רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 במרץ (7.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"היצירה 'תמונות בתערוכה' שביצענו בהרכב 'אמרסון, לייק ופאלמר', הייתה פרשנות קלאסית הדומה מאוד לסגנון שהנהיגה להקת 'הנייס'. כשבוחנים את פועלו של קית' אמרסון, רואים שזו תמיד הייתה עבודה של מישהו אחר שהוא פירש מחדש. אישית נהניתי מהעבודה עליה, אך זה לא היה נכון לעשות זאת משום שהדבר סיפק למבקרי המוזיקה עילה לעקוץ אותנו.

למען האמת, הייתי מרוצה מאוד מתרומתי לאלבומנו הראשון. השיר שלי הופיע בצידו השני של התקליט, והייתי אחראי לשליש מהמוזיקה. גם הפקתי את האלבום, מלאכה שהייתה מהנה מאוד עבורי. כיום אני פחות שבע רצון מהאלבום ההוא, כיוון שאיני חושב שהוא שלם, אך אני מאמין שאהיה מרוצה מהאלבום החדש...

מעולם לא קיבלתי קרדיט על פועלי ב'קינג קרימזון'. היו דברים שיצרתי שם ולא זכיתי עליהם להכרה. התרומות שלי הן כמו חלקים המרכיבים שלם מסוים, אך הן לא בהכרח מהוות נתח בולט מהתוצר הסופי. זה מתסכל שהתפוקה שלי נטמעת במכלול ולא משויכת לחלק ספציפי אחד. המניע שלי להצליח נובע מהרצון לרגש אנשים ומהשאיפה לביטחון כלכלי. עם זאת, זה מקומם כשלא מקבלים קרדיט על העבודה שמשקיעים" (גרג לייק, בשנת 1971)

דייויד בואי - איזה נשמה הוא! ב-7 במרץ בשנת 1975 יצא תקליט חדש לדייויד בואי. שמו הוא YOUNG AMERICANS. אם אלבומיו הקודמים הושפעו מאוד מרוק, פה בואי טובל במוזיקת נשמה, פ'אנק ורית'ם אנד בלוז.

כן, זה היה שינוי כיוון מפתיע ומרענ אך התקליט זכה לביקורות מעורבות עם יציאתו לאור, כאשר חלק מהמבקרים שיבחו את הניסוי של דייויד בואי בסגנונות מוזיקליים חדשים, בעוד שאחרים מתחו ביקורת על חוסר הקוהרנטיות פה ואת התרחקותו מעבודותיו הקודמות. עם זאת, עם הזמן, אנשים למדו לאהוב אותו, כשהוא מציג את יכולתו המופלאה של דייויד בואי, הזיקית האולטימטיבית, להסתגל ולחדש בנוף המשתנה ללא הרף של המוזיקה הפופולרית. מדובר בתקליט שרבים ראו בו תקליט מעבר בין כלבי היהלום ל"מתחנה לתחנה". ובכן, האמריקנית הצעירים האלו הם יותר מתחנה בדרך. עם זאת, פגשתי המוני מעריצי בואי בחיי - ואיש מהם לא הצביע על התקליט הזה כתקליט החשוב והאהוב עליו ביותר. המממ...

בואי הצהיר אז ש"ניסיתי בעבר להציג רעיונות ותיאוריות בתקליטיי, אבל לאלבום הזה אין שום קשר לזה. זה פשוט דחף רגשי. זה הכי קרוב לפגישה אישית שלי עם עצמי מאז האלבום SPACE ODDITY, שהיה די אישי". ובכן, דייויד בואי שבא להכין את התקליט הזה היה עייף, סבל מפרנויה והיה מכור לסמים - קוקטייל מסוכן בארץ הרוקנ'רול. אנגליה הפכה קטנה עליו והגיע הזמן שלו לאמץ את אמריקה, לנסוע בכבישים המהירים שלה ולכשף את העיתונאים שלה. בואי היה אז גם בתהליך של העפת מנהלו האישי, טוני דפרייס, שנחשד במרמה. כמו כן יחסיו של הזמר עם אשתו, אנג'י, לא היו הרמוניים בלשון המעטה. הכסף הרב שהרוויח בעמל רב החל לדמם ממנו החוצה באופן מבהיל. בין השאר, המשבר קרה בגלל התמכרותו הקשה והיקרה מאוד לסמים. הוא איבד משקל באופן מבהיל ותמיד מצא לו חברים בתחום ששמחו להסניף עמו את הסם הנבזי הזה, כאילו אין מחר.

במצב זה, בחודש אוגוסט 1974, נכנס דייויד בואי לאולפני ההקלטה. בפנים חיכתה לו להקת נגנים שהורכבה משחורים ולבנים כאחד. כל אחד מהם היה תותח בהפקות אולפניות. אם זה המתופף אנדי ניומרק, הבסיסט ווילי וויקס, הסקסופוניסט דייויד סנבורן, הגיטריסט קרלוס אלומאר וגם זמרי ליווי, ביניהם לות'ר ונדרוס שטרם זכה להצלחה אדירה בשמו. לצדו שרה אווה צ'רי, שהיה לה אז גם רומן לוהט עם דייויד בואי. הזמרת השלישית הייתה רובין קלארק, אשתו של קרלוס אלומאר.

היחיד שבא מפרויקטים אולפניים קודמים של בואי היה הפסנתרן מייק גארסון. אבל הסשנים הראשונים לא מצאו חן בעיני דייויד בואי. הוא חיפש סאונד אחר לגמרי והזעיק את טכנאי ההקלטות טוני ויסקונטי, עמו עבד בעבר. השירים החלו להיבנות, כשהשם המקורי שהוצע לתקליט היה THE GOUSTER, מילת סלנג בקהילה השחורה בימים ההם שהתייחסה לסגנון החיים בה. במשך כמה ימים, כשהמוזיקאים הרכיבו את השלד של התקליט הקרוב, קירות האולפן הדהדו עם הגרוב.

הסשנים הסתיימו, או כך חשב דייויד בואי כשלפתע נתקל בג'ון לנון. ומה קורה כששני אמנים בסדר גודל שכזה נפגשים? נוצר ניצוץ נלהב להקליט ביחד. השניים קבעו זמן הקלטה באולפני אלקטריק ליידי ושם נוצר השיר FAME. כמו כן הם הקליטו גרסה, די מיותרת לדעתי, לשירו של ג'ון לנון מימי הביטלס, ACROSS THE UNIVERSE. בואי: "חשבתי לעצמי שזה נהדר, כי אף פעם לא עשיתי גרסה טובה של השיר הזה בעצמי... עבדתי על זה קשה מאוד. לא הרבה אנשים אוהבים את זה. אני מאוד אוהב את זה ואני חושב שאני שר ממש טוב בגרסה הזו". כן, בואי הביע נינוחות מחודשת עם השפעת הסול של האלבום: "רק עכשיו יש לי את הביטחון הדרוש לשיר ככה. זה סוג המוזיקה שתמיד רציתי לשיר. כלומר, אלה האמנים האהובים עליי... ג'קי וילסון, אמנים מהסוג הזה". הסשנים להקלטות באולפני סיגמא סאונד היו כה פרודוקטיביים, עד שבסופו של דבר בואי הזמין קבוצת מעריצים שחיכו מחוץ לאולפן למסיבת האזנה בת שעה ליצירה שלו; הוא המשיך להקדיש בחיבה ביצועים של שיר הנושא ל"סיגמא קידס" הללו במשך שנים לאחר מכן.

תמונת העטיפה של התקליט צולמה על ידי הצלם אריק סטיבן ג'ייקובס. הוא לקח את ההשראה שלו מדיוקן של הכוריאוגרפית טוני בזיל שצולם על ידו לשער המגזין AFTER DARK, בחודש ספטמבר 1974. בואי נזכר ש"ממש רציתי שנורמן רוקוול יעשה את עטיפת התקליט אבל אשתו אמרה, 'אני מצטערת, אבל נורמן צריך לפחות שישה חודשים בשביל הפורטרטים שלו'. אז הייתי חייב לעבור הלאה". טוני בזיל קיבלה לאחר מכן הצעה לעבוד ככוריאוגרפית עבור הזיקית שלנו.

אחד שהוזמן לשיר בתקליט הזה אך בסוף נאלץ לוותר היה גלן יוז, אז בסיסט-זמר בלהקת דיפ פרפל. הוא פתח את הלב וסיפר בדיוק כך: "בקיץ 1974 התארחתי במלון בוורלי ווילשייר, כשהייתי בלוס אנג'לס והכנתי עם דיפ פרפל את האלבום STORMBRINGER. לילה אחד, הייתי בחדר שלי עם רון ווד כשלפתע צלצל הטלפון ומעבר לקו זו הייתה אנג'לה בואי, שמעולם לא פגשתי. היא אמרה, 'בעלי מאוד רוצה להכיר אותך'. אמרתי 'אני במלון שלי', והיא אמרה, 'אני יודעת, אנחנו בקומה מעליך!' אז עליתי לשם עם רון ונדהמתי מאיך שדייויד נראה. הנה אני במכנסיים מתרחבים והשיער הארוך, והנה הוא בחליפה בצבע חרדל, חולצה ורודה ושיער אדום. דיוויד היה מאוד קטן ומאוד שביר. הוא היה רזה מדי. הוא ניגש לחבק אותי ולא היה לו כלום לחבק אצלו.

התיישבנו לדבר, וכל מה שהוא רצה לדבר עליו היה מוזיקת רית'ם אנד בלוז. הוא עמד להקליט את תקליט הסול שלו וקיבל להקה חדשה סביבו. הוא ראה אותי שר בטלוויזיה וידע באמת שהייתי גבר לבן עם נשמה שחורה. הוא היה מוקסם מזה. הוא היה איש שיחה גדול, ודיברנו עד בערך בשתיים בלילה, והוא גרם לי להרגיש מאוד בנוח. הוא היה מבוגר ממני בשבע או שמונה שנים. הלכתי לחדר שלי וניסיתי לישון אבל הייתי כל כך המום. התעוררתי בצהריים והוא התקשר אליי ושאל אם אני רוצה לבוא לראות את המופע של 'כלבי היהלום' שלו הערב. זה היה מופע יוצא דופן, מלא בשינויי תלבושות, הפקה אמיתית.

עד מהרה הפכנו לבלתי נפרדים, והסתובבתי איתו במהלך היום והלכתי לראות את ההופעה שלו ארבע או חמש פעמים ברציפות. הוא היה מגיע לאולפן ורואה אותי מקליט, יושב לידי באולפן, לא בחדר הבקרה. כמה מחבריי לדיפ פרפל לא העריכו שאני מסתובב עם דיוויד כי הם לא חשבו שזה מתאים לנו תדמיתית. דייויד ואני התראינו כל הזמן, והם חששו שזה יעשה רושם שגוי. הייתי בהקלטה ביום עם דיפ פרפל, סיימנו בסביבות שבע, ואז הגיע הזמן ללכת להופעה של דייויד, לפעמים עם איגי פופ. לעתים קרובות היו אנשים אחרים בסביבה אבל היינו אחד עם השני. התחלתי להרגיש בנוח לידו בלילה. פשוט עשינו ביחד קוקאין. למעשה כל הזמן שלי עם דיוויד היה ככה. הוא רצה שאשיר בתקליט שלו אבל אחרי כמה חזרות עם אווה צ'רי, דיפ פרפל נאלצה לטוס להוואי, אז זה אף פעם לא קרה.

האהבה למוזיקה, והאהבה לסמים הן שדירבנו את הקשר בינינו. ואז, כשהיינו לבד, הפכנו למכורים. קוקאין הוא סם שטני. התווכחנו כמו בעל ואישה על הכל. הוא אהב להתעמת. הוא לא היה פיזי אבל מילולי. הוא היה פאקינג חכם, היה בעל שנינות מדהימה. אבל הוא היה צדקן והוא הונע בזמנו באובססיה לרייך השלישי, וראיתי את החרא הזה שלו בבית שלי. הוא כל כך אהב את הנרקיסיזם של היטלר. הוא לא רצה להיות היטלר, אבל הוא הוקסם מהתנועה הנאצית. כשאתה עושה קוקאין זה עושה אותך מאוד מאוד אנרגטי. הייתי יוצא מהחדר כשהוא עשה את זה. אתה נכנס לטראנס על קוקאין, והוא פשוט עשה זאת וצפה בסלילים של סרטים על הנאצים. הוא מעולם לא עשה את תנועת מועל היד, הוא פשוט היה מוקסם.

הוא גם הוקסם מהמוזיקה האמריקאית השחורה ומהשטן. הוא היה בטוח שהבריכה בביתו בלוס אנג'לס הייתה רדופה ברוחות. הוא הרגיש שהשטן בבריכה. הוא היה ער במשך כמה ימים, והרוח כנראה ייללה והמים התחילו לבעבע בבריכה. זה בעבע כאילו זה ג'קוזי. מעולם לא ראיתי דבר שכזה. אבל הבריכה המזוינת הזאת הייתה מבעבעת. אבל ככה זה כשאתה מסטול לגמרי וער במשך כמה ימים. אתה רואה דברים מוזרים.

אהבנו אחד את השני והתנשקנו על הצוואר, החזקנו ידיים, אהבנו את זה. אפילו לא ידעתי שדיוויד הוא ביסקסואל; לא ידעתי עד 1978 בערך. לא הייתי משוכנע. אני הייתי הכי סטרייט שאפשר להיות, לעזאזל. דייויד אהב את העובדה שהוא הסתובב עם מה שהוא כינה 'כוכב גדול יותר ממני'. נדהמתי מהקטע הזה".

במגזין רולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "שיר הנושא של האלבום החדש של דייוויד בואי הוא אחת מתוך קומץ הקלאסיקות שלו; תערובת מוזרה של ביקורת חברתית, סגנון לירי קולח, פופ אנגלי ונשמה אמריקנית. הלהקה מנגנת נהדר וההפקה של טוני ויסקונטי ללא רבב. שאר האלבום עובד בצורה הטובה ביותר כאשר בואי משלב בו את הידע שלו בפופ אנגלי. גולת הכותרת מגיעה כשהוא עוצר את הלהקה ושואל: 'האם אין שיר אחד ארור שיכול לגרום לי להישבר ולבכות?'. אצל כל זמר פופ אחר, היית יודע שהוא פשוט רוצה שייקחו אותו ברצינות. עם בואי, אתה פשוט מאמין שהוא חציו עושה וחציו פשוט אומר את מה שהוא חושב שהוא אמור להגיד. וזה לא רע, לפחות כפי שזה מוצג כאן".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב: "לא משנה מה יעשה בואי על הבמה, ובלי קשר למיומנותו, הוא אינו מצליח להעביר את התחושה הזו אל הקלטותיו. הוא נשמע שטחי בשירתו, ומילותיו מוזנחות יתר על המידה ומלאות בתוכן בלתי מובן. חלק מאלבומיו המוקדמים היו משעשעים ומוזרים, אך נראה שהוא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי כעת, וזה פשוט לא עובד. כמעט כל האלבום הזה חיוור, למעט העיבוד שלו לשירו המופלא של ג'ון לנון, שבולט בעיקר בגלל הדרך שבה בואי 'שוחט' את המנגינה המקורית".

ובעיתון בילבורד נכתב אז: "דיוויד בואי חוזר עם חזותו המוזיקלית האחרונה, והפעם מדובר במסע אל מחוזות מוזיקת הנשמה. זה עובד טוב. המפתח כאן הוא שסאונד הנשמה המתוחכם של בואי (המלווה בכלי מיתר, עיבודים עשירים וקולות ליווי מלאי נשמה) אינו נשמע תלוש. הוא נשמע כאן בבית בדיוק כמו בכל שאר השינויים הסגנוניים שלו, ובחלק מהקטעים – אף יותר מכך. השירה אינה נשמעת מאולצת כפי שנשמעה בכמה משירי הרוק הצורמים יותר שלו. האמנים האורחים – ג'ון לנון, ווילי וויקס, אנדי ניומרק וג'ין מילינגטון – מוסיפים נופך משובח לאלבום, מה שלא רק יחבב את בואי עוד יותר על מעריציו הקיימים, אלא עשוי לפתוח עבורו קהל מעריצים חדש לגמרי".

בעיתון CIRCUS נכתב: "זהו רק עוד שלב חולף עבור בואי הצעיר, אך עליכם להודות שתרומתו לעידן ה'סול' ראויה להערצה. כעת, ללהקת AVERAGE WHITE BAND המדהימה יש בריטי חיוור שדולק בעקבותיה, כדי להוכיח שתושבי לונדון יכולים להיות מלאי נשמה לא פחות מהסקוטים. על אף שהשירה בתקליט טובה, שאר האלבום נשמע כאילו הוא פועל בקצב מעט מעוות. רוב האלבום הוקלט בפילדלפיה, והדבר המוזר ביותר הוא שהרצועה המצליחה והמלאה ביותר בנשמה, FAME, הוקלטה בכלל באולפני 'מנהטן'. השיר נכתב על ידי בואי ומשתף פעולה חדש בשם ג'ון לנון, יחד עם קרלוס אלומאר, והוא מזכיר מאוד את PICK UP THE PIECES של AVERAGE WHITE BAND.

אך נחזור לאותה שירה מעוותת: הרצועה השנייה הגרועה ביותר באלבום היא ACROSS THE UNIVERSE, הלחן הקלאסי של הביטלס. בדרך כלל אני אוהב את הפרשנות שבואי מעניק לחומרים של אחרים, אך הביצוע הזה פשוט מחריד. אפילו נוכחותו של לנון בצד בנגינת גיטרה לא הספיקה כדי לדרבן אותו לספק ביצוע טוב יותר. בסך הכל מדובר בניסוי מוצלח מאוד עבור דיוויד בואי, ובוודאי טוב יותר מרבים מניסוייו האחרים. למעשה, אם הוא יחליט לדבוק בסגנון זה יותר מאשר לאלבום אחד, אני מתאר לעצמי שהוא יהפוך למצוין בו".

האלבום הגיע למקום השני במצעד המכירות הבריטי.

מיסיסיפי קווין! אתם יודעים למה אני מתכוון! ב-7 במרץ בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת MOUNTAIN. איזה יופי של דבר הוא זה!

כשהחלה שנת 1970, להקת מאונטיין הניו יורקית הייתה אחת הלהקות החדשות המבטיחות ביותר, ורכבה על גל של אנרגיה מחשמלת. עד סוף השנה הפכה הלהקה לאחת המובילות בארה"ב, ולא בכדי. קודם כל היה זה הגיטריסט לזלי ווסט שהקליט תקליט סולו בשם MOUNTAIN, שהפיק פליקס פפלארדי, בסיסט ומפיק מוזיקלי שלשמו נזקף קרדיט הפקת להקת CREAM. השניים הבינו מיד שיש ביניהם קסם יוצא דופן באולפן.

אז הגיטריסט והמפיק שלו החליטו להקים יחד להקה, שבאופן בלתי נמנע, הם קראו לה מאונטיין. המתופף היה נורמן סמארט והקלידן היה סטיב נייט. הלהקה ערכה את הופעת הבכורה שלה באולם פילמור ווסט בסן פרנסיסקו, ביולי 1969 והצליחה להלהיב את הקהל. הלהקה פיתחה במהירות סאונד משלה, שהיה כבד, רועש ועתיר בנשמה בלוזית. ההופעה הרביעית שלה הייתה כבר בפסטיבל וודסטוק הידוע, שם החברים העניקו סט שניסר את האוויר והכניס אותם היישר לדפי ההיסטוריה של הרוק.

זמן קצר לאחר הופעת הפסטיבל, חברו הוותיק של ווסט, קורקי לאינג, שעבד כסוחב ציוד של מאונטיין, החליף את נורמן סמארט כמתופף וההתקפה הריתמית העוצמתית שלו השלימה את הצליל. עם ההרכב המנצח הזה, החבורה פנתה להקליט את תקליט הבכורה המרשים שלה שנקרא CLIMBING.

השיר הבולט בו הפך להמנון ברור. כן, זה MISSISSIPPI QUEEN. הרעיון נולד כשקורקי לאינג הופיע עם להקתו הקודמת במועדון נידח, החשמל נפל, וכדי לשמור על הקהל באנרגיה הנכונה, הוא פשוט התחיל לתופף ולצעוק את המילים. באשר להקלטת השיר, לזלי ווסט צוטט שם כשהוא מנפץ שמועות: "ישנו הסיפור הזה בוויקיפדיה שעשינו את כל הטייקים האלה. איזו ערימה של שטויות. עשינו אולי שני טייקים. והסיפור הולך שקורקי השתעמם, אז הוא התחיל לנגן בפעמון פרה. גם כן שטויות. פעמון הפרה תמיד היה שם בשיר. בפעם הראשונה שניגנו את זה, פליקס אמר, 'תספור לנו להיכנס לקצב'! לקורקי היה פעמון פרה על המערכת שלו, וזה מה שהוא השתמש בו כדי לספור לנו. אחרי זה, היינו בפנים".

ויש את השיר THEME FOR AN IMAGINARY WESTERN, שנכתב על ידי ג'ק ברוס ופיט בראון, כאשר מילותיו של בראון שאבו השראה מאחת מלהקותיו המוקדמות של ברוס (הלהקה עם גרהאם בונד? קרים?), שתוארה כתערובת של חלוצים ופורעי חוק. פפלארדי, שהכיר את השיר מקרוב בעקבות עבודתו עם ברוס, דאג להביא אותו היישר אל תוך הרפרטואר של הלהקה שלו. שיר נוסף בתקליט הוא FOR YASGURS FARM, אשר נשא תחילה שם אחר לגמרי, אך לאחר ההופעה בפסטיבל וודסטוק שונה שמו כמחווה למקס יאסגור, בעל החווה שבה התקיים הפסטיבל העצום. גייל קולינס, אשתו של פפלארדי, הייתה דמות מפתח שתרמה רבות ליצירתו בכך שכתבה חלק מהמילים ואף עיצבה את עטיפת התקליט. שנים לאחר מכן היא גם ירתה למוות בבן זוגה.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "פליקס פפלארדי, המפיק והמנהל המוזיקלי של הלהקה, נהג להפיק את להקת CREAM; לכן אין זו הפתעה גדולה שמאונטיין מתמחה ברוק כבד. מה שמדהים בלהקה הוא שחבריה לא רק מחקים את CREAM, אלא נשמעים ממש כמו האדונים קלפטון, ברוס ובייקר. בביצוע לשירם של ג'ק ברוס ופיט בראון, THEME FROM AN IMAGINARY WESTERN – באמת קשה להבחין בהבדל. ישנן, ללא ספק, כמה נקודות אור בתקליט הזה שבהן המוזיקאים מנגנים רוק טוב. SITTING ON A RAINBOW הוא הקטע הטוב ביותר כאן; שתי דקות ועשרים שניות של גיטרה ובס נוסקים, לצד ליווי מופלא של קורקי ליינג. NEVER IN MY LIFE ו-MISSISSIPPI QUEEN הם שני שירי רוק סולידיים יותר.

למרבה הצער, מאונטיין היא מסוג הלהקות שנוטות להגזים בתדירות גבוהה מדי. רוב השירים האחרים קבורים תחת קולאז' מוזיקלי צעקני, הכולל שירה צורחת על גבי גיטרה מייבבת, בס הולם ותיפוף עמוס. זהו בדרך כלל עומס גדול מדי עבור המאזין, הנדרש להתמודד עם הכל בבת אחת. למרות חסרונותיו, התקליט מעניק מושג למה הלהקה מסוגלת. כשהם במיטבם, הם עוצמתיים כמו CREAM; כולם מוזיקאים מוכשרים וזו בהחלט להקה עם עתיד".

וזו רק התחלת הטיפוס על ההר. בהמשך הוציאה החבורה שני תקליטים שאני אוהב אף יותר - NANTUCKET SLEIGHRIDE ו-FLOWER OF EVIL. יה!!!

גם זה קרה ב-7 במרץ. טירוף של אירועים תוססים, צבעוניים ואף מפילי לסת - בואו לקרוא!

בשנת 1965 נפלה בחורה מהקומה השנייה באולם THE PALACE THEATRE שבמנצ'סטר, בעת הופעה של הרולינג סטונס. הקהל בקומת הקרקע בלם את נפילתה ונגרמו לה בעיקר פגיעות בשיניה, מה שמוכיח שהערצה ללהקה המתגלגלת ההיא באותם ימים הייתה סכנת נפשות של ממש, שכן היא הייתה בדיוק בשלבי בניית התדמית הפרועה והמסוכנת שלה.

שנים ספורות לאחר מכן, בשנת 1973, הדרמה עברה לניו יורק. המפיק האמריקני החשוב, ג'ון האמונד, חטף התקף לב בעת שבא לראות הופעה של ברוס ספרינגסטין באולם MAX'S KANSAS CITY. האמונד, אותו איש חזון שגילה גם את בוב דילן ואת ארית'ה פרנקלין, בא על מנת לחגוג שם את החתמתו הטרייה של ספרינגסטין לו. ספרינגסטין הופיע אז בעיקר בפורמט אקוסטי, ולמזלו של האמונד, היה זה התקף לב מינורי בלבד והוא זכה לראות את בן טיפוחיו כובש את האצטדיונים הגדולים בעולם מאוחר יותר.

עוד סיפור של החמצה התרחש ביום זה בשנת 1970, אז הופיעה להקת הבירדס בוושינגטון. מיד לאחר מכן סיפר גיטריסט הלהקה, רוג'ר מגווין, בראיון ש"היה אמור להיות מפגש הקלטה של בוב דילן והבירדס בשבוע הקודם אבל תוכניות נפלו בגלל בלבול בין לוחות הזמנים". דילן, שזכר להם חסד נעורים עוד מהימים שבהם הפכו את שיריו ללהיטי ענק, התקשר למגווין כמה ימים אחרי. "הוא נשמע די כועס", אמר מגווין. "אבל זה בסדר. אלוהים יברך אותו בכל מקרה".

מוקדם יותר, בשנת 1966, הקליטה הזמרת הענקית טינה טרנר את שירתה להפקתו של פיל ספקטור עם השיר RIVER DEEP MOUNTAIN HIGH. ספקטור, שהיה ידוע כשתלטן לא קטן באולפן ובחייו האישיים, החליט לשלם לבעלה השתלטן והאלים של טינה, אייק טרנר, סכום כסף נכבד של כעשרים אלף דולרים על מנת שהאחרון יתחפף מהאולפן ולא יפריע לו בעבודתו. השיר, אגב, נכשל לחלוטין בארצות הברית כשיצא, אך זכה להצלחה עצומה בבריטניה ונחשב עד היום לפסגת יצירת חומת הצליל.

ובשנת 1970, סערה צרכנית אפפה את להקת הביטלס. אז פורסם במגזין מלודי מייקר כי התקליטון החדש של הלהקה, עם השיר LET IT BE, עלול להיכלל בחרם שסוחרי תקליטים עורכים נגד חברת התקליטים של הלהקה, חברת EMI. כ-500 חנויות השתתפו במסע החרם הזה כי אותה חברת תקליטים יצאה במדיניות חדשה ולפיה אינה מוכנה לקבל בחזרה אליה תקליטים ותקליטונים שלא נמכרו. החרם נועד לנסות ולכופף את דעתה של החברה בעניין. בינתיים החליט דובר החברה למסור תגובה אחת לתקשורת, והיא שאין תגובה. למרות הכל, התקליטון נמכר היטב וכבש את המקום הראשון במצעד האמריקאי.

בשנת 1966 הוציא בריאן ווילסון מלהקת הביץ' בויז תקליטון סולו יפהפה עם השיר CAROLINE, NO, שבמקור נקרא CAROLE I KNOW. השיר חתם מאוחר יותר את יצירת המופת של הלהקה, PET SOUNDS, אך יצא תחילה תחת שמו של ווילסון בלבד וכלל בסופו נביחות של כלביו האהובים על רקע רעש של רכבת חולפת.

אם חוזרים לרולינג סטונס, הרי שבשנת 1964 הסתיים סיבוב הופעות מתיש במשך כחודש של הלהקה באנגליה, אשר כלל לא פחות משתי הופעות בלילה. סיום המסע נערך באולם ווינטר גארדנס בעיר מורקמבי. סולן הלהקה, מיק ג'אגר, תיאר את החוויה המעייפת: "אני לא אוהב סיבובי הופעות בזמנים הטובים ביותר, אבל הקהל טוב. דבר אחד אני מוצא לגבי סיבוב הופעות בארץ זה שקשה למצוא איפה לאכול. לילה אחד, מישהו הציע שנלך למועדון לילה וזה היה בסדר, אבל בדרך כלל יש לנו אוכל סיני - לא בגלל שאנחנו אוהבים אוכל סיני אלא בגלל שהאוכל האנגלי רע". המתופף צ'רלי ווטס הוסיף את נקודת מבטו הרגועה: "בטח, יש הרבה צרחות וזה. המעריצים צורחים בגלל שאנחנו פופולריים, אני חושב, ובגלל שהם רוצים שנדע את זה. גם הם מתרגשים, וכך גם אנחנו כשאנחנו מנגנים עבורם. זו האווירה. הכל נהיה חם ודביק וכולם נהנים. התפרעות זו המילה הלא נכונה לתאר את זה. הייתי הולך על המילה התלהבות".

גם להקת המי מצאה את עצמה בדרמה לא קטנה בשנת 1966, כאשר יצא לה תקליטון חדש עם השירים A LEGAL MATTER וכן INSTANT PARTY. הלהקה ממש לא רצתה שהוא ייצא. השיר המרכזי נכתב על ידי גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, והוקלט עבור תקליט הבכורה שלהם. אבל במהרה פרץ ריב בין הלהקה למפיק ההקלטות שלה, של תלמי, והוא החליט להוציא את התקליטון הזה ללא רשות הלהקה עם ניסיון לחבל בהוצאת תקליטון אחר שלה, בחברת תקליטים מתחרה ותוך הפרת חוזה, עם השיר SUBSTITUTE. כך הלהקה מצאה את עצמה במצב האבסורדי עם שני תקליטונים שמתחרים זה בזה משתי חברות תקליטים שונות.

עולם המוזיקה ידע גם לידות של כישרונות ענקיים. בשנת 1943 נולד כריס ווייט, הבסיסט של להקת הזומביס הנהדרת, שתרם רבות לכתיבת שיריה. בשנת 1946 נולד מאת'יו פישר, האורגניסט המקורי של להקת פרוקול הארום, האיש שאחראי על צלילי האורגן המפורסמים יותר בעולם הרוק. בשנת 1947 נולדה ג'יין רלף, הזמרת המקורית של להקת רנסאנס ואחותו של קית' רלף מלהקת היארדבירדס. עולם הפולק חגג כשבשנת 1944 נולד טאונס ואן זאנט, משורר גיטרה חשוב שמת בשנת 1997. בשנת 1945 נולד ארתור לי, המנהיג והרוח החיה של להקת LOVE הפסיכדלית, שהלך לעולמו בשנת 2006. בשנת 1951 נולד הבסיסט של להקת TOWER OF POWER, רוקו פרסטיה, מאסטר של גרוב שמת בשנת 2020.

בשנת 2013 עזב אותנו הגיטריסט פיטר בנקס, שהיה בהרכב הראשון של להקת יס והיה זה שלמעשה הגה את שמה הקצר והקולע של הלהקה (בהשראת להקת המי). בשנת 1970 הוא פוטר ממנה ולאחר חיפושי דרך הקים את להקת FLASH הנהדרת, שגם בה הוא לא ליקק דבש. הוא היה בן 65 במותו.

בשנת 1970 הופיע ניל יאנג, יחד עם להקת קרייזי הורס, באולם פילמור איסט שבניו יורק. שם ביצעה החבורה גם שיר בשם COME ON BABY LET'S GO DOWNTOWN. ההקלטה הזו יצאה לאור רק בשנת 1975, במסגרת התקליט החשוף והכואב TONIGHT'S THE NIGHT, שהוקדש לגיטריסט הלהקה דני וויטן, ששר בשיר זה אך מת ממנת יתר של סמים זמן מה לאחר מכן, אירוע טרגי שהכתים את יצירתו של יאנג בעצב עמוק.

אירוע מוזיקלי בקנה מידה פלנטרי התרחש בשנת 1985 כשיצא תקליטון עם שיר הצדקה WE ARE THE WORLD. במהרה הוא הגיע להצלחה עצומה במצעדים ברחבי העולם. השיר, שנכתב על ידי ליונל ריצ'י ומייקל ג'קסון, הוקלט כדי לסייע במלחמה ברעב באפריקה. קבוצת העל שהתכנסה לקראת ההקלטה כללה רשימה מדהימה של שמות גדולים במוזיקה. ההקלטה התקיימה בלילה שבין ה-28 ל-29 בינואר, מיד לאחר טקס פרסי המוזיקה האמריקאית. המפיק קווינסי ג'ונס הציב שלט מפורסם על דלת האולפן בו נכתב: השאירו את האגו שלכם מחוץ לדלת. הלילה ההוא תועד באופן נהדר בסרט דוקו. חובה לצפייה.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1987, יצאו ארבעת התקליטים הראשונים של להקת הביטלס בפורמט החדש של קומפקט דיסק. זו הייתה הפעם הראשונה שהתקליטים הרשמיים של הלהקה בבריטניה היו זמינים כאלבומי ביטלס סטנדרטיים בארצות הברית והוצגו לראשונה שם במיקס המונו המקורי שלהם, מה שיצר סוף סוף סדר בקטלוג ההיסטורי שלהם.

בשנת 1983 הוציאה להקת ניו אורדר את BLUE MONDAY, שהפך לסינגל ה-12 אינץ' הנמכר ביותר בכל הזמנים עד אז. עטיפת התקליטון עוצבה כדיסקט מחשב ועלתה כל כך הרבה כסף לייצור, שהלהקה למעשה הפסידה מצלצלים על כל עותק שנמכר בהתחלה. למרות הצלחה מסיבית באירופה, רק הרמיקס של קווינסי ג'ונס משנת 1988 הגיע למיינסטרים בארצות הברית, כשהתמקם במקום השישים ושמונה במצעד הבילבורד.

בשנת 1976 הפך אלטון ג'ון לכוכב הרוק הראשון מאז הביטלס שהונצח במוזיאון השעווה של מדאם טוסו בלונדון. חליפותיו הצבעוניות והמוגזמות הפכו אותו למועמד טבעי ומושלם לתצוגה שכזו.

נחזור שוב ללהקת הביטלס. בשנת 1962 הופיעה הלהקה בפעם הראשונה ברדיו הבי.בי.סי. ההופעה הזו הייתה רגע משמעותי בקריירה שלהם, שכן היא הפגישה אותם עם קהל רחב יותר ועזרה לבסס אותם כאחת הלהקות החשובות בתולדות המוזיקה הפופולרית. זה היה באולם PLAYHOUSE THEATRE בתוכנית בשם HERE WE GO. זו הייתה גם הופעתה הרשמית הראשונה של הלהקה בחליפות תואמות ללא צווארון, אותן לבשו החברים אחרי חזרה קלה באולפן לקראת ההקלטה. התוכנית כולה הוקלטה מול קהל של בני נוער. הביטלס עברו לפני כן אודישן, ב-12 בפברואר, כדי להתקבל להקלטה זו, כשמפיק ושמו פיטר פילבים הקשיב וציין - "פול מקרטני: לא נשמע טוב. ג'ון לנון - כן נשמע טוב". אבל הרושם שלו, על הביטלס כלהקה, היה מספיק חיובי כדי לאפשר לה לחתום על חוזה להקלטה זו. בהתאם למעמד, הוחלט כאמור לשים בצד את חליפות העור לטובת חליפות מהודרות יותר. בתוכנית בוצעו שלושה שירים: DREAM BABY, MEMPHIS TENNESSEE וכן PLEASE MR POSTMAN. אלו היו כמובן שלושה שירים שהיו שייכים לאחרים וייקח עוד זמן מה עד שהביטלס יביאו שירים משלהם שהעולם ינהר אחריהם בשקיקה.

ולסיום מפוצץ, בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין במועדון BLUESVILLE CLUB שבאזור FINSBURY PARK שבלונדון. האולם היה כה קטן שם עד שהבמה הכילה רק את מערכת התופים הענקית של ג'ון בונהאם. שאר הלהקה נאלצה לעמוד ליד הבמה הקטנה ובגובה הקהל (לא יאמן, נכון?). המודעה להופעה ציינה את העובדה שהלהקה הסנסציונית חזרה זה עתה מסיבוב הופעות היסטרי בארצות הברית. עוזר הלהקה, ריצ'רד קול, כתב על המועדון בספרו: "זה מסוג המועדונים הצפופים האלו, 300 עד 400 איש, שאין בהם חדרי הלבשה. גם התשלום שם היה ממש נמוך. 60 ליש"ט ומתוכם 60 אחוז שמקוזזים לבעלי המועדון - דבר שגרתי במועדונים האלו אז. באופן מדהים, השמועה מפה לאוזן הביאה מיד אנשים למלא את המקום, אבל גם עם מועדון צפוף לגמרי - לא נותר כסף בכיס".

הפגיעה הגדולה והטיפול הפסיכולוגי המוסיקלי של דמעות לפחדים. ב-7 במרץ בשנת 1983 יצא תקליט הבכורה של הצמד דמעות לפחדים, THE HURTING, הכולל את הלהיט MAD WORLD המלנכולי ואת CHANGE הקצבי יותר.

כן, השנה ההיא הפכה לאבן דרך בפופ הבריטי, והצמד הצעיר הזה, שהורכב מהמוזיקאים הנפלאים רולנד אורזבל וקורט סמית' (שלפני כן היו חברים בלהקה גדולה יותר ששמה GRADUATE), פלש לתודעה עם סאונד אלקטרוני מלנכולי אך ממכר שהרקיד את המועדונים הכי נחשבים, הושמע היטב ברדיו (גם הישראלי) וסיפק סיבה טובה לפזר קצת דמעות על רחבת הריקודים. התקליט, שהופק במיומנות רבה על ידי כריס יוז (לשעבר מתופף בלהקת אדם והנמלים) ורוס קולום, עשה שימוש נרחב בסינטיסייזרים ומכונות תופים חדשניות לאותה עת, ששולב עם נגיעות של גיטרות אקוסטיות, והוכיח שאפשר ליצור פופ נהדר ומלודי גם כשממש עצוב מבפנים.

האלבום נוצר בהשראת עבודתו של הפסיכולוג האמריקאי ארתור ג'אנוב, מייסד שיטת הטיפול פריימל סקרים שהאמין שבעיות פסיכולוגיות של מבוגרים קשורות לטראומה מודחקת בילדות. לשיטתו, ניתן להתגבר עליהן על ידי זיכרונות מכאיבים באמצעות בכי וצעקות עזים שנקראופריימל סקרים. הטיפול זכה לפרסום נרחב כאשר ג'אנוב טיפל בג'ון לנון וביוקו אונו בתחילת שנות ה-70 (אך לא סיים את הטיפול). הרעיון של החלפת פחדים בדמעות נתן השראה לאורזבל וסמית' לאמץ שם למיזם המוזיקלי שלהם.

ברור שהם שאבו השראה מפיטר גבריאל. למעשה, נאמר שהשיר THE PRISONER הושפע ישירות מהשיר INTRUDER של גבריאל, והם הושפעו אפילו יותר מדפש מוד. אבל במובנים מסוימים, הם למעשה חדרו עמוק יותר משני האמנים הללו אז. הם עבדו כשספרו של דוקטור ארתור ג'אנוב בידיהם, אך איכשהו הצליחו לשמר איזון זהיר ומוקפד בין היסוד המדעי לבין היסוד הרגשי בתוך המוזיקה.

כן, זה תקליט ערמומי ומתעתע. בהקשבה ראשונה - זה נשמע כמו עוד תקליט פופ מפס הייצור של שנות האייטיז הראשונות. אבל כשמקלפים את הקליפה - אז מגלים את השכבות. כשמתרכזים בצד הרגשי הטהור של התקליט, זה פתאום מתחבר ועושה היגיון. קודם כל, הייתה שם מסירות מוחלטת לנושא, והנושא היה חקירת הפחדים הפנימיים שלך והתמודדות עם חוסר היציבות שלך. כך יצא שהתקליט היה אפל ומדכא בצורה מאוד משכנעת. אולי אפילו יותר מתקליט ממוצע של דפש מוד, כי הבחורים האלה הביאו רגש ופגיעות למקום שבו דפש מוד הביאו בעיקר קרירות רובוטית. ויש אצל דמעות לפחדים רעיונות מאד מעניינים שחלק גדול מהם מתגלה רק לאחר הקשבות חוזרות.

השיר MAD WORLD למשל, אהוב עליי במיוחד, כי קרט סמית' בא עם קול שנשמע מרגיע ומכניס פנימה עם מלודיה כובשת אך מיסתורית בו זמנית. וכשרולנד אורזבל מתחיל לשיר AND I FIND IT KINDA FUNNY I FIND IT KINDA SAD (במלודיה שאחר כך הביאה להאשמת העתקה מלהיט ישן של קאט סטיבנס, MATTHEW AND SON) פורצת האש הנואשת והמוזרה הזו בקולו שפשוט הדליקה אותי אז ומדליקה אותי היום. מעניין שהשיר נכתב בכלל על גיטרה אקוסטית ונועד במקור להיות צד ב' של סינגל. איזה מזל שזה לא קרה כך בסוף. השורה "החלומות שבהם אני גוסס הם הטובים ביותר שהיו לי אי פעם", מרמזת על מחשבות התאבדות, אך לדברי רולנד אורזבל, שכתב את המילים, היא קשורה לרעיון של ארתור ג'אנוב, לפיו החלומות הדרמטיים ביותר שלנו משחררים את המתח הרב ביותר. לכן, הבחור בשיר לא בהכרח מחפש למות - הוא מתעורר מחלומות מורבידים ומרגיש טוב יותר.

אורזבל, אז בן 19, המציא את השיר הזה כשהתגורר בדירה בבאת', אנגליה, עם חברתו, קרוליין, שלימים הפכה לאשתו. היא עבדה בשלוש עבודות כדי שיוכל לעבוד על המוזיקה שלו (בהחלט!). הוא בילה זמן רב בנגינה על הגיטרה האקוסטית שלו תוך כדי שהוא בהה מהחלון וצופה באנשים עושים את ענייניהם. "זו נקודת מבט ביזארית לצפות באנשים עושים את שגרת יומם, צריכים לעבוד למחייתם כשאתה יושב בדירה, מובטל. משם זה הגיע". השיר נכתב על ידי אורזבל אך הושר על ידי קורט סמית', שהתחבר למנגינה בצורה נכונה. הוא הסביר ש"היה לי קל לשיר כי יכולתי להזדהות עם המילים של רולנד. שנינו היינו האמצעיים מבין שלושה בנים וגדלנו אצל אמהות חד הוריות עם אבות נעדרים. אבי תמיד עבד מחוץ לבית, ומת כשהייתי בן 17, אבל שנאתי אותו בשלב הזה. זה פגע בי מאוחר יותר בחיים, אבל אז הייתי מתבגר וכועס. השיר היה הפלטפורמה המושלמת. הוא עבד טוב יותר עם הקול שלי כי הוא יותר מלנכולי, אפל יותר". ולא תאמינו איזה שיר השפיע על אורזבל ליצירת השיר הזה שלו - GIRLS ON FILMS של דוראן דוראן! השיר הושפע גם מלהקת הסינת'-פופ האנגלית "דאלק אני אוהב אותך", ששיריה התחברו למאבקיו של אורזבל עם דיכאון לאורך חייו: "אחת השורות שלהם הלכה בערך כמו 'אני מאמין שהעולם השתגע', שסיכמה את תחושות הניכור שלי ממרוץ העכברים. סבלתי מדיכאון בילדותי. אבי היה במלחמת העולם השנייה, קיבל טיפול בהלם חשמלי, סבל מחרדה והתעלל באמי. שמתי מכסה על רגשותיי בבית הספר, אבל כשהייתי בן 18 נשרתי מהכל ולא טרחתי אפילו לקום מהמיטה. שפכתי את כל זה לתוך השיר".

ויש את השיר PALE SHELTER, עם מלודיית בית יפהפייה - HOW CAN I BE SURE ואז זה קפץ לפזמון קליט וכתוב היטב, YOU DONT GIVE ME LOVE YOU GIVE ME COLD HANDS, והכול נעשה לצלילי מקצב תופים אלקטרוני בסיסי וצלילי בס מרקידים שגרמו למאזינים רבים לרקוד את זה כשהמסר בינתיים מחלחל לחלקם פנימה בחלקלקות. נו, אמרתי לכם שזה ערמומי, לא? אחרי הכל, השיר עצמו עסק למעשה בחוסר קבלת אהבה מההורים. לא בדיוק נושא לרקוד איתו בשמחה.

למרות שאורזבל כתב את השיר, הוא מושר על ידי קורט סמית'. ההחלטה מי משני הזמרים המובילים ישיר שיר מסוים לרוב הסתכמה בנימת הדיבור. סמית': "אם זה שיר רך יותר, זה בדרך כלל אני. הקול שלי הרבה יותר אפל, הרבה יותר מלנכולי, ורולנד יותר צועק. הוא מנסה להבהיר נקודה. וזה מאוד חזק. אז אלה ההבדלים בקולות שלנו, בעצם". אורזבל על איך השיר נוצר: "המשכתי לנגן שני אקורדים במשך שבועות על גבי שבועות, ואז בוקר אחד התעוררתי ושרתי את המנגינה והמילים, סתם ככה. ואז יום אחר דפדפתי בספר אמנות ונתקלתי ב-PALE SHELTER של הנרי מור, אז זה סיכם את הכל בצורה יפה".

נו, נכון שבא לכם עכשיו להקשיב לתקליט הזה, כמוני?

כשהבירדס מאבדים גובה בתעופה. ב-7 במרץ בשנת 1973 יצא אלבום האיחוד של להקת הבירדס וכגודל הציפיה - כך גם היה גודל האכזבה ממנו ומההרכב שעשה אותו.

במקור היה אמור התקליט להיקרא בשם FULL CIRCLE (כשם השיר הפותח אותו), אך לאחר דיונים קדחתניים באולפן הוחלט בסוף ששמו יהיה פשוט כשם הלהקה, BYRDS, עם 11 שירים שהוקלטו בעיקר בין אוקטובר לנובמבר 1972. זה הפך במהרה עם צאתו לרב מכר גדול והגיע עד למקום ה-20 במצעד המכירות האמריקני, אבל הרוכשים חשו שמשהו בו אינו נוצץ כבעבר והקסם הישן פשוט חמק מבין האצבעות. נו, במשך ארבע שנים ארוכות, הקהל קיבל גרסה משומשת של הבירדס, שהייתה למעשה להקת הליווי החדשה של רוג'ר מקגווין, והרכב זה בקושי זכה להכרה כלשהי בקרב מאזיני מוזיקה רציניים בתחילת שנות השבעים. לכן, התקליט החדש נחת על המעריצים הישנים של הבירדס כמו התגלות של ממש. אבל המעריצים חסרי הסבלנות והמבקרים ההרסניים ככל הנראה פשוט שכחו שהשנה הייתה 1973 ולא 1965. האם הם באמת ציפו שהבירדס ישחררו עוד יצירת ענק בסגנון מיסטר טמבורין מן או EIGHT MILES HIGH ויחוללו מהפכה במוזיקת הרוק פעם נוספת? הרי הם עברו כל כך הרבה שחיקות, משברים, וטלטלות, ולא עבדו יחד באותו הרכב במשך שנים ארוכות.

כידוע לכל חובבי מוזיקה, יש לא מעט סיבות שלהקות יחזרו לפעול יחדיו לאחר שנות נתק ארוכות. הבולטת בהן היא כמובן הפיתוי להצעה כספית, דבר שקשה מאוד לעמוד בפניו בתעשייה. עובדה זו הוצנעה בזמנו לציבור אבל הדבר גרם לחמשת הבירדס המקוריים (דייויד קרוסבי, רוג'ר מגווין, כריס הילמן, ג'ין קלארק ומייקל קלארק) להגיע, באוקטובר 1972, לביתו של מגווין כדי לערוך חזרות לקראת הפרויקט הגדול. מבחינה היסטורית, זו הייתה הפעם הראשונה שהחמישה ניסו לנגן ביחד, מאז עזיבתו של ג'ין קלארק את הלהקה בשנת 1966 בעקבות הבעיות הנפשיות שלו.

הסיטואציה באותם ימים הייתה קומדיה של טעויות מקצועיות. מגווין עדיין הופיע באותו זמן עם הרכב אחר של הבירדס והיה זה מוזר כשהוא תיפקד בשני הרכבים שונים לחלוטין שנשאו את אותו השם בדיוק. הילמן היה אז עסוק עד מעל לראש בהופעות עם להקת MANASSAS שהקים סטיבן סטילס. ג'ין קלארק היה פנוי יחסית והקריירה שלו לא הצליחה להתרומם מבחינה מסחרית, על אף כישרונו האדיר. גם מייקל קלארק היה די מחוסר עבודה, לאחר פירוק להקתו הקודמת, ואילו דייויד קרוסבי היה בפרשת דרכים של ממש, לאחר שההצלחה האדירה מאד של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג התפוצצה לו בפרצוף עם לא מעט סכסוכים פנימיים.

מי שדחף לאיחוד הזה במרץ רב היה איש חברת התקליטים ASYLUM, המפיק הממולח דייויד גפן. הוא ניגש לפתות את החברים עם חוזה לתקליט אחד ותמורת סכום נכבד ביותר. הבעיות המשפטיות צצו אז עם מגווין, שהיה חתום עם הבירדס העכשוויים שלו לחברת התקליטים COLUMBIA. אז הוחלט לעות קומבינה - קרוסבי היה שם מספיק חם אז בתעשייה כדי לפתות את חברת התקליטים לשחרר את מגווין לתקליט הזה של הבירדס, ובתמורה יגיע הוא (עם השפם המפורסם שלו) ויחזיר טובה בתקליט דואטים עם מגווין לחברה שהואילה טיפה לשחרר את מגווין שלה. כלומר, על הנייר לפחות, היה זה מצב בו כולם היו אמורים לנצח ולגרוף קופות.

אך כשהאגו נכנס לחדר, הדברים הסתבכו. נו, איך לא? קרוסבי, שאז היה הסופרסטאר בחבורה, לקח פיקוד על ענייני האיחוד ודאג לקבוע את מקום ההקלטות ואת האופי שלהן. שאר חברי הלהקה נאלצו לראות כיצד הוא משתלט בכוח על העניינים ודוחף להקלטות בסגנון האקוסטי והנינוח של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. מבקרים שונים ציינו כי דייוויד קרוסבי יכול היה בהחלט להיות הסיבה המרכזית לכך שהאיחוד החצי אפוי הזה לא החזיק מעמד זמן רב, שכן קרוסבי התרחק יותר מדי מהתדמית המקורית של הבירדס מכדי שיוכל להשתלב בה שוב. כולם תהו בינם לבין עצמם, מי הוא באמת חשב שהוא.

התוצאה באה בסופו של דבר עם תקליט ממוצע, לדעת אלו שציפו למפץ גדול בעולם הרוק. הבירדס לא ניסו לעשות כאן איזה קאנטרי רוק אותנטי בכוח. כתיבת השירים לא הייתה מלאת השראה במיוחד (חוץ מהשירים של ג'ין קלארק, בתכל'ס - FULL CIRCLE הפותח עם יופי של מלודיית קאנטרי והרמוניות בירדס מוכרות ו-CHANGING HEART שבא באותה אווירה), וזה לא הפתיע איש, שכן נראה היה שמקור ההשראה המרכזי יוצג על ידי חמישה חשבונות בנק תפוחים. עם זאת, הרמה לא הייתה נמוכה במיוחד בשום שלב. ממש לא. אם התקליט היה יוצא תחת שם של להקה אחרת - הוא כנראה היה מסומן כיופי של דבר. בהתחשב בעובדה שקלארק, מקגווין, קרוסבי והילמן היו כולם בין כותבי השירים המוערכים והמכובדים יותר באמריקה בזמן כזה או אחר, עדיין היה מדובר בתקליט שלהקות נחותות רבות היו מוכנות להרוג כדי ליצור.

כדי להבין את ממדי האכזבה הכללית, די להציץ במה שג'ון לנדאו פרסם בביקורתו הנוקבת בעיתון רולינג סטון באותם ימים (שכנראה ממש ציפה לאיחוד הזה אך התאכזב): "אם לומר את האמת, אני מעדיף לכתוב על כמה מהתקליטים החדשים המשובחים שיצאו מאז תחילת השנה הזו - כולל ד"ר ג'ון, טוד רונדגרן, ג'ודי סיל ובוב סיגר. אבל כרגע, אני מחוייב להגיב על התקליט המאכזב ואחד המשעממים של השנה, והוא של הבירדס. במיטבם, הם היו פעם להקת הרוק הלבנה האהובה עלי, אבל לא רק שזה לא הכי טוב שלהם - זה בקושי הם עכשיו.

הבירדס היו המאוחדים ביותר מבחינה סגנונית מבין להקות הרוק האמריקניות, אבל באופן פרדוקסלי, זהו תקליט ללא סגנון. אין לזה שום קשר ללהקה המקורית, מלבד העובדה שהמוזיקה מבוצעת על ידי חבריה המקוריים. זאת למרות שכולם יודעים שרק רוג'ר מגווין ניגן בתקליט הבכורה האמריקני המצליח של הלהקה. את שאר המוזיקה סיפקו ג'ו אוסבורן, האל בליין, ואם הזכרון לא מטעני, ליאון ראסל. זו הייתה מוזיקה ששילבה חומרים עכשוויים עם הרמוניה גבוהה והטמעת גיטרת תריסר המיתרים של מגווין.

כשהלהקה החליטה לנגן מוזיקה משלה, בתקליטה השני, חבריה נאלצו להשוות, אם לא להעתיק, את הסגנון שנמסר להם על ידי מוזיקאי האולפן של לוס אנג'לס. הם פשוט לא עמדו בזה. אבל בתקליט השלישי, FIFTH DIMENSION, הם עפו אל הקוסמוס והרוק הקשה, השאירו מאחור את שירי דילן ועשו הכל בלי ג'ין קלארק. אובדן הקול שלו בטווח הביניים הוציא את שיווי המשקל הקולי ואילץ את הקבוצה לסגנון אינסטרומנטלי הרפתקני יותר, אתגר שמגווין עמד בו בגבורה. התקליטים YOUNGER THAN YESTERDAY ו- THE NOTORIOUS BYRD BROTHERS עומדים בתור התקליטים הגדולים ביותר שלהם ופעם היה לי קשה מאד לבחור ביניהם. הראשון הכיל את פריחת סגנון הבס המעוטר של כריס הילמן ואת השלמות של גישת הרוק הקשה.

דייויד קרוסבי עזב במהלך ההפקה של NOTORIOUS אבל התקליט מכיל את האופוס מגנום של מגווין, GET TO YOU. דיוויד קרוסבי אמר שהייתה רק להקה אחת בשם הבירדס, והיא עם חמשת האנשים המקוריים הרשומים בראש עטיפת התקליט החדש. אני לא מסכים. הבירדס נשארו בירדס עד שקרוסבי עזב, שלושה תקליטים לאחר שג'ין קלארק נפרד. עד אז ברור שזו הייתה קבוצה חדשה, כזו שהמשיכה ליצור מוזיקה משובחת שלא מוערכת הרבה. במציאות, מגווין בדרך כלל שמר על הבירדס שלו מעל האיכות של הקבוצות שבהן מצאו את עצמם עמיתיו המקוריים. למרות העובדה שהוא היה אחד מכותבי השירים הנחותים בלהקה, הוא תמיד תרם את התרומה הגדולה ביותר לעליונות הסגנונית שלה. והוא היחיד שיכול היה להדביק את השם לבדו. בתקליט החדש הוא משתתף כשווה ערך בלבד, כשדיוויד קרוסבי לוקח את קרדיט ההפקה הבלעדי. אולי בגלל זה מדובר בתקליט ללא מיקוד, תוצר של קבוצה משתנה ללא הרף, שלעולם לא מוצאת מרכז לבנות סביבו תקליט. זו להקה שונה עבור כל אחד מארבעת הזמרים ולמרות שהם יוצרים מוזיקה משלימה, זו אף פעם לא יצירה מתמשכת, וזה מה שהבירדס עסקו בו פעם.

כמובן שהלהקה אינה מחויבת להמשיך מאיפה שהפסיקה וכנראה לא הייתה יכולה גם אם הייתה רוצה. יש פה יותר מדי שינויים וכל זה. אבל המשמעות של המוזיקה של הבירדס הייתה בסגנון שלה מוגדרת היטב כפי שנוצרה אי פעם ברוק'נ'רול האמריקני. הדבר המדכא בתקליט הזה הוא לא היעדר הצורה הישנה, ​​אלא היעדר צורה כלשהי. יש בתקליט החדש 11 שירים, חלקם טובים, חלקם רעים, מושרים ברוטציה על ידי חברים שונים ומנותקים בלהקה לא קיימת. אין ספק שהוא נוצר בסביבה ידידותית יותר מהתקליטים הישנים אבל נראה שהסביבה החדשה יצרה חתיכת ג'לי רפויה ולא בסיס ליצירת תקליט מוצק, שורשי ומרגש. הייתי רוצה שיתנו לג'ין קלארק לשיר יותר ולהוביל, עד שהבנתי שיש לו אחד מהקולות שנשמעים הכי טוב כשהם במינונים קטנים. כתיבת השירים שלו עדיין מצוינת, אם כי לא מתאימה למיטב ימיו המוקדמים בבירדס, והוא מתעלה על הבינוניות של העיבודים בקלות יחסית.

יש אמנים שקצב והצגה רגועים הם הכי טבעיים עבורם: יש אחרים שאמנותם תלויה במתח פעיל ובקונפליקט. הבירדס שילבו את שני האלמנטים. המוזיקה שלהם הייתה הומוגנית כמו כל מוזיקה ברוק'נ'רול, אבל הם יכלו לפגוע כשהם רצו. במיטבם, הם נשמעו כמו איזו תערובת אקזוטית של קטיפה וציפורניים. הם הגנו עלינו כשהדברים נעשו קשים מדי והעירו אותנו כשהם נעשו רגועים מדי. הסר את הציפורניים והרוגע הופך פה לחלקלקות מבדרת כמוזיקת רקע, אך לעתים רחוקות משכנעת כאמנות רוק. ואם הבירדס המקוריים לא יצרו פה סוג של אמנות רוק - אז התקליט הזה הוא כלום גדול".

נו, הכל הסתכם בציפיות שלא תאמו את המציאות, אותן ציפיות בלתי מותאמות ומוכרות. זו הייתה הצרה הגרועה ביותר של כל אמן. מי שצייר אי פעם את המונה ליזה היה צריך להיזהר מאוד, כי המבקרים היו מוכנים לרסק ולמעוך אותו אם רק יעז ליצור אחר כך משהו נחמד ורגיל. זה היה בדיוק הגורל האכזר שהוציא להורג את דילן באלבום SELF PORTRAIT או, למשל, את ג'נטל ג'יאנט בתקליט GIANT FOR A DAY. ההמלצה לאספנים ולמאזינים הייתה לא לבזבז הרבה כסף על התקליט הזה, בכל מקרה, אבל אם יראו אותו במחיר זול, כדאי לקחת אותו ולתת לו סיבוב בפטיפון. התקליט הזה שימש גם כשירת ברבור נעימה והולמת לקריירה ענפה ומעניינת. זה אמנם לא היה סיום מופתי כמו אבי רואד, אבל לא הרבה להקות היו מסוגלות לפרוש מהבמה עם תקליט שכזה.

הביקורות הקטלניות על תקליט האיחוד של הבירדס המשיכו להכות גלים במדורי הפופ והרוק. במגזין הבריטי מלודי מייקר נכתב בזמנו בביקורת קרה: "זה כנראה חייב היה לקרות. לאחר כל ההילולה סביב איחוד הלהקה, התוצאה הסופית חייבת להיות מאכזבת. הבעיה היא שהמציאות עצובה מזה ולהקת הבירדס הביאה לנו תרגיל נוראי וחסר טעם במוזיקה". לעומת זאת, היו גם מי שניסו למצוא אור בקצה המנהרה. מבקר הבית של עיתון NME למשל, השתולל מהתלהבות מוחלטת וכתב: "אני מאושר לדווח שהתקליט הזה חזק מאד. כל חמשת חברי הלהקה יכולים להביט על תקליט זה בגאווה גדולה. כל המעריצים ישמחו לגלות שהם מקבלים פה טיסה מרנינה ולא מובנת מאליה".

האווירה מאחורי הקלעים הייתה, לפחות כלפי חוץ, חיובית. כריס הילמן סיפר עם צאת התקליט ללוס אנג'לס טיימס בפיוס: "היה נעים מאד לעבוד איתם באולפן. כולם היו בוגרים יותר בגישתם ולכן אולי נעשה בהמשך עוד תקליט ביחד". מנהיג הלהקה, ברוב שנותיה, היה הגיטריסט רוג'ר מגווין, שסיפר באוגוסט 1973 לעיתון DAILY REVIEW בכנות שאפיינה אותו: "בזמן בו עשינו את תקליט האיחוד הזה, היינו מרוצים ממנו. אבל כשהוא יצא, התקשורת קרעה אותו לגזרים. במבט לאחור, התקליט לא טוב כפי שהיה יכול להיות". חודשיים לאחר מכן הוא הוסיף בניסיון לגונן על הפרויקט לעיתון CRAWDADDY: "מבחינה מוזיקלית זה לא היה נוראי. זה היה יכול להיות גרוע יותר, נכון?". אבל שנים לאחר מכן, כשהאבק שקע, הפכה ביקורתו רועמת וקשה הרבה יותר כלפי התקליט, כפי שסיפר באכזבה גלויה לעיתון הרוק הקנדי, CHEAP THRILLS: "אני לא חושב שזה היה אסון אומלל. זה היה גרוע מזה. זה היה איום ונורא".

ובכן, ברור שהכסף הגדול שיחק פה תפקיד חשוב בהבאת חברי הלהקה ליצירה משותפת נוספת. ועדיין, מתחת לפני השטח, משהו בהם רצה לבדוק אם הניצוץ עדיין נשאר ואם אפשר לשחזר את הקסם. התוצאה גרמה להם להבין שעדיף להמשיך הלאה ורצוי במרחק מה זה מזה.

בונוס: הקונספט האפל של להקת אלמנה שחורה. החודש, מרץ בשנת 1970, יצא תקליט בכורה-קונספט SACRIFICE של להקת BLACK WIDOW.

נו, היום אנחנו חיים בזמנים ציניים, וברור שהציניות שלנו גולשת גם לאופן שבו אנחנו תופסים את עולם הפופ. התעלולים של אמני הלם מקצועיים כמו מרילין מנסון (הבעייתי לנוכח החשדות נגדו) לא נוטים לעורר תגובה גדולה יותר אצל כל אדם סביר ומאוזן מאשר אדישות משועממת. במקביל, הנטייה של אליס קופר לערוף ראשי בובות בגיליוטינה במהלך מופע הבמה שלו שפעם היה שנוי במחלוקת, נראית לפחות מנקודת המבט של המאה ה-21 המתוחכמת שלנו, כלא יותר מפרסונה כוריאוגרפית מוקפדת של שחקן מוגזם שנעדיף אולי שישחק גולף עם הנשיא האמריקאי. כן, חברות וחברים, העולם ראה המון דברים על הבמה והפך כבר להיות אדיש מול זה.

אבל בבריטניה בסוף שנות השישים או תחילת שנות השבעים, מה שעשתה להקת BLACK WIDOW נראה שערורייתי. במדינה שבה שידורי הטלוויזיה עדיין נסגרו כל ערב לצלילי המנון אנגליה, הופיעה לפתע להקת רוק על הבמה, דקלמה לחשים כדי להעלות באוב רוחות רעות, וכל זאת תוך שהיא מקריבה לכאורה בחורה צעירה ועירומה. באותה תקופה זה היה לא פחות מאשר שערורייה מוסרית גמורה. היום? המממ...

בכל אופן, המופע עורר עניין משטרתי, סיקור היסטרי בעיתונים ואפילו את מעורבותה הזועמת של הכנסייה. כפי שהתברר, החיים תחת הלחץ הזה התגלו כיותר מדי עבור חלק מחברי מחנה הלהקה שמיהרה לתקן את התדמית שלה כדי למנוע פגיעה נוספת בציבור, ולמרבה הצער הפכה בתהליך ממתחרה רצינית מול בלאק סאבאת' לעוד להקת רוק מתקדם רגילה של תחילת שנות השבעים.

השורשים של להקת הלהקה הזו נמתחים אחורה אל סצנת המוזיקה של מחוז לסטרשייר באמצע שנות השישים. באותה תקופה, קומץ של מוזיקאים מתבגרים שצצו מלהקות יריבות התאחדו כדי להקים הרכב שקיבל את השם המעורפל "פאסקי ג'י". בהתחלה הם ניגנו באזור שלהם עם רפרטואר שהיה מבוסס על מוזיקת נשמה אמריקאית. אבל עד סוף שנת 1968 הלהקה ביקשה להתקדם משם. בנקודת הזמן הזו בדיוק הם הוצגו בפני מנהל ומפיק לונדוני בשם פטריק מיהאן ג'וניור. מיהאן הצעיר, שהיה נלהב להוכיח שהוא תפוח שלא נפל רחוק מהעץ, ניסה לשחזר את ההצלחה של אביו היזם, שנקרא - ניחשתם נכון, פטריק מיהאן סניור. האב טיפל בעבר במספר מופעי פופ בולטים בשילוב עם דון ארדן, האיש שזכה לכינוי הידוע לשמצה, אל קפונה של ניהול הפופ.

למרות שאביו ייקח מאוחר יותר את המושכות, מיהאן הצעיר סידר ללהקה עסקה עם חברת התקליטים PYE. הסינגל הראשון של פאסקי ג'י, שהיה עיבוד פופ מתקדם לשיר של להקת ונילה פאדג' שנקרא WHERE IS MY MIND, הופיע במרץ 1969. השיר נכשל ולא הצליח להותיר חותם משמעותי במצעדים. סביב נקודת הזמן הזו, כמה מהחברים המקוריים הוחלפו, מה שהותיר את הלהקה עם ההרכב הראשון המשמעותי שלה: קיי גארט בשירה מובילה, קיפ טרבור בשירה מובילה יחד עם גיטרה ומפוחית, ג'ים גאנון בגיטרה כמו גם ויברפון ושירה, ג'ס זוט טיילור באורגן האמונד ופסנתר, קלייב ג'ונס בסקסופון וחליל, בוב בונד בבס, וקלייב בוקס בתופים.

השביעייה הזו הספיקה להקליט תקליט ומיד לאחר מכן, חברת התקליטים זרקה אותם, כמעט עוד לפני שהתקליט בכלל הגיע לחנויות. אולי כי זה נשען בצורה כבדה מדי על גרסאות כיסוי. אז במבט לאחור, ההחלטה של חברת התקליטים לזרוק אותם הייתה אולי ברכה במסווה, מכיוון שהיא אילצה את הלהקה לעשות חשבון נפש אמנותי ולהעריך מחדש את הכיוון שאליו עדיף ללכת.

כפי שהתברר, ההשראה הגיעה מהקסם וההתעניינות התקשורתית בבריטניה של סוף שנות השישים בצד האפל יותר של העולם הרוחני. שמות כמו אליסטר קראולי ומי שהכתיר את עצמו כמלך המכשפות, אלכס סנדרס, עלו באופן שכיח. באותה עת, להקת בלאק סאבאת', שהגיעו מבירמינגהם, שעתידים היו להיות מנוהלים בשלב קצת יותר מאוחר על ידי פט מיהאן, השתעשעו בדימויים שטניים - למרות שהחברים שם ביקשו לשלול את עניין העיסוק במאגיה שחורה.

בעקבות זאת, מתופף הלהקה קלייב בוקס הציע לחבריו שהם ייקחו את נושאי תורת הנסתר שהיו מפוזרים בכל מקום וימציאו את עצמם מחדש בהתאם. בסתיו של שנת 1969, להקת פאסקי ג'י פינתה כראוי את מקומה לשם וקונספט חדשים. ברוכה הבאה, האלמנה השחורה. בחודש נובמבר הלהקה נסעה לאולפני די.טי בעיר קטרינג שבנורת'האמפטונשייר, כדי להקליט כמה שירים שנכתבו במהירות כדי להתאים לנושא העל טבעי. רוב השירים נכתבו על ידי הגיטריסט ג'ים גאנון. הקונספט של התקליט המיועד היה למעשה ברור לחלוטין מהכותרת שנבחרה עבורו: SACRIFICE. עם זאת, רגע קצר לאחר שהסשנים באולפן הסתיימו, הסולנית קיי גארט הטילה פצצה. ההגשה הקולית שלה, שהזכירה את הסגנון של ג'ולי דריסקול, תמיד הייתה אחד מכלי הנשק העוצמתיים ביותר של הלהקה. אבל היא עמדה להתחתן, והחליטה בלית ברירה לעזוב את הלהקה החדשה בחיתוליה. היא הספיקה להקליט כמה קטעי דמו עם השירים החדשים.

בחברת התקליטים סי.בי.אס היו ערים לאפשרויות השיווקיות החדשות, ובתחילת שנת 1970 הם שילמו שם כדי ש-BLACK WIDOW יחזרו לאולפן ויקליטו מחדש את התקליט, הפעם עם קיפ טרבור שלקח על עצמו את כל השירה המובילה. ג'ונס סיפר: "אני חושב שהשירה, במיוחד בשיר COME TO THE SABBAT, עשתה הבדל, זה ממש הרים את השיר, מי ששרו שם היו ילדים, רק בני עשר בערך לדעתי, מבית הספר למוזיקה של לונדון, וזה היה מדהים לראות את הילדים הקטנים האלה קולעים בול בפעם הראשונה! יש כמה קטעים בתקליט שהייתי רוצה לשנות, אבל המפיק היה הבן של פט מיהאן, שמעולם לא הפיק שום דבר קודם לכן. ועדיין, אני בטוח שכל אמן מסתכל אחורה שנים מאוחר יותר והיה רוצה להקליט מחדש דברים שהוא ניגן בהם, מבחינתי, התקליט מוכר כקלאסיקה, אז אני חייב להיות שמח איתו כפי שהוא".

השיר COME TO THE SABBAT יצא גם כתקליטון אבל בקושי קיבל השמעות ברדיו בגלל נושא השיר. אבל האמת היא שהשמועות על המופע הנסציוני החדש של החבר'ה הביאו להצלחתם המוקדמת. המופע, שעבר כוריאוגרפיה על ידי חברי תיאטרון פיניקס בעיר לסטר, התרכז סביב השדה הנשית, עשתורת. הדמות גולמה על ידי בחורה עירומה שהוקרבה בסוף כל הופעה, לאחר שקיימה יחסי מין מדומים עם הסולן קיפ טרבור. ברור שהמופע עבר כמה וכמה בחורות שההורים שלהן הזדעזעו מזה שהן בדבר שכזה ודאגו להוציאן משם. הדמות של ליידי עשתורת גולמה לעיתים על ידי מקסין סנדרס, אשתו של אלכס סנדרס. מקסין הגיעה במקור מרקע קתולי אדוק לפני שפגשה את בעלה. אלכס ייעץ ללהקה בעניינים הקשורים לתורת הנסתר ואפילו העסיק את החברים בסרט תיעודי שבו מעגל של מכשפות רקד בעירום סביב הלהקה בזמן שהחברים ביצעו את השיר COME TO THE SABBAT. אז גם הומצא ז'אנר חדש בעיתונות - ROCCULT.

באופן טבעי, תעלולים מהסוג הזה היו חדשות מרעישות בימים התמימים יחסית של שנת 1970. אבל למרות שחברי הלהקה מחו בפני העיתונות שהקסם שלהם מתורת הנסתר לא היה סתם גימיק, ג'ים גאנון שחרר את החתול השחור מהשק עוד לפני שהתקליט יצא. אי שם בסוף ינואר, אחרי שהלהקה הציגה בבכורה את המופע החדש שלה בתיאטרון פיניקס, גאנון הודה לכתב מקומי ש"זה נכון שחשבנו על ההיבט המסחרי כשהחלטנו על הנושא עבור התקליט, כי יש בהחלט תחייה של עניין בקסם שחור ובעל טבעי".

עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם ביקורת במרץ 1970: "הנה עוד אלבום שמתעסק במאגיה שחורה. הרבה מחשבה הושקעה פה בעיבודים וההפקה כך שהמילים הנוראיות מוחבאות למזלנו מאחורי ביצועי נגינה טובים".

בעיתון RECORD RETAILER נכתב בביקורת: "העטיפה מרשימה יותר מהמוסיקה". בעיתון MUSIC NOW נכתב: "נאמר לי מחבריי שהלהקה הזו מבצעת מאגיה שחורה על הבמה. לא ראיתיה בהופעה אבל לפי מה שאני שומע בתקליט, זה אמור להיות מהנה מאד. ההפקה הסטריאופונית מרשימה, עם צלילים שקופצים מצד לצד. זה אלבום לשעת בוקר מוקדמת, כשכל העולם עדיין ישן".

בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY נכתב: "נראה שהטרנד הזה של רוק ומאגיה שחורה לא יחזיק מעמד זמן רב, אז רוצו מהר לקנות את זה כל עוד זה חם". בעיתון RECORD REVIEW נכתב: "חברת סי.בי.אס בטח רוצה שתאמינו שזה הוקלט אי שם במערה חשוכה, אבל אין שום דבר שטני בתקליט הזה חוץ מהמחיר שלו. אין פה שום דבר חדש ולכן אני מבין מדוע החברה השתמשה בתג המאגיה השחורה כגימיק שיווקי".

במלודי מייקר ניסו חברי הלהקה להתגונן באומרם "אנחנו לא שטניים, אלא פשוט באנו לבדר. רוב התגובות השליליות באות ממבקרי מוסיקה שלא מבינים מה היא מאגיה שחורה. הם ישר חושבים שמדובר בדבר שטני. אבל אנחנו לא עוסקים בזה אישית אלא זה משהו שאנחנו רק קוראים עליו. עכשיו שופטים אותנו לרעה ולא משמיעים את התקליט שלנו ברדיו".

במשך זמן מה, מופע הבמה השנוי במחלוקת שירת אותם היטב, אבל לאט לאט הם התחילו להבין שגם בתעשיית המוזיקה, לא כל פרסום הוא בהכרח פרסום טוב. שלל נרקומנים, מוזרים ולא-יוצלחים התחילו להסתובב סביבם, מנסים לרחרח אחרי השערורייה המזעזעת החדשה. בלשי משטרה נכחו בהופעות כדי לוודא שהעניינים לא יוצאים משליטה או אולי הם פשוט רצו לראות נערה מתבגרת ועירומה מקיימת לכאורה יחסי מין על הבמה. קנאי דת שונים הופיעו מחוץ להופעות כדי למחות על התעלולים חסרי האלוהים של הלהקה.

כמרים היו מופיעים בהופעות, מנופפים בצלבים ואומרים לקהל להיזהר מהקסם השחור והמרושע של הלהקה. הוא פירט, במועדון לייסאום בלונדון, אמרו לחברים שיוכלו לעשות את המופע רק אם הבחורה לא תוריד את הבגדים שלה על הבמה.הם נאלצו להסכים מראש, אבל היא בכל זאת סיימה עירומה בסוף, וכל הגיהינום השתחרר, הבעלים ניסו לעצור את המופע, הקהל השתגע, ובסוף חיפשו על כולם מצלמות כדי לוודא שאף אחד לא הצליח לצלם אותה. למחרת, תמונה הופיעה באחד מעיתוני יום ראשון, כי ברור שמישהו הצליח לצלם ואז להבריח את המצלמה החוצה. הפרסום התחיל להפוך לשמצה איומה, וההופעה שם הובילה ליחסי ציבור שליליים נוספים.

המנהל פט מיהאן ניהל משא ומתן על סיבוב הופעות בארצות הברית כדי להציג את שתי הלהקות העיקריות שלו, בלאק סאבאת' והאלמנה השחורה, אבל התוכניות התפרקו בגלל הזיהוי של שתי הלהקות עם תורת הנסתר. צ'ארלס מנסון בדיוק נעצר ונשפט על מה שתואר באותו זמן כרציחות של קסם שחור, לכן הכוחות השולטים באמריקה לא אפשרו להם להיכנס למדינה, למרות שסאבאת' הוכנסו אחרי שהם ניתקו את עצמם מהשטניזם. הדבר פגע בלהקה גם מהבחינה הכלכלית. היה צורך לחשב מסלול מחדש.

בונוס: מכת הגונג הראשונה... החודש, מרץ בשנת 1970, יצא תקליט הבכורה של להקת גונג ושמו MAGICK BROTHER.

הסיפור המרתק התחיל לאחר שדייוויד אלן האוסטרלי, שהיה חבר בלהקת סופט מאשין, נתקע מחוץ לאנגליה בשנת 1967 בגלל בעיות ויזה ונאלץ להישאר בצרפת. שם הוא חבר אל פרופסורית מלונדון בשם גילי סמית', ויחד הם רקחו את הזרעים הראשונים של להקת גונג. לאחר מהומות הסטודנטים בפריס, השניים ברחו למיורקה ומצאו שם את נגן החליל והסקסופון, דידייה מאלהרב, שגר באותה תקופה במערה של רועה עיזים. כן כן!

התקליט המוזר והמופלא הזה הוקלט באולפנים בפריס בספטמבר ואוקטובר בשנת 1969. מכיוון שנגן הבס, כריסטיאן טריטש, לא היה מוכן בזמן להקלטות, דייוויד אלן לקח את העניינים לידיים וניגן בגיטרה בס בעצמו. כדי להוכיח זאת, תמונתו של דייוויד מקליט את תפקידי הבס שולבה בתוך העטיפה. בנוסף אליו, נגני קונטרבס מעולם הג'אז החופשי כמו ארל פרימן ובאר פיליפס, שהקליטו באותה חברת תקליטים באותו הזמן, תרמו את כישרונם לשלושה קטעים. נגן הכינור, דיטר גוויסלר, תרם גם הוא נגינת קונטרבס חופשית וייחודית.

היצירה הייתה מלאה בהומור ובאווירה משוחררת, אך גם בבלגן לא קטן. חברת התקליטים הדפיסה את העטיפות לפני שהוחלט על הסדר הסופי של השירים, ולכן חלקם קיבלו שמות שגויים על העטיפה האחורית. אבל למרות הבלבול, התקליט הציג לראשונה את הסגנון הקולי הייחודי של גילי סמית' שהוקלט פנימה וזכה לכינוי SPACE WHISPER. זה נתן למאזינים תחושה של ריחוף בחלל.

מנהיג הלהקה, דייויד אלן, סיפר בספרו הנהדר: "המפיק שלי היה פייר לאטס, תקליטן ג'אז ופלייבוי מהודר מרדיו RTF. הוא הפיק כמה רצועות ג'אז מצוינות עבור מגוון לייבלים איכותיים, אך זה היה הניסיון הראשון שלו באלבום פחות נישתי. האולפן היה מצויד בקונסולת הקלטה כל כך מיושנת שהיא יכלה באותה מידה להיות מצלמת קולנוע מסכנה. כפיצוי על כך, הטכנאי שלו, דומיניק בלאן-פרנאר, היה ילד-פלא גאוני שנוכחותו הצלולה שדרגה את התהליך.

כך ישבתי לי שם, בתוך ואקום אינסטרומנטלי שנקרא GONG, כשהמגנטים פועלים כדי שהמוזיקאים המתאימים יצטרפו אליי. חטיבת קצב הוצעה על ידי ארצ'י לגט, חבר של חברתנו, ליידי ג'ון, מלונדון, שעבד עבור רוקר הגלאם הצרפתי המסורתי, ג'וני האלידיי. הם בדיוק עזבו את שירותו של כוכב וראייטי צרפתי בשם קלוד פרנסואה, וכנראה החזיקו בכישורים המקצועיים שנזקקתי להם. אבל האם יהיה להם את החופש המחשבתי? איך יכולתי באמת לדעת? החלטתי פשוט לבטוח בכך שהמוזיקאים הנכונים יימשכו מיד לוואקום הספציפי הזה אם אשמור על התערבות מינימלית מצידי. אז פשוט הנחתי לזה לקרות וצפיתי בתשומת לב.

המתופף, ראשיד הוארי, היה מרוקאי רגיש, נאה ועדין-דיבור, בעוד שהבסיסט היה פריזאי פלגמטי וטוב מזג בשם כריסטיאן טריטש. הם היו רגילים לנגן יחד ונמאס להם לחלוטין לנגן מוזיקה שהם שונאים רק בשביל הכסף. השמעתי להם רצועה אחת של להקת ה-BANANAMOON והתהליך שלהם להשתחררות מהתניות התחיל כנראה שם. בינתיים, הרגשתי שיהיה יעיל יותר אם אנגן בבס באלבום בעצמי מאשר ללמד את כריסטיאן את התפקידים. אף על פי כן, הבהרתי היטב שאני רוצה אותו בלהקה. אז עשיתי חזרות במשך זמן מה עם רשיד, ושמתי לב שהוא לא הכה בתופים חזק בכלל. זה הרשים אותי כי שמעתי איפשהו שנגני האולפן הטובים ביותר מנגנים בשקט רב.

אבל לא הייתי מורשם מעצמי. ככל שניסיתי, לא הצלחתי להשיג את צליל הבס החם, העגול והנקישי שחיפשתי. במבט לאחור, כריסטיאן אולי היה משיג אותו בקלות, אבל באותו זמן הייתי משוכנע שאני צריך לעשות זאת בעצמי. הרכש החיוני הבא שלנו היה דידייה מאלהרב. דידייה היה גאון סקסופון ג'אז סורר, אך למרבה הצער היה לכוד בקורי עכביש סבוכים עם הפאם פאטאל הנרקומנית שלו, והיה כל כך מסטול בעצמו שהיה קשה למצוא אותו, וקשה עוד יותר להשאיר אותו מול מיקרופון. הוא היה יושב ובוהה בשקט, מביט בעצב אל הריק.

לילה אחד בשעה 3 לפנות בוקר הוא הופיע בדירתנו ברחוב בובור, מלווה בנהג מונית חרד. הוא היה מסטול וחסר מילים, לבוש רק בפיג'מה ובלי יכולת לשלם כסף לנהג. אבל התעקשתי לשמור אותו אצלנו. כך התחלנו את קריירת ההקלטות שלנו עם הרצועה הראשונה שלנו, קריאה לאלה בשם MYSTIC SISTER.

עבור הרצועה MAGICK BROTHER רציתי גיטרה אקוסטית, קונטרבס ותופי יד שיישמעו כאילו הם מנגנים בסלון שלכם. קל להגיד, קשה לבצע. הגיטרה הקלאסית האיטלקית הקטנה שהייתה כל כך מתוקה ומלאה בבית, נשמעה חבוטה ועמומה כשבקעה מהסרט המגנטי באולפן. הבס נשמע כמו צינור גומי גדול שחובטים בו באגרוף, אבל תוף היד הערבי המתגלגל של ראשיד, החליל ה"מיימי" של דידייה ונגינת הבס הפרועה והמייבבת בקשת של באר פיליפס הציתו מחדש את תקוותיי.

עבור הרצועה GLAD TO SAD TO SAY / CHANGE THE WORLD, הייתי מרוצה מצליל הגיטרה הסמיך והתרגלתי לצליל הבס המתגלגל אבל אהבתי את המהות המרוכזת של נגינת הבס של באר פיליפס. הקריינות בסוף - '...אבל אני שמח לומר שכבר ניצחנו!' - הגיעה מהקלטה שעשיתי של נביא פסיכדלי נמרץ בשם תומא סדרגרן.

עבור הרצועה PRETTY MISS TITTY רציתי צליל גיטרת רוק אנגלית אותנטי. כן. אבל זה היה בצרפת. למדתי גם מהר שמה שנשמע כמו שמפניה באוזניות יכול להישמע כמו תמצית בשר בריטית קרה בחדר הבקרה. אבל לאט לאט, ראשיד מצא דרכים להחמיא לנגינת הבס המוגבלת שלי. הייתה תקווה.

הרצועה GONG SONG טופלה כבלדת רוק מסורתית. לאחר מכן היא הוגשה לחדר מלא בג'אזיסטים בעלי רוח חופשית שאילתרו על כולה. הטייק הראשון הפיק צליל קדמי חורק ובלתי צפוי שעבד יפהפה, בעוד דידייה שוטט בודד כמו ליצן בשדרות עם צליל בסקסופון סופרן.

והקטע EGO היה יום ג'אז שביליתי עם הבסיסט באר פיליפס והפסנתרן ברטון גרין, שבסופו של דבר טיפס לתוך פסנתר הכנף כשהוא חמוש במאפרות זכוכית ובמקישים שונים, בזמן ש"ג'אם חופשי" נזל במורד רגלי הפסנתר".

בונוס: מה נשמע אי שם מחוץ לגן עדן?

החודש, במרץ 1969, יצא לאוויר העולם תקליט הבכורה של להקת EAST OF EDEN, אשר נקרא MERCATOR PROJECTOR ("הקרנת מרקטור" היא הקרנת מפה גלילית המעוותת את צורתם וגודלם של חפצים גדולים). הלהקה, שהחלה את דרכה העצמאית בעיר בריסטול והעתיקה את פעילותה ללונדון התוססת של סוף שנות השישים, הוחתמה בחברת התקליטים DERAM מבית DECCA, והביאה עמה משב רוח מוזיקלי רענן ומסקרן. בהחלט מסקרן!

חברי הלהקה היו אז הכנר והחלילן דייב ארבוס (שבהמשך הפליא לנגן בסולו הכינור המפורסם בשיר באבא או'ריילי של להקת המי), הסקסופוניסט רון קיינס, הגיטריסט והסולן ג'ף ריצ'רדסון, הבסיסט סטיב יורק והמתופף דייב דאפונט.

שירי התקליט זרקו אז את המאזינים למקומות שונים באווירה שונה. היה שם את הקטע הפותח המעולה, NORTHERN HEMISPHERE הדרמטי והכבד-קצבי שהוביל אל השיר ISADORA העליז. היה גם את השיר המהפנט BATHERS ועוד. יחד עם זאת, היה שם גם שהייתי מקצר בכיף, CENTAUR WOMAN ובו סולו בס מוגזם של סטיב יורק, שהודה בהמשך שזה מביך אותו לשמוע את זה.

האנקדוטה המבדחת מאחורי הקלעים חושפת שיורק ניגן את הסולו הזה כבדיקת סאונד ספונטנית על גיטרת פנדר פרסיז'ן, ממש רגע לפני שיצא לארוחת צהריים, אך המפיק של ההקלטות, נואל ווקר, החליט על דעת עצמו לשמור את ההקלטה למורת רוחו של הבסיסט ההמום.

השירים בתקליט הזה היו, בו זמנית, נגישים וניסיוניים, קשים ומרגיעים בעדינות. זה היה שילוב מרתק של השפעות מזרח תיכוניות, פרוג-רוק וג'אז-רוק, כשאפקטים אלקטרוניים מוזרים ומשובחים כלולים בו מעת לעת. היצירה שאבה השראה אפילו ממלחינים קלאסיים, והייתה זו אבן דרך חשובה במסלול הרוק המתקדם הבריטי. כשהקשבתי לראשונה לתקליט הזה - לקח לי קצת זמן לסדר את הראש שלי כדי להבין מה בדיוק עבר מולי.

העיתונות המוזיקלית של אותה תקופה גם לא נשארה אדישה ליצירה, וגם לא לעטיפה המסקרנת שצילם דיוויד ודג'בורי, עליה התנוסס גבה החשוף של אישה מקועקעת. בעיתון רקורד מירור נכתב בזמנו בביקורת: "זה תקליט מוזר - ומספיק לקבוע את זה בהתבוננות בעטיפה. כמו כן, זה תקליט מעניין מאוד. העיבודים בכל שיר לוקחים לעולמות שונים. השיר ISADORA הוא הבולט עם צלילי נשיפה נהדרים".

במלודי מייקר נכתב בביקורת: " תקליט בכורה מאד מעניין ורגעי הפריק-אאוט שבו אפקטיביים יותר מאלו שבאים בניסיונות של להקות רבות אחרות".

בנוסף, בעיתון GRAMOPHONE נכתב: "הם מגחיכים את עצמם באופן בו הם מצולמים בעטיפה והלוואי שהם היו מתמקדים בנגינה אקוזטית במקום שירה". נו טוב, הכל זה עניין של טעם. עכשיו תקשיבו להמלצה שלי - גשו לטעום את המעדנים שמחכים לכם על השולחן. איפה? בארץ נוד - היכן שנמצא קיין, אחרי שהרג את הבל.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459