רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-5 באפריל (5.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"זה נכון ששברתי הרבה גיטרות בעבר, והבאתי איתי שמונה או תשע גיטרות הדומות לזו שבה ניגנתי הלילה, כך שיכולתי לשבור אותן ויש לי עוד רבות כמותן לעתיד. אבל פתאום החלטתי, עוד לפני שהמשכתי, שאם יש מקום כלשהו בעולם שבו אני אמור להיות מסוגל לרדת מהבמה בלי לשבור גיטרה – אם רק ארצה בכך – המקום הזה הוא ה'פילמור'.

החלטתי מראש שאיני רוצה לנפץ את הגיטרה; וזה לא בגלל שפתאום התחלתי 'לאהוב' אותה או כי החלטתי להפסיק עם המנהג הזה באופן כללי. פשוט קיבלתי החלטה מודעת לגבי המצב; זה איתגר אותי לראות אם אוכל להימנע מכך מראש. אני חושב שזו הסיבה שהשיר MY GENERATION לא ממש התרומם הלילה. לא באמת רציתי לבצע אותו, ולא רציתי שאנשים יצפו לשבירת הגיטרה, כי פשוט לא התכוונתי לעשות זאת. הלילה, משום מה, אמרתי לעצמי: 'אני לא הולך לשבור אותה', וכך היה. אני לא באמת יודע איך, ואני לא ממש יודע למה לא עשיתי זאת בסופו של דבר" (פיט טאונסנד בשנת 1968)

קרוסבי ונאש- שניים זה תמיד ביחד! ב-5 באפריל בשנת 1972 יצא התקליט המשותף הראשון של דייויד קרוסבי וגרהאם נאש כצמד.

אוקי, זה בטח ברור לכם שלא הגעתי לתקליט הזה כמנה הראשונה להקשבה משני היוצרים האלו ביחד. כמו רבים אחרים, עברתי מסלול ארוך עד שהגעתי לזה. הקשבתי לתקליטים של ניל יאנג, הקשבתי לאלבום של פסטיבל וודסטוק, הקשבתי לתקליט הבכורה של קרוסבי סטילס ונאש וברור שגם לתקליט הדז'ה וו של השלישייה ההיא ביחד עם ניל יאנג. ותמיד היה נדמה לי שדווקא להקשיב רק לקרוסבי ונאש בלבד זה כו להקשיב למשהו שאינו מוגמר ודורש עוד אלמנט. זה כמו להקשיב לתקליט של אמרסון ולייק. משהו כזה. אבל כשהגעתי בסוף לתקליט הזה? הרגשתי שזכיתי בו.

זו חגיגה אמיתית לכל מי שמחפשים הרמוניות שחודרות ישר ללב. והתקליט המופלא הזה הוקדש באהבה לג'וני מיטשל, היוצרת המוכשרת שהייתה לפני כן הכי הכי קרובה לכל אחד מהם בנפרד ותמיד עודדה אותם ביצירתם המוזיקלית. גרהאם נאש הסביר את המחווה המרגשת הזו במילים חמות: "שנינו היינו חייבים לג'וני חוב רוחני עמוק, כי היא הייתה מאוד תומכת בי ובדיוויד. היא הייתה זרז אמיתי בהרבה מובנים".

הסיפור של הצמד הזה התחיל למעשה בטונים מעט צורמים, לאחר הפיצול המפורסם של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג שהתרחש בקיץ של 1970. בזמן שניל יאנג ביצע נטישת ספינה כפי שרק הוא יודע לעשות וסטיבן סטילס מיהר להסתער על פרויקט משלו כדי להאדיר את שמו בלבד, דייויד קרוסבי וגרהאם נאש בחרו בנתיב אינטימי יותר. הם יצאו לסדרה של מופעים משותפים בשנת 1971, שם השניים גילו שהקסם הקולי ביניהם פשוט עובד שעות נוספות ושהם הצמד שהסתדר הכי טוב ביחד מכל הרביעייה הזו. אז עם השירים החדשים שכתבו בדרכים, הם החליטו שהגיע הזמן להיכנס לאולפן ההקלטות ולהנציח את הרגע.

אז הם עבדו יחד בעקביות ובמרץ לקראת הסוף של אותה שנת 1971. היה להם אפילו רעיון שיווקי חמוד להוציא תקליטון מיוחד לחג המולד עם גרסה משלהם לשיר URGE FOR GOING שכתבה ג'וני מיטשל. למרות שהתקליטון המסקרן הזה מעולם לא יצא לאור בסופו של דבר, הצמד לא ויתר. הם חזרו לאולפני WALLY HEIDER בלוס אנג'לס בתחילת 1972 והפשילו שרוולים כדי ליצור תקליט שלם ומגובש. האולפנים ההם היו באותם ימים המקום הנכון להיות בו, עם אווירה יצירתית שמשכה אליה את כל המי ומי של החוף המערבי. אם רק העשן שם היה יכול לדבר.

הסשנים להקלטת התקליט היו עמוסים בכישרון יוצא דופן וכללו נגנים אורחים בולטים כמו דייב מייסון וחברים מהגרייטפול דד. הגיטריסט ג'רי גרסיה, למשל, תרם את נגינת הפדל סטיל הבלתי נשכחת שלו לשיר SOUTHBOUND TRAIN. עם זאת, רוב התמיכה המוזיקלית היציבה הגיעה מלהקה מיומנת בשם THE SECTION. הלהקה הזו הפכה במהרה למבוקשת מאוד בהקלטות מקצועיות בחוף המערבי בשנות ה-70, והחברים בה ליוו עשרות תקליטים חשובים, וביניהם את אלו של ג'יימס טיילור, קרול קינג וג'קסון בראון.

השירים בתקליט המשיכו את האיכויות הגבוהות שסימנו את עבודתם של השניים בעבר וזכו לשבחים על ההפקה הנקייה. גרהאם נאש כתב את הלהיט הגדול (יחסית) של התקליט, IMMIGRATION MAN, שנכתב לאחר תקרית מעצבנת במכס. עכשיו אתם ודאי שואלים, מה קרה שם? ובכן, נאש הסביר את העניין שנים לאחר מכן: "כתבתי את השיר אחרי שפקיד מכס הטריד אותי ולא נתן לי להיכנס למדינה הזאת. הוא עיכב אותי הרבה מאוד זמן. ואז אנשים התחילו לבוא ולבקש את החתימה שלי, ואז הוא נתן לי לעבור מיד. זה עדיין הכעיס אותי. אני לא נגד צבע מקומי ושונה אבל למה אתה צריך להילחם בי כי אתה מדבר אחרת ממני?". השיר הצליח להגיע למקום ה-36 במצעד בילבורד האמריקאי. מנגד, דייויד קרוסבי העדיף לבחון קטעי אווירה עמוקים והתבוננות פנימה, כאשר הכל עטוף בתוך ההרמוניות הקוליות המפורסמות של הצמד שגרמו למאזינים לרחף.

אחד הרגעים הכי משוגעים בתהליך העבודה התרחש ביום הולדתו השלושים של גרהאם נאש, ב-2 בפברואר 1972. נאש נזכר בחיוך באותו יום: "ביום הולדתי השלושים, לקחתי כמות עצומה של אסיד עם דייב מייסון. זה היה היסטרי. ואז נכנסתי לאולפן כדי לנסות לערוך מיקס לשיר WHERE WILL I BE של קרוסבי. הרגשתי מסטול לחלוטין ולכן עלו כמה רעיונות די מוזרים". דייויד קרוסבי ממש לא נבהל מהתוצאה ואף הסכים עם הגישה היצירתית הזו כשאמר: "אני גאה בדברים שעשיתי שם והדברים האחרים שלי שם מספיק מוזרים".

גרהאם נאש לא הפסיק להפתיע וכלל בתקליט גם ניסוי חי ומסקרן בן חמישים ושמונה שניות בלבד בשם BLACK NOTES שהוקלט בקרניגי הול. הוא הסביר את הרציונל מאחורי הקטע הקצר: "עם השיר הזה, ניסיתי להתמודד עם דברים עם נגינה רק בקלידים השחורים של הפסנתר, בלי להשתמש בקלידים הלבנים, וכתבתי שיר ממש במקום. ואם מישהו יכול היה לראות אותי על הבמה בקרניגי הול, רק חובט עם הידיים והמרפקים שלי על התווים השחורים וממציא שיר, הוא היה צריך להבין שגם הוא יכול לנגן ולכתוב שירים, כי בדיוק עשיתי את זה כך". המטרה הייתה להראות שהמוזיקה שייכת לכולם ושאין צורך לפחד מהכלי. האמת? יצא לו ממש יפה כך!

מבקרי המוזיקה של אותה תקופה לא תמיד עשו לצמד חיים קלים. במגזין רולינג סטון נכתבה אז ביקורת על התקליט: "לא דייויד קרוסבי ולא גרהאם נאש יכולים להגיע לתהום כמו סטילס במקרה הגרוע שלו. אבל מצד שני, לא לקרוסבי ולא לנאש יש את היכולת לעלות באש, כפי שסטילס תמיד מאיים לעשות. שני החבר'ה האלה הם זמרי הרמוניה מומחים, אבל הם מתנדנדים לעבר הצד המתוק והקל, וקצת סוכר בדרך כלל עושה הרבה. בנפרד, הם היו חלקים חשובים אך לא עיקריים של שתי להקות טובות, והם היו אחראים להרבה מוזיקה משובחת. יחד, הם נוטים להתקלקל, עם חולשות כמעט זהות. קרוסבי ונאש הציעו טונות של טכניקה, אבל לא הרבה אופי. בלי סטילס או יאנג, הבעיה צריכה להיות ברורה עוד יותר, אבל היא פשוט לא. התקליט של נאש-קרוסבי אינו אבן דרך, אבל הוא משהו יותר מסתם נעים בכמה מקומות. יש פחות הרמוניה ממה שהיית מצפה מהשניים האלו, ומה שיש כאן נשמע די נקי ולא מוגבר".

המבקר המשיך וניתח את השירים לעומק: "השירים של קרוסבי מאז GUINEVERE נטו להיות בעלי איכות חלקה עדינה. אז זה כאן, דרך ארבעת המנגינות הראשונות שלו. ואז מגיע THE WALL SONG, שובר צורה, שיש לו את התחושה הקשה והרגשית מכל מה שהוא עשה מאז השיר LONG TIME GONE. הוא ונאש תוקפים את השיר במקום ללטף אותו, שינוי קצב מרענן. בדומה ל-SOUTHBOUND TRAIN של נאש, שמתחיל בצליל מפוחית כמו פרימיטיבי ומשפיע כמו של דילן - זה נהדר לשמוע את החבר'ה האלה עושים משהו פרימיטיבי מדי פעם. הקצוות הגסים של השיר נשארים כמו שהם, בניגוד ניכר לטכניקת קרוסבי או נאש הרגילה".

למרות שהתקליט הזה אולי לא נחשב בזמנו להצלחה מסחרית היסטרית בקנה מידה עולמי שמרעיד את האדמה, הוא בהחלט נחל הצלחה מכובדת שהביאה לו מעמד של תקליט זהב. ההישג הזה נתן זריקת מרץ רצינית לצמד החברים, מה שגרם להם להמשיך להופיע יחדיו לאורך שנים רבות. הם אפילו פיתחו פורמט הופעה אקוסטי ומיוחד שכלל רק את שניהם עם גיטרות, מה שהדגיש עוד יותר את השילוב הקולי שהפך לסימן ההיכר שלהם. השניים הוכיחו שגם בלי הרעש והצלצולים של הרכבי הענק, הם מצליחים ליצור משהו איכותי אמיתי. ולמרות עיצוב העטיפה הקדמי שאני פחות אוהב (סתם תמונה קטנטנה על רקע צבע שחור - מה הם חשבו שם, לעזאזל?), תקשיבו לתקליט הזה - כדאי לכם.

ב-5 באפריל בשנת 1993 יצא אלבום חדש לדייויד בואי, BLACK TIE WHITE NOISE. זה אלבום הסולו הראשון שלו מאז NEVER LET ME DOWN שיצא בשנת 1987 ואכזב הרבה מעריצים.

למעשה, אחרי שדייוויד בואי התעייף מהתעלול שלו שנקרא TIN MACHINE, הוא הגיע למסקנה שהגיע הזמן לשינוי. אחרי הכל, אף אחד לא הבטיח לו שלנגן רוק ישן וטוב, אפילו כשמסווים אותו בתור הבי מטאל ישן וטוב, יהיה דבר כל כך מגניב באמצע שנות התשעים. אנשים ממש לא הבינו את המיזם הקבוצתי המכונתי ההוא שלו. עד כדאי כך שבואי אפילו פרץ בבכי כשקרא את אחת הביקורות האיומות על ההרכב הזה שלו. הוא הבין שזה סוף המכונה.

הרביעייה התפרקה אפילו בלי להודיע על כך ​​רשמית לעיתונות. "הלהקה הזו כאילו נעלמה", אמר הגיטריסט ריבס גברלס. "לא נפגשנו לדבר על זה, אלא זה פשוט קרס. היו כמה בעיות אישיות, ואני חושב שבשלב מסוים דייויד הבין שהוא יכול פשוט לחזור להיות דיוויד בואי. הוא חזר להיות ביחד עם נייל רודג'רס, כי למרות שמכרנו משהו כמו שני מיליון תקליטים, היינו כישלון". הסוף של טין מאשין עלה בקנה אחד גם עם שינוי קיצוני בחייו של דיוויד בואי. באביב 1992 הוא עזב את אירופה ללוס אנג'לס לצד אשתו השנייה, אימן מוחמד עבדולמאג'יד.

האמת? השם של האלבום, BLACK TIE WHITE NOISE, קצת מטעה. בזמנו לא חשבתי על WHITE NOISE כרעש לבן. חשבתי שזה הומאז' של בואי לתקליט ישן של מחתרת הקטיפה - WHITE LIGHT WHITE HEAT (שהוא בעצמו לא בסגנון של פופ נעים). אז רוב השירים פה נבנו לפי תבנית של מקצב היפ הופ עם המון דגימות, לופים של טייפ, עיבודי אפקטים וכל הדברים הרגילים שנלווים למוזיקת הריקודים של שנות התשעים. האלבום הזה אכן הזמין לרקוד. השירים היו לפעמים איטיים יותר ולפעמים מהירים יותר, אבל איפה זה ואיפה הריקודים של LET'S DANCE? לפחות ב"בואי לרקוד" היו מלודיות. היה אפשר ממש לרקוד ולשיר תוך כדי. פה? הממממ... מצד שני, אני חש שבואי מטפח פה מסלול חדש ובלתי מתפשר. גבירותיי ורבותיי - קבלו את בואי של הניינטיז! בואי מכבד פה היטב את ההיסטוריה חסרת המנוחה שלו וגם מצביע לעבר הסיכונים האמנותיים שהוא עוד יביא לנו בהמשך.

מה שמעניין הוא שהאלבום הזה הופק על ידי נייל רוג'רס, האיש שהביא לעולם את הלהיטים הגדולים של בואי בשנות השמונים, והוא הוקלט בתקופה שבה בואי היה מאוהב עד מעל הראש בדוגמנית אימאן, לה נישא ב-1992 בפירנצה. למעשה, האלבום הושפע עמוקות מהחתונה שלהם. זה נפתח עם קטע בשם THE WEDDING ונחתם עם THE WEDDING SONG. אבל בין שני אלו? יש כמה מהמורות וסימני דרך שצריך לעבור פה בדרך. כמו, למשל, גרסת הכיסוי לשיר I FEEL FREE - במקור של להקת CREAM. אני מבין את הסיפור, כי קצת לאחר מכן מגיע השיר JUMP THEY SAY שמדבר על התאבדותו של טרי, אחיו למחצה של בואי, כשקפץ על פסי הרכבת. בואי אף סיפר כיצד לקח את טרי להופעה של להקת CREAM בסיקסטיז ולפתע האח השתטח על המדרכה וצרח שהוא רואה להבות בוקעות מהחריצים בין הבלטות. בואי עמד שם חסר אונים. אז יכול להיות שהאלבום הזה מספר דברים שונים על חייו בהווה ומהעבר? עדיין, אני לא אוהב את הגרסה פה ל-I FEEL FREE. עניין של טעם. למרות זאת, אי אפשר להגיד שלדייויד בואי אין אומץ - גם פה.

אז הנה עוד אנקדוטה שאולי תחבר יותר את העניינים; בואי פגש במקור את אימן בשנת 1990 במהלך הצילומים לסרט של ריצ'רד שפרד, THE LINGUINI INCIDENT, שבו לאימן היה תפקיד קטן. זו הייתה אהבה ממבט ראשון בין בואי לשחקנית המתהווה והיפהפייה, עד כדי כך שאימן ליוותה את טין מאשין בהופעות באירופה בחודשי הסתיו של 1991. הוא הציע לה נישואין בפריס בסוף אוקטובר 1991 וזמן קצר לפני תחילת ההקלטה, בואי התחתן עם דוגמנית-העל אימן, בשוויץ. ימים לאחר מכן הם טסו ללוס אנג'לס כדי לחפש בתים חדשים, מגיעים לשם כשהעיר פרצה במהומות. בני הזוג ראו כי כך והשתקעו בניו יורק במקום זאת. רקע זה של שביעות רצון אישית וסכסוכים אזרחיים מנוגדים השפיע על יצירתו החדשה. ביוני, בני הזוג חגגו בפומבי את נישואיהם בפירנצה, עם רשימת אורחים מפורסמים ומסוק מלא במצלמות המרחפות מעל. בואי הלחין קטעים מוזיקליים במיוחד לאירוע שיגיעו גם כפתיחה והסיום של האלבום הזה.

ויש פה את NITE FLIGHTS שבו מעניק בואי הוקרה לשלישיית האחים ווקר ובמיוחד לזמר סקוט ווקר, שכה השפיע עליו ווקאלית. פשוט תקשיבו לאלבום המפתיע שלהם מהסבנטיז, NITE FLIGHT, ותשמעו שם אלמנטים שבואי לקח לעצמו. ובסופו של דבר, ב-BLACK TIE WHITE NOISE נראה היה שבואי רגוע יותר ופחות מטלטל את עצמו, כפי שעשה קצת לפני כן עם להקת טין מאשין. עם זאת, דבר אחד ברור לי - בואי של התקופה הזו כבר היה פחות בענייני מלודיות שקל לנגן אותן בפסנתר. הוא היה בקטע שונה - ממש כמו שעשה סקוט ווקר - המנטור שלו. הוא בחר להביא תמונות זוויתיות יותר. אם פעם בואי הביא לנו דמויות כמו זיגי סטארדאסט או אלדין סיין שהציגו שירי רוק תיאטרליים אך קונבנציונלי מבחינת מבנים - בתקופה הזו כבר ראינו יותר את דייויד בואי הקונבנציונלי יותר מבחינה חזותית שמציג את השירים והצלילים שלו בתחפושות ואיפורים שונים.

האיש שהפחיד את עולם הרוק. ב-5 באפריל בשנת 1935 נולד מנהלה האגדי של להקת לד זפלין, פיטר גרנט, שידוע כאחד הקשוחים ביותר בתולדות עולם הרוק של הסבנטיז.

לא, הוא לא היה סתם מנהל בחליפה, אלא ענק שהתנשא לגובה של כמעט שני מטרים ושקל מעל 130 קילוגרמים, נתונים פיזיים שסייעו לו רבות בניהול משא ומתן עם אמרגנים חלקלקים.

וההיסטוריה של פיטר גרנט לפני שנכנס לעסקי המוזיקה הסבירה היטב את אופיו הסוער. הוא עסק לפני לד זפלין גם באיגרוף ואף פיתח קריירה כמתאבק מקצועי תחת השם COUNT BRUNO ALASSIO. הקריירה שלו בניהול אמנים החלה בתחילת שנות ה-60, כשעבד כמנהל סיבובי הופעות עבור האמרגן דון ארדן - שהיה ידוע כאל קאפונה של עולם הרוק הבריטי. בתקופה זו הוא ליווה כוכבי רוק'נ'רול אמריקאים שהופיעו בבריטניה, ביניהם צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד וג'ין וינסנט. הניסיון שצבר במגע עם אמנים מורכבים ומקדמי הופעות קשוחים בדרכים הקנה לו את המיומנויות הדרושות לניהול במציאות ללא חוקים מוגדרים. בשנת 1967 הוא החל לנהל את להקת היארדבירדס שבה היה חבר הגיטריסט ג'ימי פייג'. הקשר המקצועי והאישי העמוק שנרקם בין גרנט לפייג' הפך ליסוד שעליו הוקמה מאוחר יותר להקת לד זפלין.

הניסיון שלו בזירה העניק לו את הכלים להתמודד עם הצדדים הפחות נעימים של התעשייה. עם הקמתה של לד זפלין ב-1968, גרנט חולל מהפכה במבנה הכלכלי של תעשיית המוזיקה. הוא היה המנהל הראשון שדרש וקיבל עבור אמניו 90 אחוז מהרווחים ממכירת כרטיסים להופעות, בעוד שהמקובל עד אז היה חלוקה של כ-60 אחוז ללהקה ו-40 אחוז למקדמי ההופעות. פיטר גרנט גם ידע לטפל אישית בבעלי חנויות תקליטים שמכרו בוטלגים של הלהקה, אותן הקלטות פיראטיות שלא עברו דרך הקופה שלו. הוא לא פעם החרים ציוד הקלטה בהופעות ואף השמיד הקלטות במו ידיו מול עיניהם המפוחדות של המוכרים.

היו שראו בגישה שלו תוקפנות עקובה מדם, במיוחד כאשר הוא נקלע לעימותים פיזיים בסיבובי הופעות. אחרים זיהו בו כשרון שהפך את הרוק לעסק גלובלי עם תגמולים אדירים בהורדת הכפפות מול חברות התקליטים. אין ספק שהוא עבד קשה מאחורי הקלעים, והתווכח עם אמרגנים והסתכסך אישית לא פעם. פיטר גרנט אף פעם לא החמיץ טריק מספר הניהול שלו. הוא היה המוח מאחורי אסטרטגיות שיווק מבריקות, כמו הימנעות מהוצאת סינגלים של זפלין בבריטניה כדי לאלץ את המעריצים לרכוש כל תקליט במלואו. בניגוד למנהלים רבים שחיפשו תהילה לעצמם, הוא מעולם לא התפתה להתערב במוסיקה או באופן ההופעה של הלהקה שניהל, והעניק לרביעייה חופש אמנותי מוחלט.

ההצלחה הענקית של לד זפלין העניקה לגרנט את הכבוד, המעמד והכוח שהוא השתוקק להם מאז ילדותו הקשוחה, שכללה עבודות מזדמנות כסדרן בקולנוע וכשומר סף במועדונים. שום דבר לא הכעיס אותו יותר מאשר אנשים שניסו להשתלט על הטריטוריה שלו או לנצל את המוזיקאים שלו. זו הייתה גישה לא תמיד קלה להבין עבור מי שהסתכל מבחוץ על סגנון הניהול הדיקטטורי שלו. הוא היה מנהל קשוח בהחלט. אם מישהו אי פעם היה צריך תזכורת לכך, הוא היה אומר: "אם אני אצא להופעה ומישהו יילך לעשות משהו לאחד האמנים שלי, אז אני אדרוך עליו, בלי לחשוב על זה אפילו".

עם זאת, כמו גברים קשוחים רבים שמעדיפים לפתור בעיות עם הידיים, היה לו גם צד עדין ומפתיע. הוא היה אדם מלא בניגודים. לצד המוניטין של "הבריון של הרוק", אומרים שהיה לו חוש הומור מפותח והוא היה תרבותי שהפגין תשוקה אמיתית לעתיקות ויצירות אמנות, ואף אסף פריטים יקרי ערך בביתו הכפרי. אבל הספיקה מילה אחת לא במקום כדי לגרום לו להתפוצץ - ממש כמו הזפלין שנראה בעטיפת התקליט הראשון של הלהקה אותה ניהל, תקליט ששינה את פני המוזיקה לנצח.

באוקטובר 1968 טס גרנט לארה"ב כדי להביא לארבעת החברים בלהקה החדשה שלו עסקה עם חברת תקליטים שתעניק להם ביטחון כלכלי. הייתה זו חברת ATLANTIC היוקרתית שהסכימה להחתים מבלי לראות או לשמוע את הלהקה, כשהיא מסתמכת רק על דבריו של גרנט ועל המוניטין שלו. לא יאמן! זו הייתה אחת העסקאות הגדולות ביותר עבור להקה חדשה באותן שנים, עם מקדמה מטורפת. הוא חזר לאנגליה, דחף את הלהקה שלו לאולפן, ותוך זמן קצר כבר התקליט היה מוכן.

העסקה הענקית שהוא עשה עם חברת ATLANTIC לא גרמה לגרנט להשיג את ההזמנות להופעות שהוא כה רצה באנגליה בתחילת הדרך. המועדונים הבריטיים היו ספקנים, ולא פעם היו תלונות שזה היה רועש מדי עבור האוזן השמרנית של המבקרים. בעצתו, לד זפלין ויתרה על חג מולד חמים של 1968 בקרב המשפחה וטסה להופעות בארה"ב, שם החלה ההיסטריה הגדולה. "כשהשגתי את זפלין", הוא אמר, "הכרתי את אמריקה היטב". גרנט לא הגיע עם בחוריו לשם בסיבוב ההופעות הראשון ובמקומו שלח את מנהל הדרכים החדש, ריצ'רד קול. לד זפלין צברה תאוצה ובמהרה נודע גרנט כדוחף חזק כדי להגדיל את ההכנסות של אמני רוק שבניהולו, כשהוא משנה את הסטנדרטים של התעשייה כולה לטובת האמנים.

כשלד זפלין התפרקה, בשנת 1980 בגלל מותו של ג'ון בונהאם המתופף, שהיה חברו הקרוב של גרנט (השניים גם עסקו לא פעם בענייני אלימות ביחד...), לא חזר גרנט לנהל אמנים אחרים באופן פעיל וקבוע. הוא שקע לתקופה של הסתגרות וטיפל בבריאותו ובמשפחתו. עם זאת, מה שהוא עשה עבור בחוריו, בעמדת ניהולו, הפך לאבן דרך בבניית מערך ניהול אמני רוק מודרני. הוא מת מהתקף לב ב-21 בנובמבר 1995 בעודו נוסע במכוניתו לעבר ביתו. מה שבטוח, הוא הותיר חותם כבד משקל על הביזנס של הרוק. חברו הקרוב ושותפו העסקי, ג'ימי פייג', הסתפק בלומר מילים ספורות אך טעונות בכאב: "פיטר היה מגדל של עוצמה כשותף עסקי וכחבר. הוא יחסר לי ותנחומיי למשפחתו".

איזה פולחן הוא זה! ב-5 באפריל 1974יצא תקליט חדש ללהקת ופולחן הצדפה הכחולה. שמו הוא SECRET TREATIES.

נו טוב, ברור... כשמישהו מזכיר בשנים האחרונות את שמה של להקת פולחן הצדפה הכחולה, המוח מגיב מיד בסוג של התניה קלאסית. התמונה שקופצת לראש היא המערכון הגאוני בתוכנית סאטרדיי נייט לייב, שם כריסטופר הוקן האדיר גילם את ברוס דיקנסון, ה-ברוס דיקנסון, המפיק בעל דרישת הזהב - MORE COWBELL!!! אבל הלהקה הזו, שהביאה לעולם את הצליל ההוא, עברה דרך ארוכה ופתלתלה עד שהפכה לשם שגור בפי כל חובב רוק כבד עם קריצה שכזו.

בתחילת הדרך, כשהחבורה הניו יורקית הזו רק החלה לגשש את דרכה בסצנה, היו לא מעט מבקרים שעיקמו את האף וצקצקו בלשונם. הטענה המרכזית הייתה שמדובר בחבורת נגנים שפשוט מנגנת ריפים ותו לא. הביקורות הקטלניות על תקליטיהם הראשונים לא איחרו לבוא, מה שהכניס את חברי הלהקה למועדון אקסקלוסיבי ומכובד מאוד. הם מצאו את עצמם באותה סירה עם ענקים כמו בלאק סאבאת', גראנד פ'אנק ואוריה היפ. אלו היו להקות שהמבקרים פשוט אהבו לשנוא, אבל הקהל, לעומת זאת, נהר אליהן בהמוניו ורכש את התקליטים בקצב מסחרר.

כמו רוב הלהקות הגדולות של שנות השבעים, גם פולחן הצדפה הכחולה הייתה זקוקה למנהל נחוש עם חזון שידחוף אותה קדימה. האיש שלהם היה סנדי פרלמן, ששימש לפני כן כמבקר מוזיקה בניו יורק. פרלמן לא רק גילה את הלהקה, אלא ממש מיתג אותה כהכלאה מרתקת בין רוק בסיסי ומחוספס לבין פלירטוטים אפלים עם עולם המסתורין והקסם השחור (כמו שקרה עם בלאק סאבאת'). הוא היה המוח מאחורי הקלעים, כתב את רוב המילים לשירי הלהקה והפיק את תקליטיה.

פרלמן האמין ברוק הכבד בכל לבו. בשנת 1974 הוא סיפר למגזין מלודי מייקר כי הלהקה האהובה עליו ביותר היא בלאק סאבאת'. לצידו במלאכת כתיבת המילים עמדו דמויות כמו ריצ'ארד מלצר וגם פאטי סמית', שהייתה אז בת זוגו של הקלידן אלן לנייר, וכל זאת עוד לפני שסמית' הפכה לאושיית רוק מוכרת בזכות עצמה.

באותה שנה גורלית, ההרכב כלל את הגיטריסט דונלד רוזנר, הזמר אריק בלום, הקלידן אלן לנייר והאחים בוצ'ארד - אלברט בתופים וג'ו בבס. בתחילת הדרך השם שלהם היה שונה לגמרי: SOFT WHITE UNDERBELLY. לא שם מזהיר במיוחד והמקור לשם המוזר הזה הגיע מהחלטה רגעית של פרלמן בשנת 1967, בזמן שנסע להנאתו ברחבי ברוקלין וחשב לעצמו שכך בדיוק צריך לקרוא ללהקה שיקים. נו, טוב.

פרלמן ממש הינדס את הלהקה לפי ראות עיניו. שלושה מהנגנים שהמשיכו איתו לאורך כל הדרך היו רוזנר, אלברט בוצ'ארד ולנייר, שחתמו על חוזה עם חברת התקליטים ELEKTRA. תחת השם ההוא הם הקליטו תקליט שלם שנגנז ולא יצא לאור בזמנו. גם הניסיון השני, עם זמר חדש ותקליט נוסף עבור אותה חברה, נכשל ולא ראה אור יום. הלהקה אפילו הספיקה לשנות את שמה ל- STALK FOREST לפני שנפרדו דרכיה מחברת התקליטים בשנת 1970.

באותה נקודת זמן הצטרפו למערכה אריק בלום וג'ו בוצ'ארד. ההרכב החדש והמלוכד חתם על חוזה עם חברת CBS ושינה את שמו לפולחן הצדפה הכחולה (ויש כאלו שתרגמו זאת כצדפה העצובה, תלוי את מי שאלתם באותו יום). השם הגיע משיר שכתב פרלמן שמעולם לא הוקלט בגרסתו המקורית, אך מצא את מקומו בתקליט השלישי של הלהקה, SECRET TREATIES, כרצועה השנייה בצד הראשון - תחת השם SUBHUMAN.

החל משנת 1970 הלהקה יצאה למסע הופעות סיזיפי ונחוש במטרה לכבוש את לב הקהל. הם אימצו תדמית קשוחה של רוקרים בבגדי עור, וגם כשכל תקליט שהוציאו זכה למטר של בוז מהמבקרים, הם לא הורידו את הרגל מהגז. נכון לשנת 1974, מכירות התקליטים שלהם עמדו על כמאתיים אלף עותקים. המכירה הייתה איטית ולכן הם לא תמיד כיכבו בראש מצעדי המכירות בזמן אמת, אבל הבאזז סביבם? הוא רק הלך וגבר.

פרלמן והלהקה היו ידועים בחסכנותם. הם נמנעו מלבזבז סכומי עתק באולפני הקלטה יקרים. הגישה שלהם הייתה להקליט את התקליטים באווירה חיה ככל האפשר באולפן, ורק לאחר מכן להוסיף שכבות של כלי נגינה. הם קיבלו זריקות עידוד משמעותיות מהלהקות הגדולות שאותן חיממו, כמו האחים אולמן או בלאק סאבאת'. הקהל הצעיר נמשך להופעות שלהם כמו למגנט, פשוט בגלל האנרגיה המתפרצת שנשפכה מהבמה.

אז התקליט SECRET TREATIES, שהוקלט באולפני קולומביה בניו יורק, נחשב בעיני רבים לשיא של הטרילוגיה בשחור-לבן של הלהקה. על העטיפה נראו חברי הלהקה עומדים לצד מטוס הקרב הגרמני מסוג מסרשמיט ME 262, מה שהוסיף לאווירה המסתורית והאפלה. בעיתון המוזיקה CREEM נכתב בזמנו על התקליט כי ההפתעות והדקויות עשויות להפוך את הלהקה הזו לראשונה שיצאה מעבר למטאל הכבד. גם בעיתון רולינג סטון לא נשארו אדישים וציינו כי הלהקה הזו חולקת את אותה תכונה שיש ללהקות קאלט אחרות מניו יורק; חוש הומור מיוחד והיכולת להביא רוק עם המון פאר.

גם אני מצטרף בהתלהבות לרשימת הממליצים על היצירה הזו. הגיע הזמן להרים את הווליום למקסימום ולהתמסר לצלילים. והקטע האהוב עליי ביותר בתקליט? ללא ספק ASTRONOMY המופלא, שנסגר בדרמטיות גדולה. וכל זה קרה עוד לפני שהלהקה הגיעה להצלחה הפנומנלית של הלהיט DON'T FEAR THE REAPER. איזה תקליט, איזו להקה!

גם זה קרה ב-5 באפריל:

- בשנת 1955 התחתן ריי צ'ארלס עם אשתו השנייה, דלה. הזוג התגרש בשנת 1977.

- בשנת 2012 מת ג'ים מארשל, האיש שאחראי להפיכת עולם הרוק למקום רועש יותר עם המצאת מגברי ה- MARSHALL שלו. בן 88 במותו. רשימת המוזיקאים שהשתמשו במגברים שלו היא ארוכה ביותר.

- בשנת 1961 הופיע בוב דילן בפעם הראשונה כאמן שמקבל משכורת בעבור הופעתו. זה היה ב- LOEB MUSIC CENTER שבאוניברסיטה בניו יורק. בקהל חובב מוזיקת הפולק הייתה גם חברתו העתידית של דילן, סוזי רוטולו.

- בשנת 1970 הופיע הקלידן ג’ון אוון, בפעם הראשונה, עם ג’ת’רו טול, בגרמניה. אוון, שחתם חוזה לשנת ניסיון אחת, ישאר בלהקה עד שיפוטר ממנה בשנת 1979.

- בשנת 1971 הופיעה להקת שיקגו בפעם הראשונה באולם היוקרתי, קרניגי הול, בניו יורק. ההופעה הזו הוקלטה בשביל אלבום מרובע שתיעד את הופעות הלהקה באותו שבוע באולם הזה.

- בשנת 1968 יצא תקליטון חדש ללהקת SMALL FACES, עם השיר LAZY SUNDAY. השיר הזה הוקלט ללא שום מחשבה להפוך אותו למשהו גדול או להמנון רדיו בינלאומי. למעשה, השיר התחיל כבדיחה פנימית של חברי הלהקה בין כותלי האולפן בלונדון. הכל התחיל כאשר סטיב מאריוט, הסולן בעל קול הנשמה הענק, הביא את השיר לאולפן כשבראשו מתרוצץ הלחן בקצב איטי בהרבה ממה שהוקלט בסוף. הוא כתב את המילים כמענה לסכסוכים שהיו לו עם השכנים שלו בשכונת STEPNEY, שלא ממש העריכו את הרעש שהקים בשעות לא שגרתיות.

באולפן, האווירה הייתה משוחררת במיוחד. חברי הלהקה הפכו אותו לסוג של בדיחה פרטית והקליטו אותו כך, כשהם מאמצים מבטא קוקני כבד ומוגזם במכוון, כמחווה לסגנון המיוזיק הול הבריטי הישן. השעשוע הגיע לשיאו כאשר החליטו להוסיף אפקטים קוליים משונים. יש בו אפילו צליל של הורדת מים בשירותים שהוקלט באולפן אחרי שמאריוט שר את השורה WHILE YOU FLUSH OUT THE MOON. הצליל הזה אמור היה להדגיש את חוסר הרצינות שבו התייחסו חברי הלהקה ליצירה הזו באותו הרגע. אך אנדרו לוג אולדהאם, מנהל חברת התקליטים שלהם IMMEDIATE RECORDS (ומנהל הרולינג סטונס בעברו), לקח את הבדיחה ברצינות רבה מדי. הוא זיהה מיד את הפוטנציאל המסחרי הגלום בלחן הקליט ובביצוע המשעשע.

אז בלי לשאול אף אחד, הוא החליט לקחת את המאסטר ולהוציאו לשוק ללא קבלת אישור מהלהקה. באותם ימים הלהקה שהתה בסיבוב הופעות בגרמניה המערבית, הרחק מההמולה הלונדונית. חברי הלהקה נדהמו לפתוח את עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר ולגלות שדברים נעשו מאחורי גבם ושיר הבדיחה שלהם מככב במצעדים. החששות של חברי הלהקה התאמתו במהרה. בגלל הצעד הזה החלו להיראות בקרב הקהל בהופעות לא מעט נערות צרחניות שהפריעו ללהקה יותר משהועילו.

- בשנת 1951 נולד הגיטריסט הישראלי החשוב, חיים רומנו. הוא סיפר לי ה-מ-ו-ן דברים חשובים על מה שעשה עם הצ'רצ'ילים, אריק איינשטיין, שמוליק קראוס, אריאל זילבר ועוד. כל זה נמצא בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

- בשנת 1962 הופיעה להקת הביטלס הופעה מיוחדת במועדון CAVERN שבליברפול. בחלק הראשון של ההופעה לבשו החברים את בגדי העור עמם נהגו להופיע בעבר. בחלק השני של המופע הם עלו לבמה עם המראה החדש של החליפות התואמות. הזמנים משתנים.

- בשנת 1950 נולדה אנייטה פאלצקוג, הצד הבלונדיני הנשי של להקת אבבא.

- בשנת 2022 נדחתה תביעה שהגישה אלמנתו של כותב השירים ז'אק לוי, שהיה שותף לכתיבת השיר "הוריקן" ושירים נוספים באלבומו של בוב דילן DESIRE משנת 1976. התביעה הוגשה נגד דילן בבית המשפט לערעורים בניו יורק. התיק נפתח לראשונה בינואר 2021 על ידי אלמנתו של לוי, קלאודיה, לאחר שהתפרסם כי דילן מכר את כל קטלוג השירים שלו – הכולל יותר מ-600 יצירות – לחברת UMPG. קלאודיה לוי טענה כי מגיע לה חלק מעסקת הענק שביצע דילן עם חברת יוניברסל (7.25 מיליון דולר מתוך מכירה בסך 300 מיליון דולר), אך באוגוסט קבע שופט כי לוי חתם על ויתור זכויותיו כבר לפני שנים. ערכאת הערעור של ניו יורק אישרה כעת את פסק הדין ומסרה: "דבר מהטיעונים שהגישו התובעים בנוגע למנהגים ולפרקטיקות בתעשיית המוזיקה אינו תומך בפרשנות אחרת, ואף אינו מעיד על עמימות בלשון החוזה הרלוונטי". עורך דינו של דילן מסר: "אנו שמחים שבית המשפט דחה שוב את הניסיון העצוב הזה להפיק רווח ממכירת הקטלוג האחרונה של בוב".

- בשנת 1968 יצא תקליטון של סיימון וגרפונקל עם השיר MRS ROBINSON. השיר נכתב עבור הסרט "הבוגר", בכיכובה של אן בנקרופט המגלמת את גברת רובינסון – אישה בגיל העמידה המפתה את דסטין הופמן, הצעיר ממנה בהרבה. בנקרופט, שנפטרה ב-2005, נהנתה מקריירה קולנועית ארוכה ומצליחה, אך היא מזוהה בעיקר עם תפקידה בסרט זה. באשר לשורה המפורסמת "לאן נעלמת ג'ו דימאג'יו?": דימאג'יו היה כוכב בייסבול של הניו יורק יאנקיז, שהיה נשוי תקופה קצרה למרילין מונרו. סיימון השתמש בדמותו כדי לייצג את גיבורי העבר. דימאג'יו מעט התעצבן כששמע זאת, מכיוון שהיה עדיין חי וקיים (למרות שפרש מבייסבול כבר בשנת 1951), אך לבסוף הבין שבעקבות הצלחת השיר הוא הפך לסמל עבור דור חדש.

סיימון, מעריץ מושבע של היאנקיז, הסביר: "השורה על ג'ו דימאג'יו נכתבה ממש בהתחלה. אני לא יודע למה או מאיפה היא הגיעה. זה נראה כל כך מוזר, כאילו היא לא שייכת לשיר, ואז – אני לא יודע – זה פשוט היה כל כך מעניין שהחלטנו להשאיר אותה. בסופו של דבר, זו אחת השורות המוכרות ביותר שכתבתי אי פעם". האמת היא שפול סיימון העריץ את מיקי מנטל הרבה יותר מאשר את ג'ו דימאג'יו; כשמנטל שאל אותו מדוע לא הוזכר בשיר במקומו, סיימון השיב: "זה פשוט עניין של מספר הברות, כדי להתאים את המילה לקצב". כשדימאג'יו הלך לעולמו ב-1999, סיימון כתב עליו מאמר מערכת בניו יורק טיימס, זמן קצר לאחר מותו.

סיימון החל לכתוב את השיר תחת השם "גברת רוזוולט", וכבר הייתה לו השורה "הנה לך, גברת רוזוולט", אך הוא שינה אותה ל"גברת רובינסון" כדי להתאימה לעלילת הסרט. כשמייק ניקולס ביים את הסרט, הוא השתמש בשלושה שירים קיימים של סיימון וגרפונקל וקיווה שסיימון יכתוב שירים מקוריים נוספים, אך סיבוב הופעות ועבודה על אלבום חדש הותירו את המוזיקאי סחוט. ניקולס אמנם החליט להשתמש בשירים קיימים, אך עדיין רצה ששיר חדש ילווה את הפסקול. ארט גרפונקל שמע את סיימון עובד על "גברת רוזוולט" וציין זאת בפני ניקולס, שהבין שלשם זה יש מספר הברות זהה לזה של "גברת רובינסון". ניקולס, שהיה נואש לשיר, ביקש מסיימון לשנות את השם ל"גברת רובינסון" ולהשלים את הכתיבה. סיימון החליט לנסות. לפי ארט גרפונקל, ייתכן שהשיר לא היה מוקלט מעולם אלמלא ניקולס; הוא ציין כי בזמנו, המנגינה נתפסה כ"שיר זניח שעמדנו לגנוז", אך כשניקולס שמע את הגרסה המוקדמת הוא זיהה בה פוטנציאל וביקש מסיימון לעבד אותה לסרט. "האינטליגנציה שלו אפשרה לו להשתחרר ולבצע את כל הבחירות המדהימות האלה", אמר גרפונקל על ניקולס, שמת ב-2014.

- בשנת 1995 התאבדה חברתו לשעבר של ג'ימי הנדריקס, מוניקה דמרמן. זה קרה יומיים אחרי שהפסידה בבית משפט לחברה נוספת של הגיטריסט, קאתי אצ'ינגהאם. דמרמן הייתה זו שהחזיקה בבעלותה עד שנת 1993 את גיטרת הפנדר סטראטוקסטר השחורה של הנדריקס, אותה הוא כינה בשם BLACK BEAUTY.

- בשנת 1962 קיבל ווסלי רוז, המנהל האישי של צמד 'האחים אברלי', מכתב בו נאמר לו שהשניים מפטרים אותו מתפקידו זה.

- בשנת 1946 נולדה ג'יין אשר, בת זוגו של פול מקרטני בשנות השישים. מערכת היחסים ביניהם לא תמיד הייתה במיטבה, והדבר בא לידי ביטוי בשירים שכתב פול עבור ה"ביטלס" – YOU WON'T SEE ME ו-I'M LOOKING THROUGH YOU. עם זאת, מקורביהם של הזוג היו בטוחים כי השניים עומדים להתחתן, עד שג'יין חזרה יום אחד מעבודתה כשחקנית בחו"ל ותפסה את פול במיטה בביתם עם אישה אחרת (פרנסי שוורץ).

שנים לאחר מכן הודה פול כי חשש מאוד מנושא הנישואין. מיד לאחר הגילוי המביך, עזבה אשר את הבית ושלחה את אמה לאסוף את חפציה. לימים היא נישאה לקריקטוריסט ג'ראלד סקארף, הידוע בעיקר בזכות איוריו לפרויקט THE WALL של פינק פלויד. במקביל, היא הפכה לידוענית בריטית בזכות עצמה.

מאז שנפרדו, סירבה ג'יין לשוחח עם התקשורת על יחסיה עם מקרטני. היא נמנעה מלפרסם ספר זיכרונות, ובספרו MANY YEARS FROM NOW, כתב פול כי הוא אסיר תודה לה על כך שהיא היחידה ששומרת על פרטיות הקשר שהיה ביניהם, בעוד כמעט כל אדם אחר שהיה במחיצתו מיהר לפרסם ספר בנושא או לפנות לכלי התקשורת.

- בשנת 1941 נולד דייב סוורביק, הכנר מלהקת FAIRPORT CONVENTION. הוא מת ביוני 2016.

- בשנת 1962 הקליט קליף ריצ'ארד באולפני EMI שבלונדון את השיר SUMMER HOLIDAY. אך זו לא הגרסה שהפכה אחר כך ללהיט הגדול שלו.

- בשנת 1964 הצטלמו הביטלס לסצנת הפתיחה בסרטם הראשון, "לילה של יום מפרך", כשהם בורחים מעדר מעריצות בתחנת הרכבת מרילבון שבלונדון.

- בשנת 1984 נערכה הלווייתו של הזמר מארווין גאי, שנרצח ביריות על ידי אביו. ההלוויה הייתה בבית הקברות FOREST LAWN שבלוס אנג'לס.

- בשנת 1942 נולד אלן קלארק, הסולן המקורי של להקת THE HOLLIES.

- בשנת 1975 נולדה בת לסטיבי וונדר. שמה הוא איישה זאקיה וונדר והיא השפיעה עליו לכתוב את השיר ISN'T SHE LOVELY.

- בשנת 1971 סיימה להקת בלאק סאבאת' את ההקלטות לאלבומי השלישי, MASTER OF REALITY, באולפני ISLAND בלונדון. אשששש!

- בשנת 2021, בריאיון לעיתון "הגרדיאן" הבריטי, חשפו אחיו של מייקל ג'קסון כי מלך הפופ המנוח נהג לעטות על עצמו מגוון תחפושות יוצאות דופן כדי להימנע מזיהויו בציבור, ואף התלבש לעיתים כהומלס. "מייקל הכניס את עצמו לתוך קופסה, וזה היה לו קשה. חייו ככוכב הקשו עליו לנהל חיים ציבוריים," סיפרו. "זה לא ייאמן – אם מייקל היה יוצא החוצה, תוך שניות ספורות אנשים היו מפסיקים את כל עיסוקיהם. בגלל זה הוא התחיל להשתמש בתחפושות".

מרלון נזכר בפעם שבה נתקל במייקל בחנות תקליטים כשהוא "לבוש כמו הומלס: בגדיו היו מלוכלכים, היו לו שיניים תותבות ופאת אפרו, נעליו היו מטונפות וחולצתו קרועה – ובכל זאת הוא קנה את כל התקליטים המעולים שמצא שם. בכל פעם שאני מגיע ללאס וגאס באוטובוס, אני מרגיש שמייקל לצדי, כי פניו תמיד מופיעים על שלט חוצות ענק. אז אני שואל אותו: 'מה קורה, אחי?'...".

- ב-5 באפריל איבדנו כמה אנשי רוק: בשנת 2002 מת מסמים סולנה של להקת אליס אין צ'יינס, ליין סטיילי. בן 34 במותו. בשנת 1981 מת מסמים בגיל 38 בוב (״הדוב״) הייט, הזמר של להקת CANNED HEAT. בשנת 1994 התאבד (או נרצח, תלוי את מי שואלים...) קורט קוביין, המנהיג של להקת נירוונה, בגיל 27. בשנת 1998 מת בתאונת דרכים המתופף קוזי פאוואל.

היי ג'ו - לאן אתה הולך עם האקדח הזה בידך? ב-5 באפריל בשנת 1929 נולד מפיק המוזיקה האגדי, ג'ו מיק.

ברור שהמפיק הבריטי רוברט ג'ורג' "ג'ו" מיק נחשב לאגדה מוזיקלית, והמצאותיו הפכו לאבן דרך בעולם ההפקה. מאז, רבים משבחים את הצלילים האלו שלו. האמת? שמעתי כמה מההפקות שלו ובהחלט יש בדברים הנאמרים. בשנות החמישים, כשמיק המבריק החל לפעול, עולם המוזיקה סביבו היה שמרני להפליא; היו אלו ימים שבהם כל ההקלטות נעשו ב"טייק" אחד בלבד, ללא ערוצי שירה נוספים ושאר פעלולים אולפניים. מיק חי את עולם ההפקה מסביב לשעון, בתשוקה מתמדת לחיפוש אחר הצליל החדש.

והיה זה הישג סובייטי אחד שהצית בו את ניצוץ התהילה: בשנת 1957 שיגרו הרוסים לחלל את הלוויין שבתוכו הכלבה לייקה (שבצער רב מתה שעות ספורות לאחר השיגור). הלוויין שלח לכדור הארץ צילומים של הירח, והמירוץ לכיבוש הלבנה בין רוסיה לארה"ב יצא לדרך. מיק מצא בהרפתקה החללית הזו קונספט מרתק ליצירת מוזיקה ייחודית עתירת אפקטים "חלליים" – או ליתר דיוק, אפקטים שיצר בעצמו באמצעות קשיות וכוסות מים ליצירת בועות, הורדת מים באסלה ועוד. את כל אלו עטף בטכניקות אולפניות פורצות דרך.

הניסויים שלו הפכו ללהיט אינסטרומנטלי ענק בשם "טלסטאר", שנקרא על שם הלוויין ששוגר לחלל ביולי 1962. הקטע יצא חודש לאחר מכן בביצוע להקת ה"טורנדוס". צליל אורגן הקלאוויוליין נשמע אז חדשני כל כך, עד שפשטה שמועה שגויה כי מדובר בצלילים אמיתיים ששוגרו מכדור הארץ ללוויין והוחזרו ממנו ישירות לאולפן. עד כדי כך הכל היה תמים אז.

"טלסטאר" כבש את המקום הראשון באנגליה ונחל הצלחה אדירה גם מעבר לים. אולם המומנטום לא נמשך זמן רב, ומיק מצא את עצמו מדשדש במקום להוביל. חייו האישיים הפכו למערבולת; בשנת 1963 הוא נעצר בעוון "שידול" (המונח המשפטי ששימש אז להפללת הומוסקסואלים), מעצר שחשף את נטייתו המינית שהייתה אסורה אז לפי החוק הבריטי. בתעשיית המוזיקה היה זה סוד גלוי, אך עבור בני משפחתו התפוצץ הגילוי כרימון.

בעקבות הפרסום החלו ניסיונות סחיטה מצד מאהבים לשעבר, אשר הציתו את הפרנויה שקיננה בו. בכאב רב הוא החל להשתמש בגלולות, וההזיות שחווה העצימו את אמונתו שאחרים גונבים את רעיונותיו המוזיקליים. הוא היה משוכנע שעוקבים אחריו והוא חש כישלון חרוץ. המוות העסיק אותו ללא הרף; הוא נהג להקליט בבתי קברות בניסיון לתעד את קולות המתים, וניסיונו ליצור קשר עם רוחו של באדי הולי המנוח הפך לאובססיה.

בבוקר יום השנה השמיני למותו של באדי הולי (3 בפברואר 1967), היה מיק נתון במצב רוח לוחמני. מצבו הכלכלי היה בכי רע. הוא שהה במטבח דירתו בצפון לונדון כאשר פטריק פינק, עוזרו באולפן הביתי (שכונה "האמבטיה"), הגיע ליום עבודה. מיק סיים את ארוחת הבוקר בשתיקה ועלה לאולפן שבקומה העליונה. באותה עת נכנסה לדירה בעלת הבית, ויולט שנטון בת ה-52, כדי לגבות את דמי השכירות.

היא עלתה לאולפן בעוד פינק ממתין בקומה התחתונה. לפתע פרצה מריבה קולנית, שנקטעה בקול ירי. שנטון נורתה בגבה, נפלה במדרגות וצנחה ללא רוח חיים למרגלות פינק ההמום. בעודו מנסה לעכל את המתרחש, כיוון מיק בן ה-37 אל ראשו את האקדח (שהיה שייך לבסיסט להקת הטורנדוס, היינץ ברט) וירה בעצמו. שכן שהיה במקום סיפר: "שמעתי ירייה ומיד לאחר מכן ראיתי בחור צעיר רץ החוצה וצועק שהייתה תאונה".

המשטרה שהגיעה לזירה חשדה תחילה בפינק. איך לא? אך בדיקה מהירה גילתה כי טביעות אצבעותיו אינן על הנשק. היה זה סוף טרגי ומיותר לשני אנשים. בנתיחת גופתו של מיק נמצאו שרידי סמים שלדברי הפתולוג גרמו לעיוות המציאות. פינק העיד כי מיק היה מוטרד מאוד מעסק מוצרי החשמל שהפעילה שנטון עם בעלה בבניין: "הוא היה משוכנע שמקשיבים לו משם כדי לגנוב את רעיונותיו".

בעיתון "עולם הקולנוע" הישראלי נכתב בזמנו: "ג'ו מיק, מחבר הפזמונים המוכשר, מצא את מותו בחדר שבו יצר להיטים ללהקות כמו 'הטורנדוס' ו'חלות הדבש'. מיק היה מודאג לאחרונה בשל מצבו העסקי. רק לפני שנה אמר לאחד מידידיו: 'אני אדם עשיר למדי וברצוני להפוך למיליונר, אך זהו עסק לא בטוח'. לאחר שהעסקים הידרדרו, לא מצא מיק מוצא אחר מלבד הירייה".

בונוס: החודש, אפריל (לא ידוע מתי) בשנת 1970 יצא תקליט עם הקלטות הופעה (משנת 1968) ללהקת CREAM. שמו הוא LIVE CREAM והלהקה עצמה כבר הייתה אז מתה.

טוב, ברור שכאן נכנסים אנשי חברת התקליטים בכל הכוח לסיפור. אין ספק שללהקה לא היה שום קשר לתקליט הזה, כמובן, והם אפילו לא יכלו לשלוט בבחירת הקטעים - או כנראה שפשוט כבר לא היה אכפת להם מזה. למרבה המזל, מה שיש פה? זה לא רע בכלל. יש רק ארבעה קטעי הופעה (כיאה ללהקה שאהבה לאלתר סולואים א-ר-ו-כ-י-ם...) בתוספת קטע אולפן בשם LAWDY MAMA שהוא למעשה גרסה מוקדמת לשיר STRANGE BREW עם מילים שונות. סוג של בונוס עסיסי שמעניק לנו תהליך עבודה של להקת בלוז-רוק: א) הקלטת נעימת בלוז פשוטה עם מנגינה גנרית. ב) עיבוד מחדש של הלחן. ג) כתיבת תפקיד ווקאלי שונה עם מילים שונות. ככה, לקחו משהו מארה"ב והפכו אותו למשהו בריטי. אני מוצא בזה תהליך מרתק.

ולגבי החומר בהופעה? יש שני קטעים קצרים ושניים ארוכים, הכל כדי לגרום הנאה למעריץ המושבע שירוץ לקנות את המוצר המהונדס הזה. הקטעים הארוכים הם NSU (כעשר דקות) ו-SWEET WINE, שהוא בכלל באורך של רבע שעה ועם סולואים שישאירו אנשים באדרנלין או ירדימו אותם (פה אני נמצא באפשרות השניה, לצערי...). ועדיין - הקטע הראשון מהשניים מדליק לאללה. השני? המממ... נשמע שהלהקה איבדה קיטור מתישהו אבל המשיכה עוד ועוד... ועוד...

הקטע SLEEPY TIME TIME נמשך פחות משבע דקות, אבל בקושי מתגבר על מקבילו האולפני ולא מוסיף דבר למקביל המסוים הזה - בעצם כן, רק שירה מרושלת יותר. לגבי ROLLIN AND TUMBLIN, ובכן - זה יותר גרוע מהמקור, מכיוון שג'ק ברוס לא מסוגל לשחזר פה על הבמה את סגנון המפוחית המפורסם שלו והיעדר תוספות אולפניות הופך את זה למייגע. אפילו ג'ינג'ר בייקר, שמחזיק את הקצב בשצף קצב, לא מצליח להציל את הדבר.

ההקלטות הללו הגיעו מתקופת סיבוב ההופעות הטובה ביותר שלהם בארה"ב, במרץ 1968, במועדוני פילמור איסט וגם וינטרלנד, שהיו שייכים למפיק המפורסם ביל גרהאם. מאותן הופעות בדיוק נלקחו גם הקטעים החיים עבור האלבום WHEELS OF FIRE. למרות זאת, עובדה זו לא הופכת את התקליט לטוב יותר עבור חובבנים. זהו פריט לאספנים. עם זאת, חייבים לתת קרדיט ללהקה על כך שהעזה לצאת למסעות הגיטרה הנמתחים האלו. ובכל מקרה, אף אחד מעולם לא נשמע כמוהם, השילוב הייחודי הזה בין הבס לגיטרה הוא סימן ההיכר הבלעדי של CREAM, ועל כך אפשר לסמוך בוודאות.

אז כן, זה הוא תקליט וינטג' למעריצים האדוקים יותר של CREAM שלא יכולים לקבל מספיק מהאלתורים של קלפטון-ברוס-בייקר. מה שבטוח, הסאונד שלהם ביחד היה מיוחד והמוזיקה מוקלטת היטב. וכן, בשנת 1970 השם של קלפטון היה מספיק חזק כדי למכור חומרים ישנים יותר. וכן, בשנת 1972 יצא תקליט הופעה נוסף של הלהקה, כדי לסחוט עוד כמה מרשרשים מהקהל. אחרי הכל - קלפטון היה אז בהקפאה בגלל התמכרות להרואין וחברת התקליטים - כמו כל חברת תקליטים טובה - רוצה לממש את מה שהיא הכי אוהבת לעשות - כסף!

בונוס: וודסטוק - לא מה שחשבתם!

רבים מאיתנו מכירים את האלבום המשולש של פסטיבל וודסטוק כדוקומנט חי לחלוטין. ובכן, מסתבר שלא ממש!

נכון, רוב הצלילים אכן חיים היישר מהפסטיבל. אבל מסתבר שההקלטה המקורית דרשה הרבה תיקונים. סלילי מאסטר הסתובבו במשך חודשים בין האמנים שיוכלו לעבוד עליהם עם הטכנאים המועדפים עליהם. כל זה לפני ששלחו את התוצאה בחזרה לאולפני רקורד פלאנט בלוס אנג'לס, במטרה להדביק את הכל לאלבום.

מסתבר שצליל של זמזום הרס קטעים פה ושם והיה צורך במניפולציה אולפנית לחפות על זה. אז ההקלטות הגיעו לרקורד פלאנט והועברו משמונה ערוצים ל-16 כדי לאפשר הוספת צלילים לתיקונים.

טכנאי ההקלטה של האולפן, פיל שייר, סיפר: "כמה מכלי הנגינה שאתם שומעים באלבום הזה נעשו על ידי בחור בהוליווד שיכל לשחזר את הנגינה המקורית. בילינו חודשים בתיקונים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459