רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 בינואר (7.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי - והפעם מפי יוקו אונו:

"לא ידעתי הרבה על הביטלס. אף אחד לא מאמין לי לזה. אנשים אומרים: 'איך היא מעזה להגיד דבר כזה? ברור שהיא הכירה אותם'. ובכן, הכרתי את הביטלס, אבל כתופעה חברתית, בדיוק כמו שאני מכירה את אלביס. אני זוכרת שקראתי עיתונים על הצעירים ארוכי השיער האלו. הייתי ביפן. זה היה מאמר קטן שאמר שהבנים האלו עם התספורות המוזרות הפכו לפופולריים ביותר...

את ג'ון פגשתי כשעשיתי מופע גלריה. הוא נכנס לגלריה והייתי מאוד עסוקה בניסיון לוודא שהכל בסדר. עסוקה ומאוד עצבנית. ואז ג'ון דונבאר הביא את הבחור הזה, אבל הוא בהחלט לא הציג אותי כמו שצריך לג'ון, שרק הסתכל סביבו באופן עצמאי. ואז ג'ון שאל שאלה לגבי אחד הציורים. הוא שאל אם הוא יכול לתלות מסמר על זה. אמרתי, 'לא, לא עכשיו. לא לפני הפתיחה'. והוא אמר, 'טוב, אז אתקע מסמר דמיוני תמורת כסף דמיוני?' חשבתי, 'אה, פוגשים כל כך הרבה אנשים בתערוכת גלריה, והגיעו הרבה אנשים מאוד מעניינים, אבל לג'ון היה מראה עדין וחם מאוד...

היה כל כך הרבה מידע מוטעה, בלשון המעטה. באנגליה, הם התחילו לומר, 'ובכן, ג'ון אמר שכאשר הוא נכנס לגלריה הוא היה שיכור לגמרי, ער כל הלילה, לא מגולח'. והוא לא היה כך. אני שונאת גברים שתיינים. אני טובה מאוד בלהריח את הנשימה שלהם. הוא לא שתה. הוא היה מגולח היטב, נראה במיטבו... הייתה עוד גלריה שנפתחה שבועיים לאחר מכן, ופגשתי אותו שם שוב, והפעם, כן, ג'ון נראה כאילו היה ער כל הלילה. אני לא יודעת מה הוא עשה, אבל הוא נראה כמו אדם אחר לגמרי, לא מגולח, נראה מאוד כועס. נדהמתי שהוא היה אותו אדם שפגשתי שבועיים לפני כן...

כשהביטלס נפרדו, בשביל ג'ון זה היה כמו גירושין. הוא הרגיש טוב עם התפרקות הלהקה, המשקל ירד ממנו, אבל במקביל הוא היה מאוד גאה בה. הוא ידע שאין דבר שישווה לביטלס. זה לא אומר שפירקתי את הביטלס. הביטלס הפכו לעצמאיים מאוד, כל אחד מהם, וג'ון לא היה למעשה הראשון שרצה לעזוב את הביטלס. רינגו ומורין באו אל ג'ון ואמרו, 'טוב, הוא רוצה לעזוב'. ג'ורג' היה הבא שפרש, ואחר כך ג'ון. פול היה היחיד שניסה להחזיק את הביטלס ביחד. אבל שוב, שלושת האחרים הרגישו שפול מנסה להחזיק את הביטלס בתור הלהקה שלו. הם התחילו להיות כמו הלהקה של פול, דבר שהם לא אהבו. הייתה תקופה של אי נעימות עבור ג'ון, כך שלמעשה הוא היה מאושר שהוא יצא מזה".

החוואי של וודסטוק החוטף תביעה! ב-7 בינואר בשנת 1970 נתבע החוואי מקס יסגור, שהשכיר את שטח אדמתו לקיום פסטיבל וודסטוק ב-1969.

ב-7 בינואר 1970, החוואי כנראה הכי מפורסם בתולדות הרוק, מקס יסגור, התעורר לבוקר פחות סימפטי בבית המשפט. האיש שנתן את הבית, או ליתר דיוק את שדות האספסת שלו, לטובת פסטיבל וודסטוק בקיץ 1969, מצא את עצמו תחת מתקפה משפטית מצד השכנים הזועמים שלו. התביעה עמדה על סכום של 35,000 דולר, שבאותם ימים היה סכום שיכול לקנות לא מעט גיטרות חשמליות טובות מאד, והיא הוגשה בטענה שההמון הרב שהגיע לאזור פשוט השחית את השטח שלהם, הפך אותו לשירותים ציבוריים אחד גדול והשאיר הררי אשפה.

כדי להבין איך הגיע יסגור למצב שבו הוא נגרר לבית המשפט על ידי האנשים ההם, צריך לחזור אחורה אל ארבעת הצעירים שעמדו מאחורי הפקת הענק הזו. המארגנים של וודסטוק היו ארבעה גברים בשנות ה-20 לחייהם, חבורה שהורכבה מארטי קורנפלד, מייקל לאנג, ג'ון רוברטס וג'ואל רוזנמן. במקור, החזון שלהם היה בכלל לקיים פסטיבל מוזיקה ואירוע תרבות בפארק תעשייה באזור WALLKILL בניו יורק, מרחק של כמה קילומטרים טובים מוודסטוק עצמה. החברה שלהם, שכונתה WOODSTOCK VENTURES, כבר הייתה מוכנה לצאת לדרך, אבל רק כחודש לפני שהפסטיבל היה אמור להתקיים, הצליחה העיירה WALLKILL לאסור את האירוע בטענות בירוקרטיות על אישורי בנייה של תאי שירותים ניידים.

לאחר שנדחו על ידי מקומות פוטנציאליים אחרים, נגמרו להם האפשרויות והפסטיבל עמד בפני סכנה גדולה של ביטול מוחלט. במהלך הבהול שלהם למצוא מקום חלופי, כשהשעון מתקתק והכרטיסים כבר נמכרים, הארבעה יצרו קשר עם תושב BETHEL הסמוך, שחשב שהעיר שלו יכולה להציע אופציה. זה הוביל לפגישה גורלית עם סוכן נדל"ן מקומי, שהסיע את אחד המארגנים לראות שם רפת וחלקת אדמה עצומה בצורת קערה טבעית. האיש שהיה בעל החווה הוא מקס יסגור, רפתן שמרן שהתקרב אז לגיל 50, ולמרות הפער התרבותי התהומי בינו לבין צעירים ארוכי שיער, הוא הסכים לתת חלק מאדמותיו למארגני הפסטיבל.

הסיבות שלו היו כלכליות ואידיאליסטיות כאחד. נטען שיסגור קיבל כ- 75,000 דולר עבור השימוש ב-600 דונם מאדמתו, אם כי הדיווחים על הסכום המדויק שונים ויש הטוענים שהסכום הסופי היה נמוך יותר. עם זאת, הוא היה גם אדם שהאמין בתוקף בזכות הביטוי החופשי, גם אם הביטוי הגיע מאנשים שאורחות חייהם ואמונותיהם היו שונים מאוד משלו. לניו יורק טיימס הוא אמר כי "אם יש לסגור את פער הדורות, אז אנחנו, המבוגרים צריכים לעשות יותר ממה שעשינו". זו הייתה הצהרה אמיצה מצד אדם שהיה רגיל לחלוב פרות ולאו דווקא להתפלסף על פערי דורות עם עיתונאים מניו יורק.

החלטתו של יסגור לארח קהילה עצומה של היפים הייתה פחות פופולרית בקהילתו, וזה עוד בלשון המעטה. השכנים ב-BETHEL ראו בזרם ההיפים פלישה עוינת לכל דבר ועניין. חלקם נתנו לו את הכתף הקרה שלהם, בעוד אחרים עברו לפסים אלימים יותר ואיימו עליו בהצתה, בחרם על מוצרי החלב שלו ובתקיפה פיזית. שלטים שנתלו בעיירה הכריזו: "אל תקנו חלב של יסגור. הוא אוהב את ההיפים". איום החרם למעשה הקשיח את נחישותו של יסגור ואשתו, מרים יסגור, נזכרה כיצד, לאחר שבעלה ראה את השלט הזה, היא ידעה היטב שהוא הולך לתת להם לקיים את הפסטיבל שלהם, ולו רק כדי לא להיכנע לבריונות.

כשהפסטיבל יצא לדרך באוגוסט 1969, הכאוס היה מוחלט. הפקקים השתרכו לאורך קילומטרים, הגדרות נפרצו והאירוע הוכרז לפתע כפסטיבל חינם. אי הסכמה מהפסטיבל לא מנעה מכמה שכנים לנסות לנצל אותו כלכלית; ברגע שוודסטוק יצא לדרך, הם יצאו עם צינורות והחלו למכור מים להמונים הצמאים במחירים מופקעים. יסגור התרעם על כך שאנשים הפכו דבר בסיסי כמו מים למפעל להרוויח כסף. בצד האסם שלו שפונה לכביש, הוא הציב שלט גדול כדי להודיע לכולם שיש לו מים בחינם, וחילק מוצרי חלב לילדים הרעבים שהגיעו למקום.

כשהופיע על הבמה במהלך יומו השני של וודסטוק, יסגור קיבל תגובה לבבית כשפנה לקהל - שהיה הרבה יותר גדול ממה שציפה. הוא עמד מול חצי מיליון איש ואמר להם בפשטות שהוא רק חוואי שלא יודע לדבר בפני קהל כזה, אבל בירך אותם על כך שהוכיחו לעולם שחצי מיליון צעירים יכולים להתכנס יחד רק בשביל מוזיקה ושלום. גם שכניו הנרגנים לא האמינו למראה הכמות הסופית של הקהל שהגיע לשם, כמות שהפכה את העיירה הקטנה לעיר השלישית בגודלה במדינת ניו יורק למשך סוף שבוע אחד.

אבל כשהמוזיקה פסקה והעשן המתוק התפזר, המציאות היכתה בפנים. רבים בקהילה המשיכו לשמור טינה ליסגור לאחר הפסטיבל, ולמרות שאיש לא המשיך את האיומים האלימים, הוא נשאר עבורם אדם שאין להתייחס לו יותר. בגין נזקים לכאורה שנגרמו על ידי משתתפי הפסטיבל, חלק מהשכנים ביקשו פיצוי משפטי. בעלי החווה הסמוכה תבעו את יסגור בסכום של 35,000 דולר, בטענה שמספר רב של מבקרים השתמשו ברכושם כמקום מחסה ועשיית צרכים והשאירו המון אשפה אחריהם. ואכן, הפסטיבל היה חסר במידה רבה מתקנים סניטריים, מה שגרם לקהל העצום לאלתר פתרונות בשטח, תופעה שפחות שימחה את בעלי הקרקעות הסמוכות. המחסור הזה, בשילוב עם גשמים עזים ורוח עזה, מילא את הרצון לגשר על פער הדורות בבלגאן מעופש וריחני למדי.

לחווה של יסגור עצמו נגרמו נזקים משמעותיים הקשורים לפסטיבל וודסטוק; הגדרות נרמסו, השדות נהרסו והפרות סבלו בענק. הוא קיבל בסופו של דבר הסדר של 50,000 דולר מהמפיקים כפיצוי על הנזקים הישירים שלו, סכום שעזר לו לכסות הפסדים אך לא את עוגמת הנפש. למרות שהמארגנים של וודסטוק התמודדו עם הרבה בעיות משפטיות ותביעות ענק שנמשכו שנים, יסגור היה זה שנאלץ להתמודד ביומיום עם הטינה של תושבי העיר שעמם היה בעבר ביחסים טובים. בסופו של דבר, חלק מהקהילה החליטו לערוך לכבודו אירוע ארוחת ערב, רק כדי להראות לו שלא כולם פנו נגדו, מחווה קטנה של פיוס בתוך ים של כעס. עם זאת, כל הסנטימנט השלילי גבה מחיר רגשי ובריאותי כבד עבורו.

למרות הטרחה והחרפה, יסגור אמר מאוחר יותר שהוא לא מתחרט על החלטתו לארח את פסטיבל וודסטוק. הוא ראה בכך רגע היסטורי חשוב. עם זאת, כאשר עלו דיבורים על פסטיבל וודסטוק נוסף ב-1970, יסגור גילה עניין מועט בזה ואמר, "למיטב ידיעתי, אני חוזר לנהל רפת". הוא הבין שפעם אחת בחיים זה לגמרי מספיק.

אבל יסגור, שכבר סבל מסדרה של התקפי לב לפני וודסטוק (הראשון היה בשנת 1963), לא ימשיך בעיסוקו לאורך זמן. הלחץ והמתח עשו את שלהם. הוא מכר את החווה שלו ב-1971 ועבר לפלורידה שטופת השמש, שם מת מהתקף לב בשנת 1973, שלוש וחצי שנים בלבד לאחר ששדותיו הפכו למרכז העולם. מאז מותו נטען בהרבה אתרים ברשת שעיתון רולינג סטון הקדיש לו הספד של עמוד שלם ושזו מחווה נדירה עבור מי שאינו מוזיקאי. אז ניגשתי לארכיון הרולינג סטון אצלי וגיליתי שמדובר ברבע עמוד בלבד, כשהכותרת היא, "מקס יסגור - פטרון וודסטוק". אז אולי זה לא היה עמוד שלם, אבל עבור חוואי פשוט מניו יורק, להיכנס לדפי ההיסטוריה של הרוק זה הישג ממש לא רע בכלל.

כשהסטונס חיכו לקית' ועשו היסטוריה במחיר מציאה. ב-7 בינואר בשנת 1972 יצא אלבום בשם JAMMING WITH EDWARD. מיק ג'אגר ממש לא אהב את זה!

הסיפור מאחורי פיסת הויניל הזו הוא אולי אחת האנקדוטות המשעשעות יותר בתולדות הרוק, כזו שמערבבת אגו, שיעמום באולפן, ויצירה מוזיקלית שפורצת דווקא כשלא מתכננים אותה. באותה תקופה, הרולינג סטונס היו שם חם ביותר בתעשיית המוזיקה העולמית, אימפריה של ממש, עד כדי כך שנדמה היה שגם אם מיק ג'אגר יקליט את עצמו מצחצח שיניים וידביק על זה עטיפה, זה יהפוך למוצר בעל דרישה רבה. אבל במקרה הזה, המוצר היה מעט יותר מורכב, והוא החל בכלל שנתיים קודם לכן.

הכל התחיל באביב של 1969, באולפני OLYMPIC בלונדון. חברי הלהקה היו בעיצומם של הסשנים המפרכים לתקליט LET IT BLEED. באחד הלילות, האווירה באולפן הייתה מחשמלת, אבל חסר היה מרכיב קריטי אחד: הגיטריסט קית' ריצ'רדס. באותו יום גורלי חשה חברתו של ריצ'רדס, אניטה פאלנברג, ברע והוא נאלץ ללכת מוקדם כדי לטפל בה. בחדר הבקרה נותרו מיק ג'אגר (שניגן במפוחית ושר), הבסיסט ביל וויימן, והמתופף צ'ארלי ווטס. אליהם הצטרפו שני נגני חיזוק מהשורה הראשונה: אשף הפסנתר ניקי הופקינס, וגיטריסט-העל האמריקני ריי קודר, שהובא במקור כדי להוסיף צלילי סלייד גיטרה ולהעשיר את הסאונד של הלהקה (ויש האומרים שגם כדי ללמד את קית' כמה טריקים חדשים).

החבורה נשארה באולפן והחלה להשתעשע בתקווה שריצ'רדס יחזור, אך הוא בושש להגיע. מה עושים מוזיקאים מוכשרים כשהם משועממים ומחכים? מנגנים. הם לא ידעו באותו רגע שטכנאי ההקלטה, גלין ג'ונס, הפעיל את מכונת ההקלטה בזמן שהם אלתרו. הסרטים הסתובבו ותיעדו סשן ג'אם חופשי, בלוזי ומשוחרר, שבו החברים פשוט נהנים מהמוזיקה ללא הלחץ של הפקת משהו לתקליט רשמי.

התוצאה הייתה אסופה של שישה קטעים, רובם אינסטרומנטליים, שנשמעו כמו מסיבת בלוז פרטית. בין הרצועות הבולטות בתקליט אפשר למצוא את הקטע הפותח THE BOUDOIR STOMP, ג'אם קצבי שמציג את הפסנתר של הופקינס. שיר נוסף שתופס את האוזן הוא IT HURTS ME TOO, גרסת כיסוי לסטנדרט הבלוז הידוע של אלמור ג'יימס (שהוקלט במקור על ידי טמפה רד). בגרסה הזו, שבה ג'אגר מספק שירה גולמית ובלתי מתאמצת, ריי קודר מציג עבודת סלייד גיטרה שמזכירה לכולם למה הוא נחשב לאחד הטובים בעולם בתחומו. רצועה מעניינת נוספת היא HIGHLAND FLING, שמפגינה את הכימיה המופלאה בין חטיבת הקצב של הסטונס לבין הווירטואוזיות של הופקינס.

באופן מפתיע, התקליט לא נגנז וקיבל את השם המוזר JAMMING WITH EDWARD. ומיהו אותו אדוארד מסתורי? ובכן, אדוארד הוא הכינוי של ניקי הופקינס. הכינוי המלא שהודבק לו בחיבה על ידי בריאן ג'ונס היה EDWARD THE MAD SHIRT GRINDER, ככל הנראה בשל הנטייה שלו ללבוש חולצות צבעוניות וססגוניות. התקליט, למרות אופיו המשוחרר והלא מחייב, הצליח לטפס ולהגיע למקום ה-33 במצעד האמריקני של מגזין בילבורד, הישג ממש לא מבוטל עבור אוסף של אילתורים.

עם צאת התקליט, החלו לצוץ שמועות שונות. הופקינס, שחשש שהקרדיט המלא ייפול עליו ויטעה את הציבור, מיהר להבהיר את העניינים. הוא סיפר לעיתון רקורד מירור, בדצמבר 1971, לקראת צאת התקליט: "ראיתי מה כתוב על זה בעיתונים ושאנשים מייחסים את זה לי כתקליט סולו תחת שמי. ובכן, זה ממש לא כך. זה פשוט ג'אם סשן שהוקלט באופן ספונטני, באפריל 1969, באולפני אולימפיק בלונדון. אני ציירתי את עטיפת התקליט, כסוג של גרסה מסוממת לעטיפת הקומיקס BEANO, שאריק קלפטון החזיק בצילומי עטיפת התקליט שלו עם ג'ון מאייאל. את אלבום הסולו האמיתי שלי אתחיל להקליט רק בשנה הבאה. ג'ורג' האריסון יעזור לי בזה".

התקליט קיבל ביקורות רעות ממבקרים שציפו לעוד יצירת מופת מהוקצעת מבית היוצר של הסטונס, וג'אגר הוסיף משלו לעניין בסגנונו הישיר והעוקצני, בעיתון NME: "הנה חתיכת בולשיט קטנה על תקליט שהקלטנו לילה אחד בלונדון בעת שחיכינו לגיטריסט שלנו שיואיל להגיע. הקלטה הזו נשכחה עד שצצה פתאום בגלל שני היזמים, גלין ג'ונס ומרשאל צ'ס. הם אלו שבאו לשכנע אותנו שההקלטה הזו חייבת לצאת לקהל הלא חשדן. בגלל שעלה לנו 1.10 ליש"ט לעשות את התקליט, החלטנו לתמחרו ב- 1.49 ליש"ט. לדעתי זה מה שהתקליט הזה שווה. אני לא אתפלא אם יש כמה חנויות תקליטים שזרקו את זה לפח. אני נשמע מדי פעם ממלמל בו משהו לא ברור. אני מקווה שתקשיבו לתקליט הזה זמן רב יותר ממה שלקח לנו לעשות אותו".

למרות הציניות של ג'אגר, התמחור הנמוך היה אסטרטגיה שיווקית מבריקה של חברת ROLLING STONES RECORDS החדשה דאז. המחיר של 1.49 ליש"ט היה זול משמעותית מתקליט רגיל, מה שפיתה מעריצים רבים לקנות אותו כסוג של מזכרת זולה מהלהקה האהובה עליהם.

פרידה מהפרופסור של התופים. ב-7 בינואר בשנת 2020 מת ניל פירת, מתופף ותמלילן בלהקת RUSH.

פירת היה בלהקה מתקליטה השני, FLY BY NIGHT, לאחר שהחליף את המתופף המקורי ג'ון ראטסי בשנת 1974, ועד מותו בגיל 67 בגלל סרטן בראש. החדשות נפלו כרעם ביום בהיר על קהילת הרוק העולמית, שכן המאבק של פירת במחלה, גליובלסטומה – סוג אגרסיבי במיוחד של סרטן המוח – נשמר בסוד מוחלט במשך שלוש שנים וחצי. האיש שתופף על מערכות תופים שנראו כמו חלליות של NASA והקיף את עצמו בערמות של מצילות - כשהוא שולט בכל אלמנט, נכנע לגופו שלו, אך המורשת שהשאיר אחריו ממשיכה להדהד בווליום גבוה. פירת, שתמיד היה תולעת ספרים, הצליח לשלב במילים שכתב לשירי הלהקה גם פילוסופיה מורכבת והרבה מד"ב.

ב-1 באוגוסט בשנת 2015 הופיעה להקת RUSH את המופע האחרון שלה. האירוע ההיסטורי הזה התרחש בפורום בלוס אנג'לס. אותו סיבוב הופעות, שנקרא R40, היה מסע נוסטלגי מתוחכם שבו הלהקה ניגנה את השירים בסדר כרונולוגי הפוך – מהחדש ביותר לישן ביותר. בסוף המופע ניל פירת, שבדרך כלל נהג להשתחוות מאחורי תופיו ולברוח אל מאחורי הקלעים כמו רוח רפאים מיד עם סיום התו האחרון (הוא היה ידוע בכינוי THE GHOST RIDER בגלל מנהגו לחמוק מהר), שבר את המסורת של עצמו. הוא ניגש לקדמת הבמה, נראה נרגש וחשוף ללא חומת התופים המגנה שלו, והשתחווה בחיבוק עם שני חבריו ללהקה, הזמר-בסיסט גדי לי והגיטריסט אלכס לייפסון. הקהל שאג, אבל מעטים ידעו שזו באמת הפעם האחרונה.

הכתובת הייתה על הקיר, או לפחות בעיתונים. רגע לפני שסיבוב ההופעות הזה יצא לדרך, אלכס לייפסון רמז בעיתונות שזה עלול להיות הסיבוב האחרון בהחלט, או לפחות הסיבוב האחרון בקנה מידה גדול. הסיבה לא הייתה מחסור בקהל או ירידה בפופולריות – להפך, הלהקה הייתה בשיאה – אלא הביולוגיה האנושית הבלתי נמנעת. גם הוא וגם ניל פירת סבלו מפציעות מכאיבות בידיהם וברגליהם. עבור פירת, שתפקידו דרש מאמץ פיזי שמקביל לריצת מרתון מדי ערב, המצב היה קריטי.

בראיונות מאותה תקופה, ניל פירת הסביר את המצב בכנות האופיינית לו: "לעתים קרובות אני מתייחס למה שאני עושה כדבר אתלטי. בשלב זה של סיבוב הופעות אין לך עתודות. אז דבר כזה תוקף אותך ומחליש את ההתנגדות שלך לזה בכל דרך אחרת. אין לזה דרך להשתפר. יש לי דלקות גידים בעייתיות. בסיבוב ההופעות אצטרך לשים סד כדי לתופף, וגם סד בלילה. אנשים אומרים, 'אה, אתה רק צריך לנוח וזה יעבור'. ואני משיב, 'בסדר, אני אעשה את זה. אנחנו פשוט נשלח עשרת אלפים איש חזרה לביתם הלילה בזמן שאנוח'". הציטוט הזה חושף את המחויבות לקהל מול הגוף המתפרק.

אבל הכאב הפיזי היה רק צד אחד של המטבע. פירת גם התייסר עם עזיבת אשתו ובתו בת השש בבית, אוליביה. לאחר שחווה טרגדיות נוראיות בשנות התשעים כשאיבד את בתו הבכורה בתאונת דרכים ואת אשתו הראשונה למחלת הסרטן זמן קצר לאחר מכן, פירת קיבל הזדמנות שנייה שהרבה כוכבי רוק לא זכו לה, מבחינת צפייה בילדים שלהם גדלים ממקור ראשון ולא כשהם בדרכים בסיבובי הופעות. הוא רצה להיות אבא נוכח, לא דמות שמגיעה לביקור בין הופעות בטוקיו ללונדון. עם זאת, הוא יצא לדרכים מתוך נאמנות לחבריו ולמעריצים, וככל שהסיבוב התקדם זה נראה כאילו לא יהיה סוף לכאב שלו. היה ברור שזה יהיה הסוף של ההופעות הגדולות.

לאחר אותו מופע אחרון ב-2015, השמועות רחשו. גדי לי הסביר כי "ניל התעקש שזו ההופעה האחרונה שלו. אלכס ואני הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, 'כן, כן, כן, הוא רק אומר את זה'. היינו צריכים לדעת שזו הייתה ההופעה האחרונה. אבל אני חושב שלהיות אופטימיים נצחיים, כפי ששנינו היינו, קיווינו שאחרי הפסקה נחזור לבמה. זה מעולם לא התממש. אנחנו מדברים, די הרבה. אנחנו מתראים די הרבה ואנחנו מבקרים את ניל לעתים קרובות למדי. אני יודע שאנחנו קרובים אבל אני לא חושב שאי פעם נעשה פרויקט, שלושתנו. בהחלט אפשרי שאלכס ואני נעשה משהו בהמשך הדרך. אני לא יכול לראות את שלושתנו אי פעם באמת עושים משהו. אין שום דבר שאנחנו יכולים להודיע ​​בשלב זה. אני לא שש לעזוב את המשפחה שלי שוב. אז בשבילי לעשות עוד פרויקט מוזיקלי שיכלול סיבובי הופעות וכו', זה יהיה חייב להיות משהו שאני מרגיש מאוד חזק לגביו. אני לא אומר שלא הייתי עושה את זה. אבל אני צריך להיות כל כך טעון לגבי זה, שזה יהיה שווה את ההפרדה הזו מהמשפחה".

בדיעבד, דבריו של גדי העידו על כך שהוא שתק בכבוד לשמירת הסוד שיפגע קשה במעריצי הלהקה עם הודעה על מותו של פירת מסרטן מוח תוקפני. החברות בין השלושה הייתה חזקה יותר מכל סקופ עיתונאי. הם הגנו על הפרטיות של "הפרופסור" עד הרגע האחרון, ונתנו לו ללכת בדרכו שלו – בשקט, בלי תופים רועמים, אבל עם הרבה מאוד אהבה. אחרי כמה שנים בלעדיו הודיעו גדי לי ואלכס לייפסון שהם יוצאים לסיבוב הופעות חדש, עם המתופפת אניקה ניילס.

גם זה קרה ב-7 בינואר. ברוכים הבאים למנהרת הזמן המוזיקלית שלי, וגם הפעם אנו צוללים עמוק אל תוך ההיסטוריה הסוערת, המרגשת ולעיתים הביזארית של עולם הפופ והרוק.

בלוז במאורת הארנבונים והשפנפנות

אתחיל את המסע בשנת 1969, שנה שבה הגבולות בין רצינות תהומית לבין קיטש טלוויזיוני נמחו לחלוטין. זה היה עם PLAYBOY AFTER DARK, תכנית טלוויזיה בהנחיית יו הפנר. מי שהגיעו להתארח באולפן, שנבנה כסלון מסיבות יוקרתי ועמוס באנשי החברה הגבוהה (ודמויות פלייבוי שנראו טוב), היו לא אחרים מאשר חברי להקת פליטווד מאק. הסיטואציה הייתה סוריאליסטית למדי: חבורת בלוז-רוק בריטית מחוספסת בראשות פיטר גרין המופנם, עומדת בלב לוס אנג'לס ומוקפת ברקדניות ורקדנים תוססים שמפזזים בחוסר דאגה. הלהקה הגיעה כדי לבצע את RATTLESNAKE SHAKE, שיר בלוז-רוק חזק שנכתב על ידי גרין עצמו. מעניין לציין שלמרות שהשיר עוסק בנושאים של בדידות ופורקן, האווירה באולפן הייתה עליזה במיוחד. נראה כי גרין נהנה שם מכל רגע, רגע לפני שהסמים והלחץ הנפשי החלו לתת את אותותיהם עליו ועל הלהקה.

הטרגדיה של מלך המרסי-ביט

מלוס אנג'לס הצבעונית אנו חוזרים אחורה בזמן ובמרחק אל ליברפול האפורה והגשומה. בשנת 1938 נולד תינוק בשם אלן קאלדוול, שנועד לגדולות. בסצנת המוזיקה השוקקת של ליברפול בתחילת שנות השישים, קאלדוול היה דמות נערצת, כוכב אמיתי שהקדים אפילו את הביטלס. הוא אימץ לעצמו את שם הבמה המסעיר רוקי סטורם והנהיג את להקת ההוריקנים שלו ביד רמה. הלהקה הייתה ידועה במקצוענות חסרת פשרות: בעוד שאר הלהקות שהופיעו במרתפי העיר ועל גדת נהר המרסי לבשו בגדי יום-יום ונראו חובבניות, רורי וחבריו הקפידו ללבוש חליפות תואמות בצבעים עזים וסיפקו שואו מרהיב.

אחד מרגעי המפתח בהיסטוריה של הלהקה, ושל המוזיקה בכלל, התרחש כאשר המתופף שלהם, בחור בשם ריצ'רד סטארקי, החליט במהלך אחת ההופעות לשנות את שמו לרינגו סטאר. בשנת 1962 עזב סטאר את ההוריקנים והצטרף ללהקת הביטלס, צעד ששינה את פני ההיסטוריה אך סימן את תחילת הדעיכה של רורי סטורם. המזל הטוב נטש את הלהקה, וכל ניסיונותיו של קאלדוול לשחזר את ימי הזוהר ולפרוץ מחוץ לליברפול עלו בתוהו. הוא היה זמר מוכשר וכריזמטי, אך סבל מגמגום כבד בדיבור, דבר שהקשה עליו בראיונות ובתקשורת, למרות שכששר - הגמגום נעלם כלא היה.

הסיפור קיבל תפנית טרגית וכואבת במיוחד בתחילת שנות ה-70. לאחר מות אביו האהוב ארני, שקע קאלדוול בדיכאון. ב-28 בספטמבר 1972 התגלתה הזוועה: אחותו, אייריס פנטון, מצאה את קאלדוול בן ה-34 ללא רוח חיים על מיטתו, ולצידו את אמו בת ה-64, גם היא כבר מתה. בחדר נמצאו שני בקבוקי וויסקי ריקים וכדורי הרגעה. פנטון סיפרה בכאב: "לאחר מות אבי הפכה אמי מאשה מקסימה ושמחה לזומבי. אחי עשה הכל בעולם המוזיקה למען השואו, אבל לדעתי הוא היה עצלן, כי הוא יכל להיות באמת מישהו חשוב".

העיתונות המקומית סערה. בעיתון LIVERPOOL ECHO פורסם ביום הטרגדיה: "כוכב הפופ הליברפולי, אחת הסנסציות הראשונות של המרסי ביט, נמצא ללא רוח חיים, עם אמו בביתם. החדשות המסעירות נתגלו לנו היום מהמשטרה שחוקרת את הנסיבות. הבלש, טום ווייטלסטון, סבור שלא מדובר פה ברצח. מכתב שהשאירה האם שפך אור על הייאוש התהומי: 'אנו לא יכולים לסבול עוד. החיים שלי הסתיימו כשארני שלי מת. הגימגום של אלן זה סיוט. אנו לא רוצים להיות מעמסה לאחרים'..."

למרבה הצער, רינגו סטאר לא הגיע להלוויה. כשנשאל על כך, תגובתו הייתה צוננת למדי: "נו, אז מה? לא הייתי גם בלידה שלו"... ופרטים נוספים על הקשר המורכב בין הלהקות ניתן למצוא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

עניינים פליליים בעולם הרוק

שנות השבעים והשמונים היו רוויות לא רק במוזיקה טובה אלא גם בהסתבכויות עם החוק. בשנת 1976 נידון קנת' מוס, מי שהיה בכיר בחברת תקליטים גדולה, לעונש של 120 ימים בכלא המחוזי של לוס אנג'לס ועוד ארבע שנות מאסר על תנאי. האישום: הריגה שלא מרצון. המקרה המצער אירע בשנת 1974 במסיבה פרועה בביתה של הזמרת שר, שם מת מתופף להקת AVERAGE WHITE BAND, רובי מקינטוש, כתוצאה ממנת יתר של סמים שסופקו במקום. מקינטוש, שהיה חלק מההרכב הסקוטי שהביא את הפ'אנק ללב המיינסטרים, שילם את המחיר הכבד ביותר על סגנון החיים הפרוע של התעשייה.

גם מעבר לים, בבריטניה, החוק לא עשה הנחות לכוכבים. בשנת 1980 מצא את עצמו יו קורנוול, הסולן הכריזמטי של להקת הפאנק-רוק THE STRANGLERS, בצרות צרורות. הוא נמצא אשם באחזקת קוקאין, הרואין וקנאביס. בית המשפט לא גילה סבלנות למרדנות הפאנקיסטית, קנס אותו ב-300 ליש"ט ושלח אותו לשלושה חודשים מאחורי סורג ובריח.

פרידה מתות שדה

ביום זה בשנת 1945 נולד דייב קאזינס, שהיה המנהיג והרוח החיה מאחורי להקת STRAWBS הבריטית. הלהקה, שהחלה את דרכה כהרכב בלוגראס, התפתחה תחת שרביטו לאחת מלהקות הפולק-רוק-פרוג המעניינות בבריטניה, עם שירים מורכבים וטקסטים עמוקים. קאזינס הלך לעולמו ביולי 2025.

מי אסיר תודה עם שיר על אסיר?

ובמעבר חד לתחילת הדרך של ענק אחר: בשנת 1969 הלחין הפסנתרן הצעיר רג'ינלד דווייט, המוכר לכולנו כאלטון ג'ון, את שיר הנושא לתקליט הבכורה שלו, EMPTY SKY. השיר, שנכתב למילותיו של ברני טופין, עוסק באסיר המקונן על אובדן חירותו – נושא כבד לאמן בתחילת דרכו. תהליך היצירה היה מהיר: הלחן נכתב בבית, והשיר הוקלט באולפן קטן בלונדון שבוע לאחר מכן, כאשר הטייק השישי נבחר למאסטר הסופי. אלטון ג'ון נזכר בערגה באותם ימים תמימים: "זו רצועת רוק'נ'רול נהדרת. אני אוהב את זה מאד. אני זוכר שעשיתי את השירה בחדר המדרגות של האולפן כדי לקבל את ההד הזה, באולפן קטן מאוד בלונדון. סולו הגיטרה של קיילב קוואי נעשה גם בחדר המדרגות. זה התאחד בצורה כל כך מבריקה ועדיין נשמע כל כך טוב. זה נשמע כמו שיר של הסטונס".

דקדוק מוזיקלי וזהב רך

בשנת 1973 זכתה להקת הרוק הרך BREAD בפרס יוקרתי – תקליטון זהב עבור הלהיט הענק שלה BABY I'M-A WANT YOU. זה היה תקליטון הזהב השני של ההרכב המצליח, אבל הדרך אליו כללה שינוי מפתיע. דייויד גייטס, סולן הלהקה וכותב השיר, שיתף בתהליך היצירה: "כתבתי את השיר בפסנתר, וכשהקלטנו אותו עם נגינת הפסנתר, הייתה תחושה שהוא חסר חיים. הלכתי הביתה מדוכדך, כי ידעתי שזה שיר טוב. אז ניסיתי את זה בגיטרה והעליתי את כל השיר בטון אחד. זה עשה את כל ההבדל". פרט פיקנטי במיוחד נוגע לשם השיר ולשורה המרכזית בו: השימוש בביטוי I'M-A WANT YOU הוא שגיאה דקדוקית מכוונת שנועדה להתאים למקצב ולמלודיה. בשנות השבעים, דיקציה מושלמת הייתה כמעט חובה בשירי רוק רך וגייטס סיכם זאת בפשטות: "זה עבד כל כך טוב וזו לא טעות אם אתה ממשיך לעשות את זה".

האודישן במרתף

בשנת 1971, כשהוא מנסה לבנות את הקריירה שלו מחדש לאחר פירוק הביטלס, ערך פול מקרטני סדרת אודישנים למתופפים במרתף מעופש וטחוב בניו יורק. פול חיפש צליל חדש וגישה רעננה לתקליט הסולו השני שלו, RAM. במהלך יום האודישנים המתיש, הוא התרשם מאד ממתופף מוכשר בשם דני סייוול. סייוול שיחזר את המפגש המיוחד: "הרבה מתופפים נקראו להיבחן ביום זה. כשהגיע תורי, פול פשוט ביקש ממני לתופף. לא הייתה לו גיטרה והוא רק הקשיב לתיפוף שלי. היה לו מבט מסוים בעיניים. ברור שהוא חיפש מישהו שיהיה יותר מעוד מתופף. הוא חיפש גישה מסוימת. אני פשוט תופפתי ונראה שמצאתי חן בעיניו". האינטואיציה של פול עבדה שעות נוספות; הוא הזמין את סייוול להצטרף להקלטות באולפני A&R היוקרתיים שנקבעו לעוד שלושה ימים. סייוול לא רק תופף בתקליט המופתי RAM, אלא המשיך ללוות את פול ולהיות חבר מייסד בלהקת כנפיים המצליחה, עד שפרש ממנה בשנת 1973.

מסיבת יומולדת לזיקית הרוק

לסיום, אי אפשר בלי קצת אבק כוכבים של הזיקית הגדולה מכולם. בשנת 1997 חגג דייויד בואי את יום הולדתו החמישים בסטייל שרק הוא יכול היה להפיק - יום אחד לפני המועד הרשמי של הלידה. האירוע צוין במופע צדקה חגיגי ומפואר במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, שכל הכנסותיו הוקדשו לילדים נזקקים. זה לא היה סתם קונצרט; שורה של אמנים מהשורה הראשונה עלו לבמה בזה אחר זה ושרו משיריו האלמותיים. בואי עצמו חתם את הערב הבלתי נשכח בביצוע מרגש ללהיט הפריצה שלו, SPACE ODDITY.

ואם כבר עוסקים בבואי ובמספרים, צירוף מקרים מעניין מחזיר אותנו ליום הזה בדיוק, אך בשנת 1972. באותו תאריך יצא בבריטניה התקליטון עם השיר הנצחי CHANGES. למרבה ההפתעה, למרות שהיום הוא נחשב לאחד השירים המזוהים יותר עם בואי ואבן דרך בתרבות הפופ, בזמן אמת הוא זכה לקבלת פנים פושרת למדי והגיע למקום ה-49 בלבד במצעד הבריטי. לפעמים לקהל לוקח זמן להבין גאונות כשהוא שומע אותה.

ברוכים הבאים למסע בזמן. השנה היא 1979. החודש הוא ינואר.

לונדון קפואה, אבל עולם המוזיקה רותח, מבעבע ולפעמים – פשוט משתעל. הכנתי עבורכם צלילה עמוקה, ארוכה ומפורטת אל תוך הקרביים של תעשיית המוזיקה כפי שהיא נראית ברגע אחד בזמן, רגע שבו הדיסקו שולט במצעדים, הפאנק מחפש כיוון חדש, והגיבורים הגדולים של הרוק מתמודדים עם בעיות.

חלק ראשון: השפעת היקרה בעולם (או: לאן נעלם רוד סטיוארט?)

אם הייתם בלונדון בערב השנה החדשה של 1979, ודאי הרגשתם את המתח באוויר. אבל עבור קבוצה אחת של מעריצים, המתח הזה הפך לאכזבה צורבת שעלתה בדיוק עשרה פאונד - סכום אסטרונומי ששילמו המעריצים כדי לראות את האליל שלהם, רוד סטיוארט, חוגג את כניסת 1979 במועדון ה"ליסאום" המפורסם בלונדון.

הכל היה מוכן למסיבה הגדולה. הציפיות היו בשמיים. ואז, שעות ספורות לפני שהשעון צלצל חצות, הגיעה הבשורה המרה: רוד לא יגיע. הסיבה? לא התקף זעם של כוכב רוק, לא התמוטטות עצבים, אלא... צינון. כן, וירוס חורפי פשוט וכאב גרון השאירו את הזמר בבית, שם הוא בילה את הערב בשקט עם חברים, במקום לקפוץ על הבמה עם אלטון ג'ון ולהקת הריקוד "הוט גוסיפ" כפי שהובטח.

אבל רגע, זה לא נגמר בזה. מסתבר שצרות באות בצרורות. גם "הוט גוסיפ" לא הופיעו, מסיבות שמוגדרות באופן מסתורי כסיבות טכניות. ומה קיבלו אותם מעריצים ששילמו ממיטב כספם ועמדו באולם שהיה מלא רק בשני-שליש? את הדי-ג'יי דייב קאש. עם כל הכבוד לדייב, זה היה מאכזייב.

באט סטונברידג', הדובר של רוד מחברת התקליטים, ניסה למזער נזקים ביום שאחרי: "ידענו לראשונה על הביטול ביום ראשון בצהריים. לצערנו הרבה צעירים שהגיעו התאכזבו. אבל רדיו קפיטול שידר את העידכון מספר פעמים במהלך היום, ובתקווה הרבה אנשים גילו זאת בזמן". הוא הוסיף בנימה מתנצלת שרוד כבר הופיע בסדרת קונצרטים וקולו פשוט נגמר במוצאי שבת באולימפיה. "חלק מהלהקה שלו חלו בשפעת גם כן... ברור שרוד מצטער על ההחלטה מאוד".

ומה עם הכסף? ובכן, מי שנשאר לראות את הדיסקו של דייב קאש קיבל החזר של 5 פאונד. מי שעזב בזעם יקבל את כל העשרה בחזרה. "לא היו סצנות של כעס", התעקשו המארגנים, "כי שמרנו על מספרים נמוכים בכוונה כדי למנוע צפיפות". אולי זה נכון, ואולי הקהל פשוט היה המום מדי מכדי לצעוק. כך או כך, רוד סטיוארט התחיל את 1979 עם כוס תה חם וקצת פחות אהבה מהקהל הלונדוני.

חלק שני: דייר סטרייטס תופסים צבע (ושיזוף)

בזמן שרוד סטיוארט השתעל בלונדון האפורה, יש מי שידע לחיות את החיים הטובים. להקת "דייר סטרייטס", השם החם ביותר אז בשטח, ארזה את המזוודות וטסה לבהאמס. המטרה הרשמית: הקלטת האלבום השני. המטרה הלא רשמית: להתרחק מהקור הבריטי וליהנות מהשמש.

הם התמקמו באולפני COMPASS POINT אבל האווירה הייתה רחוקה מלהיות מעונבת. הלהקה התגוררה בבית שנקרא "קפריקון", וילה ששייכת למיליונרית ותומכת באמנויות בשם ברברה הרקנס. עם בריכת שחייה, אכסדרות יווניות, ופסלים של בובות שחורות וכלבי חרסינה. זול זה לא, אבל היי, זה עדיין יותר משתלם מלהשתכן במלונות הפאר הסמוכים, וחוץ מזה – האיזור ההוא היה מקלט מס.

בתוך האולפן, העניינים התנהלו בשילוב מוזר של רצינות תהומית והומור פרוע. מאחורי הקונסולה שהקליטה ישבו המפיקים ג'רי וקסלר ובארי בקט. וקסלר הסתובב שם עם טי שירט שעליה הכיתוב הגאוני: "אל תשפטו אותי... עוד לא עברתי מיקס סופי".

היו שם רגעים של קסם טהור. המתופף פיק ווית'רס עמד באולפן החשוך, מואר רק באור אדום עמום. הוא החזיק ביד משהו מוזר – מיכל פילם ריק שמולא בחול. למה? כי הם היו צריכים שייקר, וזה מה שהיה בנמצא. בקט נתן הוראה באינטרקום: "אתה חייב לשמור על זה יציב, פיק, יציב כמו סלע". ופיק? הוא נכנס לגרוב מושלם, מתמזג עם הקצב. מארק נופפלר, האיש והגיטרה, רקד בכיסא שלו בקונטרול.

אבל לא הכל זרם חלק כמו חול בתוך מיכל פילם. כשהם ניסו להקליט סולו מוביל לשיר LADY WRITER, המתח התחיל לעלות. דייר סטרייטס לא אהבו אז לעשות מיליון טייקים. אם זה לא עובד אחרי ארבע או חמש פעמים, הם פשוט עוזבים הכל והולכים לשחק ביליארד. בקט, עם הניסיון שלו, ידע בדיוק איך לשבור את הקרח: "עכשיו תחשוב על 20,000 הילדים שמחכים בחוץ עם הנקניקיות והקולה שלהם", הוא אמר למארק. כולם צחקו והקסם חזר.

מארק נופפלר, אינטליגנטי ורהוט (בכל זאת, מורה לאנגלית לשעבר), ניסה להסביר את הפילוסופיה של הלהקה: "יש כאן אנושיות וענווה, וזה לא נאמר במובן מתייפייף. הסיבה האמיתית שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים היא כי זה אמיתי. המילים שמתאימות הן אהבה, מחויבות וכבוד". נשמע רציני? אולי, אבל כשאתה בבהאמס עם ג'רי וקסלר שמכין ארוחות ערב דשנות ומשמיע תקליטים ישנים של פאטס וולר, קל יותר לדבר על אהבה וכבוד.

חלק שלישי: אלביס רוצה לרקוד

בחזרה ללונדון. אלביס קוסטלו, האיש והמשקפיים, עשה רצף של שבע הופעות בתיאטרון הדומיניון. היה מוצלח, הכרטיסים נחטפו, אבל אלביס והלהקה שלו, "האטרקציות" לא היו מרוצים. למה? כי הקהל ישב.

מסתבר שקוסטלו לא אהב כסאות. או יותר מדויק, הוא לא אהב את הסדרנים שמונעים מהקהל לקום ולרקוד. אז מה הוא עושה? הוא קבע הופעה נוספת ב-10 בינואר, הפעם בהאמרסמית'. הסיבה הרשמית: הם רוצים לנגן במקום ללא מקומות ישיבה.

הכרטיסים עלו 2.30 פאונד (הרבה פחות מרוד סטיוארט, שימו לב). בקיצור, אם אתם רוצים לראות את קוסטלו, תכינו את נעלי הריקוד שלכם. ישיבה אסורה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.