רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-6 בפברואר (6.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני לא מכיר את ג'ון ופול מספיק טוב, ההיכרות שלי איתם מועטה. אני יכול להסתכן בניחוש ששניהם היו בעלי אישיות חזקה, ושניהם הרגישו עצמאיים לחלוטין. נראה שהייתה ביניהם תחרות עזה על הנהגת הלהקה. הבעיה במנהיגות היא, שלפעמים אדם אחד נמצא במרכז יותר מהאחר, אבל אי אפשר להתווכח על זה כל הזמן. הרי אם יש כל הזמן חיכוכים, אתה פשוט אומר: 'בסדר, אם אני לא יכול להביע דעה על זה ועל זה – אז לעזאזל. מה אני עושה כאן?'... לכן, צריך שתהיה הסכמה על חלוקת התפקידים בלהקה. ג'ון ופול הרגישו שהם חזקים מדי ושניהם רצו להוביל. אם היו עשרה דברים, שניהם רצו לשלוט בתשעה מהם. אי אפשר לקיים יחסי עבודה כאלה, נכון?" (מיק ג'אגר, בשנת 1995)

הביטלס עובדים על שיר חדש - עם ג'ון המנוח! ב-6 בפברואר בשנת 1995 החלו שלושת הביטלס הנותרים לעבוד על שיר חדש ושמו REAL LOVE.

שלושת חברי הביטלס הנותרים החליטו שהגיע הזמן לעשות מעשה שרבים חשבו לבלתי אפשרי ולהתחיל לעבוד על שיר חדש ושמו REAL LOVE. חדש? ובכן, לא כל כך. יותר נכון להגיד מחודש, ואם נדייק עוד יותר, מדובר היה בניתוח לב פתוח להקלטה ביתית ישנה ומרגשת.

הלוקיישן שנבחר למאורע היה אולפני MILLS בבעלות פול מקרטני בססקס, מקום פסטורלי שבו פול, ג'ורג' ורינגו התאחדו למטרה אחת ברורה. שם מתחילות ההקלטות של REAL LOVE, במה שנראה כמו סיאנס מוזיקלי משוכלל. השלושה עובדים על השיר כמעט כמו שהקליטו את השיר FREE AS A BIRD כאשר הם משתמשים בהקלטה ביתית של ג'ון לנון, כשהם מוסיפים כלי נגינה מסביב לה. האווירה באולפן הייתה מהולה בעצב ובהומור בריטי טיפוסי, כשהנוכחים ניסו להתייחס לסיטואציה כאילו ג'ון פשוט יצא לרגע להפסקת תה או לשירותים, ולא כאילו הוא נעדר כבר 15 שנה.

השיר עצמו החל את דרכו כדמו פשוט שג'ון הקליט על פסנתר בדירתו בבניין הדקוטה בניו יורק, אי שם בסוף שנות השבעים, כנראה ב-1979 או 1980. הקלטת המקורית הגיעה לידיהם באדיבות יוקו אונו, שמסרה אותה לפול לאחר טקס הכניסה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 1994, עם הכיתוב המסתורי והמרגש FOR PAUL. השיר הופיע בגרסאות שונות בבוטלגים לאורך השנים, ואף נכלל בפסקול הסרט הדוקומנטרי IMAGINE: JOHN LENNON תחת השם GIRLS AND BOYS, אך כעת הוא עמד לקבל את הטיפול המלכותי המלא.

למרבה הצער, עבור ג'ף לין (לשעבר מנהיג אי.אל.או ואז מפיק וטכנאי הקלטה), הייתה בעיה עם קלטת ההדגמה המקורית של ג'ון, כפי שהוא נזכר: "לא רק שהיה זמזום מטריד בהקלטה אבל הייתה גם כמות נוראית של רעשי HISS כי זה הוקלט ברמה נמוכה. אני לא יודע כמה רחוק היה העותק הזה מהמקור. כלומר, הוא ודאי הועתק כמה וכמה פעמים עד שהגיע אלינו. אז היינו מבלים על זה יום של הקשבה ועדיין מוצאים עוד המון דברים שגויים. זה לקח בערך שבוע לנקות את ההקלטה הזו עוד לפני שזה היה שמיש וניתן להעברה למאסטר".

האתגר הטכני היה עצום. בניגוד לשיר הקודם שעבדו עליו, כאן הדמו של ג'ון היה רועש במיוחד, ותדרים של זמזום חשמלי 60 הרץ איימו להרוס את החגיגה. ג'ף לין נאלץ להשתמש בטכנולוגיה דיגיטלית מתקדמת כדי להפריד את קולו של ג'ון מהפסנתר הרועם שליווה אותו, משימה שנחשבה אז לכמעט בלתי אפשרית. הביטלס וג'ף לין האיצו את הקלטת ההדגמה של ג'ון והוחלט לשלב כמה שפחות ציוד מתקדם ככל האפשר על מנת לתת לשיר "תחושת ביטלס" נצחית. למעשה, הם העלו את גובה הצליל בחצי טון, מה שהפך את קולו של ג'ון לצעיר ורענן יותר.

ברגע שהסוגיות הטכניות נפתרו, הקסם האמיתי החל לקרות. הכלים שנבחרו להקלטה לא היו סתם כלי נגינה, אלא פיסות היסטוריה בפני עצמן. ג'ף לין: "פול השתמש בקונטרבס שלו, בבעלותו המקורית של ביל בלאק, הבסיסט הראשון של אלביס פרסלי. לינדה קנתה לו את הכלי הזה. אחרי כן הוא הוסיף בס עם גיטרת פנדר ג'אז. ג'ורג' השתמש בכמה גיטרות פנדר סטרטוקאסטר, כולל הגיטרה עם הציורים הפסיכדליים בה השתמש קלפטון כשניגן לביטלס לאלבום הלבן. רינגו ניגן במערכת תופי הלודוויג שלו. כשאתה שומע את ג'ורג' ופול שרים יחד עם ג'ון, אתה חושב, 'אלוהים, זה הביטלס!' בהחלט הלהקה הכי גדולה אי פעם. השיר REAL LOVE הוא שיר נהדר. שיר הרבה יותר פשוט מאשר FREE AS A BIRD. סוג של שיר אהבה. וזה שיר מקפיץ יותר, גם המנגינה יפה, וכולם עושים הרמוניות עם ג'ון. הם כולם הצטרפו ונהנו". הגיטרה המדוברת של ג'ורג', המכונה ROCKY, הייתה אותה אחת שכיכבה בסרט MAGICAL MYSTERY TOUR, וצבעיה הפסיכדליים החזירו את כולם לימי הזוהר של שנות השישים.

אבל לא הכל היה ורוד בממלכת הפופ. כששוחרר השיר כסינגל וכחלק מהתקליט ANTHOLOGY 2 במרץ 1996, הוא נתקל בחומה בלתי צפויה. תחנת הרדיו RADIO 1 של ה-BBC, שהייתה מעוז המוזיקה הצעירה בבריטניה, החליטה להחרים את השיר ולא להכניס אותו לפלייליסט. הטענה המקוממת שלהם הייתה שהשיר אינו "עכשווי" מספיק עבור קהל היעד שלהם. צעד זה עורר זעם רב בקרב מעריצים וגם מצד חברי הלהקה עצמם. פול מקרטני לא נשאר חייב וכינה את מקבלי ההחלטות בתחנה "מלכי גן הילדים", תוך שהוא מציין שאין להם שום כבוד להיסטוריה. למרות החרם המעליב, השיר הצליח להגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי ולמקום ה-11 במצעד הבילבורד האמריקאי, מה שהוכיח שהקהל עדיין צמא לקסם של הרביעייה מליברפול. תוצאה זו זיכתה את הלהקה בתקליט זהב נוסף לאוסף הבלתי נגמר שלהם.

ההשוואות לשיר הקאמבק הראשון היו בלתי נמנעות. פול: "אני לא ממש אוהב את השיר הזה כמו FREE AS A BIRD כי אני חושב שהקודם היה חזק יותר. אבל השיר הזה יותר קליט. חבל שאין יותר שירים כמו FREE AS A BIRD, אבל שוב, חבל שג'ון מת!" התחושה הכללית הייתה של סגירת מעגל מתוקה-מרירה.

העבודה על REAL LOVE סימנה את סוף עידן האיחוד הקצר הזה, שכן ג'ורג' האריסון סירב להמשיך ולעבוד על שיר שלישי בשם NOW AND THEN (שראה אור רק עשרות שנים לאחר מכן, כשהוא כבר מזה שנים אינו בחיים), בטענה שהאיכות של הדמו המקורי הייתה ירודה מדי לטעמו באותה תקופה. עם זאת, לגבי השיר הזה הדעות היו חיוביות בסופו של דבר. פול: "היה כיף לעשות את זה ואני חושב שעשינו עבודה טובה. אני חושב שג'ורג' בעצם אהב את REAL LOVE קצת יותר. זה רק עניין של דעה, הם שניהם שירים טובים ואני חושב שזה מעט מטעה".

קאובויז בחלל, חליפות עם עלי מריחואנה וצלילים ששינו את העולם - עם האחים בוריטו המעופפים. ב-6 בפברואר בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת THE FLYING BURROTO BROTHERS ושמו THE GILDED PALACE OF SIN.

העולם עדיין היה מסוחרר מרוח המהפכה של שנות השישים, אבל בפינה מסוימת בקליפורניה משהו חדש לגמרי עמד להיוולד. זה היה היום שבו נחת על המדפים תקליט הבכורה של להקת THE FLYING BURRITO BROTHERS, יצירה בשם THE GILDED PALACE OF SIN. על העטיפה לא נראו סתם מוזיקאים, אלא חבורה שנראתה כאילו יצאה מסרט מערבון שהתרחש על המאדים, לבושים בחליפות נוצצות להחריד ועומדים בגאון על רקע מדברי. אבל כדי להבין איך הגיעו לשם, צריך לחזור מעט אחורה, אל הרגע שבו גראם פארסונס, דמות כריזמטית ומורכבת, החליט לעזוב את להקת הבירדס.

פארסונס לא עזב סתם כך; הוא השאיר חותם עמוק עם התקליט SWEETHEART OF THE RODEO, שהיה מהפכני לתקופתו (קאנטרי-רוק בתקופת הפסיכדליה!). אבל הוא רצה יותר. הוא רצה להקים להקה משלו, וכך נולדו "האחים בוריטו המעופפים". אל ההרפתקה הזו הצטרף במהרה שותף טבעי נוסף – אך מתוסכל – מלהקת הבירדס, הבסיסט כריס הילמן. החיבור ביניהם הבטיח גדולות ונצורות, והתקליט שיצרו יחד היה הרבה מעבר להמשך ישיר למה שעשו קודם לכן. זה היה ניסוי נועז בכימיה מוזיקלית. הילמן היטיב לתאר את האווירה באותם ימים בספרו: "האחים בוריטו המעופפים. לא יכולתם להרכיב חבורה עדינה יותר של פושעים! הנגנים, שם הלהקה והשירים שכתבנו היו המרכיבים המושלמים למשהו גדול באמת או לגמרי מטורף".

ואכן, השיגעון היה חלק בלתי נפרד מהקסם. הם התגוררו בבית בלוס אנג'לס שכונה "אחוזת הבוריטו", מקום שהפך למוקד עלייה לרגל למוזיקאים, גרופיות וטיפוסים מפוקפקים, ושם נרקמו הצלילים והמזימות. מבחינה מוזיקלית, הם לא היו הראשונים שניסו לחבר בין קאנטרי לרוק, אבל הבוריטוס הביאו משהו אחר לשולחן: התקליט שלהם היה מסומם יותר, סקסי וצעיר יותר. הם לקחו את הקאנטרי השמרני וגררו אותו בועט וצועק היישר אל עולם הרוק הפרוע של סוף הסיקסטיז, כשהם משתמשים באפקטים אולפניים מודרניים כמו פאז וגיטרות סלייד חורקות – וכל זאת לצד כלים מסורתיים כמו מנדולינות ופסנתר ההונקי-טונק המקפץ.

הדינמיקה בין פארסונס להילמן הייתה המנוע של הדבר הזה. "כשגראם היה במצב נורמלי", סיפר הילמן, "היה לנו חזון מדהים. חלקנו את אותו הבית אחרי שחווינו מערכות יחסים שהסתיימו. שם מצאנו נחמה יחדיו ומתוך כך כתבנו שירים נהדרים". שיתוף הפעולה הזה הוליד רגעים של גאונות צרופה בתקליט הבכורה. השילוב בין הקול השברירי ומלא הרגש של פארסונס לבין ההרמוניות המדויקות של הילמן יצר את מה שפארסונס כינה "מוזיקה אמריקנית קוסמית". זו הייתה מוזיקה שדיברה גם לילדי הפרחים וגם לחובבי הקאנטרי, גם אם בזמן אמת הקהל הרחב לא ממש ידע איך לעכל את זה.

תהליך ההקלטה היה סיפור בפני עצמו. הילמן תיאר את התקופה: "בסוף 1968, גראם, כריס, סנייקי ואני התחלנו להקליט את התקליט הזה באולפני A&M, ששכנו במתחם אולפני הסרטים לשעבר של צ'רלי צ'פלין. לארי מרקס והנרי לוי הפיקו והקליטו את הסשנים. אהבתו האמיתית של הנרי הייתה ג'אז, אבל הוא היה פתוח לעבוד עם הבוריטוס ועם התערובת המוזיקלית יוצאת הדופן שלנו. לארי הבין טוב יותר מי אנחנו ומאוד אהב את השירים שהבאנו לפרויקט".

בתוך האולפן קסמים החלו לקרות, במיוחד סביב שתי בלדות סול-קאנטרי שוברות לב שזכו לשמות, איך לומר, לא הכי פואטיים. "יחד עם החומר שכבר היה כתוב לגראם ולי, כריס את'רידג' המציא שני שירים יפים שגראם עזר לו לסיים באולפן – 'בוריטו חם מס' 1' ו'בוריטו חם מס' 2'. שמות נוראיים אבל מנגינות פנטסטיות – אולי עם הקולות המובילים הטובים ביותר שהוקלטו אי פעם על ידי גראם, ששפך כל גרם של נשמה לתוך הביצועים האלו. זה באמת היה קסום. שנים מאוחר יותר, אלביס קוסטלו הקליט את אחד השירים ובחוכמה שינה את השם ל-I'M YOUR TOY. בסך הכל, האלבום שלו היה ממש טוב ברמת הביצועים, אבל מבחינה קולית, זה לא היה בדיוק זה".

השירים בתקליט הסתירו סיפורים מרתקים מאחורי הקלעים. השיר המפורסם SIN CITY, למשל, נכתב על ידי הילמן ופארסונס והיווה מעין נבואה אפלה על לוס אנג'לס. השורה "הדלת הירוקה" בשיר התייחסה לדלת משרדו של המנהל העסקי שלהם, שהם חשדו כי הוא מעלים מהם כספים, בעוד אזכור רעידת האדמה היה מטאפורה לנפילתה של תרבות הזוהר המזויפת. שיר נוסף, CHRISTINE'S TUNE, נכתב על חברה בחבורת ה-GTOs הנשית בשם כריסטין, שלטענת הלהקה הייתה בעלת חזות תמימה אך אישיות מניפולטיבית ("השטן בתחפושת"). שנים לאחר מכן, הילמן התחרט על המילים הקשות ושינה את שם השיר בהופעות ל-DEVIL IN DISGUISE. כמו כן, החידוש שלהם לשיר DARK END OF THE STREET היה הוכחה ניצחת להשפעות מוזיקת הנשמה על פארסונס, שלקח להיט R&B והפך אותו לקינת קאנטרי מייסרת.

אבל לא הכל זרם על מי מנוחות. סוגיית המתופף הייתה כאב ראש מתמשך. הילמן נזכר: "הדבר היחיד שהתקשינו איתו בהתחלה היה מציאת מתופף קבוע. עברנו שלושה או ארבעה בחורים שונים במהלך העשייה של אותו תקליט ראשון. אבל חוץ מזה, שמרנו על המעגל שלנו צמוד. התמקדנו ביצירת אלבום נהדר, ולא הייתה הרבה אווירת מסיבה בסטודיו בכלל". למעשה, בתקליט השתתפו מתופפים שונים כמו אדי הו וג'ון קורניל, כיוון שהלהקה התקשתה למצוא מישהו שיחזיק מעמד בקצב החיים שלהם. אורח מפתיע באולפן היה דייויד קרוסבי, אייקון בפני עצמו. "דיוויד קרוסבי נכנס כדי להוסיף את ההרמוניה הגבוהה שלו. למרות העובדה שרוג'ר מגווין ואני פיטרנו אותו מהבירדס שנה קודם לכן, תמיד החשבתי את דיוויד לחבר ולכישרון אמיתי", סיפר הילמן.

אי אפשר לדבר על THE GILDED PALACE OF SIN בלי להתעכב על הויזואליה. עטיפת התקליט הייתה מרהיבה לא פחות מהמוזיקה – הצהרה אופנתית שהדהדה למרחקים. פארסונס וחבריו לבשו חליפות שעיצב עבורם בחור אקסצנטרי שקרא לעצמו "ניודי קון" (NUDIE COHN), חייט יהודי-אוקראיני שהתמחה בחליפות רודיאו נוצצות. הלהקה לקחה את העיצובים המסורתיים ושילבה בהם אלמנטים של תרבות הנגד: בחליפתו של פארסונס אפשר לראות בבירור רקמות של עלי מריחואנה, גלולות צבעוניות ונשים עירומות שופעות חזה. כמה אופייני וכמה מתריס. החליפה של הילמן עוטרה בטווסים, וזו של סנייקי פיט קליינוב, נגן גיטרת הפדאל-סטיל הגאון, עוטרה בדינוזאורים מעופפים. החבורה נראתה כמו קרקס נודד, וזה בדיוק מה שהם רצו.

בזמן אמת היה התקליט כישלון מפואר מבחינה מסחרית. הוא הגיע בקושי למקום ה-164 במצעד האמריקאי, אך בהמשך הפך להצלחה אדירה בקרב מוזיקאים ומבקרים, והשפיע על דורות של אמנים – החל מהרולינג סטונס (שפארסונס הפך לחבר קרוב שלהם), דרך האיגלס ועד אמנים מודרניים יותר כמו טום פטי, בק ו-WILCO. כולם רצו חתיכה מהצליל הזה.

אבל, כרגיל בסיפורים מהסוג הזה, האידיליה לא יכלה להימשך לנצח. הרגלי העבודה וההתמכרות הקשה לסמים של פארסונס לא היו מקצועיים בעליל והשחיתו את הלהקה מבפנים. הוא החל לבלות יותר ויותר זמן עם קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס, חולם על כוכבות רוק בינלאומית ומזניח את המחויבויות שלו ללהקה. המתח הגיע לשיא בערב אחד גורלי שבו הכל התפוצץ.

הילמן הסביר בפירוט מכאיב על הקש ששבר את גב הגמל מבחינת הלהקה: "גראם איחר בעשרים דקות להופעה כשהוא מתנודד לתוך המועדון שבו עבדנו. הוא היה מסומם לגמרי, וכשההופעה התחילה, גראם הרס אותה לחלוטין. כולנו התחלנו לנגן שיר אחד וגראם נכנס לשיר עם משהו אחר לגמרי. מספר פעמים. תאונת רכבת מוחלטת. לאחר הסט הראשון, ירדתי מהבמה ונסוגתי לחדר ההלבשה, שם צעדתי בכעס הלוך ושוב. לפתע נכנס גראם לחדר, ומלמל במעורפל: 'מה העניין, כריס?'"

הסצנה בחדר ההלבשה הייתה טעונה כמו אקדח דרוך. "פניתי אליו וראיתי שהגיטרה שלו עדיין עליו. המוח שלי התרוצץ. הגיטרה הזו – שנאתי אותה. כולנו שנאנו אותה. הגיטרה הייתה לא הרבה יותר מאביזר, והוא בקושי הצליח לנגן בה. הדם שלי כמעט רתח. זה היה נורא בהתחשב בכך שהוא מעולם לא ניגן בעדינות כלשהי. זה מה שהיה חסר עם הבחור הזה: עדינות. הוא היה כמו פיל בחנות חרסינה. פשוט לא היה אכפת לו!"

ואז הגיע הפיצוץ הבלתי נמנע. "בזעם רב צעדתי כמה צעדים לכיוון גראם ותקעתי את האצבע שלי מול הפנים שלו. 'אתה מפוטר!' צרחתי. 'אין לך כבוד לאף אחד, ואני מסיים עם זה. אתה מפוטר!' גראם חייך. 'אתה לא יכול לפטר אותי,' הוא משך בכתפיו, ואני יצאתי מולו במתקפה מילולית זועמת נגד האנוכיות, חוסר המקצועיות, חוסר הכבוד העצמי, ומי יודע מה עוד. כשהקול שלי המשיך להתרומם, איבדתי כל שליטה ונתתי אגרוף לגיטרה המטופשת ההיא. 'תגיד תודה שזה לא היה עכשיו הראש שלך', נהמתי כשיצאתי בסערה מחדר ההלבשה והלכתי למכונית שלי".

גארי מור כבר לא ינגן יותר את הבלוז בשבילנו! ב-6 בפברואר בשנת 2011 נדהם עולם הרוק לגלות שגארי מור נמצא ללא רוח חיים.

הידיעה המרה הגיעה כמו סולו גיטרה צורם באמצע בלדה שקטה: האיש והאצבעות המהירות, מי שנחשב לאחד הווירטואוזים הגדולים שיצאו מאירלנד, סיים את חייו בנסיבות טראגיות להחריד, והוא בן 58 בלבד. הדרמה התרחשה הרחק מהגשם של בלפסט, במלון הפאר קמפינסקי שבמוקד הנופש היוקרתי אסטפונה בספרד. מור, שתכנן חופשה רומנטית ורגועה, לקה בהתקף לב כתוצאה משתיית כמות עצומה של אלכוהול. הוא נמצא מת במיטתו. בגופתו לא נמצאו שרידי סמים בלתי חוקיים, אך האלכוהול, אותו חבר ותיק ואויב אכזר של לא מעט מוזיקאים, היה שם בכמויות שיכלו להפיל סוס.

פרטי הטרגדיה התבררו במהירות: הוא מת שעות ספורות לאחר שהחל חופשה בת שישה ימים עם בת זוגו החדשה, פטרה. הכל נראה זוהר בהתחלה; שעות קודם לכן נראה הזוג בבר המלון עם שמפניה וברנדי, חוגגים את החיים הטובים תחת השמש הספרדית. אבל החגיגה הסתיימה מהר, וחברתו הזעיקה עזרה בסביבות השעה 4 לפנות בוקר, כשהבינה שמשהו נורא קרה. כוחות ההצלה שהגיעו למקום נאלצו לקבוע את מותו, ידיעה שהותירה את עולם המוזיקה בהלם.

הפרטים היבשים בדו"ח הפתולוגי סיפרו סיפור עצוב של הרס עצמי. גורם המעורב בחקירת מותו של המוזיקאי מסר: "כל הבדיקות נערכו והן מראות כי מר מור מת מאי-ספיקת לב שנגרמה על ידי אלכוהול. בדמו נמצאו 380 מ"ג אלכוהול לכל 100 מ"ל דם בעת מותו. זו כמות אדירה, המספיקה כדי להכניס את רוב האנשים לתרדמת. הבדיקות הראו שהוא היה שתיין כבד והזיק לעצמו עם אלכוהול במשך תקופה. נראה שגופו פשוט קרס באותו הלילה תחת עומס המשקאות שצרך".

התגובות לא איחרו לבוא, וכואבות במיוחד היו אלו של חבריו למסע הארוך. "אני בהלם מוחלט", אמר מתופף להקת THIN LIZZY, בריאן דאוני. השניים חלקו היסטוריה ארוכה וצלילים רבים. "אני מכיר את גארי מאז 1967 ומאז ומתמיד הוא היה חבר מדהים. זה היה תענוג לנגן עם גארי שוב בשנת 2006, אחרי ימיו עם הלהקה. הוא תמיד יהיה במחשבות ובתפילות שלי ואני פשוט לא מאמין שהוא איננו".

מור, המוזיקאי המהולל ממזרח בלפסט, דורג כאחד הגיטריסטים המשובחים ביותר בדורו. ולא בכדי. האיש שידע לגרום לגיטרה "לבכות" בלהיט הענק STILL GOT THE BLUES, החזיק בארסנל שלו הרבה יותר מסתם עצב מזוקק. הוא ידע לשלב בהצלחה גדולה בין מוזיקת הרוק למוזיקת הבלוז והנשמה, כשהוא מדלג בקלילות בין סגנונות ומשאיר את הלסתות של הקהל על הרצפה. אחד הסימנים המובהקים לגדולתו היה הקשר שלו עם פיטר גרין, מייסד פליטווד מאק. גרין כל כך התרשם מהנער האירי הצעיר, שהציע לו הצעה מפתה – לקנות את גיטרת הגיבסון לס-פול המפורסמת שלו. גרין, שהיה אז במצב נפשי רעוע, דחק בו: "תן לי בתמורה את הכסף שתקבל ממכירת הגיטרה הנוכחית שלך". גארי מכר את שלו ב-140 פאונד וקיבל לידיו כלי נגינה שהפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד שלו. הגיטרה, שכונתה GREENY, הייתה מיוחדת בגלל טעות במפעל שהעניקה לה צליל ייחודי (ולאחר מותו של גארי מור, הגיטרה עברה ידיים עד שנחתה אצל קירק האמט מלהקת מטאליקה).

הכול התחיל בבלפסט, עיר שלא בדיוק האירה פנים לילדים שמנמנים שלא אהבו כדורגל. גארי הקטן היה "גרוע בהכול" לפי עדותו – אם הוא היה מצטרף לצופים, הוא היה זה שנזרק לנהר. אבל אז הגיעה הגיטרה. אביו, בובי, הביא לו גיטרת FRAMUS אקוסטית שהייתה כמעט בגודל שלו. גארי, שהיה בכלל שמאלי, פשוט לא ידע שיש גיטרות לשמאליים וניגן עליה כמו ימני. היתרון? היד החזקה שלו הייתה על צוואר הגיטרה, מה שהעניק לו את הוויברטו המפורסם שיכול היה להחזיק תו עד שהקהל היה יוצא לפנסיה. כבר בגיל 15, גארי היה מופיע עם גיטרה מאחורי הראש ומנגן סולואים מהירים יותר מהקצב שבו הוא החליף להקות. המורה שלו בבית הספר צעק עליו פעם: "על מה אתה חולם? להיות כוכב פופ שמניף גיטרה אדומה גדולה?". גארי לא ענה, אבל בלב הוא ידע שהתשובה היא "בהחלט כן".

מערכת היחסים האינטנסיבית ביותר בחייו של גארי, מחוץ למשפחתו, הייתה עם פיל לינוט מלהקת תין ליזי. הם היו כמו אחים שרצו להיות זה במקומו של זה: פיל קינא בכישרון של גארי, וגארי קינא במראה ובכריזמה של פיל. הפעם הראשונה שפיל לקח אותו למסעדה סינית ב-1968 קבעה את הטון: פיל הציע לגארי להזמין חזיר בחמוץ-מתוק, גארי שנא את זה, ופיל אכל לו את המנה. "זה קבע את התקדים ליחסים שלנו", צחק גארי לימים, "בין אם דובר בחברות, תמלוגים או כל דבר אחר".

גארי נודע בצלקות שעל פניו, מזכרת מקטטה בפאב ב-1974 שבה הוטחה כוס בירה בפניו. הוא סירב לעבור ניתוח פלסטי לתיקון הנזק, כאילו הצלקת הייתה חלק מהדימוי הקשוח שבנה לעצמו. אבל מתחת למעיל העור השחור הסתתר אדם ביישן להפליא, שהיה מסמיק בכל פעם שאישה יפה הביטה בו. צלם אחד נזכר שביקש מגארי להניח יד על רגלה של דוגמנית במהלך צילומים, וגארי פשוט הפך אדום כעגבנייה.

גארי מור ידע לנגן רוק כבד, רוק רך וגם רוק מתקדם (עם להקת קולוסאום 2, שפעלה באמצע הסבנטיז), אבל כשהוא ניגן בלוז? אלוהים! בין שיריו הידועים ביותר ניתן למצוא את "מדרכות פריס" (PARISIENNE WALKWAYS) משנת 1979. השיר נולד כשגארי הגיע לחדר השינה של פיל לינוט בשבע בערב (פיל לא אהב לקום מוקדם) וניגן לו מנגינה. פיל אמר שזה נשמע "צרפתי מאוד" וכתב את המילים "אני זוכר את פריס בשנת 1949...". השנה הייתה מחווה לאביו של פיל (ששמו האמצעי היה PARRIS) ולשנת הולדתו של פיל.

ובשנת 1990 הגיע השיר STILL GOT THE BLUES. גארי חשש מאוד שקהל הרוק ינטוש אותו ושקהילת הבלוז תחשוב שהוא מזייף. בפועל, הסולו הוקלט בטייק אחד בלבד (עם תיקון של שני תווים קטנים) והפך להצלחה הגדולה ביותר שלו, עם מכירות של מעל 3 מיליון עותקים. אז כן, לגארי עדיין היה הבלוז בשבילנו, בדיוק כמו שצריך.

וישנו להיט הרוק OUT IN THE FIELDS משנת 1985, שיתוף הפעולה האחרון והמצליח ביותר שלו עם פיל לינוט לפני מותו של האחרון. השיר עוסק במתחים הדתיים והפוליטיים באירלנד ("הצרות"), נושא שהיה קרוב לליבם של שני הבנים, האחד מבלפסט והשני מדבלין. ולבסוף, ישנו כמובן הלהיט EMPTY ROOMS משנת 1984. השיר נכתב בהשראת תחושת הבדידות שגארי הרגיש גם כשהיה בשיא ההצלחה. לפי עדות חברים, גארי היה "מאוהב באהבה" ותמיד חיפש את האישה שתהיה גם אם, גם מאהבת וגם חברה – משימה כמעט בלתי אפשרית שהותירה אותו לעיתים קרובות ב"חדרים ריקים". ומאז מותו, הוא הותיר אחריו חדר ריק מצלילי הגיטרה שלו.

האם זה הוא זמן הליצן ששמו אלביס קוסטלו? ב-6 בפברואר בשנת 1989 יצא תקליט חדש לאלביס קוסטלו ושמו SPIKE.

אלביס קוסטלו, האמן שהגדיר מחדש את הזעם הממושקף, שחרר לחנויות תקליט חדש ושאפתני בשם SPIKE. זה היה מפגן כוח ראוותני שסימן את המעבר שלו מחברת התקליטים הקטנה והעצמאית שבה גדל, אל זרועותיו הפתוחות והעשירות של התמנון התאגידי WARNER BROS. המבקרים השחיזו עטים, המעריצים כרו את אוזניהם, וקוסטלו עצמו? הוא בדיוק סיים לפזר את הכסף של וורנר על טיסות בין-יבשתיות, רק כדי להוכיח שהוא יכול.

הסיפור של התקליט הזה התחיל בחתימה מתוקשרת ומשתלמת במיוחד. קוסטלו, שתמיד ידע לשחק את המשחק, הגיע למשרדי החברה עם רעיון משעשע למדי. "זה היה האלבום הראשון שלי עבור חברת האחים וורנר", כתב בספרו. "כשחתמתי על החוזה, תיארתי חמישה אלבומים שונים שיכולתי ליצור עבור הלייבל ושאלתי במה הם מעוניינים קודם, כך שאף אחד לא יוכל לטעון שהוא מאוכזב. הם אמרו, 'תעשה מה שאתה רוצה', אז אני מניח שיצרתי את כל החמישה בבת אחת". וכך בדיוק היה. התוצאה הייתה קולאז' מוזיקלי מרהיב שנשמע כאילו עשור שלם של רעיונות נדחס לתוך שעה אחת של ויניל.

תהליך ההקלטה עצמו היה מסע חובק עולם שהזכיר יותר הפקה הוליוודית מאשר הקלטת רוק סטנדרטית. האמן וצוותו לא הסתפקו באולפן אחד; הקלטות האלבום נדדו מדבלין האפרורית והרומנטית לניו אורלינס שטופת הג'אז, והלאה ללוס אנג'לס הנוצצת. ההחלטה להקליט בניו אורלינס לא הייתה מקרית; קוסטלו גייס את אלן טוסיינט, הפסנתרן המקומי והמוערך, כדי להוסיף לתקליט גוון של רית'ם אנד בלוז דרומי, ואף שילב את הרכב כלי הנשיפה המפורסם THE DIRTY DOZEN BRASS BAND בשירים כמו DEEP DARK TRUTHFUL MIRROR. השיר הזה, אגב, הוקלט כמעט כולו בטייק אחד חי.

אבל השיא היה ללא ספק שיתופי הפעולה הבין-יבשתיים עם פול מקרטני בשירים VERONICA ו-THIS TOWN. המפגש עם מקרטני הוליד את אחד הלהיטים הגדולים ביותר בקריירה של קוסטלו. השיר VERONICA, שהפך לסוכריית פופ רדיופונית, הסתיר בתוכו סיפור אישי וכואב: הוא נכתב בהשראת סבתו של קוסטלו שסבלה ממחלת האלצהיימר. קוסטלו רצה לכתוב על הרגעים הצלולים המעטים שנותרו לה, רגעים שבהם האישיות שלה הבליחה מבעד למסך הערפל של המחלה. מקרטני תרם את הבס המלודי שלו, והשילוב בין העצב הטקסטואלי למתיקות המלודית יצר קסם טהור. בנוסף, כריסי היינד (חברה קרובה של מקרטני) תרמה קולות רקע בשיר SATELLITE, שעסק, באופן נבואי למדי, במציצנות טכנולוגית ובאדם הצופה בבתו דרך שידורי לוויין מרוחקים. לאחר מכן חזר קוסטלו ללוס אנג'לס כדי לערוך את המיקס לאלבום.

כך הוא מספר: "ההפקה הייתה גרנדיוזית, והכסף נשפך כמו מים. שותפי להקלטה, טי בון ברנט, ואני שרפנו את הכסף של האחים וורנר במהירות. כנראה התמזל מזלי להגיע לשם ממש ברגעי החסד האחרונים שבהם עוד עודדו אותך לערוך ניסויים יקרים". המפיק ברנט עזר לקוסטלו לנווט בתוך ים האפשרויות, והתוצאה הייתה סאונד יבש, מחוספס וייחודי, שונה מאוד מההפקה המלוטשת שאפיינה את שנות השמונים.

עם זאת, ההצלחה יצרה בעיה לוגיסטית לא פשוטה. למרות ש-SPIKE בלט בזכות סינגל פופ מבריק – אך בלתי צפוי – בדמות 'ורוניקה', היה קשה לדמיין איזה סוג של להקה תוכל לבצע בהופעה חיה את כל העיבודים האקסצנטריים של התקליט. קוסטלו נזכר: "אז בהתחלה הפשטתי את השירים למרכיבים החיוניים שלהם וניגנתי לבד על הבמה. הקהל קיבל את הגרסאות העירומות בהתלהבות, אבל הגורל רצה אחרת. זמן לא רב לאחר מכן, 'ורוניקה' הגיע למקום גבוה במצעד הבילבורד ומצאתי את עצמי שוב בשואו ביזנס. פתאום, האמן האינטלקטואל מצא את עצמו בלב המיינסטרים האמריקאי. הדבר הבא שידעתי, מצאתי את עצמי מפלרטט עם סיביל שפרד במסדרון לקראת הופעה בתוכנית של דייויד לטרמן, ואפילו הצלחתי להשיג לעצמי הזמנה לצילומי סאטרדיי נייט לייב לאחר היעדרות של תריסר שנים. מנחת התוכנית הייתה מרי טיילר מור".

כדי לתמוך בהצלחה המסחרית נדרש הרכב נגנים חדש. "בסופו של דבר הקמתי להקה בשם THE RUDE FIVE עם פיט תומאס, ג'רי שף, לארי קנכטל, סטיבן סולס ומארק ריבוט – הגיטריסט שהביא איתו סגנון נגינה זוויתי וייחודי שהפך לסימן ההיכר של התקופה. ההופעות היו תיאטרליות להפליא. היו לנו תפאורות ענק עשויות ממסגרות שהתבססו על הצילום של בריאן גריפין לעטיפת SPIKE, שם הפנים שלי צוירו עם איפור וודוויל והראש שלי היה מונח במסגרת עם משי, שבמקרה דמתה ללוגו של האחים וורנר". ההומור העוקצני של קוסטלו כמעט ועלה לו ביוקר, כאשר המנהלים בחליפות לא הבינו את הבדיחה. עורכי הדין של החברה אפילו איימו לתבוע אותו על הפרת זכויות יוצרים. קוסטלו סיכם: "הייתי צריך לדעת שהכל יגמר בבכי".

אבל מתחת לפני השטח הנוצצים הסתתרה דרמה אנושית כואבת. בתקופה ההיא הותיר קוסטלו מאחוריו את הנגנים שליוו אותו נאמנה, ושאותם השליך לצד הדרך – חברי להקת THE ATTRACTIONS. היחסים בין קוסטלו לחבריו הוותיקים הגיעו לשפל חדש. הוא רצה להקליט כמה שירים באלבום עם חברי הלהקה, אך הרעיון נבלם משום ששני שלישים מהם לא רצו כלל לדבר איתו. הוא ניסה ליצור קשר, אך המאמצים עלו בתוהו; הנתק היה מוחלט ועמוק. "אלביס התקשר אליי בחג המולד, הזמן שבו אתה אמור להתפייס עם אנשים, ורק אמרתי 'אני עסוק'...", סיפר ברוס תומאס הבסיסט. "עדיין כעסתי על הדרך שבה הוא נהג בסטיב (ניב, הקלידן). סטיב עדיין היה פגוע מאוד, וסירב להיות מעורב בפרויקט שבו הוא עמד להיות 'סתם עוד נגן פסנתר'". למרות הפיצוץ, פיט תומאס (המתופף) נשאר ביחסים טובים יותר עם אלביס וניגן מעט בתקליט. נוכחותו של פיט שמרה על חוט דק של המשכיות מהעבר.

גם שם התקליט לא נבחר בקלות. הרעיון הזמני היה PANTOMIME EVIL, שם שרמז על האופי התיאטרלי והאפל של השירים, עד שנפל הפור במהלך שלב המיקסים, בעת שהאזין לצלילי ההקשה האקסצנטריים. "האזנתי לכל האלבום ופתאום כלי ההקשה פשוט קפצו מהרמקולים החוצה", אמר אלביס. "אז חשבתי: ספייק ג'ונס! זהו זה". המחווה הייתה למוזיקאי והקומיקאי האמריקאי ספייק ג'ונס, שהיה ידוע בעיבודיו המופרעים ובשימוש באפקטים קוליים משוגעים – רוח שטות שקוסטלו בהחלט אימץ בפרויקט הזה.

אחד השירים המדוברים יותר בתקליט היה TRAMP THE DIRT DOWN. בשיר זה הסיר קוסטלו את מסיכת הליצן וחשף שיני זאב חדות. השיר היה מתקפה ישירה, אכזרית וחסרת תקדים על ראש ממשלת בריטניה דאז, מרגרט ת'אצ'ר. במילות השיר הביע קוסטלו תקווה לחיות מספיק זמן כדי שיוכל לרקוד על קברה כשתמות. זו הייתה אחת האמירות הפוליטיות החריפות ביותר שנשמעו במוזיקת הפופ הבריטית, והיא עוררה סערה רבתי. שיר נוסף בעל משקל כבד היה LET HIM DANGLE, שעסק בסיפור האמיתי והטרגי של דרק בנטלי, צעיר שהוצא להורג בתלייה בבריטניה בשנות החמישים בגין רצח שוטר, למרות שלא הוא לחץ על ההדק. קוסטלו השתמש בסיפור כדי לבקר את עונש המוות ואת מערכת הצדק.

לצד הכובד הפוליטי, היה גם הומור שמימי. השיר GOD'S COMIC הציג את אלוהים כדמות משועממת שקוראת מגזינים זולים ושותה משקאות קלים בגן עדן, תוהה על פשר היצירה האנושית המוזרה שלו. גיוון הנושאים הזה הוא בדיוק מה שתפס את תשומת ליבם של המבקרים. ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "עכשיו, כש'גל חדש' הוא נוסטלגיה ואלביס קוסטלו הפך למכובד מספיק כדי לשמש כשותף לכתיבת שירים של פול מקרטני, אפשר להניח שאלביס כבר לא כועס. אבל זו תהיה טעות לחשוב כך. SPIKE – האלבום החדש הראשון של קוסטלו לאחר הפסקה לא אופיינית של שנתיים – הוא דגימה נרחבת של הגאונות המוזיקלית שלו, מאמץ מרתק שנבע מהתסכול המוצדק של יוצרו מכך שגאונותו אינה זוכה להכרה רחבה יותר".

הביקורת המשיכה וניתחה את הציניות המפורסמת של האמן: "...'אתה אף אחד עד שכולם בעיר הזאת חושבים שאתה ממזר', שר אלביס בפזמון השיר הפותח, THIS TOWN. אפילו העטיפה הסוריאליסטית והעזה של האלבום – עם קוסטלו כליצן מרושע למראה תחת הכותרת 'הבדרן האהוב' – נראית כדרך הגנתית של קוסטלו ללעוג לעצם הרעיון של להיות בדרן פופולרי. למען האמת, הבעיה של קוסטלו היא לא שכולם חושבים שהוא ממזר, אלא שלאף אחד לא באמת אכפת ממנו בימים אלו. בשנים שחלפו מאז השיא המסחרי של סוף שנות השבעים, התבגר דור חדש שחושב אחרת".

אך למרות הספקנות, האיכות המוזיקלית ניצחה. "וחבל שכך," המשיכה הביקורת, "כי כפי ש-SPIKE מבהיר, קוסטלו נשאר כישרון מדהים. למרות שהוא פחות מגובש משני אלבומיו משנת 1986 – 'מלך אמריקה' שזכה לשבחים בצדק ו'דם ושוקולד' הלא מוערך דיו – SPIKE הוא שאפתני יותר. כאילו כדי להוכיח שאין ז'אנר שהוא לא יכול לכבוש, קוסטלו הקליט את התקליט ללא להקת האטרקציות הנאמנה שלו (אם כי המתופף פיט תומאס מופיע בשתי רצועות), אלא עם קבוצת מוזיקאים מכובדת ואקלקטית".

השורה התחתונה הייתה ברורה: "עם תמיכה מגוונת שכזו, אין זה מפתיע שהדבר הקבוע היחיד באלבום הוא הרמה הגבוהה להפליא של כתיבת השירים. אף על פי שרק לעתים רחוקות נגמר לו מה לומר, קוסטלו התקשה בשנים האחרונות למצוא דרכים מעניינות לבטא את עצמו מוזיקלית. SPIKE פותר את הבעיה הזו, לפחות כרגע. קוסטלו אמר שהאלבום – שנקרא בחלקו כמחווה לקומיקאי המוזיקלי הפופולרי ספייק ג'ונס – הוא תקליט הקומדיה הראשון שלו. אבל הקומדיה שבה קוסטלו נראה הכי מתעניין היא הקומדיה האנושית. SPIKE הוא יצירה רצינית בכל קנה מידה, יצירת מופת מטרידה של אדם שיודע היטב שזמן הליצנות נגמר".

קול המלאך של הביץ' בויז - מת. ב-6 בפברואר בשנת 1998 מת מסרטן קארל וילסון מהביץ' בויז.

כשחושבים על הביץ' בויז, התמונה הראשונה שעולה לראש של רבים היא חבורה של צעירים שזופים עם גלשנים וחולצות פסים, שרים על שמש, בנות ומכוניות מהירות. אבל אם תקלפו את שכבת הציפוי, תמצאו סיפור הרבה יותר מורכב, אפל ומרתק. ובמרכזו עומד קארל וילסון – האח הצעיר, השקט, והאיש שבאמת החזיק את כל העסק הזה בחיים כשהטירוף התחיל להשתלט.

זאת עד ה-6 בפברואר בשנת 1998. אז העולם איבד את קארל וילסון, הצלע השפויה והמרגשת של הלהקה החשובה הזו מקליפורניה. הוא הלך לעולמו כתוצאה ממחלת הסרטן, אבל מי ששואלים את עצמם כעת "מי זה?", כדאי שיקראו פה ויבינו יותר לעומק כמה האיש הזה היה חשוב, ואולי אפילו ירוצו לחפש את התקליטים הישנים ההם.

קארל וילסון היה האח הקטן משלושת חברי משפחת וילסון – השניים האחרים הם כמובן בריאן הגאון ודניס הפרוע (ובהמשך יתגלה כגאון בעצמו). קארל ניחן בקול מלטף ומיוחד, כזה שחודר ישר לנשמה, קול שפיאר גם את אחד השירים היפים יותר שנכתבו בסיקסטיז, GOD ONLY KNOWS. השיר הזה יצא בתקליט המופת PET SOUNDS, יצירה ששינתה את פני המוזיקה לנצח. אבל סרטן בריאות הכריע אותו בגיל 51 בלבד, כשתרומתו ללהקה האמריקנית החשובה הזו תמיד עמדו בצל של שני אחיו הגדולים בה. אבל אל תטעו, קארל היה המנוע השקט שגרם להכל לקרות.

באופן טבעי, רוב תשומת הלב בביץ' בויז הלכה לבריאן וילסון, שהיה מפיק מוזיקלי חסר גבולות ובהחלט מגיע לו קרדיט ענק, כשהוא יוצר צלילים מיוחדים לצד מאבק לא קל בנפשו המעורערת. מהצד השני, דניס וילסון הביא גם הוא שירים יפים ללהקה ובלט בהתנהגות חסרת גבולות ופוחזת, שכללה רומנים סוערים, קשרים מפוקפקים עם צ'ארלס מנסון וחיים על הקצה, שגם הביאה למותו המוקדם בטביעה בשנת 1983. בתוך כל הכאוס הזה, קארל וילסון היה זה ששמר על הגחלת.

הסיפור של קארל עם המוסיקה התחיל מוקדם. הוא היה שונה מאחיו מהרגע הראשון. אמו נהגה לומר עליו שהוא נולד בן 30. בזמן שדניס היה הילד הפרוע ששורף שדות ומסתבך עם המשטרה, ובריאן היה הגאון המיוסר שמפרק הרמוניות של ה-FOUR FRESHMEN לפירורים, קארל היה הנוכחות המרגיעה. כפעוט, הוא נהג לחקות גיטריסטים בטלוויזיה בעזרת קיסם שיניים.

בגיל 12 הוא קיבל את הגיטרה הראשונה שלו ומיד התאהב בה. הוא למד לנגן בגיטרה מג'ון מאוס (שלימים הפך לאחד מחברי שלישיית האחים ווקר) ואימץ טכניקות של ריצ'י ואלנס ודיק דייל.

שלוש שנים לאחר מכן הוא הצטרף, בהיסוס רב, לתחרות כישרונות בבית ספר בה הופיעו שני אחיו הגדולים ביחד עם בן דודם, הזמר מייק לאב. התחרות נערכה בעיר בה גדלו, HAWTHORNE, שבדרום-מערב לוס אנג'לס. בריאן, שתמיד היה הדומיננטי, דחק לקרוא להרכב בשם CARL AND THE PASSIONS, שם שנועד לפתות את קארל להצטרף ולתת לו תחושת חשיבות. כשהוא קיבל את הפנדר סטרטוקסטר הראשונה שלו ב-1961, הביץ' בויז הפכו מלהקת דואו-וופ חובבנית ללהקת סרף אמיתית. פרט טריקי: קארל נולד שמאלי, אבל ניגן בגיטרה של ימניים. בהמשך הצטרף אליהם החבר אל ג'רדין והם נקראו הביץ' בויז. השם הזה לא נבחר על ידם, אלא נקבע בהתעקשות חברת התקליטים בה חתמו, CANDIX RECORDS, שהחליטה להפתיע אותם כשראו את השם מודפס על הסינגל הראשון SURFIN. הלהקה הפכה פסקול אמריקני ברור למוזיקת ה-SURF ששטפה את התרבות של אז, והאלמנטים הברורים שלה היו גלי הים, גלשנים ומכוניות מהירות. קארל עצמו, אגב, כמעט ולא גלש מעולם. בריאן וילסון אמר לפני שנים משפט שמסכם הכל: "לולא קארל, אין לי מושג מה היה קורה איתנו. הוא היה העוגן השפוי והמאזן בלהקה".

השיר GOD ONLY KNOWS נחשב, כאמור, בעיני רבים, כולל פול מקרטני, לשיר האהבה הגדול ביותר והאהוב עליהם ביותר. בריאן וילסון כתב את השיר יחד עם התמלילן טוני אשר, ובמקור הוא תכנן לשיר אותו בעצמו. אבל אז הוא הקשיב לקול של קארל והבין משהו חשוב. בריאן אמר לקארל: "ובכן, אני חושב שאני אעשה את ההפקה, אבל זה יהיה נורא נחמד אם אתה תשיר את זה". ההחלטה הזו התבררה כגאונית. קולו של קארל העניק למילים הפשוטות לכאורה עומק רוחני וכמעט דתי. השיר היה פורץ דרך גם בגלל השימוש במילה GOD בכותרת, דבר שהיה מאוד לא מקובל בשירי פופ באותה תקופה מחשש שהשיר לא יושמע ברדיו. בתקליט הזה נעשה שימוש בכלים לא שגרתיים וקארל ניווט את דרכו הווקאלית בתוך העושר הצלילי הזה בכישרון נדיר.

אבל קארל לא היה רק זמר בתוך הלהקה ואי אפשר לדבר עליו בלי לדבר על מארי וילסון, אביהם של האחים ומנהלם הראשון. מארי היה דמות מורכבת: מצד אחד, איש עסקים ממולח וכותב שירים מתוסכל שדחף את בניו להצלחה עולמית; מצד שני, רודן שהכה את בריאן עד שזה איבד את השמיעה באוזן אחת. באולפן, הוא היה משגע אותם. באחד הרגעים ההזויים ביותר בתולדות הפופ, במהלך הקלטת שיר, מארי השיכור ניסה להשתלט על הסשן והכריז: "גם אני גאון!". בריאן, בצעד של אומץ עילאי, פשוט פיטר אותו באותו רגע. מארי ההמום חזר הביתה ונכנס למיטה למשך חודש.

קארל היה מוזיקאי מוערך בתעשייה כולה. אלטון ג'ון, שהוא ממעריצי הלהקה המושבעים, אמר על קארל שהיה לו קול כשל מלאך. החיבור ביניהם היה חזק, וקארל גם שר קולות רקע בהקלטת השיר המפורסם של אלטון, DON'T LET THE SUN GO DOWN ON ME. הנוכחות הקולית שלו שם היא בלתי נשכחת ומוסיפה את הגוון הקליפורני החם לבלדה הבריטית.

כמה שנים לאחר ההצלחה המטאורית, כבר היה ברור שהיחיד שנמצא באולפן ומתפקד באופן מלא הוא דווקא קארל. המצב היה מורכב: בריאן סבל ממחלות נפש שהלכו והחמירו, ודניס לא תופף באולפן בגלל אורח חייו הפרוע וחוסר המשמעת שלו. הבסיסטית קרול קיי, מוזיקאית אולפן ידועה שניגנה בשירים רבים אז באולפן, העידה: "קארל היה היחיד מהלהקה שעבד מוזיקלית באולפן לצד בריאן וניגן. הוא היה מתוק והוא שר באופן מדהים".

עם הידרדרותו הברורה של בריאן וילסון, בגלל התחרות חסרת הסיכוי שלו מול הביטלס שגבתה ממנו מחיר נפשי כבד, לצד שימוש מאסיבי בסמים, נוצר ואקום מנהיגותי. היה זה מייק לאב שניסה לקחת את המושכות לידיו ולקחת את הלהקה לכיוון מסחרי יותר של להיטי נוסטלגיה, אך בשנות השבעים היה זה בעיקר קארל שצעד קדימה ונטל את המושכות האמנותיות. הוא הפיק תקליטים מצוינים כמו SURF'S UP ו-HOLLAND, והוכיח שיש לו חזון מוזיקלי משלו. הוא ניסה להדביק את הלהקה במאמץ רב ולשמור אותה רלוונטית, אם כי זה לא ממש הצליח וההרכב עמו החליק למופעי נוסטלגיה מושכי קהל, בעיקר בעידודו של מייק לאב. קארל גם התמודד בסיקסטיז עם בעיות מול הרשויות, כאשר סירב להתגייס למלחמת וייטנאם מטעמי מצפון, מה שהוביל למאבק משפטי ארוך ומתוקשר שבסופו ביצע שירות אזרחי בהופעות בבתי כלא ובתי חולים.

הסוף שלו היה עצוב אך מעורר השראה. בשנת 1997 אובחנו בגופו גרורות סרטן בריאותיו ובראשו. למרות שגופו נחלש מהקרנות וטיפולים כימותרפיים מתישים, הוא התעקש להמשיך ולהופיע עם הלהקה במסע ההופעות האחרון. זה היה מחזה שובר לב ומרומם כאחד: קארל ישב על כיסא במשך רוב ההופעה, נזקק לעיתים לחמצן בין השירים, אך קולו נותר צלול. הוא נסע בנפרד מהשאר ואשתו ג'ינה (בתו של דין מרטין המפורסם) לצדו. הסיבה לכך הייתה הימנעות משהיה לצד אנשים אחרים, בגלל מצבו החיסוני הירוד. לכן התגורר קארל עם אשתו בתוך האוטובוס, בין מופע מופע, מבודד אך מסור לקהל שלו עד הרגע האחרון.

עם מותו, בריאן וילסון, האח השבור, שיחרר הצהרה מרגשת: "העולם איבד קול יפהפה ואת אחד האנשים הרוחניים הטובים יותר שהכרתי. לא יכולתי לעשות את המוזיקה שאנשים מכירים אותי דרכה, לולא אחי עמד לצדי". קארל, שעמד לרוב בקו האחורי, צנוע ושקט עם הגיטרה שלו, לא היה ידוע לאנשים בחשיבותו הרבה מאד לתרבות האמריקנית. אבל כן, הוא היה המלאך ששמר על החוף.

מארלי נולד כדי לשנות את העולם! ב-6 בפברואר בשנת 1945 נולד בוב מארלי. הוא יישאר לנצח בן 36.

זה קרה בלילה קריר של ספטמבר 1980 בפיטסבורג. הקהל באולם התיאטרון סטנלי שאג באקסטזה, לא מודע לדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים. על הבמה עמד בוב מארלי, האיש והראסטות, ונתן את שואו חייו. אבל האמת המרה הייתה שהוא כבר גסס. רק יומיים קודם לכן, במהלך ג'וגינג תמים בסנטרל פארק בניו יורק, הוא התמוטט לפתע מול חברו ומנהלו, אלן "סקיל" קול. הרופאים היו פסימיים, אבל מארלי? הוא היה אדם עם משימה. הוא החליט לעלות לבמה בפיטסבורג בכל מחיר, בידיעה ברורה שזו עשויה להיות ההופעה האחרונה בחייו. והיא אכן הייתה. הוא פיתח מלנומה ממאירה, סוג אכזרי של סרטן העור, שהוא נתן לה להתקדם ללא מעצורים.

הכל התחיל שלוש שנים קודם לכן, ב-1977. פצע קטן בבוהן כף הרגל אובחן בטעות כפציעת כדורגל – ספורט שמארלי אהב כמעט כמו מוזיקה. כשהאמת התגלתה, והרופאים המליצו על קטיעת הבוהן כדי להציל את חייו, מארלי סירב בתוקף. האמונה הראסטפארית שלו לא אפשרה לו "לחתוך בבשר", והוא בחר להמשיך לרוץ, לנגן ולהתעלם מהגוף הבוגדני. עם המשימה הזו הוא הצליח להפוך את סגנון הרגאיי לפופולרי ברמות שלא נראו קודם לכן. הייתה זו מוזיקה שנשמעה פעם מוזרה וזרה לאוזניים רבות, אך הפכה לאהובה וממכרת. בעזרתה העביר מארלי את האמיתות של מולדתו הבעייתית, ג'מייקה, לקהל הרחב. משימתו הבאה הייתה יומרנית אפילו יותר: לנסות לאחד את העולם. ספוילר: הוא לא ראה את החלום הזה מתגשם בחייו. גם אנחנו כנראה לא נזכה לזה.

בוב מארלי מת, אבל המוזיקה שלו ממשיכה לפעום חזק עד היום, כאילו הוא עדיין איתנו, צוחק על הגורל. תקליטיו עדיין נמכרים במספרים מרשימים ואנשי העולם מקשיבים לה כשמסריו מחלחלים אליהם פנימה. הוא הציג לקהל ביצירתו את הגיהנום עלי אדמות ואת הפתרון שלו.

רוברט נסטה מארלי נולד בכפר קטן בצפון ג'מייקה. אביו היה אדם חצי-לבן, נורוול סנט-קלייר מארלי, קצין בריטי מבוגר (בסביבות גיל 60 כשהכיר את האם) שפיקח על אדמות של הממשלה הבריטית, שהתיישבה בג'מייקה בשנות ה-60 של המאה ה-19. אמו של מארלי, סדלה, הייתה אישה שחורה ונוצריה אדוקה, צעירה בהרבה, רק בת 18. הרומן היה קצר וסוער: מארלי האב פיתה את קדלה, הכניס אותה להריון, השניים נישאו, אבל הוא עזב אותה למחרת החתונה ונעלם אל האופק. היא נשארה לבדה ללדת את מי שיהיה ידוע כבוב מארלי.

האמת שאף אחד לא בטוח בתאריך המדויק של לידתו, וזה לא בגלל בלבול בלוח השנה. ב-6 בפברואר בשנת 1945 נולד בוב מארלי, אך בדרכון שלו היה כתוב שנולד ב-6 באפריל. הסיבה? פחד טהור. לקח לאם הרבה זמן לתעד את תאריך הלידה הזה אצל הרשם כי פחדה שהיא תסתבך בצרות בגלל שילדה ילד לגבר לבן. באותה תקופה, אמנם ילדים כאלו לא היו נדירים, אבל הם גם לא היו רצויים ונותרו לשאת את הבוז מסביב. הילדים קראו לו "ילד לבן", המשפחה של האבא דחתה אותו, אבל דווקא השושלת המעורבת של מארלי העניקה לו פרספקטיבה חשובה. אף על פי שהוא התמסר יותר ויותר בחייו למטרה לדבר עם הפזורה השחורה – אותה אוכלוסייה ברחבי העולם שהתפזרה או התיישבה כתוצאה מסחר העבדים והאימפריאליזם – הוא מעולם לא הביע שנאה לאנשים לבנים אלא שנאה כלפי הכוח הבלתי ראוי של עם אחד להכניע עם אחר.

שיא היצירה שלו, ורגע לפני הסוף, הגיע עם התקליט האחרון שיצא בחייו – UPRISING. זה היה תקליט טעון וכבד, כמעט נבואי. השירים בתקליט זה חשפו צדדים חדשים ומצמררים שלו. קחו למשל את השיר REDEMPTION SONG. בניגוד לכל להיטיו הקודמים שנשענו על הקצב הממכר של הרגאיי, כאן מארלי הלך על אקוסטיקה נקייה. בזמן ההקלטה מארלי כבר היה שרוי בכאב פיזי עצום מהסרטן שהתפשט בראשו. השורה המפורסמת בשיר, "שחררו את עצמכם מעבדות מנטלית", היא למעשה ציטוט ישיר מנאום שנשא הפעיל הפוליטי מרקוס גארבי עוד ב-1937 בנובה סקוטיה. זה היה שיר פרידה מושלם, גם אם העולם עוד לא ידע זאת.

שיר בולט נוסף באותו תקליט היה COULD YOU BE LOVED. מארלי כתב את השיר הזה ב-1979 דווקא כשהיה על מטוס (מקום מוזר לקבל בו השראה, לא?). הלהקה ניסתה לפצח את השוק האמריקאי, ולכן לשיר יש מקצב דיסקו קופצני ושונה, שנועד להתחבב על הקהל השחור בארה"ב. שיר נוסף בתקליט, BAD CARD, עסק בחוסר האמון באנשים שמציגים פני חבר אך בוגדים בך מאחורי הגב – תחושה שמארלי הכיר היטב מתעשיית המוזיקה. התקליט הזה היה עדות חיה לכוח הרצון של אדם אחד להמשיך ליצור גם כשהגוף קורס.

בוב מארלי יישאר לנצח בן 36. המוות השיג אותו במיאמי, במאי 1981, בדרך הביתה לג'מייקה, מסע שהוא לא הספיק להשלים. אבל המסר שלו היה חזק מהמוות. הוא גם טען שאם האנושות לא תצליח לעמוד ביחד, היא לא תעמוד בכלל. במותו הוא השאיר לנו קטלוג עשיר של מקצבים ממכרים, מסרים חשובים והגשה וחזון מיוחדים ביותר.

הגיטריסט הידוע שהועף מלהקתו! ב-6 בפברואר בשנת 2001 פוטר הגיטריסט, דון פלדר, מלהקת איגלס.

המהלך הדרמטי הזה לא היה רק סיום יחסי עבודה, אלא יריית הפתיחה במלחמה משפטית מלוכלכת למדי, שהסירה את המסכה מעל פניה של אחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה. בעוד שהמוזיקה שלהם תמיד נשמעה הרמונית להפליא, עם קולות רקע מלאכיים שהשתלבו זה בזה בשלמות, מאחורי הקלעים בקעו צלילים צורמים לרוב של אגו, כסף וטינה. דון פלדר נאלץ לארוז את המזוודות ולעזוב את הלהקה, כשמייסדיה עתירי האגו, גלן פריי ודון הנלי, המשיכו הלאה תחת המותג הידוע כשהם מותירים אותו מאחור.

נוכחותו של פלדר בסיפור הלהקה, שהחלה בשנת 1974 ונמשכה עד 1980, ושוב בקאמבק הגדול בין השנים 2001-1994, הוכיחה את עצמה כאלמנט חשוב מאד בהתקדמות הלהקה. הוא היה האיש שהביא איתו את הצליל הרוקי והמחוספס יותר, זה שאיזן את הקאנטרי הרך של תחילת הדרך. למרות הסוף המכוער, פלדר מילא תפקיד חשוב מאד בסיוע ללהקה להגיע לקהל רחב יותר, עם צליל מהודק ואהוב. למעשה, הוא היה המוח המוזיקלי מאחורי הלהיט הגדול ביותר שלהם, HOTEL CALIFORNIA. דון פלדר הקליט את הדמו המקורי על קלטת פשוטה בביתו במליבו, ורק לאחר מכן השמיע אותו לחברי הלהקה. דון הנלי כתב את המילים המסתוריות על מלון שאי אפשר לעזוב, אך הלחן היה של פלדר. אבל, כפי שהתברר, זו לא הייתה הפעם הראשונה בה ננקטו צעדים נגד פלדר בלהקה, והמתח היה שם כמעט תמיד.

ביולי 1980 היו חברי הלהקה מותשים נפשית ופיזית, לאחר תהליך הקלטות ממושך מדי ומייגע לתקליט THE LONG RUN. העבודה על התקליט ארכה כשנתיים תמימות, נצח במונחים של תעשיית המוזיקה דאז, והתקליט כבר נקרא בבדיחות מרירה ביניהם בשם THE LONG ONE. אז בהופעה שנערכה ב-31 ביולי 1980 בלונג ביץ', קליפורניה, העניינים יצאו משליטה. האירוע, שנועד להיות מופע תמיכה בסנאטור הדמוקרטי אלן קראנסטון, הפך לזירת אגרוף מילולית. אז פרץ על הבמה קרב מילולי זועם ומביש בין פלדר ופריי, שנכנס לפולקלור של עולם הרוק.

הכל התחיל עוד לפני שנשמע צליל אחד על הבמה באותו מופע. לפני כן נפגשו חברי הלהקה יחדיו עם קראנסטון מאחורי הקלעים. כשהגיע הסנאטור ללחוץ את ידו של פלדר, הושיט הגיטריסט את היד אך פריי טען כי שמע את הסנאטור אומר תודה על התמיכה ופלדר השיב 'בעונג.. כנראה'. זו הייתה הערה סרקסטית קטנה, אך לא הספיק יותר מזה כדי לגרום לדם של פריי, שתמך באופן נלהב בקראנסטון ולקח את הפוליטיקה ברצינות רבה, לרתוח. הלהקה עלתה לבמה מול קהל רב ונלהב, אך פריי ראה בעיניו רק שני דברים - את פלדר ואת הצבע האדום.

הקהל נהנה מלהיטים אבל במיקרופונים התחוללה גם דרמה. במהלך ההופעהנשמע לפתע פריי אומר לפלדר את המשפט המאיים "עוד שלושה שירים ואני מכסח לך את הישבן". פלדר המופתע, שלא נשאר חייב, השיב ב"נהדר. לא יכול לחכות". המתח היה כל כך סמיך שאפשר היה לחתוך אותו במפרט גיטרה. לקהל הם שרו את שירי האהבה המפורסמים שלהם, כשבתוכם חשו כי כל מה שבא להם זה ללכת מכות ולפרק את החבילה. כשהמופע הסתיים, והתו האחרון התפוגג, מיהר פלדר לברוח מהבמה. הוא עשה זאת תוך שהוא מנפץ את הגיטרה שלו בזעם, נכנס ללימוזינה ובורח מיד הרחק משם, לפני שפריי יממש את איומיו.

הבסיסט הטרי בלהקה, טימות'י בי שמידט, שהצטרף רק זמן קצר קודם לכן והביא איתו רוח רעננה, התקשר למחרת לפריי בתקווה להרגיע את הרוחות. אלא שאז הוא זכה לקבל את הבשורה המרה, שלהקת החלומות אליה הצטרף לא מזמן, מחוסלת. להקת איגלס הגיעה לסוף הדרך, ולשמידט המסכן, שחשב כי הנה הצטרף לעתיד ורוד, נותר רק לתהות מה יעשה כעת.

פריי פרש באותו יום מהלהקה באופן רשמי, אך המנהל הערמומי שלה, אירווינג אזוף, לא מיהר לפרסם על כך בתקווה שהחבר'ה המסוכסכים יוכלו להשלים ביניהם לאחר תקופת צינון. הכרזת הפירוק הרשמית לא הגיעה מיד, אך היה ברור לכל המעורבים בדבר שכבר אין להקה ואין עם מי לדבר. חברי איגלס לא חזרו לנגן יחדיו במשך תקופה ארוכה של ארבע-עשרה שנים, עד שנת 1994. הקאמבק הגדול קרה סוף סוף עם הקלטת אלבום ההופעה שלהם שנקרא HELL FREEZES OVER. השם הזה לא נבחר במקרה, אלא נקרא כך לפי תשובה עוקצנית של פריי משנות השמונים לשאלה אם הלהקה תתאחד אי פעם. הוא ענה אז בביטחון "כשהגיהנום יקפא". והגיהנום אכן קפא באותה שנה.

חברי איגלס חזרו לנגן ביחד ועינגו שוב את הקהל בסיבובי הופעות רווחיים במיוחד, ששברו שיאי הכנסות. דון פלדר היה מרוצה מהחזרה לבמות ומהכסף שזרם, עד שהצרות התחילו שוב לבעבע מתחת לפני השטח. המשבר פרץ כאשר הוא הטיל ספק בתפקידם של פריי והנלי כמנהיגי הלהקה הבלעדיים ופירט באופן ספציפי כיצד השניים פיצלו את העוגה הכלכלית של הלהקה בצורה שלא נראתה לו הוגנת. פלדר טען כי בעוד שבעבר החלוקה הייתה שוויונית בין חמשת החברים, כעת הנלי ופריי דרשו נתח גדול הרבה יותר מרווחי ההופעות והתמלוגים, כשהם משאירים לו, לשמידט ולג'ו וולש - הגיטריסט הנוסף - את השאריות. את הפירורים.

הוא התלונן, למשל, כי הם הקימו חברה נפרדת לטיפול בקופסת דיסקים יוקרתית שנקראה SELECTED WORKS 1972–1999 ללא מעורבותו וללא ידיעתו. "תאוות הבצע של הנלי ופריי הפכה יותר ויותר מכעיסה בכל פרויקט חדש", אמר פלדר בתביעה שלאחר מכן, משפט שחשף את עומק השבר. לטענתו, הוא נושל מהחלטות ניהוליות וזכה ליחס של שכיר זוטר ולא של שותף מייסד.

תביעתו של פלדר טענה לסיום תפקידו בלהקה שלא כדין, והפרת חוזה וחובת נאמנות. כתב התביעה גולל סיפורים על התעמרות מתמשכת. המשפט התווה אווירת עבודה הנשלטת על ידי איומים מתמידים שאם פלדר לא יסכים עם הנלי ופריי בכל נושא ועניין, הוא יועף מהלהקה לאלתר. פלדר טען בלהט שבמקור הובא ללהקה כשותף מלא בעל מניות שוות ולכן לא ניתן היה לפטרו כאחרון העובדים. מנגד, הנלי, פריי ומנהל הלהקה, אירווינג אזוף, הגיבו בציניות והצביעו על סעיף טכני בהסכם שקבע נסיבות בהן למעשה ניתן לסיים את השותפות כך. הנלי, בראיון כנה ואכזרי, אף הוסיף שהלהקה תמשיך בלי פלדר ללא שום בעיה: "נכון, אנחנו נוסעים ביחד באוטובוסים אבל אין בינינו ממש חברות". המשפט הזה ניפץ את האשליה של המעריצים שחשבו שמדובר בחבורת אחים לנשק. פלדר לא ויתר ודרש להביא לבית המשפט את כל סיכומי ההתנהלות הכלכלית של הלהקה מולו, מאז שהצטרף אליה, כדי לחשוף את האמת.

הסכסוך לא נגמר שם. התוכניות לאוטוביוגרפיה חושפנית של פלדר הובילה לתביעה נוספת ומיותרת, שכן פריי והנלי ניסו בכל כוחם לעצור את פרסומה ולמנוע מהציבור לדעת מה קרה שם בפנים. פרסום זיכרונותיו עוכב בסופו של דבר למשך כמה שנים טובות עקב הליכים משפטיים, עד שיצא בשנת 2009 כספר רב מכר בו הוא מתייחס בבוז לפריי ולהנלי ומתאר אותם כדיקטטורים של עולם המוזיקה. אני מאד ממליץ לכם לקרוא את הספר הנהדר הזה, שנקרא HEAVEN AND HELL: MY LIFE IN THE EAGLES, ומכניס אותנו פנימה לתוך הקרביים של עסקי הרוק, הסמים, הנשים והבגידות.

בסופו של דבר, הכסף דיבר. ב-23 בינואר 2002, בית המשפט המחוזי בלוס אנג'לס איחד את שתי התלונות שנפסקו מחוץ לכותלי בית המשפט בסכום שלא פורסם שנכנס לכיס של פלדר. השמועות בתעשייה דיברו על מיליוני דולרים ששולמו לפלדר כדי שישתוק ויניח ללהקה להמשיך במסע ההופעות האינסופי שלה, הפעם בלעדיו. הלהקה המשיכה למלא אצטדיונים, אבל הצליל המיוחד של הגיטרה של פלדר היה חסר לרבים מהמעריצים הוותיקים שידעו שהקסם האמיתי אבד אי שם בדרך.

המהפכה השקטה של הבירדס: כשהמבקרים עיקמו את האף וההיסטוריה מחאה כפיים. ב-6 בפברואר בשנת 1967 יצא לאור בארה"ב אלבומה הרביעי של להקת הבירדס ושמו YOUNGER THAN YESTERDAY.

בשישה בפברואר שנת 1967, תקופה שבה העולם עמד על סף הקיץ של האהבה, יצא לאור בארה"ב התקליט הרביעי של להקת הבירדס, יצירה בשם YOUNGER THAN YESTERDAY. ובכן, לפחות זה התאריך שמצוין בכל מקום רשמי ובספרי ההיסטוריה היבשים, אך למען האמת, חפרפרות ארכיון עקשניות הטילו ספק בעניין וטענו שהתקליט יצא רק בהמשך אותו חודש, ללא רישום מדויק ביומנים של חברת התקליטים קולומביה. כך או כך, שווה להזכיר את התאריך הזה כנקודת ציון שבה הפופ האמריקני החל לשנות את צבעיו.

שם התקליט עצמו היה מעין קריצה אינטלקטואלית; הוא נלקח מתוך הבית במרכזו של השיר MY BACK PAGES של בוב דילן, שבו המשורר היהודי מכריז כי הוא היה אז כל כך מבוגר, והיום הוא צעיר יותר מאתמול. באופן אירוני למדי, הביצוע של הבירדס לשיר זה היה הקטע היחיד בתקליט שלא נכתב על ידי חברי הלהקה עצמם. השילוב הזה של דילן בתוך הרפרטואר כבר היה מסורת אצל החבורה, אך הפעם הם לקחו את המושכות לידיים באופן כמעט מוחלט.

רוב ההקלטות לתקליט נעשו בסוף השנה הקודמת, למעט השיר WHY שהוקלט עוד בפברואר 1966, תקופה שבה ג'ין קלארק עוד היה חבר בלהקה לפני שפרש (או הופרש, תלוי את מי שואלים) בעקבות פחד הטיסה שלו והמתחים הפנימיים. נוכחותו ברוח הדברים עדיין ריחפה מעל האולפן, אך מי שבאמת צעד פה צעד קדימה מבחינת יצירתיות וכתיבת שירים היה בסיסט הלהקה, כריס הילמן.

עד אותו רגע, הילמן נחשב לצלע השקטה, זה שבא מרקע של מוזיקת בלו-גראס ומנגן בבס בדיוק מופתי. לפתע, הוא התגלה ככותב מחונן עם ארבעה שירים שנזקפו לשמו בלבד ועוד כמה שיתופי פעולה עם אחרים בלהקה. הילמן הסביר בספרו את השינוי המחשבתי שעבר עליהם: "הפעם החלטנו שעדיף לעקוב אחרי להקות כמו הביטלס שלא התמקדו רק בלהיטים, אלא ביצירת אלבומים נהדרים שעמדו כיצירה מגובשת. זה היה המקום שבו הלב שלנו היה בכל מקרה, אז השלכנו את עצמנו לתוך תהליך עם תשוקה מחודשת ליצור מוזיקה שאהבנו בלי לחץ של מרדף אחרי להיט הרדיו הבא".

הקשבה לתקליט זה בחלוף השנים גילתה להקה בתנופה אדירה, עם נגינה משובחת ושירים באיכות גבוהה. היצירה SO YOU WANT TO BE A ROCK'N'ROLL STAR שפתחה את התקליט, למשל, לא הייתה סתם עוד שיר קצבי. השיר נכתב כסאטירה צינית ומושחזת על תעשיית המוזיקה הממוסחרת ועל להקת המאנקיז בפרט, שנוצרה באופן מלאכותי עבור תוכנית טלוויזיה. רוג'ר מגווין וכריס הילמן כתבו את השיר לאחר שראו את ההצלחה המטאורית של להקות מהונדסות. כדי להוסיף לאווירה האותנטית והמגוחכת, הם שילבו הקלטה של צרחות מעריצות היסטריות, שנלקחה במקור מהופעה של הבירדס בבורנמות' שבאנגליה בשנת 1965. יתרה מכך, מי שניגן את תפקיד החצוצרה המפתיע והג'אזי בשיר היה לא אחר מאשר המוזיקאי הדרום-אפריקני הנודע, יו מסקלה, ששהה באותו זמן בלוס אנג'לס. זה היה מהלך נועז ששבר את תבנית הפולק-רוק המוכרת.

עוד פנינה בתקליט הייתה HAVE YOU SEEN HER FACE, שיר שהציג את יכולותיו של הילמן לייצר פופ מושלם עם נגיעות פסיכדליות עדינות, ובדיעבד נחשב לאחד מרגעי השיא המלודיים של ההרכב. מצד שני, דייויד קרוסבי תרם את חלקו עם השיר המהפנט EVERYBODY'S BEEN BURNED, בלדה מלנכולית וג'אזית שהוא כתב שנים קודם לכן אך שמר למרגע הנכון. השיר עסק בתחושת הייאוש והפחד להיפתח רגשית לאחר אכזבות רומנטיות. לא נשכח גם את השיר RENAISSANCE FAIR, שנולד מתוך ביקור של חברי הלהקה ביריד רנסאנס אמיתי בקליפורניה, וחזה את אופנת "ילדי הפרחים" והחזרה לטבע ולאסתטיקה ימי-ביניימית שעמדה לכבוש את סן פרנסיסקו.

אולם, לא הכל היה ורוד בממלכת הגיטרות החשמליות. הקטע CTA-102, שנקרא על שם גרם שמיים פולט קרינה, שיקף את האובססיה של רוג'ר מגווין לחלל, חייזרים וטכנולוגיה. השיר ניסה לתקשר עם חוצנים באמצעות צלילים אלקטרוניים משונים שיצר מגווין עם אוסילטור באולפן. בעוד שהיום זה נשמע כמו ניסוי חביב, בזמן אמת נאלץ המוצר הזה לעמוד גם מול לא מעט חיצי ביקורת רעילים. בין השאר נטען בזמנו שהמוסיקה בתקליט אינה מתקדמת דיה, מול להקות שכבר דחפו את הגבולות לקצה הפסיכדליה הכבדה.

בעיתון המוזיקה האמריקני CRAWDADDY התלוננו שהמוזיקה רגועה מדי ולא הולכת לשום מקום. האמת? איך אפשר להגיד זאת, כששיר הפתיחה הוא השיר הקצבי והבועט SO YOU WANT TO BE A ROCK'N'ROLL STAR? ובכן, מסתבר שבזמנו גם פול מקרטני לא אהב את השיר הזה וכך אמר למלודי מייקר (וזאת לאחר שהוא עצמו התלונן קצת לפני כן שביקורות רעות של אחרים על הביטלס פוגעות בו, אירוניה במיטבה): "אני לא יודע. אני חושב שהלהקה הזו צריכה כבר להפסיק עם הצליל הזה של גיטרות ה-12 מיתרים וההרמונית הווקאליות שלה. הלהקה באמת צריכה להיפרד מהסגנון הזה אחרת היא תמצא את עצמה לכודה בו. דייויד קרוסבי יודע היטב את הכיוון שהלהקה אמורה לשאוף אליו. גם ג'ים מגווין יודע. הם הרי יודעים מה קורה מסביב. הם אלה שבאו לראות אותנו בזמנו כשהיינו בארה"ב והם עשו דברים נהדרים באלבומיהם הקודמים. אין לי מושג כיצד יצא להם עכשיו דבר שכזה. הם אמורים להשקיע יותר כדי לשים את עצמם בתוך המוסיקה".

מקרטני לא היה היחיד שהרים גבה. מבקר אחר קטל בזמנו את הקטע החללי CTA-102 שלטענתו עתיר מדי בגימיקים ולוקה בחסר מבחינת תוכן. "זה שיר כייפי בשלוש הפעמים הראשונות שמקשיבים לאלבום, אבל אחר כך אתה מייחל שהמחט של הפטיפון תדלג מעליו", הוא קבע בחריפות. נראה שהעולם טרם היה מוכן לשיחות עם חייזרים בפריים-טיים.

גם העיתונות הממוסדת לא חסה על הלהקה. פיט ג'ונסון, מעיתון לוס אנג'לס טיימס, טען ש"האלבום הזה טוב מאד אבל חבל שאין בו שום התקדמות מאלבומיה הקודמים של הלהקה". פשוט לא יאמן כיצד מבקרי מוזיקה מזמן אמת פספסו יופי שכזה כשברצונם רק להצליף ולהראות שהם מבינים גדולים. אבל אלו היו קולות מזמן אמת, לצד אחרים ששיבחו. גם בניו יורק טיימס המכובד בחרו להצליף עם דימוי ציורי במיוחד - "בעוד שאלבום חדש של ג'פרסון איירפליין הוא כמשב רוח רענן, האלבום החדש של הבירדס הוא כמשב רוח עם הערפיח של לוס אנג'לס. אין השראה באלבום הזה, אלא רק כמה צלילי אוואנגארד ושירים ריקניים עם מילים מנופחות. זה נשמע כמו מסיבת קוקטייל לסנובים. הבירדס הולכים לאחור".

קשה להתעלם מהשיר MIND GARDENS של דייויד קרוסבי, שנחשב לאחד השנויים במחלוקת בתקליט, יצירה חסרת מבנה מוגדר, עם גיטרות מהדהדות לאחור ושירה נטולת מלודיה ברורה, שניסתה לתאר מסע ויזואלי בתוך המוח. חברי הלהקה האחרים תיעבו את השיר הזה והוא היווה את אחד הסדקים הראשונים שהובילו בסופו של דבר לפיטוריו של קרוסבי מהלהקה, מאוחר יותר באותה שנה. המתח היה באוויר, אך הוא הוליד יהלומים.

מאז אותם ימים סוערים, כמובן, צצו המון מקומות, בלוגים ומגזינים שמשבחים את התקליט הזה של הבירדס ורואים בו יצירת מופת של פסיכדליה מוקדמת וקאנטרי-רוק בחיתוליו. רבים מצביעים עליו כאחד התקליטים החשובים ביותר של הלהקה, יצירה שהקדימה את זמנה ושמרה על רעננותה. אבל אני אישית באמת אוהב את קולות העבר בביקורות, גם אם הם לשלילה - כי הם משקפים תקופה אחרת מזמן אמת, תקופה שבה הציפיות היו בשמיים והתחרות הייתה אכזרית. עכשיו, עשו לעצמכם טובה ולכו להקשיב לתקליט הזה של ארבעת המופלאים האמריקאים - רוג'ר מגווין, דייויד קרוסבי, כריס הילמן ומייקל קלארק. אי אפשר שלא להתאהב בשיר כמו HAVE YOU SEEN HER FACE, ואי אפשר שלא להעריך חבורה שהעזה להיות צעירה יותר מאתמול, גם אם המבקרים רצו שהם יתבגרו כבר.

גם זה קרה ב-6 בפברואר. עם טרגדיות קורעות לב ואירועים ביזאריים שעיצבו את הפסקול של חיינו. הסיפורים הגדולים שמאחורי הצלילים, החל מנסיך האופל ועד לגיבורים מקומיים שלנו.

הנסיך שלעולם (אולי) לא פורש

בשנת 2018 הרעיד אוזי אוסבורן את עולם המטאל כאשר הכריז על סיבוב ההופעות הגלובלי האחרון שלו שייקרא NO MORE TOURS 2. השם עצמו היה קריצה הומוריסטית לעבר, שכן אוזי פרש לראשונה מסיבובי הופעות כבר בשנת 1992 עם סיבוב ההופעות המקורי שלו, אך הפעם היה נראה שזה ממש סופי. העולם עצר את נשימתו לנוכח המחשבה שאחד האייקונים הגדולים של הרוק הכבד תולה את העטלף. "אני מסתכל על סיבוב ההופעות האחרון הזה כחגיגה ענקית עבור המעריצים שלי וכל מי שנהנה מהמוזיקה שלי בחמשת העשורים האחרונים", אמר הזמר.

הסיבוב תוכנן להימשך עד שנת 2020, ואז הוא תכנן להופיע במגוון הופעות פה ושם ולבלות יותר זמן עם משפחתו, כשהוא מותיר מאחוריו שובל של להיטי ענק ושערוריות. אך הדרמה האמיתית התרחשה דווקא במסיבת העיתונאים, שם אשתו והמנהלת האישית של אוזי, שרון, נשאלה שאלה שהטרידה רבים: איך זה יהיה להיות איתו כל הזמן בבית? תשובתה הייתה כנה ומשעשעת להחריד. "אני פאקינג מפוחדת", היא ענתה. "אני חושבת שאני צריכה למצוא עבודה אחרת". ההכרזה על סיבוב הפרידה הגיעה בעיתוי מעניין, יום אחד בלבד לאחר שפול סיימון הכריז על סיבוב ההופעות האחרון שלו, ושבועיים לאחר שאלטון ג'ון הכריז על סיבוב הופעות פרידה משלו, מה שסימן את סופו של עידן במוזיקה העולמית.

ספינת החלל מתרסקת (אך מוכרת תקליטים)

עשרות שנים קודם לכן, בשנת 1978, יצא תקליט חדש ללהקת JEFFERSON STARSHIP ששמו EARTH. הלהקה, שהייתה גלגול מסחרי יותר של הרכב הפסיכדליה JEFFERSON AIRPLANE, זכתה להצלחה במצעדים אך ספגה אש צולבת מהמבקרים. מבקר הבית של המגזין רולינג סטון, דייב מארש, לא חסך את שבטו בביקורתו הנוקבת: "מה זה הדבר הזה? אסופת שירי הפופ גורמת לי לתהות האם מדובר בכלל בלהקת רוק. ובכן, זו לא להקת רוק, אלא אסופה של נגנים, כותבי שירים וזמרים, שכל אחד מהם נמצא בחללית משלו. באופן פלא, אין אלו הכוכבים הקבועים של ההרכב שמחזיקים את התקליט אלא דווקא האסטרואידים המזדמנים, שנותנים מעצמם. רק השיר האחרון, ALL NITE LONG, מזכיר מה טוב היה פעם בלהקה הזו. אולי כי זו היא תרומתו היחידה של פול קאנטנר לתקליט. אולי זה רק תקליט מעבר של הלהקה הזו ממה שהיה למה שיהיה, אבל באופן אישי אני מעדיף לטוס בחברה אחרת". כן, התקליט EARTH הוקלט בתקופה שבה הלהקה ניסתה להתרחק מהשורשים הפוליטיים שלה לטובת סאונד רך יותר ומותאם לרדיו, מהלך שהכעיס את המבקרים אך הביא להם קהל חדש.

חידת שמו של אקסל

במעבר חד לשנת 1962, נולד בארצות הברית הזמר אקסל רוז, סולנה הכריזמטי והשנוי במחלוקת של להקת גאנס אנד רוזס. שמו האמיתי הוא ויליאם ברוס רוז ג'וניור אך את שם הבמה הוא אימץ מעירבוב אותיות המילים ORAL SEX. נו, טוב...

הביטלס משחקים בכאילו

בשנת 1968, בשיא ימיהם, עבדו שלושה מחברי הביטלס באולפני EMI בלונדון על שני השירים לתקליטונם הבא. אלו הם LADY MADONNA ו- THE INNER LIGHT. הסיטואציה באולפן הייתה יוצאת דופן: רינגו סטאר לא נכח באולפן כי עסק בחזרות לקראת הצילום החי איתו, באותו יום, בתוכנית של הזמרת סילה בלאק. היעדרותו של המתופף לא עצרה את היצירתיות של חבריו כשחיקו בידיהם ובקולם כלי נשיפה להקלטה של "ליידי מדונה".

ועל הדרך - ביום זה בשנת 1958 צפה האריסון בהרכב של לנון ומקרטני שנקרא THE QUARRYMEN. זה הוביל להצטרפותו. ג'ורג' עצמו אמר על המפגש: "פול הזמין אותי לראות אותם מנגנים כמה פעמים, אבל מסיבה כלשהי אף פעם לא יצא לי לעשות זאת לפני כן. אני זוכר שהתרשמתי מאוד מהפאות העבות והארוכות של ג'ון ומבגדי ה-'טדי-בוי' האופנתיים שלו. במובן מסוים, אני חושב שכל הקשיחות הרגשית הזו הייתה פשוט דרך עבורו להפריד בין גברים לילדים. מעולם לא נרתעתי ממנו. בכל פעם שהוא 'נכנס' בי, פשוט החזרתי לו קצת באותה המטבע".

כשענקים נפגשים (ומאכזבים)

קפיצה לשנת 1989 מפגישה אותנו עם שיתוף פעולה מסקרן שיצא בתקליט משותף לבוב דילן ולהקת גרייטפול דד. הציפיות היו בשמיים, אך התוצאה התקבלה בקרירות. במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת: "עם שבעה שירים בלבד ועם עטיפה צעקנית של אמן הפוסטרים המפורסם ריק גריפין, שתיראה טוב יותר על חולצת טריקו של קונצרט, אני שואל - האם בשביל זה חיכינו שמונה עשר חודשים? זה הימור די בטוח שהמזכרת הזו מסיבוב הופעות משותף זה משנת 1987 יימכר יותר משני אלבומיו האחרונים של דילן ביחד. אבל זה קשור הרבה יותר לתחייתם המסחרית של הגרייטפול דד לאחרונה (שלא לדבר על קבלת שתי אגדות במחיר של אחת). למעשה, למרות נוכחותם של הדד, האלבום הוא אלבום דילן טיפוסי מדי של שנות השמונים. זה מתסכל באופן שבו הוא ממשיך להחמיץ את המטרה". התקליט DYLAN & THE DEAD תיעד סיבוב הופעות אצטדיונים משותף, אך נחשב בעיני רבים לאחת הנקודות החלשות בקריירה המפוארת של שני הצדדים.

טרגדיה בסיני: הכוכב שכבה מוקדם מדי

הזירה המקומית ידעה גם היא רגעים כואבים. בשנת 1974 נהרג הזמר רומן שרון בתאונת דרכים בסיני, והוא בן 23 בלבד במותו. רומן היה הבטחה גדולה בעולם הבידור הישראלי, ובאותו זמן היה בחוליית בידור שהופיעה לחיילים בבסיסים, במסגרת שירותו הצבאי לאחר מלחמת יום הכיפורים. הטרגדיה הייתה כפולה ומכופלת שכן יום לפני אותו יום גורלי חגג רומן את יום הולדתו ה-23.

לאחר הופעה הוא פנה לנסוע, בשעת לילה מוקדמת, במכונית פיאט להופעה בבסיס שהיה במרחק כ-15 ק"מ משם. אבל באמצע הדרך הגיחה מולם משאית סמי טריילר כבדה. החייל שנהג ברכב הפיאט המסחרי ירד לצד כדי לתת מקום בכביש למשאית לעבור, אבל הוא לא חישב נכון את המהירויות וחזר לכביש מוקדם מדי. החלק השמאלי האחורי של הפיאט פגע במשאית בעוצמה רבה. רומן ישב במושב האחורי עם חיילת נוספת והשניים נהרגו במקום. חיילת שניה שנסעה עמם ברכב מתה מאוחר יותר מפצעיה.

רומן נקבר בטקס צבאי בחלקה הצבאית של בית הקברות בקריית שאול, כשחיילים ואמנים רבים באו ללוותו בדרכו האחרונה. הכישרון שלו פרץ כבר בגיל צעיר; את צעדיו הראשונים על במה עשה כבר בגיל שבע כשאביו רודולף צ'רנר, שעבד כקוסם אך כעולה חדש נתקל באי שליטה בשפה העברית, ביקש ממנו להתלוות אליו בהופעות, כי ידע את השפה היטב. השניים הופיעו ביחד כשמונה שנים וצברו ניסיון בימתי רב. בחולון, עיר מגוריו, הקים רומן להקת קצב בשם "הדרורים" ובצבא שר בלהקת התותחנים. במסגרת להקה זו הוא שר את "היום היפה ביותר בחיי" (עם עמי מנדלמן, קיקי רוטשטיין ויובל דור - לפני שייקראו אף, אוזן וגרון והרבה לפני "הכל עובר חביבי"). להיטו הראשון כזמר עצמאי היה "לילה טוב", שיר ערש מתוק שהושמע רבות ברדיו. הוא סיפר אז שידוע לו כי השיר טיפה שמאלצי אך ברצונו לתת לקהל את מה שהוא אוהב ובהמשך להתנסות במוזיקה מתקדמת יותר. בפברואר 1973 יצא תקליט הסולו הראשון והיחיד שלו, שכלל שירים של גדולי הכותבים באותה עת. לאחר מכן הצטרף לצוות המחזה "לילי גם", שם שיחק את אליל הזמר, גוגו מרציפן, דמות פרודית שביצע בחן רב. ההצגה לא החזיקה זמן רב על הבמה, בגלל תכניה הבוטים (יש שקראו לה אז "לילי גס"). רומן תכנן אז כבר להתחתן עם אהובת לבו, אך הגורל רצה אחרת. לאחר מותו הקליט מתי כספי, שהפיק מוזיקלית את ההצגה "לילי גם", את השיר שבה שנקרא "הבלון שלי" והקדיש אותו בתקליט הבכורה שלו לרומן, מחווה מרגשת שנותרה חקוקה בזיכרון התרבותי.

חגיגה בבת ים עם גדולי הדור

בשנת 1947 נולד הזמר עוזי פוקס, דמות בולטת בסצנת הרוק והפופ הישראלית. עוזי הוא חבר יקר לי וגם זמר ענק ונשמה גדולה, וביליתי והופעתי איתו המון ותמיד היה כיף. משמח לדעת שעוזי ממשיך להופיע בהצלחה ולתת את הנשמה שלו על הבמה ובהצלחה (ואפילו חזר להופיע איתו המתופף יוסי אטיאס! כן כן, ההוא שנתן את הגרוב בלהקת הליווי הנפלאה - או שכן או שלא).

אז איפה חגגו לעוזי יום הולדת בשנת 1973. קבלו את הפרטים הנדירים - בבית שלו בבת ים, עיר שהייתה מעוז של מוזיקאים באותן שנים. בתחום הכיבוד פוזרו על השולחן בורקסים, נקניקיות, סלטים וחומוס, תפריט ישראלי קלאסי של אותם ימים. רשימת האורחים הייתה נוצצת במיוחד: בין החוגגים נצפו צביקה פיק, ריקי גל, רותי נבון, יוני נמרי, אלדד שרים, עליזה ומוצי אביב, שוש עטרי, מאיר ישראל, דובי גל, דודו זר ואחרים – ממש ה"מי ומי" של הבידור הישראלי בסבנטיז. כולם שמחו ושרו עד ארבע לפנות בוקר (השכנים בטח נהנו מזה...). ואם אתם רוצים לגלות דברים רבים ונדירים ביותר שעוזי סיפר לי על ימיו בלהקות הקצב של פעם, כמו גם בתקופת להיטי הסבנטיז שלו - זה נמצא אך ורק בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

סופו העצוב של גבי הנפלא

בשנת 2016 הלך מאיתנו גבי שושן היקר ששם קץ לחייו, בגיל 66, אירוע שהותיר את עולם התרבות הישראלי בהלם. הכרתי את גבי היטב. פעמים רבות הייתי הקלידן שלו והופענו יחד (גם עם המופע שלו לצד עוזי פוקס ושרי) ותמיד נהניתי מחברתו. הוא היה אדם צנוע ומלא קשב וכישרון. במשך שנים חשבתי, כמו רבים אחרים, שאי הצלחת האלבום האחרון שלו היא שגרמה לו לעשות את המעשה הנואש. זאת עד שפגשתי את מי שטיפלה בגבי בתקופה כה אפלה אחרונה בחייו.

היא סיפרה לי פרטי מידע רבים, כואבים ומטלטלים שבחרתי לשמור עמי ולא לפרסמם, מסיבות ברורות של צנעת הפרט. עם זאת, רק אגיד לכם שעכשיו אני מבין ה-ר-ב-ה יותר טוב מה גרם לגבי לעשות זאת ולהותיר רבים כמוני המומים וכואבים. הוא השאיר אחריו מורשת מוזיקלית מפוארת עם להיטי סולו מופתיים כגון "שש עשרה מלאו לנער", "בראשית", "ילדה קטנה" ותקליטים נפלאים (שמעתם את התקליט "נער שחור עיניים?") וכמובן תעוזה רבה במסגרת להקת אחרית הימים, מחלוצות הרוק הישראלי. כן, גבי היה אמן אמיתי! ואם ברצונכם לגלות המון פרטי מידע נדירים על הקריירה של גבי שושן בסיקסטיז ובסבנטיז, יש רק ספר אחד שמגלה זאת. ניחשתם היטב - קוראים לו "רוק ישראלי 1973-1967".

היפני שכינס את הכוכבים

ולסיום, אנקדוטה בינלאומית משנת 1976: אז נכנס האמן היפני, סטומו ימאשטה, לאולפני ISLAND בלונדון, עם נגנים מעולים שקיבץ סביבו. זאת כדי להתחיל להקליט את התקליט המיוחד, GO. הפרויקט השאפתני הזה איגד בתוכו שמות ענקיים כמו סטיב וינווד, מייקל שריב ואל די מיולה, ויצר שילוב מרתק של רוק, ג'אז ומוזיקה קלאסית, שהפך לאבן דרך עבור חובבי הרוק המתקדם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459