רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 בנובמבר (7.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הייתי מתופף במקור, אבל אף פעם לא חשבתי שאני כל כך טוב. הניסיון לשיר ולתופף בו זמנית היה לי קשה. אני זוכר שהלהקה אמרה, 'אתה חייב לעשות את זה או את זה, והיינו מעדיפים שתתופף כי לעולם לא נמצא מתופף אחר'. והיה לנו זמר נוראי בלהקה. בזמנו קראו ללהקה ואנס ארנולד והנוקמים, והופענו בפאבים, וזה היה חינוך טוב עבורנו בתחום. היינו הולכים לפאבים האלו כל ערב אחרי יום העבודה שלנו, שותים הרבה בירה ומנגנים עד שהפאבים נסגרו. שילמו לנו לרוב לא בכסף כי אם בבירה. לא כל כך מיהרנו להצליח. אחרי בוא הביטלס, עומס הצופים בהופעות התחיל. אנשים הגיעו צפונה, ראו אותנו ואמרו, 'אנחנו לא אוהבים את הלהקה שלך', כרגיל. אני זוכר שהקלטנו גם גרסה מתוזמרת של GEORGIA ON MY MIND, שמעולם לא יצאה לאור" (ג'ו קוקר)

איזה טעם סגול הוא זה? ב-7 בנובמבר בשנת 1975 יצא תקליט של להקת דיפ פרפל, COME TASTE THE BAND.

טוב, חברים, בואו נכוון את מכונת הזמן שלנו היישר ל-7 בנובמבר 1975. אז בעולם הרוק קרה משהו מוזר. להקת דיפ פרפל, ענקית ההארד רוק, שחררה תקליט חדש בשם COME TASTE THE BAND. אבל רגע, משהו בצליל היה שונה. כל כך שונה, עד שהזמר המקורי והפורש של הלהקה, איאן גילאן, שמע אותו וסיפק את אחת התגובות הבלתי נשכחות: "כששמעתי את התקליט הזה, הזדעזעתי ממוזיקת הפ'אנק שבקעה ממנו". אז מה לעזאזל קרה לסגולים? אם אתם צמאים לסיפור עסיסי על סמים, ריגול תעשייתי, טרגדיות וגיטריסט עם שיער בכל צבעי הקשת, בואו לטעום את הלהקה.

הסיפור שלנו מתחיל ב-30 במרץ 1975, בהמבורג, גרמניה. האווירה מאחורי הקלעים של דיפ פרפל הייתה קשה מנשוא. חברי הלהקה ידעו שנשארו להם רק עוד שלוש הופעות אחרונות עם האיש בשחור והגיטרה, מייסד הלהקה וחוד החנית שלה, ריצ'י בלאקמור. המתח היה כל כך גדול, עד שהוחלט באופן ספונטני להקליט את ההופעות הללו, אולי מתוך הבנה שזהו סופו של עידן, במטרה להוציא בהמשך תקליט (שלימים ייקרא MADE IN EUROPE).

ההרכב המפואר הזה, שנודע כ"מארק 3" (יענו, גילגול שלישי), עמד יחד בפעם האחרונה על במה בפריס. איאן פייס בתופים, גלן יוז על הבס, ג'ון לורד באורגן, דייויד קוברדייל בשירה, וכמובן, ריצ'י בלאקמור בגיטרה. באופן אירוני, להקת החימום באותו ערב גורלי הייתה ELF, שניגנה בעוצמה מחרישת אוזניים. הסולן שלה היה בחור נמוך קומה עם קול אדיר בשם רוני ג'יימס דיו, שבלאקמור כבר סימן אותו כיורש העצר ויקים איתו מיד לאחר מכן את להקת ריינבאו.

השיר האחרון שנוגן היה HIGHWAY STAR. בסיומו, בלאקמור, בשיא הדרמה האופיינית לו, ריסק את הגיטרה שלו לרסיסים. קוברדייל הודה לקהל ואמר, "אנחנו מקווים לראותכם בהמשך בצורה כזו או אחרת". בראשו של קוברדייל הצעיר והשאפתן היה דבר אחד ברור: דיפ פרפל, המותג האדיר הזה, לא תתפרק בגלל עזיבתו של גיטריסט סורר אחד, מוכשר ככל שיהיה. לא כולם היו שותפים לאופטימיות של קוברדייל. ג'ון לורד ואיאן פייס, ותיקי הלהקה וליבת הצליל המקורי שלה, היו שבורים. הם היו מוכנים בשלב הזה להודיע על כניעה ולפרוש גם הם. הם הרגישו שהקסם פג. אלא שלחץ כבד מצד קוברדייל, גלן יוז והנהלת הלהקה, שראו את מכונת הכסף נעצרת, הביא את השניים להישאר, גם אם לא בלב שלם.

קוברדייל החל מיד להרכיב רשימה של מועמדים אפשריים לתפקיד הגיטריסט. שמות כמו ג'ף בק ורורי גאלאגהר עלו על הנייר ונמחקו כמעט מיד. הגיטריסט דייב 'קלם' קלמפסון (שהיה חבר בלהקת קולוסיאום והאמבל פאי) הגיע לאודישן, אך סגנון נגינתו הפשוט והבלוזי לא התאים למה שחיפשו. ואז הגיע רמז ממקור לא צפוי. בלאקמור עצמו, עוד לפני שעזב, התראיין לעיתון INTERNATIONAL MUSICIAN. כשנשאל מי לדעתו הוא גיטריסט אמריקאי עם צליל מיוחד, הוא ענה: טומי בולין.

למרבה הפלא, זה היה המועמד הבא ברשימתו של קוברדייל. בולין, גיטריסט צעיר ומוכשר מדקוטה הדרומית, הסכים להצעה להגיע לאודישן. הוא התייצב באולפן החזרות כששערו צבוע בפסים ירוקים, צהובים וכחולים, לבוש במגפי פלטפורמה, ולצדו אישה יפהפייה (חברתו דאז, קרן אוליברי). הסגולים הוותיקים הביטו בתדהמה ביצור הצבעוני שנחת מולם. בולין חיבר את הגיטרה שלו לארבעת מגברי המרשל העצומים שבלאקמור נהג להשתמש בהם, והחל לג'מג'ם. קוברדייל סיפר מאוחר יותר שהם נדהמו. הקסם חזר לאולפן. ההחלטה הייתה מיידית ופה אחד: "הוא בלהקה!".

בולין, מצידו, היה קרוע. מצד אחד, זו הייתה הזדמנות חייו להצטרף לאחת הלהקות הגדולות בעולם. מצד שני, הוא היה בדיוק בתהליך הקלטת תקליט הבכורה שלו כסולן, TEASER. הוא חשש לאבד את ההזדמנות הנדירה. האמת היא, שהוא בקושי הכיר את החומר המוזיקלי של דיפ פרפל. הוא הכיר רק את SMOKE ON THE WATER. למעשה, בולין היה גיטריסט שנטוע עמוק בעולמות הפיוז'ן והג'אז-רוק. הוא סחרר את חברי דיפ פרפל כשניגן להם תפקידים שעשה בתקליט SPECTRUM של מתופף להקת מהאווישנו אורקסטרה, בילי קובהאם. זו הייתה החלטה אמיצה מאין כמותה מצד הלהקה לצרף גיטריסט כה שונה. החלטה שתגבה בהמשך מחיר כבד.

ביוני 1975 פורסמה הידיעה בעיתונים: בלאקמור פרש מסגול כהה וכבר יש לו מחליף. עם הידיעה הזו, נכנסה הלהקה להקלטת תקליטה הבא. זה לא היה קל לבולין להיכנס לנעליו של בלאקמור, אבל הגיטריסט הפורש דווקא פירגן באופן פומבי. בראיון לעיתון SOUNDS אמר בלאקמור: "בולין טוב מאד. הוא אחד מהטובים ביותר. אני חושב שהלהקה מאד תשמח איתו. הוא יודע לנגן נהדר בסגנונות כמו ג'אז ופ'אנק. אולי הם יהפכו איתו ללהקה אחרת לגמרי. אבל אני לא חושב שזה באמת יקרה. הם יודעים שאם הם יישנו כיוון, הם יהפכו לעוד להקת פ'אנק. נראה לי שהם יישארו בצד הרוקי של הסיפור".

דיפ פרפל החלה לעבוד על שירים חדשים בלוס אנג'לס, במתחם חזרות בשם PIRATE SOUND. ואז קרה הבלתי ייאמן. למרבה ההפתעה, חברי הלהקה גילו שלא הרחק משם עורכת חזרות להקה חדשה ורועשת: ריינבאו, הלהקה של בלאקמור. בלאקמור, שהיה ידוע בפרנויות שלו, שמע שחבריו לשעבר עומדים לערוך חזרות במקביל אליו, והחליט מיד לקחת "חופשה" מהחזרות. הוא חשש ממצב לא נעים, ובעיקר פחד שהם יגנבו ממנו רעיונות. הוא לא הסתפק בזה וביקש מעוזרו, איאן 'בוגי' ברוד, לגשת לחזרות של דיפ פרפל, לרחרח שם ולהביא לו דיווחים. בשלב מסוים, בלאקמור החליט לרחרח בעצמו. הוא התגנב כדי להקשיב. אז הוא שמע את צלילי הפ'אנק והסול הבוקעים מבפנים, הבין שהלהקה נשמעת טוב ובעיקר שונה גם בלעדיו, ועל פי הדיווחים, פניו נפלו.

במקביל, בולין ניסה ללהטט בין שתי הקריירות. הוא המשיך להקליט את תקליטו TEASER, וגייס מוזיקאים אורחים מרשימים, כולל פיל קולינס בכלי הקשה. בולין רצה שגם חברי דיפ פרפל ינגנו בתקליט הסולו שלו, אך בעיות של חוזים מול חברות תקליטים שונות מנעו זאת. גלן יוז, שהפך לחברו הטוב ביותר בלהקה ושותפו לסגנון הפ'אנקי, החליט לעזור בכל זאת. הוא הקליט בחשאי את שירתו לקטע בשם DREAMER, כשהוא מוותר על הקרדיט בעטיפת התקליט.

ההקלטות הרשמיות לתקליט של דיפ פרפל החלו באולפני MUSICLAND במינכן, גרמניה, אותו מקום בו הוקלטו תקליטי העבר. אלא שהפעם, הייתה בעיה גדולה באולפן, בעיה שעלולה לפגום בכל התהליך: שימוש מסיבי בסמים קשים. גלן יוז היה שקוע עמוק בקוקאין. טומי בולין, שלא היסס להשתמש בהרואין, היה עדיין פעיל מוזיקלית, אבל במהרה יתברר כמה חמור מצבו.

התוצאה הייתה תקליט שלא נעשה כמותו בכל הקריירה של הלהקה. הפ'אנק והסול של יוז ובולין השתלטו על הסאונד. הצליל הכה ידוע של ג'ון לורד באורגן ההאמונד, שהיה סימן ההיכר של הלהקה, נדחק הצידה ונעדר פעמים רבות מדי מהתקליט. לורד ופייס הרגישו זרים בלהקה של עצמם. נדמה היה שהלהקה ניסתה בכוח להישאר כביזנס פעיל כדי לספק את הקהל ואת חשבונות הבנק שלה. שם התקליט, אגב, נולד כשבולין השיכור צעק באולפן "בואו לטעום את הלהקה!". התקליט הושלם באוגוסט 1975. מיד לאחר מכן, ג'ון לורד, שחש תסכול עצום, נסע עם טכנאי ההקלטה הנאמן, מרטין בירץ', צפונה ממינכן לאורקנשוויק (ליד דיסלדורף). הוא בילה שם שלושה ימים בהקלטת פרויקט סולו משלו בשם SARABANDE. הוא היה חייב לפרוק את המתח עם הגשמה אישית נוספת.

התקליט יצא לאור בנובמבר וקיבל, באופן מפתיע, ביקורות חיוביות למדי, אך נכשל כישלון חרוץ במכירות. הקהל לא היה מוכן לשינוי. בעיתון SOUNDS נכתב בזמנו בביקורת מפורטת: "דיפ פרפל עברה שינויים בכוח האדם אבל תמיד הצליחה להתגבר עליהם בהצלחה. לשמחתנו, התקליט החדש, עם הגיטריסט טומי בולין במקומו של ריצ'י בלאקמור, מוציא את הלהקה מהמשבר האחרון שלה - אם כי לא בצורה יסודית ולא מלאה כפי שקיוויתם. זהו תקליט רוק משובח במיוחד - אבל האם זה באמת מספיק? למרות שהוא נמצא מעל התקליט BURN או STORMBRINGER המעוות, זה לא ממש מגיע לגובה הנדרש כדי להצדיק את עמדתם כאחת הלהקות הבכירות בעולם ולדכא את השמועות הציניות שהיא לעולם לא תצליח להתאושש לגמרי מעזיבתו של בלאקמור. דיפ פרפל הייתה צריכה לבוא עם תקליט רצחני, משהו שיעמוד בגאווה לצד IN ROCK ו- MACHINE HEAD. זה לא זה.

טומי בולין הוא גיטריסט מוכשר ובזה אין ספק. הוא נכנס לתוך הלהקה בצורה מסודרת כמו מפתח שמסתובב היטב במנעול. הוא הזריק ללהקה מנה כבדה של אנרגיה רעננה ולא שמעתי את חברי הלהקה מנגנים בהתלהבות כה נערית מזה הרבה זמן. עבודת הגיטרה שלו היא תמציתית, זורמת להפליא, אך לעולם אינה מתנשאת. התקליט החדש מציג גישה מוזיקלית חופשית הרבה יותר. הבעיה היא באיכות השירים. יכולת כתיבת השירים של בולין תקינה ובכל זאת רחוקה מהקלאסיקות הידועות. האם התקליט מראה מספיק פוטנציאל ומבטיח לדיפ פרפל החדשה מעבר בטוח לעתיד? הזמן יגיד".

באופן מוזר, אחרי שני תקליטי אולפן (BURN ו- STORMBRINGER) שיצאו בעטיפה בודדת, הוחלט הפעם להשקיע ולהעניק למוצר עטיפה כפולה ונפתחת, שדרשה כמובן תקציב הפקה גבוה יותר. היה ברור שחברת התקליטים מנסה למשוך את הקהל בכל דרך אפשרית, אחרי שבלאקמור עזב. אבל רבים בקהל היו אדישים. בעיתון SOUNDS אף פורסם משפט קשה: "זה יהיה מצער אם הלהקה תתפרק במיוחד אחרי ההבטחה בתקליט האחרון שלה. הפעם אולי עדיף לקפל את הלהקה הזו ולגמור עם זה".

המתחים הפנימיים רק גברו. בולין ראה את ארבעת החברים האחרים נהנים מפירות התהילה וההון, ובאופן טבעי רצה את אותו הדבר לעצמו. עם זאת, הייתה לו תחושה שמתייחסים אליו כפחות מחבר מלא בלהקה ויותר כנגן שכיר. במקביל, בראיונות שלו לעיתונות הוא לא התבייש לקדם במרץ את תקליט הסולו שלו, TEASER, מה שהוביל לחשד כבד בארגון הסגול שהגיטריסט החדש בסך הכל ביקש להשתמש בלהקה כמקפצה לקריירה האישית שלו.

סיבוב ההופעות לקידום התקליט החדש היה אסון מהדהד. מעריצי דיפ פרפל הוותיקים פשוט לא הסכימו לקבל את העובדה שבדיפ פרפל יש גיטריסט אחר במקום בלאקמור. אבל הצרות האמיתיות רק החלו. הסיבוב העולמי נפתח באווירה טובה בהוואי. לפני שהגיעו ליפן, הוחלט לבצע גיחה ספונטנית להופעה בבירה האינדונזית, ג'קארטה. זה לא היה אזור רגיל להופעות רוק, אך הפיתוי להרוויח עוד כסף קל היה גדול מדי. המפיק המקומי, דני סברי, שלח מראש 11,000 דולר כמקדמה. מנהל סיבוב ההופעות, רוב קוקסי, הבין שהלהקה תופיע שם באולם שמכיל 7,000 מקומות. אם רק ידעו מה יביא המופע הזה עמו, היו כולם מוותרים בשמחה על הרווח הכלכלי.

כשהגיעה הלהקה לג'קארטה, גילה קוקסי לתדהמתו כי נקבע ללהקה להופיע מול 125,000 איש באיצטדיון ספורט ענק. המקדמה בסך 11,000 דולר הפכה למשכורת הסופית. כמו כן, נודע ללהקה כי הוחלט שהיא תקיים שם הופעה נוספת למחרת, ללא תשלום נוסף. החברים הבינו שנכנסו למלכודת, והופיעו בשתי ההופעות (ב-4 וב-5 בדצמבר 1975). בהופעה הראשונה, עשרות אלפי אנשים רמסו את הגדרות בניסיון להיכנס בחינם, והמשטרה עמדה בצד ולא עשתה דבר. אחרי המופע הראשון, כולם חזרו למלון. ואז אירעה הטרגדיה. איש הצוות הטכני, פאטסי קולינס, שהיה אהוב מאד על כולם, איבד את חייו בנפילה מגובה שש קומות בפיר מעלית שירות.

זה מה שקרה: לאחר המופע, קוקסי חישב שהיו כ-100,000 איש בקהל והגיע למסקנה ששתי הופעות כאלה שוות ללהקה 750,000 דולר. הוא דרש פגישה מיידית עם המפיק המקומי. הפגישה החלה ברוגע ועברה במהירות לוויכוח סוער. בינתיים, בחדר אחר, נכנס פאטסי קולינס לריב עם שני אנשי צוות אחרים (וגם עם גלן יוז שהיה איתם) ועזב את החדר שלהם בכעס כדי לעלות לחדרו.

המעליות במלון עבדו באיטיות. קולינס חסר הסבלנות החליט לטפס בחדר המדרגות של החירום. כשהגיע לקומה הרצויה, גילה שהדלת אליה נעולה. הוא ירד קומה אחת וגילה שם דלת של מעלית שירות. הוא פתח אותה ונכנס פנימה, אך תא המעלית לא חיכה לו שם, אלא פיר חשוך ועמוק. קולינס צנח, פגע בכמה צינורות מים, והפיצוץ גרם לאנשים לחשוב שפצצה הופעלה במלון.

מים רותחים החלו להרטיב את תקרת הלובי. צינורות עבים יותר בלמו את נפילתו בקומה השלישית. קולינס ההמום והפצוע הצליח לבעוט בדלת הקומה, כשהוא כולו מדמם ומלא כוויות. לרוע מזלו, הדלת הייתה נעולה, והוא המשיך ליפול שלוש קומות נוספות לקומת הקרקע. באופן מדהים, קולינס קם שוב על רגליו, פתח את דלת המעלית, הגיע בכוחותיו האחרונים ללובי וזעק שיקחו אותו מיד לבית החולים. הוא צעד לכיוון היציאה, עלה למיניבוס שחנה שם והתמוטט. הוא הובהל לבית החולים, שם מת בבוקר למחרת מפציעות פנימיות וכוויות קשות. בעקבות האירוע הגיעה המשטרה ועצרה מיד את שני אנשי הצוות עמם התקוטט קולינס, יחד עם קוקסי וגלן יוז, בחשד לרצח.

גלן יוז הוצא מהמעצר רק כדי לנגן עם להקתו את המופע השני שהוטל עליהם. כ-6,000 שוטרים חמושים הסתובבו במתחם עם כלבי דוברמן. כשהקהל החל לרקוד, השוטרים החלו לבעוט ולהכות כל דבר שזז. לאחר מכן הם שיחררו את הדוברמנים לבצע את מלאכת הנגיסה. ג'ון לורד סיפר מאוחר יותר שראה במו עיניו כיצד כלב אחד נועץ את שיניו בזרועו של ילד וגורר אותו על האדמה. הלהקה המבוהלת קיצרה את הופעתה וברחה מהבמה. בסופו של דבר, הלהקה נאלצה לשלם אלפי דולרים כ"קנס" (למעשה, שוחד) כדי לקבל את הדרכונים שלהם בחזרה ולברוח מהמדינה.

אבל זה לא היה הסוף לצרות. בנוסף לכל הבלגן, בולין החל לצרוך סמים באופן מבהיל בג'קארטה. באחד הלילות הוא נטל מתאדון נוזלי (או לפי גרסאות אחרות, הזרקה לא טובה של הרואין) ונרדם כשהוא שוכב על זרועו השמאלית למשך שמונה שעות. כשהתעורר, הוא גילה שהיד משותקת לחלוטין כתוצאה מנזק עצבי חמור. הוא לא יכול היה לנגן. אז הובן ללורד ולפייס שהם עשו טעות איומה עם הבאתו ללהקה.

חברת התקליטים, שהייתה להוטה לשחזר את ההצלחה של MADE IN JAPAN, החליטה להקליט את הופעת הלהקה ביפן, בבודוקאן שבטוקיו, ב-15 בדצמבר 1975 (ההקלטה יצאה לבסוף כתקליט LAST CONCERT IN JAPAN). הבעיה הייתה שהפעם לא הייתה שם האנרגיה המחשמלת של 1972. בולין בקושי הצליח לנגן אקורדים פשוטים, וניסה לכסות על כך עם אפקטים של סלייד ודיליי. לורד ופייס, שחלומותיהם המשותפים הגיעו לכל שיא אפשרי, ראו כיצד אותם חלומות מתנפצים לרסיסים בגלל אחרים. הם הבינו שאין טעם להמשיך.

ההופעה האחרונה של ההרכב הזה נערכה בתיאטרון אמפייר שבליברפול ב-15 במרץ 1976. אחריה, אמר ג'ון לורד את המשפט שסיכם הכל: "זו הפעם הראשונה בה התביישתי להיות בדיפ פרפל. זו הייתה הרגשה מזעזעת". ביולי 1976, הלהקה הודיעה רשמית על פירוקה.

גם זה קרה ב-7 בנובמבר. הנה הצצה נדירה לכמה רגעים מכוננים, מוזרים וגם מביכים שהתרחשו בתעשיית המוזיקה. תחזיקו חזק, אנחנו יוצאים למסע בזמן.

פול חי? פול מת? פול בעיקר כועס

במשך שבועות ארוכים של סתיו 1969, העולם געש סביב תיאוריית קונספירציה עסיסית במיוחד: פול מקרטני מת והוחלף בכפיל. רמזים נשתלו לכאורה באלבומים, מסרים נוגנו לאחור, ומיליוני מעריצים פשוט לא ידעו מה לחשוב. רגע, אז פול מקרטני חי או מת? השאלה הזו ריחפה באוויר, עד שב-7 בנובמבר 1969, מגזין LIFE החליט לשים סוף לסאגה.

לאחר שאנשי המגזין איתרו את פול מקרטני, שברח מכל הטירוף לחוותו המבודדת בסקוטלנד, הם שמו אותו על השער עם משפחתו. הכותרת זעקה: "פול עדיין איתנו". אבל זה לא היה פשוט. הצוות של מגזין לייף, בראשות הכתב ג'ון נירי והצלם רוברט גרהאם, נאלץ לבצע כמות לא מבוטלת של חיפושים ואף לצלוח ביצות סקוטיות כדי לאתר את החווה הנידחת. בתחילה, מקרטני הנרגן ברח מהם. כשהבין שהם ממשיכים להטריד אותו, הוא איבד את קור רוחו, ניגש והשליך עליהם דלי מלא מים. במהרה הוא הבין שמעשהו לא יתקבל בברכה בתקשורת, התחרט והעניק להם ראיון וצילום, עם הצצה נדירה לחייו הפרטיים.

אלא שבמקום להרגיע, מקרטני הטיל שם פצצה משלו: "העניין של הביטלס נגמר". ולמרות שהלהקה טרם הודיעה רשמית על פירוק, היא אכן כבר נשברה מבפנים. מאבקי ההנהלה סביב אלן קליין גבו את שלהם מהלהקה, במיוחד ממקרטני, שנסע לחוותו בסקוטלנד כדי להתרחק מהכל. בראיון הוא סיפק עוד ציטוטים שהסבירו את היעלמותו: "אולי השמועה התחילה כי לא הייתי הרבה בעיתונות לאחרונה. עשיתי מספיק עיתונות לכל החיים, ואין לי מה להגיד בימים אלה... הייתי פעיל במשך עשר שנים ואף פעם לא 'כיביתי'. עכשיו אני 'מכבה' מתי שאני רק יכול". הוא גם ביקש מהכתב נירי: "אתה יכול להפיץ את זה שאני רק אדם רגיל שרוצה לחיות בשלום?". באופן אירוני, הכותרת "פול עדיין איתנו" לא ממש הרגיעה את המעריצים, והקונספירציות המשיכו לפרוח עוד שנים רבות. TURN ME ON, DEAD MAN.

הרעש שהגדיר את הגראז'

קפיצה קטנה אחורה בזמן, לשנת 1965. בטקסס, להקה צעירה ופרועה בשם "מעליות הקומה ה-13" הקליטה שיר שעתיד היה להגדיר את המהות של המושג גראז'-רוק. שם השיר היה YOU'RE GONNA MISS ME. זו הייתה, ועדיין נחשבת, ליצירת מופת של לו-פי מטורף, גראנג' רוק'נ'רול שורט ומבעבע, מעורבב עם מוזיקת ביט פסיכדלית.

השיר, שנכתב על ידי הסולן הכריזמטי רוקי אריקסון, שוחרר כסינגל הבכורה של הלהקה בתחילת 1966. הוא הצליח לטפס עד למקום ה-55 המכובד במצעד הבילבורד האמריקאי, והפך ללהיט הלאומי היחיד של הלהקה. ההצלחה הגדולה יותר נמנעה ממנו, כנראה בגלל הפצה גרועה וצרות משפטיות בלתי פוסקות של חברי הלהקה, שהיו ידועים בחיבתם לחומרים משני תודעה ונעצרו על החזקת מריחואנה. ובכל זאת, הם הספיקו לבצע את ההמנון המחוספס הזה בשידור חי בתוכנית הפופולרית AMERICAN BANDSTAND של דיק קלארק, במה שנחשב לאחד הרגעים הסוריאליסטיים בתולדות הטלוויזיה האמריקאית.

הפרידה מהמלכה

בשנת 2017, "מלכת הנשמה" ארית'ה פרנקלין, הופיעה במה שהתברר בדיעבד כהופעתה הפומבית האחרונה. האירוע המרגש היה גאלה חגיגית לציון 25 שנה לקרן האיידס של אלטון ג'ון, והוא נערך בקתדרלת סנט ג'ון הדיויין המפוארת בניו יורק. פרנקלין, שכבר הייתה שברירית מאוד ונאבקה בסרטן הלבלב, נתנה הופעה עוצמתית שכללה בין היתר את הלהיטים I SAY A LITTLE PRAYER ו-FREEWAY.

אלטון ג'ון, שאירח את האירוע, נשבר. "היינו עדים לאמנית הסול הגדולה בכל הזמנים", הוא אמר לקהל הנרגש. מאוחר יותר סיפר ג'ון שהוא עמד בצד הבמה ופשוט "בכה" כשצפה בה. הוא תיאר שהיה בהלם לראות כמה היא רזה, וסיפר שכשהיא ראתה אותו, היא "פשוט חייכה את החיוך המתוק שלה ואמרה לי, 'לא רציתי לאכזב אותך'". פחות משנה לאחר מכן, באוגוסט 2018, פרנקלין הלכה לעולמה.

האבא של הבלוז הבריטי (רגע לפני קלפטון)

בשנת 1964 הוקלט אלבום הבכורה של מי שנחשב לאבי הבלוז הלבן הבריטי, ג'ון מאייאל. שם התקליט היה JOHN MAYALL PLAYS JOHN MAYALL, והוא הונצח כמופע חי ואותנטי היישר ממועדון קלוקס קליק הלונדוני המיוזע. האלבום, שיצא בתחילת 1965, הציג את מאייאל בעיקר לקהל הבריטי, רגע אחד לפני שאריק קלפטון יפסע פנימה להרכב ה-BLUESBREAKERS וירעיד את הקירות עם גיטרת הלס פול החשמלית שלו.

אבל בתקליט הבכורה הזה, בעמדת הגיטרה ניצב בחור בשם רוג'ר דין (לא, לא ההוא שעיצב את העטיפות המרהיבות ללהקת יס ודומותיה), שנשמע טוב אך בהחלט לא מחשמל דיו כמו מי שיחליפו. רוב החומר שבוצע בהופעה היה מקורי, שזה דבר לא שגרתי בתקופה ההיא, שבה רוב הרכבי הבלוז התבססו על קאברים. הקלטת האלבום הייתה מבצע טכני מעניין: כבלי סאונד נמתחו לאורך של כ-100 יארד מחלון המועדון ועד לאולפני DECCA, שהיו ממוקמים שני בניינים משם.

עיתון רקורד מירור פרסם ביקורת על התקליט בזמנו: "זה תקליט כוחני ורועש. המוסיקה בו מחוספסת עם אלמנטים של ג'אז שנעים בה. הפורמט הבסיסי הוא רית'ם אנד בלוז והתקליט הזה אידיאלי למסיבות. הביקורת השלילית היחידה היא שהמוסיקה נשמעת, באופן כללי, חסרת שינויים וגיוונים". מאייאל עצמו, שהקים את הבלוזברייקרז ב-1963 לאחר ששירת בצבא ועבד כמעצב חלונות ראווה, הודה בספרו שנים אחר כך: "הייתי מתוח מאוד, וניגנתי ושרתי בטירוף מדי לאורך שני הסטים". למרות חשיבותו ההיסטורית, מאייאל גם גילה שהאלבום היה כישלון מסחרי מוחלט, ומכר בקושי אלף עותקים בשנה הראשונה ליציאתו. ההרכב באותה הופעה מיתולוגית כלל את מאייאל, דין הגיטריסט, ג'ון מקווי הבסיסט (שלימים ימצא את דרכו לפליטווד מק), יואי פלינט המתופף ונייג'ל סטיינג'ר בסקסופון.

שירת הברבור - עוד פרידות כואבות מהבמה:

בשנת 2009, באודיטוריום העירוני בסן אנטוניו, טקסס, לינדה רונסטאדט הופיעה בקונצרט האחרון שלה. היא הופיעה לצד הרכב המריאצ'י LOS CAMPEROS ולהקת הבלט הפולקלוריסטי PASO DEL NORTE. היא לא ידעה שזה עומד להיות הקונצרט האחרון שלה לפני שעלתה לבמה, אבל היא הרגישה זאת במהלכו. "אומרים שכשאתה מת, כל החיים שלך חולפים לך מול העיניים", סיפרה מאוחר יותר, "לא ציפיתי לזה, אבל כשעליתי לבמה... אני נשבעת באלוהים שראיתי כל הופעה שאי פעם עשיתי. זה היה כמו זרם מול העינים שלי. ככה ידעתי שזו תהיה ההופעה האחרונה שלי". ארבע שנים לאחר מכן, היא הודיעה באופן רשמי שהיא חולה במחלת פרקינסון, מה שגזל ממנה את היכולת לשיר.

יאללה, חותמים על חוזה!

בשנת 1967, שני צעירים אלמונים, רג' דווייט (שעדיין נודע בשמו האמיתי) וברני טאופין, חתמו על חוזה ההוצאה לאור הגדול הראשון שלהם. השניים נפגשו כ שענו למודעה בעיתון המוזיקה NME שחיפשה כותבי שירים. ריי ויליאמס מחברת LIBERTY RECORDS פשוט נתן לרג' מעטפה סגורה עם מילים שטאופין שלח. השאר היסטוריה. הם חתמו בחברת DICK JAMES MUSIC (המו"ל של הביטלס) ככותבי שירים שכירים. מכיוון ששניהם עדיין היו קטינים באותה עת, הוריהם נאלצו להיות נוכחים במעמד החתימה כעדים. תוך זמן קצר, רג' דווייט שינה את שמו לאלטון ג'ון.

תראו מי בא לבקר בוירג'ין!

בשנת 2001, מייקל ג'קסון הופיע לראשונה אי פעם בחנות וירג'ין מגה סטור בטיימס סקוור בניו יורק. לא היה מדובר בהופעה, אלא באירוע חתימות מיוחד לרגל קידום אלבומו החדש INVINCIBLE. זו הייתה הפעם הראשונה שמלך הפופ קיים אירוע חתימות רשמי בחנות תקליטים. האירוע כולו שודר בשידור חי בתוכנית הפופולרית TOTAL REQUEST LIVE של ערוץ MTV, וגרם לפקק תנועה מוחלט בטיימס סקוור.

הלילה האפל של ג'ון לנון

והנה סיפור עגום ומביך במיוחד לסיום. ב-7 בנובמבר 1972, יום הבחירות ה-47 לנשיאות ארצות הברית, הגיעו ג'ון לנון ויוקו אונו לדירה של הפעיל החברתי הרדיקלי ג'רי רובין במנהטן. לא נעים, מה שקרה שם. פעילי שמאל רבים התגודדו בדירה כדי לצפות בתוצאות ולחגוג את ניצחונו הצפוי של ג'ורג' מגוורן הדמוקרטי, שהבטיח לשים סוף למלחמת ויאטנם. בדירה היו מלבד רובין גם אבי הופמן, המשורר אלן גינזברג וחבריהם.

הכל נראה טוב, עד שלחרדתם הובן שמגוורן הובס קשות וריצ'רד ניקסון נשאר בכסאו. כשלנון ואונו הגיעו למסיבה, תוצאות הבחירות כבר נודעו והאווירה בדירה הייתה עגומה. לנון, שהגיע לשם עם בקבוק טקילה בידו, היה במצב נוראי: שיכור, חסום יצירתית, מקנא בפריחתה האמנותית של אשתו ומוטרד קשות מההצקות שספג ממחלקת ההגירה של ממשל ניקסון, שביקשו לגרשו מארצות הברית. במסיבה הוא ראה את כל האנשים שסיכן עבורם את שמו הטוב בפעילות הפוליטית שביצע למענם.

לפתע, כשראה את כולם בוכים מסביבו על מר גורלם, משהו בו נשבר. הוא לא התאפק והשתלח ברובין והופמן וקרא להם מול כולם "מנהיגים מפסידנים! אתם חזירים יהודים מהמעמד הבינוני!". הוא חש שעולמו מתרסק. כשבמאית התיאטרון, ג'ודית מולינה, ניסתה להרגיעו, הוא צרח לעברה שהוא רוצה לחתוך אותה עם סכין.

היחידה שהצליחה להרגיע אותו הייתה השותפה לדירה של רובין, קרול ריאליני. היא ולנון החלו לדבר, ולפתע זה עבר לנשיקות לוהטות מול פניה המופתעים של יוקו. לנון הוביל את ריאליני לחדר צדדי. היא ניסתה להתנגד ואמרה לו שהיא לא יכולה להתעלס איתו בעוד אשתו נמצאת בדירה. הוא הרגיע אותה שלא תדאג כי גם כך הם מתגרשים. מיד לאחר מכן נאלצו אונו ושאר הנוכחים בחדר להאזין לגניחות שנשמעו מעבר לדלת אחד החדרים. מישהו מהנוכחים מיהר להשמיע תקליט של בוב דילן על מנת להסוות את הרעשים המטרידים, אך ללא הצלחה. יוקו ההמומה ביקשה לצאת וביקשה מאחד הנוכחים שייגש ללנון, יעניק לו פרח בשמה וימסור לו בשמה שהיא עדיין אוהבת אותו. אותו אדם סירב לעשות זאת.

ההשפלה הפומבית הזו הייתה קשה מנשוא עבור אונו. לימים, האירוע המצלק הזה נתן לה את ההשראה לכתוב את אחד משיריה החשופים ביותר, DEATH OF SAMANTHA. זה היה תחילתו של "סוף השבוע האבוד" המפורסם של לנון, אך זה כבר סיפור אחר.

הכובע הורם בפעם האחרונה: הרגע שבו לאונרד כהן ירד מהבמה – לתמיד. ב-7 בנובמבר בשנת 2016 מת לאונרד כהן, בגיל 82.

זה קרה ב-7 בנובמבר 2016. עולם המוזיקה, השירה וההגות עצר את נשימתו לרגע. לאונרד כהן, האיש שסיפק את פסקול הדיכאון המהורהר והאהבה המורכבת במשך חמישה עשורים, הלך לעולמו בביתו שבלוס אנג'לס, והוא בן 82. מותו, שנגרם מנפילה לילית בעת שנאבק במחלת הסרטן, סימן סוף עידן אמיתי. אך בעוד שהעולם התאבל על לכתו, רבים החלו להריץ בראשם את הסרט לאחור, אל הרגע המדויק שבו הכל הסתיים באמת על הבמה.

בואו נקפוץ אחורה בזמן. התאריך הוא 21 בדצמבר 2013. המקום: אולם ה-VECTOR ARENA באוקלנד, ניו זילנד. הייתה זו התחנה האחרונה, הסופית בהחלט, של סיבוב ההופעות העולמי המפרך והמצליח שלו, ה-OLD IDEAS WORLD TOUR. כ-10,000 איש, רובם מבוגרים שכבר הספיקו להתאהב, להיפרד ולחזור עם שיריו של כהן, מילאו את האולם. הם הגיעו כדי להתרפק על השירים האהובים, וקיבלו בתמורה את אחת ההופעות המרגשות בקריירה שלו.

כהן, אז כבר בן 79 אך מלא חיוניות, פתח את הערב עם DANCE ME TO THE END OF LOVE. הקהל, שהכיר כל מילה, הרעיף עליו אהבה אדירה. במשך שעתיים וחצי, שכללו לא פחות משלושה הדרנים, כהן שר, לחש, כרע ברך (כהרגלו) והפנט את הנוכחים. ואז הגיע הרגע האחרון. השיר שנבחר לחתום את ההופעה, ואת קריירת ההופעות כולה, היה קאבר קלאסי משנת 1960 של ההרכב THE DRIFTERS – השיר SAVE THE LAST DANCE. כשהצלילים האחרונים נדמו, לאונרד כהן הניף את כובע הפדורה המפורסם שלו, הודה לקהל בקולו העמוק, הסתובב ויצא מהבמה. זו הייתה הפעם האחרונה בהחלט.

באותו ערב באוקלנד, איש בקהל לא ידע שזו הפרידה הסופית. למעשה, היו רמזים ברורים לסיבוב הופעות נוסף. כהן עצמו, כשנשאל על ידי אנשים אם יופיע שוב, ענה באותה מסתוריות כהנית אופיינית: "אולי, או שאולי אכתוב ספר". קלאסי. הוא תמיד ידע להשאיר את הקהל במתח.

הזמר, הפזמונאי, המשורר והסופר האייקוני הזה הותיר אחריו חלל עמוק. מורשתו לא התאפיינה רק בלחנים, אלא במילים המופנמות שלו ובאומץ להתמודד חזיתית עם תעלומות החיים הגדולות – אהבה, סבל, רוחניות, גאולה והחיפוש הבלתי נגמר אחר משמעות.

מותו של כהן הגיע בהפתעה, אך בדיעבד, הסימנים היו שם. שבועות ספורים לפני כן, ב-21 באוקטובר 2016, יצא אלבומו האחרון, YOU WANT IT DARKER. זה היה אלבום שנדמה היה כאילו עוצב בקפידה כמכתב פרידה. הוא הופק על ידי בנו, אדם כהן, והיה מלא בהרהורים על תמותה, על רוחניות ועל קבלה עצמית. השירים רמזו בבירור על נכונותו של כהן להתמודד עם סוף חייו. בראיון מפורסם ל"ניו יורקר" זמן קצר לפני מותו, הוא אף הצהיר שהוא מוכן למות.

המוזיקה של כהן עברה אבולוציה מרתקת: מהעיבודים מבוססי הפולק של תחילת הדרך, דרך יצירות מורכבות עתירות סינטיסייזרים בשנות ה-80 (שחלקן התקבלו בהרמת גבה בזמנו), ועד לסגנון השורשי והחשוף של תקליטיו המאוחרים. אבל בואו נדבר רגע על שנותיו המאוחרות. הן התאפיינו בתחייה מחודשת שכמעט ולא קרתה. למעשה, סיבוב ההופעות העצום שהסתיים ב-2013 כלל לא היה אמור להתקיים. בתחילת שנות ה-2000, לאחר שבילה שנים במנזר זן בקליפורניה, כהן גילה שהמנהלת הוותיקה שלו, קלי לינץ', גנבה חלק ניכר מחסכונות חייו – סכום שהוערך ביותר מ-5 מיליון דולר.

כהן, שהיה בשנות ה-70 לחייו, מצא את עצמו כמעט חסר כל. התפנית הבלתי צפויה הזו הכריחה אותו לחזור לבמות כדי לשקם את מצבו הכלכלי. וכך, בשנת 2008, יצא הזמר למה שהפך לאחד הקאמבקים המדהימים בתולדות המוזיקה. הוא הופיע בפני אלפי מעריצים נלהבים, ישנים וחדשים, וצבר דור שלם של מעריצים צעירים שגילו את הקסם שלו. הוא לא נראה כמי שעושה זאת בכפייה; הנוכחות הבימתית הכריזמטית שלו הייתה משכנעת מאי פעם.

בראיון לקראת סוף חייו, כהן דיבר על ההרגשה שקצת יותר קרובה לסוף. הוא היה אדם שהשלים עם ארעיות החיים ומצא בתוכם שלווה עמוקה. ב-7 בנובמבר 2016, לאונרד כהן אולי עזב את העולם הזה, אבל קולו העמוק והמהפנט ממשיך להדהד, ומזכיר לכולנו לחפש תמיד, כפי שעשה הוא, את האור שבתוך החושך. יהי זכרו ברוך.

ב-7 בנובמבר בשנת 1983 יצא תקליט חדש של הרולינג סטונס ושמו UNDERCOVER. לא מעט דיברו אז על הקליפ השערורייתי שנעשה לשיר הנושא, אבל הבה נתמקד בתקליט.

המתופף, צ'רלי ווטס: "הרבה מהשירים האלו כמו UNDERCOVER הושפעו מאוד מזה שבילינו בדיסקוטקים. מיק ואני הלכנו הרבה לדיסקוטקים. דרך מצוינת לשמוע תקליט לריקוד היא האזנה לו בריקוד באולם או בדיסקוטק. נהגתי ללכת לאולמות ריקודים כדי להסתכל על המתופפים כשהייתי ילד. בשנות ה-70, כמובן, יצאו כמה תקליטי ריקוד פנטסטיים. כמו שהבגדים של חברי אותן להקות עשויים להיראות מטופשים, התקליטים האמיתיים שהם הוציאו, כמו להקת אדמה רוח ואש, היו מדהימים. זו הייתה תקופה נהדרת. אני זוכר שהייתי במינכן וחזרתי ממועדון עם מיק ששר את YMCA. קית' השתגע מזה לרעה, אבל זה נשמע נהדר על רחבת הריקודים. אף פעם לא רקדתי, דרך אגב, אלא פשוט נהגתי לשבת שם בזמן שמיק רקד. אני אף פעם, אף פעם

לא רוקד, כפי שאשתי תספר לכם. אם אתה מתופף, כולם תמיד חושבים שזה בגלל שאתה מנגן על הכלי הספציפי הזה שגורם לרקוד. המתופפים היחידים שבאמת עושים ריקוד הם בדרך כלל הנגנים הדרום אמריקאים והקובניים".

הגיטריסט קית' ריצ'רדס: "בזמן שעשינו את התקליט הזה, השתמשנו בכמה סיקוונסרים וסינטיסייזרים. למשך

זמן אתה תמיד חושב שהדברים הולכים כמו שצריך ואז אתה מקבל דברים כמו סינטיסייזר - מכונה ארורה שהיה צריך להשאיר בחדר האחורי. בשנות ה-80 אפשר היה להבחין בכל פעם שזה צץ בתקליט. למרבה המזל, הימים הגרועים ביותר של זה חלפו כעת. לכולם נמאס מזה, אבל זו דוגמה עם מה אתה כל הזמן צריך להתמודד בעסקי המוזיקה, ללהטט עם הטכנולוגיה כמו גם הקהלים, שממשיכים להשתנות כל הזמן".

הגיטריסט רוני ווד: "סינטיסייזרים וסיקוונסרים הם לא כוס התה של קית'. מצאתי את העבודה עם הסיקוונסרים לא נוחה, אבל לא אמרתי, 'אוי, אני לא עושה את זה', אלא נהגתי לומר, 'האם אתם בטוחים בזה?', אבל קית' שנא את כל הטכנולוגיה הזו. ואילו מיק תמיד היה עורך ניסויים, מעודכן לגבי מה שקורה. המפיק דון וואז היה מגשר טוב. הוא שילב את שני הצדדים יחד והצליח להשאיר את קית' מתעניין בדברי הטכנו המודרניים כמו גם שמירה על שורשי הבלוז. לקית' לא היו הרבה שירים בתקליט הזה. זה היה משהו לא כתוב שהתרחש בין מיק וקית', מה שאני לא ממש מבין. מיק לא היה שתיין טוב ומסומם, וכשהחליט להפסיק או להפחית את הצריכה שלו, לשנות את האישיות שלו ולנסות להיות אדם אחראי יותר, קית' לא ממש אהב את השינוי בו. כשאני מסתכל על האלבום ורואה את רשימת השירים בו אני חושב, 'אוף, זה לא אלבום קונספט מאוזן'. זה תערובת של שירים שניצלו וכמה שאני אף פעם לא מבין איך הם הגיעו לאלבום".

קית' ריצ'רדס בספרו: "זה היה בתחילת שנות ה-80 כאשר מיק התחיל להיות בלתי נסבל. אז הוא הפך לברנדה, או הוד מלכותה, או סתם גברת מפונקת. היינו בפריס, בנובמבר ודצמבר 1982, עובדים על שירים עבור UNDERCOVER והלכתי לחנות ספרים באנגלית שם. לפתע ראיתי את הספר, איזה רומן מפחיד מאת ברנדה ג'אגר.אה הה! מיק, עכשיו אתה ברנדה בין אם אתה יודע או אוהב את זה או לא. הוא בהחלט לא אהב את זה שקראנו לו ברנדה ולקח לו עידנים לגלות. היינו מדברים על 'הכלבה הזו ברנדה' איתו בחדר, והוא לא ידע. אבל קרה דבר נורא שהתחיל אז, והוא מאוד דומה לדרך שבה מיק ואני התנהגנו כלפי בריאן ג'ונס. ברגע שאתה משחרר את החומצה, זה מתחיל לאכול הכל מסביב. המצב הזה היה שיא של דברים שהתרחשו במשך מספר שנים. הבעיה המיידית הייתה שמיק פיתח רצון גובר לשלוט בכל דבר. מבחינתו, זה היה 'מיק ג'אגר והם'. זה היה היחס שכולנו קיבלנו. לא משנה כמה הוא ניסה, הוא לא יכול היה להפסיק להופיע, לפחות לעצמו,

בתור מספר אחת. עכשיו היה עולמו של מיק, שהיה עולם חברתי, והעולם שלנו. זה לא עבד טוב בכלל עם שמירה על להקה ביחד או להשאיר אותנו מאושרים. הלהקה, כולל אני, היו עכשיו בעצם שכירים. זה היה היחס שלו לכל השאר, אבל אף פעם לא ללהקה. כשזה טפטף עלינו, הסיפור נגמר.

אגו מנופח זה דבר תמיד קשה מאוד בלהקה, במיוחד בלהקה שפועלת הרבה זמן ודורשת יושרה מוזרה מסוימת. הלהקה היא צוות מאוד דמוקרטי במובן מסוים. הכל צריך להיות מוכרע בינינו. כל מי שמנסה להעלות את עצמו מעל האחרים מסכן את עַצמוֹ. צ'רלי ואני השלמנו עם זה כשמיק ניסה לקחת את כל העניין. כשחושבים על זה, היינו ביחד עשרים וחמש שנים בערך לפני שהחרא צף. אז זה היה חייב לקרות. זה קורה לכל הלהקות בסופו של דבר, ועכשיו מגיע המבחן. האם זה מחזיק ביחד? זה בטח היה די רע לכל מי שעבד סביבנו עם אווירה עוינת, סתירה. בקושי דיברנו או תיקשרנו, ואם היינו, אז התקוטטנו והצלפנו זה בזה. אם מיק

תקף את רוני, אני הגנתי עליו. בסופו של דבר, באולפנים בפריס, מנסים לסיים את האלבום, מיק היה מגיע

מהצהריים עד חמש אחר הצהריים. ואני הייתי מופיע שם מחצות עד חמש בבוקר. זה היה רק ההתכתשות המוקדמת, המלחמה המזוייפת. העבודה עצמה לא הייתה רעה ואיכשהו; האלבום הצליח להגיע לקו הגמר.

הטעם של מיק במוזיקה השתנה לעתים קרובות בצורה קיצונית למדי. הוא רצה להתעלות על הלהיט האחרון ששמע בדיסקוטק. אבל זה כבר נעשה, חבר. בזמן שעשינו את UNDERCOVER, הוא רק ניסה להביא את הדיסקו הכי טוב לכולם. הכל נשמע לי כמו איזה חידוש של משהו שהוא שמע במועדון לילה אחד. מיק רדף אחר אופנה מוזיקלית. היו לי הרבה בעיות איתו כשהוא מנסה לנחש את טעם הקהל. זה מה שהם מתעניינים השנה. כן, ומה לגבי השנה הבאה, חבר? אתה פשוט הופך לאחד מהקהל. זו אף פעם לא הדרך שבה עבדנו. בואו פשוט נעשה את זה בדרך שתמיד עשינו את זה, אנחנו אוהבים את זה? האם זה עובר את המבחן שלנו? אם היינו חושבים איך הציבור הולך להגיב, לעולם לא היינו עושים תקליט. גם אני הבנתי את זה שלמיק יש בעיה, כי זמרים מובילים תמיד נכנסים לתחרות הזו: מה רוד עושה, מה אלטון עושה, דיוויד בואי, מה הוא זומם?"

ברולינג סטון פרסמו אז בביקורת על התקליט: "עד עכשיו, קיבלו הסטונס כוח בלוז חיוני שהוא מעבר לזמן ולאופנה. האלבום החדש מרכיב אלמנטים מוכרים לצורות חדשות ומרגשות. אם הדורות הבאים יתהו מדוע הסטונס החזיקו מעמד כל כך הרבה זמן בצמרת התחום שלהם, התקליט הזה מציע כמעט כל הסבר.

למרות שלשירי ההארד-רוק המרכיבים את עיקר התקליט יש את החותמת של הרולינג סטונס, הם מובחנים גם ברעננות יצירתית מוגברת שמזכירה את התקליט עשיר השירים, משנת 1967, BETWEEN THE BUTTONS. לחיוניות הגולמית של הביצועים תואמת קוצניות המילים, המנצנצות מכל הרמיזות המצועפות הרגילות והעמימות הבלתי ניתנות לבירור.

הסטונס מעולם לא טרחו להתחזות למשוררים, והמילים שלהם תמיד התמזגו עם המוזיקה בצורה טובה למדי. בתקליט החדש, המוזיקה מציעה הוכחה מתמשכת למחויבותה של הלהקה למוזיקה השחורה. יש היום מספר רב של נגנים צעירים בבריטניה שזוכים לשבחים על אימוץ המאפיינים של מוטאון או הקצב שנבחן בריקוד של דיסקו שחור ורגאיי פופ, אבל הסטונס מכסים את התחום הזה כבר שנים. זו אירוניה משמחת.

אם יש אכזבות בתקליט, ניתן לעמוד עליהן אותן רק בהשוואה לניצחונות העבר של הסטונס. אם לאלבום אין את השפעת התקופה של, נגיד, STICKY FINGERS, אז אולי זה בגלל שהשנים המיתולוגיות של הפופ חלפו ואפילו הסטונס כבר מזמן נפרדו מהן. למרות שחסר לתקליט החדש את העוצמה האפלה והאווירה הנואשת של העבר, הוא מספק רוק'נ'רול חסר בושה שעוצב בסטנדרטים הגבוהים ביותר בעסק".

ב-7 בנובמבר בשנת 1970 הכריז נשיא חברת התקליטים MGM, מייק קורב, שהלייבל שלו משליך ממנו 18 אמנים ש"מנצלים ומקדמים סמים קשים באמצעות מוזיקה".

קורב, בן 25, פרסם את ההכרזה במגזין המוסיקה בילבורד. "להקות-סמים הן הסרטן של התעשייה. ההשפעה שלהן על צעירים שהם מעריצים או עוקבים שלהן היא הרסנית. כשהם נראים מנותקים ממוחם ומתארים מוזיקלית חוויה נהדרת שעברו עם LSD, הם מהללים סמים קשים".

ההכרזה הכניסה את MGM לחסדיו של ממשל ניקסון, שדחף חברות תקליטים לטהר הפניות לסמים בשירים. מוזיקאי רוק ומאזיניהם שללו זה מכבר את ניקסון אבל מותה ממנת יתר של ג'ניס ג'ופלין הפך את התערובת של סמים ומוזיקה לנושא חם. ניקסון שיבח את קורב ואמר, "העמדה הישרה שלך נגד שימוש בסמים היא תרומה אחראית לרווחת המדינה שלך ובמיוחד למיליוני הצעירים האמריקאים שקונים תקליטים". אמנים כמו להקת מחתרת הקטיפה (ששרו בבירור על סמים כמו הרואין), טים הארדין (שהשתמש בהרואין) ופרנק זאפה (שהיה נחרץ נגד שימוש בסמים) נבעטו מחברת MGM. אחד האמנים שהיו קולניים בעניין היה אריק ברדן, הסולן לשעבר של להקת האנימלס. "תגידו, זו לא ערמת הבולשיט הכי חולה ששמעתם עליה אי פעם?", הוא אמר על קורב לרולינג סטון.

כשקורב השתלט על MGM במאי 1969, הוא היה רק ​​בן 25, מה שהפך אותו לאחד המנהלים הצעירים ביותר בתעשייה. ידוע בזכות הקריירה המוזיקלית שלו כמפיק תקליטים וככותב שירים, הייתה לו הבנה עמוקה של פעולתו הפנימית של העסק והוא היה להוט לעשות לעצמו שם. באותה תקופה, MGM הייתה בבעיה כלכלית, כי התמודדה עם ירידה במכירות ועם מוניטין מוכתם. הוא ראה הזדמנות גם לייצב את החברה וגם לפנות לקהל רחב יותר על ידי אימוץ מה שהוא הגדיר כגישה אחראית חברתית.

החלטתו של קורב, לעומת זאת, הייתה שנויה במחלוקת ומבקריו טענו כי אין זה תפקידו של מנהל תקליטים לשלוט על חייהם האישיים או הנושאים הליריים של אמנים. מוזיקאים, במיוחד בתנועות הנגד-תרבותיות של סוף שנות ה-60, השתמשו לעתים קרובות במוזיקה שלהם כדי לערער על נורמות חברתיות, לדון בנושאי טאבו ואפילו לחקור את המציאות של שימוש בסמים כחלק מהחוויה האנושית. על ידי צנזורה סלקטיבית של קולות אלו, קורב התמודד עם האשמות בכפיית דעותיו המוסריות על תעשיית המוזיקה והגבלת החופש היצירתי של האמנים תחת הלייבל שלו. יתרה מכך, מעשיו של קורב הועלו בספק על ידי אחדים שראו בהם צבועים או מונעים מעניינים כספיים.

בתקופה שבה תרבות הנגד של הנוער הייתה קשורה קשר הדוק לרוק ולמוזיקה הפסיכדלית ששלטו במצעדים, ההחלטה של ​​קורב לחתוך אמנים משפיעים נראתה סותרת עבור חברת תקליטים שמטרתה לשמור על יציבות פיננסית. היו גם חשדות כי הצרות הפיננסיות של MGM, ולא שיקולים מוסריים גרידא, מילאו תפקיד משמעותי בהחלטה שלו. אז חלק מהאמנים שהודחו מצאו הצלחה עם לייבלים אחרים, בעוד שאחרים נאבקו לשרוד ללא גיבוי המשאבים של MGM. קורב עצמו המשיך לבנות קריירה מצליחה, כולל הקמת לייבל משלו ובסופו של דבר שימש כסגן מושל קליפורניה. המוניטין שלו כ"רפורמר מוסרי" בתעשייה נשאר, משקף את השפעת פעולותיו ב-MGM על עיסוקיו הפוליטיים המאוחרים יותר. ההחלטה שלו להפיל 18 אמנים מ-MGM בשנת 1970 משמשת דוגמה חזקה למתחים שיכולים להתעורר כאשר שיקולים מוסריים מצטלבים עם אינטרסים מסחריים בתעשיית המוזיקה.

ב-7 בנובמבר בשנת 1943 נולדה ג'וני מיטשל. אז הנה כמה דברים שהיא אמרה ואספתי לכם:

"הייתי בתעשייה הרבה זמן לפני שהיה לי מושג איזה סמים אנשים עושים. כלומר, הייתי אומרת, 'בחיי, הוא נראה נורא רזה. למה אין לו תיאבון?'... הייתי מאוד מאוד מוגנת על ידי אליוט רוברטס וקרוסבי, סטילס ונאש, כשנכנסתי לראשונה לעסק. אפילו בשנות העשרה המוקדמות שלי, בקנדה, תמיד הייתי מוגנת. אנשים תמיד דאגו לי בצורה כזו. בתיכון, הייתי קצת כמו אמנית בית הספר. עשיתי תפאורות להצגות בית ספר, תמיד עסקתי באיורי מסיבות סיום שנתיות. עיצבתי את כרטיס חג המולד של יוניצ'ף עבור בחור שהיה כמו מנהיג בית הספר, השומר הבכיר. הוא החזיר לי במתנה אלבום של מיילס דייויס.

חברים שלי שהיו מבוגרים ממני ובקולג' התחילו לדבר על למברט, הנדריקס ורוס בתור הצליל החדש והחם ביותר בעולם הג'אז. התקליט שלהם המם אותי, אבל הוא כבר אזל. נאלצתי לקנות את זה ממישהו ולשלם הרבה, אולי חמישה עשר דולר, סכום שלא היה ידוע באותה תקופה על דבר שכזה. אבל לא הצלחתי להשיג את התקליט בשום מקום. למברט, הנדריקס ורוס היו הביטלס שלי. שחקתי את התקליט עד דק.

כשהייתי בת תשע עשרה הלכתי לבית ספר לאמנות. היו לי שישה חודשי ניסיון של ניגון ביוקלילי, אז הייתי סוג של נגנית פולק מתחיל כשהגעתי לשם. היה מועדון עממי אחד, וכמה מאנשי בית הספר לאמנות פקדו אותו. הייתה לי שם עבודה בסוף השבוע. לפעמים, בדרכי למעלה לאדמונטון, הייתי אוספת כמה פרוטות מנגינה שם. אבל זה היה רק ​​תחביב. אמנות עדיין הייתה הכיוון הרציני שלי. כשהלכתי לטורונטו, לפסטיבל הפולק של MARIPOSA כדי לראות את באפי סיינט מארי, עדיין לא היה לי דימוי של עצמי כמוזיקאית. גיליתי שאני לא יכולה לעבוד, ולא היה לי מספיק כסף כדי להיכנס לאיגוד, שעלה אז 160 דולר. אז עבדתי בכלבו, בחנות לבגדי נשים. בקושי הצלחתי להסתדר. ואז סוף סוף מצאתי מועדון בטורונטו שאיפשר לי להופיע. ניגנתי כמה חודשים. אחר כך התחתנתי עם צ'אק מיטשל, ועברנו אל מעבר לגבול. כזוג, אני חושב שהרווחנו חמישה עשר דולר ללילה. בדטרויט הייתה לנו דירה בקומה החמישית עם כמה חדרים נוספים, וכך כשאריק אנדרסון ודיוויד בלו וטום ראש ואנשים כאלו עברו בדטרויט, הם היו נשארים איתנו. אריק התחיל ללמד אותי כוונונים פתוחים בגיטרה. ברגע שקיבלתי כמה אקורדים מעניינים לנגן איתם, הכתיבה שלי התחילה להגיע.

הייתי אנטי אינטלקטואלית עד הסוף. בעיקרון, אהבתי לרקוד ולצייר וזה היה בערך זה. באשר לדיונים רציניים, מצאתי אותם משעממים. כדי לראות בני נוער יושבים ומנסים לפתור את בעיות העולם, הבנתי, בכל היבט, שאני מעדיפה לרקוד. בעלי היה שונה. הייתה לו השכלה, תואר בספרות. צ'אק תמיד אמר שאתה לא יכול לכתוב אלא אם אתה קורא. הוא ראה בי אנאלפביתית, והוא לא נתן לי הרבה עידוד בנוגע לכתיבה שלי. אבל טום ראש עשה זאת. טום היה אומר, 'יש לך שירים חדשים?'... בגלל טום התחלתי לשים לב אלי. הכי אהבתי להופיע במועדונים קטנים, עדיין. אני מאוד אוהבת למשוך את תשומת הלב של שלושים או ארבעים אנשים. מעולם לא אהבתי את שאגת הקהל הגדול. אף פעם לא יכולתי להסתגל לקול האנשים שמתנשפים מעצם ההזכרה של שמי. זה החריד אותי.

וגם ידעתי כמה אנשים יכולים להיות הפכפכים. ידעתי שהם קונים אשליה, וחשבתי, 'אולי הם צריכים לדעת קצת יותר מי אני'. רציתי להאמין שתשומת הלב שאני מקבלת היא בשבילי. לא רציתי שיהיה פער כזה בין מי שהצגתי למי שאני. דייויד גפן נהג לומר לי שאני הכוכבת היחיד שהוא פגש שרצה שתהיה רגילה. אף פעם לא רציתי להיות כוכב. לא אהבתי להיכנס לחדר כשכל העיניים נשואות אליי. אני עדיין לא אוהבת את תשומת הלב של מסיבת יום הולדת. אני מעדיפה את חג המולד, שהוא החג של כולם.

הלכתי לפסטיבל הג'אז של ניופורט. ג'ודי קולינס התקשרה אליי. היא הייתה אמורה לקחת אותי. אל קופר יצר בינינו קשר והיינו אמורים להיפגש וללכת לשם. ובכן, ג'ודי דחתה אותי, והיא הייתה הגיבורה שלי. זה היה סוג של מחזה קורע לב, חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי והיא אף פעם לא באה לקחת אותי איתה לניופורט. עבר יום וקיבלתי ממנה שיחת טלפון והיא נשמעה קצת מתנצלת. היא אמרה שמישהו שר את אחד השירים שלי בסדנה. זה היה ביצוע נורא, היא אמרה, אבל אנשים השתגעו.

ג'ודי באמת הרגישה שאני צריך להיות בניופורט, אז היא נתנה לי הוראות איך להגיע לשם. כשהופעתי שם, קיבלתי את השאגה הגדולה הזו וזה גרם לי להתעצבן להפליא. באותו לילה, חברתי ג'יין, שניהלה את ההופעות בשבילי, ואני הלכנו למסיבה באחת מהאחוזות הישנות האלה. לעמוד בשער היה כמו להיות בסטודיו 54 בניו יורק. אנשים רבים עמדו שם. כאלו שלא יכלו להיכנס. שומר ביקש מאיתנו אישורים ואני נסוגתי. ג'יין, שתמיד ניסתה לגרום לי להשתמש בקצה הקיומי שלי, אמרה, 'אתה יודע מי היא?' ובכן, היא אמרה את השם שלי והצעירים שעמדו שם השמיעו לפתע קולות הערצה. הלב שלי התחיל לפעום כמו מטורף. הסתובבתי ורצתי לכיוון השני כמו איזו חיה מטורפת. רצתי, ורצתי, ורצתי. בטח רצתי בערך חמישה רחובות לפני שהבנתי כמה מוזרה התגובה שלי".

אומהגומה?! מה זה, אומהגומה?! ב-7 בנובמבר בשנת 1969 יצא האלבום הניסיוני UMMAGUMMA של להקת פינק פלויד המחתרתית.

טוב, שימו רגע את תקליטי הפופ בצד, כי אנחנו צוללים עמוק אל תוך המים הלא-כל-כך-שקטים של סוף שנות השישים. ב-1969, חברי להקת פינק פלויד כבר הבינו היטב שאין להם יותר מה לחפש בשוק הסינגלים של להיטי הפופ. הניסיונות הכושלים שלהם לכתוב להיט קליט לרדיו אולי היו מכשול, אבל בדיעבד זו הייתה הברכה הגדולה ביותר שלהם. החברים נאלצו פשוט לעבור לתחום אחר לגמרי כדי להתקיים, ופנו לכיוון של יצירות אווירתיות ארוכות עם מוטיבים מרחפים. במילים אחרות: להתראות TOP OF THE POPS, ברוך הבא SPACE ROCK.

התוצאה של המפנה החד הזה הגיעה לחנויות התקליטים עם האלבום הזה שנחשב בעיני רבים לשיא מבחינת הכיוון המוסיקלי הנסיוני של הלהקה. הוא גם היה חדשני אצל הפלויד משתי בחינות: זהו אלבום ההופעה הרשמי הראשון של הלהקה. כמו כן זהו גם האלבום הכפול הראשון שלהם. וזו גם הפעם הראשונה בה כל חבר בלהקה הקליט קוע משלו ללא שום עזרה מחבריו.

התקליט הראשון בסט הכפול הוקדש כולו לארבעה קטעי הופעה חיה, שהוקלטו על ציוד של ארבעה ערוצים בלבד. ההקלטות נערכו ב-27 באפריל 1969 במועדון בבירמינגהם שנקרא MOTHERS, ובקולג' במנצ'סטר ב-2 במאי. הופעה נוספת שהוקלטה ב-26 באפריל בקולג' ברומלי שבקנט, נשארה לבסוף על רצפת חדר העריכה ולא נכנסה לאלבום.

ומה היה הסיפור של מועדון MOTHERS? ובכן, לא בדיוק אולם קונצרטים מפואר. זה היה מקום די קטן, שהיה ממוקם בנוחות מעל חנות רהיטים. נכנסו בו בקושי 200 איש, אבל רוב הלהקות הנחשבות הבריטיות של אותה תקופה הספיקו לנגן בו. מי שתיקלט במקום לפני ההופעה של הפלויד היה לא אחר מאשר שדרן הבי.בי.סי, ג'ון פיל, שהיה תומך אז נלהב של הלהקה.

באופן משעשע, עטיפת האלבום מציינת באופן מוזר שההופעות הוקלטו בכלל ביוני. מה שאומר שגם הפלויד חטאו מדי פעם באי-דיוקים במוצרים שלהם, פאשלה קטנה. המטרה המקורית של התקליט החי הייתה פשוט לשמר את הקטעים האלה על ויניל ולאפשר לחברים להכניס חומרים חדשים במקומם להופעות. הרעיון המקורי היה לכלול גם גרסאות חיות של INTERSTELLAR OVERDRIVE ו- EMBRYO, אך רעיון הקונספט של אלבום אחד אולפני ואחד בהופעה גרם להשמטת שני אלה בשל חוסר מקום על הוויניל.

אבל גולת הכותרת האמיתית של החבילה הייתה התקליט השני. כאן החליטו החברים ללכת על קונספט קיצוני: האלבום הוקדש ליצירות אולפניות נסיוניות ביותר, כאשר כל חבר להקה קיבל חצי צד שלם על מנת לשפוך לתוכו את יצירת הסולו שלו, אותה כתב ללא עזרה משאר הלהקה. המפיק של כל חומרי הסולו האולפניים האלה היה נורמן סמית'.

הרעיון להכנת קטעי הסולו הגיע מכיוונו של הקלידן ריק רייט. זה נבע מרצון אישי שלו להוציא סוף סוף את היצירתיות שלו החוצה כפי שבאמת רצה, וללא התערבות של שאר חברי הלהקה. אז הקטע שפתח את הצד האולפני היה של ריק רייט, ונקרא SYSYPHUS. זוהי יצירה אינסטרומנטלית המחולקת לארבעה חלקים. החלק הראשון היה מעין כניסה מרשימה של מלוטרון וטימפאני, שגרמה למאזין לדמיין את הדמות המיתולוגית של סיזיפוס כשהיא מגלגלת אבן כבדה במעלה הגבעה. החלק השני הכיל סולו פסנתר בסגנון קלאסי מודרני. החלק השלישי היה נסיוני הרבה יותר, עם שימוש באפקטים של סאונד. זה כנראה בא להמחיש את מאמציו הקשים של סיזיפוס המסכן לגלגל את האבן הכבדה בעולם המתים, אליו נשלח כעונש שזאוס הטיל עליו.

החלק הרביעי נפתח עם צלילי מלוטרון מרגיעים, שבאו להמחיש את הצלחתו של סיזיפוס שהגיע לפסגה עם האבן. ציוצי ציפורים ברקע הוסיפו לאווירת הפסגה, כשלפתע נשמע אקורד מלוטרון דיס-הרמוני מפתיע ומטריד, שאחריו הגיע תיפוף טימפאני שצייר מוסיקלית את התגלגלות הסלע בחזרה למטה. החלק הרביעי הזכיר את החלק הראשון של היצירה, כדי להמחיש לנו את חידוש נסיונותיו של סיזיפוס לגלגל את האבן שוב במעלה הגבעה, וחוזר חלילה לעולמי עד. היצירה הזו הייתה כל כך מורכבת, שהיא בוצעה רק ארבע פעמים בהופעה חיה.

אחריו הגיע תור הסולו של רוג'ר ווטרס, שבחר לפתוח עם אחד משיריו האקוסטיים היפים ביותר, GRANTCHESTER MEADOWS. אפקט הציפורים כאן נלקח מאותו סליל אפקטים שהלהקה השתמשה בו לפתיחת אלבומה הקודם MORE. השיר הזה בוצע עם שתי גיטרות אקוסטיות, שאת שתיהן ניגן ווטרס. סיום השיר הזה הוביל אותנו היישר לקטע הנסיוני הבא של ווטרס. בסיומו נשמע צליל של זמזום זבוב שעבר בין שני הרמקולים, עד שהוא נקטל על ידי מישהו שנמצא בחדר. הצעדים שנשמעו שם, של אותו אדם שבא להרוג את הזבוב, היו למעשה הקלטת צעדיו של סטורם ת'ורגרסון (מעצב העטיפות של הלהקה) תוך כדי שהוא צעד בסטודיו מס' 2 הענק של אולפני EMI באבי רואד, לכיוון המדרגות שהובילו לחדר הבקרה.

הקטע שבא מיד אחריו נקרא בשם הארוך והמוזר: SEVERAL SPECIES OF SMALL FURRY ANIMALS GATHERED TOGETHER IN A CAVE AND GROOVING WITH A PICT. ההקלטה הזו הייתה ניסיון של ווטרס לשחק במהירויות של סלילי הקלטה. היה כאן אף מסר חבוי קטן: בתיזמון של ארבע דקות וחצי בתוך הקטע, אפשר היה לשמוע את ווטרס אומר את המשפט THAT WAS PRETTY AVANT-GARDE, WASN'T IT. מי שרצה לשמוע את ההקלטה הזו היטב נדרש לנגן את התקליט במהירות איטית פי שתיים, זאת כי המשפט הזה נוגן במהירות כפולה בקטע עצמו. החלק האחרון בקטע הזה הזכיר את מה שווטרס יהפוך למומחיות בעתיד: צעקת טקסטים בצורה של נאום מקפיא דם. המבטא שווטרס השתמש בו כאן היה סקוטי, ולא סתם: הסיבה היא כי ה-PICT היו אנשי ימי הביניים שהתיישבו בשטחים שהפכו בתקופות מאוחרות יותר לסקוטלנד. הטקסט עצמו היה אלתורים של ווטרס באולפן. בסוף הקטע אפשר היה לשמוע את ווטרס פולט מפיו את שם להיטו של ג'ימי הנדריקס, AND THE WIND CRIES MARY.

צד ב' של התקליט האולפני נפתח עם יצירתו של דייויד גילמור, שנקראה THE NARROW WAY וחולקה לשלושה חלקים. החלק הראשון היה אקוסטי, ונכתב במקור על ידי גילמור בשם BABY BLUE SHUFFLE IN D MAJOR. הקטע הושמע לראשונה בשם המקורי בהקלטה שהלהקה עשתה לבי.בי.סי ב-2 בדצמבר 1968. החלק השני קיבל טיפול חשמלי יותר עם גיטרה חשמלית ובס שניגנו באופן זהה. החלק השלישי היה שיר ווקאלי יפהפה שגילמור, למרבה ההפתעה, ניגן בו בכל הכלים (למרות שרבים חשבו שכל הלהקה מנגנת שם). גילמור, כך התברר, נתקל בקשיים רציניים בכתיבת היצירה ואף נכנס לפאניקה קלה. כשהתקשר לווטרס בייאוש על מנת שיעזור לו בכתיבת מילים ליצירתו, הוא נתקל בסירוב מיידי מצד הבסיסט, שפשוט ניתק את הטלפון בפרצופו. איזו חברות.

היצירה האחרונה בתקליט הייתה זו של המתופף ניק מייסון, שנקראה THE GRAND VIZIER'S GARDEN PARTY. גם היצירה הזו חולקה לשלושה חלקים (הכניסה למסיבה, מופע הבידור המרכזי והיציאה מהמסיבה). מייסון הקליט בביתו את האפקטים השונים, ואשתו דאז (שהפכה בהמשך ל'לשעבר'), לינדי, ניגנה כאן בחליל. כשהגיע מייסון לאולפן עם חלקי האפקטים השונים שהקליט על מנת לערוך אותם בעצמו יחדיו, הוא נתקל בסירוב. מנהל האולפן מנע זאת ממנו בטענה כי מייסון אינו חבר באיגוד הטכנאים. בירוקרטיה, כבר אמרנו? אגב, צליל מכונת הכסף שנשמע שם נלקח ממכונה אמיתית ששכנה באולפן.

כמו בכל אלבום, היו קיימים מעט קטעים שהוקלטו לתקליט הזה ולא נכללו בו. אחד מהם נקרא ROGER'S BLUES. כמו כן הוקלטה חצי שעה, באולם רויאל אלברט הול, בה ריק רייט ניגן קטע סולו על העוגב הגדול שהיה שם. כמה דקות מההקלטה הזו נכללו לבסוף באלבום האחרון של הלהקה, THE ENDLESS RIVER. קטע נוסף שהוקלט נקרא BIDING MY TIME, שבזמן הקלטתו נקרא בשם REST (מנוחה). וגם גרסה אולפנית לקטע EMBRYO צצה יותר מאוחר באוסף של חברת התקליטים HARVEST בשם PICNIC. קטע נוסף, שהלהקה ניסתה להקליט אז בשם ONE NIGHT STAND, הושם בצד. העבודה עליו החלה שנית רק לקראת התקליט ATOM HEART MOTHER, ושם השיר שונה אז ל- SUMMER 68.

למרות אופיו הניסיוני והמוזר, האלבום הזה היה הראשון של פינק פלויד שהצליח להיכנס למצעד המכירות בארצות הברית, שם הגיע למקום ה-74. באנגליה מולדתם הוא הצליח יפה יותר והגיע למקום החמישי.

ומה לגבי שם האלבום? UMMAGUMMA היה למעשה ביטוי סלנג מקיימברידג' למילה "סקס". הביטוי הזה קיבל שימוש נרחב אצל אחד מחברי הלהקה (וגם לעיתים העוזר הטכני), איאן 'אמו' מור. חלק מחברי הלהקה התראיינו בזמנים מאוחרים יותר על השם הזה וטענו שאין לו כלל שום משמעות והוא פשוט הומצא על ידם. אני בוחר להאמין לגרסת הסלנג.

היו גם שוני בין הוצאות האלבום באנגליה ובארצות הברית. העטיפה בהוצאה האנגלית הציגה צילום של תקליט הפסקול GIGI כשהוא נשען על קיר המבנה בו צולמה הלהקה. בשל זכויות יוצרים, עטיפת הפסקול הזו הוסרה בהוצאות האמריקניות, ובמקום זה היה פשוט ריבוע לבן. שינוי נוסף נעשה באופן כיתוב השירים: ההוצאה האמריקנית והקנדית הוסיפו שמות לחלקים השונים של היצירה A SAUCERFUL OF SECRETS מהתקליט החי. השמות האלה, שלא הופיעו באף מקום אחר, היו: SOMETHING ELSE, SYNCOPATED PANDEMONIUM, STORM SIGNAL, ו- CELESTIAL VOICES.

הצילום המפורסם לעטיפת האלבום, שהציג את אפקט דרוסטה (תמונה בתוך תמונה, כאשר חברי הלהקה מחליפים מקומות בכל פעם), נעשה בביתה של ליבי ג'אנוארי, שהייתה אז בת הזוג של סטורם ת'ורגרסון. ממש לפני תחילת הצילום הציע ת'ורגרסון ששם הלהקה ייכתב כחלק מהצילום ולא יתווסף רק לאחר מכן. השותף של ת'ורגרסון, אוברי 'פו' פאוואל, רץ מהר לחנות קרובה שהשתמשה באותיות על חלון הראווה שלה וביקש מבעלי החנות להשאיל את האותיות, כדי להרכיב את שם הלהקה על הרצפה של מקום הצילום.

העטיפה הפנימית של האלבום הכילה תמונות נפרדות בשחור ולבן של חברי הלהקה. החלק האחורי של העטיפה הכיל צילום ובו היו פרושים לראווה כל כלי הנגינה של הלהקה באותו הזמן. הצילום נעשה במסלול של שדה תעופה קטן בלונדון. שני האנשים שמצולמים שם הם אנשי הצוות של הלהקה: אלן סטיילס ופיט ווטס. ווטס, אגב, הינו אביה של השחקנית המפורסמת נעמי ווטס. ואלן סטיילס, שמת לפני זמן מה, הוא אותו אחד שמכין את ארוחת הבוקר בקטע ALAN'S PSYCHEDELIC BREAKFAST, שחתם את האלבום ATOM HEART MOTHER שיצא ב-1970.

ולמרות כל זאת, חברי הלהקה עצמם נשמעו לא פעם כשהם מכנים את האלבום בתארים כמו "נוראי", "אסון", ו"זוועה". בניגוד להם, היו רבים שהחשיבו (ומחשיבים) את האלבום הזה לאחד האהובים והמסקרנים שלהם. אני אחד מהם. כפי שניסח זאת יפה מבקר מוזיקה אחד: "ממתי אנחנו מתחשבים בדעתם של אמנים בנוגע ליצירתם? המוסיקה הזו היא כבר לא שלהם, היא של כל מי שחפץ לשמוע". והיו רבים שבהחלט חפצו.

הפרק השלישי, המוזר והנפלא של מנפרד מן. ב-7 בנובמבר בשנת 1969 יצא אלבום נהדר ללהקת רוק מתקדם חדשה ושמה "מנפרד מאן פרק 3".

בעולם שעדיין התאושש מוודסטוק וחיכה לעוד תקליט חדש של הביטלס - שיהיה ברמה גבוהה כמו "אבי רואד", נחת בחנויות תקליט בכורה נהדר ללהקה עם שם מוכר אך תמוה: MANFRED MANN CHAPTER THREE. עבור מעריצי הפופ שהכירו את מנפרד מן כבית חרושת לפצצות להיטים, זו הייתה הפתעה גמורה.

סוף שנות השישים היו תקופה של שינוי. להקות פופ רבות שכבשו את המצעדים עם סינגלים קליטים, חשו דחף עז "להתבגר" ולעבור לצד הרציני, המורכב והאמנותי של המוסיקה. בדיוק כך הרגישו שני המייסדים של להקת "מנפרד מן" המקורית: הקלידן מנפרד מן בכבודו ובעצמו, והמתופף (שהפך לזמר ופסנתרן) מייק האג.

לאחר שהרגישו מיצוי מוחלט מלהיטי פופ, שהאחרון שבהם היה העיבוד המצליח ל-MIGHTY QUINN של בוב דילן, החליט מנפרד מן, יליד דרום אפריקה עם שורשים עמוקים בג'אז, שזהו זה. הוא פירק את להקת הפופ המצליחה שלו. מעטים מאוד יכלו לנבא איזה כיוון מוסיקלי חדש ומפתיע יגיע מהמסע הבא שלו. הצמד, מן והאג, ציין בגאווה על עטיפת התקליט החדש שלהם, MANFRED MANN CHAPTER THREE, שסופסוף ניתנה להם האפשרות להביע את עצמם מוסיקלית, כפי שרצו מזה זמן רב.

אך הסיפור הנסיוני והמשונה הזה החל עוד קודם, בספטמבר 1968. אז, מן והאג גויסו למשימה ביזארית במיוחד: לכתוב מוסיקה עבור סרט פורנו רך בשם VENUS IN FURS. התוכנית המקורית כללה אפילו הופעת אורח של השניים בסרט עצמו (לא בסצנות ההן, כן?), אך הרעיון הזה, למרבה המזל או הצער, לא יצא לפועל. הם סיפרו שניסו "לרדת נמוך" כדי להיפגש עם אנשי ההפקה המפוקפקים. הסרט שיצא לבסוף נכנס היישר לקטגוריית הקאלט של 'זה סרט כה רע שהוא באמת טוב'. דווקא הפרויקט הזה שחרר אצלם את כל המחסומים היצירתיים.

בעקבות זאת נולד הפרויקט הראשוני, EMANON, שהיווה את הבסיס ל"פרק השלישי". השם, אגב, היה היפוך אותיות גאוני למדי של NO NAME. במקור, ההרכב כלל את המתופף יואי פלינט, שבאמתחתו ניסיון מלהקתו של ג'ון מאייאל, אך פלינט פרש במהרה עקב חוסר התאמה לכיוון החדש.

הלהקה החדשה, שכללה בנוסף למן והאג גם את הבסיסט סטיב יורק, הסקסופוניסט ברני ליבינג והמתופף קרייג קולינג', ערכה הופעה ראשונה ב-26 באפריל 1969 בלונדון. לאירוע הזה צורפה חטיבת כלי נשיפה שלמה, שרמזה על הבאות. ב-13 במאי הם כבר הופיעו תחת השם EMANON במועדון מארקי המפורסם בלונדון. אף על פי כן, הצמד המוביל החליט בסופו של דבר להמשיך ולהשתמש במותג המוכר של "מנפרד מן", פשוט כדי להגיע לקהל רחב יותר, והוסיף את הציון "פרק 3" כדי להבהיר שמדובר בהתחלה חדשה לחלוטין.

לאחר שהשם נקבע, ניגשה חבורת הנגנים להקליט את תקליט הבכורה. הפעם, מייק האג זז מהתופים אל קדמת הבמה. הוא לקח על עצמו את תפקיד הכתיבה, השירה והנגינה בפסנתר חשמלי. התוצאה הייתה התקליט הארוך ביותר של מנפרד מן עד לאותה נקודה: 51 דקות ו-27 שניות של מוסיקה ניסיונית, ג'אזית ואפלה. אך כאן צצה בעיה: אלו היו 51 דקות ו-27 שניות שמעטים מאוד רצו לשמוע. הקהל שציפה ללהיטי פופ קיבל משהו אחר לגמרי. אולי האשמה הייתה גם במיקס של התקליט: כלי הנשיפה ניגנו חזק מ-א-ד ובולטות צורמת, בעוד התופים, באופן תמוה, נדחקו לאחת הפינות הרחוקות בצד.

בעיתון NME הבריטי ניסו לסכם את החוויה בנובמבר 1969, והמילים שלהם די תיארו את הבלבול הכללי: "יש כאן מוסיקה מממד אחר שנשמעת אי שם בחלל. ואז פתאום יש כלי נשיפה שנושפים עליך ופתאום כל הכיוון נוטה לג'אז. השירה נשמעת מרוחה עד כדי אי הבנת המילים. זה כמו קקפוניה בה כל אחד מהלהקה מנגן את מה שבא לו מבלי להתייחס לשני. אם אתם אוהבים את המוסיקה שלכם מוזרה - אז זה התקליט בשבילכם".

אך אל תטעו, למרות הביקורת הצוננת, מי שהקשיב באמת גילה שכבר מהפתיחה בתקליט הזה אולי לא היו להיטי פופ, אבל בהחלט הייתה שם מוסיקה משובחת ויצירתית. השיר הפותח, TRAVELLING LADY, היה למעשה עיבוד מחודש, מתקדם ונועז הרבה יותר לשיר ישן של להקת "מנפרד מן" המקורית, שהופיע בעבר כצד ב' של אחד מתקליטוניה.

השיר MISTER YOU'RE A BETTER MAN THAN I גם הוא לא היה חדש, והוקלט במקור בשנות השישים על ידי היארדבירדס. אבל הטוויסט היה שמייק האג עצמו הוא שכתב את השיר והעניק אותו בזמנו לציפורי החצר ההן. בתקליט הזה, האג העניק לשיר פרשנות מעניינת ואישית משלו. אפילו מנפרד מן עצמו תפס את המיקרופון ושר בתקליט, וזה קרה בשיר ONE WAY GLASS, שבו הופיע גם הבסיסט סטיב יורק עם תפקיד בס עסיסי במיוחד. אך נצטרך להזכיר שוב: מעטים רצו לשמוע את זה.

בהופעות החיות של 'מנפרד מאן חלק 3', הנגנים נהגו לאלתר ולשנות את עיבודי השירים באופן תדיר בעת שהיו על הבמה, מה שהפך כל הופעה לחוויה ייחודית. כמו כן, הם ניגנו שלושה שירים שכלל לא הופיעו בתקליט: הראשון נקרא SO LONG, השני נקרא BREAKDOWN, והשלישי היה שיר בשם BLUESY SUSIE, אותו הקדיש מנפרד מן לאשתו. אז אם בא לכם לשמוע מוסיקה באמת מיוחדת מבציר סוף הסיקסטיז - אל תחמיצו את התקליט הזה!

ניל יאנג שוב מבלבל את הקהל! ב-7 בנובמבר שנת 1972 יצא אלבום כפול לניל יאנג ושמו JOURNEY THROUGH THE PAST, שהיווה פסקול לסרט חסר עלילה שהוא ערך בשם זה.

עיתון רולינג סטון פרסם בזמנו בביקורתו על האלבום: "ניל יאנג היה מעורב בהרבה מוזיקת ​​רוק בלתי נשכחת בשבע השנים האחרונות. הוא היה אחד מכותבי השירים המעניינים ביותר בלהקת באפלו ספרינגפילד, ועבודת הסולו שלו עם להקת קרייזי הורס עדיין נשמעת רעננה היום. במיטבו, יאנג הפך את קולו הדק לכלי ייחודי לסגנון מושך ושברירי, בעוד הגיטרה המובילה שלו מוצפת באנרגיה תמציתית. העבודה המספקת ביותר שלו, במיוחד באלבום EVERYBODY KNOWS THGIS IS NOWHERE הנהדר, תפסה נוכחות אינטימית שהייתה גם לא מתנשאת וגם מרתקת.

האלבום החדש של יאנג מציע מבחר קטעים מהשלבים השונים בקריירה של יאנג. למרבה הצער, האלבום שם את עצמו כפסקול קולנועי, אם כי קיומו של סרט כלשהו שיכול להצדיק את קיומו של תקליט זה מוטלת בספק. מה שבטוח, יש כאן מבחר שירים של באפלו ספרינגפילד וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. אבל, באופן מוזר, שום דבר עם קרייזי הורס לא כלול פה, וגם "SUGAR MOUNTAIN המרגש של ניל, שמעולם לא היה באלבום כלשהו, נעדר פה. אם יש פה הקלטות הופעה ישנות של "ROCK'N'ROLL WOMAN, אז למה לא לכלול את BLUEBIRD באורך מלא?

זה עצוב אבל נכון שהדברים הכי טובים במסע הזה הם של באפלו ספרינגפילד. האלבום נפתח בהקדמה מצחיקה של הלהקה בטלוויזיה, שמתחברת לגרסה מקוצצת של "FOR WHAT IT'S WORTH, ואחריה השיר MR SOUL וכנראה מאותה תכנית טלוויזיה; השירה והגיטרה החיוניות של ניל פה כמעט נעדרות לחלוטין מהקטעים האחרים באלבום . זה מידרדר במהירות לשילוב מדכא של מוזיקה מרושלת ומילוי מילולי לסט של שני תקליטים שנמשך בקושי מעל שעה.

השיר SOUTHERN MAN, שהיה במקור אחד מנקודות השיא של התקליט AFTER THE GOLDRUSH , קם לתחייה בפעם השלישית, בגרסת הופעה מרופטת, שנראה ששוב מופיעה עם רביעייה ששרה בזייפנות. הוא דחוס בצורה מייגעת בצד השני עם טייק חדש של השיר ALABAMA, חידוש לא טוב שיצא לראשונה בתקליט HARVEST; הגרסה החדשה פה נבדלת ממנו רק על ידי תוספת חסרת טעם של קצת שיחת חולין באולפן.

להקת הליווי של יאנג באלבום HARVEST, נמצאת פה גם בשני שירים נוספים שמביאים שעמום אחד גדול. אם הקטע, שהוצא מהאלבום ההוא, ARE YOU READY FOR THE COUNTRY, הוא רק מעצבן, אז הגרסה של השיר WORDS פוגענית ממש. זה תופס את כל הצד השלישי, ומתפתל במשך 15 דקות. הניסיונות האומללים של יאנג לבצע סולו גיטרה הם כל כך חסרי יכולת עד שהם מביכים. כל שלושת שירי HARVEST נשמעו טוב יותר בגלגוליהם המקוריים.

השיר החדש היחיד באלבום, SOLDIER, מבוצע על ידי ניל לבדו בפסנתר. זו הקלטה עלובה, והשיר בקושי עומד בסטנדרטים הרגילים של יאנג; אולי זה ממלא תפקיד כלשהו בסרט. מלבד שיר זה, הצד הרביעי נתון למפח נפש: יש פה קצת מהיצירה 'משיח' של הנדל, ולא פחות מוזר, יש פה את LET'S GO AWAY FOR A WHILE של בריאן ווילסון, מהאלבום PET SOUNDS של הביץ' בויז. היש באמת תירוץ להביא את הרצועות האלה באלבום של ניל יאנג? אבל אז, אין הרבה יותר מזה תירוץ להביא גרסאות חדשות נחותות של חומרים ישנים של ניל יאנג.

למעשה, כשש דקות של שירי באפלו ספרינגפילד וכשלוש הדקות של SOLDIER הם כל מה שעלול להעלות על הדעת כהצדקה לרכישת אלבום זה. זה מקומם שהאלבום הזה יצא אי פעם כי זה, בכנות, ניצול של קהל נאמן שמגיע לו יותר מאחד מהמבצעים המועדפים שלו. היו הרבה רגעים בקריירה שלו כאשר יאנג הפיק רוק משובח. אלבום זה אינו מכיל כמעט אף אחד מהרגעים הללו. זה השפל של פעילות ההקלטה של ​​ניל יאנג".

הדרמה הגדולה מאחורי אלבום הפרידה החי של האיגלס. ב-7 בנובמבר בשנת 1980 יצא אלבום ההופעה הראשון והכפול של להקת איגלס. שמו הוא EAGLES LIVE.

ביום שישי, 7 בנובמבר 1980, משהו גדול נחת בחנויות התקליטים. היה זה אלבום ההופעה הכפול והראשון אי פעם של להקת איגלס. שמו היה פשוט וישיר: EAGLES LIVE. קהל המעריצים הסתער על החנויות. הם ציפו לתיעוד מרגש של הלהקה האמריקאית המצליחה ביותר של התקופה, אך הם לא ידעו את האמת המרה: כשהאלבום יצא, הלהקה כבר לא הייתה קיימת.

כן, האיגלס היו מפורקים לחלוטין, אף על פי שאף הודעה רשמית לא נמסרה לתקשורת. מי שהניח את המחט על התקליט ודאי נהנה מהצלילים המלוטשים, מהביצועים המדויקים ומהרמוניות הקוליות המופתיות. הוא פשוט לא היה מודע לכך שמאחורי כל תו ותו הסתתרה מערכת יחסים מעורערת, עוינות גלויה וקרע כה עמוק, עד שחברי הלהקה סירבו פיזית לשהות באותו חדר, או אפילו באותה מדינה.

הקש ששבר את גב הנשר היה אירוע ספציפי ומתוח במיוחד, שהתרחש חודשים ספורים קודם לכן. ב-31 ביולי 1980, הלהקה קיימה הופעה בלונג ביץ', קליפורניה, שהייתה מופע התרמה לפוליטיקאי אלן קרנסטון. המתח בין גלן פריי לדון פלדר הגיע לנקודת רתיחה. לפי הדיווחים, השניים בילו את כל ההופעה כשהם מחליפים איומים מפורשים זה עם זה על הבמה, בין השירים, ומבטיחים זה לזה מה יקרה כשהם ירדו לבמה. זו הייתה ההופעה האחרונה שלהם יחד.

אבל תעשיית התקליטים לא מחכה לסנטימנטים. ללהקה היה חוזה עם חברת התקליטים ASYLUM שהתחייב לאלבום נוסף. ההופעות שהוקלטו לאלבום, שנאספו למעשה משתי תקופות שונות – סיבוב ההופעות של 1976 וסיבוב ההופעות של 1980 – עברו יחסית בשלום (למעט אותה הופעה אחרונה). אולם, כשהגיע הזמן לערוך את המיקסים לאלבום הזה, היחסים בין דון הנלי וגלן פריי הגיעו לשפל המדרגה.

פריי, שהיה ממייסדי הלהקה, בחר להישאר בלוס אנג'לס ולא להצטרף לתהליך העריכה. שאר הלהקה, כולל הנלי והמפיק ביל שמידט, התבצרו באולפני CRITERIA במיאמי, פלורידה. המצב היה כה מתוח שחברת התקליטים, בניסיון נואש להציל משהו, הציעה ללהקה 2 מיליון דולר תמורת הקלטת שני שירים חדשים לאלבום. הם נענו בסירוב מוחלט. היה זה גלן פריי שסירב בתוקף.

הגיטריסט דון פלדר תיאר את המצב בייאוש גלוי: "נאמר לנו מחברת התקליטים שאנחנו חייבים לסיים את עריכת האלבום ללא גלן פריי, כי אנחנו חייבים לה, לפי החוזה, עוד אלבום. כך מצאנו את עצמנו בתוך בריכת האומללות הזו, כשאנחנו מתקנים הקלטות במקומות רחוקים מאד זה מזה. גלן לא דיבר ישירות עם אף אחד מהלהקה אז, אבל הוא דאג לצרוח על כל מי שמסביב לנו. כולנו קיווינו שהוא יתחרט ויחזור לעצמו. קיווינו שהוא יוציא מעצמו את העצבים ויחזור אלינו רגוע. שיעשה אלבום סולו ויחזור ללהקה. היינו אז בעוד שיא של ההצלחה שלנו, אז למה לפרוש עכשיו? נכון, המצב בלהקה היה לא פעם מחורבן אבל היה לנו המון מה להפסיד בפירוק הלהקה".

פריי, מצדו, לא השאיר מקום לספק. בראיון בשנת 1982 הוא הבהיר: "ידעתי שהלהקה נגמרה בערך באמצע הקלטת האלבום THE LONG RUN. אמרתי לעצמי שלעולם לא אעבור את זה שוב. אני יכול לתת 30 סיבות למה, אבל אהיה תמציתי לגבי זה - הקמתי את הלהקה, נמאס לי ממנה ופרשתי".

תהליך העבודה על האלבום הפך לסיוט לוגיסטי. מכיוון שהאינטרנט עדיין היה מדע בדיוני, סלילי ההקלטה הוטסו פיזית הלוך ושוב מלוס אנג'לס לפלורידה. פריי היה צריך לאשר כל תיקון וכל מיקס שנעשה בלעדיו. בתעשייה התבדחו שהאלבום הזה קיבל מיקס לא על ידי המפיק, אלא על ידי חברת השליחויות. ובכל זאת, היה היבט אחד שהקל על העבודה: היה קל יותר להרכיב את האלבום הזה כי השירים בו כבר היו מוכנים ולא היה צורך לחכות שמישהו יבוא עם רעיון לשיר. פשוט היה צריך לנקות את ההקלטות.

וכמה שהם ניקו! תיקונים לא מעטים נעשו להקלטות, במיוחד בתחום ההרמוניה הווקאלית. פריי והנלי, שותפיו לקולות, תיקנו קולות שנעשו בצוותא על הבמה, כשהם רחוקים זה מזה אלפי קילומטרים פיזית. הדבר הפך גם אלבום זה לדוקומנט של התקופה, אך לא לדוקומנט שמייצג באמת את הופעות הלהקה. הקולות ההרמוניים נשמעו יותר מדי מושלמים בתקליט הזה. התקשורת של התקופה מיהרה לפרסם שזה נשמע כאלבום אולפן משוכלל שהודבקו לו קולות של קהל. מפיק האלבום, שמידט, מיהר להגיב וטען שמדובר בשבעים אחוזים של הופעה חיה. הוא הוסיף שזה לא היה קל להקליט שירה של דון הנלי בעודו מתופף, כי המיקרופון שלו על הבמה לא כוון בזווית הנכונה לפיו, מה שהצריך תיקונים.

בסופו של דבר, אלבום בהופעה אינו בא לשחזר את אווירת ההופעה עצמה. אחרי הכל, אלבומים חיים אף פעם לא דומים למה ששומעים בהופעה בפועל. קודם כל, הם באים לרוב במיקס סטריאו, עם הפרדה ברורה של כלי הנגינה והשירה, כשכל אחד נשמע ברור ומובחן. זה שונה לחלוטין ממה שהאוזן שומעת בקהל במופע, שם הכל מרוכז יחד למיקס מונופוני רועש, שבעיקר מוביל את עור התוף לפגיעה מצפצפת.

בנוסף, באלבומי הופעה אין את כל האלמנטים המעצבנים שמסביב. אין את האיש ההוא ששורק לידכם בלי הפסקה וחושב שהוא מגניב, כשהוא שוכח ששילם כרטיס כדי להקשיב למוזיקה. כמו שאמר פול סטנלי, מלהקת KISS, על האלבום המתוקן בהופעה של להקתו בשנות השבעים: "כן, שיפרנו את זה - כדי לא להסתיר שום דבר, לא לרמות אף אחד... אבל מי רוצה לשמוע טעות חוזרת בלי סוף? מי רוצה לשמוע גיטרה לא מכוונת? בשביל מה? בשביל אותנטיות?".

לכן אלבומי הופעות, כמו זה של איגלס, הגיעו לשתי מטרות עיקריות: להרוויח כסף רב עם כמה שפחות מאמץ אולפני יצירתי, וגם לתת חוויית האזנה נוספת לקהל. במקרה של EAGLES LIVE, האלבום גם הצליח להביא שיר מפתיע אחד, גרסת כיסוי א-קפלה מרגשת לשיר SEVEN BRIDGES ROAD.

האלבום EAGLES LIVE נמכר בכמויות רבות וסימן את התרועה האחרונה של הלהקה. היא התאיידה והשביתה את פעילותה ליותר מעשור, עד לאיחודים המצליחים (והיקרים) של שנות התשעים, שגררו רווחים אדירים אך גם פתיחת פצעי עבר שהובילו למריבות נוספות ותביעות משפטיות.

מלך ארגמן נשרף! ב-7 בנובמבר 1969 הופיעה קינג קרימזון ב-KINETIC PLAYGROUND בשיקגו. מה שקרה שם כמעט וסיים, מוקדם מהרגיל, את סיבוב ההופעות הזה.

הזמר-בסיסט, גרג לייק: "הגענו לשיקגו, ביתו של אל קפונה וכמובן, של הבלוז. עבורנו, זו הייתה אחת הערים האייקוניות של ארצות הברית. אחרי שהתמקמנו במלון שיקגו הולידיי אין, גברת מדלפק הקבלה התקשרה לחדר שלי והתעקשה שאחזור ללובי. שאלתי אותה מה הבעיה. 'הו, אדוני,' היא ענתה. 'פשוט רד לכאן מיד'. קפצתי מהמיטה ולבשתי זוג מכנסי טרנינג, והלכתי לעבר המעלית. כשיצאתי ללובי הסתכלתי ישר קדימה וברגע אחד שומט לסת הכל התבהר להחריד.

משאית הציוד שלנו התנגשהה בחזית המלון. התברר שצוות ההופעות שכר משאית ענקית של אוויס כדי להזיז את הציוד ממקום למקום וכשהם נסעו למלון, הם שכחו שהמשאית הייתה גבוהה בהרבה מהמכונית הרגילה בה היו רגילים לנהוג. החלל העליון של המשאית התנגש בגג החופה שכיסה את הכניסה, והרכב נתקע. שם זה עמד בין פסולת הלבנים, זכוכית שבורה,

אבק והריסות. לא יכולתי לעשות דבר, אז חזרתי לחדר שלי וחיכיתי לטלפון של אחר הצהריים כדי לרדת לבדיקת סאונד לקראת ההופעה בתיאטרון ישן שהוסב לאולם הופעות. כאשר הגענו, די אנתוני, האמרגן, ניגש אלינו במבואה ואמר לנו להסתובב לאחור רגע. הוא הסיט אותנו לחדר צדדי וסגרנו את הדלת מאחורינו. בחוץ יכולנו לשמוע צעקות.

שאלתי את די מה קורה והוא הסביר שיש מחלוקת בין האמרגן המקומי לכמה אנשים שדרשו כסף פרוטקשן. אחרי כמה דקות, השתרר שקט ודי יצא החוצה כדי לברר מה קרה. כשהוא חזר, הוא אמר לנו שאין מה לדאוג. האנשים ההם איימו לשרוף את המקום אם המנהל המקומי לא ישלם, אבל נראה היה שהעניין נפתר. לאחר מכן די חייך ואמר: 'ברוכים הבאים לשיקגו!' ולקח אותנו לבמה לבדיקת הסאונד, שם הקשבנו ללהקה הראשית שהייתה בינתיים על הבמה. זו הייתה IRON BUTTERFLY והם ניגנו את השיר המפורסם שלהם, IN A GADDA DA VIDA. באותו ערב, מופע החימום שלנו התארך ולא הצלחנו להוריד את הציוד מהבמה לפני שאיירון באטרפליי הגיעו, אז היינו צריכים לעזוב את זה על הבמה. לצוות שלנו נאמר שעליו להעמיס את זה

מוקדם בבוקר הבא. היום שלמחרת התחיל בשיחת טלפון עם מצוקה נוספת.

שוב פעם אמרו לי לי לרדת מהר ככל האפשר. הייתה שריפה בתיאטרון בלילה. התאספנו בלובי ויצאנו לדרך לשם. כשהגענו, היה ריח חריף של גומי בוער. כשנכנסנו לאזור התיאטרון, ראיתי את כל הציוד החדש והיפה שלנו עדיין עומד במקום שהשארנו אותו, אבל הרמקולים נמסו והמלוטרון הצטמצם לערימה של אפר ומסגרת מתכת. לכולנו היה ברור שהמחלוקת של היום הקודם לא נפתרה, אחרי הכל. בשלב זה, היינו משוכנעים שהסיבוב יסתיים. אבל זה היה ארצות הברית והדברים זזים מהר. תוך עשרים וארבע שעות הוחלף כל הציוד, כולל מלוטרון חדש, והמשכנו אל מוטור סיטי, דטרויט".

הדינוזאורים חזרו מהמתים, והם נשמעים כמו להקת פופ?! ב-7 בנובמבר בשנת 1983 יצא אלבום חדש ללהקת יס ושמו 90125 (לפי המספר הקטלוגי של האלבום).

בתחילת שנות השמונים, השם יס היה שייך בעיקר לפחי האשפה של ההיסטוריה. ענקי הרוק המתקדם, שהתפרסמו ביצירות ארוכות ומסובכות כמו 'מעשיות ממעיינות טופוגרפיים', נחשבו לדינוזאורים גמורים שנפחו את נשמתם. ימי התהילה חלפו, הגל החדש שלט, והחברים המקוריים התפזרו. אבל אז, כמו עוף חול משונה שעבר טיפול הייטק, משהו קרה.

הסיפור שלנו מתחיל עם שניים מחברי הלהקה הוותיקים, הבסיסט כריס סקווייר והמתופף אלן ווייט. הצמד הזה, שהיווה את עמוד השדרה הקצבי של יס, סירב לגווע וחיפש דרך להקים הרכב חדש. הייתה להם אפילו פנטזיה פרועה על סופר-גרופ עם שני יוצאי לד זפלין, ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט. הרעיון הזה זכה לכינוי הזמני XYZ, ראשי תיבות של אקס-יס וזפלין. הם הקליטו כמה דמואים, אבל העסק התפרק. על פי הדיווחים, פלאנט חש שהמוזיקה מורכבת מדי וברח כל עוד נפשו בו.

אחרי הכישלון המפואר, סקווייר וווייט נותרו אובדי עצות. במקביל, בצד השני של האוקיינוס, פעל גיטריסט וזמר דרום-אפריקאי צעיר ומוכשר בשם טרבור ראבין. ראבין ניסה בכל כוחו לפרוץ לשוק האמריקאי. הוא שלח קלטות דמו לכל עבר, אבל נתקל בקירות אטומים. ראבין סיפר: "ניסיתי את מזלי כששלחתי הקלטות דמו שלי לחברות תקליטים. קיבלתי רק תגובה אחת, מקלייב דייויס, נשיא חברת אריסטה. הוא כתב לי שיש לי קול שמתאים לשוק הפופ אבל שיריי לא טובים. הוא טען שהם מורכבים מדי". אבל ראבין לא ויתר. "המשכתי לתור אחר מישהו, כשקיבלתי תגובה מפיל קארסון, מחברת אטלנטיק. הוא הציע שאפגש עם כריס ואלן. אז נפגשנו והתחלנו לעבוד על השירים שלי".

הכימיה הייתה מיידית. סקווייר וווייט התלהבו מהשירים המלודיים והקליטים של ראבין, שהיו שונים כל כך מהחומרים הישנים של יס. הם החליטו לקרוא לעצמם CINEMA ואפילו גייסו לשורותיהם את הקלידן המקורי של יס, טוני קיי, שפוטר מהלהקה שנים קודם לכן. ראבין המשיך: "הדברים הלכו היטב והחלטנו לקרוא לעצמנו CINEMA, בתוספת הקלידן המקורי של יס, טוני קיי. אבל הייתה אז להקה אחרת שפעלה בשם זה ודרשה שנשלם לה כסף כדי להשתמש בשמה. אז העפנו את השם וזה השלב בו ג'ון אנדרסון שמע את השירים שעשינו".

כאן הסיפור מסתבך. חברת התקליטים אטלנטיק, ביתה הוותיק של יס מאז 1969, חשה שמשהו עדיין חסר. הם שמעו את החומרים של CINEMA והבינו שיש להם זהב ביד, אבל הם רצו ביטוח. הם לחצו על ההרכב להביא בחזרה את ג'ון אנדרסון, הזמר בעל קול הזהב וחוד החנית של יס הקלאסית. האגדה מספרת שכריס סקווייר השמיע לאנדרסון את הדמואים של CINEMA במסיבה בלוס אנג'לס, מבלי לספר לו מי מנגן. אנדרסון התלהב ושאל "מי אלה?", וסקווייר ענה לו בחיוך, "אלה אנחנו". אנדרסון הצטרף, והמהלך הושלם: אטלנטיק התעקשה שהלהקה תחזור לשם החיובי והמוכר.

הצעד השיווקי הגאוני הזה גרם לטרבור ראבין, שהיה עכשיו המוח המוזיקלי העיקרי, תסכול רב. הוא הרגיש שגנבו לו את הלהקה. "מעולם לא שמחתי על כך שהלהקה הזו נקראה בסוף בשם יס. חשבתי שזה לא הציג נכון את הלהקה בזמן בו נכנסתי אליה". אם זה לא מספיק, להפקה המוזיקלית גויס טרבור הורן. כן, אותו טרבור הורן שהיה בעצמו זמר בגלגול הכושל של יס משנת 1980 (באלבום DRAMA), ובינתיים הפך למפיק-על מצליח עם צליל חדשני. הורן, חמוש בסינטיסייזר ה-FAIRLIGHT CMI המשוכלל, לקח את השירים של ראבין ונתן להם טיפול אייטיז מבריק ונוצץ. התוצאה הייתה האלבום 90125. השם, שנלקח ישירות מהמספר הקטלוגי שלו בחברת ATCO, היה הצהרת כוונות. נגמרו הימים של שמות מפוצצים ומיסטיים. זה היה העידן החדש.

השיר שפתח את האלבום בתרועת ניצחון היה OWNER OF A LONELY HEART. השיר נכתב על ידי ראבין וסיפר על הפרדוקס שבבדידות, והסביר שעדיף להיות בודד מאשר לחיות עם לב שבור מאהבה פוגעת. זה היה התקליטון הראשון ששוחרר והוא התפוצץ. הוא הפך ללהיט ענק בכל העולם והגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, הישג שיס מעולם לא הגיעה אליו קודם. הקליפ המושקע, שביים וויין אישאם, הפך ללהיט קבוע ב-MTV וחשף את הלהקה לדור חדש לגמרי.

אבל לא כולם היו מרוצים מהשיטה. "זה לא היה אמור להיות להיט", הודה ג'ון אנדרסון שנים לאחר מכן. "חברת התקליטים השקיעה המון כסף בהרכב CINEMA ובשלב מסוים החליטה לצרף אותי לסיפור, כדי להפוך את זה ללהקת יס. אז אמרו לי בחברה שהשיר הזה יהיה להיט והם ידאגו שכך יהיה. השיר הזה כבר היה די גמור כשהגעתי".

עבור מעריצי יס הישנה, האלבום החדש היה סטירת לחי מצלצלת. לשמוע את ההרכב הוותיק מבצע שיר פופ אנרגטי, עם הפקה מהודקת, חלוקה ברורה לבתים ופזמונים, ותופים שנשמעו כמו מכונת קצב? זה היה בלתי נתפס. התופים של אלן ווייט הפכו למכונת קצב שלא זזה מילימטר מערוץ המטרונום. הבס של כריס סקווייר, שעד אז היה מלודי, מהיר ותזזיתי, הפך בשיר הזה לקרקע יצוקה ומאופקת. והשיא? היו שם סימפולים. קולות כלי הנשיפה הקצרצרים והקאטיים שנשמעו ב-OWNER OF A LONELY HEART נלקחו ישירות מהקטע KOOL IS BACK של להקת הפאנק FUNK INC. יס משתמשים בסימפולים? מי היה מאמין?

טרבור ראבין עצמו היה המום מההצלחה. "כולנו נדהמנו מההצלחה של הדבר הזה. כששמעתי בפעם הראשונה את השיר ברדיו, זה היה במכשיר מחורבן וכל הסאונד של ההפקה נעלם. ממש היה לי קשה עם זה. עד שהמנהל שלי התקשר, אחרי כמה ימים, לבשר לי שהאלבום מתחיל להצליח במצעדים. אז נשמתי לרווחה". ג'ון אנדרסון השלים עם המצב: "השיר הזה הפך לשיר פופ מצליח מאד. זה מה שהקהל הרחב מכיר כשהוא שומע את השם יס. את השיר הזה ואת השיר ROUNDABOUT שהקלטנו בשנת 1971 והצליח בזמנו. אבל יש מספיק קהל שידע גם שאנחנו הרבה יותר מזה".

השינוי לא היה מקרי. לפי הסיפורים, נשיא אטלנטיק, אהמט ארטגון, הבהיר לכריס סקווייר שאם הלהקה לא תביא להיט מסחרי, יש סיכוי גדול שהיא תועף מהחברה. המסר הובן. אלן ווייט סיפר: "כולנו הסכמנו לעשות את השינוי וערכנו חזרות להכנת החומר לאלבום הזה במשך תשעה חודשים".

האלבום הוליד להיט נוסף, LEAVE IT, והצלילים הקליטים זיכו את הלהקה בינואר 1984 באלבומי פלטינה וסיבוב הופעות ענק ומצליח. האלבום אפילו זכה בפרס גראמי על הקטע האינסטרומנטלי CINEMA. אנדרסון נזכר בהתרגשות: "זה היה האירוע הכי יוצא דופן בחיי. אתה מנגן בפני אלפי אנשים בכל העולם שיודעים מי אתה. אתה אף פעם לא שוכח את התקופות האלה. זה היה מאוד קרוב לזה בתקופת 'קרוב לקצה' ו'שביר'. אתה אף פעם לא שוכח את התחושה המדהימה של אחווה, הרמוניה וידידות".

אפילו הקלידן הגולה, ריק ווייקמן, פירגן: "אני ממש אוהב אותו. זה כנראה אחד האלבומים החשובים ביותר בקריירה של יס. כי בלי האלבום הזה, להקת יס הייתה נותרת כנחלת העבר. הרוק המתקדם כבר מת והיה הצורך לעשות משהו אחר כדי לשמור את השם. ההפקה של טרבור הורן אדירה כאן. אני מעריץ את הפקותיו. האלבום הזה הציל את חיי הלהקה - וגם את שלי, כאחד שהצטרף אליה שוב בהמשך הדרך".

הביקורות היו חלוקות אך מכבדות. במלודי מייקר נכתב: "אם אתם מעריצי יס מהסבנטיז, תאהבו את האלבום הזה. אם אתם מחפשים משהו חדש לגמרי, תישארו רק עם הסינגל על בעליו של הלב הבודד". ברולינג סטון הוסיפו: "האלבום מכיל ברובו, למרבה ההפתעה, מוזיקת פופ. סינטיסייזרים עדכניים מקבלים פה שימוש נרחב. אולי האיחוד הזה של הלהקה הוא אחד הבודדים שמצליחים להאפיל על המקור".

אבל מישהו אחד ממש לא אהב את זה: הגיטריסט הקודם, סטיב האו. להקת יס החדשה הפכה למתחרה ישירה בלהקת הפופ המצליחה שלו, אסיה. כריס סקווייר התייחס לכך: "אני יכול לראות דמיון כלשהו בין שתי הלהקות, אבל לא משהו מוחלט. אולי הדמיון בא מרצון שתי הלהקות לעשות מוזיקת פופ. אנחנו, בלהקת יס, מאד גאים במוזיקה שאנו עושים עכשיו".

האירוניה היא שטרבור ראבין כמעט הצטרף לאסיה בעצמו, רגע לפני שפגש את סקווייר וווייט. הוא סיפר: "ג'ון קלדונר, שעבד בחברת התקליטים 'גפן', התעניין בהקלטות שלי והחתים אותי על חוזה שהייתי בטוח שיוביל לאלבום סולו שלי. אבל לפתע הוא אמר לי שעליי להצטרף ללהקה עם נגנים ידועים אחרים, כי לעשות אלבום סולו יהיה לי קשה יותר. נפגשתי עם קארל פאלמר והיה לנו טוב ביחד. אז הצטרף ג'ון ווטון וניסה לנגן איתנו בבס. הזמן עבר ולא שמעתי מהם מזה כמה חודשים. לפתע התקשר אליי קלדונר ואמר לי שסטיב האו הצטרף לעסק וגם ג'ף דאונס. 'אתה צריך להצטרף לזה', הוא אמר לי בנחישות. לא רציתי את הדבר הזה שהיה לי ברור שיהיה סופר-גרופ ואני אהיה בו החוליה החלשה. קלדונר אמר שאצטרף או שהוא יעיף אותי מהחברה. אז הלכתי לנסות איתם וממש שנאתי את זה. הם לא היו צריכים אותי. אחרי זה באתי לקלדונר ואמרתי לו שאין סיכוי. יומיים לאחר מכן הוא העיף אותי".

ההצלחה של 90125 הייתה מסחררת וכאילו כדי לחלוב את ההצלחה עד תום, ביום זה, 7 בנובמבר בשנת 1985, יצא תקליט הופעה בשם 9012LIVE - THE SOLOS. כבר השם של התקליט הזה גורם להירתעות קלה. נכון, חברי יס ידועים ביכולות הנגינה המרשימות שלהם, אבל מי רוצה להקשיב לאלבום שלם של סולואים? בשביל מה זה טוב? בסדר, לא כל התקליט היה רק סולואים. היו שם גם שלושה שירים מהופעה, HOLD ON ו-CHANGES מהאלבום המצליח, ועיבוד עדכני לשיר SOON (שבמקור היה חלק מיצירה ארוכה באלבום RELAYER מ-1974). ועדיין, כל המוצר הזה הריח מרצון להרוויח עוד קצת כסף מהסיבוב המוצלח.

אם כבר מוציאים אלבום סולואים, הם לפחות צריכים להיות מיוחדים, נכון? ובכן, צר לנו לבשר שזה לא המצב כאן. הקלידן טוני קיי הגיש סולו מסונטז בשם SI שגרם בעיקר לפיהוק (הלוואי והיה שם את ידיו על אורגן האמונד B3 במקום זה). הבסיסט כריס סקווייר ניסה את כוחו בסטנדרט AMAZING GRACE, אבל לא ממש עשה עמו חסד.

היחיד בסדום היה הגיטריסט טרבור ראבין, שהצליח לעניין בקטע אקוסטי שלו ששמו SOLLY'S BEARD, אם כי גם הוא נפל לפעמים למלכודת הווירטואוזיות המיותרת. ואם כל זה לא הספיק, הקטע האחרון בתקליט נקרא WHITEFISH, ובו סקווייר והמתופף ווייט נתנו סולו ארוך ומייגע. הקהל שנשמע ברקע צרח בהתלהבות, אבל נשאלת השאלה: האם זה קהל אמיתי, או שאולי הצליל שלו הושתל בתהליך המיקס? אולי זה בכלל קהל שהוקלט בהופעה של דוראן דוראן? הרי עשו את המניפולציה הזו בהמון תקליטי הופעות, אז למה לא כאן? מה שברור - להקת יס הייתה כבר מותשת אז וצעדה בצעדים לא קלים לעבר הקלטת תקליט בעייתי חדש - BIG GENERATOR.

טוב, זה לא היה בדיוק "חדש": הסיפור המרתק מאחורי האלבום האחרון של פינק פלויד. ב-7 בנובמבר בשנת 2014 יצא אלבום חדש ללהקת פינק פלויד ושמו THE ENDLESS RIVER.

ב-7 בנובמבר 2014, עולם המוזיקה עצר את נשימתו. אחרי עשרים שנה של שתיקה, להקת פינק פלויד הוציאה אלבום אולפן חדש, תחת השם המבטיח THE ENDLESS RIVER. אבל כפי שגילו המעריצים מהר מאוד, לא היה מדובר בחומרים "חדשים" במובן הרגיל של המילה. למעשה, הסיפור של הנהר האינסופי הזה היה עמוק, מפותל ומרגש הרבה יותר, והשורשים שלו נטועים עמוק בעבר.

כדי להבין את האלבום הזה, היינו צריכים לחזור קודם כל ליולי 2005. לונדון, הייד פארק, מופע הענק LIVE 8. כשהשמש שקעה, עלו לבמה יחד, לראשונה זה 24 שנים, ארבעת חברי ההרכב הקלאסי: רוג'ר ווטרס, דייויד גילמור, ניק מייסון וריק רייט. מיליונים צפו בהם, והקסם הישן פשוט בעט פנימה, כאילו עשרות שנות מריבות, משפטים ואגו פשוט נמסו אל תוך המוזיקה. אך זו לא הייתה נקודת הסיום.

הסיפור של פינק פלויד, למרבה הצער, קיבל תפניות טראגיות. ב-2006, כבה סופית היהלום המקורי ומייסד הלהקה, סיד בארט. שנתיים בלבד לאחר מכן, בספטמבר 2008, העולם נפרד בצער עמוק מהקלידן ריק רייט, שהלך לעולמו בגיל שישים וחמש. אובדנם של שני המוזיקאים הללו הכה גלים בקרב ווטרס, גילמור ומייסון, ובעולם המוזיקלי כולו. דווקא מתוך האבל הזה, נולד הרעיון לאלבום חדש, או ליתר דיוק, אלבום "ישן-חדש", שמטרתו העיקרית, כפי שהגדיר זאת דייויד גילמור, הייתה להנציח את זכרו של רייט. גילמור ספד לו במילים חמות: "כל כך מקסים, עדין, בנאדם אמיתי שיהיה חסר לנו מאוד ועל ידי כל כך הרבה שאהבו אותו".

אז מאיפה הגיעה המוזיקה? התשובה נמצאת אי שם ב-1993, באולפן הסירה הצף והמפורסם של גילמור, אסטוריה. במהלך ההקלטות לאלבום THE DIVISION BELL, השלישייה (גילמור, רייט ומייסון) בילתה שעות על גבי שעות בג'אמים חופשיים. טכנאי ההקלטה, אנדי ג'קסון, הקליט הכל. המתופף ניק מייסון הסביר מאוחר יותר: "בהתחלה שקלנו ליצור את החטיבה של האלבום בשני חלקים. חצי מזה שירים, והחלק השני כסדרה של קטעים אינסטרומנטליים באווירה הנכונה. בסופו של דבר, החלטנו להפוך אותו לאלבום בודד ובהכרח עבודת ההכנה נותרה ללא שימוש".

לאותו חומר גלם אינסטרומנטלי ואמביינטי, אנדי ג'קסון הדביק שם קוד משעשע: THE BIG SPLIFF. הוא אפילו ערך מהקטעים יצירה ארוכה, מתוך מחשבה שאולי יום אחד היא תשוחרר כהשלמה ל-THE DIVISION BELL. אבל החומרים נשארו במגירות האפלוליות של הארכיון.

קדימה בזמן לאוגוסט 2012. דייויד גילמור הרים טלפון לאדם מיוחד, הגיטריסט והמפיק פיל מנזנרה. כן, כן, אותו פיל מנזנרה מלהקת רוקסי מיוזיק, שגם הפיק יחד עם גילמור את אלבום הסולו שלו ON AN ISLAND. גילמור זימן אותו לאסטוריה, יחד עם אנדי ג'קסון וטכנאי נוסף, דיימון אידינס. המשימה: לנבור בהקלטות הישנות ולראות אם יש שם אוצר. פיל מנזנרה נזכר: "זה היה מתי ששמעתי שאנדי הרכיב דבר שנקרא THE BIG SPLIFF, אשר בצורה מעצבנת למדי אמרתי, 'אני לא רוצה לשמוע את הדבר הערוך הזה. אני רוצה לשמוע כל יצירה או צליל שהוקלטו ונזרקו הצידה, הכל'. אז התחלנו בסשן האזנה ארוך מאד".

מנזנרה, חמוש בסבלנות, עבר על כל החומרים שהוקלטו במגוון מדיות (סלילי DAT, סרט אנלוגי ישן של עשרים וארבעה ערוצים ואפילו קסטות). תוך זמן קצר, הוא הגה קונספט שאפתני: סימפוניה בארבעה פרקים. "הדלת מצלצלת, ואתה יכול לשמוע אותם הולכים על החצץ לכיוון הסירה, שלושתם, הגיבורים שלנו, הם באים לאסטוריה ומתחילים לג'מג'ם", הסביר מנזנרה את הנרטיב שבראשו. "זה סעיף ראשון. בחלק השני, הסירה ממריאה ואנחנו בחלל החיצון. הם מגיעים לכוכב שכולו אקוסטי - הפרק השלישי. לאחר מכן יש את הקצה הזה, שבו חוזרים אחורה. אז היה לי את הנרטיב הזה והתחלתי לחבר את כל הדברים ביחד".

מנזנרה עבד שבועות, בנה מחדש את הקטעים, שינה סולמות, הוסיף גיטרת סולו פה ושם. בדצמבר הוא השמיע את התוצאה לגילמור ולמייסון. התגובה הייתה נלהבת. הם אהבו את מה ששמעו, והסכימו באופן מכריע שלחומר הזה יש סיבה לצאת כאלבום רשמי של פינק פלויד.

אך אז הפרויקט נכנס להקפאה. הסיבה? דייויד גילמור היה עסוק מאוד בעבודה על מה שיהפוך לאלבום הסולו המצליח שלו, RATTLE THAT LOCK. ההקלטות נשלחו בינתיים לאוזניים נוספות, אלו של המפיק המוערך מרטין גלובר, הידוע יותר בכינוי YOUTH (כן, הבסיסט מ-KILLING JOKE שהפך למפיק-על). גלובר קיבל טלפון מגילמור ביוני 2013: "הוא אמר, 'יש לי את הדבר הזה שעבדתי עליו. אתה יכול לבוא ולהקשיב?' אז נסעתי ברכבת, הוא אסף אותי ונסענו לחווה שלו בססקס. לדיוויד יש סטודיו מדהים באסם. הוא העלה את היצירה למערכת ההשמעה וציפיתי לשמוע חומר סולו. בתוך כ-40 שניות, זה נשמע כמו פינק פלויד. זה היה קסום לחלוטין. החלון היה פתוח והיו ציפורים שרות. יוני באנגליה הוא המקום הכי יפה בעולם כשאתה באנגליה ומאזין להקלטות של פינק פלויד שלא פורסמו עם דיוויד".

כשהאלבום יצא סוף סוף, הוא אכן נשמע כמו רטרוספקטיבה, מסע קולי בתוך הנופים המוכרים של הלהקה. הוא הוצג כאלבום האחרון בהחלט, הצוואה הסופית. המעריצים הצביעו ברגליים: האלבום זינק למקום הראשון בבריטניה (והפך לאלבום הוויניל שנמכר הכי מהר מאז 1997) ולמקום השלישי המכובד בארצות הברית. המבקרים, לעומת זאת, היו מסויגים יותר.

רוב האלבום היה אינסטרומנטלי לחלוטין, מחווה לצלילי הקלידים הייחודיים של רייט. רק שיר אחד, שחתם את האלבום, כלל שירה: LOUDER THAN WORDS. את המילים לשיר כתבה אשתו של גילמור, הסופרת פולי סמסון, שתרמה מילים גם ל-THE DIVISION BELL, והן סיכמו היטב את הדינמיקה של הלהקה: התקשורת ביניהם תמיד הייתה חזקה יותר ממילים.

ומה חשב רוג'ר ווטרס על כל החגיגה? העיתונאים חיכו למוצא פיו, אולי ציפו לעוד התנגחות. אך ווטרס בחר בגישה רכה ומפויסת: "עזבתי את פינק פלויד בשנת 1985, עברו 29 שנים. לא היה לי שום קשר עם אף אחד מאלבומי האולפן של פינק פלויד מאז, וגם לא בסיבובי ההופעות של 1987 ו-1994, ואין לי שום קשר עם האלבום הזה". ניק מייסון, כהרגלו, סירב לקבל שהסיפור נגמר. בראיון לרולינג סטון הוא התבדח: "אני חושב שאתן לדיוויד לעשות את המילה האחרונה בעניין. עכשיו אני מאמין שכשאמות ואקבר, על המצבה שלי יהיה כתוב, 'אני לא לגמרי בטוח שהלהקה נגמרה'..."

ולסיום, העטיפה. מאחר שסטורם ת'ורג'רסון, המעצב המיתולוגי של הלהקה, הלך לעולמו ב-2013, שותפו הוותיק מ-HIPGNOSIS, אוברי פאוול, נאלץ למצוא פתרון יצירתי. הוא גילה באתר הפורטפוליו המקוון BEHANCE ציור שנקרא במקור SKY. העבודה הייתה של אמן מצרי צעיר, בן שמונה-עשרה בלבד, בשם אחמד עימד אלדין. פאוול בחר בתמונה כי חש שיש בה "אווירה מיוחדת", שהייתה בהרמוניה מוחלטת עם המוזיקה. עבור אלדין הצעיר, שהיה כמובן המום ונרגש, האיור סימל את "הצומת של החיים, הטבע ומה שמעבר לעולם הזה". בעיצוב נקי ומרשים, לא שם הלהקה ולא שם האלבום הודפסו על הציור עצמו.

במגזין הרולינג סטון סיכמו יפה את הפרויקט: "זה היה עם המילים של הבסיסט רוג'ר ווטרס: 'להתמיד בייאוש שקט זו הדרך האנגלית'. אבל הגיטריסט דייויד גילמור ונגן הקלידים ריצ'רד רייט שרו את השורה הזו בתקליט הצד האפל של הירח משנת 1973, ואז הוכיחו זאת במערכת יחסים יצירתית ששרדה את הפיטורים של רייט במהלך הקלטת האלבום 'החומה' והקרע שלאחר מכן של שאר פינק פלויד. THE ENDLESS RIVER הוא הפרידה הנדיבה של גילמור והמתופף ניק מייסון מרייט, שמת ב-2008, שנבנתה ממוזיקה שלא יצאה מאז בעת שהשלושה הכינו יחד את האלבום THE DIVISION BELL. זו סוויטה של מצבי רוח ופרגמנטים אינסטרומנטליים בעיקר, שמתגלגלת כמו רקוויאם דרך הדים מוכרים. האפקט הוא בהכרח קולנועי. ריק רייט היה ההוד היציב והמחייב בחיפושים של הפלויד. האלבום הזה הוא צוואה בלתי צפויה, מבורכת".

כלב נובח לא נושך? לא כשזה הכלב של אליס! ב-7 בנובמבר בשנת 1995 יצא תקליטה האולפני השלם השלישי של להקת אליס אין צ'יינס. זה גם האחרון עם זמר הלהקה המקורי, ליין סטילי.

זה קרה ב-7 בנובמבר 1995. עולם המוזיקה כבר הספיד את סצנת הגראנג' מסיאטל, אבל אז הגיעה פצצה. להקת ALICE IN CHAINS שחררה את אלבומה האולפני השלם השלישי, והאחרון בהחלט עם זמר הלהקה המקורי, ליין סטיילי. עטיפה קריפית, צליל כבד כמו בטון, ואווירה של סוף העולם.

בתחילת שנות ה-90, הלהקה הזו הייתה על גג העולם. החברים זכו לתהילה עצומה עם השילוב הקטלני של נגינת רוק כבדה וקולו המהפנט והמילים המרגשות של ליין סטיילי. במיוחד באלבום המופת האפל DIRT שיצא ב-1992, אלבום שהפך אותם לאחת המובילות הבלתי מעורערות של הזרם מסיאטל. המעריצים הרבים שנוספו אז חיזקו את מעמדה של הלהקה. עם זאת, לצד העלייה המטאורית, סטיילי נאבק יותר ויותר בהתמכרות קשה, בעיה שהלכה והחמירה והפכה למשבר אמיתי באמצע שנות ה-90.

האלבום ALICE IN CHAINS, שזכה מיד לכינוי TRÍPOD בגלל צילום העטיפה המפורסם, נוצר בנסיבות מאתגרות, וזו לשון המעטה. הצילום המדובר, שנעשה באוגוסט 1995 במגרש משחקים בלוס אנג'לס על ידי הצלם רוקי שנק, הציג כלב שעומד על שלוש רגליים. למעשה, הלהקה ביקשה מראש שעל העטיפה יהיה כלב עם שלוש רגליים, ולכן שנק חיפש מועמדים מתאימים עד שמצא את הכלב הזה בדיוק.

ההקלטות עצמן, שהתקיימו באולפני BAD ANIMALS המפורסמים בסיאטל (אותו מקום בו הוקלט ה-EP המצליח שלהם, JAR OF FLIES), היו סיוט לוגיסטי ורגשי. ההתמכרות של סטיילי בודדה אותו מהלהקה במידה ניכרת, ומצבו הפיזי והנפשי הוסיף עומס כבד לתהליך. המפגשים באולפן היו ספורדיים, מתוחים, והתהליך הופסק שוב ושוב בגלל בריאותו הרופפת של הזמר. בעוד שלהקות גראנג' רבות אחרות החלו לאמץ צלילים קלים ואלטרנטיביים יותר, ALICE IN CHAINS עשו בדיוק את ההפך: הם נטו עמוק יותר אל האפלה, והפיקו את מה שיהפוך לאחד האלבומים הכבדים ביותר שלהם.

המתח בלהקה בתקופה זו היה מורגש. הגיטריסט ג'רי קנטרל, שלקח על עצמו אחריות רבה יותר על כתיבת השירים כשמצבו של סטיילי הידרדר, תיאר מאוחר יותר את תהליך ההקלטה כמכביד וסוחט רגשית. זה לא היה רק בכתיבה; קנטרל גם נאלץ לשיר כסולן מוביל בשלושה מהשירים המרכזיים באלבום: GRIND, HEAVEN BESIDE YOU ו-OVER NOW. באופן אירוני, קנטרל לא רצה לשיר אותם בעצמו, אך סטיילי ושאר חברי הלהקה התעקשו שהוא זה שצריך לבצעם.

במקביל, הלהקה בודדה את עצמה מחברת התקליטים שלה, קולומביה. החברים בחרו כמפיק את טובי רייט, בחירה שהרימה כמה גבות בתעשייה, מכיוון שרייט נחשב בעיני המקורבים שם לטכנאי הקלטה מוכשר (הוא עבד איתם על JAR OF FLIES) – אבל לא למפיק. רייט סיפר שלא היה להם תקציב הקלטה מוגדר או לוח זמנים לסיים את האלבום. זו הייתה מידה יוצאת דופן של חופש אמנותי וכלכלי, שהתבססה על אמונה שלמה של חברת התקליטים בלהקה שתביא לה את רב המכר הבטוח הבא. ועדיין, היו שפקפקו ביכולתה של הלהקה לסיים את התקליט, לנוכח מצבו הרעוע של סטיילי.

עשיית האלבום ארכה זמן רב מהצפוי. אחת הסיבות הייתה המילים, שסטיילי לפעמים כתב ממש באולפן, ברגע האחרון. הוא גם השקיע זמן בניסויים של רעיונות קוליים והרמוניים שונים בפרטיות לפני שהיה מוכן להקליט. הוא ידע להפעיל את מכונת ההקלטה וחלק מהציוד בעצמו. לפי מי שנכחו שם, השימוש בסמים של ליין לא השפיע על ביצועיו באולפן. "כשהוא היה מוכן לשיר, הוא היה מוכן לשיר והוא בזבז מעט מאוד זמן להשיג את השירה", רייט הסכים, "אולי לקח לו זמן להגיע לשם, אבל הוא הגיע לשם". עם זאת, היה ברור לכולם שיש לו בעיה. "נראה לי שהוא היה משתמש, כי כשאתה נועל את עצמך בשירותים לזמן מה, זה לא בגלל שאתה באמת אוהב את השירותים". התהליך של ההקלטה היה כואב, כשאנשים פשוט ישבו וחיכו שסטיילי ייצא כבר מהשירותים. וכך זה נמשך שוב ושוב ושוב. אנשים ניסו להגיד לו שהוא לא צריך את הסמים, אך זה לא עזר.

עבור השיר GRIND, רייט השתמש בטריק מגניב: הוא עיוות את השירה של סטיילי בטייפ המאסטר על ידי העברת השירה שלו דרך מיקרופון טרנר קריסטל מ-1932, שנקנה בבית עבוט בעשרה דולרים בלבד. השיר הזה היה התגובה הזועמת של ג'רי קנטרל לשמועות שהסתובבו אז. סטיילי, שגלש באינטרנט, גילה יום אחד שהוא מת או חולה איידס. היו שמועות שאצבעות או גפיים נקטעו לו בגלל השימוש בסמים. במהלך הסשנים לאלבום, נאלצו חברי הלהקה לקחת פה ושם הפסקות, גם כי האולפן נדרש פתאום להקלטת ג'וני קאש לאלבום מחווה לזמר הקאנטרי, ווילי נלסון. גם ג'רי קנטרל עצמו תרם משלו לאותו אלבום מחווה.

כשסופסוף יצא האלבום הזה של ALICE IN CHAINS – המעריצים עטו עליו בהתלהבות כשמפיהם נוזל ריר. ובצדק. האלבום זינק היישר למקום הראשון במצעד הבילבורד והפך לפלטינה כפולה. מגזין הרולינג סטון פרסם אז בביקורת: "הדור המבוגר תמיד מתלונן על כך שרוקיסטים קשיחים הם חבורה כועסת ובלתי יציבה הנוטה להתנהגות אלימה, אנטי-חברתית ולעתים קרובות הרסנית עצמית. במקרה של רוב הלהקות הרועשות הטובות, הם צודקים".

הביקורת המשיכה וציינה: "מאז 1987 חברי אליס אין צ'יינס - ליין סטיילי (שירה), ג'רי קנטרל (גיטרה), מייק אינז (הבסיסט החדש יחסית בחבורה) ושון קיני (תופים) - מתעלים את הדחפים התוקפניים שלהם בתוך פורום של מקצבים צפופים ושירה מלאת חידות. השירים שלהם הם בשר ודם עם ריפי מטאל גותיים והרמוניות עבות שרוטטות ומתפתלות בחיפוש שאינו יודע שובע אחר הצתה עצמית. עם זאת, אליס אין צ'יינס לא באמת אובדנית. הם כמו פרק כף יד חתוך - חריפים, מדממים ודרמטיים אבל מעידים יותר על זעקה לעזרה מאשר על רצון אמיתי להסתחרר לתוך הריק. אפילו המנגינות המייאשות ביותר שלהם מהדהדות בתאוות החיים, כפי שסטיילי מכריז בשורה הפותחת של האלבום השלישי של הלהקה: 'בחור האפל ביותר, מומלץ / לא לתכנן את ההלוויה שלי לפני שהגוף מת'."

המבקר צלל פנימה: "כמו אלבומם השני, DIRT , שהכיל שישה שירים על המאבק של סטיילי בהרואין, האלבום החדש עוסק במידה רבה בחוסר האונים והכאב של ההתמכרות - ולא רק לסמים. בטח יש את SLUDGE FACTORY, שבו סטיילי נוהם: 'דברים הולכים טוב, העיניים שלך מתרחבות, אתה רועד, ואני מסטול... עכשיו הגוף של נשמה אחת שאני מעריץ רוצה למות'. או ה-HEAD CREEPS הנואש לא פחות, שבו סטיילי גונח: 'אין יותר זמן / רק עוד פעם אחת.... שאב אותי דרך מסך דוקרני'. שיריו האחרים זורמים בצורה ברורה יותר, מתאספים סביב אובססיות לתהילה, מערכות יחסים ותמותה. ב-OVER NOW, קנטרל מהרהר על הישרדות מערכת יחסים מרוסקת. ו-GOD AM שואל כיצד ישות יודעת-כל יכולה להישאר פסיבית מול אכזריות וחוסר תחושה".

לסיכום, נכתב בביקורת: "למרות שסמים הם לא המוקד הלירי העיקרי, מבחינה קולית האלבום מהדהד באווירה עגומה ומבלבלת. זה נשמע כמו תוצאה מרושעת של ניסוי כימי שכלל גם חומרים נרקוטיים וגם פסיכדליים. בהשוואה לאלבומי העבר של אליס אין צ'יינס, שנראו כלואים במקצת בנוסחת הגראנג'-מטאל שהמציאה הלהקה, התקליט הזה נראה משחרר ומאיר עיניים. אם JAR OF FLIES היה המפתח שפתח את הפוטנציאל היצירתי של הלהקה, אז הדיסק החדש הזה הוא הלידה מחדש המוזיקלית. מה שבאמת הופך את זה לאמירה אמנותית נוקבת הוא הכנות הבלתי פוסקת של הלהקה. אליס אולי הואשמה פעם בחוסר כנות מוזיקלית, אבל אף אחד אי פעם לא יכול היה לומר ששורה כמו 'אני לא בסדר, לעזאזל מעמיד פנים' לא באה מבור הלב השחור של סטיילי. עם האלבום החדש שלהם, אליס אין צ'יינס הגיעו למסקנה הבאה: בעוד שהישרדות עדיפה על שכחה, כאב וקיום אינם ניתנים להפרדה".

האלבום היה הצלחה מסחרית אדירה, אך הוא סימן את הסוף. הלהקה מעולם לא יצאה לסיבוב הופעות כדי לתמוך בו, בשל מצבו של סטיילי. ההופעות הגדולות היחידות שלהם לאחר מכן היו המופע האקוסטי המפורסם ב-MTV באפריל 1996, ועוד שלוש הופעות כחימום ללהקת KISS. התקליט הזה, ה"טריפוד", נותר כתמונה כבדה, אפלה ומבריקה לתקופה של כאוס, וכיצירת האולפן האחרונה של הרכב שנגע בפסגה והתרסק. ועוד איך הוא התרסק! בום!

בונוס: החודש, בנובמבר 1969 החלה להקת יס להקליט את תקליטה השני, באולפני ADVISION בלונדון.

התקליט ייקרא TIME AND A WORD והגיטריסט, פיטר בנקס סיפר: "אדי אופורד היה טכנאי ההקלטה והוא עשה עבודה מדהימה, בהתחשב במה שהוא היה צריך לעבור. אני זוכר שהשמעתי לביל ברופורד את תקליט הסולו הראשון של ג׳ון מקלאפלין, EXTRAPOLATION, ושנינו נדהמנו מהצליל - במיוחד של הקונטרבס. איש בעולם הג׳אז לא הקליט כך עד אז. שנינו תהינו מי המפיק ובעטיפת התקליט גילינו שזה אדי אופורד. אני מאמין שזה התקליט הראשון שהוא הפיק. כמה שמחנו לגלות שאדי הגיע להיות הטכנאי שלנו שם. הוא היה ממש טוב, אם כי לפעמים אהב להתמסטל באולפן ואז הוא לא תיפקד. כמה חבל שהוא לא הפיק את האלבום שלנו. במקומו קיבלנו את טוני קולטון, שממש שנא אותי".

בונוס: המתים קמו לתחייה כלהקה תוססת!

החודש, נובמבר בשנת 1969, יצא תקליט הבכורה של להקת ארג'נט.

כששנת 1969 התקרבה, הקלידן המחונן רוד ארג׳נט הרגיש שהגיע הזמן לסגור את הבסטה. להקת הבית שלו, הזומביס, שהעניקה לעולם את התקליט המופתי ODESSEY AND ORACLE, הגיעה לסוף דרכה, וארג׳נט ידע שעליו להמציא את עצמו מחדש. הוא לא היה צריך לחפש רחוק מדי. הוא חבר לבסיסט (היוצא) של הזומביס, כריס ווייט, ויחד החליטו השניים להקים מפעל חדש לחלוטין. הלהקה החדשה, כך הם קיוו, תהיה הכל חוץ ממתה.

כדי להניע את המהלך השאפתני הזה, הם נזקקו לכוח ארגוני וכלכלי. כאן נכנס לתמונה המנהל שלהם, מל קולינס (ולא, חברים, אין שום קשר לנגן כלי הנשיפה המפורסם מקינג קרימזון, נא לא להתבלבל). קולינס הצליח לתפור להם עסקה מול ענקית התקליטים CBS, שבה ארג׳נט וווייט יכלו לתפקד כצוות כותבי שירים ומפיקים שכירים עבור אמנים אחרים. כל זה נועד לממן את החזון האמיתי שלהם: הלהקה החדשה. הם אף פתחו חברת הפקות משלהם בשם הכל כך סבנטיזי, NEXUS.

השניים לא בזבזו זמן והחלו לעבוד. במסגרת העסקה, הם הפיקו שני תקליטונים להרכב לא מוכר בשם FREE FERRY, וגם תקליטון לצמד בשם מייק ופארינה, שלבסוף נגנז ונשאר על רצפת חדר העריכה. אפילו זמר העבר דאפי פאוואר זכה להפקה שלהם עם קטע מסקרן בשם HELLHOUND. אבל כל הפעילות הצדדית הזו הייתה רק אמצעי למטרה.

במקביל לעבודתם כ"אקדח להשכרה", ארג׳נט וווייט רקחו במרץ את הבסיס ללהקתם. לתפקיד הבסיסט גויס בן דודו של רוד ארג׳נט, ג׳ים רדפורד, שהגיע מרקע בלהקת THE MIKE COTTON SOUND. זה נשאר במשפחה. הגיטריסט והזמר הראשי שנבחר היה ראס באלארד, כוח יצירתי בפני עצמו, שהביא איתו חבר שהכיר היטב מלהקות משותפות קודמות (כמו THE ROULETTES ו-UNIT 4 + 2), המתופף בוב הנריט. הכימיה הייתה מיידית.

עכשיו רק נשאר למצוא שם. הנריט, בהברקה של רגע, הציע את השם SILVER SURFER. הרעיון התקבל בהתלהבות, עד שהבחין מישהו במשרד ההנהלה שגיבור הקומיקס של MARVEL כבר קיים, והחשש מתביעת זכויות יוצרים ענקית ריחף באוויר. השם נפסל מיד. לאחר מכן היה זה באלארד שהציע פתרון פשוט: לקרוא ללהקה על שמו של הקלידן, ARGENT. רוד ארג׳נט עצמו היסס, הרגיש לא בנוח עם מה שנראה לו כצעד אגוצנטרי, אך עידוד נלהב משאר חברי הלהקה שכנע אותו להסכים. השם ננעל.

הלהקה החלה מיד להתגבש. בשנת 1969 יצאה ARGENT לסיבוב הופעות חימום קטן אך יעיל במועדונים ברחבי גרמניה ואיטליה. המטרה הייתה לגבש את הסאונד ולבדוק את החומרים מול קהל חי. לפי הדיווחים, ההופעה המוצלחת ביותר התרחשה במועדון PN HIT במינכן, שם הקהל הגרמני נתן להם את החותמת.

עם כוחות מחודשים, ביטחון עצמי ושמחה גדולה בלב, נכנסו חברי הלהקה לאולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון כדי להתחיל בעבודה על תקליט הבכורה שלהם. לא היה זה סתם אולפן; אלו היו החדרים בהם הוקלטו הסינגלים הראשונים של פינק פלויד ובהם הקליט ניק דרייק את יצירות המופת שלו. האוויר היה מחשמל. התוצאה הראשונה שיצאה מהסשנים המרוכזים הללו הייתה דווקא בארצות הברית, שם שוחרר תקליטון ראשון ובו השיר LIAR. הצד השני של התקליטון הכיל את השיר SCHOOLGIRL.

בנובמבר 1969 יצא סוף סוף בארצות הברית תקליט הבכורה המלא של הלהקה ופשוט נקרא ARGENT. חודשיים לאחר מכן, בינואר 1970, הוא הגיע גם למדפים בבריטניה.

הצליל הכללי של התקליט הזכיר למאזינים רבים את ימי הזומביס, במיוחד בזכות עבודת הקלידים העשירה של ארג׳נט, אך עם ניחוח 'כבד' יותר וגישה רוקית ופרוגרסיבית. למרות האיכות הברורה, התגובה הכללית של השוק הייתה אדישות כמעט מוחלטת. התקליט לא הצליח להמריא במצעדים. אבל, וכאן מגיע הטוויסט, להקת THREE DOG NIGHT זיהתה את הפוטנציאל הגלום בשיר LIAR שכתב באלארד, הקליטה לו גרסת כיסוי, והפכה אותו ללהיט ענק שכבש את המקום השביעי במצעד האמריקאי. הכסף מהתמלוגים בהחלט עזר ללהקה להמשיך לפעול.

חשוב לציין כי כריס ווייט, אף שלא ניגן על הבמה, היה חבר שווה לחלוטין בלהקה. תפקידו היה מאחורי הקלעים, כשותף מלא לכתיבת השירים (יחד עם ארג׳נט או באלארד) וכמפיק שותף לצד ארג׳נט. בהופעות החיות, הלהקה התמקדה כמעט אך ורק בחומר המקורי החדש שלה. השיר היחיד ששרד את המעבר מימי הזומביס להופעות של ARGENT בתקופה זו היה הלהיט הגדול TIME OF THE SEASON, לקול תשואות הקהל.

עיתון מלודי מייקר פרסם על התקליט ביקורת אוהדת בפברואר 1970: "הנה קומבינציה טובה של שירים טובים, שירה משובחת ונגינה מלאת רגש וחסרת מאמץ. זהו עונג יצוק".

גם עיתון RECORD MIRROR לא חסך במחמאות באותו חודש: "זה תקליט שנמצא במרחק רב מהזומביס. אין ספק שתהיה פה פתיחת דלת לדבר חדש ומלהיב שעוד נשמע ממנו".

אפילו מגזין הרולינג סטון הנחשב פירגן: "כמה שנים אחורה, שחררה להקה בשם הזומביס תקליט גאוני, אך נשכח, בשם ODESSEY AND ORACLE. מאז אותו תקליט התפרקה הלהקה ההיא והאורגניסט שלה צץ עכשיו עם להקה חדשה ועם תקליט טוב למדי. אין שיר אחד חלש בתקליט. הקטע הפותח, LIKE HONEY, נהדר. קולו של ארג׳נט נשמע אוורירי בדומה לזה של חברו לשעבר בזומביס, קולין בלונסטון. ארג׳נט מצליח להביא את המקלדות השונות שלו שיישמעו יחדיו כמו תזמורת. מאחר והלהקה הייתה קיימת רק חצי שנה כשהקליטה תקליט זה - אנו מצפים לתקליט שני מרשים מאד".

הדרך להכרה עולמית עוד הייתה ארוכה, אבל הבסיס הונח. ARGENT נולדה, והיא הייתה כאן כדי להישאר.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים