שהטייק נעצר, הם ניגשו מיד להמטיר קללות זה על זו וחזרו לשיר בהרמוניה מופלאה בטייק הבא. הזוג מקווי הפרוד העדיף לשמור את הרגשות בפנים מבלי להשתלח, בעוד המתופף מיק פליטווד גילה שאשתו ג'ני מנהלת רומן מאחורי גבו עם אחד מחבריו הקרובים ביותר (וזו לא הפעם הראשונה שהיא עשתה כך. לפני כן זה קרה עמה ועם גיטריסט אחר של פליטווד מאק, בוב ווסטון, שפוטר מיד כשהדבר התגלה). השם הראשוני שהוצע לתקליט היה YESTERDAY'S GONE, שורה מתוך השיר DON'T STOP, אך ג'ון מקווי הוא שהציע את השם RUMOURS כי הרגיש שכולם פשוט כותבים יומנים אישיים זה על זו.

העבודה על התקליט החלה אחרי סיבוב הופעות מתיש של חצי שנה לקידום התקליט הקודם שנשא את שם הלהקה. ללא מפיק חיצוני שיעשה סדר, חמשת החברים נכנסו למסלול של שיגעון. יום הקלטות טיפוסי החל בשבע בערב עם ארוחת צהריים מאוחרת, המשיך לבילוי במועדונים, וכשחזרו להקליט בשעות הלילה המאוחרות, החברים היו שפוכים ומרירים. סטיבי ניקס ציינה שהם יצרו את המוזיקה הטובה ביותר כשהיו במצב הגרוע ביותר שלהם. לינדסי באקינגהאם תפקד כמנהיג המוזיקלי והיה הפרפקציוניסט שידע להפוך כל רעיון לפנינה, גם אם זה כלל צעקות וביקורות ארסיות על חבריו.

בניגוד לצד האפל של סטיבי ולינדסי, כריסטין מקווי הביאה אופטימיות. השיר DON'T STOP נשמע שמח ומעודד, ושנים לאחר מכן ביל קלינטון השתמש בו לקמפיין הבחירות שלו לנשיאות, מה שהוביל לאיחוד של הלהקה על הבמה לצדו. כריסטין כתבה אותו על השארת העבר מאחור בעקבות הפרידה מג'ון, מה שיצר רגעים מביכים באולפן כשיודעים שג'ון נאלץ לנגן על הבס שיר שנכתב עליו ועל כישלון נישואיהם. עדיין, היא ביקשה להעביר לו מסר: אל תפסיק לחשוב על המחר. מה שהיה אתמול - מת.

שיר נוסף של כריסטין מקווי, YOU MAKE LOVING FUN, נכתב על רומן שניהלה עם איש התאורה של הלהקה. כדי למנוע חיכוך, היא סיפרה לג'ון שהשיר נכתב על הכלב שלה, שקר שהחזיק מעמד עד שהאמת יצאה לאור ואיש התאורה פוטר. את השיר OH DADDY היא כתבה על מיק פליטווד, שהיה בזמנו האבא של הלהקה והדמות היציבה היחידה בתוך הכאוס.

גם השיר SILVER SPRINGS, שהוקלט אז, לא נכנס בסוף לתקליט משיקולי מקום, מה שעורר זעם רב אצל סטיבי ניקס שכתבה אותו על לינדסי באקינגהאם. השיר יצא רק כצד ב' של התקליטון GO YOUR OWN WAY. שמיעת שני צידי התקליטון הזה היא חוויה מרתקת המציגה שני צדדים של אותה פרידה. סטיבי ניקס חתמה את התקליט עם GOLD DUST WOMAN המהפנט, שעסק בהתמכרות לקוקאין ובנשים שמאבדות את עצמן בעיר הגדולה.

שיריו של לינדסי באקינגהאם כמו GO YOUR OWN WAY, NEVER GOING BACK AGAIN והשיר הפותח SECOND HAND NEWS נחשבים לחשוכים יותר בתקליט. השיר SECOND HAND NEWS נקרא במקור STRUMMER והיה דמו אקוסטי, אך באקינגהאם שינה לו את הקצב אחרי ששמע את JIVE TALKIN של להקת הבי ג'יס. סטיבי ניקס סיכמה את התקופה הזו בציטוט נוקב: "כולנו ניסינו להיפרד וכשאתה נפרד ממישהו שאתה לא רוצה לראות אותו. אתה במיוחד לא רוצה לאכול איתו ארוחת בוקר למחרת בבוקר, לראות אותו כל היום וכל הלילה, וכל היום ביום שאחרי. אבל זה נמשך שלושה עשר חודשים וזה לקח כל פיסת כוח פנימי שהיה לנו. זה היה לנו מאוד קשה, כמו להיות בת ערובה באיראן, ובמידה מסוימת, לינדסי היה האייתוללה".

אחד השירים האהובים ביותר בתקליט הוא THE CHAIN, שפותח את הצד השני שלו. זוהי היצירה היחידה שכל חברי הלהקה חתומים עליה. היא הורכבה מרעיונות שונים של החברים המרירים שהודבקו יחדיו באולפן באמצעות עבודת עריכה מאומצת. סולו הבס המפורסם בסוף השיר נלקח משיר אחר לגמרי שכתבה כריסטין מקווי.

למרות שהתקליט, עם העטיפה המציגה את סטיבי ניקס ומיק פליטווד כרקדנים, נמכר ביותר מארבעים מיליון עותקים, הביקורות בזמן אמת לא תמיד פרגנו. במגזין רולינג סטון נכתב: "לרוק'נ'רול יש הרגל רע וזה להיות בלתי צפוי. אתה אף פעם לא יכול לדעת מתי להקה תעבור את התהליך האלכימאי שיביא לזהב. מדיום הטרנספורמציה הוא כמעט תמיד בצורת סינגל להיט, אך מהפכים כאלה לרוב מציפים להקה לרעה והיא לא יכולה לעמוד בזה. אבל במקרה של פליטווד מאק, עזיבתו של הגיטריסט בוב וולש, שהקטין את הלהקה לגרסאות חסרות טעם ויומרניות של סטנדרטים ישנים, הסתכמה בהפסקה הגדולה ביותר שהייתה להם אי פעם.

עם זה ועם הצטרפותם של באקינגהאם וניקס, הפכה לפתע פליטווד מאק הבריטית ללהקת פופ בקליפורניה; במקום בלוז ושירי רוק מאומצים הם החלו להוציא סינגלים ברורים וקליטים. תרומתו של באקינגהאם היא ההפתעה הגדולה, מכיוון שנראה בהתחלה כי ניקס היא המחצית החזקה של הצמד החדש. אבל השיר שלה, 'ריאנון', טוב בהרבה מהשיר באלבום החדש, 'חלומות', שהוא מנגינה נחמדה אך קלילה למדי, ושירתה המאנפפת היא הקול היחיד החלש בתקליט. המעבר של פליטווד מאק מהבלוז הבריטי לפולק-רוק קליפורני אינו מוזר כמו שחלקכם חושבים. סצנת הבלוז המוקדמת של שנות השישים באנגליה קשורה למוזיקה כפרית אמריקאית כפרית כמו צליל הבלוז האורבני, שהיה ממילא בעיקר תשוקתו של כל גיטריסט. כריסטין מקווי קרובה הרבה יותר לזמרת כמו סנדי דני מאשר לכל אחת הזמרות הצועקות של אנגליה".

מגזין STEREO REVIEW היה אפילו פחות סלחני וכתב: "אלבום הקאמבק יוצא הדופן של פליטווד מאק בשנה שעברה לא היה רק אחת ההפתעות המהנות של שנת 1976, אלא גם אחד החלקים המוצקים והמושכים ביותר של הפופ-רוק מאז שחר העשור. מבלי להתמכר לספקולציות הנרחבות לגבי הבעיות האישיות של הלהקה שכבר הופיעו בעיתונות הפופ, בואו נגיד שהאלבום החדש הוא אכזבה מובהקת. כריסטין מקווי, הכישרון היצירתי העיקרי של הלהקה, עברה למושב האחורי ונתנה לבאקינגהאם ולניקס להשתלט. יתר על כן, החלטת הלהקה להפיק את עצמה הפעם הייתה טעות, כי יותר מדי מהשירים כאן נשמעים כאילו נעשו בתא המהדהד של פיל ספקטור בתחתית הגרנד קניון, מה שיעיל במיוחד למי שרוצה לחבל בקול כמו של כריסטין. הרצועה היחידה המצליחה באמת כאן היא הלהיט GO YOUR OWN WAY של באקינגהאם וזה נראה די חסר טעם לשלם 7.98 דולר עבור מה שהוא בעצם אלבום של שיר אחד".

למרות המבקרים הספקנים, הקהל הצביע ברגליים וברמקולים, והפך את RUMOURS ליצירה אלמותית שחוגגת את הכאב האנושי בצורה הכי מלודית שאפשר לדמיין. מבחינתי, זה תקליט מושלם ולא הייתי משנה בו דבר! בעצם, רק מוסיף אליו את SILVER SPRINGS ומביא שלמות משודרגת.

ההצגה של קווין חייבת להימשך! ב-4 בפברואר בשנת 1991 יצא התקליט האחרון של פרדי מרקיורי עם להקת קווין, בעודו בחיים.

ההצגה של להקת קווין חייבת להימשך והיא אכן נמשכה בעוצמה שאיש לא צפה. עם יצירה שהפכה למסמך מטלטל.

ההיסטוריה רשמה כי פרדי מרקיורי הופיע לאחרונה על במה מול קהל עם להקת קווין ב-9 באוגוסט 1986, במסגרת פסטיבל נבוורת'. איש מהנוכחים בקהל העצום לא ידע כי זו הייתה הפעם האחרונה בה הוא יראה את פרדי מרקיורי אוחז במיקרופון עם הסטנד השבור המפורסם שלו וממגנט את רבבות האנשים לגוף אחד ששר את הלהיטים הידועים והאהובים. אחרי הדרן שני שבו שרו כולם את WE ARE THE CHAMPIONS, נשמעו צלילי ההקלטה של GOD SAVE THE QUEEN, אותה הקליטה הלהקה בשנת 1975 ומאז סיימה איתה כמעט כל הופעה שלה (בלייב אייד זה לא קרה). עם הצלילים המלכותיים הללו, נראה פרדי מרקיורי כשהוא יורד מהבמה ללא שוב. "זו לא הייתה מיטה של ורדים. לא היה זה שיט תענוגות. אני רואה בכך אתגר מול כל המין האנושי בו אינני עומד להפסיד". כך שר פרדי מרקיורי בפעם האחרונה. הוא לא ידע אז שהאתגר האמיתי והקשה מנשוא כבר אורב לו מאחורי הדלת.

משנה זו הפך הזמר למתבודד בעיני הציבור ודחה בכל פעם מחדש את השמועות על הידבקותו במחלה הקטלנית החדשה יחסית ששמה איידס- מחלה שאז נטען כי מדביקה רק נרקומנים והומוסקסואלים. מעריציו המודאגים נאלצו להסתפק בעיקר בהקלטות אולפניות ששיחרר, הן כסולן והן עם להקת קווין. הוא פחד להתיש את עצמו במצבו החדש והעדיף למקד את כל האנרגיה שעוד נותרה בו ביצירה בתוך כותלי האולפן המוגנים.

לאחר ההצלחה של THE MIRACLE, שהיה התקליט הראשון שהגיע ללא סיבוב הופעות בעקבותיו, חברי להקת קווין הבינו היטב כי השעון מתקתק בעצבנות לקראת הסוף והם מיהרו לעבוד על עוד יצירה אחת. רוג'ר טיילור תיאר את התהליך: "הגענו לשוויץ, שם יש לנו סטודיו קטן משלנו, ועבדנו שם עם המפיק השותף, דייב ריצ'רדס, במשך כמה שבועות רק כדי לראות מה ייצא. זה בדרך כלל מה שאנחנו עושים. אנחנו בדרך כלל מוצאים שזה טוב מאוד לנגן ביחד בלי יותר מדי רעיונות קבועים. לעתים רחוקות מאוד יש לנו הרבה חומר כשאנחנו נכנסים לאולפן - יש רעיונות אבל הם לא מתגבשים עד שאנחנו מתחילים לעבוד על זה. בדרך כלל יש לנו יומיים או שלושה רק לנגן, למצוא צלילים, להרגיש אחד את השני שוב. אנחנו מקליטים את הגישושים ומוצאים שיש פיסות קטנות שבאמת יכולות לעבוד".

אחד הג'אמים שנחשבו כדאיים במיוחד הפך לשיר הנושא הדרמטי, INNUENDO, שהזכיר יצירות מורכבות כמו BOHEMIAN RHAPSODY ו-THE PROPHET'S SONG. יצירה זו, שעקפה באורכה את רפסודיה בוהמית ואת היי ג'וד של הביטלס, נחתה בסוף ינואר ההוא היישר במקום הראשון במצעד הבריטי. זה היה הישג מדהים בהתחשב בעובדה כי מדובר במסע מוזיקלי חסר פשרות שרחוק ביותר מתבניות הפופ הרגילות. צלילי הבולרו הדרמטיים הובילו למפגן רוקי מרשים ביותר, שהחזיר את קווין כלהקה שיודעת לנגן רוק מאתגר, בדיוק כפי שעשתה בשנות השבעים. בדיוק כמו שאני ממש אוהב!

השיר INNUENDO נוצר ברובו מתוך אלתור של הגיטריסט בריאן מאי, המתופף רוג'ר טיילור והבסיסט ג'ון דיקון. בעוד קהל המאזינים התרגל לצלילי רוק מטלטלים, הספינה המוזיקלית פנתה לפתע לכיוון אולם דרמטי אחר שהשפריץ צלילי פלמנקו אותנטיים, כולל הופעת אורח של הגיטריסט סטיב האו מלהקת יס. סטיב האו הפליא להעניק ללהקה את נגיעת המיתרים הייחודית שלו, וזה קרה ממש במקרה כשהוא קפץ לבקר באולפן בשוויץ. קווין נגעה כמעט בכל סגנון מוזיקה אפשרי במהלך הקריירה, אבל פלמנקו?! זו הייתה הפעם הראשונה בה סגנון זה הופיע ביצירה של הלהקה וזה נשמע כה אמיתי עד שניתן לחוש שאנחנו בתוך מופע ספרדי לוהט.

משם המשיכה הספינה להיכל האופרה הכה אהוב של הלהקה, סגנון שהמעריצים כבר הספיקו לשכוח שהיא מסוגלת לבצע. עירבוב הקולות המוכר מהעבר חזר להציף במלוא עוצמתו והחזיר אותנו לנושא הרוקי של השיר. זה מסע בן חמישה חלקים שונים שהתחבר לאחד הרגעים העוצמתיים ביותר בכל הקריירה של קווין. המילים של השיר נכתבו ברובן על ידי רוג'ר טיילור, אך הן התאימו לחלוטין למצבו הסופני של פרדי מרקיורי ששר אותן בלהט שאין שני לו. הוא שר שם על אלוהים שאינו מאמין בו יותר: "חיינו מובלים על ידי מסורת, אמונה תפלה ודת מזויפת", והוא המשיך משם אל המילים הקשות: "אם יש אלוהים או סוג אחר של צדק מתחת לשמיים - תראה את עצמך, תהרוס את הפחדים שלנו ותוריד את המסכה". לא זכור לי שהיו מילים כה עוצמתיות בשיר של קווין לפני כן.

התקליט הזה נכתב תחת צל כבד מאוד של ידיעה על אדם ששרוי בשלביו הסופניים ממחלת האיידס. בתקופה ההיא לא הייתה תרופה למחלה והיא נחשבה לגזר דין מוות. פרדי מרקיורי חי אז כבר ארבע שנים עם הידיעה על המחלה שבגופו, ולכן התקליט כולו עסק בהתמודדות עם המוות ברבדים שונים של הכחשה, כעס והתמקחות. המסע נמשך עד לייאוש ולהשלמה עם השיר החותם, THE SHOW MUST GO ON. השיר נכתב על ידי בריאן מאי, שחשש כי פרדי מרקיורי לא יהיה מסוגל לבצע אותו בשל מצבו הגופני הירוד והטונים הגבוהים הנדרשים. בתגובה, פרדי לגם כוס של וודקה, אמר 'אני אעשה את זה, דארלינג', וביצע את השיר בטייק אחד מושלם. השיר הפך להודעת הפרידה האמיתית מאיש שכל חייו ידע לתת שואו, עם מילים מצמררות כמו: "בתוכי הלב נשבר, האיפור שלי מתפורר אך החיוך נשאר".

העבודה על התקליט ארכה כשנה, כשפרדי נאלץ פעמים רבות לקטוע את ההקלטות כדי לישון או ללגום ויסקי כדי להקל על הכאב הפיזי. בניגוד לגופו החלש שהפך צנום באופן מבהיל, קולו נשאר חזק. התיאטרליות המופלאה שלו באה לידי ביטוי בשיר I'M GOING SLIGHTLY MAD, שזכור גם בזכות הוידאו המטורלל שצולם לו, שכלל פינגווין אמיתי ושלל אפקטים שהמחישו את השיגעון. השיר עצמו נבנה עם מלודיה לא שגרתית ואקורדים מפתיעים ששיקפו היטב את המילים. שיגעון אמיתי.

פרדי מרקיורי כוכב בכל שיר ושיר בתקליט הזה, למרות שחלקם נוצרו במקור עבור פרויקטים אחרים. השיר I CAN'T LIVE WITH YOU נכתב במקור לתקליט סולו של בריאן מאי בעקבות פרידתו מאשתו הראשונה, כריסי. גם השיר HEADLONG נכתב לסולו של מאי, אך כאן הייתה הישענות על ריפים מעט שחוקים לטעמי, וכך גם בשיר HITMAN. אך מול אלו ניצבו פצצות רגשיות כמו THESE ARE THE DAYS OF OUR LIVES שכתב רוג'ר טיילור. פרדי מרקיורי שר אותו כאילו נכתב היישר מליבו: "אתם לא יכולים להחזיר את השעון לאחור, אתם לא יכולים להדוף את הגאות". הקליפ לשיר זה היה האחרון שבו צולם פרדי מרקיורי, והוא נראה שם מישיר מבט למצלמה ולוחש I STILL LOVE YOU עם ברק בעיניים והשלמה אצילית. ואז הוא נעלם מהעין. מצמרר!

שאר השירים הגיעו מפרדי מרקיורי עצמו, כמו ALL GOD'S PEOPLE שהחל כרעיון לפרויקט האופרה BARCELONA. היה שם גם את DON'T TRY SO HARD ואת השיר DELILAH שנכתב על אחת החתולות הפרסיות האהובות שגידל בביתו. למרות שהשיר נשמע פחות מתאים לאווירה הכללית של התקליט, הוא היה חלק בלתי נפרד מחייו של פרדי מרקיורי באותם ימים, כשבריאן מאי אפילו תרם צלילי מיאו באמצעות הגיטרה שלו. אני, אישית, פחות מתחבר לזה - אבל זה חלק מהתמונה. הקטע BIJOU הקצרצר נחשב בעיני רבים כמכתב אהבה של פרדי לבן זוגו, ג'ים האטון, וכקינה לסיום הקשר המוזיקלי עם בריאן מאי.

הביקורות בעיתונות היו מעורבות ומעניינות. בעיתון מלודי מייקר נכתב: "לצחוק? להתייפח? צריך לחשוב על כך. מה שבטוח זה הוואגנר של שנת 1991". בעיתון אן.אם.אי נכתב: "קווין כה ענקית כרגע שהיא חיה באולמות משובצי יהלומים בפלנטה אחרת. אבל אחרי עשרים שנה אני יכול להצהיר שלהקת קווין נשמעת לראשונה אנושית לחלוטין". מנגד, המגזין רולינג סטון שמר על טון ביקורתי יותר ופרסם: "עם השיר ANOTHER ONE BITES THE DUST, שעמד בראש מצעדי הפופ לפני עשר שנים, הפכה קווין ללהקת המיינסטרים הראשונה שהבינה את פוטנציאל הרוק לצד המינימליזם של ההיפ-הופ. אבל מאז שקעה הלהקה לדואטים סבירים עם דייויד בואי, מהלכי גרוב חלשים, מיתוס מטאלי ושירים שהפכו הדברים הכי מעצבנים ברדיו. אז לקרוא לתקליט החדש נצחון מאז התקליט THE GAME אולי לא אומר הרבה - ובכל זאת אין אפשרות לעקוף את מלאכת התקליט החדש. הבדרנים הוותיקים האלה נשמעים כאילו החליטו להפסיק לנסות כל כך קשה והם סוף סוף מרוצים מהחלק שלהם. אך התקליט כל כך קל במשקלו שתשכחו אותו ברגע שזה נגמר, אבל אין בזה שום דבר ציני. בניגוד לרוב שרידי הרוק, החברים בלהקת קווין עדיין נלהבים למדי אבל הם פשוט זורקים אוכל על הקיר, ואם זה נדבק, אז בסדר. ואם זה לא נדבק, טוב, גם זה בסדר". העיתון המשיך בקו זה ולא טרח לשים את תמונתו של פרדי מרקיורי על השער גם כשנודע על מותו. זה אומר הרבה.

בפברואר 1991 נערכה מסיבת השקה מפוארת במימי קליפורניה - על ספינת פאר, שכן זה היה התקליט הראשון של הלהקה תחת הלייבל של חברת דיסני. אלפיים אורחים נהנו מאוכל יקר, לוליינים וקוסמים, אך כוכב המסיבה נעדר ממנה. בריאן מאי ורוג'ר טיילור נאלצו לענות לשאלות הכתבים בזמן שהשמועות על מצבו של פרדי מרקיורי הלכו וגברו. ב-23 בנובמבר 1991 פרדי מרקיורי שיחרר הודעה רשמית על מחלתו, ויום למחרת הוא עזב את העולם בגיל 45, כשהוא משאיר אחריו יצירה מיוחדת ביותר. האם זה לא סתם שהמילה END נמצאת בתוך המילה INNUENDO?

הלהקה הזו שנאה את האלבום הזה ואת מי שהפיק אותו! ב-4 בפברואר בשנת 1980 יצא אלבום ללהקת ראמונס ושמו END OF THE CENTURY. פיל ספקטור היה המפיק. נו, אז ברור שיש פה סיפור...

זה היה רגע שבו הפאנק המחוספס של ניו יורק פגש את חומת הצליל המהוללת, והתוצאה הייתה פיצוץ שכלל הרבה יותר מרק מוזיקה; הוא כלל גם אקדחים שלופים, תסרוקות נפוחות והרבה מאוד מתח באוויר.

חברת התקליטים שהחתימה את הלהקה, SIRE RECORDS, הייתה שרויה באותם ימים במרדף נואש אחר להיט שיפרוץ את גבולות המיינסטרים. המנהלים שם החליטו על צעד נועז ותמוה כאחד: לצוות ללהקת הפאנק הנמרצת הזו דווקא את המפיק פיל ספקטור. באותה תקופה, שמו של ספקטור עדיין הלך לפניו כגאון מוזיקלי, אך ההצלחות הגדולות שלו כבר נראו רחוקות מאוד מאחור, אי שם בשנות השישים העליזות.

כשהחלו הסשנים להקלטת התקליט באולפני CHEROKEE בלוס אנג'לס, פיל ספקטור החל להפגין חוסר יציבות מדאיג שהפך את העבודה לחוויה משוגעת למדי. הוא הסתובב באולפן כשהוא חמוש באקדחים ודרש מחברי הלהקה לעבוד ללא הרף ברוב הלילות. הגישה שלו הייתה הפוכה לחלוטין מהאסתטיקה המהירה והפשוטה של להקת פאנק בועטת. במהלך הקלטת השיר ROCK 'N' ROLL HIGH SCHOOL, הוא הכריח את הגיטריסט ג'וני ראמון לנגן את אקורד הפתיחה שוב ושוב במשך חמש שעות, עד שהתוצאה נשמעה לו מושלמת.

השיא הגיע כאשר די די ראמון ניסה לפרוש לחדרו לאחר סשן מתיש, וגילה את לוע אקדחו של המפיק מכוון אליו ישירות. פיל ספקטור פשוט לא נתן לחברים ללכת. תהליך הכנת התקליט הזה הפך למסע הישרדות של הראמונס. לא כולם סבלו. ג'ואי ראמון דווקא נהנה מהעבודה עם ספקטור, שכן הוא העריץ את להקות הבנות של שנות השישים. בשיר BABY, I LOVE YOU, שהוא גרסת כיסוי ללהקת הרונטס שהפיק ספקטור בימים העבר, ג'ואי היה חבר הלהקה היחיד שהשתתף בהקלטה, כשכל שאר הליווי בוצע על ידי נגני אולפן ותזמורת גדולה, מה שיצר את חומת הצליל המפורסמת. אבל איפה הראמונס פה?

שיר נוסף שזכה לטיפול מיוחד היה DO YOU REMEMBER ROCK 'N' ROLL RADIO, שיר הפתיחה שביטא געגוע לתקופה תמימה יותר של הרדיו. השיר הזה כלל כמות חריגה של כלי נגינה עבור הראמונס, הכל כדי להשיג את הצליל הגרנדיוזי שפיל ספקטור כל כך אהב. גם השיר DANNY SAYS נכתב על ידי ג'ואי ראמון על מנהל הלהקה דני פילדס, והוא תיאר את השעמום והבדידות שבחיי הדרכים של להקת רוק.

בסופו של דבר, התוצאות של ההקלטה לא השביעו את רצון חברי הלהקה, במיוחד לא את זה של ג'וני ראמון. התקליט הגיע רק למקום ה-44 בארצות הברית. אמנם זה היה מקום גבוה יותר מכל תקליט אחר של הראמונס עד אז, אך מעריצים רבים ראו בו מוצר מפוברק ונטול השראה בגלל ההפקה המלוטשת מדי. אמינות הלהקה הוטלה בספק על ידי הקהל הקשוח של הפאנק, וג'וני ראמון הסביר מאוחר יותר שזה היה כמו מה שפול מקרטני הרגיש כלפי התקליט LET IT BE של הביטלס, אותו גם הפיק פיל ספקטור ועיבד בצורה שהרגיזה את הבסיסט השמאלי.

ההיסטוריה המשיכה לרדוף את המפיק המוזר. בשנת 2003 ירה פיל ספקטור בביתו באקדחו והרג את השחקנית לנה קלארקסון. הוא הורשע ברצח וסיים את חייו מאחורי סורג ובריח. ג'וני ראמון, שלא שכח את הלילות המתוחים באולפן, כתב בספרו האוטוביוגרפי: "אני מופתע שהוא לא ירה במישהו כל שנה". אז הנה לנו תקליט שנוי במחלוקת שנוצר תחת אש, תרתי משמע.

במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו על האלבום: "כשהראמונס הוציאו את אלבומם הראשון בשנת 1976, הרדיו האמריקני התאגידי הגיב כאילו מישהו הקיא על שולחן ישיבת הנהלה. במובן מסוים, התגובה הזו הייתה הולמת לחלוטין. אחרי הכל, הבוז המוחלט שרחשו הראמונס לרדיו של אמצע שנות השבעים, שהיה רווי בכוכבי־על, הוא זה שאילץ את הפרחחים האלו מקווינס להרים את הכלים שלהם מלכתחילה. הראמונס כיוונו את הבליץ הקולי הגס שלהם ישירות אל הלב האפל של כל מה שהיה מנופח ומשעמם בתעשיית הרוק הגדולה. מותו הרשמי של הפאנק הותיר את הראמונס בצומת דרכים אמנותית; אין ספק שהם היו מודעים לכך, כפי שציין פעם ניל יאנג, ש'החלודה לעולם אינה ישנה'. אך באותה מידה, הם לא ראו שום טעם בלהישרף סתם כך, כמו הסקס פיסטולס. וכך, לאחר שהוציאה שלושה מהתקליטים המופלאים ביותר של שנות השבעים, החלה הלהקה להתנסות בצליל שונה, כזה שלא היה מתקבל על הדעת בימי הזוהר של הפאנק. האם זה יתברר כצעד שיביא את הישועה לרדיו בעידן הרוק? נותר רק לחכות ולראות".

הוא הרעיד את העולם - אבל אף אחד לא ציפה לסוף הזה! ב-4 בפברואר בשנת 1982 מת הזמר אלכס הארווי והוא בן 46 בלבד.

סיפורו של האיש שהביא את התיאטרון המטורלל אל לב המיינסטרים הבריטי, עם להקת THE SENSATIONAL ALEX HARVEY BAND, התחיל בטרגדיה משפחתית מחשמלת, תרתי משמע. בחודש מאי של שנת 1972, לס הארווי, גיטריסט להקת STONE THE CROWS המבטיחה, מצא את מותו על הבמה לאחר שהתחשמל ממיקרופון שלא היה מוארק כהלכה במהלך הופעה. האירוע הטראומטי הזה דחף את אחיו הגדול, אלכס הארווי, להקים באותה שנה את ההרכב שיהפוך לאטרקציה ויזואלית ומוסיקלית.

כבר בחזרה הראשונה אלכס הארווי לא השאיר מקום לספקות. הוא נכנס לחדר והכריז בקולי קולות שהלהקה שלו תיקרא THE SENSATIONAL ALEX HARVEY BAND. למרות שהוא היה מבוגר בערך ב-15 שנה משאר המוזיקאים שאסף סביבו, הפער הזה רק הוסיף לתחושת הסמכות והטירוף שלו. לפני שהפך לפנים של הלהקה, הוא כבר הספיק לצבור רזומה שכלל זכייה בתחרות כפילים של הזמר טומי סטיל בשנת 1957, הופעות במועדונים המפוקפקים של המבורג ב-1963 ונגינה בהפקה הלונדונית של המחזמר HAIR. בין לבין, האיש אפילו עבד כמאלף אריות בקרקס, מה שמסביר את היכולת שלו לשלוט בקהל משולהב.

התקליט הראשון של החבורה יצא בשנת 1972 תחת השם FRAMED. הוא הוקלט בתוך שלושה ימים בלבד והעביר את האנרגיה הגולמית של הופעה חיה. המוזיקאים הרגישו כבר אז שמשהו מיוחד מתבשל, אבל הפריצה הגדולה הגיעה ב-1973, השנה שבה שטף את הממלכה גל הגלאם-רוק הזוהר. בעוד להקות כמו רוקסי מיוזיק, סלייד, מורד קוקני וטי רקס של מארק בולאן כבשו את המצעדים, אלכס הארווי הבין שהגיע הזמן להוסיף קצת איפור ותחפושות למדורה. הגיטריסט שלו, זאל קלמנסון, אימץ דמות של ליצן פנטומימה מפחיד ומרהיב שהפך לסימן ההיכר של הלהקה בטלוויזיה. קלמנסון סיפר בעבר כי האיפור עזר לו להתגבר על הביישנות הטבעית שלו ולהפוך למפלצת גיטרה על הבמה.

לתקליט השני שלהם, שנקרא NEXT, הצטרף המפיק פיל ווינמן, שהביא איתו גישה גרנדיוזית שכללה כלי נשיפה ומיתר. הלהקה לא ספרה את שוק הסינגלים הקצרים והעדיפה יצירות ארוכות ומורכבות. השיר THE FAITH HEALER נבנה סביב צליל סינטיסייזר מהפנט שנועד לדמות דופק או גנרטור חשמלי. אלכס הארווי שר שם את המשפט CAN I PUT MY HANDS ON YOU בשכנוע עצמי עמוק כל כך, עד שהיה אפשר להאמין שהוא באמת מסוגל לרפא מחלות דרך הרמקולים. הארווי הסביר בזמנו כי השיר עוסק בכוחה של האמונה ובשרלטנות של מרפאים בשם הדת.

שיר הנושא של התקליט היה עיבוד לשיר AU SUIVANT של השנסיונר הבלגי, ז'אק ברל. מדובר בטקסט אפל העוסק בחוויותיו של חייל בבית בושת, והארווי העניק לו קצב טנגו ממזרי שהדגיש את הומור הגרדומים שלו. הוא ראה בגרסה הזו סוג של תיאטרון רחוב, והוא היה מהאמנים הבריטים הבודדים שהצליחו לתרגם את העוצמה של ז'אק ברל לשפת הרוק. שיר אחר, GANG BANG, עורר סערה קלה בשל התוכן המיני הבוטה שלו, שהיה מכוון ופרובוקטיבי לחלוטין.

התקליט הכיל גם רגעים אישיים יותר. LAST OF THE TEENAGE IDOLS היה מחווה נוסטלגית לימי תחרות הכפילים של אלכס הארווי משנות החמישים, בעוד שהקטע VOMBO MARBLE EYE התייחס לדמות הקומיקס שאלכס הארווי המציא בדמיונו, סוג של גיבור רחוב סקוטי. אפילו להיט הסקיפל הישן GIDDY UP A DING DONG של פרדי בל זכה לטיפול של הלהקה, כביטוי לאהבה של אלכס לרוק'נ'רול הראשוני.

הלהקה המשיכה להפציץ עד שנת 1977, אז הגיע צונאמי הפאנק ושינה את חוקי המשחק בבריטניה. אלכס הארווי הרגיש שהגיע הזמן להמשיך הלאה ופרש מהלהקה, מה שהשאיר את שאר הנגנים מתוסכלים מאד לנוכח ההחלטה הפתאומית. הוא הותיר אחריו מורשת של הצגה מוסיקלית אחת גדולה, תמהיל של רוק כבד, בלוז, וודוויל ותיאטרון אבסורד. מי שמעוניין לחוות את הקסם הזה חייב לעצמו האזנה לתקליטים של התקופה ההיא, שהיו ונשארו בעיניי מופת של יצירתיות מתפרצת.

ב-4 בפברואר בשנת 2013 מת רג' פרסלי, הזמר הידוע של להקת הטרוגס (זו עם הלהיט WILD THING), בגיל 71 ולאחר מאבק בן שנה בסרטן הריאות.

הסיפור של רג' פרסלי התחיל תחת השם רג'ינלד מוריס בול. הוא לא נולד עם גיטרה ביד; אביו עבד כנהג משאית להובלת חלב ובהמשך כנהג אוטובוס, בזמן שאמו ניהלה בית קפה מקומי. רג' הצעיר לא היה טיפוס של ספסל הלימודים ועזב את בית הספר כבר בגיל 15 כדי לעבוד כבנאי. נראה שנקבע לו עתיד לא מזהיר במיוחד - אבל הגורל תכנן לו מסלול אחר. במסיבה אחת הוא פגש את ברנדה, ביקש את ידה, והשניים נשארו נשואים באושר עד יומו האחרון.

השינוי הגדול בשם שלו קרה בלי שהוא בכלל ידע עליו. המנהל שלו החליט ששם המשפחה בול לא מספיק סקסי לעולם הפופ ושינה אותו לפרסלי על דעת עצמו. רג' גילה שהוא חולק שם משפחה עם המלך אלביס רק כשקרא על כך במגזין מוזיקה. עם הקול המחוספס ומלא ההבעה שלו, הטרוגס הפכו לחלק בלתי נפרד מהגל הבריטי ששטף את ארצות הברית באמצע שנות השישים.

אי אפשר לדבר על רג' פרסלי בלי להזכיר את היצירה שזעזעה את אמות הסיפים: WILD THING משנת 1966. השיר הזה לא רק הגדיר את הרוק הגראז'י, אלא הניח את היסודות למה שיהפוך מאוחר יותר לפאנק-רוק. אמנים כמו איגי פופ, הבאזקוקס וראמונס חייבים לו לא מעט מהדי-אן-איי המוזיקלי שלהם. השיר נכתב על ידי צ'יפ טיילור (אחיו של השחקן ג'ון ווייט) תוך דקות ספורות. בגרסה של הטרוגס, רג' פרסלי הוסיף את כלי הנגינה המוזר מכולם: אוקרינה (מעין חליל חרס קטן). "דבר פראי, את גורמת ללבי לשיר" - פרסלי שר ודיבר את זה בו זמנית, והטקסט הפך למשהו שאימהות בשנות השישים פחדו ממנו. החושניות הזו היא שגרמה לאמנים כמו ג'ימי הנדריקס וברוס ספרינגסטין לבצע גרסאות משלהם לשיר. ג'ימי הנדריקס אפילו שרף את הגיטרה שלו בסוף הביצוע המפורסם שלו לשיר הזה בפסטיבל מונטריי. פראי!!!

הטרוגס הוציאו 11 תקליט אולפן לאורך השנים. למרות שההצלחה שלהם בארצות הברית נבלמה מעט בגלל סכסוכי זכויות בין חברות תקליטים והעובדה שהם לא יצאו לסיבוב הופעות אמריקאי מוקדם מספיק, בבריטניה הם היו כוכבים ענקיים. שירים כמו WITH A GIRL LIKE YOU הגיעו למקום הראשון במצעדים הבריטיים. להיט נוסף, I CAN'T CONTROL MYSELF, כמעט נאסר לשידור בגלל השורה הפרובוקטיבית:YOUR SLACKS ARE LOW AND YOUR HIPS ARE SHOWING

אבל הלהיט הגדול באמת שהבטיח לפרסלי רווחה כלכלית היה LOVE IS ALL AROUND. השיר זכה לעדנה מחודשת בשנות התשעים בזכות להקת ווט ווט ווט, שביצעה אותו לפסקול הסרט ארבע חתונות ולוויה אחת. התמלוגים מהגרסה המחודשת אפשרו לפרסלי להשקיע בחיבה המוזרה והמרתקת ביותר שלו: חקר תופעות מחוץ לכדור הארץ. הוא הוציא ספר על צלחות מעופפות וטען בביטחון שראה במו עיניו עצם בלתי מזוהה.

אחד הרגעים המצחיקים והמוזרים בקריירה של הלהקה קרה עם ויכוח סוער באולפן על האופן שבו יש לגשת להקלטת שיר הוקלט בסתר והודלף. ההקלטה הזו, שזכתה לשם THE TROGGS TAPES, הפכה לפריט חובה אצל חובבי מוזיקה בגלל הקללות העסיסיות והדינמיקה המשעשעת בין חברי הלהקה. זו הייתה הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של להקת רוק שמנסה למצוא את הצליל הנכון תוך כדי שהיא מאבדת את הסבלנות.

רג' פרסלי נשאר בחזית הלהקה בגלגוליה השונים עד שנתו האחרונה, אז נאלץ לפרוש עקב מחלתו. הוא היה הכל חוץ משגרתי: בנאי שהפך לכוכב פופ, חובב חוצנים עם קול של חצץ ודבש, ואיש שבאמת גרם ללב של כולנו לשיר.

טרגדיה בהופעה של להקת ריינבאו! ב-4 בפברואר בשנת 1978 פורסם ברקורד מירור כי מעריצה בת 18 של להקת ריינבאו נהרגה כשהקהל דהר לכיוון הבמה בסאפורו, יפן.

שנת 1978 נפתחה בסערה של צלילי רוק כבד וחשמל באוויר, אך עבור חובבי המוזיקה ביפן היא נצבעה בצבעים קודרים הרבה יותר. ברקורד מירור פורסם כי מעריצה בת 18 של להקת ריינבאו נהרגה כאשר ההמון דהר לעבר הבמה במהלך הופעה בעיר SAPPORO שבקיסרות היפנית. האירוע הקשה התרחש ב-27 בינואר 1978 במרכז הספורט NAKAJIMA, שם הגיעה הטרגדיה לשיא בלתי צפוי.

עד ראיה שנכח במקום סיפר כי 7,000 איש רצו קדימה, החל מהישמע צלילי הפתיחה של המופע, עם הקלטת השיר "אי שם מעבר לקשת", עם קולה של ג'ודי גארלנד. באותו רגע של טירוף חושים, שבע השורות הראשונות של הקהל פשוט קרסו תחת העומס הכבד ונפלו מהלחץ כקוביות דומינו ושבעה מעריצים אחרים נפצעו. הסטודנטית הצעירה בשם ג'ונקו קאוואהארדה, איבדה את חייה בתוך המהומה, במה שהפך לאחד הרגעים השחורים בהיסטוריה של הלהקה. באותן דקות של כאוס, חברי הלהקה לא היו מודעים לאסון והמשיכו לנגן את הסט המתוכנן שלהם בעוצמה המוכרת.

רק מאוחר יותר התבררו ממדי האסון למוזיקאים. בתגובה לאותה טרגדיה, במהלך ההופעה הבאה של הלהקה בבודוקאן שבטוקיו, החליטו החברים לעצור את השואו כדי לכבד את זכר המעריצה. חבר צוות יפני עלה לבמה, פנה לקהל המנומס וביקש דקת דומייה. מיד לאחר רגע הדממה המצמרר, הגיטריסט ריצ'י בלקמור הקדיש יצירה מאולתרת לזכרה של המעריצה הצעירה. האירוע הזה הטיל צל כבד על סיבוב ההופעות כולו, בדיוק בתקופה שבה הלהקה עמלה על קידום התקליט החדש והמדובר שלה, LONG LIVE ROCK'N'ROLL.

ב-4 בפברואר בשנת 1972 יצא באנגליה האלבום GRAVE NEW WORLD של להקת STRAWBS. זה היה התקליט הראשון שיצא אחרי עזיבתו של הקלידן ריק וויקמן את ההרכב לטובת להקת יס.

הכל התחיל כשריק ווייקמן, האיש והקלידים הוירטואוזיים, החליט לארוז את הפקלאות ולעזוב את הסטרובס לטובת להקת יס. המעריצים היו בהלם, אבל להקת התותים הזו לא הרימה ידיים. במקום לשקוע בדיכאון, הם החליטו לשנות כיוון מוזיקלי ולהמציא את עצמם מחדש. למערכה נכנס בלו וויבר, הקלידן המחליף והיעיל, שהגיע מלהקת הפופ, אמן קורנר.

וויבר הודה בעבר כי הוא חשש מאוד להיכנס לנעליים הענקיות של ריק ווייקמן, שהרי כולם ידעו שמדובר בווירטואוז אמיתי. אבל מסתבר שהדרך לליבם של חברי הלהקה לא עברה רק דרך האצבעות על הפסנתר. חיבתו של בלו וויבר לבירה קרה ומנות קארי הגונות (כפי שהיה עם וויקמן לפני כן) שברה את הקרח מהר מאוד. הלהקה קיבלה אותו בחמימות רבה, במיוחד לאחר שהחברים הקשיבו לו מנגן קטע של פסנתרן הג'אז דייב ברובק והבינו שיש להם עסק עם מקצוען. מכיוון שריק ווייקמן לקח איתו את הקלידים שלו כשעזב, הסטרובס נאלצו לרכוש עבור וויבר לא פחות משני מלוטרונים, למקרה שאחד מהם יחליט לשבוק חיים באמצע ההופעה.

התקליט הזה הוא מסע פילוסופי מרהיב המבוסס על חייו של אדם מרגע הלידה ועד המוות. המבקרים לא נשארו אדישים וכינו אותו בתור הסרג'נט פפר של עולם הפולק-רוק. עם צלילי מלוטרון והאמונד דומיננטיים, היצירה הזו הפכה לתקליט הנמכר ביותר של הלהקה באנגליה עד לאותו זמן. מאחורי הקלעים נרשמה דרמה קלה בגזרת ההפקה. המפיק הקבוע של הלהקה, טוני ויסקונטי, היה עמוס עד מעל הראש בדרישות של מארק בולאן, שהיה אז כוכב ענק עם להקת טי רקס. בגלל לוח הזמנים הצפוף של ויסקונטי, הובא לתמונה טום אליסון, שעזר לחברי הלהקה להפיק את התקליט בעצמם באולפני MORGAN בלונדון.

העדות הראשונה ליכולות של ההרכב החדש הגיעה עם השיר BENEDICTUS, שגם פותח את התקליט. השיר הוקלט באוקטובר 1971 ויצא כסינגל בנובמבר כדי לעורר את התיאבון של המעריצים. דייב קאזינס, מנהיג הלהקה, סיפר על התהליך המיסטי של כתיבת השיר: "התחברתי מאוד לספרים כמו ספר המתים הטיבטי וקניתי את ה-I CHING. שאלתי את הספר הזה, לאן נמשיך מכאן עכשיו, כשריק עזב את הלהקה? וזרקתי את הקוביות, או מה שזה לא היה, והמילים לשיר בנדיקטוס יצאו מהספר. זו הייתה התשובה שהספר נתן לי, אבל עכשיו אני לא מוצא אותן בשום מקום בו". דייב קאזינס הרגיש באותם רגעים כמו מדיום שמעביר מסרים מהעולמות העליונים. מיד לאחר התפילה הזו מגיע השיר הקצר HEY LITTLE MAN THURSDAY'S CHILD, יצירה אקוסטית עדינה שמרגישה כמו שיר ערש ומייצגת תמימות של ילדות. בהמשך מופיע QUEEN OF DREAMS שנכתב ברימיני שבאיטליה. דייב קאזינס נזכר בנופים שהיוו השראה לשיר: "יש שם חוף לבן וארוך ומרהיב עם יער אורנים שממוסגר על ידי ההרים. ביער האורנים טיפסנו עד לתצפית ונראה היה שאנחנו צפים על צמרת העצים".

השיר הזה הכניס אלמנטים חדשניים לרפרטואר של הלהקה, כולל שימוש בטכניקות של השמעת צלילים לאחור. לאחר מכן מגיע HEAVY DISGUISE של הבסיסט ג'ון פורד. במקור השיר היה אמור להיקרא IRA MEETING BLUES, ובריאיון למלודי מייקר באפריל 1972 התברר כי הלהקה ניסתה לנגן אותו בהרכב מלא, אך זה פשוט לא עבד, ולכן הוא קיבל עיבוד שונה.

השיא של הצד הראשון הוא ללא ספק NEW WORLD, היצירה הדרמטית ביותר של הסטרובס. היא נפתחת בגיטרת 12 מיתרים של קאזינס ומתפוצצת עם אקורדים עוצמתיים של מלוטרון. השיר נכתב על המצב באירלנד בעקבות מראות קשים בטלוויזיה. דייב קאזינס שיתף בתחושותיו: "כתבתי את זה על אירלנד אחרי שצפיתי בתוכנית בטלוויזיה וראיתי ילד קטן עומד בפינת רחוב עם רובה על הכתף וכובע פח קטן על הראש, ומסביבו הריסות של בניינים ודברים שרופים. לדבר כזה יש רושם עמוק עליי. שירים מהסוג הזה אני מוצא שאני כותב מהר מאוד, בעוד שירים אחרים לוקח עידנים לכתוב כי אני מאוד מודאג מהורדת המילים בצורה מושלמת. עם השירים האלו אני מתעניין בהשפעה של הדקה, ואם הייתי לוקח הרבה זמן לכתוב את זה, הייתי מאבד את האגרסיביות ואת הרגש". הצד הראשון נחתם בנימה מלנכולית עם HEY LITTLE MAN WEDNESDAY'S CHILD, שמהווה אתנחתא אקוסטית קצרה לפני שהופכים את התקליט.

הצד השני נפתח בשירת א-קפלה מרהיבה בשיר THE FLOWER AND THE YOUNG MAN, שם טוני הופר תפס את עמדת הסולן על רקע קלידים דומיננטיים. דייב קאזינס חשף את הסוד מאחורי המילים: "כתבתי אז על רומן אהבה שהיה לי והסתרתי אותו בכוונה ממשפחתי כדי לא להרגיז אותה". מיד לאחר מכן מגיע TOMORROW הקשוח והמריר. למרות שכל הלהקה קיבלה קרדיט על הכתיבה, דייב קאזינס הודה בחלוף השנים שהשיר נכתב כתגובה לעזיבתו הפתאומית של ריק ווייקמן. אבל אל דאגה, לא הכל היה מריר באולפן. השיר AH ME AH MY הוסיף קסם שובב וסיפק רגע קליל ומהנה למאזינים. דייב קאזינס סיכם את החוויה בתחושת סיפוק אדירה: "התקליט הזה הוא באמת הכי טוב שעשינו. זו הייתה האווירה הכי נינוחה שהייתה לנו באולפן. לפני זה היה קצת מותח והתקליט האחרון היה מותח במיוחד כי בו כולם ניסו לעשות רושם אבל זה לא בהכרח התאים למגמה המוזיקלית והלירית הכללית, בעוד שהפעם אני חושב שכולם באמת הבנו במה מדובר בלהקה".

מעבר למוזיקה, GRAVE NEW WORLD הגיע באריזה יקרה ומפוארת במיוחד. למרות שהתקליט נמכר במחיר סטנדרטי, המעריצים קיבלו עטיפה משולשת נפתחת וחוברת בת 12 עמודים עם איורים מרהיבים בסגנון חיתוך עץ. לכל שיר הוקדש עמוד משלו, והעטיפה הציגה לראשונה את הלוגו הרשמי של הלהקה. מדובר ביצירת אמנות של ממש, עם עולם חדש ומרגש. לא פחות!

גם זה פורסם בעיתוני הפופ שיצאו ב-4 בפברואר 1967 - אז יצאתי לאסוף לכם את הפרטים הנדירים היישר מהגיליונות שברשותי.

- ג'ימי הנדריקס נהנה מההצלחה הרבה לה זוכה התקליטון שלו HEY JOE. "אנחנו מחליטים עכשיו אם לעשות להוציא סינגל חדש או אלבום קודם", אמר מנהלו צ'אס צ'אנדלר.

- מכת שודים פוקדת לעתים קרובות את כוכבי הפופ: השבוע נפגע סטיבי ווינווד כאשר הדרכון שלו נלקח ממכוניתו, בזמן שחנתה מחוץ לאוניברסיטת קרדיף. כמו כן נלקחו פטיפון נייד ושני ז'קטים. חבר של סטיבי סיפר: "איזה מעריץ טיפש כנראה מסתובב עם הדרכון של סטיבי בכיס, וייקח לנו שלושה חודשים להשיג חדש. אני מקווה שהמעריץ יחזיר את זה".

- להקת THE MOVE דחתה הצעה להופיע בקתדרלה: הלהקה הוזמנה להופיע בקתדרלה בברמינגהם לצילומים לטלוויזיה של ה-BBC, במסגרת טקס בכנסייה עם ארני וייז ו"שלושת המלכים". כאשר המפיק בארי אדג' פנה ללהקה, חבריה שאלו אם יוכלו לנסר את דמות השטן בכנסייה. אדג' הפנה את הבקשה לבישוף, שהשיב שאין סיכוי.

= צ'רלי ווטס, מתופף הרולינג סטונס, הביע את דעתו למלודי מייקר: "אנשים לקחו מוזיקה פופולרית היום וכמעט הפכו אותה לאמנות גבוהה. זה באמת מה שהביטלס עשו. כשאני אומר פופ, אני חושב על להקות, למעט מעט מאוד אנשים שאוהבים את קאט סטיבנס, דונובן ודילן. אני לא יודע לגבי המאנקיז. אני אוהב את התקליטים שלהם, אבל יש לי דבר אחד נגדם: הם מייצרים מוצר להמונים. הם נבחרו, והכל מיוצר עבורם. כל מה שבא מהביטלס – הם עשו בעצמם".

- ג'ון אנטוויסל, הבסיסט של להקת המי, בפינת "בליינד דייט" של מלודי מייקר: הושמעו לו שירים חדשים מבלי שיידע את זהות המבצעים. כך הוא הגיב:

על השיר STRANGE STREET AFFAIR UNDER BLUE של טים באקלי: "זה נשמע כמו משהו שיצא מהתקליט 'ריבולבר' של הביטלס. הקול של הזמר נוראי. נשמע כמו זמר זר. האם הוא צרפתי? עכשיו הם מטביעים אותו בהד. זה נשמע כמו ערבי ששר. אני לא יכול לשמוע אף מילה. לא יודע מי זה, לא אוהב את זה, ואל תחשבו שזה יהיה להיט".

על MELLOW YELLOW של דונובן: "זה דומה מדי ל-DAYDREAM של להקת 'הכפות המאוהבות'. שמעתי את זה כל כך הרבה פעמים שאני לא אוהב את זה יותר. זה טוב כשיר מועדון, אבל כבר שחקו אותו למוות במועדונים. לפחות אם זה ייכנס למצעדים אז יפסיקו לנגן את זה שם!"

אריק ברדן, סולן להקת האנימלס, הודיע שיצמצם את פעילות הלהקה: הוא מתכוון להתמקד במשחק. "אני מתעייף מלהסתובב בדרכים. נמאס לי. לאחרונה הופענו רק כדי לקבל כסף ולממן דברים אחרים שמעניינים אותנו. ברט בכרך ביקש ממני לא מזמן לשיר שיר רוק'נ'רול שהוא כתב לסרט 'קאזינו רויאל'. אנחנו לא מופיעים בסרט אבל תשמעו אותנו בסצנה ממש מוזרה שם. יש לי תחושה שאוכל להרוויח כסף טוב ממשחק בסרטים". בינתיים, תוכנית הטלוויזיה לילדים CRACKERJACK החרימה את הסינגל החדש של הלהקה, WHEN I WAS YOUNG. נו טוב, ככה זה כשברדן שר: "עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי בגיל עשר ופגשתי את הבחורה הראשונה שלי בגיל 13. היא הייתה שחומה ואני הייתי GREEN (טירון)".

- מיק ג'אגר לעיתון DISC על שירי המצעד הנוכחי: "אני לא ממש אוהב את המאנקיז, אבל השיר I'M A BELIEVER די נחמד. השיר MATTHEW AND SON של קאט סטיבנס לא טוב כמו הקודם שלו. על הבמה, אני חושב שלהקת THE MOVE ממש טובה, אבל אני לא אוהב את השיר החדש שלהם NIGHT OF FEAR. אין בו כלום. HEY JOE של ג'ימי הנדריקס פשוט נהדר! הלוואי שאני הייתי עושה את זה".

- מתופף להקת SMALL FACES, קני ג'ונס, הובהל לבית החולים: הוא נפצע בראשו במהלך הופעה של הלהקה באנגליה. לקראת סוף ההופעה הקהל פרץ קדימה והחלה תגרה שבמהלכה נזרקו חפצים לבמה. כוס בירה פגעה בראשו של ג'ונס וגרמה לו לדמם.

- בריאן ג'ונס, מהרולינג סטונס, למלודי מייקר: "התמונות האחרונות שלי שצולמו במדים נאציים היו בדיחה. באמת, אני מתכוון, עם כל השיער הארוך הזה במדים נאציים, אנשים לא יכלו לראות שזה דבר סאטירי? איך מישהו יכול להיעלב כשאני בצד שלו? אני לא אוהד נאצים. שמתי לב שלאחר מכן נראה פיטר אוטול באותו עיתון לובש מדים גרמניים לסרט שהוא עושה, אבל אף אחד לא קטל אותו בגלל שלבש את זה!... הייתי רוצה לראות את להקת THE MOVE בהופעה. הם באמת הרחבה של הרעיון שלנו לנפץ מוסכמות, עם השמדת מכשירי טלוויזיה, מכוניות וכו'. הנטייה של פיט טאונסנד לנפץ גיטרות היא ביטוי פיזי ושחזור של מה שקורה במוחו – הלוואי והוא היה כותב ספר".

גם זה קרה ב-4 בפברואר. עם יותר דרמה, תביעות משפטיות והחלטות גורליות ממה שחלק מהלהקות חוות בקריירה שלמה.

קרבות של כסף, כבוד וחלילים

המתח בין חברי להקות הוא חומר גלם מצוין לצהובונים, ושנת 2003 סיפקה כותרת עסיסית במיוחד. ג'ון דנסמור, המתופף שהחזיק את הקצב מאחורי ג'ים מוריסון בלהקת הדלתות, החליט שהגיעו מים עד נפש. הוא הגיש תביעה נגד חבריו לשעבר, הגיטריסט רובי קריגר והקלידן ריי מנזרק, על כך שהעזו להשתמש בשם ובלוגו המקורי של הלהקה כדי לגרוף רווחים בהופעות עם זמרים אחרים. עבור דנסמור היה זה צעד שרימה את המעריצים. "הם יכולים להשתמש בכל שם אחר שיבחרו רק לא בשם הזה", הוא גרס בנחישות. התגובה לא איחרה לבוא, וכמה שבועות לאחר מכן הגישו קריגר ומנזרק תביעה נגדו בסך ארבעים מיליון דולר, מה שהפך את המורשת של הלהקה לשדה קרב משפטי.

גם באוסטרליה הרוחות סערו, אך שם זה נגמר בטרגדיה. בשנת 2010 קבע שופט כי קטע החליל המפורסם בלהיט DOWN UNDER של להקת MEN AT WORK הועתק משיר הילדים האוסטרלי KOOKABURRA. למרות שהתביעה דרשה שישים אחוז מהזכויות, פסק הדין נעצר על חמישה אחוזים בלבד, רטרואקטיבית לשנת 2002, מה שהניב לתובעים כמאה אלף דולר. זמר הלהקה, קולין היי, לא נשאר חייב והוציא כארבעה מיליון וחצי דולר על שכר טרחה במאבק עיקש. הוא הצהיר: "אני אלך לקבר שלי בידיעה שהשיר שלנו הוא יצירה מקורית. במשך למעלה מ-20 שנה אף אחד לא שם לב להתייחסות לשיר הילדים ההוא. מי שכתבה אותו מעולם לא העלתה שום טענה שניכסנו לעצמנו חלק מהשיר שלה, והיא הייתה בחיים כש-DOWN UNDER היה להיט. כנראה שגם היא לא שמה לב". גרג האם, האיש שניגן את החליל, לקח זאת קשה מכולם ואמר לעיתון במלבורן: "זה יהיה איך שהשיר ייזכר, ואני שונא את זה. אני נורא מאוכזב שזאת הדרך שבה אני הולך להיזכר - מישהו שמעתיק משהו". קולין היי טען מאוחר יותר כי הלחץ המשפטי הזה הוא שהכריע את האם, שמת בשנת 2012 בגיל 58.

יום התקליטונים הגדול של 1974

שנת 1974 הייתה שנה עמוסה בחנויות התקליטים. ביום זה יצא בארצות הברית התקליטון TIME של להקת פינק פלויד. צד ב' של התקליטון הכיל את השיר US AND THEM, יצירה שנכתבה במקור על ידי ריצ'רד רייט עבור סרט של מיכלאנג'לו אנטוניוני ("נקודת זבריצקי") אך נדחתה. שני השירים נלקחו מהתקליט "הצד האפל של הירח", שכבר יצא לאור כמעט שנה לפני כן והפך להצלחה כבירה ששהתה במצעדים מאות שבועות.

באותו היום ממש, אלטון ג'ון שחרר את התקליטון BENNIE AND THE JETS. למרות שאלטון חשב שהשיר יכשל, הוא הפך לאחד הלהיטים הגדולים שלו. השיר יצא לפני כן באלבום הכפול, "שלום לדרך הלבנים הצהובות". השיר הוא סאטירה על תעשיית המוזיקה והמעריצים, והוא הוקלט עם אפקטים של קהל חי כדי לתת לו תחושה של הופעה, למרות שהוקלט באולפן.

רכבת השדים של הרולינג סטונס

הסטונס תמיד ידעו לספק כותרות. בשנת 1966 הם שחררו את התקליטון 19TH NERVOUS BREAKDOWN. השיר נולד מתוך תשישותו של מיק ג'אגר בסיבוב הופעות אמריקאי. הוא הסביר: "בדיוק עשינו חמישה שבועות של עבודה קדחתנית בארצות הברית ואמרתי, 'לא יודע מה אתכם בחורים, אבל אני מרגיש מוכן להתמוטטות העצבים התשע-עשרה שלי'. תפסנו את זה בבת אחת ככותרת של שיר סביר, ואז קית' ואני עבדנו על השיר". ג'אגר הבהיר שהמילים שתוקפות פרחחים מפונקים אינן עליו: "דברים שקורים סביבי - חיי היומיום כפי שאני רואה אותם. אנשים אומרים שאני תמיד שר על כדורים והתמוטטויות, לכן אני חייב להיות מכור - וזה מגוחך. יש אנשים שהם כל כך צרי אופקים שהם לא יודו לעצמם שזה באמת קורה לאנשים אחרים מלבד כוכבי פופ". התקליטון כלל גם את הבלדה הענוגה AS TEARS GO BY.

ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1970, הדרמה הפכה כלכלית. רואי החשבון של הלהקה הבהירו לחברי הסטונס שהם חייבים לעזוב את אנגליה לאלתר כדי להתחמק ממיסים כבדים שאיימו לבלוע את כל הונם. הפגישה הזו הובילה לגלות המפורסמת של הלהקה בצרפת.

איגי פופ נגד העקרבים והביטלס נגד העולם

אירוע הזוי במיוחד התרחש בשנת 1974, כשלהקת הסטוג'ס הופיעה במישיגן. כנופיית אופנוענים בשם העקרבים החליטה להפציץ את איגי פופ בביצים. איגי, שלא ידוע כמי שבורח מעימות, החליט להילחם בחזרה. המבקר לסטר באנגס סיפר שפופ ביצע גרסה של 45 דקות לשיר לואי לואי תוך שהוא ממציא מילים מעליבות כלפי הכנופיה. באנגס טען שהמכות סיימו את ההופעה, אך פופ התעקש שהוא נשאר על הבמה מספיק זמן כדי לקבל תשלום. למחרת, הוא עוד העז להזמין אותם לסיבוב שני ברדיו. הם הגיעו, זרקו חפצים, והלהקה התפרקה מיד לאחר מכן.

בצד השני של האוקיינוס, בשנת 1969, פול מקרטני החל למרוד בחבריו ללהקה. בעוד ג'ון, ג'ורג' ורינגו רצו את אלן קליין כמנהל, פול מינה את ג'ון איסטמן, אביה של זוגתו לינדה, ליועץ בחברת APPLE. שנה קודם לכן, ב-1968, האווירה הייתה קצת יותר הרמונית כשהביטלס הקליטו את ACROSS THE UNIVERSE. הם היו צריכים קולות גבוהים והחליטו להזמין שתי מעריצות מהרחוב: ליזי בראבו וגיילין פיז. השתיים זכו להיכנס להיסטוריה של המוזיקה בזכות הרגע המקרי הזה.

רגעי סיום ופרידה

2017: להקת בלאק סאבאת' סגרה מעגל בבירמינגהם, עיר הולדתם, עם הופעה (כמעט) אחרונה בהחלט בסיבוב הפרידה. השיר האחרון היה, כמתבקש, PARANOID.

2016: העולם נפרד ממוריס ווייט, המוח מאחורי אדמה, רוח ואש, שמת בגיל 74 לאחר מאבק במחלת הפרקינסון.

1959: יום אחרי הטרגדיה המטוס של באדי הולי, סיבוב ההופעות נמשך באיווה. פאביאן, פרנקי אבאלון וג'ימי קלאנטון תפסו את מקומם של המתים, כשוויילון ג'נינגס הצעיר מבצע את שיריו של הולי עם לב שבור.

2000: ביורן אולבאוס מלהקת אבבא חשף שהם סירבו להצעה של ביליון דולר לאיחוד. כנראה שיש דברים שכסף לא יכול לקנות. מאני מאני מאני!

בקטנה על המפה

1966: להקת המי הופיעה לראשונה כלהקה מרכזית ב-ASTORIA ב-FINSBURY PARK.

1992: להקת אליס אין צ'יינס הוציאה את ה-EP הנהדר שלה, SAP.

1948: וינסנט פורנייה (הלא הוא אליס קופר) נולד.

2008: שלושה מחברי גרייטפול דד (פיל לש, בוב וויר ומיקי הארט) התאחדו בסן פרנסיסקו כדי לתמוך בברק אובמה.

ימי הולדת: מזל טוב למתופפים ג'ון סטיל (האנימלס, 1941), פיל אהרט (קנזאס, 1951) וג'רי שירלי (האמבל פיי, 1952) ומיק וודמאנסי (שהיה בלהקת העכבישים ממאדים של דייויד בואי, 1950)

ב-4 בפברואר בשנת 1983 מתה הזמרת המופלאה, קארן קארפנטר, בגיל 32 בלבד.

בסבנטיז ביטל מגזר גדול בקהילת הרוק את צמד הקארפנטרס כהרכב קל כנוצה וחסר חשיבות, המתאים להישמע במעליות של בתי מלון ובתי חולים. קארן וריצ'רד קארפנטר היו מסמלי "אמריקה היפה" – נקיים ובריאים. הנשיא ריצ'רד ניקסון אהב אותם מאוד – וזו הייתה סיבה נוספת לכך שחובבי הרוק סלדו מהם. אבל קארן ניחנה באחד הקולות המשובחים ביותר שהיו בנמצא. היה זה קול אלט גמיש שהשתלב להפליא עם צלילי הקלידים של אחיה המעבד, ריצ'רד. שניהם רצו להוכיח שהם אינם רק מוצר מחוטא, ודאגו לפרסם הצהרות שבהן מסרו כי אינם נמנעים מיחסי מין (עם אחרים...) ואין להם בעיה עם עישון ושתיית אלכוהול בסביבתם.

ריצ'רד היה המוזיקאי המובהק במשפחה, אך קארן הצעירה הוקסמה מענייני קצב ונמשכה לתיפוף, כשהיא משכנעת את הוריה לרכוש עבורה מערכת תופים. בשנת 1964 היא הקימה טריו ג'אז עם אחיה ועם נגן הבס ווס ג'ייקובס. השלושה זכו בחוזה הקלטה במסגרת תחרות כישרונות, אך השירים שהקליטו נדחו על הסף. קארן ניסתה גם להתקבל ללהקת "המהדורה הראשונה" עם הבסיסט (ובהמשך האייקון) קני רוג'רס, אך לא עברה את האודישן.

לבסוף שכנעו ריצ'רד וקארן את החצוצרן הידוע הרב אלפרט לאפשר להם להקליט אצלו, והשיר הראשון שהוציאו היה גרסה ל-TICKET TO RIDE של הביטלס. מה שבא אחריו שימש כמקפצה שהזניקה את השניים לכוכבות: השיר (THEY LONG TO BE) CLOSE TO YOU, שבעבר העניקו הכותבים, האל דייויד וברט בכרך, לזמרת דיון וורוויק שלא הצליחה להפכו ללהיט. הקארפנטרס כבשו בגרסתם מיליוני לבבות; השיר הושמע ללא הרף וזינק למקום הראשון בארה"ב. ההצלחה הייתה גדולה ופרסי המוזיקה היוקרתיים נערמו, אבל קארן חייכה למצלמות רק כשהייתה חייבת. לחברתה הטובה, הזמרת אוליביה ניוטון ג'ון, אמרה שההצלחה אינה שווה דבר בעיניה כשאין לה בית חם, בעל וילדים.

בסוף שנת 1975 דורגה קארן במקום הרביעי במשאל שנערך בקרב קוראי מגזין פלייבוי לבחירת המתופפים הטובים ביותר של השנה. לפניה ניצבו מתופפים במשקל כבד, אך המתופף ג'ון בונהאם שקרא את תוצאות המשאל, נדהם לגלות שהיא דורגה מעליו והכריז בכעס: "נראה אותה מחזיקה עשר דקות בהופעה של לד זפלין... איזה בולשיט!"

אחד מרגעי המפנה אירע באוגוסט של אותה שנה, כשקארן ראתה צילום שלה ובו בטנה בולטת מעט. היא שכרה מאמן אישי, אך במקום לרזות היא העלתה מסת שריר, וכלפי חוץ נדמה היה לה שאינה מתקדמת למקום הרצוי. היא פיטרה את המאמן והחלה להתעמל לבד, תוך שהיא מקצצת בתזונה שלה. אנשים החלו להחמיא לה על גזרתה, אך היא לא הסתפקה בזה. סובביה החלו להבין כי הדיאטה שלה יוצאת משליטה. בשנת 1975 היא כבר הייתה שדופה, וכדי להסוות זאת ריפדה את עצמה בשכבות ביגוד, אך העצמות החלו לבלוט החוצה. הקהל שבא לראותה בהופעות לא האמין למראה עיניו.

בסוף אותה שנה פורסם בעיתון להיטון: "ריצ'רד קארפנטר הכחיש בתוקף את השמועות כאילו אחותו חולה בסרטן. השמועות נפוצו לאחר שקארן אושפזה בבית החולים והקארפנטרס ביטלו את כל הופעותיהם לחודש הקרוב. 'קארן סובלת מתשישות גופנית קיצונית', הצהיר ריצ'רד במסיבת עיתונאים מיוחדת שכינס בלונדון כדי להסביר את ביטול ההופעות באנגליה. 'היא איבדה עשרה ק"ג ממשקלה. השמועות בדבר מחלת הסרטן הדהימו אותי. מלבד עומס ההופעות שהתיש אותה, קארן החליטה פתאום שהיא שמנה מדי ועשתה דיאטה חריפה. היא הגיעה למצב שבו הייתה אוכלת ארוחה קלה אחת ביום'".

איש בסביבתה של קארן לא ידע מהי אנורקסיה נרבוזה; היה זה מושג שטרם נחשפו אליו. קארן הפכה מותשת בין ההופעות, והאנרגיה התוססת שכה אפיינה אותה בעבר התנדפה. בינואר 1976 דיווח להיטון: "קארן קארפנטר הודיעה כי תפרוש בקרוב מפעילות בעולם הפופ. קארן חלתה בתחילת 1975 במחלה שהוגדרה כמסכנת חיים. היא נראית כשלד. בעת ההופעה האחרונה של הצמד בלוס אנג'לס התמוטטה קארן על הבמה והתעלפה לעיני הצופים".

תחת השגחתה של האם, אגנס, ישנה קארן כ-15 שעות ביממה. האנורקסיה והבולימיה כרסמו בה. באותה תקופה בעייתית היא מצאה אהבה חדשה: טום בריס בן ה-39. השניים תכננו להתחתן במהרה, אבל ימים ספורים לפני הטקס המיוחל הוא הטיל פצצה כשידע אותה שעבר הליך עיקור. היא חשה נבגדת, שכן הוא ידע שהיא רוצה להקים משפחה. היא דרשה לבטל את החתונה והתקשרה ממררת בבכי לבשר זאת לאמה, אבל אגנס הקשוחה הייתה נחרצת: "את תאכלי עכשיו את הדייסה שבישלת. כל ההזמנות כבר נשלחו וכל ההכנות נעשו. אין לך ברירה אלא להתחתן".

קארן התחתנה, וכלפי חוץ נדמה היה לרבים שבעלה מיליונר. הוא נהג במכוניות פאר והקרין אורח חיים נוצץ, אך זמן מה לאחר שנישאו הוא החל לבקש ממנה סכומי כסף גדולים, ולאחר מכן החלו גם התעללויות מצדו. בנובמבר 1981 הגישה בקשה לגירושין ופנתה לטיפול בניסיון לשפר את מצבה, אך ללא הועיל. בספטמבר 1982 חשה סחרחורות שתקפו אותה בקביעות. היא הובהלה לבית החולים ולאחר שבועות שוחררה כשהיא שוקלת מעט יותר, אך מצבה הפיזי היה ירוד.

ב-17 בדצמבר 1982 קיימה את הופעתה האחרונה בהחלט; זו הייתה הופעה אינטימית בבית ספר בקליפורניה, שם שרה עבור התאומים של פרנדה לפלר (המאפרת והספרית שלה) - אשלי ואנדרו, וחבריהם לכיתה. "מעולם לא חלמתי שזו תהיה הפעם האחרונה - אף פעם, לעולם לא", אמרה פרנדה. "איך זה ייתכן? אבל כך היה. היא הייתה כל כך רזה. פשוט לא נשאר ממנה כלום". אד לפלר, בעלה של פרנדה, היה מודאג לגבי קארן לאור אשפוז טראומטי שעברה לאחרונה בניו יורק, וניסה לשכנע אותה לבטל את ההופעה. "אבל היא רצתה לעשות את זה בשביל הילדים הקטנים", הסבירה פרנדה. "חוץ מהילדים שלנו, לילדים האלה לא היה מושג מי היא. עבורם היא הייתה פשוט גברת נחמדה שבאה לשיר”.

קארן השברירית ישבה על במה בקצה אולם קטן מול קהל של ארבעים או חמישים ילדים המתבוננים בתשומת לב. כפי שנזכרה פרנדה, השמחה של קארן הייתה מורגשת באותו יום. "היא אהבה לשיר יותר מכל דבר בעולם", אמרה. "היא הייתה אימהית מטבעה. אם החיים היו מאירים לה פנים, אני יודעת שהיתה לה משפחה נפלאה משלה. זה היה חשוב לה כל כך, והיא הייתה מצטיינת בזה ואוהבת את המשפחה שלה באותה אהבה שהעניקה לכל הופעה שנתנה אי פעם. היא לא הכירה דרך אחרת מלבד שלמות".

ב-3 בפברואר 1983 הייתה אמורה קארן להיפגש עם אוליביה ניוטון ג'ון, אבל אמה הטילה וטו והורתה לה לבוא להיות איתה. קארן צייתה. למחרת ירדה לקומה התחתונה בבית האם והפעילה את הקומקום להכנת קפה, ואז עלתה בחזרה להתלבש. אמה הכינה את הקפה וקראה לבתה לבוא לשתות. משלא נשמע מענה, היא התקשרה לקומה העליונה. צלצול הטלפון נשמע בחדרה של קארן אך השיחה לא נענתה. אגנס קארפנטר עלתה למעלה וקראה בשם בתה. לא נשמעה תשובה. היא נכנסה לחדר ומצאה את קארן השברירית מוטלת ללא ניע, עירומה על הרצפה ומבטה קפוא. בבכי מר הזעיקה האם אמבולנס. האבחנה לא איחרה לבוא; קארן קארפנטר הרעילה את גופה עם סירופ ה-IPECAC שנועד ליזום הקאות. היא נטלה אותו במינון מסוכן מבלי לדעת שזה יגרום נזק אדיר ללב ולשרירים.

ריצ'רד: "חשדתי שמשהו לא בסדר, אבל לא האמנתי לרגע אחד שמדובר פה במחלה. היא לא נראתה לי חולה אלא רק רזה מדי. חשבתי שפשוט צריך להגיד לה לאכול יותר וזהו. לא ידעתי שחולי אנורקסיה נרבוזה שומעים עצות כאלה כמו שאלכוהוליסטים שומעים כשאומרים להם פשוט להפסיק לשתות. מסתבר שמי שחולה במחלה זו מסרב להאמין שאינו בריא ושהוא זקוק לטיפול. בשבועות לפני מותה היא נראתה חלושה באופן קיצוני. היא הייתה הרוסה לגמרי". ריצ'רד קיבל את השיחה ההיסטרית מאמו ונסע מיד למקום. כשנכנס עם רכבו לרחוב וראה את כוחות ההצלה מוציאים מהבית אלונקה, פרץ בבכי מר. הוא ידע שאחותו הקטנה לא תשיר איתו יותר.

ב-17 במרץ 1983 פורסמה ידיעה קטנה ברולינג סטון: "בעת שגיליון זה ירד לדפוס, קארן קארפנטר מתה בקליפורניה בגיל 32. נתיחה לאחר המוות לא הצליחה לקבוע את הסיבה המדויקת למותה. ידוע כי סבלה ממקרה חמור של אנורקסיה בשנים האחרונות. כצמד הקארפנטרס, היא ואחיה ריצ'רד היו אחראים לשרשרת להיטים בסבנטיז. דיווח מלא בגיליון הבא". הדיווח המובטח לא הגיע לקוראי העיתון בגיליון הבא, וגם לא בשנים רבות שלאחר מכן.

במלודי מייקר נכתב: "בליל שישי האחרון התווסף שמה של קארן לרשימה ההולכת וגדלה של מקרי מוות מהתקף לב שפקדו אנשים בשנות השלושים לחייהם בעולם המוזיקה. קארן עברה לאחרונה לדירה משלה בלוס אנג'לס, בעקבות פירוק נישואיה משנת 1980 לאיש העסקים טום בריס. הסיבה שניתנה על ידי גברת קארפנטר הייתה חוסר היכולת של בתה להדוף מעליה את האנורקסיה נרבוזה, 'מחלת הרזון'. מחלה זו הביאה לביטול סיבוב הופעות בריטי, וקארן הייתה מרותקת למיטה כחודשיים עד שהתקף לב מסיבי הכריע אותה".

https://www.youtube.com/watch?v=RY1bW2g08M8

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459