רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-6 בינואר (6.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"בחברת התקליטים STAX הייתה אווירה משפחתית. כולם הכירו את כולם. ג'ים, אחד הבעלים, היה בנקאי. הוא היה בא בערבים, אחרי שעות הבנק הפעילות. די מהר העסק שלו הצליח, אז ג'ים התפטר מהבנק. הוא היה איש שקט וצנוע, כמעט מופנם. נהגנו להקניט אותו. הכלי שלו היה החליל. ביקשתי ממנו שאקליט אלבום, והוא היה אומר, 'אייזק, הקול שלך יפה מדי'. ואז אל בל, שהיה ראש מחלקת הקידום, ואני לגמנו במשרד שני בקבוקי שמפניה. ואל אמר, 'אייזק, בוא נקליט אותך'. אני אומר, 'מתי?' והוא אומר, 'עכשיו'. אז אני אומר, 'קדימה'. אז אספנו כמה מהחבר'ה של האולפן ביחד - אל ג'קסון בתופים, בוקר טי ניגן באורגן, אני בפסנתר - ועשינו אלבום... לא לקחתי את אל ברצינות כי הייתי שיכור משמפניה. סיימנו את ההקלטה וכל אחד הלך לדרכו... כשלושה שבועות לאחר מכן, אל אמר, 'יש לך פגישה בסטודיו לצילום'. אני אומר, 'בשביל מה?' והוא אומר, 'עבור עטיפת האלבום' ואני אומר, 'אתה צוחק?' - ובכן, הוא לא צחק. התייצבתי אצל הצלם. שמו אותי עם טוקסידו, כובע ומקל. הייתי כל כך נבוך, אבל הרבה מבקרים אהבו את זה, וזה שימש כהקדמה לתקליטים שלו כמו HOT BUTTERED SOUL ו-SHAFT, כל הדברים המדהימים שקרו לי מאוחר יותר" (אייזק הייז)

הלילה שבו הדלתות שברו את חומות סן פרנסיסקו. ב-6 בינואר בשנת 1967 החלה להקת הדלתות סדרת הופעות בפילמור אודיטוריום בסן פרנסיסקו.

זה לא היה סתם עוד ערב של מוזיקה; זה היה רגע של התנגשות תרבותית. רק יומיים קודם לכן שוחרר לחנויות תקליט הבכורה של הרביעייה מלוס אנג'לס, והלהקה הגיעה לעיר הצפונית כשהיא חמושה בתקליט טרי, הרבה יומרה, ומטען שלם של מתח בין-עירוני.

חברי הלהקה – ג'ים מוריסון הכריזמטי, ריי מנזרק בקלידים, רובי קריגר בגיטרה וג'ון דנסמור בתופים – הגיעו לעיר בפעם הראשונה כלהקה. הם השתכנו במלון SWISS AMERICAN HOTEL, מוסד ותיק בלב הסצנה השוקקת של העיר (בכתובת 534 Broadway, אם תרצו לקפוץ לביקור נוסטלגי בציינה-טאון). המלון אמנם לא היה מפואר, אבל הוא היה בדיוק במרכז העניינים, קרוב למועדון ה-BEAT MUSEUM של ימינו, והיווה בסיס יציאה מושלם למהפכה המוזיקלית שעמדה להתרחש.

הערב הזה בפילמור לא היה מופע סולו. על הבמה עלו באותו לילה גם ההרכבים THE YOUNG RASCALS, להקת נשמה ופופ מניו ג'רזי שהייתה בשיאה, ו-SOPWITH CAMEL המקומית. הקהל של סן פרנסיסקו, שהיה רגיל ללהקות כמו גרייטפול דד וג'פרסון איירפליין, הביט בחשדנות על האורחים מלוס אנג'לס. בעיני ההיפים של הצפון, לוס אנג'לס הייתה עיר של פלסטיק, מסחרית ומזויפת, בעוד סן פרנסיסקו נחשבה למעוז האותנטיות. קבלת הפנים, כפי שניתן לנחש, הייתה צוננת למדי.

הקלידן, ריי מנזרק, תיאר זאת היטב בספרו: "באותו ערב היה הסט הראשון שלנו בסן פרנסיסקו. הפילמור, ארמון התענוגות של ביל גרהאם. היינו אקט הפתיחה מאחורי SOPWITH CAMEL והלהקה הראשית, ה-YOUNG RASCALS. עלינו לבמה מול קומץ מחיאות כפיים וכמה שריקות בוז מפוזרות. לאחר מכן באה ההכרזה של ביל גרה'ם, 'גבירותי ורבותיי, מלוס אנג'לס, קליפורניה...הדלתות!' אתם מבינים? סן פרנסיסקו לא אהבה את לוס אנג'לס וטענה כי זו עיר פלסטיק, לא עיר אמיתית. והנה להקה שהוצגה כמגיעה ממנה ועוד קוראת לעצמה הדלתות??? ובכן, כמה יומרני. היו קריאות בוז. שמענו את זה, ולא אהבנו את זה. ג'ים לחש לי, בעודנו פונים לכלי הנגינה שלנו, 'בוא נתחיל עם WHEN THE MUSIC'S OVER. ניסיתי למחות. זה שיר איטי מדי, אנחנו חייבים לעשות משהו מהיר. ג'ים השיב, 'זה יעבוד, ריי. פשוט תנגן את הפתיחה. אתה יודע איך'. הוא פנה אל ג'ון ורובי, אמר להם שזה מה שננגן ולפני שהם הספיקו למחות, לחצתי את דוושת הווליום חזק ותקפתי את הקלידים. התווים החלו לנוע לתוך הקהל. זה היה חי וחשמלי. ישות בפני עצמה. קטע הפתיחה, עם העדינות שלו, שרף את דרכו לתוך הקהל. הנה לכם, סן פרנסיסקו! והם אהבו את זה... והם אהבו אותנו. בסיום היצירה נשמעו מחיאות כפיים פרועות וצעקות עונג. שריקות הבוז הוחלפו בצרחות התלהבות. הידד, התקבלנו".

ההחלטה לפתוח עם WHEN THE MUSIC'S OVER הייתה הימור פרוע לחלוטין. מדובר ביצירה אפית באורך של כ-11 דקות, שבאופן מסורתי שמורה לסיום הופעות ולא לפתיחתן. יתרה מכך, השיר הזה כלל לא הופיע בתקליט הבכורה שיצא יומיים קודם לכן, אלא הוקלט רק מאוחר יותר עבור התקליט STRANGE DAYS. את השורה המפורסמת בשיר, TURN OUT THE LIGHTS, שאל מוריסון כנראה מבעל מועדון ה-LONDON FOG בלוס אנג'לס, שהיה נוהג לצעוק זאת בסוף הערב. לפתוח הופעה בפני קהל עוין עם שיר ארוך, איטי ולא מוכר, דרש אומץ – או שיגעון – שרק לג'ים מוריסון היה.

אבל ההופעה הקצרה הזו לא הסתיימה שם. הלהקה המשיכה עם BREAK ON THROUGH, הסינגל הראשון שלהם. הם ניגנו גם את TAKE IT AS IT COMES, שיר קצבי שקרא לקחת את החיים בקלות, וכמובן את הלהיט שבדרך, LIGHT MY FIRE. למרות שהמוזיקה הצליחה לגשר על הפערים, האווירה מאחורי הקלעים נותרה טעונה, וההתנגשות בין תרבות האהבה החופשית של סן פרנסיסקו למציאות העסקית הקשוחה סיפקה רגע בלתי נשכח אז.

הגיטריסט, רובי קריגר, סיפר בספרו: "אחרי המופע הראשון שלנו באודיטוריום פילמור בסן פרנסיסקו, צעיר אחד ביקש לקחת כמה בלונים שהיו קשורים לאחד הרמקולים ליד הבמה. האמרגן, ביל גרהאם, רץ בכעס לעברו והפיל אותו אל הקרקע כשהוא צועק, 'אתה מנסה לגנוב את הבלונים הארורים שלי?!'... זו סן פרנסיסקו: עיר השלום והאהבה".

קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג במופע לוהט בלונדון! ב-6 בינואר בשנת 1970 הופיעה הרביעיה החמה ביותר בשוק המוזיקה (קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג) ברויאל אלברט הול בלונדון.

על הבמה עמדה הרביעייה הלוהטת ביותר שידע שוק המוזיקה העולמי באותם רגעים: דייוויד קרוסבי, סטיבן סטילס, גרהאם נאש וניל יאנג. עבור שניים מהם זו הייתה הפעם הראשונה על אדמת אנגליה, וההתרגשות? היא הייתה בשיאה, וגם רמת העשן המתקתק מאחורי הקלעים.

בקהל נרשמה היסטריה לא פחותה. כל המי ומי של לונדון הגיעו לחזות בפלא, כשבראשם ישב פול מקרטני בכבודו ובעצמו. הוא התרווח בכיסאו יחד עם חמשת אלפים ברי מזל אחרים, מוכן לראות את הופעת הבכורה של הלהקה שרבים כינו אז בחוצפה חיננית "הביטלס האמריקאים". (אז מה אם גרהאם נאש היה בכלל אנגלי ממנצ'סטר? למה להרוס כינוי קליט עם עובדות יבשות?).

רק חודשים ספורים קודם לכן, ג'ורג' האריסון ניסה בכל כוחו להחתים את החבורה המוכשרת הזו לחברת APPLE, אך ללא הצלחה. ועכשיו? עכשיו הם חזרו ככוכבי-על בסיבוב הופעות אירופאי מנקר עיניים. כמה מנקר עיניים? ובכן, מערכת הסאונד המאסיבית שלהם, כולל מתקן תאורה שתוכנן במיוחד עבורם, לא נדחסה למטוס אלא הגיעה ללונדון מארצות הברית באונייה שלמה. הארבעה שוכנו במלון דורצ'סטר היוקרתי, שהתהדר בדרגת חמישה כוכבים, וכל גחמה של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מולאה מיד. הם רצו, הם קיבלו.

אבל מתחת לפוזה של כוכבי-העל, הם היו פקעת עצבים רוטטת. כל מבקרי העיתונים הגדולים של לונדון השחיזו עטים בקהל. נאש ידע היטב שחבריו הבריטים סקפטיים לגביו, לאחר שעזב את להקת ההוליס האהובה ואת המולדת לטובת החלום הקליפורני בלוס אנג'לס. כדי להרגיע את העצבים לפני העלייה לבמה, החבורה התמכרה לטקס הקבוע והדי צפוי שלהם: עישון ג'וינט משותף ושמן במיוחד. התוצאה? כשקרוסבי, סטילס ונאש עלו לבמה (יאנג, בדיווה אופיינית, הצטרף רק אחר כך), קרוסבי היה נראה מסטול ומתוח בו זמנית, שילוב מעניין לכל הדעות.

המופע נפתח בחלק אקוסטי אינטימי. הם ביצעו את SUITE: JUDY BLUE EYES, היצירה המורכבת שכתב סטיבן סטילס כפרידה כואבת מהאקסית המיתולוגית שלו, ג'ודי קולינס. השיר הזה הוא למעשה רצף של שירים קצרים שנתפרו יחדיו לכדי יצירת מופת אחת. בהמשך הגיע הרגע של גרהאם נאש עם OUR HOUSE, שיר שנכתב ברגע של אושר ביתי פשוט בביתה של ג'וני מיטשל בלוס אנג'לס, אחרי שהשניים קנו אגרטל זול ברחוב ונטורה. הקהל נמס, למרות שההרמוניות לא תמיד ישבו בול על המאית השנייה.

ואז נפל הווילון, תרתי משמע. הווילון שהסתיר את אחורי הבמה הוסט, וחשף את ההפתעה הרועשת של הערב: המתופף דאלאס טיילור והבסיסט גרג ריבס. החלק החשמלי התחיל, והווליום קפץ לשמיים. הם ניגנו את WOODSTOCK, השיר שג'וני מיטשל כתבה במלון בניו יורק בזמן שצפתה בפסטיבל בטלוויזיה כי המנהל שלה הכריח אותה להופיע בתוכנית אירוח במקום. החבורה לקחה את הבלדה השקטה שלה והפכה אותה להמנון רוק מחשמל.

אבל המתח עדיין ניכר. בין השירים נרשמו הפסקות ארוכות ומביכות שבהן החברים ניסו לכוון את הגיטרות (משימה לא פשוטה כשאתה במצב תודעתי "גבוה"), החליפו בדיחות פנימיות והתווכחו מול המיקרופונים איזה שיר לבצע הלאה. כן, מסתבר שלסופרגרופ הגדולה בעולם לא הייתה רשימת שירים מוכנה מראש. הם נראו לעיתים כמו חבורה של חובבנים שמנסה להחליט מה לנגן במקלט השכונתי.

עם זאת, נראה היה שלמעטים מאוד היה אכפת מהבלאגן. הקהל של הרויאל אלברט הול, הידוע בדרך כלל באיפוק בריטי, צחק בהערצה מכל בדיחה טפשית ומחא כפיים בהתלהבות גם כשהם זייפו או כיוונו את הכלים במשך דקות ארוכות. השילוב של הכריזמה, השירים העל-זמניים מתוך התקליט החדש שבדרך והקסם החד-פעמי של ארבעת הענקים האלה על במה אחת, ניצח את הכל.

הביקורת על מה שהיה שם פורסמה כמה ימים לאחר מכן בעיתון רקורד מירור: "יופי של דבר! רק כך אפשר לתאר את מה שהיה שם. הארבעה יצרו צלילים נפלאים גם בנגינת סולו וגם בנגינה קבוצתית. הערב החל באופן אקוסטי עם סוויטת ג'ודי בעלת העיניים הכחולות. סטילס הוא ששר את הקול המוביל בשיר הזה וכמה זה כיף לא להתחרש ממופע גדול. ניל יאנג הצטרף לשלושה בשיר השלישי אבל השיא ברגעים האקוסטיים נרשם כשסטילס ביצע שירים לבדו. זה היה נראה כאילו הארבעה לקחו את האלברט הול והפכו אותו לסלון הפרטי שלהם. בחלק החשמלי הצטרפו אליהם הבסיסט, גרג ריבס, והמתופף, דאלאס טיילור. למרות הצלילים הכבדים היה אפשר לשמוע כל הברה. התענגתי להקשיב לשיר של יאנג, THE LONER, עם גרהאם נאש באורגן ההאמונד. השיר DOWN BY THE RIVER נמשך כעשרים דקות של דרמה מוסיקלית משובחת. את המופע הם סיימו שוב, באופן אקוסטי, עם FIND THE COST OF FREEDOM. הביקורת היחידה שלי נמצאת בזמן הרב שלוקח להם לכוון את הגיטרות, אבל זה מתגמד לעומת מה שהם השאירו לנו שם".

פרמפטון סופר-סטאר! ב-6 בינואר בשנת 1976 יצא האלבום הכפול והמצליח ביותר של פיטר פרמפטון, FRAMPTON COMES ALIVE. מוצר זה הפך את הזמר / גיטריסט הבריטי הזה למגה-כוכב. זו הייתה השנה שלו.

עד אז, פיטר פרמפטון היה מוכר בבריטניה בעיקר כמי שכונה "הפנים של 1968" במגזיני נוער, וכגיטריסט מוכשר בלהקות כמו THE HERD ו-HUMBLE PIE. אבל שום דבר לא הכין אותו, או את העולם, למה שעתיד היה לקרות עם צאת התקליט הכפול החדש שלו. זה היה המוצר שהפך אותו מאמן מוערך למגה-סטאר בקנה מידה היסטורי. זו הייתה השנה שלו.

הרולינג סטון בביקורתו על התקליט ניסה להבין את המהלך בזמן אמת: "מדוע פרמפטון, שקרוב כל כך לתהילה, בוחר דווקא עכשיו להוציא אלבום כפול בהופעה כשעדיין ברור כי לא גיבש מספיק קהל סביבו? הוא אמר שהוא רצה לעשות פשוט תקליט שיסכם את ארבעת תקליטיו הראשונים בצורה האפקטיבית ביותר. ובהקלטה זו אנו מקבלים אנרגיה חזקה יותר בשירתו ובסגנון הנגינה החדש שאימץ בגיטרה שלו. לכן אולי זה דווקא לא נורא שהתקליט הזה יצא דווקא עכשיו. אחרי הכל, המנהל שלו, די אנת'וני, כבר הזניק כוכבים למעלה בעבר בזכות תקליטי הופעות. בתקליט הזה יש איזון נהדר של כל הכלים והלהקה שמאחוריו נשמעת מהודקת להפליא. למרות אופיו הרוקי של פרמפטון, צידו השני של התקליט מוקדש לאופי אקוסטי. הגיטריסט השני פה מעניק רבדים חשובים כגיטריסט קצב. פרמפטון משתמש באפקטים שונים בצליל הגיטרה שלו מבלי לאבד באף אחד מהם את נוכחותו החיונית. מעניין לראות לאן הוא ייקח את עצמו מפה".

התשובה לשאלה לאן הוא לקח את עצמו הייתה פשוטה: לפסגה. האלבום הפך להצלחה מסחררת באותה שנה וזיכה את נושא שמו באלבום פלטינה. למעשה, זה היה האלבום הנמכר ביותר בארצות הברית בשנת 1976 כולה, כשהוא עוקף ענקים ומותיר אבק למתחרים עם מכירות של מיליוני עותקים. אחד הטריקים השיווקיים היה המחיר: התקליט הכפול נמכר במחיר כמעט זהה לתקליט בודד, מה שהפך אותו לעסקה משתלמת במיוחד עבור חובבי המוזיקה.

תחנות הרדיו לא הפסיקו לשדר את הביצועים החיים, והקסם היה טמון בפרטים הקטנים. הלהיט SHOW ME THE WAY הפך לסנסציה בזכות השימוש באפקט TALK BOX. מדובר במכשיר (שהומצא במקור על ידי בוב הייל) המאפשר לגיטריסט "לדבר" דרך הגיטרה באמצעות צינור פלסטיק המוכנס לפה. פרמפטון, שראה את פיט דרייק משתמש בטכניקה דומה באולפן עם ג'ורג' האריסון, אימץ את הטכניקה ושכלל אותה לכדי אמנות. הצליל הזה הפך לנחשק בכל העולם - כולל אפרים שמיר שלנו, שהביא אותו לשיריו.

והלהיט הבא היה כמובן BABY I LOVE YOUR WAY, שוודאי הרבה ילדים בעולם נוצרו בעת שצליליו נוגנו ברקע. השיר האקוסטי והרך הזה הציג את הצד הרומנטי של פרמפטון, בניגוד לרוק החשמלי. אבל השיא האמיתי של התקליט הגיע בצד הרביעי עם DO YOU FEEL LIKE WE DO - כמעט 14 דקות של שכרון חושים (בהופעה המקורית זה נמשך אפילו יותר). השיר כלל סולו קלידים בלתי נשכח, כשהקהל שואג בהתלהבות כשפרמפטון מציג את הנגן: BOB MAYO ON THE KEYBOARDS.

לרולינג סטון הוא אמר אז על רגע הפריצה הגדול: "ישנתי כשדי אנתוני, המנהל שלי, התקשר ואמר לי שהגענו עם האלבום למקום הראשון. ממש התרגשתי. זה היה כל כך פנטסטי. התקשרתי להורים שלי באנגליה והערתי אותם בגלל הפרש השעות. לא בכיתי אבל בהחלט הייתי קרוב לזה. אני רועד כשאני מדבר על זה עכשיו. זה מאוד מאוד רגשי. אנשים קונים את החיים שלי כשהם קונים את התקליטים האלו. אני שונא להישמע עם ראש גדול או משהו, אבל זו המציאות של זה. פתאום כל מה שעשית אומר משהו לאנשים רבים. אני כותב על מה שקורה לי. הכל שם. לא יכולתי לעשות את זה אחרת". תקליט הסולו הראשון שלו היה באווירה נעימה מימי נישואיו הראשונים. התקליט שבא אחריו כבר היה מבט מדכא על הפרידה הזוגית.

לפני הגעת אלבום ההופעה הכפול, אף אחד מאלבומיו הקודמים לא עבר את רף ה- 200,000 עותקים במכירות. והנה הכל השתנה ברגע, כשלצדו להקה מהודקת שהוקלטה באולמות כמו WINTERLAND בסן פרנסיסקו, עם בוב מייו בקלידים וגיטרה, סטנלי שלדון בבס וג'ון סיומוס בתופים. המנהל שלו, די אנתוני, ידע מה הוא עושה; הוא כבר ביצע תרגיל דומה עם להקת HUMBLE PIE כשהוציא לה אלבום הופעה מצליח, והבין שהאנרגיה של פרמפטון על הבמה היא הנשק הסודי שלו.

אולם ההיסטוריה יכלה להיראות אחרת לגמרי. במקור היה אמור האלבום לצאת כתקליט בודד. "אמרו לי לשמור את זה בחבילה של תקליט אחד, כי הזמנים של אלבומי ההופעה הכפולים חלפו. הסכמתי, וערכתי את כל העניין לתקליט אחד עם שירי רוק חשמליים. אז ג'רי מוס, נשיא חברת התקליטים שלי, נכנס לאולפן והיה הרגע הגדול הזה שבו, אחרי שסיימתי להשמיע את האלבום היחיד, כולם הסתכלו עליי ואמרו, 'אפשר לשמוע את התקליט השני?'. אז מיד ניגשתי להכין את האלבום הכפול, כשהוספתי חומרים אקוסטיים, ואני שמח שזה יצא כך". ההחלטה הזו התבררה כגאונית, שכן השילוב בין הרוק החשמלי לבלדות האקוסטיות הוא שיצר את הקסם המיוחד של היצירה.

בתקשורת מיהרו אז לתייגו ככוכב רוק עשיר מאד ואליל נוער, דימוי שבהמשך הוא התחרט עליו כיוון שגרע מההערכה אליו כמוזיקאי רציני. העיסוק בכסף עצבן אותו: "הייתי רוצה שהאנשים יידעו שהנתון הזה לא קרוב לרווחים בפועל. הרבה אנשים ניגשו אליי ואמרו, 'האם באמת יש לך כל כך הרבה כסף?' ואני חייב לומר, 'לא, לא עליי, לא'. הם לא מבינים שהמון מהכסף שנכנס הולך לדברים אחרים שקשורים בשיווק שלי. אני לא ממש מבין כמה כסף יש לי. אני לא מתקשר כל חמש דקות ואומר, 'כמה יש לנו עכשיו?' אני לא רוצה לדעת". יחד עם הכסף הגיעו גם השבחים. כולם אוהבים סוס מנצח.

האלבום נמכר כלחמניות טריות והדבר סחרר את פרמפטון וגרם לו לעשות טעויות, כמו המהירות בהוצאת התקליט I'M IN YOU (עם צילום עטיפה שמאד הביך את פרמפטון) שהתרסק במכירות. וההשתתפות בסרט הכושל על פי שירי הביטלס SGT. PEPPER שהגיע מעט לאחר מכן. על התקופה המבלבלת הזו סיפר בשנת 1979 לרולינג סטון: "עשיתי טעויות והייתי מאד מדוכדך מהן. מיהרו לתייג אותי אחרי אלבום ההופעה ההוא כאמן אמצע הדרך ורק עכשיו אני מתחיל לצאת מזה". בסופו של דבר, FRAMPTON COMES ALIVE נשאר אחד מאלבומי ההופעה המצליחים והאהובים מהסבנטיז.

כשהדיסטורשן נדם: פרידה מהאיש שהמציא את הפאנק בטעות. ב-6 בינואר בשנת 2009 מת הגיטריסט המשפיע רון אשטון, שהיה חבר בלהקת הסטוג'ס.

זה קרה ביום שלישי הקפוא של ה-6 בינואר בשנת 2009. השקט שירד על הבית באן ארבור, מישיגן, היה צורם כמעט כמו פידבק של גיטרה חשמלית שנשכחה דלוקה. שוטרים שנכנסו למקום גילו את גופתו של הגיטריסט רון אשטון, מי שהיה הכוח המניע והרועש מאחורי להקת הסטוג'ס, מווטלת על הספה בסלון ביתו. החיפוש אחר אשטון החל לאחר שחבר מודאג התקשר למשטרה והתריע בפניהם שאשטון לא נראה כבר כמה ימים, והחשש הגדול אכן התאמת. נראה היה שהלב של האיש, שסיפק את הדופק המהיר לדורות של מוזיקאים, פשוט הפסיק לפעום בעקבות התקף לב, כנראה ימים ספורים לפני שנמצא.

האירוניה ריחפה באוויר הדחוס של החדר: אשטון, שאישיותו הידידותית והחמה נראתה ההיפך הגמור מסגנון הנגינה הרועש, המלוכלך והמאיים שלו, סיים את חייו באותו בית בדיוק שאליו עבר במקור עם משפחתו עוד בשנת 1963. אותו מרתף, שבו הסטוג'ס ערכו את החזרות הראשונות שלהם והחרישו את השכנים, הפך לתפאורה האחרונה של חייו.

הסיפור של אשטון מתחיל הרבה קודם לכן, כששלושה חברים בתיכון באן ארבור החליטו לעשות רעש. רון אשטון, אחיו המתופף סקוט, והזמר הכריזמטי וחסר המעצורים ג'יימס אוסטרברג (שלימים שינה את שמו לאיגי פופ), היוו את הגרעין של מה שנקרא לראשונה THE PSYCHEDELIC STOOGES. בהתחלה הם ניגנו על כל מה שבא ליד – אבל מהר מאוד הם התפקסו. בהשפעת הג'אז החופשי הפרוע, הגראז'-רוק המחוספס והבלוז של שיקגו, הם יצרו סאונד שאף אחד לא שמע קודם לכן.

שני התקליטים הראשונים של הסטוג'ס, שנקראו בפשטות THE STOOGES ושנה לאחר מכן FUN HOUSE, היו ועדיין הם חלון הראווה הטוב ביותר של הסאונד של רון אשטון. הוא לא היה וירטואוז במובן הקלאסי, אבל הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. קחו למשל את השיר I WANNA BE YOUR DOG – אשטון בנה שם ריף אלמותי שמורכב משלושה אקורדים בלבד שחוזרים על עצמם בלופ מהפנט, בזמן שג'ון קייל (המפיק) דופק על פסנתר ומרעיש עם פעמוני מזחלת ברקע. זה היה פשוט, זה היה אלים, וזה היה גאוני. השימוש שלו בפדל WAH WAH בשירים כמו 1969 ו-NO FUN הפך לסימן ההיכר שלו והגדיר מחדש איך גיטרה חשמלית צריכה להישמע.

אבל כמו בכל סיפור רוק טוב, אחרי נקודת השיא של התקליט FUN HOUSE (שיצא בשנת 1970), הדברים הפכו מסובכים יותר. הבסיסט, דייב אלכסנדר, פוטר מהלהקה לאחר שהגיע להופעה בפסטיבל כשהוא שיכור מדי מכדי לנגן, והלהקה הופסקה על ידי חברת התקליטים שלה שמאסה בבלגן.

בהמשך חזרה הלהקה בהרכב חדש, אבל הפעם ציפתה לאשטון הפתעה לא נעימה. הגיטריסט ג'יימס ויליאמסון הצטרף, ואשטון, האיש שהמציא את הצליל של הלהקה, הורד בדרגה לנגן בס. הוא לא אהב את זה, הוא אפילו שנא את זה, אבל הוא עשה את העבודה במקצועיות בתקליט RAW POWER, ויצר ליינים של בס שהחזיקו את הטירוף של איגי פופ.

הסטוג'ס התפרקו שוב בשנת 1974, בפיצוץ גדול של סמים ואלימות בהופעה אחרונה מפורסמת בדטרויט. הלהקה התקדמה מבדיחה רועשת ואנרכיסטית ללהקת רוק מצוינת ומשם נפלה בחזרה לבדיחה, כשהחברים בה היו שבורים ומכורים להרואין, מלבד אשטון האחראי. בעוד שחבריו שקעו בהתמכרויות, אשטון נשאר נקי יחסית, שמר על הגחלת והמשיך לנגן בהרכבים שונים ומשונים, ביניהם הלהקה DESTROY ALL MONSTERS ואפילו להקה בשם THE NEW ORDER (לא, לא הלהקה הבריטית המפורסמת עם הסינטיסייזרים, אלא הרכב רוק אחר לגמרי).

אבל הצדק הפואטי הגיע בסופו של דבר. בשנת 2003, לאחר שהמוזיקה של הסטוג'ס התגבשה והוכרה כבסיס של תנועת הפאנק שבאה בעקבותיה, ויותר מ-20 שנה מאז שאיגי פופ ואשטון נפגשו לראשונה, הלהקה התאחדה מחדש. העולם היה מוכן סוף סוף לקבל אותם. הם הופיעו בפסטיבלים ענקיים כמו COACHELLA, ומאז המשיכו להופיע ואף הגיעו להופיע בישראל, בהופעה בלתי נשכחת בביתן 1 בגני התערוכה בתל אביב, שם אשטון הוכיח לקהל המקומי שהקסם בידיים שלו עדיין עובד.

מותו הותיר חלל עצום בעולם המוזיקה, אך חבריו ללהקה ידעו בדיוק מי הוא היה באמת. "למרות כל מי שהכיר אותו מאחורי החזית של מר מגניב ומוזר", נכתב בהצהרה שהוציאו הסטוג'ס לאחר מותו, "הוא היה אדם טוב לב, אמיתי וחם שתמיד האמין שאנשים מתכוונים לטוב, גם אם הם לא".

היהלום המטורף! ב-6 בינואר בשנת 1946 נולד רוג'ר קית' בארט, הידוע יותר בכינויו סיד בארט.

הוא המציא את השם שכולם מכירים, לקח יותר מדי סוכריות צבעוניות, והעדיף לצייר במרתף מאשר להיות כוכב רוק.

הכל התחיל ביום חורפי אחד, ב-6 בינואר 1946, כשהגיח לאוויר העולם בקיימברידג' רוג'ר קית' בארט. העולם עוד לא ידע, אבל התינוק הזה עתיד לגדל שיער, להחליף את שמו לסיד ולשנות את פני המוזיקה לנצח. הוא היה האיש שהקים את הלהקה שתגדיר את הרוק הבריטי והעניק לה את השם המיוחד שלה. בזמן שכולם קראו ללהקות שלהם בשמות של חיות או תופעות טבע, בארט חיבר בין שני נגני בלוז אמריקאים נשכחים, פינק אנדרסון ופלויד קאונסיל, ויצר את המותג פינק פלויד.

אבל סיד לא היה סתם מוזיקאי עם גיטרה ומדבקות מבריקות. הוא היה נער הפוסטר של לונדון המחתרתית, הנסיך של מועדון ה-UFO, ואחד הקורבנות המפורסמים ביותר באנגליה של סם האל.אס.די. המסע שלו היה קצר, בוהק ומסחרר, והסתיים טראגית ביולי 2006, כשהיהלום המטורף הלך לעולמו והותיר אחריו שובל של מסתורין.

אבל בואו נחזיר את המחוגים אחורה. שנת 1971. פינק פלויד כבר התקדמו בלעדיו, וסיד בארט, האיש שהוביל את הלהקה לפסגה עם התקליט פורץ הדרך THE PIPER AT THE GATES OF DAWN והלהיט SEE EMILY PLAY, כבר היה מחוץ ללהקה. הוא הספיק להוציא שני תקליטי סולו מרתקים אך מבולגנים שהופקו בעזרת דייויד גילמור (חברו מימי הנעורים) עם קצת עזרה נוספת מרוג'ר ווטרס (בתקליט הראשון) וריק רייט (בתקליט השני). הם ניסו לעשות סדר בתוך הכאוס היצירתי שלו. ואז, אחרי שנה של שתיקה רועמת, הוא החליט לדבר.

במרץ 1971, כתב המגזין מלודי מייקר, מייקל ווטס, הצליח לתפוס את בארט לראיון נדיר. זה היה המפגש הראשון של בארט עם התקשורת מזה שנה, והוא נשמע, איך לומר בעדינות, כמו אמן שנמצא במקום אחר לגמרי. כשנשאל מה עשה מאז שעזב את הלהקה והוציא שני תקליטים, התשובה של בארט הייתה מפתיעה בפשטותה, כאילו לא מדובר באייקון רוק אלא בסטודנט לאמנות בחופשת סמסטר: "אני צייר ולצערי יש לי מעט מדי זמן לצייר כפי שהייתי רוצה. יש שיחרור אמיתי בציור. אני עובד במרתף שבביתי". כשנלחץ לפינה בשאלה מה הוא מעדיף להיות, צייר או מוזיקאי, התשובה הייתה חד משמעית: "צייר".

הפיל שבחדר היה כמובן הפרידה מפינק פלויד. היו שמועות על התמוטטות עצבים, על כך שהוא פשוט הפסיק לנגן בהופעות ובהה בקהל בזמן שהלהקה ניגנה, או שניגן אקורד אחד במשך ערב שלם. אבל בארט ראה את זה אחרת: "זה לא היה מצב של מלחמה. אני משער שפשוט לא התאמנו יותר זה לזה. היו לי רגעים נוראיים ופינק פלויד חשה את הצרה הזו. אולי משהו נכנס אז למוח שלי. אני לא יודע".

ומה לגבי הסמים? אותם סיפורים על אסיד שנשפך כמו תה של מנחה? כשנשאל אם הועף מהלהקה בגלל התקפים הקשורים לסמים, בארט שמר על עמימות אופיינית: "אני לא יודע. כנראה לא הייתי מודע מספיק למה שקורה. אנשים העדיפו אותי עם גיטרה ועליה מדבקות נוצצות מאשר לראות אותי על הרצפה".

אבל אל תטעו, בארט של 1971 עדיין פנטז על הבמות. הוא לא רצה להיות זמר פולק שקט בפינת בית הקפה. "כיום אני רוצה לחזור ולהופיע", הוא הצהיר. "יכולתי לצאת ולהופיע באופן אקוסטי אבל אני מעדיף מוסיקה חשמלית. יש כיום להקות מעניינות. אומרים לי שלהקת סלייד תהיה טובה מאד. אני רוצה לעשות תקליט שלישי משלי ונראה לי שהפעם אוכל להפיק אותו בעצמי". המחשבה על סיד בארט מאזין לרוק הרועש של סלייד היא ללא ספק משעשעת, אבל התקליט השלישי הזה, למרבה הצער, מעולם לא יצא לפועל.

כמה חודשים לאחר מכן, ביוני 1971, פורסמה כתבה נוספת במגזין BEAT INSTRUMENTAL, שניסתה לפצח את החידה. הכתב סטיב טרנר פתח במונולוג דרמטי על מחיר התהילה: "בכל מהפכה גדולה נוצרים גיבורים אשר נהרגים לעתים קרובות על ידי האידיאלים עליהם הם נאבקו. המהפכה הפסיכדלית בשנים 1966-1967 לא הייתה יוצאת דופן. חלק מהגיבורים בה מתים וחלק עדיין חיים. ג'ימי הנדריקס, אל ווילסון, ג'ניס ג'ופלין ובריאן ג'ונס לא חיים. סיד בארט לא מת. עם זאת בארט הוא לא ממש האדם שהיה בימים הראשונים של 'המחתרת' כשפינק פלויד היו מלכי האסיד של הרוק הבריטי".

המראה של בארט באותה תקופה היה רחוק מהתלתלים הפרועים של שנות השישים. התיאור בכתבה מצייר תמונה מעט מטרידה: "כעת שיערו קצוץ. במהלך הראיון הוא מדליק סיגריה משרידי הקודמת ומסובב את גלגלי עיניו במהירות מדהימה בזמן שהוא מדבר". בארט שיתף חוויה יומיומית שהפכה אצלו להרפתקה: "בדיוק עזבתי רכבת ונאלצתי לשלם נסיעה נוראית במונית. באתי לחפש גיטרה. בוקר די מרגש בשבילי". הכתב מציין ביובש ש"משהו בו גורם לך לחשוב שזה בהחלט יכול להיות נכון".

התקשורת איתו הייתה מאתגרת. "הדיבור שלו איטי ולא חושף", נכתב שם. "התשובה שניתנה לרוב אינה קשורה לשאלה שנשאלה". בארט ניסה להתרחק מהעבר בפינק פלויד כמו מאש: "זה היה רק ​​לפני שנתיים... יש דברים הרבה יותר מעניינים שקורים כרגע. יש תחושה של חופש". החופש הזה התבטא בעיקר בהסתגרות בבית אימו בקיימברידג'. "בשנתיים האלה הוא חזר לביתו בקיימברידג', שם הוא גר כיום במרתף. זמנו מושקע בהאזנה לתקליטים ובנגינת מוזיקה משלו". בארט סיפר: "אני מנגן בעיקר בגיטרה. זה מאוד נוח לנגן וזה לפעמים נהיה מאוד מעניין".

יחסיו עם עיר הולדתו היו מורכבים כמו המוזיקה שלו. רגע אחד הוא טען: "קיימברידג' היא מקום שצריך להסתגל אליו. התקשיתי. זה היה די חריג לחזור כי זה המקום בו גרתי וזה היה די משעמם, אז חתכתי את השיער". ורגע לאחר מכן, מצב הרוח השתנה: "זה די כיף", הוא מחייך. "זה מקום נחמד לחיות בו באמת - מתחת לפני השטח". בארט תמיד היה אמן בנשמה, תוצר קלאסי של בתי הספר לאמנות באנגליה. הגישה שלו למוזיקה הייתה ויזואלית לחלוטין. "שיריו, כמו ציורים, משמשים בעיקרו להעברת מצב רוח. במהלך הראיון הוא מדבר על 'התייחסות למצב רוח' כאשר הוא מתייחס ליצירתו".

הכתבה ב-BEAT INSTRUMENTAL מדגישה את האיכות העצלה והחלומית ביצירות הסולו שלו, ובמיוחד בשיר DOMINOES מהתקליט השני. זהו תיאור יפה של חוסר משמעות וניכור, המושר בקול שנשמע עייף מן החיים. פרט טריוויה מעניין מאתרי מעריצים מגלה שבשיר הזה הגיטרה של בארט מוקלטת ומנוגנת לאחור בחלק מהזמן, מה שתורם לתחושת הדיסאוריינטציה המושלמת. למרות הכל, הניצוץ עדיין היה שם, לפחות במילים. בסיום הראיון בארט סיפק ציטוט שנשמע היום כמעט נבואי ועצוב: "אני עדיין מאוהב בלהיות כוכב פופ באמת. בתור עבודה זה מאוד מעניין אבל מאוד קשה. זה מרגש. אתה מתעל הכל לדבר אחד וזה הופך לאמנות. אני לא באמת יודע אם פופ הוא צורת אמנות. אני צריך לחשוב על זה". הוא חשב על זה, ואז נעלם אל תוך האנונימיות, משאיר אותנו עם המוזיקה, המיתוס, והשאלה הנצחית – לאן נעלם הברק של היהלום?

בתקופה בה התכתבתי עם סטיב טרנר הכתב, שאלתי אותו איך היה לראיין לכתבה הזו את בארט. הוא השיב לי שזו הייתה חוויה לא קלה ושהאיש היה מנותק לגמרי.

כשהזפלין התרסק על המדרכה בבוסטון. ב-6 בינואר בשנת 1975 ביטל ראש עיריית בוסטון, קווין ווייט, את הופעתה של להקת לד זפלין בבוסטון גארדן.

זה קרה ביום חורפי וקר, ה-6 בינואר 1975, תאריך שנחרת בדברי הימים של העיר בוסטון ושל תעשיית המוזיקה כולה כרגע שבו הפוליטיקה ניצחה את הדיסטורשן. באותו יום החליט ראש עיריית בוסטון, קווין ווייט, שפשוט נמאס לו. בהחלטה דרמטית הוא ביטל את הופעתה המתוכננת של להקת לד זפלין באולם הבוסטון גארדן, הופעה שהייתה אמורה להרעיד את העיר ב-4 בפברואר של אותה שנה.

הסיפור הזה מתחיל למעשה כמה ימים קודם לכן, בציפייה דרוכה של המעריצים לרכישת הכרטיסים. הלהקה הייתה אז בשיא כוחה המסחרי והאמנותי, רגע לפני שחרור האלבום הכפול והמופתי PHYSICAL GRAFFITI. הביקוש לכרטיסים היה היסטרי, ואלפי צעירים התקבצו מחוץ לקופות בציפייה למכירה. מכיוון שהטמפרטורות בחוץ היו מקפיאות, מישהו בהנהלת האולם עשה מעשה של חסד, או של טיפשות, ופתח את הדלתות הנעולות של המתחם כמה שעות לפני תחילת המכירה הרשמית כדי שהממתינים לא יקפאו למוות.

מצד אחד - זו הייתה ברכה לאנשים שחיכו בקור. מצד שני, זו הייתה טעות פטאלית. החסד הפך לכאוס מוחלט. כאלפיים איש, שהיו כנראה מתודלקים היטב באדרנלין וחומרים אחרים, פרצו פנימה והחלו במסע הרס שנדמה כאילו נלקח מסרט אסונות. המהומה פרצה במהירות והוונדליזם חגג. בקבוקי בירה הושלכו לכל עבר, כיסאות נעקרו ממקומם, וחדרים נפרצו. השיא הגיע כאשר הפורעים הצליחו איכשהו להרים ולזרוק פסנתר יקר ערך, אקט שדרש לא רק זעם אלא גם כוח פיזי לא מבוטל. בסופו של דבר כל הכרטיסים להופעה נמכרו והקהל התפזר, אבל הוא הותיר מאחוריו מתחם הרוס, נזק שנאמד בעשרות אלפי דולרים וראש עיר אחד זועם במיוחד.

התגובה מצד מחנה הלהקה לא איחרה לבוא. סטיב וייס, הדובר ועורך הדין של הלהקה, ניסה למזער נזקים ולשחק על הרגש, ואמר לתקשורת את הדברים הבאים: "היום דווח בהרחבה כי גורמים רשמיים בבוסטון יכריזו בקרוב על ביטול המופע של לד זפלין שהיה מתוכנן ל-4 בפברואר. אם כן, זהו עניין של אכזבה גדולה לחברי הלהקה. בשבע שנות הופעות באמריקה, לד זפלין מעולם לא ביטלה קונצרט. זה מצער כי לפקידים בבוסטון יש כל כך מעט אמון בצעירים של בוסטון - אני לא חושב שיהיו בעיות אם המופע יתקיים. יש לבוסטון משמעות מיוחדת עבור לד זפלין, שכן היא הייתה העיר הראשונה באמריקה שבה הלהקה הופיעה, בשנת 1968. אנחנו בודקים את האפשרות של החלפת התאריך של בוסטון במופע אחר במרחק נסיעה".

כאן המקום לעצור ולתקן עיוות היסטורי קטן בדבריו של הדובר הממולח. למרות הניסיון לנגן על סנטימנטים מקומיים, בדיקה שעשיתי מגלה שההופעה הראשונה של הלהקה באמריקה התקיימה למעשה בדנבר, ב-26 בדצמבר 1968. הלהקה אמנם הופיעה בבוסטון זמן קצר לאחר מכן, במועדון ה-BOSTON TEA PARTY בינואר 1969, אבל הראשוניות שייכת לדנבר.

האירוניה הגדולה בהחלטתו של ראש העיר ווייט נעוצה בעובדה שרק שלוש שנים קודם לכן, הוא הוכיח הבנה עמוקה מאוד בכוחו של הרוק ובפוטנציאל הנפיץ שלו. אף אחד לא יכול היה להאשים אותו בשמרנות יתר בשנת 1972, אז הוא התערב באופן אישי בדרמה משטרתית כדי להציל הופעה של הרולינג סטונס. המקרה ההוא אירע ב-18 ביולי, כאשר כ-15,000 איש המתינו בקוצר רוח להופעת הסטונס בבוסטון. אלא שבמרחק טיסה משם, בוורוויק אשר במדינת רוד איילנד, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס הסתבכו בקטטה אלימה עם צלם עיתונות מקומי. המשטרה המקומית, שלא התרשמה ממעמדם הרם, מיהרה לעצור את השניים רגע לפני שעלו למטוס לבוסטון. ווייט, שהבין שאי הגעת הסטונס להופעה תגרום למהומה בסדר גודל של מלחמת אזרחים זוטא בתוך העיר שלו, התקשר מיד לרשויות ברוד איילנד וביקש לשחרר את השניים, כשהוא ערב להם אישית ומבטיח שיגיעו למשפט במועד מאוחר יותר. הסטונס שוחררו, טסו לבוסטון וההופעה התקיימה.

אולם הפעם, בשנת 1975, ווייט החליט שהגיעו מים עד נפש ושמדובר בחציית קו אדום. הוא החליט לרדת חזק על מתפרעי לד זפלין ולהעניש את הלהקה על התנהגות מעריציה. לא רק שהוא ביטל את המופע שתוכנן ל-4 בפברואר, אלא הוא גם הודיע שהלהקה לא תורשה להופיע בבוסטון בחמש השנים הבאות.

ההפסד היה כולו של הקהל הבוסטוני. סיבוב ההופעות של 1975 בצפון אמריקה נועד לקדם את האלבום PHYSICAL GRAFFITI, והמעריצים בבוסטון החמיצו הזדמנות לשמוע בבכורה את היצירה האפית KASHMIR, שיר שנכתב בהשראת נסיעה מדברית והתאפיין במקצב מהפנט ועיבוד תזמורתי שהפך לסימן ההיכר של הלהקה באותה תקופה. כמו כן, נמנע מהם לרקוד לצלילי TRAMPLED UNDER FOOT בהשפעת הפ'אנק, עם עבודת הקלידים הגאונית של ג'ון פול ג'ונס.

ההיסטוריה מלמדת שהסנקציה של ראש העיר הייתה סופית ומוחלטת. לד זפלין לא חזרה להופיע בתוך העיר בוסטון עצמה מעולם. הלהקה נאלצה לנדוד ולהופיע במקומות סמוכים, אך הבוסטון גארדן נשאר עבורם יעד מבוצר ובלתי מושג עד לסיום דרכם המשותפת.

האגן של אלביס?! לא פה!!! ב-6 בינואר בשנת 1957 הופיע אלביס פרסלי בפעם השלישית והאחרונה בתוכנית האירוח של אד סאליבן.

זה היה יום ראשון קפוא בניו יורק, ה-6 בינואר 1957. בתוך אולפני רשת CBS, הטמפרטורות דווקא רתחו. אלביס פרסלי, האיש שהפך את העולם על פיו בשנה החולפת, עמד לעלות להופעתו השלישית והאחרונה בתוכנית של אד סאליבן. אבל הפעם, הכל הרגיש אחרת. המתח באוויר היה סמיך כל כך, שאפשר היה לחתוך אותו בסכין גילוח של פאות לחיים.

הדרמה החלה הרבה לפני שהמצלמות נדלקו. המנהל של אלביס, קולונל טום פארקר, הסתובב במסדרונות כשהוא לחוץ באופן ניכר. הסיבה? הצנזורה. אלביס היה מבואס לגמרי כי הוא ידע שסאליבן השמרן לא יתן לו הפעם לנוע פיזית על הבמה שלו בחופשיות. הזיכרון מההופעות הקודמות עוד הדהד במסדרונות: "לעזאזל! זו תכנית לכל המשפחה!" – נבח סאליבן בפעם הקודמת בה נענע אלביס את גופו והלהיט את הצעירות בקהל.

הפעם, ההוראה מגבוה הייתה ברורה וחדה כתער: לצלם את אלביס אך ורק מהמותניים ומעלה בשירים הקצביים. הצנזורה של רשת CBS לא הרשה להראות את כל גופו, החלטה שתיכנס לדפי ההיסטוריה כרגע שבו הטלוויזיה האמריקאית ניסתה לאלף את הרוק'נ'רול.

במהלך החזרה הגנרלית באולפן, אלביס איבד כל התלהבות מהופעתו שם. הוא נשמע אומר לאנשי הצוות במשפט ששבר את הלב: "אני לא יכול לרקוד, אני לא יכול לשיר, אני לא ממש מוזיקאי טוב. אז, בשביל מה הם רוצים אותי פה?". מי שציפה לנחמה, התבדה; הקולונל הקשוח לא מיהר לגשת ולעודד את אלביס שחש אומלל, והעדיף להתמקד בעסקים.

אבל כשהאורות נדלקו, אלביס כמו אלביס, ידע לתת שואו. בצילומים הוא לבש חולצת קטיפה וגם עליונית מוזהבת מרהיבה שניתנה לו כמתנת חג מולד, פריט לבוש שהפך לאייקוני בפני עצמו. המופע נפתח בפיצוץ של אנרגיה. אלביס ביצע מחרוזת של להיטים: HOUND DOG המקפיץ, LOVE ME TENDER הממיס, וגם את הלהיט הטרי TOO MUCH. השיר TOO MUCH יצא לרדיו רק יומיים לפני השידור, ב-4 בינואר, וכבר היה ברור שהוא הולך להיות שלאגר היסטרי.

אבל זה היה הביצוע שלו ללהיטיו הקצביים שהסעיר את הקהל באולפן בצורה בלתי רגילה. הצרחות ומחיאות הכפיים רמזו לצופי הטלוויזיה בבית על מה שאלביס עשה מחוץ לטווח המצלמה. בעוד הצופים בבית ראו רק פנים וכתפיים, הקהל באולפן קיבל את החבילה המלאה – תנועות האגן המפורסמות שכמעט וערערו את כוונת הצנזורה. שוב, האינטראקציה בין אלביס לקהל האולפן הוסיפה לעוצמת ההופעה שלו, והוכיחה ששום במאי לא יכול לכבות כריזמה כזו.

לפי בקשת-דרישת ההפקה הטלוויזיונית, ולשמחת אמו של אלביס שאהבה מוזיקה דתית, ביצע אלביס גם את שיר הגוספל PEACE IN THE VALLEY. השיר, שנכתב על ידי תומאס דורסי, הפך קלאסיקה בקהילה השחורה כמו גם בקרב קהילות לבנות אז. הוא שר בליווי הלהקה הקבועה שלו, ה-JORDANAIRES, והוכיח למבקרים שהוא יודע לשיר גם "כמו שצריך".

בסוף המופע, שהוכתר כהצלחה מסחררת עם נתוני צפייה מפלצתיים (כ-54.6 מיליון צופים, שהיוו כ-80 אחוז מכלל צופי הטלוויזיה באותו ערב!), פנה סאליבן לקהל ואמר בספונטניות מהולה בצביעות, בהתחשב באיסור שהטיל עליו: "זה הוא בחור טוב והגון. אנו רוצים להגיד לך, אלביס, שלא הייתה לנו חוויה מהנה יותר מזו, עם כל כוכב גדול אחר".

רגע אחרי שהמצלמות כבו, הטירוף נרגע. לאחר הצילומים עלה אלביס לרכבת שלקחה אותו בחזרה לממפיס כדי לחגוג את יום הולדתו ה-22 שחל יומיים לאחר מכן. זו הייתה ההופעה האחרונה של אלביס בטלוויזיה לתקופה ארוכה, עד לספיישל המפורסם של פרנק סינטרה, שיצולם בשובו משירות בצבא. אמריקה נשארה עם הזיכרון של המותניים הנעלמים, ועם הידיעה שהעולם, כמו שהם הכירו אותו, השתנה לתמיד.

העלייה המטאורית והנפילה הטרגית של נסיכת הפולק. ב-6 בינואר בשנת 1947 נולדה זמרת הפולק-רוק הבריטית החשובה, אלכסנדרה 'סנדי' דני

היא הייתה אחד הקולות החשובים, המרגשים והחד-פעמיים בהיסטוריה של הפולק-רוק העולמי, אלכסנדרה אלין דני, או כפי שכולנו מכירים ואוהבים אותה, סנדי דני. זה לא היה סתם עוד קול יפה, אלא יופי אמיתי שנארז בתוך דמות שברירית ומלאת ניגודים.

הקריירה שלה התחילה לתפוס תאוצה כשהיא צברה לראשונה מוניטין של זמרת פולק כחברה בלהקת סטרובס, שבשנת 1967 פעלה כלהקת פולק לכל דבר ועניין. באותה תקופה מוקדמת היא הקליטה איתם את התקליט שכלל לראשונה את השיר העל-זמני שלה WHO KNOWS WHERE THE TIME GOES. מעניין לדעת שסנדי כתבה את השיר המורכב והבוגר הזה כשהיתה רק בת 19, ומי שזיהתה את הפוטנציאל העצום שלו הייתה דווקא הזמרת האמריקאית, ג'ודי קולינס, שהקליטה גרסה משלה והפכה את השיר ללהיט עוד לפני שהקהל הכיר את הגרסה של דני עצמה.

במאי 1968 היא עשתה את המהלך המשמעותי הראשון שלה והצטרפה ללהקת פיירפורט קונבנשן, הרכב שנחשב אז לתשובה של בריטניה לג'פרסון איירפליין האמריקאים. החיבור היה מחשמל מהרגע הראשון. במהלך שלושת תקליטיה הראשונים עם הלהקה הזו היא התפתחה בהתמדה כזמרת וגם כמלחינה מחוננת. קול הסופרן הברור והצלול שלה זיכה אותה במעריצים רבים ובמעמד של כוכבת עולה בשמי לונדון.

אפשר לומר שסנדי דני תהיה לנצח קשורה ללהקת פיירפורט קונבנשן, למרות עובדה מפתיעה למדי: היא הייתה חברה בלהקה רק למשך שנה וחצי בסיבוב הזה. היא פרשה מהלהקה בסוף 1969 אחרי צאת תקליט המופת LIEGE AND LIEF. התקליט הזה נחשב עד היום לאבן היסוד של הפולק-רוק הבריטי החשמלי, שילוב גאוני בין בלדות עממיות עתיקות לבין גיטרות חשמליות רועשות. אך בניגוד למה שייעצו לה מסביב, היא החליטה לשים בצד את התחלת קריירת הסולו שלה ובמקום זה היא ייסדה עם בן זוגה, טרבור לוקאס, את להקת FOTHERINGAY שהוקמה והתפרקה ב-1970 לאחר תקליט אחד בלבד. שם הלהקה, אגב, נלקח משם הטירה בה נכלאה מרי מלכת הסקוטים לפני הוצאתה להורג, פרט שמעיד לא מעט על המשיכה של דני להיסטוריה ולטרגדיות רומנטיות.

כשההרכב הזה לא הצליח להתלכד היא החלה בקריירת סולו מצליחה לסירוגין. תקליט הסולו הראשון שלה, THE NORTH STAR GRASSMAN AND THE RAVENS, נמכר היטב למעריצי פיירפורט קונבנשן אך לא הצליח במכירות מעבר לכך. זאת למרות שהיא זכתה במשך שנתיים רצופות בתואר הזמרת הטובה ביותר בבריטניה בטקס היוקרתי מטעם עיתון המוסיקה מלודי מייקר.

באחד מהטקסים האלו של המלודי מייקר התרחש מפגש פסגה מרתק. רוברט פלאנט, סולן לד זפלין, פגש אותה שם. הוא מאד העריץ אותה ואזר אומץ להזמין אותה לשיר עמו בקטע של לד זפלין שנקרא THE BATTLE OF EVERMORE, שנכלל בתקליט הרביעי והמונומנטלי של להקתו שיצא ב-1971. זו הייתה היסטוריה קטנה: סנדי דני היא הזמרת היחידה אי פעם שהתארחה כסולנית בתקליט אולפן של לד זפלין. בשיר, פלאנט משמש כמספר בעוד דני משמשת ככרוז העיר, והדיאלוג הקולי ביניהם הוא מצמרר. כהוקרה על תרומתה, היא אפילו קיבלה סמל משלה על עטיפת התקליט הפנימית, סמל המורכב משלושה משולשים הפוכים, שבא לייצג אלוהות עתיקה.

בתקופה הזו היא אף הופיעה במופע עתיר הכוכבים הידועים אך הלא מצליח כל כך, שהיה הפקה תזמורתית גרנדיוזית של אופרת הרוק טומי TOMMY של להקת המי. אבל רבים בתעשייה שיערו כי דרכה של סנדי דני תעלה על דרך המלך, במיוחד עם צמיחת זרם הזמרות היוצרות בארצות הברית כמו קרול קינג וג'וני מיטשל. היה נראה כי גם לסנדי דני יש מקום של כבוד בשוק הזה והיא בדרך להיות סופרסטאר בינלאומית.

לכן זו הייתה תעלומה גדולה בגדר אנשי חברת התקליטים בנוגע לאי הצלחתו המסחרית של התקליט השני שלה כסולנית, שנקרא פשוט SANDY. בין 1974 ל-1976 היא הצטרפה מחדש לפיירפורט קונבנשן, שנתיים לאחר התקליט השני שלה כסולנית. החזרה ללהקה הייתה אמורה להיות חבל הצלה, אבל החיים האישיים שלה לא זרמו על מי מנוחות. הלחץ, הציפיות וחוסר הביטחון העצמי החלו לתת את אותותיהם.

באמצע 1977 הייתה סנדי דני מאושרת וקורנת, או לפחות כך זה נראה כלפי חוץ. היא הייתה בהריון ודיברה עם סובביה על חזרה לבמה, ממנה נעדרה מזה כשנה. בראיון חושפני ונדיר לעיתון מלודי מייקר סיפרה אז דברים שנשמעים היום כנבואה מצמררת וכואבת: "למען האמת, נהניתי מכל רגע בתקופת המנוחה הזו שלי. הייתי זקוקה לרגיעה מעסקי המוזיקה. הייתי שקועה בדבר הזה מזה עשר שנים ובאופן בלתי פוסק. אנשים לא יודעים זאת כי אני לא מייצרת הרבה כותרות בעיתונים. אבל אפשר לומר שהשתגעתי בגלל כל זה. רק לאחרונה חזרתי לסוג של שפיות. רק אז הבנתי שאיבדתי את השפיות הזו שלי. עכשיו אני חשה שאני יכולה לרענן את ההתלהבות שלי. למשל, בשבוע הקודם הלכתי לפסנתר וניגנתי בו שלוש שעות ברציפות. כל מיני דברים ניגנתי בו. רק בשביל ההנאה שלי. הרגשתי פנטסטי. זו הפעם הראשונה שעשיתי דבר שכזה מתוך הנאה שלמה. לא מתוך צורך. אני חשה שאני רוצה לצאת להופעות. ברור שיש את עניין התינוקת, אך אני חשה שאני מוכנה. אם אתמקד רק במוזיקה - אהיה שמחה בהרבה ממה שהייתי עד כה. הרבה אנשים שביקרו את תקליטיי בעיתונים, חשו שאני שרה שירי קינה. אבל מה לעשות שאני לא פסנתרנית ואינני פאטס וולר. אני בהחלט לא רוצה לכתוב שירים אומללים. אם יוצא לי שיר עצוב - זה משפיע עליי מאד. נראה כי הכאב שהיה חלק מחיי זמן מה - נעלם".

למרבה הצער, המציאות הייתה עגומה בהרבה מהראיון האופטימי. אבל לא רק המוזיקה מילאה את חייה כי אם גם האלכוהול ששתתה בכמויות והסמים שצרכה גם בעת הריונה, הרגלים הרסניים שהובילו ללידה מוקדמת מהצפוי, שלושה חודשים לפני הזמן, של הבת ג'ורג'יה. התינוקת נותרה בפגיית בית החולים ונאלצה לעבור תהליך גמילה קשה מיד עם בואה לעולם. כשבסוף אספה אותה סנדי לביתה, המצב היה רע ומתוח מאוד בין האם לבעלה, טרבור לוקאס.

הגיטריסט ריצ'רד תומפסון, חברה הטוב שגם היה איתה בפיירפורט קונבנשן, תיאר את התקופה הקשה: "בשלב הזה היא שתתה יותר, עשתה יותר סמים, והייתה לי הרגשה ממש רעה שתוצאה טראגית פוטנציאלית נמצאת על הפרק. סנדי הייתה בבלאגן אדיר". למרות המצב, דני ניהלה סיבוב הופעות אחרון אחד בבריטניה באותו נובמבר של 1977. זה היה מסע הופעות כאוטי, שלא הוכתר כמוצלח וחשף את מצבה השברירי בפני הקהל. במרץ שלאחר מכן, בניסיון למצוא קצת שקט, היא לקחה את ג'ורג'יה לבקר את הוריה בקוטג' הנופש שלהם בקורנוול.

בסוף אותו חודש ארור נפצעה סנדי כשמעדה בגרם מדרגות בעת ששהתה שם, נפלה ופגעה בראשה בחבטה גדולה ברצפה. זה היה תמרור האזהרה האחרון. מאז אותה נפילה סבלה מכאבי ראש מתמשכים וקיבלה מרופא כדורים משככי כאבים חזקים, אותם בחרה לגמוע לקרבה עם אלכוהול, שילוב קטלני שכל רוקח מתחיל יודע שהוא דבר שיכול להוביל לתוצאות הרסניות. היא סיפרה לחבריה שאמה סירבה לקחת אותה לבית החולים לאחר הנפילה, כי לא רצתה להיראות בציבור עם בת שיכורה, מה שרק העמיק את הטרגדיה המשפחתית.

כמה ימים לאחר נפילתה היא הופיעה במופע צדקה, אך מצבה האישי היה בכי רע והיא נראתה לא יציבה. טרבור לוקאס, שחשש מהתנהגותה הקשה ומהסכנה לתינוקת, עשה מעשה דרמטי. הוא לקח את ג'ורג'יה הקטנה, בבוקר ה-14 באפריל, ועלה על מטוס למלבורן, אוסטרליה, בכרטיס לכיוון אחד, מבלי ליידע את סנדי בדבר. באותו ערב התקשרה סנדי המבולבלת, הנטושה והכואבת לחברתה הטובה, מירנדה וורד, שבאה לאסוף אותה ולהסיע אותה חזרה ללונדון.

השתיים בילו את סוף השבוע בדירתה של וורד בניסיון להרגיע את הרוחות. ביום שני בבוקר, וורד הלכה לעבודה. היא קבעה לדני תור לרופא מאוחר יותר באותו אחר הצהריים והשאירה פתק דואג, בו היא מבטיחה לחזור בזמן. היא גם ביקשה מחבר משותף, ג'ון קול, להשגיח על סנדי ולוודא שהיא בסדר. כשקול הגיע לדירה, הוא מצא מחזה מחריד: את הזמרת מחוסרת הכרה למרגלות המדרגות, לאחר שנפלה שוב. היא הובהלה לבית החולים כשהיא בתרדמת עמוקה. כשמצבה לא השתפר, היא הועברה לטיפולו של רופא שהתמחה בפגיעות מוח, אך הנזק היה רב מדי.

ארבעה ימים לאחר שנמצאה מעולפת בביתה של מירנדה היא מתה, בגיל 31 בלבד, כנראה כתוצאה מאותה נפילה במדרגות בבית הוריה בה נפגע ראשה, פציעה שהוחמרה על ידי הנפילה השנייה והשימוש בחומרים. ימים לאחר שהגיע לבית הוריו במלבורן וחשב שהציל את בתו, לוקאס קיבל את הבשורה המרה וטס חזרה ללונדון. בהגיעו לבית החולים, נאמר לו שאשתו מתה מוות מוחי. בדו"ח חוקר מקרי המוות נרשם מותה כתוצאה מסיבה רפואית יבשה ומצמררת: דימום טראומטי באמצע המוח.

זה סוף עצוב ועגום לאחת הזמרות הטובות יותר שצמחו מהזרם הפולקי הבריטי, אישה שקולה נותר חי, מענג ומרגש עד עצם היום הזה. מדובר בכישרון ענק שכבה מוקדם מדי.

גם זה קרה ב-6 בינואר. מסע בזמן אל הכותרות הגדולות של עולם המוזיקה.

השנה היא 1981 והעולם עדיין ליקק את הפצעים ממותו הבלתי נתפס של ג'ון לנון. המהומה סביב הרוצח לא שככה והכותרות זעקו מכל דוכן עיתונים. בימים המתוחים ההם הכריז עיתון THE TIMES הניו יורקי על ההתפתחות המשפטית הדרמטית כאשר דיווח כי "מארק צ'פמאן, המואשם ברצח ג'ון לנון, טען כי אינו אשם בהופעתו הקצרה היום בבית המשפט. עורך דינו מסר שהם יטענו על אי שפיות זמנית בעת שזה קרה. השופט הורה לצ'פמאן להיבדק על ידי שני פסיכיאטרים ופסיכולוג שיבדקו את מצבו. הוא כבר קיבל בדיקה פסיכיאטרית מקיפה בעודו מוחזק לאחר הרצח. עדיין מוזרמים לבית של ג'ון ויוקו המוני פרחים ומכתבים". הפרשה המשיכה להסעיר את הדמיון הציבורי כאשר עורך הדין ג'ונתן מרקס ניסה לבנות קו הגנה מורכב עבור הלקוח שלו, שבאותם ימים נראה מבולבל לחלוטין.

אך בתוך האפלה הזו התגלתה גם נקודת אור של יושרה עיתונאית נדירה. יומיים בלבד לאחר הדיווח על המשפט, עמד אנדי פיבלס, השדרן המוערך מרדיו הבי.בי.סי, בפני דילמה מוסרית משמעותית. פיבלס היה האיש האחרון שראיין את לנון בניו יורק שעות ספורות לפני הרצח לתוכנית רדיו מיוחדת. הוא קיבל הצעה מפתה במיוחד למכור את הסיפור הבלעדי תמורת סכום עתק של 100,000 ליש"ט אך הוא סירב בתוקף. בהצהרה מרגשת הוא הודיע: "אני חש שזה לא יהיה נכון שאעשה כסף ממותו של ג'ון לנון. דחיתי כל המחאה שהגיעה לכיווני ממערכות עיתונים ואני מתכוון לתת את רווחי הספר שאפרסם עם הראיון שעשיתי איתו לצדקה מועדפת על יוקו. אנשים אמרו לי שאני מפספס את הזדמנות חיי ואני מודה שהיה בזה פיתוי, אבל כשאני רואה אנשים רבים אחרים שפתאום זוחלים מכל מיני חורים כדי למכור את סיפורם עם ג'ון, אני שמח שלא נכנעתי לזה. הראיון נעשה כחלק מעבודתי לבי.בי.סי ששילמו לי וזה מספיק". הספר שעליו דיבר, THE LENNON TAPES, הפך למסמך היסטורי מצמרר שתיעד את האופטימיות של לנון רגע לפני הסוף.

נחזור מעט אחורה בזמן אל שנת 1967 העליזה בלונדון. פול מקרטני, הבסיסט של הביטלס שבאותה שנה שלטו בעולם ללא עוררין, החליט להתנסות בפרויקט צדדי ומעניין. באותה שנה יצא באנגליה תקליט הפסקול לסרט THE FAMILY WAY, בכיכובה של היילי מילס, עם מוזיקה מאת פול מקרטני וג'ורג' מרטין. שיתוף הפעולה הזה היה מרתק במיוחד לאור העובדה שפול, שלא ידע לכתוב תווים או לקרוא אותם, נאלץ להמציא שיטות עבודה חדשות. הוא יצר מוזיקה אותה השמיע לג'ורג' מרטין וזה ניגש לכתוב תיזמור מקצועי עבור הנגנים. הקטע המרכזי והיפהפה הזה נקרא LOVE IN THE OPEN AIR. מרטין, המפיק המנוסה, ידע שהפסקול זקוק לקטע באווירה של אהבה אבל שתהיה בו גם עצבות קלה, מעין תחושה מלנכולית של פרברים אנגליים. פול, כהרגלו באותה תקופה עמוסה, לא מיהר לספק את הבקשה של המפיק ורק כשזה הגיע לביתו ודרש ממנו להתעשת ולהביא משהו, פול ניגש למשימה ומסר לו את בסיס הקטע. אמנם הפסקול לא עורר הדים במצעדי המכירות ולא הפך ללהיט היסטרי, אך מקרטני זכה להוסיף למדף הפרסים העמוס שלו גם את פרס IVOR NOVELLO היוקרתי עבור הלחנת הקטע שציינתי.

קפיצה לשנת 1973 מגלה לנו את ג'ף לין מלהקת אי.אל.או בתקופת מעבר קריטית. באותם ימים הלהקה עדיין חיפשה את הזהות שלה לאחר עזיבתו של רוי ווד והתגבשה לקראת יציאת תקליט חדש בשם ELO 2. דבריו של ג'ף לין התפרסמו ברקורד מירור הבריטי, בימים בהם הוא עדיין לא חשב על עצמו כמנהיג הלהקה באופן רשמי: "זו הפעם ראשונה שאני באמת עומד מול אנשים על הבמה ומנחה את המופע. אפילו עם להקת THE IDLE RACE בה הייתי, נהגתי להסתתר מאחורי המגברים. היום אני ממש אוהב את זה, להביא את הקהל למעורבות ולקבל קבלת פנים נחמדה. אף פעם לא באמת חשבתי על עצמי כמנהיג הלהקה. לרוב זה נגמר בהחלטות משותפות. אני מביא הרבה שירים ללהקה. אני מניח שהמילה האחרונה בלהקה היא שלי אבל כולם בלהקה באמת מעורבים ואפילו אם אלו הם השירים שלי, עדיין שאר הלהקה אחראית בהפיכתם למוצר הסופי. מדהים איך הדברים הסתדרו בינינו בלהקה; לפני כן, שניים מנגני הקשת שלנו שמעו רק מוזיקה קלאסית ועכשיו הם קונים כמעט כל תקליט פופ שיוצא. הם ממש השתנו מאז שהצטרפו אלינו. בקרוב יוצא האלבום השני שלנו. עם האלבום הראשון שעשינו, לא ממש ידענו מה לעשות כשנכנסנו להקליט אותו באולפן. למרות שאני מרוצה ממנו, אני חושב שהוא נעשה באופן פזיז מדי. באמת, זה היה בעיקר רק השתעשעות אולפנית שלי עם רוי ווד. לא הייתה אז באמת להקה ואילו הפעם יש להקה אמיתית. אני חושב שהמילים שכתבתי לאלבום החדש הן מהטובות ביותר שלי. יש שר אחד בשם KUIAMA שמדבר על ילדה יתומה במלחמה. זה שיר באורך 11 דקות. בשיר הזה מדבר אליה חייל שהרג את אביה ואת אמה. יהיו רק חמישה שירים באלבום הזה אבל בכל אחד יש הרבה מה לשמוע. ערכנו חזרות במשך שבועות עד שנכנסנו לאולפן כשאנחנו מוכנים. כיום יש אצלנו דגש על חטיבת הקצב, כשכלי הקשת לא משתלטים על העניין אלא 'צובעים' אותו. גם השירה שלי הפכה כבדה יותר. גם ההופעה שלנו השתנתה ואני שוקל להשתמש באפקטים מוקלטים מראש. גם תהיה יצירה אחת באורך 45 דקות שמחולקת לפרקים שונים. היצירה הזו תהיה חלק מהאלבום הכפול הבא שלנו. עדיין לא מצאתי את הרעיון הבסיסי לכתוב עליו את היצירה הזו. בימים אלו אני גם מפיק להקה בשם THE THRILLS וגם כתבתי להם שיר פופ מטופש שאני מאד מרוצה ממנו". ובכן, ההיסטוריה מלמדת שאותה יצירה באורך 45 ואותו אלבום כפול מתוכנן לא יצאו לפועל, אך הלהקה המשיכה להקליט את הגרסה המפורסמת שלהם לשירו של צ'אק ברי ROLL OVER BEETHOVEN שהפכה ללהיט ענק.

עוד במנהרת הזמן: בשנת 1937 נולדה הזמרת דוריס טרוי, המכונה בחיבה מאמא סול. הקריירה שלה הייתה עשירה ומגוונת ובין השאר היא הייתה חתומה בחברת אפל של הביטלס שם הוציאה תקליט סולו מרשים עם מיטב הנגנים של התקופה כולל ג'ורג' האריסון, אריק קלפטון ועוד חברים טובים.

ובגזרת הבריאות של הכוכבים, שנת 1987 הייתה שנה מלחיצה עבור אלטון ג'ון. באותה שנה עבר אלטון ג'ון ניתוח להסרת גידול ממיתרי קולו באוסטרליה. אלטון, שנשמע צרוד מאוד בהקלטות המופע החי שלו עם התזמורת הסימפונית של מלבורן, נאלץ לבטל את סיבוב ההופעות האמריקני שלו כדי לעבור את הניתוח הדחוף. למרבה המזל, בסופו קיבל את הבשורה הטובה, כי זה לא היה ממאיר.

אם כבר הזכרנו את פינק פלויד, הרי שבשנת 1975 החלה הלהקה להקליט תקליט חדש באולפני אבי רואד. חברי הלהקה, שהיו תשושים מההצלחה המסחררת של הצד האפל של הירח, החליטו לגנוז רעיון ניסיוני ומוזר בשם HOUSEHOLD OBJECTS שבו יקליטו אלבום כשאינם מנגנים בכלי נגינה, אלא בכל כלי אחר כמו גומיות, כוסות יין ומקדחות. התקליט החדש שלה שנוצר לבסוף ייקרא בשם WISH YOU WERE HERE והוא יעסוק בניכור, בתעשיית המוזיקה ובגעגוע לחברם שעזב, סיד בארט.

נחזור לימי התום של הרוק'נ'רול. בשנת 1964 החלה להקת רולינג סטונס את סיבוב ההופעות הראשון שלה כלהקה מובילה ברחבי בריטניה. להקת החימום באותו סיבוב היסטורי הייתה THE RONETTES, שלישיית הבנות המפורסמת בהפקתו של פיל ספקטור. וביום זה ממש, רק שנים רבות קדימה בשנת 1993 פרש מהלהקה הבסיסט השקט, ביל ווימן, אחרי כ-30 שנות חברות בה. ווימן, שזכה לכינוי STONE ALONE, הסביר את הפרישה בכך שמבחינתו הלהקה סיימה את דרכה כפורצת דרך בעולם המוסיקה. "עזבתי כי לא ראיתי שמשהו חדש קורה בעתיד. הבנתי שאם נהיה עוד 10 שנים אני עדיין אנגן את ג'ק פלאש המקפץ ואת נשות ההונקי טונק".

המלך הבלתי מעורער, אלביס פרסלי, רשם רגע נוסטלגי בשנת 1956 כאשר הופיע באולם התעמלות בבית ספר תיכון RANOLPH שבמיסיסיפי. זו הפעם האחרונה שהוא הופיע באולם קטן שכזה לפני שהפך לתופעה גלובלית שאי אפשר לעצור.

ונסיים עם קצת אנרכיזם בריטי: בשנת 1977 העיפה חברת EMI את הסקס פיסטולס, כשהיא מעניקה לה 40,000 ליש"ט כדי לשחררה מהחוזה ורק כדי להיפטר מהם. הסיבה המרכזית הייתה הראיון השערורייתי בטלוויזיה אצל ביל גראנדי שבו קיללו בשידור חי. חברת וירג'ין של ריצ'ארד ברנסון תהיה זו שתיקח את הלהקה הסוררת תחת חסותה ותעשה היסטוריה.

עוד כותרות קצרות מהארכיון: בשנת 2001 זכה הגיטריסט דייויד גילמור במשפט נגד אנדרו הרמן, שרשם את השם דייויד גילמור דוט קום ככתובת אתר ממכר פריטי פינק פלויד. גילמור, שרצה שם זה לאתרו הרשמי, לא התרשם מהחוצפה ומיהר לתבוע ולזכות בבעלות על שמו ברשת. בשנת 1953 נולד מלקולם יאנג, הגיטריסט של להקת איי.סי.די.סי האוסטרלית ואחיו של אנגוס. מלקולם היה המוח מאחורי להקה זו וכותב הריפים הראשי וסובביו סיפרו כי כל החלטה בה נקבעה על ידו. הוא מת בנובמבר 2017, לאחר שסבל מדמנציה קשה שאילצה אותו לפרוש מהמוזיקה. ולסיום, בשנת 1971 הופיע ניל יאנג בתיאטרון QUEEN ELIZABETH בוונקובר, קנדה וזו הפעם הראשונה שהופיע בקנדה, מקום הולדתו, מאז עזב משם בשנת 1965 כדי להצטרף ללהקת בופאלו ספרינגפילד ולהתחיל את המסע המופלא שלו בלוס אנג'לס.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.