רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-6 באפריל (6.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני ממש לא מתגעגע לפול סיימון, בשום צורה. אני יכול להעריך את הכתיבה שלו ולהרגיש עד כמה הייתי רוצה לשיר חלק משיריו, אבל זו תחושה שקיימת אצלי כלפי כל כותב שירים. לאחרונה שמעתי את האלבום BRIDGE OVER TROUBLED WATER לראשונה מזה זמן רב. בסוף הצד הראשון, בשיר SO LONG FRANK LLOYD WRIGHT, הבנתי שבתקליטים שלנו תמיד נזהרנו מאוד מבדיחות; זאת למרות שתמיד היינו משתטים. כמעט אף פעם לא נשמר טון קליל בהקלטות שלנו – מי יודע למה.

הבנתי גם שבמיקס השמטנו את אחד הדברים שמהם הכי נהניתי, כי איש מעולם לא אמר לי ששמע אותו. זה קורה בסוף השיר, כשאני חוזר על המילים SO LONG שוב ושוב... אני חושב שבחזרה הרביעית פול וטכנאי ההקלטה, רוי היילי, צעקו ברקע: SO LONG ALREADY, ARTIE. אהבתי את זה. אמרתי שנצטרך להבליט את זה, אבל הם היו זהירים מדי" (ארט גרפונקל בשנת 1973)

ב-6 באפריל בשנת 1974 נערך בקליפורניה פסטיבל CALIFORNIA JAM, מול קהל של כ-200,000 איש. בין האמנים שהופיעו היו: דיפ פרפל, איגלס,RARE EARTH, בלאק סאבאת', אמרסון לייק ופאלמר, אדמה רוח ואש, SEALS AND CROFTS ו- BLACK OAK ARKANSAS.

אני זוכר את זה היטב! אי שם באייטיז. אני נער שמתחיל להישאב פנימה אל הרוק הקלאסי. ואז נופלת לידיים שלי קסטת וידאו, מין VHS שכזה, עם דיפ פרפל בפסטיבל גדול משנת 1974. היה כתוב על זה CALIFORNIA JAM. שמתי את הקסטה במכשיר הוידאו - ובום! הייתי בהלם. על ההתחלה ראיתי שם חמישה חבר'ה שבאו לטאטא את הבמה עם המוסיקה שלהם. ריצ'י בלאקמור בשיא הפוזה שלו. ג'ון לורד עם סאונד האמונד מאסיבי, גלן יוז עם שיער שלא נגמר, חליפה לבנה וגרוב בס. איאן פייס בתיפוף תזזיתי ומהיר. ודייויד קוברדייל רועם בקולו. וזה עוד לפני שהיה לי את התקליט BURN. כן, זה השיר שפתח את ההופעה הזו וזה שאב אותי מיד פנימה - למקום הכי טוב על הבמה. ברור שהכרתי את דיפ פרפל מקומץ תקליטי הלהקה שהיה לי אז. אבל לראות את ההפגזה הזו?! אני נשבע לכם - זה שינה את חיי!

אז המשכתי לצפות בקסטה הזו... ואחד הרגעים הבלתי נשכחים בא לקראת סוף הופעתה של דיפ פרפל. כשריצ'י בלאקמור חטף עצבים ושבר את אחת הגיטרות שלו בכוונה לתוך עדשת מצלמת טלוויזיה. כן, הצלם היה על סף התקף לב.

התנהלותו המרדנית של "האיש בשחור" (כינויו של ריצ'י בלאקמור) נבעה מסירובו לעלות לבמה לפני שקיעת החמה. המופעים שקדמו לזה של דיפ פרפל הסתיימו בזמן (ואף לפני המועד המתוכנן - דבר נדיר בהופעות רוק מאז), ובכך הקדימו את שעת עלייתה המשוערת של הלהקה. הדבר היה מפתיע ולא מתוכנן; המפיקים שמחו וסברו כי דיפ פרפל, שהייתה הבאה בתור, תעלה להופיע לפני הזמן שנקבע. אולם בלאקמור סירב בתוקף להופיע באור יום. הוא היה אובססיבי בנוגע לתפאורה והתאורה של הלהקה - שתיראה טוב יותר בשעת חושך. הוא היה אדם עקשן שלא יכול היה לשאת מצבים שבהם אחרים אינם עושים את עבודתם נאמנה ומטילים את האחריות לתוצאות על כתפיו. לא פעם הוא הוכיח שלמצבים כאלו יש השלכות הרסניות, ופסטיבל הרוק הזה לא היה יוצא מן הכלל.

דיפ פרפל היו האמנים המרכזיים בפסטיבל וזכו לשכר הגבוה ביותר, ומשום כך הציב בלאקמור דרישות ברורות: הוא סירב לצאת מחדר ההלבשה עד שקיעת השמש. להקת אמרסון, לייק ופאלמר, שהייתה אמורה לעלות אחרי דיפ פרפל, החלה להפעיל לחץ וטענה כי אם המועד יתאחר יתר על המידה, חבריה לא יעלו לבמה אך עדיין ידרשו את שכרם לפי החוזה. כולם היו לחוצים, מלבד בלאקמור. הוא ידע שלפי החוזה היו אמורים להיות בקהל 60,000 איש בלבד, אך בפועל הגיעו יותר מפי שלושה. ובזמן שחברי הלהקה עסקו בבדיקת הכלים והסאונד על הבמה, רץ לעברם אחד מאנשי ההפקה והורה להם לרדת מיד, מאחר שהקהל כבר החל להיכנס למתחם. בלאקמור חרק שיניים ולא שכח זאת.

שנה לאחר מכן, הסביר בלאקמור בראיון למגזין רולינג סטון את הסיבה להתנהלותו: "המפיק, שמפאת כבודו לא אזכיר את שמו, נכנס לחדר ההלבשה ודרש שאעלה מיד לבמה. התעלמתי ממנו. הוא המשיך לעמוד שם ואמר שיבטל את הופעתנו אם לא אהיה על הבמה עד שיסיים לספור עד 30. ישבתי שם, כיוונתי את הגיטרה שלי והקשבתי לו סופר בקול רם. הוא עוד לא הגיע ל-15 כשסילקתי אותו מהחדר. לא היה אכפת לי מהכסף שעמדנו להפסיד; זה היה עניין עקרוני. אפילו ג'ון לורד בא אליי והתחנן שאעלה למען הלהקה. השבתי לו בשלילה מוחלטת ואמרתי שאני מוכן לפרוש מהלהקה כאן ועכשיו. לבסוף, מישהו אחר מחברת ההפקה ניגש אליי וביקש בנימוס שאעלה. רתחתי מזעם, אך מכיוון שהוא פנה אליי בנועם – נעתרתי".

בלאקמור עלה עם דיפ פרפל לבמה ונתן הופעה מעולה, שבסיומה החליט לפעול. הדבר אירע בתום ביצוע ממושך לשיר SPACE TRUCKIN; הוא ניפץ מספר גיטרות והשליך את השברים לעבר הקהל. גיטרה אחת הוא ניפץ, כמובן, היישר אל תוך עדשת המצלמה. את הסיבה לכך הסגיר בהמשך: "לא תכננתי לשבור את המצלמה. רציתי להרוג את האיש שאיים עליי כשספר עד 30. אם הוא היה על הבמה, הייתם רואים הרבה יותר ממצלמה אחת שבורה. אני לא אוהב אלימות, אבל באותה הופעה רתחתי. הוא דיבר אליי כאילו הייתי זבל. לא מצאתי אותו על הבמה, אז כיוונתי את הזעם אל המצלמה".

בלאקמור הוברח מהבמה והוכנס לארגז מטען, וכך הצליח לחמוק מבלי שהמפיקים יסגירו אותו לידי המשטרה. לא רק המצלמה ניזוקה; במהלך האקט השתמש בלאקמור גם בפירוטכניקה שהפיקה רעש אדיר וגרמה לאובדן שמיעה אצל מספר אנשים שעמדו בקרבת מקום. מנהל הלהקה, ג'ון קולטה, סיפר: "אנשים צרחו עליי כי ריצ'י זרק שברי גיטרות ומגברים מהבמה באופן שסיכן את הקהל". כשהגיע ריצ'י למסוק שהיה אמור לחלץ את הלהקה, סירב הטייס להמריא, בזמן שמכוניות משטרה עם סירנות החלו לדהור לעברם. הטייס עמד בסירובו עד שהבין כי לא יקבל תשלום על שירותיו, ורק אז החל לפעול. בלאקמור היה חייב להימלט מהאזור במהירות לפני שייעצר. "למחרת", הוסיף קולטה, "הוצפתי בשיחות טלפון זועמות ובאיומים בתביעות מצד המפיקים, הצלם שאולץ לפרוש מעבודתו עקב הנזק, ואנשים ששמיעתם נפגעה".

למרות האיומים, שילמה דיפ פרפל רק 5,000 דולר כפיצוי על המצלמה. סכום קטן יותר שולם לג'ון טדסקו, פועל במה שטען כי התחרש כתוצאה מהפיצוץ שגרם בלאקמור.

גרג לייק, מלהקת אמרסון, לייק ופאלמר, כתב על האירוע בספרו:

"בסיבוב ההופעות ההוא, מופע אחד שנותר חקוק בזיכרוני הוא פסטיבל 'קליפורניה ג'אם' שהתקיים ב-6 באפריל 1974. להקתנו נוספה באיחור לרשימת האמנים כדי לסייע בקידום מכירת הכרטיסים. זו הפכה להופעה שוברת שיאים מבחינת כמות קהל משלם – כ-350,000 איש – והמארגנים היו כה מודאגים עד שהפסיקו את המכירה. ההערכות לגבי הגודל האמיתי של הקהל משתנות, אך מהבמה זה נראה כאילו הקהל נמתח עד לאופק – אולי חצי מיליון איש ואף יותר. הייתה שם מערכת ההגברה העוצמתית ביותר שהותקנה עד אז. הפסטיבל התנהל בדיוק לפי לוח הזמנים, דבר שהיה חריג מאוד באותם ימים. משום מה, המארגנים טרם קבעו את סדר המופעים עד שהגענו לאתר. כשנשאלנו מתי נעדיף להופיע, השבנו שזה לא משנה לנו.

אני חושב שבסופו של דבר המנהלים של האמנים הגדולים ערכו הגרלה, ועלה בגורלנו לחתום את האירוע אחרי הסט של דיפ פרפל. נראה היה שחלק מחברי דיפ פרפל לא היו מרוצים מהשיבוץ כי הם רצו להופיע בשעת בין הערביים. מסיבה כלשהי, הם השליכו ציוד לעבר הקהל, ולקראת סוף ההופעה ריצ'י בלאקמור ריסק את הגיטרה שלו לתוך אחת ממצלמות הטלוויזיה היקרות של ABC. הדבר גרר קנס כבד שקוזז משכרם. בסופו של דבר עלינו לבמה בסביבות השעה 21:00. היה קפוא במדבר, אבל נתנו את אחת ההופעות הטובות בקריירה שלנו – היינו בשיא והכול דפק כמו שעון".

וקית' אמרסון כתב בספרו:

"הכנתי תלבושת מיוחדת להופעה הזו, ואני זוכר שלא היה קל להגיע למתחם בגלל עומסי התנועה. כשנכנסנו, נתקלנו במנהלי להקות שצרחו זה על זה כדי להשיג את משבצת השידור הטובה ביותר. לא הייתה אפשרות לבצע בדיקת סאונד או לבדוק את הציוד, כולל הפסנתר המעופף שלי. בזמן ההמתנה, הציעו לי לבחון אופנוע כבד של סוזוקי, ומאוד רציתי אותו. כשחזרתי אל מאחורי הבמה, ראיתי מריבה בין המנהל שלנו, די אנתוני, לבין ההנהלה של דיפ פרפל על סדר העלייה. נהוג היה לחשוב שהזמן הטוב ביותר להופיע הוא לפני החשיכה, כדי לסיים מוקדם וליהנות מהתאורה המקצועית. לבסוף עלינו אחרי דיפ פרפל ואחרי שריצ'י בלאקמור תקע את הגיטרה שלו במצלמה, מה שעלה להם הון. מבחינתי, זה היה אירוע נהדר".

גם להקת בלאק סאבאת' התייחסה לאירוע בכתביה. הבסיסט, גיזר באטלר, כתב: "לאחר פגרה של ארבעה עשר חודשים, חזרנו להופיע. ההופעה הגדולה ביותר שלנו באותה שנה – וכנראה בקריירה כולה מבחינת קהל – הייתה ב'קליפורניה ג'אם'. זה היה אירוע ענק שאיגד את הלהקות הגדולות בעולם, אך באופן תמוה המנהל שלנו לא טרח לעדכן אותנו עד הרגע האחרון. נחתי בביתי כשקיבלתי טלפון מאחד מאנשי הצוות ששאל היכן אני. כשאמרתי שאני באנגליה, הוא ענה: 'למה? יש לך הופעה באמריקה בשבוע הבא'. התקשרתי מיד למנהל ושאלתי מה קורה, והוא השיב: 'סידרתי הכול, החוזים חתומים ואתה לא יכול לנוח, המארגנים יתבעו אותך'. כששמעתי שדיפ פרפל, ELP והאיגלס משתתפים, הבנתי שלא נוכל לסרב, למרות שנהניתי מהחופשה. טסנו למקום במסוק מצויד באספקת קוקאין. כשהגענו, דיפ פרפל ו-ELP עדיין התווכחו מי תעלה אחרונה (שתיהן רצו להופיע בשקיעה). האמרגן פנה אלינו ואמר: 'תראו, אתם הייתם אמורים להוביל את האירוע, אבל שתי הלהקות הללו מתנות את הופעתן בשקיעת השמש. אכפת לכם להופיע קודם?'. לא היה אכפת לנו. אם תצפו בסרט מההופעה, אני נראה שם מטורף למדי כשאני מקפץ על הבמה – שילוב של קוקאין ו-400,000 איש שנועצים בך עיניים".

ב-6 באפריל בשנת 1974 נערכה באולם "THE DOME" שבברייטון, אנגליה, תחרות האירוויזיון. להקת כוורת שלנו הגיעה לשם, בתור להקת POOGY, ושרה את "נתתי לה חיי", כששישה מחבריה על הבמה והשביעי, יוני רכטר, עמד על דוכן המנצחים.

בנוגע ללהקת אבבא וזכייתה, הנה כמה פרטי מידע מעניינים: אינגר סבנקה סיפרה: "הייתה לי חנות בנורלנדסגאטן שבמרכז העיר. בני ופרידה נהגו לבקר אצלי מדי פעם כדי לקנות בגדים. בשנת 1974 הם ביקשו ממני לעצב את בגדי הבמה שלהם בסגנון גלאם-רוק, שהיה מאוד טרנדי אז. עלותה של כל תלבושת הייתה כ-100 דולר – כל כך זול בהשוואה למחירים היום!".

בצירוף מקרים משמח, להקת אבבא שהתה בסוויטת נפוליאון במלון 'גרנד' בברייטון. למרבה הצער, בלוח זמנים שכלל חזרות, ראיונות, מפגשי צילום ופגישות עם מפיצים פוטנציאליים, נותר לחברי הלהקה מעט מאוד זמן לבקר בברייטון עצמה. ביורן אולבאוס סיפר: "אף אחד לא יכול לדמיין את המתח באירוע כזה. העור מצטמרר, הבטן מתהפכת והגרון מתייבש לגמרי. אתה פשוט רוצה לברוח מהכול".

בעקבות הניצחון בברייטון, קיבלו חברי הלהקה מספר עצום של הצעות ממדינות רבות, ובהן ארצות הברית. בשל כך, החליט מנהל הלהקה, סטיג אנדרסון, לבטל את סיבוב ההופעות המתוכנן בשוודיה (שסוכם קודם לכן בעל פה מול יזמים), כדי להתרכז בפעילויות הקידום בחו"ל. זו הייתה החלטה קשה שספגה ביקורת חריפה עוד יותר מצד ארגונים ועיתונים שוודיים. אנייטה פלצקוג סיכמה: "הזכייה באירוויזיון הייתה מהנה מאוד, אך לאחריה הגיעה תקופת עבודה כה אינטנסיבית, עד שהיה קשה ליהנות מההצלחה".

ויש הרבה סיפורים על להקת כוורת מהאירוויזיון שממש לא הכרתם! הם סופרו לי בראיונות אישיים שקיימתי עם כל חברי הלהקה. אני מספר אותם בהרצאתי על כוורת. לפרטים והזמנות: 050-5616459

על עפיפונים, הרמוניות ומה שביניהם. ב-6 באפריל בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של להקת THE FREE DESIGN ושמו KITES ARE FUN.

ואווו... כמה שזה כיף! ההרכב הזה יודע לתת לי בדיוק את מנת הסאנשיין-פופ שאני צריך. ממש כמו ויטמין D טוב מהשמש. ועבור מי שלא הכירו את הנפשות הפועלות באותם ימים, היה מדובר בלהקה ווקאלית אמריקאית שהייתה ידועה בהרמוניות שופעות ובעיבודים מתוחכמים שנשמעים פשוטים יחסית - אך הם ממש לא. ההרכב התגלה בסוף שנות ה-60 כאחד הקולות הייחודיים של ז'אנר הפופ הרך, והצליח לייצר סאונד שהרגיש כמו נסיעה ברכבל מעל ענני צמר גפן מתוק. פשוט ככה! עונג!!!

החבורה המוכשרת הזו זוהתה לעתים קרובות עם תנועת הסאנשיין פופ המקבילה להרכבים כמו THE ASSOCIATION או THE MAMAS AND THE PAPAS, אך היא הציעה ערך מוסף בדמות הרמוניות ווקאליות מורכבות במיוחד, עיבודים ג'אזיים ומילים שלא תמיד התיישרו עם הפשטות של מצעדי הפזמונים. למרות שחברי הלהקה לא זכו להצלחה מסחרית מסחררת בתקופת הזוהר שלהם (דבר בלתי נתפס, למען האמת), המוסיקה שלהם חוותה פריחה מחודשת ומפתיעה בעשורים האחרונים. היא השפיעה על אמנים בז'אנרים שונים וזכתה למעמד קאלט בקרב אספני תקליטים ואניני טעם. נו, כמו המון קלאסיקות אחרות - לקח לזה זמן לתפוס.

השורשים של הפלא הזה נטועים בעיירה דלבן שבניו יורק, שם הוקמה הלהקה בשנת 1966 על ידי האחים כריס דדריק, ברוס דדריק וסנדי דדריק. המוסיקה זרמה להם בעורקים כמו סירופ מייפל על פנקייק אמריקאי משובח. אביהם, ארט דדריק, היה טרומבוניסט מוערך בביג באנד שניהל את הרכב חיל האוויר AIRMEN OF NOTE, ואמם הייתה פסנתרנית מחוננת. הרקע המשפחתי הזה השפיע ללא ספק על הכיוון המוסיקלי של הלהקה והעניק להם בסיס תאורטי מוצק. כריס דדריק, שהיה כותב השירים והמעבד העיקרי, החדיר למוסיקה של ההרכב הבנה עמוקה של הרמוניה, קונטרפונקטים ועיבודים חכמים עד מדהימים.

תקליט הבכורה של הלהקה, KITES ARE FUN, יצא בתחילת שנת 1968, למרות שהעבודה עליו החלה כבר באפריל 1967 תחת שרביטו של המפיק חובב הסטריאו, אנוק לייט, בלייבל שנקרא PROJECT 3. שיר הנושא הפך ללהיט קטן במצעדים ועזר ללהקה לצבור קהל מעריצים צנוע אך נאמן שחיפש משהו אחר. השיר דיבר על ההנאות הפשוטות עם עפיפונים והדגים את היכולת המופלאה של הלהקה לערבב פלא ילדותי עם מוסיקליות מתוחכמת לעילא. מי מאיתנו לא רוצה להיות שוב ילד לפעמים? הייתה שם בריזה אפקטיבית שנשבה לאורך כל קטעי התקליט, כזו שגורמת לי להרגיש בפיקניק נצחי ביום שטוף שמש.

ולקראת סוף אותה שנה יצא התקליט YOU COULD BE BORN AGAIN, כשעל גבי העטיפה האחורית שלו התנוססה הבטחה יומרנית אך חיננית שקבעה כי "הנה הצלילים הרעננים ביותר ששמעתם אי פעם". מי שכתב את הטקסט הזה אולי הגזים מעט בחגיגיות, אך זה בהחלט היה מרענן באופן יוצא דופן. באותו זמן יצא גם תקליט שירי חג המולד המסתורי של הלהקה, שנועד במקור להיות מוצר שחולק על ידי חיל האוויר האמריקאי כתרומה לקהילה, לא פחות. הסיבה לכך הייתה שכריס דדריק שירת שם באותה תקופה כמוסיקאי במדים. למעשה, צד אחד של התקליט הגיע עם זמרי הבלדות טוני סנדלר וראלף יאנג, בעוד הצד השני של התקליט הגיע עם הגיבורים שלנו בביצועים ווקאליים מרהיבים. מן הסתם, מדובר בתקליט הכי נדיר של ההרכב, פריט אספנים שגורם לאנשים להוציא סכומי עתק במכירות פומביות.

למרות שבחי המבקרים ואיכות המוסיקה המרשימה שלהם, חברי הלהקה נאבקו קשות כדי לפרוץ להצלחה במיינסטרים האמריקאי. הצליל הרך והמורכב שלהם היה אולי נישתי מדי עבור עידן שנשלט על ידי גיטרות חשמליות רועשות של רוק, פולק מחאתי ומוסיקה פסיכדלית אפלה. המכירות של התקליטים לא היו משמעותיות מספיק כדי להפוך את הדדריקים לכוכבי-על. המשיכה של הלהקה הייתה נעוצה בעיקר בייחודיות שלה, אבל זה גם מה שהקשה על חברות התקליטים לקטלג אותה בתוך סצנת המוסיקה הרחבה והרועשת של אותה תקופה. סוג של נפילה בין כיסאות - פשטות מול מורכבות.

ביולי 1969 הוציאה הלהקה את התקליט HEAVEN / EARTH שהמשיך את הקו המוסיקלי המוקפד והביא גם גרסאות כיסוי מפתיעות לשירים מתוך המחזמר HAIR, כמו גם פרשנות ווקאלית לשיר IF I WERE A CARPENTER. שנה לאחר מכן יצא התקליט STARS - TIME - BUBBLES - LOVE, ובו ביקשה החבורה לנסות כיוונים חדשים ולנוע יותר לכיוון עולם הרוק. היו שם יופי של אלמנטים בתחום, כמו למשל צליל הגיטרה הדיסטורשני המלוכלך בשיר BUBBLES או השימוש המרתק בסיטאר עם אפקט ה-PHASER בשיר I'M A YOGI. היש פה יופי של תעוזה וגיוון.

בהמשך אותה שנה הגיע התקליט SING FOR VERY IMPORTANT PEOPLE, אך ההרכב בשלב זה צומצם לשלישיה בלבד לאחר פרישתו של האח ברוס דדריק. התקליט הזה היה מכוון יותר לקהל הצעיר וכלל אפילו את שיר הנושא המפורסם של תוכנית הילדים "רחוב סומסום". מעניין לגלות שרק שיר אחד בתקליט הזה היה מקורי של כריס דדריק, בעוד שירים אחרים נכתבו על ידי אבי הלהקה, ארט דדריק, וכן על ידי אחיותיו של כריס.

בשנת 1972 יצא התקליט ONE BY ONE ובו שוב הוגשה למאזינים מוסיקה נהדרת שהייתה רכה אך מתוחכמת מאוד. למרות האיכות הבלתי מתפשרת, המבקרים טענו שזה לא תקליט להתחיל איתו את ההיכרות עם הלהקה, למרות שהתארחו בו מוסיקאים ברמה עולמית כמו המתופף בילי קובהאם ואיש כלי הנשיפה מייקל ברקר. כן כן! לצד השירים המקוריים הופיעו שם גרסאות ג'אזיות ומקוריות לשירים LIGHT MY FIRE ו-YOU ARE MY SUNSHINE. התקליט האחרון של THE FREE DESIGN יצא באותה שנה תחת השם THERE IS A SONG בחברת תקליטים קטנה עוד יותר מקודמותיה בשם AMBROTYPE. מיד לאחר מכן העסק התפרק כאשר לחצים מסחריים ושינויים מבניים בתעשיית המוסיקה הקשו על הסאונד הייחודי שלהם לשגשג ולמצוא אוזן קשבת ברדיו.

ייתכן שהמוסיקה של THE FREE DESIGN הייתה נשארת כהערת שוליים נשכחת בהיסטוריה של הפופ אלמלא התחדשות ההתעניינות המסיבית בה בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. כריס דדריק, שהמשיך לאחר פירוק הלהקה בקריירה מצליחה כמלחין מוערך לקולנוע וטלוויזיה ואף עבד עם מקהלות ווקאליות כמו THE STAR-SCAPE SINGERS, הלך לעולמו בשנת 2010. למרות מותו, עבודתו עם THE FREE DESIGN ממשיכה לפעום בלבם של חובבי מוסיקה בכל העולם. אני ממש ממש אוהב את מה שקורה פה! המוסיקה שלהם כנראה הקדימה את זמנה.

עבור אלו שרק נכנסים כעת להכיר את הלהקה המופלאה הזו, תקליט הבכורה הוא נקודת ההתחלה המושלמת, עם המנגינות העדינות והשובבות שלו וההרמוניות הבלתי נשכחות באופן מיידי. משם המלצתי היא להמשיך באופן כרונולוגי כדי להבין את האבולוציה של המשפחה כנראה הכי מוסיקלית בניו יורק. המוסיקה הזו מזמינה כל אחד ואחת לקחת צעד אחורה מהמולת החיים המטורפת, לעצום עיניים חזק ולהעריך את היופי המוחלט שנמצא בפשטות ובחן. מי בא איתי להעיף עפיפונים? זה כיף!

הדרייב אין של דייויד בואי! ב-6 באפריל בשנת 1973 יצא באנגליה תקליטון חדש של דייויד בואי ובו השיר DRIVE IN SATURDAY.

אני חייב להודות - יש לי יחסים מוזרים עם השיר הזה. יש פעמים בהם אני מאד אוהב אותו ויש פעמים שהוא נשמע לי מעצבן. לפעמים אני אוהב את תחושת קצב הוואלס הזו וארומת האולדיז שבו. לפעמים בא לי משהו אחר ממנו ולא את זה. בכל אופן...

בשיר המיוחד הזה בואי לוקח אותנו למסע בזמן ומתאר בדמיונו המופלג תושבים בעתיד פוסט אפוקליפטי קודר (זה המשך לחזון שלו בשיר FIVE YEARS?). אז לפי החזון שלו, אותם אנשי עתיד מביטים לאחור בגעגוע על סרטי וידאו ישנים ששמרו עוד משנות ה-50 או ה-60 וה-70 העליזות. אז ברור שמבחינה מוזיקלית, בואי חזר לשורשים שלו ונתן כבוד לצלילים שעליהם גדל. תקליטי ותקליטוני שנות החמישים של ילדותו נשמעים חזק מאוד בשיר הזה, שנכתב במקצב סלואו של 6/8, תוך מיזוג סגנון DOO WOP נוסטלגי עם הסאונד העתידני והחדשני אז של להקת הליווי שלו, העכבישים ממאדים.

ההשראה לכתיבת היצירה הזו הגיעה לבואי במהלך מסע לילה ארוך ומתיש ברכבת, בחודש נובמבר של שנת 1972. הוא לא היה מסוגל להירדם בזמן שהרכבת מיהרה אי שם בין סיאטל לפניקס בארצות הברית. כשבהה בחלון בחשיכה, הוא ראה משהו ששינה לו את התודעה. בואי הסביר מאוחר יותר שהוא ראה את הירח מאיר על שבע עשרה או שמונה עשרה כיפות כסף ענקיות. הוא אמר: "לא הצלחתי לברר מאף אחד מה הן היו. אבל הן נתנו לי חזון של אמריקה, בריטניה וסין לאחר קטסטרופה גרעינית. הקרינה השפיעה על מוחם של אנשים ואיברי רבייה, ולכן אין להם חיי מין. הדרך היחידה שהם יכולים ללמוד לעשות אהבה שוב זה על ידי צפייה בסרטים של איך זה היה נעשה פעם". מזכיר לי את החזון האפוקליפטי של השיר המעצבן של זאגר ואוונס - IN THE YEAR 2525. בכל אופן, חוקרי מוזיקה רבים טענו מאוחר יותר שאותן כיפות כסף מסתוריות היו ככל הנראה בסך הכל מתקני תקשורת, אבל במוחו הקודח של בואי הן הפכו בסיס לעולם פוסט גרעיני.

כבר באותו חודש נובמבר, בואי לא התאפק והחל לבצע את השיר על הבמות. באחת ההופעות הוא עלה רק עם גיטרה אקוסטית והסביר לקהל המופתע את הקונספט מאחורי המילים: "זה אי שם בשנת 2033 - על עתיד שבו אנשים שוכחים איך לעשות אהבה, אז הם חוזרים לסרטי וידאו שהם שמרו מהמאה הזו. זה אחרי קטסטרופה מסוג כלשהו". אוקי, ואני כותב את השורות האלו בשנת 2026 - לא רחוק יחסית מהשנה שבואי ציין. אנשים עדיין עושים אהבה בכיף.

פרט מידע מעניין במיוחד הוא שבואי בכלל לא התכוון להקליט את השיר הזה לעצמו בהתחלה. הוא כתב את DRIVE IN SATURDAY במקור עבור להקת מוט דה הופל. הוא רצה שהם ימשיכו לרכוב על גלי ההצלחה של הלהיט הקודם שהוא העניק להם כדי להציל אותם מפירוק. שיר בשם ALL THE YOUNG DUDES. אבל הפעם חברי הלהקה החליטו להגיד לא. הסולן איאן האנטר ממש התעצבן מההצעה הזו. לדעתו, הלהקה שלו כבר לא הייתה זקוקה לעזרה חיצונית כזו. הוא כנראה פחד שיחשבו שהלהקה שלו היא למעשה הלהקה של בואי. ואולי הוא לא טעה לגמרי בשיקולי האגו שלו, כי ללהקתו היה באותו זמן את השיר HONALOOCHIE BOOGIE שיצא ביולי 1973 והגיע למקום ה-12 במצעדים בבריטניה.

השיר של בואי, לעומת זאת, עבר מסע קצת יותר מאתגר במצעד הפזמונים. הוא לא ממש זעזע את המצעד עם כניסתו ולקח לו מאמץ רב והרבה השמעות ברדיו כדי לטפס ולהגיע למקום השלישי, ומשם הוא החליק במהרה למטה. בואי נזכר בתקרית עם מוט דה הופל ואמר שנים לאחר מכן: "לא הבנתי אותם. הייתי בטוח שזה יהיה תקליטון אדיר בשבילם. אני יודע שאיאן האנטר מצא את הרעיון, לשיר עוד שיר של דיוויד בואי, דבר מעצבן". עם זאת, המתופף של מוט דה הופל, דייל גריפין, זכר את הסיפור קצת אחרת והעלה גרסה שונה לאירועים: "בואי אמר שזה יהיה הסינגל הבא שלנו אבל אז הוא שינה את דעתו. אבל זה היה נהדר כי עכשיו היינו צריכים להמציא משהו משלנו".

השיר הוקלט בסופו של דבר על ידי בואי בינואר 1973 באולפני טריידנט בלונדון, כחלק מהעבודה על התקליט ALADDIN SANE. בואי עצמו ניגן שם בסקסופון והזכיר את מיק ג'אגר וגם את הדוגמנית המפורסמת טוויגי. טוויגי, שהייתה דמות מפתח באופנה של אותן שנים, עתידה הייתה לככב לצדו של בואי על עטיפת התקליט PIN UPS בהמשך אותה שנה. באוטוביוגרפיה שלה היא נזכרה בהתרגשות בפעם הראשונה שבה היא שמעה את השיר ברדיו: "כשהפזמון הגיע, הוא שר על טוויג ילדת הפלא, וחשבתי, שיט. אני זוכרת שהשתגעתי לחלוטין וכמובן מיהרתי לצאת החוצה ולקנות את זה, כדי לבדוק שמא אולי לא שמעתי נכון".

הצד השני של התקליטון כלל גרסת כיסוי מלאת אנרגיה לשיר ROUND AND ROUND של צ'אק ברי, שהוקלטה עוד בימי העבודה על התקליט "עלייתו ונפילתו של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים". רוק'נ'רול!

כשלהקת נחש לבן מאבדת קצת מהזהות שלה. ב-6 באפריל בשנת 1981 יצא תקליט חדש ללהקת WHITESNAKE ושמו COME AN' GET IT.

להקת WHITESNAKE היא תופעה. לפעמים ממש כיף לי להקשיב לה ולפעמים פחות. אבל אין ספק שהחבר'ה - כשהם פעלו בסינכרון מושלם - ידעו לתת את הזץ הזה! את הניצוץ! והלהקה הזו, שהכילה בתוכה אקסים של דיפ פרפל, ידעה לתת פייט ללהקת ריינבאו, אותה הנהיג אקס סגול אחר - ריצ'י בלאקמור.

אז ווייטסנייק פתחה את שנת 1981 בתוך אולפן ההקלטות. הפעם חזרו חברי ההרכב אל אולפני STARTLING, במה שהפך לביקור השלישי והאחרון שלהם במתחם עבור העבודה הזה. האחוזה המפוארת הזו, הידועה בשם TITTENHURST PARK, נרכשה על ידי רינגו סטאר מג'ון לנון בשנת 1973, והיא נשאה איתה מטען היסטורי כבד שכל חובבי מוזיקה אמורים לתרגש ממנו. הגיטריסט, ברני מרסדן: "הכל נעשה אצל ג'ון לנון, ובכן, אצל רינגו. זה היה ממש כמו ABBEY ROAD. שדרגת את הרמה שלך שם".

בזמן שהעבודה הקבוצתית התקדמה, היה גם זמן לכמה מחברי הלהקה להתפנק בפעילויות חוץ-להקתיות מעניינות במיוחד. הגיטריסט מיקי מודי מצא לעצמו השלמת הכנסה קטנה ונחמדה כשכתב את הלחן לפרסומת הטלוויזיה החדשה של ליווייס, שיר בשם SLIPPIN' AND SLIDIN. את השירה בפרסומת ביצע לא אחר מאשר סולן להקת ריינבאו לשעבר, גרהאם בונט, שגם החליט להשתמש בשירותיו של מודי בתקליט הסולו הבא שלו. לצידם של השניים עבדו עוד פליט של ריינבאו, המתופף קוזי פאוואל, ואנשי ווייטסנייק - ניל מאריי וג'ון לורד.

והתקליט שנקרא COME AN' GET IT, יצא בדיוק בזמן לחידוש סיבוב ההופעות. אחרי הכל - להקה אז לא יכלה לצאת לדרכים ללא תקליט חדש לשווק אותו. והתקליט נפתח עם שיר הנושא שבתכל'ס - כבר עם פתיחת התופים ואחריה הריף המרכזי - זה נשמע כמו משהו שלהקת פורינר ניסתה להרים ושמה בצד. משהו כמו טייק ראשוני של HOT BLOODED. ואכן, כשמתקדמים עם התקליט הזה אפשר לגלות שהסאונד לא כל כך עוצמתי כמו שהיה צריך להיות ושהשירים קצת גנריים מדי. עם זאת, התקליט הזה נמכר היטב והשאיר את ווייטסנייק בביזנס.

ויש את השיר DON'T BREAK MY HEART AGAIN אותו כתב קוברדייל על בתו, ג'סיקה. האמת? ג'ון לורד אהובי נשמע פה מנגן ריף האמונד שנשמע כמו אחיו החורג של MIGHT JUST TAKE YOUR LIFE. חבל. כל כך הרבה כישרון ושומעים שהוא נאלץ להתכווץ פה לתכתיבי אופנת המוסיקה. הבסיסט ניל מאריי היה שמח לא לשמוע את השיר הזה לעולם שוב. מאריי נזכר בחוויה הלילית ההיא ואמר: “דיוויד השאיר אותי ער כל הלילה כי הוא ניסה את הריף הזה באורגן, שהיה ממש מתחת לחדר השינה שלי באולפן".

כשנשאל על החוזקות והחולשות של לורד באולפן, מרסדן צחק: "הכוח הגדול ביותר של ג'ון לורד היה ג'ון לורד. יכולת פשוט לנגן כל דבר לאיש והוא היה מסוגל לומר 'טוב, מה לגבי זה?' ו'מה לגבי זה?' ואתה פשוט אומר 'כן'. ועל הבמה, הוא היה ענק. אני חושב, הכי טוב. תגיד לי שמישהו טוב יותר באורגן המונד בלהקת רוק, ואני בטח אתווכח איתך. הייתי שם כל ערב, הקשבתי לו. הוא היה פנטסטי. והוא היה בחור נהדר, מוזיקאי נהדר. ובצד הכתיבה, הוא היה מאוד, מאוד אדיב. הייתי אומר, 'אתה יודע, ג'ון, באמת עזרת לי בזה; אני חושב שאולי אתה צריך לקבל קרדיט מזה'. והוא היה אומר, 'לא לא, לא, לא הייתי עוזר לך אם לא היו לך את הרעיונות האלה. אני פשוט מכניס את הרעיונות שלך למוזיקה'. הוא היה כזה בחור. מכיוון שהוא היה יותר מיומן מבחינה טכנית כמוזיקאי, הוא היה יכול לכתוב תווים. אני עדיין לא יכול לעשות את זה. הוא היה כותב את זה. היינו מנגנים כמה דברים בגיטרה, והוא היה כותב את זה ואז הוא היה עושה את הגרסה שלו לזה, ותמיד זכרתי את זה. עם השנים, כשאנשים שעבדתי איתם היו מעלים רעיונות, הם פשוט היו קופצים עליהם ואומרים 'אני אקח קרדיט מזה'. זה לא היה ג'ון".

בחזרה לתקליט... העסק קצת משתפר בשיר שבא אחריו, LONELY DAYS LONELY NIGHTS, אבל לא בהרבה. פייר? זה נשמע לי כמו משהו שלהקת באד קומפאני זרקה הצידה. והשיר WINE, WOMEN AN' SONG? זה בכלל נשמע כמו משהו של סטטוס קוו. איפה חותם אישי של נחש לבן? והנה צד ב' נפתח עם CHILD OF BABYLON. שוב פעם זה נשמע לי כמו באד קומפאני חיוור שכזה. אוף!

איכשהו, הניצוץ החיוני הזה היה חסר בחלק מהזמן, ולמרות כמה ביצועים מקצועיים, רק שירים בודדים עמדו בציפיות. העיבודים פה ושם משכו תשומת לב מהשירה, ודייוויד קוברדייל נשמע לא משכנע לעיתים - למרות שהוא זמר ע-נ-ק כשהוא באלמנט שלו. הוא עצמו הרהר על כך זמן קצר לאחר צאת התקליט ואמר: "אני לא חושב שיש פה משהו חדש, אני חושב שזה פשוט הרחבה של הלהקה שהיא חזקה יותר כיחידה. זה טוב, אבל אני לא חושב שאנחנו הולכים לאתגר אף אופנת אמנות עכשווית. על רבים ממתגי התאורה עדיין היו כתובים ג'ון ויוקו ודברים כאלה. אבל בזמנו, בהיותנו כל כך צעירים, אני מניח שלא חשבנו כל כך הרבה על העבודה שם. כשאני מסתכל אחורה על כמה מהסרטים של לנון עכשיו, דברים כמו GIMME SOME TRUTH, הסצנה הזאת, לנון וכל האנשים האלה יושבים ליד שולחן המטבח שלו, ובכן, אכלתי שם את ארוחת הבוקר שלי במשך שישה שבועות. בזמנו, לא ממש חשבתי על זה. כשהייתי באבי רואד הפעם, הייתי יותר מודע להיסטוריה שמאחורי זה. אבל, עם זאת, 'סטארטלינג' היה ממש טוב, אולפן ממש טוב. לעבוד בחדר הזה שבו הוא עשה את IMAGINE, זו הייתה גם אווירה. כולנו היינו מאוד מודעים לזה".

ובכן, התקליט נכנס מיד אל המקום השני המכובד, במצעד המכירות הבריטי. ומי מנע ממנו את הפסגה? זה KINGS OF THE WILD FRONTIER, התקליט השני של אדם והנמלים, מה שהוכיח שלמרות כל החשיפה שההבי מטאל קיבל באותו זמן, סגנון הפוסט-פאנק השתולל במצעדים. והתקליט הזה הוכיח שכשאתה נשען יותר מדי על השפעות של אחרים ואתה שוכח לשים את הייחוד של עצמך - זה נשמע היטב, גם שנים רבות לאחר שזה נעשה.

רוג'ר טיילור יוצא מבית המלוכה. ב-6 באפריל בשנת 1981 יצא תקליט סולו ראשון של חבר כלשהו בלהקת קווין. ולא, זה לא פרדי מרקיורי (כפי שחירטטו לנו בסרט רפסודיה בוהמית) אלא המתופף, רוג'ר טיילור, ושם תקליטו הוא FUN IN SPACE.

האמת? זהו תקליט שתמיד מזכיר לי את נעוריי, כמי שלהקת קווין הייתה אחת האהובות עליו ביותר. לכן, תקליט הסולו של רוג'ר טיילור העניק לי בזמנו זווית מהנה נוספת – מה גם שאהבתי מאוד את קולו המחוספס, הרוקי והמדויק. ובכל זאת, הופתעתי אז מהגל חדש והמוזיקה אלקטרונית ששטפו את השירים. "כן, מגוון החומרים הוא כנראה נקודת התורפה היחידה שבה המבקרים עלולים להאשים אותי", אמר טיילור לעיתון 'פופקורן' בשנת 1981. "אבל כאלבום סולו ראשון, ניצלתי את ההזדמנות כדי להציג את כל הספקטרום שלי. האלבום השני יהיה כבר בסגנון גל חדש מובהק יותר".

תקליט זה הגיע ארבע שנים לאחר שטיילור היה הראשון מחברי הלהקה שהוציא תקליטון סולו (בשם I WANNA TESTIFY). עיתוי צאת האלבום הצביע על כך שטיילור היה אולי החבר חסר המנוחה ביותר בלהקה באותה עת, או לפחות זה שזכה לייצוג המצומצם ביותר מבחינת קרדיטים על כתיבת שירים (עד לאותה נקודה, תרומתו הסתכמה בדרך כלל בשני שירים בלבד בכל אלבום של קווין). בהקשר זה אמר בשנת 1984: "הרגשתי שאני הופך ליצירתי יותר, וחיפשתי אפיק ביטוי רחב יותר מזה שקווין אפשרה לי. רציתי, אני מניח, להיות יותר מסתם חבר בלהקה".

התהליך החל במהלך הפסקה בת שלושה שבועות מסיבוב ההופעות של קווין בשנת 1978. טיילור הגיע לאולפן ההקלטות הקבוע של הלהקה באותם ימים, MOUNTAIN שבשווייץ, כדי לעבוד על אלבום סולו. שם הוא הרכיב עשרה שירים שעליהם שר וניגן בכל הכלים, בעוד טכנאי ההקלטה, דיוויד ריצ'רדס, הוסיף סינטיסייזר – כלי שקווין נמנעה ממנו זמן רב, אך עתיד היה לתפוס את מרכז הבמה ב-FUN IN SPACE ובאלבום האולפן הבא של הלהקה, THE GAME. אחרי הכל, טיילור היה חבר הלהקה שדחף לשימוש בסינטיסייזרים, ולכן אין זה מפתיע שאלבומו שופע בצלילים אלו.

"ישנן סיבות שונות לכך שניגנתי בכל כלי הנגינה", הסביר טיילור לעיתון 'פופקורן'. "ראשית, יש לי רעיונות משלי לגבי האופן שבו השירים צריכים להישמע. חשוב לי להפגין את היכולות שלי; בסופו של דבר, אני לא רוצה לבלות את כל חיי רק מאחורי התופים. יש עוד המון מתופפים שמוכיחים שאלבומי סולו אינם נחלתם הבלעדית של גיטריסטים, זמרים או קלידנים". היכולות של טיילור בגיטרה, בבס ובקלידים אכן מרשימות למדי.

לקראת סוף ההקלטות הראשוניות של THE GAME, ביולי 1979, בזמן ששאר החברים חזרו למשפחותיהם באנגליה, נשאר טיילור באולפן כדי לעבוד על רעיונות נוספים לאלבומו. הוא המשיך לגבש את האלבום צעד אחר צעד, עד להשלמתו בתחילת 1981. "בעבר כתבתי כל כך הרבה שירים", אמר טיילור, "שהיה בלתי אפשרי להכניס את כולם לאלבומים של קווין. אלבום סולו היה האפשרות היחידה. היו דברים מסוימים שרציתי לעשות שלא התאימו לפורמט של הלהקה; במובן מסוים, זה כמו לנקות את המערכת – ועד שאתה לא עושה את זה, אתה פשוט לא מרגיש מסופק. אם יהיו לי רעיונות לשירים נוספים, אולי אקליט בסוף אלבום סולו נוסף, אבל קווין תמיד תהיה בעדיפות עליונה". ניכר שטיילור לא ניסה לשחזר פה את הנוסחה המנצחת של הלהקה, אלא בחר להתנסות בכיוונים מוזיקליים שלא התאפשרו לו בלהקת האם המלכותית. והוא אכן הוציא בהמשך אלבומי סולו נוספים.

בדומה לאלבומי הלהקה, FUN IN SPACE שוחרר באמצעות חברות התקליטים EMI ו-ELEKTRA, אך האמת היא שהמכירות היו דלות יחסית, במיוחד בארצות הברית. באנגליה הוא הגיע למקום ה-18 במצעד המכירות, ומשם צנח במהירות אל מחוץ לדירוג. לכוכב במעמד שלו זו הייתה מכה. בארץ יצא התקליט בזמנו עם כיתוב בעברית על העטיפה (בנוסף לאותיות העבריות בעיצוב המקורי, שהיו חסרות משמעות), במטרה להבהיר לצרכן הישראלי שמדובר במתופף של קווין. כן כן!

עטיפת התקליט רמזה על כיוון עתידני, אם כי דמות החוצן שעל גביה דווקא החזירה את טיילור לימי העבר: המודל נבנה על ידי טים סטאפל, חברו של טיילור עוד מימי להקת SMILE (שממנה צמחה קווין). שנים לאחר מכן נדהם סטאפל לגלות את יצירתו מתנוססת על עטיפת תקליט הסולו של חברו המצליח. טיילור ציין: "שם התקליט אינו מעיד על כך שיש לראות בו 'בן' של פרויקט פלאש גורדון שעשינו, אך במובנים רבים הוא נוסטלגי... יש לי כמה ספרי מדע בדיוני ומגזינים ישנים שבהם אני מעיין מדי פעם. אולי יש שם משהו בחלל שצופה בנו; זה לא יפתיע אותי בכלל".

למרות זאת, המגזין הבריטי 'רקורד מירור' כתב בביקורתו בדיוק את מה שטיילור ניסה למנוע: "זהו הבן של פלאש גורדון; יש לו מאפיינים דומים לסגנון הקומיקס. להאזין לזה זה הכי כיף שיש, מלבד לשחק ב-SPACE INVADERS". בעיתון 'מלודי מייקר' פורסמה ביקורת נוקבת עוד יותר: "זהו מפגן של יהירות בומבסטית עם ריח של קווין, ושל איש עשיר המתפרע בפינוק עצמי על פני שני צדי אלבום".

לסיום, הקשבתי עכשיו שוב לתקליט הזה. לבדוק מה השתנה מאז שהקשבתי לו לפני הרבה זמן. אז הנה מה שהשתנה - ההתלהבות הנעורית שלי מהשירים התנערה לגמרי. אני מוצא את השירים ברובם לא חזקים כמו אלו שהוא הביא ללהקת קווין. גם הסאונד ההפקתי שאהבתי אז נשמע לי היום יותר מכאיב. האם התקליט הזה לא שרד את מבחן הזמן? לא יודע מה אתכם, אבל מבחינתי - לא.

גם זה קרה ב-6 באפריל:

- בשנת 1971 נערכה היכרות מאחורי הקלעים בין הזמר ג'יימס טיילור והזמרת קרלי סיימון. זה קרה אחרי הופעתה במועדון הטרובאדור הידוע בלוס אנג'לס. הם נישאו בנובמבר 1972.

- בשנת 1968 הגיע קליף ריצ'רד למקום השני באירוויזיון עם השיר CONGRATULATIONS. הייתה זו ספרד שניצחה אותו בנקודה.

- בשנת 1966 שהה בוב דילן בלוס אנג'לס על מנת לפקח על המיקס הסופי של אלבומו BLONDE ON BLONDE.

- בשנת 1968 פתחו משרדי APPLE CORPS LTD של הביטלס את משרדיהם בלונדון. הנה טריוויה קטנה: השם APPLE CORPS הוא ניסיון של פול מקרטני, שהגה את השם, להחביא בתוכו את המושג APPLE CORE (ליבת תפוח).

- בשנת 1973 יצא תקליטון חדש ללהקת WIZZARD בהנהגתו של רוי ווד. שם השיר הוא SEE MY BABY JIVE. באוטוביוגרפיה שלו, אמרגן המוזיקה דון ארדן כתב בחריפות על רוי ווד. לאחר שיצא מלהקת אי.אל.או, ככל הנראה בגלל חילוקי דעות אמנותיים עם ג'ף לין, שאל אותו ארדן מה הוא מתכנן לעשות הלאה. רוי התלבט במשך שבוע ואז פגש את ארדן במשרדו שם סיפר לו על להקתו החדשה, WIZZARD. "עדיין לא הייתה לו מוזיקה לנגן לי. רק היה לו את הרעיון. לא ממש הקשבתי. הרגשתי שכמובן שזה יהיה נהדר. מעולם לא פגשתי אף אחד שהלהקה החדשה שלו לא תהיה הכי גדולה. זה לא שינה: רוי היה מכונה של להיטים מוכחים, אז תמיד הייתי מוכן לנסות בחור כמוהו". הוא לא אכזב, "הסינגלים הראשונים שלו כ-WIZZARD היו הצלחה פנומנלית בבריטניה ובכמה טריטוריות אחרות". למרבה הצער, להקת WIZZARD לא החזיקה מעמד, וארדן נותן את הרושם שרוי ווד עבר איזושהי התמוטטות עצבים, אולי בגלל יותר מדי עבודה. ואם כבר - אז ביום זה (6 באפריל) בשנת 1979 יצא אוסף ללהקת אי.אל.או ושמו THE LIGHT SHINES ON VOL.2

- בשנת 1966, בשעה 14:30, החלה להקת הביטלס לעבוד באולפני EMI על התקליט REVOLVER - ודווקא על השיר הכי מוטרף בו, TOMORROW NEVER KNOWS, שבשלב זה נקרא בשם MARK 1.

- בשנת 1973, חמישה ימים לאחר שהוכרז רשמית כי ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר סיימו את עסקיהם עם אלן קליין, הגיע ג'ון יחד עם יוקו אונו למשרדי רשת ITN כדי להצטלם לריאיון בתוכנית האקטואליה WEEKEND WORLD, ששודרה יומיים לאחר מכן. שם הוא תיאר בפני המצלמה את השתלשלות האירועים עם קליין: "יש סיבות רבות לכך שסילקנו אותו. אני לא מעוניין להיכנס לכל הפרטים, אז בואו רק נגיד שהחשדות של פול כלפיו היו מוצדקים. אני חושב שתוקף החוזה של שלושתנו מול קליין פג בפברואר. נהגנו לחדשו מדי חודש ואז מדי שבועיים, עד שהחלטנו להעיף אותו. נכון שאני הוא זה שהביא אותו, אבל זה זמן רב שלא הייתי מרוצה מהסיטואציה איתו. לא רציתי לעשות מעשה פזיז וחשבתי שאולי הדברים בינינו יסתדרו. עם זאת, אין סיכוי שהביטלס יחזרו, אף על פי שאני שונא לקבוע שמשהו לא יקרה במאה אחוזים, כי אני משנה את דעתי כל הזמן. אבל אין לי תחושה שאומרת לי שכדאי לחזור, וכך נראה לי שגם לאחרים. אנשים רוצים שנחזור מתוך מחשבה שהדברים בלהקת הביטלס תמיד היו נפלאים. אבל זה כלל לא היה כך. ואם נחזור? תתארו לכם תחת איזו זכוכית מגדלת יבחנו אותנו. אין דבר שנעשה שיתאים לחלום של האנשים עלינו. לכן עדיף לשכוח מזה". הריאיון מסתיים בלנון המנופף למצלמה ואומר: "היי דודה מימי. מה שלומך? אנחנו בסדר גמור פה. אנו אוכלים היטב ולא ויתרתי על האזרחות הבריטית שלי. אני רק רוצה לחיות פה בארה"ב. זה הכל".

- בשנת 1972 הופיעה ג’נסיס לראשונה באיטליה, בתיאטרון קומונלה שברוביגו. משם החל סיפור אהבה גדול בין הקהל האיטלקי ללהקה. ריצ’רד מקפייל, עוזר הלהקה, נזכר: "באיטליה היו סצנות של היסטריה כלפינו. נראה שהקהל האיטלקי היה הרבה יותר מחובר למה שהלהקה רצתה להעניק; הם היו רגישים יותר לשינויים במצבי הרוח ולדינמיקה המשתנה. הם פשוט הגיבו ללא עכבות ומחאו כפיים באמצע שיר, למשל אחרי סולו. הקהל פשוט היה מוכן יותר לשבת ולהקשיב לשירים פחות נגישים, ואני חושב שתגובתו נתנה ללהקה ביטחון להיות הרבה יותר מתקדמת ושונה".

הקלידן טוני בנקס הסכים: "זה נתן לנו ביטחון וגרם לנו להרגיש שאנחנו מצליחים ליצור משהו. היה שווה להמשיך באיטליה, כי לאור התגובה המאכזבת למדי ל-NURSERY CRYME באנגליה, חשבנו שאולי נפרק את הלהקה". "איטליה באמת הצילה אותנו", הוסיף הבסיסט מייק ראת’רפורד. "אנגליה הקשתה עלינו מאוד. טוני סטראטון-סמית’ לא אהב את התקליט הזה בכלל, וזכינו לקבלת פנים צוננת כשהוא יצא". הגיטריסט סטיב האקט סיכם: "ההופעות באיטליה תמיד נראו כמו אירועים שלמים; תמיד היה שם המטען הרוחני הנכון". ובאותו יום בדיוק (6 באפריל) בשנת 1992 יצא סינגל חדש ללהקת ג'נסיס ושמו HOLD ON MY HEART.

- בשנת 1979 יצא תקליטון חדש למייק אולדפילד ושמו GUILTY. זה אולדפילד בקצב הדיסקו! ובאותו יום בדיוק יצא תקליטון חדש למלכי הדיסקו, הבי ג'יס, עם השיר LOVE YOU INSIDE AND OUT. ובאותו יום בדיוק יצא גם התקליטון "מדרכות פריס" של גארי מור. הגיטריסט הזה ידע איך למשוך את צליל הגיטרה שלו היטב גם שם.

- בשנת 1970 הודיע מנהל להקת פליטווד מאק, קליפורד דייויס, לעיתון המוזיקה הבריטי NME כי פיטר גרין, הגיטריסט והיוצר הראשי של הלהקה, פורש ממנה באופן רשמי. כותרת הידיעה הייתה "המנהיג של מאק פורש סופית ב-25 במאי", וכמו כן נמסר כי ארבעת החברים הנותרים ימשיכו ללא גרין ואולי יצרפו לשורותיהם גיטריסט חדש. בעקבות עזיבתו של גרין, הוחלט לבטל את סיבוב ההופעות הבריטי שתוכנן לחודש יוני 1970.

באותו גיליון של ה-NME פורסם גם ראיון עם גרין, שבו ביקש הגיטריסט להסביר: "ישנן סיבות רבות לעזיבתי, והעיקרית שבהן היא רצוני לערוך שינוי. אני רוצה לשנות את כל חיי. אני תמיד מוטרד מהשאלה מה נכון לעשות מול אלוהים ומה אלוהים מתכנן עבורי. זהו הנושא החשוב ביותר עבורי, המעסיק את כל מחשבתי. כפי שאתם יודעים, כעת מתרחשת תנועה גדולה; סוג של מהפכה, ואני רוצה להיות חלק ממנה. לכן, כדי להיות בלהקה, אני זקוק סביבי לאנשים שחושבים בדיוק כמוני. חשתי שמקטינים אותי כאחד משלושה גיטריסטים העומדים בקדמת הבמה.

זה היה מהנה בתחילה, אך לאחר מכן זה כבר לא היה לי נעים – הצורך לפסוע לאחור ולאפשר למישהו אחר בלהקה לבצע את שלו. אני רוצה ליצור מוזיקה שבה אני נמצא במאת האחוזים; אני רוצה לנגן בג'אמים עם הרכבים רבים. פליטווד מאק הפכה לסוג של עסק שאני לא מעוניין להיות חלק ממנו. אני רוצה להיות חופשי לחלוטין ופשוט להעניק את המוזיקה שלי לאנשים. יהיו כאלו שיחשבו שאני משוגע, אך אלו רק האנשים בעלי התפיסה העסקית. מבחינתם, מי שלא שואף להיות עשיר הוא חסר תקנה. בישרתי לחברי פליטווד מאק על רצוני לעזוב כשהיינו במינכן; הם הגיבו בתדהמה ונראו מדוכדכים בשל כך. אני גם שואף שתקליט הסולו הבא שלי יימכר במחיר הנמוך ביותר האפשרי, כדי שיגיע לכמה שיותר אנשים".

- בשנת 1965 ערך אריק קלפטון את הופעת הבכורה שלו עם ג'ון מאייאל ולהקתו. ההופעה התקיימה במועדון בלונדון, אך זהותו המדויקת של המקום אינה ידועה. הייתה זו בכורה בימתית צנועה למדי, ומתופף ההרכב, יו פלינט, סיפר לימים: "לא ערכנו חזרות עם קלפטון לפני כן. פגשתי אותו ברחוב, נכנסנו לרכב ההסעות ונסענו מיד למקום ההופעה. אריק ניגן שם כמו שרק הוא יודע".

רכב ההסעות שהזכיר פלינט היה מסחרית מתוצרת BEDFORD שקנה מאייאל; הוא אף התקין בחלקו האחורי מיטה לעצמו, שם המתינו לו דרך קבע פיג'מה וערכה לצחצוח שיניים. למרות ההיכרות השטחית עם שאר חברי הלהקה באותו יום, קלפטון השתלב בטבעיות בעמדת הגיטריסט, שאותה אייש עד אז רוג'ר דין. קלפטון אף נאלץ ללבוש את חליפת הבז' שדין נהג ללבוש לפניו על הבמה, כחלק מהמדים הייצוגיים של הלהקה. בנוסף, נדרש הגיטריסט לענוב עניבה וללבוש מכנסיים שחורים.

שנים לאחר מכן סיפר מאייאל על הרושם הראשוני שהותיר עליו קלפטון: "הוא היה מדהים. הוא היה הגיטריסט הראשון ששמעתי שבאמת היה לו 'את זה'. הקשבתי לתקליטים כל חיי וידעתי מיד שיש לו את הצליל הנכון. היה ברור שהוא האיש המתאים. זה היה פשוט קסם". הגיטרה שבה ניגן קלפטון באותה הופעה הייתה פנדר טלקאסטר אדומה, שאותה קיבל בחזרה מג'ף בק (מי שהחליף אותו בלהקת ה"יארדבירדס"). "זו הייתה גיטרה מזופתת", קבע בק נחרצות שנים לאחר מכן.

- בשנת 2025 הלך לעולמו קלם ברק, מתופף להקת בלונדי, בגיל 70 ולאחר מאבק במחלה.

ברק מילא תפקיד מפתח בתנועת הגל החדש, ונוסף על פועלו בבלונדי, הופיע באלבומיהם של פיט טאונסנד, איגי פופ ובוב דילן. "בצער עמוק אנו מבשרים על פטירתו של חברנו האהוב קלם ברק, לאחר מאבק במחלת הסרטן", מסרה הלהקה בהצהרה רשמית. "קלם לא היה רק מתופף; הוא היה דופק הלב של בלונדי. הכישרון, האנרגיה והתשוקה שלו למוזיקה היו ללא מתחרים, ותרומתו לסאונד ולהצלחה שלנו לא תסולא בפז. מעבר למוזיקה שלו, קלם היה מקור השראה על הבמה ומחוצה לה. רוחו התוססת, התלהבותו המדבקת והזכות להכירו נגעו בכל מי שדרכו הצטלבה בדרכו".

ברק הצטרף ללהקה בשנת 1975 והופיע בכל אלבומיה. "קלם היה כוכב אמיתי", אמרה סולנית הלהקה דבי הארי ל"שיקגו טריביון" בשנת 2016. "הוא ידע לתופף מצוין, וניתן היה להבחין שזה בדיוק מה שממלא את חייו". אף שלא קיבל קרדיט על כתיבת שירים באלבומיה המוקדמים של בלונדי, יכולת ההסתגלות שלו הפכה אותו לחבר מכריע בלהקה. הוא ידע ליצור מקצבים אפקטיביים ללהיטים כמו HEART OF GLASS, CALL ME או ATOMIC, ומנגד סיפק מקצב קליפסו מדויק בלהיט THE TIDE IS HIGH. הוא זכה בקרדיט הראשון שלו ככותב שירים באלבום הקאמבק של הלהקה משנת 1999.

בשנת 2022 ציין ברק כי "ארל פאלמר, האל בליין, קית' מון, רינגו סטאר ואל ג'קסון ג'וניור מלהקת בוקר טי והאם ג'יז היו המתופפים האהובים עליי". הוא הסביר כיצד חלקם השפיעו על עבודתו בבלונדי: "קית' מון ורינגו היוו עבורי השראה גדולה; שניהם היו מתופפי רוק דומיננטיים, ולא רק כאלו שנחבאים אל הכלים מאחור. אני אוהב לנגן מוזיקה, לכן איני רואה בשיתופי פעולה עם אחרים 'עבודה', במיוחד כשאני יוצר עם חבריי או בפרויקטים צדדיים שלי. כשזה נוגע לתיפוף, אתה פשוט חייב להמשיך לעשות את זה; אתה לא באמת רוצה לאבד את המגע שלך".

- בשנת 1969 שידרו ג'ון פיל ואלן פרימן, שני שדרנים ברדיו BBC, את השיר החדש של הביטלס, שנקרא GET BACK. השניים הכריזו בשידור שתאריך יציאת השיר לשוק יהיה ב-11 באפריל. אך מה שהמאזינים לא שמעו בשידור זה שהשניים שכנעו את מקרטני שהשיר הזה זקוק למיקס טוב יותר. מקרטני השתכנע.

- בשנת 1968 פרסמה להקת פינק פלויד הודעה רשמית על עזיבתו של סיד בארט את ההרכב. ההודעה לא ציינה כי מצבו הבריאותי הידרדר עקב שימוש מופרז בסמים שגרמו לנזק בלתי הפיך. שני מנהלי הלהקה החליטו להפסיק את ניהול ההרכב ולעבור לנהל את בארט בלבד, מתוך מחשבה שהוא היוצר המוסיקלי היחיד והאמיתי בלהקה וכי יש להשקיע אך ורק בו. ובדיוק ביום בו פורסמה הידיעה בעיתון החלה פינק פלויד להקליט מוזיקה לפסקול של סרט דל תקציב בשם THE COMMITTEE. הסרט, שאורכו 55 דקות, בויים על ידי פיטר סייקס וכיכב בו פול ג'ונס (מי שהיה אז סולן להקת מנפרד מאן). גם ארתור בראון ולהקתו הופיעו בסרט. ההקלטות עם פינק פלויד נמשכו ארבעה ימים.

- בשנת 1968 נערכה הופעת הבכורה של להקת CARAVAN. כמאה איש נדחקו אז למועדון BEEHIVE שברחוב דובר מס' 52 שבלונדון. גם הקהל וגם הלהקה ידעו אז שיש פה משהו מוזיקלי מיוחד.

- בשנת 1956 חתם אלביס פרסלי על חוזה לסרטי קולנוע עם חברת PARAMOUNT. החוזה היה לתקופה של שבע שנים, ושש שנים בדיוק לאחר מכן פורסמה כתבה בעיתון המוסיקה NME שתהתה אם אלביס משתתף ביותר מדי סרטים ומזניח בשל כך את הקריירה המוסיקלית שלו.

- בשנת 1977 נעצר בניו יורק אלן קליין, לשעבר רואה החשבון של הרולינג סטונס ושל הביטלס, באשמת העלמות מס הכנסה.

- בשנת 1963 החלה אשתו של ג'ון לנון, סינת'יה, להרגיש כאבי צירים בעת שערכה קניות בסמטת פני ליין שבליברפול. ג'וליאן לנון נולד יומיים לאחר מכן.

- בשנת 1969 הקליטה להקת JEFF BECK GROUP את השיר SPANISH BOOTS, שיצא לבסוף בתקליט השני של הלהקה, BECK OLA. הזמר בלהקה הזו אז היה רוד סטיוארט והבסיסט היה רון ווד.

- בשנת 1969 פרש מהקינקס הבסיסט המקורי שלה, פיט קוואיף. עזיבתו עוררה התמרמרות לא מבוטלת בקרב שאר החברים כלפיו לאורך השנים. ריי דייויס אף התבטא בעיתונות וכינה את הבסיסט חובבן ומי שאינו אוהב מוסיקה אמיתי. קוואיף הסביר כי עזיבתו נבעה מאכזבתו מהיחס שקיבל משאר חברי הלהקה ומהנהלתה; הוא הרגיש שהם מחשיבים אותו לנגן מדרג ב'. כמו כן, הוא הכחיש את ההשערה שעזיבתו נבעה מהירידה בפופולריות של הלהקה באותה תקופה.

- בשנת 1965 הקליטו הביץ' בויז את השיר CALIFORNIA GIRLS. בריאן וילסון כתב את הלחן ומייק לאב את המילים. באולפן נמצאת עמם חטיבת נגני האולפן המיומנת, שכוללת גם את המתופף האל בליין והבסיסטית קרול קיי.

- בשנת 1987 הוציאו עורכי דינו של רוג'ר ווטרס הצהרה שהוא הכוח היצירתי היחיד בלהקת 'פינק פלויד' ולפיכך הוא גם היחיד שראוי לשאת הלאה את שם הלהקה. בכך ניסה ווטרס למנוע משאר חברי הלהקה להמשיך להופיע ולהקליט תחת השם הזה. אבל למרות זאת, ניסיונותיו של ווטרס לא הצליחו למנוע מהאחרים את דרכם כפינק פלויד.

- בשנת 1967 הורכב המאסטר הראשון של התקליט 'סרג'נט פפר' של הביטלס. במאסטר הראשוני הזה היה סדר השירים שונה במקצת מהגרסה הסופית. זאת כי צד א' הכיל את השירים בסדר הבא:

SGT PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND

WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS

BEING FOR THE BENEFIT OF MR KITE

FIXING A HOLE

LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS

GETTING BETTER

SHE'S LEAVING HOME

- בשנת 1984 הודיע הגיטריסט סטיב ואן זאנט, שהוא פורש מלהקת הליווי של ברוס ספרינגסטין, THE E STREET BAND. ואן זאנט חזר להרכב בשנת 1995.

- בשנת 1972 התאחדה להקת הרוק המתקדם הבריטית !GRACIOUS להופעה אחת במועדון מארקי בלונדון. הכרטיסים נחטפו חיש מהר, אך היה ברור לחברי הלהקה שאין טעם להמשיך כל עוד אין כסף בעניין.

- בשנת 1968 הגיעו סיימון וגרפונקל לצמרת המצעד האמריקאי עם פסקול הסרט THE GRADUATE.

- בשנת 1965 יצא באנגליה EP (תקליטון מורחב) של הביטלס בשם BEATLES FOR SALE. צד א' של התקליטון היה עם השירים NO REPLY ו- I'M A LOSER. צד ב' של התקליטון היה עם השירים ROCK AND ROLL MUSIC ו- EIGHT DAYS A WEEK.

בונוס: להקת ג'נסיס – מודל החודש, אפריל בשנת 1978: "אנחנו עושים דברים בסטייל"

לאחר שפיטר גבריאל עזב את ג'נסיס, נשלחו אל חברי הלהקה קסטות רבות של זמרים שקיוו לזכות בכרטיס הכניסה ל"תיאטרון המוזיקלי" המיוחד הזה. אחד מהם היה – לא תאמינו – ניק לואו; כן, ההוא מהלהיט I LOVE THE SOUND OF BREAKING GLASS.

פיל קולינס סיפר למגזין "רקורד מירור": "יחד עם הקסטה, לואו שלח גם תמונה שלו. אבל בסופו של דבר הוחלט שאני אקח על עצמי את תפקיד הסולן. האמת היא שפחדתי לתקשר כך עם הקהל. לא הרשיתי לעצמי לעלות לבמה כשאני שיכור, מהחשש שאמלמל בקושי את המילים. אולי ניק לואו בכל זאת היה מתאים לג'נסיס, אבל הוא היה חייב להתחייב להישאר פיכח. פיטר (גבריאל) היה משתכר רק מלהריח כוס יין".

באפריל 1978, לא רק גבריאל נחשב ל"אקס-ג'נסיס", אלא גם גיטריסט הלהקה, סטיב האקט. קולינס מוסיף: "דווקא האובדן של פיטר גרם לנו להתחזק, וכך נמשיך גם לאחר עזיבתו של סטיב. עכשיו הכל הרבה יותר גמיש בלהקה. סטיב חשב שהלהקה מיצתה את עצמה; הוא כתב חומרים רבים אך מצא שהלהקה לא יכולה להשתמש בהם. שוחחנו איתו ואנו מאחלים לו הצלחה רבה. אני בטוח שסטיב לא ייעלם, בדיוק כפי שפיטר לא נעלם – למרות שיש החושבים שהוא כבר לא בסביבה. כרגע הוא עורך מיקסים לאלבום החדש שלו. לא רבים יודעים שלא מזמן הופעתי איתו בצרפת; היה חסר לו נגן כלי הקשה, אז התנדבתי. אנחנו עדיין חברים טובים, אך בניגוד אליו, אני מופיע באופן פשוט יותר ונטול תחפושות".

על מצבה של ג'נסיס אמר קולינס: "אנחנו כרגע במצב טוב ומרוויחים כסף. אני לא פוחד מהקהל האמריקני; זוהי התקדמות טבעית עבור להקה מצליחה. זה כמו להופיע לילה אחד במועדון ה'מארקי' בלונדון, ואז לקבל הצעה לשני לילות רצופים. זו התקדמות. לא רצינו להיות להקת חימום בהופעות באמריקה – לעלות לבמה כשאנחנו מחויבים לנגן חצי שעה בלבד ואז לרדת כדי לתת ללהקה המרכזית להשתולל. האמת היא שלהקות רבות פחדו שנחמם אותן, כי הן ידעו ש'נגנוב להן את ההצגה' ונעיף אותן מהבמה".

על ההשוואה ללהקות אחרות: "אנחנו עושים דברים בסטייל ויש לנו ביקורת עצמית גבוהה. אנשים מנסים לדחוף אותנו בכוח למגירה של ELP ופינק פלויד, אבל אנחנו ממש לא שם. אמרסון, לייק ופאלמר הם להקה עם שלמות טכנית, ופינק פלויד היא להקה מעודנת. מבחינתי, אפקטים בימתיים נועדו להוסיף לאווירה שנוצרת על הבמה ולא להשתלט עליה. לדעתי, להקת אי.אל.או משתמשת ביותר מדי קרני לייזר בהופעותיה. זה שוחק את אלמנט ההפתעה, ואם רואים את הלייזר הזה כל הזמן, זה הופך למשעמם. אבל הם עושים דברים נחמדים על הבמה".

בונוס: אוזי אוסבורן, מלהקת בלאק סאבאת', מודל החודש (אפריל) בשנת 1973.

"אני פשוט לא מצליח להבין את המבקרים בבריטניה, או למה הם היו כל כך לא הוגנים כלפי סיבוב ההופעות האחרון שלנו", אמר אז אוזי אוסבורן. "לא הופענו באנגליה יותר משנה, ולא היה לנו מושג למה לצפות. תאמין לי שאני לא מקשקש כשאני אומר שהקהל היה מדהים – מעולם לא היו לנו סצנות כאלו. הייתי המום. חלק מהמבקרים האלו מגיעים להופעה בידיעה מראש שהם לא יאהבו את מה שנעשה – הם כותבים את הביקורת עוד לפני שהם רואים אותנו. הם יודעים שאנחנו מנגנים חזק ומכירים את החומרים מהאלבומים שלנו. אז למה לטרוח להגיע בכלל אם אתה יודע שלא תהנה מזה? למה לבזבז מקום בעיתון על להקה שאתה חושב שהיא זבל – כשבטח יש להקות אחרות שזקוקות לעידוד.

יכול להיות שזה פער דורות. רוב הקהל שלנו נמצא בשנות העשרה המאוחרות שלו, ובוודאי שלא רבים מהמבקרים שייכים לגיל הזה. יכול להיות שהם לא מצליחים להזדהות איתנו, אבל אם זה המקרה, למה הם לא יכולים לפחות להודות בזה ולציין ש-99 אחוז מהנוכחים הריעו לנו בטירוף? מעולם לא הייתה לנו עיתונות טובה באנגליה – אף פעם. אנחנו מצליחים באמריקה ומכניסים אלפי דולרים למדינה הזאת, אבל אף אחד אפילו לא נותן לנו קרדיט על זה. הכתבים שבאמת מעצבנים אותי הם אלו שמגיעים אל מאחורי הקלעים אחרי הופעה, אומרים כמה הם אהבו את זה, ואז הולכים וקוטלים אותנו בעיתונים שלהם – ממזרים דו-פרצופיים. אנחנו עובדים קשה מאוד על המוזיקה שלנו והשקענו המון זמן נוסף כי אכפת לנו ואנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים. אנחנו נותנים מאה אחוז אנרגיה – רוק בעוצמה גבוהה במשך שעה, למי שאוהב את סוג המוזיקה שלנו. מה רע בזה? אם הייתי מאמין למה שקראתי עלינו בעיתונות – הייתי מפרק את הלהקה. אנחנו אחת הלהקות החרוצות והמצליחות ביותר בבריטניה, וזה היה יכול להיות נחמד לקבל קצת הערכה על מה שאנחנו עושים.

אני חושב שכולנו הבנו כמה אנחנו חייבים לאמריקה מבחינת הכרה, ובואו נודה בזה – זה שוק משתלם מכדי להתעלם ממנו. אבל הפעם אנחנו מקווים לארגן את הדברים בצורה שתקל עלינו. בתקופה מסוימת עשינו שמונה סיבובי הופעות בארה"ב לאורך 16 חודשים, וזה היה יותר מדי. זה באמת קשה לחיות בדרכים באמריקה. אי אפשר באמת להסביר לאנשים מה זה אומר שיש פריקים שדופקים לך על דלת המלון כל הלילה; לקום בבוקר, ללכת לשדה התעופה, לעשות צ'ק-אין, לעלות על מטוס, לטוס כמה שעות, לנסוע למלון, לעשות בדיקת סאונד, לחזור למלון, ואז להופעה – כשמצפים ממך לתת את הכל באותו לילה. חדרי המלון תמיד נראים אותו דבר וזה מרגיש כמו עיוות זמן – לזמן אין משמעות. זה ריח באוויר, תחושה בראש, ואז אתה זורק טלוויזיה מחלון המוטל וכולם חושבים שאתה חוליגן ארוך שיער. אתה חייב לחיות ככה כדי להבין את הלחצים.

פעם, בתחילת הקריירה שלנו, פגשתי את פיטר גרין בטיסה ואמרתי לו: 'איך זה שיכולת לירוק דם כל השנים כדי ליצור משהו, ואחרי שהשגת אותו – אתה זורק הכל?'. הוא פשוט הסתובב ואמר: 'איבדתי את הזהות שלי והייתי חייב לחפש את עצמי שוב'. לא הבנתי אותו אז – אני מבין אותו עכשיו. אתה מגיע לשלב שבו אתה מרגיש שאתה חי בתוך בועה. אנשים חושבים שאתה משהו שאתה לא. אני לא רוצה להיות ג'ון לנון או פול מקרטני או מישהו אחר – אני רוצה להיות אני. אני רוצה להיות עם אשתי ומשפחתי. הגעתי לנקודה שבה באמת חשבתי שאני משתגע. ניסיתי הכל – מדיטציה, יוגה, סמים ופסיכיאטר. עכשיו, כל מה שאני עושה כשאני נכנס למצב הזה הוא ללכת הביתה, לחפור כמה בורות בגינה ולשתול בהם דברים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459