רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 בפברואר (7.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"התחלתי ללבוש גרבי רשת כי בשאר הגרביים נוצרו רכבות. אני לא עוצרת לחשוב אם גברים יאהבו את זה או לא; אני לא מרגישה שאני מתלבשת בשביל גברים. השמלות הקצרות מתאימות לי על הבמה כי פלג הגוף העליון שלי קצר, וכי אני רוקדת ומזיעה המון. הרגליים שלי נחמדות, אבל רואים חלק גדול מהן כי הגוף שלי נמוך.

זה לא שאני מציגה אותן לראווה כדי לפרסם אותן. אני לעולם לא אשווק את עצמי לגברים. אני תמיד עובדת למען הנשים, כי אם יש לך את הבנות בצד שלך – יש לך את החבר'ה. נשים שחורות נוטות לקנא בקלות. ידעתי שיש לי תדמית סקסית, אבל כשאני עובדת למען הנשים אני פחות נבוכה. אישה יודעת שאני עושה את זה בשביל הכיף ולא מנסה 'לתפוס' בחור. אני שם בשביל ההופעה.

בגדי העור נכנסו לתמונה כי חיפשתי חומר שלא יראו עליו זיעה. אם הייתי לובשת ג'ינס רגיל, היו רואים את הזיעה מיד. לכלוך לא מופיע על בגד עור; אין בו קמטים והוא עמיד. כשלבשתי את זה, לא תיארתי לעצמי שאנשים יחשבו שאני 'לוהטת' או קשוחה. חוץ מזה, על הבמה, אף פעם לא תראו אותי נוהמת. אני מחייכת. אני משחקת עם זה.

זו הסיבה שאני מעדיפה משחק על פני שירה, כי במשחק סולחים לך על תפקיד מסוים. כשאתה משחק את אותו תפקיד כל ערב, אנשים חושבים שזה אתה; הם לא חושבים שזו עבודה. זה המחיר ששילמתי בקריירה שלי. אני כבר לא שונאת את עצמי. פעם שנאתי את העבודה שלי, שנאתי את הדימוי הסקסי הזה, שנאתי את התמונות שלי על הבמה, שנאתי את השטויות האלו. על הבמה, אני משחקת כל עוד אני שם. ברגע שאני מסיימת עם השירים האלו, אני שוב טינה" (טינה טרנר, בשנת 1986).

אסון ה"אנפלאגד" של ניל יאנג! - אז מה השתבש? ב-7 בפברואר בשנת 1993 הופיע ניל יאנג בתוכנית הטלוויזיה האופנתית אז של אם.טי.וי, UNPLUGGED.

אזכיר שמדובר היה בסדרת מופת בה אמנים מהשורה הראשונה הוזמנו להשיל מעליהם את הדיסטורשן וההפקה הכבדה, להופיע באופן אקוסטי ולהגיש את שיריהם המוכרים באווירה אינטימית ושונה, פורמט שהניב לרוב רגעים מוזיקליים מיוחדים במינם וחד פעמיים.

התזמון היה לא פחות ממושלם. העולם היה אז בשיאו של גל הגראנג' ששטף את הכדור, ולהקות רבות מסיאטל, כשהבולטת שבהן היא PEARL JAM, לא הפסיקו לציין את יאנג כבעל השפעה עצומה עליהן, מעין סנדק רוחני של הז'אנר. במקביל, האלבום האחרון של יאנג באותה עת, HARVEST MOON, היה יצירה רכה ומפוכחת שהתאימה כמו כפפה ליד לפורמט הטלוויזיוני האקוסטי. על הנייר, זה היה נראה כמו ניצחון בטוח. אבל כמו שקורה לעתים קרובות עם יאנג, הדרך לשם הייתה רצופה במהמורות, דרמות וכמעט ביטול מוחלט.

למעשה, ההופעה המקורית לתוכנית בכלל נקבעה לתיאטרון אד סאליבן בניו יורק, ב-12 בדצמבר 1992. יאנג הגיע לשם לאחר שנה מתישה בדרכים עם מופעי סולו אקוסטיים, אבל מכל סיבה שהיא, הדברים פשוט סירבו להסתדר. הוא נתקל בבעיות עצומות בהקלטה, הסאונד לא היה לרוחו, ושירים רבים נקטעו באמצע. לכולם בקהל היה ברור שיאנג לא מרוצה, בלשון המעטה. השיא הגיע כשבסופו של דבר, בצעד שרק הוא יכול לעשות, הוא פשוט יצא מהדלת אל רחובות מנהטן הקפואים והותיר את ההפקה המומה. הוא ביטל את כל התוכנית והלך לאכול ארוחת ערב, משאיר אחריו את אנשי MTV לתלוש שערות.

אבל בהוליווד כמו בהוליווד, ההצגה חייבת להימשך. חודשיים לאחר מכן, יאנג השתכנע וקבע מועד להקלטת UNPLUGGED נוספת, הפעם באולפני יוניברסל בלוס אנג'לס. כדי לא לקחת סיכונים מיותרים של הופעת סולו, הפעם הוא הביא חיזוק בדמות להקה משובחת שכללה את הגיטריסטים נילס לופגרן ובן קית', הפסנתרן ספונר אולדהם, המתופף קני באטרי והבסיסט טים דראמונד. על גזרת הקולות הופקדו אחותו למחצה אסטריד יאנג, אשתו פגי יאנג והזמרת המנוחה ניקולט לארסון.

נשמע כמו מתכון להצלחה רגועה? תחשבו שוב. גם הפעם נרשמו אי נעימויות חריפות. בחזרה לקראת התוכנית, יאנג איבד את סבלנותו, התעצבן וצעק על הנגנים: "אני לא מאמין! אתם לא זוכרים דבר ממה שעבדנו עליו אתמול!" ואם זה לא מספיק כדי להעלות את מפלס הלחץ, הרי שדקות ספורות לפני שעת ההופעה, הבסיסט טים דראמונד החל לצעוק במסדרונות על ענייני כסף שאינם לרוחו. העניין הגיע לאוזניו של יאנג ומצב הרוח שלו, שהיה שברירי ממילא, הורע אף יותר. הוא בכלל לא רצה לעשות את המופע הזה והיה זה המנהל שלו, אליוט רוברטס, שדחף אותו לזה ושכנע אותו לעלות לבמה למרות הכל.

בסופו של דבר הצילום נערך מול קהל מוזמנים אוהד ואינטימי. פרט מרגש במיוחד היה נוכחותו של בנו זיק בקהל, שנולד עם שיתוק מוחין ומאז לידתו היה אהוב ביותר על אביו ומקור השראה לרבים משיריו. ההופעה, מבחינת אופי השירים, הייתה מסע מגוון שנועד להביא 13 שירים מתוך 13 תקליטים שונים במהלך הקריירה הענפה שלו. ביניהם הייתה גם נציגות בולטת לאלבום החדש דאז עם שיר הנושא HARVEST MOON. שיר זה נכתב כהוקרה לאשתו פגי, והוא מדגיש את הרצון להמשיך ולרקוד איתה גם כשהשנים חולפות. בהקלטה המקורית של השיר, אגב, הצליל המיוחד של המברשות על התופים הוא למעשה מטאטא ששימש להפקת סאונד של צעדים רכים, פרט שמוסיף נופך ביתי וחמים ליצירה. הדבר שוחזר גם בביצוע החי פה עם אדם שהופקד על המטאטא לפי הקצב.

המופע שודר בטלוויזיה כחודש לאחר מכן והקהל הרב בבית זכה לראות קסם אמיתי. אחד השיאים היה ביצוע מרתק ויוצא דופן של יאנג לשיר LIKE A HURRICANE. במקור, מדובר בהמנון רוק חשמלי ורועש, אך כאן יאנג ביצע אותו כשהוא מלווה את עצמו בנגינה באורגן רוח עוצמתי ועתיק (PUMP ORGAN), מה שהעניק לשיר גוון גותי, מלנכולי וכמעט דתי באופן מצמרר.

המעריצים התענגו גם על שיר נדיר שלא יצא עד אז לאור באופן רשמי ושמו STRINGMAN. השיר, שנכתב במקור בשנת 1976 עבור התקליט הגנוז CHROME DREAMS, הוא בלדה נוגעת ללב שנכתבה על חברו ג'ק ניטשה, והביצוע שלו בתוכנית נחשב לאחד הרגעים היפים ביותר בקריירה של יאנג. רגע בולט נוסף היה הביצוע לשיר TRANSFORMER MAN. במקור, השיר הופיע בתקליט האלקטרוני והשנוי במחלוקת TRANS ובוצע עם אפקטים קוליים ממוחשבים (ווקודר), אך בגרסה האקוסטית הוא נחשף כשיר אהבה עדין ומרגש, מה שהוכיח את טענתו של יאנג שמאחורי כל הטכנולוגיה הסתתר שיר נשמה אמיתי.

עוד בתקליט המופת הזה ניתן למצוא את LONG MAY YOU RUN, שיר שלא נכתב על אדם, אלא דווקא על המכונית הראשונה של יאנג, ביואיק רודמאסטר משנת 1948 לה הוא קרא בחיבה מורט. המכונית פגשה את סופה המר בקנדה כשקרסה, ויאנג נפרד ממנה בשיר זה. כמו כן, יאנג ביצע את THE NEEDLE AND THE DAMAGE DONE, שיר קינה כואב על התמכרות להרואין שנכתב כאיתות אזהרה לחברו ללהקת קרייזי הורס, דני וויטן, כמו לאנשים נוספים שיאנג הכיר ושנפלו לסם הנבזי ההוא. השיר קיבל ביצוע חודר באווירה האינטימית של האולפן.

אז למרות ההתחלה הצולעת, הצעקות, הבריחה בניו יורק והמתח באוויר, התוצאה הסופית הייתה לא פחות ממופלאה. ניל יאנג הוכיח שוב שכשהוא עולה לבמה, עם חשמל או בלי, הקסם פשוט קורה מעצמו.

הלו, אסור לרמות את לד זפלין!!! ב-7 בפברואר בשנת 1969 הופיעו להקות ונילה פאדג', לד זפלין וג'ת'רו טול בשיקגו, במקום שנקרא KINETIC PLAYGROUND.

החורף של שיקגו הכה ברחובות בקור מקפיא, אך בתוך מועדון ה-KINETIC PLAYGROUND הטמפרטורות איימו להמיס את הקירות. המקום, שהכיל 1,700 מקומות עמידה, היה ידוע כמקדש של רוק פסיכדלי, מבנה שבעברו שימש כתיאטרון ונהרס עד היסוד בשנת 2003, אך באותו ערב שישי הוא עמד במרכזה של סערה מוזיקלית מושלמת. על הכרזה הופיעו שלושה שמות שהרכיבו תמהיל מסקרן במיוחד: הווירטואוזים הכבדים של ונילה פאדג', הפרוגרים הטריים של ג'ת'רו טול, ושם חדש יחסית, סופרגרופ בריטית טרייה שענתה לשם לד זפלין.

מאחורי הקלעים התרחשה דרמה לא פחות גדולה מזו שעל הבמה. פיטר גרנט, המנהל האימתני של זפלין, איש שמעולם לא היסס להשתמש בנוכחותו הפיזית המרתיעה כדי להגן על האינטרסים של הלהקה שלו, נתקל בסיטואציה מקוממת מחוץ לאולם. הוא הבחין באדם שמכר כרטיסים במחיר מופקע לאנשים שהמתינו בקור. הספסר גבה חמישה דולר לכרטיס, סכום שעורר את חמתו של המנהל הבריטי.

גרנט נזכר: "התחלנו להופיע שם תמורת 7,500 דולר להופעה וסיימנו שם, בסוף אותה שנה, עם שכר של 12,500 להופעה. מחוץ למבנה תפסתי מישהו שמכר כרטיסים בספסרות. הוא גבה חמישה דולר לכרטיס מאנשים שעמדו בתור. אז הסרתי מאצבעותיי את הטבעות שלי, הצטרפתי לתור וכשהגיע תורי לעמוד מולו, צעקתי 'תפסתי אותך!' וגררתי אותו לחדר ההלבשה שלנו. שם הכרחתי אותו לרוקן את כיסיו והחרמתי כל מטבע ושטר שנפלו משם. הוא לא עשה זאת שוב!".

התקרית עם הספסר הייתה רק המתאבן. בתוך האולם, המתח הטכני גבר. ג'ימי פייג', הגיטריסט הפרפקציוניסט שסחב איתו ניסיון עצום כנגן אולפן, סירב בתוקף להתפשר על הסאונד הייחודי שלו ולהתחבר למערכת המקומית כפי שדרשו הטכנאים בשיקגו. הפשרה שהושגה לבסוף, שכללה את חיבור המגבר של ג'ימי למערכת ההגברה המקומית, אפשרה ללהקה להביא את הצליל המפלצתי שלה לבמה.

באותו זמן, הלהקה הייתה בעיצומו של סיבוב הופעות לקידום התקליט הראשון שלה, LED ZEPPELIN I, שיצא לחנויות בארצות הברית רק שבועות ספורים קודם לכן, בינואר 1969. הערב עצמו ב-KINETIC PLAYGROUND התפתח למפגן כוח יוצא דופן. הקהל, שהגיע ברובו כדי לראות את ונילה פאדג', מצא את עצמו המום מול האנרגיה המתפרצת של ארבעת הבריטים. בעיתון CHICAGO TRIBUNE נכתב בביקורת על ערב ההופעות ההוא: "להקת ונילה פאדג' העניקה את אחת מהופעותיה הטובות ביותר. והיא לא הייתה לבד. איתה הייתה להקה שהופיעה לראשונה בשיקגו ושמה לד זפלין. זו סופרגרופ חדשה בסגנון להקת CREAM. המופע של לד זפלין מאוזן על ידי ארבעת חבריה. הזמר, רוברט פלאנט, מפגין נוכחות פיזית בימתית אדירה וג'ימי פייג' מפגין מוזיקליות מהמעלה הראשונה. ההופעה החלה באיטיות יחסית, עם פייג' שניגן לבדו את WHITE SUMMER. האמת? זה הדאיג אותי, אבל כל הספקות התאיידו מיד בהמשך. הקהל של ונילה פאדג' נשאר באולם כדי לצפות בלד זפלין והלהקה האחרת, ג'ת'רו טול. ג'ון פול ג'ונס ניגן נהדר בבס ובקטע אחד בהופעה אף ניגן באורגן ההאמונד של מארק שטיין, האורגניסט של ואנילה פאדג'. זה היה ערב בלתי נשכח".

הקטע WHITE SUMMER שהוזכר בביקורת, היה קטע אינסטרומנטלי בהשפעה מזרחית שפייג' נהג לנגן עוד בימיו בלהקת יארדבירדס, והוא שימש כמעין מבוא רגוע לפני הסערה החשמלית. שיתוף הפעולה הספונטני של ג'ון פול ג'ונס על האורגן של מארק שטיין הראה את האחווה בין הלהקות, למרות התחרות הסמויה על תשומת הלב של הקהל. בסופו של דבר, הערב הזה בשיקגו סימן את חילופי המשמרות ברוק העולמי; הלהקות הוותיקות יחסית פינו את מקומן למפלצת רוק חדשה שעתידה הייתה למלא אצטדיונים במשך העשור הקרוב.

הלילה שבו נשרפו הווילונות והחומה של פינק פלויד נפלה. ב-7 בפברואר בשנת 1980 ערכה להקת פינק פלויד את המופע הראשון של THE WALL.

הלוקיישן שנבחר להשקת הפרויקט השאפתני הזה היה ה- MEMORIAL SPORTS ARENA בלוס אנג'לס, מקום שראה הרבה זיעה בחייו, אבל כנראה מעולם לא ראה כמות כזו של אגו ארכיטקטוני על במה אחת. המופע לא היה נטול תקלות, בלשון המעטה, והוא סיפק כותרות עוד לפני שהחומה נפלה.

הדרמה התחילה מוקדם מהצפוי. המופע המרשים הופסק באמצע השיר WHAT SHALL WE DO NOW בגלל שלהבות אש פרצו מווילון שעל הבמה, בגלל תקלה בפירוטכניקה. מסתבר שכשמשחקים באש ליד קרטונים וקירות קלקר, לפעמים מקבלים מנגל לא מתוכנן. למרבה המזל, האירוע הסתיים ללא נפגעים בנפש, אלא רק בכבודם של אנשי הצוות הטכני שנאלצו לכבות את השריפה מול אלפי צופים המומים.

אבל כשהעשן התפזר, המחזה היה עוצר נשימה. סילבי סימונס פירסמה דיווח על ההופעה הזו בעיתון "לוס אנג'לס ספורטס", והיא לא חסכה במחמאות על הקרקס הוויזואלי: "המופע הזה היה מרהיב ביותר, עם בובות מתנפחות, חומה לבנה, חזיר מעופף וצליל היקפי. זה היה הראשון מתוך שבעה מופעי סולד-אאוט שם. במהלך המופע נדלק אחד הווילונות באש אבל המופע כולו היה כמכת מחץ מנצחת. המופע נפתח עם בניה איטית של החומה על הבמה ובובה ורודה שנשענה עליה. בחלק הראשון של המופע הייתה תאורה מרהיבה על מערכת התופים, מטוס טס מעל הקהל, בובת מורה מתנפחת ענקית הרביצה הופעה, שקופיות הוקרנו על מסך, בובת אמא מתנפחת עם עיניים ובהן זרקורים עשתה גם היא מצגת מרשימה, אנימציה מהממת של שני פרחים האוכלים זה את זה הוצגה גם היא, מפלצת ירוקה עם לשון ארוכה הופיעה גם כן והחומה נבנתה. בחלק השני, אחרי ההפסקה, נבנה סלון בתוך חור בחומה. והיה רגע מהמם עם דייויד גילמור ששר את COMFORTABLY NUMB כשהוא לפתע עומד מעל החומה. בסיום התמוטטה החומה בקול רעש אדיר והלהקה ניגנה קטע אקוסטי לצד החורבות".

ההפקה הייתה כה גרנדיוזית שרק ארבעה מקומות זכו לארח את המופע החדש והתיאטרלי ביותר של להקת פינק פלויד - ניו יורק, לוס אנג'לס, לונדון וקלן. עם תפאורה ששוויה כמיליון דולר, סכום עתק במונחים של שנת 1980, ההפקה כללה לבני חומה רבות שהוצמדו זו לזו במהלך ההופעה עד שיצרו את החיץ המושלם בין הלהקה לקהל שמולה. זה בהחלט היה מופע שלא נועד לתזוזה בדרכים, שכן שינוע החומה והציוד הנלווה דרש צי של משאיות ולוגיסטיקה ברמה צבאית.

להקת פינק פלויד והצוות הטכני שלה, שמנה אז כשמונים איש, ערכו חזרות על המופע בלוס אנג'לס במשך עמה שבועות ברציפות. זאת לפני הצגת הבכורה שנערכה שם ביום הזה.

כל סיבוב ההופעות הזה של 'החומה' הוצג רק כשלושים פעמים על הבמה אך קיבל מאז סטטוס של הופעה מהחשובות יותר בעולם הרוק. עלילת הסיפור, אותה רקח בסיסט הלהקה, רוג'ר ווטרס, על הצדדים האפלים בנפש האדם והדברים שגורמים להצטלקויותיו - הפכה לדבר שרבים הזדהו איתו אז. האפקטים הויזואליים עקפו כל מופע שאליס קופר או להקת קיס ניסו להרים עד אז. עד כדי כך ששלושת חברי הלהקה (ווטרס עם דייב גילמור וניק מייסון) רק הפסידו כסף מסיבוב זה. האירוניה הגדולה והמשעשעת ביותר בסיפור היא שהיחיד שהרוויח פה כסף היה הקלידן ריק רייט, שפוטר לפני כן מהלהקה והוחזר אליה רק כנגן שכיר. כך יצא שבעוד חברי הלהקה המקוריים שילמו מכיסם על הקרטונים והבובות, רייט קיבל משכורת קבועה ויצא מההרפתקה הזו עם פלוס בבנק. אין ספק שהלהקה הביאה את מופעי הרוק לקיצוניות מרהיבה, גם אם המחיר הכלכלי היה כבד.

אבל לא כולם הבינו את הגאונות, או לפחות כך טענו. עיתון בקנדה ציין כי הכרטיסים למופע הזה נמכרו במונטריאול במחיר 150 דולר לאחד אבל המוסיקה במופע אבדה בתוך שלל הגימיקים. העיתון הוסיף כי הכוכב האמיתי בחלק השני של המופע היה המאייר ג'ראלד סקארף, שסרטי האנימציה והבובות שעיצב כיכבו על החומה במקום נגנים אמיתיים. סקארף, קריקטוריסט בריטי מבריק, יצר עולם ויזואלי גרוטסקי ומטריד שהשלים את המוזיקה, אך לעיתים גנב את ההצגה מהמוזיקאים עצמם.

לא כל העיתונים של אז התלהבו מהמחזה. עיתון טיים ציין כי המופע זה נרקיסיזם לא נעים למראה, כשבמהלך החלק השני של המופע ניגנה הלהקה (עם נגני תיגבור) מאחורי החומה מבלי שהקהל יוכל לראותה. על החומה עצמה הוקרנו קליפים ומדי פעם הגיח מישהו מהחומה כדי לרמוז כי בכל זאת מדובר באנשים חיים שמפעילים את כל הסיפור הזה. הרעיון של להקה שמנגנת בכוונה מבלי להיראות היה מהפכני, אך גם מתסכל עבור אלו שרצו לראות את האלילים שלהם פורטים על הגיטרות.

ניק מייסון המתופף סיפר: "ההצגה הבימתית הייתה חשובה יותר מהנגנים בדבר הזה. המטרה פה הייתה להרחיק את הלהקה מהקהל כמה שרק אפשר. זה לא היה מופע רוק'נ'רול. זה היה שואו".

דייויד גילמור הוסיף את הזווית שלו: "זה היה רעיון של רוג'ר לבנות את החומה על הבמה. אנחנו לא התלהבנו מהדבר הזה". אחד השיאים של המופע הגיע כשהחומה כבר הושלמה וגילמור ניצב מעליה במהלך סולו הגיטרה האלמותי שלו בשיר COMFORTABLY NUMB. המעמד הזה הפך לאייקוני: הגיטריסט הבודד עומד בראש החומה, מואר באלומה יחידה, מנגן אל מול החשיכה.

השיא הדרמטי של המופע לא היה מוזיקלי אלא פיזי. כשהגיע הרגע להפיל את החומה, זרקו אנשי הצוות הטכני שתיים או שלוש לבנים לקדמת הבמה כדי לגרום בהלה בקרב הקהל, בעוד שאר הלבנים נפלו דווקא לכיוון הבמה עצמה. גילמור שיחזר את הרגע: "הקהל ממש נבהל מזה. הם חשבו שהלבנים יהרגו אותם". האפקט היה מושלם – הפחד היה אמיתי, והתחושה של הרס וטיהור עברה במלואה.

אם הקהל עצמו חש כי לא ראה את כל המופע בגלל אותה חומה, הוא לא היחיד. גם הלהקה עצמה לא ראתה מעולם את כל המופע כי ניגנה מאחורי אותה חומה שבנתה בעצמה. המופע צולם בלונדון, אך התוצאה לא הייתה מרהיבה והסרט הוחבא, ככל הנראה בגלל בעיות תאורה ואיכות צילום שלא סיפקו את הפרפקציוניזם של ווטרס. חלקים ממנו יצאו בסרט דוקומנטרי. חברי הלהקה יצאו, כאמור, נפסדים מסיבוב ההופעות וניק מייסון סיפר בראיון בזמנו כי הוא מקווה שהסרט הקולנועי שייצא בהמשך יחזיר את ההשקעה שלא הניבה רווחים עד אז. בסופו של דבר, הסרט "החומה" בבימויו של אלן פארקר ובכיכובו של בוב גלדוף הפך לקלאסיקה בפני עצמה, אך החוויה הבימתית המקורית נותרה זיכרון עמום, מרהיב ויקר להחריד של פברואר 1980.

גם זה קרה ב-7 בפברואר. קבלו מסע בזמן אל הרגעים הגדולים, המביכים והמרגשים של הכוכבים הגדולים ביותר, מוגש בעטיפה נוסטלגית ומרעננת.

צרות בצרורות: ג'ים מוריסון מסתבך (שוב)

השנה היא 1969, והרוק'נ'רול היה סוער במיוחד עבור סולן להקת THE DOORS. באותו לילה קריר בלוס אנג'לס, שוטרי התנועה הבחינו ברכב מסוג פורד מוסטנג (דגם שלבי GT500 כחול, אם לדייק בפרטים הטכניים) מזגזג בצורה חשודה על הכביש. מאחורי ההגה ישב לא אחר מאשר ג'ים מוריסון, שנעצר מיד בעוון נהיגה בשכרות וללא רשיון נהיגה בתוקף. עבור מרבית האנשים זהו אירוע טראומטי, אך עבור מוריסון זה היה בסך הכל עוד יום במשרד – זה היה אחד מששת מעצריו של הזמר בשנות השישים לבדן. האירוע הזה התרחש זמן קצר לפני ההופעה הידועה לשמצה במיאמי, שם הואשם בחשיפה מגונה (על כך בהמשך...), מה שמלמד ששנת 1969 הייתה שנה עמוסה במיוחד ביומני המשטרה עבור מלך הלטאה הזה.

הפלישה הבריטית מתחילה: הביטלס כובשים את אמריקה

חמש שנים קודם לכן, בשנת 1964, ההיסטוריה של המוזיקה השתנתה לנצח כאשר טיסה מספר 101 של חברת פאן-אמריקן נגעה במסלול הנחיתה של שדה התעופה קנדי בניו יורק. באותו רגע נחתו הביטלס לראשונה בארה"ב. היה זה סיבוב משפיע ביותר על הלהקה בפרט ועל התרבות בכלל, והוא סימן את תחילתה הרשמית של הפלישה הבריטית. כ-3,000 מעריצים צווחים המתינו להם בשדה התעופה, תמונה שהפכה לאייקונית. יומיים לאחר מכן הם הופיעו בתוכנית של אד סאליבן מול 73 מיליון צופים. כל הפרטים, בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

הקוסם מאולפני מורגן: חברי להקת המי עושים היסטוריה

בחזרה לשנת 1969 בלונדון. פיט טאונסנד ולהקתו, המי, נכנסו לאולפני MORGAN כדי להקליט את מה שעתיד להפוך לאחד ההמנונים הגדולים של הרוק. הלהקה הקליטה את השיר PINBALL WIZARD, יצירה שנולדה מתוך רצון של טאונסנד לרצות את מבקר המוזיקה ניק קון, שהיה חובב מושבע של משחקי פינבול. השיר הזה, שנכלל לאחר מכן באופרת הרוק טומי, גם יצא כסינגל והגיע למקום ה-4 במצעד הבריטי ולמקום ה-19 במצעד האמריקאי. ההקלטה התאפיינה בצליל הגיטרה האקוסטית האגרסיבי של טאונסנד, סגנון פריטה מהיר שהפך לסימן ההיכר של השיר, וסיפר את סיפורו של הנער החירש, אילם ועיוור שהפך לאלוף המשחק.

היום בו המוזיקה מתה: הלוויה בטקסס

בשנת 1959, עולם הרוק'נ'רול הרכין ראשו בעצב עמוק כאשר נקברה גופתו של באדי הולי בלאבוק, טקסס. על מצבת הקבר שלו נכתב השם HOLLEY, שהיה האיות המקורי את שם משפחתו, וזאת בניגוד לשם הבמה המפורסם שלו שהשמיט את האות E. כמו כן עוטר על הקבר ציור של גיטרה, סמל לכלי ששינה באמצעותו את העולם בקריירה קצרה של 18 חודשים בלבד. אלפי אנשים הגיעו ללוויה, אך דמות אחת בלטה בהיעדרה: אלמנתו של הולי, מריה אלנה, לא נכחה בטקס. היא הייתה בהריון וסבלה מטראומה נפשית קשה בעקבות האסון, ולמרבה הצער עברה הפלה טבעית זמן קצר לאחר מכן. באותו יום ממש נקבר גם ריצ'י ואלנס בבית הקברות סן פרננדו בקליפורניה, שנהרג עם הולי בתאונת המטוס, ארבעה ימים קודם לכן, יחד עם האמן השלישי שהופיע לצדם, ביג בופר.

המהפכה הדיגיטלית של סטיבן סטילס

קופצים קדימה לשנת 1979. סטיבן סטילס, ההוא ששמו נח תמיד בין קרוסבי ונאש, עשה היסטוריה טכנולוגית והפך לאמן הרוק הראשון שהקליט מוזיקה על ציוד דיגיטלי, במקום ציוד אנלוגי. ההקלטה נערכה באולפני RECORD PLANT שבלוס אנג'לס, מקום שהיה בית שני עבור מוזיקאים רבים. באולפן ההוא נבנה ציוד חדש ומהפכני מבית 3M עם 32 ערוצי הקלטה, והסשן, שנערך עם סטילס ביום זה, ארך 15 שעות מתישות אך מרתקות. סטילס בזמנו לרולינג סטון: "כריס סטון, הבעלים של האולפן, הוא חבר קרוב שלי ובאחת משיחותינו הוא הכריז שבקרוב הכל בתחום ההקלטות יהפוך להיות דיגיטלי. תמיד הייתי ספקן בעניין. אבל כשהוא הרכיב את האולפן החדש, רציתי מאד לדעת איך זה. אז ארגנתי כמה נגנים מסביבי ונכנסנו לבדוק את זה. בסשן הזה הוקלטו ארבעה שירים, כשהצלילים לא הושמו על סליל הקלטה רגיל אלא בזכרון במחשב". המומחים בזמנו טענו שבכך יש פחות דיסטורשן בהקלטה ושטווח התדרים גדול יותר, אך למרות הקידמה, הצליל הדיגיטלי המוקדם נחשב לקר וסטרילי בעיני רבים. סטילס עדיין נותר ספקן לאחר ההקלטה הזו ובשלב זה לא תיכנן להוציא לאור את התוצאות.

בוב דילן כובש את הפסגה עם תשוקה

בשנת 1976, התקליט DESIRE של בוב דילן הגיע לפסגת מצעד המכירות האמריקאי ונשאר שם במשך חמישה שבועות. התקליט, שכלל את הלהיט HURRICANE על המתאגרף רובין קרטר שנכלא על לא עוול בכפו, והשיר המיסטי ISIS, התאפיין בצליל עשיר בזכות הכינור המכשף של סקרלט ריברה וקולות הרקע של אמילו האריס. זו הייתה תקופה פורייה ומוצלחת לדילן, בעיצומו של מסע ההופעות הצועני שלו, ROLLING THUNDER REVUE.

השקדים של ג'ורג' והמרד של המאנקיז

בחזרה ל-1969, שם התרחשה דרמה רפואית קטנה. ג'ורג' האריסון עבר ניתוח להוצאת שקדים בבית החולים יוניברסיטי קולג' בלונדון. בשל ההיסטריה סביב הלהקה, השקדים הושמדו לאחר מכן כדי שלא יימכרו חס וחלילה למעריצים בשוק השחור כמזכרות ביזאריות.

ובשנת 1967 התרחשו שני אירועים משמעותיים: שלושת האחים גיב, שהם אנשי להקת הבי ג'יס, חזרו לאנגליה באונייה פיירסקיי, אחרי תשע שנים בהן התגוררו באוסטרליה, בדרכם להפוך לאחת הלהקות המצליחות בעולם. באותו יום ממש, בצד השני של האוקיינוס, הכריזו חברי להקת המאנקיז שמעתה הם אלו שינגנו בתקליטיהם, במקום נגני האולפנים שעשו זאת עד כה. מייק נסמית' ופיטר טורק הובילו את המהלך מול המפיק דון קירשנר, במאבק על חופש אמנותי בתקליט HEADQUARTERS. זאת כדי להוכיח לקהל הרחב כי לא מדובר בארבעה ניצבים סתמיים אלא במוזיקאים אמיתיים.

כותרות העיתונים של 1970: פרוג, ג'אז ורוק

בשנת 1970 פורסמו הדברים האלו בעיתוני הפופ שיצאו ביום הזה, והעניקו הצצה לעולם הפרוגרסיב-רוק המתפתח. מרטין באר, הגיטריסט של להקת ג'ת'רו טול, סיפר בצניעות: "אני מאוד אוהב את ההשיר שלנו, THE WITCH'S PROMISE. הקשבתי לרדיו של מישהו והם אמרו: שלום אוהבי פופ, זה יכול להיות להיט במקום הראשון. קשה לי להאמין שזה יקרה אבל אם זה יקרה - זה יהיה נהדר. באר המשיך וסיפר על העבודה באולפן: אנחנו עדיין עובדים על האלבום הבא שלנו. אנחנו קצת עצלנים, אני מניח. חלק מהיצירות ממש מעולות. זה ייקרא BENEFIT. אנחנו טסים לאמריקה פעמיים השנה לסיבובי הופעות. אנחנו רוצים להופיע בבריטניה וזה מדכא אותי שאנחנו לא יכולים להופיע בחלק מהמועדונים הקטנים יותר. אבל זה תלוי בהנהלה שלנו, ויש לנו את כל השנה הזו מתוכננת עבורנו. זה מפחיד!"

במקביל, במלודי מייקר דווח שלמתופף איינסלי דנבאר יש עכשיו להקה חדשה ושמה WHITE WHALE. ההשקעה הייתה עצומה – רק לרכוש מערכת הגברה חדשה ללהקה עלה 2,500 ליש"ט, סכום עתק באותם ימים. אולם הדרמה האמיתית התרחשה מעל דפי הרקורד מירור, שם פורסם באותו יום שדנבאר קיבל את ההצעה של פרנק זאפה להצטרף ללהקתו, THE MOTHERS OF INVENTION. "זו הצעה שאסור לי לפספס. אני חי למען המוסיקה", אמר המתופף. באותו איטם נכתב ש-BLUE WHALE תתפרק לאחר הקלטת תקליט ושהוא מקווה שיצליח לאחד אותה כשיחזור מארה"ב מעבודתו עם זאפה.

באותה נשימה, החיבור בין רוק לקלאסי המשיך לצבור תאוצה. המנצח האמריקאי, ג'וזף אגר, הזמין את להקת הנייס להתארח במופע הגדול שהוא יעשה בלונדון עם התזמורת הפילהרמונית, ב-6 במרץ. קית' אמרסון, הקלידן הפרוע שנהג לתקוע סכינים באורגן ההאמונד שלו, ואגר כבר מתכננים לבצע שם יצירה משותפת. בינתיים סיפר מתופף הלהקה, בריאן דוויסון: "אני לא יכול להגיד שאנחנו חלוצים אבל עדיין לא הגענו לסוף שלנו. איך אפשר להגיד שאנחנו רק גירדנו את השטח מבחינת שילוב של רוק עם קלאסי? איפה ראיתם לפני שלוש שנים להקת רוק מנגנת עם תזמורת? אני יודע שזה נעשה באמריקה עם להקה בשם NEW YORK ROCK'N'ROLL ENSEMBLE אבל הם לא מגיעים לרמה של המודי בלוז או פרוקול הארום או אנחנו. ואני מנסה לא להישמע יומרני כשאני אומר זאת".

בס, הולנד וסכסוכים בריטיים

בשנת 1990 הוציאה להקת פרימוס את תקליט האולפן הראשון שלה, FRIZZLE FRY. השילוב המוזיקלי של פרוג, פאנק ורוק אלטרנטיבי הוא מנצח, וזיכה את השלישייה הזו בקהל מעריצים נלהב. הלהקה, בהובלת הבסיסט והסולן לס קלייפול, הציגה סאונד ייחודי וביזארי עם שירים כמו JOHN THE FISHERMAN, שהפכו לקלאסיקות בקרב חובבי הז'אנר.

עוד קודם לכן, בשנת 1970, הגיע השיר VENUS, של להקת SHOCKING BLUE ההולנדית, למקום הראשון בארה"ב. זו הייתה הפעם הראשונה שאמן הולנדי הגיע לצמרת המצעד האמריקאי. הסולנית מריסקה ורס, עם עיניה הגדולות והפאה השחורה, כבשה את העולם עם שיר שהתבסס למעשה על שיר ישן בשם THE BANJO SONG של להקת THE BIG 3 (וריף שנחשד גם כמושפע מהשיר PINBALL WIZARD של להקת המי).

ובגזרת ימי ההולדת והפרידות: בשנת 1949 נולד אלן לנקסטר, הבסיסט לשעבר בלהקת סטטוס קוו (הוא עזב אותה בשנת 1984 לאחר הופעת הפרידה במופע ה-LIVE AID). הוא מת ב-26 בספטמבר 2021 לאחר מאבק במחלת הטרשת הנפוצה. עם זאת, זמר הלהקה, פרנסיס רוסי, לא יכל להתאפק מלספר עליו דברים לא נעימים בספרו האוטוביוגרפי, תוך שהוא חושף את מערכת היחסים הטעונה והסכסוכים המשפטיים שהעיבו על הלהקה במשך שנים. אולי כי הוא ידע שלנקסטר לא יוכל להשיב לו?

אלן פרסונס והמפעל הכימי: הסיפור המלא על AMMONIA AVENUE

בשנת 1984 יצא תקליט חדש לפרויקט של אלן פרסונס ושמו AMMONIA AVENUE. הפרויקט הוא אוסף של מוזיקאי אולפן שמשתנה מעט מאלבום לאלבום כשהמוחות מאחורי המבצע הזה הם המפיק וטכנאי ההקלטה אלן פרסונס וכותב השירים והזמר אריק וולפסון. שם התקליט נוצר בהשראת ביקורו של וולפסון במפעל כימי בבילינגהאם, אנגליה, השייך לחברת ICI. שם, הדבר הראשון שראה היה רחוב עם קילומטרים של צינורות, ללא אנשים, ללא עצים ושלט שעליו נכתב השם שיהיה שם התקליט.

כיאה לפרויקט שכל תקליט שלו בא עם קונספט, האלבום הזה מתמקד באי הבנה אפשרית של התפתחויות מדעיות תעשייתיות מנקודת מבט ציבורית, ובוחן האם התעשייה והטכנולוגיה משרתות את האדם או מבודדות אותו במגדל שן. למרות זאת, לא כולם הבינו בזמנו מה הקונספט פה. זה באמת משנה, במקרה הזה? לא בטוח - כי המוסיקה עדיין מהנה. למרות זאת, פה כבר יש תחושה של נוסחה ולא של התקדמות ממשית, כשההרכב נשען יותר על סגנון רך ונגיש.

התקליט הניב את אחד הלהיטים הגדולים ביותר של ההרכב, DON'T ANSWER ME. שיר זה היה ניסיון מכוון של וולפסון ופרסונס ליצור מחווה לטכניקת חומת הצליל המפורסמת של המפיק פיל ספקטור. עוד פרט מעניין נוגע לשיר הנושא, AMMONIA AVENUE. אלן פרסונס עצמו צוטט כמי שאמר שזהו אחד השירים האהובים עליו ביותר מבין כל אלו שהקליט הפרויקט אי פעם, ושהוא גאה במיוחד בעיבוד ובאווירה שלו. השיר YOU DON'T BELIEVE שנכלל בתקליט, יצא למעשה כסינגל עוד לפני שהעבודה על התקליט הושלמה, והיה השיר הראשון של הפרויקט שהפך ללהיט במועדונים בארה"ב. אריק וולפסון, ששר ברגש רב את שיר הנושא וגם את הבלדה DON'T ANSWER ME, הוכיח שוב שמעבר להיותו כותב מחונן ואיש עסקים ממולח, הוא היה המבצע המושלם לשיריו שלו. עם זאת, המבקרים היו חלוקים בדעתם, וחלקם טענו שההרכב איבד את העוקץ הפרוגרסיבי שאפיין אותו בתקליטים מוקדמים כמו I ROBOT לטובת פופ מהוקצע מדי.

הסטוג'ס היו שבורים ונואשים — ואז הם יצרו את התקליט הזה! ב-7 בפברואר בשנת 1973 יצא תקליט שלישי ללהקת הסטוג'ס, RAW POWER. מזה זמן רב הוא מסומן כקלאסיקה משפיעה, אך בזמן אמת היה זה רחוק מאד מכך.

כדי להבין את גודל הנס שנקרא RAW POWER, צריך לחזור אחורה אל ההריסות המעשנות של דטרויט, שנתיים לפני יציאת התקליט. המצב היה בכי רע, והעיתונות לא ריחמה. באותה תקופה שנתיים לפני כן פורסם בעיתון המוזיקה CIRCUS: "איגי מאבד את הסטוג'ס". בגוף האייטם נכתב כך: "נשאלת השאלה האם לאיגי פופ יש להקה או לא. או האם בכלל יש לו קריירה מוזיקלית או שהיא תמה. חברת התקליטים ELEKTRA בחרה לא להמשיך את החוזה שלה עם הלהקה. מקורבים לזמר טוענים כי העסק עדיין אינו גמור ושהוא כרגע בדרכו לניו יורק כדי לאסוף נגנים חדשים".

באותו זמן, איגי פופ לא היה סתם אמן בחיפוש עצמי; הוא היה שקוע עמוק בהתמכרות להרואין, והלהקה המקורית התפרקה לרסיסים תחת כובד המשקל של הסמים והאדישות של הקהל האמריקאי. אבל הגורל, בדמותו של דייויד בואי, התערב. בואי, שהיה אז בשיא נסיקתו עם "זיגי סטארדאסט", פגש את איגי בבר מקס קנזס סיטי בניו יורק. לאחר תהליך ממושך הורכבה הלהקה החדשה, מהלך שהיה כרוך בדרמה פנימית לא קטנה. הגיטריסט המקורי והענק של הסטוג'ס, רון אשטון, הועבר לעמדת הבס – צעד תמוה שנחשב להנמכה במעמד – והגיטריסט החדש והפרוע היה ג'יימס ויליאמסון. ("רון שנא אותי על כך", הודה איגי פופ שנים לאחר מכן). סקוט אשטון, אחיו של רון, נשאר בעמדת התופים וההרכב המחודש עבר לאנגליה כדי להתרחק מהסמים של דטרויט ולפתוח דף חדש. במרץ 1972 כבר הונח מתחת לאפו של הזמר חוזה חדש, הפעם עם חברת התקליטים 'קולומביה'. בחוזה זה חתם איגי לבדו, מה שהפך את הלהקה באופן רשמי ללהקת הליווי שלו, לפחות על הנייר.

ההלם התרבותי היה מיידי. החבורה הפרועה ממישיגן נחתה בלונדון המנומסת, והפיצוץ היה בלתי נמנע. הופעת הבכורה של הסטוג'ס באנגליה נערכה ב-15 ביולי 1972, באולם הקולנוע קינג'ס קרוס בלונדון. הקהל הבריטי לא ידע מה נפל עליו. כתב מעיתון המוזיקה 'דיסק' מיהר לדווח בביקורתו כי 'הלהקה הזו מנגנת בהתאם לשמה ולא מספקת יותר מרעש כשהזמר בה צורח למיקרופון ומתריס באנשים על כך שהם נראים מאובנים בעיניו. אז הוא ניגש לבחורה אחת, משך בשיערה ושר קרוב מאד לפניה. אחר כך הוא תפס קורבן אחר, הפעם ג'נטלמן שנראה נבוך מכך שאיגי בחר לשבת עליו ולשחק בשיערו. אחרים בקהל צחקו בהקלה שהוא לא בחר אותם".

באותו ערב היסטורי נכח הצלם המפורסם מיק רוק, האיש שתיעד את הגלאם-רוק בזמן אמת, ותיקתק רבות במצלמתו. אחת התמונות, שמראה כי איגי מרח את עצמו בצבע כסף, עיניים מאופרות בכבדות ומבט של מטורף, מפארת מאז את עטיפת התקליט עליו אני כותב כאן. בעטיפה האחורית של התקליט תגלו עוד תמונות מאותו מופע כאוטי. הדימוי הזה הפך לאייקוני כל כך, עד ששנים רבות לאחר מכן הוא הופיע על חולצות, פוסטרים ואפילו קעקועים של מעריצים בכל העולם.

ב-19 בספטמבר 1972 נכנסו חברי הסטוג'ס לאולפני CBS, שברחוב ווייטפילד הלונדוני, כדי להקליט את תקליט הבכורה שלהם בגלגול הזה. הם הגיעו כחתומים בחברת הניהול החדשה שלהם, MAINMAN, שבעליה היה מנהלו החדש והראוותני של דייויד בואי, טוני דפרייס. בואי היה זה שהתרשם מאד מהסטוג'ס, כששהה בשנת 1971 בארה"ב ונחשף לראשונה לשמם. הוא ניגש למנהלו והמליץ לו להחתים מיד את הפרא האמריקאי. דפרייס, שחשב כי בידו החתמה נוצצת שתכניס מיליונים, שיכן את הלהקה בבית מפואר בלונדון שבקירותיו ניתלו יצירות מקוריות של מארק שאגאל (איגי: "שאלנו את עצמנו מה זה החרא המצויר הזה ומיהרנו לזרוק את זה בחצר האחורית"). הפער בין הפאר של הנהלת בואי לבין הלכלוך של הסטוג'ס היה בלתי נתפס.

באולפן ההקלטות לא היה מי שיפקח על הלהקה והתוצאה נשמעה היטב בסליל ההקלטה. איגי עם וויליאמסון כתבו את כל השירים והתפוצצו מהתלהבות ונחישות. הם עבדו בווליומים מחרישי אוזניים, כשהם מנצלים את הזמן ליצירת כאוס יצירתי טהור. השיר הפותח, SEARCH AND DESTROY, הפך לאחד המנון הרוק הגדולים בכל הזמנים. איגי קיבל את ההשראה לשם השיר מכותרת של כתבה שקרא על מלחמת ויאטנם במגזין טיים. בשיר הוא מדמה את עצמו ל"צ'יטה משוטטת ברחובות עם לב מלא בנפלאם" – שורה שהפכה לאחת המצוטטות יותר בתולדות הפאנק. השיר מתאר תחושה של אדם שאין לו מה להפסיד, נרדף ומסוכן.

שיר נוסף שהוקלט בסשנים הללו היה PENETRATION. מעניין לגלות כי למרות הרמיזות המיניות הבוטות בשמו ובמילותיו, הריף המרכזי של השיר נכתב על ידי ויליאמסון כשהוא סתם פרט על הגיטרה. הצליל המנצנץ והמוזר ברקע השיר הוא למעשה נגינה על צלסטה, כלי מקלדת עדין, שאיגי התעקש להוסיף כדי ליצור ניגוד לצליל המלוכלך של הגיטרות.

אבל החגיגה באולפן לא יכלה להימשך לנצח. בחברת התקליטים הקשיבו בבעתה לתוצאה, שהוקלטה עם המון סמים ובחוסר מקצועיות טכני משווע. רוב הכלים הוקלטו על ערוץ אחד או שניים, מה שהפך את ההפרדה ביניהם לבלתי אפשרית. דפרייס המבוהל חשב במהרה על גלגל הצלת ההקלטות. לגלגל הזה קראו בשם דייויד בואי, שההקלטות נשלחו אליו ללוס אנג'לס (כששהה שם בסיבוב הופעות) והוא ערך מיקס מהיר משלו לשבעה משירי התקליט ביום אחד בלבד באולפני WESTERN SOUND RECORDER. הוא קיבל לידיו את ערוצי ההקלטה והתחלחל לגלות שרק שלושה ערוצים (מתוך 24) קיבלו שימוש וכעת קשה ביותר לעשות עמם מיקס חדש, חוץ מהצבתם בעוצמות שונות. השיר SEARCH AND DESTROY נותר במיקס המקורי והפראי יותר.

כשאיגי וחבריו ללהקה שמעו את התוצאה של בואי, על גבי תקליט רשמי, הם התחלחלו. איגי נאלץ לראות כיצד התקליט יוצא כשהמשפט 'מיקס נעשה בידי דייויד בואי' כשהוא גדול יותר בעטיפה מהמשפט 'הופק בידי איגי פופ'. בואי לקח להקה מחוספסת מדטרויט והפך אותה ללהקת 'גלאם-רוק', כפי שהיה אז בעצמו, עם סאונד דק ומתכתי. האגו של איגי נפגע, למרות שעל העטיפה נכתב כי זה תקליט של 'איגי והסטוג'ס'.

רון אשטון, הגיטריסט לשעבר שהפך כאן לבסיסט ומעולם לא סלח על השינויים, הודה בשנת 1974: "הסיבה היחידה שאינני מקשיב לתקליט הזה היא המיקס המחורבן של דייויד בואי. הוא הרס את התקליט, שהיה מעולה בצורתו הראשונה. בואי חירבן את התקליט וגמר אותנו כלהקה. פתאום אין בס ואין תופים בתקליט. כבר שברתי בכוונה שני עותקים". הטענה הייתה שבואי הנמיך את חטיבת הקצב (בס-תופים) והבליט את השירה והגיטרה בצורה לא מאוזנת.

המצב הפך גרוע יותר כשהתברר שהלהקה שוב מתפרקת. המנהל של בואי, טוני דפרייס, היה אז גם מנהלו של איגי, שסיפר על אירוע ביזארי במיוחד: "יום אחד הוא בא ולקח אותי לסיבוב בלימוזינה שלו ושם בישר לי שבכוונתו לשלוח אותי לניו יורק כדי לככב בהפקה בימתית של פיטר פן. הבטתי בו בזעם וצעקתי עליו שאני לא פיטר פן מזורגג אלא צ'רלס מאנסון! הבנתי שהלהקה לא מתפקדת יותר, אבל לשלוח אותי כפיטר פן?! אז נזרקתי לעזאזל". הפיצוץ היה סופי. ביולי 1973 הועפו הסטוג'ס מחברת התקליטים קולומביה, שלא ידעה כי קלאסיקה אמיתית נמצאת תחת אפה.

במבט לאחור, התקליט RAW POWER הוא אחד מאבני היסוד של הרוק. קורט קוביין, סולן נירוונה, ציין לא פעם ביומניו שזהו תקליט אהוב עליו ביותר. חייבים להאזין לו ובעיקר למיקס המקורי של איגי, שיצא לאור לאחר מכן בהוצאה מחודשת בשנות ה-90, שם הבס והתופים חזרו לחיים בעוצמה מחרידה. יש כאן חלוציות מחשמלת שהשפיעה רבות על המשך הדרך בעולם המוזיקה, עם מוזיקה חסרת פשרות וגבולות. עם שירים כמו GIMME DANGER, DEATH TRIP ו- YOUR PRETTY FACE IS GOING TO HELL ברור כי זה תקליט שלא משמיעים בארוחת סוף שבוע חגיגית עם המשפחה.

השיר YOUR PRETTY FACE IS GOING TO HELL נקרא במקור HARD TO BEAT, אך איגי שינה את הכותרת למשהו פרובוקטיבי יותר שיתאים לגישה הכוללת של התקליט. למעשה, זה תקליט לאנשים שאוהבים את הרוק שלהם מחוספס. אה, סליחה... מאוד מחוספס! איגי פופ כתב רבות מהמילים לתקליט בזמן שיטוט בהייד פארק בלונדון עם מחברת, צופה בילדים משחקים וחש מנוכר לחלוטין מהסביבה הפסטורלית. השיר GIMME DANGER מצא אותו חושש מבחורה שעלולה להיות חורבנו. זו כנראה ג'והאנה, בחורה שלדבריו "הוציאה אותי מדעתי". השיר נפתח בצלילים אקוסטיים מאיימים לפני שהוא מתפרץ, ומתאר תשוקה הרסנית ומחלה. הוא כתב עליה שוב בשיר KILL CITY, מתקליט שלו בשנת 1977.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט דברים שהיטיבו לתאר את הפרדוקס של איגי: "האיגי הזה. אף אחד לא עושה את זה טוב יותר, אף אחד לא עושה את זה יותר גרוע, אף אחד לא עושה את זה, נקודה. מאז תקליטה הקודם, FUN HOUSE, הלהקה ערבבה את הצוות שבה כמו חפיסת קלפים, חברת התקליטים שלה הפגינה אובדן אמונה קלאסי וסמים ודיכאון גבו מחירים בלתי נמנעים. בהופעה האחרונה שלה בניו יורק, השיא הלילי התרכז סביב איגי שנחנק והקיא על הבמה.

ובכן, לכולנו יש את הפגמים הקטנים שלנו, לא? התקליט החדש, הסטוג'ס חוזרים בנקמה, מפגינים את כל האכזריות שאפיינה אותם במיטבם, אין פשרות, אין ניסיונות להרגיע או לשחק משחקים בתקווה להגיע לקהל רחב יותר. תקליט זה הוא סיר החול הטובעני בקצה הקשת, ואם זה לא נשמע אטרקטיבי, אז אתם חיים על זמן שאול הרבה יותר מדי זמן. זה לא תקליט קל, בשום אופן. הוא מרחף סביב אותו סוג של איכות מחוספסת ובלתי גמורה המזכירה את WHITE LIGHT WHITE HEAT של מחתרת הקטיפה. התקליט נראה לכוד בנקודות משוננות, לפעמים קשות, ולעיתים פתאומיות".

זה היה תקליט 'נשיקת המוות' של הסטוג'ס באותו גלגול. השיר האחרון בתקליט, DEATH TRIP, סימל בצורה אירונית את המסע שהלהקה עברה. לאחר מכן נאלץ איגי לעבור תהליך גמילה רציני מסמים ומאלכוהול במוסד פסיכיאטרי, כשבואי שוב נחלץ לעזרתו ולוקח אותו תחת חסותו לקראת קריירה מרשימה שלו כאמן סולו עם התקליטים THE IDIOT ו-LUST FOR LIFE. הסטוג'ס התאחדו שנים רבות לאחר מכן, זכו לכבוד המגיע להם ואף הופיעו בתל אביב בהופעה, שמי שנכח בה תיאר את החוויה בלתי נשכחת. הילד הרע של דטרויט הוכיח שבסופו של דבר, הכוח הגולמי מנצח הכל.

בונוס: קוקוריקו בפעם הראשונה!!! החודש, פברואר בשנת 1970 (לא ידוע באיזה יום בדיוק) יצא תקליט הבכורה של להקת אטומיק רוסטר. הנה הסיפור...

בשנות השבעים המוקדמות, בזמן שמרבית המוזיקאים בלונדון עדיין ניסו להבין איך לתפעל את המגברים שלהם, וינסנט קריין כבר רקם תוכניות להשתלטות עולמית בעזרת קלידים רועמים. בין השנים 1970 ל-1974, יצאו לאור תחת השם ATOMIC ROOSTER חמישה תקליטים וכמות נכבדה של סינגלים, שתיעדו את המסע המוזיקלי החד-פעמי של הפסנתרן והאורגניסט. וינסנט קריין חיפש סוג של מוזיקה שאולי נראתה באותם ימים כבלתי אפשרית להשגה: שילוב פראי בין הפ'אנק והנשמה של אמנים שחורים מארצות הברית כמו סטיבי וונדר וג'יימס בראון, לבין העוצמה והזוויות המורכבות של הרוק המתקדם הבריטי - עם נגיעות מהרוק הכבד והטירוף שהוא הביא מהלהקה בה היה חבר עם ארתור בראון בסיקסטיז.

היו כאלה שכינו את הניסיון הזה חסר אחריות או טיפשי, אבל האמת היא שפשוט לא היה שום דבר דומה לזה באותה תקופה. לא היו סימני דרך או נקודות התייחסות. חברי הלהקה באו והלכו, ורובם פשוט נזרקו על ידי וינסנט קריין, שהקריב אותם על מזבח הגביע הקדוש המוזיקלי שלו. זו הייתה החלטה שחזרה על עצמה לעיתים קרובות, ללא קשר להשלכות המסחריות, ובדרך כלל היא התרחשה בפרק הזמן שבין ההקלטה לבין יציאת התקליט. אחד הראשונים לעזוב היה המתופף קארל פאלמר, למרות שעזיבתו הייתה אולי המקרה היחיד בהיסטוריה של הלהקה שהיה מבוסס על החלטה שלו עצמו, ולא נבעה מחילוקי דעות מוזיקליים או אישיים. עבור להקה שהקמתה הייתה רשומה על שמו של קארל פאלמר באותה מידה שהייתה רשומה על שמו של וינסנט קריין, המכה הייתה קשה.

וינסנט קריין, שקיבל חינוך קלאסי ובהמשך עבר הכשרה בג'אז ופופ, וקארל פאלמר נפגשו בארצות הברית בשנת 1969, בזמן שליוו את ארתור בראון. התקליט THE CRAZY WORLD OF ARTHUR BROWN והסינגל FIRE שליווה אותו, שוינסנט קריין היה שותף לכתיבתו ועיבודו, כבשו את המצעדים בבריטניה ובארצות הברית בסערה במהלך קיץ 1968. עד סתיו 1968, וינסנט קריין כבר היה המנהל המוזיקלי של ארתור בראון בשני סיורי ההופעות הראשונים בארצות הברית. הם היו במצב שבו הם חשבו ששום דבר לא יכול להשתבש, אבל עד שהם הגיעו לשם הכל היה מתוזמן רע ובמידה רבה האשמה הייתה בהנהלה.

הלחץ השפיע על וינסנט קריין בצורה מדאיגה. הוא סבל מהתמוטטות עצבים באמצע סיבוב ההופעות הראשון בארצות הברית ובילה שלושה או ארבעה חודשים במוסד לבריאות הנפש באנגליה לפני שחזר לאותו טירוף שתרם לבעיה מלכתחילה. הדיכאון המאני שלו השתקף כמעט בכל המילים שכתב, דרך נוירוזה מיוחדת לגבי החיים שחולפים על פניו, שליוותה אותו עד סוף חייו. עד שחזר ללהקה של ארתור בראון, המתופף המקורי, דראצ'ן ת'יקר, נראה צועד אל הים כשהוא מחזיק גיטרה מעל ראשו. הוא התחרפן והוחלף על ידי קארל פאלמר. בעיניו של וינסנט קריין, זה היה שיפור גדול.

קארל פאלמר היה המתופף של הזמר כריס פארלו ומנהל סיבוב ההופעות של פארלו עבר לעבודה אצל ארתור בראון בסיבוב ההופעות הראשון שלו בארצות הברית, שבמהלכו ת'יקר השתגע. בשלב ההוא המנהל אמר שיש את הבחור המיוחד הזה שהם יכולים להשיג, אז הם ביקשו מקארל פאלמר להצטרף, אבל הוא לא יכול היה באותו זמן כי הוא היה באמצע סיבוב עם כריס פארלו. אבל בתוך שלושה או ארבעה שבועות הוא השתכנע שעדיף לעבור. משם הם עשו סיבוב של שישה שבועות ואז נשארו לעוד שישה שבועות בארה"ב בלי לעשות כלום.

שני הגברים, קריין ופאלמר, נשארו עם הלהקה של ארתור בראון עד יוני 1969, ואז הם החליטו לנטוש את העולם המשוגע שלו ולחזור לאנגליה במטרה להקים להקה משלהם. קארל פאלמר הסביר שבעצם מה שקרה הוא שאחרי סיבוב ההופעות הראשון שהיה מוצלח מאוד, הוא אמר לוינסנט שזה חסר טעם להמשיך להסתובב בניו יורק והוא חוזר להרכיב משהו ביחד. הוא רצה להקה של שלושה נגנים, כי הוא היה מעריץ מושבע של CREAM והטריו של הנדריקס באותו זמן, המצב של וינסנט קריין היה מעט מעורער כי הוא היה בבית החולים כמה פעמים. קארל פאלמר אמר לו שהוא ישמח לעבוד איתו שוב, אבל זה יעבוד רק אם הוא יוכל לשלוט במה שהם עושים. וינסנט הסכים ואמר שהוא יתרכז בכתיבת המוזיקה הנכונה עבורם.

העזיבה של ארצות הברית וארתור בראון לא הייתה פשוטה. יום שישי ה-13 ביוני 1969 היה היום שבו הם עזבו את אמריקה. כדי להביא את הציוד לשדה התעופה הם נאלצו לרמות את אחד מאנשי הצוות האמריקאים שיאסוף את הדברים מהמחסן וייקח אותם לנמל התעופה JFK. הם הסבירו לו שהם צריכים לשלוח את הציוד למדינה אחרת לצורך חזרות לסיבוב הופעות עתידי. הם המציאו סיפור וכך הם לקחו הכל בחזרה ככבודה עודפת באותו מטוס. באותו שלב ארתור בראון כבר נעלם במשך שבועות, הוא עזב את הלהקה והלך עם אשתו לחיות באיזו קומונה בניו ג'רזי. הם ניסו להשיג אותו בטלפון אבל הוא פשוט לא ענה.

השם ATOMIC ROOSTER הגיע מחוויה בארצות הברית. ערב אחד בניו יורק, כשבוע אחרי שהם החליטו לעזוב את ארתור בראון, הם יצאו עם חברה של וינסנט לכפר במנהטן שבו כל האמנים מסתובבים. הבעיות של וינסנט נבעו מכך שהוא לקח יותר מדי LSD, והסיבה שהם הלכו לדירה הזו הייתה כדי שהבחורה הזו תסביר לו מה היא ראתה ושמעה וכמה המצב שלו גרוע ושהוא צריך להפסיק עם זה. האדם שהיא בחרה לדבר עליו היה נגן הבס בלהקה שנקראה RHINOCEROS. הוא לקח המון חומרים כימיים ובסוף היום התחיל לקרוא לעצמו THE ATOMIC ROOSTER. קארל פאלמר שמע את השם ולא יכול היה שלא לצחוק, הוא חשב שזה שם נהדר. כשחזרו לאנגליה הוא הציע לוינסנט לקרוא ללהקה שלהם ככה.

עם חזרתם, הדיכאון של וינסנט הרים את ראשו שוב והוא חזר לחודש נוסף בבית החולים. כשחזר, הוא הרגיש טוב יותר והיה להם כבר את הגיבוי של הנהלה חדשה. הם פרסמו מודעות בעיתוני המוזיקה לחיפוש בסיסט. וינסנט קריין נזכר שאלו היו כמה מהאנשים הגרועים ביותר שהוא שמע בחייו. בסוף הגיע ניק גרהאם, סטודנט להנדסה אזרחית מסאות'המפטון, שניגן בחליל ושר שיר אחד והתקבל ללהקה.

התקליט הראשון, ATOMIC ROO-O-OSTER, יצא בפברואר 1970 בלייבל B&C. הוא היה תערובת נפלאה של קטעי פרוג, עיבודי כלי נשיפה וקטעים פסטורליים מטעים. הגישה הקודרת של וינסנט לחיים הוטמעה במילים שלו. השיר BANSTEAD נכתב על חוויותיו במוסד הפסיכיאטרי. השיר FRIDAY THE 13TH נכתב על ידי וינסנט קריין ומתאר את התחושה שמשהו רע עומד לקרות, נושא שחזר על עצמו רבות ביצירתו. השיר מייצג את הפחד הקבוע של קריין מהגורל ומהעתיד.

קארל פאלמר סיפר שהם יכלו לעשות חזרות עד ארבע בבוקר וזה לא הפריע לאף אחד. הם היו מותאמים מוזיקלית. וינסנט היה תמיד בזמן, תמיד יצירתי ועסקי. עם זאת, אחרי ההקלטות ניק גרהאם עזב והוחלף על ידי הגיטריסט והזמר ג'ון קאן. ההרכב הזה החזיק מעמד שבועות ספורים בלבד.

בסוף מאי 1970, כשעולם הפופ הבריטי עוד ניסה לעכל את התפרקות הביטלס, וינסנט קריין מצא את עצמו בסיטואציה לא פשוטה. השותף שלו להקמת הפרויקט, פאלמר, החליט לארוז את המקלות ולעבור לחופים שאפתניים לא פחות בסופרגרופ חדשה ושמה אמרסון, לייק ופאלמר. קריין קיבל את הבשורה בשוויון נפש יחסי, אולי כי הבין שהחיבור המוזיקלי מיצה את עצמו. "אני חושב שהוא צדק עבור הלהקה כשהקמנו אותה לראשונה", הרהר קריין בדיעבד, "ואם הוא לא צדק, אז זו הייתה אשמתי שלא ידעתי בדיוק מה רציתי לעשות. קארל הוא לא מתופף פ'אנקי, הוא יותר מתופף ג'אז ורוק ואנחנו לא עושים את זה".

כשנשאל על סגנון הקלידים של קית' אמרסון, המתחרה הישיר שלו בזירה, קריין לא חסך בביקורת עוקצנית: "הוא מפחד לשים את הדגש ואז להשאיר שקט – הוא חייב שהכל ירוץ כל הזמן. זה מה שאתה לא מנגן חצי מהזמן שהופך את זה למעניין". ובכלל, קריין הצהיר ביושר: "אני נוטה להקשיב למתופפים יותר מאשר לנגני אורגן".

למצוא תחליף למישהו במעמד של פאלמר הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. לאחר סדרה של מחליפים זמניים, המזל האיר פנים לריק פארנל, בנו של מנצח הביג-בנד, ג'ק פארנל. ריק הגיע ללהקה אחרי הרפתקה אמריקאית מתישה עם אנגלברט האמפרדינק, כשהוא חמוש בטעם מוזיקלי שנטה לכיוון אחר.

קריין זיהה בו פוטנציאל, אך השילוב החזיק שלושה חודשים בלבד. "הוא היה סוג המתופף הנכון והיחיד שנתקלתי בו שבאמת התאים לסגנון, אבל היו לו הרבה עכבות והוא היה קצת לא מקצועי בימים הראשונים", הסביר קריין. ריק המשיך מאוחר יותר לתהילת עולם (אירונית משהו) כמתופף של הלהקה הפיקטיבית ספיינל טאפ, אבל ב-1970 הוא פשוט נשלח הביתה.

באוגוסט 1970 הגיע המחליף הקבוע: פול האמונד. קארל פאלמר אפילו עזר למחליפו וסידר לו הנחה ברכישת תופי HAYMAN דרך קשרים אישיים. תוך שבועות, קריין כבר התרברב במגזין מלודי מייקר שפול יוכר כאחד המתופפים המובילים באנגליה תוך שישה חודשים. יחד עם הגיטריסט והזמר ג'ון קאן, ההרכב התגבש לכדי יחידה קטלנית שהייתה מוכנה לכבוש את מצעדי הפזמונים.

וינסנט קריין המשיך להוביל את הלהקה בשינויי הרכבים תכופים, כשהוא תמיד מחפש את הצליל המושלם. למרבה הצער, אחרי שהיה חבר לזמן מה בלהקת רצי החצות של דיקסי (זו עם הלהיט "בואי איילין") הוא שם קץ לחייו בשנת 1989. מכתב ההתאבדות שלו כלל את המילים: "אני מצטער, אכזבתי את כולכם אבל אני חייב ללכת עכשיו".

בונוס: פינת המודעה הקטנה - והפעם: בחייאת, תעזרו ללהקת סופרטרמפ.

החודש, פברואר בשנת 1971, ולהקת סופרטרמפ עדיין חסרה כסף בכיסים. נכון, היה לה ספונסר עשיר מאד - אבל הוא לא פיזר יותר מדי כספים. וכשגיטרה נעלמת כך, אחרי הופעה - זה מצער ודורש פרסום מודעה קטנה בתקווה להשיב את האבדה.

כלי נגינה גנוב היה תופעה שכיחה אך הרסנית עבור מוזיקאים בסיבובי הופעות והתיאור "צהוב/שחור" מתייחס כמעט בוודאות לגימור SUNBURST, מראה קלאסי ופופולרי לגיטרות גיבסון. המונח "גיטרה סטריאו" מצביע על דגם ספציפי ומתוחכם, ככל הנראה גיבסון ES-345 או ES-355 היוקרתית יותר. גיטרות חצי-חלולות אלו נודעו בזכות פלט הסטריאו, שאפשר לשלוח את האות מכל פיקאפ בגיטרה למגבר אחר, וליצור צליל עשיר ורחב - התאמה מושלמת לשאיפות הרוק המתקדם של סופרטרמפ.

הגניבה התרחשה ב"ניוקאסל פוליטכניק". בשנות ה-70, האוניברסיטאות והפוליטכניקות של בריטניה היו עורק החיים של סצנת המוזיקה, וסיפקו הופעות חיוניות ללהקות צעירות. נגינה ב"פוליטכניק" הייתה טקס חניכה, ועבור סופרטרמפ, הופעה זו הייתה אחת ממאות בדרך לכוכבות-על. המספר 6271, אחרי שם המקום, הוא ככל הנראה קוד של אגודת סטודנטים או קוד של אירוע.

המודעה הזו מראה להקה חרוצה בדרכים, שהתמודדה עם האתגרים היומיומיים של עסקי המוזיקה, הרבה לפני שאלבומים כמו " ארוחת בוקר באמריקה" הפכו אותם לכוכבי-על עולמיים. זוהי תזכורת נוגעת ללב למסירות ולצד הפחות זוהר של היסטוריית הרוק. אפשר ממש לדמיין את הפרצופים העצובים של חברי הלהקה דרך המודעה הזו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459