רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-6 באוגוסט (6.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "עד שהבנתי שמוזיקת ​​רוק היא החיבור שלי לשאר הגזע האנושי, הרגשתי שאני גוסס, משום מה, ולא ידעתי למה". (ברוס ספרינגסטין)

פסטיבל הכוכבים הישראלי שכבה. ב-6 באוגוסט בשנת 1985 נפתח באיצטדיון רמת גן "פסטיבל הכוכבים". במהרה הובן שהמצב עגום מאד שם.

הבטחות גדולות, אמנים בינלאומיים ואצטדיון אחד שהיה אמור להתפוצץ מקהל נלהב. כך נראה החלום. המציאות, שהתגלתה ב-6 באוגוסט 1985, הייתה סיוט מוחלט שהפך לאחד הפלופים המהדהדים בתולדות ההופעות בישראל.

מכירת הכרטיסים התנהלה בעצלתיים ולכן הופעות רבות בוטלו. הדבר בא דווקא כברכה לאמנים רבים שקיבלו את כספם ונשארו ליהנות ממנוחה ישראלית. דייויד נופפלר (למה קנופלר, למה?) ולהקתו, WASTED, למשל, נהנו לעשות כך במלון קרלטון בו שוכנו. במקום להופיע, הם העבירו את הזמן ברוגע בבר המשקאות. כמותם, גם אמנים רבים אחרים.

היו גם אמנים שביטלו את הגעתם ממש זמן קצר לפני פתיחת הפסטיבל - ביניהם ג'ו קוקר (שמודעה על ביטולו פורסמה רק בעיתון "על המשמר" ולא הגיעה לעיני רוכשי כרטיסים רבים שכעסו כשהגיעו למתחם), ג'ואן ג'ט, אל סטיוארט, להקת סוויט ואריק ברדן. קורין אלאל שרה על הבמה שיר שנכתב לפסטיבל, "שיר בכיף", אבל מסתבר שהכיף היה יחסי שם.

אמנים שכן הגיעו ועלו לבמה היו להקת מריליון, אלווין לי, פיטר גרין (שנראה מנותק מהסביבה וישב בעיקר לבדו בלובי המלון), אל דמיולה, בילי קובהם וסאלי אולדפילד. רק כ-6,000 איש הגיעו למתחם הפסטיבל הגדול.

המפיקים, גבי נויבאואר (שלפני כן ניהל בהצלחה חנות תקליטים חיפאית בשם "גבי תקליטים") ויעקב סאלם, ראו כבר ביום הראשון את גודל האסון ומיהרו לברוח משם. במהרה התברר שסאלם התבצר במלון קרלטון עם שומרי ראש שלא אפשרו כניסה של דורשי כספים לחדרו. נויבאואר נעלם לגמרי ופיטר ג'ייקובס, איש הצוות האנגלי שהפיק את הפסטיבל, מיהר להטיח בשניים שהם "מפיקים חובבנים מהעולם השלישי". נגד סאלם הוצא מיד צו עיכוב יציאה מהארץ.

גם משרד הפרסום, "בן שאול", מיהר להצטרף לתובעים ותבע את סאלם ונויבאואר בסך 200 מיליון שקלים (ישנים) בגין חובות עבור הפרסום שלהם.

בעיתון "חדשות" נכתב ימים לפני הפסטיבל: "כמה דולרים יעשה גבי נויבאואר, מפיק פסטיבל הכוכבים? האם ג'ו קוקר, להקת מריליון, סאלי אולדפילד ואל סטיוארט, יחזירו את ההשקעה הענקית?".

סבירם ליאור היה שם וסיפר: "מחוויה אישית אני זוכר שנכנסתי ונדהמתי, המגרש היה כמעט ריק, אפילו לא זוכר שראיתי את ג'ו קוקר אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שלו, בהופעה של מריליון הסאונד היה נוראי ובכלל, בשבילי אחרי ג'נסיס הם נשמעו כמו חיקוי דהוי. המון 'אחים של' שלא הכרתי ולא היו מעניינים (סאלי אחות של מייק אולדפילד, דיוויד אח של מארק נופפלר). בילי קובהם היה מתופף-על, אבל חומר אישי שלו? הממ... לא ממש מעניין, אל די מיולה היה סבבה אבל יחסית למה שהכרתי, הוא הופיע בלי להקה, עשה כמה קטעים בגיטרה אקוסטית והלך משם. הרגשתי שהיה פיספוס ונזק כי אחרי הפקה כזאת זה פגע בהפקות בארץ של אומנים מחו"ל ובטח חיסל כל אפשרות לעשות פסטיבל גדול כמו בחו"ל".

פיט בסט?! הוא כבר לא בביטלס! ב-6 באוגוסט בשנת 1960 קרה דבר בלהקת הביטלס, לאיש שרבים חושבים כי הפסיד את הכל, אך הוא עצמו טוען אחרת.

לאחר הופעות רבות ללא מתופף בלהקתם, ניגשו ג'ון לנון, סטיוארט סאטקליף, פול מקרטני וג'ורג' האריסון לבנה של מונה בסט, פיט, וביקשו ממנו להצטרף אליהם כמתופף. מונה בסט ניהלה אז מועדון הופעות ובילויים, 'הקסבה', ששכן במרתף ביתה. שישה ימים לאחר מכן ניגש בסט לאודישן במועדון BLUE ANGEL הליברפולי, שהיה תחת ניהולו של אלן ויליאמס, מנהלה של הלהקה הצעירה הזו. המתופף עבר בהצלחה ומרגע זה הוא הפך לחבר להקה.

עשרה ימים לאחר האודישן המוצלח הוציא ויליאמס את הלהקה להופעות בהמבורג, גרמניה, כשלמחרת נערכה הופעה ראשונה במועדון 'אינדרה'. לפי החוזה שנחתם מול האמרגן המקומי, כל אחד מהם קיבל 2.50 ליש"ט, בתמורה לארבע שעות וחצי של הופעה ביום. בתחילה צפו בחמשת הצעירים רק כמה בודדים וביניהם גם פרוצות מקומיות. ג'ון נהג לקלל בקול רם על הבמה וגם לאכול מול הקהל, שהגיב באדישות. ב-3 באוקטובר נערכה הופעה אחרונה במועדון זה והלהקה עברה להופיע במועדון 'קייזרקלר'. הגיחה להמבורג והמפגש עם בחורות מתירניות להפליא גילחה שכבה עבה של תמימות נאיבית מנפשם הצעירה של החברים.

נעבור קדימה בזמן אל ה-2 ביוני 1962. הביטלס חזרו לליברפול, ממסע הופעות נוסף בהמבורג ושלושה ימים לאחר מכן הגיעו ללונדון כדי להקליט. למחרת נערכה הקלטה ראשונה שלהם באולפני EMI באבי רואד, לונדון. ג'ורג' מרטין, מפיק חברת התקליטים EMI, הגיע לאחר בדיקת הכלים, חש כי יש פוטנציאל בלהקה שמולו, אך תיפופו של בסט לא היה לטעמו וציין שבהקלטה הבאה יביא מתופף מקצועי. ג'ורג' מרטין, בעת ההקלטה : אם יש משהו שלא מוצא חן בעיניכם, תגידו לי". ג'ורג' האריסון בתגובה : "אני לא אוהב את העניבה שלך". תגובה זו היא ששברה את הקרח בין המפיק המקצועי לביטלס.

ב-15 באוגוסט 1962 נערכה ההופעה האחרונה של פיט בסט עם הביטלס, במועדון 'קאברן'. פיט בסט : "בסוף היום קראתי לג'ון, שהחל ללכת, שאאסוף אותו מחר במכונית להופעה. 'לא', הוא אמר לי. 'יש לי סידור אחר למחר'. בינתיים ניגש בריאן אפשטיין לבסט וקבע עימו פגישה למחר, בשעות הבוקר, במשרדו. למחרת בבוקר התעורר בסט, לבש טי שירט ומכנסי ג'ינס וביקש מחברו הטוב, ניל אספינל, לבוא עימו לפגישה שנקבעה עימו במשרדו של בריאן אפשטיין. בסט נכנס למשרד וציפה לשיחה רגילה על הופעות הלהקה. עשר דקות לאחר מכן כבר לא היה חבר בלהקת הביטלס. אפשטיין ירה על המתופף את הבשורה ללא רחמים ואמר לו ששאר הלהקה לא רוצה בו יותר.

בסט ההמום חש שהאדמה נשמטה מתחת לרגליו. הלהקה, שהשקיע בה את כל מה שיכל, בעטה אותו החוצה כשקית זבל, כשחבריה לא העזו לספר לו בעצמם. באמצע השיחה הקצרה לפיטורים צילצל הטלפון במשרד. על הקו היה פול, שרצה לדעת אם המנהל שלו כבר בישר את הבשורה. אפשטיין ענה לו שהוא לא יכול לדבר איתו עדיין כי בסט נמצא במשרד. לאחר מכן הודיע אפשטיין שלביטלס כבר יש מתופף חדש בשם רינגו סטאר ובסט הבין שכבר אין לו מה להתחנן על מקומו בלהקה. אפשטיין רצה למלא את עמדת המתופף עם בחור בשם ג'וני האצ'ינסון, שהיה אז חבר בלהקת THE BIG THREE, שנוהלה גם תחת ידיו של אפשטיין.

האצ'ינסון סירב להצטרף כי היה בטוח שלהקתו טובה יותר מהביטלס. כמו כן, האצ'ינסון וג'ון לנון לא הסתדרו ביניהם מעולם. מתופף נוסף שסירב להצעתו של אפשטיין היה ריצ'י גאלווין. סיבותיו היו כי לא רצה להיפרד מחברתו, אן יופטון, וגם לא מצא חן בעיניו הסרקאזם של לנון. האפשרות הבאה, שעלתה על הפרק, הייתה עם רינגו סטאר, שתופף אז בלהקת 'רורי סטורם וההוריקנים' ומדי פעם החליף בהופעות את בסט, כשהיה חולה.

רינגו קיבל פנייה להצטרף לביטלס יומיים לפני הפיטורים של בסט. ג'ורג' האריסון היה במיוחד נלהב כלפי רינגו ושיכנע את השאר לצרפו. אמו של בסט, מונה, רתחה מזעם על פיטורי בנה. היא זו שעזרה ללהקה להתקדם על ידי הקמת מועדון הופעות בשם 'הקסבה'. מונה הייתה בטוחה שבמעשה הזה היא עוזרת רבות לבנה להתקדם. מונה הייתה אחראית לקביעת הופעות הלהקה לפני בואו של אפשטיין. במקביל, פיתחה מונה רומן עם אספינל, שהניב הריון. הבן, שנקרא רואג, נולד ב-21 ביולי 1962, כשבסט עוד היה בלהקה.

כשבסט התבשר על פיטוריו, נאלץ אספינל לבחור בין נאמנותו כחבר של בסט או להמשיך כעוזר של הביטלס. הוא החליט בסוף להמשיך עם הביטלס. "אנחנו היינו מנייאקים אמיתיים בדרך בה פיטרנו את פיט בסט", הודה ג'ון בשנת 1970. "זוהי עובדה. הביטלס הם המנייאקים הגדולים ביותר על פני כדור הארץ". יומיים אחרי פיטוריו של בסט הופיע רינגו לראשונה כחבר רשמי בלהקת הביטלס, באולם 'הולמה' שבפורט סאנלייט, מול כ-450 צופים, כשהוא נטול הזקן הקבוע שגידל ותספורתו שונתה בהתאם, לפי דרישתו של ג'ון. פול הודה, שש שנים לאחר מכן : 'יש דבר אחד שאני מתחרט עליו והוא האופן בו נהגתי ברינגו כשהצטרף אלינו. חשתי כי אני בלהקה יותר זמן ממנו ולכן נהגתי בו בעליונות. זה גרם לו להתרחק ממני. חשבתי אז שאני כל יכול ושאינני שוגה לעולם – ופה שגיתי ובגדול'.

לפיט בסט לקח זמן רב להתאושש מהמהלומה הגדולה שנחתה עליו. גם הצלחתה המטאורית של הלהקה, עם רינגו בשורותיה, לא היטיבה עמו. מרגע זה והלאה לא יצר עמו אף אחד מהביטלס קשר. בסט, שניסה להקים להקה משלו לאחר שבריאן אפשטיין, מנהל הביטלס, הבטיח לו כי יטפל גם בו - נאלץ לראות כיצד הביטלס רק מצליחים עוד ועוד ולהקתו מידרדרת אל התהום. באמצע שנות השישים הוא היה במצב כה רע שניסה להתאבד בחדר סגור שבו נפתח ברז הגז. אמו ואחיו גילו אותו והצילו את חייו, תוך שהם מסבירים לו כי במעשה זה הוא עושה את מה שהעולם מצפה ממנו לעשות, אבל יש לו אישה וילדה שזקוקות לו מאד. הדבר רומם את רוחו ומכאן החל להסתכל אך ורק כלפי מעלה.

את אשתו קאת'י הכיר באחת ההופעות שעשה עם הביטלס במועדון 'קאברן'. הוא היה בטוח שהיא תיפרד ממנו ביום בו קיבל את הפיטורים המרים מהלהקה, אך היא הודיעה לו כי חשקה בבנאדם אמיתי ולא בחיפושית. מאז נשארו נשואים. לאחר ניסיון התאבדותו ניסה להתקבל למשרות מכובדות אך מנהלי העבודות חששו כי יבוא מנהל ויחטוף אותו בחזרה לעסקי המוסיקה. לכן נותר ללא עבודה יוקרתית. יום אחד הגיעה אחת מבנותיו מבית הספר ושאלה אותו האם דברי חברתה לספסל הלימודים נכונים, פיט ענה לה בביישנות שכן. הוא לא טרח לנפנף בעברו.

בשנת 1969 נקשר מחדש שמו עם הביטלס כשתבע את הארבעה על הוצאת דיבה, כשנתקל בראיון עימם, משנת 1965, במגזין פלייבוי, בו הם טענו כי רינגו נהג להחליפו בהופעות כי היה מכור לכדורים. בסט נפגע והלך לתבוע בסכום גבוה, שהורד בהרבה כשהמקרה הסתיים בפשרה מחוץ לכתלי בית הדין. פיט עבד בעבודות קשות, כמו סחיבת כיכרות לחם רבים מהמאפיה בה עבד למשאיות החלוקה. אך הוא לא התמרמר וראה כי חייו ניצלו.

בשנת 1988, כששנים רבות עברו מאז היה בביטלס, הוא שוכנע על ידי חברים לחזור ולהופיע. בתחילה חשש אך הסכים. אמו, מונה, הייתה בקהל וחזתה באושר בבנה שחזר לנגן. זמן קצר לאחר מכן היא מתה מהתקף לב. פיט בסט לא נטר טינה נגד המוסיקה של הביטלס ואף נהג לקנות את תקליטי הלהקה, כי חשב שהם טובים מאד מבחינה מוסיקלית. כמו כן, היה עסוק בהכנות לפתיחת בית משפחת בסט, שם שכן מועדון 'הקסבה'.

מעריצים רבים נהרו למקום והפכו אותו לסיפור הצלחה. פיט בסט: "אנשים רבים מצפים ממני להיות מריר וציני כלפי הביטלס אבל אני חש בר מזל. אלוהים יודע כמה לחצים היו לביטלס ואם יכולתי לעבור אותם. תראו כיצד ג'ון לנון שילם בחייו על היותו ביטל".

גם זה קרה ב- 6 באוגוסט: אירועים מכוננים, דרמות מסעירות, הופעות בכורה היסטוריות, פרידות קורעות לב ורגעים קסומים באולפני הקלטות שהגדירו מחדש את גבולות היצירה.

1964-1966: בכורות, שערוריות וצהריים שמשיים

המסע שלנו מתחיל בשנות השישים העליזות. בשנת 1964, צעיר בריטי עם קול צרוד ובלורית מרשימה בשם רוד סטיוארט, עשה את הופעת הבכורה הטלוויזיונית שלו. זה קרה בתוכנית המוזיקה THE BEAT ROOM, שם הופיע כחבר גאה בהרכב הבלוז THE HOOCHIE COOCHIE MEN. ספק אם מישהו בקהל שיער אז שהבחור האנרגטי הזה יהפוך לאחד הכוכבים הגדולים בעולם.

קפיצה קטנה לשנת 1965, ולהקת המוד הבריטית THE SMALL FACES, עם הסולן הכריזמטי סטיב מריוט, פרצה לתודעה עם תקליטון הבכורה שלה, WHATCHA GONNA DO ABOUT IT. השיר, שהתבסס על ריף גיטרה של אמן הבלוז סולומון ברק, הפך מיד להמנון של צעירי לונדון וסימן את בואה של להקה שתשאיר חותם עמוק על הרוק הבריטי.

אבל שנות השישים לא היו רק כיף והופעות. בשנת 1966, השלווה הופרה בגדול. בריאן אפשטיין, האמרגן המעונב של הביטלס, נאלץ לקטוע בבהילות את חופשתו ולטוס לניו יורק. הסיבה: התבטאות אחת של ג'ון לנון שהציתה אש בארצות הברית. לנון טען בראיון כי "הביטלס פופולריים יותר מישו עכשיו", והדברים, שהוצאו לחלוטין מהקשרם, חוללו סערה אדירה בדרום השמרני של אמריקה. תחנות רדיו החרימו את שירי הלהקה ומעריצים זועמים ארגנו מדורות ענק לשריפת תקליטיהם. אפשטיין, בראיון טלוויזיוני מיוחד, ניסה להרגיע את הרוחות והסביר שוב ושוב שלנון לא התכוון לפגוע באיש. באותו יום ממש, בצד השפוי יותר של האוקיינוס, יצא בארצות הברית התקליטון SUNNY AFTERNOON של להקת הקינקס. השיר, עם הלחן העליז והמילים האירוניות על אריסטוקרט שירד מנכסיו, הפך לאחד הלהיטים הגדולים של הקיץ והוכיח שוב את גאונות הכתיבה של ריי דייוויס.

1969: קסם באולפן וגיחה לאיטליה

שנת 1969 הייתה שנה של שיאים עבור הרוק, והשישה באוגוסט היה יום עמוס במיוחד באולפני EMI המפורסמים שבלונדון. באולפן מספר 2, ג'ורג' האריסון עבד על אחד השירים היפים ביותר שלו, HERE COMES THE SUN. הוא הקליט תפקידי גיטרה חשמלית מורכבים, כולל סולו מלודי שבאופן מפתיע הורד מהמיקס הסופי ונחשב לאבוד במשך עשרות שנים. שנים רבות לאחר מכן, במהלך עבודה על פרויקט דוקומנטרי, נחשפו ג'ורג' מרטין ובנו של האריסון, דהאני, להקלטה המקורית והופתעו לגלות את הסולו הנשכח, רגע מרגש של גילוי מוזיקלי.

באותו זמן ממש, בחדר מספר 43 הסמוך, פול מקרטני התנסה בכלי נגינה חדשני ומהפכני לתקופתו: סינטיסייזר המוג הענק. הכלי המפלצתי, שהיה שייך להאריסון והובא במיוחד לאולפן, שימש את מקרטני להקלטת הצליל הייחודי בשיר MAXWELL'S SILVER HAMMER. באופן יוצא דופן, מקרטני לא ניגן על קלידי הסינטיסייזר, אלא השתמש ברצועת מגע – סרט ארוך שעליו מחליקים את האצבע כדי ליצור צלילים עולים ויורדים, בדומה לאופן שבו כנר מנגן על מיתר. הצליל העתידני הועבר באמצעות כבלים ארוכים משם ישירות אל קונסולת ההקלטה שבאולפן הגדול.

במקביל לקדחת היצירה של הביטלס, הרחק משם, בעיירת הנופש ריצ'יונה שבאיטליה, להקה בריטית צעירה בשם MOTT THE HOOPLE החלה את דרכה הבימתית עם הופעת בכורה במועדון בשם BAT CAVERNA. הלהקה, שלימים תזכה להמנון הנצחי ALL THE YOUNG DUDES מדייוויד בואי, עשתה את צעדיה הראשונים מול קהל איטלקי נלהב.

שנות השבעים: ורוד ביפן

שנות השבעים נפתחו בסערה. ב-6 באוגוסט 1971, להקת פינק פלויד נחתה לראשונה על אדמת יפן וערכה את הופעתה הראשונה בפסטיבל HAKONE APHRODITE. חברי הלהקה, שעזבו את אנגליה ימים ספורים קודם לכן, התקבלו בארץ השמש העולה כגיבורים, עם קמפיין פרסומי אדיר. המתופף ניק מייסון סיפר מאוחר יותר: "מכל סיבובי ההופעות שלנו מעבר לים, הסיבוב ביפן היה המוצלח ביותר עד אז. חברת התקליטים ארגנה לנו מסיבת עיתונאים, דבר שבדרך כלל אנחנו שונאים, והעניקה לנו את תקליטי הזהב הראשונים שלנו. האמת היא שלא באמת מכרנו מספיק כדי לזכות בהם, אבל הערכנו מאוד את המחווה". באותו ערב, הופיעו לצד פינק פלויד אמנים והרכבים מגוונים ובלתי קשורים בעליל, כמו להקת הבאבל-גאם THE 1910 FRUIT GUM COMPANY, זמרת הפולק באפי סיינט מארי ולהקת הרוק היפנית STRAWBERRY PATH.

שנתיים לאחר מכן, ב-6 באוגוסט 1973, המוזיקה כמעט ואיבדה את אחד מיוצריה הגדולים. סטיבי וונדר היה בדרכו להופעת צדקה בצפון קרוליינה. הוא ישן במושב הנוסע של מכונית שכורה מחברת HERTZ, כשבן דודו, ג'ון האריס, נוהג. במהלך ניסיון עקיפה, המכונית התנגשה בחלקה האחורי של משאית עמוסה בולי עץ. אחד מבולי העץ הכבדים השתחרר, החליק קדימה, ניפץ את השמשה הקדמית ופגע בעוצמה רבה ישירות בראשו של וונדר. הוא הובהל לבית חולים כשהוא מדמם קשות, שם אובחן עם שבר בגולגולת וזעזוע מוח חמור. במשך ימים ארוכים הוא שכב בתרדמת. התאונה לקחה ממנו את חוש הריח, אך למרבה המזל לא פגעה בכישרונו המוזיקלי יוצא הדופן.

ומה אצלנו? בשנת 1975, להקת כוורת האהובה הייתה בשיא תהילתה עם המופע "פוגי II" (שזה השם המקביל ל"צפוף באוזן"). בשישי לאוגוסט היא הופיעה באולם "נחמני" בתל אביב, ולמחרת כבר כבשה את קולנוע "רחל" באשקלון ואת קולנוע "הדר" בגבעתיים. ואם תהיתם איפה הם היו בדיוק שנה קודם לכן, ב-6 באוגוסט 1974, התשובה היא בקולנוע "פסמן" בכפר ורבורג. הלהקה לא נחה לרגע, ובימים שלאחר מכן הופיעה באשדוד, בראשון לציון ובנהריה, במסע הופעות בלתי נלאה ברחבי המדינה.

סוף הדרך וימי הולדת

התאריך הזה מסמל גם סיומים והתחלות. בשנת 1996, לאחר 2,263 הופעות, להקת הפאנק החלוצית הראמונס עלתה לבמה בפעם האחרונה בהחלט. הלהקה, שתמיד הייתה משפיעה יותר מאשר מצליחה כלכלית, הגיעה להופעה האחרונה בהוליווד, כהרגלה, במכונית מסחרית צנועה. על הבמה הצטרפו אליהם אורחים לחלוק כבוד אחרון, ביניהם למי קילמיסטר מלהקת מוטורהד, כריס קורנל מסאונדגארדן ואדי ודר מפרל ג'אם. די די ראמון, הבסיסט המקורי, הוזמן במיוחד לנגן את השיר LOVE KILLS. את ההופעה חתם ביצוע מרגש לשיר ANYWAY YOU WANT IT, יחד עם ודר. המתחים הפנימיים והבעיות הבריאותיות כבר נתנו את אותותיהם. "אחרי ההופעה, אף אחד לא אמר שלום לאף אחד", סיפר מאוחר יותר המתופף מארקי ראמון. המופע הונצח בתקליט החי WE'RE OUTTA HERE.

ולסיום, אי אפשר בלי ימי הולדת. ב-6 באוגוסט 1928 נולד האמן אנדי וורהול, אבי תנועת הפופ-ארט. וורהול לא רק שינה את עולם האמנות, אלא היה גם דמות מפתח בסצנת המוזיקה של ניו יורק. הוא הפיק וניהל את להקת מחתרת הקטיפה ועיצב את עטיפת תקליט הבכורה שלה עם ציור הבננה המפורסם (שבעותקים הראשונים ניתן היה ממש לקלף את המדבקה). הוא גם אחראי לעטיפה הפרובוקטיבית עם הרוכסן האמיתי של התקליט STICKY FINGERS של הרולינג סטונס.

באותו תאריך נולדו גם שני מוזיקאים מוכשרים שהלכו לעולמם מוקדם מדי: הגיטריסט הווירטואוז אלן הולדסוורת' (1948), שניגן עם להקות כמו TEMPEST, סופט מאשין ו-UK; והזמר והיוצר הרגיש אליוט סמית' (1969), ששיריו המלנכוליים נגעו בליבם של רבים. בשנת 2003 הוא סיים את חייו אחרי ריב עם זוגתו.

קבלת פנים ג'אזית לאמרסון, לייק ופאלמר! ניו אורלינס, לואיזיאנה – 6 באוגוסט, 1972. זה היה היום שבו ענקי הרוק המתקדם הבריטיים, אמרסון, לייק ופאלמר, נחתו בעיר.

קית' אמרסון, גרג לייק וקרל פאלמר, שלושה מוזיקאים חיוורים ורציניים למראה, התגלמות האריסטוקרטיה של הרוק, ירדו ממטוסם היישר לתוך קלחת תרבותית מבעבעת שלא דומה לשום דבר שהכירו.

כדי להבין את גודל המעמד, צריך להבין מי היו אמרסון, לייק ופאלמר באותו קיץ של 1972. הם לא היו סתם עוד להקת רוק. הם היו תופעה. השלישייה הוקמה בשנת 1970 ונחשבה ל"סופרגרופ" הראשונה של הרוק המתקדם. כל אחד מחבריה הגיע מלהקת ענק בפני עצמה: קית' אמרסון, קלידן וירטואוז ופעלתן, הגיע מלהקת THE NICE; גרג לייק, בעל קול זמיר ונגן הבס, הגיע מקינג קרימזון; וקרל פאלמר, מתופף בעל טכניקה מסחררת, הגיע מ-ATOMIC ROOSTER. עד 1972, הם כבר היו אחת הלהקות המצליחות והפופולריות ביותר בעולם, עם תשעה תקליטי זהב בארצות הברית ומכירות של קרוב ל-48 מיליון תקליטים ברחבי העולם.

הצליל שלהם היה ייחודי, ולעיתים קרובות שנוי במחלוקת. הוא שילב עיבודים מורכבים ליצירות קלאסיות של מלחינים כמו בארטוק, מוסורגסקי ואהרון קופלנד, עם אלמנטים של ג'אז ורוק סימפוני. כל זה נשלט על ידי הנוכחות הבימתית והמוזיקלית הדומיננטית של אמרסון, שהפך את אורגן ההאמונד ובעיקר את סינטיסייזר המוג לכלי מוביל ברוק. הם נתפסו כאינטלקטואלים של עולם הרוק.

הלהקה הגיעה לניו אורלינס ככובשת עולם ומקדמת תקליט שהציג את שיא היכולת האמנותית שלה באולפן. אולם, אותה הצלחה יצרה בעיה מהותית: הם יצאו לסיבוב הופעות עם תקליט שהם לא יכלו לנגן במלואו על הבמה. קטעים מרכזיים כמו THE ENDLESS ENIGMA, שיר הנושא TRILOGY ו-ABADON'S BOLERO היו כל כך מורכבים שהם התגלו כקשים עד בלתי אפשריים לשחזור חי, ונזנחו במהירות מרשימת השירים של סיבוב ההופעות. שיר הנושא, למשל, נוגן רק פעמיים לפני שהלהקה ויתרה עליו. המצב היה כל כך מתסכל, עד שהלהקה החליטה שתקליטה הבא (BRAIN SALAD SURGERY) יהיה כזה שניתן לשחזר במלואו בהופעה חיה. לכן, הלהקה שנחתה בעיר המוזיקה החיה המפורסמת בעולם, הייתה באותו רגע ממש בעיצומו של מאבק עם מגבלות האמנות שלה, שהייתה כבולה לאולפן ההקלטות.

בעוד שהעולם הכיר את ניו אורלינס כמקום הולדתו של הג'אז, הסצנה המקומית בשנות ה-70 הייתה הרבה יותר דינמית. הייתה זו תקופה של יצירתיות והתנסות בעקבות סיום ההפרדה הגזעית. הג'אז המסורתי עדיין פרח במקומות כמו PRESERVATION HALL, שם להקות כמו OLYMPIA BRASS BAND שימרו את המסורת. אך במקביל, העיר עמדה בחזית סצנת הפ'אנק העולמית, עם להקות פורצות דרך כמו THE METERS והאחים נוויל, שהגדירו מחדש את הצליל של העיר.

פסטיבל הג'אז של ניו אורלינס, שהוקם רק שנתיים קודם לכן ב-1970, היה זרז מרכזי בתהליך הזה. לאחר התחלה צנועה, עד 1972 הפסטיבל כבר עבר למתחם גדול בהרבה והציג לראווה את כל המורשת המוזיקלית של לואיזיאנה: גוספל, קייג'ון, בלוז, רוק ופ'אנק. הפסטיבל הפך את ניו אורלינס באופן רשמי לבירת מוזיקה רב-ז'אנרית.

את קבלת הפנים בשדה התעופה יזם טים ג'ונסון, מקדם הופעות מקומי שהיה קשור לחברת BEAVER PRODUCTIONS, החברה שהפעילה את THE WAREHOUSE תחת ניהולו של המייסד דון פוקס. הלהקה שנבחרה לקבל את פני ELP לא הייתה סתם להקה מקומית. ה-OLYMPIA BRASS BAND, שהוקמה מחדש בשנת 1958 על ידי הסקסופוניסט הרולד "דיוק" דז'אן, הייתה מוסד מוזיקלי ניו אורלינסי, אצולה מקומית של ממש. שורשיה של הלהקה הגיעו עד למאה ה-19, והיא הייתה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העיר.

עד 1972, אנשי הג'אז האלו כבר היו מפורסמים בעולם כולו. הם הופיעו ברחבי אירופה ואפריקה, קיימו הופעה שבועית קבועה ב-PRESERVATION HALL, ובאותה שנה ממש, 1972, הם הקליטו שידור רדיו מיוחד עבור ה-BBC לכבוד יום נישואיה ה-25 של המלכה אליזבת בלונדון. מאוחר יותר הם אף יופיעו בפני האפיפיור יוחנן פאולוס השני. הצליל שלהם, על אף שהיה נטוע עמוק במארשים ושירי לוויה מסורתיים, עבר מודרניזציה ושילב מקצבים עכשוויים, מה שסלל את הדרך לדור הבא של להקות כלי הנשיפה.

כאשר אמרסון, לייק ופאלמר ירדו מהמטוס, הם נתקלו במחזה מרהיב. הצלילים השמחים והבלתי ניתנים לטעות של ה-OLYMPIA BRASS BAND מילאו את האוויר הפתוח. הלהקה פצחה בביצוע ג'אזי סוחף ליצירה שתוארה כ-WELCOME TO BOURBON STREET, שם הולם להפליא לאירוע. הסצנה הייתה כמעט קומית: שלושת כוכבי הרוק הבריטים, לבושים בביגוד אופנתי, עמדו נרגשים והמומים מול להקת רחוב צבעונית שמנגנת להם ג'אז שמח. זו הייתה מחווה אדירה של הכנסת אורחים. זו הייתה הצהרה של ביטחון תרבותי: "ברוכים הבאים לעולמנו, אנחנו יודעים מי אנחנו".

לאחר קבלת הפנים המפתיעה, היעד הבא היה מקום ההופעה: THE WAREHOUSE. זה לא היה סתם אולם, אלא הלב הפועם של סצנת הרוק של ניו אורלינס בשנות ה-70. המקום, ששכן ברחוב צ'ופיטולאס 1820, היה מחסן כותנה משנות ה-50 של המאה ה-19 שהוסב לאולם הופעות והפך למקום המרכזי למוזיקת רוק בעיר. עם תכולה של כ-3,500 איש, הוא כונה "הפילמור של הדרום", והיה בבעלות חברת BEAVER PRODUCTIONS של דון פוקס.

ההיסטוריה של המקום, על אף שהייתה קצרה הייתה דחוסה ברגעים איקוניים. בסוף השבוע של הפתיחה, חברי להקת גרייטפול דד נעצרו על החזקת סמים, אירוע שהונצח בשירם המפורסם TRUCKIN. ג'ים מוריסון הופיע שם עם הדלתות בפעם האחרונה בחייו ב-12 בדצמבר 1970 (זו הייתה הופעה גרועה). להקת ZZ TOP הקליטה שם חלק מתקליט ההופעה שלהם FANDANGO. רשימת האמנים שהופיעו שם היא רשימת "מי ומי" של הרוק של שנות ה-70.

זה היה הרבה יותר מאולם הופעות זה היה מקום שבו המעריצים יכלו לעמוד סנטימטרים מהגיבורים שלהם, מחזה נדיר היום. האוויר היה סמיך מעשן, והאווירה הייתה של אחווה היפית.

ב-6 באוגוסט בשנת 1965 הופיעה להקת הבירדס שתי הופעות בלונדון.

ההופעה הראשונה נערכה בצילומי תוכנית הטלוויזיה המוסיקלית, READY STEADY GO. בהמשך פורסמו מכתבים שנשלחו למערכת עיתון NME ובהם דיווח של מי שהיה שם: "הבירדס היו פתטיים. הצליל שלהם היה רזה ולא מובן מדוע התוכנית הזו נבנתה סביבם. אחרי זה, קשה להאמין שיישאר מעריץ אחד ללהקה הזו". אחר כתב, "הבירדס פשוט היו עוד להקה בתוכנית. הם גם באיחור מבחינת אופנת גידול השיער. זה עכשיו מחוץ לאופנה". במלודי מייקר נכתב על ידי קורא אחר: "לתוכנית הגיעה להקה קטנה ונחמדה ששרה שירים של דילן וניגנה בגיטרות כמו להקת הקינקס. היא יצרה היסטריה באותה עוצמה בה אנשים נמשכים לרפרפת קרה".

לאחר הצילומים הגיע זמר הלהקה, ג'ים מגווין, לדירתה של הזמרת מריאן פיית'פול. גם פול מקרטני וחברתו, ג'יין אשר, היו שם. אך מגווין היה לחוץ בזמנים כי חיכתה לו גם הופעה בהמשך אותו לילה. מקרטני הציע להסיע אותו למקום ההופעה, במועדון ALL NIGHTER. שם ההופעה הייתה מבולגנת מאד. במלודי מייקר נכתב ש"הלהקה הותירה אחריה מעריצים כועסים, עייפים, משועממים ומאוכזבים שחיכו שעות עד שחברי הלהקה יבואו כבר לנגן. הצפיפות הייתה איומה ובקושי היה אוויר לנשימה. בסוף התחילו הבירדס את הופעתם, שנמשכה רק חצי שעה עם שישה שירים. מחיאות הכפיים החזקות ביותר היו כשמנחה הבית הודיע שהגיע הזמן להשמיע תקליטים".

דייויד קרוסבי כתב באוטוביוגרפיה שלו: "כשהופענו בעוד מקום בסוהו של לונדון, הדברים החליקו למדרון. בעל המועדון יצא החוצה לברך אותנו על הגעתנו לשם ומיד שמנו לב שהוא מכוסה בדם. זה לא היה הדם שלו. המועדון היה ידוע בקרבות שלו. כשהופענו שם, לאיש לא היה איכפת שם מאיתנו. זה היה בעיקר קהל של שחורים והם ממש לא אהבו אותנו. פול מקרטני היה שם ואחרי ההופעה לקח אותי ואת מגווין לבית בו שהינו. הוא ממש הפחיד אותנו כי הוא נהג שיכור, אבל הוא היה נחמד כלפינו".

ב-6 באוגוסט בשנת 1987 פרסמה חברת הנעליים, נייק, מודעה שלמה בעיתון לוס אנג'לס טיימס ובה ביקשה להגיב על הסערה סביב השימוש שלה בשיר של הביטלס בפרסומת.

הפרסומת שודרה לראשונה במהלך תוכנית הקומדיה הפופולרית של ביל קוסבי, שהייתה אז בעלת הדירוג הגבוה ביותר באמריקה. מעריצי הביטלס היו מופתעים וזועמים ממה שלפתע ראו, אבל הקמפיין הצליח מאוד, בין היתר הודות לפרסום שנוצר מהמחלוקת בעניין. הקמפיין כונה "מהפכה בתנועה" (בהתייחסו לשיר REVOLUTION של הביטלס שם) והוא נועד למכור את נעלי הספורט של נייקי אייר.

זו לא הפעם הראשונה בה נעשה שימוש בשיר של הביטלס לפרסומת. לפני כן, השיר HELP הופיע בפרסומת של מכוניות פורד, משנת 1985, אבל זו הייתה הקלטה חדשה של חקייני הביטלס. הפרסומת של נייקי השתמשה בהקלטה המקורית, הישג שדרש אישור הן מחברת התקליטים האמריקאית והן מהמוציאים לאור. חברת התקליטים היא קפיטול, שקיבלה 250,000 דולר בעסקה. המוציא לאור היה מייקל ג'קסון שקנה ​​את הזכויות על כ-200 שירים של הביטלס ב-47.5 מיליון דולר ב-1985, תוך שהוא מסתכסך עם פול מקרטני.

חברי הביטלס החיים, יחד עם אלמנתו של ג'ון לנון, יוקו אונו, הגישו תביעה בה הם מבהירים את התנגדותם לפרסומת. התיק המשפטי שלהם היה רעוע - לטענתם, נייק הפרה את הרצון לשם טוב של הלהקה והפרסומות המשיכו להיות משודרות בשנת 1988. התביעה איחדה את הביטלס בנקיטת עמדה נגד השימוש בשירים שלהם בפרסומות, ושימשה אזהרה לחברות אחרות שעלולות לשקול זאת. בסופו של דבר זה הוסדר בסכום שלא פורסם.

לפני התביעה, יוקו אונו נקטה עמדה שונה בעניין: היא הופיעה בפרסומת טלוויזיה יפנית שבה היא אישרה את השיר IMAGINE בפרסומת, וצוטטה בעיתון TIME לאחר שידור הפרסומת של נייקי שאמרה שהיא "מנגישה את המוזיקה של ג'ון לדור החדש". לדברי נייקי, היא הייתה בעד הפרסומת. "ניהלנו משא ומתן ושילמנו עבור כל הזכויות החוקיות להשתמש בשיר של הביטלס במודעות שלנו", הגיבה חברת נייק."עשינו זאת בתמיכתה הפעילה של יוקו אונו לנון". לאחר השיר הזה נותרו שירים של הביטלס, עד כתיבת בלוג זה, מחוץ לתחום הפרסומות, ויוקו השיגה נקודות זכות על ההגנה על המורשת של לנון. חלק מהמעריצים הופתעו לשמוע את השיר WHEN I'M SIXTY FOUR בפרסומת משנת 2002 לחברת ביטוח ALLSTATE, אבל זה לא היה המקור, אלא הקלטה מחודשת עם ג'וליאן לנון.

רוצים את כל הסיפור? הוא בלחיצה פה.

הצילו! הביטלס מטלטלים את הממלכה עם תקליט חדש. ב- 6 באוגוסט בשנת 1965 יצא באנגליה האלבום החמישי של הביטלס, שהיה פסקול לסרטם השני !HELP.

ארבעת המופלאים מליברפול, הלהקה שמכניסה את העולם לסחרור מתמשך, עשו זאת שוב. בדיוק היום, הונח על מדפי החנויות ברחבי הממלכה המאוחדת התקליט החמישי במספר של הביטלס. אחרי ההצלחה המסחררת של A HARD DAY'S NIGHT, הציפיות היו בשמיים, והחבורה העליזה סיפקה את הסחורה ובגדול, עם שבעה שירים חדשים ונוצצים היישר מהסרט, ועוד שבעה קטעים טריים בצד ב' שהוכיחו שהם רחוקים מלעמוד במקום.

שיר הנושא של הסרט, HELP!, הוא הרבה יותר מסתם להיט קצבי. מאחורי המנגינה הסוחפת מסתתרת קריאת מצוקה כנה וכואבת של ג'ון לנון, שהרגיש אבוד ומבולבל תחת הלחץ העצום של תופעת ה"ביטלמאניה". לנון עצמו סיפר מאוחר יותר שזהו אחד השירים הכי אמיתיים ואישיים שכתב אי פעם. לצדו, אנו מקבלים פנינים כמו THE NIGHT BEFORE האנרגטי של פול מקרטני, ו-TICKET TO RIDE, שהראה צד בוגר ומהורהר יותר של הלהקה.

ומה לגבי הסרט עצמו? ובכן, בואו נגיד שהוא היה הרפתקה קומית צבעונית ופרועה, ששלחה את הבחורים מפסגות האלפים המושלגות ועד לחופים האקזוטיים של איי הבהאמה. העלילה, שעסקה בטבעת מסתורית וכת סודית, באה גם עם הומור, הרבה קסם אישי, ובעיקר מוזיקה מעולה.

ההשפעה של אמנים כמו בוב דילן ניכרת בבירור בשיר YOU'VE GOT TO HIDE YOUR LOVE AWAY, פנינה מוזיקלית עדינה ובה גם מתארח לראשונה חלילן שכיר ושמו ג'ון סקוט, שהציגה את לנון במצב רוח אקוסטי וחשוף.

אך היהלום שבכתר, השיר שעתיד להפוך לאחד המוכרים והמבוצעים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה, הוא ללא ספק YESTERDAY. השיר, שנכתב והוקלט על ידי פול מקרטני לבדו בליווי רביעיית כלי מיתר בלבד, היה מהלך נועז ושונה מכל מה שהלהקה עשתה עד כה. המפיק ג'ורג' מרטין הימר בגדול כששילב עיבוד קלאסי בשיר של להקת פופ, וההימור השתלם בגדול.

אל תטעו לחשוב שזה הכל. התקליט כולל גם את DIZZY MISS LIZZY הרוקנ'רולי והבועט ואת I'VE JUST SEEN A FACE הקאנטרי המהיר של מקרטני, שהוכיח שוב את הגמישות הסגנונית המדהימה של הלהקה.

ואיך אפשר בלי מילה על העטיפה המפורסמת? רבים חושבים שהארבעה מאותתים את המילה HELP בשפת הסימנים של ימאים (סמפור). ובכן, זו טעות נפוצה! הבמאי רוברט פרימן, שצילם את העטיפה, ניסה לגרום להם לאותת את המילה, אך התוצאה לא נראתה אסתטית מספיק. במקום זאת, הוא פשוט סידר את ידיהם בתנוחות שנראו טוב יותר מבחינה ויזואלית. התוצאה הסופית מאייתת למעשה את האותיות NUJV. קצת פחות דרמטי, אבל בהחלט סיפור משעשע.

את כל סיפור התקליט תמצאו בהרחבה בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.