רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-5 בנובמבר (5.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "חטפנו ביקורת רבה על הקארפנטרס וספגנו את זה, אבל מדי פעם הייתי פותח את הפה הגדול שלי על מישהו במהלך ראיון, כשלא הרגשתי שהביקורת ראויה. העניין הוא שזה היה קשור למה שייצגנו. לא ניסינו להרוס את עולם הרוק. אני אוהב רוק. פשוט עשינו את התקליטים שרצינו לעשות, וכך קרה שהרדיו היה מוכן לזה וזה עבד. אבל הם היו זורקים עלינו את הדוקרנים האלו, מצליפים בנו. אני לא אומר שכולם צריכים לאהוב את זה, אבל אף אחד לא יכול להגיד לי שהתקליטים שלנו לא טובים. מבקר אחד, לעולם לא אשכח, כתב על האלבום שלנו NOW AND THEN, שהסתיים בלחן של רנדי אדלמן בשם I CAN'T MAKE MUSIC. והבחור הזה כותב: 'האלבום מסתיים בשיר שממש מתאים להם'. ואני חושב, 'חכה רגע! אולי אתה לא אוהב את הסגנון של המוסיקה שלנו, אבל אל תגיד לי שאנחנו לא יכולים לעשות מוזיקה'. קארן ואני נועדנו לעבוד יחד. השירה שלה והאופן שבו הקולות שלנו התערבבו והעובדה שיכולתי לכתוב ולעבד הייתה אמורה להיות. השירים שם כדי להוכיח זאת. אבל קארן ואני נדפקנו בשנת 1975. הכל היה ללא הפסקה - סיורים עולמיים, הקלטות, צילומי טלוויזיה, מפגשי צילום, ראיונות. בדיוק באותה תקופה האנורקסיה של קארן התחילה להתבטא. זה באמת פגע בה בלאס וגאס בקיץ 1975. היא נאלצה להיכנס לבית החולים. הבחורה הזו יכלה לצאת לבמה ולשיר כמו שלא שרה מעולם. כולנו התפעלנו כי היא ירדה המון במשקל באותו זמן. בין ההופעות, היא הייתה גמורה, אבל כשהיא יצאה לבמה היא הייתה נהדרת. עדיין אין לי מושג מה גרם לאנורקסיה שלה. ההפרעה היא תעלומה. אישית, אני לא מאמין שהקריירה שלה קשורה לזה. קארן אהבה לשיר ולהקליט יותר מכל דבר בעולם" (ריצ'רד קארפנטר)

איזה בציר נפלא זה! ב-5 בנובמבר בשנת 1971 יצא אלבומה השלישי של להקת בארקליי ג'יימס הארבסט ושמו BARCLAY JAMES HARVEST AND OTHER SHORT STORIES.

הו, איזו תקופה זו הייתה במוזיקה. ב-5 בנובמבר 1971, בדיוק כשהעלים התחילו לנשור ברצינות ברחובות לונדון, הגיח לאוויר העולם תקליט חדש ומסקרן. היה זה התקליט השלישי במספר של החבורה הסימפונית ממנצ'סטר, בארקליי ג'יימס הארבסט, והוא נשא את השם הארוך והמבטיח BARCLAY JAMES HARVEST AND OTHER SHORT STORIES. אבל רגע, הסיפורים הקצרים האלה כמעט והפכו לרומן ארוך.

לחבר'ה בלהקה היו תוכניות גרנדיוזיות, כמעט מגלומניות, עבור היצירה החדשה שלהם. הרעיון המקורי היה לא פחות מאשר אלבום כפול ומפואר. קלידן הלהקה, וולי וולסטנהולם, מיהר לדווח על כך בהתלהבות לעיתון המוזיקה מלודי מייקר עוד במאי 1971. "תקליט אחד אמור להיות רק עם ארבעתנו", הוא הצהיר, "ותקליט נוסף יביא אותנו עם תזמורת גדולה".

כדי להגשים את החזון התזמורתי, הלהקה גייסה מתזמר חדש בשם מרטין פורד. פורד, שהפך בהמשך לאחד השמות החמים בתחום העיבודים (ובשנת 1972 חבר לרגע קט לדני סנדרסון ואלון אולארצ'יק כששני אלו היו בלונדון - אך שום דבר לא יצא מזה), כבר תכנן את הצעד הבא. שבוע לאחר הריאיון של וולסטנהולם, פורד הודיע בגאווה שההקלטות עם התזמורת יחלו ביוני 1971, ולא סתם, אלא בניו יורק הרחוקה.

אלא שאז נכנסו לתמונה האנשים עם החליפות והמחשבונים בחברת התקליטים HARVEST. כשמנהלי הלייבל ראו את סעיפי התקציב המנופחים – טיסות לניו יורק, שכירת אולפנים, תזמורת אמריקאית, אלבום כפול – הם שמו מיד סוף לחגיגה. הבוסים של HARVEST הודיעו ללהקה שעל ניו יורק אין מה לדבר, שהתקליט יהיה בודד ולא כפול, ושההקלטות יתקיימו יפה מאוד בלונדון, באולפני אבי רואד, עם תזמורת מקומית.

כדי לוודא שהפעם הלהקה נשארת במסגרת התקציב, היה צריך למצוא מפיק שידע להחזיק את המושכות. באופן מפתיע למדי, הכיסא הלוהט הזה נחת על כתפיו של וולי וולר. וולר היה ידוע בעיקר כבסיסט של הרכב הפסיכדליה הפרוע THE PRETTY THINGS, שרק פרש מהם כדי להתחיל קריירה חדשה כמפיק. המינוי הזה היה הימור לא קטן – לקחת איש גראז'-רוק מחוספס ולתת לו לנהל הפקה סימפונית מורכבת.

וולר עצמו הודה שהגיע לפרויקט כדף חלק. הוא לא הכיר את המוזיקה של בארקליי ג'יימס הארבסט, וזה היה עבורו מסע בתולי. וולר ציין בפניי, כשהתכתבתי איתו, כי התהליך היה מהנה במיוחד עבורו, והוא כל כך נהנה עד שתרם את קולו המחוספס כזמר ליווי בקטע הסיום הדרמטי, AFTER THE DAY.

ההקלטות החלו רשמית ב-5 ביולי 1971. חברת התקליטים לחצה מהרגע הראשון לשמור על לוח זמנים הדוק ועל תקציב שפוי. הלחץ הזה נתן את אותותיו. המתופף, מאל פריצ'ארד, הודה מאוחר יותר בראיון למגזין המוזיקה המעמיק ZIG ZAG, שיש פה ושם דברים בתקליט שהיו יכולים לצאת טוב יותר, לו רק ניתן להם יותר זמן באולפן. ועדיין, למרות קיצוץ הכנפיים, חברי הלהקה לא היו מוכנים לוותר על הצליל הסימפוני שהפך לסימן ההיכר שלהם. הם התעקשו והביאו לאולפני אבי רואד את התזמורת הקבועה שלהם, שזכתה לכינוי BARCLAY JAMES HARVEST SYMPHONY ORCHESTRA, בניצוחו של אותו מרטין פורד.

יחד הם רקחו תקליט נוסף שנע בין קטעים פסטורליים עדינים לדרמות כבדות. התקליט נפתח עם הקטע המרשים MEDICINE MAN, ששר גיטריסט הלהקה ג'ון ליס. באופן אירוני, למרות שהפך לאחד משירי ההופעות האהובים שלהם, חברי הלהקה לא היו מרוצים מהתוצאה האולפנית שיצאה בתקליט. הם הרגישו שההפקה לא מיצתה את הפוטנציאל שלו, ובהמשך בחרו להקליט אותו מחדש לגמרי. הגרסה החדשה והאנרגטית יותר יצאה כצד B בתקליטון של השיר I'M OVER YOU שיצא ב-1972. ליס גם היה חתום על קטע הסיום של התקליט, הדרמטי והאפוקליפטי, AFTER THE DAY, שהציג את הצד הכבד והקודר יותר של הלהקה (וגם הכיל קול רקע ברור של וולי וולר).

כשיצא התקליט לשוק, הביקורות בעיתוני המוזיקה המובילים בבריטניה היו ברובן נלהבות. במגזין מלודי מייקר, למשל, לא חסכו במחמאות: "הנה, סופסוף, מגיע אלינו תקליטה השלישי של הלהקה הזו שלא מפסיקה לענג אותנו. ביחד עם התזמורת שלה, היא שוב הפיקה תקליט עם מוזיקה יצירתית ויפהפייה. שווה להשקיע את ה-2.40 ליש"ט לתקליט זה, גם בשל עיצוב העטיפה הנפתחת עם מילות השירים – שיחדיו מביאות תמונה שלמה. תקשיבו לתקליט באזניות שלכם. זה ייקח אתכם למקום אחר".

אכן, המבקר צדק. זו הייתה יצירה שדרשה הקשבה באוזניות. עבור מעריצי הלהקה, התקליט הזה נותר עד היום מתנה מיוחדת ופרק חשוב בקציר של בארקליי ג'יימס, שבו השאיפות הגדולות והמציאות התקציבית התנגשו ויצרו אוסף סיפורים קצרים ומרתקים.

עלייתו ונפילתו המהירה של בריאן וילסון במועדון ה-WHISKY. ב-5 בנובמבר בשנת 1970 הצטרף בריאן וילסון אל חבריו לביץ' בויז, על במת הויסקי א-גו-גו, שבלוס אנג'לס.

חברים, מה שהתרחש במועדון ה-WHISKY A GO GO המפורסם שבסאנסט סטריפ, לוס אנג'לס, ב-5 בנובמבר 1970, ייזכר כאחד הרגעים המוזרים והנוגעים ללב בתולדות הרוק. בריאן וילסון, המוח שמאחורי ההרמוניות, האיש שהפסיק להופיע עם אחיו ובני דודיו כבר לפני שנים טובות כדי להתמקד אך ורק בכתיבה והפקה באולפן, החליט לפתע לזרוק את הכול ולהצטרף אליהם על הבמה.

כדי להבין את גודל הסנסציה, חייבים לזכור שבריאן וילסון לא סתם פרש מסיבובי הופעות; הוא הסתגר באולפן ובביתו, נאבק בשדים אישיים ומוזיקליים, בעוד הלהקה המשיכה בלעדיו על במות העולם. הביץ' בויז של 1970 היו במקום חדש. הם בדיוק שחררו את התקליט החדש והמוערך שלהם, SUNFLOWER, בלייבל החדש שלהם REPRISE, וניסו בכל כוחם להוכיח שהם לא רק להקת להיטי גלישה וקיץ נצחי. הם רצו שיקחו אותם ברצינות.

ההתרגשות החלה כבר יום קודם לכן, ב-4 בנובמבר. הלהקה הופיעה שם לראשונה מאז יוני 1966. המקום הקטנטן, ה-WHISKY, היה מפוצץ עד אפס מקום, והקהל הצטופף בין השולחנות בדוחק מטורף. כולם רצו לראות אם הקסם עדיין שם.

אבל מתברר שלא כולם יצאו מרוצים מהערב הראשון. ג'ודי סימס, כתבת חדה כתער מהעיתון הבריטי מלודי מייקר, לא חסכה במילים ודיווחה: "הם ניגנו כשעתיים והפליאו להפיק שעמום אחד גדול. זה מגוחך לחשוב שהם הוצגו בפנינו כלהקת סנסציה". אוי ויי. היא המשיכה ופירטה: "בריאן עלה לבמה והוא נראה רזה ובריא יותר מזה זמן רב. הוא התיישב מאחורי פסנתר חשמלי ונראה שבקושי מנגן משהו".

סימס שמה את האצבע על הדינמיקה החדשה בלהקה: "קארל וילסון הוא הכוח המניע והברור של הלהקה עכשיו והוא שר ומנגן בהתלהבות, שנראה כי חסרה לחבריו. דניס וילסון נראה שם כשהוא לא בנוח". ולגבי המוזיקה? "הקשבה למוזיקה של הביץ' בויז היא תרגיל באיזון בין אינטלקט ורגש. זה היה כמו להקשיב לג'אז - אני יודעת שזה טוב אך זה לא נוגע בי". אבל היא כן הודתה: "כשהם שרו להיטי עבר, מצאתי את עצמי שרה אותם". נו, ברור.

בריאן וילסון עצמו, למרות הביקורת, נשמע דווקא מרוצה אחרי הערב הראשון. דבריו פורסמו גם כן במלודי מייקר: "זה היה טוב לעלות שוב פעם לבמה. בתחילה חשתי שהמון עיניים ננעצות בי. אז החלטתי לכייף".

אבל הכיף, כאמור, נפסק בחדות בלילה השני, ה-5 בנובמבר. הלהקה עלתה, הקהל שאג, והכול נראה מוכן לערב נוסף של קסם. ואז, באמצע ההופעה, זה קרה. בריאן וילסון סיפר מאוחר יותר למלודי מייקר מה בדיוק עבר עליו: "בלילה השני חשתי לפתע מסוחרר מהמגברים והצלילים. אחרי חצי שעה הבנתי שלא אוכל להמשיך". הלחץ, הרעש, הציפיות – הכול קרס עליו בבת אחת. "סחרחורת תקפה אותי והודעתי לחבריי שעליי לרדת. חשתי שאני הורג את עצמי. לא יכולתי לראות את הקהל והכל החשיך לי".

כאן נכנס גורם מכריע: בריאן, כידוע, חירש כמעט לחלוטין באוזנו הימנית מאז ילדותו. העוצמה של מועדון רוק רועש הייתה פשוט יותר מדי עבור האוזן המתפקדת היחידה שלו. "עור התוף שלי כאב מאד וזה החמיר עם כל מכה חזקה של דניס בתוף שלו. האוזן הימנית הרגה אותי". הגאון המיוסר ידע שזה נגמר. "ידעתי שאין ברירה וביקשתי מאשתי, מרילין, לעזור לי לרדת משם". הוא הובל, חיוור ורועד, מהבמה, דרך הקהל ההמום, היישר למכונית ובחזרה למבצרו – הבית.

כמה ימים לאחר האירוע הטראומטי, כשהתאושש, הוא סיפק למלודי מייקר ציטוטים כנים עד כאב, שסיכמו את מצבו הנפשי: "אני בהחלט לא יכול לקרוא לעצמי מנהיג. אני לא יצירתי כפי שהייתי פעם ואני לא משתתף כמו פעם. אני כנראה סוג של זרוק. האמת שאני די שמח מהחיים בביתי".

ולסיום, הוא חשף מחשבה על שיר חדש, שאולי מסכם את כל הפילוסופיה שלו: "אחרי ההופעה בוויסקי התחלתי לחשוב על כתיבת שיר חדש. לא חשבתי על מילים עדיין, אך כנראה אקרא לו 'האיש הנבון נשאר בבית'. אני הוא האיש הנבון".

הלא יאמן קרה! אבבא התאחדה! ב-5 בנובמבר בשנת 2021 יצא אלבום חדש ללהקת אבבא ושמו VOYAGE.

זה קרה. אחרי המתנה של כמעט ארבעים שנה בדיוק, ב-5 בנובמבר 2021, זה סוף סוף נחת בחנויות התקליטים ועשה רעש אדיר. להקת אבבא, הרביעייה השבדית המצליחה שמיליוני מעריצים ברחבי הגלובוס התגעגעו אליהם עד עפר, שחררה תקליט אולפן חדש לחלוטין. השם שנבחר: VOYAGE.

הסיפור הזה, שנשמע כמו אגדה אורבנית, התחיל בכלל במקום אחר לגמרי. ארבעת חברי הלהקה – אנייטה פלצקוג, ביורן אולבאוס, בני אנדרסון ואן-פריד לינגסטאד – מצאו את עצמם יחד בזמן שהתכוננו במרץ להכנת מופע האוואטרים המהפכני שלהם בלונדון, שזכה גם הוא לשם ABBA VOYAGE.

אבל בואו נדייק, לא מדובר בסתם הולוגרמות. הו, לא. החברים באבבא תמיד אהבו ללכת בגדול. הם קראו לדמויות הדיגיטליות שלהם ABBA-TARS. כדי ליצור אותן, ארבעת חברי הלהקה, כולם כבר בשנות השבעים לחייהם, לבשו חליפות לכידת תנועה מיוחדות וביצעו את כל השירים במשך חמישה שבועות מפרכים. על המלאכה הופקדה חברת האפקטים המיוחדים INDUSTRIAL LIGHT & MAGIC, או בקיצור ILM, אותה חברה שאחראית לפעלולים בסרטי STAR WARS. התוצאה: דמויות דיגיטליות מושלמות של החבורה, כפי שנראו בשיא תהילתם ב-1979, המופיעות על מסך ענק של 65 מיליון פיקסלים ב-ABBA ARENA שנבנתה במיוחד עבורם בלונדון, כשלצידם מנגנת להקה חיה בת עשרה נגנים.

במהלך ההכנות הטכנולוגיות המורכבות האלה, החליטו הארבעה שהם פשוט חייבים להקליט גם כמה שירים חדשים. זה התחיל עם שני שירים ב-2018, I STILL HAVE FAITH IN YOU ו-DON'T SHUT ME DOWN, ומהר מאוד זה צמח לכדי תקליט שלם. התקליט הזה התגלה כסיומת מלכותית, מוכרת וחדשה כאחד, בלי שום התנצלות או בושה. מעל הכל, היה זה סיום הולם לקריירה מדהימה, ואולי זה מה שהיה הכי חשוב.

והעולם? העולם עף על זה. התקליט VOYAGE שבר שיאי מכירות. בבריטניה לבדה הוא מכר 204,000 עותקים בשבוע הראשון, והפך לתקליט הנמכר במהירות הגבוהה ביותר לשנת 2021. הוא הגיע למקום הראשון ב-17 מדינות ומכר מיליון עותקים ברחבי העולם תוך שבוע. בארצות הברית, באופן מדהים, הוא הגיע למקום הראשון במצעד התקליטים, ההישג הגדול ביותר שלהם אי פעם בשוק האמריקאי.

במגזין המוזיקה רולינג סטון העניקו לו ארבעה כוכבים והסבירו את ההתלהבות: "לפני כמעט 40 שנה, להקת אבבא הייתה באולפן בפעם האחרונה, כדי להקליט בלדה טרגית בשם THE DAY BEFORE YOU CAME. הם ידעו שזו אמירת שלום; שני הזוגות בהרכב כבר התגרשו. אנייטה פלצקוג דקלמה סיפור עגום על בידוד רגשי מוחלט, מילים שכתב בעלה לשעבר, כשהיא עושה קולות באולפן חשוך כשכל האורות כבויים".

מה שהמגזין לא פירט, וטכנאי הסאונד מייקל טרטאו אישר שנים מאוחר יותר, הוא שהאווירה באולפני POLAR ב-20 באוגוסט 1982 הייתה קודרת במיוחד. בני וביורן ביקשו מאנייטה לשיר את התפקיד "כמו אישה רגילה", לא כזמרת גדולה, כדי להעביר את הניכור. טרטאו סיפר שכולם באולפן ידעו שזה הסוף. "זה היה הדבר האחרון שהם הקליטו אי פעם. עד עכשיו".

המבקר ברולינג סטון המשיך: "אז איך לעזאזל זה קרה? הטרופרים השבדים רוכבים שוב עם VOYAGE, ומעולם לא היה סיפור קאמבק כמו זה: כל ארבעת החברים המקוריים של להקת פופ נהדרת, מתאחדים לאחר 40 שנה בנפרד, עם כל כוחותיהם במותניהם. התקליט הזה יהיה אירוע היסטורי מיוחד במינו גם אם השירים לא יצליחו - אבל זה אבבא וינטג' וזה מזכיר את הימים שבהם האלים הנורדים שלטו ברדיו, בשילוב שניים מהטרנדים החמים של הסבנטיז: שברון לב וחליפות מכנסיים משובצות פייטים".

כדי להבין את גודל הקאמבק, צריך היה להיזכר בתקליטם האחרון, THE VISITORS מ-1981. זה היה תקליט קונספט קפוא של פרנויית סינת'-פופ וייאוש אמצע החיים. המנגינות שלהם שם, על פני השטח, היו עליצות וקופצניות כמו אצל אלטון ג'ון אבל מתחת לפני השטח הן היו עמוסות ברמות של חרדה בסגנון של לאונרד כהן.

אבל מאז, מורשת אבבא רק המשיכה לפרוח. כל דור התאהב בלהיטים שלהם מחדש. אי אפשר לדמיין את JOY DIVISION או את THE CURE או את BOWIE מתקופת ברלין בלי השיר SOS. הם לימדו את קורט קוביין איך לכתוב מלודיות לשירים.

כפי שאמר פיט טאונסנד לרולינג סטון, בשנת 1982, כשזעזע את העולם כשיצא כמעריץ של אבבא וסימן את SOS כשיר מושלם: 'אבבא הייתה אחת הלהקות הבינלאומיות הגדולות הראשונות שהתמודדו למעשה עם סוג של בעיות בגיל העמידה בכתיבת השירים שלהן'. והנה עכשיו, כשכולם עברו את גיל 70, הם לא בדיוק איבדו את התיאבון לפסקול של משבר רגשי.

זו הייתה הפתעה להחזיר את השבדים למשחק. אבל זו הייתה הפתעה גדולה ומתוקה יותר שהם חזרו כל כך מלאי חיוניות מוסיקלית. כל השנים האלה אחרי 'ווטרלו', אבבא עדיין סירבה להיכנע - וחזרה בגדול!

קלפטון פוגש את 'האיש בשחור': הלילה בו הדומינוס כבשו את נאשוויל! ב-5 בנובמבר בשנת 1970 הופיעה להקת דרק והדומינוס (עם אריק קלפטון) בתוכנית הטלוויזיה של זמר הקאנטרי, ג'וני קאש.

זה היה ערב חורפי מוקדם, ה-5 בנובמבר 1970, אבל האווירה בעיר המוזיקה נאשוויל, טנסי, הייתה חמה מתמיד. היכל הקאנטרי המהולל, אודיטוריום RYMAN, שהיה מוכר בעיקר כבית הקבוע של המופע GRAND OLE OPRY, אירח מפגש פסגה מסעיר במיוחד. מי היו האורחים בתוכנית הטלוויזיה של אליל הקאנטרי, האיש בשחור, ג'וני קאש? לא פחות מאשר להקת דרק והדומינוס, הסופרגרופ הלוהטת של הרגע, בהנהגתו של גיטריסט אחד, אריק קלפטון.

הלהקה, שהייתה רגע לפני שחרור אלבום הבכורה הכפול והחשוב שלה (LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS, למי שתהו), עלתה לבמה במלוא עוצמתה. לצדו של קלפטון התייצבו חבריו המוכשרים: הפסנתרן והזמר בובי ויטלוק, הבסיסט קארל ריידל והמתופף ג'ים גורדון. החבורה פתחה בביצוע מחשמל ומלא נשמה לקטע הבלוז IT'S TOO LATE, במקור של אמן ה-R&B צ'אק וויליס. הקהל ב-RYMAN, שהיה רגיל לצלילי בנג'ו וכינורות, קיבל מנה גדושה של רוק-בלוז בריטי במיטבו.

לאחר שהצלילים האחרונים של השיר נדמו, הצטרף המארח, ג'וני קאש בכבודו ובעצמו, לבמה. עם גיטרה אקוסטית שנתלתה בנונשלנטיות על גבו, הוא הרעיף תשבוחות על הלהקה הצעירה. לאחר מכן הוסיף קאש בהתלהבות: "תקשיבו, אני חושב שאחד האמנים החשובים ביותר, שהשפיע על להקות רבות באנגליה, הגיע היישר מכאן". קלפטון, צנוע כתמיד אך עם ניצוץ בעיניים, השיב לו: "כן, הרבה מוזיקאי בלוז ואנשים לבנים שאימצו את מוזיקת הקאנטרי, השפיעו על כולם. אני חושב שאחד מהם נמצא כאן בתוכנית. אולי נצרף אותו אלינו?". קאש חייך חיוך רחב וידע בדיוק למי הכוונה: "כן, גם אני חושב כך! קארל פרקינס!".

כן, קארל פרקינס, האיש שכתב את BLUE SUEDE SHOES, גיבור רוק'נ'רול שעיצב את הצליל שקלפטון והביטלס סגדו לו. פרקינס הצטרף לחבורה העליזה על הבמה, והם פצחו יחד בג'אם סשן אדיר לשיר הקלאסי של פרקינס, MATCHBOX. זו הייתה חגיגה אמיתית של שורשים מוזיקליים, שחיברה את הדלתא בלוז, הרוק הבריטי והקאנטרי של נאשוויל.

אך הסיפור לא נגמר שם. קלפטון ולהקתו לא הסתפקו בזה וניגנו גם שני שירים מקוריים ובועטים משלהם, GOT TO GET BETTER IN A LITTLE WHILE ו-BLUES POWER. אלא שכאן קרה דבר מדהים: מצלמות הטלוויזיה של התוכנית כבר כבו! כן, כן, ההפקה כנראה חשבה שהמופע נגמר. למרבה המזל, מישהו השאיר את מכשיר ההקלטה פועל, והביצועים הללו תועדו באודיו לפחות, להנאת הדורות הבאים.

אבל הביקור בנאשוויל לא הסתכם רק בהופעה הטלוויזיונית. בבית המלון, כשהוא משוחח עם כתב עיתון המוזיקה הבריטי NME, חשף קלפטון מעט מחששותיו: "האמת היא שקיוויתי כי דוואן אולמן יבוא איתי להצטלם לתוכנית של ג'וני קאש. הוא יכל לשחרר אותי מנגינה, כדי להתרכז בשירה. גיטריסטים רבים מגיעים לחדרי פה והם כל כך טובים עד שאני מפחד להוציא את הגיטרה שלי מתיק הנשיאה שלה".

החשש הזה היה מובן. קלפטון בדיוק סיים להקליט את האלבום LAYLA עם אולמן, ונגינת ה-SLIDE של דוואן הפכה לחלק בלתי נפרד מהצליל החדש של הדומינוס. להופיע בלעדיו, ועוד בנאשוויל, בירת הגיטריסטים, היה כנראה עניין מלחיץ אפילו עבור מישהו במעמדו. אבל קלפטון לא נתן ללחץ להרוס לו את המסע. הוא ניצל את שהותו בעיר כדי לערוך קצת קניות, וכאן בדיוק נולדה היסטוריה מסוג אחר. הוא נכנס לחנות מקומית קטנה שהתמחתה בעיקר בגיטרות פדאל סטיל.

וכך תיאר זאת קלפטון במילותיו: "נכנסתי לחנות בשם SHO-BUD ובחלק האחורי שבה הייתה ערימה של גיטרות פנדר סטראטוקאסטר וטלקאסטר. כל אחת מהן עלתה כמאה דולר. כמעט לא ניגנו בהן כי כולם העדיפו את הגיטרות מתוצרת חברת גיבסון". כן, קראתם נכון, מאה דולר! כי כולם רצו את הצליל השמן של גיטרות GIBSON. אבל לקלפטון היו תוכניות אחרות. "סטיבי ווינווד הוא שהכיר לי את האיכות של גיטרות הפנדר וכשהייתי בחנות, נזכרתי כי גם באדי גאי ניגן בכזו. אז קניתי שם כמה גיטרות פנדר ולקחתי את כולן לאנגליה. נתתי אחת לג'ורג' האריסון, אחת לסטיבי ווינווד ואחת לפיט טאונסנד. שמרתי לעצמי שלוש גיטרות ומאותן שלוש בניתי לי גיטרה אחת, שקראתי לה 'BLACKIE'...".

קלפטון לקח את החלקים הטובים ביותר משלוש הגיטרות שקנה (גוף משנת 56, צוואר משנת 57, ופיקאפים מגיטרה אחרת) ובנה לעצמו גיטרת פנדר סטרטוקאסטר היברידית מושלמת. הגיטרה הזו, BLACKIE, הפכה לכלי הנגינה העיקרי שלו במשך שנים ארוכות והייתה אהבתו הגדולה. עשרות שנים מאוחר יותר, בשנת 2004, היא נמכרה על ידו במכירה פומבית למטרות צדקה בסכום דמיוני של כמעט מיליון דולר.

כך, בביקור אחד קצר בנאשוויל, הספיק אריק קלפטון גם להופיע עם שניים מגיבורי הקאנטרי הגדולים, גם להתגעגע לשותפו החדש ליצירה (שלצערנו לא יאריך ימים...), וגם לרכוש את הגיטרה שתהפוך לאחד הסמלים המזוהים ביותר איתו. לא רע בכלל ליום עבודה אחד.

מלחמה ושלום (וביטלס). ב-5 בנובמבר בשנת 1976 יצא אלבום פסקול לסרט בשם ALL THIS AND WORLD WAR 2.

