רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-5 באוגוסט (5.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

-"נעים מאד, אני פיטר גראנט, המנהל של להקת לד זפלין"...

- "אני לא בא אליך עם הבעיות שלי, נכון?"

(משיחה קצרה מאד בין פיטר גראנט לבוב דילן, במסיבה בלוס אנג'לס בשנת 1975)

כשהגיטרה שתקה והגזענות צרחה: הלילה שבו אריק קלפטון כמעט וחיסל לעצמו את הקריירה. ב-5 באוגוסט בשנת 1976 הופיע אריק קלפטון הופעה שערורייתית בבירמינגהם.

על הבמה עומד לא אחר מאשר אריק קלפטון, גיטריסט הבלוז-רוק המוערך שכבר זכה לכינוי SLOWHAND, ומצליח להפנט קהל של אלפים. הערב הזה מבטיח להיות מיוחד במינו. כהפתעה מרגשת, מצטרף אליו לבמה חברו הטוב, הזמר והיוצר האירי ואן מוריסון. יחד הם צוללים לתוך ביצועים מחשמלים לקלאסיקות כמו STORMY MONDAY ו-ROCK ME BABY. הקהל באקסטזה, האנרגיה בשיאה, ונדמה ששום דבר לא יכול להרוס את הרגע המוזיקלי הנפלא הזה. אבל אז, המוזיקה נעצרה.

קלפטון, שהיה נתון תחת השפעה כבדה של אלכוהול וסמים, אחז במיקרופון, ומה שיצא מפיו לא היה שיר, אלא מונולוג ארסי, מבולבל וגזעני שהיכה את הקהל בתדהמה. "האם יש לנו זרים בקהל הלילה?", הוא שאל, קולו עילג במקצת. "אם כן, אנא הרימו ידיים. אז איפה אתם? ובכן, איפה שאתם לא נמצאים, אני חושב שעליכם פשוט לעזוב. לא סתם לעזוב את האולם, לעזוב את המדינה שלנו".

הקהל, שציפה לסולו גיטרה נוסף, קיבל במקום זאת נאום שטנה. "אני לא רוצה אתכם כאן, באולם הזה או בארצי!", הוא המשיך בשלו. "תקשיבו לי, אנשים! אני חושב שאנחנו צריכים לשלוח את כולם בחזרה. עצרו את בריטניה מלהפוך למושבה שחורה. להוציא את הזרים. תוציאו את השפלות. חשוב לשמור את בריטניה לבנה. הפאות השחורות והשכונות והערבים והג'מייקנים לא שייכים כאן, אנחנו לא רוצים אותם כאן. זו אנגליה, זו מדינה לבנה. עלינו להבהיר להם שהם לא ברוכים הבאים אצלנו. אנגליה מיועדת לאנשים לבנים. זו בריטניה הגדולה, מדינה לבנה, מה קורה לנו, למען האמת? ... תזרקו אותם! תשמרו את בריטניה לבנה!"

כדי להוסיף חטא על פשע, קלפטון לא הסתפק בכך והחל להביע תמיכה נלהבת באחד הפוליטיקאים השנויים ביותר במחלוקת בבריטניה של אותה תקופה, אינוק פאוואל. פאוואל, חבר הפרלמנט מהמפלגה השמרנית, זעזע את הממלכה כבר בשנת 1968 עם נאומו המפורסם "נהרות של דם", שנשא, באופן אירוני, באותה עיר ממש, ברמינגהם. בנאום הוא הזהיר מפני מלחמת אזרחים עקובה מדם אם ההגירה מהקריביים ומאפריקה לא תיעצר לאלתר. קלפטון, על הבמה, קרא לקהל שלו להצביע לפאוואל, "האיש שאומר את האמת".

הבוקר שאחרי הסערה

ההשלכות לא איחרו לבוא. עיתונות המוזיקה הבריטית געשה. כיצד ייתכן שגיבור גיטרה שבנה את הקריירה שלו על בלוז שמקורו באפרו-אמריקאים, האיש שניגן עם ג'ימי הנדריקס ובי.בי. קינג, יתבטא בצורה כה מחרידה? קלפטון, מצדו, לא הבין בתחילה את גודל הבור שחפר לעצמו. בראיון למגזין המוזיקה מלודי מייקר, הוא הכפיל את דבריו ואף כינה את פאוואל "נביא".

אך כשהסערה הציבורית סירבה לשכוח והאיום על הקריירה שלו הפך ממשי, נאלץ קלפטון, בלחץ כבד מצד הנהלתו, לפרסם מכתב התנצלות כעבור חודש באותו מגזין. במכתב טען שהיה שיכור לחלוטין ושהתפרצותו נבעה מתקרית שאירעה רגע לפני עלייתו לבמה, במהלכה "אדם זר" העליב את בת זוגו, פאטי בויד. אלא שגם במכתב הזה, הוא לא הצליח לספק התנצלות נקייה וחתם אותו במשפט מדהים: "אני עדיין חושב שאינוק הוא הפוליטיקאי המשוגע היחיד שיכול לנהל את המדינה הזו כראוי". בכך, כמעט והרס לעצמו לחלוטין את הקריירה, לפחות במולדתו.

אחת התגובות החשובות והמשפיעות ביותר להתבטאות של קלפטון הייתה הקמתה של תנועת ROCK AGAINST RACISM (רוק נגד גזענות). התנועה, שהוקמה על ידי צלם המוזיקה רד סונדרס ופעילים נוספים, ארגנה פסטיבלי ענק והופעות מחאה ברחבי בריטניה במטרה להילחם בגזענות הגואה בחברה ובסצנת המוזיקה. התקרית של קלפטון הייתה הקש ששבר את גב הגמל.

עשורים של תירוצים

במשך השנים, ניסה קלפטון להסביר את עצמו שוב ושוב, אך עבור רבים, הכתם נותר. בספרו האוטוביוגרפי, הוא שב וטען שהיה שיכור לחלוטין: "אלו היו הערות של שיכור. מאז למדתי לשמור את דעותיי לעצמי, למרות שמה שאמרתי שם על הבמה לא נועד להיות גזעני. זו הייתה מתקפה שלי נגד ההתנהלות הממשלתית, המבוכה התרבותית וצפיפות היתר באנגליה שנבעה בבירור מפוליטיקה שהבסיס שלה היה תאוות כסף. לפני ההופעה הזו הייתי בג'מייקה וראיתי שם פרסומות בטלוויזיה שהבטיחו לתושבים 'חיים חדשים' באנגליה. אז ראיתי בשדה התעופה הית'רו משפחות רבות, שהגיעו ממערב הודו, ועברו השפלות מאנשי ההגירה, שלא הייתה להם כוונה להכניסם פנימה. זה היה מדכא לראות את זה. יכול גם להיות שההערה שלי על הבמה נבעה גם מהעובדה שפאטי ספגה השפלת ליגלוג מחבר במשפחת המלוכה הסעודית".

הוא גם הסביר במלודי מייקר, שנים לאחר התקרית, את שקרה: "אין ספק שהאלכוהול דיבר, אבל גם עיצבן אותי אז לראות המוני ערבים סעודים שקונים בתים וקרקעות לרוב באנגליה. בג'מייקה ראיתי את הפרסומות שהבטיחו חיים מלאי שמש לזרים, אבל בהגיעם לאחר הבטחה זו, הם נתקלו בהשפלה איומה. הדבר הכי טוב שיכלו לקבל בעבודה היה כמוכר כרטיסים באוטובוס או לעבוד ברכבת התחתית של לונדון. אז חשבתי שאינוק בא נגד השחיתות הבריטית. חשבתי שהוא אמיץ לצאת כך. הרגשות שלי בעניין הזה לא ממש השתנו, למען האמת.

בריטניה טובה בהבאת אנשים אליה עם הבטחות ואז שמה אותם בגטאות. יש המון גזענות באנגליה ואין סיכוי שאהיה גזען. שנים לאחר מכן הופעתי עם דייר סטרייטס במופע למען מנדלה. אחד המפיקים שם ניגש אליי ואמר לי שזו ההזדמנות שלי להתנצל על מה שאמרתי. השבתי לו שהוא מתלוצץ. לא עשיתי זאת והאמת שמאד נעלבתי".

כן, גם עשרות שנים אחרי אותו לילה אפל בברמינגהם, נראה שקלפטון עדיין התקשה להבין את עומק הפגיעה שגרמו מילותיו, והעדיף לראות את עצמו כקורבן של נסיבות, ולא כאחראי לאחת ההתבטאויות המביכות והפוגעניות יותר בתולדות הרוק.

המהפכה של הביטלס ששינתה את פני המוזיקה. ב-5 באוגוסט בשנת 1966 יצא באנגליה התקליט המהפכני REVOLVER של הביטלס.

לונדון, 5 באוגוסט 1966. יום שישי רגיל לכאורה, אך ברחבי אנגליה התחוללה רעידת אדמה תרבותית. בחנויות התקליטים נחתה פצצה מוזיקלית עטופה בעטיפת קולאז' שחור-לבן מהפנטת. שמה: REVOLVER. החתומים עליה: הביטלס. עולם הפופ, כפי שהכירו אותו, עמד להשתנות לבלי הכר.

באופן משעשע למדי, דווקא הגיטריסט ג'ורג' האריסון, שהטביע חותם עמוק על התקליט (הפעם היחידה בקטלוג הביטלס עם שלושה שירים פרי עטו בתקליט בודד!), נשמע צנוע להפליא באחד מראיונותיו. כשנשאל על היצירה החדשה, הוא משך בכתפיו וטען שאינו רואה הבדל משמעותי כל כך בינה לבין קודמה, התקליט RUBBER SOUL. ובכן, ג'ורג', עם כל הכבוד, ההיסטוריה חשבה אחרת. בעוד שקודמו היה צעד ענק קדימה, REVOLVER היה קפיצה מטורפת אל תוך יקום חדש.

במשך שלושים וחמש דקות בלבד, ארבעת המופלאים מליברפול לקחו את המאזינים למסע פסיכדלי מסחרר. זה לא היה עוד אוסף של שירי אהבה. זו הייתה הצהרה. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו זרקו את המאזינים לכל עבר – לכאן, לשם ולכל מקום אפשרי ביניהם ומחוצה להם. הם שברו את כל החוקים, המציאו חוקים חדשים, ומיד שברו גם אותם.

אז מה הפך את התקליט הזה לתופעה כה חשובה?

האולפן הפך לכלי נגינה בפני עצמו, למגרש משחקים פרוע וחסר גבולות. המפיק ג'ורג' מרטין והטכנאי הצעיר והמבריק, ג'ף אמריק, נענו לכל גחמה של הלהקה, והתוצאות היו לא פחות ממדהימות.

הם הפכו את האולפן למעבדה: לראשונה נעשה שימוש נרחב בטכניקת ה-ADT (הכפלה אוטומטית) שהעניקה לקולות שלהם מרקם עשיר וכפול, והומצאה במיוחד עבור ג'ון לנון שמאס בלהקליט את עצמו שר פעמיים את אותו הדבר. הם ניגנו סולואים של גיטרה מהסוף להתחלה (כמו בשיר I'M ONLY SLEEPING), השתמשו בלופים של סרטי הקלטה שיצרו נוף צלילי כאוטי ומתוזמר בשיר הסיום המטלטל TOMORROW NEVER KNOWS, והעבירו את קולו של לנון דרך מגבר לזלי (של אורגן האמונד) כדי שיישמע, לפי בקשתו, "כמו הדלאי לאמה שר מפסגת הר".

התוצאה היא התקליט המגוון והנועז ביותר שהקליטה הלהקה עד לאותו רגע. על אותו תקליט ויניל נחרטו בכפיפה אחת יצירות שונות בתכלית: אם זה שיר נוקב וארסי של האריסון נגד איש מס ההכנסה, או היצירה הקאמרית של מקרטני על בדידות ומוות, שהוקלטה עם כלי קשת בלבד, ללא אף כלי נגינה של חברי הלהקה. אם זו הצלילה המלאה של האריסון אל תוך המוזיקה ההודית, עם נגני סיטאר וטאבלה אותנטיים. או, מצד שני, השיר הקליל והילדותי, שהפך להמנון חוצה דורות על צוללת צהובה בביצועו של רינגו סטאר. וכמובן, TOMORROW NEVER KNOWS, השיר שסגר את התקליט ופתח דלת לעידן חדש של רוק פסיכדלי או שיר שהוא כנראה ה-BRASS ROCK הראשון האמיתי בעולם הרוק, עם GOT TO GET YOU INTO MY LIFE ובו חיבה יתרה למריחואנה.

אפילו שם התקליט, REVOLVER, לא התייחס לאקדח, כפי שרבים חשבו, אלא לפעולת הסיבוב של התקליט על הפטיפון – סמל מושלם לאופי המעגלי, המהפנט והמהפכני של המוזיקה שבתוכו. זה הוכיח שתקליט פופ יכול להיות יצירת אמנות מורכבת, רב-שכבתית ועמוקה, והשפעתו על דורות של מוזיקאים עד ימינו היא עצומה.

ואם תהיתם, את הסיפור המלא, כולל אנקדוטות מאחורי הקלעים, ניתוח מעמיק של כל שיר ושיר והביקורות הנדירות על התקליט מזמן אמת תוכלו למצוא בספר המקיף שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

היום שבו מייג'ור טום נותר יתום... מאב: הטרגדיה שעיצבה את דיוויד בואי. ב-5 באוגוסט בשנת 1969 מת בביתו בברומלי אביו של דייויד בואי, ג'ון ג'ונס בן ה-56, בגלל דלקת ריאות.

בזמן שהסינגל שלו, SPACE ODDITY, החל לטפס במצעדים, בואי עבד במרץ באולפני TRIDENT בלונדון על תקליט הבכורה. אך שיחת טלפון אחת עמדה לקרוע את עולמו לגזרים.

היה זה ה-5 באוגוסט, יום שלישי. האווירה באולפן, בו הקליטו בעבר אמנים כמו הביטלס, הייתה מחשמלת. בואי, אז רק בן 22, היה שקוע כולו בעבודה על מה שיהפוך לתקליט השני שלו. הוא היה מרוכז, חדור מטרה, מוקף בנגנים וטכנאים והרבה כבלים וכלי נגינה. ואז, צלצול הטלפון הגיע. השיחה הייתה קצרה ונועדה עבורו.

על הקו בישרו לו את הנורא מכל. אביו האהוב, הייווד סטנטון ג'ונס, המוכר יותר כג'ון, הלך לעולמו בביתו שבברומלי, והוא בסך הכל בן 56. סיבת המוות: סיבוך פתאומי של דלקת ריאות. בואי פשוט התמוטט. הוא פרץ בבכי קורע לב, לעיניהם המשתאות של חבריו להקלטה, שלא הבינו את פשר ההתפרצות הפתאומית. לרגע אחד, המוזיקה נדמה.

ג'ון ג'ונס לא היה רק אביו של כוכב רוק לעתיד. הוא היה איש יחסי ציבור שעבד עבור ארגון צדקה נחשב לילדים, ומי שתמך בבנו ועודד את שאיפותיו המוזיקליות מן הרגע הראשון. הוא היה העוגן של בואי בעולם. שנים רבות לאחר מכן, בראיון שנערך בשנת 1993, בואי חשף את עומק הפצע שנפער באותו יום גורלי: "זה קרה בדיוק בתקופה שבה התחלתי להתבגר ולהבין שאני צריך להושיט אליו יד כדי להתקרב אליו באמת", סיפר בכנות כואבת. "הוא מת לי בזמן הכי גרוע שיכול להיות. יש כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לו ומעולם לא נאמרו. היו לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותו. הרגשתי שהקשר בינינו פשוט לא הושלם. הרגשתי אבוד לחלוטין".

הקלידן שפרנק זאפה היה חייב לחטוף. ב-5 באוגוסט בשנת 2013 מת בגיל 67 הקלידן ג'ורג' דיוק, שרבים זוכרים את השתתפותו החשובה בלהקתו של פרנק זאפה.

עבור רבים, שמו של דיוק קשור קשר בל יינתק בשמו של גאון מוזיקלי אחר, המלחין והגיטריסט פרנק זאפה. סיפור הצטרפותו של דיוק להרכב של זאפה הוא אחד הסיפורים הצבעוניים והמשעשעים בתולדות הרוק, סיפור על מפגש מקרי, שיחת טלפון הזויה וסטנדרטים של שלמות שהיו יכולים לשבור כל נגן רגיל.

הכל התחיל בלילה אחד בנובמבר 1969. ג'ורג' דיוק, אז קלידן ג'אז צעיר ומבטיח, היה שקוע עמוק בהופעה עם הטריו שלו ועם הכנר הצרפתי המהולל, ז'אן לוק פונטי. הם ניגנו במועדון רוק פסיכדלי בלוס אנג'לס שנקרא THEE EXPERIENCE. דיוק, שכל עולמו היה ספוג בג'אז טהור, לא ממש ידע מי זה פרנק זאפה. לפתע, נפוצה במועדון שמועה כמו אש בשדה קוצים: "מלחין חשוב נכנס למקום". דיוק, שרצה להרשים את האורח המסתורי, החליט לתת את הופעת חייו. הוא לא הסתפק בלנגן על קלידי הפסנתר החשמלי שלו, הפנדר רודס, רק עם הידיים. הוא ניגן עם הרגליים, עם הראש, ועם כל איבר פנוי אחר בגופו שהצליח לגייס למשימה, במופע וירטואוזי ואקרובטי. בצד השני של המועדון, ישב פרנק זאפה והיה מהופנט לחלוטין.

כחודש ימים חלף, והסצנה משתנה. דיוק נמצא בבית אמו, נהנה מארוחת יום ראשון משפחתית ושלווה, כשלפתע צלצול טלפון פילח את השקט. אמו ניגשה לענות, וכעבור רגע חזרה לסלון במבט מבולבל. "ג'ורג'", היא אמרה, "יש פה מישהו בטלפון בשם ZUPER שרוצה לדבר איתך". דיוק קלט מיד במי מדובר, זינק מהכיסא ודהר אל הטלפון. על הקו היה האיש והשפם, פרנק זאפה בכבודו ובעצמו, שהודיע לו בקולו הייחודי שהוא רוצה לצרף אותו ללהקת ה-MOTHERS שלו. דיוק, שלא היה לו מושג קלוש בעולם הרוק של זאפה, שאל בתמימות: "המי?!".

זאפה, שכנראה היה רגיל לתגובות כאלה, הסביר בסבלנות משועשעת שלא מדובר בלהקת THE WHO, אלא בלהקת האמהות, ה-MOTHERS. זה לא ממש שינה לדיוק, שהיה משוכנע לחלוטין שמדובר במתיחה משוכללת. אבל זאפה לא התכוון לוותר. זמן קצר לאחר מכן, הגיע לביתו של דיוק כרטיס טיסה, הזמנה רשמית להצטרף להקלטות התקליט שעתיד היה להיקרא CHUNGA'S REVENGE.

עבור דיוק, המעבר מעולם הג'אז המאולתר לעולמו המחושב והמדוקדק של זאפה היה הלם תרבותי. הוא גילה שזאפה הוא מנהל מוזיקלי קפדן וחסר פשרות, איש רציני במשימתו שדרש מנגניו לא פחות משלמות מוחלטת. זאפה עצמו, כפי שהעיד דיוק, היה יכול לטעות פה ושם, אבל מהנגנים שלו הוא ציפה לעמידה בסטנדרטים כמעט בלתי אפשריים. אחרי הכל, הוא שילם להם כדי שיתאמצו עבורו ויבצעו את המבוכים המוזיקליים המורכבים שכתב.

אחת האנקדוטות המפורסמות ביותר מתקופה זו מדגימה היטב את שיטות העבודה של זאפה. במהלך הופעה חיה, טעה דיוק באחד הקטעים. זאפה עצר את ההופעה, ניגש למיקרופון והכריז בקור רוח לקהל ההמום: "גבירותיי ורבותיי, ג'ורג' דיוק בדיוק עשה טעות. כעונש, הוא ינגן כעת את כל הקטע המסובך הזה לבדו מולכם". דיוק, שטפטף זיעה קרה, נאלץ לבצע את הסולו המסובך תחת אור הזרקורים, כשהוא יודע שכל צליל שלו נבחן בקפידה על ידי הבוס ועל ידי אלפי צופים.

למרות החוויה המלמדת, דיוק עזב את זאפה בשנת 1970, לאחר הקלטת הפסקול לסרט הסוריאליסטי "מאתיים מוטלים". הסיבה לעזיבה הייתה הזדמנות של פעם בחיים: לנגן עם גיבור הג'אז הנערץ עליו, הסקסופוניסט קנונבול אדרלי. זאפה, למרות האכזבה, גילה הבנה ואפשר לו ללכת לדרכו. אך הרומן בין השניים לא הסתיים. בשנת 1973, שלוש שנים לאחר שעזב, חזר דיוק לזרועותיו של זאפה. הסיבה, כפי שסיפר דיוק בכנות ובהומור, הייתה פשוטה: התשלום אצל זאפה היה טוב משמעותית. הוא נשאר עם זאפה עד שנת 1976, והשתתף בכמה מהתקליטים החשובים והמוערכים ביותר שלו.

אך סיפורו של דיוק לא נגמר בלהקתו של זאפה. לאחר שעזב סופית, הוא פתח בקריירת סולו מפוארת והוציא תחת ידיו שורה ארוכה של תקליטים מצליחים. הוא גם הפך למפיק מבוקש שעבד עם אמנים מהשורה הראשונה. ג'ורג' דיוק הוכיח שהוא הרבה יותר מסתם "הקלידן של זאפה", אלא כוח מוזיקלי אדיר בזכות עצמו, שהצליח לנוע בחופשיות בין עולמות הג'אז, הרוק והפ'אנק, ולהשאיר בכל אחד מהם חותם בל יימחה.

גם זה קרה ב-5 באוגוסט: אנחנו ממריאים למסע בזמן אל סיפורים עסיסיים ורגעים בלתי נשכחים (בסדר, גם כמה נשכחים) בהיסטוריה של המוזיקה ביום הזה.

1970: כשפטיש האלים פגש את הבלוז האירי

זה היה ערב מחשמל במועדון ה-WHISKY A GO GO המפורסם בלוס אנג'לס. על הבמה עמדה להקת הרוק האירית המבטיחה, SKID ROW, שבין חבריה ניגן גיטריסט צעיר ומוכשר בשם גארי מור. לפתע, במהלך ההופעה, עלה לבמה אורח לא צפוי אך רצוי במיוחד: לא אחר מאשר ג'ון בונהאם, המתופף העצמתי של לד זפלין. הקהל, שחלקו עדיין לא הבין את גודל המעמד, נכנס לטירוף. יחד, החבורה המאולתרת הזו צללה לג'אם סשן ספונטני ובלתי נשכח, וביצעה גרסאות מחוספסות ובועטות לקלאסיקות כמו WHOLE LOTTA LOVE של זפלין ו-GOT MY MOJO WORKING. אפשר רק לדמיין את הווליום והאנרגיה שהרעידו את קירות המועדון באותו הלילה, כשסגנון התיפוף הכבד והייחודי של בונהאם פגש את הגיטרה הווירטואוזית של מור.

1983: כוכב הרוק, האקדח ורבע גרם של צרות

דייויד קרוסבי, הקול המלאכי והפעיל החברתי הנלהב, מצא את עצמו בצד הלא נכון של החוק. בית המשפט גזר עליו חמש שנות מאסר בפועל על אחזקת קוקאין ונשק. הפרשה החלה באפריל 1982, כשנעצר במועדון לילה בדאלאס עם אקדח טעון בקוטר 0.45 ושאריות של הסם הלבן. באופן אירוני, קרוסבי, שהיה ידוע כמתנגד חריף למלחמות ואלימות, החל לשאת נשק להגנה עצמית בעקבות (לטענתו) הרצח הטרגי של ג'ון לנון בדצמבר 1980, פחד ששיתק רבים מאנשי תעשיית המוזיקה.

