רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-5 בינואר (5.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"זה היה דרך טום ווילסון, מפיק בחברת התקליטים CBS, שפגשתי את בוב דילן. לטום הייתה השכלה בהרווארד, והוא הפיק הרבה ג'אז. אבל איכשהו הוא היה מפיק ב-CBS, והם נתנו לו את דילן. אני לא

יודע למה נתנו לו את דילן. זה מעבר להבנתי, אבל ושניהם הסתדרו די טוב. היה לי סוג של מערכת יחסים עם טום שבה יכולתי להיכנס אליו למשרד. בסוף, טום הזמין אותי לסשן של דילן, שהיה כמו סוף הדרך בשבילי. התאמנתי כל הלילה. הבאתי את הגיטרה שלי איתי. הגעתי שעה וחצי לפני שהסשן היה אמור להתחיל. נכנסתי, חיברתי את הגיטרה למגבר וחיכיתי לנגנים ולדילן... דילן נכנס פנימה. זה סוף החורף. יחד איתו נכנס מייק בלומפילד, והוא נשא עמו גיטרת פנדר טלקאסטר, ללא נרתיק גיטרה. הגיטרה פשוט הייתה תלויה עליו מכוסה בשלג וגשם. הם פשוט נכנסו, קיבלו מגבת לייבוש, התיישבו והתחילו להתחמם. בלומפילד התחיל לנגן והבנתי באותו רגע שאין לי סיכוי... אז ארזתי את הגיטרה שלי ונכנסתי לתא והתחלתי לצפות בסשן מבחוץ. בערך באמצע, הם עדיין לא התחילו הקלטות עדיין, הם גרמו לפול גריפין לעבור מאורגן לפסנתר. הלכתי לטום ווילסון ואמרתי, 'היי, אולי אני אנגן באורגן? יש לי רעיון נהדר בראש'. טום לא ממש אמר לא. הם התחילו להקליט. השיר היה ארוך מאוד, והלהקה ניגנה כל כך חזק שלא יכולתי לשמוע את האורגן. שמתי את ידי על המקלדת ולא שמעתי מה אני מנגן אבל ידעתי מספיק על מוזיקה כדי לדעת מה אני אמור לנגן. זה היה הטייק השלם הראשון של היום, וכאשר הם הלכו ביקשו לנגן עוד טייק, דילן אמר, 'תגבירו את האורגן'. טום ווילסון אמר, 'אבל הוא לא נגן אורגן'. אז דילן אמר, 'אל תגיד לי מי הוא נגן אורגן. פשוט תגביר את האורגן'. זה היה הטייק של LIKE A ROLLING STONE ופה הפכתי לנגן אורגן" (אל קופר)

סוני בונו איננו! ב-5 בינואר בשנת 1998 נהרג סוני בונו בן ה-62, בתאונת סקי.

הוא התחיל את דרכו בתעשיית המוסיקה כעוזר, פחות או יותר לכל דבר, אצל המפיק פיל ספקטור, שם למד את רזי המקצוע. יחד עם זוגתו בסיקסטיז, הזמרת שר, שהתנשאה מעליו הן בגובה והן במנעד הקולי, סוני בונו הביא למצעדים בשנות השישים מספר להיטים בלתי נשכחים. בראשם עמד השלאגר I GOT YOU BABE משובב הנפש, שהפך להמנון של דור הפרחים והציב את הזוג המוזר והמתוק הזה בלב המיינסטרים האמריקאי.

כל מי שצפה בצמד ידע את האמת: בונו לא ניחן בקול מרשים לשירה, והוא ידע זאת טוב מכולם, אך הוא פיצה על כך בכריזמה רבה ובחוש עסקי מפותח. הוא היה המוח מאחורי הצמד, המפיק והכותב המוכשר שידע בדיוק מה הקהל רוצה. הוא כתב גם את הלהיט BANG BANG, אותו שרה אשתו לבדה וקרעה איתו את הרמקולים, וגם היה שותף בכתיבת הלהיט הקלאסי NEEDLES AND PINS שביצעה בהצלחה להקת THE SEARCHERS הבריטית. הכישרון שלו ליצור פופ דביק ואיכותי היה בלתי מעורער, גם אם הוא עצמו נשמע לעיתים כמו מישהו שמזמזם במקלחת.

אולם כמו בכל דרמה הוליוודית טובה, האידיליה לא נמשכה לנצח. בשנת 1974 התגרשו סוני ושר בקול תרועה רמה, בצעד שפירק את הצמד המצליח ושלח כל אחד מהם לדרכו. בעוד שר המשיכה לנסוק ככוכבת-על, סוני מצא את עצמו מחפש כיוון. לאחר כמה ניסיונות לרענן את הקריירה, שכללו הופעות אורח בטלוויזיה ופתיחת מסעדה איטלקית מוצלחת בפאלם ספרינגס, הוא הבין שכדאי להמיר את במת המוזיקה לבמה אחרת לגמרי אך אכזרית לא פחות – פוליטיקה.

הכניסה שלו לפוליטיקה נולדה מתוך תסכול בירוקרטי משעשע למדי; הוא פשוט רצה להציב שלט גדול יותר למסעדה שלו והעירייה סירבה. אז הוא עשה את הדבר ההגיוני היחיד: הוא רץ לראשות העיר כדי לשנות את הכללים. בשנת 1988 הוא נבחר לראש העיר של פאלם ספרינגס, שם כיהן ארבע שנים והפך את העיר המנומנת למוקד פסטיבל סרטים בינלאומי. התיאבון הפוליטי שלו רק גבר, ובשנת 1994 זכה להיות חבר בקונגרס מטעם המפלגה הרפובליקנית, שם התמקד בנושאים כאיכות הסביבה, הגירה ושאלות זכויות יוצרים. למעשה, הוא היה הכוח המניע מאחורי חוק הארכת זכויות היוצרים, שזכה לכינוי חוק סוני בונו, ונועד להגן על קניין רוחני של אמנים לתקופה ארוכה יותר.

עם זאת, הקריירה הפוליטית שלו לא הייתה חפה מאמירות שנויות במחלוקת. הוא יצא באופן פומבי נגד נישואים חד מיניים, למרות שבתו צ'סטיטי (לימים צ'אז) יצאה מהארון כלסבית באותה תקופה. הציטוט שלו בנושא נחרט בזיכרון הציבורי כשהוא ניסה להסביר את עמדתו המורכבת: "אני לא הומופוב ואני לא מתלהם משנאה. אני פשוט לא יכול להתמודד עם זה. זה הכל", הוא אמר, במשפט ששיקף את הפער הדורי והתרבותי שבו היה נתון.

מזה עשרים שנה נהג בונו לעסוק בספורט הסקי, תחביב שסיפק לו מפלט מהלחץ של וושינגטון. הוא החשיב את עצמו לגולש מיומן, אבל הגורל תכנן תסריט אחר באתר הגלישה היוקרתי HEAVENLY MOUNTAIN RESORT בלייק טאהו, בגבול שבין קליפורניה לנבאדה. ב-5 בינואר 1998, שבוע בלבד לאחר שמייקל קנדי (בנו של רוברט קנדי) נהרג בנסיבות דומות להחריד, יצא סוני לגלישה האחרונה שלו. סטיה אחת במסלול החלקה שכזה, המכונה אוריון העליון, הפגישה אותו עם עץ אורן מסיבי. הוא לא חבש קסדה, דבר שהיה נפוץ באותם ימים, והוא נהרג במקום מעוצמת המכה, בגיל 62.

הדרמה באתר הסקי הייתה גדולה. משבושש להגיע לנקודת המפגש המוסכמת בתחתית המדרון, החלו אשתו הרביעית, מרי, ושני ילדיו הצעירים, צ'סיאן וצ'יארה, שנפשו איתו ונהנו מחופשת החורף, לדאוג מאוד. הדיווח הועבר לרשויות וצוותי סיור יצאו לשטח. חיפושים נערכו אחריו בקדחתנות כשהערב החל לרדת, ולאחר ארבע שעות מורטות עצבים נמצאה גופתו בשלג, בין העצים, דוממת וקפואה.

השמועות החלו לרוץ מיד, ואלמנתו מיהרה להגיב לתקשורת ולמנוע ספקולציות מיותרות, כשהיא טוענת שמדובר בכדורים משככי כאבים שגרמו לשיפוט לקוי בעת הגלישה, שכן סוני סבל באותה תקופה מבעיות גב וככל הנראה התרופות השפיעו על ערנותו ועל יכולת התגובה שלו במדרון התלול.

הלוויה הייתה אירוע תקשורתי ששודר בשידור חי למיליוני צופים ברחבי העולם, והוכיחה שסוני נשאר כוכב פופ עד הרגע האחרון. שר, האקסית המיתולוגית, עלתה להספיד אותו בנאום מרגש. שר נפרדה בדמעות, בטקס ההלוויה, כשהיא מתקשה לדבר ונחנקת מבכי: "לא משנה כמה עוד אחיה, סוני יהיה תמיד האיש הכי בלתי נשכח שפגשתי". היא תיארה אותו כדמות גדולה מהחיים, גם אם פיזית הוא היה האיש הקטן עם הווסט הפרוותי.

גם העולם הפוליטי הרכין ראש בפני האיש שהצליח לחצות את הקווים. נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, ספד לו במילים חמות שהדגישו את המעבר המרשים שעשה בחייו: "הבידור המשמח שלו זיכה אותו בידוענות, אך בוושינגטון הוא זכה לכבוד בכך שהיה שותף שנון וחכם בתהליכי קביעת ענייני מדיניות". כך, בין העצים המושלגים של לייק טאהו, נדם קולו של האיש שהוכיח שאפשר להתחיל כנער שליחויות באולפן הקלטות ולסיים כמחוקק משפיע.

מנה שניה של קרידנס! ב-5 בינואר בשנת 1969 יצא האלבום השני של תחיית קרידנס קלירווטר ושמו BAYOU COUNTRY.

זו הייתה יריית הפתיחה לשנה מטורפת ביותר בחיי הלהקה, שנה בה הם שחררו לא פחות משלושה תקליטים מלאים והפכו לאחת הלהקות המצליחות ביותר בארצות הברית, תוך שהם עוקפים במכירות אפילו את הביטלס, בחלק מהזמן.

אבל רגע לפני שהם כבשו את העולם והגיעו עד לוודסטוק בקיץ של אותה שנה, החבורה מקליפורניה הייתה צריכה להוכיח שהיא לא להקה של להיט אחד. הם הגיעו מאזור המפרץ של סן פרנסיסקו, אבל המוזיקה שלהם נשמעה כאילו בושלה בתוך קדירת כשפים בלב הביצות של לואיזיאנה.

קודם כל, הנה זכות הדיבור לבסיסט הלהקה, סטו קוק, שהסביר את הקסם הגולמי של ההקלטה: "האלבום הזה משקף לחלוטין את מה שהלהקה הזו הייתה. הקלטנו אותו באופן חי באולפן כי הכרנו את השירים היטב, אחרי שביצענו אותם פעמים רבות במועדון ושמו דינו וקרלוס. מעולם לא פגשתי שם את קרלוס אבל דינו היה שם כל הזמן. הופענו שם בקביעות פעם בשבוע. זה האלבום האחרון שהכרנו היטב את שיריו לפני שנכנסנו לאולפן להקליטם. אני אוהב את הצליל של האלבום הזה. יש בו את הצליל העשיר ביותר מכל אלבומי קרידנס. אחר כך כבר הקלטנו באולפנים אחרים והצליל האולפני שלנו נפגע בהתאם". המועדון המדובר, אגב, היה בר קטן וצפוף בשכונת נורת' ביץ' בסן פרנסיסקו, שם הלהקה ליטשה את הסאונד שלה מול קהל של נהגי משאיות ופועלי נמל, רחוק מאוד מאווירת הפרחים והאהבה החופשית של ההיפים באותה תקופה.

אז מה יש לנו באלבום המשובח הזה? ובכן, הוא נפתח עם הפגזה אדירה בדמות השיר BORN ON THE BAYOU, שאפשר לחוש בהקשבה לו את הבוץ שמרוח על מגפי ארבעת החברים שמנגנים אותו פה. כן, עד כדי כך. הגיטרה של ג'ון פוגרטי, ריקנבקר 325 המחוברת למגבר קאסטום, מייצרת צליל שהוא גם חותך וגם עמוק, צליל שהגדיר את מה שכונה לימים סוואמפ רוק.

אבל האמת המשעשעת היא שסולן הלהקה, ג'ון פוגרטי, שכתב את השיר ושר בו בקולו המחשמל, לא באמת נולד באזור של נחל בוצי אלא בברקלי, עיר אקדמית בקליפורניה. את האווירה הבוצית הוא קיבל ממחקריו באנציקלופדיות השונות ומהסרטים שראה בקולנוע. פוגרטי הודה: "השיר מדבר על ילדות ברביעי ביולי. הנחתי את הסיפור באזור של ביצה שבה כמובן מעולם לא חייתי. ניסיתי לכתוב כסופר בלי גיטרה ביד, כשאני את הכל". המתופף, דאג קליפורד, ציין כי זה השיר האהוב עליו ביותר בלהקה, והוא אכן נותן שם עבודה פנומנלית.

השיר השני בתקליט הוא BOOTLEG, שמבחינה מוזיקלית מציג צד אקוסטי ומחוספס יותר של ההרכב. פוגרטי רצה להמחיש בשיר את הדברים הטובים בחיים שמגיעים דווקא באיכות ירודה או בדרכים עקלקלות. פוגרטי תהה: "איך זה שהדברים שהכי רעים לנו, כמו גלידה, ממתקים ואלכוהול, הם המזיקים לנו ביותר? איך זה שהדברים שאנחנו לא צריכים לקחת הם הדברים שדווקא אנחנו הכי רוצים לקבל?".

צד א' של התקליט מסתיים עם קטע הבלוז האפל והמהפנט GRAVEYARD TRAIN, שכולל גם סולו מפוחית מפיו של פוגרטי. שמונה דקות ועוד קצת של יופי מוזיקלי שמזכיר נסיעת רכבת לילית ובודדה. זהו שיר שמדגים את האהבה של חברי הלהקה לבלוז השורשי של האולין וולף ומאדי ווטרס, אך עם הטוויסט הקליפורני המיוחד שלהם.

הופכים את התקליט, וצד ב' נפתח בסערה רוקית עם GOOD GOLLY MISS MOLLY, הלהיט הוותיק של ריצ'רד הקטן. חברי קרידנס יודעים לנגן את הרוק'נ'רול היטב! הם לקחו את השיר המקפיץ והפכו אותו לכבד יותר, עם דיסטורשן מנסר. ואיך שפוגרטי שר? זו מתנה מאלוהים. הצרחות הקטנות שלו שם יכולות להעיר מתים.

אחריו אנחנו חוזרים לגרוב איטי ומהודק עם PENTHOUSE PAUPER שנע על תבנית הבלוז אבל עם הפתעות. השיר עוסק במתח המעמדי, נושא שחזר רבות בשיריו של פוגרטי שראה עצמו תמיד כנציג מעמד הפועלים. "אם אהיה מהמר, אתם יודעים שלעולם לא אפסיד / ואם אהיה גיטריסט, אהיה חייב לנגן את הבלוז", שר פוגרטי והוא יודע היטב את מה שיוצא מפיו, כי הגיטרה שלו פורצת מיד לאחר מכן בסולו עם תחושה שרק הוא יודע לתת אותה.

אחרי זה מגיע הלהיט הגדול של האלבום, השיר שהפך להמנון נצחי ושמו PROUD MARY. זהו השיר שהזניק את קרידנס למעמד של סופרסטארים. השיר הגיע למקום השני במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג מרשים ומכובד, אם כי מתסכל מעט עבור להקה שתפסה את המקום השני לא פחות מחמש פעמים שונות מבלי להגיע לפסגה. ג'ון פוגרטי סיפר על תהליך היצירה: "ברגע הראשון בו התחלנו לבצע חזרות על השיר הזה, חשתי כמו קול פורטר. זה נשמע לי מסוג השירים שמו"לים נהגו למכור כמותם לאמנים שונים. זה לא נשמע לי אז כשיר רוק". העלילה של השיר עברה גלגולים מעניינים. פוגרטי שיתף: "דמיינתי אז משרתת שעובדת בבית של עשירים. היא מגיעה לעבודה כל יום באוטובוס, מחזיקה את חיי העשירים ששוהים בבית ואז הולכת לדרכה בערב".

אך השיר לא הושלם עד שנת 1968, כשפוגרטי פתח את תיבת הדואר שלו ומצא שם מכתב שבישר לו כי הוא משוחרר משירות צבאי. פוגרטי ניסה זמן רב לצאת מהצבא והמעטפה שקיבל בדואר גרמה לו לחשוש מהגרוע מכל, כלומר צו גיוס למילואים או שליחה לחזית. אך כשפתח את אותה מעטפה וראה מה יש בתוכה, חזרה השמש לזרוח מעל לראשו. התעודה הרשמית בישרה על שחרורו המוחלט. פוגרטי תיאר את הרגע המרגש: "זה קרה בדיוק כשהתחוללה מלחמת ויאטנם וחשתי שאבן גדולה נגולה מעל ליבי. אני ממש יצאתי לגינת הבית ורקדתי לי ריקוד של שמחה. לאחר מכן נכנסתי הביתה וכל המשך השיר בא לי ברגע של השראה שנבעה משמחה". באותו רגע, עלילת השיר הפכה מסיפורה של משרתת לסיפורה של אוניה בנהר, סמל לחופש ולתנועה מתמדת הרחק מהצרות של העיר הגדולה.

הרעיון של האונייה בנהר הגיע דווקא מבסיסט הלהקה, סטו קוק. היה זה כשהלהקה צפתה בתוכנית טלוויזיה ושמה MAVERICK וקוק הכריז בקול את המשפט HEY RIVERBOAT, BLOW YOUR BELL. השורה הזו נתנה לפוגרטי את הניצוץ הסופי לכתיבת המילים על גלגל האונייה הגדול שממשיך להסתובב.

שיר זה קיבל גרסאות כיסוי רבות, זמן קצר לאחר צאתו בתחילת 1969. אחת הידועות והאנרגטיות שבהן היא זו של אייק וטינה טרנר, שלקחו את השיר למחוזות הרית'ם אנד בלוז והסול המהיר. פוגרטי הגיב על כך: "הגרסה שלהם מהירה מדי. זה נשמע כמו פרודיה מצד אחד, אך אייק וטינה הפיחו שרוח חדשה בשיר הזה". למעשה, הגרסה של אייק וטינה גם זיכתה אותם בפרס הגראמי על הביצוע, בקטגוריית שיר הרית'ם אנד בלוז הטוב ביותר. עבור פוגרטי הייתה זו הפעם הכי קרובה שלו לגעת בפרס הנחשב הזה באותן שנים. גם אלביס פרסלי נהג לבצע את השיר בהופעותיו בלאס וגאס, מה שרק העצים את מעמדו של השיר כקלאסיקה מיידית.

אבל שנים לאחר הצלחת השיר נכנס פוגרטי לתסבוכת משפטית סבוכה ומרירה עם חברת התקליטים של קרידנס, פנטזי רקורדס, ובעליה סול זאנץ. בעקבות הסכסוך, שכלל איבוד הזכויות על שיריו שלו, הוא סירב זמן רב לבצע את השיר בהופעותיו. היה זה בוב דילן ששכנע אותו, בשנת 1987, לנגן את השיר במהלך ג'אם ספונטני שהשניים השתתפו בו במועדון בלוס אנג'לס בשם פלומינו. כיצד דילן שכנע את פוגרטי? הוא אמר לו שאם לא יחזור לנגן את השיר, כולם יחשבו כי אייק וטינה הם אלה שיצרו את השיר הזה. לא היה צריך יותר מזה כדי להחזיר את גאוותה של מרי לבמה, ומאז פוגרטי חזר לחבק את יצירות המופת שלו.

התקליט נחתם עם KEEP ON CHOOGLIN הקצבי, שיר שממציא מילה חדשה בלקסיקון הרוק. מה זה צ'וגלין? זה פשוט להמשיך לזוז, להמשיך לנגן, להרגיש טוב. המפוחית במהלכו סוערת ואחריה מגיע הגיטרה החשמלית האדירה הזו! זהו קטע שנועד במובהק להופעות חיות, ג'אם ארוך ומיוזע שמאפשר ללהקה להפגין את יכולותיה. לשמוע את זה בתקליט אמיתי, ויניל אתם יודעים, ובמערכת סאונד טובה, זו חוויה מסמרת שיער שמעיפה את המאזין ישר לשנת 1969.

אז תגידו כיפאק היי לקרידנס, בימים בהם הארבעה, ג'ון, טום, סטו ודאג, עוד חייכו זה לזה וניגנו היטב ביחד, לפני שהמתחים הפנימיים והאגו פירקו את החבילה המופלאה הזו כמה שנים מאוחר יותר.

למרות ההצלחה המסחרית האדירה, המבקרים בזמן אמת לא תמיד ידעו איך לאכול את הלהקה מקליפורניה שלא נשמעה כמו הלהקה הפסיכדלית הממוצעת. במגזין רולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "התקליט החדש של קרידנס סובל מתקלה אחת גדולה חוסר עקביות. השירים הטובים הם טובים מאד; אבל הרעים פשוט לא מצליחים להתרומם. הסאונד של הלהקה מזכיר מאוד את זה של הסטונס המוקדמים רוק נוקשה ומבוסס בלוז. ג'ון פוגרטי נושא את לפיד הלהקה עם הגיטרה המובילה שלו, בנוסף לעבודת הווקאלית והמפוחית הטובה שלו. הוא גם כתב את כל השירים המקוריים של קרידנס, ועיבד והפיק את האלבום. הוא כנראה ניקה את האולפן גם כשההקלטה הסתיימה.

למרות הדומיננטיות של ג'ון, ללהקה יש צליל כללי מוצק. סטו קוק בבס, האח טום פוגרטי בגיטרה קצב, ודאג קליפורד בתופים כולם מוזיקאים טובים; הם מניחים גיבוי כבד לפוגרטי, והתוצאה היא צליל מהודק מאוד. הכשל העיקרי של השירים הרעים הוא חוסר מקוריות. GRAVEYARD TRAIN הוא חזרה על GLOOMY באלבום הראשון שיר שלא היה שווה הרבה מלכתחילה, ו"השיר על הרכבת של בית הקברות שנמשך עד שמונה דקות ושלושים ושתיים שניות, פשוט משעמם. PENTHOUSE PAUPER דומה לשיר THE WORKING MAN, גם מהתקליט הראשון. המוזיקה והמילים טובות, אבל שמענו אותן בעבר. ויש עוד חזרות מטרידות. בסך הכל, החומר בתקליט לא תמיד חזק, אבל הלהקה מנגנת עם מספיק תאווה כדי להתגבר על הבעיה הזו. עם החומר החזק יותר, היא מצוינת. עם זאת, נראה לי שהלהקה כמעט מיצתה את מלאי הבלוז-רוק שלה. בינתיים הכל טוב. אבל אני חושב ומקווה שנראה כיוונים חדשים באלבומים הקרובים שלה".

מעניין לציין שהתחזית של המבקר התבדתה מהר מאוד, שכן הלהקה המשיכה להתפתח ולהוציא עוד להיטי ענק כבר באותה שנה. ומה לגבי העטיפה? התמונה המטושטשת והמסתורית בחזית התקליט הפכה לאייקונית בפני עצמה. פוגרטי הסביר את הנסיבות: "תמונת העטיפה המוזרה והמטושטשת של התקליט הייתה מתנה בלתי צפויה. עלינו להר טמלפאיס עם צלם והוא צילם את התמונה בזמן שעדשת הזום זזה. האם זו הייתה תאונה מבורכת? כשכתבתי את האלבום, ניסיתי לדמיין את העטיפה והתמונה הזאת תפסה את מצב הרוח בראשי. זה למעשה צולם לפני ההקלטות. המנהל שלנו רצה לקרוא לאלבום SWAMP FEVER. חשבתי שזה השם הכי נדוש בכל הזמנים". למזלם של כולם, השם נשאר BAYOU COUNTRY, תקליט שנשאר רלוונטי ובועט גם עשרות שנים אחרי שיצא לאוויר העולם.

כשהצבא של אוליבר ואלביס קוסטלו כבש את המצעדים. ב-5 בינואר בשנת 1979 יצא התקליט ARMED FORCES של אלביס קוסטלו והאטרקציות.

עבור המעריצים שעקבו אחריו, זה היה תקליטו השלישי של קוסטלו כאמן והשני עם להקתו הקבועה, כשהתוצרת המוזיקלית שהם מביאים ממקמת אותם צעד נוסף קדימה לעבר פסגת הרוק העולמי.

עד אותו רגע, קוסטלו היה מוכר בעיקר כצעיר כועס עם משקפיים עבים וגישה בועטת, אבל בתקליט הזה משהו השתנה. ההפקה המוזיקלית הופקדה שוב בידיו של ניק לואו המוכשר, שהחליט שהגיע הזמן לנקות קצת את הלכלוך של הפאנק ולתת לצלילים לנשום. באופן אירוני ומשעשע למדי, ההשראה הגדולה ביותר לצליל העשיר והמקלדות הדומיננטיות של הקלידן סטיב נייב הגיעה דווקא מלהקת אבבא, השפעה שבזמנו אף איש פאנק רציני לא היה מעז להודות בה בפומבי.

האווירה הכללית בתקליט היא מלחמתית, לא פעם בהסוואה מתוחכמת של מלודיות מתוקות וקליטות להחריד. דוגמה מובהקת לכך היא הלהיט הגדול ביותר שיצא מהתקליט, השיר OLIVERS ARMY. המאזין התמים עשוי היה לחשוב שמדובר בשיר עליז וקופצני בזכות פסנתר הבוגי-ווגי המדבק, אך המילים עסקו בנושאים כבדים של שכירי חרב, הסכסוך בצפון אירלנד ואימפריאליזם בריטי דועך. קוסטלו עצמו הודה שכתב את השיר במטוס בדרך חזרה מבלפסט, והניגוד הזה בין הטקסט הפוליטי הנוקב למוזיקה המסחרית הפך לסמל המסחרי של התקופה.

למען האמת, הכוונות המקוריות של קוסטלו היו אפילו יותר בוטות. שם התקליט המקורי היה EMOTIONAL FASCISM, כותרת שנועדה לתאר את ההקבלה שערך קוסטלו בין דיקטטורות פוליטיות לבין מערכות יחסים רומנטיות חונקות. בסופו של דבר, השם הזה נגנז לטובת הכותרת הצבאית יותר, אך הביטוי המקורי שרד והופיע על העטיפה הפנימית של התקליט. עטיפת התקליט עצמה, אגב, עוצבה על ידי המעצב בארני באבלס וכללה עדר של פילים מסתערים, דימוי ויזואלי חזק שהתכתב היטב עם התכנים.

עכשיו התמונה ברורה יותר בנוגע לגדולתו של התקליט הזה. הוא כלל פנינים כמו ACCIDENTS WILL HAPPEN שנפתח בצלילי פסנתר דרמטיים ומספר על בגידות ואהבות נכזבות, וגם את השיר GREEN SHIRT שתיאר פרנויה עירונית במיטבה. הגרסה האמריקאית של התקליט אף זכתה לתוספת משמעותית בדמות השיר WHATS SO FUNNY BOUT PEACE LOVE AND UNDERSTANDING, גרסת כיסוי שביצע קוסטלו לשיר של המפיק שלו, ניק לואו.

ההצלחה הייתה מסחררת. התקליט טיפס למקום השני במצעד הבריטי והכניס את קוסטלו לראשונה לטופ 10 במצעד האמריקאי. המבקרים היללו את היכולת של קוסטלו לשלב בין כתיבה מתוחכמת ועוקצנית לבין מוזיקה נגישה ורקידה. זה היה הרגע שבו הילד הממושקף מלונדון הפך לכוכב בינלאומי, והוכיח שגם בעידן של סיכות ביטחון ומעיילי עור, יש מקום לטקסטים אינטליגנטיים ולהפקות עשירות.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט (שהדפסתו האמריקנית הייתה קצת שונה, בסדר השירים, מההדפסה הבריטית): "זה אלבום שהוא קילר בכמה מובנים של המילה. קחו, למשל, את השיר OLIVER'S ARMY. המנגינה נשמעת בהירה וקופצנית, עם ריף מקלדת רועש וזה מספיק כדי לגרום לך לרצות לרקוד בחדר. אבל למעשה, זהו שיר זועם על אימפריאליזם וצבא, שנכתב על פי הדיווחים לאחר ביקור של קוסטלו בצפון אירלנד. ברוחו ועל פני השטח החביבים שלו, השיר הוא להיט. אתה יכול לשמוע את זה בדרך אחת, או אחרת, או שתיהן. נראה שלאלביס קוסטלו לא אכפת ממה שאנחנו עושים עם זה, וזה חלק לא קטן מהקסם שלו.

קוסטלו כותב שירים חמקמקים לפעמים, מפוצצים במשפטים שלא תמיד אפשר לתפוס. הוא שר על אלימות עם רומנטיקה תוססת, ועל אהבה עם רצח בלבו. הוא כותב יצירות קצרות ובוטות שלא מתיימרות להיות אמנותיות, למרות שהן כן, ולא דורשות שיתייחסו אליהן ברצינות, למרות שהן מדהימות ומהותיות יותר מכל מה שעולם הרוק הפיק מזה זמן רב. אתה נאלץ לקחת את זה או לעזוב את זה.

יש רק דרך אחת להאזין למוזיקה של אלביס קוסטלו: הדרך שלו. השירים כל כך קצרים והתמונות נחרטות באופן חזק ומהיר, ואז מוחלפות בחדשות אפילו חזקות יותר. יש עומס יתר של פיקחות על התקליט עם ביטויים מתוחכמים יותר ממה שתריסר שירים יכולים לשאת בדרך כלל. אבל הקצב המהיר מקל על זה.

השירים של קוסטלו צפופים כמו אלו פעם של בוב דילן, מונעים על ידי אמונתו של הזמר שאם השורה הזו לא תיגע בך, השיר הבא יצליח, והם דחוסים כל כך חזק שהם מתאימים לגילוי מחדש אינסופי. יש לו גם משהו כמו הפזיזות של דילן הצעיר, להיות לוהט דיו כדי לפשט כל דבר למען שורה טובה, ולהיות כותב טוב מספיק כדי להתחמק מזה. משחקי המילים שלו כל כך שערורייתיים שאי אפשר לעמוד בפניהם. ההפקה של ניק לאו משובחת, עם תופים שנשמעים כמכונת ירייה וזיקות רבות לסיקסטיז ולביטלס.

נכון לעכשיו, אלביס קוסטלו משמש מתווך נלהב ומוכשר בזעם, באמצע הדרך בין המכירות הרבות ביותר של הרוק לבין השוליים הכי זועמים של הגל החדש שלו. הוא רוצה להיות נועז, אבל הוא גם רוצה לרקוד. הוא היה רוצה לשקוע ולמכור תקליטים בו זמנית. הוא מודע לכל זה. אחרי הכל, זה רק רוק'נ'רול, אבל הוא לוקח את זה עד הקצה".

במלודי מייקר נכתב אז בביקורת: "יש פה פחות מתקפה ופחות אגרסיה. במקום זה אנו מקבלים מצגת נינוחה יותר של אנרגיה ודיוק, מהסוג שצץ מאמנים עם בטחון עצמי מוצדק. מי היום יוצר תקליט עם תריסר שירים שאין בהם אחד מיותר?".

היום שבו הבוס התחיל את המשמרת. ב-5 בינואר בשנת 1973 סימן ברוס ספרינגסטין את צעדו הראשון והמשמעותי בקריירה מרשימה ביותר, עם הוצאת תקליט בכורה בשם GREETINGS FROM ASBURY PARK N.J.

העולם המשיך להסתובב על צירו, אנשים שתו את הקפה של הבוקר, ובחנות התקליטים הפינתית נחת על המדפים תקליט חדש של בחור צנום מניו ג'רזי שאיש כמעט לא הכיר. באותם ימים ברוס ספרינגסטין היה עדיין רחוק שנות אור מהילת הרוק שאפפה אותו בהמשך והוא בעיקר ניסה להוכיח שהוא לא סתם עוד חיקוי של מישהו אחר.

הסיפור מאחורי הקלעים של התקליט הזה הוא קומדיה של טעויות שהפכה להיסטוריה. ספרינגסטין הוחתם בחברת COLUMBIA RECORDS על ידי ג'ון האמונד, האיש שגילה את בוב דילן בכבודו ובעצמו. הציפיות היו בשמיים והאמונד היה משוכנע שהוא מצא את הדילן החדש, אבל לספרינגסטין היו תוכניות אחרות לגמרי שכללו גיטרות חשמליות ולהקת רוק מיוזעת. התקליט הוקלט באולפן זול וקטן בשם 914 SOUND STUDIOS בניו יורק כדי לחסוך בעלויות, מה שהעניק לו סאונד מחוספס ולא מלוטש שדווקא הוסיף לקסם שלו בדיעבד.

אחד הרגעים המכריעים ביצירת התקליט התרחש כשהבוס הגדול של חברת התקליטים, קלייב דייויס, האזין לחומרים ואמר משפט שהפך לקלאסיקה בתעשייה: "אני לא שומע כאן שום להיט". דייויס דרש מספרינגסטין לחזור הביתה ולכתוב שיר שיתאים לרדיו. ספרינגסטין הזועף אך הממושמע חזר לדירתו, ובפרץ של יצירתיות כתב את BLINDED BY THE LIGHT ואת SPIRIT IN THE NIGHT. האירוניה הגדולה היא שדווקא השיר BLINDED BY THE LIGHT הפך להיות הלהיט היחיד של ספרינגסטין שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, אבל לא בביצוע שלו, אלא בגרסת הכיסוי של להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND משנת 1976. המילים של השיר הזה היו כל כך עמוסות ומסובכות, שרבים מהמאזינים לא הבינו מה ברוס שר שם. ספרינגסטין כתב את המילים בעזרת מילון חרוזים פשוט כי הוא היה צריך למצוא מילים שמתחרזות ומהר. השורה המפורסמת על REVVED UP LIKE A DEUCE עוררה לא מעט גיחוך כשאנשים חשבו בטעות שהוא שר מילה גסה שקשורה למוצרי היגיינה נשית, טעות שספרינגסטין עצמו התבדח עליה לא פעם בהופעות.

השיר SPIRIT IN THE NIGHT היה רגע מכונן נוסף בתקליט. זה השיר שבו סוף סוף אפשר היה לשמוע את הנוכחות המסיבית של הסקסופון של קלרנס קלמונס, האיש הגדול שהפך לחלק בלתי נפרד מהצליל של ה- E STREET BAND. השיר מספר על חבורה של דמויות צבעוניות כמו CRAZY JANEY ו-WILD BILLY שיוצאים ללילה פרוע באגם. זה היה שיר שתפס את המהות של הנעורים בחוף של ניו ג'רזי, תערובת של חופש, שעמום וחיפוש אחר הרפתקאות.

עוד פנינה בתקליט היא הרצועה GROWIN UP. זהו שיר התבגרות קלאסי שבו הגיבור מספר על המרד שלו במוסכמות, על ההסתבכויות עם ההורים ועל החיפוש אחר זהות. בהופעות חיות ספרינגסטין נהג לעצור באמצע השיר הזה ולספר סיפורים ארוכים ומרתקים על הילדות שלו, על היחסים עם אביו ועל איך המוזיקה הצילה אותו. השיר LOST IN THE FLOOD מציג צד אפל יותר וכבד יותר, עם השפעות ברורות של מלחמת וייטנאם והכאוס החברתי של אותה תקופה, ומראה את היכולת של ספרינגסטין לספר סיפורים מורכבים בתוך מסגרת של שיר רוק.

העטיפה של התקליט עוצבה בסגנון של גלויה תיירותית ישנה עם הכיתוב שמציג את שם התקליט. הבחירה הזו הייתה סרקסטית למדי, שכן אשברי פארק של אותה תקופה הייתה עיירת חוף דועכת ומוזנחת, רחוקה מאוד מהדימוי הנוצץ והשמח של גלויה צבעונית. ספרינגסטין רצה להראות את המציאות האמיתית של המקום שממנו הוא בא, על כל הכיעור והיופי שבו.

למרות האיכות הבלתי מעורערת של השירים, התקליט נכשל כישלון חרוץ מבחינה מסחרית בזמן אמת. הוא מכר בקושי 25,000 עותקים בשנה הראשונה, מספר מעליב במונחים של תעשיית המוזיקה באותם ימים. מבקרי המוזיקה דווקא אהבו את מה ששמעו. חברי הלהקה שניגנו בתקליט, שחלקם יהפכו בהמשך לגרעין הקשה של ה- E STREET BAND, כללו את ויני לופז בתופים, גארי טאלנט בבאס, דיוויד סנשס בקלידים וכמובן קלרנס קלמונס בסקסופון. הם יצרו צליל שהיה שילוב של סול, רית'ם אנד בלוז ורוק'נ'רול, תערובת שתהפוך לסימן ההיכר של ספרינגסטין בשנים הבאות.

במבט לאחור, ה 5 בינואר 1973 היה יום הולדת של ענק מוזיקלי. זה אולי לא התקליט המלוטש ביותר של ספרינגסטין, אבל הוא המסמך האותנטי ביותר של האמן כאיש צעיר (מלבד שירי דמו והקלטות גנוזות נוספות מאז, שיצאו שנים רבות לאחר מכן במארזים). הוא מכיל את כל הזרעים של מה שיהפוך אותו לאחד האמנים החשובים והאהובים בהיסטוריה. זהו תקליט של הבטחה גדולה, הבטחה שספרינגסטין קיים ובגדול.

לסטר באנגס, מעיתון רולינג סטון, ניגש לכתוב ביקורת על תקליט זה: "אתם זוכרים את פי.אף. סלואן? ודאי שאתם זוכרים. זה היה בימים בהם כל זמר פולק עם מפוחית נשטף בקדחת הדילן ובדק כמה הברות הוא יכול להכניס בכל משפט נתון. היה את טאנדין אלמר ודייויד בלו אבל אף אחד מהם ודומיהם לא הצליח להביס את מר סלואן, שהחל בכתיבת שירי SURF ונשאב לכתיבת שירים כמו EVE OF DESTRUCTION ו- SINS OF A FAMILY. כל השירים שכתב היו שטופים בשנאה. עכשיו אנחנו בשנת 1973 והדבר האחרון שאנחנו צריכים זה את פי.אף.סלואן. אבל הנה הוא ניצב פה שוב מולנו וקוראים לו הפעם ברוס ספרינגסטין, שבא להראות לנו כי הגיע מאחד האזורים הגרועים והכי לא מעניינים שבניו ג'רזי.

שומעים שלהקת THE BAND השפיעה עליו ויש בעיבודיו משהו מואן מוריסון. ברוס לוקח את שני האלמנטים ומערבב אותם למשהו לא מעניין. אבל זו רק ההתחלה. מה שמייחד את ברוס כיוצר גרוע הוא המילים שהוא כותב ושר. הוא דוחס כמות מילים גדולה יותר מכל אלבום אחר שיצא לאחרונה. כבר בשני המשפטים הראשונים בשיר הפתיחה שלו, שנקרא BLINDED BY THE LIGHT, הוא גורם למנת יתר חסרת אוויר, כשמשם הדברים רק הולכים ונהיים מורכבים יותר. כמה חבל ש- B.S (באנגס מתייחס לראשי התיבות של ברוס ספרינגסטין כשהוא מקשר אותם עם ראשי התיבות של 'בולשיט' - נ.ר) מראה לנו כי הוא לא שם קצוץ עלינו. הוא משחק איתנו משחקי מילים של 'תפוס כפי יכולתך' וזה מעצבן".

אותו עיתון הציב את התקליט הזה במקום ה-379 בדירוגו את 500 התקליטים הטובים בכל הזמנים. בתכל'ס, אני לא חובב דירוגים מהסוג הזה, כי הם לא משקפים את מה שהיה בזמן אמת, אבל משעשע לראותו מדורג שם ולהבין כי תקליט זה עשה דרך משמעותית מהיום בו הגיח לקהל מנומנם יחסית. לי ברור דבר אחד - כששאלתי עד כה אנשים על התקליט האהוב ביותר עליהם של ברוס, לא היה אחד מהם שהצביע על תקליט זה. אני חושב שזה אומר משהו. ועם זאת, נכון שבא לכם להקשיב לו כעת?

הלילה שבו הביטלס איבדו את זה: ב-5 בינואר בשנת 1967, הקליטו הביטלס עוד מפני ליין ופנו להקליט יצירה אוונגרדית אחרת לגמרי. הנה הסיפור מאחורי ההקלטה הגנוזה וכנראה ההזויה יותר של ארבעת המופלאים.

זה קרה בערב חורפי טיפוסי בלונדון, החמישי בינואר 1967. בחוץ הטמפרטורות צנחו, אבל באולפני EMI באבי רואד העניינים עמדו להתחמם, ואז להפוך למוזרים בצורה קיצונית. חברי הביטלס נכנסו לאולפן בשעה שבע בערב למשמרת שנמשכה עד אחרי חצות, כשהמטרה הראשונית הייתה תמימה למדי: לסיים את העבודה על מה שעתיד להפוך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר שלהם. אבל כשהשעון הראה 12:15 בלילה, ההיסטוריה המוזיקלית קיבלה תפנית חדה אל עבר האוונגרד הפרוע.

הערב נפתח באופן מקצועי ומסודר. המשימה הראשונה על הפרק הייתה השלמת השירה לסינגל הבא שלהם, PENNY LANE. השיר הזה, שנכתב על ידי פול מקרטני, היה זקוק לליטוש אחרון. פול מקרטני וג'ון לנון התייצבו מול המיקרופונים והקליטו מחדש את ערוץ השירה המוביל שלהם על גבי הערוץ השלישי של סרט ההקלטה בעל ארבעת הערוצים. הם החליפו ביצוע קודם של מקרטני מהלילה שלפני כן, כשהם שואפים לשלמות ההרמונית המוכרת שלהם. PENNY LANE הוא שיר שמתאר הווי יומיומי בליברפול והוא דרש סאונד נקי ובהיר (שבהמשך יתוגבר בחצוצרת פיקולו, בהשראת באך). ברגע שהושגה התוצאה, האווירה באולפן השתנתה ב-180 מעלות. הביטלס החליטו לזנוח את המלודיות המתוקות ולהפנות את תשומת ליבם ליצירה ניסיונית שהוקלטה בטייק אחד בודד ופרוע.

בזמנו, היצירה הזו לא זכתה לשם רשמי. ביומני ההקלטה הקפדניים של חברת EMI היא נרשמה פשוט תחת השם UNTITLED. אבל במהרה היא קיבלה את השם CARNIVAL OF LIGHT הודות לאירוע שעבורו זה נוצר. מקרטני הסביר מאוחר יותר שההקלטה הזו נוצרה במיוחד עבור אירוע שנקרא MILLION VOLT LIGHT AND SOUND RAVE שהתקיים במועדון הראונהאוס בלונדון. האירועים הללו, שנקראו באותה תקופה HAPPENINGS, ניסו לשבור את כל המוסכמות של מהו אירוע תרבותי. להקות צעירות ובועטות כמו פינק פלויד (בהנהגתו של סיד בארט הכריזמטי) הגדירו מחדש את הקונספט של הופעה חיה במועדונים כמו ה-UFO CLUB, מקומות שפול נהג לפקוד בעצמו כדי לספוג השראה. במקביל, התיאטרון הבריטי עבר טלטלה אמנותית. כל נקודות המבט החדשות והשונות הללו התמזגו לרעיון מתרחב של מה יכולה להיות אמנות, ומהי המשמעות האמיתית של יציאה לטריפ פסיכדלי.

הקשר הישיר להקלטה נוצר דרך צוות המעצבים BINDER, EDWARDS AND VAUGHAN. בשנת 1966 הצוות הזה צבע פסנתר בצבעים פסיכדליים עזים עבור פול מקרטני. מקרטני פגש את דייוויד ווהן דרך חבר משותף בשם טארה בראון – היורש של אימפריית הבירה גינס, שמותו הטרגי בתאונת דרכים בדצמבר 1966 היה אחד הטריגרים לכתיבת הטקסט המצמרר של השיר A DAY IN THE LIFE. באותו חודש ינואר, ווהן ביקש ממקרטני לתרום הקלטה לשני אירועים שהמעצבים הפיקו בראונהאוס בקמדן, לונדון, ב-28 בינואר וב-4 בפברואר 1967.

מקרטני הסכים ברצון, אם כי האמן המזמין לא בדיוק נפל מהכיסא מהתוצאה הסופית. דייוויד ווהן סיפר בגילוי לב שהוא התאכזב מהתוצאה אבל באנוכיותו הוא לא הבין שלמקרטני ושות' היו גם דברים אחרים על הראש מלבדו.

מכל אלפי ההקלטות של הביטלס, מעט מאוד ידוע לציבור הרחב על CARNIVAL OF LIGHT, מה שהופך אותה לגביע הקדוש של האספנים.לפי מה שתואר, הערוץ הראשון של סרט ההקלטה היה מלא בצלילי תופים ואורגן מעוותים ומהפנטים. הערוץ השני הכיל גיטרה מובילה עם דיסטורשן כבד. הערוץ השלישי הציג צלילים של עוגב כנסייה, אפקטים שונים ומשונים (כמו גרגור של מים) וקולות אנושיים. הערוץ הרביעי כלל מגוון אפקטים קוליים בלתי ניתנים לתיאור, עטופים בהרים של הדהוד ומכות תוף מרים עצבניות.

אבל מכל הצלילים המפחידים שבקעו מהרמקולים, היו אלה הקולות ברצועה השלישית שבאמת קבעו את הטון המטורלל. ג'ון ופול צרחו כמו משוגעים ושאגו משפטים אקראיים לחלוטין. ברגע אחד של שיגעון הם צעקו שאלות כמו ?ARE YOU ALL RIGHT ובאופן מפתיע ומשעשע שאגו את המילה "ברצלונה!" לתוך המיקרופון. פול, שלקח פיקוד על האירוע, סיים את ההתרחשות לאחר כמעט 14 דקות עם צעקה אחרונה לכיוון חדר הבקרה: ?CAN WE HEAR IT BACK NOW

בארי מיילס תיאר גם הוא את CARNIVAL OF LIGHT בספרו MANY YEARS FROM NOW, שנכתב עם מקרטני. למיילס היה ככל הנראה חלק ברעיון הראשוני של ההקלטה. התיאור שלו מצייר תמונה של יצירה אנטי-מוזיקלית במכוון: לסרט ההקלטה אין שום קצב, למרות שלעיתים נוצר ביט למשך כמה תיבות על ידי כלי ההקשה או דפיקה קצבית על הפסנתר. אין מלודיה, למרות שקטעים של מנגינה מאיימים לפרוץ מדי פעם. הביטלס משמיעים צלילים אקראיים לחלוטין, אם כי לעיתים הם מגיבים זה לזה באופן אינסטינקטיבי, למשל, פרץ של צלילי אורגן שנענה בשקשוק של כלי הקשה.

הערוץ הבסיסי הוקלט במהירות איטית, כך שחלק מהתופים והאורגן נשמעו עמוקים ומהדהדים מאוד, כמו צלילי הבס של עוגב בקתדרלה גותית ענקית. הרבה מהחומר עבר תהליך של אקו, ולעיתים קרובות קשה להבחין אם המאזין שומע מצילה שהוּאטה או פעמון צינורי. ג'ון ופול צורחים עם כמויות אדירות של הד על קולם, ויש שם גם קריאות מלחמה אינדיאניות, שריקות, התנשפויות במיקרופון קרוב, שיעולים אמיתיים וקטעי שיחה מהאולפן. ג'ון לנון, ברוח השטות האופיינית לו אך גם מתוך רצינות אמנותית, נשמע צועק את המילה ELECTRICITY.

התגובות בתוך האולפן היו מעורבות, בלשון המעטה. ג'ף אמריק, טכנאי ההקלטות שעבד צמוד ללהקה, תיאר את תגובתו של המפיק ג'ורג' מרטין, האיש שרגיל לתווים ולעיבודים קלאסיים, כמסוייגת. למרות הספקנות, ההקלטה של הביטלס נוגנה מספר פעמים במהלך שני אירועי הראונהאוס. דדלי אדוארדס טען כי הסרט נלקח לאחר מכן לאמריקה על ידי ריי אנדרסון, שסייע במופעי האורות של האירועים, ומאז עקבותיו הציבוריים די נעלמו. מצד שני, נטען שלמקרטני יש סרט הקלטה עם זה באוסף שלו והוא רצה מאוד לכלול את CARNIVAL OF LIGHT באוסף ANTHOLOGY 2 שיצא באמצע שנות התשעים, פרויקט שנועד לחשוף פנינים נדירות מהארכיון. אבל ההחלטה נתקלה בווטו נחרץ מצד ג'ורג' האריסון. הגיטריסט, שכבר בזמן אמת לא היה חובב גדול של הניסויים האוונגרדיים של פול, ככל הנראה לא רצה שהקטע הכאוטי הזה יהפוך לחלק מהדיסקוגרפיה הרשמית של הלהקה. מאז, מקרטני מזכיר מדי פעם בראיונות את רצונו לראות את היצירה יוצאת לאור, אך עד היום היא נותרה בגדר תעלומה, שמורה בכספות, ומחכה לרגע שבו העולם יהיה מוכן לקרנבל האורות הפסיכדלי של 1967. בסופו של דבר - כל הציפייה הזו גם עלולה להביא אכזבה, לא?

גם זה קרה ב- 5 בינואר. זהו יום שבו ההיסטוריה של הפופ והרוק נכתבה, נמחקה, הוקלטה מחדש ולעיתים אף נורתה ברגל.

המפץ הגדול של ממפיס (1923)

הכל מתחיל הרבה לפני שהרוק'נ'רול בכלל קיבל שם. ב-1923 נולד סאם פיליפס, האיש עם האוזניים הכי חדות בממפיס, טנסי. פיליפס לא היה סתם טכנאי אולפן; הוא היה האיש שייסד את חברת התקליטים SUN RECORDS והביא לעולם את הצליל המהפכני ששינה את הכל. ההיסטוריה מספרת שהוא האיש שגילה את אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס וג'וני קאש.

פיליפס, שידע לזהות כישרון גם כשהוא היה לא מלוטש, מכר את החוזה של אלביס לחברת RCA כדי לממן את הפצת הלהיט BLUE SUEDE SHOES של קרל פרקינס. הוא תמיד אמר שהוא לא מחפש שלמות, אלא את הרגש האמיתי, מה שהוא כינה ה-PERFECT/IMPERFECT CUT. בלי החזון שלו, עולם המוזיקה היה נראה (ונשמע) אחרת לגמרי.

חיפושיות באולפן והמי בטלוויזיה (1966)

קופצים קדימה לשנת 1966 המופלאה. בעוד העולם חשב שהביטלס הם מכונת הופעות משומנת, המציאות הייתה רועשת הרבה יותר – תרתי משמע. ב-5 בינואר, חברי הלהקה (מינוס רינגו בחלק מהזמן) התגנבו לאולפני CTS בלונדון למשימה סודית: לתקן את ההקלטות מההופעה ההמונית באצטדיון SHEA בניו יורק.

מסתבר שצרחות המעריצות האמריקאיות היו כל כך חזקות, שהן פשוט מחקו את הסאונד של הכלים והשירה בהקלטה המקורית. פול מקרטני נאלץ להקליט מחדש את ערוצי הבס, וג'ון לנון תיקן את האורגן, הכל כדי שהסרט הדוקומנטרי של ההופעה ישמע סביר לאוזן אנושית ולא כמו מנוע סילון של צווחות.

באותו יום ממש, להקת המי הגיעה לאולפני ה-BBC כדי להופיע בתוכנית A WHOLE SCENE GOING. הלהקה, שידועה באנרגיות הפראיות שלה, נאלצה לעשות "תזמורת בצורת" לשירים OUT IN THE STREET ו-IT'S NOT TRUE (או כמו שנכתב בטעות במקורות מסוימים, NOT GOOT). אבל פיט טאונסנד, הגיטריסט שלעולם לא שומר על הפה שלו, גנב את ההצגה. כשאחד הצופים שאל אותו: "קראתי שאתה בדר"כ לוקח סמים. האם זה אומר שאתה בדר"כ מחוק על הבמה?", טאונסנד ירה בחזרה את התשובה: "לא, זה אומר שכל הלהקה מחוקה ברוב שעות היממה".

פינק פלויד מאבדים את זה (1967)

שנה לאחר מכן, ב-1967, המועדון הלונדוני MARQUEE אירח את להקת פינק פלויד. זו הייתה התקופה הפסיכדלית המוקדמת, והעניינים התחילו להיראות מוזר. סיד בארט, הגיטריסט הגאון והשברירי, נראה מנותק לחלוטין, מצוברח ועגמומי. מבקר מוסיקה בזמנו התלונן שהמתופף ניק מייסון נראה כמי שהלם בתופים באופן מונוטוני ומייגע. הוא סיכם שאחרי עשרים דקות, כל העסק עם האורות המרצדים הפך למשעמם להחריד. מעניין מה אותו מבקר חשב כשהם הפכו לאחת הלהקות הגדולות בעולם כמה שנים אחר כך.

זבלולוגיה, דילן ורולינג סטון בודד (שנות ה-70)

ב-1971, בוב דילן נתקל בטיפוס מפוקפק בשם איי ג'יי ווברמן. ווברמן, שהגדיר את עצמו "דילנולוג", פיתח תחביב מטריד: לחטט בפחי הזבל של דילן בדירה בניו יורק כדי לחפש רמזים ומשמעויות נסתרות. ב-5 בינואר (או בסמוך לכך, תלוי את מי שואלים בשכונה), דילן תפס אותו על חם. העימות ברחוב אליזבת' בניו יורק נגמר כשדילן, שמאס בחיטוטים, הפליא בו את מכותיו. ווברמן הודה מאוחר יותר: "לא נלחמתי חזרה כי ידעתי שאני טועה".

ב-1974, ביל וויימן, הבסיסט השקט (יחסית) של הרולינג סטונס, החליט שנמאס לו לחכות למיק וקית'. הוא נחת בלוס אנג'לס והתחיל להקליט את תקליט הסולו הראשון שלו, MONKEY GRIP. בכך הוא עקף את כל חבריו ללהקה והפך לסטון הראשון שמוציא פרויקט עצמאי. הוא גייס חברים טובים כמו ד"ר ג'ון וליאון ראסל, והוכיח שיש חיים גם מחוץ לצל של ג'אגר.

בסוף העשור, ב-1979, נפרד העולם מצ'ארלס מינגוס, בסיסט הג'אז והמלחין הענק, שמת ממחלת ניוון שרירים בגיל 56. מינגוס היה ידוע במזג הסוער שלו לא פחות מאשר בכישרון המוזיקלי העצום שלו, והותיר חותם בל יימחה על עולם הג'אז. הפרויקט האחרון בחייו היה עם ג'וני מיטשל - מה שיצא כתקליט שלה ששמו MINGUS.

שגעון הדיסקו ומסרים מהקבר

באותה שנה, 1979, פסקול הסרט SATURDAY NIGHT FEVER שבר כל שיא אפשרי והפך לתקליט הנמכר ביותר בהיסטוריה עד לאותה נקודה (עם מכירות של כ-25 עד 40 מיליון עותקים, תלוי את מי שואלים). הבי ג'יס שלטו בעולם, וג'ון טרבולטה בחליפה הלבנה הפך לאייקון תרבותי שאי אפשר היה להתחמק ממנו. הפסקול יצא חודש לפני הסרט, מהלך שיווקי גאוני שהביא המונים לבתי הקולנוע.

ב-1984, המעריצים קיבלו דרישת שלום מצמררת מג'ון לנון, ארבע שנים לאחר שנרצח. התקליטון NOBODY TOLD ME יצא לאוויר העולם מתוך התקליט MILK AND HONEY. הסיפור מאחורי השיר מרתק: לנון כתב אותו ב-1976 עבור רינגו סטאר, תחת השם הזמני EVERYBODY'S TALKIN, NOBODY TALKIN. אבל אחרי הרצח ב-1980, רינגו לא היה מסוגל נפשית להקליט את השיר. ההקלטה המקורית של לנון, עם שורות כמו THERE'S A UFO OVER NEW YORK, הפכה ללהיט ענק ומרגש שנכנס לטופ 10 משני עברי האוקיינוס. דרך אגב, לנון טען מאז שנת 1974 שהוא ראה עב"מ - אבל זה היה בשמיים של לוס אנג'לס.

יריות, מעצרים ופרידות

ה-5 בינואר סיפק כותרות גם בשנים מאוחרות יותר. ב-1998 מת קן פוסי, הבסיסט של להקת LOVE, מסרטן המוח בגיל 55. באותו תאריך ב-2019 הלך לעולמו אריק היידוק, הבסיסט המקורי של ההוליס. מצד שני, זהו יום הולדת שמח לכריס שטיין, הגיטריסט והמוח מאחורי להקת בלונדי, שנולד ב-1949.

אבל האקשן האמיתי הגיע ב-2004, כשרי דייוויס, המנהיג של הקינקס, מצא את עצמו במרדף הוליוודי ברחובות ניו אורלינס. דייוויס רדף אחרי שני שודדים שחטפו את הארנק של חברתו, אך המרדף הסתיים כשאחד מהם ירה בו ברגל. העיתונים בבריטניה חגגו עם הכותרת המתבקשת YOU REALLY SHOT ME. האירוע הטראומטי הזה אף הוליד שיר בשם THE BIG GUY.

ולסיום, קצת דרמה משפחתית: ב-2016, דונלד פייגן, ההוא מסטילי דן, נעצר על ידי משטרת ניו יורק. הוא הואשם בתקיפת אשתו, ליבי טיטוס, בדירתם במנהטן. על פי הדיווחים, פייגן דחף אותה לעבר מסגרת חלון משיש והפיל אותה לרצפה. מסתבר שגם בבתים הכי אינטלקטואליים של הרוק, הדברים יכולים לצאת משליטה.

ב-5 בינואר בשנת 1973 יצא תקליט הבכורה של להקת איירוסמית'. אתחיל בביקורת שפורסמה בעיתון SOUNDS על האלבום.

באותו יום חורפי נחת על המדפים תקליט הבכורה של חבורת צעירים מבוסטון, להקת AEROSMITH. הם היו רעבים, הם היו רועשים, והם נראו כמו הגרסה האמריקאית המלוכלכת של הרולינג סטונס, אבל הדרך לפסגה הייתה רחוקה מלהיות סלולה בשושנים. למעשה, היא הייתה סלולה בעיקר באדישות של תעשיית המוזיקה ובביקורות מעורבות. המבקר מייקל אולדפילד (לא מייק אולדפילד ההוא, כן?) מעיתון המוזיקה SOUNDS היה אחד הראשונים שזיהה את הפוטנציאל, גם אם בזהירות המתבקשת. הוא כתב ביקורת שניסתה לפצח את ה-DNA של החבורה החדשה הזו:

"זה רוק'נ'רול מחוספס ונועז. למרבה הצער, הכל נעשה בעבר על ידי אינספור להקות. עם זאת, אין זו סיבה שאירוסמית' לא אמורה גם היא להתנסות בזה. הלהקה מונה חמישה חברים ולסולן הראשי, סטיבן טיילר, יש נגיעה מוגדרת בקולו מבית הספר של פול רודג'רס. קצב האלבום מהיר, ודי עקבי, אך מאט בשיר השלישי עם מנגינה שנקראת DREAM ON. הקול של טיילר וצלילי הגיטרות מקנים איזון יפה. צד שני ממשיך עם עוד שלושה רוקרים המציגים עוד כמה מעבודות הגיטרה המשובחות של ג'ו פרי. הלהקה מתארת ​​את המוזיקה שלהם כ'רית'ם אנד בלוז עם הרבה עידון', ובמסורת הרית'ם אנד בלוז האמיתית הם סוגרים את האלבום עם הגרסה שלהם ל- WALKIN' THE DOG. אני חייב להתוודות שמעולם לא שמעתי את הלהקה לפני כן אבל אני אוהב אותם. האלבום השני שלהם - אם הוא טוב יותר, או טוב כמו זה, אני חושב שכולנו נשמע עליהם הרבה יותר".

עד כאן דברי המבקר, שכנראה לא תיאר לעצמו עד כמה התחזית שלו תתממש, אם כי לקח לה קצת זמן. סטיבן טיילר, הסולן הכריזמטי עם הפה הגדול (תרתי משמע), אהב מאוד רוק'נ'רול טוב. המוזיקה זרמה בעורקיו, אך לא פעם הרוק הזה גם גרם לו לבכות ולשברון לב, ולא רק בגלל מילים מרגשות. טיילר שיתף בסיפור עסיסי וכואב שקרה לו אי שם בשנת 1969, כשעוד היה מוזיקאי מתחיל ובא לראות הופעה של לד זפלין בבוסטון: "בכיתי פעמיים בלילה הזה. הפעם הראשונה הייתה כי זפלין היו כבדים בטירוף. לא הייתה לי אפשרות רגשית אחרת להביע לנוכח המעמד. הפעם השנייה שבכיתי באותו אירוע הייתה כשג׳ימי פייג׳ יצא מחדר ההלבשה, עם הבחורה איתה גרתי עד אותו רגע בניו יורק".

אבל בואו נחזור למוזיקה עצמה ולמה שהסתתר בתוך חריצי הפלסטיק השחור של התקליט הזה. מלבד הלהיטים המוכרים, התקליט כלל פנינים שעיצבו את הסאונד של הלהקה. השיר הפותח, MAKE IT, נכתב במטרה אחת ברורה: לקבל את פני הקהל בהופעות ולשדר להם שהחלום להצליח הוא הדבר היחיד שחשוב. שיר נוסף, MAMA KIN, היה כל כך משמעותי לטיילר, עד שהוא קיעקע את שמו על זרועו עוד לפני שהשיר הפך ללהיט, כסוג של הבטחה לעצמו שהמוזיקה תמיד תהיה שם. ישנו גם MOVIN' OUT, שהיה השיר הראשון שטיילר והגיטריסט ג'ו פרי כתבו יחד אי פעם, כשהם יושבים על מיטת מים בדירה שלהם.

ועכשיו, ברשותכם, אתמקד ביהלום שבכתר, באותו שיר מהתקליט הראשון שהפך להמנון נצחי – DREAM ON. זה היה הסינגל הראשון שהלהקה הוציאה, בשנת 1973, והוא נולד מתוך עבודה סיזיפית. טיילר עבד על השיר לסירוגין במשך כשש שנים תמימות, והצליח להשלים את זה רק בעזרת שאר הלהקה. פריצת הדרך הממשית בכתיבת השיר הגיעה בעקבות אירוע מוזר למדי, כשטיילר קנה מקלדת RMI בכסף שמצא במזוודה נטושה מחוץ למקום בו שהתה הלהקה. "אירוע המזוודה" הפך לחלק מסיפורי הפולקלור של הלהקה, סיפור שנשמע כאילו נלקח מסרט פשע. טיילר לא אמר לחבריו ללהקה שהוא מצא סכום גדול של כסף במזוודה ההיא, וכשגנגסטרים אמיתיים הגיעו לחפש את השלל האבוד שלהם, הוא המשיך לשחק את הלא יודע, בעודו נהנה מהקלידים החדשים שרכש בכספם.

שורשי השיר נטועים עמוק בילדותו של הסולן. אביו של טיילר היה מוזיקאי שעבר הכשרה קלאסית, וכשסטיבן היה בן שלוש, הוא נהג לשכב מתחת לפסנתר ולהאזין לנגינה של אביו. בספרו כתב הזמר: "שם קיבלתי את מהלך האקורדים של השיר הזה". השיר לא היה סתם בלדה, אלא מניפסט אישי. על השיר אמר טיילר: "זה על הרעב להיות מישהו. תחלום עד שהחלומות שלך יתגשמו". הוא הוסיף זווית מחוספסת יותר למשמעות השיר: "השיר הזה מסכם את החרא שאתה אוכל כשאתה בלהקה חדשה". ואפרופו הלהקה החדשה - חברים נוספים בה היו הבסיסט טום המילטון, המתופף ג'ואי קריימר והגיטריסט בראד וויטפורד.

למעשה, זה היה השיר שהציל את איירוסמית' מקבלת בעיטה החוצה מחברת התקליטים שלה, קולומביה רקורדס. התקליט הראשון לא נמכר כמעט בכלל, וזאת מסיבה מתסכלת במיוחד: חברת התקליטים לא קידמה אותו והעדיפה להתמקד בתקליט הבכורה של אמן אחר שיצא בדיוק באותו שבוע – אחד בשם ברוס ספרינגסטין (שגם לא ממש הצליח במכירות). הבוסים בקולומביה היו כל כך מרוכזים ב"בוס" לעתיד, שאיירוסמית' נשכחו בצד. אבל הנהלת הלהקה התעקשה להוציא את DREAM ON כסינגל בגרסה מקוצרת לרדיו. הטריק הצליח, השיר, שכלל צלילי מלוטרון שטיילר ניגן עליהם כדי ליצור את אפקט הכינורות, זכה להשמעות בבוסטון והלהקה נשארה בחברת התקליטים. השיר לא הפך להיט ענק אז אבל סימן הבטחה גדולה. רק כשיצא שוב, בסוף 1975, הוא זכה להצלחה רבה ונכנס לעשירייה הראשונה.

באופן מפתיע, לא כולם בלהקה התחברו לקו הרך הזה. גיטריסט הלהקה המוביל, ג'ו פרי, לא אהב את השיר הזה בתחילה. הוא הודה בכנות: "בעיניי, הרוק'נ'רול עוסק באנרגיה והעלאת מופע. אלה הדברים שמשכו אותי לרוק והנה השיר הזה הוא בלדה. לא ממש הערכתי את המוזיקליות שבו עד מאוחר יותר, אבל ידעתי שזה שיר נהדר ולכן הכנסנו אותו לסט שלנו. אבל אם נאלצנו לבצע הופעות קצרות - השיר הזה לא היה בפנים, כי העדפתי להתמקד בשירים קצביים".

פרט טריוויה מעניין נוסף נוגע לקולו של טיילר. סטיבן טיילר סיפר שזה היה השיר היחיד בתקליט הראשון של הלהקה בו השתמש בקולו "האמיתי". בשאר השירים בתקליט, כמו בשיר ONE WAY STREET שכלל סולו מפוחית נהדר, הוא ניסה לשנות את קולו כדי להישמע יותר "שחור" ומחוספס, בדומה לזמרי בלוז או לג'יימס בראון. הוא היה חסר ביטחון באשר לקולו אז וחשש שאינו נשמע טוב מספיק בהקלטות. בהמשך זה כמובן השתנה, והצרחות הגבוהות הפכו לסימן ההיכר שלו.

התקליט הזה אולי התחיל בצליעה בצל של ספרינגסטין, עם עטיפה פשוטה בעלת עיצוב חסר מעוף (למרות תמונת העננים בה), אבל הוא הניח את היסודות לאחת הקריירות המפוארות ברוק האמריקאי.

התקליט הפרוע אך מסודר להפליא של בוב דילן. ב-5 בינואר בשנת 1976 יצא האלבום DESIRE של בוב דילן. הנה הסיפור על הצועני, הכינור והסופה ששמה הוריקן.

הכל התחיל, כמו בסרטים הכי טובים, לגמרי במקרה. יום אחד, בעודו משוטט עם מכוניתו ברחובות הווילג' בניו יורק, קלטו עיניו של דילן מראה שאי אפשר היה להתעלם ממנו: בחורה צעירה עם מראה אקזוטי מהפנט צעדה ברחוב, כשעל גבה נרתיק של כינור. שמה היה סקארלט ריברה. דילן, באימפולסיביות האופיינית לו באותה תקופה, עצר לידה את הרכב, נדלק עליה מיד והזמין אותה לחזרה מוזיקלית איתו באולפן שלו. ריברה, שלא ידעה בדיוק למה היא נכנסת, הסכימה, הגיעה, שלפה את הכינור והחלה לעבוד עם דילן על שירים חדשים שכתב. רק היא ודילן לבד באולפן, בסיטואציה שיכולה להלחיץ גם מוזיקאים ותיקים ממנה.

הכימיה המוזיקלית בינה לבין דילן נוצרה באופן מיידי. הכינור שלה בכה ויילל בדיוק במקומות הנכונים. בהתחלה דילן ניגן בגיטרה אקוסטית ובהמשך החזרה הוא עבר לפסנתר וניסה לנגן את אותם השירים באופן שונה. בוב דילן החל בזמן הזה לשיר כשההברות של מילותיו מודגשות באופן ברור, סגנון שירה חדש שהפתיע את המבקרים. זה נשמע כדילן שונה לעומת הדילן של השנים הקודמות. ליצירתו החדשה הוא הביא קונספט שירה ברור וחד, כאילו הוא יורק את המילים בלהט. אחרי החזרה האינטנסיבית עם ריברה, דילן הציע לה להתלוות אליו לראות הופעה של איש הבלוז, מאדי ווטרס. דילן נראה נלהב כל הערב מהתגלית החדשה שלו וריברה חשה באותו רגע שחייה השתנו מקצה לקצה.

אבל דילן לא הסתפק רק בכינור. הוא נהג אז לבלות בפאבים שקרובים לביתו ואהב לעלות לבמה ולג'מג'ם עם כל מי שהגיע לשם וניגן. בחור נוסף שנהג להגיע למקום היה נגן בס בשם רוב סטונר, שהייתה לו אז להקה משלו בשם ROCKIN ROBIN AND THE REBELS. סטונר ודילן הכירו עוד משנת 1971 כשנפגשו בסן פרנסיסקו. דילן הכיר את סאונד הבס של סטונר והעריך את הידע המוזיקלי שלו. הפעם הוא ידע שהוא רוצה את סטונר בלהקה החדשה שהוא מקים.

כדי להשלים את הפאזל, דילן מצא גם פרטנר יעיל לכתיבת שירים עמו. זה היה ז'אק לוי, במאי תיאטרון ופסיכולוג קליני לשעבר, והשותפות היצירתית בין שניהם תרמה ליצירת קונספט כתיבה בסגנון 'מספרי סיפורים'. לוי דחף את דילן לכתיבה יותר קולנועית ועלילתית. זו הייתה הפעם הראשונה שדילן כתב שירים באופן שווה עם שותף, מהלך נדיר עבור מי שנחשב לנביא הכתיבה האישית. דבר נוסף שהיה חדש עבורו אז היה השימוש בספר מיוחד שעזר לו בכתיבת מילים. זה היה ספר של חרוזים וכשדילן נתקל בו לראשונה, הוא הצהיר מיד שספר כזה היה חוסך לו זמן רב של כאבי ראש בחיפוש אחר החרוז המתאים. תארו לעצמכם, האיש ששינה את פני המוזיקה נעזר פתאום במילון חרוזים פשוט.

התוצאה של שיתוף הפעולה הזה הולידה את אחד השירים החזקים בתקליט. שיר שכתוב היטב בצורת סיפור הוא הקטע שפותח את התקליט, HURRICANE. זה סיפור מחאה זועם באורך של יותר משמונה דקות על מתאגרף לשעבר בשם רובין 'הוריקן' קרטר, שנקלע ב-17 ביוני 1966 לסצנת רצח בבאר בפטרסון, ניו ג'רזי, בה נמצא אשם ביחד עם חברו ג'ון ארטיס ברציחת שלושה אנשים לבנים. הרצח נראה על פניו כרצח ממניעי גזע וכל אחד מהשניים נידון לארבעה מאסרי עולם. דילן לא חסך במילים קשות נגד המערכת המשפטית, עד כדי כך שעורכי הדין של חברת התקליטים נאלצו לבקש ממנו לשנות חלק מהמילים כדי להימנע מתביעות דיבה מצד העדים המפוקפקים שהוזכרו בשיר.

המקרה של קרטר מורכב ומלא בתקלות משפטיות. עדי ראיה תיארו שני גברים שחורים כרוצחים והמשטרה שלפה את קרטר ואת ארטיס, שהיו שחורים, אך לא התאימו לתיאור הרוצחים. הם שוחררו, וקרטר חידש את קריירת האגרוף שלו, אך כעבור חודשיים הוא וארטיס הואשמו שוב ברציחות כשגורלם היה תלוי בעדותם של ארתור בראדלי ואלפרד בלו, שני גברים לבנים עם עבר פלילי, שהיו בדרכם לשדוד מפעל והפכו עדים לירי. קרטר נשפט ל -30 שנות מאסר עולם וארטיס נידון ל-15 שנים בכלא. בראדלי ובלו קיבלו עונשים מופחתים על פשעיהם.

בכלא עבד קרטר ללא הפסקה לספר את סיפורו כדי להרוויח את חירותו. רבים הזדהו עם מטרתו, כולל סופר שעזר לו לפרסם את האוטוביוגרפיה שלו, שפורסמה בשנת 1974. קרטר שלח עותק לדילן, שגילה עניין רב והגיע לבקרו בבית הכלא RADWAY שבניו ג'רזי. השניים מצאו שפה משותפת וניהלו שיחות שנמשכו שעות ארוכות ובמהלכן כתב דילן נקודות עניין במחברתו. המטרה שלו הייתה להביא את סיפורו של קרטר לקהל הרחב ואולי כך להשיג לו שחרור אל העולם החופשי. דילן דאג במהלך סיבוב ההופעות שלו לאחר מכן לערוך מופעי צדקה ענקיים עבור קרטר, כולל ערב בלתי נשכח במדיסון סקוור גארדן, וקרטר אכן קיבל בזכות ההכרה הציבורית משפט חוזר בשנת 1976.

אבל התקליט DESIRE לא עסק רק במחאה. הוא היה מלא בנופים רחוקים וסיפורים הזויים. השיר ROMANCE IN DURANGO מספר על פורע חוק שבורח עם אהובתו מזרועות החוק כשברקע הנופים האקזוטיים של מקסיקו, עם קולות רקע בספרדית ומקצב שמזכיר מערבון ספגטי. השיר BLACK DIAMOND BAY מספר על קריסתו של אי קטן מנקודת מבטו של אדם שצופה מחדרו במלון על האי הזה. סוף השיר מגלה שאותו איש למעשה צפה בטלוויזיה בכתבה על רעידת אדמה קשה, טוויסט אירוני אופייני לכתיבה של ז'אק לוי. שיר נוסף שהפתיע רבים היה MOZAMBIQUE, שנשמע כמו שיר קיץ קליל ושמח, אך למעשה התחיל כמשחק מילים בין דילן ללוי שניסו למצוא כמה שיותר חרוזים שמסתיימים בצליל "איק".

שיר נוסף שנראה כאחד שנכתב על יחסיו הרעועים של דילן עם שרה היה ISIS. השיר מדבר על בחור שעוזב את אשתו ויוצא למסע על גבי סוס פוני. בדרך הוא פוגש בדמות נוספת ושניהם תרים אחרי אוצר. בשלב מסוים במסע מתחילים הגעגועים של אותו איש לאשתו שעזב. הדמות שהצטרפה אליו למסע מתה לפתע והוא ממשיך לבדו בחיפושים. בסוף הוא מגיע למקום בו אמור להיות האוצר ומגלה שם קבר ריק. ברוב ייאושו ותסכולו הוא גורר את גופת חברו המת לתוך הקבר ומחליט לרכב בחזרה לכיוון המקום אותו נטש בהתחלה. אישתו הנטושה מקבלת אותו בחזרה. השיר הפך לנאמבר מרכזי בהופעות, שם דילן ביצע אותו ללא גיטרה, כשהוא מנופף בידיו בתיאטרליות.

אבל הדרך ליצירת המופת הזו לא הייתה חלקה. למעשה, תחילת ההקלטות לאלבום DESIRE היו מבולבלות עבור האמן והאנשים שמסביבו. דילן היה אמנם כותב שירים ומבצע נהדר, אך העיבוד המוסיקלי לא היה הצד החזק אצלו. וכך הוא נכנס לאולפן עם 21 נגנים שחיכו לו שם כדי להתחיל את ההקלטה. כן, קראתם נכון, עשרים ואחד נגנים דחוסים בחדר אחד. חמישה גיטריסטים חיכו לו שם. ביניהם גם אריק קלפטון. היה כאוס באולפן ללא שליטה, אווירה של מסיבה יצאה משליטה יותר מאשר הקלטה מקצועית. קלפטון ראה שהוא לא ממש נחוץ והחליט לעזוב. אך לא לפני שהביע בפני דילן את דעתו האישית שצריך לצמצם באופן משמעותי את הרכב הנגנים לאלבום הזה. דילן, שכתב פה ערימה של שירים אישיים יפהפיים, חיפש באופן לא נחוץ את הסאונד הגדול עם מאסת כלי הנגינה. שיקול מוטעה לחלוטין.

הסשן הראשון הזה (עם קלפטון) הניב גרסה מקפיצה ומהירה של השיר 'הוריקן'. שלושה גיטריסטים ניגנו בו זמנית, בנוסף לחצוצרות וסקסופונים. אחד הגיטריסטים היה דייב מייסון (שהיה לפני כן בלהקת טראפיק והיה חבר לדקה וחצי בדרק והדומינוס עם קלפטון). הכאוס היה מוחלט. ריברה הכנרית, שלא היה לה שום ניסיון אולפני לפני כן, מצאה קושי רב בסשן הזה. בייחוד אחרי שעבדה עם דילן באופן אינטימי על השירים האלה. זו הייתה הפתעה לא נעימה ומציפה עבורה. דילן החל להבין שמשהו לא בסדר בתמונה.

וכך הוא החל לצמצם את הרכב הנגנים עד שהגיע לצליל החדש והרענן שאנחנו מכירים בתקליט DESIRE. את עמדת התופים איכלסה כל קשת מתופפי הסשנים הידועים, עד שדילן בחר במתופף בשם האווי ווית'. וכך, עם ההרכב החדש הוא הקליט מחדש את שיריו החדשים והבין שגילה מכרה של זהב. הצליל נשמע כה זך, אנרגטי ואף צועני. משהו שלא נשמע ממנו עד כה. חמישה שירים מהאלבום הוקלטו בסשן הראשון של ההרכב המצומצם בלילה אחד קסום. טייק אחר טייק הוכתרו כמוצלחים.

בתוך כל האנרגיה הצוענית הזו, הסתתר כאב אישי גדול. השיר שחותם את התקליט נקרא SARA והוא על אשתו של דילן, עמה התחתן בשנת 1965. אך בזמן הכתיבה של השיר הזה האווירה ביניהם משכה לכיוון של גירושים. זהו אחד השירים הבודדים עד כה בו דילן כתב באופן חשוף לגמרי על עצמו מבלי להסתתר מאחורי דימויים ומסכות. בשיר הזה הוא נשמע כאחד שמנסה נואשות להתפייס עם אהובתו, מזכיר לה את הילדים ששיחקו בחול ואת הימים היפים במלון צ'לסי. באותו יום של ההקלטה הזו הגיע דילן לאולפן כשהוא תשוש נפשית אחרי יום שלם בבית המשפט, בו נאלץ לתת עדות אופי עבור מנהל חברת התקליטים, קלייב דייויס. שרה הייתה נוכחת באולפן בזמן ההקלטה, מעבר לזכוכית, ודילן שר את השיר ישירות אליה בטייק מרגש אחד. בנוגע לשרה - זה לא עזר בסוף, ודילן התגרש ממנה (באופן מכוער למדי) בשנת 1977.

יש הרואים בשיר ONE MORE CUP OF COFFEE שיקוף נוסף ליחסיו העכורים עם שרה. השיר מספר על בחורה צוענייה שאהובה חייב לעזוב אותה בכדי ללכת אל העמק שלמטה. המרכיב הסודי שהפך את השיר הזה לקסום במיוחד הוא הקול הנשי שמלווה את דילן. אמילו האריס היא זו ששרה את קולות הרקע בשיר הזה. בתקופה הזו החלה האריס לצמוח כאמנית קאנטרי, אחרי שיתוף פעולה מוצלח שלה עם הזמר גראם פארסונס, בו הייתה גם מאוהבת עד מותו. האריס הוציאה שנה אחרי DESIRE אלבום סולו משלה שקטף את פרס הגראמי.

דילן לא הכיר את אמילו האריס היוצרת לפני כן. היא הובאה לאולפן על ידי איש מחברת התקליטים COLUMBIA, שאהב את יצירתה וידע שדילן מחפש זמרת ליווי. האריס לא הכירה את השירים שהוצבו לפניה באולפן ונאלצה לשיר אותם באופן ספונטני כשהיא עוקבת אחרי שפתיו של דילן ביחד עם דף המילים שניצב מולה, מנסה לנחש מתי הוא עומד לשנות סולם או למשוך מילה. והחיפוש שלה אחרי שירתו הוא שהגיע לתקליט ועזר לאווירה הלא מהודקת אך מיוחדת הזו. קסם ספונטני שאי אפשר לשחזר.

כשדילן חזר להקשיב להקלטות שנעשו, הוא היה מרוצה עד הגג. היה לו קלף חזק מאד ביד, אחרי התקליט BLOOD ON THE TRACKS. התקליט DESIRE כבש את פסגת המצעדים, הגיע למקום הראשון בבילבורד האמריקאי והפך לתקליט הנמכר ביותר של דילן באותה תקופה.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה הוא אלבום מאוד מיוחד, למרות שהגישה האנטי-מוזיקלית של בוב דילן מונעת ממנו גדולות. עם זאת, איכשהו, האנטי-מוזיקה של דילן מאוד מפתה. הבעיות האמיתיות עם התקליט הזה טמונות בתחומים אחרים. מה שהכי בולט בתקליט הוא שזהו מאמץ כל כך שיתופי. דילן עובד צמוד עם המוזיקאים והזמרים הללו - ביניהם, הכנרת סקרלט ריברה, הבסיסט רוב סטונר והמתופף הווארד ווית' (מצוות הרולינג ת'אנדר), אבל זה עדיין האלבום של דילן. לו הייתה ניתנת לקבוצה הזדמנות להקליט ביתר זהירות, התקליט היה יכול להיות שובר הקופות ששובר שיאים.

לא לגמרי ברור מה תרם ז'אק לוי לשירים. במובנים רבים, הם מתאימים לעבודות אחרות של דילן. אבל ההומור שחסר מאז ג'ון ווסלי הארדינג נמצא כאן בשפע והדימויים הם המפותחים ביותר מאז NEW MORNING. מצד שני, יש פה לא מעט חריזה מאולצת. אבל הכי קשה לקבוע מי אחראי לשינוי המשמעותי ביותר בכתיבתו של דילן, שמתבטא בשירים הנוגעים לנשים. בעבר, דילן זיהה רק שני סוגים של נשים: "מלאכיות", שתפקידן היה להציל את הגבר (מהנשים עצמן לעתים קרובות), ו"כלבות", שתפקידן היה לאכזב אותו, אם לא בניסיונות גלויים. הכלבות נהנו מתקופת השיא שלהן בתקופת השיר JUST LIKE A WOMAN, כמובן, והחזרה הבולטת שלהן ב- BLOOD ON THE TRACKS הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שהאלבום ההוא נחשב לחזרה של דילן לתור הזהב. המלאכות שלטו מקו הרקיע של נאשוויל ועד PLANET WAVES, ויש סיבה להאמין שדילן עדיין מחזיק במשהו מהחזון הזה.

אבל עיקר השירים הם סיוטים, חזיונות של אדם שבורח ממשהו שהוא לא יכול להגדיר, או סיפורים אחרים על הפחד כשאין לאן לפנות. התיעוד רק מדשדש, למעשה, כאשר הוא מנסה לכתוב או לשכתב היסטוריה אמיתית. אני מאמין לווידוי של דילן בשיר SARA, אבל אני לא סומך עליו. השיר HURRICANE הוא הגדרה. כל העניין לא סביר מדי עבור החיים האמיתיים, אם כי זה אכן קרה. דילן אפילו שר במידה של חוסר אמון, ובסופו של דבר, הזעם שלו די חסר אונים.

בעיה זו מציגה את עצמה בצורה המפורשת והמסורבלת ביותר בשיר על ג'ואי, שיר הלל לג'ואי גאלו, המאפיונר שדיכא מהומה באטיקה ולאחר מכן, עם שחרורו, זירז, עם אחיו, את מלחמת האספסוף המודרנית האכזרית ביותר. דילן היה כמובן רוצה לכתוב בלדה על פורעי חוק, וליצור מעין בילי הנער מבריון מודרני.

מפוקפק ככל שיהיה, השיר על ג'ואי מפתה מוזיקלית. הפזמון שלו הוא אולי הזכור ביותר באלבום, ויש תשוקה בשירה ובנגינה מרוממת. זה מספק איזושהי מידה לכוחו המתמשך של דילן ככותב שירים ומחפיץ מיתוסים. יש כאלה מאיתנו שתמיד יאמינו שדילן מדשדש עד שהוא יחזור לרוק'נ'רול הלוהט שהניע את עבודתו באמצע הסיקסטיז, בדיוק כמו שיש כאלה שלעולם לא יאהבו באמת את המוזיקה שלו שוב. בעודו כותב אלבום מלא בהוריקנים, מבחן הכישרון של בוב דילן הוא באמת שכולנו ממשיכים להקשיב ולקוות לעתיד טוב יותר".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.