השנה הייתה 1976, והעולם היה מוכן כנראה לכל דבר, אבל אולי לא לפרויקט הזה. ב-5 בנובמבר, ממש בזמן לחגיגות הקניות של סוף השנה, נחת בחנויות תקליט כפול ויומרני במיוחד שענה לשם ALL THIS AND WORLD WAR 2. מה היה הרעיון המבריק, תשאלו? ובכן, חתיכת רעיון. מישהו בהוליווד חשב שזה יהיה גאוני לקחת 28 שירים על-זמניים של הביטלס, לתת אותם למיטב כוכבי הפופ והרוק של התקופה, ולארוז את כל זה כפסקול לסרט שהורכב כולו מקטעי ארכיון של... מלחמת העולם השנייה. כן, קראתם נכון. התוצאה הייתה הזויה, פסיכדלית, וללא ספק, אחת היצירות המעניינות והביזאריות יותר שנחתו על מדפי התקליטים באותו עשור.

הסרט עצמו, שביימה סוזן ווינסטון והפיק סנדי ליברסון, היה חוויה שגרמה לצופים המעטים שהגיעו לקולנוע להתגרד במבוכה. הרעיון היה לספר את סיפור המלחמה הנוראה ההיא אך ורק דרך המוזיקה של ארבעת המופלאים מליברפול, ושימוש בקטעי יומני חדשות וסרטי מלחמה מארכיוני 20TH CENTURY FOX. זה בהחלט היה סרט מוזר שיצר תחושה מוזרה, בלשון המעטה.

דמיינו לעצמכם, למשל, את הזמיר ליאו סאייר שר ברגש את THE FOOL ON THE HILL, ובזמן הזה רואים על המסך הגדול את אדולף היטלר נרגע לו אי שם בבתי הקיט שלו. וזה נהיה רק יותר מוזר: כשהתנגן השיר SUN KING (בביצועם המלודי של הבי ג'יס), הקהל "זכה" לראות מטוסי קמיקזה יפניים צוללים בשמיים בדרך להתקפה על פרל הארבור. מישהו בהפקה כנראה חשב שזה גאוני ואמנותי. הקהל, לעומת זאת, חשב אחרת. מה שבטוח, זה לא היה סרט משובב נפש וצבעוני כמו YELLOW SUBMARINE. זה היה עסק אפל, מקאברי ואפילו מצמרר.

האולפנים שפכו תקציב שיווק ענק על הפרויקט המוזר הזה, אבל הקהל פשוט לא קנה את השילוב המטריד. הסרט הוצא בבושת פנים מהקרנה בקולנועים לאחר שבועיים עלובים בלבד. זה לא היה סתם כישלון, זה היה פלופ מהדהד שנכנס לפנתיאון הכישלונות הקולנועיים. מאז, הסרט עצמו נותר ברובו במעורפל. הוא נשכח כמעט לחלוטין, ולא הרבה אנשים ממש שמעו עליו או זוכרים אותו. אלו שכן (כמונו), זוכרים אותו בעיקר בזכות הפסקול.

כאן הסיפור משתנה. כי בעוד הסרט צלל לתהומות הנשייה, התקליט הכפול דווקא הצליח לא רע בכלל. הוא נכנס למצעדים (מקום 49 בבילבורד האמריקאי ומקום 23 המכובד במצעד הבריטי) והיה די פופולרי בסוף שנות ה-70. למה? כי רשימת המשתתפים הייתה פשוט מסחררת.

המפיק המוזיקלי, לו רייזנר (אותו איש שהיה אחראי גם לגרסה התזמורתית המפוארת של TOMMY), אסף נבחרת חלומות אמיתית של כוכבי התקופה. פיטר גבריאל, שרק שנה לפני כן זעזע את עולם הרוק כשפרש מג'נסיס, הגיח כאן בסנונית סולו ראשונה ומטלטלת עם ביצוע ל-STRAWBERRY FIELDS FOREVER. ג'ף לין, המוח מאחורי אי.אל.או שהביטלס היו מושא הערצתו הגדול, שר שם שני שירים ( WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS ו-NOWHERE MAN) שחוברו היטב. גם שותפו להקמת התזמורת המחשמלת ההיא, רוי ווד, נתן את קולו בפרויקט.

והרשימה המשיכה והמשיכה: להקת AMBROSIA, שבאותם ימים עוד טבלה עמוק ברוק המתקדם לפני שהפכה ללהקת פופ מלוטשת, ביצעה את שיר הנושא של הסרט, MAGICAL MYSTERY TOUR (שבארצנו משום מה התעקשו לקרוא לו 'מסע הקסם המסתורי' בעוד שמדובר למעשה ב'מסע המסתורין הקסום'). היו שם גם טינה טרנר האנרגטית, בריאן פרי האלגנטי, פרנקי ואלי, פרנקי ליין ועוד רבים וטובים. כולם שרו ביטלס, והתזמורת הסימפונית של לונדון סיפקה את הרקע הדרמטי.

אבל מה חשבו המבקרים על כל ההמולה הזו? ניגשתי לארכיב שלנו ושלפתי ביקורת עוקצנית במיוחד מעיתון רולינג סטון: "אין לי מושג כיצד 28 שירים של הביטלס נקשרים למלחמת העולם השנייה. אני מתעב את הסרט. התזמור הוא קיטשי כצפוי, אבל כמה מהביצועים מפתיעים לטובה. הגרסה של אלטון ג'ון פה, לשיר LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS טובה. רוד סטיוארט מעניק פה את אחד מביצועיו הגדולים ביותר, עם השיר GET BACK. קית' מון מפתיע ביותר בגרסתו לשיר WHEN I'M SIXTY FOUR. הדבר היחיד שאני יכול להשוות את המוצר הזה אליו הוא הגרסה המתוזמרת, של לו רייזנר, לשירי אופרת הרוק TOMMY. הסיבה היחידה שאני מוצא לצאת התקליט הזה היא כי חג המולד מתקרב ובזמן הזה מוציאים כמה שיותר תקליטים".

ב-5 בנובמבר בשנת 1967 נסע רובין גיב (מלהקת הבי ג'יס) עם חברתו, מולי, ברכבת ללונדון, שנקלעה לתאונה קשה שהרגה 51 אנשים ופצעה המונים.

רובין גיב וחברתו בת ה-19, מולי הוליס, נסעו ברכבת כדי לבקר אצל הוריה; זו הייתה הזדמנות למר וגברת הוליס להכיר טוב יותר את החבר החדש של בתם. "הם אנשים רגילים שמעולם לא היו להם בעבר קשרים עם סלבריטאים", סיפרה מולי לעיתונות. "כשהם הבינו לראשונה שרובין מפורסם, הם היו מאוד המומים. אמי כל הזמן שאלה אותי, 'את בטוחה שהוא האדם המתאים לך?' רק שרובין היה כל כך שונה מכל חבר אחר שהיה לי".

מזג האוויר היה נאה והזוג הצעיר בילה את אחר הצהריים בהליכה על החוף בשמש הסתיו. כשהערב התקרב, רובין ומולי התכוננו לחזור ללונדון. לא סתם נסיעה חזרה הביתה – באותו לילה, רובין היה צריך לפגוש את האמרגן של הבי ג'יס, רוברט סטיגווד, כדי לאסוף ממנו כמה הקלטות חדשות ולוהטות. אז הם עלו על הקרון ברכבת ללונדון, נושאים מזוודה, פודינג מעשה ידי אמה של מולי וכמה תפוחים למסע.

הנסיעה הייתה נעימה, אבל אז הגיע האסון. כשהרכבת התקרבה ל-HITHER GREEN, לפתע חשו הנוסעים ברעידות עזות. רובין, באינסטינקט חד, פחד שמשהו נורא קרה והושיט מיד את ידו לכבל האזעקה. "לפתע הקרון שלנו התהפך", הוא ישחזר מאוחר יותר, "וראיתי פסי רכבת ממש קרובים לפנים שלי".

אז עצרנו הכל, נכנסנו לארכיון העיתונות שלנו, ניגשנו אל יום המחרת ושלפנו מספר פרטים על התאונה. תיכף נחזור גם לרובין גיב. מסתבר שהייתה זו תקלה חמורה במסילת הרכבת שגרמה לרכבת, בקו HITHER GREEN, לסטות ולהתרסק בשעה רבע לשמונה בערב. רק הקטר נותר במקומו על הפסים.

הנהג ועוזרו נוקו מיד מכל אשמה, ובעיתונים הבריטיים מיהרו לציין שזו הייתה תאונת הרכבת הקשה ביותר בעשר השנים האחרונות (מאז ה-4 בדצמבר 1957, אז התנגשו שתי רכבות). הגשם שירד לא ריחם והיקשה על פעולות החילוץ של כוחות ההצלה בשעות החשכה. רבים מהניצולים ישבו בהלם ומיררו בבכי, חלקם מכאבים ורבים מהם מהפחד לגלות כי יקיריהם שנסעו איתם ברכבת אינם בין החיים.

רובין מיהר לחלץ את מולי מהקרון הפגוע וחש לעזור לאנשים רבים שנזקקו לעזרה בשטח. הוא סיפר חודש לאחר מכן ל-RECORD MIRROR: "באותו רגע חשבתי על אלוהים. מכיוון שלא נפצעתי, תודה לאל, חשתי שתפקידי לעזור מיד לאחרים שנלכדו בהריסות. אבל תאונת הרכבת הזו השפיעה עליי מאד, על ראיית החיים שלי". "זה כמעט נראה כאילו הרכבת מתנפצת לרסיסים סביבנו", הוא נזכר מול עיתונאי אחר באותם ימים. "הרכבת עצרה לבסוף על צידה 1,400 מטרים מהמקום שבו היא ירדה מהמסילה". החקירה הרשמית תגלה כי המרחק האמיתי היה חצי ממה שרובין טען, אבל לאלו שהיו ברכבת היה נדמה שהקרון הנגרר המשיך עוד ועוד ועוד.

דונלד פרוויס, נהג הרכבת, סיפר מאוחר יותר, בחקירת התאונה: "הנסיעה עד לשם לא הייתה שונה מבכל יום אחר. ב-HITHER GREEN זה פתאום קרה. לא ידעתי מה קרה. הכל קרה כל כך מהר. לא יכולתי להתחיל להבין מאיזה חלק של הרכבת באה התקלה. נראה היה שכל הדבר התרומם והיה פיצוץ אדיר". הנוסעים הושלכו כמו בובות סמרטוטים כשהקרונות התהפכו. הניצולים תיארו שתיקה מוזרה ששררה לפני שקולות הצרחות מהפצועים והגוססים חתכו בכאב את אוויר הלילה.

רובין גיב נזכר: "כשהרכבת עצרה לבסוף, היה רק קול שריקה, ואז הגיעו הצרחות הצורבות. היה לנו מזל שהיינו בתא ליד החזית של הרכבת. יכול מאוד להיות שאני חייב את חיי להצלחת הלהקה. אם הלהיטים שלנו לא היו מניבים כל כך הרבה כסף, לא הייתי יכול לקנות כרטיסים למחלקה הראשונה. רוב האנשים שמתו בתאונת הרכבת היו בתאים של מחלקה ב', שלא היה להם מסדרון להגן עליהם".

חמש דקות אחרי קריאות החירום הראשונות, האמבולנס הראשון הגיע. בסך הכל 33 אמבולנסים ו-28 צוותי מכבי האש של לונדון הגיעו למקום. כבאים הציבו סולמות ועזרו לקורבנות לרדת ממרומי הרכבת. "הם משכו 24 אנשים מקרון מחלקה ב'", נזכר רובין. "חלק היו מחוסרי הכרה; לחלקם לא היו רגליים. הרמתי פצוע קשה מאוד ואנשים שהיו בערך פי שלושה מהמשקל שלי אל מחוץ לתאים. לא היה שום דבר שמישהו יכול היה לעשות למען צעיר אחד, לכוד ללא תקנה בתוך ההריסות המעוותות, שצרח 'עזבו אותי. תנו לי למות' עד שבסופו של דבר השתרר מכיוונו שקט".

רובין, שנפצע קלות, אושפז לזמן קצר בבית החולים ושוחרר לאחר מכן למנוחה בבית הוריו. תאונת הרכבת השפיעה עליו מספיק כדי לכתוב גם את השיר REALLY AND SINCERELY, שהקליטה הלהקה. "מאז ההתרסקות הפסקתי לדאוג יותר מדי מדברים קטנים וקטנוניים", הוא הודה. "להיות כל כך קרוב למוות גרם לי להבין כמה זה חסר טעם להיתלות מדי בעניינים של מה בכך. דברים שנראו לי כל כך חשובים קודם לכן איבדו את המשמעות שלהם. ועוד דבר – היו אנשים שראיתי בהם חברים שלי עד אז, אבל אפילו כשהם ידעו שהייתי בהתרסקות איומה שבה יכולתי להיהרג בקלות, הם אפילו לא שאלו לשלומי. אני בהחלט בוחן את היחסים שלנו מחדש עכשיו".

כך, ברגע אחד מצמרר על פסי הרכבת של HITHER GREEN, חייו של רובין גיב השתנו. הכוכב הצעיר, שהיה בדרכו לפסגת עולם הפופ, פגש את המוות פנים אל פנים ויצא מזה בחיים, מצויד בפרספקטיבה חדשה, שיר חדש, ורשימה מצומצמת יותר של חברים אמיתיים. האסון הכבד הזה, שגבה קורבנות, אולי עצר את הרכבת, אבל הוא גם חישל את אחד הקולות הגדולים של דורו, שהבין שהחיים הם הרבה יותר ממצעד להיטים חולף

גם זה קרה ב-5 בנובמבר. זה תאריך עמוס במיוחד במסדרונות תעשיית המוזיקה, וכמו תמיד, אני כאן כדי לדווח לכם על כל מה שהתרחש מאחורי הקלעים, לפעמים גם שנים אחורה בזמן!

הקשר הישראלי של פיטר "חנון"

אתחיל בברכות! בשנת 1947 נולד המזמר פיטר נון, או כמו שכולנו הכרנו אותו כאן בארץ הקודש: פיטר חנון, הסולן המתוק של להקת מתבודדי הרמן. מסתבר שלנון יש חיבה מיוחדת לבנות ארצנו. בדיוק ביום הולדתו, בשנת 1968, הוא צעד אל עבר הכנסייה בלונדון ונשבע אמונים לבחירת ליבו, מירי שטראסר. השניים הכירו, איך לא, במועדון לילה אפוף עשן במרכז העיר, וגילו לתדהמתם שמירי מדברת עברית שוטפת. אם תהיתם, השניים עדיין אוחזים ידיים ומאושרים עד הגג.

ואם כבר הזכרתי את מתבודדי הרמן, אי אפשר בלי לחזור אחורה ליום בו הכול התחיל. ב-5 בנובמבר 1963, החברים הצעירים חתמו על חוזה גורלי. הבוס שלהם, הארווי ליסברג, סיפר על כך בספרו: "במהלך השבועות הבאים הלכתי לראות אותם מתאמנים כל יום, בביתו של המתופף. לאט אבל בטוח ההרכב הקלאסי של מתבודדי הרמן התגבש. הייתי מוקסם מהרעיון להיות מנהל להקה. נדלקתי ממה שהיה בריאן אפשטיין עם הביטלס, כשהוא הופך להקה מקומית לתופעה כלל ארצית. קיבלתי השראה מברייאן בדיוק כמו מהביטלס עצמם. הוא היה מרקע דומה לי והנה הוא מנהל את הלהקה הגדולה ביותר. הוא היה פורץ דרך, שיצר את התבנית לניהול להקת פופ. הרגשתי שאם הוא יכול לעשות את זה, גם אני יכולתי. הייתי צריך קצת כסף כדי לקדם אותי, אז שאלתי שלושה חברים שלי אם הם היו מעוניינים להשקיע. כולם הסכימו להכניס 50 פאונד אז יכולתי לחזור ללהקה עם ההצעה שלי לנהל אותם. ב-5 בנובמבר 1963, חברי הלהקה חתמו איתי על חוזה לשלוש שנים. ישר התחלתי לקבוע להם תאריכים, בתחילה במקומות קרובים ואחר כך רחוק יותר". השאר, כמו שאומרים, היסטוריה מתוקה.

כשרינגו התחיל את החיים בגיל 40

סיפור מרגש במיוחד הגיע אלינו מכיוון שניים מחברי הלהקה המפורסמת ההיא מליברפול. בשנת 1979, המתופף העליז רינגו סטאר קפץ לביקור חברי אצל ג'ון לנון ויוקו אונו בביתם המפורסם, בניין דקוטה שבניו יורק. הפגישה הייתה מלבבת, ולקראת סיומה שלף לנון קלטת דמו והעניק אותה לרינגו במתנה. "זה שיר שכתבתי עבורך," אמר לו, "תקליט אותו לתקליט הבא שלך". שם השיר היה LIFE BEGINS AT 40 (החיים מתחילים בגיל 40). אירוניה מצמררת, שכן לו ג'ון ידע אז שהחיים שלו עצמו יסתיימו בדיוק בגיל 40, הוא ודאי היה בוחר שם אחר.

אגב, רינגו מעולם לא הקליט את השיר לאחר הרצח. הוא גילה את הקלטת מחדש רק שנים רבות לאחר מכן, כשקיבל עותק ממנה מהמפיק ג'ק דאגלס. בתחילת ההקלטה נשמע קולו של לנון אומר: "זה יהיה נהדר בשבילך, רינגו".

זפלין, המי והפנתרים הוורודים

בשנת 1970 יצא לשוק תקליטון חדש ולוהט של להקת לד זפלין האדירה, עם השיר IMMIGRANT SONG. כולם תהו על מה ולמה אותה "ארץ הקרח והשלג" המוזכרת בשיר, והתשובה הייתה פשוטה: איסלנד. הלהקה הופיעה שם ביוני 1970, והחוויה הותירה עליהם רושם עז. הזמר רוברט פלאנט הסביר מאוחר יותר: "לא היינו מפונפנים. אכן באנו מארץ הקרח והשלג. היינו אורחים של ממשלת איסלנד, במסגרת שליחות תרבותית". חובבי התקליטונים שמו ידיהם גם על צד ב', שכלל הפתעה אמיתית: שיר בשם HEY HEY WHAT CAN I DO, שהוקלט עם מנדולינה וגיטרות אקוסטיות, ומעולם לא הופיע באף תקליט אולפן רשמי של הלהקה.

ומהלהקה הזו ללהקה אחרת עם הרס עצמי. בשנת 1973, במהלך הופעה בניוקאסל, הגיטריסט פיט טאונסנד מלהקת המי חטף התקף זעם חסר תקדים על הבמה. זה קרה במהלך סיבוב ההופעות המורכב של התקליט QUADROPHENIA, שהסתמך בכבדות על קלטות רקע שהוכנו מראש. כשהקלטות הופעלו ללא סנכרון עם הנגינה החיה, טאונסנד איבד את העשתונות. הוא ניגש היישר אל האחראי על הפעלת ההקלטה, בוב פרידן, והכניס לו מכות נמרצות. כאילו לא די בכך, הוא המשיך אל עבר ציוד ההקלטה ועקר אותו ממקומו בברוטליות. המופע נעצר מיד, אך חודש כעבור 15 דקות מתוחות.

באותו יום, אבל שנתיים קודם לכן (1971), התרחשה דרמה שקטה יותר. המתופף ג'ון הייסמן כינס פגישה עם הקלידן דייב גרינסלייד ונגן כלי הנשיפה דיק הקסטאל סמית', ובישר להם בצער שהוא מפרק את להקתם המצליחה, קולוסיאום. מהריסות הלהקה צמחו הרכבים חדשים: גרינסלייד הקים את להקת GREENSLADE, והייסמן המשיך ל-TEMPEST ובהמשך ל-COLOSSEUM II.

מהדורת חדשות הפופ – 5 בנובמבר בקצרה

1932: נולד אייק טרנר, מפיק מוזיקלי כריזמטי ומוכשר, אך גם איש קשוח ואלים שנודע לשמצה בכך שהרביץ קשות לאשתו הזמרת, טינה טרנר. הוא הלך לעולמו בשנת 2007.

1941: יום הולדת שמח לארט גרפונקל, הצלע הגבוהה והשקטה יותר בצמד סיימון וגרפונקל.

1946: נולד גראם פארסונס, איש הקאנטרי-רוק. הוא מת ב-1973 בנסיבות טרגיות, אך הסיפור לא נגמר שם. גופתו נחטפה מנמל התעופה על ידי מנהל הדרכים שלו, פיל קאופמן, שהסיע אותה לפארק הלאומי ג'ושואה טרי. שם, בהתאם לשבועה שערכו ביניהם, הוא שרף את הגופה.

1948: נולד פיטר האמיל, הסולן הדרמטי והנערץ של הרכב הרוק המתקדם ואן דר גראף ג'נרייטור.

1965: להקת המי שיחררה בארצות הברית תקליטון עם המנון הדור, MY GENERATION. בניגוד לגרסה הבריטית (שכללה את SHOUT AND SHIMMY בצד ב'), האמריקאים קיבלו בצד השני את השיר OUT IN THE STREET. התקליטון כבש את המקום השני בבריטניה, אך באמריקה התקשה והגיע רק למקום ה-74.

1966: להקת המאנקיז, הידועה כ"תשובה האמריקאית לביטלס", נחתה במקום הראשון במצעד האמריקאי עם שירם "הרכבת האחרונה לקלארקסביל". רבים לא ידעו אז, אבל כותבי השיר "הגניבו" פנימה מסר אנטי-מלחמתי שקט. השורה "ואיני יודע אם אי פעם אשוב הביתה" כוונה לחייל צעיר הנפרד מחברתו לפני נסיעתו לוייטנאם.

1967: קני רוג'רס, עוד לפני שהפך לכוכב קאנטרי מזוקן, הופיע לראשונה בטלוויזיה האמריקאית עם ההרכב הנהדר שלו שנקרא THE FIRST EDITION. זה קרה בתכנית הטלוויזיה של האחים סמות'רס, זמן קצר לפני שפרצו בגדול עם הלהיט הפסיכדלי JUST DROPPED IN (TO SEE WHAT CONDITION MY CONDITION WAS IN).

1971: המלך עזב את הבניין! לאחר הופעה של אלביס פרסלי בבלומינגטון, מינסוטה, הכרוז הקבוע שלו, אל דבורין, הכריז לקהל המשולהב שדרש הדרן: "אלביס עזב את הבניין". המשפט הזה, שנועד להרגיע את ההמונים, נכנס במהרה ללקסיקון התרבותי האמריקאי.

1971: באותו יום ממש, להקת סטטוס קוו הוציאה את התקליט DOG OF TWO HEADS. התקליט הזה סימן את המעבר הסופי של הלהקה מהסגנון הפסיכדלי של תחילת הדרך אל הבוגי-רוק הכבד והמלוכלך שיהפוך לסימן ההיכר שלהם, עם קטעים כמו RAILROAD ו-UMLEITUNG הארוך.

1971: וגם להקת טי רקס שיחררה תקליטון חדש ביום זה, עם הלהיט הממכר JEEPSTER. מארק בולאן הודה בגלוי שהלחן מבוסס בכבדות על שיר בלוז ישן של האוולין וולף בשם YOU'LL BE MINE. השיר יצא תחת הלייבל הישן של בולאן, FLY RECORDS, רגע אחרי שהוא חתם ב-EMI, מה שגרם למריבה גדולה מכיוון שבולאן כלל לא אישר את הוצאתו.

1971: כן, עוד אחד מאותו היום! נולד ג'וני גרינווד, הגיטריסט המוכשר של להקת רדיוהד.

1972: להקת גרייטפול דד שיחררה את תקליט ההופעה המשולש והמפואר EUROPE 72. שנה קודם לכן, ג'ורג' האריסון קבע סטנדרט עם תקליט משולש מהקונצרט למען בנגלדש, והדד החליטו שגם הם יכולים. אף שזה היה מוצר יקר, המעריצים (ה"דד-הדס") קנו בהמוניהם, ועזרו לבסס את מעמד הלהקה כתופעת הופעות חיות.

1974: להקת איגלס הוציאה תקליטון חדש עם הבלדה BEST OF MY LOVE. השיר, בביצועו של המתופף דון הנלי, הפך ללהיט מספר 1 הראשון של הלהקה במצעד האמריקאי.

1977: שערורייה בנוטינגהם! מנהל חנות תקליטים נעצר על ידי המשטרה המקומית רק משום שהעז להציג בחלון הראווה של חנותו פוסטר לקידום אריך הנגן החדש של הסקס פיסטולס, NEVER MIND THE BOLLOCKS. הסיבה? המילה BOLLOCKS נחשבה גסה מדי עבור עיני הציבור.

1979: סוף פסוק. מיק ג'אגר התגרש סופית מאשתו ביאנקה. בתקופה שקדמה לגירושין, ביאנקה הפגועה נקמה בבעלה הבוגדני (שניהל רומן סוער עם הדוגמנית ג'רי הול) וסיפרה לכל עיתון שרק רצה לשמוע על שלל בגידותיו בה.

1980: להקת "נחש לבן" של הזמר דייויד קוברדייל הוציאה אלבום הופעה כפול ומעולה בשם LIVE... IN THE HEART OF THE CITY.. אז מה היה שם, מאחורי ההקלטות שנערכו בשנים 1978 ו-1980? בואו לקרוא. קודם כל, השיר "אין אהבה בלב העיר", בלדה אפלה ומרגשת, הפך לאחד השירים המפורסמים יותר של הלהקה הזו בתקופתה הראשונה. השיר, שנכתב על ידי מייקל פרינס ודן וולש, התפרסם לראשונה על ידי בובי בלנד בשנת 1974. דייויד קוברדייל, זמר ומנהיג הלהקה, לקח את השיר הישן והאט אותו כדי ליצור דרמה וגם שיר טוב לאודישן, עבור נגנים שביקשו להיכנס בהמשך. זה בהחלט להיט גדול, "עד לנקודה שבה אנשים עדיין חושבים שכתבנו את השיר הזה", אמר הגיטריסט ברני מרסדן. "הייתי מעריץ גדול של בובי בלנד וחשבתי שבקולו של דיוויד נוכל לעשות גרסה נהדרת ממנו, מה שעשינו. אבל לא הבנו עד הסוף את המילים, אם אי פעם קראתם את המילים של זה, זה שגוי. זה בגלל שבאולפן, לא הצלחתי לזכור את הקטע האמצעי אז פשוט המשכתי לחזור על זה. זה באשמתי - לא בדקנו את הגרסה של בובי בתקליט עד שהקלטנו אותו. אבל כן, האטנו את זה ודייויד שר גרסה פנטסטית". חודשיים לפני צאת התקליט READY AND WILLING, הלהקה הוציאה תקליט הופעה, שהוקלט בשנת 1980 בהאמרסמית' בלונדון, רק לקהל היפני. בהמשך זה הפך לתקליט השני באלבום ההופעה הזה. התקליט הראשון במארז, שהוקלט בשנת 1978, הציג את הלהקה בדיוק כשנכנסה לסיבוב ההופעות לקידום READY AND WILLING. לצד קוברדייל נמצאים גם שני חברים סגולים, שהיו עמו לפני כן בדיפ פרפל – האורגניסט ג'ון לורד והמתופף איאן פייס. הבסיסט הוא ניל מאריי והגיטרות הופעלו על ידי ברני מרסדן ומיקי מודי. חשוב לציין שבתקליט מהאמרסמית' היה זה המתופף דייב דול, שלא קיבל במקור קרדיט על תיפופו. בעיתון NME נכתב אז בביקורת: "הלהקה יצרה אלבום חי מצוין שאמור להצליח בכל מקום. יש בו שורשי רוק ורית'ם אנד בלוז טובים. הקול המחניק של קוברדייל, יעיל מספיק כדי לגרום לקהל הבריטי שלהם לשירה תאוותנית. מבחינה מוזיקלית, זה יעיל כמו דיפ פרפל במיטבה. ללהקה זו יש את כל הכימיה לפצח את השוק של ארצות הברית והאלבום הזה צריך לעזור לה במשימה".