בניסיון להימנע מהכלא, הוא הסכים להיכנס למכון גמילה בניו ג'רזי, אך נמלט משם כעבור יומיים בלבד. הסיבה? לא הרשו לו להחזיק כלי נגינה. "הם תפסו עליי רבע גרם של שאריות," אמר קרוסבי בזעם לתקשורת. "בשביל זה אני הולך לבלות חמש שנים בכלא? בשביל רבע גרם?!". באותה תקופה, התמכרותו הקשה לקוקאין כילתה את כל הונו העצום. לאחר שערעוריו נדחו, הוא החל לרצות את עונשו ב-6 במרץ 1986. באופן מפתיע, הוא שוחרר על תנאי כעבור חמישה חודשים בלבד, ב-8 באוגוסט. הזמן מאחורי הסורגים, כך העיד, היה מה שהציל אותו. "החוויה שינתה את חיי. כך התנקיתי מסמים," סיפר. "זו הדרך הגרועה ביותר להיגמל. לא נותנים לך שם אפילו אספירין. הם פשוט מסתכלים עליך וצועקים, 'היי,רוק סטאר! איך אתה מרגיש עכשיו?'. זה לא היה כיף בכלל".

1965: פיאסקו לונדוני והג'וינט שהדהים את גרהאם נאש

להקת הבירדס, חלוצת הפולק-רוק האמריקאית, נחתה בלונדון לסיבוב הופעות ראשון והציפיות היו בשמיים. אלא שהמציאות טפחה על פניה. ההופעה הראשונה שלה באותו היום, באולם FAIRFIELD HALLS בקרוידון, הייתה קטסטרופה טכנית, כאשר קולות השירה ההרמוניים והמפורסמים שלה נבלעו לחלוטין בבעיות סאונד. משם החברים מיהרו להופעה נוספת במרכז לונדון, במועדון BLAISES האופנתי. מבקר עיתונות בריטי קטל אותם על איחור של חצי שעה, וציין בבוז כי "חבורת המוזיקאים השעירים העניקה לקהל קטע פתיחה מייגע של כיוון כלים".

על הבמה, המבוכה חגגה. חברי הלהקה נשמעו דנים ביניהם באיזה שיר לבצע כשיר הבא, ודייויד קרוסבי הודה מאוחר יותר שהיה מבועת כשזיהה בקהל את ג'ון לנון ובריאן ג'ונס. הבמה הייתה כה זעירה עד ששני הגיטריסטים, קרוסבי ורוג'ר מגווין, נאלצו לחבר את הגיטרות שלהם למגבר אחד, מה שיצר סאונד צורמני להחריד. אבל השיא עוד היה לפניהם. גרהאם נאש, אז חבר בלהקת ההוליס המצליחה, עמד בקהל פעור פה כשראה את חברי הבירדס מדליקים ג'וינט על הבמה ומעבירים אותו ביניהם בטבעיות. "ידעתי שזה משהו שבחיים לא היינו מעזים לעשות בלהקתי, ההוליס", סיפר לימים.

על החיים ועל המוות

1947: נולד הגיטריסט והמפיק ריק דרינג'ר. הוא התפרסם עם להקתו THE MCCOYS ולהיטם HANG ON SLOOPY, אך זכור בעיקר בזכות קריירת סולו מצליחה ושיר ההמנון ROCK AND ROLL, HOOCHIE KOO. דרינג'ר היה גם מפיק מוערך שעבד עם אמנים כמו ג'וני ואדגר ווינטר. הוא מת במאי 2025.

2023: עולם המוזיקה נפרד מהמלחין והמנצח קרל דייויס, שהלך לעולמו בגיל 86. דייויס ידוע בעיקר בזכות שיתוף הפעולה שלו עם פול מקרטני על היצירה הקלאסית השאפתנית "ליברפול אורטוריו". מקרטני ספד לו ברשת החברתית: "זה העציב אותי מאד לשמוע שחבר שלי, קרל דייויס, מת. קרל ואני כתבנו יחד את 'ליברפול אורטוריו'. זה היה המיזם הקלאסי הראשון שלי באורך מלא ומאד נהניתי לעבוד איתו כדי שזה יקרה. הייתי מגיע אליו הביתה והיינו מתחילים לכתוב. הייתי מציע רעיון והוא היה רושם אותו על נייר בכתב היד, מה שהקל עליו להשמיע לי את הרעיון, וכך התקדמנו. הוא היה איש מאוד מיומן וכיף להיות איתו. ההתלהבות שלו הייתה מדבקת ביותר ונהנינו מאוד בתקופה שעבדנו יחד. כשבאנו לבצע את היצירה בקתדרלת ליברפול, זה היה מאוד מרגש עבורי כי נכשלתי פעם באודישן למקהלה בקתדרלה ולחזור לשם עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית של ליברפול והסולנים האדירים דאם קירי טה קאנאווה, סר ווילארד ווייט, סאלי ברג'ס, ג'רי האדלי ומקהלה גדולה לערב מיוחד מאוד. נהניתי מאוד מהזמן שלי עם קרל ושולח את אהבתי ותנחומיי לאשתו המקסימה, ג'ין, ולבנותיהם האנה וג'סי. באהבה, פול".

1980: הסוף של האוסמונדס ושיר אחד שהטריף את אוזי

להקת הפופ המשפחתית והמתקתקה, האוסמונדס, התפרקה רשמית. למרות תדמיתם הנקייה, הם אחראים לאחד משירי ההארד-רוק המפתיעים והבועטים של שנות ה-70: CRAZY HORSES. השיר, שיצא בשנת 1972, נשמע כל כך שונה מהלהיטים שלהם כמו PUPPY LOVE, עד שהיה קשה להאמין שמדובר באותה להקה. "אוזי אוסבורן אמר לי שזה אחד משירי הרוק'נ'רול האהובים עליו," סיפר דוני אוסמונד, האח הצעיר. "הבעיה הייתה שקריירת כוכב הנוער שלי האפילה על כל מה שעשינו כלהקת רוק".

השיר, שעסק בזיהום אוויר (המילים CRAZY HORSES מייצגות מכוניות מזהמות), נכתב על ידי האחים הבוגרים בלהקה שהיו מודאגים מהעולם שילדיהם יירשו. הסאונד האלקטרוני המאיים בפתיחת השיר הופק מאורגן YAMAHA YP-30 שהוזן דרך קיר של מגברי מארשל רועשים. "זה היה כל כך חזק באולפן שהיינו צריכים לנגן מחדר הבקרה," נזכר דוני. "היה לנו קיר של מגברי מארשל באולפן. זה היה כל כך חזק שאי אפשר היה אפילו להיכנס לאולפן. אחי אלן ניגן את זה בתקליט ואני ניגנתי את זה בהופעות, אבל הסוד שלו היה דוושת ווא-ווא כדי לקבל את הקול הנוקב הזה, עם העוצמה של המארשלים". השיר הזה הוא אחד משירי אוסמונד הבודדים שבא עם שירה מובילה של ג'יי אוסמונד, המתופף בלהקה. ג'יי שר את הבתים כשמריל אוסמונד הבסיסט שר בפזמונים ("איזה הופעה, הנה הם מעשנים לשמיים..."). באופן אירוני, השיר נאסר להשמעה בדרום אפריקה, שם "סוסים" הוא כינוי סלנג להרואין. איזה שיר ענק!

חדשות מהבמה ומאחורי הקלעים

1966: ג'ימי פייג' הופיע לראשונה בארצות הברית, במינסוטה. באופן מפתיע, הוא לא עשה זאת עם גיטרה ביד, אלא כנגן הבס של להקת היארדבירדס. הקהל האמריקאי עוד ילמד להכיר אותו היטב כמה שנים מאוחר יותר, כשיחזור לכבוש את היבשת עם לד זפלין.

1992: עולם התיפוף הוכה בתדהמה עם מותו הפתאומי של ג'ף פורקארו, מתופף להקת טוטו, בגיל 38. פורקארו, שהיה גם אחד ממתופפי האולפן המבוקשים בעולם וניגן עם כולם, מסטילי דן ופינק פלויד ועד מייקל ג'קסון, התמוטט בגינת ביתו. הסיבה הראשונית שדווחה הייתה תגובה אלרגית קטלנית לחומרי הדברה. אולם, דוח הנתיחה חשף את האמת המרה: התקף לב שנגרם כתוצאה מטרשת עורקים שנגרמה משימוש ארוך טווח בקוקאין. "אני מאמין שהמוות נגרם בגלל חומרי הדברה בגינתו", אמר מנהלו לתקשורת לאחר שהתייעץ עם רופא בעניין. הרופא האמין שחומרי ההדברה הפעילו איכשהו תגובה אלרגית ופורקארו סבל מדום לב. אשתו, סוזן, ושלושת בניהם הקטנים - מיילס, ניקו וכריס - היו בבית באותו זמן. זמן קצר לאחר מכן פורסם דו"ח הנתיחה שגילה כי מדובר בהתקף לב שנבע גם בגלל סם הקוקאין, בו השתמש פורקארו למשך תקופה ארוכה. הדבר סתר את טענת קרוביו של המתופף, שהוא מת בגלל תגובה אלרגית לחומרי הדברה. דובר הלהקה, מייקל ג'נסן, מסר מיד עם גילוי הממצאים החדשים: "אנו מצטערים שג'ף הלך מאיתנו ומקווים שזה לא יחבל בחיים הנפלאים והקריירה שהיו לו. ג'ף היה מוסיקאי ואדם נפלא וכך הוא ראוי להיזכר". מותו הטרגי גדע את ההכנות לסיבוב הופעות עולמי של טוטו.

2009: סטיבן טיילר, סולן אירוסמית', הוסיף עוד פרק לרשימת הפציעות המפוארת שלו כשנפל מהבמה במהלך הופעה בראלי האופנועים סטרג'יס. טיילר, שניסה לבדר את הקהל בריקוד בזמן טיפול בתקלה טכנית, נחת רע וסבל מפציעות בראשו ובצווארו, מה שהוביל לביטול מיידי של שארית סיבוב ההופעות של הלהקה.

1973: להקת הרוק המתקדם ההולנדית פוקוס כבשה את ניו יורק. למרות שהיה לה רק להיט אחד מוכר, HOCUS POCUS, כל הכרטיסים להופעתה בסנטרל פארק נחטפו, מה שהוביל לקביעת הופעה נוספת. כתב הרולינג סטון דיווח: "חברי הלהקה עינגו את הקהל בצלילים וקיבלו מחיאות כפיים סוערות. החברים אינם אנשי במה - הם בקושי דיברו חוץ מלהגיד תודה - והחומר שלהם בעיקר אינסטרומנטלי. אבל ההופעה שהם נתנו הייתה מלהיבה, וירטואוזית ועם תחושה שמדובר במשהו שהוא יותר מרוק".

1975: וודסטוק בתל אביב וסטיבי וונדר שובר את הבנק

בישראל: בזמן שבחו"ל שברו שיאים, כאן אצלנו התקיים אירוע היסטורי קטן משלו: "קונצרט רוק (וודסטוק)" בבמת הקונכיה האקוסטית בפארק הירקון בתל אביב. על הבמה, בכניסה חופשית, הופיעו מיטב אמני הרוק המקומי של התקופה, ביניהם עוזי פוקס והסגנונות, להקת האריות, זינגלה וקליידוסקופ עם הגיטריסט גרי אקשטיין.

בעולם: סטיבי וונדר חתם על החוזה הגדול ביותר שנראה עד אז בתעשיית המוזיקה: 13 מיליון דולר לשבע שנים ושבעה תקליטים עם חברת MOTOWN. החוזה הזה עקף בסיבוב את החוזים של אלטון ג'ון ופול מקרטני, שעמדו על 8 מיליון דולר "בלבד" כל אחד. בנוסף לסכום האסטרונומי, וונדר קיבל 20% תמלוגים (לעומת 12-15 אחוז שהיו נהוגים) ושליטה אמנותית מלאה. למרות שהיו שמועות חזקות בתעשיה שוונדר ערך משא ומתן עם חברות אחרות, אם זו חברת EPIC או ARISTA - שתי אלה הכחישו דבר שכזה. "השמועה הזו פשטה כנראה בגלל שהחתמנו את הג'קסון פייב", אמר דובר חברת EPIC. מטעם חברת ATISTA נמסר: "לא היה סיכוי לחתימה של וונדר אצלנו, כי אנו יודעים שלא הייתה לנו אפשרות להבטיח חוזה בסכום שכזה". מטעם חברת מוטאון נמסר: "לסטיבי וונדר מגיע חוזה שכזה. לא עשינו זאת כדי לעקוף חברות אחרות. הוא פשוט הכוכב העליון - הוא אמן, מלחין, מבצע והוא חם מאד היום ולכן מגיע לו החוזה הטוב ביותר". לפי החוזה החדש, וונדר גם יזכה להפיק אמנים אחרים וגם יוכל לבחור את השירים שייצאו כתקליטונים. רבים טענו אז שהחוזה החדש של וונדר במוטאון למעשה הציל את החברה מהתמוטטות. מדוע נשאר ב-MOTOWN למרות חיזורים מחברות אחרות? "אני נשאר כי זו החברה השורדת היחידה שהמנהלים שלה הם אנשים שחורים", הסביר. רבים טענו אז שהחוזה הזה, שנראה דמיוני, למעשה הציל את חברת MOTOWN מקריסה כלכלית.

צלילים מהעתיד ומהעבר

1973: בריאן אינו ורוברט פריפ סיימו את הקלטות תקליטם המשותף הראשון, (NO PUSSYFOOTING). היצירה, שהורכבה מלולאות גיטרה של פריפ שעברו מניפולציות של אינו באמצעות שני מכשירי טייפ, הולידה טכניקה חדשה שזכתה לכינוי FRIPPERTRONICS. התקליט היה כל כך ניסיוני, עד שחברת התקליטים נכנסה להלם וגם אכזבה מהמכירות הרעות, והקהל, שהכיר את הצמד מעבודתם בלהקות רוק כמו קינג קרימזון ורוקסי מיוזיק, פשוט לא ידע איך לעכל את זה.

1966: באנגליה, יצא התקליטון ALL OR NOTHING של להקת SMALL FACES. השיר, שנכתב על שברון לב של הזמר-גיטריסט סטיב מאריוט, הפך להמנון של הלהקה. קני ג'ונס, המתופף, סיפר: "הגענו עם השיר הזה למקום שבו רצינו להיות מוזיקלית. זה לא היה שיר פופ כמו הלהיטים הקודמים שלנו, אבל עדיין מספיק מסחרי וטוב יותר מכל מה שעשינו קודם לכן". סטיב מאריוט אמר בשנת 1984: "בעיני, אם יש שיר שמאפיין את התקופה ההיא, אז זה יכול להיות זה". קני ג'ונס בראיון אחר: "היינו בסיבוב הופעות והתארחנו במלון סטיישן, בלידס, כשלפתע רץ סטיב במסדרון וצרח, 'יש לי את זה! בדיוק כתבתי את הלהיט הבא שלנו!'..." דרך אגב, ג'ונס ביסס את קטע התוף הפותח של השיר לפי הלהיט IN THE MIDNIGHT HOUR, של ווילסון פיקט.

1996: ואם כבר הזכרתי את וילסון פיקט, באותו תאריך ממש, 30 שנה אחרי, זמר הנשמה הגדול נכנס למכון גמילה בהוראת בית משפט, עקב התמכרות לקוקאין. איך שגלגל מסתובב לו.

ב-5 באוגוסט בשנת 1965, לפי כרטיסים שעוצבו באופן חובבני ונמכרו לאספנים פתיים שאינם בודקים עובדות, היו אמורים הביטלס להופיע באיצטדיון רמת גן. רבים האמינו כי אכן היה כך ואני אומר: "לא להתפתות לעסקאות בשטח".

ב-5 באוגוסט בשנת 1965, לפי כרטיסים שעוצבו באופן חובבני ונמכרו לאספנים מקומיים פתיים שאינם בודקים עובדות, היו אמורים הביטלס להופיע באיצטדיון רמת גן. רבים האמינו כי אכן היה כך ואני אומר, עם טון של רפי גינת: "לא להתפתות לעסקאות בשטח".

רוצים לדעת מתי בדיוק היו אמורים הביטלס להופיע בישראל? התשובה, עם התאריכים, נמצאת רק בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!" - עם פרטי מידע שהבאתי ממסמכים נדירים מזמן אמת.

התקליט ששינה לאלביס קוסטלו את המשחק. ב-5 באוגוסט בשנת 1983 יצא תקליט חדש לאלביס קוסטלו והאטרקציות שלו, ששמו PUNCH THE CLOCK.

זה תקליט שהיה הרבה יותר מסתם עוד אוסף שירים. זה היה פיצוץ של סאונד חדש, הצהרה פוליטית חדה כתער, וכרטיס הכניסה המפתיע של קוסטלו למצעדי הפזמונים באמריקה, המקום שממנו ניסה כל כך להתחמק.

התקליט, השמיני במספר של המוזיקאי המחונן, נפתח ברעש וצלצולים עם LET THEM ALL TALK, קטע פתיחה קצבי ומלא נשמה, שמיד הבהיר למאזינים שהם עומדים לחוות משהו שונה. הסאונד המוכר והזועם של האטרקציות קיבל חיזוק משמעותי מחטיבת כלי נשיפה מהחלומות, ה-TKO HORNS, וצמד זמרות הליווי AFRODIZIAK (קארון ווילר וקלאודיה פונטיין), שהזריקו לתערובת אנרגיה של מוזיקת נשמה.

מיד אחריו, הגיעה הפצצה האמיתית: EVERYDAY I WRITE THE BOOK. אם עד לאותו רגע אלביס קוסטלו היה הגיבור של מבקרי המוזיקה וסטודנטים לאמנות, השיר הזה הפך אותו לכוכב פופ של ממש. באופן אירוני למדי, זה היה הלהיט הגדול הראשון שלו בארצות הברית, והוא הגיע למקום ה-36 במצעד בילבורד. קוסטלו, שתמיד התגאה באנטי-ממסדיות שלו (ואף חיבל במכוון בהופעתו המפורסמת בתוכנית SATURDAY NIGHT LIVE שנים קודם לכן), מצא את עצמו לפתע מככב ב-MTV עם וידאו קליפ משעשע, שבו הוא והלהקה מחופשים לאנשי מערות וגיבורי סרטים אילמים.

ומה לגבי השיר עצמו? קוסטלו, בתפקיד הסופר, מתאר מערכת יחסים כרומן מתמשך, כאשר כל ריב, כל פיוס וכל רגע קטן הופכים לפרק בספר אהבה אישי. מצד אחד, יש בזה משהו רומנטי להפליא – התיעוד המתמיד של הזוגיות. מצד שני, זה גובל במניפולציה קרירה, כשהוא מודה שהוא אוסף חומרים כדי להשתמש במילים שלה נגדה בוויכוח הבא. מגזין ESQUIRE הכתיר אותו כ"שיר הפופ המספק ביותר מבחינה אינטלקטואלית שנכתב אי פעם", אבל קוסטלו, כהרגלו, ביטל את החשיבות. "כתבתי את זה בתור בדיחה, תוך פחות מעשר דקות", התוודה פעם. "רציתי לכתוב שיר קליט וטיפשי כמו שהחבר שלי, ניק לואו, כותב. אבל כנראה שזו הדרך לכתוב להיט".

אך שיא הרגש והעומק של התקליט מגיע בסוף הצד הראשון, עם הבלדה המצמררת SHIPBUILDING. זהו לא רק שיר, זוהי יצירת מופת פוליטית וחברתית, שנכתבה במקור עבור הזמר רוברט ווייאט. קוסטלו כתב את מילות השיר (ללחן של אחד ממפיקי התקליט, קלייב לאנגר) על רקע מלחמת פוקלנד בשנת 1982. המלחמה, אותה ניהלה ביד רמה ראש ממשלת בריטניה דאז, מרגרט תאצ'ר, נתפסה בעיני רבים כמהלך ציני שנועד להסיח את הדעת מהכלכלה הבריטית הקורסת ומהאבטלה הגואה.

השיר מתאר בצורה קורעת לב את הדילמה של פועלי מספנות בעיר נמל מוכת אבטלה. מצד אחד, ישנה "שמועה" על כך שבקרוב תהיה עבודה בשפע – בניית ספינות קרב חדשות עבור המאמץ המלחמתי. המשמעות היא משכורות, אוכל על השולחן ואולי אפילו "מעיל חורף חדש לאישה". אך מצד שני, אותן ספינות שהם בונים במו ידיהם, הן אלו שייקחו את בניהם אל הקרב, שממנו אולי לא ישובו. השורה "זה כמעט שווה את זה / כמעט שווה את זה / אבל הבנים שלנו יצטרכו לצלול בשביל התפוחים האלו" מסכמת את הטרגדיה כולה. קוסטלו עצמו הגדיר את המילים שכתב לשיר כ"הטובות ביותר שכתבתי אי פעם".

כדי להפוך את הגרסה שלו לייחודית ושונה מזו של ווייאט, קוסטלו חלם על צליל של חצוצרה. ולא סתם חצוצרה. הוא כיוון הכי גבוה שאפשר ופנה לצ'ט בייקר, אחד מחצוצרני הג'אז הגדולים והמוערכים ביותר בעולם, שהיה ידוע בסגנון הנגינה הלירי והנוגה שלו. בייקר, שהתמודד כל חייו עם התמכרות קשה להרואין, הגיע לאולפן בלונדון והקליט את אחד מקטעי הסולו העצובים והיפים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית. "לא האמנתי שהצלחנו להביא את צ'ט בייקר", סיפר קוסטלו, "והאופן שבו הוא ניגן היה פשוט עוצר נשימה". הסולו שלו מוסיף לשיר מימד נוסף של כאב ושבריריות, והופך אותו לאלגיה נצחית. באופן טראגי, בייקר מת חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1988, לאחר שנפל מחלון חדר מלון באמסטרדם.

אז PUNCH THE CLOCK הוא אולי לא התקליט הכי מוערך של קוסטלו בקרב מעריציו האדוקים, אבל כך, כמעט בטעות, הוא כבש את אמריקה.

ב-5 באוגוסט בשנת 1972 נערך באיצטדיון וומבלי בלונדון פסטיבל רוק משנות החמישים, בו הופיעו אלילי הרוק מהתקופה ההיא - ביל היילי, צ'אק ברי, ריצ'רד הקטן, בו דידלי וג'רי לי לואיס. מיק ג'אגר נכח שם ואף עזר בהנחיה.

מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-70, אמני רוק'נ'רול רבים משנות ה-50 חוו תחיית קריירה גדולה עקב עלייה זמנית במוזיקה שלהם. התחייה עמדה בסימן סדרה של קונצרטים מרכזיים בארצות הברית, והתפשטה גם לאירופה שם אירועים כמו המופע בוומבלי משכו אלפי מעריצים שיצאו לראות את האמנים שמאחורי המוזיקה. אז פנו מפיקי פסטיבל האי ווייט להקים משהו שונה - פסטיבל החייאת הרוק'נ'רול השורשי.

המופע כלל הופעות של בו דידלי, ג'רי לי לואיס, ריצ'רד הקטן, וביל היילי והקומטס שלו; היילי היה הזמנה ברגע האחרון וככזו לא הוזכר על כמה מהפוסטרים של האירוע.

אבל אמני הרוק'נ'רול החלוצים ההם לא עלו ראשונים לבמה והקהל חש שהוא לא מקבל את שביקש. הלהקה האמריקאית MC5 לא הייתה יותר מדי פופולרית בקרב הקהל הבריטי שזיכה אותה במטח של פחיות בירה ובקבוקי יין ריקים. גם גארי גליטר, אמן בריטי נוצץ ובעתיד פדופיל מורשע, לא נצץ שם והקהל הראה לו את דעתו. כמו כן, הלהקה החדשה של רוי ווד, שפרש מאי.אל.או והקים את WIZZARD כמה שבועות לפני הפסטיבל, עשתה את הופעת הבכורה שלה בוומבלי. עדיין, זה לא הרוק'נ'רול האמיתי של פעם. באופן מוזר, נכתב בפוסטרים שגם להקת THE MOVE (להקתו הישנה של רוי ווד) תופיע בפסטיבל - אך זה לא קרה. במתחם נכח גם מנהל הסקס פיסטולס העתידי, מלקולם מקלארן, ומכר חולצות בדוכן.

העסק השתפר עם עלייתו של בו דידלי לבמה, עם הגיטרה המרובעת שלו ועם מקצבים שהזריקו התלהבות. עדיין, רבים תהו שמא זה רוק'נ'רול אמיתי או פשוט רית'ם אנד בלוז משובח. אחריו עלה ג'רי לי לואיס ופה החל באמת פסטיבל הרוק'נ'רול האמיתי. הקהל השתגע לראות את האליל הזה בהופעה חיה, עם כל סגנון הנגינה המוטרף והמטריף שלו בפסנתר.

אחר כך עלה ביל היילי, שעבור מעריצי הרוק'נ'רול המושבעים זה היה מופע חובה אך עבור מי שפחות מושבע זה היה מופע חסר ביצים. ריצ'רד הקטן החל את הופעתו באופן מלכותי "אנחנו לא שוכפלנו ואנחנו רוצים להראות לכם שאנחנו עדיין טובים" הוא אמר לקהל. הוא העניק להם את טוטי פרוטי ואת לוסיל ונדמה היה שהערב הזה שלו לגמרי. אבל משהו פתאום קרה שהמיס את הכל. "אני רוצה ארבעה אנשים שיעלו לבמה לרקוד", הוא אמר בהתלהבות. זו הייתה טעות כי כל פרחח גברי ומוחצן ניסה עם אותה קריאה להגיע אל הבמה.

ריצ'רד הקטן נראה לפתע אבוד וניסה למשוך תשומת לב בבגדיו הנוצצים ולא במוסיקה שלו. ברגע זה נראה היה שחלק מהקהל כבר איבד עניין בפסטיבל. קולות בוז נשמעו לעבר הבמה. הקהל כבר רצה את הדבר הבא - צ'אק ברי. כשהחלו צלילי הפתיחה של ROLL OVER BEETHOVEN זה היה סימן לכל הקהל לרקוד. צ'אק ברי שלט בזירה וברור שהוא ביצע את הליכת הברווז המפורסמת שלו. הקהל הדליק נרות עבורו וצ'אק ברי היה זה שבאמת הדליק את וומבלי באותו לילה.

ב-5 באוגוסט בשנת 1970 הייתה אמורה להקת דרק והדומינוס להופיע בצרפת. מה קרה שם וכיצד זה השפיע בהמשך על צורת אלבומה של הלהקה? בואו לקרוא...

הקלידן, בובי ויטלוק, בספרו: "לאחר שניגנו רק כמה הופעות בבריטניה יצאנו לדרום צרפת, לעיירה בשם ביוט. עמדנו לנגן שם בפסטיבל פופנליה שאורגן על ידי חברת התקליטים BYG. פינק פלויד וסופט מאשין גם היו אמורות לנגן שם. הגענו יום קודם והתארחנו בבית חווה שהיה שייך לכמה חברים של האמרגן. למרבה הצער, האירוע בוטל אחרי כמה שעות כשכמה מהפכנים רדיקליים שרפו את הבמה והרסו את הציוד. יצאנו מהדלת כשקיבלנו את החדשות על השריפה. אז מעולם לא הופענו בצרפת. פשוט העברנו את הזמן וניגנו בבית החווה, שהיה בניין אבן לבן ישן מאוד באזור הכפרי שהיה בבעלות אמן צרפתי בשם פרנדסן-דה שונברג, שבנו נקרא אמיל. היה גם סטודיו לאמנות בחלק האחורי של המקום הזה. זו ממש לא הייתה חווה עובדת עם בעלי חיים, היו רק כמה תרנגולות וברווזים. למעשה, החיות היחידות שם היו אנחנו.

כשההופעה בוטלה, פתאום היה לנו כל הזמן הזה בידיים ואין מה לעשות עד שיצאנו. אז פשוט בילינו בבית החווה ושתינו וויסקי. הדבר הבא שאתה יודע, אריק (קלפטון) שלף את המנדרקס. המסיבה רק התחילה להתגבש. היינו רק אנחנו וברוס מקסקיל, מנהל ההופעות שלנו. אמיל בא מדי פעם רק כדי לבדוק ולראות אם אנחנו צריכים משהו. היה לנו את כל הבית לעצמנו ועמדנו לנצל את הפריבילגיה לרעה עד הסוף. המנדרקס האלו היו מדהימים בשילוב עם אלכוהול.

מישהו, אני חושב שזה היה אריק, זרק את הביצה הראשונה, אבל אחרי שהוא עשה זאת הן התחילו לעוף

בכל מקום. היו המון ביצים בסלסלה גדולה על שולחן המטבח, טריות מהבוקר מהתרנגולות. המארח ניסה להפוך את המקום למבורך עבורנו כמו שהוא יכל אבל קרב הביצים עבר בכל הבית, מבפנים ומבחוץ. זה היינו בעיקר אריק ואני, אבל קרל (ריידל הבסיסט) וג'ים (גורדון המתופף) לא יצאו משם ללא פגע. קרל היה מהסוג השקט, אבל ג'ים היה מוכן לכל דבר בכל עת. אני זוכר שנכנסתי לחדר של קרל והוא פשוט ישב שם על המיטה וקרא ספר. זרקתי ביצה לכיוונו וקראתי בשמו. הוא הרים את ראשו וזה פגע בו ממש במצח והתפוצץ על פניו. כולנו היינו מכוסים לגמרי בביצים גולמיות. זה היה בכל מקום. אף חדר, קיר או תקרה לא נמלטו מהביצים.

אחרי שנרגענו - וזה היה רק בגלל שנגמרו לנו הביצים - לא האמנו למה עשינו זה עתה לאיש הזה והבית המקסים. אריק ואני עמדנו בכניסה הקדמית כשאמיל נכנס. הוא הסתכל עלינו וחייך כשהוא מניד בראשו, אבל לא אמר מילה. היינו נבוכים לחלוטין ממה שעשינו זה עתה. למעשה זה לא היה כל כך בשביל מה שעשינו, אבל יותר מזה שנתפסנו על חם. הוא היה מאוד מנומס ולא אמר דבר על מה שעשינו, מה שגרם לנו להרגיש הרבה יותר גרוע. התחלנו לנקות את זה והוא אמר לנו, 'אני אביא את עוזרת הבית לנקות את הבלגן הזה. אל תדאגו בקשר לזה'.

אחר כך הוא ביקש שנלך אחריו לסטודיו האמנות, למרות שעדיין היינו מכוסים עם ביצים. לא הצלחתי להבין את הבחור הזה. זה עתה הרסנו את בית אביו והוא היה רגוע ככל שניתן, כאילו כלום לא קרה. הוא אמר שאביו אמר לו לתת לנו לבחור את כל יצירות האמנות שלו שם בסטודיו שלו. אריק הלך ישר לציור שמן שנראה כמו פטי (בויד, אשתו של ג'ורג' האריסון שהוא היה מאוהב בה) והרים אותו. כולנו הסתכלנו בזה ונדהמנו מהדמיון. אביו של אמיל הפך לאמן מפורסם. והדמיון שהוא הציג בציור השמן שלו שנראה כל כך כמו פטי הפך לתמונה שמיליוני אנשים הגיעו אליה בעטיפת האלבום שלנו, LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS".

הפצצה המתקתקת של דטרויט! ב-5 באוגוסט בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת הסטוג'ס (THE STOOGES).

ישנן קלאסיקות שאינן מזוהות ככאלה בזמן אמת, והתקליט הזה הוא ההוכחה הניצחת. סיפור ההקלטות שלו נשמע כמו תסריט לקומדיית רוק פרועה. חברי הלהקה, חבורת פראים צעירה מדטרויט שכללה את הסולן ג'יימס אוסטרברג (שאז כינה את עצמו איגי סטוג'... לפני שיהפוך להיות איגי פופ), הגיטריסט רון אשטון, הבסיסט דייב אלכסנדר והמתופף סקוט אשטון, התייצבו באולפני HIT FACTORY בניו יורק עם גישה אחת בלבד: הכול או כלום! הם חיברו את מגברי המארשל האימתניים שלהם וסובבו את כפתור הווליום עד לספרה 10, הנקודה שמעבר לה יש רק אלוהים או שכן זועם או ספיינל טאפ.

על כיסא המפיק ישב לא אחר מאשר ג'ון קייל, חבר לשעבר בלהקת הוולווט אנדרגראונד, אדם שראה ושמע דברים בחייו. אך גם הוא לא היה מוכן למתקפת הסאונד הגולמית הזו. "תנמיכו מיד!" הוא צרח לעברם, "אסור לנגן בווליום כזה באולפן הקלטות!". אך עבור הסטוג'ס, זו לא הייתה בחירה, זו הייתה מהות. רק בעוצמה הזאת הם הרגישו את ההטענה החשמלית שהפכה אותם מארבעה אנשים שונים לגוף אחד נושף אש.

בתגובה לצעקותיו של קייל, הרביעייה פתחה בשביתה איטלקית גרסת דטרויט. הם פשוט הניחו את הכלים, פרשו לפינה באולפן והחלו להעלות ענני עשן חשיש סמיכים כל כך, עד שהיה אפשר לתלות עליהם מעיל. קייל, שהבין כי בכוח לא ישיג דבר, נאלץ להתקפל והציע פשרה: אם יסכימו להנמיך את המגברים לספרה 9 בלבד, הוא מבטיח לא להתערב להם יותר בסאונד. העסקה נחתמה.

אך הדרמה לא הסתיימה שם. לאחר סיום ההקלטות, קייל ערך מיקס לתקליט. התוצאה, בעיני הלהקה, הייתה ניסיון אמנותי מדי, כזה שסיכל את האנרגיה החייתית שלהם וניסה להפוך אותם למשהו שהם לא.

התקליט עצמו הוא תערובת מסחררת של תכנון מוקדם וספונטניות מתפרצת. על עטיפתו, נראים ארבעת חברי הלהקה במראה מהוקצע ומואר באופן שמזכיר להקות פסיכדליות אחרות של התקופה, במיוחד להקת הדלתות, שהייתה חתומה גם היא ב-ELEKTRA. "עטיפת התקליט מציגה אותי כאידיוט המושלם", סיפר איגי פופ שנים לאחר מכן. "ממש פחדתי שיצלמו אותנו כמו להקה אחרת בחברת התקליטים, הדלתות, וזה בדיוק מה שקרה! הרגשתי שהם פשוט לא מבינים את הלהקה שלי, אלא רק רוצים לתייג אותנו איך שנוח להם. בסוף לא הייתה לי ברירה".

התגובה הראשונית לתקליט הייתה, בלשון המעטה, קרירה. הוא נכשל מסחרית באופן חרוץ. דני פילדס, איש ה-A&R שהחתים את הלהקה (וגם את שכניהם הפרועים, להקת MC5), שלח מכתב נרגש לבעלי החברה, ג'ק הולצמן, בניסיון להציל את המצב: "החדשות הטובות הן שיש לנו תקליט נהדר. לא מושלם, אבל נהדר. יש דרך לקדם אותו בעולם הפרוגרסיבי. עם קצת מילה טובה ברחוב ופרסום מצידנו, זה יהיה תקליט שיגיע למאה אלף עותקים. זה לא קשה עם חומר כל כך טוב. צריך למהר ולהוציא תקליטון. לדעתי, כדאי ללכת על השיר ששמו 1969".

מגזין רולינג סטון שלח את המבקר אדמונד וורד לסקר את התופעה, והביקורת שכתב נכנסה לפנתיאון. היא הייתה כל כך אמביוולנטית, כל כך נעה בין גועל להערצה, שהיא תיארה באופן מושלם את החוויה המטלטלת שהיא הסטוג'ס: "כפי שכולנו זוכרים, בשנת 1957, הוכח באופן סופי כי קיים קשר סיבתי בין רוק'נ'רול לעבריינות נוער. תקליט זו הוא רק עוד מסמך התומך בתזה זו. הסטוג'ס, לשעבר הסטוג'ס הפסיכדליים, מגיעים מאן ארבור, מישיגן, שם הם עושים דברים בעלי עוצמה גבוהה- עם מוזיקה בעלת עוצמה גבוהה, שימוש בסמים בעוצמה גבוהה, פאקינג רב עוצמה. הסטוג'ס נהגו לחלוק בית עם להקה מקומית אחרת שהיא מאוד דומה להם בשם MC5.

התמונה על עטיפת האלבום מראה שהסטוג'ס הם ארבעה בחורים נחמדים. הם לא נראים כל כך חכמים אבל ודאי כל ילדי התיכון מבינים אותם. שלושה מהם מנגנים בגיטרה, בס ותופים, בעוד איגי שר בסגנון גרוע בעליל. כלי הנגינה נשמעים כאילו ניגנו בהם רק במשך חודשיים. הם פשוט אוהבים וואה-ווה ופאז בדיוק כמו רוב להקות החובבנים האחרות. ואני סוג של אוהב את זה! אמנם הם מבאסים, והם יודעים את זה, אז הם זורקים את העובדה לפנים שלך ואומרים 'אז מה? אנחנו פשוט נהנים'. הם פולטים אנרגיה גולמית המזכירה את ההקלטות הבריטיות המוקדמות ביותר - כמו שני התקליטים הראשונים של הקינקס. הכיף מדבק, וזה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב הדברים שיוצאים בימינו.

המפיק ג'ון קייל, חבר לשעבר במחתרת הקטיפה, סחט מהם כל מה שהוא יכול, והוא עשה עבודה מצוינת. המקום היחיד שבו האלבום נופל, והוא נופל בחבטה מהדהדת הוא בשיר WE WILL FALL, שהוא תרגיל של עשר דקות לשעמום שהורס את הצד הראשון של התקליט. כל השאר תפור עליכם. וזכרו כמובן שהוא תקליט חזק, משעמם, חסר טעם, חסר דמיון, ילדותי, מגעיל...."

הקהל הרחב אכן נשאר אדיש. פרט לסצנה המקומית בדטרויט, שם זכו הסטוג'ס להערכה, התקליט צבר אבק על המדפים. המכירות היו כה נמוכות עד ש-ELEKTRA מיהרה למחוק אותו מהקטלוג שלה. אך אז קרה הקסם. עם הזמן, צץ קהל חדש, קהל שלא חיפש וירטואוזיות או פיוט, אלא כנות גולמית ואנרגיה מתפרצת. הפאנקיסטים הראשונים של אמצע שנות השבעים, מניו יורק ועד לונדון, גילו את התקליט הזה והפכו אותו לספר תפילה. סטיב ג'ונס מהסקס פיסטולס, למשל, העיד שלמד לנגן גיטרה כשניגן שוב ושוב יחד עם הריפים הפשוטים והממכרים של רון אשטון. כמעט כל נגן פאנק ראה בתקליט הזה אבן יסוד שאי אפשר לדלג עליה.

כיום, שירים כמו I WANNA BE YOUR DOG, NO FUN או 1969 הם המנוני רוק מוכרים ואהובים, שזכו לאינספור גרסאות כיסוי. התקליט שהיה כישלון צורב, הפך לאחד המשפיעים והחשובים בתולדות המוזיקה. אז בפעם הבאה שאתם מאזינים לו, עשו לעצמכם טובה: שימו ווליום. ואם השכנים יתחילו לדפוק על הקיר, תורידו ממש קצת. פחות מזה, יהיה פשע.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.