רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 באפריל (7.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"בעולם הרוק'נ'רול, כשאני חושב על שני צדי המטבע – או איך שלא תרצו לקרוא לזה – אלטון ג'ון הוא לאו דווקא השם הראשון שעולה בדעתי. משום מה, הוא פשוט לא מצטייר אצלי כך" (מיק ג'אגר בשנת 1995)

הוואלס האחרון - האלבום! ב-7 באפריל בשנת 1978 יצא אלבום ההופעה THE LAST WALTZ של להקת הבאנד ואורחים ידועים שלה.

הוואלס האחרון זה לא רק סיום טכני של ריקוד בשלושה רבעים. זה גם רגע רגשי שבו הזמן נמתח בין מה שהיה לבין מה שכבר ברור שלא יהיה. בצעדים האחרונים הללו על הרחבה, נוצר שילוב מנוגד. סוג של חמיצות ומתיקות שמתפקדים ביחד. מצד אחד, קיימת ההנאה שבהשלמת המעגל, הידיעה שהובלנו את מה שיש עד לשיא ושמיצינו את כל מה שהיה למוזיקה להציע. אך לצד הסיפוק הזה, מחלחלת עגמומיות בלתי נמנעת, שכן כל צעד מהריקוד הזה מקרב אותנו אל התו האחרון ואל השתיקה הרועמת שתבוא בעקבותיו.

כך זה בדיוק עם האירוע הזה. ולכן, יש פעמים בהן אני משתוקק להקשיב לזה ופעמים אחרות בהן אני נמנע מהאלבום הזה ומעדיף לגשת היישר אל תקליטיה הראשונים של הבאנד - שם זה נכתב, חובר, בוצע והוקלט באופן שנראה לי נלהב יותר. אבל היי, אין להקל ראש באירוע הזה שמדובר פה!

הלהקה הזו, שחבריה לא היו מוכרים כאינדיבידואלים, תפקדה כאחת הלהקות החשובות ביותר שפעלו באותה עת בארה"ב. מדובר בחמישה חברים שעסקו יחדיו במוזיקה, ולא נראה היה שיש להם מכנה משותף מלבד זאת. הם גרו בקומונה שקשה היה לאנשים מבחוץ להיכנס אליה. האופנות השתנו מהסיקסטיז לסבנטיז, אך הן לא הצליחו לפגוע ב"להקת הלהקות", עד שהוחלט כי די.

כחודשיים לפני קיום מופע הסיום המרהיב, יצאה חברת התקליטים 'אריסטה' בהצהרה כי החתימה את נגן הבס של הלהקה, ריק דאנקו, כאמן סולו. זו הייתה הפעם הראשונה שמי מחברי הלהקה עשה צעד שכזה. כבסיסט, דאנקו לא נחשב לאחד המובילים בסצנה; כשנשאלו אנשים בנוגע לבסיסטים המועדפים עליהם, שמו לרוב לא עלה בראש הרשימה. עם זאת, יכולותיו הווקאליות המיוחדות הן שמשכו את ראש החברה, קלייב דייויס, להחתימו. קולו מלא הרגש הצליח לחדור לנשמות רבות ולגרום להן להזיל דמעות. דייויס ראה בו מכרה זהב, ודאנקו כבר עמל על הרכבת הרכב ליווי כסולן, שכלל גם את אחיו הצעיר. דאנקו הצהיר: "אני לא מעוניין להפסיק את פעילות הלהקה הידועה שלי. אנחנו נמשיך להקליט אלבום פעם בשנה, אך אנחנו פועלים כבר כ-16 שנה והגיע הזמן לבדוק גם אפיקים חדשים".

המופע של הלהקה הפך למפגש מחזור מרשים ביותר של גדולי האמנים. עד לאותה נקודה, השנה לא הייתה מהמשובחות עבור הלהקה, שסבלה מביטולי הופעות, בעיות פנימיות ודעיכה באנרגיה. כ-5,000 איש שילמו 25 דולר כדי לצפות במופע אחרון זה. בשעה תשע בערב עלה לבמה האמרגן ובעל האולם, ביל גרהאם, כדי לשאת נאום פתיחה קצר, ובמהלכו הסביר כי המופע יצולם לצורך שימורו. לאחר מכן עומעמו האורות וחברי הלהקה עלו לבמה לקול מחיאות כפיים נלהבות מצד הקהל. שש מצלמות פעלו מתחת לקו הבמה כדי לקלוט כל תנועה. הלהקה הפגינה הופעה מרשימה ביותר מבחינה מוזיקלית; חברי הלהקה, שמוזיקה היא הערך העליון עבורם, לא נכנעו לגימיקים ויזואליים והתמקדו בווירטואוזיות נדירה ובהפקת צלילים מרגשים מכלי הנגינה שברשותם.

רובי רוברטסון כתב בספרו האוטוביוגרפי: "כשהתקשרתי לבוב דילן כדי לספר לו על המופע, הוא שאל: 'האם זה הולך להיות כמו עוד מופע פרישה של פרנק סינטרה?'. השבתי לו שממש לא, אך הלהקה חייבת לחדול מלהופיע כעת כי אנחנו נמצאים באזור סכנה ומפחדים ממה שיקרה אם נמשיך. שאר חברי הלהקה לא התלהבו מהרעיון לצרף את סקורסזה לפרויקט; אני הייתי היחיד שהתלהב מכך, וזו הייתה אחריותי האישית".

הנה כמה אנקדוטות על המתרחש על הבמה ומאחוריה: כשניל יאנג עלה לבמה, נראה היה שתלוי מנחירו השמאלי כדור של אבקת קוקאין – פרט שטושטש על ידי סקורסזה בעת עריכת הסרט.

בוב דילן החליט, כ-15 דקות לפני מועד עלייתו לבמה, כי אינו רוצה להופיע, משום שלא רצה להצטלם לסרט הופעה בנוסף לסרטו RENALDO AND CLARA שיצא גם הוא בשנת 1978. דילן לא רצה ששני סרטים בהשתתפותו יתחרו זה בזה בבתי הקולנוע. רק התערבותו של המפיק ביל גרהאם הביאה את דילן לסגת מסירובו. התנאי של דילן היה שרק שני השירים האחרונים מהופעתו באותו ערב יצולמו. הנהלת להקת THE BAND גייסה אמנים אורחים רבים מדי לערב זה, ולכן שקלה להשמיט את הופעתו של מאדי ווטרס. מתופף הלהקה, ליבון הלם, שמע על כך ואיים שלא יופיע אם ווטרס לא ינגן איתם. לבסוף, אמן הבלוז הידוע אכן עלה לבמה. אחד הרגעים היפים בסרט הוא כשאריק קלפטון מתחיל לנגן סולו גיטרה בשיר FURTHER ON UP THE ROAD, ורצועת הגיטרה שלו נשמטת לפתע. רוברטסון, שקלט במהירות הברק את המתרחש, לקח על עצמו להמשיך מיד את הסולו. רוק אנד רול במיטבו!

רוברטסון הוסיף: "כמה ימים לפני המופע השתכנתי במלון MIYAKO שבסן פרנסיסקו. בסוויטה שלי הייתה אמבטיה יפנית באמצע הסלון, אבל הכי אהבתי את הפינה המיוחדת שהעניקה לי השראה לכתיבת מוזיקה. קיוויתי מאוד לסיים לכתוב שם, לקראת המופע, שני קטעים שהלחנתם החלה: EVANGELINE ו-THE LAST WALTZ THEME. קיוויתי שלא אפריע לשאר האורחים בנגינתי. לקראת המופע החלטתי לצבוע את גיטרת הפנדר סטראטוקסטר שלי (משנת 1959) בצבע ברונזה, ממש כפי שצובעים נעלי תינוקות. לא לקחתי בחשבון שזה יוסיף משקל לגיטרה, אבל זה נראה נהדר. החלטנו לערוך חזרות עם כל אורחי המופע ברגע שהגיעו לעיר, אך הבמה הייתה תפוסה לצורך הקמת התפאורה, התאורה ובדיקת המצלמות. כתוכנית חלופית, ערכנו חזרות בשני בתי מלון בעיר. כשבדקתי את התקדמות הקמת התפאורה, נדהמתי לראות שסקורסזה ממש בנה 'עיר' על הבמה; זה היה אחד הדברים היפים ביותר שראיתי עד אז על במת רוק'נ'רול. ואן מוריסון הגיע היישר למופע עצמו, ולכן נאלצנו ללמוד את השיר שלו, CARAVAN, בלעדיו. כשניל יאנג שר את HELPLESS, הייתה זו ג'וני מיטשל ששרה קולות רקע מאחורי וילון; זאת משום שהיא הייתה אמורה לעלות לבמה בהמשך המופע, ולא רצינו לחשוף אותה לקהל לפני כן".

למי שחשב שהמופע היה רציף – ובכן, לאחר שעה נערכה הפסקה. הנגנים ירדו מהבמה ואליה עלו מספר משוררים מקומיים כדי להקריא מיצירותיהם. רוברטסון נזכר: "לפתע, במהלך ההפסקה, ראיתי את רון ווד ואת רינגו סטאר בחדר ההלבשה. חשבתי לעצמי שיהיה זה מטורף לא לשתפם, אז ביקשתי מהם לעלות בסיום המופע. כשסיימנו לנגן קדנו קידה; סרקתי בעיניי את הקהל ולאחר מכן הבטתי בחבריי ללהקה. חשבתי שזה לא יכול להיות הסוף – מה שיש לנו לא ימות לעולם. כולנו נופפנו לשלום לקהל, ניגשתי למיקרופון ובשארית כוחותיי אמרתי 'לילה טוב ולהתראות'... האורחים שלנו היו נלהבים מהמופע והרגישו חייבים להמשיך לנגן, אז למחרת ערכנו כמה ג'אמים בחדרי המלון. אני כבר לא יכולתי לנגן יותר, אז פשוט התיישבתי על הרצפה והתבוננתי במתרחש סביבי. הייתי חייב להתאושש מההישג האדיר של היום הקודם. אני לא יודע אם אי פעם חשתי גאווה בלהקה שלנו כפי שחשתי באותו יום".

ארבעה גברים, אלבום כפול וערמה של זיופים: האם CSNY באמת לא שמו קצוץ על המעריצים שלהם? ב-7 באפריל בשנת 1971 יצא אלבום ההופעה הכפול של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג שנקרא FOUR (4) WAY STREET.

"אנחנו ממש גאים בזה – אנחנו אוהבים את האלבום הזה יותר מהאחרים שעשינו" (ניל יאנג, 1971)

"חשבתי שהאלבום הזה נוראי. כולנו חשבנו זאת". (סטיבן סטילס, 1974)

יש אפשרות שהמעריצים שרכשו את התקליט הראשון של הרכב-העל עם קרוסבי, סטילס, נאש והתקליט השני שלהם (בתוספת יאנג), הביטו ככל הנראה באלבום ההופעה החיה הכפול הזה ולא האמינו. נראה היה שהכוכבים פעלו שם לפי אידיאולוגיה שאומרת שכל אחד מהם ינגן את מה שעולה בדעתו באותו רגע, במקום הגישה המקובלת של לנגן את מה שהקהל רוצה לשמוע. לכן, היו הפסקות ארוכות מ-א-ד בין השירים על הבמה. החבר'ה לא קבעו מראש רשימה של שירים וככה זה נראה - בלגאן ולא מעט מתח.

והגישה הזו הופיעה בצורה מתריסה עוד יותר באלבום ההופעה עצמו. הוא נפתח כאשר הלהקה נכנסת בפייד-אין אל האקורדים האחרונים של השיר SUITE: JUDY BLUE EYES. מה?! על ההתחלה לקצץ ככה אלבום הופעה?! איפה מה שקורה בדרך כלל באלבומים כאלו? כששומעים רחש של קהל ואז מחיאות כפיים נלהבות ואז הלהקה נכנסת פנימה. איפה כל האווירה הזו? כבר קיצצו לנו את זה על ההתחלה - ועוד עם אחד השירים שאני אוהב יותר! האם המסר פה הוא - "פאק איט! ככה אנחנו רוצים ותבלעו את זה?". הבנתי, זה לא היה סוד גדול שקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג לא היו בשיאם על הבמה, ושהם השתלבו עם הקולות הרבה יותר טוב באולפן ההקלטות. שם, לפחות אם הם היו תחת השפעה והם תמיד יכלו לתקן דברים, אבל מול הקהל? לא היה סיכוי. כן, החבר'ה זייפו הרבה פעמים על הבמה - לא נעים להודות בזה.

כדי להבין זאת, מספיק להשוות את גרסת האולפן הנפלאה של LONG TIME GONE לגרסה החיה באלבום הזה. ההרמוניות בשיר המקורי מופלאות, בעוד שההרמוניות כאן? הממממ... כולם פשוט צעקו למיקרופון את מה שבא להם, איך שבא להם ומתי שבא להם. והתוצאה? מחוספסת ומרושלת. עם זאת, כאשר לא משווים את האלבום הזה להקלטות האולפן - המצב קצת פחות גרוע. אבל היי - מדובר פה בפאקינג קרוסבי, סטילס ונאש - מהרכבי ההרמוניות הווקאליות הידועים יותר בעולם. אי אפשר להקל ראש בזה, נכון?

התקליט הראשון מכיל את הסט האקוסטי שלהם. היו שם בעיקר שירים קצרים או מחרוזות ארוכות של שירים קצרים, וככל שהדבר נגע לתקליט עצמו, הוא תוגבר ברצועה נוספת מכל חבר להקה. הם הראו את עצמם כדמוקרטיים באמת וכל אחד קיבל הזדמנות להציג את האינדיבידואליות שלו כפי שביקש. למעשה, רבים מהשירים כללו חבר להקה אחד בלבד, בזמן שהאחרים כנראה היו מאחורי הקלעים והדליקו לעצמם עוד ג'וינט או עסקו בלהתווכח שם.

החלק של סטילס במופע האקוסטי היה, באופן מפתיע, הפחות מהנה. השיר LOVE THE ONE YOU'RE WITH היה נסבל. איפה זה ואיפה הגרסה האולפנית המטריפה? איפה? אבל הוא פשוט קטל לחלוטין את FOR WHAT IT'S WORTH שקיבל כאן את השם AMERICA'S CHILDREN כדי למנוע בושה נוספת. אם במקור זה היה שיר טעון שדיבר על אלימות נפיצה - פה זה הפך לסינג-אלונג בוגי-ווגי שכזה. לא יודע - אני לא מת על זה. ומה הוא מקשקש שם, לעזאזל? שישו היה המהפכן הראשון ועוד ענייני בלה בלה בלה?. הקטע הזה סימל כמעט כל מה שיכול היה להיות נורא בלהקה הזו - האגו הענק והרצון להתבלט מעל השאר.

מצד שני, גרהאם נאש הרגיע את כולם עם TEACH YOUR CHILDREN והציג טיעון מוצק הרבה יותר לתרבות הנגד עם השיר CHICAGO. לדעתי, גרסת האולפן של השיר הזה מעולה ונאש עושה פה את הלא ייאמן - הוא מצליח להביא את זה לבמה, עם פסנתר בלבד, ולהפוך את זה למשהו לא פחות אפקטיבי. כי ככה זה אמן שלא מנסה להיות גדול מדי אלא פשוט להיות מי שהוא - גדול כמו שצריך! והוא אפילו מפנק פהעם הקלאסיקה הישנה שהוא כתב בתקופת ההוליס, KING MIDAS IN REVERSE. יכול להיות שנאש הוא הכוכב האמיתי באלבום הזה?

דייוויד קרוסבי, כרגיל, ניצל את ההזדמנות להכניס את המנון המתירנות האהוב עליו TRIAD, שקשה למצוא שיר טיפוסי יותר ממנו עבורו, נכון? השיר הזה אגב נדחה במקור על ידי להקת הבירדס בגלל הטקסט שעסק בשלישייה רומנטית. זה אף גרם מיד לאחר מכן לפיטוריו של קרוסבי מהלהקה. קרוסבי גם סיפק אווירה קודרת ב-THE LEE SHORE וגם ב-LAUGHING, שגרסה מושלמת שלו נשמעה זמן קצר לאחר מכן בתקליט הסולו שלו. כן, זה שנקרא IF I COULD ONLY REMEMBER MY NAME.

למרות זאת, נראה היה שדווקא ניל יאנג היה האיש בכושר המושלם ביותר להופעות הללו של שנת 1970. הוא ביצע את החומר האקוסטי שלו באופן שהפך להיות חלק מהגדולה שלו. ביצועים לשירים כמו COWGIRL IN THE SAND ו-DON'T LET IT BRING YOU DOWN היו מהשורה הראשונה. ויש מחרוזת פנטסטית של THE LONER, CINNAMON GIRL ו-DOWN BY THE RIVER. הוא הצליח להעביר בקלות שירים חשמליים במקור לפורמט האקוסטי. העובדה שהוא ביצע את רוב החומר הזה לבדו, ללא עזרת הלהקה, הבטיחה לפחות שהוא לא יהרוס את השירים עם כניסות לא נכונות של השלושה האחרים (שבטח רטנו מאחורי הקלעים שהוא גונב להם את ההצגה).

החלק השני של האלבום היה ברובו חשמלי. שם ניתן היה למצוא את הביצוע הבינוני ההוא ל-LONG TIME GONE ואת המנון המחאה הפוליטי של יאנג OHIO שנכתב מיד לאחר הטבח באוניברסיטת קנט סטייט. בנוסף היו שם שני ג'אמים ארוכים מאוד של גיטרות שבהם ניל יאנג וסטיבן סטילס ניסו להתעלות זה על זה בזמן שהם דוחקים את קרוסבי ונאש. במקור אלו היו השירים SOUTHERN MAN ו-CARRY ON, אבל זה לא באמת היה משנה כי הם שימשו פה רק כמגרשי משחקים להפגנת כוח. עדיין, הנגינה דינמית ומלאה באנרגיה, וגם אם היא לא דמתה לג'אמים של יאנג בהופעות הסולו שלו, זה פיצוי על הזיופים בהרמוניה במחלקה האקוסטית.

עם תחילת שנת 1971 פשטו שמועות כי הרביעייה הסנסציונית קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג עומדת להתאחד לאחר פירוקה המהיר. השיח בדבר איחוד החל להתלהט עם צאתו של האלבום הזה, שהורכב מהקלטות של כמה הופעות שנערכו בשנת 1970. נאש וסטילס היו השניים שעבדו במרץ על הרכבת הפרויקט, אך לרוב הם לא שהו יחדיו באותו הזמן. כל אחד מהם עסק בפרויקטים אחרים והגיע לאולפן רק כשהתפנה לכך. לרוב הם לא היו מסונכרנים לעבודה משותפת. טכנאי האולפן שעבד עמם סיפר: "זה היה פרויקט מתיש. היה עליי לוודא שקיים איזון בין ארבעתם בתקליט הזה. אני חושב שסיימתי את עריכתו כעשרים פעמים לפני שכל הארבעה אישרו את הוצאתו". האלבום יצא, ומאז נשמעו קולות של חרטה מצד השמות החתומים עליו. לא סתם.

סטיבן סטילס: "האלבום הזה לא יצא כפי שצריך, משום שהיינו גאים מדי בעצמנו מכדי להיכנס לאולפן ולבצע תיקונים והקלטות נוספות. אני בעד לתקן תפקידי שירה בתקליטי הופעה אם יש בכך צורך. אין לי בעיה לרמות מעט בעניין כדי לשמר אווירה מחשמלת. את הנעשה אין להשיב, וברור לי שאנחנו מזייפים שם. אבל קרוסבי התעקש ואמר לי שאין סיכוי שהוא יגיע לאולפן כדי לתקן שירה, כי מבחינתו הכל חייב להיות טהור. מבחינתי זה אלבום רע".

ומה שהאלבום הזה מציג לקהל, מעבר לזיופים פה ושם כפי שתיאר סטילס, הוא מבנה המופע שהציגו הארבעה: בתחילה כמה קטעים אקוסטיים, לאחר מכן קטעי סולו או דואטים שפינו את מקומם לחלק חשמלי ומחשמל, ולבסוף – חזרה לפורמט האקוסטי. והמוצר הזה נמכר כלחמניות טריות לקהל שהיה רעב לכל דבר שנשא את שם הסופרגרופ, שכבר חדלה מלהופיע. ניל יאנג כבר המשיך בדרכו עם הצלחת AFTER THE GOLDRUSH. קרוסבי היה עסוק בהכנת סרט בשם FAMILY, וסטילס עסק בהקלטת תקליט הסולו השני שלו ועבד עם כל אדם שעמד בדרכו – חוץ מחבריו להרכב. הדבר הופך את שם האלבום לכותרת מדויקת ביותר של התקופה שבה יצא לאור.

גרהאם נאש באוטוביוגרפיה שלו: "יצרנו מוזיקה מדהימה בתקופה הקצרה הזו והחלטנו לשחרר את המיטב מתוכה בתקליט הופעה. הרווחנו סכום מדהים של 50,000 דולר ללילה וניצבנו בראש המצעדים, אך גם כך לא יכולנו להציל את עצמנו מהרס עצמי. האלבום זכה בעיקר לביקורות בינוניות. אף אחד מאיתנו לא היה מרוצה מהצליל: ספונטני ואותנטי - כלומר לעיתים לא מכוון. סטיבן לחץ עלינו לתקן את הטעויות בטענה שהאלבום עדיין יישמע חי כל עוד נשמור על התחושה החיה, אבל קרוסבי וניל התווכחו ללא הרף. זה היה חייב להיות טהור – והם ניצחו. למרות שזה נמכר במיליוני עותקים, האלבום לא בישר טובות לעתיד המשותף שלנו. כשכל אחד מאיתנו פנה לדרכו, השמועות פשטו לכל עבר: לא דיברנו איש עם רעהו, זה היה הסוף של CSN, הסוף של CSNY, הסוף של התמימות, הסוף".

העיתון רולינג סטון כתב בביקורתו: "בניגוד לבוטלגים המחרידים של הלהקה שהופצו פה ושם, האלבום החדש דווקא מפתיע וטוב. מדוע? משום שהארבעה מצליחים לשיר כאן מבלי לזייף. מה שתמיד עמד בעוכרי הלהקה בהופעות היה הניסיון לשמר על הבמה את ההרמוניות הווקאליות המהודקות שבתקליטיה, דבר שיצר לרוב זיופים לא נעימים. בתקליט ההופעה הזה נחסכו מאיתנו אי-נעימויות רבות בזכות הכללת קטעי סולו רבים. זוהי גם הזדמנות להאזין לדו-קרב הגיטרות החשמליות הנפלא של יאנג וסטילס. נגני הליווי החדשים יחסית, המתופף ג'וני ברבאטה והבסיסט פאזי סמואלס, מנגנים היטב אך חסרים את הניצוץ. הדבר מבליט את המגבלה של ארבעת המובילים יחדיו, שנראה כי לשם שינוי אינם עומדים זה בדרכו של זה, ובכך הופכים כנראה את האלבום הזה לטוב ביותר שלהם יחד עד כה".

פשששש... איזה חומר לקח המבקר? בכל אופן, מדובר באלבום מעורר מחלוקת. הוא לא נמנה מאלבומי ההופעה הטובים יותר של הסבנטיז - ולא סתם. זה דוקומנט של הרכב בו האגו סדק את ההרמוניה. עם זאת, הוא שווה כמסמך היסטורי יקר ערך. המופעים הללו בשנת 1970 היו אירועים ענקיים שבהם לחברי הלהקה היה מעמד כמעט משיחי. קרוסבי היה שם כדי להזדהות עם מעשני המריחואנה של העולם, נאש הרגיע את ההמונים חובבי ג'יימס טיילור, סטילס סיפק את הבולשיט הפוליטי שלו, ויאנג היה שם כדי להראות שחופשי זה לגמרי לבד. זה היה השילוב המושלם שתורגם היטב לשם האלבום.

הבי ג'יס שרים על ישראל?! ב-7 באפריל בשנת 1971 הקליטו הבי ג'יס שיר הלל לישראל ששמו... ISRAEL.

שנת 1971 הגיעה עם תקליט בשם TRAFALGAR, שהיה מעין קאמבק ללהקה המפורסמת הז. שם היא איחדה כוחות מחדש לאחר ריב מתוקשר בין בארי ומוריס גיב לבין רובין גיב. היה זה בקיץ 1970 כשהאחים איחו את הקרע וחזרו לאולפן ההקלטות. בהמשך אותה שנה הם הוציאו את התקליט TWO YEARS ON, אך כאמור, TRAFALGAR שבא אחריו החזיר אותם למסלול. השיר הראשון מתוכו, HOW CAN YOU MEND A BROKEN HEART, הפך ללהיט ענק. השיר השני שיצא מהאלבום כתקליטון נקרא ISRAEL, אך הוא לא זכה להצלחה גדולה כקודמו. עדיין, סקרן אותי לדעת הכיצד ישראל נכנסה לסיפור.

ובכן, השיר נכתב על ידי בארי גיב והוקלט ב-7 באפריל 1971 באולפני IBC בלונדון. שני טייקים בלבד נדרשו כדי להשלים את הקלטת הבסיס שלו. השיר נוצר בתקופה שבה ישראל עדיין נהנתה מהערצה ותמיכה מצד חלקים נרחבים בעולם (כפי שמשתקף במילות השיר); זאת ארבע שנים לפני שהעצרת הכללית של האו"ם קיבלה את ההחלטה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית", ועשרות שנים לפני הטלטלה הנוכחית בה אנו נמצאים.

והשיר הזה של הבי ג'יס הוא שיר אהבה אמיתי למדינתנו. "היו לך צרות ישראל / ראיתי את כולן", שר בארי גיב בקולו הנפלא. "אבל את שמת את הכתובת על הקיר / ישראל, ישראל / אני אוהב את החיוכים על פניהם של האנשים שלך / הם נוסכים בך תחושה של חיבוק חם / ואני רוצה סוג כזה של חיוך / ישראל, קחי אותי לזרועותיך ותני לי להרגיש את הטוב שלך".

אז מה בדיוק חשב בארי גיב כשכתב את השיר? הדבר לא לגמרי ברור. בראיון שנערך עמו אז הוא אמר: "כמובן, יש לנו להיטים גדולים במדינות אחרות – קיבלנו שני תקליטוני זהב עבור LONELY DAYS ו-HOW CAN YOU MEND A BROKEN HEART בארצות הברית. ויש להיטים שנלקחו מהאלבומים שלנו ויצאו במקומות כמו ישראל מבלי שידענו על כך". באופן אירוני, דווקא בישראל השיר לא הפך ללהיט גדול, אך הוא כן זכה להצלחה בבלגיה ובהולנד. מאז, כאמור עברו הרבה מים מתחת לגשר.

מבחינה מוזיקלית, השיר ISRAEL הוא בלדה שמתחילה ברכות ומתעצמת בהדרגה. ועל הדרך - אמנם הבי ג'יס מעולם לא הופיעו בישראל כהרכב מלא, אך באותה שנה (1971) היה מוריס גיב מעורב בהלחנת פסקול לסרט שצולם בארץ בשם "בלומפילד", בכיכובו של ריצ'רד האריס. בניגוד לטענות שנשמעו עם השנים, להקת הצ'רצ'ילים אינה מופיעה כלל בסרט זה. כמו כן, נטען בעבר שהבי ג'יס הגיעו לישראל ב-1971 ואף הופיעו בה – אך לטענה זו אין אחיזה במציאות העיתונים מאז. המידע היחיד שפורסם בנושא הוא שהבי ג'יס לא הגיעו לישראל משום שהאמרגן המקומי לא הפקיד מקדמה כנדרש. שנים רבות לאחר מכן, בשנת 2012, הופיע רובין גיב בישראל, צעד שנחשב להפגנת תמיכה אל מול הקריאות לחרם תרבותי.

זהירות - משטרה!!! ב-7 באפריל בשנת 1978 יצא באנגליה תקליטון חדש לשלישיה חדשה. שם השלישיה הוא פוליס ושם השיר הוא ROXANNE.

ואוווו... איזה שיר! איזה להיט! עם סאונד רזה ואטיטיוד שמן כמו פיל! ממכת ההיי-האט הראשונה ומיד אחריה נגינת הקצב עם החשמלית של אנדי סאמרס והצחוק של הזמר-בסיסט סטינג. אשששש! ומה זה הסאונד המוזר הזה שמיד אחריו סטינג צוחק פה? מסתבר שהוא התישב בטעות על קלידי הפסנתר בעת שבא לשיר את השירה שלו באולפן. הוחלט להשאיר את זה בהקלטה.

אבל לא תאמינו... רדיו בי.בי.סי מיהר להחרים את השיר מהשמעה בגלל תוכנו שמדבר על יחסים עם פרוצה. הצעד הזה מנע את הצלחתו המיידית של התקליטון. רק כשנה לאחר מכן, כשפוליס הופיעה בארה"ב, תפס השיר ובענק.

אז מה באמת קורה פה בשיר? ובכן, השיר הזה עוסק בגבר שמתאהב בפרוצה, אומר לה שמגיע לה יותר טוב בחיים שלה ושהיא צריכה למצוא מקצוע הגון יותר. סטינג קיבל את הרעיון לכתיבת השיר לאחר שטייל ברובע הפרוצות של פריס כשהלהקה הייתה שם כדי לנגן במועדון שנקרא THE NASHVILLE. שם הוא ראה את הפרוצות המזמינות והוא דמיין איך זה יהיה להתאהב באחת מהן. הוא בחר בשם רוקסן כי יש מאחוריו היסטוריה עשירה; רוקסן הייתה אשתו של אלכסנדר הגדול וחברתו של סיראנו דה ברז'רק. אוף, תמיד סטינג חייב להיות אינטלקטואל שכזה? גם כשמדובר בשיר קצבי על פרוצה.

זה היה השיר המשמעותי הראשון שיצא מפוליס, שנאבקה באותה תקופה לקבל הכרה. שנה קודם לכן, חבריה הוציאו את הסינגל FALL OUT, בלייבל עצמאי בבעלות מיילס קופלנד, אחיו של המתופף סטיוארט קופלנד. התקליטון הזה היה פלופ רציני והלהקה הרגישה לחץ גדול לייצר משהו שירחיק אותה מהשפל. אז כשהגיעה לאולפני SURREY SOUND, מחוץ ללונדון, בינואר 1978, זה כבר היה עם גיטריסט חדש, אנדי סאמרס. החבר המקורי, הנרי פדובאני, פרש מהלהקה. היה נסיון לעשות את הלהקה כרביעיה, אבל זה לא הצליח. אז הם הקליטו את "רוקסן" עם המפיק נייג'ל גריי, שהיה בעל האולפן. סטינג אהב את השיר אבל לא חשב שהוא יהיה להיט, מכיוון שהוא היה הרבה יותר מהורהר מהחומרים האחרים שלהם. מיילס קופלנד חשב אחרת - הוא התרשם הרבה יותר מ"רוקסן" מאשר מכל דבר אחר שהוקלט באותם סשנים, והתעקש שזה יהיה הסינגל. כבר אז שני אלו עסקו בדיעות שונות ומריבות בצדן?

החדר האינטימי של לאונרד כהן. ב-7 באפריל בשנת 1969 יצא תקליטו השני של לאונרד כהן, SONGS FROM A ROOM.

כן, זה מסוג התקליטים המסקרנים ההם. כזה שכשמניחים אותו על הפטיפון ונותנים למחט לגעת בחריצים שלו - משהו קורה לנפש. משהו קורא לנפש. יש דברים שהם מעבר למילים. זו תחושה. זה קוסמי. וכאשר לאונרד כהן קידם את הוצאת התקליט, הן בתקשורת הבריטית והן באמריקאית, הוא נהג לנפנף מעליו בביטול את תווית המשורר שהוצמדה לסגנון כתיבת השירים הספרותי שלו אז. הוא התעקש שכל מטרתו היא הצלחה מוסיקלית טהורה. ממש דומה לצורה שבה בוב דילן נהג להכחיש את התפקיד שהעיתונות העניקה לו בתור הדובר של דור שלם, גם כהן סירב להיכנע להגדרות המבקרים. ההבדל העיקרי היה, כמובן, שדילן יכול היה להרשות לעצמו להתכחש לתדמית התקשורתית שלו אחרי שהקליט והוציא מצליחים בטירוף ואינספור כותרות בכל העולם, בזמן שלאונרד כהן היה באותה עת אלמוני יחסית. אבל כשיצא תקליט הבכורה שלו? המון התאהבו בו.

מנקודת מבט כללית, כהן לא עושה בתקליטו השני צעדים גדולים קדימה. אם נדמה לכם שתקליט הבכורה שלו הוא דליל וחסכוני, הרי שהתקליט השני הזה נשמע כמו שיא המינימליזם. זה כנראה קשור לחילופי המפיקים. ג'ון סיימון הוחלף בתחילה בדייויד קרוסבי - שחלק עם לאונרד לא רק חיבה למוסיקה מיוחדת אלא גם משיכה לג'וני מיטשל (היא שהמליצה על קרוסבי להפיק את לאונרד). החיבור בין שניהם לא הצליח כשכהן עזב לנאשוויל ואילו קרוסבי נשאר בלוס אנג'לס והתחבר עם גרהאם נאש וסטיבן סטילס. מה שנשאר ממה שהם ניסו היה גרסה מוקדמת ל-BIRD ON A WIRE וגרסה מוקדמת ל-YOU KNOW WHO I AM.

בנאשוויל היה זה המפיק בוב ג'ונסטון שלקח את תפקיד המפיק. עבורו זו הייתה הגשמת חלום, אחרי שבחברת התקליטים לא הסכימו שהוא יפיק את תקליט הבכורה. "אתה כבר מפיק יותר מדי אמנים עכשיו, תיתן לאחרים", נאמר לו שם. לכן הוא היה מאושר כשההזדמנות באה לו שוב פה. והתקליט הזה בהפקתו נראה באותם ימים כמו פסגת המינימליזם, וזה עוד לפני שהתהליך הזה הגיע לשיאו בשנים מאוחרות יותר. יש משהו מרתק במינימליזם. זה כמו סגנון דיבור - כשאתה צועק משהו, אתה יכול להרחיק אנשים מלרצות להקשיב לך. אבל כשאתה לוחש את זה? אנשים יתקרבו לרוב. ג'ונסטון: "כשלאונרד הגיע לעיר בפעם הראשונה, הוא התאכסן במלון של קשישים ונשאר שם בערך בשבוע הראשון. ואז אני ואשתי חכרנו שטח אדמה, בית קטן ליד נחל. אז לאונרד הסתכל על הבית הזה, עבר בכל החדרים שלו, ראה את כ-6,000 דונם, ואמר: "יום אחד יהיה לי בית כזה ואוכל להישאר ולכתוב מתי שארצה לכתוב". ועניתי לו: "למה שלא פשוט תתחיל עכשיו?" נתתי לו את המפתח והוא עבר לגור שם. כשירדתי לנאשוויל בפעם הראשונה, הוצאתי את כל השעונים המזוינים מהאולפן של "קולומביה" שם, פירקתי את החדרים האלה, העברתי את הכבלים מתחת לרצפה והחדר היה גדול כמו מגרש פוטבול. הקמנו שם חדר פינג-פונג. היה שם שולחן ביליארד והכול. אני אספר לכם עוד משהו שעשיתי כשהקלטתי את דילן ואת כהן. שמתי אותם בתא הקלטה מוקף בזכוכית ואוויר, במקום שבו פעם היה עץ. עכשיו כל השאר יכלו להסתובב, לראות אותם ולדבר איתם. וככה זה היה. אתה לא יכול להקליט בחדר בלי לראות את האנשים ובלי לדעת מה הבחור השני הולך לנגן.

כל השאר השתמשו במיקרופון אחד. מה שאני עשיתי זה לפזר ערימה של מיקרופונים בכל החדר ועל התקרה. השתמשתי בכל ההד הזה כמה שרציתי. רציתי שזה יישמע טוב יותר מכל דבר אחר שנשמע אי פעם, ורציתי שזה יהיה במצב שכולם יוכלו לשמוע את זה. תמיד היו לי ארבעה או שמונה רמקולים בכל החדר. ככל שניגנתי את זה חזק יותר, ככה זה נשמע לי טוב יותר. בכל מה שנוגע להקלטה או השמעה, אני אוהב להפציץ את החרא הזה חזק. לעזאזל! אם אני לא מרגיש את זה בחזה, אני לא יכול לדעת אם זה באמת זה". אז ג'ונסטון הביא להרפתקה את הנגנים המובילים שהכיר אז בנאשוויל. אם זה צ'רלי דניאלס שניגן בבס, כינור וגיטרה, כמו גם רון קורנליוס הגיטריסט, באבה פאולר שניגן בבס ובכינור וג'ונסטון עצמו ניגן באורגן. עבור ג'ונסטון, זה היה אחד מכמה פרויקטים עליהם עבד אז במקביל, כולל סיימון וגרפונקל בניו יורק, ובוב דילן וג'וני קאש (נאשוויל סקייליין) באותם אולפני קולומביה כמו כהן. יכולתו של המפיק להתכופף ולצלול בין סדרי עדיפויות, ולטוס למרחקים ארוכים במידת הצורך, לא קיבלה שיקוף טוב יותר מאשר הזמן בו לאונרד החליט לכלול את השיר הלא מקורי היחיד באלבום, THE PARTISAN. כהן למד את השיר לראשונה כשהיה בן 15. השיר נכתב במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי חבר במחתרת הצרפתית, עמנואל ד'אסטייה. הדברים לא היו בדיוק כפי שרצה בהקלטה, והוא רמז לג'ונסטון שהשיר צריך כמה קולות צרפתיים. המפיק מיד ארגן טיסה לפריס, שם הקליט שלישיית קולות נשיים צרפתיים בתוספת נגן אקורדיון שנשמע הולם.

ברקורד מירור הבריטי נכתב בביקורת על השיר הראשון בתקליט, BIRD ON A WIRE - שלצד קולו והגיטרה של כהן בולטים בו גם צ'לו ונבל פה: "יש פה את העיבוד המעולה הרגיל שעוטף את הקול הכואב. זה כה יפה שאני חייב להודות שבכיתי כששמעתי את זה". לאונרד כהן על השיר הזה: "התחלתי לכתוב את זה ביוון, כי לא היו חוטי חשמל באי בו גרתי זמן מסוים ושמו HYDRA. לא היו עמודי טלפון ולא היו טלפונים. לא היה שם חשמל, כשבשלב מסוים הם הכניסו את עמודי הטלפון האלו, כיום לא הייתם מבחינים בהם, אבל כשהם הועלו לראשונה, זה היה כל מה שעשיתי - לבהות דרך החלון בחוטי הטלפון האלו ולחשוב איך הציוויליזציה תפסה אותי בכל זאת ושלא אוכל להימלט. לא אוכל לחיות את חיי המאה ה-11 שחשבתי שמצאתי לעצמי. אז זו הייתה ההתחלה של השיר. ואז, כמובן, שמתי לב שציפורים מגיעות לחוטים וכך התחיל השיר הזה. 'כמו שיכור במקהלת חצות', זה גם דבר שמוגדר על האי בו גרתי. איפה שהשתיינים, כולל אני, היו עולים במדרגות. הייתה סובלנות רבה בקרב התושבים לכך מכיוון שזה יכול להיות באמצע הלילה. הייתם רואים שלושה בחורים עם זרועותיהם זה על זה, מועדים במדרגות ושרים בקול. אז התמונה הזו הגיעה מהאי: 'כמו שיכור במקהלת חצות'...".

כהן התקשה להקליט את השיר. הוא הרגיש שמעולם לא נשמעה בו כנות שלמה. הוא נכנס לדיכאון מזה, ויתר וחזר לחדר המלון שלו. רק ארבעה ימים לפני סשן ההקלטות האחרון שנקבע, הוא השיג את מה שרצה. הוא ביקש מכולם, פרט לאנשים חיוניים, כולל המפיק בוב ג'ונסון, לעזוב את האולפן. "פשוט ידעתי שבאותו הרגע משהו עומד להתרחש", אמר כהן. "פשוט עשיתי את הקול לפני שהתחלתי את הגיטרה ושמעתי את עצמי שר את המשפט הראשון הזה, 'כמו ציפור...', וידעתי שהשיר יהיה אמיתי וחדש. הקשבתי לעצמי שר, וזה היה הפתעה עבורי. אז שמעתי את התשובה וידעתי שהיא נכונה". ואיזה יופי זה כשהתיזמור המלא נכנס בהמשך השיר הזה, נכון? הוא שר שם, "אבל ניסיתי, בדרכי, להיות חופשי" - והוא בהחלט מצליח פה!

אבל אחרי היופי המסנוור של הציפור על חוט התיל מגיע A BUNCH OF LONESOME HEROS הסוער יותר. רגע, של מי היה הרעיון לשים גם בשיר הזה נבל פה? הלו, זה לא מוגזם? לאונרד היה צריך להקשיב לאריק איינשטיין שהפליא להביא זאת לפניו רק בשיר אחד בתקליט "מזל גדי" (השיר "דוקטור דוליטל"). אבל שאר העיבוד פה מגזים, עם האורגן שמנוגן מאחור והגיטרה החשמלית הזועמת.

אז מה נכתב על התקליט בביקורות מזמן אמת? ובכן... בעיתון EYE נכתב כך: "אחד מפריטי האספנות החמים ביותר כיום הוא ערכת השיווק שחברת התקליטים קולומביה עשתה לאלבום הזה. יש בה קופסה קטנה חומה שמכילה דברים שנמצאו בכיסיו של לאונרד; חתיכת מגנט, נר וודו בדמות מדונה שחורה, רפרודוקציות של פואמות בכתב ידו וכמה תמונות אישיות".

ברולינג סטון נכתב: "לא צריך הרבה הקשבה פה כדי לקבוע בוודאות שהבחור לא יודע לשיר. נקודה. ועדיין, התקליט הזה גודל עליכם. ואם תתנו לזה צ'אנס, תגלו שיש לו מה להציע. אבל לא תואשמו אם לא תמצאו את הזמן לזה. הקול של לאונרד מונוטוני. הוא פשוט מותח צליל אחד, למעלה ולמטה, באופן כרומטי. לרוב הוא לא ברור בשירתו וכשהוא מצליח לתת בהירות, אז הוא הופך משעמם. כשהוא לא ברור אז הוא מעצבן. המילים שלו הופכות משמעותיות ברגע שאתם קולטים שהוא שופך פה את סיפור חייו. זה כואב לשמוע את זה".

קחו, למשל, את השיר שמסיים את צדו הראשון של התקליט - SEEMS SO LONG AGO, NANCY. מסתבר שאותה ננסי הייתה דודתו של כהן שהתאבדה ביריית אקדח בשנת 1965, בגיל 22. היא בילתה שנים בבתי משוגעים ובגיל 20 ילדה תינוק אך אולצה על ידי משפחתה למסור אותו מיד לאימוץ.

בעיתון CIRCUS נכתב: "זה התקליט הטוב ביותר ששמענו מזה זמן רב. המילים של כהן בלתי נשכחות ושירתו ממש השתפרה. מפיק התקליט, בוב ג'ונסטון, עשה עבודה מצוינת".

אסכם זאת במילה אחת - קלאסיקה!!!

גם זה קרה ב-7 באפריל:

- שנת 1962 זימנה יום משמעותי ביותר בתהליך הקמת הרולינג סטונס. ביום זה פגשו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס לראשונה את בריאן ג'ונס. המפגש התקיים במועדון ג'אז בשם EALING. בריאן ג'ונס ניגן בגיטרה לצד הזמר פי.פי בונד (שהיה למעשה פול ג'ונס, ולימים סולן להקת מנפרד מאן). הם ביצעו על הבמה קטעי בלוז של מאדי ווטרס ואלמור ג'יימס. ג'ונס, שהיה אובססיבי לגבי אלמור ג'יימס, החליט לקרוא לעצמו אלמו לואיס. קית' ריצ'רדס נזכר: "ברגע שראיתי את בריאן ג'ונס מנגן שם, אמרתי מה לעזאזל, הוא מנגן בסלייד בגיטרה שלו". הפסנתרן בהופעה הזו היה איאן סטיוארט, שהיה ממקימי הסטונס והפך בהמשך לעוזר המסור של חברי הלהקה.

- בשנת 1975 פרש הגיטריסט ריצ'י בלאקמור מלהקת דיפ פרפל, לאחר הופעה בפריז. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה רצה בלאקמור לפרוש מהלהקה; כבר בסוף שנת 1971 הוא תכנן להקים הרכב חדש עם מתופף הלהקה, איאן פייס, ועם הזמר והבסיסט של להקת THIN LIZZY, פיל ליינוט. בלאקמור אף שקל לקרוא לשלישייה הזו בשם BABY FACE. השלישייה לא הצליחה "להתרומם", והוא חזר אז ללהקה.

החל משנת 1974, בלאקמור לא היה מרוצה מהדרך המוזיקלית שבה הלכה הלהקה. הוא כבר הכיר אז את הזמר רוני ג'יימס דיו, וידע כי ברצונו להקים עמו להקה חדשה. הוא הגיש את התפטרותו להנהלת דיפ פרפל והתחייב לקיים את ההופעות שנותרו, כשההופעה בפריז הייתה האחרונה שבהן. זו הייתה הפעם האחרונה שבה הופיע בלאקמור עם הרכב זה של הלהקה, המכונה MARK III, שבו היו חברים הזמר דייויד קוברדייל, הבסיסט והזמר גלן יוז, האורגניסט ג'ון לורד והמתופף איאן פייס.

בסיום ההופעה נפרד קוברדייל מהקהל במילים: "אנו מקווים לראותכם שוב מתישהו, בצורה כלשהי". בלאקמור, שכבר על הבמה חשב קדימה, ירד ממנה ולא הביט לאחור. באותו לילה סיים בלאקמור שבע שנים של חברות בדיפ פרפל, וארבעת הנותרים החליטו להמשיך בלעדיו.

- בשנת 1981 ספגה להקת "המי" טלטלה נוספת עם מותו של קיט לאמברט, האיש שהפך אותה לאחת הלהקות הגדולות בעולם הרוק. לאמברט, שהיה בן 45 במותו, נפגע בראשו כשנפל במדרגות בבית אמו בבלומסברי, וכל ניסיונות ההחייאה עלו בתוהו. מנהל הלהקה באותה עת, ביל קורבישלי, ציין כי לדעתו המשפחה היא שבחרה לנתק את מכשירי ההחייאה.

לאמברט היה זה שגילה את הלהקה מיד לאחר שהוציאה את תקליטונה הראשון, I AM THE FACE, בעת שפעלה עדיין תחת שמה הקודם – "המספרים הגבוהים". הוא עבד ישירות עם הלהקה עד הפקת הסרט "טומי". מנהיג הלהקה, פיט טאונסנד, אמר כי הידיעה על מותו זעזעה אותו. טאונסנד ניסה באותה תקופה להתחיל לעבוד עם לאמברט על כתיבת ספר על הלהקה; זאת לאחר מספר שנים שבהן שרר נתק בין השניים, כיוון שטאונסנד לא יכול היה עוד לשאת את התמכרותו של המנטור שלו לסמים. "קיט היה חבר טוב מהימים ההם, ורבים יתגעגעו אליו", מסר טאונסנד לתקשורת.

- בשנת 1973, מיד לאחר שסיים פרנק זאפה הופעה באולם CIRCLE STAR שבפניקס, אריזונה, נודע לו כי אמו מצאה את אביו, פרנסיס, במיטתם ללא רוח חיים, לאחר שלקה בהתקף לב. הופעות שתוכננו לשבועיים וחצי הבאים בוטלו לאלתר, כדי לאפשר לזאפה לטוס להלוויה ולטפל בסידורים הנלווים. זאפה לא נהג להתראות עם הוריו בקביעות; הוא אמנם הזמין אותם מספר פעמים להופעותיו, אך לאחר שאמו נחשפה לשפה הבוטה בה השתמש על הבמה, החליטה שלא להגיע אליהן עוד. זאפה בקושי הזכיר את אביו בראיונות שנערכו עמו, שכן היחסים ביניהם היו קרירים.

- בשנת 2008 בוב דילן מקבל פרס פוליצר של כבוד על "השפעתו העמוקה על המוזיקה הפופולרית והתרבות האמריקאית". הוא מוזיקאי הרוק הראשון שזכה בפרס.

- בשנת 1978 יצא אלבום הבכורה של הזמר פרינס ושמו FOR YOU. עוד נשמע דברים גדולים מהנסיך הזה!

- בשנת 1988 הופיע אליס קופר - וכמעט בפעם האחרונה בהחלט! כאשר חוט הפסנתר שמחזיק אותו תלוי בבטחה במהלך פעלול הגרדום שלו נשבר, הזמר כמעט תלה את עצמו באמת על הבמה בוומבלי ארנה בלונדון. הוא הצליח להחליק את סנטרו מעל החבל כדי למנוע מצווארו להישבר עד שאיש צוות יכל לחלץ אותו.

- בשנת 1998 ג'ורג' מייקל נעצר בגין התנהגות בלתי הולמת בשירותים בפארק בבוורלי הילס, קליפורניה, לאחר ששוטר סמוי צפה בו מבצע מעשה מגונה. מעצרו של מייקל קרה אחרי בדיקה שגרתית של חדרי השירותים בפארק הזיכרון וויל רוג'רס באזור היוקרתי מול מלון בוורלי הילס. הוא נעצר על ידי שוטר בלבוש אזרחי שאמר שמייקל היה מודע לכך שהוא נמצא במעקב וביצע את המעשה באזור בשירותים הנראה לכל מי שנכנס. הוא נקנס ב-810 דולר ונידון ל-80 שעות שירות קהילתי. שלושה ימים לאחר המעצר, מייקל יצא מהארון בראיון ל-CNN. הוא לא סיפק פרטים על התקרית, אך אמר, "שמתי את עצמי במצב טיפשי ופגיע ביותר". בסרטון לשירו הבא, OUTSIDE, הוא לעג לאירוע, הופיע במדי משטרת לוס אנג'לס והציג סצנות של שירותי גברים עם גברים מתנשקים. השוטר שעצר את מייקל, מרסלו רודריגז, הגיש תביעה בסך 10 מיליון דולר (שנדחתה מאוחר יותר) נגד מייקל, בטענה למצוקה נפשית ורגשית. ועל הדרך - ביום זה בשנת 1985 הפך הצמד וואם למופע המערבי הראשון שהופיע בסין.

- בשנת 1990 נערך ה"פארם אייד 4" באולם הוסייר דום באינדיאנפוליס. שני אירועים בלתי נשכחים התרחשו שם: להקת גאנז אנד רוזס הופיעה בפעם האחרונה עם המתופף סטיבן אדלר, שהתמכרותו לסמים גבתה מחיר. הוא פוטר מהלהקה לפני הופעתה הבאה. ואלטון ג'ון הגיע לאחר שערך טקס לכבוד ריאן ווייט, נער בן 18 שהיה אחד מקורבנות האיידס הראשונים שזכו לפרסום (הוא נדבק במחלה מעירוי דם). אלטון הקדיש את הביצוע לשיר CANDLE IN THE WIND שלו לווייט, שמת למחרת.

- בשנת 1950 נולד סטיב אליס, הזמר של להקת הפופ LOVE AFFAIR (זו שהיה לה גם את הלהיט EVERLASTING LOVE).

- בשנת 2013 מת מפיק התקליטים הידוע אנדי ג'ונס, שעבד עם כוכבים גדולים כמו הרולינג סטונס, לד זפלין ועוד. אנדי היה אחיו של מפיק מוסיקה אגדי אחר בשם גלין ג'ונס.

- בשנת 1974 יצא התקליט ROAD FOOD של להקת הרוק הקנדית, GUESS WHO. המכירות שלו היו נחמדות אך לא מרקיעות שחקים. נו, ככה זה כשאין שם להיט בסדר גודל של AMERICAN WOMAN.

- בשנת 1946 נולד ביל קראוצמן, המתופף של להקת הגרייטפול דד. ואם כבר מתופפים: בשנת 1938 נולד המתופף של ג'פרסון איירפליין, ספנסר דריידן, שניגן ברוב האלבומים הידועים של הלהקה עד שנת 1969. הוא מת בשנת 2005. מתופף נוסף שנולד בתאריך זה, בשנת 1948, הוא דאלאס טיילור, שניגן עם אמנים רבים בסיקסטיז ובסבנטיז. ביניהם ואן מוריסון וגם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. הוא מת בשנת 2015. גם המתופף ברוס גארי מלהקת THE KNACK (זו עם הלהיט MY SHARONA) נולד ביום זה בשנת 1951. הוא מת בשנת 2006.

- בשנת 1949 נולד ג'ון אוטס, מהצמד הול ואוטס. השניים הוציאו הרבה תקליטים ובתוכם גם להיטים. אבל שנים לאחר מכן עבר חתול עסקי שחור בין השניים והם נפרדו בכעס גדול ועם האשמות זה נגד זה בבתי המשפט ובעיתונים.

- בשנת 1943 נולד הגיטריסט הבריטי מיק אברהמס, שהקים ביחד עם איאן אנדרסון את ג'ת'רו טול. אברהמס פרש מהלהקה אחרי אלבום אחד והקים להקה משלו בשם BLODWYN PIG. הוא מת בדצמבר 2025.

- בשנת 1920 נולד ראבי שנקאר, נגן הסיטאר האגדי ומאסטר המוזיקה ההודית השפיע רבות על רבים, ביניהם גם אחד ושמו ג'ורג' האריסון מהביטלס. הוא מת בשנת 2013.

- בשנת 1951 נולדה הזמרת ג'ניס איאן.

האם טוד ראנדגרן הוא הילד הכי מוכשר בכיתה? או סתם דיקטטור עם סטייל? ב-7 באפריל בשנת 1969 יצא תקליטה השני והנפלא של להקת NAZZ, שנקרא NAZZ NAZZ והציב את שמו של טוד ראנדגרן ככישרון שכדאי מאד לשים לב אליו.

הנה לכם תקליט שיש בו מהשופרא דשופרא לאוהבי הפופ המתחכם והעשיר. כמו אוטו עם גלגלים מאמריקה שהורכב מחלקים של רכבים בריטים שונים מתוצרת הביטלס ו-THE MOVE ועם מנוע שפועל על דלק עם אלמנט של מופרעות בו. כן, עד כדי כך. יש כאלו שרואים בזה הצהרה אמנותית מוגזמת וחסרת כיוון - אני רואה בזה יופי של דבר. מספיק לשמוע את רחש מגבר הלזלי של ההאמונד בתחילת התקליט וההתפרצות לתוך השיר FORGET ALL ABOUT IT כדי להבין שיש פה משהו מיוחד.

באותם ימים, פילדלפיה הייתה מוקד של מוזיקה שחורה משובחת, אך חברי הלהקה - שלא היו כהי עור ולא עשו מוסיקת נשמה - חשו כי התקליט הזה חייב לקבל ניחוח בינלאומי ולכן הוא מוכרח להיות מוקלט באנגליה. ולא סתם באנגליה, אלא בלונדון המרעישה, שהייתה אז מרכז העניינים העולמי של התרבות והמוזיקה. הכי קרוב לביטלס.

החברים פנטזו על אולפני טריידנט, בעיקר בשל העובדה שהביטלס הקליטו שם את הלהיט הגדול HEY JUDE. אך הניסיון להקליט שם הפך מהר מאוד מריגוש גדול לתיסכול צורב. איגוד המוזיקאים הבריטי נכנס לתמונה ועצר את התהליך בנחישות. והסיבה? היא הייתה בירוקרטית להפליא: מנהל הלהקה, ביל סקורי, רשם אותה כלהקה אינסטרומנטלית, בעוד שבפועל היה ברור לכל מי שעבר ליד החדר שחבריה גם פוצחים בשירה ווקאלית באולפן.

הנה מה שהיה לטוד ראנדגרן לומר על החוויה המפוקפקת ההיא: "אולפני טריידנט היו חדשים אז ומאד התרגשנו להגיע לשם כדי להקליט. הצלחנו להקליט שם לילה אחד לפני שאיגוד המוזיקאים תפס אותנו. זה היה מצב מחורבן שגרם לנו לחזור בחזרה ללוס אנג'לס ולהקליט שם באולפני ID. הדבר החיובי היחיד שהיה לנו באותם ימים בלונדון הוא שהצלחנו לקנות לעצמנו בגדים אופנתיים ברחוב קארנבי".

כשארבעת חברי הלהקה נחתו בסופו של דבר בלוס אנג'לס שטופת השמש כדי להמשיך את עבודתם, הם פגשו בטכנאי הקלטה שהפך ליד ימינו של ראנדגרן מאותו רגע ולמשך מספר שנים. היה זה ג'יימס לאו, דמות מרתקת שבזמנו הפנוי תפקד כזמר המוביל בלהקה הפסיכדלית והמשגעת ELECTRIC PRUNES. לאו לא היה רק טכנאי, אלא מוזיקאי בנשמתו, והוא ידע לנווט במיומנות את רצונותיו מרחיקי הלכת והשאפתניים של ראנדגרן בין כפתורי האולפן.

ג'יימס לאו נזכר בעבודה המפרכת: "טוד הזהיר אותי כבר מלכתחילה שהעבודה על התקליט הזה תדרוש ממני המון שעות עבודה ליליות". אז כן, באותה תקופה ראנדגרן כבר הפך להיות חוד החנית של הלהקה באופן מובהק. בזמן ששלושת החברים האחרים השתכנו בחדר אחד קטן בבית מלון, הוא התגורר בדירה נפרדת, שם הוא הסתגר וכתב את המוזיקה ששינתה את פני הלהקה. המוזה המוזיקלית שלו באותם ימים הגיעה מהיוצרת, הפסנתרנית והזמרת המופלאה לורה נירו, אותה הוא העריץ מאוד ושאת סגנונה הוא ניסה להטמיע ביצירה.

אולם, הסגנון המוזיקלי החדש והמורכב הזה לא מצא חן בעיני זמר הלהקה והקלידן שבה, רוברט סטוקי אנטוני. בין השניים פרץ לא פעם ריב קשה, שכן אנטוני העדיף את הקו הרוקי והפשוט יותר שאפיין את הלהקה בתחילת דרכה.

לאו הוסיף ותיאר את הדינמיקה המתוחה: "טוד היה טוטאלי בהכנת התקליט הזה. הוא היה מתוסכל מאד משאר חבריו ללהקה כי הוא ניצב צעד אחד לפניהם בכל דבר. אני הבנתי מיד שמולי עומד כישרון מיוחד. הוא ידע לנגן בכל דבר. עד כדי כך שהיה יכול לקחת לידיו סקסופון וללמוד לנגן בו תוך עשר דקות. ראיתי אותו לא פעם מתאפק מלקחת את כלי הנגינה של חבריו ולנגן בהם בעצמו בהקלטות, במקום לטרוח ולהסביר להם מה לעשות. אותו דבר היה מבחינת תפקידי השירה".

השם המקורי שהוצע לתקליט הזה היה FUNGO BAT, והוא תוכנן במקור להיות אלבום כפול וגרנדיוזי. לכולם היה ברור אז שזה יהיה המאסטרפיס של הלהקה או חבל התליה שלה, כשאין שום אפשרות ביניים באופק. ראנדגרן נהנה למתוח את מגבלות האולפן של סוף שנות השישים עד למקסימום האפשרי ואף מעבר לו. הוא ראה בכל תהליך ההפקה שעשוע במגרש משחקים פרטי משלו.

עם סיום ההקלטות בחוף המערבי, עברו חברי הלהקה לניו יורק כדי להקליט שם תוספות אחרונות. ראנדגרן, שבאופן מדהים היה חסר ידע מוקדם בתיאוריית התזמור, החליט ליטול לידיו את משימת העיבודים לתזמורת שלמה. הוא עשה זאת מול עיניו המשתאות של ג'יימס לאו, במיוחד בקטע הארוך והשאפתני שחותם את התקליט, שנקרא A BEAUTIFUL SONG. לאו סיפר על הרגע ההוא ביראת כבוד: "לילה אחד, לפני שניגשנו להקליט את כלי המיתר והנשיפה בשיר הזה, שאלתי את טוד מה ינוגן שם. הוא ענה לי שאינו יודע ולכן ילך עכשיו לביתו כדי לכתוב את כל התפקידים. הוא קנה ספר של תאוריית התזמור ועמו ניגש למשימה. למחרת כבר הגיע עם תפקידים כתובים. נותרתי בהלם".

כאשר חברי התזמורת המקצועיים הגיעו לבצע את עבודתם, הם נדהמו ואולי אף נחרדו מהדפים שהוצבו מולם על כני התווים. הדפים היו מלאים בשבירות חוקי תזמור קלאסיים למכביר. אולם, כל ההתמרמרות והרמת הגבות נפסקו ברגע שהם החלו לנגן את מה שנכתב. הם הבינו מיד שיש פה דבר מיוחד שנכתב על ידי בחור צעיר שלא מאמין במילה פחד. אבל למרות שלראנדגרן לא היו מגבלות יצירתיות משלו, חברת התקליטים החליטה להתערב והגבילה את כל הפרויקט השאפתני לתקליט בודד אחד. טוד התבאס עוד יותר כשגילה ששלושת חבריו ללהקה אישרו את ההחלטה הזו מאחורי גבו, וחש כי הם בגדו בחזון האמנותי שלו. הקרע בתוך הלהקה היה בלתי נמנע. הוא מאס בהם ובחוסר המעוף שלהם, והם מצדם מאסו בדיקטטורה האמנותית שלו. ימי הלהקה היו ספורים, והתקליט שיצא בסופו של דבר הפך למאסטרפיס ולחבל תליה בו זמנית.

אפילו המבקרים לא יכלו להישאר אדישים. בעיתון CHANGES האמריקני נכתב עליו ביוני 1969: "ברגע שתוציאו את התקליט הזה מעטיפתו, הוויניל בצבע האדמדם מכריז שמשהו שונה הולך להישמע פה. ואכן זה בדיוק כך. צליל ההפקה בוקע מיד כדבר מיוחד. השירים זורמים זה אחר זה עם אפקטים מרהיבים. הלהקה הזו מרשימה ווקאלית ובנגינה. הכי חשוב, זה הצליל שלה. זה צליל רענן, מקורי ומוצק".

התקליט הזה, שהודפס על ויניל אדום ושקוף (גימיק נועז לאותה תקופה), הפך לפריט אספנים נחשק. שנים מאוחר יותר, בשנת 2006, יצא לאור דיסק כפול שאיגד את התקליט הזה עם כל שאר הסשנים האבודים שהוקלטו אז ולא ראו אור בגרסה המקורית. כמו כן, נכללו בו שירים שמצאו את מקומם בתקליט השלישי והאחרון של הלהקה, NAZZ III, שהיה יותר אסופת קטעים מפוזרת מאשר יצירה של להקה מאוחדת. הדיסק הכפול הזה מומלץ על ידי בחום לכל מי שרוצה לטעום מהגאונות המוקדמת של טוד ראנדגרן. עם זאת, אני מעדיף להקשיב לזה בתקליטים.

בונוס: כשהשליח המהיר פתח מבערים. החודש, אפריל בשנת 1972, יצא תקליט חדש ושביעי ללהקת הרוק הפסיכדלית QUICKSILVER MESSENGER SERVICE ושמו COMIN' THRU.

באותם ימים התעשייה געשה, אך עבור ההרכב הזה, שהיה פעם אחד מעמודי התווך של סצנת הייט אשבורי לצד הגרייטפול דד, נראה היה שמדובר בפרשת דרכים גורלית. רבים מהמבקרים והמעריצים של הלהקה החשיבו את התקליט הזה דווקא כאחד הפחות טובים שיצאו תחת שמה. עדיין, זה מסקרן.

אחד האנשים הבולטים והדומיננטיים ביותר בלהקה באותה תקופה היה דינו ולנטי. שנים רבות לפני שהתקליט הזה נולד, ולנטי כבר הסתובב עם הילה של מי שנטען שהוא כתב את היצירה המוזיקלית HEY JOE. השיר הזה הפך לנכס צאן ברזל וזכה לביצועים לרוב, כולל גרסה אחת מפורסמת במיוחד של גיטריסט שמאלי אחד ומקורזל שיער, ג'ימי הנדריקס, שהפך את השיר הזה ליריית הפתיחה המרשימה ביותר בקריירה שלו. ולנטי, שנודע גם בשמות הבמה צ'ט פאוורס וג'סי אוריס פארו, היה אחראי גם לשיר GET TOGETHER שהקליטה להקת THE YOUNGBLOODS בהצלחה רבה והפך להמנון של דור שלם. אולם למרות הכישרון המוכח בכתיבת להיטים לאחרים, הוא לא הצליח להביא את אותה הצלחה מסחרית מסחררת ללהקה הפרטית שלו.

החיים של דינו ולנטי לא היו רק מוזיקה ותהילה. הוא ידע היטב כיצד נראה תא כלא מבפנים, לאחר שנעצר באמצע שנות השישים בגלל החזקת מריחואנה, עבירה שעלתה לו בזמן יקר הרחק מאור הזרקורים. כששוחרר מהכלא וחזר אל חבריו, הוא הצטרף מחדש ללהקה במלוא המרץ, אך מאז החלה הקריירה של ההרכב להחליק במדרון למטה מבחינת פופולריות. למרות זאת, היו שמצאו יופי רב וקסם מיוחד גם במוזיקה שנוצרה באותה תקופה מאוחרת ופחות מוערכת.

שיר הפתיחה של התקליט, DOIN' TIME IN THE USA, נפתח באנרגיה שהזכירה לרבים את האווירה המוזיקלית של להקת סנטנה, במיוחד עם השילוב של המקצבים הלטיניים והגיטרות החמות. אז רגע, מה קורה פה?! הלהקה שפעם הביאה גישה מקורית משלה הפכה לחיקוי סנטנאי?! והיא אפילו הגדילה לעשות והשחילה פנימה ציטוט מוזיקלי מתוך השיר SATISFACTION של הרולינג סטונ. רגע! זה מדליק - אבל צריך להחזיר נשימה פה. היו מי שאהבו את הבחירה הזו מאוד. בזמנו, המבקרים טענו שמדובר בחימום מוגזם של נוסחה שכבר נוסתה עם הלהקה בעבר, אך במבט לאחור, אם להקה עכשווית הייתה מוציאה היום תקליט עם סאונד כזה, חובבי המוזיקה היו מוצאים את עצמם חוגגים איתו עד הבוקר. לא ככה? כי ככה זה היה פעם, עודף עצום של כישרונות בסצנה של קליפורניה שהביא לעיתים להצפת יתר שגרמה לפנינים כאלו להישאר בצל.

כדי להבין איך הגיעה הלהקה לנקודה הזו, היה צריך ללכת מעט אחורה בזמן. הלהקה הזו הייתה כוח מרכזי ומשפיע בסצנת הפסיכדליה המפוארת של סן פרנסיסקו. התקליט שלה' HAPPY TRIALS משנת 1969' נחשב עד היום לאחד התקליטים המדליקים והחשובים ביותר שיצאו מאותו אזור גאוגרפי. אלא שמאז אותם ימי זוהר, חוותה הלהקה תקופה של מהפך משמעותי וטלטלות פנימיות. עזיבתם של חברי מפתח כמו הגיטריסט ג'ון ציפולינה, שנודע בזכות הציוד הייחודי והסאונד המרעיד שלו, והבסיסט דייוויד פרייברג בסוף שנת 1971, סימנה נקודת מפנה כואבת. ג'ון ציפולינה ודייוויד פרייברג היו חלק בלתי נפרד מהצליל המוקדם והמזוהה של הלהקה, והיעדרותם שינתה לחלוטין את הדינמיקה המוזיקלית באולפן ההקלטות. כתוצאה מכך, גארי דאנקן השתלט על כל תפקידי הגיטרה בלהקה ומארק ריאן נכנס למלא את מקומו של דייוויד פרייברג בנגינה על הבס.

הדינמיקה הפנימית בין החברים המשיכה להשתנות ללא הרף. דינו ולנטי, שהצטרף מחדש לחברים בשנת 1970, קיבל על עצמו יותר ויותר את תפקיד הסולן הראשי וכותב השירים הדומיננטי. לעיתים קרובות הוא בחר לכתוב את יצירותיו תחת השם הבדוי ג'סי אוריס פארו כדי להפריד בין דמויותיו השונות. השינוי הזה במנהיגות ובסגנון כתיבת השירים השפיע באופן משמעותי על התוצאה הסופית שנשמעה ברמקולים.

לכל זה נוספה החלטה אמנותית מעניינת: שילוב של חטיבת כלי נשיפה שהוסיפה מימד חדש ופ'אנקי לצליל המוכר. באותן שנים, להקות כמו שיקגו וגם BLOOD, SWEAT & TEARS היו שמות חזקים מאוד בתעשיית המוזיקה והשפיעו על כולם. מצד שני, לא כולם היו בטוחים שחטיבת כלי נשיפה כזו אכן מתאימה לאופי המקורי של הלהקה הזו, אבל עדיין, היה בזה משהו מדליק ומרענן. גם צ'אק סטייקס, שהפליא בנגינה על אורגן האמונד, הביא איתו יופי של צלילים עמוקים. מספיק היה להקשיב לקטע CALIFORNIA STATE CORRECTIONAL FACILITY BLUES כדי להתענג על הנגינה שלו ברמה הגבוהה ביותר.

אבל למרות המאמצים, התקליט זכה עם צאתו לקבלת פנים מעט פושרת מהמבקרים המקצועיים ולא הצליח לרשום הצלחה מסחרית משמעותית שתזניק את הלהקה חזרה לראש המצעדים. במצעד תקליטי הפופ היוקרתי של המגזין בילבורד הוא הגיע רק למקום ה-134, ולא זכה לתהודה נרחבת בקרב קהל המאזינים הכללי של אותה תקופה. מי שרצה לראות את ההרכב הזה בפעולה יכול היה למצוא אותם בווידאו נהדר שתיעד הופעה מאותם ימים, בסרט שמתעד את סגירת אולם הפילמור המפורסם של ביל גרהאם. הם ביצעו שם שיר מהתקליט החדש בשם MOJO וגם שיר מוקדם ומצליח יותר בשם FRESH AIR. ממש כיף לראות את זה! עם זאת, כבר אז נראה היה לרבים שימיה של הלהקה כהרכב מוביל היו ספורים, למרות שהיא הצליחה להמשיך לנוע קדימה ולשרוד בדרכים עוד זמן מה.

בונוס: אגדת הפולק-רוק בתקליט סולו ראשון!

החודש, באפריל 1972 יצא (מבלי שנדע מהו התאריך המדויק) אלבום הסולו הראשון של הגיטריסט ריצ'רד תומפסון, איש להקת פיירפורט קונבנשן. שם האלבום הוא HENRY THE HUMAN FLY, והוא מלווה בכמה מהשמות הגדולים של הפולק – סנדי דני, בארי דרנספילד, אשלי האצ'ינגס ועוד.

באורח פלא, תקליט נהדר זה אינו מבליט את יכולותיו האמיתיות של תומפסון כגיטריסט. בכלל, התקליט נפתח באופן בו לא הייתי מצפה מגיבור גיטרה בעולם הפולק-רוק הבריטי. זה ממש צליל כבד ומדליק ולא צפוי שאפילו משך אותי עוד יותר פנימה לבדוק את שאר התקליט. הסולו הפולקי של ריצ'ארד מגיע באמצע השיר הראשון, אחרי שהאוזן שלי כבר התרגלה לאווירת הפתיחה השונה. והנה ריצ'רד חוזר אחרי סולו הגיטרה להמשך השיר. קולו אינו וירטואוזי אבל מתאים פיקס למה שקורה פה. איזה יופי זה! בהמשך התקליט כבר נשמע ריצ'רד פולקי הרבה יותר.

כצפוי, הוא לא הפך לרב-מכר; בזמנו, המבקר של עיתון הרקורד מירור אף ביקר את סגנון השירה של תומפסון בטענה שאינו חזק דיו. במלודי מייקר נטען אז כי מדובר בתמהיל מוזר מדי של רוק המשלב אקורדיונים סקוטיים ומוזיקת כלי נשיפה. "יש פה רק שני שירים טובים, וכל השאר לא חשוב", נכתב שם. "השירה חסומה, הגיטרה חסרת השראה, וזה גורם לרעיונות יפים להתפספס".

בעיתון FOLK REVIEW נטען כי שירתו לא ברורה במיקס, ולכן קשה להבין את המילים. ועדיין, לדעתי מדובר בתקליט ששווה להקשיב לו וליהנות ממה שהתחולל באותה עת בראשו של תומפסון – אחד הגיבורים החשובים של הפולק-רוק הבריטי.

תומפסון סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "דבר אחד ששכחתי לעשות הוא לנגן יותר בגיטרה חשמלית בתקליט. לו הייתי צריך להקליט אותו מחדש, הגיטרה הייתה נוכחת כמעט בכל שיר. כל כך התרכזתי בשירים ובאלבום כיצירה שלמה, שזה בקושי חלף במוחי. עבור העטיפה, אנני סאליבן, המנהלת האמנותית של חברת התקליטים 'איילנד', בחנה את שם האלבום וחשבה שמצאה את הסביבה האידיאלית עבורו. נסענו לאחוזת פמפיספורד ליד קיימברידג', בית מפואר וישן שעבר זמנו – מוזנח מספיק כדי שישכירו אותו למוזיקאים היפים לצילומי עטיפה. הגעתי לשם בתחפושת 'הנרי הזבוב האנושי', מוקף בעתיקות מוזרות. האקסצנטריות של העטיפה תואמת את זו של המוזיקה ואת הסוריאליזם של אנני. מה שגורם לי להאמין ש... אולי באמת הייתי אקסצנטרי?

עדיף כך מאשר להיות משעמם, אני מניח. מלבד חוסר מסוים בשירה שלי, הייתי די גאה בגיחת הסולו הראשונה שלי. סקרן אותי לראות מה אנשים יחשבו על זה, אך התקליט התקבל באדישות כללית. לעולם אי אפשר לדעת כיצד יתקבל תקליט. הקדשתי שנה להכנות – בכתיבה, בעיבוד ובהקלטה – וכמובן קיוויתי שאנשים 'יבינו' את היצירה, מה שלא תהיה, למרות שלא ממש ידעתי זאת בעצמי. חשבתי שאני יוצר תקליט של שירים עכשוויים המבוססים על המסורת הבריטית, וידעתי שזו עדיין קפיצת מדרגה עבור חלק מהמאזינים, שהעדיפו את המוזיקה שלהם מאמריקה או אהבו בריטים עם סאונד אמריקאי. שמחתי לחיות עם התוצאה כי האמנתי שמה שאני עושה הוא מקורי. רציתי להצליח, אבל אם לא – יכולתי למצוא בכך נחמה משונה".

בונוס: החודש, אפריל 1970, פורסמה בעיתון "דיסק" כתבה על צמד כותבי שירים חדש ומבטיח – אלטון ג'ון וברני טאופין.

השניים כותבים יחד כבר כשלוש שנים, מאז עזב אלטון את להקת "בלוזולוג'י" שבה ניגן באורגן. נמאס לו לנגן בכלי זה; הוא רצה לשיר, לכתוב ולנגן בכלים נוספים. כשפגש את טאופין, החלו השניים ליצור תחת חוזה משותף עם חברת ההוצאה לאור של דיק ג'יימס (שהיה אז גם המו"ל של הביטלס). בתחילה ניסתה החברה לאלץ את השניים לכתוב חומר מסחרי לפי הזמנה, אך בהמשך העניקה להם חופש פעולה.

שיטת העבודה של השניים הייתה ייחודית, כפי שתיאר זאת טאופין דאז: "אני כותב מילים רבות ואז נותן אותן לאלטון כדי שיוסיף להן לחן. כשאני כותב, יש לי רעיון כיצד השיר אמור להישמע, ואלטון מצליח להוציא אל הפועל את מה שדמיינתי".

אלטון סבר ששיריהם נועדו עבורו בלבד: "אם אמנית כמו דאסטי ספרינגפילד תבקש מאיתנו לכתוב עבורה שיר – לא נצליח. זה לא ייצא טוב כמו משהו שנכתוב לעצמנו. לכן, אם זה יקרה – נפנה אותה להקלטות הדמו שעשינו כדי שתבחר מתוכן".

שירם החדש אז, BORDER SONG, הוביל להשוואות בין קולו של אלטון לזה של חוזה פליסיאנו. אלטון חש מוחמא מכך, אך הוסיף שכל השוואה כזו היא מקרית בהחלט: "אני אוהב את פליסיאנו וברשותי מרבית הקלטותיו, אך לא אחקה את סגנונו במכוון. אני מודה שאני מושפע מאחרים – כמעט מכולם. אני קונה תקליטים באדיקות ויש לי אלפים מהם בביתי, לכן ברור שתהיה להם השפעה עליי – בעיקר מצד ה'באנד' או הרולינג סטונס".

בונוס: החודש, אפריל בשנת 1976 (היום המדויק אינו ידוע), יצא אלבום הקונספט החדש של הקלידן ריק ווייקמן, ששמו NO EARTHLY CONNECTION.

ההשראה לקונספט הגיעה גם מחוויה אישית: במהלך סיבוב הופעות במיאמי ב-1975, טען ווייקמן כי ראה עב"ם מחלון ביתו. הוא הזעיק את הבסיסט רוג'ר ניואל כדי שיחזה בכך גם הוא. ווייקמן היסס לספר על כך לשאר חברי הלהקה מחשש ללעג שלהם כלפיו, למרות שהאירוע זכה לסיקור מקומי למחרת.

אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מאד אוהב את התקליט הזה. יש בו המון רעיונות תוססים, נגינה משובחת (עם צלילי קלידים אהובים עליי כמו האמונד, מלוטרון וסינטיסייזרים קדומים) וריק מבריק אחד. בין הסיפורים הנפוצים יותר על המלך ריק, יש את הדבר הבא: חברת התקליטים שלו התעקשה שהוא יזנח את כל המאמצים היומרניים מדי של תקליטי הסולו הקודמים שלו ויחזור למשהו מתון יותר. אז מה הוא בחר לעשות? ובכן, הוא פשוט הלך על מה שהוא אוהב לעשות והתקליט NO EARTHLY CONNECTION היה אולי הפרויקט מהיותר נועזים שווייקמן הכניס את עצמו אליו. הוא הוכיח שם שהוא לא נזקק לשום תזמורות ארורות. הלהקה שלו, הפעם הספיקה לו.

למעשה, היעדרה של התזמורת היה דווקא יתרון גדול. הדבר העניק לו וללהקה שלו את ההזדמנות המושלמת להתרכז בלחנים. במקום לשבת ולכתוב כל מיני עיבודי כלי מיתר, ריק נאלץ כעת לשבת ולכתוב את כל אותם נושאים וקטעים קליטים, כדי לפצות על היעדרו של הסאונד הקלאסי-סימפוני. והפעם זה נשמע ממוקד אף יותר ממה שבתקליטים כמו "המסע לבטן האדמה" או התקליט על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. מה שכן - וכבר טענתי את זה בעבר - יש מגרעה אחת בתקליט: הזמר אשלי הולט. הבחור, שהיה בעברו סולן להקת WARHORSE (בהנהגתו של אקס דיפ פרפל, ניק סימפר) - פשוט לא יודע לשיר היטב. כאילו האזניים של ווייקמן נסתמו מרוב קלידים והוא בחר דווקא את הזמר הפחות טוב לשיר את המילים שהוא כתב. להולט יש קול חסר הבעה לחלוטין ומלאכותי, שהופך גרוע עוד יותר ככל שהוא ניסה לתת בו רגש כלשהו. נו, לפחות הוא לא צורח פה כמו שניסה בעבר ב-WARHORSE להישמע כמו איאן גילאן ויצא לו קול כמו סירנה מזייפת על סטרואידים. איפה ג'ון אנדרסון כשצריכים אותו?

בכל אופן, כשיצא התקליט, היה ווייקמן עדיין מחוץ ללהקת יס, ממנה הוא פרש בשנת 1974. היה זה רגע לפני שובו לאותה להקה מפורסמת, ובינתיים הוא הקליט את אלבום הסולו הזה – אותו הוא כתב מבלי לרדת לסוף דעתה של היצירה, כפי שסיפר אז: "אני לא יכול להסביר אפילו מחצית מהאלבום הזה, ולכן בחרתי בשמו. בבסיסו מדובר באוטוביוגרפיה מוזיקלית; חציו בדוי, וחלקו המציאותי עוסק בדברים שכולם יודעים על קיומם אך אינם יכולים להסבירם. האלבום דן בשאלת הקיום: החיים במצולות הים, האבולוציה ואפילו צלחות מעופפות – בין אם אתם מאמינים בהן ובין אם לאו. ואחד הדברים שמתפתחים ללא הרף הוא המוזיקה. בחרתי בנפש האדם כנושא המרכזי וברצוני להסבירה מנקודת מבטי המוזיקלית: אם מוזיקאי מת, נשמתו המוזיקלית עוברת למישהו אחר...

...למרות שהדמות באלבום פיקטיבית, מדובר בסוג של אוטוביוגרפיה. חילקתי את היצירה לחמישה חלקים, שאף אחד מהם אינו מציג תמונה מלאה של הקורות את הדמות הראשית. האלבום נפתח בקטע THE WARNING, שבו נולד הילד ולבו מתחיל לפעום. זהו השלב המכריע בחייו של אדם – שלב שבו הוא עדיין לא מקבל החלטות בעצמו, והמידע שמועבר אליו הוא זה שמנתב אותו למסלול מסוים...

...כשאתה קורא 11 ביקורות על הופעה שלך, והראשונה שבהן קובעת שהיה זה מופע מחורבן – שאר הביקורות הנלהבות לא ישכיחו זאת ממך. כשילדים גדלים, הם מתחילים לשאול שאלות ואינם מסתפקים בתשובות שגרתיות. אחת השאלות היא 'מאין הגעתי?'. באלבום מופיע הקטע THE SPACEMAN, העוסק באנשים הזונחים דברים שהם מוכשרים בהם כי הם מחויבים לצעוד במסלול שהוכתב להם. רבים מהם נוטשים את הכישרון המוזיקלי שאיתו נולדו...

...כולם עוברים תקופה שבה הם תוהים 'מה לעזאזל אני עושה?'. אם מישהו טוען שלא חווה זאת, אזכיר לו מיד את הדודים והסבתות שאמרו לו: 'עשיתי זאת כשהייתי בגילך, עכשיו אל תחזור על טעותי'. זו התקופה שבה הדמות הפיקטיבית יושבת ליד המדורה, עם הכלב והמקטרת, ומהרהרת בבחירות השגויות שעשתה. זהו הקטע שנקרא THE REALIZATION. שם הדמות מבינה שהרסה הכול, וכי מאוחר מדי לחזור, למצוא את הנפש המוזיקלית שבה ולתקן את המעוות. היא מביטה בדור הצעיר ובבני משפחתה, ומבינה שהם בזים לה ושאין ביכולתה לשנות את המצב...

...בקטע THE PRISONER אותה דמות נענשת על פני האדמה ואז פוגשת את 'הבורא הגדול', THE MAKER, שאומר לה שאין לה תכלית במקום אחר. המסר הוא שאם פעלת בדרך שגויה, לא יהיה לך לאן ללכת גם בעידנים וביקומים הבאים. הקטע האחרון, THE LOST CYCLE, עוסק באבולוציה ובפער של כמה מיליוני שנים שאנו, המין האנושי, פספסנו. אני מאמין שקיימות תרבויות מתקדמות מאיתנו במקומות אחרים".

בתחילת 1976 סיפר ווייקמן לעיתון SOUNDS בציניות האופיינית לו: "למעשה, אני יוצר גרסה מוזיקלית של כל כתבי שייקספיר. זה יהיה סט של 146 תקליטים שצפוי לצאת במרץ 2003, ואנו מקווים למכור אותו במחיר של אלבום בודד. זה היה מסוג הסיפורים שהפצתי בסיבוב ההופעות האחרון בארה"ב. אולי כי סיפרתי זאת לעיתונאי אמריקאי נבזי שבלע את הפיתיון, ומאז פשוט המשכתי לענות שטויות לכל מי ששאל".

בגישה ריאלית יותר, הוא התייחס לביקורות: "ביקורת עוזרת לי להבין איך ההופעה נתפסת מהזווית של הקהל. אני נותר פתוח בפני אנשים דעתניים המחפשים יעד לסגנון כתיבתם הציני. זה כמו לעמוד מול כיתת יורים – אני אוהב את זה. זה כל העניין. באופן משעשע, אני חושב שאני הולך כעת לכיוון שהמבקרים תמיד רצו. אחרי שעזבתי את 'יס', עבדתי עם תזמורת כי הלהקה שלי לא הייתה מוכנה לבצע קונספט כזה לבדה. אחרי המופע של 'המלך ארתור' בוומבלי, הבנתי בדיוק מה היו הטעויות שלנו כלהקה חיה. צריך ללמוד ממה שמשתבש ולפעול ביושרה. אני מסכים עם חלק מהמבקרים – פרט למה שנאמר על 'מסע לבטן האדמה' ועל 'המלך ארתור'..." בכך למעשה הודה ווייקמן שאינו מסכים איתם כלל, שכן אלו היו יצירותיו המרכזיות.

"לא הייתי מוציא דבר שלא אהבתי. אלו הם חיי. הייתי ידוע לשמצה בכך שנתתי ללהקה שלי קטעים קשים ומסורבלים לנגינה, אך הבנתי שאני לא מבטא את עצמי מספיק כקלידן. עכשיו אני מקשה על עצמי, וזה הרבה יותר מספק. גנזתי את 'סוויטת האלים' שכתבתי, כי הרגשתי שהיא כבר מעט מיושנת. לעומת זאת, הרעיון לאלבום החדש כבר התבשל אצלי חמש שנים וחצי, אבל לא היה לי מספיק ניסיון כדי לדעת באילו כלים להשתמש. NO EARTHLY CONNECTION עוסק בתופעות טבע שהמדע מתקשה להסביר: אטלנטיס, סטונהנג', משולש ברמודה וכדומה...

...קישרתי זאת לרעיון 'החוש השישי' – אולי זו הנשמה שלנו, שהיא בעצם המוזיקה. זה החלק בנו שיכול לצמוח ולעבור הלאה אחרי מותנו. העלילה עוקבת אחר חייו של אדם מלידתו ועד זקנתו, כשהוא חוזה באחרים חוזרים על טעויותיו ללא יכולת לעזור. זהו אלבום כפול, אך אני מנסה לשכנע את חברת התקליטים למכור אותו במחיר של אלבום יחיד. זו בסך הכל עוד פיסת ויניל, וזו הדרך שלי להחזיר אהבה למעריצים".

לאחר מנוחה קצרה בסוף 1975, הגיע ווייקמן בינואר 1976 לצרפת כדי להקליט את האלבום הזה עם להקתו, "אנסמבל הרוק האנגלי". בניגוד לעבר, חברת התקליטים סירבה לממן הוצאות עתק על תזמורת פילהרמונית ומקהלה, וריק המבריק נאלץ להסתגל למגבלות. ההקלטות שם היו מלוות בלחץ כבד. ווייקמן, שחווה התקף לב שנה קודם לכן עקב עומס עבודה, מצא את עצמו במשבר אישי עמוק שהוביל להתפרקויות בכי באולפן.

על עטיפת האלבום נכתב: "זהו מבט אוטוביוגרפי ועתידני על המוזיקה ותפקידה בתקופה שלפני הגעתנו לכדור הארץ ואחרי עזיבתנו". המגזין רולינג סטון, לעומת זאת, לא התרשם ופרסם בלעג: "זהו הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות. ווייקמן מנסה לכפות עלינו פילוסופיה עמומה, ללא מלודיות מעניינות, ומנסה לחפות על כך בסולואים מרהיבים. האלבום אינו מרגש ואין בו דבר שניתן לזמזם".

פרט מעניין נוסף בא עם העיצוב הוויזואלי שלו. העטיפה הציגה אמנות מוזרה, וכדי לראות את דמותו של ווייקמן בצורה נכונה, היינו צריכים להשתמש ביריעת כסף-מראה שהגיעה עם התקליט ולגלגל אותה לצורת גליל (רק בהדפסות מתוצרת חוץ - נראה לכם שהשקיעו בזה בהדפסות נחותות פה בישראל?). נו, וריק ווייקמן עזב את להקת יס בגלל שלטענתו הם הפכו לנפוחים מדי... היצירה בגללה הוא עזב - TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS - הייתה משחק ילדים קטנים לעומת המיסטיות של NO EARTHLY CONNECTION, אבל בכל מקרה, בעיניי זה, כאמור, תקליט נהדר.

למרות הביקורות, ווייקמן שמר על סגנון הרוק המתקדם אך בחר הפעם בקו רציני ונטול הומור. לפני יציאת האלבום, אורגן אירוע השקה חגיגי לעיתונאים בצרפת. כשהתברר שווייקמן נעדר מהאירוע, התגלה למחרת כי לאחר שהקשיב לאלבום הגמור בפעם הראשונה, הוא חטף "רגליים קרות" ונמלט. בסופו של דבר הוטס ווייקמן בחזרה לאולפן כדי לפגוש את העיתונות, כשהוא נראה תשוש ומותש באופן מדאיג.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459