רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-5 באוקטובר (5.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט (שחוגג גם יום הולדת)

הציטוט היומי: "אלוהים, הסבל שעברנו כדי להצטלם לעטיפת התקליט השלישי שלנו - אלוהים! נסה לדמיין כיצד באתי לשכנע את שאר החברים בלהקה לכסות את עצמם בוזלין ואז לשכב כשצינור מים משפריץ עלינו" (פרדי מרקיורי, בשנת 1974 לכתב NME)

פצצה שלישית וטיפה שונה. ב-5 באוקטובר בשנת 1970 יצא תקליטה השלישי והאמיץ של להקת לד זפלין.

כשהתקליט השלישי של לד זפלין יצא במקור, הורמו גבות רבות. הקהל ראה בו אכזבה מוזיקלית, מכיוון שציפה לפצצת רוק וקיבל יצירה אקוסטית ברובה. חלק מהמבקרים טענו כי זפלין החליטה לחקות את קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. גיטריסט הלהקה, ג'ימי פייג', נפגע עמוקות מהביקורות השליליות והחליט לא להתראיין כדי לקדם את התקליט. הפגיעה הזו הייתה גם הסיבה לכך שעל עטיפת התקליט הרביעי של הלהקה כבר לא התנוסס שמה. פייג' החליט שהתקליט הרביעי יימכר על סמך המוזיקה בלבד. עם הזמן, התקליט השלישי הפך בעיני רבים לאחד הטובים ביותר של הלהקה, אם לא הטוב שבהם (והוא גם האהוב עליי מכל הקטלוג שלה).

אך ראשית, מעט רקע: שנת 1969 הייתה שנה משמעותית מאוד עבור לד זפלין. לוח ההופעות היה עמוס והתקליט השני, LED ZEPPELIN II, הפך להצלחה מסחררת. אך עם ההצלחה הגיעה גם תשישות. שנת 1970 נועדה להיות השנה שבה חברי הלהקה ינוחו וימלאו מצברים לקראת הפעילויות הבאות, ולכן הוחלט על חופשה. הסולן, רוברט פלאנט, בחר לבלות את חופשתו ב-WALES, במקום מבודד שבו נהגה משפחתו לנפוש כשהיה ילד.

הקוטג' המבודד הזה, שנקרא BRON-Y-AUR, היה נטול חשמל, והאפשרות היחידה ליצור בו מוזיקה הייתה באופן אקוסטי. פלאנט שכנע את ג'ימי פייג' וכמה אנשי צוות להצטרף אליו. מדורות הודלקו כדי לחמם את הנוכחים, ופייג' הסגפן העדיף לישון בחדר הקר ביותר במבנה. החופשה לא תוכננה במקור כזמן לכתיבת שירים, אך החוויה המבודדת הייתה מקור השראה אדיר, והשפעת המקום ניכרת היטב בכמה משירי התקליט.

לאחר שכמה מהשירים הולחנו בקוטג', הגיעו ארבעת חברי הלהקה למבנה בשם HEADLEY GRANGE בהאמפשיר. מי שהציעה להם לבדוק את המקום הייתה מזכירת הלהקה, קרול בראון, שראתה מודעה עליו במגזין נשים. המקום, ששימש במקור כ"בית עבודה" במאה ה-18, הפך בשנת 1970 פופולרי בקרב להקות כמקום לחזרות לקראת הקלטות. אחד מיתרונותיו היה ריחוקו משכנים, מה שאיפשר לנגן ללא הפרעה. המקום עצמו היה מוזנח וקר למדי, חולדות התרוצצו מסביב, ויש שטענו כי שורצות בו גם רוחות רפאים – נתון שריתק והקסים במיוחד את פייג'. זפלין שכרו את האולפן הנייד של הרולינג סטונס והקליטו באמצעותו שישה שירים לתקליט השלישי. שאר השירים הוקלטו באולפני OLYMPIC ו-ISLAND בלונדון.

העטיפה המיוחדת של התקליט כללה במקורה גלגל קרטון שהוצמד לעטיפה המרובעת. בעטיפה החיצונית נחתכו חורים, כך שסיבוב הגלגל הפנימי חשף דרכם תמונות שונות שהודפסו עליו. העיצוב נעשה על ידי אמן בשם ריצ'רד דרו, שכינה את עצמו ZACRON. תמונות הלהקה לעטיפה צולמו על ידי מרטין סלסברי, שקיבל עבור עבודתו 20 ליש"ט. ההשראה לרעיון הגלגל המסתובב הגיעה לפייג' מקטלוג גינון, שהשתמש בטכניקה דומה כדי להראות אילו סוגי אדמה או מינרלים מתאימים לצמח מסוים. העטיפה הייתה יקרה להפקה, ופייג' התאכזב מהעיצוב הסופי כשראה אותו לראשונה; הציורים נראו לו כמו חוברת קומיקס זולה. עם זאת, ההוצאה המקורית של עטיפת הגלגל היא כיום פריט אספנים מבוקש.

עותקים נדירים במיוחד הם אלה שעליהם חרוט על הוויניל עצמו הכיתוב DO WHAT THOU WILT בצד אחד, והכיתוב SO MOTE BE IT בצד השני. זהו משפט הלקוח ממשנתו של המיסטיקן אליסטר קראולי. פייג' היה תלמיד נלהב של קראולי, קנה באדיקות את ספריו וחיפש ללא הרף את העותקים הנדירים ביותר. בשנות השבעים, פייג' אף רכש את אחוזתו של קראולי, ששכנה על גדות אגם לוך נס בסקוטלנד.

להלן סקירה של שירי התקליט, לפי סדר הופעתם:

צד א':

השיר IMMIGRANT SONG – מילות השיר נכתבו על ידי פלאנט בהשראת הופעה שזפלין קיימו באיסלנד ב-22 ביוני 1970. הלהקה הוזמנה לשם כאורחת כבוד של הממשל האיסלנדי. פלאנט סיפר: "כשהופענו שם, לא הצלחתי להירדם בלילה מכיוון שהשמש זורחת 24 שעות ביממה. מחשבותיי נדדו לעולם הוויקינגים, לאוניות גדולות ולבטן של ג'ון בונהאם". כמה ימים לאחר ההופעה באיסלנד, השיר בוצע לראשונה בפסטיבל באת', עם מילים שהיו עדיין שונות מהגרסה המוקלטת. השיר מסופר מנקודת מבטם של ויקינגים החותרים מערבה מסקנדינביה בחיפוש אחר ארץ חדשה. נראה כי חברי הלהקה הרגישו באותה עת כוויקינגים בעצמם, במסעות ההופעות שהביאו אותם למקומות חדשים. אחד הביטויים בשיר, HAMMER OF THE GODS, הפך מאז לכינוי קבוע ללהקה. השיר יצא כתקליטון בארצות הברית בנובמבר 1970 והגיע שם למקום ה-16, אך לא יצא בבריטניה, בהתאם למדיניות הלהקה. "הם גם כך יקנו את התקליטים השלמים שלנו", הסביר מנהל הלהקה, פיטר גרנט.

השיר FRIENDS – פייג' הלחין את השיר בעת שישב במרפסת ביתו בברקשיר, סמוך לנהר התמזה. במקור הוא נקרא MY MY OH MY, ובפתיחתו ניתן לשמוע את קולו של פיטר גרנט. פייג' השתמש בשיר בגיטרה אקוסטית מדגם HARMONY SOVEREIGN H-1260, כשג'ון בונהאם מנגן על קונגס. זהו אחד השירים היחידים בקטלוג של זפלין הכולל כלי מיתר, בעיבוד נהדר של הבסיסט, ג'ון פול ג'ונס. השיר מסתיים בצליל סינתיסייזר ארוך המשנה את גובהו ומתחבר ישירות לשיר הבא. בשנת 1972, במהלך טיול להודו, הקליטו פייג' ופלאנט בבומביי גרסה שונה ומצוינת לשיר יחד עם התזמורת הסימפונית המקומית.

השיר CELEBRATION DAY – צליל הסינטיסייזר המקשר נועד לחפות על תקלה אולפנית, שנגרמה ממחיקה בשוגג של כמה תיבות תופים של בונהאם מתחילת השיר. הטכנאי האחראי לתקלה היה גלין ג'ונס.

השיר SINCE I'VE BEEN LOVING YOU – זהו אחד מקטעי הבלוז היפים והמצמררים ביותר שזפלין הקליטו אי פעם. גרסת התקליט הוקלטה באולפני ISLAND באופן חי, כלומר, כל חברי הלהקה ניגנו יחד. ג'ון פול ג'ונס מנגן את תפקידי הבס על אורגן האמונד, ובמהלך ההקלטה ניתן לשמוע את דוושת הבס החורקת של בונהאם (איך לא דאגו לשמן אותה? אבל היי, זה רק תורם לאותנטיות של הביצוע). ג'ימי פייג' ניגן בשיר על גיטרת FENDER TELECASTER. את הרעיון לשיר שאלו (או שמא גנבו) חברי הלהקה מקטע של להקת מובי גרייפ משנת 1968 בשם NEVER. גם לשיר הזה יש קשר לניו יורק: פייג' ביסס את הפתיחה על שיר שהקליטו היארדבירדס (לפני שהצטרף אליהם) ושמו NEW YORK CITY BLUES.

השיר OUT ON THE TILES – את צד א' חותם הקטע הזה. המתופף ג'ון בונהאם היה משתמש בביטוי הזה כשרצה לומר שהוא יוצא לשתות בפאבים. הוא קיבל קרדיט כתיבה על השיר, יחד עם פייג' ופלאנט. כשפייג' הסביר את אפקט הגיטרה בשיר למגזין GUITAR PLAYER בשנת 1977, הוא אמר: "זהו צליל שבא מהסביבה. הרעיון הוא ללכוד את המרחק שהצליל עובר מקצה אחד של החדר לקצהו האחר ולהכניס גם את זה. כל הדרך שבה אני רואה הקלטה היא ניסיון ללכוד את הסאונד החי של החדר ואת הרגש של הרגע, ולהעביר את זה לתקליט ככל האפשר".

התקליט כמובן ממשיך וכרגע נמשיך לדברים נוספים שקרו ב-5 באוקטובר בעולם הרוק.

האם זה תקליט בלוז אמיתי? האם זה גימיק? ב-5 באוקטובר בשנת 1968 יצא אלבום בלוז חשמלי שהדעות עליו חלוקות.

תנעלו מגפי גומי טובים כי אנחנו נכנסים עכשיו לתוך ביצה חשמלית טעונה מאד. לקראת שנת 1968 ידע אמן הבלוז האגדי מאדי ווטרס בעיקר שנים קשות. הפופולריות שלו ירדה וכך גם הדרישה למוזיקה שלו. הסיבה הייתה בעיקר כי חברת התקליטים בה היה חתום, CHESS RECORDS, לא טיפלה בקידום המוזיקה שלו כמו שצריך. הוא נדחק בהדרגה לאחור במשך כעשרים שנה עם אלבומים שבקושי נמכרו. מצבו הכלכלי היה אז רעוע מאד. חברי הרולינג סטונס סיפרו שכשהגיעו להקליט באמצע שנות השישים באולפני CHESS הם נדהמו לראות את אליל הבלוז שלהם כשהוא צובע את קירות האולפן.

כל זאת עד שבשנת 1968 צץ רעיון למפיק מארשל צ'ס, שהיה בנו של מייסד חברת התקליטים בה היה חתום ווטרס. מארשל צ'ס הקים שנה לפני כן תת-לייבל בתוך חברת צ'ס בשם CADET CONCEPT RECORDS. האלבום הראשון שיצא שם היה הסנונית הראשונה של הלהקה הפסיכדלית המוערכת ROTARY CONNECTION. הצלחת האלבום הדליקה נורת רעיון ענקית לצ'ס. הוא החליט לחבר בין הלהקה הזו למאדי ווטרס וביחד ליצור אלבום שהוא בלוז פסיכדלי עדכני. כך תיכנן צ'ס להחיות את הקריירה הדועכת של ווטרס תוך הבאת המוזיקה שלו לקהל הצעיר של התקופה.

המוזיקה השורשית של ווטרס קיבלה חיים חדשים בזכות הוספת אורגן וסקסופון וגם אפקטים של גיטרה כמו ווא-ווא ו-FUZZ. גיטריסטים כמו ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון היו החלוצים שהפיצו את בשורתם לעולם הרוק. זאת למרות שפרנק זאפה הכיר את אפקט הווא-ווא עוד קודם לכן והוא זה שהכיר אותו לקלפטון, כשהשניים נפגשו, בעת שהות להקת CREAM בניו יורק להקלטת האלבום DISRAELI GEARS.

השם של התקליט ELECTRIC MUD נוצר בעיקר בגלל השימוש הרב שהמילה ELECTRIC קיבלה בתקופה ההיא בקרב קהל היעד הפסיכדלי. במקור יצא התקליט בשתי גרסאות של עטיפה; הגירסה המוכרת יותר היא הרקע הלבן עם הכיתוב השחור. הגרסה הפחות מוכרת היא גרסת הנגטיב עם רקע שחור וכיתוב בלבן.

מבקרי הבלוז הטהור קטלו את האלבום בשל היותו רחוק משורשי הבלוז וקרוב לאזור הפסיכדלי. קחו למשל את הביקורת שפורסמה אז בעיתון סטאר לדג' מניו ג'רזי: "קשה לומר האם התקליט הזה נועד להיות בדיחה או ניסוי רציני. בכל מקרה, האלבום לוקה בחסר טעם, והוא אנדרטה מגוחכת לשקיעתו ונפילתו של מאדי ווטרס משלטונו (עם בי.בי קינג). האלבום שואף להכניס את מאדי ווטרס אל תוך סאונד הבלוז ההיפר-מוגבר והאופנתי כיום.

הבס מנגן דפוסים חוזרים ונשנים וחסרי דמיון. אפילו בסביבה חסרת הסימפטיה הזו, קולו של ווטרס הוא כלי בלוז משובח, אבל לשירה שלו בגרסאות המקוריות, חסרות הגימיק, של השירים האלה (רובן עיבודים מחדש לדברים שעשה קודם לכן) יש הרבה יותר עקיצה. נקודת השפל של האלבום מתרחשת כאשר מאדי ווטרס מתמודד עם LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER, שנכתב על ידי הרולינג סטונס ששאלו את שמם מאחד מאלבומיו המוקדמים. השיר הזה הוא ממש לא הקטע שלו בכלל.

והליווי שלו לא ממש עוזר. הם מציעים שחזור מחומם של קו הקצב בשיר SUNSHINE OF YOUR LOVE של CREAM, שנשמע הרבה יותר טוב בהקשר המקורי שלו. מאדי ווטרס, במשותף עם בו דידלי, ג'ון לי הוקר, האולין' וולף, ג'ימי ריד ודמויות בלוז חשמליות ארכיטיפיות אחרות, הגיע לשיאו היצירתי בשנות ה-50 ומתקשה ליצור התרגשות מאז. האלבום הזה לא עוזר כלל, כשם שהחוברת בת שמונה העמודים בתוך האלבום לא עוזרת לתדמיתו. זו ממש זנות מצדו!"

עם זאת, ההצלחה האמיתית של האלבום הגיעה מאנגליה, שם הוא נחשב בזמנו לצעד מהפכני. המוזיקה הבלוזית השורשית בשילוב אפקטים פסיכדליים היוותה השפעה אדירה על הרבה להקות אנגליות מהתקופה ההיא. ווטרס הקליט שנה לאחר מכן את אלבום ההמשך שנקרא AFTER THE RAIN. האלבום הזה המשיך את הקו המוזיקלי של ELECTRIC MUD.

התקליט ELECTRIC MUD גרם לגל של אלבומים דומים עם אמני בלוז ישנים שברצונם (או ברצון המפיקים שנפלו עליהם) להתחבב על הדור הצעיר של שוחרי הרוק. בשנת 1969 הוציא HOWLIN WOLF אלבום בשם THE HOWLIN WOLF ALBUM. עטיפתו דמתה מאד לעטיפה של ELECTRIC MUD. רקע לבן עם כיתוב בשחור. גם זה היה תקליט שנועד לקרב אמן בלוז ישן לקהל החדש. על עטיפת אלבומו של האוולין וולף נכתב כך: THIS IS HOWLIN WOLF'S ALBUM. HE DOESN'T LIKE IT. HE DIDN'T LIKE HIS ELECTRIC GUITAR AT FIRST EITHER. הכיתוב הזה ממחיש היטב את ההרגשה הפנימית של אמני הבלוז הטהורים, כשהם נדרשים להקליט אלבום שהוא על טהרת הרוק. מה שבטוח, ELECTRIC MUD גרם למאדי ווטרס לצאת מביצת השיכחה היישר אל הביצה החשמלית...

תקליטון ראשון ועתיר אהבה! ב-5 באוקטובר בשנת 1962 יצא התקליטון הראשון של הביטלס, עם השירים LOVE ME DO ו- PS I LOVE YOU.

תקליטון זה הסתובב במהירות ארבעים וחמישה סיבובים בדקה והציג לעולם הפופ שיר קליט עם חריזה בנאלית למדי. בריאן אפשטיין, מנהל הלהקה, ביקש מטוני בארו לכתוב לעיתונים מאמר לקידום הסינגל. כך הוא כתב: "אם נאשוויל היא עיר הזהב האמריקנית בתחום הקאנטרי, אז ליברפול היא אותו הדבר לאנגליה בתחום הקצב. והלהקה הבולטת שבה היא הביטלס, שעם שירה החדש אי אפשר להגיד שהיא העתק של האחים אברלי או הצלליות. 'הי סבתא, שמעת על הביטלס?' 'ברור ששמעתי. סבא שלך נהג לפזר עליהן אבקה כדי למנוע את כניסתן לבית'. 'לא, סבתא. ביטלס עם האות A!'. 'לא מעוניינת לשמוע יותר על החרקים שגורמים לי חלחלה. החרקים השחורים, הגדולים והמרושעים'. 'אבל הם לא שחורים, סבתא. הם לבנים והם בריטיים".

זה היה הסינגל הראשון של הביטלס לבני הנעורים והדי הכעס על פיטוריו של המתופף הקודם, פיט בסט, נמוגו מול ההישג החדש והמרשים וצליל המפוחית המיוחד של ג'ון לנון. בשיר, שכתב פול מקרטני ארבע שנים קודם לכן, שר הגיבור לאהובת לבו שנראה כי אינה מאוהבת בו בחזרה. הוא מבטיח לה שינהג בכנות שלמה בקשר ביניהם ובאמצע השיר מסגיר שהוא רוצה בעצם 'מישהי לאהוב, מישהי חדשה. מישהי לאהוב, מישהי כמוך'.

בצדו השני של הסינגל הופיע השיר "דרך אגב, אני אוהב אותך". בוב וולר, שהיה שדרן קבוע אז במועדון הקאברן: "הזמרת פגי לי הוציאה לפני כן שיר בשם 'דרך אגב, אני אוהבת אותך' וכנראה שהביטלס לא הכירו אותו. לכן התעקשתי שהשיר השני יהיה זה שיוביל את הסינגל, כדי למנוע בלבול מצד הקהל".

בהתחלה התקשה הסינגל לפלס את דרכו לתחנות הרדיו. תוכניות פופ היו מועטות וכל חברות התקליטים נלחמו על השמעת שיריהן. שידורי הרדיו של ה-BBC, שרבים באנגליה האזינו להם, העבירו מדי שבוע מצעד פזמונים ורון ריצ'רדס ידע כי הסינגל של הביטלס יצליח רק אם יושמע שם. הוא ניגש לחברו רון בלצ'ייר, שעבד שם, וביקש ממנו להשחיל את השיר לרשימת ההשמעה. בלצ'ייר הקשיב לשיר ואמר שלדעתו הביטלס נשמעים חובבניים מדי. גם שדרנים אחרים סברו כך.

אבל עותקים רבים מהסינגל נמכרו בליברפול והוא הגיע למקום ה-17 במצעד המכירות הבריטי. הסתובבה שמועה שאפשטיין רכש, כמנהל בכיר בחנות תקליטים מובילה בליברפול, 10,000 עותקים כדי להגביר את קצב המכירות. אפשטיין שלל את העניין בספרו אבל טוני בראמוול גילה אחרת: "הייתי בחנות ברגע בו הגיע המשלוח, בתחילת אוקטובר. נדהמתי לראות את הסבלים פורקים קרטון אחרי קרטון עם 10,000 עותקים מהסינגל החדש. בריאן הרגיע אותי ואמר שהם ייחטפו במהירות. הבדיחה היתה שאמו קוויני קנתה את כל העותקים והחביאה אותם היטב בביתה".

אמנם עדיין לא היה בסינגל הזה את הניצוץ לפריצת הביטלמאניה, אך מאז הוא נחשב לאבן דרך חשובה ביותר בסיפור הביטלס.

פינת "יום בחיי חיפושית" - ובכן, אנחנו ב-5 באוקטובר ובואו נראה מה עוד קרה לארבעת המופלאים, החל מהופעות אפופות עשן במועדונים מפוקפקים, דרך יציאת תקליטון הבכורה שהצית את אש המהפכה, ועד לעבודת אולפן מורכבת בתקופה שבה הלהקה כבר החלה להראות סימני התפרקות.

1960: ריח של בירה ורוק'נ'רול בהמבורג

סיפורנו מתחיל בהמבורג, גרמניה, העיר שחישלה את הביטלס והפכה אותם מלהקת נערים חובבנית למכונת הופעות משומנת. ב-5 באוקטובר 1960, הלהקה עלתה לבמה במועדון הקייזרקלר הידוע לשמצה, במסגרת הסבב השני שלהם בעיר. המקום היה אפלולי, הקהל היה קשוח, והלהקה נדרשה לנגן שעות על גבי שעות מדי לילה. התנאים היו רחוקים מלהיות מפנקים, אבל התקופה הזו הייתה בית הספר הטוב ביותר שהם יכלו לבקש. כאן, לצד להקות מתחרות כמו RORY STORM AND THE HURRICANES (שבה תיפף רינגו סטאר באותה עת), הם למדו איך לשלהב קהל, איך להחזיק במה ואיך לנגן רוק גולמי וחסר פשרות.

1962: היום שבו הכל התחיל (בערך)

קפיצה קדימה בזמן, והתמונה משתנה לחלוטין. ב-5 באוקטובר 1962, יצא סוף סוף לחנויות התקליטים בבריטניה תקליטון הבכורה של הביטלס, LOVE ME DO. זה היה הרגע שבו החלום הגדול החל לקרום עור וגידים. אך בעוד התקליטון החל את דרכו במצעדים (והגיע בשיאו למקום ה-17 המכובד), הלהקה עצמה הייתה רחוקה מאור הזרקורים של לונדון. הם הופיעו באותו ערב באולם הנשפים של הקואופרטיב הול בנוניטון, וורוויקשייר, כחלק ממופע שכלל מספר אמנים.

בראש המופע עמדה להקת הבית, באדי בריטיין ויורשי העצר, ולצידם הופיעו הזמרת המקומית טניה דיי עם להקת הערפדים, ולהקת THE MIGHTY AVENGERS. טוני קאמבל מלהקת ה-MIGHTY AVENGERS זוכר היטב את אותו הערב: "אני זוכר את הערב שעבדנו שם בתור להקת חימום", סיפר טוני קאמבל מה- MIGHTY AVENGERS. "הלהקה העיקרית הגיעה בטנדר חום מסוג בדפורד דורמוביל שחנתה בחוץ. נכנסנו עם הציוד שלנו כדי למצוא ג'אם סשן שמתקיים עם רינגו ובארני פיקוק בתופים, לנון ובאדי בריטיין בגיטרות עם פיט מיסט בבס. ג'ורג' האריסון היה למעלה בחדר ההלבשה. שאלתי את פיט מיסט מאוחר יותר מי הלהקה, והוא אמר שאלו הביטלס. אמרתי 'מי?', ופיט אמר לי שהם עבדו איתם במועדון סטאר קלאב בהמבורג, ושהם להקת הרית'ם אנד בלוז הכי גדולה שהוא ראה. זו הייתה מחמאה שהגיעה מפיט כי הוא היה מקצועי בעצמו כבר הרבה זמן, וניגן באחת הלהקות הטובות ביותר שהכרתי באותה תקופה, באדי בריטן ויורשי העצר. זה היה עידן להקת הצלליות, ורוב הלהקות התאימו את עצמן לסגנון הזה. הביטלס היו שונים, מרגשים, רועשים וגולמיים, עם קולות והרמוניות נהדרות, וגם נראו טוב. היו להם חליפות בצבע כהה שאני זוכר, אבל זה היה לפני 'התספורות'... הם היו כל כך מקצועיים וכבר אז ידעו להשתחוות בפני קהל, דבר מאוד זר לרובנו. למדנו הרבה יותר מאוחר את הערך של חזרות והצגה. אבי המנוח תמיד אמר שלמחרת בבוקר התלהבתי מלהקה בשם טיפשי ושהייתי שם כסף על היותה גדולה. לא הבנתי עד כמה גדולה היא".

1963: כיבוש סקוטלנד

שנה אחת בלבד חלפה, והעולם כבר היה מקום אחר לגמרי עבור הביטלס. הביטלמאניה השתוללה בכל רחבי בריטניה. ב-5 באוקטובר 1963, הלהקה הופיעה באולם הקונצרטים של גלזגו, סקוטלנד, במה שהייתה הופעתם היחידה אי פעם במקום זה. הצרחות היו מחרישות אוזניים, הקהל היה בטירוף, והלהקה, שהייתה כבר מנוסה בהתמודדות עם היסטריה המונית, סיפקה הופעה אנרגטית וסוחפת.

1968: מתחים באולפן ההקלטות

נקפוץ חמש שנים קדימה. הביטלס כבר לא היו אותה להקה תמימה ומלוכדת. בערב של ה-5 באוקטובר 1968, הם נכנסו לאולפני טריידנט בלונדון כדי לעבוד על "האלבום הלבן". בין שש בערב לאחת בלילה, הם התרכזו בתוספות ומיקסים לשני שירים: MARTHA MY DEAR של פול, שיר מקסים שנכתב על כלבת הרועים האהובה שלו, ושיר נוסף של ג'ורג', SAVOY TRUFFLE, שנכתב בהשראת אהבתו של חברו הטוב אריק קלפטון לשוקולד. העבודה באולפן בתקופה זו הייתה מתוחה, והחברים בלהקה נהגו לעבוד יותר ויותר בנפרד, מה שרמז על הסדקים שהחלו להיווצר.

1969: זעקת הגמילה של ג'ון

שנה לאחר מכן, והסדקים כבר הפכו לבקעים. ג'ון לנון הגיע לבדו לאולפני EMI באבי רואד כדי לעבוד על המיקס הסופי לשירו החדש והמטלטל, COLD TURKEY. השיר, שהיה תיעוד גרפי וצורם של תהליך הגמילה מהרואין שעברו הוא ויוקו אונו, היה חומר קשה ואישי מדי עבור הביטלס. לאחר שהשיר הוצע כסינגל פוטנציאלי ללהקה ונדחה, החליט ג'ון להוציא אותו תחת השם PLASTIC ONO BAND, במהלך שסימן עוד יותר את דרכו הנפרדת.

1970: רינגו הולך לקאנטרי

בזמן שהביטלס כבר היו היסטוריה, רינגו סטאר לא בזבז זמן. ב-5 באוקטובר 1970 יצא בארצות הברית הסינגל שלו, BEAUCOUPS OF BLUES, עם השיר COOCHY COOCHY כבי-סייד. התקליט כולו היה מחווה למוזיקת הקאנטרי שרינגו כל כך אהב, והוקלט בנאשוויל, טנסי, תוך יומיים בלבד עם נגני האולפן הטובים ביותר בעיר.

1971: ג'ורג' נלחם בפיראטים

ג'ורג' האריסון היה עסוק במשימה חשובה לא פחות. לאחר ההצלחה המסחררת של המופע ההיסטורי למען בנגלדש, החלו לצוץ בשוק תקליטים פיראטיים (בוטלגים) של ההופעה, שהכניסו כסף לכיסם של זייפנים במקום להגיע לילדים הרעבים. ב-5 באוקטובר 1971, ג'ורג' יצא למתקפה. הוא פרסם הודעה לתקשורת שבה הודיע כי חברת אפל תוציא את התקליט המשולש והרשמי של המופע כבר בחודש הבא, חודש לפני המועד המתוכנן, כדי להילחם בתופעה. בחנויות התקליטים נתלו כרזות עם הסיסמה הפשוטה והנוקבת: "תצילו ילדים רעבים. אל תקנו בוטלג".

1974: האחים מקרטני משתפים פעולה

הקשר המשפחתי תמיד היה חזק אצל פול מקרטני. ב-5 באוקטובר 1974, יצא תקליט הסולו של אחיו, מייק, שהיה מוכר יותר תחת שם הבמה מייק מגיר. פול לא רק הפיק את התקליט, אלא גם הביא את כל חברי להקתו המצליחה, כנפיים, כדי שישמשו כלהקת הליווי של אחיו.

1984: פול, ג'ון ודייויד גילמור

הגענו לשנות השמונים, והמורשת של הביטלס ממשיכה להדהד. ב-5 באוקטובר 1984, יצא בארצות הברית הסינגל החדש של פול מקרטני, NO MORE LONELY NIGHTS. השיר כלל סולו גיטרה בלתי נשכח של לא אחר מאשר דייויד גילמור, הגיטריסט והקול של להקת פינק פלויד, שיתוף פעולה שריגש מיליוני מעריצים. באותו יום ממש, באופן סמלי ומצמרר, יצא גם תקליטון לזכרו של ג'ון לנון המנוח, עם השיר EVERY MAN HAS A WOMAN WHO LOVES HIM.

ב-5 באוקטובר בשנת 1987 יצא התקליט TUNNEL OF LOVE, של ברוס ספרינגסטין. למי שציפה ל"נולד בארה"ב חלק 2", נכונה הפתעה.

ספרינגסטין התחתן, לראשונה, שנתיים קודם לכן, אבל יש מעט סימנים של אושר ביתי בשירים של תקליט זה, שתאריך השחרור שלו מופיע לעתים קרובות כ-9 באוקטובר, אבל קטעי חדשות מהזמן ההוא מראים שה-5 באוקטובר הוא הנכון.

נישואים לא שינו את הגישה של ספרינגסטין לכתיבת שירים: במקום לכתוב על עצמו, הוא השתמש בדמויות כדי לספר את סיפוריו ורבות מהן נאבקות במערכות היחסים שלהן. האלבום הגיע למקום הראשון במקומות רבים, כולל ארה"ב ובריטניה, אבל מבחינת מכירות או התפעלות, הוא לא התקרב לקודמו.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "אז, ברוס ספרינגסטין פגש בחורה, התאהב, התחתן והכין אלבום שירים על מפגש עם בחורה, התאהבות ונישואין. ואם אתה חושב שזה כל כך חתוך ומיובש, אתה לא מכיר את ספרינגסטין. רחוק מלהיות סדרה של מזמורים לביתיות נעימה, מנהרת האהבה היא אוסף מעורער ומטריד של מבטים נוקשים על סכנות המחויבות. לפני עשור ומשהו, ספרינגסטין רכש מוניטין של רומנטיזציה לנושא שלו; באלבום הזה הוא אפילו לא עושה רומנטיקה לרומנטיקה.

התקליט הוא בדיוק המהלך הנכון עבור אמן שהצלחתו העצומה אישרה בצורה מפוארת את הפוטנציאל של הרוק'נ'רול האיצטדיוני אך גבתה מחיר מהזמר. התקליט הקודם מכר 12 מיליון עותקים בעיקר בגלל שזה היה הסוג הטוב ביותר של תקליט רוק'נ'רול מהורהר, קשוח, מיינסטרים - אבל גם בגלל שהוא פורש לא נכון והופשט יתר על המידה על ידי מאזינים שחיפשו סיסמאות ולא רעיונות. כשספרינגסטין יצא לדרך כדי לתמוך באלבום ההוא, הצליל שלו גדל, המחוות שלו גדולות יותר, הקהל שלו גדול יותר. הסט של חמישה תקליטי הופעה, שבא בעקבות אותו סיבוב הופעות, היה דרך מתאימה לסכם את ברוס ספרינגסטין, הבוס, אייקון הרוק האמריקאי.

אבל לאן הולכים משם? הניסיון לעלות עם אוסף נוסף של המנוני רוק היה מטופש מבחינה אמנותית; מצד שני, להגיב כמו שספרינגסטין הגיב לאחר ההצלחה פורצת הדרך של 'הנהר', ב-1980, עם תקליט תוצרת בית כל כך חריף כמו נברסקה - היה הופך מחווה מלאת השראה לנוסחה. אז מנהרת האהבה צועדת בדרך ביניים. האלבום מסודר בצורה האינטליגנטית ביותר שספרינגסטין עשה.

זהו אלבום פופ מגוון, בקנה מידה צנוע, בעל צליל מודרני; זו יצירה פחות שאפתנית מהקודמת אבל הסאונד הפשוט יותר שלה מתאים באופן מושלם לסיפורים האינטימיים יותר שספרינגסטין מספר. למרות שלעתים קרובות אפשר היה לשמוע את הזיעה בתקליטים הקודמים שלו, התקליט הזה הגיע במהירות מפתיעה ומרגיש לא מתאמץ ואלגנטי. באופן מכריע, זה מבטל את תהליך יצירת האלבומים המפרך של ספרינגסטין.

אבל אנרגיה ולא אלגנטיות היא מה שנמכר בתקליט הקודם. מנהרת האהבה המוקטנת היא אפוא הצעה מסחרית אופיינית יותר. השירים הם מהסוג שרבים מהאוהדים, בסיבובים האחרונים שלו, דיברו עליהם. מאזינים שפונים לספרינגסטין בשביל מחוות גדולות ורוק שואג ברדיו עלולים בהחלט להתבלבל או אפילו להתעצבן מהמיניאטורות היותר קודרות הללו.

בתחילה, התקליט נשמע לא רק צנוע אלא גם שובב, מסוחרר וקל משקל. ספרינגסטין מאוהב עד מעל הראש, משוכנע שהשמש תזרח כל עוד תהיה לו את האישה הנכונה לצידו. שלושת השירים הראשונים הם התחלה קלילה, רומנטית, מקסימה, ואז הכל מתרסק.

מנקודה זו ואילך, הזמנים קשים. מערכות היחסים מתפוררות כשהאמון מפנה מקום לבגידה והאשמה. בשיר הנושא, ספרינגסטין משמיע פחד שעומד בבסיס האלבום כולו: 'קל לשני אנשים לאבד אחד את השני במנהרת האהבה הזו'. זה אלבום על בדידות ובדידות בעיצומו של מה שהבטיח להיות אושר. רגע מרכזי מגיע כאשר הזמר מפסיק לחקור את אהובתו ופונה אל עצמו: 'אני רוצה לדעת אם זו את שאני לא סומך עליה / כי אני בטוח שאני לא סומך על עצמי'. זה אלבום שבו אפשר לשמוע את החינוך הקתולי של ספרינגסטין: שוב ושוב אוהבים מתפללים לגאולה, הרומנטיקה מתוארת כביטוי של חסדו של אלוהים, והאהבה מביאה איתה ספק ואשמה. ספרינגסטין כותב על ההבטחות שאנשים מבטיחים זה לזה ועל הדרך שבה הם מתנערים מההבטחות הללו, על החלומות הרומנטיים שחונכנו עליהם ועל השדים הפנימיים שחונקים את החלומות האלו. שדה הקרב עבר מהרחובות אל הסדינים, אך הקרב לא השתנה באופן משמעותי.

בשיר האחרון בתקליט, ספרינגסטין מאשר בשקט את תהילת ההתמדה. בשיר, הזמר נוסע בכביש מהיר ובודד וחושב על הבחורה שלו, מפחד לאבד אותה ולהתמודד עם כל חוסר הוודאות שצצה לאורך האלבום. לבסוף, הוא מושך בכתפיו את הספקות ומבקש: 'אז תחזיקי אותי קרוב, מותק, תגידי שאת לנצח שלי / ותגידי לי שאת תהיי האהבה האחת שלי'. זו חזרה חלקית לנאיביות הנוגעת ללב של שלושת השירים הראשונים של האלבום, אבל בשלב הזה, זה נשמע כמו נאיביות מכוונת.

יש פה מסע לא בטוח בכביש מהיר מסוכן וחשוך. האלבום לא גורם לזה להישמע כמו טיול קל - אבל אז, עבר זמן רב מאז שברוס ספרינגסטין כתב על נסיעות חינם מכל סוג שהוא. אחד מפלאי מנהרת האהבה הוא שבסופו של דבר הוא משכנע אותנו שהנסיעה המסתורית עשויה להיות שווה את המחיר".

ב"מנהרת האהבה" של ברוס ספרינגסטין הוא בוחן ומוצא בעיקר שטח קשה לעיכול. "זה צריך להיות קל, צריך להיות פשוט מספיק", הוא כותב בשיר הנושא, "גבר פוגש אישה והם מתאהבים". אבל זה לא קל.

בשיר CAUTIOUS MAN אנו מגלים את ביל הורטון, "איש כביש" ש"כאשר משהו תפס את עינו הוא היה מודד את צרכיו, ואז בזהירות רבה היה ממשיך", במקרה זה, לחיזור ונישואין מפתיעים. אבל ביל הוא הגבר המודרני חסר הביטחון הקלאסי - על ידו הימנית מקועקעת המילה "אהבה", על ידו השמאלית "פחד" (טוויסט נחמד שם) - והוא עובר כמה שינויים רגשיים בגלל מחויבותו. לילה אחד, חסר מנוחה, ביל פונה לכביש המהיר, שתמיד ייצג חופש ואפשרות, אבל "כשהגיע לשם הוא לא מצא דבר מלבד כביש". אז הוא חוזר הביתה לאשתו הישנה ומסיר את השיער מפניה "כשהירח זרח על עורה הלבן כל כך, ממלא את חדרם ביופי אורו הנופל של אלוהים". אז הבית הוא המקום שבו אתם תולים את הכובע שלכם, כפי שנאמר בעולם הרוק, אבל ספרינגסטין טוען כאן שהבית הוא המקום שבו נמצא הלב, גם אם זה לא תמיד לב שמח או בית שמח. אהבה יכולה להיות הגואל, אבל באותה מידה היא יכולה להיות גם הורסת חלומות .

לדוגמה, בקטע אחר ג'ייני נכנסת להריון, ובובי פורש מהקשר, ומשאיר אותה עם תינוק ושאיפות מנופצות. לאחר שחשבה על רצח תינוקות, ג'ייני מושיטה יד לשידה, לוקחת את טבעת האירוסין הישנה שלה: "הוציאה את שמלת הכלה שלה, קשרה את הטבעת באבנט שלה, הלכה ישר לבעל חנות העבוט ויצאה עם קצת כסף". סוף הסיפור, תחילתו של המשך החיים. סוג של שיר אהבה מנופץ. בשיר BRILLIANT DISGUISE הגיבור תוהה האם בת זוגו בוגדת בו ואז מפנה את חששותיו ותחושת חוסר ההתאמה שלו כלפי עצמו: "אני רוצה לדעת אם זו את שאני לא בוטח בה; כי אני לגמרי לא בוטח בעצמי". ספרינגסטין מנגן בעצמו ברוב הכלים באמצעות מולטי-טרקינג, ובעוד שהדגש הוא על גיטרה אקוסטית, הוא גם מצליח היטב בבס, אורגן וסינטיסייזר. בכמה קטעים אחרים, דני פדריצ'י תורם מעט אורגן ופאטי סיאלפה (אשתו לעתיד וזמר ליווי בהווה) מעט קולות רקע עמוקים. קלרנס קלמונס לא מנגן בסקסופון ותורם רק קול רקע אחד. הכי קרוב שאנחנו מגיעים לשיר של E STREET הוא קטע הנושא.

כן, ספרינגסטין לא מציע תשובות. וזה אלבום שלא רק שווה להאזין לו, אלא שווה לחשוב עליו.

כשבריאן פרי הוריד את האיפור. ב-5 באוקטובר בשנת 1973 יצא תקליט הסולו הראשון של מנהיג להקת רוקסי מיוזיק, הזמר בריאן פרי. שם התקליט הוא THESE FOOLISH THINGS והוא הורכב מגרסאות כיסוי.

שנת 1973 הייתה שנה מסחררת בעולם המוזיקה. הגלאם-רוק היה בשיאו, עם נצנצים, פלטפורמות וגישה תיאטרלית שסחפה את המצעדים. ובמרכז הסערה הזו עמדה להקת רוקסי מיוזיק, ובראשה סולן כריזמטי ומעוצב לעילא בשם בריאן פרי. הלהקה כבר הספיקה לשחרר שני תקליטים ששינו את כל מה שחשבנו על רוק, עם סאונד אוונגרדי, ניסיוני ומתוחכם. הקהל והמבקרים היו מהופנטים. לכן, כשהתפשטה השמועה שפרי, המנהיג והפנים של הלהקה, מתכוון להוציא תקליט סולו, כולם הרימו גבה. האם זה הסוף של רוקסי מיוזיק? מה הוא מתכנן?

התשובה הגיעה ב-5 באוקטובר 1973, והפתיעה את כולם. ביום הזה יצא לחנויות התקליטים תקליט הסולו הראשון של פרי, שנשא את השם THESE FOOLISH THINGS. אבל זה לא היה תקליט עם חומרים מקוריים חדשים. במקום זאת, פרי בחר לעשות משהו נועז בהרבה: הוא הקליט תקליט שלם של גרסאות כיסוי לשירים של אמנים אחרים, השירים שהוא גדל עליהם, שהעריץ, ושעיצבו אותו כאמן.

פרי עצמו, באלגנטיות האופיינית לו, הסביר את המהלך הייחודי. "ויתרתי על הניסיון לרצות את כל האנשים כל הזמן", אמר בראיונות לתקשורת. "חלק יאהבו את זה מסיבה אחת, חלק מסיבה אחרת. ויש כאלה שכנראה לא יאהבו את זה מהסיבות הלא נכונות. אני רק מקווה שהנקודה הכללית של התקליט תובן, וזה ערך השעשוע שלו". במילים אחרות, פרי פשוט רצה לעשות כיף, ולהזמין את המאזינים למסיבה הפרטית שלו.

באופן מעניין, וצירוף מקרים קוסמי של ממש, פרי לא היה אליל הגלאם-רוק היחיד שהחליט לחזור למקורות באותה שנה בדיוק. גם דיוויד בואי עשה מהלך דומה עם התקליט שלו, PIN UPS, שהיה גם הוא אוסף של גרסאות כיסוי לשירי להקות בריטיות משנות השישים. אך בעוד שבואי התמקד במחווה לסצנת המוד הלונדונית של נעוריו, פרי לקח את הרעיון למקום אחר לגמרי. הוא פרש רשת רחבה ואקלקטית, ושלף ממנה פנינים של בוב דילן, הביטלס, הרולינג סטונס ואפילו קלאסיקות מתוקות מקטלוג חברת התקליטים מוטאון.

כדי להגשים את החזון שלו, התמקם פרי באולפני AIR המפורסמים בלונדון, והרכיב סביבו נבחרת חלומות של נגנים. מצד אחד, הוא גייס חברים מלהקתו רוקסי מיוזיק, כמו המתופף העוצמתי פול תומפסון והבסיסט ג'ון פורטר, כדי לשמור על בסיס רוקי מוצק. מצד שני, הוא צירף את הגיטריסט האדיר כריס ספדינג ואת המעבדת המוזיקלית המוכשרת אן אודל, שהייתה אחראית על עיבודי כלי המיתר והנשיפה. השילוב הזה יצר צליל חדש ומרהיב: הפקה עשירה, מלוטשת ואווירתית, שהייתה שונה לחלוטין מהסאונד הגולמי והמחוספס של שני התקליטים הראשונים של רוקסי מיוזיק.

הגישה של פרי באולפן הייתה קפדנית. הוא לא סתם "כיסה" שירים, הוא פירק אותם לגורמים והרכיב אותם מחדש בדמותו ובצלמו. הוא לקח כל שיר והלביש אותו בחליפה חדשה, מהודרת ומסוגננת, שתתאים לפרסונה המגניבה והסופר-מתוחכמת שלו. כך, למשל, המנון הפולק הזועם של בוב דילן, A HARD RAIN'S A-GONNA FALL, הפך תחת ידיו ליצירה דרמטית, כמעט תיאטרלית, עם פסנתר דומיננטי ועיבודים סימפוניים סוחפים. שיר הפופ המתוק והבכייני IT'S MY PARTY של לסלי גור, הפך לקינת גלאם-רוק נוגעת ללב, מלאת פאתוס ויופי.

הבחירות האקלקטיות חשפו את המגוון העצום של ההשפעות על פרי, ואת יכולתו המופלאה לנוע בחופשיות בין סגנונות כמו בלוז, סול, ג'אז ורוק. הוא הוכיח שהוא לא רק כותב שירים מבריק, אלא גם פרשן מוזיקלי יוצא דופן, שיודע לקחת שיר מוכר ולהפוך אותו לשלו לחלוטין.

אפילו עטיפת התקליט סימלה את המהפך. במקום הבחור הצבעוני, המאופר והמוחצן שהכרנו מעטיפות התקליטים של רוקסי מיוזיק, ניצב על העטיפה בריאן פרי אחר. לבוש בחליפת טוקסידו לבנה, ללא איפור, ללא מסכות, הוא מיישיר מבט ישיר וחודר אל המצלמה, כאילו מזמין אותנו פנימה, אל תוך עולמו האישי, אל ספריית התקליטים הפרטית שלו. התקליט הזה לא רק שהגדיר את קריירת הסולו המצליחה שלו, הוא גם הציג לעולם את בריאן פרי האמיתי: האוצר המוזיקלי, האיש בעל הטעם המשובח, שהפך את הנוסטלגיה לאמנות.

אהבה קטנה ומשוגעת שנולדה באמבטיה. ב-5 באוקטובר בשנת 1979 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת קווין ושמו CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE.

את השיר הזה, שהינו קריצה אל הרוק'נ'רול הישן והטוב, כתב פרדי מרקיורי בזמן שעסק בגרמניה עם להקתו, באמצע אותה שנה, ברצף ההקלטות הראשון לתקליט THE GAME.

פרדי מרקיורי, הסולן הכריזמטי, נחת בעיר יחד עם המנהל הטכני הצמוד והמסור של הלהקה, פיטר "ראטי" היינס. היום שלהם היה סיוט לוגיסטי לא קטן, שכלל עיכובים ממושכים בגלל שביתה פתאומית בשדה התעופה הית'רו שבלונדון. עייפים ומותשים, הם סוף סוף הגיעו לסוויטה שלהם במלון הילטון המפואר, וכל מה שפרדי רצה היה להתקלח ולצנן את הראש לפני הירידה לאולפן.

אבל אז, בתוך חדר האמבטיה המהביל, כשהקצף והמים החמים מקיפים אותו, זה היכה בו. לא סתם רעיון, אלא מנגינה שלמה שהתפרצה לו בראש. הוא לא היסס לרגע וצעק בכל כוחו: "ראטי! בוא לפה מהר ותביא לי גיטרה!". פרדי מעולם לא היה גיטריסט דגול, ולמען האמת, בקושי ידע לנגן כמה אקורדים בסיסיים. אבל באותו רגע, בתוך האמבטיה, זה כל מה שהוא היה צריך. תוך דקות ספורות, לא יותר מעשר, השיר כולו היה כתוב ומוכן. השניים, נרגשים מההברקה הפתאומית, טסו במהירות לאולפני מיוזיקלנד, שם כבר המתינו להם הבסיסט ג'ון דיקון והמתופף רוג'ר טיילור, יחד עם טכנאי ההקלטות הגאון ריינהולד מאק. היחיד שעדיין לא נכח במקום היה הגיטריסט בריאן מאי, שהיה עסוק בסידורים אחרים.

פרדי היה חדור מטרה ונחוש להקליט את השיר באותו הרגע. "מהר, בואו נקליט את זה לפני שבריאן יגיע ויעכב את כל התהליך עם הפרפקציוניזם שלו!", הוא דחק בחברים. מאק לחץ על כפתור ההקלטה, והקסם החל. בפחות משעה, ערוץ הבסיס של השיר – תופים, בס וגיטרת קצב שניגן פרדי בעצמו – היה מונח על הסרט המגנטי.

זמן קצר לאחר מכן נכנס בריאן מאי לאולפן, ונדהם לגלות שהחברים שלו הכינו לו הפתעה בדמות שיר כמעט מוכן. הוא הבין מיד שהסאונד המיוחד דורש גישה אחרת. במקום גיטרת ה-RED SPECIAL המפורסמת שלו, אותה בנה בעצמו עם אביו, הוא לקח לידיו גיטרת פנדר טלקאסטר ישנה שהייתה שייכת לרוג'ר טיילור, כדי לקבל צליל רוקבילי אותנטי של שנות החמישים. התוצאה הייתה סולו הגיטרה הקצר, החד והבלתי נשכח שחתם את היצירה. השיר, עם צליל שונה כל כך מכל מה שקווין עשו עד אז, הפך באופן מיידי לאהוב במיוחד על המעריצים, ונותר כזה עד היום. במצעד הבריטי הוא זינק היישר למקום השני.

רבים סבורים כי כשפרדי כתב את השיר, דמותו של מלך הרוק'נ'רול, אלביס פרסלי, ריחפה לנגד עיניו. פרדי עצמו התייחס לכך: "אני אוהב לחשוב שאני כותב שירים בהרבה דרכים, תלוי במצב הרוח שלי. את CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE כתבתי באמבטיה תוך חמש או עשר דקות. באולפן ניגנתי אותו בגיטרה, כלי שאני בקושי יודע לנגן עליו. אבל זה דווקא היה מצוין, כי הייתי מוגבל למספר מצומצם של אקורדים שידעתי. זו משמעת טובה, כי היא מכריחה אותך לעבוד במסגרת פשוטה. אם הייתי יודע יותר מדי אקורדים, יש סיכוי שהייתי הורס את כל השיר. לא ניסיתי להיות גיבור גיטרה".

הוא הוסיף: "זה עבד נהדר כי זה השאיר לבריאן את כל המקום למלא את השיר בליוויים שלו ובסולו הנהדר. הקול שלי באמת נשמע קצת כמו של אלביס בשיר הזה. זה לא היה מכוון, כמובן, זה צירוף מקרים טהור. אתה פשוט שר קצת נמוך, וזה מיד מתקרב לסגנון של אלביס, במיוחד בשיר כזה בסגנון שנות ה-50. לא אכפת לי לספר לכם שהחברה שלי דאז הייתה בטוחה שזה שיר כיסוי, אבל היא טעתה לחלוטין".

אך ההצלחה הגדולה באמת חיכתה מעבר לאוקיינוס. התקליטון הקטן והצנוע הזה חצה את האוקיינוס האטלנטי, טיפס בהתמדה במעלה מצעד הבילבורד האמריקאי, ובפברואר 1980 עשה את הלא ייאמן: הוא הגיע למקום הראשון. זה היה התקליטון הראשון אי פעם של קווין שכבש את פסגת המצעד בארצות הברית, והוא פתח עבורם דלתות חדשות והפך אותם לכוכבי על גם במעצמה הגדולה בעולם (עד שיבוא הקליפ השערורייתי ל-I WANT TO BREAK ויהרוס שם את הכל).

הדרך הצהובה והמוזהבת לפסגה! ב-5 באוקטובר בשנת 1973 יצא באנגליה האלבום הכפול GOODBYE YELLOW BRICK ROAD של אלטון ג'ון.

לא תקליט רגיל, אלא מפלצת ויניל כפולה. גם בארצנו הקטנה, אפשר היה להשיג את הפלא, אם כי במחיר שהצריך שבירת קופת חיסכון: 50 לירות תמימות. סכום לא מבוטל בכלל באותם ימים. אבל מה שהיה חבוי בחריצים של אותו תקליט כפול היה שווה כל לירה.

זה היה רגע מכריע בקריירה של אלטון. צומת דרכים של "להיות או לחדול". הוא ידע היטב שאו שהתקליט הבא שלו יזניק אותו לרמות הגבוהות ביותר של הסטרטוספירה, או שהוא יתרסק בחזרה לקרקע המציאות בכאב גדול. לכן, הוא לא היסס והחליט ללכת על כל הקופה: להצהיר הצהרה מוזיקלית גדולה, ברורה ובלתי מתפשרת. התוצאה הייתה תקליט כפול, עמוס ב-17 שירים שהתפרשו על פני ארבעה צדדים של ויניל, ארוזים בעטיפה מושקעת ומהפנטת. הגיוון הסגנוני היה כה רחב, עד שאלטון עצמו, בקריצה ברורה לחברי הביטלס, כינה אותו "התקליט הלבן שלי". הקהל הרחב לא נשאר אדיש והתאהב מיד. היום, אין עוררין על כך שמדובר באחד התקליטים החשובים ביותר שלו, רגע מונומנטלי שבו כל המעורבים בדבר – אלטון, הלהקה, התמלילן והמפיק – היו בשיא כוחם היצירתי.

התוכנית המקורית, אגב, הייתה רומנטית למדי. להקליט את כל החומרים בג'מייקה שטופת השמש, באותו אולפן ממש שבו חברי הרולינג סטונס הקליטו את תקליטם GOATS HEAD SOUP. אבל החלום הקריבי התנפץ במהירות. כשהגיעו אלטון ונגניו לאי, הם נתקלו במציאות עגומה: האולפן נראה להם פרימיטיבי, והם סבלו מקשיים טכניים בלתי פוסקים. הרעיון נגנז, והחבורה העליזה ארזה את חפציה ושבה למקום המוכר והאהוב עליהם – הטירה בצרפת, שם הקליטו את תקליטיהם הקודמים. למרות הכישלון הלוגיסטי, השהות בג'מייקה לא הייתה לשווא. דווקא שם, חוו אלטון ושותפו הנצחי לכתיבה, ברני טאופין, פרץ יצירתיות אדיר שהניב מספיק חומרים לא רק לתקליט אחד, אלא לשניים.

ברני טאופין, האיש שאחראי למילים החכמות והציוריות, חשף בספרו אנקדוטה מעניינת: "עיתונאי נבון שאל אותי פעם אם אני מודע לאיזה תקליט מלוכלך זה היה. ובכן, לא, למעשה לא היה לי מושג עד שהוא ציין זאת. אני רק חשבתי שזו הייתה שירה". טאופין המשיך והסביר: "היה יותר בשר על העצם בשירים שבאו לתאר אופורטוניסטים קשים ומקצועות מפוקפקים. בטוח, בחלק מהם היה אלמנט של נאיביות, וכן, ייתכן שכמה מהשירים לא היו הולמים, אבל בהשוואה למה שנאמר במוזיקת ראפ הארד-קור כיום, הם ידידותיים להפליא. למעשה, רק השיר HARMONY, שסוגר את התקליט הזה, הוא שיר אהבה".

על מלאכת התזמור, שהופקדה בעבר בידיו של פול באקמאסטר, הופקד הפעם דל ניומן. הסיבה, כפי שסיפר ניומן מאוחר יותר, הייתה פרוזאית למדי: באקמאסטר פשוט לא חש בטוב. ניומן קפץ על ההזדמנות ונכנס לפרויקט בעיצומו, כשהלהקה כבר החלה להקליט בצרפת. הוא קיבל קלטות דמו של השירים ומיהר לרשום את רעיונותיו התזמורתיים. בעידן שלפני המחשבים, הוא העביר את הרעיונות למעתיקי תווים מקצועיים, בדק בקפידה שאין טעויות בפרטיטורות, והגיש אותן לתזמורת שהמתינה באולפן. אלטון, כך סיפר ניומן, היה כה נלהב מהתוצאה עד שלא התאפק והדביק נשיקה עסיסית על שפתיו של המעבד המוזיקלי. יש כנראה הטבות מפתיעות בעבודה.

התקליט נפתח בקטע אינסטרומנטלי מהמם, FUNERAL FOR A FRIEND, שעליו נכתב בביקורת בלהיטון בזמנו: "פתיחתו של אלבום כפול זה מהממת ממש, למרות שקולו של הזמר אינו נשמע". הרעיון לקטע נולד כשאלטון חשב איזו מוזיקה היה רוצה שתנוגן בלוויה שלו עצמו. אגב, בניגוד למה שרבים חושבים, הסינתיסייזר הדומיננטי בקטע אינו מוג, אלא סינתיסייזר מדגם ARP, שעליו ניגן המפיק דייוויד הנצ'ל.

ואי אפשר בלי להתייחס לשיר CANDLE IN THE WIND, שהפך להמנון לזכרה של מרילין מונרו, ומאוחר יותר לזכרה של הנסיכה דיאנה. במשך שנים, אלטון כלל לא ידע את הסיפור האמיתי מאחורי שם השיר. הוא גילה אותו במקרה, כשנתקל בחנות ספרים בספר של הסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין. אלטון, שחשב תחילה שהספר נקרא על שם שירו, נדהם לגלות שהספר הודפס עוד בשנת 1957, וכי טאופין פשוט שאל משם את המטאפורה. עובדה זו ממחישה עד כמה נפרד היה תהליך היצירה של השניים, ועם זאת, כיצד הכל התחבר באופן מושלם.

התקליט גם כלל קריצה ברורה לסצנת הגלאם-רוק הנוצצת ששלטה אז בבריטניה, עם הלהיט BENNIE AND THE JETS. טאופין סיפר שכתב את המילים כשבראשו דמיין להקת בנות הפועלת בעולם עתידני-רובוטי. הרעיון הזה הוא שהוביל את אלטון להציע לשיר את הפזמון עם גמגום קל, "ב..ב..ב..בני והג'טס", כדי להעניק לו תחושה רובוטית. מה שהכי מפתיע הוא שאלטון כלל לא זיהה את הפוטנציאל של השיר והיה בהלם מוחלט כשהוא כבש את המקום הראשון במצעד האמריקאי. את קולות הקהל בשיר, אגב, השתיל המפיק גאס דאדג'ן מהקלטה של הופעה חיה של אלטון ברויאל פסטיבל הול שנה קודם לכן.

וכמובן, שיר הנושא, GOODBYE YELLOW BRICK ROAD. טאופין הודה בכנות כי הוא לא זוכר כלל על מה כתב את השיר, ואם מישהו היה אומר לו שמישהו אחר כתב אותו – הוא היה מאמין. אבל לא משנה מה מקורו, מדובר ביצירה מוזיקלית מושלמת. מהשירה של אלטון, דרך נגינת הפסנתר המופתית, צליל ההפקה העשיר, הלמות התופים המתוזמנות להפליא של נייג'ל אולסון, התזמור של דל ניומן, ועד לשירת ההרמוניה המופלאה של הנגנים: אולסון, הגיטריסט דייבי ג'ונסטון והבסיסט די מאריי. השלישייה הזו הייתה ידועה ביכולתה ליצור קולות הרמוניים מורכבים. אלטון סמך עליהם כל כך, עד שבכוונה לא נכח באולפן כשהם הקליטו את תפקידיהם. הוא ידע שהם יספקו תוצאה מדהימה, גם בלעדיו.

סיפור יצירת העטיפה המפורסמת, שכל חובב מוזיקה מזהה מייד, מרתק לא פחות. הכל התחיל כשאחד ממפיקי התקליט, סטיב בראון, התלהב מציור של אמן בשם איאן בק. הוחלט מיד לגייס את בק למשימה, אך הזמן דחק. התקליט הוקלט במאי 1973, וחברת התקליטים קבעה תאריך יעד קשוח ליציאתו. המעצב המשני, דייוויד לארקהאם, מצא את עצמו טס מלוס אנג'לס ללונדון כדי לתפור את כל קונספט העטיפה בארבעה ימים בלבד.

תחילה, אנשי ההפקה של אלטון הציעו לבק הצעה תמוהה: לקנות ממנו עיצוב עטיפה שעשה שנה קודם לכן לתקליט של ג'ונתן קלי. בק סירב בנימוס, והסביר ששימוש באותו עיצוב יבלבל את הקהל. הוא הציע ליצור משהו חדש לחלוטין. לארקהאם הגיע עם רעיון ברור ברגע ששמע את שם התקליט, ובק מצידו דמיין אלמנטים מסרטי הוליווד של שנות השלושים והארבעים, שהיו אז בתחייה תרבותית, וכמובן, את "הקוסם מארץ עוץ". לארקהאם שרבט קונספט, ובק קיבל שלושה ימים בלבד כדי להשלים את הציורים. במהלך העבודה, ההפקה ביקשה להוסיף ציור של פסנתר וגם בובת דובון, חפץ שאלטון אהב במיוחד. המגפיים האדומים המפורסמים שנועל אלטון בעטיפה הם שילוב של מגפי הפלטפורמה האופנתיים של התקופה עם הנעליים האדומות של דורותי.

בעטיפה הקדמית, אלטון נראה מקלף פינה של קיר, שמתחתיה נחשף הלוגו שלו מתקליטו הקודם. הרעיון היה של ההנהלה, שרצתה להדגיש שהתקליט החדש הוא צעד משמעותי קדימה. כדי לצייר את תנוחת הגוף של אלטון, ביקש בק מחבר מעצב אופנה בשם לזלי צ'אפמן לדגמן עבורו. צ'אפמן לבש ז'קט בייסבול עם הכיתוב NEW YORK, ובק החליט לשלב את הז'קט בציור, אך החליף את המילים לשמו של הזמר.

עם יציאתו, התקשורת הבריטית חיבקה את התקליט. במלודי מייקר נכתב: "ושלום לך, אלטון ג'ון. הנה אתה מוכן לקפוץ למרומים ולנפץ מצעדים עם אוסף השירים הנפלא והחדש. אלטון וברני טאופין התעלו על עצמם עם תקליט כפול נועז, הרפתקני ומהנה". ב-NME הוסיפו: "יש פה שפע שבקושי נמצא בתקליטים של אמנים אחרים בימינו. התקליט הזה רחוק מלהיות שטחי".

אך לא כולם פרשו שטיח אדום. דווקא במגזין רולינג סטון האמריקאי פורסמה ביקורת קטלנית במיוחד. המבקר תיאר כיצד צפה בסרט "אמריקן גרפיטי" יחד עם אלטון ופמלייתו, וכיצד הם היו מהופנטים מהפנטזיה האמריקאית. הוא כינה את התקליט "פשטידת פירות גדולה שפשוט לא נאפתה", ותקף בחריפות את המילים של טאופין: "שנאת הנשים השוררת במחזור השירים הזה היא מדהימה וגורמת לשירים של ג'אגר-ריצ'רדס להיראות יותר כמו אלו של קארן קרפנטר". הוא סיכם במילים קשות: "אז מה נעשה עם אלטון ג'ון? הוא יכול לשיר, לנגן, להדהים ולהוביל להקה, אך הוא אינו יכול להתארגן... המנגינות הטובות ביותר מוסתרות על ידי רגשות סוערים ורעים במיוחד. לא כל הפנטזיות כל כך ורודות".

אבל דעת הקהל הייתה חד משמעית. התקליט התפוצץ במצעדים, הלהיטים נוגנו ללא הפסקה, והמסע של אלטון ג'ון על דרך הלבנים הצהובות הוביל אותו היישר אל הפסגה, שם הוא נשאר מאז ועד היום.

האגרוף לבטן של לו ריד! ב-5 באוקטובר בשנת 1973 יצא אלבום ממש לא קל של לו ריד ושמו BERLIN.

מי שציפו לקבל מלו ריד המשך ישיר, קליל ומנצנץ לתקליט הפופ-גלאם המצליח שלו, TRANSFORMER, קיבלו סטירת לחי מצלצלת היישר לפנים. במקום עוד המנון רחוב נוסח WALK ON THE WILD SIDE, ריד החליט לקחת את הקהל שלו למסע אל תוך האפלה, למקום שמעטים האמנים שהעזו להיכנס אליו, ודאי שלא בשיא הצלחתם המסחרית. התוצאה הייתה BERLIN, יצירה קונספטואלית קודרת, תיאטרלית ושוברת לב, שעם יציאתה נקטלה על ידי המבקרים באופן חסר רחמים.

קחו למשל את המגזין רולינג סטון, שבביקורת מדצמבר 1973 פשוט קבר את התקליט ואת האמן שיצר אותו: "התקליט 'ברלין' של לו ריד הוא אסון, שלוקח את המאזין לדמיון מעוות ומנוון של פרנויה, סכיזופרניה, השפלה, אלימות הנגרמת בגלל גלולות והתאבדות. ישנם תקליטים מסוימים שמטרתם היא כל כך לפגוע, שהם יוצרים רצון לנקום נקמה פיזית באמנים המביאים אותם. התירוץ היחיד של ריד לביצועים מסוג זה (שלא באמת מבצע כמו שהוא מדבר וצועק על ההפקה הצולעת של בוב אזרין) הוא רצונו להביא את הזריקה האחרונה שלו בקריירה שפעם הייתה מבטיחה. שלום, לו". בום. קשה לחשוב על ביקורת ארסית מזו.

כיום, רבים מחשיבים את BERLIN לאחת הפסגות האמנותיות של ריד, אך ישנם עדיין מאזינים שמתקשים לעכל את המסע המפרך שהוא מציע. העיתונאי הנערץ לסטר באנגס, שבדרך כלל העריץ את ריד, כינה אותו בפשטות 'התקליט המדכא ביותר שקיים בעולם'. מה שהופך את החוויה למורכבת עוד יותר היא ההפקה הגרנדיוזית והיפהפייה של בוב אזרין, שנועדה לעטוף את המאזין בצלילים עשירים ומלאי פאר, רק כדי להנחית עליו את המכה הנפשית במלוא עוצמתה, כשהוא הכי פחות מוכן. יש שיאמרו שאולי אפילו ריד עצמו, דרך ההפקה של אזרין, ניסה לקחת צעד אחורה מהזוועה שהוא עצמו כתב כסיפור העלילה.

אז מה בעצם קורה שם? BERLIN הוא אופרת רוק טרגית המגוללת את סיפורם של זוג אוהבים, ג'ים וקרוליין, השוקעים במערבולת הרסנית של סמים קשים, זנות, דיכאון קליני, אלימות קשה ומוות. עם זאת, ריד משאיר בכוונה פערים בעלילה, מה שמאפשר למאזין להשלים את התמונה המלאה באמצעות דמיונו, מה שהופך את החוויה למטרידה אף יותר.

התקליט נפתח בשיר הנושא, BERLIN, שמציג אווירה רומנטית לכאורה של ג'ים וקרוליין בבית קפה בעיר החצויה. אך מתחת לפני השטח, כבר ניתן לחוש במתח ובמשהו אפל שעתיד להתרחש. LADY DAY מציג לנו את דמותה של קרוליין, אישה שמתעוררת לחיים רק כשהיא שומעת מוזיקה ושרה בברים אפופי עשן. הכינוי LADY DAY הוא כמובן מחווה ישירה לזמרת הג'אז בילי הולידיי, שחייה היו טרגיים לא פחות. מחוץ לבר, קרוליין היא שבר כלי רגשי, חסרת ביטחון וכלואה בתוך עצמה. CAROLINE SAYS I מסופר מנקודת מבטו של ג'ים, שמתאר כיצד קרוליין מתייחסת אליו באכזריות וברוע, אך הוא עדיין רואה בה את המלכה שלו, כבול לאהבה הרסנית.

האלימות מתפרצת בשיר OH JIM, שם ג'ים מכה את קרוליין. תגובתה מגיעה ב-CAROLINE SAYS II, בו היא מודיעה לו שהיא כבר לא אוהבת אותו. נקודת השפל המצמררת ביותר מגיעה בשיר THE KIDS, כאשר רשויות הרווחה לוקחים מקרוליין את ילדיה בשל התמכרותה הקשה. באופן מעוות, ג'ים דווקא שמח על כך: "לוקחים את הילדים הרחק / בגלל הדברים ששמעו כי היא עושה / סמל חיל האוויר השחור לא היה הראשון / וכל הסמים שהיא לקחה, כל אחד, כל אחד". שבורה לחלוטין, קרוליין מחליטה לשים קץ לחייה בשיר THE BED, כשהיא חותכת את ורידיה ומדממת למוות באותו חדר בו הרתה את ילדיה עם ג'ים. שיר הסיום, SAD SONG, הוא אפילוג עגום. ג'ים מהרהר על כל הסיפור ומחליט שנמאס לו לבזבז את זמנו על הטרגדיה, ומוסיף בהתנשאות שמישהו אחר היה פשוט "שובר לאהובתו הרעה את שתי הידיים". סוף קר ומנוכר לסיפור אהבה שהפך לסיוט.

לו ריד תמיד אהב את הסאונד הבריטי. זה ניכר כבר בתקליט הבכורה שלו בו ניגנו חברי להקת יס, סטיב האו וריק וייקמן, והתעצם בתקליט TRANSFORMER, שהופק על ידי דייוויד בואי וגיטריסט העל שלו, מיק רונסון. לכן, זה היה טבעי שריד יטוס שוב ללונדון כדי להקליט את BERLIN. אלא שהפעם, המפיק בוב אזרין החליט לייבא לאולפני MORGAN בלונדון נבחרת חלומות של נגנים, שרובם דווקא היו אמריקאים. לצד הבריטים סטיב ווינווד, הקלידן בלו וויבר (מלהקת STRAWBS) והמתופף איינסלי דנבאר, הגיעו גם הגיטריסטים סטיב האנטר ודיק וגנר, והבסיסט האחד והיחיד, ג'ק ברוס מלהקת CREAM.

ג'ק ברוס זכר את ההקלטות כתקופה מעורפלת, בלשון המעטה. הוא סיפר שלו ריד נהג למלמל הוראות באולפן מתוך הזיית הרואין כבדה. גם המפיק, בוב אזרין, היה מכור לסם באותה תקופה. למרות זאת, התוצאה הסופית הרשימה את ברוס כל כך, שהוא הזמין את אזרין להפיק את תקליט הסולו הבא שלו. הוא אף טס לטורונטו כדי להשמיע לו חומרים חדשים, אך אזרין לא התלהב ודחה אותו.

העבודה על BERLIN הייתה קשה ומתוחה. במקביל, נישואיו של ריד לבטי קרונסטאד התפרקו, והכאב האישי הזה חלחל ישירות לתוך הטקסטים. סיפורה של בטי סיפק השראה ישירה לעלילה: אמה של בטי ברחה מבעל אלים בגיל 18, וכתוצאה מכך, בטי הקטנה נלקחה ממנה. שנים לאחר מכן, כשבטי שמעה על מות אמה, השתיים כלל לא היו בקשר. ריד עצמו הודה שנהג להכות את בטי כשהיה שיכור, והוסיף עוד נדבך אפל של אמת אישית ליצירה.

חברת התקליטים RCA דרשה מריד לספק להם להיטים. הוא בתמורה הביא להם עשרה שירים קשים לעיכול על התמכרות, אלימות והתאבדות. במקום פזמון קליט, הם קיבלו את צרחות הילדים בשיר THE KIDS. שמועה עקשנית טוענת שאלו היו ילדיו האמיתיים של המפיק בוב אזרין. מספרים שהוא הכניס אותם לחדר עם מיקרופונים וסיפר להם שאמא שלהם מתה, רק כדי ללכוד את תגובתם האותנטית. בחוברת של קופסת האנתולוגיה של ריד, נכתב שאזרין אכן השתמש בילדיו, בני שבע ושנתיים, שהחלו לצרוח יחד בקול מצמרר שנכנס לתקליט.

במקור, ריד הקליט מספיק חומר לאלבום כפול, אך חברת התקליטים הכריחה אותו לקצר אותו לתקליט בודד, ו-BERLIN קוצר מכ-70 דקות לקצת פחות מ-50. ריד הסביר מאוחר יותר שהמוזיקה נועדה להיות פסקול לסרט שמעולם לא נוצר, ואמר שהיה רוצה לראות את הבמאי רומן פולנסקי מביים אותו.

הגיטריסט סטיב האנטר סיפר על החוויה: "BERLIN היה תקליט חשוב עבורי. עבדתי עם גאון, זה היה רק התקליט השני שניגנתי בו וזו הייתה נסיעתי הראשונה לאנגליה. זכיתי לעבוד עם ג'ק ברוס וסטיב ווינווד. אחד הדברים שלמדתי שם היה איך להקשיב. לו סיפר לי שג'ק ברוס הרשים אותו מאוד כשביקש לראות את המילים לשיר הראשון שהקלטנו. התחלתי לשים לב יותר למילים בעצמי מאז. אם אתה יודע על מה השיר, זה יכול לעורר בך השראה כיצד לנגן אותו. לדעתי, כל התקליט הזה הוא אחת מיצירות האמנות המבריקות ביותר בתולדות הרוק. אבל יש משהו ב-SAD SONG, מבחינה לירית ומוזיקלית, שהופך אותו לגאוני במיוחד".

למרות קטילת המבקרים, התקליט דווקא הצליח היטב במצעד הבריטי. ובאופן מסתורי, קיימת גרסה אחת בלבד שלו שמכילה קטע מוזיקלי נוסף: גרסת ה-EIGHT TRACK של התקליט כוללת סולו פסנתר קצרצר בין השירים BERLIN ו-LADY DAY, שלא מופיע באף גרסה אחרת. כשלו ריד סוף סוף ביצע את היצירה במלואה על הבמה בשנת 2006, הוא מיקם את הסולו האבוד דווקא לפני השיר CAROLINE SAYS II, מה שמרמז שאולי זה היה מקומו המקורי המיועד.

ריד עצמו אמר שהיה חייב להוציא את התקליט הזה מראשו אל סרט ההקלטה, אחרת היה מתפוצץ. בזמנו, זה נראה כמו צעד התאבדותי אחרי ההצלחה הפנומנלית של TRANSFORMER, אבל לו ריד פשוט לא היה יכול לעצור את האש האפלה שבערה בו. הוא יצר יצירת מופת כואבת, דורשנית, אך בסופו של דבר, נצחית.

גם זה קרה ב-5 באוקטובר:

פרשיות, מעצרים ודרמה מאחורי הקלעים

נתחיל את המסע שלנו בלונדון של 1967, שנה פסיכדלית וסוערת. מאמה קאס אליוט, הקול הגדול והאימהי של להקת THE MAMAS AND THE PAPAS, מצאה את עצמה מסובכת עם החוק הבריטי. הסיפור נשמע כמו קומדיית טעויות, אבל עבורה הוא היה אמיתי לחלוטין. בעת ששהתה בסאות'האמפטון עם מנהל הלהקה, לו אדלר, הגיח לפתע אדם והציג בפניה צו מעצר, מלווה בשישה שוטרים במדים. האשמה? גניבת זוג מגבות ושני מפתחות ממלון EMBASSY בקנסינגטון, אירוע שלכאורה התרחש חצי שנה קודם לכן במלון אחר בכלל. קאס ואדלר, המומים מהסיטואציה, ניסו להתבצר במכוניתם, אך השוטרים הנחושים לא ויתרו, פתחו את הדלתות ושלפו את הזמרת החוצה.

בזמן שקאס נלקחה לתחנת המשטרה, התאספו בחוץ שאר חברי הלהקה וגם חברם הטוב, הזמר סקוט מקנזי, שבאותם ימים כבש את העולם עם הלהיט SAN FRANCISCO שכתב לו ג'ון פיליפס מהלהקה. במה שהפך להפגנת תמיכה מוזיקלית ספונטנית, הם החלו לשיר בהרמוניה מושלמת את המילים FREE MAMA CASS. למרות המחווה המרגשת, הבשורה הייתה עגומה: קאס הועברה ללילה בתא מעצר בלונדון, וההופעה המתוכננת של הלהקה ברויאל אלברט הול בוטלה. למרבה המזל, הסיפור הסתיים בטוב. בבית המשפט, השופט זיכה אותה מכל אשמה מחוסר הוכחות, והדגיש שהיא יוצאת משם ללא רבב על שמה. ביציאה חיכו לה חבריה עם חיבוקים ונשיקות. קאס סיפרה מאוחר יותר לתקשורת שהשוטרים היו הוגנים, אבל תא המעצר, איך לומר, לא היה בדיוק מלון חמישה כוכבים.

באותה שנה ממש, מעבר לאוקיינוס בסן פרנסיסקו, התפתחה דרמה אחרת, הפעם בין שתי דמויות עוצמתיות: ג'ניס ג'ופלין, מלכת הבלוז-רוק הפרועה, והאמרגן התקיף ביל גרהאם. בראיון למגזין קטן בשם MOJO NAVIGATOR, ג'ניס נשאלה על ההבדל בין שני אולמות המופעים המרכזיים של גרהאם. תשובתה הייתה חדה ובוטה: אולם ה-AVALON, לדבריה, הוא המקום שאליו הקהל המגניב של סן פרנסיסקו הולך כדי ליהנות, בעוד שה-FILLMORE הוא המקום "שאליו מלחים שיכורים הולכים כדי להשכיב בחורות". כשגרהאם, שכבר היה מסוכסך עם המגזין, קרא את הדברים, הוא רתח מזעם ונשבע לנקום. ההזדמנות הגיעה כמה שבועות לאחר מכן. ג'ניס הגיעה ל-FILLMORE, לא במיטבה, כדי לראות הופעה של בי.בי קינג. גרהאם פגש אותה בראש גרם המדרגות, הצביע על הדלת ואמר לה שהיא לא נכנסת. הוא לא עצר שם, ותוך כדי צרחות השליך אותה במורד המדרגות לעיני כל הקהל המשתאה. "את פשוט לא טובה, לעזאזל", הוא שאג, וג'ניס ההמומה פרצה בבכי וברחה מהמקום. הסיפור מקבל טוויסט קומי כשאנו מגלים שגרהאם, שאולי הבין שהגזים, התגנב לחדר ההלבשה של להקת החימום ELECTRIC FLAG והתחבא בארון כדי לרגל ולשמוע מה יגידו עליו. כשהם אכן דיברו נגדו, הוא פרץ מהארון והבטיח לנקום גם בהם. אין ספק, היו ימים.

קסם על גלגלים, שיתופי פעולה וחידושים

נקפוץ שנה קדימה, ל-1968. להקת המי, שכבר הייתה כוח רציני בעולם הרוק, החליטה שהדרך הטובה ביותר לקדם את התקליטון החדש שלה, MAGIC BUS, היא באמצעות אוטובוס קומותיים אמיתי. לתוכו הוכנסו אריה (מאולף - או שמא מסומם?), גור פילים, תוכי ודוגמניות מהסוכנות של אנני ווקר (שגם הייתה אחראית למציאת דוגמניות עירום לעטיפת התקליט ELECTRIC LADYLAND של ג'ימי הנדריקס). האוטובוס, מלא בחברי הלהקה יחד עם חברים ועיתונות, התפתל בעיר בססגוניות. שום סיפור על המי אינו שלם מבלי להזכיר את מעלליו הפרועים של המתופף קית' מון. ביום של פעלול האוטובוס, על פי הדיווחים, מון היה בכושר שיא, פיזר בדיחות וקיים אינטראקציה עם מעריצים בזמן שהאוטובוס עשה את דרכו ברחובות. בתחנות שונות, הלהקה הייתה מגיחה ממנו, משוחחת עם מעריצים ומחלקת חומרי קידום מכירות. האישיות הבלתי צפויה של מון העניקה לאירוע כולו תחושה של כיף כאוטי. באותה שנה כבר ביססה את עצמה להקת המי כאחת מלהקות הרוק החדשניות והדינמיות בעולם הרוק. עדיין, משהו באותה שנה לא האיר פנים ללהקה. השיר MAGIC BUS, שנכתב על ידי פיט טאונסנד, תפס את תמצית תרבות הנגד של שנות ה-60, עם הקצב המדבק והמילים שלו על נסיעה קסומה של חופש. לשיר היה גרוב שאי אפשר היה לעמוד בפניו, ומיזג מקצב בסגנון של בו דידלי עם העוצמה של המי. אבל למרות השיווק הנרחב, התקליטון הזה לא הגיע לרמת הצלחת המצעדים לה קיוותה הלהקה. כמו שאמרתי - משהו בשנת 1968 לא האיר פנים ללהקה, שהייתה צריכה לחכות עוד קצת עד שהביאה אופרת רוק שלמה.

ובמעבר חד ל-1958, הרבה לפני הפסיכדליה והאוטובוסים המשוגעים, עלה לבמה באולם VICTORIA שבהנלי, אנגליה, זמר צעיר ונמרץ בשם קליף ריצ'ארד, ולראשונה ליוותה אותו להקה שתהפוך לחלק בלתי נפרד מהקריירה שלו: הצלליות. זה היה הרגע בו נזרעו הזרעים של מהפכת הפופ הבריטית.

שנת 1967 ממשיכה לספק כותרות, והפעם באולפני OLYMPIC המפורסמים של לונדון. שני ענקי גיטרה משני צידי האוקיינוס נפגשו לסשן נדיר: בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס וג'ימי הנדריקס. ג'ונס ניגן על סיטאר ועל כלי הקשה בשיר של הנדריקס שנקרא MY LITTLE ONE, בהפקתו של מנהלו של ג'ימי, צ'אס צ'אנדלר. מפגש פסגה של שני מוזיקאים מבריקים שלא יזכו לחיים ארוכים ויחיו עד גיל 27.

אבני דרך, תקליטים חדשים ופסגות במצעדים

ה-5 באוקטובר היה גם יום פורה להפליא בכל מה שקשור להוצאת תקליטים והישגים. ב-1973, להקת הרוק המתקדם הבריטית CARAVAN הוציאה את התקליט FOR GIRLS WHO GROW PLUMP IN THE NIGHT, שסימן את שובו של הקלידן המייסד והמוכשר, דייב סינקלייר, לשורותיה.

שנה לאחר מכן, ב-1974, יצירת המופת האינסטרומנטלית TUBULAR BELLS של מייק אולדפילד הגיעה סוף סוף למקום הראשון במצעד הבריטי. התקליט הזה, שהיה גם התקליט הראשון שיצא בלייבל החדש VIRGIN של ריצ'רד ברנסון, לא רק שינה את פני המוזיקה אלא גם בנה אימפריה כלכלית.

ב-1979, הזמר-יוצר הבריטי החד והמבטיח ג'ו ג'קסון שחרר את תקליטו השני והמצוין, I'M THE MAN, והמשיך לבסס את מעמדו כאחד הקולות החשובים של הגל החדש.

בדיוק שנתיים מאוחר יותר, ב-1981, התרחש צירוף מקרים מעניין: להקת U2 הצעירה מאירלנד הוציאה את התקליטון עם השיר העוצמתי GLORIA, ובאותו היום ממש, להקת הסינת'-פופ החדשה דפש מוד הוציאה את תקליט הבכורה שלה, SPEAK AND SPELL. שני כוחות מוזיקליים אדירים של שנות השמונים החלו את דרכם כמעט יד ביד.

אי אפשר לדבר על ציוני דרך בלי להזכיר את להקת סנטנה, שב-1970 קיבלה תקליט זהב על מכירות תקליטה השני והמדהים, ABRAXAS. התקליט, עם להיטים כמו BLACK MAGIC WOMAN ו-OYE COMO VA, הפך לקלאסיקה מיידית. באותו ערב, הלהקה חגגה את המאורע עם הופעה בטורונטו.

פרידות, מפגשים וזיכרונות

ב-1975, על במה בג'מייקה, התרחש אירוע היסטורי ועצוב. שלושת חברי הגרעין המקורי של להקת THE WAILERS – בוב מארלי, פיטר טוש ובאני וויילר – הופיעו יחד בפעם האחרונה. זה קרה במופע צדקה שאירגן סטיבי וונדר, רגע לפני שהקרע ביניהם הפך לסופי וכל אחד פנה לקריירת סולו מפוארת משלו.

וב-2011, עולם המוזיקה נפרד בצער מהגיטריסט הבריטי המשפיע ברט יאנש, שמת בגיל 67. יאנש, ממייסדי להקת הפולק-ג'אז הנהדרת PENTANGLE, היה וירטואוז של הגיטרה האקוסטית והשפיע על דור שלם של מוזיקאים, כולל ג'ימי פייג' מלד זפלין, שהושפע עמוקות מהעיבוד של יאנש לקטע העממי שהפך אצל זפלין ל-BLACK MOUNTAIN SIDE.

בנימה קצת יותר קלילה, בשנת 1979, במהלך סיבוב ההופעות היחיד שלהם בארצות הברית, חברי להקת אבבא השוודית הגיעו לביקור בבית הלבן. מי שהתרגשה במיוחד הייתה איימי, בתו הצעירה של הנשיא דאז, ג'ימי קרטר, שהייתה מעריצה נלהבת של הלהקה. הפופ פוגש את הפוליטיקה.

יום הולדת! ב-5 באוקטובר נולדו כמה וכמה אנשים חשובים:

סטיב מילר (1943), המנהיג של הסטיב מילר בנד, שאחראי על להיטים נצחיים.

בריאן ג'ונסון (1947), הזמר בעל קול נייר הזכוכית של להקת AC/DC, שהצטרף ללהקה אחרי מותו של בון סקוט והוביל אותה לפסגות חדשות.

ראסל מאאל (1948), הסולן האקסצנטרי ובעל הפלצט המפורסם של להקת SPARKS.

בריאן קונולי (1949), הסולן המנוח של להקת הגלאם רוק המצליחה SWEET.

בוב גלדוף (1951), סולן להקת BOOMTOWN RATS, השחקן שגילם את פינק בסרט "החומה" של פינק פלויד, וכמובן, האיש שיזם את מופעי הצדקה הענקיים LIVE AID ו-LIVE 8.

וסיפורים מוזרים לסיום...

לא תמיד הכל נוצץ בעולם המוזיקה. בשנת 2006, הבעלים של חברת מטוסים פרטיים שמכרה למייקל ג'קסון את מטוסו, נידון לשישה חודשי מאסר. חטאו? הוא הורה לעובד שלו להתקין מצלמות נסתרות במטוס כדי לנסות ולתפוס את ג'קסון אומר משהו מפליל, במטרה לסחוט אותו.

ונסיים בנימה רומנטית: בשנת 2008, הגיטריסט ריצ'י בלאקמור (לשעבר מדיפ פרפל וריינבאו) נשא לאישה את בת זוגו מזה שנים, הזמרת קאנדיס נייט. השניים, שהקימו יחד את הפרויקט המוזיקלי BLACKMORE'S NIGHT, התחברו בזכות אהבתם המשותפת למוזיקה מתקופת הרנסאנס. מי אמר שלרוקיסטים קשוחים אין צד רך?

ב-5 באוקטובר בשנת 1973 פורסם בלהיטון מצעד התקליטים והתקליטונים שנמכרו בישראל:

תקליטים:

כל הכיוונים (ALL DIRECTIONS) של להקת הפיתויים.

פסקול הסרט "הליידי שרה בלוז"

בראבאס של להקת BARRABAS (האמת שלתקליט קוראים בשם WILD SAFARI)

ציפורי אש - מהאווישנו אורקסטרה

טומי - הגירסה התזמורתית

הנה הולך סיימון החרזן - פול סיימון

או בוסו - מאנו דיבנגו

אל תירו בי, אני רק הפסנתרן - אלטון ג'ון

יצירת מופת - הפיתויים

דון מקלין - דון מקלין

תקליטונים:

שוב אתמול - הקארפנטרס

אלוהים אדירים, כריסטינה - צ'יקורי טיפ

זכרונות - להקת אדמה ואש

הורג אותי ברכות בשירו - רוברטה פלאק

הרמוניה - אנשים

קשרי סרט צהוב - שחר

מדוע איננו יכולים לחיות יחדיו? - טימי תומס

האם זה יסתובב במעגלים - בילי פרסטון

להיטי משפחת פארטרידג'

לאהוב - אן מרי דוד

גם זה קרה החודש, אוקטובר בשנת 1966:

- דווח בעיתונים שפול מקרטני כותב את הפרטיטורה המוזיקלית של WEDLOCKED, סרט חדש של האחים בולטינג בכיכובם של היילי מילס והיוול בנט, שהושלם אז באולפני שפרטון באנגליה. הסרט נכתב על ידי ביל נאוטון (שנהנה מהצלחת הסרט ALFIE) והוא מבוסס על המחזה ALL IN GOOD TIME שעסק בזוג טרי שנאלץ לבלות את ירח הדבש עם ההורים. למרות שהאחים בולטינג או המשרד של הביטלס טרם סיפקו אז אישור רשמי למעורבותו של מקרטני, המנהל של הביטלס, בריאן אפשטיין, כבר רמז שפול ייקח בקרוב על עצמו פרויקט סולו בעקבות עבודתו הקולנועית של ג'ון לנון ב"איך ניצחתי במלחמה". זו הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה שמקרטני כותב רשמית ללא לנון, אם כי חוזה כתיבת השירים הבלעדי של הצמד עם חברת המו"לות NORTHERN SONGS עדיין היה אמור לחול על המוזיקה הזו. ומה בסוף? זה לא קרה...

- אריק קלפטון אמר אז בעיתון NME: "אם אהיה יותר פופולרי, אצטרך לעבור ניתוח פלסטי ולהשיג לעצמי פרצוף של ד"ר קילדר, אבל עד אז כנראה יהיו להם מסכות גומי של סקוט אנגל לכולם בכל מקרה". סקוט אנגל הוא הזמר סקוט ווקר. בינתיים, להקת CREAM סבלה ממחלות; המתופף ג'ינג'ר בייקר התעלף על הבמה בעת הופעה באוניברסיטה בססקס. הוא נלקח לבית החולים כי סבל מתשישות. גם ג'ק ברוס נשלח לנוח על ידי רופאו בגלל גרון כואב. התקליטון של הלהקה, WRAPPING PAPER, יצא לאור ונתקל בביקורות מבולבלות. "אני לא חושב שהתקליטון הזה מוזר מדי", אמר אז קלפטון. "זה שיר טוב ומסחרי".

- דווח אז שלהקת המי יישבה את המחלוקות, בצורה ידידותית, עם המפיק לשעבר שלה, של טלמי, והאלבום השני המיוחל שלה, ששמו הזמני הוא PUZZLE, ישוחרר בבריטניה בדצמבר בחברת תקליטים חדשה ושמה TRACK. ומה בסוף? התקליט השני ייקרא בשם A QUICK ONE.

- תקליטון חדש של הזמר כריס פארלו, RIDE ON BABY, יצא לאור. השיר נכתב על ידי אנשי הרולינג סטונס - מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. פארלו אמר אז: "אני עובד על תקליט חדש ויהיו בו שירים אדירים, כולל PAINT IT BLACK וגם כמה שירים מקוריים שלי ושל מיק. הליווי יהיה תזמורתי".

- התקליטון החדש של קאט סטיבנס, I LOVE MY DOG, בא להשיק חברת תקליטים חדשה של חברת DECCA. שמה הוא DERAM.

- שני תקליטונים מהמובילים בבריטניה נקלעו לקשיים במקומות אחרים בעולם. עשרות תחנות רדיו בארה"ב אסרו את BEND IT של להקת דייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיץ'. זאת מכיוון שהטקסטים נחשבו מרמזים מדי מבחינה מינית, והלהקה הגיבה בהקלטת גרסה חדשה בלונדון עם סט מילים שונה. הקלטות של זה הוטסו לארה"ב לשחרור שם בדחיפות, בעוד שהסינגל המקורי הוחרם. בינתיים, באוסטרליה, פדרציית השידור המסחרי התלבטה אם לאשר חרם מוחלט על השיר I CAN'T CONTROL MYSELF של להקת הטרוגס. אם כן, זו הייתה אמורה להיות הצנזורה הממלכתית המלאה הראשונה של תקליטון פופ באוסטרליה. הסולן של הלהקה, רג' פרסלי, הגיב אז: "באופן טבעי אנחנו כועסים, אבל אין טעם לכעוס על זה. אבל זה מאד מאכזב כי התקליטון היה ברוב המצעדים לפני החרם". חברי הלהקה חתמו אז על חוזה לסיבוב הופעות בן שלושה שבועות באוסטרליה, ניו זילנד והמזרח הרחוק.

בינתיים הודיע הזמר דייב די שהוא ולהקתו לא יופיעו יותר באולמות. הוא הסביר שנמאס להם מזה ושהם רוצים להתמקד בסיבובי הופעות רציניים יותר. "קודם כל, אנחנו צריכים להיזהר מהצעירים האלו בקהל. זה נהיה מסוכן. אנחנו חייבים להימלט בכל הופעה דרך פתחים מסוכנים כדי להימלט מהם. זה כבר בלתי אפשרי לעשות הופעה רגילה. באולם אחד הקהל היה כה מסוכן שבעל המקום ניסר פתח בגג, הוריד משם סולם והוריד אותנו משם היישר אל הבמה, מבלי שנעבור דרך האנשים".

- עיתון מלודי מייקר פרסם את תמונתו האחרונה בהחלט של הזמר ג'וני קיד עם להקת הפיראטים שלו. בתמונה נראה גם הבסיסט ניק סימפר, שנפצע בתאונת הדרכים בה קיד מצא את מותו. סימפר יקים בהמשך את להקת דיפ פרפל.

- במערכת המלודי מייקר התקבל מכתב נזעם של מישהי שבאה נגד טום ג'ונס: "אז טום ג'ונס האובר רייטד חושב שסקוט ווקר תמיד משתמש באותו טון שירה בשיריו? לדעתי, טום ג'ונס צריך לקחת כמה שיעורי שירה מסקוט שיודע לשלוט היטב בקולו, שלא כמו טום". ומכתב נוסף שם גם יצא נגד טום ג'ונס: "לראות כיצד טום ג'ונס משמיץ בעיתו שלכם את ג'ינו וושינגטון שמנסה להישמע כזמר אנגלי ששר במבטא אמריקאי - זה מגוחך. בוא נגיד את האמת, טום. בשיר שלך THAT OLD BLACK MAGIC אתה נשמע כמו סמי דייויס ג'וניור".

- הזמר בובי הב (זה שמכירים בעיקר בגלל הלהיט SUNNY) נקלע לתאונת מטוס. זה קרה בברמודה, כשהב ביקש לחזור מהופעה במועדון שם (ששמו "ארבעים הגנבים"). המטוס בדיוק עזב את הקרקע כשאחד הצמיגים התפוצץ. הטייס הנחית את המטוס בחזרה וממש קרוב לסיום המסלול. 35 מהנוסעים נפצעו.

- סקסופוניסט הג'אז, ג'ון קולטריין, כנראה יפרוש מעולם הג'אז במטרה ללמוד ולחשוב על עתידו בעולם המוזיקה. הגעתו להופעות באנגליה, כולל צילום הופעה לטלוויזיה של הבי.בי.סי, בוטלה וגם הופעתו בפסטיבל בברלין הייתה בספק. מי שיחליף את קולטריין בצילומי הטלוויזיה הוא המתופף מקס רואץ' ולהקתו.

- ריי דייויס מהקינקס אמר אז: "אתה משתעמם מלכתוב את אותם הדברים - אז אתה רוצה לשבור את הכללים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים