רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-5 בפברואר (5.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"המילה FUCK נמחקה זמנית מראשי כשנפגשתי עם הנסיך צ'ארלס. אשתי אמרה לקמילה פארקר בולס (זוגתו של הנסיך צ'ארלס): 'אני חושבת שאת פאקינג נהדרת'. העיניים שלי כמעט יצאו מחוריהן. אמרתי: 'שרון, שימרי על שפה נאותה'. וקמילה פרקר בולס אמרה במבטא האצילי שלה: 'אה, זה בסדר גמור. אנחנו מקללים כאן די הרבה'. כשניגשתי למלכה, ניסיתי להשאיר את הידיים בכיסים. פחדתי שהיא תתעלף כשתראה את הקעקוע O-Z-Z-Y על אצבעות יד שמאל שלי. היא אמרה: 'אני מבינה שאתה די פראי'. אני רק צחקתי צחוק נבוך. לדבר אחד שמתי לב – יש לה עור יפהפה לאישה בגילה" (אוזי אוסבורן, בשנת 2002)

ב-5 בפברואר בשנת 1981 פרסם הרולינג סטון שלמרות שג'ון לנון נרצח - שמו עדיין חי מאד.

"לנון הלך לעולמו – גופתו נשרפה ב-10 בדצמבר – אבל החיים נמשכו. בתוך ארבעים ושמונה שעות ממותו, שלבי סינגלטון, היזם והבעלים של סאן רקורדס, הפיק, ייצר והפיץ 20,000 עותקים של סינגל עם השיר 'ג'ון', בביצוע להקה בשם בקסטר, בקסטר ובקסטר. בעקבותיו הגיעו מחוות מוזיקליות מיידיות נוספות, וכן ספרים שנכתבו עליו.

הספר STRAWBERRY FIELDS FOREVER - JOHN LENNON REMEMBERED, שנכתב בתוך שישה ימים, הגיע לדוכנים בדיוק בזמן לחג המולד. האלבום 'פנטזיה כפולה' זינק עשרה מקומות בשבוע אחד והגיע למקום הראשון במצעד האלבומים של הבילבורד, בעוד השיר JUST LIKE STARTING OVER העפיל לראש מצעד הסינגלים. ברחבי המדינה מכרו חנויות התקליטים עותקים רבים מאוד של האלבום. בכירים בגפן רקורדס, חברת התקליטים של בני הזוג לנון, סירבו לחשוף כמה עותקים נמכרו, מחשש שייראו נצלנים (החברה אף הפסיקה לפרסם את האלבום לאחר מותו של לנון).

אולם ג'ק דאגלס, מפיק התקליט, העריך בצער כי האלבום "מגיע למעמד פלטינה מידי יום". אספני תקליטים העלו את מחיריהם של תקליטי עבר של לנון שלא זכו להצלחה רבה בחייו ('אלבום החתונה' ו'שתי בתולות' – שניהם עם יוקו).

ביום שני, 15 בדצמבר, שבוע לאחר מותו של לנון ויום לאחר ש-100,000 איש התאספו בסנטרל פארק בניו יורק כדי לקיים עשר דקות דומייה לזכרו, פרסמה יוקו אונו הצהרה: "ראיתי את ג'ון מחייך בשמיים. ראיתי צער משתנה לבהירות. ראיתי את כולנו הופכים למחשבה אחת". על גג בניין הדקוטה, דגל ארה"ב עדיין התנוסס בחצי התורן. בעוד יוקו נותרה מסוגרת בביתה, הרוצח של בעלה, מארק דיוויד צ'פמן בן העשרים וחמש, נשלח לשלושים יום של הסתכלות פסיכיאטרית – תחילה בבית החולים בלוויו, ולאחר מכן, כשהתעורר חשש לביטחונו, בכלא ריקרס איילנד, שם קיבלו את פניו איומי מוות ששורבטו על קירות תאו.

בתחילה סירב צ'פמן לאכול, בטענה שהוא חושש שמישהו ירעיל את מזונו. הוא לא קרא, לא צפה בטלוויזיה ולא שוחח בטלפון, אך שביתת הרעב שלו הסתיימה כמה שעות לאחר שאשתו, גלוריה, אמרה לכתבים ששוחחה עם בעלה לזמן קצר בלבד.

בנמל התעופה הית'רו בלונדון, קיבלה את פניו של אלטון ג'ון יחידה משטרתית מיוחדת, לאחר שמתקשר אנונימי יצר קשר עם חברת התקליטים שלו שלוש פעמים בניסיון לברר את שעת הגעתו המדויקת. רינגו סטאר, בתגובה לדיווחים לפיהם פול מקרטני, לינדה רונסטאדט ודיוויד בואי שכרו שומרי ראש, סירב לנהוג כמותם. "כולנו פגיעים", אמר, "אבל מה כבר אפשר לעשות?"

התקליט שבו הבנים הפסיקו לבכות והחלו לנגן. ב-5 בפברואר בשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקת הקיור ושמו BOYS DON'T CRY. זה למעשה מארז מחודש של האלבום THREE IMAGINARY KIDS.

חובבי המוזיקה חדי העין (או האוזן) הבחינו מיד כי למעשה היה מדובר במארז מחודש ומתוחכם של התקליט THREE IMAGINARY BOYS, יצירת הביכורים של הלהקה שיצאה במולדתם בריטניה שנה קודם לכן. אלא שהפעם, העניינים נראו אחרת לגמרי, תרתי משמע.

העטיפה המקורית של התקליט הבריטי הייתה, איך נאמר בעדינות, ניסוי אמנותי מוזר. חברי הלהקה כלל לא הופיעו עליה. במקום פרצופיהם של רוברט סמית' וחבריו, המאזינים קיבלו ייצוג סוריאליסטי בדמות שלושה חפצים ביתיים שגרתיים להחריד: מנורה, מקרר קטן ושואב אבק. הקונספט האבסטרקטי לא עצר שם; אפילו שמות השירים בגב העטיפה הוחלפו בתמונות קטנות, מה שיצר מעין כתב חידה ויזואלי במקום רשימת שירים מסורתית. הלהקה עצמה תיעבה את הרעיון שנכפה עליה, אבל באותם ימים חברת התקליטים החזיקה בזכות המילה האחרונה, והמוזיקאים הצעירים נאלצו לחרוק שיניים מול השואב אבק שייצג אותם.

לעומת זאת, התקליט האמריקאי BOYS DON'T CRY הציג גישה שונה. העטיפה החדשה הציגה תמונה לא אינפורמטיבית אך אקזוטית הרבה יותר: שלושה עצי דקל בגדלים משתנים נטועים בתוך סביבה מצרית מדברית. הבחירה האמנותית הזו לא הייתה מקרית וממש הציתה את האווירה עבור השיר FIRE IN CAIRO שנכלל בתקליט, וכמובן התכתבה היטב עם האווירה של KILLING AN ARAB.

המהדורה האמריקאית לא הסתפקה רק בשינוי אריזה. היא הכילה שמונה שירים מתוך התקליט המקורי THREE IMAGINARY BOYS, אך עליהם נוספו שלושה שירים שיצאו במקור כתקליטונים נפרדים, מה שהפך את האוסף הזה לפנינה אמיתית.

אתחיל, איך לא, עם שיר הנושא הפותח, BOYS DON'T CRY. השיר הזה, שיצא במקור כתקליטון ביוני 1979, עסק בנושא רגיש במיוחד: המאמץ הנואש לשמור על תדמית גברית והסתרת הדמעות מאחורי העיניים. צריך לזכור שהלהקה הוקמה בפרבר לונדוני אפור בשם CRAWLEY, מקום שבו גברים קשוחים לא ממש העריכו את הצד הרגיש של הבחורים בשכונה. השיר הזה, עם המלודיה הקופצנית שלו, לא עבר חלק בגרון של כמה מהבריונים הקשוחים שהגיעו להופעות המוקדמות, אבל הלהקה נשארה בלתי מעורערת בגישה שלה, התעקשה על האמת שלה ויצרה קשר חזק ובלתי ניתן לניתוק עם גדודי מעריצים שהרגישו בדיוק כמוהם.

השיר נולד כניסיון של הלהקה לכתוב שיר פופ בסגנון שנות ה-60. רוברט סמית' הודה שניסה לייצר משהו "קליל ופופי", אך המילים יצאו עצובות להחריד, מה שיצר ניגוד אירוני ומרתק בין המוזיקה השמחה לטקסט המדכא. השיר למעשה לא הפך ללהיט מיידי בבריטניה ולא נכנס למצעד הפזמונים כשיצא לראשונה, אך עם השנים הפך להמנון פופ גדול וחשוב.

השיר צמח מתוך התסכול העמוק של סמית' מכך שהחברה ציפתה ממנו להתאים את עצמו לתפיסה מיושנת ונוקשה של גבריות. "כשגדלתי, היה עליי לחץ חברתי להתאים את עצמי להיות בצורה מסוימת ובתור נער אנגלי באותה תקופה, מעודדים אותך לא להראות את הרגשות שלך. ולא יכולתי שלא להראות את הרגשות שלי כשהייתי צעיר יותר. אף פעם לא מצאתי את זה מביך להראות את הרגשות שלי. לא יכולתי ממש להמשיך בלי להראות את הרגשות שלי - אתה צריך להיות זמר די משעמם כדי לעשות זאת".

פנינה נוספת שהסתתרה בצד זה של התקליט הייתה הרצועה המהפנטת 10:15 SATURDAY NIGHT. כמו שירים רבים ברפרטואר של הקיור, גם יצירה זו מצאה את רוברט סמית' שר על בדידות תהומית וייאוש. התפאורה בשיר הייתה מוכרת לכל נער מתבגר: מוצאי שבת, השעה עשר ורבע, והוא יושב לבד במטבח, מאזין לברז דולף ומחכה לצלצול הטלפון המיוחל שפשוט מסרב להגיע. סמית' כתב את המנגינה בגיל 16 בלבד, בערב אומלל אחד שבו ישב ליד שולחן המטבח, הרגיש גמור לגמרי ושתה את הבירה של אביו כדי להטביע את היגון.

צליל הטיפטוף שנשמע בשיר לא נוצר על ידי כלי נגינה אלא ברז דולף במטבחון של האולפן שהוקלט. זה עבד. למעשה, זה השיר עמו קיבלה הלהקה את חוזה ההקלטה הנחשק עם חברת התקליטים FICTION. המנהל כריס פארי עסק באותה עת בניירת משרדית משעממת כשברקע התנגנו הקלטות דמו שהלהקה שלחה לו. כשצלילי השיר הזה בקעו מהרמקולים, הם משכו מיד את תשומת לבו והשאר היסטוריה.

וברור שאי אפשר שלא להתייחס לפיל שבחדר, או יותר נכון – לשיר הפותח את הצד השני של התקליט: KILLING AN ARAB. זה היה התקליטון הראשון אי פעם של הלהקה, והוא גרר אחריו שובל של אי הבנות. השיר תיאר אדם שהרג ערבי בחוף הים וחושב על המעשה בדיעבד בעודו מתבונן בגופה. היצירה נכתבה בהשראת ספרו של הסופר הצרפתי אלבר קאמי, "הזר". בניגוד למה שרבים חשבו בטעות, זה לא היה שיר גזעני. הלהקה והלייבל נאלצו להתמודד עם מחלוקות רבות כי אנשים רבים הניחו הנחות שגויות רק בגלל הכותרת הפרובוקטיבית. הספר עוסק בגישה פילוסופית הגורסת כי הפילוסופיה מתחילה באדם החי עצמו, והשם "להרוג ערבי" נלקח ישירות מקטע מפתח בספר בו הדמות הראשית, מרסו, מהרהרת על ריקנות החיים לאחר שהרגה אדם על חוף הים באלג'יר, כשהשמש המסנוורת בעיניים.

בעקבות אי ההבנה הקשה, חברת התקליטים נאלצה לשלוח מדבקות לתחנות רדיו בארצות הברית שהסבירו כי השיר אינו מעודד אלימות גזענית. למרבה הצער, השיר אומץ בזמנו על ידי קבוצות ימין קיצוני כמו החזית הלאומית בבריטניה, דבר שזעזע את הלהקה והוביל לכך שבשלבים מאוחרים יותר בהופעות סמית' נהג לשנות את המילים ל-KISSING AN ARAB או להקדיש אותו לכל הגזענים בקהל כהתרסה. לול טולהרסט, המתופף ומייסד הלהקה, התייחס לסוגיה ואמר: "זה היה על ניכור ואקזיסטנציאליזם - דברים יותר רלוונטיים עבורנו אז. ברור שאירועים של שני העשורים האחרונים שינו את תפיסת המשמעות של השיר. אין בשיר דבר שקשור לגזענות או להרג בכלל".

למעשה, הדרך להצלחה לא הייתה סוגה בשושנים. בתחילה הוחתמה הקיור בלייבל הגרמני הגדול HANSA. אולם, אנשי החברה המעונבים לא רצו שום קשר לשיר הנועז על הזר של קאמי שהובא אליהם. הם דרשו מהלהקה להפוך ללהקת קאברים של להיטים, דבר שהיה מנוגד ל-DNA של סמית' וחבריו. במקום להסתובב בכיוון מוזיקלי חדש כדי לרצות את אותה חברה, חברי הקיור ביקשו לשחרר אותם מהחוזה. בצעד עסקי נבון ומבריק, הם ביקשו גם את הזכויות המלאות על השיר הזה ושירים נוספים שהקליטו עבור החברה. כריס פארי, שהקים את חברת FICTION, זיהה את הפוטנציאל וזכה בקופה.

פארי היה דמות מפתח בסיפור הזה. הוא העניק ללהקה מידה רבה של חופש אמנותי שאיפשר לה לפרוץ דרך חדשה בז'אנר הרוק האלטרנטיבי והפוסט-פאנק. הוא אמנם הפיק את התקליטון הראשון והתקליט המלא הראשון, תוך שהוא מנסה לכוון אותם לצליל רזה ומינימליסטי, אבל אז השכיל להבין את הכוח הטמון בסולן שלו ואיפשר לרוברט סמית' לקחת על עצמו את רוב חובות ההפקה ולקחת שליטה יצירתית מלאה על הלהקה. ההחלטה הזו התבררה כאחת ההחלטות החכמות יותר בתולדות המוזיקה הבריטית, כזו שהפכה את התקליט BOYS DON'T CRY ליצירה על-זמנית ששורדת הרבה מעבר לשנות השמונים.

ברולינג סטון האמריקאי נכתב אז בביקורת על התקליט: "בספקטרום של להקות פוסט-פאנק בריטיות בעלות מודעות עצמית, הקיור מתמקמת בדיוק בין הארכיטקטוניקה המתוחכמת והמשוננת של WIRE לבין הפופ התמציתי של ה-UNDERTONES. הם משלבים מעט מכל אחת. אני מניח שזה אומר שהחבר'ה האלה הם סטודנטים ממוצעים – כלומר בעלי ציונים בינוניים; וזה הולם, מכיוון שהסינגל האנגלי הראשון שלהם ('להרוג ערבי') התבסס על רומן של אלבר קאמי. קשה להגיע להישג כזה מבלי להיחשב יומרני, אבל תקליט הבכורה האמריקאי של הקיור מוכיח שהם מסוגלים להתעלות פה ושם.

הסאונד של הקיור פועל כמו עדשה טלסקופית: ממקד ומגדיל. לכותב השירים רוברט סמית' יש כישרון לקלוז-אפים, בין אם במילים ובין אם בגיטרה. בשיר 'אש בקהיר', הוא הופך דימוי למנטרה (שיערה של חברתו הבוער כמו אש בקהיר), החוזרת שוב ושוב על גבי קצב ריקוד מגושם. אפקט הגיטרה של סמית' ב'להרוג ערבי' מתפצפץ דרך המיקס כמו ירי מהדהד בזמן שהוא שר: 'עומד על חוף עם אקדח ביד שלי / בוהה בים, בוהה בחול'.

ההפקה הצלולה של כריס פארי מפרידה בין הבס של מייקל דמפסי לבין התופים של לול טולהרסט, כאילו נועדה לתחום אזור נרחב של דממה במרכז. החללים הריקים מבליטים את הווריאציות הדינמיות של הלהקה. לעזאזל, אם רוברט סמית' אי פעם יחליט לעזוב את הרוקנ'רול, תחכה לו קריירה מצוינת כתסריטאי".

כש"המודי בלוז של העניים" הוציאו את יצירת המופת שלהם. ב-5 בפברואר בשנת 1971 יצא התקליט ONCE AGAIN והוא השני של להקת בארקליי ג'יימס הארווסט.

בואו נודה על האמת, לא העריכו את הלהקה הזו כראוי וזלזלו ביצירתה והמבקרים היו די אדישים לתקליטיה. אבל ההיסטוריה, כידוע, נכתבת על ידי המנצחים (או במקרה הזה, המוזיקאים ששרדו את מבחן הזמן), והיום המצב נראה שונה לגמרי. תקליט זה נחשב ליצירת מופת בקרב לא מעט חובבי מוזיקה. אז איך כל זה קרה? בואו נצלול פנימה.

הסיפור התחיל עוד קודם. להקת בארקליי ג'יימס הארווסט קמה כבר באמצע שנות השישים כלהקת רית'ם אנד בלוז שניסתה למצוא את הקול שלה בין שלל הלהקות של התקופה. הגיטריסט ג'ון ליס והקלידן סטיוארט וולסטנהולם נפגשו כשלמדו יחד בבית הספר לאמנות, מקום קלאסי להיווצרות של להקות רוק בריטיות. אחרי כמה גלגולים התייצב ההרכב לארבעה אנשים, שכלל גם את הבסיסט לס הולרויד והמתופף מל פריצ'רד. הם אימצו את השם BARCLAY JAMES HARVEST, שם שנשמע כפרי ומתוחכם כאחד. השם הזה הוצע לאחר ששיחקו במשחק של הטלת שמות מתוך כובע, כי ככה קיבלו החלטות גורליות בסיקסטיז. היה זה בעל בוטיק אופנתי, ג'ון קרות'ר, שלקח אותם תחת חסותו והחל לממנם. הוא גם שיכן אותם בחווה מבודדת בשם PRESTON HOUSE, מהמאה ה-16, אי שם בהרים האווריריים ליד אולדהם. שם, מבודדים מהעולם, החלו חברי הלהקה לערוך ניסויים מוזיקליים ולמצוא את דרכם הייחודית.

כבר בימיה הראשונים של הלהקה חבריה רכשו לעצמם כלי נגינה שהפך לסימן ההיכר שלהם – מלוטרון. כפי שסיפר וולי הקלידן בראיון שנכנס לספרי ההיסטוריה של הרוק המתקדם: "כשהתחלנו את הלהקה, רצינו כלי שיעניק לנו קולות של תזמורת. המלוטרון היה הפתרון ובמהרה הפכנו לאחת הלהקות שמפורסמות בשימוש בו. התכנון המקורי ממש לא היה כזה. לא באנו בגישה של 'המודי בלוז השתמשו בו. קינג קרימזון השתמשו בו, אז גם אנחנו נשתמש בו'. השתמשנו במלוטרון במטרה להרחיב את הצליל שלנו אבל לא שיהיה הכלי המרכזי שלנו".

המלוטרון שרכש ללהקה היה מדגם M300, שהיה שילוב נדיר למדי בין דגם MARK2 המפלצתי ו- M400 הקטן והנייד יותר. הדגם הזה, למרות שנשמע נהדר והיה בעל צליל ייחודי, לא להצליח להימכר בכמויות כמו שני הדגמים ההם, מה שהפך את הסאונד של הלהקה לעוד יותר ספציפי ומיוחד.

מיד לאחר מכן הוחתמה הלהקה לחברת התקליטים EMI, אותה חברה שבה הקליטו הביטלס. סינגל ראשון שוחרר בשם EARLY MORNING וזכה לתשומת לב. הסינגל קיבל השמעות רבות מצד שדרן רדיו הבי.בי.סי החשוב, ג'ון פיל. לאחר עוד כמה סינגלים הוציאה הלהקה בשנת 1970 את אלבומה הראשון. אז, בצעד גרנדיוזי ושאפתני הוחלט שסתם להקה על הבמה זה לא מספיק. אז יצאו ארבעת החברים למסע הופעות עם תזמורת סימפונית שלמה. הרעיון היה אמנותי ומרשים, אבל מבחינה פיננסית זה היה אסון שגרם להפסדים כלכליים ניכרים - כי הרי מישהו צריך לממן את זה, וזו לא חברת התקליטים. דבר נוסף שאפיין את הלהקה כבר מההתחלה היו העיבודים הנפלאים של המתזמר הצעיר והמוכשר, רוברט ג'ון גודפרי. התזמורים שלו הפכו לחלק בלתי נפרד מיצירתה המוקדמת של הלהקה, והוסיפו לה נופך מלכותי. אבל הקשר הזה נגמר בטונים צורמים, עד כדי כך שבשלב מאוחר יותר הוא תבע אותם על אי מתן קרדיט ביצירות האלה.

גם אלבום הבכורה עצמו לא זכה למכירות רבות כשיצא. הלהקה הבינה שהיא חייבת להמשיך את סיבוב ההופעות ללא תזמורת על מנת לשרוד בעולם האכזר של עסקי המוזיקה. הם נכנסו לאולפני אבי רואד בלונדון כדי להקליט את יצירת ההמשך. ב-9 באוקטובר 1970 החלו הסשנים להקלטות, תחת שרביטו של המפיק נורמן סמית'.

הקטע שפותח את התקליט הזה נקרא SHE SAID. יש בו מסך מלוטרון ערפילי, שמרמז לנו על יופיו הקרב ובא של כל התקליט. ואכן המוזיקה לא מאכזבת. השיר הזה מורכב משני שירים נפרדים שכתב בסיסט הלהקה, לס הולרויד. השיר הראשון, שממנו נלקחו הבתים המרכזיים, נקרא MISS BAILEY. והשיר השני, שמרכיב את הפיזמון, נקרא AND I WILL ALWAYS LOVE HER. וולסטנהולם הקלידן הוא זה שהציע לחברם יחד ליצירה אחת שלמה ומורכבת, מהלך שבהחלט הוכיח את עצמו. באמצע השיר יש סולו חלילים עדין, שניגן אותם בהקלטה ליס הגיטריסט.

השיר השני HAPPY OLD WORLD נכתב על ידי וולסטנהולם בנוגע לחששות הזיהום התעשייתי על פני כדור הארץ, נושא שהיה אז בחיתוליו והיום רלוונטי מתמיד. וולסטנהולם תמיד היה הצד היותר מחוספס וציני בלהקה, והשיר הזה מציג את דאגתו לעתיד העולם. רצועה נוספת ומעניינת בתקליט היא SONG FOR DYING. שיר זה נכתב על ידי ג'ון ליס ועוסק בנושא כבד למדי – הפחד מהמוות וההתמודדות עם סופיות החיים. האווירה בשיר אכן קודרת אך יפהפייה, ומדגישה את היכולת של הלהקה לגעת בנושאים עמוקים ללא פחד. עוד שיר ראוי לציון הוא VANESSA SIMMONS, בלדה אקוסטית פשוטה ויפה שכתב ליס, שמתארת סיפור אהבה תמים ורגוע יותר משאר הדרמות בתקליט.

במהלך השיר GALADRIEL, שחותם את צד א' של התקליט, התרחש אירוע שכל חובב ביטלס היה מוכן למכור כליה עבורו. באותה עת נכח ג'ון לנון באולפן הסמוך, עובד על אלבום הסולו שלו. גיטרת האפיפון קזינו שלו נשענה יום אחד על הקיר של אולפן מס' 2. זו הגיטרה שלנון ניגן בה בהופעה המפורסמת של הביטלס על גג חברת אפל בינואר 1969. ליס קיבל אישור להשתמש בגיטרה ועמה הוא הקליט את השיר הזה. השיר עצמו, כפי שניתן להבין מהשם, נכתב בהשראת דמות מתוך 'שר הטבעות' של טולקין, ספר שהיווה השראה ללהקות רוק רבות באותה תקופה.

השיר שפותח את צד ב' של התקליט נקרא MOCKINGBIRD והוא הלהיט הגדול והמוכר ביותר של התקליט. יש הרואים בו את ה- STAIRWAY TO HEAVEN של הלהקה הזו, שיר שנבנה לאט ומתפוצץ בשיא רגשי. הוא נכתב על ידי ג'ון ליס כבר ב-1968, בתקופה בה הוא פגש את אשתו לעתיד. הוא גר אז בבית הוריה והשיר נכתב שם. המוטיב המוזיקלי של היצירה הזו נלקח מקטע ישן יותר שהלהקה הקליטה בשם POOLS OF BLUE. לאחר כמה נסיונות לא מוצלחים של הקלטה בעבר, השיר הובא שוב לסשנים של התקליט הזה כשהפעם הוא קיבל גיבוי של תזמור עשיר ומרהיב מצד גודפרי. התוצאה הסופית נשמעה קסומה והפכה מאז לאחת הקלאסיקות הגדולות של הלהקה הזו. יש בעיבוד של השיר הזה שיעור מאלף ביצירת דינמיקה מוזיקלית ראויה, כשהשילוב בין הלהקה החשמלית לתזמורת הוא לא פחות ממושלם.

עוד שיר חזק בצד השני הוא BALL AND CHAIN. שיר מחאה זועם של וולסטנהולם, שבו הוא משתמש בקולו המחוספס כדי למחות כנגד עוולות החברה והמלחמות. זהו שיר רוק ישיר יותר ששובר מעט את האווירה הסימפונית הרכה. פרט טריוויה מעולה נוגע לצוות הטכני: טכנאי האולפן שעבד על התקליט היה לא אחר מאשר אלן פארסונס הגדול, שעשה כאן עבודה נהדרת שגורמת לתקליט להישמע רענן גם כיום. לימים הוא הפך לכוכב בזכות עצמו עם הפרויקט של אלן פארסונס, אבל כאן הוא תרם לא רק בכפתורים. הוא גם מנגן בתקליט על JAW HARP (נבל פה), בקטע שחותם את התקליט - THE LADY LOVES.

הביקורות על התקליט בזמן אמת היו מעורבות עד משעשעות. עיתון מלודי מייקר הבריטי יצא מגדרו וציין כי 'השירים בתקליט נכתבו עם רגש לא יאומן ועיבודים ששואפים לשלמות. זו פנינה של פשטות מוזיקלית, קולות דמויי מקהלה וצלילים מרחפים כצבעים בקליידוסקופ'. לעומת זאת, בעיתון RECORD RETAILER לא התלהבו בזמנו בביקורת וכתבו מילים קשות: "קשה לדמיין אלבום יותר מיותר מזה. יש פה ניפוח יתר עם אפקט מהדהד כה גדול שמעיף לעזאזל כל עומק שכנראה נועד להיות בו במקור". נו, בסדר.

גם בעיתון MUSIC NOW נכתב בביקורת שנראתה מהוססת: "זה תקליט פחות טוב מהראשון שלהם. יש רגעים בהם הם נשמעים טוב כמו קינג קרימזון הראשון ומצד שני יש דברים בהם הם נשמעים כקלישאת מודי בלוז. הלהקה מפעילה תזמורת אמיתי במקום מלוטרון, שזה נותן לה איכות טובה יותר".

אבל בסופו של דבר, ONCE AGAIN עמד במבחן הזמן והפך לאבן דרך ברוק המתקדם הבריטי, כשהוא משלב בתוכו תמימות, רוק ומוזיקה קלאסית בצורה שרק הבריטים ידעו לעשות באותן שנים יפות. זהו קציר מבציר משובח!

https://www.youtube.com/watch?v=Q51_gnvkH9o

זה אל קופר - לא אליס קופר! ב-5 בפברואר בשנת 1944 נולד אל קופר, האיש שהביא ניצוצות מוזיקליים אדירים כמו להקת דם, יזע ודמעות ואלבום מדהים בשם SUPER SESSION.

שמו לא תמיד הופיע באותיות ניאון בחזית הבמה. קופר, שנולד בשם אלן פיטר קופרשמידט בברוקלין, לא היה סתם מוזיקאי; הוא היה זיקית מוזיקלית, מפיק מחונן ואיש שידע להיות במקום הנכון ובזמן הנכון – ולעיתים קרובות, עם הכלי הלא נכון, ודווקא זה מה שעשה את ההבדל.

הסיפור של אל קופר מתחיל עוד לפני שהפך לאייקון. כבר בתחילת שנות השישים הוא כתב להיטים לאחרים. אחד הסיפורים המשעשעים ביותר נוגע לשיר THIS DIAMOND RING. קופר כתב אותו כשיר רית'ם-אנד-בלוז מחוספס וקיווה שאמן נשמה יקליט אותו. במקום זאת, השיר הגיע לידיו של גארי לואיס (הבן של הקומיקאי ג'רי לואיס) ולהקתו, שהפכו אותו ללהיט פופ מתקתק. קופר לא הסתיר את אכזבתו מהתוצאה והוא אמר על כך: "ממש התחלחלתי מזה. הם הסירו מהשיר שכתבתי את הנשמה שהייתה בו והפכו את זה למילקשייק לבני הנעורים". ובכל זאת, המילקשייק הזה כבש את המצעדים והפך את קופר לכותב מבוקש.

אולם הרגע המכונן באמת הגיע ב-1965, באולפן הקלטות בניו יורק, באירוע שנכנס לספרי ההיסטוריה כ"תאונה מאושרת". בוב דילן הקליט את השיר החדש שלו, LIKE A ROLLING STONE. קופר, אז גיטריסט צעיר ושאפתן בן 21, הוזמן על ידי המפיק טום וילסון רק כדי לצפות. הוא קיווה להשתחל ולהקליט גיטרה, אבל כשהוא שמע את הגיטריסט מייק בלומפילד מתחמם, הוא הבין שאין לו סיכוי להתחרות בו והניח את הגיטרה בצד. אבל הוא לא ויתר. כשהאורגניסט המקורי זז לפסנתר, קופר ניצל רגע של חוסר תשומת לב, התגנב לאורגן ההאמונד – כלי שהוא מעולם לא ניגן עליו ברצינות לפני כן – והתחיל לנגן.

המפיק וילסון ניסה לעצור אותו דרך האינטרקום וצעק: "אתה לא אורגניסט!" אבל קופר לא נסוג, וכשההקלטה הסתיימה ודילן ביקש לשמוע את השיר, הוא פנה למפיק וביקש להגביר את האורגן. וילסון ניסה להסביר לדילן שזה סתם בחור שלא יודע לנגן, אבל דילן התעקש. התוצאה הייתה אחד הצלילים המזוהים יותר בהיסטוריה של המוזיקה. קופר סיפר מאוחר יותר בראיון על הטכניקה שלו באותו רגע - דבר שנגנים רבים עושים בג'אם סשנים: הוא ניגן בפיגור של שמינית תו אחרי כולם, רק כדי לוודא שהוא לא עושה טעות שתחשוף את חוסר הניסיון שלו. זה עבד.

לאחר ההרפתקה עם דילן, קופר לא נח. הוא הקים את להקת BLUES PROJECTION. חבריה רקחו לתוך התבשיל המוזיקלי אלמנטים של בלוז, פסיכדליה, ג'אז, פולק, מוזיקה קלאסית, מוזיקת נשמה וכמובן רוק. חבריה היו חמישה צעירים ממוצא יהודי שאהבו בלוז. הגיטריסט דני קאלב היה חובב בלוז טהור. גיטריסט הליווי סטיב כץ היה לפני כן גיטריסט פולק. הבסיסט (ולעיתים חלילן) אנדי קולברג הגיע עם הכשרה במוזיקה קלאסית. המתופף רוי בלומנפלד הושפע מג'אז. הקלידן אל קופר אהב המון דברים.

האלבום PROJECTIONS נחשב לפסגת יצירת הלהקה וההקלטות נערכו במהלך אוקטובר 1966 בלוס אנג'לס כשטכנאי ההקלטה היה טום ווילסון האגדי. ארבעה שירים כתב אל קופר לאלבום הזה. אחד מהם נקרא I CAN'T KEEP FROM CRYING SOMETIMES שהיה ההקלטה הראשונה בעולם הרוק שהכילה כלי נגינה בשם ONDIOLINE, סוג של מקלדת סינטיסייזר מהסוג הכי קדום ופרימיטיבי - אבל עם סאונד מדליק אש. פסגה נוספת באלבום הזה היא קטע שנקרא FLUTE THING. הקטע הזה הדגיש את כשרונו הנהדר של קולברג בחליל. בהופעות נהג קולברג להעביר את החליל דרך אפקטים חשמליים בעזרת פיק-אפ שהצמיד לו. כמו כן יש באלבום ביצוע נהדר לקטע של מאדי ווטרס בשם TWO TRAINS RUNNING.

הכניסה הבאה לאולפן ההקלטות גרמה לקרע בין החברים, כשהשיר שהוקלט NO TIME LIKE THE RIGHT TIME (שכתב אל קופר) לא התאים מבחינה סגנונית לטעמו של קאלב, שרצה לנגן רק בלוז. קופר החליט לפרוש מהלהקה במאי 1967, אחרי שעבר התמוטטות עצבים ומריבות בלתי פוסקות עם שאר החברים בנוגע לכיוון המוזיקלי. הוא כתב כמה שירים שרצה לשים בהם חטיבת כלי נשיפה. כל זה נדחה בבוז על ידי קאלב.

אז הוא הקים את הלהקה BLOOD SWEAT AND TEARS (כשלצדו סטיב כץ, מהלהקה הקודמת), הרכב ששילב רוק עם כלי נשיפה בצורה שלא נשמעה קודם לכן. בתקליט הבכורה שלהם, CHILD IS FATHER TO THE MAN, קופר הביא לידי ביטוי את כל השפעותיו. השיר I LOVE YOU MORE THAN YOU'LL EVER KNOW הוא דוגמה מובהקת לכך. השיר נכתב כמחווה כפולה לשני ענקים: אוטיס רדינג וג'יימס בראון. למעשה, השיר הוקלט בלילה שלאחר מותו הטרגי של אוטיס רדינג בהתרסקות מטוס. קופר היה מזועזע מהחדשות. הביצוע שלו בשיר הזה נחשב לאחד הרגעים המרגשים והכנים בקריירה שלו, שילוב של בלוז עמוק וכאב אמיתי. עם זאת, חברי הלהקה האחרים לא אהבתו את ההגשה הווקאלית שלו וגם את האופן בו הוא בודד את עצמו מהם. הם החליטו להעיף אותו מהלהקה.

אך קופר היה יזם בנשמתו, ולא נשאר במקום אחד זמן רב. לאחר שעזב את הלהקה שהקים, הוא יצר את התקליט SUPER SESSION ב-1968. הקונספט היה פשוט אך גאוני: לקחת מוזיקאים מעולים, להכניס אותם לאולפן לזמן קצר ולראות מה קורה. התוצאה הייתה הצלחה מסחררת.

נדמה שאיפה שלא תזרקו אבן בהיסטוריה של הסיקסטיז והסבנטיז, תפגעו באל קופר. זוכרים את הפתיחה המפורסמת עם קרן היער בשיר YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT של הרולינג סטונס? נחשו מי מנגן שם. כן, זה שוב קופר. הוא ניגן שם בפסנתר, באורגן וגם בקרן יער, כלי שלמד לנגן עליו בתיכון. מיק ג'אגר והחבורה חיפשו סאונד מיוחד, וקופר היה שם כדי לספק את הסחורה ולהוכיח שוב שאין כלי נגינה שהוא לא יכול להפוך לדומיננטי.

מעבר להיותו נגן בחסד (או במזל), קופר היה מפיק בעל אוזן חדה. הוא זה שגילה את הלהקה הדרומית לינירד סקינירד, החתים אותה והפיק את שלושת התקליטים הראשונים שלה, כולל הלהיטים הענקיים SWEET HOME ALABAMA ו-FREE BIRD. הוא ידע לזהות פוטנציאל במקומות שאחרים פספסו, והפך להקת ברים אלמונית לכוכבת ענק.

במבט לאחור, אל קופר הוא הדבק שחיבר בין כמה מהרגעים הגדולים ביותר במוזיקה האמריקאית. הוא לא היה סתם נגן ליווי; הוא היה אדריכל של סאונד. בין אם הוא התגנב לאורגן בשיר של דילן, ניהל את הג'אז-רוק של דם, יזע ודמעות, השפיע על אושיק לוי לשיר שיר שלו באלבום הסולו הראשון שלו או הפיק את הרוק הדרומי המחוספס, קופר תמיד השאיר חותם. אני מת על אל קופר!

היום בו השעון התחיל לרוץ: כשביל היילי כבש את בריטניה בסערה. ב-5 בפברואר בשנת 1957 הגיע כוכב הרוק'נ'רול הראשון, ביל היילי, שהיה ידוע בלהיטו 'רוק מסביב לשעון', לסאות'המפטון עם אוניית "קווין אליזבת' השניה". ההיסטריה הייתה אדירה סביבו.

זה היה יום שלישי אפור ורגיל לכאורה, אותו ה-5 בפברואר בשנת 1957, אך עבור אלפי צעירים בריטיים נרגשים, השמש זרחה דווקא מכיוון הים. אל רציף נמל סאות'המפטון גלשה באלגנטיות אוניית הפאר "קווין אליזבת' השניה", ועליה המטען היקר ביותר שייבאה הממלכה המאוחדת מאז ומעולם מאמריקה: כוכב הרוק'נ'רול הראשון, ביל היילי. הוא היה ידוע בלהיטו העצום ROCK AROUND THE CLOCK, והגעתו סימנה את יריית הפתיחה של מהפכה תרבותית שלמה. ההיסטריה הייתה אדירה סביבו, כזו שהממלכה הבריטית המנומנמת לא ידעה כמותה מעולם.

עוד הרבה לפני שהמוזיקה הבריטית פלשה למוזיקת רוק באמריקה עם הביטלס והרולינג סטונס, פלש לאנגליה הרוקר האמריקאי המכונן, ביל היילי, שהשפעתו על המוני רוקרים-בעתיד בלתי ניתנת לתיאור. המבקרים בארה"ב אולי חשבו שהכוכב שלו כבר דעך קצת בארצות הברית לטובת אלביס פרסלי הצעיר והחושני, אבל מעבר לים התמונה הייתה שונה לחלוטין. הוא התקבל במאניה מוחלטת על ידי מעריצים באנגליה, שהיו צמאים לכל צליל ולכל תנועה. שנה קודם לכן, השתתפותו בסרט קולנוע עוררה מהומות בקרב בני נוער כשהוצג בבתי הקולנוע, כשצעירים קרעו את ריפודי המושבים בלהט הקצב.

היילי בן ה-31, עם תלתל הנשיקה המפורסם על מצחו (שבא כנראה להסתיר קצת את עין הזכוכית שלו) וחליפת המשבצות הרחבה, היה הרוקר האמריקאי הראשון שביקר בבריטניה בסיבוב הופעות רשמי. כשהספינה עגנה בסאות'המפטון, קהל עצום של כ-5,000 מעריצים בא להריע לו, כשהם מדלגים על לימודים ועבודה רק כדי לחזות בפלא. הם קיבלו את פניו בשאגות שמחה, כשהם מניפים שלטים ותקליטים באוויר. משם, היילי והלהקה שלו, הקומטס, עלו על רכבת מיוחדת שכונתה "ביל היילי ספיישל" שלקחה אותם הישר לתחנת ווטרלו בלונדון, שם חיכתה להם קבלת פנים סוערת עוד יותר, עם אלפי צעירים היסטריים, שזכתה בפי העיתונות לכינוי "הקרב השני על ווטרלו".

מספר כוכבים בריטיים עתידיים, שבאותה עת היו רק נערים חולמניים עם גיטרות זולות, ראו את היילי בסיבוב ההופעות שלקח את הזמר ולהקתו ברחבי אנגליה ולסקוטלנד ואירלנד, החל מה-6 בפברואר ועד ה-10 במרץ. עבורם, זה היה רגע מכונן ששינה את חייהם. "הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי עקצוץ בעמוד השדרה שלי הייתה כשראיתי את ביל היילי ואת להקתו בטלוויזיה", סיפר פול מקרטני, לימים הבסיסט של הלהקה המפורסמת בעולם. "ואז הלכתי לראות אותם בהופעה. הכרטיס עלה 24 שילינג, ואני הייתי היחיד מבין חבריי שיכול היה ללכת מכיוון שאף אחד אחר לא הצליח לחסוך את הסכום הזה. אבל הייתי נחרץ לגבי זה... ידעתי שמשהו קורה כאן".

הגיטריסט של להקת המי, פיט טאונסנד, תיאר זאת בהתלהבות דומה: "הלידה של הרוק'נ'רול בשבילי? לראות את ביל היילי... אלוהים, הלהקה הזאת ידעה לשגע!" ועבור גרהאם נאש הזיכרון היה מוחשי אפילו יותר. גרהאם נאש אמר, "עדיין יש לי את הכרטיס מאז שהלכתי לראות את ביל היילי והשביטים שלו מנגנים במנצ'סטר, בפברואר 1957 - הקונצרט הראשון שלי אי פעם. במהלך השנים איבדתי בתים... איבדתי נשים... אבל לא איבדתי את הכרטיס הזה. זה כל כך חשוב לי".

ביקורו של היילי ב-1957 לא היה רק סדרת הופעות, אלא הרגע שבו הנוער הבריטי הבין שהעולם שייך לו. היילי אולי נראה כמו מורה למתמטיקה שיצא משליטה ולא כמו כוכב פופ מודרני, אבל באותו חודש פברואר קר, הוא הבעיר אש שבוערת עד עצם היום הזה.

מיתרים קרועים, זיעה קרה ובלוז לוהט: הלילה שבו רורי גאלאגהר פירק את לוטון. ב-5 בפברואר בשנת 1972 הופיע הגיטריסט רורי גאלאגהר האירי ביחד עם להקתו בקולג' ב-LUTON. מהופעה זו יצאה גם הקלטה לתקליט ההופעה שלו, מאותה שנה, שנקרא LIVE IN EUROPE.

האיש האחראי לבעירה היה בחור אירי צנוע עם שיער ארוך וגיטרה חבוטה, שענה לשם רורי גאלאגהר. הגיטריסט, שהפך באותן שנים לשם דבר בקרב חובבי הבלוז-רוק, הגיע לעיירה כדי לתת את הנשמה, כהרגלו. מאותה הופעה מדוברת ב-LUTON באה הקלטה שתפסה מקום של כבוד על גבי תקליט ההופעה המפורסם שיצא באותה השנה, LIVE IN EUROPE.

באולם נכח באותו ערב הצלם מיק רוק, דמות מוכרת בסצנת הרוק, שדיווח למגזין רולינג סטון על המתרחש והיטיב לתאר את האווירה המקומית בציטוט ישיר וכנה: "לוטון זו עיירה קודרת. יש שיגידו שזו עיירה מתה. אבל אפילו עיירות קטנות אבודות כמו זו, 30 קילומטרים מקצה צפון מערב לונדון, מתקיימות עם אירועים משלהן. האירוע הלילה הוא במכללה הפוליטכנית המקומית".

התקליט LIVE IN EUROPE היה הרבה יותר מסתם עוד אוסף שירים חי; הוא היה תקליט הסולו השלישי של הגיטריסט הנערץ הזה, לאחר שפירק והנהיג את שלישיית TASTE המצליחה עד שנת 1970. היצירה המחשמלת הזו הוקלטה על פני יבשת שלמה – בגרמניה, בצרפת ובאנגליה – במהלך תקופה אינטנסיבית של שנה וחצי שהייתה עמוסה בהופעות של גאלאגהר ולהקתו הנאמנה. ההרכב המגובש כלל את גרי מקאווי על הבס, מוזיקאי שהפך לצלע קבועה לצידו של רורי למשך עשורים, ואת ווילגר קאמבל על התופים. יחד הם יצרו חומת צליל שהרעידה אולמות מכל גודל וסוג.

התקליט הזה היה חלון ראווה מושלם ליכולותיו של גאלאגהר לא רק כמבצע מקורי אלא גם כפרשן בלוז מחונן. אחד משיאי התקליט הוא הביצוע לשיר MESSIN' WITH THE KID, במקור של ג'וניור וולס משנת 1960. גאלאגהר לקח את הקטע הזה והפך אותו לסימן ההיכר של הופעותיו, כאשר הגרסה החיה נחשבת לאנרגטית ודוחפת במיוחד, כזו שגרמה לקהל לקפוץ מהרגע הראשון. שיר נוסף שבולט בתקליט הוא LAUNDROMAT, שיר שמקורו בתקליט הסולו הראשון של רורי, המספר על חוויותיו במכבסה ציבורית בזמן שגר בדירת חדר קטנה בלונדון – אמירה שדיברה לכל פועל קשה יום.

עוד פנינה שמופיעה בתקליט היא הרצועה GOING TO MY HOMETOWN. כאן רורי הניח לרגע את הסטראטוקסטר השחוקה שלו ועבר לנגן על מנדולינה. השיר הפך לקלאסיקה שבה הקהל מצטרף במחיאות כפיים קצובות, מה שהוכיח שרורי יכול להחזיק אולם שלם גם עם כלי אקוסטי קטן, כל עוד הבלוז זורם לו באצבעות. וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את BULLFROG BLUES, הקטע שסוגר את התקליט. זהו ביצוע מחודש לשיר של ויליאם האריס משנות העשרים, שהפך אצל גאלאגהר לג'אם פרוע ומהיר שבו כל חבר להקה קיבל סולו, והוא נחשב לאחד מרגעי השיא בכל הופעה שלו.

ההצלחה של התקליט וההופעות הבלתי פוסקות עשו את שלהן. בזכות תקליט ההופעה המופתי הזה, הוא אף זכה בשנת 1972 בפרס הגיטריסט הטוב ביותר של עיתון מלודי מייקר הבריטי הנחשב, כשהוא עוקף ענקים בתחום. גאלאגהר קיבל את הבשורה הטובה הזו בזמן שהיה רחוק מאוד מהבית, כשהופיע בממפיס, ארצות הברית. באופן שכל כך אופייני לאופיו הצנוע והאנטי-כוכבני, הוא החליט לא לטרוח ולהגיע לטקס מתן הפרס מפני שההופעות החיות היו חשובות לו יותר מכל פסלון מוזהב. אך אנשי המגזין ההוא, שלא היו רגילים לסירובים כאלה, לקחו את העניין כצעד מתנשא של הגיטריסט. שנה לאחר מכן, אולי כנקמה מתוקה או פשוט כשינוי טעמים, הפרס עבר ליאן אקרמן מלהקת פוקוס ההולנדית. אקרמן, ג'נטלמן בפני עצמו, אמר על גאלאגהר שאמנם לא יצא להם להיפגש אך הוא מעריץ את נגינתו מאד.

אחיו של רורי, דונאל גאלאגהר, שניהל את ענייניו במסירות אין קץ, סיפר על התקרית בציטוט שחושף את הלך הרוח של אותם ימים: "רורי היה נבוך מאד בקבלת הפרס הזה ממלודי מייקר. והאמת? הגיע לו לקבל את הפרס. קלפטון, אחד הגדולים אז, לא עבד אז כלל אלא הסתגר בביתו וניסה לחבוט בהתמכרותו להרואין. קיבלנו את הבשורה על הפרס הזה כשהיינו בסיבוב הופעות בממפיס. אני זוכר שהצעתי לרורי לדחות את התאריכים בממפיס כדי לטוס ולקבל את הפרס. רורי החליט שאינו רוצה לנוח על זרי הדפנה של פרס שיינתן בשנה הבאה למישהו אחר". זו הייתה תמצית האישיות שלו – העבודה קודמת לכיבודים.

באותה תקופה, באירופה היה אז גאלאגהר שם דבר בקרב אוהבי גיטרות חשמליות, סמל לנגינה טהורה ונטולת גימיקים. אך בארה"ב התמונה הייתה שונה, ושם לא הכירו אותו כמעט בכלל. אופן שירתו המחוספס והבלתי מלוטש היה דבר שלא התקבל בברכה אצל כולם בתעשיית המוזיקה האמריקאית המלוטשת. היו כאלה שהעדיפו כי יעסיק זמר מקצועי בזמן שהוא מנגן ויתרכז רק בגיטרה. אבל בסופו של דבר, הקהל הבין שכשרורי ניגן – זו הייתה שירתו האמיתית, והקול האנושי היה רק כלי נוסף להבעת הכאב והשמחה של הבלוז.

אז על הבמה באותו לילה בלוטון, כמו בכל לילה אחר, גאלאגהר רעד והזיע כאילו אחז בו דיבוק. פתאום במהלך שיר, הוא זינק ממש ליד הבסיסט שלו, גרי מקאבוי, או המתופף, ווילגר קמפבל, ודחק בהם להמשיך ולהגביר את הקצב. שרירי הפנים שלו התפתלו יחד עם הגיטרה שלו בסימביוזה מוחלטת. הוא ניגן שעתיים וחצי באותו הלילה בלוטון, פרק זמן שרוב הלהקות היו קורסות בו. האינטנסיביות גבתה מחיר מהציוד שלו: במהלך ההופעה הוא קרע שישה מיתרים – כמות בלתי נתפסת לגיטריסט ברמתו, עדות לאלימות המוזיקלית החיובית שהתרחשה שם. "מעולם לא קרעתי כל כך הרבה. לילה מוזר", הוא סיכם בפליאה.

לאחר שהאורות כבו, הוא ישב מאחורי הקלעים, אחרי ההופעה, ובהה מולו בחלל הריק. הוא נראה עייף, מרוקן מאנרגיה. הזיעה התייבשה על פניו, משאירה שכבת מלח דקה. הוא הסיט את השיער הלח מפניו בתנועה עייפה. "אני אוהב לנגן לאנשים. לפעמים אני קצת עצבני, מתוח, אבל זה הכל. אני מופיע מול אנשים מגיל תשע", הוא אמר לכתב עיתונות שהיה לצדו שם. "יהיו תיקונים אחד או שניים לתקליט ההופעה שלי מפה, אולי", הוא ממלמל בפרפקציוניזם אופייני. הוא הוסיף: "יש גיטריסטים מעטים שמראים לאן הכל הולך. אני באמת אוהב את ריי קודר וג'ון האמונד. הם חשובים הרבה יותר מכוכבי-העל של הגיטרה. הם חוקרים הרבה יותר לעומק. ומאוד אהבתי את אל ווילסון עם להקת קאנד היט. חבל שהוא מעולם לא עשה אלבום משלו. נגינת הסלייד שלו והמפוחית שלו היו מאוד מיוחדות. פגשתי אותו פעם אחת. לא דיברנו הרבה. אבל הוא באמת תקוע במוחי. אני לא מתלהב מבחור שפשוט מנגן טוב על גיטרה. זה חייב להיות מעבר לזה".

רוחות של ניצחון: כך כבשו האחים גיב את העולם רגע לפני הנפילה. ב-5 בפברואר בשנת 1979 יצא תקליט חדש לבי ג'יס ושמו SPIRITS HAVING FLOWN.

עבור מעריצי הדיסקו המושבעים של הסרט והפסקול, שגעון המוזיקה, והפקות הסבנטיז המרהיבות, היה זה מוצר נחשק שחובה להחזיק בבית. ההיסטריה הייתה בשיאה, והעולם כולו רקד לפי החליל, או ליתר דיוק, לפי הפלצט של האחים גיב.

אבל באותה תקופה, האווירה הציבורית כבר החלה להשתנות. גל הדיסקו הנוצץ החל לדעוך, כשרבים מתומכיו בעבר הפכו לדוברים נחרצים נגדו. תנועת הנגד שכונתה DISCO SUCKS החלה לצבור תאוצה באצטדיוני בייסבול ובמועדוני רוק, אך למרות הריחוק המסתמן, התקליט הזה של הבי ג'יס נמכר כלחמניות טריות ושבר שיאים בלתי נתפסים. למעשה, התקליט מכר מעל 30 מיליון עותקים ברחבי העולם והנחית שלושה סינגלים רצופים במקום הראשון במצעד האמריקאי, הישג שהעמיד אותם בשורה אחת עם ענקים כמו הביטלס ואלביס פרסלי. אז איך בדיוק אפשר להמשיך את מסלול הקריירה בהצלחה אחרי עשיית SATURDAY NIGHT FEVER שהפך לרב מכר מטורף? תשאלו את הבי ג'יס.

במבט לאחור שנים מאוחר יותר, בארי גיב אמר על דעיכת הדיסקו: "נראה שיש נטייה לדחות אמנים מסוימים בסוף כל עשור לטובת העשור החדש ומה זה עלול להביא. תמיד היינו מטרה לזה". האמת שהייתה נקודה צודקת מבחינתו פה, שכן הסינגל TOO MUCH HEAVEN שיצא מהתקליט אינו קשור כלל לדיסקו. זו בלדת אהבה מבריקה שמזכירה את מוזיקת הנשמה משנים לפני כן. היא הציגה צד פילנתרופי מרשים של הלהקה. האחים גיב ביצעו את השיר בקונצרט למען יוניצ'ף בינואר אותה שנה ותרמו את כל התמלוגים העתידיים מהשיר לארגון, סכום שהצטבר למיליוני דולרים לאורך השנים. אין מה לעשות, האחים גיב ידעו לשיר ביחד והיטב, אפילו שבתקליט הזה, שהקשבתי לו פעמים רבות, קולות הפלצט כייפיים בשיר או שניים - או שלושה, אבל הופכים להיות מוגזמים יותר כשזה בא כתקליט שלם. על ההאשמות של יותר מדי פלצט, אמר בארי: "זה הוא באמת האלבום של המאזינים - אם אתם יכולים לסבול את הפלצטים מספיק זמן. אתם חייבים להקשיב לו ארבע או חמש פעמים כדי להבין אותו".

השיר שפותח את התקליט מכוון באופן ברור לרחבת הדיסקוטקים. זה הוא TRAGEDY שנכתב במיוחד לשוק המסחרי והפך להמנון רחבות מיידי. הרי מדובר פה בכותבי שירים ממולחים שידעו בדיוק מה הקהל רוצה. מבקרי מוזיקה ציינו שהשיר משלב דרמה גדולה עם קצב בלתי מתפשר, אך פרט טריוויה משעשע במיוחד נוגע לאפקט הפיצוץ המפורסם שנשמע בשיא השיר. אותו רעש לא נוצר על ידי מחשב משוכלל או סינטיסייזר מתקדם, אלא נעשה כשבארי גיב חפן את ידיו מול מיקרופון והשמיע רעש מתפוצץ עם פיו. כמה מהצלילים האלה שעשה עורבבו יחד, ויצרו את הבום הגדול שנשמע פה. אבל בום גדול יותר, מבחינתי, הוא הדמיון הגדול מדי, מוסיקלית, בין פתיחת השיר הזה לפתיחה הקצבית בקטע של צביקה פיק משנת 1975 בשם "כל מה שהיה בינינו" (שפותח את תקליטו הרביעי). באמצע הסבנטיז שהה צביקה בחו"ל ויכול להיות שמלחניו חלחלו לתעשייה וזה הגיע גם לאחים גיב. לצערי הרב, צביקה כבר לא איתנו כדי לשאול אותו על העניין הזה בו להקה שהוא ממש העריץ לקחה מצליליו.

דרך אגב, השיר הזה ו- TOO MUCH HEAVEN נכתבו במהלך הפסקה בצילומי הסרט הכושל, "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר", פרויקט קולנועי שרבים העדיפו לשכוח. מעניין אם הבי ג'יס חשבו על הסרט כטרגדיה ואת זה שפכו לשיר. כדי להעשיר את הסאונד בתקליט, הלהקה גייסה את חטיבת כלי הנשיפה המפורסמת של להקת שיקגו - ג'יימס פנקאו, וולט פרזיידר ולי לוקניי, שהוסיפו נופך ג'אזי ועשיר לשירים.

"אנחנו מנסים להימנע מדיסקו", אמר אז בארי. "אנחנו שומרים על מקצבים מוצקים אבל אנחנו לא אומרים, 'היי, אתם חייבים לרקוד לצלילי השיר הזה'. אנחנו חייבים לשכנע את כולם שאנחנו כותבים כל מיני שירים. יש שקוראים לזה התמסחרות, אבל הדבר הכי קריטי היום הוא הסתגלות. אם אתה מסתגל, אתה נשאר בשטח. אם אתה לא, אתה תיעלם כשהקהל יישנה את דעתו".

ואכן, ההסתגלות גבתה מחיר אישי כבד. בראיון אחר הוא אמר: "הצלחה יוצרת אנרגיה והיינו מאוד ברי מזל עם SATURDAY NIGHT FEVER ושירים שכתבנו אז לאמנים אחרים, כמו איבון אלימן. כך שהגענו לעבוד על התקליט הזה שלנו במרץ רב. היינו בגן העדן הזה של הפופ במשך כשנתיים. יש צד טוב וצד רע לזה. הצד הטוב הוא שאתה מקבל להיט ולא משנה מה, שיכול להיות מצב לא בריא. הצד הרע הוא שאתה לא יכול ללכת לקולנוע או למסעדה, ואנשים משתגעים מול נוכחותך. אלו לא החיים שרציתי. רק שיקפנו את מה שקורה סביבנו. היינו פתאום אנשים חיים בקערה של דג זהב ולא יכולנו לתפוס את החיים האמיתיים. לא יכולנו ללכת לבלות כמו פעם וללכת לשבת במועדון, איפה שהיינו מקבלים את הרעיונות שלנו... הכתיבה הפכה אחרת".

הלחץ באולפן ההקלטות היה עצום. הלהקה שאפה לשלמות טכנית, והקלידן הקבוע אז, בלו וויבר, סיפר שרוב תהליך ההקלטה עבור התקליט הזה היה סדרה קפדנית ומתישה של טייקים. "הייתי שם באולפן ימים, מנגן דברים שיכולים להיות מאות שירים שלי, ובסופו של דבר, פשוט מכינים מכל זה משהו טוב אחד". הפרפקציוניזם הזה הוביל להפקה מוזיקלית מלוטשת להפליא, שאפילו שיר הנושא שלה, SPIRITS HAVING FLOWN, הציג מורכבות מפתיעה עם מקצב קריבי ונגינת חליל של אמן הג'אז, הרבי מאן.

אך מאחורי הקלעים, הדרמה הייתה גדולה לא פחות מההצלחה. מוריס גיב זכה לקרדיט כנגן בס בתקליט, יחד עם מוזיקאי אורח בשם הרולד קוארט. בזמנו הוא הסביר שלא היה מסוגל לנגן בס בגלל פציעה בגב. "הייתי צריך לשבת שם ולהגיד לנגן הבס מה לנגן. זה היה קשה", הוסיף. אבל מוריס הודה בהמשך שהוא עבר תקופה קריטית בחייו. שתיית האלכוהול שלו החלה בבוקר ונמשכה כל היום, כשהוא מחביא בקבוקים מהמשפחה והחברים שלו. "יכולתי לקום בבוקר וישר ללגום אלכוהול. הייתי עושה נגינת בס באולפן ומאחורי הגב שלי בארי ורובין היו מביאים מישהו שימלא תפקיד שהייתי אמור לעשות. ניגנתי בסדר, אבל הם לא יכלו לסמוך עליי".

המצב היה כה רגיש, שגם בארי וגם רובין הודו שכך הם אפשרו לאחיהם להמשיך לשתות, להעמיד פנים מול עצמו ומול העולם שלא הייתה לו בעיה עם אלכוהול. זה היה סוד משפחתי שנשמר בתוך האולפן המרופד, בזמן שבחוץ העולם הריע להרמוניה הקולית המושלמת שלהם.

במהלך העבודה, התקליט עבר שמות כמו SPIRITS ו- REACHIN' OUT, לפני שנבחר השם הסופי והמיסטי משהו. זה היה שינוי בשם גם לתקליט וגם לשיר הנושא שבמקור נקרא PASSING THOUGHT. בארי גיב סיכם את התחושה הכללית של הלהקה באותם ימים: "זה היה באמת ניסוי שלנו להתרחק מ- SATURDAY NIGHT FEVER, אבל לא ממש ידענו איך לעשות את זה, ניסינו לחזור לצורת החשיבה שהייתה לנו לפני האלבום ההוא. חיפשנו התמקדות, ושם התקליט ככותרת משקף את זה". ובסופו של דבר, התקליט הזה נותר כאנדרטה מפוארת לרגע השיא של הפופ בסוף שנות השבעים, רגע לפני שהעולם החליף דיסקט ועבר לעשור חדש וציני יותר.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "במודעה לקידום התקליט נכתב כי זהו האלבום שהעולם חיכה לו. הרי ברור שהאלבום החדש של הבי ג'יס מייצג ניסיון מכוון לעצב פופ 'עולמי'. במקום להרחיב את הפופ-דיסקו האוורירי של אלבומם הקודם, האחים גיב איחדו כמה סגנונות – שרק אחד מהם הוא דיסקו – כדי ליצור מוזיקה איטית ומשוכללת יותר; מעין מוזיקת נשמה שפוגשת יורופופ. אף על פי שההפקה מרשימה, תקליט זה אינו חזק כקודמו, וכישלונותיו מעידים על כך שהמיזוג המבריק של הלהקה בין שירי אהבה ודיסקו למתבגרים, באלבום הפסקול משנת 1977, היה מקרי לפחות בחלקו. מההתחלה, השילוב שיצרו הבי ג'יס בין פופ לרית'ם אנד בלוז היה רעוע.

השיר TRAGEDY, נאמבר הריקוד המהיר ביותר בתקליט החדש, הוא מיני-מלודרמה הדוהרת על מצע של לבה מסונטזת. אמנם הגימיק חכם ואי אפשר לעמוד בפני הלחן, אך העסק כולו קצת מודע לעצמו מכדי להמריא באמת. בעוד ש-TOO MUCH HEAVEN טעים כגלידת תות, הרי שכדי לחזק את הרושם השמיימי הזה, כשהבי ג'יס שילבו את השיר בתוכנית הטלוויזיה האחרונה עבור UNICEF, הם הוצגו בפוקוס רך כמלאכים מאושרים שחזרו זה עתה מפגישה עם אלוהים.

חולשותיו של האלבום הן שם נרדף לתפיסה העצמית המזוייפת והמגה-כוכבית של האחים גיב. רוב השירים מושרים בגובה צליל מושלם, אבל הפלצט הקולקטיבי הנוקב של השלישייה (שנבנה סביב השירה הראשית של בארי) הוא כה חסר רחמים, עד שהרגעים המעטים שבהם הקולות יורדים לגוון הטבעי שלהם מגיעים כהקלה. יש כאן יללות צווחניות, נוקשות ומכניות שמייצרות מתח אך אינן אקספרסיביות מספיק כדי להחזיק תקליט שלם. הצווחה המתכתית הזו נעשתה מושכת בעבר כי מצאה איזון מול גילומו המרגש של ג'ון טרבולטה את טוני מאנרו הצעיר; מאבקו להכרה בסרט העניק משמעות נוקבת לפלצט, שהפך למטאפורה שמיעתית לרוח האדם החרדה: הצהרת תמימות, זעקה לעזרה, יבבה של נוסטלגיה.

היעדרו של סאבטקסט קולנועי בתקליט החדש גורם גם לבעיות עם המילים. החזרה להפשטות הליריות, בשילוב עם פלצטים מתעקשים שכאלו, גורמת לאחים גיב להישמע (ולא לגמרי בלי כוונה) כשלושה משגיחים אנדרואידים במקום כבני אדם נורמליים.

ההצלחה הגדולה של התקליט היא בתחום ההפקה: הבי ג'יס מציעים תערובת מתוקה ועתידנית של יורופופ בסגנון אבבא, רית'ם אנד בלוז פוסט-מוטאון ודיסקו של מיאמי, עם דגש רב יותר על כלי נשיפה וסינטיסייזר. יחד עם דונה סאמר ואבבא, האחים גיב מגדירים את המיינסטרים המתפתח של פופ עידן החלל. כשהוא מהווה מקבילה מוזיקלית להגזמות הוליוודיות כמו 'מלחמת הכוכבים' ו'סופרמן', הסגנון הבינלאומי הזה מקדש באופן קיצוני אמונה עיוורת בטכנולוגיה; הוא מתהדר במלאכותיות תוך שהוא מעודד את פנטזיות הילדות הפרועות ביותר שלנו על בריחה אל ארץ הצעצועים. המיתוס של הבי ג'יס הוא שהם תמיד רצו להיות גדולים יותר מהביטלס (שאותם הם שיבטו במקור), ועכשיו הם מעניקים למוזיקה שלהם זכות משיחית, גם אם מושתקת במקצת, מבחינה מסחרית. הם לא רק מעודדים אותנו לשחק בצעצועים עתידניים (או לנסות להפוך לכאלה), אלא לקבל את השלושה כדמויות שמיימיות. עם זאת, הפלצטים חותכים לשני כיוונים: אפילו כשהם נוסקים כמו רקטות בצינת החלל, הסערה שלהם סוחטת את הבכי מכולנו".

גם זה קרה ב-5 בפברואר. החל מאירועים משפטיים שהסעירו את הממלכה המאוחדת ועד לצלילים הכבדים ביותר שבקעו ממגברים מעשנים.

1967: מיק ג'אגר נגד העולם (והצהובונים)

השנה הייתה 1967, תקופה שבה פרחים בשיער נחשבו לנשק מסוכן בידי הממסד הבריטי. באותה שנה, החליט הצהובון הבריטי הידוע לשמצה, NEWS OF THE WORLD, לפרסם תחקיר שהרעיד את אמות הסיפים של לונדון החוגגת. הכותרת זעקה באותיות קידוש לבנה: POP STARS AND DRUGS – FACTS THAT WILL SHOCK YOU. הכתבה הציגה תמונת מצב דקדנטית למדי ודיווחה כי סולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, נטל אל.אס.די בביתם של חברי להקת המודי בלוז באנגליה. המאמר המקורי תיאר גם מסיבות LSD שאורגנו על ידי המודי בלוז בהשתתפות דמויות מפתח כמו פיט טאונסנד מלהקת המי, המתופף ג'ינג'ר בייקר וכוכבי רוק בולטים אחרים, וטען שג'אגר פיתה בנות לחזור לדירתו כדי לעשן חשיש.

אלא שהסיפור היה מורכב יותר, ואף משעשע בדרכו האירונית. הכתב הנמרץ של העיתון, שחשב שחשף את השערורייה של המאה, ככל הנראה התבלבל בין חברי הלהקה; מי שבאמת היה מעורב בשימוש בבנזדרין באותו אירוע לא היה ג'אגר, כי אם חברו ללהקה, בריאן ג'ונס. ג'אגר, שלא אהב את השרבוב של שמו לפרשה, התרעם על הידיעה ותבע את העיתון על הוצאת דיבה.

העיתון, שלא נשאר חייב והחליט להוכיח את צדקתו בכל מחיר, הגיב במעקב צמוד אחר ג'אגר ואף הגדיל לעשות ודיווח למשטרה על פעילות סמים חשודה באחוזת רדלנדס של הגיטריסט קית' ריצ'רדס. התוצאה הייתה היסטורית: ב-12 בפברואר פשטה המשטרה על המקום במה שנודע לימים כפשיטת רדלנדס המפורסמת. השוטרים עצרו את ג'אגר, את ריצ'רדס ואת זוגתו דאז, הזמרת מריאן פיית'פול, באשמת סמים. המשפט שהתנהל לאחר מכן הפך לסמל של התנגשות בין הדור הישן לדור החדש, וגרר את מאמר המערכת המפורסם בטיימס הלונדוני תחת הכותרת מי שובר פרפר על גלגל.

1971: המאסטרים של המציאות – בלאק סאבאת' משנים את הכללים

ארבע שנים מאוחר יותר, האווירה המוזיקלית הפכה לקודרת וכבדה הרבה יותר. בשנת 1971 החלו חברי להקת בלאק סאבאת' להקליט את מה שעתיד להפוך לעוד יצירת מופת שלהם, תקליטם השלישי שייקרא MASTER OF REALITY, באולפני ISLAND שבלונדון. חובבי המוזיקה יודעים לספר כי התקליט הזה נחשב לנקודת המפנה שהולידה את ז'אנר הסטונר-רוק והדום-מטאל.

הגיטריסט טוני איומי והבסיסט גיזר באטלר מצאו שיטה להישמע כבדים יותר מהרגיל בתקליט הזה, שיטה שנולדה בחלקה מתוך הכרח; איומי, שאיבד את קצות שתי אצבעותיו בתאונת עבודה במפעל שנים קודם לכן, ביקש להקל על הלחץ על אצבעותיו. הפתרון היה יצירתי: שניהם כיוונו את מיתרי הגיטרות שלהם טון וחצי נמוך יותר מהמצב הרגיל. הצליל שהתקבל היה עמוק, אפל ומרעיד קירות.

המתופף ביל וורד תיאר את התהליך בכנות יוצאת דופן: "אני מאמין שהתקליט הזה היה הרבה יותר כבד מכל מה שניסינו בעבר. היה לנו הרבה יותר ביטחון ורצינו שזה ישתקף כמו שצריך. בשני התקליטים הקודמים, היה לנו כל כך מעט זמן שכל מה שיכולנו לעשות זה להקליט כלהקה חיה - זה היה הכוח שלנו, בכל מקרה. עשינו כל כך הרבה הופעות שהיינו מאוד מהודקים. אבל פה הייתה הפעם הראשונה שבה לא היו לנו הופעות, ויכולנו פשוט להתמקד בהפיכת האלבום לנקודת ציון עבורנו. אני לא אעמיד פנים שלא היו אלכוהול וסמים בסביבה, כי נכנסנו לדברים כאלה. אבל אז, עדיין הייתה לנו שליטה על ההרגלים האלו. יכולתי לשמור על צריכת השתייה והסמים שלי באולפן, אז זה לא השפיע על הנגינה שלי".

האיש שתיפף את הפסקול של חיינו: האל בליין

אם נעבור לצד השני של האוקיינוס, ללוס אנג'לס שטופת השמש, נמצא את סיפורו של האיש שאולי לא הכרתם את פניו, אך שמעתם אותו המון פעמים. בשנת 1929 נולד מתופף הסשנים הידוע מאד, האל בליין. בליין לא היה סתם מתופף; הוא היה המנוע הריתמי של דור שלם. הוא היה חלק מקבוצה אקסקלוסיבית של מוזיקאי סשנים, שבתחילת שנות ה-60 החלו לשלוט בהקלטות הרוק והפופ בלוס אנג'לס.

יחד עם גיטריסטים וירטואוזים כמו גלן קמפבל (שהפך לכוכב קאנטרי בפני עצמו) וטומי טדסקו, בסיסטים כמו קרול קיי וג'ו אוסבורן, וקלידנים כמו ליאון ראסל ודון רנדי, הוא ניגן במספר מטורף של הקלטות עד אמצע שנות ה-70. הוא אמר כי הוא נתן לקבוצה זו את שמה, THE WRECKING CREW, למרות שקרול קיי התעקשה שבליין לא השתמש במונח הזה עד שנים לאחר שהמוזיקאים הפסיקו כבר לעבוד יחד. הכינוי, לפי בליין, נבע מכך שהמוזיקאים המבוגרים והשמרנים בחליפות הטוקסידו טענו שהחבר'ה הצעירים בג'ינס וטי-שירט "הורסים" את עסקי המוזיקה.

כישוריו הבלתי ניתנים לערעור, ובמיוחד מקצב הפתיחה המפורסם שלו בשיר BE MY BABY של הרונטס, הביאו את המפיקים הגדולים ביותר – ובראשם פיל ספקטור – להשתמש בו כמתופף לעבודות האולפן של להקות שונות, שהחליפו את המתופפים הנחשבים שלהם בתיפופו המדויק. אחת הלהקות ההן הייתה הביץ' בויז, בה הוא תופף בהקלטות של יצירות מופת כמו PET SOUNDS ולא דניס וילסון, חבר הלהקה המקורי.

"קודם כל, דניס לא היה באמת מתופף", אמר בליין בשנת 2005 בגילוי לב. "כלומר, הם קנו לו תופים כי הם היו צריכים תופים בלהקה. אז הוא למד ככל שהם המשיכו. דניס לא כעס שתופפתי בהקלטות במקומו. למעשה הוא היה נרגש כי בזמן שעשיתי תקליטים של הביץ' בויז, הוא יצא לגלוש או לרכב על האופנוע שלו. במהלך היום, כשהרווחתי 35 או 40 דולרים, באותו לילה הוא הרוויח 35,000 דולרים בהופעה חיה". עד תחילת שנות ה-60, בליין חשב על עצמו כמתופף ג'אז, אבל עבודתו באולפני לוס אנג'לס הפכה אותו, כמעט באופן בלעדי, למתופף המוכר של מוזיקת ​​הפופ. הוא מיעט להופיע בהופעות חיות, אך היו דוגמאות בודדות לכך, כמו הופעות עם ננסי סינטרה (כשהופיעה בלאס וגאס) וג'ון דנבר. הוא היה ונותר השפעה עצומה על אלפי מתופפים ברחבי העולם וזכה בפרס גראמי למפעל חיים. בליין מת במרץ 2019, כשהוא משאיר אחריו מורשת של אלפי הקלטות.

גורואים, פרידות וסרטים דניים

עולם הפופ ידע גם רגעים רוחניים יותר, וגם כאלה שהיו הזויים למדי. בשנת 2008 מת בשנתו מהארישי מאהש יוגי בן ה-90, האיש שפיתח שיטת מדיטציה משלו (המדיטציה הטרנסנדנטלית) וסחף אחריו בסיקסטיז אנשים כחברי הביטלס, הביץ' בויז, דונובן ועוד. הביקור המפורסם של הביטלס באשראם שלו בהודו ב-1968 הוליד את רוב השירים באלבום הלבן הכפול, אך הסתיים בטונים צורמים כשג'ון לנון עזב בזעם וכתב עליו את השיר הנוקב SEXY SADIE. מה קרה בדיוק עם המהארישי והביטלס? פרטים רבים ונדירים על כך תגלו בספר המקיף שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

ובזמן שהביטלס חיפשו הארה, שלישיית הפלא CREAM מצאה את עצמה בסיטואציה קולנועית מוזרה. בשנת 1968 בילתה הלהקה בקופנהאגן בצילומים לסרט דני שנקרא DET VAR EN LORDAG AFTEN. תרגום שם הסרט הוא 'בליל יום ראשון' (למרות שהמילה הדנית LORDAG משמעה יום שבת, כך תורגם השם במקורות מסוימים). זה הוא סרט תקופתי על דור הפרחים והלהקה קיבלה 1,000 ליש"ט עבור השתתפותה בשתי סצנות בו.

הניגוד בין הווירטואוזיות של הלהקה לבין דרישות הבמאי היה משעשע: סצנה אחת הראתה את הלהקה על משאית נוסעת כשהחברים מנגנים, עם פלייבק מלא, את השיר WORLD OF PAIN. סצנה שניה הראתה את חברי הלהקה באולם בו הם עשו תנועות נגינה ושירה לצלילי פלייבק השיר WE'RE GOING WRONG. כדי להשלים את המראה הפסיכדלי, אריק קלפטון וג'ק ברוס השתמשו לסרט בגיטרות שנצבעו עבורם במיוחד בצבעים פסיכדליים סוערים על ידי קבוצת מעצבים הולנדים בשם THE FOOL. הגיטרות הללו הפכו מאז לפריטי אספנות יקרי ערך והיוו השראה ויזואלית לכל התקופה.

סוף הדרך: פרידות וזכרונות

הזמן לא עוצר, וגם ענקי המוזיקה נאלצו בסופו של דבר לתלות את הגיטרות. בשנת 2018 הכריז פול סיימון על סיבוב ההופעות האחרון שלו, שנקרא, כשם להיטו הוותיק מימי הצמד עם ארט גרפונקל, HOMEWARD BOUND. סיימון אמר בגילוי לב: "לא פעם תהיתי איך זה ירגיש להגיע לנקודה שבה אשקול להביא את קריירת ההופעות שלי לסוף טבעי. עכשיו אני יודע: זה מרגיש קצת מטריד, מגע מרגש ומשהו של הקלה".

החדשות הגיעו שבועיים בלבד לאחר שאלטון ג'ון הכריז על סיבוב ההופעות האחרון שלו, אבל בניגוד לאלטון, שיישאר בסיבוב הופעות עוד זמן רב (במסע פרידה שנמשך שנים), סיבוב ההופעות של סיימון הסתיים באותה שנה. עורכי תקשורת ברחבי העולם לא יכלו להתאפק והרגישו צורך עז לשימוש בכותרת המתבקשת, THE SOUNDS OF SILENCE בדיווחי החדשות. סיבוב ההופעות הסתיים בהופעה מרגשת בספטמבר בפארק פלאשינג מדוז בעיר הולדתו קווינס, ניו יורק, המקום בו הכל התחיל עבורו.

על הדרך - בשנת 1967 החלו הביטלס לצלם את הקליפ לשירם PENNY LANE. ביום הזה הם רכבו על סוסים וצולמו הולכים ב... לא, זה לא פני ליין. זה אנג'ל ליין בלונדון.

ולסיום, פרידה נוספת מדמות מפתח בסצנת הקנטרברי הבריטית. בשנת 2024 מת ממחלה מייק ראטלדג', קלידן להקת סופט מאשין. בן 81 במותו. ראטלדג' היה ידוע בצליל האורגן הייחודי והמעוות שלו שהגדיר את הסאונד של הלהקה בשנותיה הראשונות והפך אותה לאחת המובילות בזרם הג'אז-רוק והפרוגרסיב. הוא עזב את עולם המוזיקה שנים רבות לפני מותו, גרם לרבים לתהות להיכן נעלם - אך השפעתו נותרה חקוקה בתקליטים פורצי הדרך שהותיר אחריו. גאון הראטלדג' הזה!

ביי ביי, קרים! ב-5 בפברואר בשנת 1969 יצא באנגליה תקליט הפרידה הזה של להקת CREAM ושמו GOODBYE.

העולם הוכה בתדהמה עוד הרבה קודם לכן. ההודעה על פירוק החבילה הגיעה לאוזני המעריצים עוד בטרם הגיע לחנויות התקליט הכפול הקודם והמצליח WHEELS OF FIRE. זו הייתה מכה קשה עבור חובבי הרוק של סוף שנות השישים, שרק התחילו להתרגל לאנרגיה החשמלית והפראית שהרעיפו עליהם אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר. הלהקה הזו שרפה את הבמות זמן כה קצר, והקהל נותר רעב לעוד. כדי לסיים את הסאגה הזו בצורה מכובדת, הוחלט כי החבורה תצא לסיבוב הופעות אחרון וגרנדיוזי בארצות הברית ותשחרר תקליט אחד נוסף לקינוח (אולי זה היה חלק חשוב במסגרת קיום חוזה עליו חתמה הלהקה? או שמא עוד ניסיון לרווח נאה ביותר - עם תקליט הופעה זול יחסית להפקה?).

רוברט סטיגווד, המנהל השאפתן של הלהקה, חלם בגדול. הוא תיכנן להוציא תקליט כפול נוסף, בדומה לקודמו, שישלב קטעי אולפן מלוטשים לצד קטעי הופעה חיה רוויים באלתורים. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. השלישייה כבר הייתה מותשת לחלוטין, סחוטה רגשית ופיזית, בדיוק בשלב שבו היו אמורים החברים להיכנס לאולפן ולהקליט חומרים חדשים. התיכנון המקורי נגנז, ובמקומו יצא תקליט יחיד, קצר וקולע, שנשא את השם המלא GOODBYE CREAM.

סיבוב ההופעות האחרון היה רחוק מלהיות טיול שנתי של חברים. הוא נשא בתוכו מטענים כבדים של משקעים, אגו וכעסים אישיים שבעבעו בין חברי הלהקה, בעיקר בין המתופף הג'ינג'י הזועם לבסיסט הסקוטי. המצב היה כה חמור עד שכל אחד מהם הגיע להופעות ברכב נפרד, ישן במלון נפרד ועזב את האולם מיד בסיום ההדרן, רק כדי לא להיתקל בחבריו. ולמרות כל הדרמה הזו, באופן מפתיע למדי, שלושת קטעי האולפן שנכללו בתקליט מוכיחים כי למרות התיעוב ההדדי והבעיות האישיות, כאשר אריק, ג'ק וג'ינג'ר אחזו בכלים, הם ידעו לנגן ביחד בהרמוניה מופלאה גם תחת אש.

שלושת קטעי ההופעה החיה שבתקליט נלקחו מלילה מחשמל בלוס אנג'לס, מהופעה שנערכה ב-19 באוקטובר 1968 באולם פורום. קלפטון, שניגן באותו ערב בגיטרת גיבסון מדגם FIREBIRD, נשמע חד כתער. הצד השני של המטבע, קטעי האולפן, הוקלטו באולפני WALLY HEIDER בלוס אנג'לס באוקטובר, והושלמו באולפני IBC בלונדון בנובמבר 1968. הלחץ היה ניכר באוויר וחברי הלהקה רצו לסיים את התקליט הזה מהר ככל האפשר וללכת איש לדרכו. על ההפקה המוזיקלית הופקד שוב פליקס פאפאלארדי, האיש שעמד מאחורי הצליל של שני התקליטים הקודמים. הקונספט האמנותי של התקליט היה דמוקרטי ופשוט: כל חבר להקה מלחין ותורם שיר אחד בלבד.

היהלום שבכתר, הקטע האולפני הראשון בתקליט, הוא השיר BADGE. יצירה זו נכתבה בשיתוף פעולה בין ג'ורג' האריסון לבין חברו הטוב אריק קלפטון. האריסון, הגיטריסט השקט (יחסית) של הביטלס, היה באותה תקופה בשיא פריחתו היצירתית. השירים שכתב אז לא רק שהשתוו לאלו של חבריו ללהקה, מקרטני ולנון, אלא לעיתים אף האפילו עליהם. האריסון התפוצץ מכישרון כמו פרי בשל, ובשיר הזה הוא לקח מלודיה בסיסית שקלפטון כתב והפך אותה לשיר שלם ומוגמר.

האריסון לא רק כתב, אלא גם אחז בגיטרה בהקלטה. הוא זה שמנגן את האקורדים החסומים והקצביים שפותחים את השיר ומעניקים לו את אופיו המיוחד. קלפטון נכנס לתמונה רק באמצע, כשהוא מנגן את פירוק הצלילים המפורסם (הארפג'יו), כשהגיטרה שלו מחוברת למגבר לזלי של אורגן האמונד, מה שיצר את הצליל המסתובב והייחודי. סיפור שמו של השיר הוא אנקדוטה משעשעת בפני עצמה: השם נולד כתוצאה מטעות אופטית של קלפטון. כשהוא הביט בנייר עליו כתב האריסון את המבנה של השיר, הוא קרא את המילה BRIDGE (גשר, מעבר מוזיקלי) כ-BADGE. כששאל את האריסון לפשר המילה המוזרה, האריסון פרץ בצחוק ותיקן אותו, אך הטעות השתרשה והפכה לשם הרשמי. גם רינגו סטאר תרם את חלקו כשהגה, כנראה תחת השפעה מסוימת, את המשפט האלמותי על הברבורים שחיים בפארק I TOLD YOU ABOUT THE SWANS THAT LIVE IN THE PARK. המילים נכתבו במקור כזרם תודעה שלא אמור להביע משמעות עמוקה מדי, חלקן מתוך שיחה רוויית אלכוהול בין האריסון לסטאר.

בשל עניינים חוזיים מסובכים, האריסון לא יכל לקבל קרדיט רשמי על גבי עטיפת התקליט מאחר והיה חתום בחברת APPLE. הפתרון היצירתי היה להעניק לו קרדיט תחת השם הבדוי והמסתורי L'ANGELO MISTERIOSO. פאפאלארדי המפיק תרם גם הוא לביצוע, כשהוא מנגן בפסנתר ובמלוטרון.

השיר האולפני השני בתקליט, פרי עטו של ג'ק ברוס, נקרא DOING THAT SCRAPYARD THING. למרבה הצער, דווקא השיר הזה נחשב לנקודה חלשה יחסית לטעמי. ברוס, שהיה מלחין פורה בצורה יוצאת דופן בתקופת CREAM, יכול היה לשלוף מהמגירה שיר חזק יותר בקלות. אך אל דאגה, הבחור הוציא מיד לאחר מכן תקליט סולו ראשון שהפגין את מלוא עוצמתו וכישרונו. בשיר הזה, השירה והפסנתר של ברוס הם הדומיננטיים, כאשר פאפאלארדי מוסיף צלילי מלוטרון וקלפטון מעטר בגיטרה עם דיסטורשן שמשתלבת יפה עם הקלידים. הלחץ בזמן ההקלטות היה כה גדול, עד שברוס נאלץ להשמיע את הלחן לתמלילן הקבוע שלו, פיט בראון, דרך שפופרת הטלפון. ברוס הנחה את בראון שהשיר צריך להיות אוטוביוגרפי. בראון לא בזבז זמן, ושרבט מילים המתארות את חייו של מוזיקאי נודד בדרכים בין הופעות אפורות באנגליה.

את הפיצוי על החולשה היחסית של ברוס סיפק המתופף ג'ינג'ר בייקר עם שירו המפתיע WHAT A BRINGDOWN. שיר זה, שמזכיר בסגנונו גרסה מוקדמת לשיר DO WHAT YOU LIKE של להקת בליינד פיית' שתקום בהמשך, מציג גרוב מדליק ומאתגר במשקל לא שגרתי של חמישה רבעים. מעניין לציין כי הבסיסט בשיר הזה הוא דווקא המפיק פאפאלארדי, שמחקה את סגנונו של ברוס, בעוד ברוס עצמו מנגן באורגן האמונד. נו, אחרי הכל - פאפאלארדי היה בסיסט מצוין שהפליא לנגן בבס בלהקת MOUNTAIN. השירה המשותפת של קלפטון וברוס כאן היא פשוט נהדרת.

בצד של ההופעות החיות, בולט הביצוע לשיר I'M SO GLAD, שנכתב במקור על ידי סקיפ ג'יימס, אמן בלוז ותיק. גורלו של ג'יימס היה טראגי; הוא הלך לעולמו ב-3 באוקטובר 1969 לאחר מאבק במחלה קשה. מיד לאחר מותו, מנהלו פירסם הודעה מרגשת בעיתון המלודי מייקר, ובה הביע תודה מיוחדת לחברי CREAM. העובדה שהם כללו את שירו בתקליט המצליח הזרימה לכיסו של ג'יימס כספי תמלוגים נאים, שעזרו לו לממן את הטיפולים הרפואיים ולהעביר את השנה האחרונה והקשה בחייו בכבוד יחסי.

עטיפת התקליט הייתה הצהרה ויזואלית בפני עצמה. היא צולמה בלונדון על ידי הצלם רוג'ר פיליפס, כאשר חברי הלהקה התבקשו ללבוש חליפות סאטן כסופות ונוצצות, חבושים בכובעי צילינדר ואוחזים במקלות הליכה, כמין פרודיה על אנשי בידור. בגב העטיפה, רשימת השירים הוצגה על גבי איורים של מצבות בבית קברות, רמז עבה ובלתי ניתן לפספוס לקהל הרחב: זהו סוף הדרך, הלהקה נקברה.

הביקורות בזמן אמת לא עשו הנחות ללהקה, למרות מעמדה הרם. עיתון רקורד מירור פרסם ביקורת צינית למדי במרץ 1969: "מופע חי, שלא יישמע שוב, זה דבר אחד. מצד שני, כשהוא מוטבע על גבי תקליט להקשבה חוזרת - הריגוש כבר לא אותו דבר. שמים לב מיד שחסרים יסודות לבניין הזה. סך הכל מדובר במזכרת שווה אם כי אין כאן משהו מדהים שימלא אותנו באכזבה מרה על סיפור הלהקה שנגמר".

גם המגזין האמריקאי הנחשב רולינג סטון לא חסך את שבטו וכתב בביקורת נוקבת: "עם כל הבלגן של להקת CREAM. אין ספק שג'ק, אריק וג'ינג'ר היו ראויים לסיום טוב יותר. זה הוא לא אלבום שווה במיוחד. המבקרים כנראה יקרעו את זה, בעוד שאפילו המעריצים האדוקים יצטרכו להתאכזב מעט. זה כמו הטייקון המפורסם פעם שמת כעני אלמוני; זו פשוט דרך רעה לצאת".

בהמשך הביקורת ברולינג סטון נכתב ניתוח מוזיקלי אכזרי: "גרסת האולפן של I'M SO GLAD, שיצאה בתקליט הבכורה, עדיפה בהרבה על זו החיה. מנגינה שהייתה לשיר הזה אבדה כאשר ג'ק ואריק מתערבים במשחק צעקות. POLITICIAN לא היה שיר מבריק מדי מלכתחילה, וההקלטה החיה לא משתפרת מהגרסה המקורית. SITTIN' ON TOP OF THE WORLD הוא הטוב ביותר מבין הקטעים בהופעה חיה; הוא נשלט על ידי ג'ק עם קול משכנע ובס חריף. אריק נכנס עם הבזק גיטרה בסוף; הכל משתלב בחוזקה".

המבקר סיכם את דעתו על קטעי האולפן במילים הבאות: "באשר לקטעי האולפן, הם נגועים באותה תקלה שהפריעה לקטעי האולפן באלבום WHEELS OF FIRE. להקה זו הייתה הכי טובה בנגינה בלוז; עם זאת, אף אחד מהדברים שהיא כתבה לא היה בלוז. לפיכך, האם השירים עובדים או לא, זה תלוי במידה רבה בטעם של האדם. אם אתה חובב בלוז טהור, פשוט לא תאהב את אלו; עם זאת, אם אתה יכול להעריך כמה אפקטי אולפן, הם יהיו די ניתנים להאזנה". ולסיום, משפט פרידה מלנכולי: "יש כאן קצת נוסטלגיה; קנו את התקליט, האזינו לו ותלו את הפוסטר על הקיר שלכם. ותזילו דמעה שקטה - לא עבור אריק קלפטון, ג'ק ברוס או ג'ינג'ר בייקר, אלא עבור להקת CREAM. היו שלום".

ולסיום, אי אפשר בלי קצת רכילות עסיסית מהתקופה. בראיון חושפני שערך ג'ק ברוס לכתב NME, ניק לוגאן, הוא חשף את הסוד שג'ורג' האריסון הוא האיש שמנגן בשיר BADGE. אבל ברוס לא עצר שם; הוא הוסיף ורמז באותה כתבה על קשר הדוק, אולי הדוק מדי, שנרקם בין אריק קלפטון לבין אשתו של האריסון, הדוגמנית היפהפייה פאטי בויד. אבל בינינו? זו כבר אופרת סבון אחרת לגמרי...

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459