רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-6 במרץ (6.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כשאנחנו נמצאים בסיבוב הופעות, הכסף להוצאות זורם כמו מים. עלינו לשלם לשישים אנשי צוות, לדאוג למזון וללינה לכולם, וכל זאת עוד לפני הדאגה לתחבורה ממקום למקום. בשלב זה הממשלה האמריקנית מטילה מס על הרווחים מההופעות בשטחה; הרי היא רוצה לקבל את הנתח שלה לפני שהכסף עוזב את המדינה. מכירות אלבומים מכסות על הפסדים בסיבובי הופעות. אני יודע שהמוזיקה שלנו מתאימה לקשת רחבה של גילים, מכיוון שקשה באמת לקטלג אותנו. באנגליה אוהבים ללעוג לנו, בסגנון של 'בואו ניקח מטבע ונחרוט איתו בצבע של הרולס רויס'. באנגליה לא אוהבים אמנים מצליחים, בעוד שבאמריקה מקבלים זאת באהדה רבה יותר. הם מעריכים אותך שם כי אתה עושה משהו עם היכולות שלך. באנגליה, לעומת זאת, מנסים לטאטא אותך מתחת לשטיח.

האמת היא שאחרי שנים של הופעות קשות ונסיעות ברכב הסעות צפוף בשעות הקטנות של הלילה – כל מה שהרווחתי בהחלט מגיע לי. ג'ף לין הוא ידיד שלי, אך הוא אינו מהחברים הקרובים ביותר שלי. הוא כותב שירים גאון, יש לו חוש נדיר למלודיה וברור שהוא סולל את הדרך שלנו כלהקה. לי אין שאיפה להיות בחוד החנית ולהנהיג להקה. סגנון התיפוף שלי אינו מורכב ואני בטוח שאילו הייתי מתופף ב-אי.אל.או כמו קארל פאלמר, זה היה מתנגש עם צלילי התזמורת. אי.אל.או אינה להקה דמוקרטית. שני נגני הצ'לו והכנר שלנו מועסקים אצלנו רק כשאנחנו יוצאים להופעות. באולפן אנו משתמשים בנגני תזמורת גרמנית. אחת לחצי שנה אני נפגש עם ג'ף ועם המנהל שלנו, דון ארדן, ואנחנו דנים בצעדים הבאים של הלהקה. כולנו אנשים הגיוניים, כך שההסדר הזה עובדת היטב." (בב בוואן, המתופף של אי.אל.או, בשנת 1979)

אני רואה דלת אדומה ואני רוצה שהיא תיצבע לשחור! ב-6 במרץ בשנת 1966 החלו חברי הרולינג סטונס להקליט את השיר PAINT IT, BLACK באולפני RCA שבהוליווד.

זה היה נראה כמו עוד סשן הקלטות שגרתי למדי, אך הוא הוליד את אחת מיצירות המופת המטלטלות ביותר של שנות השישים. הכל התרחש כאשר חברי להקת הרולינג סטונס עבדו על תקליט שלהם, AFTERMATH. התקליט הזה היווה נקודת מפנה היסטורית בקריירה של הלהקה, שכן הוא היה הראשון שהורכב אך ורק משירים מקוריים פרי עטם של מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, והוקלט בסטריאו אמיתי.

בתחילת דרכו, השיר PAINT IT, BLACK היה רחוק מלהרשים. הוא נשמע כמו קטע פופ סטנדרטי שנכתב בסולם מינורי. מנהל הלהקה והמפיק המוזיקלי, אנדרו לוג אולדהאם, חש שההקלטה פשוט תקועה במקום ולא מתרוממת לשום כיוון. האווירה באולפן הייתה מתוחה, ונותרו בדיוק עשר דקות לפני שהחבר'ה תכננו להשליך את הקטע לפח תחת התווית החריפה - "שיר לא טוב".

אבל אז התרחש קסם קומי בלתי צפוי. ביל ווימן, נגן הבס של הלהקה, החליט לשבור את המתח בחדר. הוא נשכב על רצפת האולפן, ממש מתחת לאורגן ההאמונד, והתחיל לנגן על הפדאלים בס של הכלי. המטרה שלו הייתה לעשות פרודיה צוענית מצחיקה על אריק איסטון, המנהל הראשון של הלהקה, שאת תחילת דרכו בתעשיית הבידור עשה בכלל כנגן אורגן. תוך כדי ההשתטות, ווימן ניגן עם הדוושות בקצב מהיר במיוחד את המלודיה של השיר האחרון שעליו הם עבדו. הבדיחה הזו הפכה לניצוץ שהצית מחדש את ההתלהבות של שאר הנגנים. בבת אחת כולם רצו להצטרף לנגינה, וכך, מתוך הלצה פשוטה וגירסה צוענית מאולתרת, נולדה קלאסיקת ענק שחורה ששינתה את עולם המוזיקה.

הגיטריסט קית' ריצ'רדס נזכר לימים באותו סשן מטורף והעיד שהוא ניגן שם ברמה שלא הכיר בעצמו לפני כן. הוא הוסיף בחיוך שובב שהצד היהודי שבו פשוט פרץ החוצה לפתע. במקביל, בריאן ג'ונס, שתמיד חיפש צלילים יוצאי דופן ואהב לחקור כלים זרים ומשונים, החליט שהפעם הוא ישלב בשיר כלי מיתר הודי בשם סיטאר. ואם תהיתם איך בדיוק הגיע בריאן ג'ונס למצב שבו הוא מנגן על סיטאר בשיר הספציפי הזה, את התשובה האמיתית והמפתיעה תגלו בספר שכתבתי על הביטלס - "ביטלמאניה!"

בייבי בלו של באדפינגר שובר את אמריקה ומרסק את הלהקה: כל הסודות מאחורי צליל הקסם! ב-6 במרץ בשנת 1972, יצא בארה"ב תקליטון חדש ללהקת באדפינגר, עם השיר BABY BLUE. צד ב' בא עם השיר FLYING.

בצעד תמוה שזעק לשמיים, התקליטון כלל לא ראה אור באנגליה. מחדל זה היווה הוכחה ניצחת לבלגן הכולל ששלט באותם ימים בחברת אפל, זו שהייתה שייכת לביטלס ואצלה הייתה באדפינגר חתומה.

סולן הלהקה, פיט האם, היה המוח היצירתי שמאחורי כתיבת השיר. הוא חיבר את המילים כשדמותה של הזמרת, דיקסי ארמסטרונג, מרחף במחשבותיו. השניים הכירו במהלך מסע הופעות של החבורה בארצות הברית בשנת 1971. "היא הגיעה לאחת ההופעות, הם דיברו ופיט מאוד אהב אותה", נזכר הגיטריסט ג'ואי מולנד. "אני לא יודע אם הם התאהבו מייד, אבל הוא הזמין אותה איתנו להמשך הסיבוב והיא באה. היא הגיעה גם לאנגליה בשבילו. עבדנו הרבה באולפן ועשינו הופעות, ואני לא חושב שהיא באמת הייתה בעניין הזה. הקשר ביניהם נגמר במהרה. היינו רק חבורה שעשתה מוזיקה ולא ישבנו ודיברנו על מערכות יחסים רומנטיות".

האם עצמו שפך אור על תחושותיו כשהסביר: "לא ראיתי אותה כמה חודשים וחשבתי שהיא כועסת על כך שלא כתבתי או התקשרתי אליה". למעשה, השורות שכתב תפקדו כמכתב התנצלות פתוח ונוגע ללב: "אני מניח שקיבלתי את מה שמגיע לי / גרמתי לך לחכות שם יותר מדי זמן, אהובתי / כל הזמן הזה בלי מילה / לא ידעתי שתחשבי שאני אתחרט או שאשכח / את האהבה המיוחדת שיש לי אליך - הבייבי בלו שלי".

מבחינה מוזיקלית, היצירה הוגשה כבלדה מלנכולית שזכתה למקצב בולט במיוחד, והדגישה את הכימיה הקלאסית ששררה בין חברי ההרכב. כאשר האם התכונן לבצע את הבית הראשון ומלא הרגש, תפקידי הגיטרה רקדו מעלה ומטה סביב מכות התופים הרועמות של מייק גיבינס, ברוח סגנון ההפקה המוכר של פיל ספקטור. בהמשך השיר, הבסיסט טום אוונס חבר אל האם ליצירת הרמוניה קולית נהדרת. חברי באדפינגר ידעו בוודאות שיש להם פה שיר מנצח. כדי לשדרג את המהדורה האמריקאית, הטכנאי אדי קריימר (כן, זה שהקליט בנאמנות את ג'ימי הנדריקס) רקח מיקס חדש לבקשת מנהלי אפל בארצות הברית, והעמיס אפקט הדהוד על תוף הסנר כדי ליצור פתיח עסיסי ובועט יותר. בנוסף לכך, גיטרות הועברו דרך מגבר לזלי לקבלת גוון צליל מהפנט.

אבל לרוע המזל, השיווק כשל לחלוטין. העובדה שהשיר הנהדר הזה לא יצא כסינגל בבריטניה הייתה רק קצה הקרחון של יחס מחפיר כלפי הלהקה, ומשם החלה ההידרדרות המהירה של באדפינגר. מצבה העגום של חברת אפל פגע אנושות בקידום התקליט הבא שלהם, ASS. באדפינגר, שמצאה את עצמה בשיא הפריחה האמנותית שלה, נותרה משותקת ללא מוצר טרי לשווק, וכך בוטלו סיבובי ההופעות. כשהמזומנים החלו להתאדות להם מבין האצבעות, הם התפתו להצעה ולחתימה פזיזה בחברת האחים וורנר. במבט לאחור, צעד זה היווה גזר דין מוות מקצועי ואישי לקריירה של הלהקה.

אומרת מילות חוכמה - "לט איט בי!"... ב-6 במרץ בשנת 1970 יצא באנגליה תקליטון חדש של הביטלס, עם השיר LET IT BE.

התקליטון המדובר היווה למעשה את הסינגל האחרון בהחלט של הלהקה לפני שפורסם בעיתונות כי פול מקרטני מפרק את החבילה, כחודש לאחר מכן.

ההקלטות לשיר LET IT BE החלו עוד בינואר של שנת 1969 ופול מקרטני, שכתב את השיר והעניק לו את קולו הראשי, ניגן בהקלטה המקורית בפסנתר כנף שהוקלט באופן נפלא שמעביר בי צמרמורת עד עצם היום הזה. ג'ון לנון פרט בגיטרת בס חשמלית בעלת שישה מיתרים, ג'ורג' האריסון אחז בגיטרה החשמלית שלו, ורינגו סטאר ישב מאחורי מערכת התופים. אליהם חבר הקלידן בילי פרסטון שתרם את נגינתו החמימה באורגן האמונד. בסופו של דבר השיר מכר מעל לשישה מיליון עותקים ברחבי העולם והפך לאחד השירים המבוצעים והמרגשים יותר במאה העשרים.

מעניין לדעת כי בניגוד להסברים הרווחים שניתנו לאורך השנים על מקור ההשראה לשיר ולכותרת המרגיעה שלו, מנהל סיבובי ההופעות של הלהקה באותם ימים, מל אוונס, סיפק בעבר הסבר חלופי ומשעשע לא פחות. אוונס טען כי פול מקרטני הגה את השיר לאחר שחווה חיזיון של אוונס עצמו במהלך מפגשי המדיטציה המפורסמים של הלהקה בהודו בחודש מרץ בשנת 1968. נו, טוב... מקרטני: "היה לי חלום, לילה אחד, על אמא שלי. היא מתה כשהייתי בן 14, כך שלא שמעתי ממנה זמן רב. החלום הזה נתן לי מעט כוח. בשעה החשוכה ביותר שלי, אמא מרי באה אליי".

השיר מתחיל כמו מזמור, נקרא כמו תפילה ונשמע כמו המנון. האקורדים המהדהדים של הפסנתר שפותחים אותו ניתנים כיום לזיהוי מיידי, והמבנה הפשוט שלו מעורר עוד יותר הערצה. השיר מוכר ברחבי העולם באותה מידה כמו HEY JUDE, ואולי אף יותר, והוא ככל הנראה, לדעתי, הדבר הטוב ביותר שיצא מהפרויקט הזה שנקרא GET BACK. לג'ון לנון היו רעיונות משלו לגבי מקור ההשראה של פול לשיר הזה: "אני חושב שזה נכתב בהשראת 'גשר על מים סוערים' של סיימון וגרפונקל. זו התחושה שלי, למרות שאין לי על מה להתבסס". אבל יש בעיה קטנה בדבריו של ג'ון - השיר של סיימון וגרפונקל יצא לאור כתקליטון (וכמה ימים לפני התקליט השלם של הצמד) רק כמה ימים לאחר שכבר הושלמה הקלטת השיר הזה של הביטלס.

כך סיפר מקרטני, על היצירה בספרו THE LYRICS: "סטינג אמר לי פעם ש'לט איט בי' לא הייתה בחירה טובה עבורי להופעה ב'לייב אייד'. הוא סבר שהמסר המשתמע מהשיר – 'לתת לדברים לקרות' – לא התאים לקריאה הנחרצת לפעולה שאותה ייצג המופע. אך השיר הזה אינו מטיף לשאננות; הוא עוסק בהשלמה עם ראייה רחבה של המציאות. ההקשר שבו נכתב השיר היה רווי לחץ. זו הייתה תקופה קשה שבה התקדמנו לקראת התפרקות הלהקה. חווינו שינויים רבים, בין היתר בעקבות המפגש בין ג'ון ליוקו, שהשפיע על הדינמיקה הקבוצתית. יוקו נכחה ממש בלב סשן ההקלטות, וזה היה מאתגר, אך זה היה גם משהו שהיינו צריכים להתמודד איתו. אלא אם כן אחד מאיתנו היה קם ואומר 'אני לא יכול לשיר כשהיא שם' – פשוט נתנו לזה לקרות. היינו בחורים מהצפון, וזה היה חלק מהתרבות שלנו: לחרוק שיניים ולהמשיך הלאה.

פרט מעניין אחד לגבי 'לט איט בי' שנזכרתי בו לאחרונה, קשור לתקופה שבה למדתי ספרות אנגלית בליברפול. המורה האהוב עליי, אלן דרבנד, הקריא לנו אז את 'המלט'. באותם ימים נדרשנו לשנן נאומים בעל פה כדי לצטט אותם בבחינות. ישנן כמה שורות בסוף המחזה שבהן נאמר: 'הו, אני יכול להגיד לך – אך תן לזה להיות'. אני חושד שמשפטים מתוך 'המלט' חלחלו לתת-המודע שלי ובאו לידי ביטוי בשיר הזה. בתקופה שבה כתבתי את השיר הייתי עמוס מדי; ענייני הלהקה התנהלו בצורה רעועה, וכל זה גבה ממני מחיר. חברי הלהקה ואני עברנו זמנים קשים, וכפי שאומר השיר, לא נראה היה שיש מוצא מהבלגן. לילה אחד נרדמתי מותש וחלמתי שאמי (שנפטרה קצת יותר מעשר שנים קודם לכן) נגלית אליי. כשחולמים על אדם אהוב שאיבדת, גם אם זה רק לכמה שניות, זה מרגיש כאילו הוא באמת שם איתך, וכאילו מעולם לא עזב. אני חושב שכל מי שאיבד אדם קרוב מבין זאת. עד היום אני חולם על ג'ון וג'ורג' ומדבר איתם.

בחלום ההוא, המראה של פניה ודמותה הטובה והיפה של אמי במקום שליו כל כך, היה מנחם מאוד. מיד הרגשתי רגוע, אהוב ומוגן. אמי תמיד הייתה דמות מרגיעה; היא הייתה עמוד התווך של המשפחה שלנו וזו שדאגה למורל של כולנו. נראה היה שהיא מבינה שאני מודאג לגבי מה שקורה בחיי ומה שעתיד לקרות, והיא אמרה לי: 'הכל יהיה בסדר. תן לזה להיות'. העובדה העצובה היא שהביטלס מעולם לא זכו לבצע את השיר בהופעה חיה כלהקה. לכן, ההופעה ב'לייב אייד' הייתה עבור אנשים רבים הפעם הראשונה שבה ראו את השיר מבוצע על הבמה. חבל רק שבאותה הופעה חלה תקלה טכנית במיקרופון שפגמה בביצוע".

הצד השני של התקליטון הכיל את הקטע הקומי, הניסיוני והמוזר למדי YOU KNOW MY NAME LOOK UP THE NUMBER. העבודה על זה החלה בכלל בחודש מאי של שנת 1967, הרבה לפני תחילת הסוף של הלהקה. באופן מפתיע, מי שתרם נגינת סקסופון אלט לאותו שיר היה לא אחר מאשר בריאן ג'ונס, חבר להקת הרולינג סטונס שהוזמן לאולפן. פול היה בטוח שבריאן יגיע עם גיטרה - אבל ג'ונס? הוא חשב אחרת והביא עמו סקסופון בו בקושי ידע לנגן. ג'ון לנון שאב את ההשראה לכותרת השיר כשראה ספר טלפונים זרוק בביתו של פול מקרטני. ג'ון לנון סיפר על כך: "זו הייתה חתיכת מוזיקה לא גמורה שהפכתי לתקליטון קומדיה עם פול". למעשה, לנון רצה לקחת את היצירה הזו ולהוציא אותה תחת המיזם האחר שלו, פלסטיק אונו בנד. מקרטני התנגד לזה נחרצות.

העצים העירומים של פליטווד מאק. ב-6 במרץ בשנת 1972 יצא התקליט BARE TREES של להקת פליטווד מאק. מי היה מאמין שהחבורה הזו בכלל תשרוד את היום כדי לספר על זה?

צילום העטיפה של התקליט והשיר הנועל אותו היו חורפיים בהחלט. החלונות היו מכוסים לרוב בכפור. ושיר הנושא הציג את הגיטריסט דני קירוואן קם מוקדם ומתהלך בחוץ בטמפרטורות מתחת לאפס, אך מחשבותיו היו נתונות לבחורה במיטה החמימה שזה עתה עזב. הגיטריסט החדש בחבורה, בוב וולש, שבוודאי ייחל לכך שמעולם לא יעזוב את קליפורניה החמימה, שמע חזיונות בסערות המייללות ביום וכתב עם זה את השיר THE GHOST, שהושפע מהאווירה המסתורית בבית המשותף של הלהקה אז. זו הייתה תקופה בשנה שבה כותבי שירים הסתמכו על מטאפורות כדי לשמור על חום גוף וחימום הנפש. והשיר הנפלא שלו,SENTIMENTAL LADY, היה כמו תנור מהשמיים שהציף את הצד השני של התקליט בחום.

את השיר האחרון שציינתי כתב וולש עבור אשתו הראשונה, ננסי רייס. הוא סיפר שהשיר נכתב כמחווה עדינה ורומנטית, וכי הלהקה הקליטה אותו באווירה רגועה מאוד. קשה היה להאמין שחברת האחים וורנר באמריקה לא הצליחה להפוך את SENTIMENTAL LADY ללהיט באותה עת; היו לו את כל המאפיינים המסחריים.

המתופף וראש השבט, מיק פליטווד, נזכר בימים ההם עם לא מעט תובנות: "זה היה התקליט השני שהקלטנו חצי שנה לאחר שסיימנו את הקודם. השירים שבו מתארים את המצב השוחק שחשנו בסיבובי הופעות. השיר של כריסטין מקווי, HOMEWARD BOUND, מסביר את הכל. היא פשוט ייחלה ללילה שקט בו תוכל להיות במיטה שבביתה. גם הצלחנו להשיג להיט במצעד האמריקני עם SENTIMENTAL LADY שכתב בוב וולש. באמריקה התקבל האלבום באהדה בעוד שבאנגליה רמסו אותו ללא רחמים. עבור אנשים בבריטניה זה נראה כתקליט האחרון של להקת בלוז שפעם הייתה טובה".

כן, שנת 1972 לא הייתה סתם עוד שנה ביומן של פליטווד מאק, היא הייתה שנה כאוטית לחלוטין. חוסר הוודאות שאפף את הלהקה מאז פרישתו של המנהיג והגיטריסט, פיטר גרין, פשוט טילטל את כולם. אם זה לא הספיק, הנישואים של חטיבת הקצב – הבסיסט ג'ון מקווי והקלידנית כריסטין מקווי – עמדו על סף התפוררות מוחלטת. ג'ון, שהיה מתוסכל מהמצב המקצועי, מצא נחמה בבקבוק ונהג להתפרץ בזעם כלפי אשתו, שהייתה תקועה איתו באותו בוץ טובעני.

במגזין רולינג סטון לא חסכו בשבחים לתקליט, למרות כל הבלאגן. הנה מה שנכתב שם בזמנו: "שני התקליטים האחרונים של פליטווד מאק (KILN HOUSE ו-FUTURE GAMES) סיפקו לי אולי מאה שעות של הנאה. וזה המבחן האולטימטיבי של שווי תקליט. באופן אישי, מעולם לא התעניינתי בפליטווד מאק המוקדמת, אותה להקת הבלוז הבריטית; אבל לפליטווד מאק הנוכחית יש מעט במשותף עם הלהקה הישנה, מלבד השם וחטיבת הקצב של מיק פליטווד וג'ון מקווי. הדבר הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליו לסוג המוזיקה שמנגנת הלהקה החדשה הוא הרוק של הביטלס מהתקופה האמצעית שלה".

המבקר המשיך וציין כי מאז עזיבתו של ג'רמי ספנסר, דני קירוואן הפך לדמות המרכזית: "התקליט החדש נופל איפשהו באמצע. כלומר, הוא חזק יותר מ-FUTURE GAMES, אבל יותר מופנם מהתקליט KILN HOUSE. קירוואן כתב שני שירים מלנכוליים. השיר THOUGHTS ON A GREY DAY בא עם מטפורה של ענייני גיל והתקרבות למוות. השיר השני, DUST, הוא אף יותר קודר, אבל הוא שומר על המגע המלודי המיומן של קירוואן, שמתבטא הן בקול הנאנח והן בקווי הגיטרה שסוחפים לצדו ברכות. הלהקה הקדימה את השיר עם כ-15 שניות של שקט, שזה מספיק זמן להרים את זרוע המחט אם אין לכם מצב רוח".

על כריסטין מקווי נכתב כי היא "הפכה לכותבת שירים משובחת ולסולנית משכנעת שנשמעת איפשהו בין סנדי דני לדאסטי ספרינגפילד", במיוחד בשירים HOMEWARD BOUND ו-SPARE ME A LITTLE OF YOUR LOVE. לעומת זאת, תרומותיו של בוב וולש, SENTIMENTAL LADY ו-THE GHOST, הוגדרו כרצועות החלשות והנדושות בתקליט. ובכל זאת, הסיכום היה ברור: "זה דני קירוואן שעושה את ההבדל... הנוכחות שלו היא שהופכת את פליטווד מאק למשהו שהוא יותר מעוד להקת רוק מוכשרת. הוא נותן להם ייחוד, עוקץ".

אז כן, הכוכב האמיתי בביקורת ההיא היה דני קירוואן. אבל איך אפשר בלי דרמה גם פה? קירוואן תואר, על ידי וולש שנים רבות לאחר מכן, כ"גאון במצב נפשי רע". הוא היה נטול חוש הומור, שהרגיז את האחרים בכך ששנורר מהם סיגריות כל הזמן. אילו חיו החבר'ה בבתים נפרדים, ייתכן שזה לא היה הופך לבעיה גדולה כל כך. אבל שנתיים של מגורים בבית להקתי משותף, לדני קירוואןן הלכו ואזלו התומכים בו. הוא ובוב וולש אולי לא התחברו כחברים בלב ובנפש, אך הסוד של התקליט היה גם הסימביוזה המוזיקלית בין הבחור מבריקסטון לבוהמיין מבוורלי הילס. הגיטרות המשתלבות שלהם היו נהדרות, נעו בעדינות ברמקולים הנגדיים בשיר CHILD OF MINE (שקירוואן כתב כפנייה לאביוף אותו בקושי הכיר), הקימו סערת ווא-ווא בשיר DANNY’S CHANT וזיהו בדיוק את הרגע הנכון לקישוט אלגנטי או לסולו עדין בשיר הנושא שפותח את הצד השני של התקליט, BARE TREES.

השיר הכבד ביותר בתקליט BARE TREES, למעשה, הושר על ידי כריסטין מקווי. הייתה זו תלונה שגרתית על השעמום שבסיבובי הופעות בשיר HOMEWARD BOUND, כשהיא משתוקקת לכיסא נדנדה נוח ומצהירה: "אני לא רוצה לראות עוד מושב במטוס או עוד חדר במלון". לרוע מזלה של כריסטין מקווי, היא הייתה עתידה לראות לא מעט מהם ב-26 השנים הבאות. שירה השני בתקליט, SPARE ME A LITTLE OF YOUR LOVE היה בעל פוטנציאל להיות סינגל, ונותר ברשימת השירים של הלהקה בהופעות במשך מספר שנים. זה היה אחד הניסיונות הראשונים והמוצלחים של כריסטין מקווי לכתוב שיר פופ-רוק ישיר וקליט, סגנון שהפך בהמשך לסימן ההיכר שלה בלהקה.

התקליט הסתיים בשיר מסוג אחר לגמרי. THOUGHTS ON A GREY DAY, הרהור על מזג אוויר חורפי ולידת תינוק, הוקרא בקול – מעט מהר מדי ובהתלהבות יתרה – על ידי שכנה מהמפשייר של הלהקה בשם גברת סקארוט, ששמחתה למראה עצים עירומים השלימה יפה את האווירה. איילין סקארוט הייתה בת 68 ונשואה בשלישית כשנתנה את קולה ב-BARE TREES. היא הייתה אשתו השלישית של בעלה, הארי, שאת קולו ניתן היה לשמוע מאחוריה. הם בהחלט היו הזוג הנכון לתקליט של פליטווד מאק. "אני מודה לאלוהיי על אהבה ושלום מושלמים", התחילה הקראתה של איילין סקארוט. אך הספינה הטובה פליטווד מאק שוב עשתה את דרכה לעבר הקרחון. בגלל דני קירוואן.

שיר בולט נוסף פה היה DRAGONFLY האווירתי של קירוואן. השיר יצא על גבי תקליטון ונכשל. קירוואן המוכשר החל לפתח אלכוהוליזם קשה שהפך אותו לאיש מרושע כלפי חבריו, עד שאיש לא רצה לשהות במחיצתו. הוא בודד את עצמו בכוונה, כשבוב וולש, הגיטריסט החדש והאופטימי, סופג ממנו את רוב האש והרוע. התקליט הזה יצא והלבה המשיכה לרתוח ביסודות ההרכב, כשהשיא הגיע ביום אחד באוגוסט 1972, רגע לפני הופעה באחד הקולג'ים. בזמן שהקהל כבר פיזם לעצמו בחוץ, מאחורי הקלעים התרחש מחזה אימה. קירוואן החל לרטון כלפי וולש שהגיטרה שלו אף פעם לא מכוונת. ברגע של טירוף הוא קם, נכנס לאמבטיה והטיח את ראשו בחוזקה בקיר. הוא לא עצר שם: הוא הניף את גיטרת הגיבסון לס פול שלו וניתץ אותה לרסיסים על הרצפה, תוך שהוא משמיד כל חפץ בחדר. חברי הלהקה עמדו קפואים ומבועתים. אחרי שאיבדו כבר שני גיטריסטים שהשתגעו – פיטר גרין וג'רמי ספנסר – זה היה הדבר האחרון שהם היו צריכים לראות.

קירוואן הודיע להם בקרירות שאין סיכוי שהוא עולה להופיע. למרות כל הניסיונות לשכנע אותו, הוא נשאר בשלו. חברי הלהקה התנצלו בפני הקהל על חסרונו של קירוואן. לאחר ההופעה מצא פליטווד את קירוואן יושב בחדר ההלבשה. הוא לא האמין למראה עיניו כי היה בטוח שקירוואן כבר היה בדרכו לבית המלון. כששאל פליטווד את קירוואן לפשר נוכחותו שם ענה לו הגיטריסט: "נשארתי פה ונעמדתי ליד איש הסאונד. נשארתי לצפות בכם. היה מופע לא רע". פליטווד לא האמין למשמע אוזניו. הוא חש נבגד וכועס על חברו בלהקה שצפה בו ובחבריו מנסים לתת הופעה כלשהי על הבמה בלעדיו. הגיטריסט לא הפסיק פה והמשיך לסובב את הסכין בפצע: "יש פה ושם מקום לשיפורים. בעיקר אתה, שיכולת לתופף טוב יותר. שמעתי שפיספסת כמה מעברי תופים ויכולת להגביר קצב בכמה מהשירים".

שאר חברי הלהקה רצו לפטר את קירוואן מיידית אך פליטווד היסס, כשאת ההחלטה קיבל באותו לילה כששוחח עם ג׳ון לורד, האורגניסט של דיפ פרפל שהופיע שם גם הוא באותו ערב. לורד יעץ לפליטווד לפטר את קירוואן באופן מיידי. פליטווד ניגש לחדרו של קירוואן, התיישב שם ואמר לו שתמה דרכם המשותפת. קירוואן לא פצה פה. כשפליטווד שאל אותו אם הבין את דבריו הניד הגיטריסט את ראשו להסכמה.

כריסטין מקווי אמרה על התקליט BARE TREES כמה חודשים לאחר צאתו: "התקליט החדש הרבה יותר רך מכל מה שעשינו בעבר. בזמנו היינו מרוצים ממנו, אבל הוא הוקלט לפני שישה חודשים ועכשיו אני לא כל כך בטוחה. הוא יצא באמריקה הרבה לפני בריטניה. אתה תמיד מרגיש שאתה יכול לעשות טוב יותר אחרי זמן מה".

דייויד גילמור נולד! ב-6 במרץ בשנת 1946 נולד דייויד גילמור. אז כיצד חגג הוא את ימי הולדתו כשהיה בפינק פלויד? הבה נצא למנהרת הזמן הוורודה.

המוזיקאי המחונן ואיש הגיטרה של פינק פלויד הגיח לעולם ביום הזה בשנת 1946, ומאז הוא לא הפסיק להפתיע את עולם המוזיקה בדרכו הייחודית. כשבוחנים את היסטוריית ימי ההולדת שלו, מגלים שהאיש פשוט לא ידע מנוחה, ותמיד מצא את עצמו בלב העשייה היצירתית או על הבמות המפוארות ברחבי הגלובוס.

1969: השלמות בתוך הבלבול - ביום הולדתו ה-23, בשנת 1969, דייויד גילמור לא חגג במסיבת ענק אלא מצא את עצמו ספון באולפן מס' 2 באולפני EMI (באבי רואד). שם הוא הקליט את החלק האמצעי מטרילוגיית יצירתו THE NARROW WAY. הסשן המדובר נערך עבור התקליט UMMAGUMMA, וגילמור הציג בו את יכולותיו המגוונות כשניגן בכל הכלים בעצמו, תחת עינו הפקוחה של המפיק נורמן סמית'.

השיר הזה נולד מתוך תחושת דחיפות ותסכול מסוים. באותה תקופה, חברי הלהקה החליטו שכל אחד מהם יתרום חצי צד בתקליט כסולן. גילמור סיפר מאוחר יותר שהוא היה נואש למילים עבור היצירה שלו. הוא ניגש לרוג'ר ווטרס וביקש ממנו עזרה בכתיבת הטקסט, אך ווטרס פשוט סירב. כך מצא את עצמו גילמור מתמודד עם כתיבת היצירה כולה לבדו, מה שהפך את יום ההולדת הזה לשיעור חשוב בעצמאות אמנותית.

1970: סרטים מצוירים בקנסינגטון - שנה לאחר מכן, ב-6 במרץ 1970, הגיטריסט כבר חגג הופעה חיה. להקת פינק פלויד הופיעה באימפריאל קולג' בקנסינגטון שבלונדון. מי שחיממה את הערב הייתה להקת JUICY LUCY, שבאותה תקופה זכתה להצלחה עם גרסת הכיסוי לשיר WHO DO YOU LOVE. פרט משעשע במיוחד מאותו ערב היה שבין שתי ההופעות הוקרנו לקהל סרטים מצוירים עם טום וג'רי, מה שהוסיף הומור וקלילות לאירוע המוזיקאי הרציני.

1972: שבעה טון של מזל טוב ביפן - בשנת 1972, דייויד גילמור קיבל את ברכת המזל טוב שלו כשהוא רחוק מאוד מהבית. הוא שהה עם הלהקה ביפן והופיע באותו יום בטוקיו, במסגרת סיבוב ההופעות שבו החלו להריץ את מה שיהפוך לימים ליצירת המופת THE DARK SIDE OF THE MOON. העיתון MUSIC LIFE דיווח אז: "שבעה טון של ציוד הובאו להופעה וההופעה הייתה מעניינת גם הודות לתאורה המיוחדת. אבל מי שהגיע רק כי פורסם שיהיה מופע אורות מרהיב, ודאי התאכזב. הטכניקה המוזיקלית של הלהקה מרשימה מאד". באותם ימים הציוד של פינק פלויד כבר היה שם דבר, והעובדה שהם סחבו טונות של רמקולים ומגברים לכל קצה בעולם הראתה עד כמה הם לקחו את הסאונד שלהם ברצינות.

1973: אמריקה על המפה - ביום זה ושנה לאחר מכן, בשנת 1973, חגג גילמור את יום ההולדת עם פינק פלויד בסנט לואיס שבארצות הברית. זו הייתה תקופת השיא של הלהקה, רגע אחרי יציאת התקליט שמכר מיליונים, והאנרגיה בהופעות הייתה מחשמלת. גילמור היה אז בשיא כוחו כגיטריסט מוביל שמעצב את פני הרוק של שנות השבעים.

1979: בונים את החומה - הקפיצה הבאה בזמן לוקחת אותנו לשנת 1979. ביום הולדתו באותה שנה, גילמור לא נח על זרי הדפנה. הוא עסק בהקלטות לאלבום THE WALL. העבודה על האלבום הזה הייתה מורכבת ויצרית במיוחד, כשהמתחים בין חברי הלהקה כבר החלו לצוף. למרות הכל, התרומה המוזיקלית של גילמור לחומה הזו, ובמיוחד הסולואים הבלתי נשכחים, הפכו לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של המוזיקה המודרנית.

1984: פנים חדשות וקריירת סולו - בשנת 1984, דייויד גילמור היה יום אחד אחרי הוצאת תקליט הסולו השני שלו שנקרא ABOUT FACE. הייתה זו מתנה נהדרת עבורו, שכן התקליט הציג פן אישי ומשוחרר יותר שלו מחוץ למסגרת של הלהקה האם. התקליט הוקלט בצרפת וכלל שיתופי פעולה עם מוזיקאים כמו ג'ף פורקארו ופיט טאונסנד שכתב מילים לשניים מהשירים. גילמור רצה להוכיח שהוא יכול ליצור מוזיקה רלוונטית ומרגשת גם בשנות השמונים המשתנות, והצליח לעשות זאת עם הפקה מלוטשת וסאונד גיטרה ייחודי.

2006: על האי הבודד - במלאת לו שישים שנים, בשנת 2006, יצא אלבום הסולו השלישי שלו ON AN ISLAND שזכה לתשבחות רבות מקיר לקיר. השיר שנושא את שם האלבום נכתב בהשראת חוויותיו של גילמור באי יווני, שם בילה לילות ארוכים בצפייה בכוכבים ובמחשבות על החיים. באלבום זה הוא שיתף פעולה עם חבריו הוותיקים דייויד קרוסבי וגרהאם נאש, שתרמו קולות רקע שמימיים. כן, גילמור נותר רלוונטי ומרגש גם בעשור השביעי לחייו.

כך, בין אולפני הקלטה בבירה הבריטית להופעות ענק בטוקיו ובסנט לואיס, דייויד גילמור תמיד מצא את הדרך להפוך את יום ההולדת שלו לחגיגה של צלילים וחדשנות. אין עליו!

אבנים בראש: כשמיק ג'אגר וחבריו גילו שמוכרים אותם בזול. ב-6 במרץ בשנת 1971 יצא תקליט אוסף של הרולינג סטונס ששמו STONE AGE. הלהקה ממש לא הייתה מרוצה מזה.

השנה הייתה 1971, תקופה של שינויים מרעישים בעולם המוזיקה, אך נראה שחברת התקליטים DECCA סירבה להרפות מהתרנגולת שהטילה עבורה ביצי זהב במשך כמעט עשור שלם. בזמן שחברי להקת הרולינג סטונס כבר היו עמוק בתוך הקמת האימפריה העצמאית שלהם, הגיח פתאום אל המדפים תקליט אוסף חדש ומפתיע בשם STONE AGE. המוצר הזה לא הגיע מהלהקה עצמה, אלא היה ניסיון של חברת העבר לנצל את המומנטום רגע לפני שהחברים עוזבים סופית.

חברי הלהקה, שלא ממש אהבו שמישהו עושה עליהם סיבוב בלי לשאול, זעמו על המהלך. הם לא נשארו חייבים ומיהרו לפרסם מודעה חריפה ויוצאת דופן בעיתונות המוזיקה הבריטית כדי להבהיר למעריצים בדיוק מה הם חושבים על המוצר המאולתר הזה. במודעה נכתב: "לא ידענו שהתקליט הזה עומד לצאת. הוא נמצא, לדעתנו, מתחת לסטנדרט שאנו מנסים לעמוד בו, הן בבחירת התוכן והן בעיצוב העטיפה". הלהקה הרגישה שהבחירה בשירים ישנים - להיטים לצד שירי צד ב' של תקליטונים ועוד כמה שנזרקו לצד ולא נועדו לצוץ שוב, יחד עם עטיפה שהציגה גרפיטי צעקני על קיר, פשוט לא שיקפה את הרמה האמנותית שלהם באותם ימים.

האמת? התקליט STONE AGE כלל כמה פנינים מהעבר של הלהקה, אך עבור המוזיקאים עצמם, זה הרגיש כמו חזרה מיותרת לאחור. בין השירים שהופיעו בו היה השיר PAINT IT, BLACK. לא קלאסיקה? ברור שכן!עוד שיר בולט בתקליט היה AS TEARS GO BY שהיה השיר הראשון שמיק ג'אגר וקית ריצ'רדס כתבו יחד, לאחר שהמנהל שלהם, אנדרו לוג אולדהם, נעל אותם במטבח ואמר להם לא לצאת עד שיהיה להם שיר. השיר הוקלט במקור על ידי מריאן פיית'פול ורק מאוחר יותר על ידי הלהקה. ג'אגר נזכר שבאותה תקופה הם בכלל חשבו שהם כותבים שירי בלוז, והבלדה הזו נראתה להם מוזרה למדי.

האוסף כלל גם את השיר THE UNDER ASSISTANT WEST COAST PROMOTION MAN, שיר סאטירי שכתבה הלהקה על דמות אמיתית מתעשיית המוזיקה בשם ג'ורג' לינר, שעבד בקידום מכירות והיה ידוע בבגדים המפונפנים שלו ובהתנהגות המוגזמת. הלהקה נהנתה לעקוץ את האנשים שחשבו שהם מנהלים את ההצגה מאחורי הקלעים.

למרות המחאה החריפה של הלהקה והעובדה שהחברים התנערו ממנו לחלוטין, התקליט STONE AGE הפך להצלחה מסחרית והגיע למקום הרביעי במצעד המכירות הבריטי. המעריצים כנראה לא התרשמו מהמלחמות הפנימיות ופשוט רצו עוד מהצליל של הלהקה. בסופו של דבר, האפיזודה הזו רק הוכיחה שגם כשהרולינג סטונס לא מרוצים, הקהל עדיין עומד בתור כדי לשמוע אותם, גם אם מדובר במוצר שנחשב בעיניהם לנחות.

קחו ציטוט על הדרך - אריק קלפטון סיפר בשנת 1991:

"גרתי זמן מה עם אחת מנשותיו, בלי לשים לב. שמה היה בטי דייוויס. כשהייתי עם דרק והדומינוס - פגשתי אותה במסיבה ויצאנו לסיבובי הופעות במשך כשישה חודשים. לא ידעתי מי היא הייתה. היא הייתה מקבלת ממנו שיחות טלפון באמצע הלילה. הוא נתן ראיון במלודי מייקר בזמנו ואמר: 'אנשים לבנים לא יכולים לנגן בלוז, במיוחד לא אריק קלפטון'..."

מי הכוכב הכי יפה של דייויד בואי? ב-6 במרץ בשנת 1970 יצא תקליטון חדש לדייויד בואי, עם השיר THE PRETTIEST STAR.

בואי כתב את השיר הזה עבור אשתו לעתיד, אנג'לה בארנט. היה זה בחג המולד של 1969, כשהוא חש געגועים אליה שעזבה את לונדון כדי לחזור לבית הוריה שבקפריסין. הוא כתב את השיר והתקשר לקפריסין כדי להשמיע לה את היצירה החדשה שחיבר עליה. יומיים לאחר מכן, אנג'לה כבר הייתה על מטוס בדרכה חזרה ללונדון. ביום שבו נחתה, מיהרו היא ודייויד בואי לאולפן ההקלטות כדי להקליט את הגרסה הזו. זה היה בינואר 1970. באותו יום ניסה בואי להקליט שיר ישן נוסף שלו בשם LONDON BY TA TA, שיועד בתחילה לצאת כסינגל לאחר SPACE ODDITY. הוא היה בטוח שזה יהיה ה-להיט הבא שלו.

הגיטריסט בסשן הזה היה חברו הקרוב של בואי, מארק בולאן, שהנהיג אז את צמד "טירנוזאורוס רקס". בהמשך קיצר בולאן את שם להקתו ל"טי רקס" והפך לכוכב מוזיקה ענק, אך זהו כבר סיפור לזמן אחר. מנהלו של בואי, קנת' פיט, התאכזב כשבואי העדיף בסופו של דבר את השיר THE PRETTIEST STAR כסינגל הבא על פני LONDON BY TA TA.

בואי פגש את אנג'לה במרץ 1969. היא הייתה ממוצא אמריקאי וביקרה בלונדון בניסיון להשתלב בתעשיית חברות התקליטים המקומית. השניים נפגשו במסיבת עיתונאים שנערכה במועדון "ספיק איזי" הלונדוני לכבוד השקת להקת קינג קרימזון. אנג'לה הייתה בת הזוג האידיאלית עבור בואי; היא טיילה בעולם, שלטה בארבע שפות ופתחה בפניו צוהר לעולם חדש של מחשבות ורעיונות. הם החלו להיפגש בתדירות גבוהה ונהגו לצאת לטיולים במכונית שהשאיל לו אביו. בהדרגה הפכה אנג'לה למנהלת ההופעות שלו.

בנובמבר 1969 מצאו דייויד ואנג'לה דירה ענקית למגורים בבקנהאם. המבנה היה כה גדול עד שחברו של בואי, טוני ויסקונטי, עבר לגור שם גם הוא (עד שנישא לזמרת מארי הופקין). ב-14 בנובמבר יצא אלבומו השני של בואי הנושא את שמו. האלבום זכה לביקורות טובות, אך המכירות לא הרקיעו שחקים. באותה עת נאלצה אנג'לה, כאמור, לחזור לקפריסין מכיוון שאשרת השהייה שלה עמדה פוג. דייויד שלח לה מכתבים רבים, אך כולם עוכבו בשל שביתה במשרדי הדואר. לבסוף, כל המכתבים נשלחו אליה בבת אחת. באחד מהם כתב לה דייויד: "השנה אנחנו נתחתן". אנג'לה המופתעת והנרגשת הבטיחה שתשוב ללונדון. היא אכן חזרה, אך נושא החתונה לא עלה שוב, בעוד שאיום הגירוש בשל סיום אשרת השהייה הלך וקרב. הדרך היחידה להבטיח את הישארותה הייתה נישואים, וזה מה שהוביל לבסוף לחתונה.

הסינגל THE PRETTIEST STAR יצא אך נכשל מסחרית, עם מכירות של כ-800 עותקים בלבד – אכזבה מרה לאחר ההצלחה של SPACE ODDITY. עיתון ה-NME פרסם בביקורתו: "זהו שיר לא צפוי כהמשך ללהיט ההוא על התעלומה בחלל. אין בו מהאלמנטים שהדהימו אותנו בשיר הקודם, אך זהו שיר קטן ומקסים עם מילים אניגמטיות קמעא. אני אוהב את זה".

בצדו השני של התקליטון הופיע השיר CONVERSATION PIECE, שהוקלט במהלך העבודה על אלבומו השני של בואי ביולי-אוגוסט 1969. השיר הושמט מסיבה כלשהי מהאלבום וראה אור רק בסינגל זה.

שבועיים לאחר מכן, ב-20 במרץ 1970, נערך טקס הנישואים במשרד הרישום בברומלי. בשל הנסיבות, החליטו השניים לשמור על החתונה בסוד. הוריה של אנג'לה לא עודכנו (וממילא סביר שלא היו מגיעים מקפריסין), וגם אמו של דייויד לא הוזמנה, שכן היא תיעבה את אנג'לה מהרגע הראשון. למרות זאת, האם גילתה את התוכנית והגיעה לבדה למשרד הרישום כדי להמתין לבנה ולכלתו. שישה אנשים בלבד נכחו בטקס. קנת' פיט, מנהלו של בואי, לא הוזמן גם הוא. לאחר הטקס פנו הנוכחים לחדר במלון HADDON כדי לצפות בטלוויזיה, שכן באותו יום ירד גשם זלעפות ולא הייתה כל אפשרות אחרת לבילוי.

אה כן... בשנת 1973 הקליט בואי גרסה חדשה לשיר עבור אלבומו ALADDIN SANE. גיטריסט להקתו, מיק רונסון, שחזר בה עם הגיבסון לס פול שלו את תפקיד הגיטרה שניגן מארק בולאן בהקלטה המקורית עם הפנדר סטרטוקאסטר שלו.

ב-6 במרץ בשנת 1970 יצא תקליט חדש ללהקת THE TEMPTATIONS ושמו PSYCHEDELIC SHACK. בואו איתי וניכנס ביחד לצריף הפסיכדלי, שם נקבל גרוב שחור בצבעים מרהיבים.

הכול החל ביום שבו פנה אחד ממפיקי חברת התקליטים, נורמן וויטפילד, והכריז במשרדי החברה: "ברצוני לעשות משהו שונה לגמרי; משהו רענן וחצוף". הוא לא התבדח, ובשנת 1969 הפיק לרביעיית "הפיתויים" את השיר CLOUD NINE. בשיר זה הוא העניק להפקות של חברת מוזיקת הנשמה הידועה מגע פסיכדלי משולב בפ'אנק. והתוצאה? ואווווו!

וויטפילד הושפע מאוד מסליי סטון, ו"הענן התשיעי" עליו התיישב עם חמישיית "הפיתויים" הזו המשיך לגדול וריחף מעל "הצריף הפסיכדלי" שלהם – אותו אלבום PSYCHEDELIC SHACK שהוציאו בשנת 1970 ועליו אני כותב.

וויטפילד עודד את טכנאי האולפן לבצע ניסויים צליליים מעניינים, ואחד מסימני ההיכר של הפקותיו היה הגיטרה החשמלית המחוברת לפדאל ווא-ווא, אלמנט שאותו יאמץ בנאמנות גם בהפקת הלהיט העתידי, PAPA WAS A ROLLING STONE. כאן, בקטע TAKE A STROLL THRU YOUR MIND הפסיכדלי להפליא, נכנסת הגיטרה המייבבת. גם שיר הנושא אינו חף מאלמנטים פסיכדליים; קולותיהם של חמשת חברי הלהקה מתערבבים נהדר עם הגרוב המטורף שמסתחרר סביבם. אני מת על זה! למעשה, וויטפילד שלט בתהליך ביד רמה, ורק פה ושם אפשר לחברי הלהקה לתרום רעיון כזה או אחר להרמוניות הקוליות.

אלבום זה מייצג את הצלילה המלאה של "הפיתויים" אל תוך הפסיכדליה. למרות שהוא זנח את פורמט "מכונת הלהיטים" של אלבומיהם הקודמים, הדבר נעשה לטובת אמירה מגובשת יותר, המורכבת מחלקים שווים של חוסר שביעות הרצון מהארלם מחד, והאידיאליזם של הייט-אשבורי מאידך.

למרות שבשנת 1970 הסצנה הפסיכדלית כבר החלה להתפוגג, ולרבים נדמה היה שהלהקה רוכבת באיחור על גל שמיצה את עצמו (בעטיפת התקליט אפילו כתוב FLOWER POWER, למען השם!), האלבום הזה השפיע עמוקות על המשך שנות השבעים ועל יצירותיהם של אמנים כמו פ'אנקדליק, אייזק הייז וקרטיס מייפילד. יש כאן אנרגיה אדירה, יכולות ווקאליות אדירות וחטיבת קצב וכלי נשיפה מהשורה הראשונה. שלא נתבלבל: אין זה אלבום פסיכדלי טהור, אלא אלבום שהופק בהשפעת הפסיכדליה של אמנים אחרים. ועדיין, מדובר ביצירה שרבים היו מייחלים להגיע לרמתה. מספיק להקשיב לקטע כמו WAR כדי לחוש את הכאב של מלחמת וייטנאם שגעשה באותם ימים.

תקליט זה היה אחד האחרונים שהושלמו לפני שהגלגול השלישי של הלהקה (דניס אדוארדס, פול וויליאמס, אדי קנדריקס, מלווין פרנקלין ואוטיס וויליאמס) התפרק. במהלך ההקלטות היה זה פול וויליאמס, שסבל ממצב בריאותי רופף, שנאלץ להיאבק בסיבוכים של חמש שנות אלכוהוליזם כבד. לעיתים קרובות וויליאמס לא יכול היה להקליט או להופיע, ויתר החברים נאלצו להיעזר בשירותיו של ריצ'רד סטריט, חבר ותיק של אוטיס וויליאמס. במקביל, האיבה הגוברת של אדי קנדריקס כלפי אוטיס וויליאמס ומלווין פרנקלין, לצד התסכול הכללי של ההרכב מחוסר השליטה היצירתית ומהאופן שבו נוהלו על ידי חברת מוטאון, הובילו לעלייה במריבות. קנדריקס יעזוב את הלהקה בתחילת 1971.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "מאזינים המכירים את אלבומי העבר של הלהקה, דוגמת CLOUD NINE ו-PUZZLE PEOPLE, לא יזדקקו להיכרות מחודשת עם הצלילים באלבום זה, המציג סגנון שהפך כבר למוכר מדי. עם זאת, להקה זו היא מחזה נדיר בקטלוג של מוטאון, שכן שיריה הפחות מוכרים מושכים לא פחות מלהיטיה. האלבום החדש ראוי להכרה ולו רק בזכות השיר FRIENDSHIP TRAIN (שבוצע קודם לכן על ידי גלדיס נייט), הזוכה כאן לניחוח גוספלי לצד עבודת גיטרה מעולה של גיטריסט אנונימי נוסף מצוות ההקלטות של מוטאון. לא כל הקטעים הארוכים המופיעים לאחרונה באלבומי נשמה מצדיקים את אורכם; לא כך במקרה של השיר הזה.

בהאזנה ראשונה, האלבום נשמע פחות מהנה מקודמו, PUZZLE PEOPLE, אך הוא משתפר מהאזנה להאזנה, והאלמנטים המוגבלים שבו נפתחים דווקא לאפשרויות חדשות. האלבום הקודם נשען יותר על שירים נפרדים, בעוד שהחדש מוצג כיצירה מגוונת. ה"טמפטיישנס" מגישים שירים בעלי מסר בסגנון פואטי-פוליטי, אך לא פעם המסר מרגיש חנוק מדי. לדוגמה, בשיר WAR הם שרים: 'מלחמה, האם זה טוב?', ומישהו עונה: 'ממש לא!'. ובכן, מוטב היה להשאיר את התשובה תלויה באוויר".

גם זה קרה ב-6 במרץ. שקרים, צרחות ודרכונים: הסודות המלוכלכים של עולם הפופ נחשפים.

הידעתם שהקהל המריע בתקליט המפורסם ביותר בעולם היה בכלל מזויף? ביום זה בשנת 1967, חברי להקת הביטלס התייצבו באולפני EMI יחד עם המפיק ג'ורג' מרטין וטכנאי ההקלטה ג'ף אמריק. השלישייה עמלה במרץ על צלילי הרקע של הקהל בשיר הפתיחה לתקליט SGT PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND. הצליל של הלהקה המכוונת את כליה לא הוקלט במיוחד למעמד זה, אלא נלקח מהסשן המורכב לשיר A DAY IN THE LIFE שנערך ב-10 בפברואר באותה שנה.

פול מקרטני סיפר: "נמאס לנו להיות הביטלס. ממש שנאנו את הגישה הזו של ארבעה ילדים קטנים עם תספורות פטריה. לא היינו ילדים, היינו גברים, וחשבנו על עצמנו כאמנים ולא רק כמבצעים". כדי להוסיף לאווירה, השתמשו המפיקים בהקלטות שבהן נשמע קהל בעת כניסה לאולם, מחיאות כפיים וצרחות היסטריות. כל אלו נשלפו ישירות מספריית האפקטים של חברת EMI. אפקט מס' 29 בספרייה, שזכה לשם AUDIENCE APPLAUSE AND ATMOSPHERE, סיפק את הסחורה, לצד אפקט מס' 6 שנקרא APPLAUSE AND LAUGHTER. ומה לגבי הצרחות ההיסטריות בסוף השיר? הן בכלל נלקחו מהקלטת הופעה ישנה של הלהקה באולם הוליווד בול בלוס אנג'לס.

באותה תקופה שבה הביטלס חגגו, דמויות אפלות יותר ניסו את מזלן בתעשיית המוזיקה. בשנת 1970 הוציא הרוצח הידוע צ'ארלס מנסון תקליט בשם LIE - THE LOVE AND TERROR CULT. המטרה לא הייתה אמנותית אלא כלכלית לחלוטין: מנסון היה זקוק לכסף כדי לממן את המשפט נגדו באשמת רצח השחקנית שרון טייט וכמה מחבריה. כדי להוסיף חטא על פשע, עטיפת התקליט עוצבה כחיקוי פרובוקטיבי לכתבת השער של המגזין LIFE. באותו יום ובאותה שנה ממש, להקת THE MOVE הוציאה את התקליטון המחוספס BRONTOSAURUS (הראשון שלה עם ג'ף לין בשורותיה), ואילו אל סטיוארט שחרר תקליטון חדש שכלל את השיר ELECTRIC LOS ANGELES SUNSET. השיר הזה זכה לביקורות חיוביות מאוד בעיתוני המוזיקה הבריטיים, והוא תיאר את האווירה המחשמלת של קליפורניה.

אבח היה גם ג'ון לנון שנאלץ להתמודד עם רשויות ההגירה. בשנת 1973 הורה איש ההגירה האמריקאי, סול מארקס, לבטל את הארכת הוויזה של לנון בארצות הברית. ההחלטה התקבלה באופן שרירותי חמישה ימים בלבד לאחר שהביטל לשעבר קיבל את האישור המיוחל. לנון לא היה היחיד עם בעיות בינלאומיות: באותה שנה הגיעה בקשה ממפיקים בריטיים למנהלו של אלביס פרסלי, קולונל טום פארקר, לאפשר לזמר להופיע סוף סוף באנגליה. פארקר דחה את הבקשה על הסף משום שהיה שוהה הולנדי בלתי חוקי בארצות הברית. הוא חשש שאם יעזוב את המדינה, סודו יתגלה והוא לא יוכל לחזור לעולם. שליטה ב-ש' הידיעה!

בחזרה לבריטניה: בשנת 1976 יצא השיר YESTERDAY של הביטלס לראשונה כתקליטון באנגליה. ומה עם להקות אחרות? בשנת 1968 להקת CREAM המריאה לדנמרק להופעת בכורה במדינה. הערב נפתח בטקס פרסים של עיתון המוזיקה המקומי EKSTRA BLADET, שם קטף אריק קלפטון את פרס הגיטריסט המוביל של השנה.

ההיסטוריה מלאה גם ברגעים של נוסטלגיה ולידה. בשנת 1958 הקליטו האחים אברלי את השיר הבלתי נשכח ALL I HAVE TO DO IS DREAM. הגיטריסט בשיר היה צ'ט אטקינס, שצליל הגיטרה העדין שלו השתלב בהרמוניה מושלמת עם קולות הזמרים. השיר הזה הוקלט בשני טייקים בלבד והפך לשיר היחיד בהיסטוריה שצעד במקום הראשון בכל מצעדי הבילבורד בו-זמנית. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1945, נולד יו גראנדי, המתופף של להקת הזומביס. הלהקה הזו סיפקה לנו להיטים כמו SHE'S NOT THERE וגם TIME OF THE SEASON. אם אתם מחפשים המלצה חמה, כדאי לכם להאזין היום, לכבודו של גראנדי, לתקליט המצוין ODESSEY AND ORACLE. ובאותה משבצת של ימי הולדת, בשנת 1946 נולדה הזמרת קיקי די, שמוכרת לרבים בזכות הדואט המשמח עם אלטון ג'ון, DON'T GO BREAKING MY HEART.

לצד החגיגות, היו גם רגעים פחות משמחים. בשנת 2004 נעצר דייויד קרוסבי בניו יורק באשמת אחזקת מריחואנה ונשק. הוא סיים את הפרשה עם אזהרה וקנס של 5,000 דולר. בשנת 2012 עולם המוזיקה נפרד מאלווין לי, הגיטריסט של להקת TEN YEARS AFTER. במשך שנים הוא זכה לתואר אחד הגיטריסטים המהירים בתבל, תואר שהוא עצמו לא חיבב במיוחד. הוא היה בן 68 כשנכנס לניתוח שגרתי ממנו לא שב. לעומת זאת, בשנת 1975 להקת לד זפלין חגגה כאשר האלבום הכפול שלה, PHYSICAL GRAFFITI, הגיע למעמד של תקליט זהב בארצות הברית.

לסיום, בשנת 1995 אנני לנוקס, שהגיעה מהצמד היוריתמיקס, הוציאה את אלבום הסולו השני שלה MEDUSA. התקליט כלל גרסאות כיסוי בלבד. אנני לנוקס: "רציתי להקליט שירים שדיברו אלי באופן אישי, והשיר הזה עוסק בלהיות מספיק אמיצה כדי להיות פגיעה".

תקליט פסיכדליה אמריקאי למהדרין! ב-6 במרץ בשנת 1968 יצא התקליט פורץ הדרך של להקת THE UNITED STATES OF AMERICA.

רבים מחובבי הפסיכדליה רואים באלבום היחיד של אותה להקה את תחילתה של מהפכת הרוק האלקטרוני. היה זה הרכב קצר מועד, שהורכב ממוזיקאים בעלי ראש פתוח לניסיונות בצליל. מנהיג החבורה היה ג'ו בירד – מלחין, מנצח ומפיק שהיה עסוק מאוד באותם ימים. לזכותו כבר נרשמו שיתופי פעולה עם מלחינים כגון ג'ון קייג' וסטיב רייך. בשנת 1963 הכיר בירד את הזמרת והפסנתרנית דורותי מוסקוביץ והשניים הפכו לזוג. בשנת 1967 עברו השניים ללוס אנג'לס כדי ללמוד מוזיקה באוניברסיטה, שם התיידד בירד עם ארבעה סטודנטים נוספים, חובבי מוזיקת אוונגרד. יחד הם הקימו את הלהקה. בירד ומוסקוביץ חיו עם אחרים כקומונה, אך אהבתם דעכה ב-1966 והם נפרדו. מוסקוביץ חזרה לניו יורק, בעוד בירד נשאר בחוף המערבי והמשיך ליצור מוזיקה בדרכים בלתי שגרתיות. אחד הרעיונות שלו עבור רסיטל כלל נגינת קטע של רחמנינוף, כשמסביבו אמורות לרכוב בחורות עירומות על אופניים (מי אמר שקולקטיב הלהקות כמו 'קווין' היה הראשון להשתמש בגימיק כזה?...). הרעיון, כצפוי, לא עבר את אישור האוניברסיטה.

בחודשי הקיץ של 1967 החל בירד לגבש את הרעיון להקמת להקת רוק בעלת תפיסה פוליטית וסאונד אלקטרוני. מוסקוביץ חזרה אז מניו יורק כדי להשתתף בפרויקט. את שם הלהקה בחרו כסוג של התרסה מול דרכה של האומה – אקט של מחאה מצד חברי ההרכב.

כל כלי נגינה ששימש להקלטות עבר דרך פילטרים ומעוותי צליל. מתופף הלהקה, קרייג וודסון, השתמש בתופים אלקטרוניים שהיו מהראשונים מסוגם. גורדון מארון ניגן בכינור והעביר את הצליל דרך רכיב אלקטרוני שעיוות אותו כליל. את כל התמהיל הזה עטפה שירתה של דורותי מוסקוביץ. חברת התקליטים 'קולומביה' מצאה עניין בלהקה והחתימה אותה בתיווכו של דייוויד רובינסון, חבר של מוסקוביץ שעבד אז כמפיק מוזיקלי לאמנים ידועים.

כבר מקטע הפתיחה נשמע שהלהקה כיוונה גבוה, עם פרודיה משלה על הקרקס של "מיסטר קייט" של הביטלס. משם נשפכת המוזיקה לעולם הייחודי של הלהקה – עולם מהפנט ומפיל לסתות. המסע המיוחד הזה נמשך עד לשיר הסיום באלבום, ששיקף את תמונת חיי הזנות בשדרה ה-42 של ניו יורק – לא בדיוק נושא חביב על אנשי הפסיכדליה המרחפת של התקופה. אך ההרכב הזה לא הסתכל לצדדים; הוא חצב את דרכו קדימה בהתרסה, עם שירים מלודיים להפליא שהוטבלו בתוך סיר מבעבע של אוונגרד. למרות זאת, האלבום נמכר בכמויות זעומות לאחר שיצא. עם זאת, היום הוא נשמע רענן וטרי כאילו יצא לא מכבר ממכבש הדפוס.

הנה ביקורות שאספתי מהתקופה: מגזין בילבורד פרסם אז: "להקה חדשה ומרגשת. הסגנון המוזיקלי מותח את הדמיון ורוב השירים מושרים בקולה של דורותי מוסקוביץ, שיודעת היטב לאן נושבת הרוח".

מגזין רולינג סטון בביקורתו: "שירי הרוק מוצגים פה באופן קלאסי. זו להקת הרוק היחידה שאני מכיר שמנגנת את תפקידיה מדפי תווים, והם יודעים להעיף את המוזיקה שלהם למעלה. חלק מהצלילים ממש מרגשים ויפהפיים, אך מה שמושך אותי יותר מכל אלו השירים עצמם. הלחנים ממגנטים, ההרמוניות הקוליות מרתקות, והמילים – שחברת התקליטים השכילה להדפיס על העטיפה – מעולות. האלבום כמעט מושלם. מדוע כמעט? כי נראה שהרעיונות של הלהקה נמצאים דרגה אחת מעל ליכולות האולפן. השירה לעיתים חסרת דמיון; הרעיונות נהדרים, אך ללא ביצוע מושלם באולפן, התוצאה היא מוזיקה קרה שבאה מהמוח ולא מהלב".

עיתון אמריקן רקורד גייד: "עשיית מוזיקת רוק באופן מחושב מדי עלולה להניב תוצאות נוראיות. כך זה נשמע פה – כאילו מישהו לקח אלמנטים של רוק, הוסיף רעיונות והלביש את הכל בכסות אלקטרונית. נראה שהאחראי לכך הוא ג'וזף בירד. עם זאת, יש פה ניצוצות. חבל שזמרת הלהקה שרה באופן מונוטוני וחסר תשוקה. תחושה דומה קיבלתי כשראיתי אותם בהופעה; המוזיקליות של בירד מרשימה יותר על הבמה מאשר באלבום זה".

גם המגזין CHEETAH ציין בביקורתו כי האלבום נחלק בין הישגים מרשימים לחוסר כיוון כללי. הלהקה המשיכה להופיע, אך המשימה לא הייתה קלה: לפני כל הופעה נאלצו החברים להקדיש כארבע שעות להרכבת הציוד המורכב, וזמן רב נוסף לפירוקו. הקהל לא תמיד גילה התלהבות, והמתחים הפנימיים החלו לתת את אותותיהם. באחד המקרים אף נרשמה תגרה אלימה מאחורי הקלעים של ה'פילמור איסט' בין בירד למארון.

אך בשורה התחתונה – התקליט הזה "מחזיק מים וחשמל" עד עצם היום הזה. אני מת עליו!

בונוס: האמבל פיי בפעם האחרונה עם פרמפטון! בחודש זה (ללא תאריך מדויק ידוע) בשנת 1971, יצא תקליטה הרביעי של להקת HUMBLE PIE ושמו ROCK ON. זה האלבום האולפני האחרון עם פיטר פרמפטון בלהקה. "זה התקליט הטוב ביותר שלנו, בזמן שהייתי בלהקה", כתב הזמר-גיטריסט בספרו האוטוביוגרפי.

אלבום זה מבסס את צליל הבלוז-רוק הכבד שבזכותו התפרסמו ארבעת חברי הלהקה, תחת הובלתו של מנהלם החדש, די אנת'וני. עם זאת, לא זה הכיוון שבו רצה פיטר פרמפטון לפעול; הוא בחר לעזוב את הלהקה כדי לטפח את קריירת הסולו שלו ולפנות לכיוון מוזיקלי אקוסטי יותר. למרות זאת, בשלב הקלטת התקליט הוא עדיין היה חלק בלתי נפרד מהלהקה, ובספרו כתב: "זה היה התקליט שהכי נהניתי ליצור עם האמבל פיי. הוא הבליט את השילוב ביני לבין סטיב (מאריוט) בגיטרות, וכמובן שהמפיק גלין ג'ונס העניק לו סאונד עוצמתי. גלין הדריך אותנו לממש את נקודות החוזק שלנו".

פרמפטון הוסיף: "יכולתי גם לראות לאן כל זה הולך. כשפגשתי את סטיב חשבתי לעצמי – 'אם נקים להקה, לא אצטרך לשיר יותר אם לא ארצה'. זה היה המצב האידיאלי עבורי. אבל אז הבנתי שהשירים שכתבתי כבר לא יתאימו, כי צמד האלבומים הראשונים שלנו היה שילוב של סגנון אקוסטי וקליל לצד חשמלי, ואילו עכשיו אנחנו הופכים לכבדים יותר ויותר. כשעבדנו על השיר SHINE ON, גלין חשב שהוא צריך להיות הסינגל של האלבום, כשאני בשירה המובילה, אבל סטיב אמר: 'לא, זה לא שיר מספיק טוב לסינגל', כי הוא היה פופי מדי לטעמו. מעולם לא ביצענו את השיר הזה בהופעה".

רוב השירים באלבום ROCK ON בוצעו בהופעות חיות עוד בסיבוב ההופעות שקדם להקלטות. סולן הלהקה, סטיב מאריוט, הפך את ההפקה למעין "מסיבת אולפן" בהשתתפות אמנים אורחים רבים מעולם הבלוז והסול.

המתופף, ג'רי שירלי, נזכר: "התקליט הזה הוקלט במהירות רבה. היה לנו לוח זמנים, אבל לא חשתי לחץ; פשוט היה לנו הרבה מה לתת. כל החלקים הסתדרו במקומם. נכון ששם החלו גם ההפרזות וההוללות באולפן. היינו צעירים – אני הייתי רק בן 19 והאחרים לא היו מבוגרים ממני בהרבה. היו סמים ואלכוהול, אבל 'הסם' העיקרי היה המוזיקה. ידענו שיש לנו להקה אדירה".

עם צאת האלבום החלה הלהקה לזכות בדבר שהיה חדש לה עד אז – השמעות קבועות בתחנות הרדיו האמריקניות. כשחזרו חברי הלהקה להופעות בארצות הברית, הם כבר חשו בהבדל. ג'רי שירלי: "זה היה שינוי משמעותי. מהרגע הזה הפכנו באמריקה ללהקה שכולם חייבים לראות. כל הלהקות וכל חברות התקליטים דיברו עלינו".

בעיתון באורגון נכתב אז בביקורת: "חזרה לרוק'נ'רול. אין באלבום קונספט, אין פרשנות פוליטית, ואין בו קאנטרי, בלוז או מוזיקה קלאסית. הוא אפילו עוצמתי במפגיע. למרות שזה עשוי להישמע חשוד, מדובר במשהו חדש. האמבל פיי החליטה לפעול בתוך הז'אנר שהיא מכירה הכי טוב, והתוצאה היא סאונד מורכב ומקורי. זוהי להקה שהתקליטים שלה לא נחלו הצלחה רבה באמריקה עד כה, למרות סיבוב הופעות מוצלח עם 'גראנד פאנק ריילרואד'. למי שאינו בקיא, האמבל פיי מונהגת על ידי פיטר פרמפטון וסטיב מאריוט, שהיה כוכב בלהקה אנגלית אחרת שלא הצליחה לפרוץ כאן – 'הסמול פייסס'. זוכרים את השיר 'פארק איצ'יקו?' ובכן, הם היו טובים מהשיר הזה, הרבה יותר טובים.

אולי זו הייתה הבעיה. 'הסמול פייסס' ללא מאריוט ידועים כעת בשם THE FACES, ויש להם אלבום שזכה לביקורות אוהדות למדי. מכל מקום, ROCK ON הוא האלבום השני של האמבל פיי בחברת A&M. זה מרענן לשמוע מוזיקאים שעושים כמיטב יכולתם עם גיטרות, תופים ובס בלי לחקות אף אחד אחר. פה ושם הם נשמעים לזמן קצר כמו הסטונס, וברגעים מטלטלים אחרים – כמו לד זפלין. אך הם תמיד חוזרים למקצבים וללחנים המקוריים שלהם. מאריוט ופרמפטון הם מוקד העניין, אך הבסיסט גרג רידלי והמתופף ג'רי שירלי משלימים אותם נהדר. למרות היעדר נרטיב חיצוני מלכד, כל השירים משתלבים יחד לכדי מארג סאונד צלול. שום דבר כאן לא מתיימר להיות חדשני לחלוטין, אבל אם אתם אוהבים את מה שהרוק'נ'רול עשה בעבר ורוצים שהוא יעשה זאת שוב – אתם תאהבו את האלבום הזה".

בעיתון מאינדיאנה נכתב: "אם לא שמעתם על האמבל פיי בעבר – שימו לב! הלהקה הזו אינה מורכבת מאמנים בעלי שם כפי שקורה בהרכבים אחרים בתקופה זו, אך חבריה משלבים את כישרונם כדי ליצור את אחת הלהקות המובילות של השנה. האלבום האחרון שלהם לא רק נשמע מצוין, אלא גם מציג לראווה את עבודתם המוכשרת של סטיב מאריוט ופיטר פרמפטון. לאחר שתקשיבו ליצירת המופת הזו, תבינו עד כמה היא יוצאת דופן. כל השירים בה מעולים באותה מידה. הנוכחות הבימתית של מאריוט גורמת אפילו למארק פארנר מ'גראנד פאנק' להיראות לידו כמו סבתא זקנה".

פינת "קחו ציטוט" - והפעם אספתי לכם ציטוטים של טינה טרנר על בעלה לשעבר, אייק.

"זו אפילו לא הייתה הקריירה שלי - זו הייתה הקריירה של אייק. ואלו היו השירים של אייק, לרוב, והם תמיד היו על החיים של אייק - ואני הייתי צריכה לשיר אותם. הייתי פשוט הכלי שלו. הילדים היו רצים ומתחבאים כשאייק היה מגיע הביתה, האיש היה כל כך רשע. הוא הזדקן, והתרחב במותניים; ואני יודעת שהוא היה מודאג בקשר לאף שלו - הקוקאין התחיל לאכול את הרקמה שבין הנחיריים שלו. אלו היו כל החיים שלו; הוא היה מכה אותך ושוכב איתך ומתווכח ורב, ואז הולך ומנגן את המוזיקה שלו. הוא היה נועל את הדלת, ואז ידעת שאת הולכת 'לחטוף'. לילה אחד באולפן, הוא שפך קפה רותח על הפנים שלי. אמר שאני לא שרה כפי שהוא רצה, שאני לא מתאמצת. הוא היה אדם רשע ודיבוקי. זה הגיע למצב שאם במקרה הייתי מתהפכת ומתרחקת ממנו במיטה בלילה - כי הוא היה חייב לשכב בשקע של הזרוע שלי - והוא היה מתעורר ומבחין בזה, הוא היה מתחיל להרביץ לי מתוך שינה! מתוך שינה!"

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459