1984: ניק קרשאו, הילדון החביב, הוציא תקליטון חדש עם השיר THE RIDDLE (החידה). בשנת 1984 היה ניק קרשאו נתון תחת מסחטת הלחצים של עולם המוסיקה. זה עתה הוא הוציא אלבום מצליח מאד בשם HUMAN RACING (עם הלהיטיםWOULDN'T IT BE GOOD, I WON'T LET THE SUN GO DOWN ON ME ו-DANCING GIRLS) וחברת התקליטים שלו התלהבה מההצלחה ודרשה להוציא במהרה עוד מוצר לשוק. עם דד-ליין צפוף, קרשאו עמד בפני המשימה המפחידה והצליח לכתוב תשעה שירים חדשים תוך שבועיים בלבד! הלחץ נמשך, אבל ההשראה לא בדיוק זרמה. לאחר שחילץ כמה שירים הגונים - פיטר קולינס, המפיק של קרשאו, נאנח בקול רם ואמר, "הם שירים טובים, ניק, אבל אין כאן אף שיר שמתאים לצאת כתקליטון ולהפוך ללהיט". קרשאו נלחץ מאד ולפעמים הלחץ יכול להוציא את הדברים הטובים יותר. כך, תוך עשר דקות בלבד, הוא כתב את השיר שיהפוך ללהיט ולשיר הנושא בתקליטו השני (שהניב להיט נוסף בשם WIDE BOY). זה כלל שורות חסרות היגיון שנועדו רק כדי לשמר את המנגינה. שבוע לאחר מכן, הגיע הזמן להקליט. קרשאו שר את המילים חסרות ההיגיון שלו, מתוך כוונה מלאה לשכתב אותן מאוחר יותר. אלא שהן לא הצליחו להיפרד מהלחן, כי נשמעו כה טוב עמו. "ניסיתי כמה פעמים לשכתב את המילים", הוא אמר. "אבל פשוט כל כך התרגלנו לשטויות ולאיך שזה נשמע, ששום דבר אחר לא נשמע נכון. אז פשוט נשארנו עם השטויות". אז קרשאו קיבל החלטה: "אני אקרא לזה 'החידה' ואז אנשים יחשבו שזה על משהו. לא ידעתי את סוג התגובה שאני הולך לקבל ושאני אצטרך להסביר, בשלב מסוים, מה פשר החידה הזו". קרשאו אמר שהוא קיבל מאות "פתרונות" לחידה שכביכול מסבירים בדיוק על מה השיר.

1989: הגורל הפגיש את הגיטריסט ריצ'י בלאקמור (אז בדיפ פרפל) עם בחורה צעירה בת 18 בשם קאנדיס נייט. זה קרה במשחק כדורגל של תחנת רדיו, והיא בסך הכול ניגשה לבקש חתימה. משם זה התגלגל לסיפור אהבה גדול, חתונה, וקריירה מוזיקלית משותפת בלהקתם BLACKMORE'S NIGHT.

2005: דם רע בחוף. מייק לאב, זמר להקת הביץ' בויז, תבע את המוח המוזיקלי של הלהקה ובן דודו, בריאן ווילסון. הסיבה? לאב טען שווילסון "מנצל ללא בושה את השירים, הדמיון והסימן המסחרי של הביץ' בויז" כדי לקדם את תקליט הסולו שלו SMILE – אותו תקליט אבוד ומיתולוגי מ-1967 שבריאן סוף סוף השלים והוציא. התביעה, אגב, נדחתה.

2012: כבוד! הבניין בשדרת קומונוולת' 1325 בבוסטון, שבו חלקו חמשת חברי להקת אירוסמית' דירה צפופה ומוזנחת בתחילת שנות ה-70 (בין 1970 ל-1972), הוכרז כנקודת ציון היסטורית. כדי לחגוג את המאורע, הלהקה הופיעה בחינם מחוץ לבניין בפני אלפי מעריצים נלהבים.

2014: חברי להקת CREAM, אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר, נצפו זה לצד זה בהלווייתו של חברם לבסיסט ג'ק ברוס, וסגרו מעגל של עשרות שנים.

ב-5 בנובמבר בשנת 1973 הופיעו להקות פינק פלויד וסופט מאשין במופע צדקה למען חברם, רוברט וויאט, שנפל מבניין קומות והפך למשותק ברגליו.

ההופעות נערכו באולם ההופעות RAINBOW בלונדון. סופט מאשין פתחה את הערב ולאחר הפסקה קלה הוחשך האולם, פעימות לב נשמעו ברמקולים ואחריהם צלילי הפתיחה המוכרים של 'הצד האפל של הירח'.

על הבמה, לצד הלהקה, היו גם הזמרות ויקי בראון, ליזה סטרייק, קלייר טורי (זו ששרה בהקלטה האולפנית של THE GREAT GIG IN THE SKY) כמו גם הסקסופוניסט דיק פרי, שניגן גם באלבום "הצד האפל של הירח". המלודי מייקר דיווח כי: 'זה היה ערב נפלא של שיתוף פעולה בעולם הרוק, שבו שתי הלהקות נתנו את

השירותים שלהן לסייע למתופף הנכה, רוברט וויאט. שעונים תקתקו בצורה מסתורית ובשלמות הדיוק של אנשי פינק פלויד שחרצו את הכלים החיים שלהם לתוך הסאונד המוקלט, כשברקע אורות, עשן ואפקטים תיאטרליים. מעל הראש היה בלון לבן ענק שייצג את הירח, שאליו הופנו זרקורים. בהמשך הקהל התרומם כדי לתת להם מחיאות כפיים. הם היו ראויים לפרס נובל או לפחות לאוסקר". לאחר ביצוע כל "הצד האפל של הירח" ניגנה פינק פלויד גם שני קטעים מתוך תקליט הפסקול שלה שיצא בשנה הקודמת - OBSCURED BY CLOUDS ו- WHEN YOU'RE IN.

המופע היה מוצלח והמנחה, ג'ון פיל, שמח לבשר שהאירוע הצליח לגייס 10,000 ליש"ט.

אבל זמן קצר לאחר מכן שלחה אמו של וויאט, הונר, מכתב למלודי מייקר: "אתם ודאי זוכרים, ואני לא אשכח לעולם, את מופעי הצדקה האחרונים שערכו פינק פלויד וסופט מאשין למען בני, רוברט, שנותר נכה לאחר תאונה. המחווה הנהדרת הזו הכניסה לקופה 10,000 ליש"ט, אבל רוברט יקבל רק 7,000 ליש"ט מכל זה, כי אלפיים ליש"ט הולכים למס הכנסה ועוד אלף ליש"ט למע"מ. כל לירה מהסכום חשובה לנו כי רוברט חייב לממן ציוד יקר שיעזור לו וגם בית חדש. הוא כבר לא משתכר מזה שמונה חודשים ונראה שגם לא ישתכר בעתיד הנראה לעין. בכל זאת הוא נאלץ לשלם מיסים וחבל שנחמדותם של אנשים נתונה לחסדי גופי ממשלה לא אנושיים".

הדים מרשימים של הפלויד! ב-5 בנובמבר בשנת 1971 יצא התקליט MEDDLE של פינק פלויד.

השמיים מעל לונדון אולי היו אפורים כרגיל, אבל סצנת המוזיקה הבריטית קיבלה זריקת צבע אדירה. חבורת פינק פלויד שחררה תקליט חדש לשוק, שישי במספר, ושמו היה MEDDLE. התקליט הזה, שההדים שלו ממשיכים להרשים עד עצם היום הזה, סימן שלב חדש ובוגר בצליל של הלהקה. העבודה עליו לא הייתה פשוטה. ההקלטות נמרחו בין ינואר לאוגוסט, בין הופעות, בשלושה אולפנים שונים בלונדון: אולפני AIR, אולפני מורגן וכמובן, אולפני אבי רואד המפורסמים. זו הייתה הפעם הראשונה שהחבורה שמה את ידיה על ציוד הקלטה חדיש של 16 ערוצים, מה שפתח לה עולם חדש של אפשרויות.

אתחיל מהעטיפה המוזרה. הרעיון הוטל על מעצב העל, סטורם ת'ורג'רסון מסטודיו היפנוסיס. הוא קיבל הודעה קצרה מהלהקה, שהייתה אי שם בסיבוב הופעות ביפן. "אנחנו רוצים לראות בעטיפה אוזן מתחת למים", הם בישרו לו. ת'ורג'רסון, בלשון המעטה, לא התלהב. הרעיון המקורי שלו היה הרבה יותר פרובוקטיבי: צילום תקריב קיצוני של, תחזיקו חזק, איבר מין של קוף. הלהקה הטילה וטו. בסופו של דבר, חשוב לספק את רצון הלקוחות, ות'ורג'רסון נאלץ לצלם אוזן. הצילום עצמו בוצע על ידי בוב דאולינג, והאוזן בתמונה הייתה שייכת לבחור בשם דייויד, חבר של חבר. הרעיון היה שהאדוות במים מייצגות גלי קול, מה שהתחבר היטב לשם התקליט וליצירה המרכזית בו.

כשפתחו המעריצים את העטיפה הפנימית הנפתחת, הם גילו צילום קבוצתי בשחור ולבן של ארבעת החברים. הם נראו מעט עייפים אך מרוצים. איש לא ידע אז, אבל זו הייתה הפעם האחרונה שפניהם של חברי הלהקה ייראו על גבי עטיפת תקליט תחת המותג פינק פלויד. המצב הזה השתנה רק עם יציאת התקליט A MOMENTARY LAPSE OF REASON, שש עשרה שנים תמימות לאחר מכן.

המחט נחתה על הוויניל, והתקליט נפתח בסערה עם הקטע ONE OF THESE DAYS. השם המלא והמבטיח של הקטע היה ONE OF THESE DAYS I'M GOING TO CUT YOU INTO LITTLE PIECES. את השורה המאיימת הזו, שנשמעת בתקליט בקול מעוות, הקליט המתופף ניק מייסון. השם הזה לא הומצא סתם. זה היה מסר ברור ואישי כלפי שדרן הבי.בי.סי, ג'ימי יאנג. חברי הלהקה פשוט תיעבו אותו ואת המוזיקה הקלילה ששידר. עד כדי כך, שבכמה מההופעות שלהם באותה תקופה, הם השמיעו לקהל ההמום חלקים ערוכים מהתוכנית שלו, חתוכים לחתיכות קטנות, דרך מערכת ההגברה. זה לא בס אחד ששומעים שם, אלא שניים. רוג'ר ווטרס ודייויד גילמור ניגנו יחד, כשווטרס חיבר את הבס שלו למכשיר אפקט DELAY מדגם BINSON ECHOREC שהיה שייך לגילמור, והשאר היסטוריה.

אחרי הפתיחה הרועשת, הגיע הזמן להירגע. הקטע השני, A PILLOW OF WINDS, הציע המנוח לחלום. המילים השלוות של רוג'ר ווטרס, אותן שר דייויד גילמור, יצרו אווירה פסטורלית. במקור, לקטע הזה היה שם קצת פחות פיוטי: DAVE'S GUITAR THING. טוב שהחליפו.

השיר השלישי היה FEARLESS. לדברי ניק מייסון, השם של השיר נולד בגלל השימוש המוגזם בדיבורים על כדורגל באולפן. כדי להדגיש את הנקודה, שולבו בשיר קולות קהל ששר את ההמנון המפורסם של קבוצת הכדורגל של ליברפול, YOU'LL NEVER WALK ALONE, כפי שהוקלט במשחק נגד אברטון. האירוניה הייתה שחלק מחברי הלהקה היו בכלל אוהדים שרופים של ארסנל או טוטנהם. ושימו לב היטב: באמצע השיר ניתן לשמוע "פינג" בודד, שהוא לא אחר מאשר צליל הפסנתר המפורסם שפותח את היצירה ECHOES, אליה נגיע תיכף.

הקטע הרביעי, SAN TROPEZ, היה תגובה ישירה של ווטרס לדרישה של חברת התקליטים האמריקאית שלהם, קפיטול. החברה לחצה על הלהקה לייצר שירים קליטים שיתאימו לרדיו. ווטרס, בתגובה, הביא את השיר הזה מוכן לגמרי מהבית לאולפן, ושאר חברי הלהקה פשוט למדו אותו וניגנו כפי שהוא.

את הצד הראשון של התקליט חתם הקטע שגרם לכולם להרים גבה: SEAMUS. כן, היה שם כלב שנובח. לא סתם כלב, אלא סימוס, הכלב שהיה שייך לסטיב מריוט, שהיה אז עסוק במסע הופעות בארצות הברית עם להקתו, HUMBLE PIE. גילמור, שגר בשכנות למריוט, התנדב לשמור על הכלב, והחליט להביא אותו עמו לאולפן. מתברר שלסימוס היו שאיפות מוזיקליות, שכן ניתן לשמוע את היללות "המוזיקליות" שלו גם בתקליטון שיצא ללהקתו הקודמת של מריוט, SMALL FACES, בשיר שנקרא THE UNIVERSAL. ג'ון לקי, טכנאי ההקלטה באולפן, לא ממש הבין מה קורה. הוא סיפר: "דייב גילמור מגיע בשבת בבוקר, והיה לו את הכלב הזה איתו. הוא אמר, 'היי תקשיב לזה'. אז הוא התחיל לנגן במפוחית והכלב יילל. אז הם דרשו שנקליט את זה ומהר. אני לא יכול להבין למה הם שמו את זה בתקליט. מה הייתה הבדיחה? עדיין לא הבנתי את הבדיחה, למען האמת".

ואז הגיע הזמן להפוך צד. הצד השני כולו הוקדש ליצירה אחת ארוכה ומפוארת שחופפת את כולו, ושמה ECHOES. היצירה הזו החלה את דרכה כשהלהקה נכנסה לאולפן ללא שירים מוכנים, והחליטה פשוט להתנסות בסדרת קטעים שקיבלו את שם הקוד NOTHING. לאט לאט, הקטעים התחברו, והיצירה קיבלה שם זמני: RETURN TO THE SON OF NOTHING. המילים המקוריות שווטרס כתב ליצירה נשענו על מוטיבים של מדע בדיוני, והלכו כך:PLANETS MEETING FACE TO FACE BOUND TO THE AIR OF LIFE, HOW SWEET IT PURPOSELY WE MIGHT EMBRACE THE PERFECT UNION DEEP IN SPACE

אחד הצלילים המזוהים ביותר עם היצירה הוא אפקט ה"שחפים" שגילמור הפיק מהגיטרה שלו. הצליל הזה הושג בטעות מוחלטת שקרתה שנתיים לפני כן. אי שם בהופעה, אחד מאנשי צוות ההופעות של הלהקה חיבר בטעות את פדל הווא-ווא לגיטרה של גילמור כשהכבלים הפוכים. כשגילמור לחץ על הפדל, נשמע צליל צפצוף מבהיל אך מרשים, כמו זעקת שחפים. גילמור התאהב בצליל והחל ללמוד כיצד להשתמש בו. הוא השתמש באפקט הזה בהופעות כבר בשנת 1970, בחלקים מהיצירה EMBRYO ובעוד כמה קטעים מאולתרים (כמו הקטע CORRUSION שהלהקה ביצעה בטלוויזיה הצרפתית). למי שרוצה לנסות בבית: צריך להצטייד בגיטרת פנדר סטרוטוקאסטר עם פיק-אפים ישנים, ופדל ווא-ווא ישן של חברת VOX או CRY BABY. הדגמים החדשים פשוט לא יוציאו את האפקט הזה כמו המקור.

ומה לגבי צליל הפתיחה המהפנט? אותו "פינג" שנשמע כמו סונאר? זה היה ריק רייט על הפסנתר באולפני אבי רואד. הסוד היה שהוא העביר את הצליל דרך רמקול לזלי מסתובב, מה שנתן לו את התחושה המימית הייחודית. כשהלהקה ניסתה לשחזר את הצליל הזה באולפני AIR, התגלה שהוא פשוט לא ניתן לשיחזור מדויק.

אך מאחורי הקלעים, הדברים היו פחות הרמוניים. בתקופת הכנת התקליט הזה החל הקרע האמיתי בין רוג'ר ווטרס לשאר חברי הלהקה, קרע שהלך והעמיק לתוך שנות השבעים. ווטרס החל להתנהג כבוס. הוא ישב בחדר הבקרה ליד הטכנאים בכל זמן בו הוא לא ניגן, וזרק הערות והוראות ללא הפסקה. הוא התנהג כמפיק התקליט ושלח את ידיו כל הזמן לקונסולה כדי לשלוט בערוצי ההקלטה. באותה תקופה, שאר חברי הלהקה עוד נתנו לו להתנהג כך ללא בעיה. המחיר של הבוסיות הזו ייגבה בהמשך.

ומה חשבו המבקרים? מגזין הרולינג סטון, בביקורת מדצמבר 1971, היה נלהב. המבקר, ג'ין-צ'ארלס קוסטה, כתב: "פינק פלויד סוף סוף יצאה משלב ATOM HEART MOTHER, תקופה לא טובה בצמיחה המוסיקלית שלה, המאופיינת בחוסר החלטיות יצירתית מתמדת. הם ניסו לחפות על זה על ידי הצבת סדרה מסוימת של אפקטים קוליים סאבלימינליים וגרירת תזמורת כלי נשיפה ענקית ומסורבלת לקונצרטים שלה. התקליט החדש לא רק מאשר את הופעתו של הגיטריסט הראשי, דייויד גילמור, ככוח מעצב של ממש עם הלהקה, אלא קובע בתוקף ובדייקנות שהלהקה שוב במסלול הצמיחה. זה תקליט 'קילר' של פינק פלויד, מההתחלה ועד הסוף". צדק בכל מילה.

המשוגע שמעבר למים: איך אלטון ג'ון כמעט טבע בהצלחה של עצמו. ב-5 בנובמבר בשנת 1971 יצא התקליט MADMAN ACROSS THE WATER של אלטון ג'ון. הוא לא התקבל בהצלחה מיידית כקודמיו.

שימו לב, חובבי הצלילים! ב-5 בנובמבר 1971, בדיוק היום לפני שנים, נחת על מדפי התקליטים פריט חדש ומנצנץ מאת הכוכב הלוהט של הרגע, בחור צעיר עם משקפיים מוזרים בשם אלטון ג'ון. לתקליט קראו MADMAN ACROSS THE WATER, אבל בניגוד לקודמיו שכבשו את העולם, היצירה הזו לא התקבלה במחיאות כפיים סוערות באופן מיידי. למעשה, הסיפור מאחורי הקלעים היה מטורף לא פחות משם התקליט.

שנת 1971 הייתה אמורה להיות שנת הזהב של אלטון. הוא היה על גג העולם, אחרי שכבש בסערה את הקהל האמריקאי והבריטי, ליטף את המבקרים והוכיח שיש לו פוטנציאל להיות הדבר הגדול הבא. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה, אתם יודעים, פשוט להמיר את כל ההייפ הזה לתקליט חדש ומוצלח. אבל אלטון, שהיה מכונת עבודה משומנת, לא היה מסוגל להוציא רק תקליט אחד בשנה. הלחץ היה אטומי, ולא רק עליו, אלא על כל מי שסבב אותו.

הראשון שחש את הלהבות היה הקולגה הקבוע והמוכשר, המתזמר פול באקמאסטר. התקליט MADMAN ACROSS THE WATER סימן, למעשה, את ההקלטה האחרונה שבה באקמאסטר היה מעורב באופן מלא וטוטאלי בקריירה של אלטון.

הסיפור התחיל באופטימיות. אלטון חזר לאולפני TRIDENT האהובים בלונדון ב-27 בפברואר 1971, מוכן להקליט רצועות חדשות לתקליטו הרביעי. אבל כאן ציפתה הפתעה למעריצים: למרות האמון המוחלט שלו בנגנים הקבועים שלו, המתופף נייג'ל אולסון והבסיסט די מאריי, שקרעו איתו במות וסחפו קהלים, השניים כמעט ולא הוזמנו למסיבה. המפיק גאס דאדג'ן העדיף, מסיבותיו שלו, לקרוא לנגני אולפן בכירים אחרים. התוצאה? אולסון ומאריי מנגנים רק בשיר אחד בתקליט, ALL THE NASTIES.

בכל מקרה, סשן ההקלטות הזה בפברואר היה קצרצר. רק שני שירים הוקלטו: LEVON ו-GOODBYE. המפגש הוגבל ליום אחד בלבד, כי לאלטון הייתה הופעה בברדפורד באותו ערב, ועוד שורה של הופעות לפני שטס לארצות הברית לסיבוב הופעות שלישי ומפרך, שתוכנן להימשך מאפריל עד יוני.

בזמן שהוא היה בדרכים, מכונת התקליטים לא עצרה. שני תקליטים נוספים שלו יצאו לשוק: פסקול לסרט בשם FRIENDS (ב-5 במרץ 1971) ותקליט הופעה חיה בשם 11-17-70, שהוקלט באולפני A&R בנובמבר 1970 עבור תחנת רדיו ניו יורקית ויצא באפריל 1971. תקליט ההופעה החיה הזה היה הצלחה לא קטנה, והגיע למקום ה-11 באמריקה ולמקום ה-20 באנגליה. אז אלטון הפך רשמית לאמן רווחי, והמו"ל שלו, דיק ג'יימס, מצא את עצמו בעמדת כוח לנהל משא ומתן על חוזה הפצה חדש עם חברת MCA RECORDS. החברה לא היססה ופצחה את קופת החיסכון: היא הבטיחה לאלטון מקדמה מטורפת של 2 מיליון דולר (של 1971!), בכפוף להתחייבות לשבעה תקליטים בשבע השנים הבאות.

התקליט הראשון תחת החוזה החדש היה אמור להיות MADMAN ACROSS THE WATER. לכן, ההקלטות התחדשו בדחיפות שיא ב-9 באוגוסט 1971, שוב באולפני TRIDENT. התנאים? ובכן, הם לא היו אידיאליים. שמונה עשרה שעות בלבד לפני שהסשן התחיל, אלטון והמוזיקאים שלו עוד היו על במה בפורטוגל. הם הגיעו לאולפן מותשים לחלוטין. באופן מדהים, למרות הדחיפות, חוסר ההכנה והמתחים סביב פול באקמאסטר, ההקלטה התקדמה במהירות בזק והסתיימה תוך שלושה ימים בלבד. אלטון סיפר מאוחר יותר על הטירוף: "הקלטנו את התקליט בארבעה ימים. זה היה אמור להיות חמישה, אבל הפסדנו יום בגלל פול באקמאסטר. הוא נשאר ער בלילה כדי לסיים את העיבודים – אני חושד בכמות מסוימת של סיוע כימי שהוא השתמש לזה – ואז הצליח להפיל בקבוק דיו על כל דפי התווים שהוא כתב. כעסתי. זו הייתה טעות יקרה, והפסקנו לעבוד יחד במשך עשרות שנים לאחר מכן". (אציין שזה לא מדויק לחלוטין, כי באקמאסטר חזר לעבוד עם אלטון על התקליט DON'T SHOOT ME - I'M ONLY THE PIANO PLAYER ב-1973, אם כי בתפקיד מופחת). אלטון הוסיף בחיבה: "אפילו כשפול פישל, הוא פישל בצורה שהזכירה לך שהוא גאון".

כדי למלא את השורות, דאדג'ן גייס נבחרת חלומות של נגנים. בתקליט הזה אפשר לשמוע את הגיטריסט כריס ספדינג, הבסיסט האדיר הרבי פלאווארס, והמתופף טרי קוקס (שהיה אז חבר בלהקת הפולק-רוק PENTANGLE). כמו כן, הייתה שם דיאנה לואיס על סינתיסייזר חדיש מדגם ARP. ושימו לב לזה: על אורגן ההאמונד בשירים RAZOR FACE ו-ROTTEN PEACHES ניגן קלידן צעיר ומוכשר בשם ריק וויקמן, שהיה חבר בלהקת סטרובס, עבד בהקלטות לאחרים והיה רגע לפני שהפך לכוכב ענק עם להקת יס. התקליט הזה היה גם הופעת הבכורה של גיטריסט צעיר נוסף, דייבי ג'ונסטון, שהגיע מלהקת הפולק-רוק MAGNA CARTA והפך מאז לעמוד תווך קבוע בנגני הליווי של אלטון.

התקליט נפתח עם TINY DANCER, שהפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם אלטון. הכל שם יושב פיקס: הלחן, הביצוע, התזמור וקולו של אלטון. ברני טאופין, התמלילן, כתב את המילים בהתבסס על רשמיו מהגיחה הראשונה שלו לאמריקה. במשך שנים נטען שהשיר נכתב על חברתו דאז (ואשתו הראשונה לעתיד), מקסין, שהייתה רקדנית. אבל טאופין גילה מאוחר יותר את האמת: "הגענו לקליפורניה בסתיו 1970, וניסיתי לתפוס את הרוח של אותה תקופה, עם הנשים שפגשנו – במיוחד בחנויות הבגדים במעלה ובמורד הסאנסט סטריפ בלוס אנג'לס. הנשים היו חופשיות, סקסיות ונעו באופן קליל. זה היה שונה כל כך ממה שהייתי רגיל אליו באנגליה".

בספרו האוטוביוגרפי מ-2023, טאופין הוסיף עוד פרטים עסיסיים. מסתבר ש"התופרת של הלהקה" (SEAMSTRESS FOR THE BAND) בשיר הייתה דמות אמיתית לחלוטין: ג'ניס לארקהם, אשתו של המעצב הגרפי הקבוע שלהם, דיוויד לארקהם. ומה היא תפרה? את עטיפת התקליט! כן, העטיפה המפורסמת של MADMAN ACROSS THE WATER היא למעשה עבודת רקמה ידנית שג'ניס רקמה במשך שבועיים שלמים על גבי ג'קט ג'ינס אמיתי של LEVI. היא אפילו חתמה על היצירה בקרדיטים בשם 'YANIS'. טאופין גם סיפר שהשורה על "פריקים של ישו" (JESUS FREAKS) נכתבה לאחר שנתקל ברחוב בחברי קבוצה דתית שגייסה לשורותיה את ג'רמי ספנסר, הגיטריסט של פליטווד מאק.

ההקלטה של TINY DANCER, ב-9 באוגוסט 1971, לוותה בסיפור משעשע. הוחלט להוסיף גיטרת פדאל סטיל. השעה הייתה 16:00, וטכנאי ההקלטה סטיב בראון יצר קשר בהול עם בי.ג'יי קול, מומחה לכלי. קול הגיע לאולפן ב-23:00 בלילה. מי שחיכו לו שם היו, בין היתר, הבסיסט דיוויד גלובר והמתופף רוג'ר פופ. השניים הגיעו להקלטה ישר מאתר בנייה, לבושים בבגדי עבודה ומכוסים באבק מלט שהתקשה מזיעה. הם אפילו לא הספיקו להתקלח, אבל נתנו עבודה.

באופן אירוני, התקליטון של TINY DANCER נכשל בזמן אמת. הוא הגיע רק למקום ה-41 באמריקה, כנראה בגלל אורכו (מעל 6 דקות). המתופף רוג'ר פופ, שהיה לו יום קשה בעבודה, בחר לקבל שכר יומי במקום תמלוגים ויצא מהאולפן עם 36 ליש"ט בלבד. אוי.

שיר הנושא של התקליט הוא עוד קלאסיקה. אלטון הקליט גרסה מוקדמת ושונה לחלוטין לשיר הזה, ושימו לב מי ניגן שם בגיטרה: לא אחר מאשר מיק רונסון, יד ימינו של דיוויד בואי. הגרסה הזו הוקלטה במקור עבור התקליט הקודם, TUMBLEWEED CONNECTION, אבל נגנזה. למה? הסיפור אומר שהמו"ל דיק ג'יימס שמע את הגרסה הפרועה (באורך כמעט 9 דקות) וזעם על המפיק גאס דאדג'ן, בטענה שזה נשמע כאילו אלטון הוא זמר אורח בתקליט של הלהקה של רונסון. לכן, השיר הוקלט מחדש עם התזמור המפואר של באקמאסטר.

בזמנו, רבים חשבו שהשיר נכתב על הנשיא ניקסון ופרשת ווטרגייט, אבל טאופין שלל זאת. הוא גם הושפע מאוד מהתזמורים של רוברט קירבי לשיריו של ניק דרייק, ומהגיבור המוזיקלי שלו, ליאון ראסל, מה שאפשר לשמוע בקטע הגוספל ALL THE NASTIES.

כשהתקליט יצא סוף סוף, הוא נחשב בשוק לסוג של כישלון. הוא בקושי נכנס למצעד באנגליה, אולי כי לא יצא ממנו להיט רדיו גדול. הסיבה העיקרית כנראה הייתה עייפות החומר. זה היה התקליט השישי של אלטון בטווח של שנתיים וחצי בלבד. אלטון עצמו הודה בכך למלודי מייקר: "זה היה ממש לא קל להקליט אותו. אפילו אגיד שזה היה תהליך מכאיב. כל הדבר נעשה תחת לחץ אדיר וזה ממש עינה אותי. זה מדהים שהאלבום יצא בסוף בסדר".

המבקרים לא ריחמו. בעיתון NME הבריטי נכתב: "ידוע שזה טרנדי עכשיו לקטול את אלטון ג'ון אבל אני החלטתי להיות אובייקטיבי. ובכן, התקליט אינו טוב לצערי". במלודי מייקר הוסיפו: "התקליט הזה לא בועט כקודמו. אבל העיבודים והטקסטורות שבו מעניינים יותר".

במגזין רולינג סטון האמריקאי היו קצת יותר נדיבים, אבל גם מבולבלים: "המוזיקה של אלטון ג'ון חשובה לי מאוד, וכתוצאה מכך, אני לא מאושר מהאלבום הזה. זה תקליט עם נושא, על אלטון ג'ון באמריקה, שמוציא את הגרוע מכל מברני טאופין ומאלץ את אלטון לחזור לכישורים המלודיים שלו ולפעמים אלו חזקים מספיק כדי ליצור שיר, אבל לעתים קרובות מדי הם לא. אני עדיין אוהב את האלבום הזה, אבל האיכויות שהאירו עבורי את אלטון ג'ון מהעבר נשחקו, ואני נאלץ להסתכל מעבר לקסם ולראות זמר וכותב מילים שהם במצב די פגום.

התקליט מתחיל היטב עם TINY DANCER. יש בו את המנגינה העדינה, השירה הוירטואוזית והעיבוד החדשני שסימנו את אלטון ג'ון מאז YOUR SONG. למעשה, זה נשמע כמו YOUR SONG, עם איזה מנגינה מוכרת אחרת וכמה נגיעות חדשות כמו צליל של גיטרת סטיל. אבל זה בסדר; זה אולי אותו שיר, אבל זה שיר טוב.

השיר LEVON בולט ברדיו כי כל שיר של אלטון ג'ון היה עושה זאת. אבל, כאן אנחנו מתחילים להיתקל בבעיה מסובכת שמחמירה ככל שהאלבום ממשיך. כלומר, על מה לעזאזל הוא מדבר?

'ליבון מוכר בלונים מצוירים בעיר

העסק המשפחתי שלו משגשג

ישו מפוצץ בלונים כל היום

יושב על המרפסת צופה בהם עפים

וישו, הוא רוצה לנסוע לוונוס...'

כשמשהו מעורפל, אני אוהב לקבל את ההרגשה שהוא מתמודד עם משהו שקשה להגיע אליו, ולא רק משחק במילים. ברבים מהשירים של דילן המשמעות הייתה רחוקה מלהיות ברורה, אבל אפשר היה לחוש שיש שם משהו. והיו ביטויים שהבריקו גם אם המכלול לא נכנס למקומו. אני לא מקבל את ההרגשה הזאת כאן. ומהאזנה לשני האלבומים הראשונים, אני יודע שהשירים של ג'ון / טאופין שהכי אהבתי היו אלו שהבנתי. היה כוח בשירים האלו. LEVON נשמע טוב, אבל יכולתי להאזין לו במשך שנים ולעולם לא לדעת במה מדובר. וזה כן עושה את ההבדל.

עם RAZOR FACE, המצב משתפר גם אם אין לי מושג מה זה אומר. יש לו את אותו סוג של שירה מרחיקת טווח ופסנתר דופק שהיו בשימוש כל כך טוב בתקליטו הקודם, TUMBLEWEED CONNECTION. למרבה הצער, אחריו מגיעה יצירת הנושא, שהיא בעיני הדבר החלש ביותר, שמעמיד את האקרובטיקה של אלטון מול עיבוד המיתרים של פול באקמאסטר. אבל, שוב, מילות השיר מכשילות אותו. השיר עוסק באופן שטחי בטירוף, אבל הוא מלא בכל כך הרבה תמונות לא ברורות שזה שיר טוב רק אם לא מקשיבים לו יותר מדי.

צד שני קצת פחות נגיש. INDIAN SUNSET הוא סיפור, עם שירה טובה מעוררת של אלטון. הנושא, הטרגדיה של האינדיאני, כמעט מציף את השיר, אבל הוא מצליח לרגש. ואז, אבוי, מגיעה עוד חתיכת אמריקנה שנקראת HOLIDAY INN ועם מילים כמו, 'ואתה לא רואה כלום / עד שהיית במוטל כמו הולידיי אין'. אני מניח שלנושא בנאלי מגיעות מילים בנאליות, אבל למה לטרוח? השיר ROTTEN PEACHES הוא אלטון בסיסי טוב עם מנגינה טובה וקיר סאונד שממלא את החדר. אילו רק ידעתי מה הקשר בין אפרסקים רקובים לגעגועים הביתה, שנראה שזה הנושא.

רק בגזרת הסיום הקצרה, GOODBYE, אנחנו מקבלים הצצה למה שהיו אלטון וברני. זה שיר רודף ועצוב עם אלטון ופסנתר וכמה כלי קשת מתאימים. המנגינה שרה והמילים הן שירה. זה עצוב, אבל גורם לי להיות יותר עצוב שלא היו עוד דברים כאלה.

התקליט הזה לא באמת ירסק אף מעריץ של ג'ון, כי הוא שר באותה עוצמה וברק שהוא הראה מאז שהוא פרץ. אבל כנראה שגם זה לא ימשוך קדימה. זה הוא תקליט קשה, לפעמים צפוף עד בלתי אפשרי. אמריקה ראויה לסיפור טוב יותר מהתקליט הזה ואלטון ג'ון צריך סיפור טוב מזה כדי לשיר".

נראה היה שהקסם פג. הקהל החל להפנות עורף לאלטון, וההילה סביבו התעמעמה. התקליט הזה סגר תקופה עבורו. אבל אל תדאגו, בפעם הבאה שהוא נכנס לאולפן, הוא יצא משם עם שלאגר עצום בשם ROCKET MAN והמריא שוב. ועדיין, אל תוותרו על התקליט הזה. שימו אותו על הפטיפון, תקשיבו לכל צליל והברה. יש סיכוי טוב שתתאהבו במשוגע הזה.

בונוס: ממרתף מרושש לפסגת העולם: הסיפורים שלא סופרו על DIRE STRAITS

השנה היא 1977. סצנת המוזיקה הבריטית נמצאת בבעירה. תנועת הפאנק בולעת כל חלקה טובה, והמסר ברור: נגנים טכניים, שירי אהבה מורכבים וסולואי גיטרה ארוכים הם הדינוזאורים החדשים. כל מה שמשנה זה אנרגיה גולמית, שלושה אקורדים זועמים והרבה מאוד סיכות ביטחון. ובתוך הכאוס הזה, חבורת מוזיקאים מבוגרים יחסית, מרוששים לחלוטין, חולקת דירת מועצה רעועה בדרום לונדון ומחליטה שהיא הולכת לנגן בדיוק את ההפך.

קוראים להם דייר סטרייטס (פירוש השם - צרות צרורות), שם הולם לחבורה שנאלצה לחיות על מרק עדשים. השם עצמו היה בדיחה של חבר של המתופף, פיק וית'רס, שהעיר להם שהם תמיד נמצאים במצוקה כלכלית. אבל מהר מאוד, הבדיחה הזו הפכה לאימפריה. הדרך לשם הייתה רצופה בסיפורים מדהימים, מביכים ומשוגעים לחלוטין, שמוכיחים שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון.

כדי שלהקה תצליח, היא צריכה שיהיה בידיה טייפ דמו. כדי להקליט הקלטת דמו, צריך כסף. ולדייר סטרייטס לא היה כסף. הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי: סבתא של הבסיסט ג'ון אילסלי מתה והשאירה לו בירושה 500 לירות שטרלינג. במקום לשלם שכר דירה, אילסלי החליט להמר על כל הקופה.

הם נכנסו לאולפן קטנטן בשם PATHWAY בצפון לונדון ויצאו משם עם הקלטה של חמישה שירים, כולל אחד שעתיד לשנות הכל: SULTANS OF SWING. עכשיו רק נשאר לגרום למישהו להקשיב לזה. אילסלי נזכר שבזמנו, כשפתח חנות תקליטים כושלת, הוא התייעץ עם שדרן רדיו מקומי בשם צ'ארלי ג'ילט. ג'ילט, שהגיש תוכנית רדיו פופולרית ב-BBC RADIO LONDON, היה ידוע בטעם המשובח שלו ובנכונותו לנגן מוזיקה חדשה. אילסלי נסע לביתו של ג'ילט, מסר לו את הטייפ וביקש חוות דעת.

מה שקרה ביום ראשון שלאחר מכן היה טירוף. אילסלי ומארק נופפלר בילו את היום בסחיבת רהיטים עבור חבר. כשהגיעו לפאב השכונתי בערב, כל החברים שלהם קפצו עליהם בצעקות. "הייתם ברדיו! צ'ארלי ג'ילט השמיע את SULTANS OF SWING!". מתברר שג'ילט לא רק אהב את השיר, הוא אמר למאזיניו: "זה אחד השירים החדשים הטובים ששמעתי מזה שנים, ואני הולך לנגן אותו כל יום ראשון עד שמישהו יחתים אתכם".

הטלפון בדירה המשותפת בדרום לונדון, טלפון ציבורי שפעל על מטבעות, החל לצלצל בלי הפסקה. כל מנהלי האמנים (A&R) הגדולים בעיר רצו חתיכה מהלהקה האלמונית. הסיפור הכי טוב הגיע מג'וני סטיינז, בכיר בחברת PHONOGRAM. סטיינז היה באמצע המקלחת כששמע את השיר ברדיו. הוא קפץ החוצה, עמד רטוב ונוטף מים על השטיח בסלון, האזין לשיר עד סופו, והתקשר מיד לג'ילט. בכיר אחר, שנסע מחוץ ללונדון, שמע את הקליטה הולכת ונחלשת, עצר בבת אחת בצד הדרך וחיפש תא טלפון כדי להתקשר לתחנה. המצוד התחיל.

כמעט כל חברת תקליטים רצתה להחתים אותם, כולל חברת וירג'ין הצעירה של ריצ'רד ברנסון. ברנסון, שכבר היה מנוסה בשיווק אגרסיבי, החליט לארגן ללהקה "מסע פיתויים" יוצא דופן כדי לשכנע אותם לחתום. הלהקה הוזמנה למסעדה יוונית בפדינגטון. כשהגיעו, הם הוכנסו לחדר פרטי שבו חיכו להם מספר נשים אטרקטיביות במיוחד, כולן עובדות של וירג'ין, ואף אחת מהן לא הייתה לבושה באופן רשמי מדי.

הערב התחיל כשמלצר הגיש להם מגש עמוס בג'וינטים מגולגלים מוכנים. בארוחת הערב, כל חבר להקה הושיבו ליד אחת העובדות, והחלה פעילות ערה של ידיים נודדות מתחת לשולחן – וידיים אלו לא היו של חברי הלהקה. ברנסון עצמו היה מקסים, אבל מארק נופפלר וג'ון אילסלי החליפו מבטים משועשעים. הם אולי היו מרוששים, אבל לא נאיביים.

ברנסון היה בטוח שהם סגורים בעניין. שנים מאוחר יותר, הוא הודה בראיון שהטקטיקה שלו נכשלה כישלון חרוץ וכי זו הייתה הטעות שעליה הוא הכי מתחרט בקריירה שלו. הוא חשב שהם יגיעו למשרד למחרת בבוקר לחתום על החוזה, אבל הם כבר היו מזמן במיטות שלהם בדרום לונדון. בסופו של דבר, הם חתמו עם ג'וני סטיינז, האיש מהמקלחת, ב-PHONOGRAM.

מהר מאוד, הלהקה מצאה את עצמה בסיבוב הופעות ראשון באמריקה. ההצלחה הייתה מיידית. תקליט הבכורה שלה הגיע למקום השני במצעד הבילבורד, וסיבוב ההופעות במועדונים הקטנים הפך לאירוע הלוהט של השנה. כשהגיעו ללוס אנג'לס להופעה במועדון ROXY המפורסם, האווירה הייתה מחשמלת.

ג'ון אילסלי תיאר את הרגעים שלפני העלייה לבמה, כשהציץ מהמרפסת במלון סאנסט מרקיז: "הסתכלתי למטה על הבריכה והרגשתי תערובת משונה של עצבים והתרוממות רוח. אנחנו מנגנים ב-ROXY! אותו מקום שבו ניגנו ברוס ספרינגסטין, בוב מארלי וניל יאנג". ההופעה עצמה הייתה הצלחה מסחררת. אילסלי שם לב לתנועה ערה במיוחד לשירותים במהלך ההופעה. "אנשים כל הזמן הלכו וחזרו," הוא סיפר. "ואז שמתי לב שכל מי שחוזר מעביר אצבע מתחת לאף. הבנתי. כמובן, אנחנו בהוליווד".

אבל השיא הגיע אחרי ההופעה. בבר הפרטי למעלה, חיכתה להם פמליה של כוכבי ענק: רוד סטיוארט, בט מידלר, ג'קסון בראון, קית' ריצ'רדס, רוני ווד, וליד הבר, ישב בשקט בוב דילן. דילן ניגש אליהם, החמיא להם על "הסאונד שיש לכם" והזמין את עצמו איתם למלון. בחדר במלון, דילן ביקש גיטרה אקוסטית. אילסלי ונופפלר הביאו את הגיטרות שלהם, ועד אור הבוקר התקיים ג'אם סשן סוריאליסטי שכלל את דילן, מארק נופפלר והבסיסט טים דראמונד.

במהלך הג'אם, התרחש אחד הרגעים הקלאסיים בתולדות הרוק. מארק ודילן החלו לאלתר על מנגינה חדשה שצצה באוויר. אחרי כמה דקות, מארק עצר ואמר: "זה לחן טוב, בוב". דילן ענה: "כן. מה זה?" מארק: "חשבתי שזה אחד שלך." דילן: "לא, זה לא שלי. חשבתי שזה שלך". הם פשוט המציאו מנגינה באוויר, ואף אחד מהם לא ידע של מי היא. באותו לילה, דילן הזמין את מארק נופפלר ואת המתופף פיק וית'רס לנגן בתקליט הבא שלו, מה שיהפוך ל-SLOW TRAIN COMING.

ההזמנה של דילן לא הייתה הפעם היחידה שנופפלר גויס על ידי אלילי הרוק. באותה נסיעה, בניו יורק, ניגש אליו גארי כץ, המפיק של סטילי דן, והזמין אותו לסשן הקלטות. החוויה הייתה שונה לחלוטין. נופפלר, שהעריץ את סטילי דן, הגיע לאולפן וגילה תהליך עבודה קר ומכני. "הם היו מדברים עליי כאילו אני לא בחדר," סיפר. "דונלד פייגן וגם וולטר בקר היו אומרים, 'האם הוא יכול לעשות את זה? או את זה?' כאילו הובאתי לספק שירות. זה לא היה שונה בהרבה מפעולת ניקוי ביוב". לעומת זאת, העבודה על התקליט של דילן הייתה חוויה רוחנית, תרתי משמע. אחרי כמה ימי הקלטות, מארק התקשר למנהל הלהקה, אד ביקנל, ואמר לו: "הולך ממש טוב... אבל כל השירים האלה הם על אלוהים".

אבל הסיפור הכי גדול הגיע עוד לפני כן, כשנופפלר וביקנל ביקרו באולפני MUSCLE SHOALS כדי לפגוש את המפיק ג'רי וקסלר. הם נכנסו לסשן הקלטות של מייביס סטייפלס. נופפלר נדהם לראות את וקסלר, המפיק הלבן, אומר למייביס איך לשיר את השירים. במהלך הסשן, בארי בקט (המפיק השני) הציע למארק לנגן בשיר LIES. אביה של מייביס, פופ סטייפלס, נכנס לאולפן והקשיב. נופפלר חשש שהוא עושה משהו לא בסדר, אבל האב ניגש אליו ואמר: "אתה טוב מדי, בן. פשוט הפחדת אותי. עשית אותי אומלל".

דייר סטרייטס הפכו לכוכבים גלובליים, אבל שום דבר לא הכין אותם לטירוף שאחז באיטליה. המדינה אימצה את התקליט MAKING MOVIES בצורה פנאטית. סיבובי ההופעות שם היו שילוב של סצנת מלחמה וקומדיה סוריאליסטית. אד ביקנל ידע שאיטליה היא שוק קשוח עוד קודם. הוא סיפר שמשווקים מקומיים איימו עליו: "הם אומרים שאם לא תעשה איתם הופעה, הם יירו לך בצמיגים של האוטובוס, או יוודאו שתתקע בגבול".

ב-1981, הלהקה הגיעה למילאנו לאצטדיון VIGORELLI. כ-25,000 כרטיסים נמכרו, אבל עוד כ-20,000 איש הגיעו ללא כרטיס וניסו לפרוץ פנימה. "האבטחה" שהוצמדה ללהקה הייתה שני פנסיונרים מקסימים בשנות השישים לחייהם. המשטרה המקומית פשוט נעלמה. הקהל בחוץ החל להתפרע. המנהל פול קאמינס נאלץ לפתוח את השערים כדי למנוע אסון. הקהל שטף פנימה, והמרפאה במקום התמלאה בפצועים. בזמן שהלהקה ניגנה, הצוות הטכני נאלץ להגן על הציוד מאחורי הבמה באמצעות... אלות בייסבול.

בטורינו, שם הופיעו מול 100,000 איש, זמר החימום המסכן, פול בריידי, עלה לבמה לבדו עם גיטרה אקוסטית. הקהל לא אהב את זה והחל ליידות עליו בקבוקים. בריידי, אירי קשוח, לא התבלבל, עצר את השיר וצרח על הקהל: "שתקו כבר, לעזאזל! אני הולך לנגן את השירים הארורים האלה בין אם תאהבו את זה או לא!". באופן מדהים, זה עבד, והקהל הריע לו בסוף.

אבל השיא היה בנאפולי, בסיבוב ההופעות של LOVE OVER GOLD. ראשית, הלהקה קיבלה ליווי משטרתי מהמלון לאצטדיון, כשהנהג נסע במהירות מטורפת תוך שהוא חותך את התנועה כאילו הם במירוץ פורמולה 1. כשהגיעו, גילו שברק פגע בבמה ופוצץ את רוב הציוד. הם הצליחו לנגן בקושי. ואז, באמצע ההופעה, סופת ברקים נוספת פגעה בפיגומי התאורה. היה אזור שלם בקהל שחושמל קלות, החשמל פשוט עבר דרכם. הקהל האיטלקי, כהרגלו, לא ממש שם לב. בדרך חזרה, כל החשמל בעיר נאפולי נפל. התברר שהעירייה פשוט לא שילמה את חשבון החשמל. הלהקה נאלצה לנסוע בפראות בליווי משטרתי, בחושך מוחלט, בחזרה למלון.

אז דייר סטרייטס אולי נשמעו מלוטשים ומדויקים בתקליטים שלהם, אבל הדרך שבה הם צעדו לפסגה הייתה הכול חוץ ממסודרת. היא הייתה רועשת, מסוכנת, ולפעמים, פשוט בלתי יאמנת.

בונוס: טירוף על הבמה ומחוצה לה: וידויים מעידן הזהב של הרוק.

בעידן שבו כוכבי רוק נחשבו לאלים מהלכים, היו כמה שבאמת חיו את התפקיד עד הקצה. שנות השבעים, עידן הזהב של מטוסי הסילון הפרטיים, הלימוזינות והאצטדיונים המלאים עד אפס מקום, היו קרקע פורייה לסיפורים שכיום נשמעים כמו תסריט הוליוודי מופרך. במרכז הטירוף הזה עמד לא פעם גלן יוז, הבסיסט והזמר בעל קול הנשמה של דיפ פרפל, איש שראה הכול, עשה כמעט הכול, ואיכשהו שרד כדי לספר.

לארס אולריך, המתופף ממטאליקה, שהיה אז ילד בן תשע, זכר היטב את הפעם הראשונה שראה את יוז על הבמה בקופנהגן ב-1973: "כשראיתי את גלן על הבמה בחליפת הסאטן הלבנה ההיא, עם הבס FENDER PRECISION ורעמת השיער, הוא נראה כמו אל רוק! הייתה לו את ההילה הזו. הייתי פשוט, 'אלוהים אדירים, הבחור הזה כל כך מגניב!'" אבל מאחורי חליפת הסאטן וההילה, המציאות הייתה הרבה יותר פרועה, מסוכנת ולעיתים קרובות, קומית להחריד.

הרבה לפני שדיפ פרפל הפכה למכונה משומנת, יוז ניגן בלהקה בשם TRAPEZE. החברות עם הענקים של התקופה הייתה הדוקה. הוא סיפר כיצד ג'ון בונהאם מלד זפלין פשוט קפץ על הבמה באמצע הופעה שלהם והשתלט על התופים. מאוחר יותר, בונהאם לקח את יוז הצעיר לביתו והשמיע לו, ארבעה חודשים לפני שיצא לעולם, את תקליט הדמו המקורי של מה שיהפוך לתקליט השני של לד זפלין. ואוווו!

הקשרים האלה רק התהדקו כשיוז הצטרף לליגה של הגדולים עם הסגולים. המפגשים החברתיים של התקופה נשמעים כמו תחרות אולימפית של צריכת סמים. לילה אחד, בבוורלי הילס, יוז מצא את עצמו מבלה עם רון ווד וקית' מון. "לקחתי אותם לאזור הספרייה של הסוויטה והנחתי ארבעה פסי קוקאין ענקיים באורך כ-30 ס"מ. הייתה לנו תחרות, ואני פאקינג ניצחתי במירוץ הזה. הייתי כל כך גאה שבעצם ניצחתי את וודי בהסנפת קוקאין".

החברות עם דיוויד בואי הייתה גם היא חלק מהנוף. יוז בילה שבוע שלם עם בואי ועם איגי פופ, שאותו הוא זוכר כמי ש"חטף נוקאאוט" מהאבטחה של בואי כשקפץ על הבמה. אבל לא כל המפגשים עם אגדות היו כל כך מתוכננים. במהלך הקלטות התקליט STORMBRINGER, יוז נכנס לשירותים באולפן בלוס אנג'לס, ולגמרי במקרה, מצא את עצמו עומד ליד המשתנה לצד לא אחר מאשר סטיבי וונדר. יוז, שהעריץ את וונדר, התוודה בפניו שהוא "גנב" ממנו מהלך מוזיקלי באחד השירים החדשים של דיפ פרפל. סטיבי, שהיה משועשע, ביקש לשמוע. יוז הנרגש הכניס את וונדר לחדר הבקרה, שם דיוויד קוברדייל, שותפו לשירה, היה באמצע הקלטת שירה.

קוברדייל, שלא זיהה את האורח, צרח עליו: "אוף! אמרתי לך כבר, אני לא רוצה אף אחד פה כשאני פאקינג מקליט! צא החוצה, קדימה!" יוז ניסה להסביר: "אבל זה...", וקוברדייל התעקש: "קדימה!". לבסוף יוז צעק: "אבל זה סטיבי וונדר!" קוברדייל, מעריץ נשמה ענק בעצמו, יצא מהחדר לראות במי מדובר ונדהם לגלות שוונדר אכן שם.

כמובן, לא כל החומרים היו קוקאין תמים. באחת הפעמים, חברה לשעבר שלחה ליוז מכתב מבושם במהלך הקלטות התקליט BURN. בפנים הייתה חבילה של אבקה לבנה . יוז, שחשב שזה קוקאין, לקח שורה נאה ומיד הרגיש שמשהו לא בסדר. זה לא היה קוקאין, אלא PCP – סם הרדמה לפילים . "כשיצאתי מהחדר שלי וראיתי את איאן פייס, הראש שלו היה בערך בהיקף של 6 מטר. ענק. זה הפחיד אותי. ואז ראיתי את ריצ'י מחייך, והחיוך שלו היה ברוחב של כ-2.5 מטר". שאר חברי הלהקה, שלא היו בעניין של סמים קשים, פשוט צחקו עליו, בעוד יוז ניסה לשוחח איתם במה שחשב שהוא גרמנית שוטפת.

הצחוקים הפכו מהר מאוד לפסיכוזה של ממש. ב-1975, בשיא תקופת הקוקאין, יוז פיתח פרנויה קשה שהמשפחה של צ'ארלס מנסון בעקבותיו. לילה אחד, כשהיה לבדו בביתו בבוורלי הילס, הוא שמע רעשים. הכלב הדני הענק שלו, טוש, התחיל לנבוח על צללים ליד הבריכה. משוכנע שפורצים עומדים להרוג אותו, יוז נכנס למצב הישרדות. הוא נכנס לחדר השינה, לקח רובה וטען אותו. משם, הוא הלך למטבח, לקח סכין קצבים ענקית ודחף אותה לחלק האחורי של מכנסיו.

הוא החל לצעוק בבית: "בואו החוצה, אני הולך להרוג אתכם!". ואז, ברגע של שיגעון צרוף, הוא החליט שהדרך הטובה ביותר לברוח מהפולשים היא לטפס על הגג. עם שחר, השכנים (כולל שחקן קולנוע מבוגר בשם פיבר מק'גי) יכלו לראות את כוכב הרוק על גג ביתו, "מסומם לחלוטין, עיניים בגודל כדורסל, עם סכין שישה אינץ', מחכה לזריחה".

הנקודה שבה הכול הפסיק באמת להיות מצחיק הגיעה בדצמבר 1975, בביקור גורלי בג'קרטה, אינדונזיה. הלהקה הגיעה לשתי הופעות ענק באצטדיון כדורגל, אך מיד הרגישה שמשהו לא בסדר. האבטחה במקום הייתה הצבא האינדונזי, כולל מאות כלבי דוברמן. אחרי ההופעה הראשונה, בחדרו של יוז במלון, התפתחה תקרית בין שומר הראש שלו, פטסי קולינס, לשומר ראש אחר, פאדי קלאהן. פטסי, שהיה נסער, עזב את החדר בכעס. בבוקר שלמחרת, ב-7:30, מנהל הלהקה דפק בחוזקה על דלתו של יוז: "מה לעזאזל קרה אתמול בלילה? פטסי מת!".

התברר שקולינס נמצא מת לאחר שנפל מפיר מעלית ישן בקומה השישית. יוז, יחד עם מנהל הלהקה והרואדי ניל סלאבן, נעצרו מיד. הם נזרקו לתא מעצר, כשבלש מקומי מסובב אקדח על השולחן מולם. באותו ערב, יוז נלקח מהכלא ישירות לבמה כדי להופיע בהופעה השנייה – כשהוא מלווה בשומרים חמושים שעמדו עליו בזמן שניגן. במהלך ההופעה, פרצה מהומה בקהל, והצבא שחרר את הכלבים. "במהלך השיר השלישי או הרביעי, הם שחררו את הכלבים. ראיתי אנשים ננשכים קשות ברגליים ובידיים: מעל המוזיקה אפשר היה לשמוע את הצרחות של האנשים המסכנים האלה" .

הלהקה מעולם לא קיבלה תשלום על ההופעות. התיאוריה הרווחת הייתה שהם היו צריכים להכפיש את הלהקה כדי לא לשלם, ושפטסי "טופל" ונזרק אל מותו .

האלימות המשיכה לרדוף את יוז. ג'ון בונהאם, שהיה משוכנע שיוז ניהל רומן עם אשתו פאט (דבר שיוז הכחיש), התעמת איתו מאחורי הקלעים ברדיו סיטי. בונהאם עלה לבמה, הצמיד אקדח לגבו של יוז ואיים עליו. שנים מאוחר יותר, בהקרנת בכורה של הסרט של זפלין, בונהאם זיהה את יוז, זחל לעברו על הרצפה, קם והנחית אגרוף על סנטרו שסדק לו שן.

הסוף המקצועי הגיע בתקופתו הקצרה בבלאק סאבאת' ב-1986. עוד לפני שהסיבוב התחיל, הוא הסתבך בקטטה עם מנהל ההפקה של הלהקה, ג'ון דאונינג, ש"הכה אותי כל כך חזק בפנים שזה כיבה לי את האורות". האגרוף ריסק את ארובת העין השמאלית שלו. דם החל לזלוג על מיתרי הקול שלו מבלי שידע.

כשהסיבוב התחיל, הוא לא הצליח לשיר. "בזמן שהגענו למזרח רתרפורד. נבחתי כמו כלב," הוא נזכר. "זה מתועד וזה גורם לי לרצות להקיא. זה פאקינג תהומי". הלהקה שכרה זמר מחליף, ריי גילאן, שהתאמן איתם בסאונד-צ'ק, ויוז פוטר.

ההידרדרות נמשכה עוד שנים. היא כללה התקף לב ב-1991 ורגעים מביכים של התמכרות לקראק. אבל הסוף האמיתי של הסיוט הגיע ב-1997. לאחר נפילה מחודשת עם אקסטזי, יוז היה משוכנע שהוא עומד למות מהתקף לב. הוא התקשר לאמבולנס. בזמן ששכב מאחור, מבועת, הוא ניסה להסביר לפרמדיק שהוא לא מכור רגיל, שהוא "כוכב רוק". התגובה של הפרמדיק הייתה שיחת המוטיבציה הכי לא שגרתית בהיסטוריה של הגמילה: "הוא אמר לי 'תסתום את הפה, יא חתיכת אפס מכור לסמים, קוקסינל מחורבן. אני הולך לפוצץ אותך במכות!'"

באותו רגע, משהו נדלק אצל יוז. "נורה נדלקה לי בראש. בינג! ומהרגע ההוא ואילך, אני נקי ופיכח לחלוטין". זה היה סוף הטירוף, והתחלה של פרק חדש ופיכח, שבו המוזיקה חזרה למרכז הבמה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים