רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-6 בנובמבר (6.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "בשלב מסוים היארדבירדס התחילו לקבל סיבובי הופעות של חבילות אמנים לצד הרונטס, בילי ג'יי קרמר, הקינקס, הסמול פייסס והרבה אחרים. כך איבדנו את קהל העוקבים שלנו במועדונים. החלטנו להשיג חליפות, ובעצם עיצבתי חליפות לכולנו. אחר כך הופענו במופע חג המולד של הביטלס, ובשלב הזה באמת התחלנו להרגיש שחסר לנו להיט. היינו מופיעים במשך עשרים דקות או חצי שעה ולא היה ברור אם הלהקה עומדת לשרוד ולהרוויח כסף. לא יכולנו לחזור למועדונים, כי כולם בלהקה קיבלו את הטעם הזה וראו איזה כיף זה להיות מפורסם. אז עלו רעיונות עם הרבה שירים, וביניהם שיר של אוטיס רדינג. חשבתי שזה יהיה תקליטון נהדר, כי זה עדיין היה עם רית'ם אנד בלוז ונשמה, ואנחנו יכולים לעשות את זה ממש פ'אנקי. ואז פול סאמוול-סמית', הבסיסט, קיבל את הקלטת ההדגמה של FOR YOUR LOVE, וכך נכנסנו לאולפן לעשות את שני השירים, אבל עשינו קודם את FOR YOUR LOVE. כולם כל כך התמוגגו מהמסחריות הברורה של זה, שאפילו לא הספקנו לעשות את השיר של אוטיס רדינג, והתאכזבתי מאוד מזה. אז היחס שלי בתוך הלהקה החמיץ מאוד, וקצת נרמז לי שעדיף לי לעזוב. כי הם כבר ראו את ג'ף בק מנגן שם במקומי, ובאותו זמן הוא היה הרבה יותר מסתגל ממני. נסוגתי לתוך עצמי, נעשיתי בלתי נסבל, באמת, דוגמטי. אז הם די ביקשו ממני לעזוב, ועזבתי והרגשתי הרבה יותר טוב" (אריק קלפטון)

ההצגה חייבת להימשך: הסיפור הבלתי ייאמן מאחורי האלבום האחרון של קווין. ב-6 בנובמבר בשנת 1995 יצא האלבום MADE IN HEAVEN של להקת קווין.

כשהאלבום MADE IN HEAVEN של להקת קווין הגיח לעולם, הייתה בעיה קטנטנה לקהל הרחב - פרדי מרקיורי, האיש והקול, כבר לא היה בעולם הזה קרוב לארבע שנים. מה שקיבלו המעריצים היה מעין יציר כלאיים מפואר ומוזר: שירתו של פרדי, שהוקלטה גם ברגעיו האחרונים ממש, ועליה הלבישו חבריו ללהקה תפקידי נגינה חדשים, טריים ונוצצים. התוצאה? אלבום שהרגיש כמו רוח רפאים באופרה, ושהזניק את קווין הישר למקום הראשון במצעד הבריטי, שם כיכב עם מכירות של 1.2 מיליון עותקים והגיע למעמד פלטינה מרובעת.

הרעיון להחיות מתים על סלילי הקלטה לא היה חדש, כמובן. עולם המוזיקה כבר ראה דברים כאלה. בשנות השבעים, המפיק אלן דאגלס ביצע ניתוח פוסט-מורטם שנוי במחלוקת בג'ימי הנדריקס. דאגלס לקח את ערוצי הנגינה של הגיטריסט, מחק את נגניו המקוריים, והביא נגני אולפן זרים לחלוטין (שמעולם לא פגשו את הנדריקס) כדי להקליט תפקידים חדשים. הוא אפילו לקח לעצמו קרדיטים על כתיבת שירים. התוצאה, CRASH LANDING, גרמה למעריצים רבים לרצות לעשות נחיתה שכזו משל עצמם על הראש של דאגלס.

גם התקליט MILK AND HONEY, שהוציאה יוקו אונו לאחר מותו של ג'ון לנון, היה מבוסס על סקיצות ושאריות. ואם כבר מדברים על לנון, האיחוד של הביטלס באמצע שנות התשעים התבסס בדיוק על אותו פטנט. פול, ג'ורג' ורינגו לקחו קלטות דמו ישנות של ג'ון, כמו FREE AS A BIRD ו-REAL LOVE, ופשוט ניגנו "יחד איתו". זה דרש מהם עבודה טכנית מורכבת: הם נאלצו להאיץ את הדמו של לנון (מה שהעלה את קולו בחצי טון) ואפילו להעתיק ולהדביק קטע פסנתר מהאמצע להתחלה, כי לנון, בניגוד למכונה, לא ניגן עם "קליק טראק" - ערוץ עם נקישות מטרונום לשמירת הקצב. ובדיוק באותו זמן של החייאת לנון, הגיע גם האלבום הזה של קווין.

חברי קווין, בניגוד לשאר הדוגמאות, ידעו היטב שהסוף קרוב. הם ניצלו כל רגע שבו פרדי הרגיש מספיק חזק כדי להיכנס לאולפן MOUNTAIN שלהם במונטריי, שווייץ, מקום שפרדי ראה בו מפלט. כפי שניסח זאת בריאן מאי: "פרדי אמר לנו לתת לו לשיר כל דבר שנכתוב. שנביא לו כל רעיון והעיקר שישיר אותו כל עוד הוא יכול". וכך, במהלך 1991, בין סשנים של התקליט INNUENDO ולפני שהמחלה הכריעה אותו, פרדי שר. והוא שר כמו שלא שר מעולם.

עם מותו של מרקיורי בנובמבר 1991, הושם החומר היקר בצד. רק בשנת 1993, המתופף רוג'ר טיילור והבסיסט השקט ג'ון דיקון, החליטו שהגיע הזמן וחזרו לאולפנים בשווייץ כדי להתחיל לעבוד על השאריות. בריאן מאי, שהיה בדיוק עסוק בסיבוב הופעות לקידום תקליט סולו משלו, שמע על כך ורתח מזעם. "חוץ מהכאב של לאבד מישהו כה קרוב אליך, לפתע משתנה גם כל צורת החיים שלך עם ההבנה שכל מה שניסית לבנות בעשרים שנה, נעלם. במהלך סיבוב ההופעות שלי שמעתי ששאר חברי קווין החליטו להמשיך בלעדיי עם האלבום האחרון שלנו. הם לא שאלו אותי כלל. הייתי משוכנע שלא כדאי להוציא אלבום שכזה. ברגע ששמעתי על כך, התקשרתי לרוג'ר ולג'ון ואמרתי להם שאני לא רוצה את זה. אז הם השיבו לי שאם אינני רוצה, זה יקרה בלעדיי! כעסתי מאד אבל כעסתי אף יותר כששמעתי את מה שהם הספיקו לעשות בלעדיי. זה היה קטסטרופה!".

אבל משהו בכעס הזה כנראה הניע את מאי. הוא לקח את ההקלטות לאולפן הפרטי שלו והחל במה שתיאר כהשקעת שנתיים מחייו בניסיון להרכיב את הפאזל. מאי הודה מאוחר יותר שהם "בזזו", כלשונו, כמה דברים מתקליטי הסולו של פרדי ועיצבו אותם מחדש. על שיר הנושא, MADE IN HEAVEN, הוא סיפר שבילה חודשים ביצירת "פנורמה" שלמה, כיוון שהמקור של פרדי (מהתקליט MR BAD GUY) היה רק "סקיצה עם שני סינטיסייזרים ומכונת תופים". העבודה הייתה כל כך אינטנסיבית שהוא נאלץ לקרוא למפיק דיוויד ריצ'רדס כדי להשתלט על העניינים.

וכך אמר מאי על התהליך: "זה היה ממש לא קל לעשות את זה. נאלצתי לשבור את הראש כיצד לעבות את השירים, לנוכח החומר המוגבל שקיבלתי מפרדי. היו מקומות בהם קיבלנו ממנו שיר שלם ובמקומות אחרים רק שורה, שתיים או שלוש בלבד. זו הייתה עבודה רבה הרבה יותר ממה שחושבים. המטרה שלנו הייתה ליצור תקליט בו יש תחושה של ארבעה בחורים יחדיו באולפן. זה כמעט מה שקרה". בסוף 1994 העבודה הושלמה. מאי יצא לתקשורת להכריז על הבשורה, ודיקון שלח מכתב למועדון המעריצים הרשמי – להתכונן לבאות.

האלבום נפתח ב-IT'S A BEAUTIFUL DAY, קטע שפרדי הקליט במקור ב-1980 במינכן, במהלך הסשנים ל-THE GAME. זו הייתה סתם התפרצות ספונטנית שלו על הפסנתר. האירוניה היא שבתוך השיר האופטימי הזה, פרדי שר "לפעמים אני מרגיש כל כך עצוב, כל כך עצוב, כל כך רע", מילים שקיבלו משמעות מצמררת כשיצאו ב-1995.

מיד אחריו הגיע MADE IN HEAVEN, שהוקלט במקור ב-1983 עבור התקליט THE WORKS אך מצא את דרכו לתקליט הסולו של פרדי. כאן הוא קיבל טיפול קווין מלא ומפואר. השיר LET ME LIVE היה סיפור בפני עצמו: הוא נולד כדמו גנוז מ-1983 שפרדי שר עם לא אחר מאשר רוד סטיוארט (וניסה במקור ב-1976 תחת השם ANOTHER PIECE OF MY HEART). מכיוון שפרדי שר רק את הבית הראשון, מאי וטיילור נאלצו לשיר בעצמם את הבתים האחרים, מה שהפך את השיר הזה לאחד היחידים של קווין שבו שלושה חברים שונים שרים קטעי סולו. הם אפילו גייסו מקהלת גוספל (שכללה את רבקה ליי-ווייט וגארי מרטין) כדי לתת לו תחושה של SOMEBODY TO LOVE. אגב, הלהקה נאלצה לשנות חלק מהמילים ברגע האחרון בגלל תביעת זכויות יוצרים על דמיון לשיר אחר.

ואז הגיע הרגע הקשה ביותר באלבום: MOTHER LOVE. זה היה השיר האחרון שפרדי מרקיורי שר בחייו. הוא נכתב במשותף עם מאי, והוקלט במאי 1991. פרדי הספיק לשיר שני בתים, בעוצמה מדהימה, לפני שאמר למאי שהוא לא מרגיש כל כך טוב וצריך לנוח. הוא מעולם לא חזר לאולפן. את הבית האחרון נאלץ לשיר בריאן מאי בעצמו, בקול שבור. קשה להישאר אדיש מול משפטים כמו "אני איש העולם ואומרים שאני חזק / אבל ליבי כבד ותיקוותי נעלמה". בסוף השיר מגיע קולאז' צלילים מצמרר שכולל דגימות ממופע וומבלי ב-1986, קטעים מ-ONE VISION, ולבסוף – רצף מהיר של מילי-שניות מכל שיר שקווין הקליטה אי פעם, שמתנגן במהירות מסחררת עד שהוא נמס לתוך הקלטה נשכחת של פרדי מ-1972 (תחת השם לארי לורקס) שר בתקליטון הראשון בחייו את GOIN' BACK. מאי: "כתבתי מכתב לקרול קינג, שכתבה את השיר, וביקשתי את אישורה לשים את זה אצלנו והיא הייתה מאושרת וכה מעודדת". הקטע מסתיים בקול בכי של תינוק. מצמרר? בהחלט!

מהאפלה הזו, האלבום קפץ חזרה לשיר קצבי, MY LIFE IS SAVED, שנכתב במקור על ידי ג'ון דיקון עבור התקליט THE MIRACLE. אירוניה מרה, בהתחשב בכך שפרדי כבר ידע שחייו לא ממש ניצלו. משם המשיכו עם I WAS BORN TO LOVE YOU, עיבוד רוק מחודש ללהיט הדיסקו מתקליט הסולו של פרדי, ו-HEAVEN FOR EVERYONE, שיר של רוג'ר טיילור מלהקת הצד שלו THE CROSS, שפרדי התארח בו במקור. גם מאי תרם שיר מתקליט הסולו שלו, TOO MUCH LOVE WILL KILL YOU.

גולת כותרת נוספת הייתה A WINTER'S TALE. זהו השיר האחרון שפרדי מרקיורי כתב. הוא הולחן כולו בזמן שפרדי ישב בבית קטן ששכרה הלהקה על גדות אגם ז'נבה, שנקרא THE DUCK HOUSE, ותיאר את היופי השלו שראה מהחלון. לפי הסיפורים, הוא הקליט את השירה בטייק אחד. לאחר מכן הגיע YOU DON'T FOOL ME, קטע דאנס שפרדי אהב, והאלבום נסגר (כביכול) עם חזרה על IT'S A BEAUTIFUL DAY, כשהפעם פרדי שר "אף אחד לא יעצור אותי עכשיו", קריצה ברורה ל-DON'T STOP ME NOW, בתוספת ציטוטי גיטרה מ-SEVEN SEAS OF RHYE.

ואז הגיע הדבר המוזר ביותר. הקטע הבא, YEAH, נמשך ארבע שניות בלבד, וכלל את פרדי שר את המילה YEAH. למה? יש כל מיני הסברים שונים שמתרוצצים בעניין. האם זו בדיחה פנימית בין חברי הלהקה? האם זה נסיון להוסיף עוד "שיר" רשום ולהוסיף עוד כסף לקופה המצלצלת? האם זה נסיון אמנותי?

אבל היצירה המשמעותית באמת הגיעה בסוף, כקטע בונוס נסתר בגרסת התקליטור. קטע אמביינטי מרהיב ומוזר באורך 22 דקות וחצי, שיצר המפיק דיוויד ריצ'רדס. המעריצים מיד פירשו אותו כ"עלייתו של פרדי לגן עדן", או כפי שריצ'רדס עצמו כינה זאת, "רקוויאם סוריאליסטי". בסוף 22 הדקות הללו, לאחר מסע צלילים קוסמי, נשמע קולו של פרדי אומר מילה אחת אחרונה: "FAB".

נו, הרי לא סתם שרה להקת קווין את המשפט THE SHOW MUST GO ON, נכון? להקת קווין לא רק מאיימת – היא גם מקיימת. כן, גם מהקבר.

גם זה קרה ב-6 בנובמבר. מההופעה הראשונה של להקה אלמונית שעתידה לכבוש את העולם, ועד למכתבים גורליים שמעולם לא נענו. קבלו את הסיפורים הלוהטים מאחורי היום הזה.

כשמעריצי הביטלס צבאו על הדלת הלא נכונה

בשנת 1966, דרמה של ממש התחוללה מחוץ למשרדי NEMS של מנהל הביטלס, בריאן אפשטיין. המוני מעריצים זועמים התגודדו במקום בדרישה נחרצת: להחזיר את ארבעת המופלאים להופעות חיות. זאת, כמובן, לאחר שהלהקה קיבלה את ההחלטה הגורלית להפסיק להופיע. מה שהמעריצים המיואשים לא ידעו הוא, שבאותה שעה בדיוק, אפשטיין עצמו בכלל לא היה שם. הוא העדיף ללכת לראות הופעה של להקה מתחרה, הביץ' בויז, בתיאטרון SAVILLE בלונדון. עדי ראייה דיווחו מאוחר יותר שאפשטיין נצפה כשהוא "מוכה הלם מיד מהמוזיקה שלהם". כנראה שהמחאה מחוץ למשרד קצת פחות הרשימה אותו.

דילן מקליט ופינק פלויד משחררת

הרחק מהמולת המעריצים, ב-6 בנובמבר 1967, נכנס בוב דילן לאולפני COLUMBIA בנאשוויל, טנסי. באותו יום היסטורי הוא הקליט את השיר ALL ALONG THE WATCHTOWER, שלימים יהפוך לאחד משיריו המפורסמים והמבוצעים ביותר. יחד עם דילן באולפן היו הבסיסט צ'רלי מקוי והמתופף קנת' באטרי. וממש באותו יום יצא בארצות הברית הסינגל FLAMING של להקת פינק פלויד. השיר הפסיכדלי הזה, שנלקח מתקליט הבכורה שלה, היה ניסיון לכבוש את המצעדים האמריקאיים, אך הוא נכשל לחלוטין ולא הכה שום גלים. הקהל האמריקאי כנראה עוד לא היה מוכן לשיגורים של סיד בארט.

המלך לומד לשיר (1948 ו-1954)

בשנת 1948, משפחה אחת עשתה צעד גורלי. ורנון וגלדיס פרסלי החליטו לחפש הזדמנויות חדשות ועזבו את טופלו, מיסיסיפי, יחד עם בנם אלביס, אז נער בן 13, ועברו לממפיס. המעבר הזה ישפיע לא רק עליו, אלא על עולם הרוק'נ'רול כולו. הם שכרו דירה צנועה תמורת 11 דולר לשבוע, במה שהיה הבית הגדול ביותר שאלביס הכיר עד אז. עולם תרבותי חדש נפתח בפניו, במקום בו גרו אנשים לבנים לצד שחורים, שברחו משדות הכותנה בדרום ארצות הברית. בממפיס התפתח רובע מוזיקלי שוקק, אליו הביאו האנשים השונים את המוזיקה שלהם – אם זה גוספל, בלוז, פופ או קאנטרי. אלביס הצעיר פסע ברחובות העיר וספג את כל הצלילים הללו.

הרדיו המקומי היווה גם הוא השפעה אדירה על הנער שגמע כל צליל והשתוקק להיות זמר גוספל. באופן אירוני למדי, בתיכון הוא למד מוזיקה ונכשל, אבל כשעלה לשיר בתחרות כישרונות מקומית בבית ספרו, HUMES HIGH, בשנת 1953, כל שאר בית ספרו הבין אז מה הסיפור של אותו בחור מוזר. הוא ביצע את השיר TILL I WALTZ AGAIN WITH YOU ותשואות רמות נשמעו לאחר שירתו והוא זכה במקום הראשון. אלביס סיפר: "נדהמתי עד כמה הפכתי פופולרי מיד לאחר מכן".

ממפיס געשה מרוב צלילים של רית'ם אנד בלוז והיה זה אולפן קטן, SUN RECORDS, בו הקליט המפיק, סאם פיליפס, את האמנים השחורים. בקיץ של 1953 הוא אזר אומץ, ניגש להיבחן באולפן של פיליפס, שר שתי בלדות שנחרטו על תקליט הדגמה (מהסוג שנשחק לאחר השמעות בודדות) כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה. הוא ניסה למשוך את תשומת הלב של פיליפס ומזכירתו, מריון, כשאמר להם שזו היא מתנה עבור אמו. בינתיים הוא המשיך לחפש עבודה מתגמלת יותר. אלביס מצא עבודה חדשה, בספטמבר 1953, ובכסף שהרוויח מימן הקלטת תקליטון דוגמה נוסף באולפני פיליפס. שוב הוא ניסה למשוך את תשומת לבם של מנהל המקום ומזכירתו אך לשווא.

מהר קדימה ל-6 בנובמבר 1954: אלביס פרסלי, כבר כוכב עולה, הקליט פרסומת ברדיו. זו הייתה הפעם היחידה בקריירה שלו שהוא עשה זאת, והמוצר? דונאטס של חברת סאות'רן מיד, שנתנה חסות לתוכנית ששידרה אותו בהופעה. לא היה זה פרסום כוזב: הוא באמת אהב את הסופגניות החמות האלה. הוא אפילו שר את הג'ינגל: YOU CAN GET 'EM PIPING HOT AFTER FOUR PM, YOU CAN GET 'EM PIPING HOT. SOUTHERN MAID DONUTS HIT THE SPOT, YOU CAN GET 'EM PIPING HOT AFTER FOUR PM - ובכן, הפרסומת הזו מעולם לא שוחררה באופן רשמי.

איפה לד זפלין הקליטו בפעם הראשונה?!

באותו יום, בשנת 1938, נולד הזמר פי ג'יי פרובי. למה הוא חשוב? ובכן, להקת לד זפלין עשתה את ההקלטה הראשונה שלה בהחלט בתקליט שלו. כן, קראתם נכון. זה קרה בספטמבר 1968, בתקליט שנקרא THREE WEEK HERO. כל ארבעת חברי הלהקה לעתיד נכחו בהקלטות: ג'ימי פייג' ניגן בגיטרה אקוסטית, חשמלית ופדאל סטיל, ורוברט פלאנט סיפק מפוחית, תוף מרים וקולות רקע.

גלוריה המרוששת

בשנת 1964 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת THEM, עם הסולן הצעיר ואן מוריסון. השירים בו היו BABY PLEASE DON'T GO בצד A, וההמנון הנצחי GLORIA בצד B. לפי ואן מוריסון, השם של השיר נקרא על שם בת דודתו גלוריה, שהייתה מבוגרת ממנו ב-13 שנים. אבל השיר לא עוסק בה אלא בבחורה שמגיעה, ככל הנראה, למפגשים מיניים. למרות שהפך לקלאסיקת גראז'-רוק, השיר הזה לא הפך את ואן מוריסון לאיש עשיר. למעשה, הוא הרוויח מעט מאוד מהלהיט, ככל הנראה בשל חוזה הקלטות גרוע במיוחד.

הראש הסוער של המאנקיז

בניו יורק נערכה ב-6 בנובמבר 1968 הפרמיירה לסרט HEAD של המאנקיז. הסרט הפסיכי-פסיכדלי הזה נוצר על מנת להראות לקהל שהמאנקיז הם להקה מגניבה באמת ולא רק תיאטרון בובות. הסרט, שעלה 750,000 דולר להכינו (סכום נכבד), נכשל בקופות באופן קטסטרופלי והכניס לפי הדיווחים רק 16,000 דולר. הסיבה לכישלון? שיווק שערורייתי שלא כלל את שם הלהקה, ניכור מוחלט של בסיס המעריצים הצעיר שלהם, בעוד הקהל ה"היפסטרי" סירב ללכת לראות סרט של המאנקיז. בהמשך זכה הסרט לאהדה בקרב חובבי סרטי קאלט. בין האורחים בסרט היה גם פרנק זאפה.

הכישלון שהפך ליצירת מופת

בשנת 1969 יצא תקליטו הרביעי של סקוט ווקר. בניגוד לתקליטיו הקודמים, שכללו שילוב של יצירות מקוריות וגרסאות כיסוי של ז'אק ברל ושירי שאנסון אחרים, "סקוט 4" התעמק בנושאים כמו מלחמה, אקזיסטנציאליזם וטבעה החולף של התהילה, והציג לראווה את רצונו של ווקר להשתחרר ממוסכמות הפופ ולחפש ביטויים פואטיים מורכבים יותר. מבחינה מוזיקלית, תקליט זה שילב עיבודים תזמורתיים עם אלמנטים של פופ פולק ובארוק, ויצר אווירה קולנועית מעניינת מאד. אבל הקהל לא היה מוכן. בזמנו הייתה זו אכזבה מסחרית צורבת. כדי להוסיף חטא על פשע, התקליט יצא תחת שמו המקורי, סקוט אנגל, מה שבלבל לחלוטין את המעריצים. התקליט נכשל במצעדים בבריטניה, מה שהוביל להוצאתו לזמן מה מהדפסה. תגובה זו שיקפה את האתגרים שעמדו בפני ווקר במעבר ממעמד של כוכב פופ לסגנון אוונגרדי שדחף אותו לפריפריה של תעשיית המוזיקה. עם זאת, עם הזמן, התקליט זכה לשבחי המבקרים ונחשב כיום לאחד מהישגיו הגדולים ביותר, והשפיע על אמנים בז'אנרים שונים.

הופעת הבכורה של ה'רעים מבוסטון'

ב-6 בנובמבר 1970, חבורת צעירים שקראו לעצמם איירוסמית' עלתה להופעתה הראשונה אי פעם. המקום? אולם הספורט של בית ספר תיכון במסצ'וסטס, NIPMUC REGIONAL HIGH SCHOOL. ההרכב באותו ערב כלל את סטיבן טיילר, ג'ו פרי, טום המילטון, ג'ואי קרמר וגיטריסט הקצב המקורי, ריי טבאנו, שיוחלף שנה לאחר מכן בבראד וויטפורד. הלהקה ניגנה שירים מקוריים כמו MOVIN' OUT ו-SOMEBODY, לצד קאברים, וסיימה עם THE TRAIN KEPT A-ROLLIN. זה היה צעד קטן בתיכון, וצעד ענק לעולם הרוק.

בואי מחפש מפיק, ספקטור מסנן

דרמה ניהולית התרחשה מאחורי הקלעים. ב-6 בנובמבר 1972, מנהלו של דייויד בואי, טוני דפרייס, שלח מכתב למפיק הידוע, פיל ספקטור. בואי, שהיה בשיא ההצלחה של זיגי סטארדאסט, חיפש מפיק לתקליט הבא שלו. דפרייס כתב לספקטור ובו בקשה ממנו להפיק את התקליט הבא של בואי באולפני 'טריידנט' בלונדון, החל מינואר 1973. דפרייס אף צירף למכתב את ארבעת תקליטיו של בואי כדי שספקטור יתרשם, אך ספקטור, שלפני כן הפיק את שיריהם של ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון והביטלס - פשוט לא ענה למכתב. הוא סינן את בואי. בסופו של דבר, בואי המשיך הלאה והקליט את ALADDIN SANE בניו יורק עם קן סקוט.

הטרגדיה של הניו יורק דולס

טרגדיה נוראית פקדה את סצנת הגלאם-רוק הניו יורקית ב-6 בנובמבר 1972. בילי מורסיה, המתופף המקורי של להקת ניו יורק דולס, מת בלונדון בגיל 21 בלבד. זו עובדה מוצקת שלהקת "ניו יורק דולס" הייתה מאבני הפאנק-רוק. עם זאת, הראשון שנפל ממנה היה המתופף בילי מורסיה. הוא זה שהציע לשנות את שם הלהקה מ- ACTRESS למותג הידוע, כמו גם לשנות את התדמית עם לבישת בגדי נשים ושאר נוצצים. במהרה הפכה הלהקה לאטרקציה בניו יורק והגיעה להופעות באנגליה. במועדון "ספיקאיזי" בלונדון הכיר מורסיה את הדוגמנית מרלין וולהד, שהזמינה אותו לחדרה במלון בונינגטון. שם נערכה מסיבה עם עוד כמה חברים שלה. מורסיה, שהגיע לשם כשהוא לא מפוכח לחלוטין, לגם אלכוהול לרוב ונטל חומרים אסורים עד שהתעלף. בדירה היו אז גם השחקן ג'יימס אוון ומעצב האופנה מלקולם ריינס. אוון סבר שמורסיה פשוט שיכור ושאמבטיה קרה תעיר אותו. "כשהייתי שיכור, זה מה שעשו לי", הוא הסביר לאחר מכן. מה שקרה שם נותר לא ברור; או שמורסיה חסר ההכרה טבע למוות באמבטיה או שנחנק מהקפה השחור שנדחף לגרונו, במטרה להעירו. אוון וריינס מיהרו לשלול בפני החוקרים שראשו של המתופף היה מתחת למים. נטען שאוון החזיק אותו היטב באמבטיה וניסה לדחוף לגרונו קפה שחור בעוד ריינס הצמיד לעורפו קוביות קרח. אוון: "בדקתי את הדופק שלו ונדמה לי שלבו פעם". מורסיה מת וחוקר המוות, גאווין ת'ורסטון, מיהר להסביר: "הדבר הטוב ביותר שהם יכלו לעשות זה להזעיק אמבולנס ובטח שלא לשים אדם במצב כזה בתוך אמבטיה". הגיטריסט, סילביין סילביין, אמר לעיתון VILLAGE VOICE: "בילי עשה הרבה בחייו הקצרים. ברור שאנו נמשיך כלהקה. אנו מחפשים מתופף וכולי תקווה שבשנה הבאה נהיה חזקים". מורסיה הוחלף בלהקה על ידי ג'רי נולאן, שניגן את הופעת הבכורה שלו עם הלהקה ב-19 בדצמבר, אבל היא לא הצליחה להגדיל את הקהל שלה מעבר לקבוצת אוהדיה השרופים. דייויד בואי הנציח את שמו של מורסיה, "בילי דולס", בשירו TIME (מהתקליט "אלדין סיין", שיצא באפריל 1973) ולחברות התקליטים היה ברור שלא כדאי להשקיע בלהקה שכזו לטווח ארוך.

סאבאת' על קוקאין

באותו יום ממש, ב-6 בנובמבר 1972, זכתה להקת בלאק סאבאת' בתקליט זהב עבור תקליטה הרביעי, VOL. 4. עבור חברי הלהקה זה היה מסע לא קל ליצירה. ההקלטות בלוס אנג'לס היו ידועות לשמצה. הסמים הקלים פינו את מקומם לשורות ארוכות של קוקאין. למעשה, תקציב הקוקאין של הלהקה (כ-75,000 דולר) היה גבוה יותר מתקציב ההקלטה עצמו (כ-65,000 דולר). שם העבודה המקורי של התקליט היה SNOWBLIND, אך חברת התקליטים פסלה אותו כמובן מאליו. גם התסכול היצירתי היה גבוה כשבשלב מסוים ישב מתופף הלהקה, ביל וורד, באולפן כשהוא מיואש בגלל תפקיד תופים שלא הצליח לנגן ובראשו מחשבה אחת – ששלושת חבריו ללהקה רוצים להחליף אותו במישהו אחר.

הפיסטולס נולדים, אדם אנט צופה

הפאנק נולד רשמית ב-6 בנובמבר 1975. חברי הסקס פיסטולס הופיעו את הופעתם הראשונה, כחימום ללהקה ושמה בזוקה ג'ו, בקולג' סיינט מרטין לאמנות בלונדון. הפיסטולס, בקושי ידעו לנגן, ואף נאלצו לשאול את המגברים של בזוקה ג'ו. הם ניגנו קאברים רועשים לשירים כמו SUBSTITUTE של להקת המי. באמצע הסט, חברי בזוקה ג'ו, שזעמו על הרעש ועל השימוש בציוד שלהם, ניסו לנתק להם את החשמל ופרצה תגרה קטנה על הבמה. הקהל, שמנה אולי 40 איש, לא מחא כפיים כלל. אך בתוך הקהל הזה עמד זמר להקת בזוקה ג'ו, סטיוארט גודארד. הוא התרשם כל כך מהכאוס ומהאנרגיה, שהחליט לנשור מבית הספר לאמנויות, לשנות את שמו לאדם אנט, ולהקים להקה משלו.

סיימון משלם על המשקאות

קצת נדיבות. ב-7 בנובמבר 1980 פתח פול סיימון סיבוב הופעות באולם HAMMERSMITH ODEON בלונדון, לקידום התקליט ONE TRICK PONY. במהלך ההופעה, סיימון הציע לקהל שהגיע שיזמין כל אחד מהם למשקה אחד על חשבונו בהפסקה. הקהל הסתער על הבר. החשבון שקיבל סיימון לתשלום המשקאות בסוף המופע היה די גבוה.

פיט טאונסנד עצבני

פיט טאונסנד ממש כעס! במכתב זועם וסרקסטי ששלח ופורסם בגיליון של מלודי מייקר שיצא ביום זה בשנת 1971, הוא כתב: "בסדר! המשחק הסתיים! אני מודה בזה. לא רק שאנחנו גובים יותר מדי כסף לכניסה להופעותינו, אלא שהלהקה שלנו הצליחה רק כי שכבנו עם בכירים בתעשיית התקליטים. ברור שהאידיאלים שלי אינם מה שאני רוצה שתחשבו. מדוע שאספר את האמת? גם כך אנשים לא מקשיבים לה. אז אנחנו עובדים עליכם. אנחנו שוחטים אתכם. אנחנו קוראים לכם קהל רדום וחוזרים לאחוזות שלנו, בידיעה שעשינו את שלנו. אז לכו תזדיינו, רובכם. אם להקת המי לא הייתה מוכרת תקליטים באמריקה, לא היינו מגיעים לקו השווה מבחינה כלכלית, כאן בהופעות באנגליה. אני לא מצפה מכם, ומהממשלה שלכם שמסבסדת הופעות של מוזיקה קלאסית, מאמינים לי או לא".

גלן פריי (1948 - 2016)

זה יום הולדתו של גלן פריי, שנולד ב-6 בנובמבר 1948. פריי היה מעמודי היסוד של להקת איגלס, ואחד הקולות המזוהים ביותר עמה. הוא מת בינואר 2016, בגיל 67, והותיר אחריו מורשת מוזיקלית עצומה.

הצ'לן שעזב וחזר

בשנת 2018, ב-6 בנובמבר, מת מסרטן יו מקדואל, הצ'לן של אי.אל.או, בגיל 65. מקדואל הצטרף לאי.אל.או בשנת 1972, בשנותיה הראשונות של הלהקה, אך עזב לזמן קצר בשנת 1973 כדי לנגן בלהקת WIZZARD של מייסד הלהקה הפורש - רוי ווד. הסיבה לעזיבתו לוויזארד הייתה רצונו לנגן יותר צ'לו ופחות סינטיסייזר מוג. הוא חזר לג'ף לין וחבורתו שנה לאחר מכן, ונשאר בשנות השיא של אי.אל.או. אמנם הוא לא ניגן בתקליטי האולפן של הלהקה מ"אלדורדו" והלאה (כך סיפר לי מתופף הלהקה, בב בוואן), אך נוכחותו הבימתית הייתה ממגנטת, כשלא פעם הוא רץ על הבמה עם הצ'לו שלו ומגשר באופן משכנע בין הקלאסי לרוק. לאחר שעזב את אי.אל.או בתחילת שנות ה-80, כאשר ג'ף לין פירק את מדור כלי המיתר, מקדואל המשיך בפרויקטים מוזיקליים שונים, כולל שיתופי פעולה במוזיקה אלקטרונית ובתיאטרון.

המתופף של AC/DC מסתבך

ולסיום, קפיצה לשנת 2014. מתופף להקת איי.סי.די.סי, פיל ראד, הואשם בקשירת קשר לרצח, בבית משפט בניו זילנד. הייתה זו פצצה שהרעידה את עולם הרוק, אך היא נוטרלה במהירות. האישומים החמורים בוטלו יום למחרת, ב-7 בנובמבר, בשל חוסר ראיות מספיקות. עורך דינו של ראד טען שהאשמה מעולם לא הייתה צריכה להיות מוגשת וגרמה לראד נזק בלתי ניתן לחישוב. ראד עדיין נאלץ להתמודד עם אישומים קלים יותר של איומים ברצח והחזקת סמים.

ב-6 בנובמבר בשנת 1981 יצא תקליטה הרביעי של להקת המכוניות (THE CARS) ושמו SHAKE IT UP.

ברולינג סטון קבעו אז בביקורת (עם מתן שלושה כוכבים וחצי): "להקות הגל החדש בליגה הגבוהה – המכוניות, בלונדי, פוליס – הגיעו שם למעלה עם נגינת שירים קלישאתיים. שירים מודעים מדי לעצמם מכדי לעורר רגשות אמיתיים. ההצלחה גרמה לשלוש הלהקות להיות פתוחות יותר וקיצוניות.

להקת המכוניות מגיעה לאלבומה החדש מהאלבום PANORAMA כשהיא במצב התבוננות פנימה. העטיפה, שעוצבה על ידי המתופף דייויד רובינסון, נראית רחוקה הרבה מהעיצובים האלגנטיים של פעם. המילים של ריק אוקייזק נפלו לאזור האהבה ההורגת, כשהם מעוטרים לרוב בסולמות מינוריים עם מקצבים מכניים ומיקסים קרים. הדבר יוצר בקרב המאזין רצון להתרחק בתחושת חוסר אמון.

חברי הלהקה היו אנציקלופדיות לפופ עוד מההתחלה, אך בניגוד לאי.אל.או – הם מעוותים את מה שהם שואלים ממנו. עם זאת, הלהקה זנחה את הדיסוננס והמקצבים המוזרים של התקליט הקודם, ואולי בגלל זה התקליט החדש משווק כחזרת הלהקה לעולם הפופ. אבל עיבודי השירים מצביעים על משהו אחר – יש פה דחיסות רבה יותר מבעבר. חברי הלהקה יצטרכו לחשוב עליהם שוב ולהביאם לבמה באופן יעיל. בתקליט הזה יש מנת יתר של חזרתיות עד רובוטיות. אפילו לשירים הרוקיים פה יש אווירה סטטית. זה ממש כמו שעון שמתקתק בפסקול סרט ויוצר מתח. מבחינה זו – האפקט, אם הוא נעשה באופן מכוון, הושג.

אבל זה לא מסביר את המילים. אוקייזק הזמר בא הפעם להאשים בענייני אהבה. הבעיה שזה כבר קלישאתי והשאלה היא, האם הלהקה עשתה עסקת חליפין עם יותר קלישאות במילים לטובת חופשיות בעיבודים? התוצאה באה עם שירים שאינם נשמעים מחוכמים וגורמים לחשוב שמא יש פה עניין עם שירים לא אמינים. כמעריץ הלהקה, אני מקווה שזה רק ניסיון לחפש כיוון חדש – כשהאירוניה היא שזה כיוון שהם לא זקוקים לו. כלל עוד הלהקה תשאיר את הקצב פשוט ואת תפקידי הנגינה ברורים, רק אנשים אנליטיים כמוני יטרחו בכלל להקשיב למילים".

סטיוארט חי ובועט (כדורים לקהל): הסיפור האמיתי מאחורי הקאמבק הגדול של 1982. ב-6 בנובמבר בשנת 1982 יצא אלבום הופעה כפול לרוד סטיוארט בשם ABSOLUTELY LIVE.

שם האלבום הזה ישיר ומחייב. אז בעוד מעריצים רבים חששו שעוד תקליט הופעה מרוטש באולפן בדרך אליהם, עטיפת המוצר התהדרה בהצהרה כמעט מהפכנית לתקופתה: לא נעשו שום שיפוצים אולפניים, שום אובר-דאבינג, שום הנדסת סאונד מאוחרת. זה היה רוד, חי, גולמי ובלי פילטרים.

האלבום הזה, שהוקלט במקומות שונים במהלך הטור העולמי שלו בין 1981 ל-1982, תיעד את סטיוארט במיטבו על במות ענק כמו הפורום בלוס אנג'לס, הארינה בלונג ביץ', הסן דייגו ספורטס ארנה, ואפילו אצטדיון וומבלי המפורסם בלונדון וה-NEC בבירמינגהם. בזמנו, התענוג הכפול הזה נמכר במחיר מוזל במיוחד, כאילו סטיוארט עצמו רצה לפצות את הקהל ולאפשר לכל אחד, בכל פינה בעולם, ליהנות שוב משירתו המחוספסת והכל כך אפקטיבית.

כמובן, היו דברים שהחריצים השחורים של התקליט לא יכלו להעביר. המאזינים בבית נאלצו לוותר על החוויה הוויזואלית המלאה: תנועות הבמה המפוארות, הבלונד המפורסם שהתנופף מעל מכנסיים צמודים עד אימה, וכמובן, ריטואל בעיטות הכדורים (כדורגל, כמובן) אל זרועות הקהל המשולהב. אבל את כל השאר, הם קיבלו ובגדול.

סטיוארט הגיש שם רפרטואר עשיר שכלל את כל הלהיטים הגדולים, לצד קטעים נבחרים מתקליטיו הישנים ואפילו כמה גרסאות כיסוי מפתיעות. אפשר היה לשמוע את הקהל שואג יחד איתו ב-MAGGIE MAY, רוקד לצלילי DA YA THINK I'M SEXY (שקיבל טיפול רוק מחודש) ומתרגש ב-SAILING וב-I DON'T WANT TO TALK ABOUT IT. ההפתעה הגדולה של האלבום הגיעה לקראת הסוף, בביצוע לשיר STAY WITH ME, בו אירח על הבמה לא אחת, אלא שתיים מהקולות הנשיים הגדולים של התקופה: קים קארנס וטינה טרנר.

בסך הכל, האלבום הוקלט כהלכה, סטיוארט נשמע בכושר שיא, והלהקה שליוותה אותו עשתה זאת בנאמנות ועם המון חשמל. כמו שסטיוארט עצמו כתב בעטיפת המוצר הזה, בהומור האופייני לו: "תמזגו לעצמכם משקה, תסובבו מעלה את כפתור הווליום בפטיפון וקדימה...".

באופן רשמי, זו הייתה הפעם השלישית שבה רוד סטיוארט הגיש תקליט הופעה, אבל כפי שההיסטוריה מלמדת, שתי הפעמים הראשונות פשוט לא נחשבות. הניסיון הראשון היה ב-1973, יחד עם להקתו THE FACES. התקליט ההוא, שנקרא COAST TO COAST: OVERTURE AND BEGINNERS, נחשב עד היום לאכזבה צורבת. הוא הוקלט בתקופה כאוטית, מיד לאחר שהבסיסט רוני ליין עזב, והסאונד תואר על ידי מבקרים כ"מרושל" ו"הקלטה גרועה". זה היה תיעוד של להקה בתהליך התפרקות, ובוודאי לא הדבר האמיתי.

הניסיון השני היה כואב אפילו יותר. בשנת 1980, סטיוארט, שהיה אז בשיא תקופת הדיסקו שלו, הקליט כמה הופעות, הוציא הון מכספו הפרטי, הכין קלטת מאסטר מרשימה והציג אותה בגאווה בפני מנהלי חברת התקליטים שלו, האחים וורנר. אנשי החברה הקשיבו פעם אחת, החזירו לו את הסלילים, ואמרו בנימוס "לא תודה", בתוספת עצה ידידותית: "תנסה שוב". והוא ניסה. הוא עשה זאת בתקליט ABSOLUTELY LIVE, והפעם התוצאה הייתה שונה לחלוטין. היא הייתה טובה, מהודקת, ונמכרה היטב, במיוחד במחיר המציאה שבו הוצעה.

היה חשוב לזכור את ההקשר. באותן שנים, סטיוארט היה משופד, ובצדק, אצל רבים ממעריציו הוותיקים. המעבר החד שעשה מזמר רוק'נ'רול מחוספס, עתיר חשמל וזיעה טובה, אל עבר הפוזיציה המפוקפקת של אייקון דיסקו עם טייצים, לא התקבל יפה. עבור מאזינים חדשים, שלא הכירו את העבר המפואר שלו, הוא הפך לאויב הציבור מספר אחד, דינוזאור מהלך של שנות השבעים. עם צאת ABSOLUTELY LIVE, כל זה היה נסלח. סטיוארט ראה את האור. הוא עשה רפורמה פנימית, לפחות עד האופנה הבאה של הגל החדש. הקהל קיבל אותו בחזרה, ולו לזמן קצר, כאיש הרוק'נ'רול שהוא נועד להיות.

סטיוארט עשה את התקליט הזה עם להקתו המחודשת, נטולת הדיסקו לחלוטין. בניגוד לצוות הנגנים המלוטש שאיתו עבד בימי הדיסקו, שבעת המוזיקאים פה – שכללו את הגיטריסטים ג'ים קריגן, רובין לה מסורייר ווולי סטוקר, הקלידן קווין סביגאר, הבסיסט ג'יי דייוויס, המתופף טוני ברוק וג'ימי זאבלה (לא זבאלה, כן?) על הסקסופון והמפוחית – ניגנו כיחידה מגובשת. הם לא עבדו עם סטיוארט, הם עבדו בשבילו. הם החזירו אותו, ואת הקהל, אחורה בזמן, לתקופה המיוזעת שבה הוא שר רוק אמיתי עם JEFF BECK GROUP, עם THE FACES ובתקליטי הסולו המוקדמים והנהדרים שלו.

בכל רגע באלבום, היה נשמע שהנגנים מכבדים את סטיוארט, אבל הם בהחלט לא נישקו את רגליו. הם לא נתנו לו להיות מרושל לרגע, והדפו אותו להוציא מעצמו את המיטב. האלבום הזה היה ההצהרה הברורה שלו. הוא לא ויתר כשהניסיון הקודם שלו נזרק ממדרגות חברת התקליטים. הוא ידע שיש לו מה להציע בתחום הקלטות הופעותיו. הניסיון הנוסף הזה השתלם היטב, ואנחנו זכינו סוף סוף לאלבום חי אמיתי ממנו.

דרך אגב, וזה פרט טריוויה משעשע, בדיוק באותו תאריך, 6 בנובמבר, אך שנה אחת קודם לכן (1981), יצא תקליט האולפן של סטיוארט, TONIGHT I'M YOURS. התקליט הזה כלל את הלהיט הענק YOUNG TURKS, ובא להציג את הזמר דווקא עם סאונד אלקטרוני ועדכני יותר לאותה תקופה. שנה אחת הספיקה לו כדי להבין שהקהל, וגם הוא, מתגעגעים בעיקר לחשמל הישן והטוב.

בונוס: חיים בנתיב המהיר: סיפורי הרוק המשוגעים של האיגלס.

מאחורי ההרמוניות המושלמות והסאונד המלוטש של קליפורניה, הסתתרה הלהקה הכי לא מתפקדת, מטורפת ומצליחה בהיסטוריה של הרוק. ברוכים הבאים לסיפורים האמיתיים מאחורי ה"איגלס".

כשחושבים על האיגלס, חושבים על "הוטל קליפורניה", על נסיעה רגועה במורד כביש מהיר במדבר ועל הרמוניות קוליות שנשמעות כאילו הוקלטו על ידי מלאכים. אבל מאחורי החזות השלווה של הלהקה האמריקאית המצליחה ביותר בכל הזמנים, הסתתרה מציאות של אגו, סמים, סקס, בגידות, מלחמות שליטה, ובסופו של דבר, התמוטטות מפוארת.

הלהקה שהגדירה את שנות ה-70 הייתה, כפי שניסח זאת פעם הגיטריסט דון פלדר, "כמו ללכת עם חבית דינמיט על הגב כשהפתיל דולק, ואתה לא יודע כמה ארוך הפתיל". אז בואו נדליק את הפתיל ונצלול לכמה מהסיפורים הכי פרועים.

האיגלס אפילו לא היו קליפורנייקאים. הם היו אוסף של מהגרים מוזיקליים שהגיעו לעיר המלאכים בחיפוש אחר החלום: הזמר-מתופף דון הנלי מטקסס, הזמר-גיטריסט גלן פריי מדטרויט, הגיטריסט ברני לידון ממינסוטה, והבסיסט-זמר רנדי מייזנר מנברסקה. הדבק שחיבר אותם היה מועדון "טרובדור" המיתולוגי בלוס אנג'לס, ששימש כבית וגן עדן (וגיהנום) לקהילת הזמרים-יוצרים של אותה תקופה, שכללה את ג'קסון בראון, ג'יי. די. סאותר וג'וני מיטשל. שם גם גילתה אמריקה לראשונה את אלטון ג'ון.

אבל מי שלחצה על כפתור ההצתה הייתה הזמרת לינדה רונסטאדט. היא וג'ון בוילן, המנהל והמפיק שלה (ובן זוגה דאז), שכרו את פריי והנלי כנגנים ללהקת הליווי שלה. פריי זכר את ההצעה לטובה: "מאתיים דולר לשבוע מלינדה היו יותר כסף ממה שראיתי בשלוש שנים בקליפורניה". למסע ההופעות הזה הצטרפו גם מייזנר ולידון. בהופעה אחת בדיסנילנד, ביולי 1971, ארבעתם ניגנו יחד בפעם הראשונה. ההרמוניות הקוליות היו כל כך מושלמות, שהם הבינו מיד שהם להקה. הם הודיעו לרונסטאדט שהם עוזבים כדי להקים להקה משלהם, והיא, בנדיבות, נתנה להם את ברכתה.

האיגלס לא היו רק מוכשרים, הם היו חכמים. הם הבינו שהם צריכים כוח ניהולי רעב וחסר רחמים. הם מצאו שניים כאלה. הראשון היה דיוויד גפן, המנהל הצעיר שזכה לכינוי "מלך הוליווד". גפן היה נחוש להצליח בכל מחיר. כשניסה להתקבל לעבודה בסוכנות ויליאם מוריס, הוא שיקר בקורות החיים שלו וטען שיש לו תואר מאוניברסיטת לוס אנג'לס הידועה. הוא ידע שהסוכנות תשלח מכתב לאוניברסיטה כדי לאמת את הפרטים, אז הוא הגיע מוקדם כל יום במשך שישה חודשים עד שתפס את המכתב מ-UCLA. "החלפתי אותו במכתב שניסחתי ובו נכתב שסיימתי את לימודיי". האיש הזה הקים את "אסיילום רקורדס" והחתים את הלהקה.

הדרך להצלחה לא הייתה פשוטה. גפן שלח אותם ללונדון הקרה והגשומה להקליט את אלבום הבכורה שלהם עם המפיק הבריטי, גלין ג'ונס. החיבור היה קטסטרופלי. ג'ונס ראה בהם להקת הרמוניות קאנטרי נינוחה; הם רצו להיות להקת רוק'נ'רול. "הם ניסו לנגן רוק'נ'רול", אמר ג'ונס מאוחר יותר, "והם היו פשוט איומים ונוראיים".

אבל המנהל שהפך למזוהה איתם יותר מכל היה אירווינג אזוף. אזוף, שזכה לכינויים כמו "גמד רעל" ו"שורטי הגדול" (הוא התנשא לגובה 1.60 מ'), היה אפילו יותר אגרסיבי מגפן. הוא ניהל אותם בגישה של "אנחנו נגדם", ויצר איבה עם התקשורת ועם חברות התקליטים. הסיפורים על הטקטיקות של אזוף הפכו לאגדה. פעם, כדי "לעודד" פרומוטר לשלם ללהקה, לקח אותו לסיבוב בהליקופטר אך איים לזרוק אותו החוצה מלמעלה. בפעם אחרת, הוא שלח מתנת יום הולדת למנהל יריב: נחש בואה חי בקופסה עטופה. דון הנלי סיכם זאת בצורה הטובה ביותר בטקס היכל התהילה של הרוק'נ'רול: "הוא אולי השטן, אבל הוא השטן שלנו".

המתח הזה בין הקאנטרי לרוק הוביל לשינוי הראשון בהרכב. הלהקה רצתה צליל מחוספס יותר והחליטה לצרף גיטריסט חמישי. הם הביאו את דון פלדר, חבר ותיק של לידון מפלורידה (שבצעירותו לימד את טום פטי גיטרה). פלדר נכנס לאולפן, ניגן סולו סלייד מחשמל על השיר GOOD DAY IN HELL, ולמחרת גלן פריי התקשר והציע לו להצטרף ללהקה. פלדר, שהיה אז נשוי טרי עם תינוק בדרך, היסס. "חשבתי לעצמי, 'מה עשיתי? הצטרפתי ללהקה שכרגע מתפרקת'," הוא נזכר מאוחר יותר, כשנוכח במריבות הבלתי פוסקות בין חברי הלהקה. ברני לידון היה הראשון לעזוב. הוא התעייף מהכיוון הרוקי ומהוויכוחים הבלתי פוסקים. הסוף שלו הגיע במסיבה, כשהוא שפך כוס בירה קרה על ראשו של גלן פריי ועזב את הלהקה. במקומו הובא ג'ו וולש - גיטריסט מחונן וליצן כאוטי, שהביא איתו אנרגיה חדשה והרסנית. וולש היה ידוע בכך שהיה לוקח מסור חשמלי ופשוט מנסר חורים בקירות בין חדרי המלון כדי ליצור סוויטה אחת גדולה. הוא גם נהג להדביק דלתות של חדרים בדבק חזק ביותר ואז להתקשר לחדר באמצע הלילה, כשהאורח לא יכול היה לצאת משם.

החיבור החדש הזה הוליד את יצירת המופת הגדולה ביותר שלהם. באחר צהריים קיצי אחד בביתו במאליבו, פלדר שרבט מנגינה על גיטרת 12 מיתרים. זה נשמע לו כמו "בולרו מקסיקני". הוא הקליט את הדמו על טייפ 4 ערוצים ונתן קסטה לכל חבר בלהקה. דון הנלי שמע את זה והתאהב. הוא ופריי החלו לכתוב מילים על בסיס הרעיון של נוסע עייף שנתקע במלון מפואר ומצמרר בלב המדבר – מטפורה לחיים בלוס אנג'לס, מקום שבו "אתה יכול לעשות צ'ק-אאוט מתי שתרצה, אבל אתה אף פעם לא יכול לעזוב".

הנלי החליט שהשיר חייב להיות בסולם Bm, מה שגרם לפלדר להתחרפן כיוון שהמפתח המקורי (Em) נשמע לו הרבה יותר טוב. כשהשיר הושלם, אורכו היה מעל שש דקות, עם דואט גיטרות אפי בסופו. פלדר התנגד לשחרר אותו כסינגל: "הם לא ישמיעו ברדיו שיר באורך כזה!"הנלי התעקש, והשאר היסטוריה. המלון הזה הפך להמנון עולמי.

ועם ההצלחה המסחררת, הגיעו גם החיים במסלול המהיר. האיגלס לקחו את קלישאת "סקס, סמים ורוק'נ'רול" והפכו אותה לאמנות אולימפית. גלן פריי תיאר פעם את חיי הלהקה בסיבוב הופעות בפשטות: "השתגענו, השתכרנו, התמסטלנו, היו לנו בחורות, ניגנו מוזיקה והרווחנו כסף".

הם היו ידועים לשמצה במסיבות האפטר-פארטי האגדיות שלהם, שזכו לכינוי "ההדרן השלישי". בעוד הלהקה מנגנת על הבמה, אנשי צוות מהימנים היו סורקים את הקהל בחיפוש אחר הנשים הצעירות והיפות ביותר. הנבחרות היו מקבלות כפתור "3E" קטן ודיסקרטי, שהיה כרטיס הכניסה שלהן למסיבה פרטית בסוויטה הנשיאותית של הלהקה במלון. לעיתים, אם ה"מבחר" המקומי לא היה מספק, הלהקה הייתה מטיסה גרופיז מלוס אנג'לס ליעד ההופעה. דון הנלי היה ידוע בחיבתו למחווה "הרומנטית" הזו, והעניק לזה כינוי - LOVE 'EM AND LEAR 'EM (משחק מילים על מטוסם הפרטי).

והיו גם הסמים. הרבה סמים. המון סמים. חברי הלהקה הודו שהיו עולים לבמה עם טבעות אבקה לבנה מסביב לנחיריים. הם נהגו להשאיר שורות קוקאין על המגברים שלהם, ולהתכופף, כאילו כדי לכוון את הסאונד, בין השירים, רק כדי להסניף מול קהל שלם. "זה היה הדלק שאיפשר לנו להמשיך," הסביר פלדר, "האבקה הפרואנית".

אבל הדלק הזה גם שרף את הלהקה מבפנים. המתחים בין שני המנהיגים הבלתי מעורערים, הנלי ופריי (שכונו בפי שאר חברי הלהקה "האלים"), לבין שאר ה"בני תמותה" הלכו וגברו. הבא בתור לעזוב היה רנדי מייזנר. המתח הגיע לשיאו ב-1977 בנוקסוויל, טנסי. מייזנר היה חולה בשפעת וסבל מאולקוס, וסירב לשיר את הלהיט הגדול שלו, TAKE IT TO THE LIMIT, בהדרן. פריי התעצבן והשניים כמעט הגיעו למכות מאחורי הקלעים. מייזנר עזב זמן קצר לאחר מכן, שבור מהיחס ומכך שחש מנודה.

הסוף המוחלט הגיע ב-31 ביולי 1980, בלילה שזכה לכינוי "הלילה הארוך בחוף הלא נכון". הלהקה ניגנה בהופעת התרמה פוליטית עבור הסנטור אלן קרנסטון. דון פלדר לא היה מרוצה מהמעורבות הפוליטית, ומאחורי הקלעים פלט הערה מזלזלת. פריי, שעמד לידו, רתח. במשך כל ההופעה, פריי ופלדר החליפו איומים וקללות. המיקרופון של פריי הונמך כדי שהקהל לא ישמע אותו מאיים על פלדר. "רק עוד שלושה שירים עד שאני אבעט לך בתחת, חבר," סינן פריי. פלדר השיב אש. כשההופעה הסתיימה, פלדר מיהר לרדת מהבמה, תפס את הגיטרה האקוסטית הזולה ביותר שלו, וניפץ אותה לרסיסים על עמוד בטון. פריי, שעבר במקום, לא התרשם וצעק לעברו: "טיפוסי לך לשבור את הגיטרה הכי זולה שלך!"

זו הייתה ההופעה האחרונה שלהם יחד. למחרת, פריי התקשר למנהל אירווינג אזוף והודיע שהוא עוזב. הלהקה התפרקה. הם אפילו לא יכלו לשהות באותו חדר כדי לאשר את המיקסים לאלבום ההופעה החיה האחרון שלהם; הם שלחו את ההקלטות הלוך ושוב בין מיאמי ללוס אנג'לס באמצעות פדקס. איזה בלגאן!

בונוס: מאריליון - הגיבורים המוזרים של הרוק.

בראשית 1983, אם הייתם מחפשים את סצנת הרוק הבועטת של לונדון, לא הייתם מוצאים אותה במועדוני ה-VIP הנוצצים. הייתם צריכים לרדת למרתף דחוס בשם סנט מוריץ (ST MORITZ), מקום שבו "השטיח" הקרוב ביותר היה מצע של בדלי סיגריות ישנים על הבטון. בלילות מסוימים, יכולתם למצוא שם את למי מ-MOTORHEAD מתווכח עם מכונת מזל, או את הבנות של בננהרמה רוקדות על רחבה מיקרוסקופית.

ובפינה, מתנשא מעל כולם, ישב בקביעות גבר סקוטי בגובה מטר ותשעים וחמש, שדן בענייני דיומא ועניינים של הלב. זה היה פיש, הסולן של להקת רוק מתחילה בשם מאריליון. אבל רגע, למה "פיש"? ובכן, זה לא בגלל שהוא שתה כמו דג (למרות שגם את זה הוא ידע לעשות). הכינוי נדבק בו בגלל מנהג שלו לבלות באמבטיה שעות! (כפי שעשה לפניו בסיסט להקת יס, כריס סקווייר, שגם זכה לכינוי THE FISH).

לפני שהפך לכוכב רוק תיאטרלי, קורות החיים של פיש (או בשמו האמיתי, דרק וויליאם דיק) היו... מגוונים. הוא הספיק להיות עובד בתחנת דלק, סטודנט ליערנות, כורת עצים, פקיד בלשכת אבטלה, ואפילו מפקח איכות לממטרות גינה! בסנט מוריץ, הוא היה מסתובב עם מחברת ישנה ומוכתמת, מלאה ברעיונות, דימויים ושירים. הוא היה מקריא מתוכה לכל מי שרק רצה לשמוע, והיה ברור לכולם: המילים היו האיש, והאיש היה המילים.

הלהקה עצמה, שהתחילה את דרכה ב-1978 תחת השם SILMARILLION (על שם ספרו של טולקין), קיצרה את השם וגייסה את פיש ובסיסט סקוטי נוסף ב-1981. הם התאמנו מיד וניגנו את ההופעה הראשונה שלהם שבועיים לאחר מכן. כמו כל להקת רוק טובה, גם להם היה משקה ייחודי. אבל זה לא היה סתם ג'ק דניאלס. זה היה ה"גרנדל" - קוקטייל הלהקה, תערובת חזקה עד גיחוך של רום, וודקה, אדבוקט, בולס כחול, קרם דה מנט, קואנטרו, שמנת ולימונדה". המשקה הזה היה ידוע בכך שהוא עושה דברים מוזרים ללהקה ובמיוחד למנהל שלהם ג'ון ארניסון. הלהקה אף הקליטה יצירה בשם זה, בימיה המוקדמים.

החיים בדרכים היו פרועים. חברי הלהקה היו בלתי צפויים, ויכלו ברגע אחד לערוך מופעי זיקוקים על החוף בחצות, וברגע אחר להשתולל במסדרונות מלונות בגרמניה עם מטפי כיבוי.

אחד האתגרים הגדולים של מאריליון היה למצוא מישהו שיישאר מאחורי התופים. נראה היה שהכיסא הזה היה מקולל - עוד לפני בוא להקת ספיינל טאפ. מייסד הלהקה, המתופף מיק פוינטר, פוטר ב-1983. הסיבה הרשמית: חוסר התאמה מוזיקלית. אאוץ'. המחליף שלו היה אנדי וורד, ממייסדי להקת קאמל, תפס את מקומו. זה נראה מבטיח, אבל וורד לא החזיק מעמד זמן רב. הלהקה חזרה מוקדם מהצפוי לאחר שפיטרה אותו באמצע סיבוב הופעות. פיש סירב לפרט, ואמר רק שזה מסיבות אישיות. וורד היה ידוע בבעיות נפשיות. ג'ון מרטיר הובא כממלא מקום להופעה אחת בפסטיבל רדינג. אז הלהקה פגשה מתופף בשם ג'ונתן מובר בניו יורק. הוא לא החזיק מעמד. לבסוף, איאן מוסלי תפס את עמדת המתופף, והסאגה (בינתיים) נגמרה.

למרות ההצלחה הגוברת, ענן שחור רדף אחרי הלהקה: ההשוואות הבלתי פוסקות לג'נסיס. העיתונות פשוט לא הרפתה. זה הפך לתסכול מרגיז. הלהקה ניסתה להסביר שוב ושוב שההשפעות שלהם רחבות הרבה יותר. החברים ציינו את הדלתות, RUSH, הביטלס, אלטון ג'ון, קייט בוש... ואמני פאנק, ג'אז ופולק. זה לא ממש עזר.

התיאטרליות המפורסמת של פיש, עם האיפור הכבד, לא נולדה מתוך חיקוי את פיטר גבריאל. היא שימשה לנטרל את עצבנות הבמה של פיש עם מסכה להסתתר מאחוריה.

עד שב-1985, כל המבקרים נאלצו לאכול את הכובע. רוברט גודפרי, מוזיקאי אחר, הכריז ביהירות ב-1983 שמאריליון בוודאות יהיו בערמת הגרוטאות תוך שנתיים. שנתיים לאחר מכן, הלהקה הוציאה את "קיילי", סינגל שהמריא למקום השני במצעד. זמן קצר לאחר מכן, התקליט MISPLACED CHILDHOOD נכנס היישר למקום הראשון. התקליט הזה היה המסמך החשוף ביותר שיצא מהמחברת של פיש. הוא נכתב לאחר הפרידה הכואבת שלו מקיילי האמיתית ועסק במשבר הזהות שלו בין "דרק דיק", האני ה"שפוי" שלו, לבין "פיש", האני המוחצן וההולך על הקצה. כפי שפיש ניסח זאת בציטוט מצמרר: "הצד של פיש חיסל את הרגשות של דרק כדי שפיש יוכל להמשיך".

התקליט הזה, שכולו יצירה אחת רציפה ללא הפסקות בין השירים, הוכיח שמאריליון הייתה לא עוד להקת "פרוג", אלא כוח ייחודי, עוצמתי וחשוב ברוק הבריטי. או כמו שאמרו חברי הלהקה: "אנחנו דבקים בכיוון שלנו ואנחנו נוקטים עמדה לוחמנית". וכמו תמיד, הם התכוונו לכל מילה. אבל זמן קצר לאחר מכן, ההצלחה גבתה מחיר לא קל - כשהדג נאלץ לצאת מהמים.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים