רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-6 באוקטובר (6.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "גרמניה? אני שונא את המקום הזה! אני שונא את היהירות שלהם. הם לא יודעים מתי לצחוק. הפעם היחידה בה הם צוחקים זה כשהם פוצחים במלחמות. המלחמה עדיין לא הסתיימה בעיני המנוולים האלו. הם עדיין שונאים את כולם בעולם. מעל גרמניה רובץ ענן ההרס והדיכאון. המקום התוסס היחיד אליו הלכתי בגרמניה היה דכאו. היה שם יותר חיים מאשר ברחוב ריפרבאן שבהמבורג. גם בלגיה מדכאת" (אוזי אוסבורן, בעיתון NME, בשנת 1982)

איזה שועל התקליט הזה! ב-6 באוקטובר בשנת 1972 יצא האלבום הרביעי של להקת ג'נסיס. זה הוא מאסטרפיס ששמו FOXTROT.

ריקוד ה-FOXTROT היה ריקוד סלוני פופולרי בתחילת המאה העשרים, והוא ידוע בגרסתו האנגלית האיטית, העדינה ורכת התנועות. אותו הדבר אפשר להגיד גם על המוזיקה של להקת ג'נסיס משנת 1972. התקליט האהוב עליי ביותר של ג'נסיס הוא התקליט הזה. כשהייתי נער, נתקלתי בחנות התקליטים בעטיפה המיוחדת שלו, אבל בגרסה מתוצרת הארץ – ללא עטיפה נפתחת וללא הברק של ההדפסה מחו"ל. אבל היי, גם זה משהו!

על העטיפה צויר שועל לבוש שמלה אדומה, עומד על קרחון כשברקע הרים. המראה הזה הצית את דמיוני, עוד לפני שהאזנתי לצליל הראשון מהוויניל שבפנים. כשניגשתי עם התקליט לעמדת ההאזנה בחנות, נשטפתי בצלילים הראשונים שבקעו מהאוזניות. זו הייתה פתיחה דרמטית, מהממת ומפחידה כאחת, של צלילי מלוטרון והאמונד יחדיו. זה היה, כמובן, השיר WATCHER OF THE SKIES, ובאותה שנייה נפתחו שערי הדמיון בראשי. הייתי המום. לא ציפיתי לדבר כזה כבר בהתחלה, ולא הייתי צריך יותר מזה כדי לקנות את התקליט. הוסיפה לכך העובדה שהמוכר בחנות אמר לי שבצד ב' של התקליט יש יצירה אחת ארוכה. זהו. אני חייב את זה. אני קונה!

מאז ועד היום, המוזיקה שבתקליט הזה גורמת לי עונג עילאי. חמישים וקצת דקות של מוזיקה חסרת פשרות וברמה הגבוהה ביותר. זהו התקליט שגרם ללהקת ג'נסיס לפרוץ. אחרי שלושה תקליטים, הגיעה בשנת 1972 הפצצה שכבר אי אפשר היה להתעלם ממנה בעולם הרוק האירופי. תפקידי הקלידים הקסומים של טוני בנקס, התיפוף היצירתי והבלתי נתפס של פיל קולינס, הגיטרה המלטפת של סטיב האקט, השירה התיאטרלית של פיטר גבריאל וחיזוק הבס המלודי המדויק של מייק ראת'רפורד. אלו הם חמשת המופלאים של הפרוג הבריטי.

הרעיון לשם התקליט, FOXTROT, הגיע מאורגן המלוטרון שבו השתמשה ג'נסיס. המלוטרון, מדגם MARK 2, כלל שתי מקלדות. במקלדת השמאלית נשמרו מקצבי מוזיקה מוקלטים מראש. אחד מה-PRESETS של מקצבי המלוטרון היה FOXTROT. דרך אגב, המלוטרון בתקליט הזה הוא אותו מלוטרון שרוברט פריפ מלהקת קינג קרימזון מכר לג'נסיס. הוא סיפר להם שזהו המלוטרון שעמו הקליט עם חבריו את התקליט הראשון של קרימזון.

היצירה הראשונה, WATCHER OF THE SKIES, פותחת את התקליט במפלי מלוטרון מרשימים, ובשילוב נגינת להקה מהודקת וסולן כריזמטי ששר בקול תיאטרלי, יש לנו כאן כרטיס כניסה לתיאטרון המושלם הזה שנקרא ג'נסיס. מדובר באחד מקטעי הרוק המתקדם המרשימים ביותר, המנוגן במשקל ריתמי של 6/4. טוני בנקס היה הכותב העיקרי של השיר, והוא זה שסיפק את פתיחתו המרשימה. אז כיצד הושג הצליל הזה? בנקס רצה שיהיה צליל מרשים למלוטרון, בזמן שהלהקה עבדה באולפן מס' 2 במתחם אולפני ISLAND (ששכנו אז ברחוב BASING בלונדון). טכנאי ההקלטה, ג'ון ברנס, הציע להשתמש ברמקולים הגדולים שבאולפן מס' 1, אשר שטחו היה גדול בהרבה. הצלילים שבנקס ניגן במלוטרון באולפן מס' 2 הופנו לרמקולים הגדולים באולפן מס' 1, שהיו בקומה גבוהה יותר בבניין, והוקלטו משם, כשהם מתובלים בהדהוד חלל החדר. בנקס השתמש בשילוב של צלילי STRINGS ו-BRASS מהמלוטרון שלו, ואת הצליל הנמוך במרקם האקורדים סיפק באמצעות צליל ה-PIANO ACCORDION.

פיל קולינס, המתופף: "בכל יום רביעי נהגתי ללכת לראות הופעה של להקת יס במועדון מארקי בלונדון. רציתי להביא לג'נסיס מהמוזיקליות של יס, עם העיבודים המתוחכמים שלהם".

סטיב האקט, הגיטריסט: "הקצב שפותח את השיר, אחרי פתיחת המלוטרון, הגיע מרעיון של פיל (קולינס) ליצור משהו דמוי קוד מורס. אני ממש אוהב את השיר הזה. זה משהו שאחרים לא עשו עד אז". טוני בנקס: "אני לא חושב שהשיר הזה עמד במבחן הזמן כמו האחרים שעשינו. לדעתי, חלק מתפקידי השירה פה מביכים".

למעשה, מילות השיר נכתבו על ידי בנקס ובסיסט הלהקה, מייק ראת'רפורד, כשהיו עם הלהקה באיטליה באפריל 1972. ההשראה הגיעה אליהם מנוף פתוח שנשקף מהמלון שבו שהו. השניים ישבו על גג המלון וראו שיש מעט מאוד אנשים בסביבה. מבחינתם, זה דמה למראה על הירח – המחסור במין האנושי. ראת'רפורד: "למדתי מאז שאי אפשר להשתמש בשיר במילים שאתה רוצה להגיד, כי הן לא נשמעות טוב בשירה. קשה מאוד לשיר ‘WATCHER OF THE SKIES, WATCHER OF ALL’".

השיר השני, TIME TABLE, הוא אחת הבלדות היפות ביותר ששמעתי בחיי. השיר הזה כל כך מקסים מבחינת מילים ולחן, עד כדי התפעמות. טוני בנקס הוא שכתב את השיר (אם כי גם הפעם הקרדיט חולק בין חמשת החברים). מה שנשמע ככלי פריטה מעניין בסולואים באמצע ובסוף השיר זו אכן פריטה, שנעשתה במפרט על מיתרי הפסנתר (כשדוושת ה-SUSTAIN הימנית לחוצה). לא היה קל לנגן כך, במיוחד עם שינוי הסולם בשיר לקראת סופו. ודאי נדרשו כמה וכמה טייקים עד שהמשימה הושלמה. עד כה, לא שמעתי מעולם גרסת הופעה חיה של ג'נסיס לשיר זה.

היצירה השלישית בצד הראשון של התקליט נקראת GET 'EM OUT BY FRIDAY, והיא אמירה חברתית נוקבת של ג'נסיס. היא מתחילה בצלילים שנכתבו עוד בשנת 1969 כחלק מיצירה של הלהקה (שלא יצאה) בשם THE MOVEMENT. אם תשימו לב בפתיחה, צלילי הגיטרה מלווים בצלילי אבוב, כלי שעליו למד פיטר גבריאל לנגן אז. הביקורת בשיר מכוונת כלפי הממשלה ואנשי הנדל"ן חסרי הלב, שזורקים אנשים מבתיהם כדי לבנות בניינים גדולים עם דירות קטנות, במטרה לאכלס כמה שיותר דיירים. פיטר גבריאל מגלם בשירתו הן את איש הנדל"ן הקשוח והן את הקורבן האומלל המפונה מדירתו.

היצירה הרביעית, שחותמת את הצד הראשון, CAN-UTILITY AND THE COASTLINERS, היא מפגן מוזיקלי מרשים שמתחיל בנגינת גיטרות אקוסטיות בסגנון פולק. ג'נסיס הושפעה רבות מלהקת FAIRPORT CONVENTION. מיד לאחר מכן מתחילה ההפלגה, כשברקע מפלי מלוטרון ופירוקי אקורדים באורגן ההאמונד, כפי שרק טוני בנקס הקלידן יכול להפיק מאצבעותיו וממוחו. התיפוף המרשים והווירטואוזי של פיל קולינס מורגש כאן היטב. כותב המילים היה הפעם סטיב האקט, שסיפר: "זה מספר על מלך אנגלי בשם CNUT. הוא היה מודאג מכך שאנשים כל הזמן החמיאו לו ואמרו לו שהוא כול-יכול. אז הוא הניח את חרבו על קו המים בחוף הים והורה לגלים להגיע ולשטוף אותה. הגלים לא הגיעו. הוא ניסה להוכיח שהוא אנושי. מלך שהייתה בו מידה רבה של צניעות".

צד ב' נפתח בקטע קצר אך יפהפה של סטיב האקט, שנקרא HORIZONS. האקט מנגן כאן על גיטרה אקוסטית עם מיתרי ניילון, והקטע הזה הפך לאחד המוכרים ביותר שלו, מאז ועד היום. האקט סיפר שלקח לו כשנה להלחין את הקטע הקצר הזה, שאותו ביסס על יצירה לצ'לו מאת באך.

ואז מגיעה היצירה הארוכה והמפעימה, SUPPER'S READY. היצירה נפתחת בקטע מלודי מקסים, המתאר מצב אמיתי בין פיטר גבריאל לאשתו. כך הוא סיפר בספר על ג'נסיס מאת ארמנדו גאלו: "ממש הרגשתי שאני כותב על עצמי בהרבה מובנים. הקטע הראשון היה על סצנה שהתרחשה ביני ובין ג'יל... זה היה לילה אחד בבית הוריה בקנסינגטון, כשכולם הלכו לישון... רק בהינו זה בזו, ודברים מוזרים החלו לקרות. ראינו פנים אחרות זה בפניה של זו, וזה היה מפחיד מאוד, למעשה. זה היה כמעט כאילו משהו אחר נכנס בנו והשתמש בנו כנקודת מפגש. השעה הייתה מאוחרת בלילה, והיינו עייפים, כך שהיה לנו די קל להזות. לא שתינו או השתמשנו בסמים, אבל היא לפתע החלה לדבר בקול אחר.

היינו עם ג'ון אנתוני, טכנאי ההקלטה של ג'נסיס, ועם בחורה שהייתה חברה ותיקה של ג'ון, שהתעסקה במאגיה שחורה ודברים כאלה. ג'יל התחילה לדבר בקול הזה, וזה מוזר מאוד כשמישהי שאתה חי איתה מתחילה פתאום לדבר בקול שונה. לפתע הווילון נפתח למרות שלא הייתה רוח, והחדר נעשה קר כקרח. הרגשתי שראיתי דמויות בחוץ, דמויות בגלימות לבנות. זה היה ממש כמו סרט אימה, אלא שזה היה אמיתי. רעדתי כעלה נידף והתכסיתי בזיעה קרה. ג'יל הגיבה אליי כמו חיית פרא. ג'ון ואני היינו צריכים להרגיע אותה. במשך הלילה הרגענו אותה, הכנו לה כוס תה ודיברנו איתה כדי להוציא אותה מזה. לקחנו אותה לחדר אחר בבית, שם היא נרדמה מיד. כלומר, הכול היה מוזר רק בחדר הספציפי הזה בבית. לא הצלחתי לישון באותו לילה.

במקביל, כמה דברים מוזרים קרו במקום עבודתה ובביתה. הגיעו לביתנו פתקים עם תאריכים עליהם. תאריך הלידה שלה, ועוד תאריך שאמור היה להגיע בעוד חודש. הנחתי שזו בחורה שמנסה לנקום בה. ממש פחדנו כשהגיע התאריך השני בפתק. באותו יום נשארתי איתה כל היום בבית כדי לוודא שלא יקרה לה דבר רע. רק כשהמחוגים עברו את חצות הלילה, חשתי הקלה. זה גרם לי לחשוב על טוב ורע ועל הכוחות הפועלים זה כנגד זה. על זה מתבססת היצירה SUPPER'S READY. כשג'יל הפכה למשהו אחר, יצרתי בחדר צלב מנרות. עד אז, הצלב לא אמר לי דבר, אבל חשתי צורך לעשות זאת כי ראיתי מולי סרט אימה אמיתי".

מכאן היצירה לוקחת אותנו לתמונות שונות מאוד זו מזו, שהורכבו משירים קצרים שהולחנו בזמנים שונים וחוברו יחדיו.

למי שתהה מדוע סולו אורגן ההאמונד של טוני בנקס לקראת סוף היצירה נשמע כה מיוחד ומדהים, הסיבה היא בעיקר שהלהקה ניגנה במשקל ריתמי של 9/8, בעוד טוני בנקס ניגן סולו כשבראשו מתנגן משקל ריתמי של 4/4 – קצב שונה לגמרי. בכל אחד מהמשקלים האלה, הפעמה המודגשת החזקה מגיעה במקום אחר לגמרי (המשקל של בנקס סימטרי, לעומת המשקל הא-סימטרי של שאר הלהקה). לכן סולו האורגן נשמע לעיתים בקצב של שאר הלהקה, ואז פתאום הוא "בורח" משם למקום אחר. פיל קולינס, שכיום אינו מחשיב את התקופה הזו של ג'נסיס למשהו גדול ולמעשה אינו מאזין לתקליטים ההם, טען לא מזמן שהיצירה הספציפית הזו היא אחד הדברים האהובים עליו ביותר.

אך היו גם מתחים באולפן ההקלטות בין חברי הלהקה. טוני בנקס זעם מאוד על גבריאל, כאשר האחרון שר מיד אחרי הסולו של בנקס ביצירה הארוכה את המשפט SIX SIX SIX IS NO LONGER ALONE. בנקס הרגיש שגבריאל הורס לו את החזון המוזיקלי עם השירה שלו, והמריבות בעקבות זאת היו קולניות מאוד. הקלידן הגאון הודה שרק כששמע את התוצאה הסופית, הבין כמה כוח מעניקה שירתו של גבריאל לקטע הזה ביצירה.

כשהתקליט יצא לחנויות, הוא נכנס למקום גבוה במצעד הבריטי והפך לתקליט הראשון של ג'נסיס שצעד במצעדים. בארה"ב הוא לא נכנס למצעד. אחד הדברים שלהקת ג'נסיס הבינה היטב כבר בשלב ההוא הוא הכוח המסתתר מאחורי עיצוב עטיפות תקליטים. מעצב העטיפה, פול וייטהד:

"בזמן שעבדתי עם ג'נסיס (ומסתבר שגם הבאתי להם רעיונות לשמות תקליטים עם ציוריי) נהגתי לצייר דברים שיש בהם צליל. כלומר, אפשר ממש לשמוע את הציורים. נהגתי לשבת עם חברי הלהקה במשך ארבעה ימים רצופים כדי להאזין למוזיקה שהם עבדו עליה לתקליט מסוים. אחר כך נערכו פגישות סיעור מוחות כדי למצוא את הקונספט המתאים. נהגתי להביא עימי לפגישות ספרים שונים כמקור השראה. בפגישות רשמתי בעיפרון סקיצות עם רעיונות שצצו לי באותו רגע. פיטר גבריאל דקלם בפניי טקסטים מסיפוריו הדמיוניים – ועם כל זה הלכתי ליצור להם עטיפה, אותה ציירתי בצבעי שמן. את הצגת העטיפה נהגתי לערוך במשרדו של מנהלם, טוני סטראטון סמית'.

אני זוכר שתמיד הייתה שמפניה באירוע של הצגת עטיפה חדשה ללהקה. העטיפה של FOXTROT נועדה לשמש כהמשך טבעי לעטיפת התקליט הקודם, NURSERY CRYME. המטרה שלנו הייתה לצחוק על החברה הגבוהה הבריטית, שממנה הגיעו פיטר, טוני ומייק. יש בעטיפה של FOXTROT סצנה מפחידה של משחק קריקט – שהיה משחק בידורי קבוע במעמד הגבוה. בחרנו, בנוסף לקריקט, סמל נוסף שהיה משויך לאותה אצולה – ציד שועלים. את משחק הקריקט, שהיה הנושא המרכזי בתקליט הקודם, מיקמתי הפעם ברקע, כדי ליצור המשכיות.

יש ארבע דמויות מרכזיות בעטיפה של FOXTROT. זו האינטרפרטציה שלי לארבעת פרשי יום הדין. יש פתגם שאומר DEATH RIDES ON A PALE HORSE. אפשר לראות את הדמות על הסוס הלבן כשהיא מתייפחת. ארבע הדמויות מגיעות לקו המים, ונראות כבתוך סצנת ציד שועלים. השועלים ידועים כחיות ערמומיות, ולכן בחרתי להציג את השועל כאן כשהוא מתחבא בתוך שמלה אדומה ובורח מהציידים על גבי גוש קרח שצף על המים. באמריקה נהגו לכנות בחורה יפה במילה FOX. שמעתי את חברי קית' רלף, הזמר לשעבר מלהקות היארדבירדס ורנסאנס, אומר את המילה הזו במשמעות של בחורה יפהפייה – SHE IS SUCH A FOX.

יש בעטיפה דבר שהשחלנו בכוונה כדי לבדוק אם יעבור את הצנזורה. והוא אכן עבר. אתם יכולים להביט בעטיפה הזו מאות פעמים, אבל אני מוכן להתערב שלא שמתם לב עד כה עד כמה 'מרוגש' הסוס הרביעי, שנמצא בצד הימני הקיצוני, הקרוב ביותר לשועל. כמו כן, שתלתי בעטיפה מילים שצצו פה ושם ביצירה החדשה לתקליט – SUPPER'S READY. היה לנו חשוב להביא לעטיפה דברים שמשקפים את מצב העולם בזמן יצירתה. בתוך הים, בצד הימני העליון של העטיפה, אתם יכולים לראות צוללת גרעינית, שבאה לייצג את נוכחותה של ארה"ב בחופי סקוטלנד. הרבה אנשים בפרלמנט הבריטי לא היו מרוצים מכך שהאמריקאים הציבו שם צוללות כאלו. שני הדולפינים והדג שמתרוממים ממי הים באים לשקף את הזיהום שהיה ניכר אז בים והשפעתו על חיינו.

האיש שטומן את ראשו בחול בא לשקף את 'עסקי המוזיקה', שעדיין לא טיפלו בלהקת ג'נסיס בכבוד הראוי לה. בצד השמאלי של העטיפה אתם יכולים לראות איש רוכב על אופניים באופן לא יציב. כפי שאתם ודאי יודעים – רכיבה כזו קשה מאוד לביצוע על חול. פיטר גבריאל נהג להגיע לפגישות שלנו כשהוא רוכב על אופניים, אך לי היה נדמה שהוא לא ממש ידע לשמור על שיווי משקל. את הדבר הזה רציתי לשקף בדמות הזו. ברקע יש בית מלון, שבא לשקף את רשת מלונות HOLIDAY INN. זו הייתה רשת בתי מלון שנהגה לארח כוכבי רוק רבים, ורציתי להראות לג'נסיס שיתחילו להתרגל גם הם לשהות שם, כלהקה שמתחילה לערוך סיבובי הופעות במקומות רחוקים. מסתבר שצדקתי".

אבל חברי ג'נסיס לא אהבו את העטיפה הזו. הנה מה שהם אמרו:

ראת'רפורד: "אני חושב שזו עטיפה חלשה. פול וייטהד לא שכנע אותי כאן. האווירה הנהדרת בעטיפות תקליטינו הקודמים הייתה חסרה פה. אולי כי הפעם פול פשוט שילב כל מיני דמויות מהשירים שלנו".

גבריאל: "לא אהבתי את העטיפה. הסגנון של פול כבר לא התאים לי כאן".

קולינס: "לטעמי, העטיפה הזו צפופה מדי. חסרה פה אלגנטיות. זה לא נראה מקצועי, ושנים לאחר מכן אני רואה את העטיפה הזו כמיושנת. אין בה משהו מיוחד".

האקט: "העטיפה בסדר, אך יש בה תחושה של חד-ממדיות".

בנקס: "לדעתי זו העטיפה החלשה ביותר מהעטיפות שפול עשה לנו".

פיטר גבריאל לקח את ציור העטיפה והפך אותו לדבר שהמם את הקהל ואת מבקרי המוזיקה בהופעות של ג'נסיס. בספטמבר 1972 הוא החל ללבוש שמלה אדומה שהייתה שייכת לאשתו ולחבוש מסיכת שועל. הקהל, שטרם הכיר את עטיפת התקליט שעוד היה בשלבי הדפסה, היה בהלם. זה מה שלמעשה הזניק את להקת ג'נסיס לתודעה, מעל שאר להקות הרוק המתקדם של התקופה. מאותו רגע הפכה התיאטרליות של פיטר גבריאל לחלק בלתי נפרד מהלהקה. זמן קצר לאחר מכן, סיפר פיל קולינס לכתב העיתונות ריצ'ארד קרומלין: "אנחנו מופיעים כבר זמן רב, אבל רק כשהאלמנט הוויזואלי נכנס לתמונה – התחילו לשים לב אלינו. הופתענו מאוד לגלות כמה קל להיכנס לעיתון מלודי מייקר, רק על ידי חבישת מסכה של פרח גדול על הראש".

בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת על התקליט: "ג'נסיס הגיעה כאן לשיאה עד כה. החמישה יודעים ליצור, באופן מושלם, אווירות מיוחדות". עבור ג'נסיס, התקליט הזה היווה נקודת מפנה, שבה הוחלט להמשיך במקום להתפרק. הקלף האחרון שלה, במקרה הזה, הוכח כקלף מנצח. עם זאת, התקליט הזה מסמן את סוף תקופת הנעורים של ג'נסיס. מעתה והלאה ניצבה מולנו להקה בוגרת יותר, שיצירתה נשמעה אחרת, החל מהתקליט SELLING ENGLAND BY THE POUND ואילך.

תיזהרו ממיסטר בייקר! ב-6 באוקטובר בשנת 2019, מת המתופף ג'ינג'ר בייקר. בן שמונים במותו.

לונדון, 1966. סצנת המוזיקה רוחשת וגועשת, אבל משהו עומד להתפוצץ בעוצמה שלא נשמעה כמותה. במרכז ההתפוצצות הזאת עמד גבר ג'ינג'י כלהבה, עם עיניים יוקדות וזרועות שנראו כמנסות לתלוש את התופים ממקומם. האיש הזה היה ג'ינג'ר בייקר, והוא לא בא רק כדי לשמור על הקצב, הוא בא כדי להפוך את עולם התיפוף על פיו. בייקר עזר להגדיר מחדש את תפקיד התופים בעולם הרוק והפך לכוכב על תוך כדי כך. הוא היה הקטר המניע מאחורי הסאונד המהפכני של הלהקה הבריטית המצליחה ביותר של אותה שנה – הלא היא CREAM.

כשחבר לגיטריסט אריק קלפטון ולבסיסט ג'ק ברוס, בייקר לא היה סתם עוד מתופף ברקע. הוא היה כוח טבע. גישתו לתופים הייתה מתוחכמת ועוצמתית באותה מידה, והוא הפנה את תשומת הלב העולמית אל עמדת המתופף כפי שאיש לא עשה לפניו. לראשונה בתולדות הרוק, המתופף לא רק נראה ונשמע, הוא היה כוכב בזכות עצמו, סולן שמנגן על כלי הקשה. קלפטון עצמו, שכונה "אלוהים" על הגיטרה, הרעיף עליו שבחים והגדיר אותו כ"מוזיקאי מעוצב לגמרי שיכולותיו המוזיקליות נעות על כל הספקטרום". הקהל היה מהופנט. במקום ברייקים קצרים, בייקר יצא לסולואים ארוכים ומורכבים, כמו בקטע המפורסם TOAD, והוכיח שהתופים יכולים להיות כלי מוביל ומרתק לא פחות מגיטרה.

הכבוד אליו הגיע לא רק מהקהל, אלא גם מעמיתיו למקצוע. ניל פירת, המתופף של להקת RUSH, שהיה ידוע בטכניקה המופלאה שלו, סיכם זאת היטב: "מוחצן, ראשוני וממציא. הוא קבע את הרף למה שיכול להיות בתיפוף רוק". בייקר הביא לרוק את השימוש בשני תופי בס, מה שהעניק לו סאונד רועם ומלא, והכניס מקצבים אפריקאיים וג'אזיים מורכבים לתוך השירים, מה שהפך את המוזיקה של CREAM למשהו חדש לחלוטין.

אבל אם תשאלו את בייקר, הוא יגיד לכם שכל עניין הרוק הזה הוא קשקוש. למרות שהיה חתום על לידת ההארד רוק, הוא בז לז'אנר הזה בכל ליבו. "אני מתופף ג'אז", התעקש בראיון ל"טלגרף" הבריטי ב-2013. "אתה חייב לעשות סווינג ואין כמעט מתופפי רוק שאני מכיר שיכולים לעשות זאת". הוא העריץ את ענקי הג'אז מקס רואץ' ואלווין ג'ונס, וראה בנגינתו המשך ישיר למסורת שלהם. האירוניה, כמובן, הייתה שהאיש שתיעב את הרוק הפך לאחד מאבותיו המייסדים.

על הבמה, הנוכחות שלו הייתה בלתי נשכחת. שיערו האדום הבוהק, זרועותיו המתנופפות בפראות, עיניו הבולטות מרוב התלהבות או עצומות בריכוז מוחלט, כל אלה יצרו דמות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. אך מחוץ לבמה, הסיפור היה מורכב הרבה יותר. אישיותו ההפכפכה ובעיות הסמים המתוקשרות שלו הפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפור. בייקר סיפר שעבר 29 ניסיונות גמילה מהרואין, הרגל שהחל עוד בצעירותו בסצנת הג'אז של לונדון. הוא נזכר באפיזודה משעשעת, כמעט סוריאליסטית, כשבשנת 1969, במהלך סיבוב הופעות עם להקת BLIND FAITH, הוא שמע דיווח ברדיו על כך שהוא מת ממנת יתר של הרואין, בזמן שטס בין הופעות.

הוא גם היה, בלשון המעטה, איש לא קל. עיתונאים שבאו לראיין אותו גילו אדם עוין, לא משתף פעולה במקרה הטוב, ותוקפני במקרה הרע. היריבות המרה בינו לבין הבסיסט ג'ק ברוס הייתה חומר לסיפורים רבים, והשניים הרבו להתווכח ואף לריב פיזית על הבמה. ובכל זאת, גם אם היה קשה להתמודד איתו, אי אפשר היה להתעלם מהכישרון האדיר שלו. המוזיקה של בייקר הייתה הסיבה היחידה שבגללה כולם התעניינו בו, וזו הייתה כל מהותו.

פיטר אדוארד בייקר, שזכה לכינוי ג'ינג'ר בילדותו, בקושי החזיק מעמד יותר משנתיים בלהקה כלשהי. אחרי התפרקות CREAM, הוא הקים ופירק הרכבים בקצב מסחרר. בשנות השבעים הוא עשה מהלך מפתיע וירד מהמפה, כשעבר ללאגוס, ניגריה. שם, הוא בנה אולפן הקלטות, שקע עד צוואר במוזיקה אפריקאית והקליט והופיע עם האמן והפעיל הפוליטי האגדי פיילה קוטי. באפריקה הוא גם פיתח אהבה למשחק הפולו, תחביב שהתגלה כיקר כמעט כמו התמכרותו לסמים. הוא הכניס את עצמו לחובות עתק מספר פעמים רק כדי לקנות ולייבא סוסי פוני.

בסופו של דבר, עולם הרוק לא שכח לו את תרומתו. בשנת 1993, בייקר ושאר חברי CREAM נכנסו להיכל התהילה של הרוקנ'רול. הלהקה התאחדה מחדש לסדרת קונצרטים מרגשת בלונדון ובניו יורק בשנת 2005, וב-2006 קיבלה פרס גראמי על מפעל חיים. בשנת 2012, סיפור חייו הסוער תועד בסרט הדוקומנטרי עטור השבחים "היזהרו ממר בייקר", שבמהלכו, באופן טיפוסי, הוא תקף את הבמאי ג'יי בולגר והכה אותו באפו עם מקל ההליכה שלו.

עד יומו האחרון, בייקר נותר נאמן לאמת שלו, מרירה ככל שתהיה. "אני רואה איפה CREAM אחראית ללידת הרוק הכבד", אמר בראיון ב-2015. "ובכן, בהחלט הייתי הולך על הפלה ולא לידה, במקרה הזה. אני מתעב רוק כבד. אני חושב שזו הפלה". הוא התלונן על מגברים רועשים שהרסו לו את השמיעה ועל הכאב הפיזי שליווה את ההופעות. על פילוסופיית התיפוף שלו אמר בפשטות: "מעולם לא היה לי סטייל. אני מנגן לפי מה שאני שומע, אז למי שאני מנגן איתו יש השפעה רבה על מה שאני מנגן, כי אני מקשיב לאחרים".

כשנשאל פעם כיצד הוא רוצה שיזכרו אותו, הוא עצר לרגע, חשב, ואז נתן תשובה בת מילה אחת, מדויקת ומזוקקת, שמכילה בתוכה עולם שלם של קצב, כאב וגאונות: "מתופף".

ב-6 באוקטובר בשנת 2020 נתבשר עולם הרוק שהגיטריסט אדי ואן היילן מת מסרטן בגרונו, בגיל 65. ולא - זה לא אדי ואן הלן - כמו שאוהבים לקרוא כך בארצנו.

אני חייב לתת לכם וידוי קטן, לפני שתקראו את המשך הפוסט. הרבה שנים שלא אהבתי את הלהקה הזו. אולי כי לא אהבתי TAPPING בנגינת גיטרה ולא אהבתי זמרים שמתהלכים כמו טווסים במכנסי טייץ (דייויד לי רות'). אבל כן, מדובר בגיטריסט שידע הרבה, הושפע מהדברים שאני אוהב והוסיף לזה חלוציות. דבר אחד ברור - בכל פעם שאתקל ברדיו או בטלוויזיה בואן היילן, לא אעביר ערוץ. אפילו אגביר ווליום. יש בהם משהו שממגנט באותו רגע של הקשבה. מה זה בדיוק? לא יכול להסביר.

בשנת 1978 החל הר הגעש הזה לפרוץ, עם אלבום בכורה שחולל סערה. להקות הרוק הכבד מהגל הראשון נתפסו אז כדינוזאוריות. להקות כמו לד זפלין, דיפ פרפל ובלאק סאבאת'. היה צורך בהזרקת אנרגיה חדשה ולאדי ואן היילן היה בדיוק את מה שצריך לזה. הוא ניגן צלילים מבית הספר של הרוק הישן, הוסיף להם טכניקת גיטרה מהפכנית והוא תמיד נראה טוב וחייכן, כאחד המשדר שהכל בא לו בקלות.

היה זה בזכות ג'ין סימונס (מלהקת קיס) שמימן הקלטת דמו, שהובילה להחתמה בחברת התקליטים "האחים וורנר". המון לגימות של ג'ק דניאלס והורמונים מחשמלים תרמו להקלטת אלבום הבכורה. המטרה הייתה ליצור שירים קצרים אך אפקטיביים שיביעו בעיטה לאשכי מפלצת הרוק. דייויד לי רות השתולל בקולו המחוספס והתיאטרלי ואדי ואן היילן והבסיסט מייקל אנת'וני סיפקו מאחוריו קולות הרמוניים גבוהים. האח השני למשפחת ואן היילן, אלכס, הלם בעוצמה ובדיוק רב בתופים.

ואן היילן המם הרבה מאזינים ששמו לראשונה את מחט הפטיפון שהפגישה אותם גם עם סולו גיטרה בשם ERUPTION. והוא סיפר שזה הוקלט באופן ספונטני והוסיף שאף יש לו טעות בסוף נגינת הקטע. אבל זו טעות שאחרים לא הבחינו בה. הוא השפריץ צלילים וחיוכים לכל עבר וגרם לרבים לקנא בו.

בין השירים באלבום הבכורה תמצאו גירסה רועשת ללהיט הקינקס YOU REALLY GOT ME. אני אישית מעדיף את המקור, אך בכל פעם שהביצוע של ואן היילן יקפוץ לאוזניי, אבקש רק להגביר את הווליום.

לאחר צאת האלבום יצאה הלהקה לחמם את בלאק סאבאת' בהופעותיה. לפתע נתקל טוני איומי, הגיטריסט של סאבאת' ומאסטר הריפים של החשמלית, בבחור שידע לשלוף ריפים בנקל. להקת ואן היילן ניצחה בזירה והאלבום הפך לרב מכר אדיר.

גם זה קרה ב-6 באוקטובר:

1963: הצלליות מאבדות את הבסיסט, שמצא את האור

השנה היא 1963, ולהקת הצלליות היא אחת הלהקות המצליחות ביותר בבריטניה, גם ככוח עצמאי וגם כלהקת הליווי של קליף ריצ'רד. אך דווקא בשיא ההצלחה, הבסיסט בריאן 'ליקוריץ' לוקינג החליט לתלות את גיטרת הבס ולפרוש. לוקינג, שהצטרף ללהקה רק 17 חודשים קודם לכן כמחליפו של ג'ט האריס, הרגיש שהחיים בדרכים, עם כל הזוהר וההופעות, מתנגשים עם אמונתו הדתית. כחבר בקהילת 'עדי יהווה', הוא הגיע למסקנה שעדיף לו להקדיש את זמנו לחיים רוחניים במקום קבוע, מאשר לנדוד ברחבי העולם. הלהקה נאלצה למצוא מחליף, ובמהרה צירפה לשורותיה את ג'ון רוסטיל, שהמשיך איתה הלאה.

1966: ג'ק ברוס לא נותן למחלה לעצור את ה-CREAM

שלוש שנים קדימה, ואנחנו עם השלישייה שהגדירה מחדש את המושג פאוור טריו. להקת CREAM כבר החלה לצבור מוניטין של אחת מלהקות ההופעות החיות המחשמלות ביותר בסביבה. הלחץ היה עצום, וההופעות אינטנסיביות. הבסיסט והסולן ג'ק ברוס, שהיה הכוח הווקאלי המוביל בלהקה, חלה ונאלץ לקחת פסק זמן בהוראת רופא. ארבע הופעות בוטלו, והמעריצים החזיקו אצבעות. אך ב-3 באוקטובר, ברוס החליט שדי ומספיק. הוא הפר את הוראות הרופא, עלה על הבמה באוניברסיטה ביורקשייר ונתן את כל מה שיש לו, כדי שהמופע חייב להימשך.

1967: כשג'ימי פגש את סטיבי באולפן ה-BBC

ועכשיו לאחד הרגעים הקסומים והחד-פעמיים באמת. ג'ימי הנדריקס, הגיטריסט ששינה את פני הרוק, הגיע לאולפני ה-BBC כדי להקליט סשן לתוכנית רדיו חדשה ולוהטת בשם TOP GEAR, בהנחייתו של השדרן הנערץ ג'ון פיל. במקרה, או שלא, מי שקפץ לבקר באותו יום באולפן היה לא אחר מאשר סטיבי וונדר הצעיר והמוכשר. הכימיה הייתה מיידית. וונדר, בלי לחשוב פעמיים, התיישב על מערכת התופים, והנדריקס החל לפרוט על הגיטרה. השניים צללו לג'אם ספונטני לחלוטין, שכלל קטע אינסטרומנטלי מאולתר וגרסה מחוספסת ומלאת נשמה ללהיטו של וונדר, I WAS MADE TO LOVE HER. ההקלטה הזו הפכה עם השנים לפריט אספנים נדיר, ותיעוד היסטורי למפגש פסגה חד-פעמי בין שני ענקי מוזיקה.

1967: הילד שראה את ג'ים מוריסון והחיים שלו השתנו

באותו היום ממש, בצד השני של האוקיינוס, בלוס אנג'לס, להקת הדלתות עלתה להופיע. בקהל ישב נער צעיר בן 12 בשם דני שוגרמן, שלא ידע שנפשו עומדת לעבור טלטלה. שנים לאחר מכן, אותו שוגרמן יהפוך לדמות מפתח במורשת של הדלתות, ינהל את ענייניהם ויכתוב את הביוגרפיה המכוננת NO ONE HERE GETS OUT ALIVE. כך הוא תיאר את החוויה ששינתה את חייו: "שום דבר בחיים שלי לא הכין אותי לבואו של ג'ים מוריסון. שמעתי צעקה, ארוכה, כואבת, עבה וצרודה: חזקה מספיק כדי להעיר אותי. בלבוש העור השחור שלו, עם שיער חום ארוך ותכונות מלאכיות, הזמר היה פנטום, מתנודד על הבמה, עומד ליפול אבל איכשהו שומר על שיווי המשקל שלו, שואג סדרה של צרחות ונהמות... הוא צנח אחורה, ואז זינק קדימה, זורק את פניו אל פנינו, עיניו עגומות, מבועת, קורע את המיקרופון, על סף אי שפיות, והוא צורח שוב, כקולם של אלף וילונות נקרעים. זה היה סוף העולם, כפי שראיתי את זה. שום דבר לא יהיה עוד אותו הדבר עבורי, אחרי הופעה זו". זמן קצר לאחר מכן, שוגרמן הצעיר החל לעבוד עבור הלהקה בתפקיד צנוע של מענה למכתבי מעריצים. לימים, כאמור, הוא הפך למנהל שלהם.

1968: פליטווד מאק מקליטה קטע אינסטרומנטלי שקט שיהפוך ללהיט ענק

פליטווד מאק של 1968 הייתה חיית בלוז-רוק גולמית ומיוזעת, אבל הגיטריסט והמנהיג שלה, פיטר גרין, חלם על משהו אחר. אחרי חמישה חודשים מחוץ לאולפן, הלהקה חזרה לאולפני CBS כדי להקליט חומר חדש. על הפרק עמד קטע אינסטרומנטלי, שקט ומהפנט בשם ALBATROSS. הרעיון היה ליצור צליל שמזכיר ים רגוע, והתוצאה הייתה קסומה. באופן מעניין, הגיטריסט השני של הלהקה, ג'רמי ספנסר, כלל לא נכח בהקלטה. סגנונו התאים יותר לרוקבילי ובלוז מחוספס והוא לא מצא את מקומו בקטע העדין הזה. הקטע, שהיה שונה כל כך מכל מה שהלהקה עשתה עד אז, הפך להצלחה מסחררת, הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי והוכיח את הגאונות המלודית של גרין.

1969: קלפטון מוצא חברים חדשים

אחרי הפירוק של CREAM וההרפתקה הקצרה עם BLIND FAITH, אריק קלפטון חיפש כיוון חדש. הוא מצא אותו במקום הכי לא צפוי: כגיטריסט שכיר בלהקתם של צמד הזמרים האמריקאי, דלייני ובוני. ב-3 באוקטובר 1969, קלפטון הודיע רשמית שהוא יוצא איתם לסיבוב הופעות. אבל הייתה לו הפתעה נוספת בשרוול: הוא הוסיף שחברו הטוב, ג'ורג' האריסון מהביטלס, יצטרף גם הוא להרכב. סיבוב ההופעות הזה, תחת השם DELANEY & BONNIE & FRIENDS, הפך למאורע חשוב שהשפיע עמוקות על שני הגיטריסטים וסלל את הדרך לתקליטי הסולו הגדולים שלהם שיצאו זמן קצר לאחר מכן.

1972: קסם בניו יורק וביקור של מלך בחיפה

שנת 1972 הייתה סוערת במיוחד ביום הזה. בניו יורק, דיוויד בואי ולהקתו, העכבישים ממאדים, נכנסו לאולפן והקליטו תוך זמן קצרצר את מה שיהפוך לאחד ההמנונים הגדולים שלו: THE JEAN GENIE. בעת ההקלטה, שנערכה באולפן בניו יורק, נכתב על קופסת סליל ההקלטה כי שם השיר הוא THE DREAM GENIE. תפקיד הגיטרה הקצבי שבשיר מחקה ובהצלחה את מה שנעשה בשיר I'M A MAN, בביצוע היארדבירדס. ואילו סיום השיר נלקח משיר אחר של היארדבירדס, הפעם ביצוע שלהם לשיר SMOKESTACK LIGHTNING, שנכתב על ידי איש הבלוז, האולין וולף. הבסיסט טרבור בולדר חיקה בכוונה את נגינת הבס של פול סמואל סמית', שהיה בסיסט היארדבירדס. "עשינו את זה כבדיחה בתחילת הסשן אבל דייויד אמר שהוא אוהב את זה ושנשאיר זאת בשיר", סיפר בולדר בשנת 1995. "עשינו את זה בטייק אחד בלבד, הוספנו מפוחית ועוד מספר דברים וזהו. כל הסיפור לקח כשעה וחצי". את המילים של השיר כתב בואי כשדמותו של איגי פופ מתרוצצת בראשו. את שם השיר הוא לקח משם המחזאי הצרפתי, ז'אן ז'נה. בואי פגש לפני כן את ז'נה במסעדה בלונדון ואף ביקש ממנו לגלם תפקיד בגירסה קולנועית שתיכנן להפיק לספר שכתב המחזאי ושמו "הליידי שלנו בפרחים". לאחר ההקלטה בניו יורק נכנסו בואי וחברי להקתו לאוטובוס שלקח אותם לשיקגו, להמשך הופעות.

ומניו יורק, קפיצה קטנה לישראל. באותו תאריך ממש, מלך הבלוז, בי.בי קינג, הופיע באולם הטכניון שבחיפה, כחלק מסיבוב הופעות היסטורי בארץ הקודש. משם הוא המשיך להופעות בעין גב (7.10) ובהיכל התרבות בתל אביב (10.10). אבל הסיפור המעניין באמת מהביקור הזה קרה דווקא מחוץ לבמה: במהלך צילומים לסרט תיעודי עליו, קינג נפצע בידו ובפיו בעת שניסה לצוף בים המלח. כן, קראתם נכון.

1980: הבי ג'יז יוצאים לקרב על מיליונים

לא הכל היה יצירה וקסם באולפנים. לעיתים, המוזיקה מפנה את מקומה לדרמה משפטית. בשנת 1980, האחים גיב, הלא הם הבי ג'יז, הגישו תביעת ענק בסך 136 מיליון דולר נגד מי שהיה המנהל שלהם והאיש שהזניק אותם לתהילת עולם, רוברט סטיגווד, ונגד החברות שבבעלותו. האחים טענו שהחוזים עליהם חתמו עם סטיגווד עוד בשנת 1968 היו נצלניים ובלתי הוגנים, וכי בהיותם צעירים ותמימים, הם לא הבינו את גודל המשמעות. לטענתם, סטיגווד הונה אותם ולא שילם להם תמלוגים כראוי במשך שנים. אז התביעה דרשה מצדם 86 מיליון דולר על המרמה ועוד 50 מיליון דולר על הנזקים. בסופו של דבר, שני הצדדים הבינו שקרב מכוער בבית המשפט לא יועיל לאף אחד, והגיעו להסדר פשרה מחוץ לכתלי בית המשפט.

"יום בחיי חיפושית" - 6 באוקטובר.

1960: המבורג, זיעה וחלומות גדולים

המסע שלנו מתחיל בשנת 1960, בעיר הנמל הסוערת המבורג, גרמניה. הרחק מהבית, הביטלס הצעירים והרעבים, עוד עם פיט בסט על התופים, מופיעים בפעם השלישית במועדון הקייזרקלר. אלו היו ימים של עבודה מפרכת, הופעות שנמשכו שעות על גבי שעות, ולילות ארוכים שחישלו אותם והפכו אותם מלהקת נערים חובבנית למכונת הופעות משומנת. הקהל הגרמני, שכלל מלחים, מקומיים וכל מי שחיפש קצת רעש ובלגן, קיבל מהם הופעה אנרגטית שרמזה על מה שעתיד לבוא. כאן, בין קירותיו הדביקים של המועדון, נזרעו הזרעים של הפלישה הבריטית.

1962: התקליטון הראשון וההמולה מתחילה

קדימה בזמן לשנת 1962. הלהקה כבר חזרה לאנגליה, חתמה על חוזה הקלטות, והעולם עמד להשתנות. יום קודם לכן, ב-5 באוקטובר, יצא לחנויות תקליטון הבכורה הרשמי שלהם, זה שהכיל את השירים LOVE ME DO ו-PS I LOVE YOU. בשישה באוקטובר, בשעה 16:00 בדיוק, התייצבו ארבעת החברים בחנות המוזיקה של דוסון בעיירה ווידנס, צ'שייר, לסשן חתימות ראשון מסוגו. במשך חצי שעה הם חתמו בחיוך על עותקים של התקליטון הטרי, בלי לדעת שהחתימות הללו יהפכו את פיסות הוויניל השחורות הללו לפריטי אספנות בשווי אלפי דולרים עשרות שנים מאוחר יותר. באותו ערב, כדי לחגוג את המאורע, הם עלו להופיע באולם HUMLE HALL בפורט סאנלייט. הביטלמניה עוד לא הייתה כאן במלוא עוצמתה, אבל הניצוץ בהחלט כבר היה שם.

1963: צרחות בתיאטרון

שנה חלפה, ואיזו שנה זו הייתה. בשישה באוקטובר 1963, הביטלס כבר היו השם החם ביותר בבריטניה. כשהם עלו על במת תיאטרון קרלטון בקירקלדי, סקוטלנד, הם התקבלו בצרחות מחרישות אוזניים של מעריצות ומעריצים. התקליט הראשון שלהם כבר כבש את המצעדים, וההופעות הפכו מאירוע מוזיקלי לאירוע המוני, כמעט היסטרי.

1964: שמונה ימים בשבוע ולילה עם אבן מתגלגלת

אנחנו קופצים לשנת 1964, והביטלס נמצאים באחד המקומות האהובים עליהם: אולפן מספר 2 במתחם אולפני EMI באבי רואד, לונדון. באותו יום הם עבדו במרץ על הקלטת שיר חדש בשם EIGHT DAYS A WEEK. הרעיון לשיר הגיע מפול, לאחר ששמע נהג שהסיע אותו מתלונן שהוא עובד קשה, "שמונה ימים בשבוע". הלהקה כל כך התלהבה מהשיר, שהם שקלו ברצינות לשחרר אותו בתור הסינגל הבא שלהם. לאחר שישה טייקים, הם הגיעו לגרסה שהשביעה את רצונם, והוסיפו לה את שכבות השירה וההרמוניות המוכרות שלהם. אחרי יום עבודה פורה באולפן, ג'ון לנון, פול מקרטני ורינגו סטאר הרגישו שהם צריכים קצת לפרוק מתח. הם יצאו לבלות במועדון ה-AD LIB הלונדוני הלוהט, שם פגשו את מיק ג'אגר ואת הזמרת סילה בלאק, חברה טובה מליברפול. לילה טיפוסי ב"לונדון החוגגת" של אמצע שנות השישים.

1967: מסע קסם מסתורי

השנים חלפו והסאונד השתנה. ב-1967, הביטלס היו בעיצומה של התקופה הפסיכדלית שלהם. באותו יום, הם התכנסו באולפן כדי לעבוד על שיר חדש של ג'ורג' האריסון, BLUE JAY WAY. השיר, שנכתב על ידי ג'ורג' בבית בלוס אנג'לס בזמן שחיכה בערפל כבד לחבר, היה אפוף באווירה מסתורית ומהפנטת, והתאים כמו כפפה ליד לפרויקט שעליו עבדו באותה תקופה: הסרט והתקליט MAGICAL MYSTERY TOUR.

1969: ג'ורג' האריסון סוף סוף מקבל את הכבוד

השישה באוקטובר של 1969 היה יום משמעותי במיוחד עבור ה"ביטל השקט", ג'ורג' האריסון. באותו יום יצא בארצות הברית התקליטון שהכיל שניים מהשירים הגדולים ביותר מהתקליט ABBEY ROAD: השיר COME TOGETHER של לנון, והיצירה המופתית SOMETHING של האריסון. לראשונה בתולדות הלהקה, שיר של ג'ורג' לא נדחק לצד ב' של התקליטון, אלא קיבל מעמד של צד א' משותף, מה שהיווה הכרה רשמית בגדולתו ככותב שירים, סוף סוף כשווה בין שווים לצמד לנון-מקרטני. פרנק סינטרה עצמו הגדיר את SOMETHING כאחד משירי האהבה הגדולים שנכתבו אי פעם, והוא בהחלט ידע על מה הוא מדבר.

מורשתו של לנון: 1986 ו-1988

גם לאחר שהלהקה התפרקה וטרגדיה נוראה פקדה אותה, השישה באוקטובר המשיך להיות תאריך משמעותי. בשנת 1986, יצא לאור ספרו השלישי והאחרון של ג'ון לנון, שש שנים לאחר מותו. הספר, שנקרא SKYWRITING BY WORD OF MOUTH, הכיל אוסף של סיפורים קצרים, שרבוטים ואיורים בסגנונו הייחודי, המשלב הומור נונסנס וזרם תודעה.

שנתיים לאחר מכן, ב-1988, יצא לאקרנים הסרט התיעודי המקיף IMAGINE, שסיפר את סיפור חייו של ג'ון לנון באמצעות קטעי ארכיון נדירים ומרתקים. מפיק הסרט, דיוויד ל. וולפר, סיפר על האופן שבו הפרויקט נולד: "יש יותר צילומים אישיים על ג'ון לנון מאשר על כל אדם אחר שחי במאה העשרים. יוקו יצרה איתי קשר לראשונה בשנת 1986. היא רצתה להיפגש ולדבר. מצאתי אותה אישה רהוטה, מקסימה וחדורת מטרה. היא ניגשה ישר לעניין, ואמרה לי שהיא מרגישה שהגיע הזמן לעשות סרט תיעודי על חייו של ג'ון, ושהיא רוצה שאני אעשה אותו".

וולפר המשיך ותיאר: "היא שאלה אותי מה אני יודע על ג'ון לנון ואמרתי לה את האמת: לא ידעתי עליו כלום. תהיתי מדוע בחרה בי, ותשובתה הרשימה אותי. היא אמרה, 'אני רוצה מישהו קשוח. מישהו שאני לא יכולה להזיז'. הדרישה היחידה שלה הייתה שהסרט יהיה כן ואמיתי. היא סיפרה שיש ברשותה כ-200 שעות של סרטים וקלטות וידאו, שרובם המכריע מעולם לא נראה בציבור. הסכמתי לעבוד על הפרויקט, אבל אמרתי ליוקו שאני חייב לקבל שליטה אמנותית מלאה. התעקשתי שלא אצטרך לקבל ממנה אישורים ושלא תהיה לה מילה לגבי התוצר הסופי. להפתעתי, יוקו לא רק שהסכימה ללא תנאי, אלא גם רצתה שזה יהיה כך. היא הבינה שאחרת, זו פשוט תהיה הגרסה שלה לסיפור, ולא הסיפור האמיתי של ג'ון לנון".

ב-6 באוקטובר בשנת 1974 יצא האלבום האולפני האחרון של קינג קרימזון בסבנטיז ושמו RED. המאמר הזה יגרום לכם להבין את התקליט הזה, כמו שצריך.

האלבום RED נחשב כיום לאחד מאלבומי הרוק המתקדם הטובים והחדים ביותר. ולא סתם. באלבום הזה קרימזון הפכה להרכב טריו. סוג של פאוואר-טריו. רוברט פריפ בגיטרה ומלוטרון, ג'ון ווטון בבס ושירה וביל ברופורד בתופים וכלי הקשה. עד לא מזמן היה חבר בהרכב גם הכנר (ונגן המלוטרון השני) דייויד קרוס, אך הוא לא החזיק מעמד בהרכב כי הרגיש ששאר חברי הלהקה 'רומסים' אותו בהופעות עם הווליום החזק שלהם. וככל שהגביר את הווליום של הכינור שלו, כך שאר חברי הלהקה הגבירו את שלהם. המירוץ לווליום היה נגדו והוא החל להישבר. בסוף הוחלט, על פי רוב, שקרוס יפוטר מההרכב. ברופורד היה היחיד שלא הסכים לפיטורים.

ביום שני ה-8 ביולי 1974 נכנסה להקת קינג קרימזון לאולפני OLYMPIC להקלטת האלבום השמיני, אבל יום אחד, בעת ההקלטות, הטיל לפתע פריפ פצצה באולפן. הוא הכריז לשאר החברים שמעתה ואילך דעתו המוסיקלית לא תיחשב. ווטון וברופורד לא ייחסו חשיבות רבה לאמירה הזו שלו. מה שווטון וברופורד לא ידעו אז זה שפריפ עבר ארבעה ימים לפני תחילת הסשנים הארה נפשית ששינתה אותו. אותו סוג של הארה קיבל שנתיים קודם לכן הפרקשניסט ג'יימי מויר, שפרש מהלהקה בעקבות כך. פריפ הבין באותה הארה, שהוא חייב להיפטר מהאגו שלו על מנת להמשיך ולהתקדם באופן אישי. המצב החדש גרם לפריפ להזדחל לתוך עצמו ובקושי לתפקד. ההחלטות המוסיקליות נחתו עכשיו על כתפיהם של ווטון וברופורד. המתופף הודה בשלב מאוחר יותר כי זהו נס שהאלבום הזה בכלל הושלם. בסוף כל סשן עלה ברופורד על אופניו ונסע לביתו כשווטון היה נשאר באולפן כדי להקליט תפקידי שירה.

הנגינה של ברופורד באלבום RED היא אולי אחד משיאיו המוסיקליים כמתופף. זה היה ברור לכל הנוכחים כי האלבום הזה הולך להיות הכבד ביותר בקטלוג של קרימזון. לפיכך הוחלט שיש צורך בנגנים אורחים שיבואו להעניק למוסיקה באלבום עוד מימד מעבר לכבדות והנוקשות שבו.

ווטון חשב לבקש מאיאן מקדונאלד, החבר הראשון שפרש מקרימזון ב-1969, להגיע ולנגן בהקלטות. הסיבה הייתה נסיון של ווטון להוציא את קרימזון מתיוגה כלהקת קאלט מחתרתית ונסיון להפוך אותה לסטאטוס מוצלח כמו זה של פינק פלויד שנחלה הצלחה אחרי DARK SIDE OF THE MOON. הבאת חבר מקורי מהעבר נראתה לווטון פיתרון טוב שיעזור לעניין, אך פריפ היה מהוסס בעניין. הוא לא הסכים להתפשר למען הצלחה מסחרית.

בכל זאת איאן מקדונאלד נכנס לאולפן ההקלטות והקליט שני סולואים מרהיבים בשני קטעים - ONE MORE RED NIGHTMARE ו- STARLESS. ווטון גייס להקלטות עוד חבר קרימזון מהעבר, מל קולינס. פריפ גייס שני נגנים שהקליטו בעבר לקרימזון כאורחים - מארק צ'ריג בקורנית ורובין מילר באבוב. חבר נוסף היה בהקלטות אך לא קיבל כלל קרדיט. הוא ניגן צ'לו בחלק האמצעי של הקטע RED וגם בפתיחה של FALLEN ANGEL. אף אחד לא זוכר את שמו. הוא היה אחד מנגני המוסיקה הקלאסית שבאו להקליט בזמנו באולפני OLYMPIC.

בזמן המיקסים לאלבום החלו דיונים על עיצוב העטיפה. בעת השמעת הפלייבקים ראה ווטון את מחוגי הווליום קופצים לצד ימין ומגיעים לאיזור האדום. הוא ראה בכך משהו סימבולי לעוצמה המוסיקלית שלהם ואף הציע זאת כתמונה לעטיפה הקדמית, אך משרד ההנהלה של הלהקה חשב שהגיע הזמן שיהיה צילום של חברי הלהקה על העטיפה הקדמית. המחשבה מאחורי זה הייתה לחדור כמה שיותר אל השוק האמריקאי.

הקטע הפותח נקרא RED. זהו הקטע הראשון שהוקלט בסשנים האלה והוא בעל אופי כבד אך מהפנט. אולי אפשר אף להגדירו כבעיטה מפתיעה לשיניים. ווטון, שהתרשם כל כך מיופי היצירה הזו, הציע באולפן שהם יכתבו גם יצירה שנקראת BLUE. פריפ עצמו אמר בראיון שהוא אכן הביא רעיון ליצירה בשם BLUE אך התהליך לא המשיך משם הלאה. זה לא היה קל להקליט את הקטע הזה. ביל ברופורד לא הבין בתחילה מה הוא אמור לנגן שם. הוא לא מצא תפקיד לתופים. פריפ החליט לפיכך לגנוז את הקטע אך ווטון התעקש לכלול אותו באלבום. ברופורד טען שבגלל ששניים אחרים בלהקה טוענים שזה קטע יפה אז הוא ינגן בו בכל זאת. לאור הנסיבות האלו החליט פריפ שהקרדיט לקטע הזה יירשם על שמו בלבד. הסיבה הייתה שאם יש מישהו שלא חושב שהקטע הזה יפה (ברופורד) אז מן הראוי שלא יקבל על כך קרדיט. לטעמי האישי, ברופורד כן תפס באופן מושלם את הקטע והוא פשוט מנגן כאן באופן גאוני.

הקטע השני נקרא FALLEN ANGEL. השיר מספר על מהלך חייו של חבר כנופיה מהשניה בה נולד עד למותו. בזמן הקלטת השיר הזה נהג פריפ להתנצל בפני רובין מילר, נגן האבוב, על כך שלדעתו הקטע הזה פחות טוב מוסיקלית מדברים שנתן בעבר למילר לנגן. אך הנגינה של מילר כאן מעניקה לשיר חותמת של יופי טהור. החלק האמצעי של השיר נלקח מקטע שווטון הלחין בתקופה הזו ללהקה, שלא הצליח לעבור את שלב הדמו. לקטע הזה קראו WOMAN. זוהי הפעם האחרונה שבה פריפ ניגן על גיטרה אקוסטית באלבום של קרימזון.

הקטע השלישי שסוגר את צד א' נקרא ONE MORE RED NIGHTMARE. ג'ון ווטון סיפר, שנים לאחר מכן: "באותה תקופה, טסנו כשלוש טיסות ביום. אם היו לנו נקודות טיסה באותם ימים, עדיין היו נותרות לי מהן למימוש. כך זה נמשך חודשים על גבי חודשים על גבי חודשים. עד כדי כך שהכרנו באופן אישי את צוותי התעופה. היינו הולכים במטוס ואומרים 'אה, הי, ג'ו. הי סינדי, מה שלומך? איך הילדים?'. זה פשוט מדהים לגלות את כמות הטיסה שהלהקה עשתה. וחווינו בשמיים כמה חוויות די סוערות. השיר הזה מדבר בדיוק על כל זה". השיר נפתח עם איזכור שמה של חברת תעופה ידועה, פאן אמריקן.

הריף העצבני והכבד שמנוגן כאן מאפשר לביל ברופורד את החופש לנגן מעברי תופים מרהיבים. אחת המצילות שברופורד משתמש בה כאן נותנת צבע ברור לאלבום. אני מדבר על המצילה שנשמעת כמו מצילת CHINA. ברופורד מצא את המצילה הזו, כשהיא שבורה, בפח הזבל של האולפן. המצילה הזו הצליחה לשרוד קצת מעבר לסשנים של האלבום לפני שנשברה לגמרי. מה שמדהים הוא שהרבה רוצים כיום למצוא את סאונד המצילה הנהדר הזה. איאן מקדונאלד הקליט את תפקידו כאן על הפלייבק המוכן אך טייפ הסלילים נגמר באמצע ההקלטה של הסולו הזה. חברי הלהקה התרשמו מאד מהסולו של מקדונאלד ורצו להשאיר את כל מה שנותר ממנו. הפיתרון היה להקליט לאחור תו בודד של בס דרך אפקט FUZZ ואז להפוך את ההקלטה. ועם האפקט הזה מסתיים לו השיר באופן קטוע ומפתיע.

צד ב' נפתח בקטע PROVIDENCE. הקטע הזה נלקח מהופעה של קרימזון במקום שנקרא PALACE THEATRE ב- PROVIDENCE בתאריך 30 ביוני 1974. באלבום שכאן מגיע הקטע הזה באופן ערוך. מי שרוצה לשמוע את הגירסה המלאה, שייגש לקופסת ארבעת הדיסקים של קרימזון עם הופעות מהשנים 1973-1974. לקופסה קוראים THE GREAT DECEIVER.

והיצירה שמסיימת את צד ב' נקראת STARLESS. זהו הקטע השני שהוקלט בסשנים לאלבום הזה. אין לי הרבה מה להוסיף על היצירה הזו חוץ מהיותה יצירה מושלמת וגאונית, בעלת דינמיקה מהפנטת. למרות הסולו המרהיב של מקדונאלד ונסיון הצטרפותו להרכב, לא נערך בסוף איחוד רשמי שלו בקינג קרימזון. הסיבה לכך נעוצה בעיקר בפריפ שרצה להוציא את עצמו לגמרי מעולם המוסיקה. הרצון המוחלט הזה של פריפ המם את ווטון וברופורד וזאת בגלל שהאלבום RED היה מבחינתם הדבר הכי טוב שהקליטו.

הם אף שקלו להמשיך ביחד כשבמקום פריפ יהיה איאן מקדונאלד. פריפ שאל את מקדונאלד זמן מה לפני כן אם הוא רוצה להצטרף לקרימזון. מקדונאלד ענה בחיוב אך נתקל באכזבה מרה כשהגיטריסט החליט לפרק את הלהקה זמן קצר לאחר כן. בספטמבר 1974 פורסמו כתבות בעיתון שבישרו את סופה של קרימזון. פריפ הצהיר את המשפט הבא: "קינג קרימזון חדלה מלהתקיים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים