רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 באוגוסט (8.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "רציתי לקבל את הערצתו של ג'ון לנון אבל לקבל את האנונימיות של רינגו סטאר. לא רציתי להיות פרונטמן" (קורט קוביין מלהקת נירוונה)

ב- 8 באוגוסט בשנת 1969 בשעות הבוקר המאוחרות, יצאו ארבעת חברי הביטלס מאולפני אי.אם.איי (שטרם נקראו בשם אבי רואד) כדי להצטלם לאחת מעטיפות התקליטים החשובות ביותר בעולם הרוק.

הביטלס: צעידה אחת קטנה לאדם, צעד ענק להיסטוריה

אתחיל בשנת 1969, עם תמונה אחת שהפכה לאייקון תרבותי מוכר כמו המונה ליזה. בבוקר חם של אוגוסט, ארבעת המופלאים מליברפול, הלא הם חברי להקת הביטלס, יצאו מאולפני EMI, חצו את כביש אבי רוד הסמוך, ונתנו לצלם איאן מקמילן בדיוק עשר דקות לתפוס את הרגע. שישה קליקים של המצלמה שלו הספיקו. התוצאה, שנועדה לעטר את עטיפת תקליטם האחרון שהוקלט יחדיו, ABBEY ROAD, הפכה למיתולוגיה של ממש. מעריצים אדוקים החלו לנתח כל פרט בתמונה, מהפולקסווגן החונה ברקע (עם לוחית הרישוי 28IF) ועד לעובדה שפול מקרטני צעד יחף ועם סיגריה בידו הימנית, מה שהצית מחדש את תיאוריית הקונספירציה המפורסמת על מותו.

כל סיפור צילום העטיפה הזה נמצא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

אך הסיפור של הביטלס והמורשת שלהם לא תמיד היה כל כך פוטוגני. קפיצה קדימה לשנת 1973 מגלה צד אחר לגמרי של הלהקה. עיתון המוזיקה מלודי מייקר חשף פצצה: 36 שירים של הביטלס, שהוקלטו בימיהם הפרועים במועדון סטאר קלאב בהמבורג, גרמניה, צפו ועלו. מי שהחזיק באוצר הזה היה אלן וויליאמס, המנהל הראשון והנשכח של הלהקה. לאחר שחברת התקליטים שלהם, אפל, דחתה את ההקלטות הגולמיות על הסף, וויליאמס לא היסס לאיים. "אני אשחרר את זה בתור בוטלג אם צריך", הצהיר בהתלהבות ממורמרת, "נראה שהם בחברת אפל רוצים למחוק לחלוטין את ההיסטוריה המוקדמת והמיוזעת של הביטלס". ההקלטות, למרות איכותן הירודה, הציגו צד חייתי ורעב של הלהקה, רגע לפני שהפכו לבנים הטובים של עולם הפופ.

הפסנתרן המאוהב, הדוגמנית והתקליט שכולו לב אחד גדול של איש תמים. ב-8 באוגוסט בשנת 1983 יצא תקליט חדש לבילי ג'ואל, AN INNOCENT MAN. בניגוד לתקליט הקודם והקודר שלו, THE NYLON CURTAIN - הפעם מדובר בתקליט שמח של בחור שמאוהב בדוגמנית צעירה ושמה כריסטי ברינקלי.

השנה היא 1983, והעולם לא בדיוק מוכן למה שבילי ג'ואל מתכנן. ב-8 באוגוסט נחת בחנויות התקליטים AN INNOCENT MAN, והוא היה כל מה שקודמו לא היה. אחרי שהגיש לנו את THE NYLON CURTAIN הקודר והמהורהר, תקליט שהתעסק במשברים חברתיים, מלחמת וייטנאם ושקיעת מעמד הפועלים, ג'ואל עשה פניית פרסה חדה והחליט שהגיע הזמן לשמוח. הסיבה? פשוטה, אנושית ובלונדינית במיוחד: הוא היה מאוהב עד מעל לראש בדוגמנית העל הצעירה, כריסטי ברינקלי.

אם THE NYLON CURTAIN היה חשבון נפש לאומי באווירת פופ מתקדם, הרי ש-AN INNOCENT MAN הוא מסיבת חוף צבעונית ושטופת שמש. ג'ואל, שגדל על ברכי הלהקות הווקאליות של שנות החמישים והשישים, החליט להקליט תקליט מחווה שלם לצלילים שהרכיבו את פסקול נעוריו. פתאום, הגיטרות הכבדות והסינטיסייזרים המורכבים פינו את מקומם להרמוניות קוליות בסגנון הדו-וופ, קצבי נשמה מתוקים וצלילים שהזכירו את פרנקי ואלי וארבע העונות, את סם קוק ואת הדריפטרס. במקום להתעסק בסגירת מפעלים, ג'ואל התפנה לעסוק בפתיחת הלב. "רציתי ליהנות בהקלטה הבאה. כפי שהתברר, הייתי גרוש טרי, יצאתי עם כריסטי ברינקלי ואל מקפרסון. נהניתי, הרגשתי שוב כמו נער. רציתי לשחזר את התחושה הזו על ידי כתיבת שירים שהיו סגנוניים מאותה תקופה - מתחילת שנות ה-60, סוף שנות ה-50, כשהרוק'נ'רול היה הרבה יותר קליל. זו הייתה סטייה גדולה מהסגנון הקודם שלי עבור הרבה אנשים, אבל זה היה מאוד כיף".

התוצאה הייתה מטח להיטים בלתי נשכח, שהפכו את קיץ 83' לחגיגה אחת גדולה. בראש ובראשונה היה זה כמובן UPTOWN GIRL, המנון פופ מושלם על הבחור הפשוט מהשכונה שמחזר אחר הנערה העשירה והזוהרת מהעיר הגדולה. מעטים יודעים שהשיר נשא במקור את השם UPTOWN GIRLS, ברבים, ודיבר על שלל הדוגמניות שג'ואל פגש בניו יורק. אך ברגע שכריסטי ברינקלי נכנסה לתמונה, כל שאר הנערות נשכחו והשיר הוקדש כולו לה. הקליפ, בו ג'ואל מגלם מכונאי רכב וברינקלי היא הלקוחה העשירה שמגיעה בגפה למקום, הפך לאחד מהאייקונים הגדולים של עידן ה-MTV. לצד הלהיט הזה, התקליט הניב גם את TELL HER ABOUT IT הקצבי (שנכתב כי ג'ואל מצא את ברינקלי האדם הכי קרוב שאפשר לדבר איתו על הכל) ואת THE LONGEST TIME, שיר א-קפלה טהור שהפך להמנון למאוהבים בכל הגילאים. ג'ואל ביצע את כל תפקידי השירה בעצמו, מה שדרש ממנו לכסות טווח רחב. התוכנית המקורית הייתה להביא קבוצת שירה שתשיר איתו את השיר, אבל זה לא צלח. המפיק של ג'ואל, פיל ראמון, אמר לבילי שהאפשרות הטובה ביותר שלהם היא שהוא יעשה את הכל בעצמו. ג'ואל היסס כי הוא לא רצה שכל הקולות יישמעו כאילו הגיעו מאדם אחד, אז הוא דמיין את עצמו כדמויות שונות ונתן להן סגנונות שירה שונים. "עשיתי את מה שאני קורא שירה מתודית. דמיינתי את עצמי כילד איטלקי רזה מניוארק, ואז עשיתי קול נוסף וחשבתי על עצמי כשחקן פוטבול שחור גדול עם קול בס עמוק מאוד. ואז חשבתי על עצמי כזמר בסגנון פאט בון. מערבב את כל הקולות האלו יחד כדי שלא הכל יישמע כמו בחור אחד".

אבל הסיפור מאחורי התקליט הזה הוא הרבה יותר מורכב משיר אהבה פשוט. ג'ואל עצמו חשף שהתקליט כולו הוא מחווה לכריסטי, ושיר הנושא, AN INNOCENT MAN, מתאר במדויק את היסוסיה בתחילת הקשר ביניהם. הוא שר: "אני יודע שאת מגנה רק על עצמך / אני יודע שאת חושבת על מישהו אחר / מישהו שפגע בך / אבל אני לא למעלה / מפצה על האהבה שהכחשת שאי פעם תוכלי להרגיש".

המילים האלה לא נכתבו בחלל ריק. ג'ואל ניסה להראות לה שהוא מבין ללבה. כמוהו, שגם היה גרוש פעם אחת, כריסטי כבר עברה נישואים וגירושים. כשהם נפגשו, היא הייתה במערכת יחסים רצינית ומתוקשרת עם אוליבייה שנדון, יורש אימפריית השמפניה MOET DE CHANDON. הקשר ביניהם כבר החל להתקרר, אך אז, ב-1 במרץ 1983, הכתה הטרגדיה.

באותו יום גורלי, התקשר שנדון לכריסטי וביקש ממנה לפגוש אותו בפאלם ביץ' באותו הערב. זמן קצר לאחר השיחה, הוא נסע למסלול מרוצים פרטי כדי להתאמן במכונית המירוץ החזקה שלו. לאחר עשר הקפות, במהירות של כ-100 קמ"ש, איבד שנדון שליטה על הרכב. המכונית פרצה מחסום בטיחות והתרסקה הפוכה לתוך תעלה רדודה, במרחק של כארבעים מטרים מהמסלול. כשכוחות ההצלה חילצו אותו מהרכב ההפוך, הוא כבר לא היה בין החיים. סיבת המוות, כך נקבע, לא הייתה כתוצאה מפציעה או כוויות, אלא ככל הנראה מטביעה בתוך המים הרדודים שבתעלה.

כריסטי, שהייתה שבורת לב, נשארה בקליפורניה כדי להתאבל. ואז צלצל הטלפון. על הקו היה בילי ג'ואל. הוא לא התקשר כדי לחזר או ללחוץ, אלא פשוט כדי להציע כתף תומכת לחברה במצוקה. מהמקום השברירי והכואב הזה, נולד אחד מסיפורי האהבה הגדולים של עולם הפופ והתקליט הזה.

ב- 8 באוגוסט בשנת 1963 יצא לראשונה מגזין המעריצים של הביטלס שנקרא BEATLES MONTHLY. עד שנת 1969 יצאו 77 מהדורות של המגזין הנהדר הזה. בדף החדשות של הגיליון הראשון ההוא נכתב גם ש:

• 
  

• חברת EMI הדפיסה מעל חצי מיליון עותקים מהתקליטון הבא של הביטלס, ארבעה חודשים לפני צאתו הרשמי ב-23 באוגוסט. הביקוש אדיר ונראה שזה יגיע למקום הראשון כבר בשבוע הראשון לצאתו.

• ג'ורג' האריסון קיבל הזמנה ממעריץ לטייל מסביב לעולם. אבל לג'ורג' יש לחשוב על עוד שלוש חיפושיות!

• כשחזרה הלהקה מהופעה בבירמינגהם, הריחו החברים לפתע ריח חריכה חריף. נהג הרכב, ניל אספינל, עצר בחריקה וכולם נמלטו ממנו, כשהם משאירים את הבגדים וציוד הנגינה בפנים - חוץ מג'ון. הם גילו שכמה חוטים נגעו זה בזה וגרמו לתקלה. אז הם המשיכו בנסיעה כשאורות הרכב מנותקים, אור האיתות הימני עשה הבהובים מוזרים. במשך כעשר שעות הוערו פרות משנתן, בגלל הצפצפה שלא הפסיקה לפעול. איזה לילה!

• "תודה לכל מי ששלח לי מתנות וכרטיסי ברכה ליום הולדתי. אני רוצה להגיד לכם תודה ענקית. רינגו. מצטער שאני לא יכול להודות לכל אחד באופן אישי".

• מפיקי סרטים רבים שלחו תסריטים לבריאן אפשטיין לסרט עם הביטלס, אך הוא דחה את כולם. הוא מחכה לתסריט הנכון.

גם זה קרה ב- 8 באוגוסט. כן, זה יום בו לא הכל היה נעים בעולם הרוק. היו פיטורים, היו פרישות, היו פציעות, היו אזיקים ועוד. בואו נצא לדרך...

- בשנת 1980 החלה בארה"ב הקרנת הסרט XANADU, בכיכובה של אוליביה ניוטון ג'ון ועם פסקול שלה ושל להקת אי.אל.או.

- בשנת 1966 קפץ בריאן וילסון מהביץ' בויז לבקר את הרולינג סטונס באולפן הקלטות בלוס אנג'לס. הלהקה עבדה באותו זמן על השיר MY OBSESSION, שיצא לבסוף באלבום BETWEEN THE BUTTONS.

- בשנת 1953 נערך יומו השני של פסטיבל THE MATIPOSA FOLK FESTIVAL בטורונטו, קנדה. ג'וני מיטשל, שהייתה אחת מאלה שהופיעו שם, כתבה בדרכה לפסטיבל את השיר הראשון שלה שנקרא DAY AFTER DAY.

- בשנת 2017 מת הזמר וכותב השירים, גלן קאמבל, בגיל 81. בשנים האחרונות לחייו הוא היה חולה באלצהיימר.

- בשנת 1986 שוחרר דייוויד קרוסבי מהכלא שבטקסס בגין אחזקת סמים וכלי נשק. הוא ריצה בו שמונה חודשים מתוך חמש שנים שנפסקו לו. בהמשך הוא אמר שההליכה לכלא הצילה את חייו, מכיוון שהדבר הכריח אותו להתפכח.

- בשנת 1970 רכשה הזמרת ג'ניס ג'ופלין מצבה לקבר של הזמרת האהובה עליה, בסי סמית', שבשנת 1937 נפגעה קשה מפגיעת מכונית ומתה בגלל שלא הורשתה להיכנס לבית חולים בטענה שהיא שחורה. אלמנה של סמית' סירב בזמנו לקנות עבורה מצבה. הסיפור הזה נגע לליבה של ג'ופלין שהחליטה לבצע את רכישת המצבה לבית הקברות שבפילדלפיה.

- בשנת 1970 פוטר הבסיסט דייב אלכסנדר מלהקת הסטוג'ס כי שכח כיצד לנגן את השירים, בפסטיבל שנערך במישיגן. זאת כי הגיע להופעה כשהוא מסומם.

- בשנת 1978 פרש הקלידן פיט בארדנס מלהקת הרוק המתקדם הבריטית CAMEL. הוא היה אחד ממייסדיה. הסיבה לפרישה הייתה חילוקי דיעות מוסיקליים עם גיטריסט הלהקה, אנדי לאטימר.

- בשנת 1961 נולד הגיטריסט THE EDGE, מלהקת יו 2. שמו האמיתי הוא דייויד האוואל אוונס. בתחילת הקריירה של הלהקה, אוונס קיבל את הכינוי "הקצה" על ידי חברי כנופיית הרחוב שאליה השתייך הזמר בונו. מקובל להאמין שהכינוי נגזר מהצורה הזוויתית של ראשו של אוונס. עם זאת, מקור השם שנוי במחלוקת ותיאוריות אחרות כוללות תיאור של נגינה בגיטרה שלו והעדפתו לא להיות מעורב לחלוטין בדברים ולכן להישאר על קצה המזלג.

- בשנת 1969 הופיעה להקה 'האמבל פיי' הבריטית את הופעתה הראשונה, במועדון של רוני סקוט שבלונדון.

- בשנת 1950 נולד המתופף ליברטי דוויטו, שהיה במשך שנים רבות המתופף הצמוד של בילי ג'ואל, אך מאז שירד מעמדת התופים, היו לו בעיקר מילים מרירות להגיד על מעסיקו לשעבר. עד שהשניים השלימו.

מהומות, מעצרים ותקלות פירוטכניקה: הצד האפל של הרוק

אם כבר מדברים על הצד הפרוע, בואו נקפוץ לשנת 1992, לאצטדיון האולימפי במונטריאול. מה שהיה אמור להיות ערב חלומי וכבד עם שתיים מהלהקות הגדולות אז בעולם, מטאליקה וגאנז אנד רוזס, הפך לסיוט אלים. הכל התחיל כשג'יימס הטפילד, סולן וגיטריסט מטאליקה, עמד במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, בעת פתיחת השיר FADE TO BLACK, ונפגע קשות ממתקן פירוטכניקה שעלה באש. ג'יימס היה אמור להיכנס עם הריף של הגיטרה שלו בעוד חבריו מנגנים אבל הריף לא הגיע. לרגע הם חשבו שהוא נותן להם לנגן עוד קצת לפני שייכנס עם שלו אבל אז ההפסקה נמשכה עוד קצת, ולא נשמע קול ממנו. הגיטריסט קירק האמט והבסיסט ג'ייסון ניוסטד הביטו מעבר לכתפיהם לעבר המתופף לארס אולריך שעמד וניסה להציץ מבעד לעשן והערפל כדי לראות מה קורה. מיד הם הבינו שמשהו קרה. הלהבה הותירה את הטפילד עם כוויות מדרגה שלישית והוא הובהל לבית החולים. הלהקה נאלצה לקצר את הופעתה בפתאומיות. בינתיים התקשרו המפיקים בטירוף לחברי גאנס אנד רוזס, שעדיין נרגעו במלון שלהם, וביקשו מהם להתחיל מוקדם באותו לילה כדי לפצות על כך שמטאליקה נאלצה לקצץ את המופע שלה. כולם הסכימו, לפי הגיטריסט סלאש, ואז נאלצו לחכות לאקסל רוז, שגרם לאיחור ניכר מאד. כשלהקתו הופיעה, הוא עזב את הבמה רק לאחר תשעה שירים, מתלונן על כך שהמוניטורים על הבמה לא היו חזקים מספיק עבורו לשמוע את קולו. אחרים לחשו שהוא פשוט כעס על מטאליקה שדפקו אותו כך. הודעת הפרידה שלו לקהל: "תודה לכם, הכסף שלכם יוחזר, אנחנו יוצאים מכאן". ג'יימס הטפילד: "הייתי כל כך מאוכזב מאקסל כי הוא יכול היה לזכות בכל כך הרבה אנשים על ידי המשך ההצגה. במקום זאת, הייתה הרבה אלימות מיותרת בגלל הגישה שלו. הוא יכל להפוך את זה לערב נהדר". מהומה התחוללה באצטדיון האולימפי. הקהל, שחש מרומה, פשוט התפוצץ. מה שהתחיל כערב של רוק הפך למהומת ענק שכללה הפיכת רכבים, ניפוץ חלונות, ביזה של חנויות באזור ונזק של מיליוני דולרים. לילה בלתי נשכח, מכל הסיבות הלא נכונות.

דרך אגב,על הדרך, ב-8 באוגוסט בשנת 1983 יצא התקליטון הראשון של מטאליקה, עם השיר WHIPLASH.

אלימות ודרמה לא היו נחלתן של שנות התשעים בלבד.

בשנת 1970, מלך הלטאה בכבודו ובעצמו, ג'ים מוריסון מלהקת הדלתות, מצא את עצמו באזיקים בלוס אנג'לס. הסיבה? שכרות בציבור. השוטרים מצאו אותו מחוסר הכרה על מפתן דלת בית - שלא היה שלו. עוד יום שגרתי במשרד עבור אחד הסולנים הכריזמטיים וההרסניים ביותר בתולדות המוזיקה.

ואם במעצרים עסקינן, בשנת 1986 שוחרר מהכלא דיוויד קרוסבי, חבר הלהקות הבירדס וקרוסבי, סטילס, נאש (ויאנג... לפעמים). קרוסבי ריצה שלוש שנות מאסר בגין שורה של עבירות סמים ואחזקת נשק לא חוקי, ושחרורו סימל ניסיון לחזור למוטב ולדרך הישר.

נשמה, צדק חברתי ופ'אנק מהפכני

אבל ההיסטוריה אינה רק הרס עצמי וכאוס. היא גם מלאה ברגעים של עוצמה, כבוד ונשמה טהורה. בשנת 1970, ג'ניס ג'ופלין, אחת הזמרות הלבנות הגדולות יותר ששרו בלוז, עשתה מעשה מרגש. היא רכשה על חשבונה מצבה מכובדת לקברה של בסי סמית', "קיסרית הבלוז" ואחת ההשפעות הגדולות ביותר עליה. סמית' מתה בשנת 1937 בנסיבות טרגיות ומקוממות, לאחר שנפצעה בתאונת דרכים ונמנעה ממנה כניסה וטיפול רפואי בבית חולים שהיה מיועד ללבנים בלבד. במעשה קטן אחד, ג'ופלין לא רק חלקה כבוד לגיבורת ילדותה, אלא גם הזכירה לעולם עוול היסטורי כואב.

ולפעמים, ההיסטוריה היא פשוט אוסף של סיפורים מוזרים ומחממי לב. קחו לדוגמה את להקת קיס. בשנת 1996, במהלך הופעה סוערת בסינסינטי, מעריץ נלהב במיוחד החליט לזרוק אל הבמה את... רגלו התותבת. חברי הלהקה, במקום להיבהל, עצרו לרגע את המופע, חתמו באהבה על הרגל המלאכותית והחזירו אותה לבעליה המאושר. אין ספק, זה היה שירות למעריצים ברמה אחרת.

האיש שהיה סוד: סיפורו הבלתי ייאמן של סיקסטו רודריגז. ב-8 באוגוסט בשנת 2023 מת סיקסטו רודריגז, בגיל 81.

ביום שלישי, ה-8 באוגוסט 2023, כבה נרו של סיקסטו רודריגז. עבור רוב תושבי דטרויט, העיר בה חי ועבד כל חייו, היה זה עוד פועל בניין קשה יום שסיים את דרכו. אך אלפי קילומטרים משם, בדרום אפריקה, באוסטרליה, ובקרב קהל מעריצים עולמי שהתעורר באיחור אופנתי של ארבעים שנה, הייתה זו נפילתו של ענק. רודריגז, המוזיקאי שקרס מסחרית בארצות הברית בתחילת שנות השבעים, מת לאחר שזכה לתהילת עולם מחודשת ומדהימה, בעיקר בזכות הסרט התיעודי זוכה האוסקר SEARCHING FOR SUGAR MAN, שהפך את סיפורו המופרך לאמת גלויה.

הסרט, יצירת מופת של הקולנוען השוודי מאליק בנדילול משנת 2013, הציג את רודריגז כ"זמר המחאה והכותב הגדול ביותר שרוב האנשים מעולם לא שמעו עליו". וזו לא הייתה הגזמה. שני התקליטים שהוציא בארצות הברית בתחילת העשור ההוא, פרי עבודתו של אמן ממוצא מקסיקני מדטרויט התעשייתית, נעלמו מהמדפים מהר יותר משהגיעו אליהם. אבל אז, בטוויסט עלילתי ששום תסריטאי הוליוודי לא היה מעז לכתוב, עותק פיראטי של אחד התקליטים מצא את דרכו לדרום אפריקה של עידן האפרטהייד.

במדינה מבודדת ומדכאת, מילותיו של רודריגז היו כמו אוויר לנשימה עבור דור שלם של צעירים לבנים ליברלים. שיריו, שדיברו בגובה העיניים על מלחמת וייטנאם, אי שוויון גזעי, סמים, התעמרות בנשים וצביעות חברתית, הפכו לפסקול המרד השקט שלהם. הוא לא ידע זאת, אבל בזמן שהוא עבד בעבודות פיזיות מפרכות כדי לפרנס את משפחתו, הוא היה שם אייקון תרבותי. נאמר עליו שהיה "פופולרי יותר מאלביס", ותקליטיו נמכרו בכמויות מסחריות, כמו שתקליט של דייר סטרייטס היה נמכר בחנות תקליטים באנגליה באותה תקופה.

אך עם התהילה, הגיע גם המסתורין. מכיוון שאיש לא ידע דבר על האיש שמאחורי המוזיקה, צמחו סביב דמותו אגדות אורבניות מבעיתות. בדרום אפריקה, מותו היה עובדה מוגמרת. השאלה היחידה הייתה איך. סיפור אחד גרס שהוא ירה בעצמו בראשו על במה במוסקבה. אחר טען שהצית את עצמו מול קהל ונשרף למוות. היו שמועות על מנת יתר, אשפוז כפוי במוסד לחולי נפש, ואפילו מאסר עולם על רצח חברתו. במשך עשרות שנים, מעריציו התאבלו על גיבורם המת.

הכל השתנה כשבעל חנות תקליטים מקייפטאון, סטיבן "שוגר" סגרמן, יחד עם עיתונאי המוזיקה קרייג ברת'ולומיו-סטרידום, החליטו שהם חייבים לגלות את האמת. מסע החיפוש שלהם, שתועד בסרט, הוביל אותם אל מעבר לאוקיינוס, אל רחובותיה המושלגים של דטרויט. שם, להפתעתם המוחלטת, הם מצאו את סיקסטו רודריגז, חי וקיים, עובד באתרי בנייה ושיפוצים, ללא שמץ של מושג על מעמדו המיתולוגי במרחק חצי עולם.

"הרגשתי שאני מוכן לעולם, אבל העולם לא מוכן בשבילי", אמר רודריגז לאחר גילויו, במשפט שמסכם קריירה שלמה. "אני מרגיש שלכולנו יש משימה, יש לנו מחויבויות. התפניות האלה במסע, פיתולים שונים, החיים אינם ליניאריים". ואכן, חייו היו הכל חוץ מליניאריים. עוד לפני הגילוי הדרום אפריקאי, הוא קיבל טלפון מפתיע בשנת 1979 ממקדם הופעות אוסטרלי. "אתה חייב לבוא לפה! אין לך מושג איזה כוכב ענק אתה פה!". רודריגז, שחשב שמדובר במתיחה, הגיע לשתי הופעות ענק באוסטרליה וחזר משם מבולבל לא פחות. רק שנים לאחר מכן, הבין את היקף ההשפעה שלו בדרום אפריקה. עם זאת, להופיע שם בזמן האפרטהייד היה צעד שנוי במחלוקת שאמנים רבים נמנעו ממנו; להקת קווין, למשל, הופיעה שם באותן שנים וספגה ביקורת קשה. לאחר סיום האפרטהייד, רודריגז סוף סוף הגיע לדרום אפריקה לסדרת הופעות היסטורית מול אלפי מעריצים המומים שגילו שגיבורם חי. למרבה הצער, את התמלוגים העצומים שהיה אמור לקבל במשך עשרות שנים על מכירות תקליטיו, הוא מעולם לא הצליח לגבות במלואם.

ומה לגבי המוזיקה עצמה? תקליט הבכורה שלו משנת 1970, COLD FACT, נפתח עם פצצה מוזיקלית בדמות SUGAR MAN. זהו שיר סמים (זה ברור, לפי הסלנג של שם השיר) אקוסטי, מהפנט, עם עיבוד כלי מיתר פסיכדלי ומוזר שהפך לסמלו המסחרי. המילים הן תחינה נואשת של מישהו המחפש בריחה מהמציאות הקודרת שלו באמצעות סמים - קוקאין, מריחואנה, ממריצים וכו'. מבחינה מוזיקלית, השיר ייחודי להפליא. הוא נפתח בריף גיטרה אקוסטית פשוט ובלתי נשכח, שטופל רבות באפקט פייזר, מה שנותן לו צליל מסתחרר, פסיכדלי וכמעט מבלבל. זה, בשילוב עם שירתו העגומה של רודריגז ועיבוד כלי המיתר המורכב, יוצר ניגוד עוצמתי בין הנושא המחוספס, ברמת הרחוב, לבין ההפקה המתוחכמת, כמעט קולנועית. הצליל הייחודי הזה הוא ששבה את המאזינים ועזר להפוך את השיר להמנון מחתרתי, במיוחד בדרום אפריקה. אם לומר את האמת, אף שיר אחר בתקליט לא מגיע לגבהים של פתיחת הנוק-אאוט הזו. המלודיות של רודריגז אפקטיביות, וקולו, על אף מגבלותיו, ידע להעביר סיפור. כן, אפשר לשמוע בבירור שהוא לקח "השראה" לא מעטה מבוב דילן או מריצ'רד פארינה, אבל היי, אם כבר להעתיק, אז מהטובים ביותר. זהו מסמך מרתק להאזנה. עם זאת, יש כאלה שניסו להציב אותו על אותו מדף קדוש לצד יצירות מופת כמו PET SOUNDS של הביץ' בויז, וכאן צריך להפעיל את הבלמים. זה תקליט טוב מאד, אפילו חשוב, אבל לא באותה ליגה.

שנה לאחר מכן, בשנת 1971, יצא תקליטו השני והאחרון, COMING FROM REALITY. הפעם, ההפקה הייתה עשירה ויומרנית יותר, עם שירים ארוכים יותר ועיבודים מורכבים. האלבום הוקלט בלונדון עם המפיק סטיב רולנד והשתתפו בו מוזיקאי אולפן בולטים בבריטניה, כולל הגיטריסט כריס ספדינג. המטרה הייתה ליצור אלבום "פופ" עם עיבודים עשירים יותר שכללו כלי מיתר וקלידים. למרות זאת, כמו אלבומו הראשון, הוא נכשל מסחרית בארצות הברית, וחברת התקליטים שלו נטשה אותו שבועות ספורים לאחר יציאתו. מעניין לציין, שכאשר יצא מאוחר יותר בדרום אפריקה ב-1976, הוא קיבל את הכותרת החלופית AFTER THE FACT.

בעקבות הצלחת הסרט, רודריגז הפך לתופעה עולמית. הוא הופיע בפסטיבלים הגדולים בעולם, מגלסטונברי ועד קואצ'לה, וזכה סוף סוף להכרה, וגם לתגמול כספי, על יצירתו. סיפורו של סיקסטו רודריגז ייזכר כפרק ייחודי בתולדות התרבות הפופולרית. אמן שכתב את פסקול המהפכה בלי לדעת, על גיבור שנאלץ למות כדי להתגלות כחי, ועל כך שלפעמים, גם אם באיחור של כמה עשורים, העולם סוף סוף מתיישר עם המוזיקה הנכונה.

הצד האחר של המהפכה: בוב דילן מנפץ את תדמית הנביא וחושף את הלב. ב-8 באוגוסט בשנת 1964 יצא בארה"ב אלבומו הרביעי של בוב דילן, ANOTHER SIDE OF BOB DYLAN.

התאריך הוא 8 באוגוסט 1964. אמריקה עדיין מהדהדת משירי המחאה הנוקבים של האיש שהפך לקולו של דור שלם. אבל באותו יום ממש, פצצה מוזיקלית נוחתת בחנויות התקליטים בארצות הברית, שהדהודה יישמע עוד שנים רבות. הוא נקרא "צד אחר של בוב דילן", ותאמינו לי, מעולם לא היה שם הולם יותר לתקליט, כזה שמסכם במדויק את רעידת האדמה האמנותית והפסיכולוגית של יוצרו.

החזיקו חזק, כי זהו סיפור על דילן חדש לגמרי. זה הרגע שבו הצעיר ממינסוטה החליט שהוא עייף מלהיות המצפן המוסרי של תנועות שלמות, והגיע הזמן פשוט להיות הוא עצמו. מבחוץ, אולי נראה כאילו הכל עובד כרגיל. הנה הוא, סולו, רק הוא, הגיטרה האקוסטית והמפוחית הנצחית שלו. אבל משהו היה שונה, מהותי יותר. בפעם הראשונה, בתקליט רשמי, הוא התיישב ליד הפסנתר והקליט את קטע הבלוז הגולמי BLACK CROW BLUES. זה היה רמז קטן לבאות. מאחורי זמר הפולק המוכר, כבר החל לצוץ מוזיקאי רוק, והמבקר חד העין, טים ריילי, צבר נקודה כשהכריז שזהו "תקליט רוק בלי גיטרות חשמליות".

השינוי היה חד ובלתי מתפשר. במכה אחת, דילן השיל מעליו את גלימת המדריך הרוחני ומנהיג המחאה שאומות של צעירים העריצו. הוא הפך דף. לפתע, הוא כבר לא התעניין בהטפת מוסר או בהצבעה על חוסר הצדק והצביעות של המערכת. הסוגיות הגדולות והבלתי פתירות פינו את מקומן למשהו הרבה יותר אינטימי, חשוף וכואב: נשמתו שלו. בראיון מאותה תקופה, הוא הבהיר את הנקודה: "אני לא רוצה לכתוב יותר לאנשים", אמר בכנות מפתיעה. "מעכשיו והלאה, אני רוצה לכתוב מתוך עצמי, ולשם כך אני צריך לחזור לכתוב כמו שהייתי רגיל, כשהייתי בן עשר, כשהכל פשוט יצא באופן טבעי. אני רוצה שהכתיבה שלי תהיה כמו ההליכה שלי או הדיבור שלי".

ומה יצא מזה? סערה של רגשות. התקליט כולו הוא מסע אל תוך ליבו השבור לאחר הפרידה מאהובתו הגדולה ובת זוגו, סוז רוטולו, אותה אישה צעירה שחיממה את עצמה בזרועותיו על עטיפת אלבומו הקודם המפורסם. שירים כמו ALL I REALLY WANT TO DO או הלהיט העתידי IT AIN'T ME BABE הם מכתבי פרידה מוזיקליים, מלאי כאב, סרקזם ופיכחון. בשיר I DON'T BELIEVE YOU הוא מתאר פגישה מקרית עם האקסית שלו ופשוט לא מבין איך היא יכולה להתנהג כאילו כלום לא קרה. הפצע היה עמוק, והריפוי שלו תועד בזמן אמת, תו אחר תו.

אבל אל תטעו, המחאה לא נעלמה לחלוטין, היא פשוט קיבלה צורה חדשה, אישית וסוריאליסטית יותר. קחו לדוגמה את MOTORPSYCHO NITEMARE, קטע קומי ומטריד על חקלאי המציע למטייל מחסה בתנאי שיתחתן עם בתו הבוגרת. זו הייתה קריצה הומוריסטית לחשדותיה של אמריקה השמרנית.

הקסם של ההקלטה כולו קרה בלילה בלתי נשכח אחד. ב-9 ביוני 1964, בדיוק בשעה 19:05, בוב דילן נכנס לאולפן A המרווח של חברת התקליטים קולומביה רקורדס בניו יורק, חמוש אך ורק בנרתיק הגיטרה שלו וכמה בקבוקי יין. עם המפיק טום וילסון, הוא התיישב, ניגן, שר, ובתוך שעות יצא עם תקליט שלם וגמור. אחד עשר שירים שהוקלטו בספונטניות מוחלטת, בטייק אחד או שניים לכל היותר, תוך שהוא שופך השראה מתפרצת לסלילי ההקלטה.

אולי השיר שמסכם את התקליט בצורה הטובה ביותר הוא MY BACK PAGES - מבט לאחור מודע לעצמו על עבודתו המוקדמת. הוא בעצם מבקר את עצמו הצעיר על היותו בטוח מדי ושיפוטי בשירי המחאה שלו. הוא הרגיש שבתפקידו כ"זמר מחאה", הוא יצר תשובות פשוטות לבעיות מורכבות וראה את העולם בשחור ולבן. משמעות השורה המפורסמת, "אה, אבל הייתי כל כך הרבה יותר מבוגר אז, אני צעיר מזה עכשיו", הוא המסר המרכזי. "מבוגר יותר" מתייחס ללהיות נוקשה, כבד מאידיאולוגיה, ולכוד בפרסונה של מנהיג דור. בכך שהוא משיל מעליו את הדמות הזו, הוא מרגיש משוחרר, פתוח, ו"צעיר" מבחינה אמנותית, חופשי לחקור נושאים אישיים ומורכבים יותר.

אז דילן עבר מכתיבת המנונים לתנועות לכתיבת שירים מנקודת מבטו, מעודנת יותר. זו הייתה הצהרת העצמאות האולטימטיבית שלו. הוא נולד מחדש, צעיר, חופשי, ומעל הכל, נאמן רק לצד השני, האמיתי יותר, של בוב דילן. העולם עדיין לא ידע זאת, אבל אותו לילה באולפן היה רק החימום למהפכה החשמלית שתגיע שנה לאחר מכן ותשנה את פני המוזיקה הפופולרית לנצח.

המשקל הכבד של הבאנד בתקליטון חדש! ב-8 באוגוסט בשנת 1968 יצא תקליטון חדש ללהקת הבאנד ובו שיר שיהפוך להמנון ברור - THE WEIGHT.

זה מתחיל כמו סיפור עם, אולי מעשייה שנלחשה סביב מדורה. מטייל עייף מגיע לעיירה בשם נצרת. כל מה שהוא רוצה זה למסור דרישת שלום לחברה בשם פאני, אבל מהר מאוד הוא מוצא את עצמו שקוע עד צוואר במשימות, טובות וסידורים עבור שורה של דמויות צבעוניות ומוזרות. המשא הולך ונהיה כבד מבית לבית, עד שהוא פשוט לא יכול יותר. זהו, על רגל אחת, סיפורו של השיר הזה, אחד השירים המכוננים והאהובים ביותר של להקת הבאנד, יצירה שהפכה לחלק בלתי נפרד מפנקס השירים האמריקאי.

השיר, שיצא כסינגל בשנת 1968 ונכלל בתקליט הבכורה המהולל של הלהקה, MUSIC FROM BIG PINK, היה חתיכת הימור. הלהקה בדיוק התחילה לבסס את זהותה החדשה. ואיזו זהות זו הייתה. הם היו חבורה של מוזיקאים קנדים ומתופף אחד מארקנסו, שספגו את צלילי הרוק'נ'רול המוקדם, הבלוז, הקאנטרי והגוספל, ויצקו אותם לתוך סאונד חדש ועם זאת עתיק יומין.

באופן מפתיע, THE WEIGHT לא היה להיט מסחרר כשיצא. בארצות הברית הוא גירד בקושי את המקום ה-63 במצעדים. אבל כמו יין טוב, כוחו רק הלך והתעצם עם השנים. הוא הפך לקלאסיקת חובה בתחנות רוק ברדיו, זכה לגרסאות כיסוי מכל קצוות הקשת המוזיקלית, ובעיקר, נצרב בתודעה הקולקטיבית. מגזין רולינג סטון דירג אותו במקום ה-41 ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים, והיכל התהילה של הרוק'נ'רול כלל אותו ברשימת 500 השירים שעיצבו את הרוק. לא רע בכלל בשביל שיר שכמעט ולא נכנס לתקליט.

אז איך נולד הפלא הזה? הסיפור, כמו השיר עצמו, הוא שילוב של מקריות, השראה עמוקה ודמויות מהחיים. הגיטריסט וכותב השיר, רובי רוברטסון, סיפר שישב יום אחד עם גיטרת המרטין D-28 שלו. כשהציץ לתוך תיבת התהודה, ראה חותמת: "נצרת, פנסילבניה". זה היה המקום בו שכן מפעל הגיטרות של מרטין. המילה "נצרת" הציתה את דמיונו, והוא החל לכתוב.

אבל ההשראות היו עמוקות יותר. רוברטסון היה שקוע באותה תקופה בסרטיהם של במאים אירופאים כמו אינגמר ברגמן ולואיס בונואל. הוא הוקסם במיוחד מהאופן שבו בונואל חקר בסרטיו את הרעיון שאנשים המנסים לעשות טוב נתקלים במכשולים בלתי פוסקים, ושכל מעשה טוב זוכה לעונש. "בשיר THE WEIGHT זה אותו הדבר", הסביר רוברטסון. "מישהו אומר, 'תעשה לי טובה קטנה כשאתה מגיע לשם'. ודבר מוביל לדבר, ופתאום הבחור חושב לעצמו, 'לעזאזל, איך הסתבכתי ככה?'".

ואם כבר מדברים על הסתבכויות, הדמויות המאכלסות את השיר לא נולדו בחלל ריק. הן היו מבוססות על אנשים אמיתיים שהכירו חברי הלהקה, במיוחד המתופף והזמר ליבון הלם, יליד ארקנסו. באוטוביוגרפיה שלו פירט הלם את המקורות: "כרמן" ו"אנה לי הצעירה" היו חברות ילדות שלו. ו"צ'סטר המשוגע"? הוא היה דמות אמיתית ומוכרת מהעיירה פאייטוויל, טיפוס אקסצנטרי שהיה מסתובב בעיר חגור בזוג אקדחי קפצונים כדי "לשמור על השקט". אפילו "פאני", זו שהחלה את כל השרשרת, התבססה על פרנסס סטלוף, מייסדת חנות ספרים ניו יורקית שרוברטסון נהג לפקוד אותה.

הסאונד של THE WEIGHT הוא סיפור בפני עצמו. שלושת הסולנים המרכזיים של הלהקה – הלם, הבסיסט ריק דאנקו והפסנתרן ריצ'רד מנואל – מחליפים ביניהם את הבתים ומתאחדים לפזמון עוצמתי. קולו המחוספס והדרומי של הלם מוביל את רוב הבתים, דאנקו לוקח את הבית הרביעי, ושניהם חולקים את האחרון, כשקול הפלצט הייחודי של מנואל מרחף מעל כולם בהרמוניות.

באופן אירוני, השיר, שנשמע כאילו הוקלט במרפסת רעועה בדרום העמוק, נחשב בתחילה לסוג של שיר גיבוי. "הוא היה משהו כמו, 'אוקיי, אין לו מהלכי אקורדים מסובכים מדי, אז נקליט אותו אם ניתקע בלי שיר'", נזכר רוברטסון. אך כשהם שמעו את התוצאה, הם הבינו שיש להם משהו מיוחד ביד.

לאחר שהקליטו חמישה שירים ראשונים, כולל THE WEIGHT, באולפן בניו יורק, חברת התקליטים קפיטול רקורדס התלהבה כל כך עד שהזמינה את הלהקה לסיים את התקליט שלה בלוס אנג'לס, במגדל קפיטול המפורסם. המעבר מהאווירה הכפרית של BIG PINK, הבית בו הקליטו את ה-BASEMENT TAPES המפורסמים עם בוב דילן, לאולפן עם 8 ערוצים בהוליווד, היה קפיצת מדרגה משמעותית עבור הלהקה.

השפעתו של השיר חרגה הרבה מעבר למצעדי הפזמונים. שנה לאחר צאתו, הוא קיבל תפקיד מפתח בסרט הדרכים המכונן "אדם בעקבות גורלו". באופן מוזר, בשל בעיות רישוי, גרסת המקור של הבאנד לא נכללה בתקליט הפסקול. במקום זאת, חברת התקליטים שכרה להקה בשם SMITH כדי להקליט גרסת כיסוי כמעט זהה.

מאז, השיר הופיע באינספור סרטים וגם בפרסומות – מה שהוביל לתביעה מצד הלם שטען כי לא אישר את השימוש בשיר לקידום מוצרים. הוא הפסיד בתביעה.

ב-8 באוגוסט בשנת 1974 הודיע נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, שהוא פורש בגלל פרשת ווטרגייט. באותו זמן הייתה הופעה של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג בניו ג'רזי ואלו מיהרו לבצע את LONG TIME GONE.

בניו יורק טיימס נכתב אז על זה: "הקונצרט הראשון בניו יורק מזה ארבע שנים של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, ביום חמישי באצטדיון רוזוולט בג'רזי סיטי, קרה לצד האירועים הפוליטיים הגדולים יותר של הלילה. זה היה, אחרי הכל, המבחר הגדול ביותר (כ-50,000 או יותר) של צעירים באזור.

אבל כפי שזה קרה, המפיק ביל גרהאם אפילו לא שידר את דבריו של ניקסון במערכת הקול של ההופעה. גרהאם נאש הודיע ​​על ההתפטרות, זיקוקים בודדים נורו באוויר, הקהל הריע במשך דקה בערך והמוזיקה נמשכה. הבחירה הראשונה לשיר לאחר ההתפטרות הייתה, לעומת זאת, LONG TIME GONE של דיוויד קרוסבי.

אבל אם המוזיקה נמשכה כמעט ללא הפרעה, ואם נראה היה שמצב הרוח האדיש של הקהל נותן אמון ברעיון של דור ניקסון א-פוליטי, הערב נשאר מטריד באופן מוזר. קרוסבי וסטילס אולי כתבו כמה שירי מחאה, אבל הם המודל של הרגיעה העממית הקליפורנית, ומשהו טעון באווירת הלילה הפריע להנאה הנינוחה של כותב שורות אלה.

היו גם בעיות אחרות. לפני ארבע שנים ניגנה הלהקה באולמות בגודל של פילמור איסט או בזירות הכדורסל הגדולות ביותר, כמו הפורום בלוס אנג'לס. זירות כאלה הן התחנות האינטימיות בסיבוב ההופעות הנוכחי, שמבטיח, עם יותר מ-10 מיליון דולר ברוטו, להיות הרווחי ביותר בתולדות הרוק. אצטדיון רוזוולט הוא אצטדיון בייסבול ישן ורעוע והוא פשוט גדול מדי עבור חלק גדול מהמוזיקה שקרוסבי וסטילס מנגנים

חלק מהבעיה הייתה האקוסטיקה, וחלק בגלל מרחק פשוט. מערכת הסאונד של יום חמישי לא הייתה ממש גרועה: דברים היו קצת כבדי בס לפעמים, והתדרים העליונים הועפו מעת לעת ברוח. אבל הצליל היה יחסית ברור ולא מעוות. לעומת זאת, מתיבת העיתונות, הלהקה שעל הבמה צומצמה לדמויות סיכות זעירות וחסרות אנוש. עבור החבורה הזו שנהנתה מכמה מהצלחותיה הגדולות ביותר עם מוזיקה אקוסטית בהרמוניה עדינה, זו אכן הייתה בעיה. המרכיב את הקשיים שלה היה קהל רועש בצורה סוערת, שאילץ אותה לחתוך כ-30 או 40 דקות מהחלק האקוסטי האמצעי של התוכנית שלה ולהעביר את האיזון הכללי יותר לכיוון בחירות חשמליות חזקות יותר. ובכל זאת, הם ניגנו יותר משעתיים, וזו תמורה הולמת לכסף, ובגדול הם הופיעו טוב מאוד, מלבד הצרידות של קרוסבי.

מוזיקאי הגיבוי - טים דראמונד בבס, ראס קונקל בתופים וג'ו לאלה בכלי הקשה - משתלבים היטב בהרכב.

רק שההופעה של יום חמישי, עם ההסתמכות המאולצת שלה על סוג של מוזיקה חשמלית זרה לרגישויות הפנימיות של הלהקה, מעולם לא ממש התלכדה".

ב-8 באוגוסט בשנת 2022 מתה הזמרת אוליביה ניוטון ג'ון מסרטן, בגיל 73.

כך היא סיפרה בהקדמה לספרה המרגש: "השעה האהובה עלי ביום היא 'שעת קסם', שבה השמש צוללת מאחורי רכסי ההרים הסלעיים והשמים צבועים בסגול-ורוד מדהים. אני יושבת שם עכשיו על ספסל אבן ומאפשרת ליום לשטוף אותי, להקיף את עצמי באהבה ובאור. אני מריחה את הוורדים של תחילת הקיץ ומחייכת כמו הרועה הגרמני הנמרץ שלנו, רייבן, שמביא לי את הכדור שלו להטלה נוספת. בעלי ג'ון צריך לעצור בחניה בכל רגע. החיים יפים ונשארים כך, למרות שסיפרתי לעולם לפני כמה שעות שהסרטן שלי חזר.

זה המסע השלישי שלי עם סרטן, שעשוי להפתיע. הקודם היה לפני חמש שנים ושמרתי אותו באופן פרטי, ולמזלי הוא נשאר כך אז, וזה לא תמיד קל כשאתה חי את חייך בפומבי. במאי 2013, ג'ון ואני נסענו בכביש 101 בתנועה הכבדה של לוס אנג'לס. היינו בדרך לבית של אחותי, רונה. אחייניתי טוטי ובתה ליילה ביקרו אותנו והן ישבו במושב האחורי. רייבן, הגור החדש שלנו, היה בארגז מאחור. המסכן הזה היה מוקף בזכוכית מנופצת, נפגענו כל כך חזק בתאונה. במשך חודשים לאחר מכן, רייבן היה עצבני בכל פעם שהבטתי במכונית.

התאונה הייתה רק חלק ממה שהיה תקופה קשה עבור המשפחה שלנו. רונה האהובה הייתה חולה מאוד ומתה זמן קצר לאחר מכן מגידול סרטני במוח. ובקרוב הבריאות שלי תוטל בספק. ביום שעשינו את התאונה, חגורת הבטיחות פגעה בי חזק מאוד בכתף הימנית. לא עבר זמן רב עד ששמתי לב שנוצר שם גוש. הגעתי לרופאה המקומית של רונה, שלא היה מודאג יותר מדי. 'זה כנראה מהתאונה', אמרה. היא עשתה צילום רנטגן אבל לא מצאה כלום. ככל שחלף הזמן, לא הצלחתי להרים את זרועי בקלות. אבל למה שהכאב לא יפחת? בתוכי ידעתי שזה לא היה כל כך פשוט והמשכתי לשאול ולחפור. זה היה הגוף שלי, והאינסטינקטים אמרו לי למצוא את התשובה האמיתית.

התעקשתי על בדיקות נוספות וגיליתי שהבליטה היא בעצם הישנות של סרטן השד שלי. תוכנית הריפוי המיידית שלי הייתה חיזוק מערכת החיסון במרפאה בגאורגיה שם הם עוזרים לאנשים להתמודד עם מחלה בצורה טבעית בלי תרופות מרשם. עשיתי זאת יחד עם המשך תזונה בריאה שכללה רבות מפורמולות עשבי תיבול האמזונס של בעלי. התייעצתי עם הצוות האונקולוגי שלי במרכז הבריאות שהקמתי על שמי במלבורן. עם העצות שלהם, כולל לקיחת כדור אנטי-אסטרוגני, הרגשתי שאני בדרך הנכונה. לא סיפרתי למשפחה שלי או לאף אחד אחר באותו זמן, מלבד ג'ון, על זה. היה יותר מדי שקרה עם אובדן אחותי. כשחזרתי לסריקה שנייה, הגידול הצטמצם והחלטנו לשים עין על זה. החיים המשיכו.

לפני שלוש שנים שיחקתי טניס ביום ההולדת של חברי הקרוב, פאט. לא שיחקתי זמן מה והייתי במגרש במשך שלוש שעות של כיף ללא הפסקה. נהניתי, ישבתי לארוחת צהריים, וממש לא יכולתי לקום לאחר מכן. זה יכל היה להיות בגלל שרירים כואבים מאוד כי לא שיחקתי חודשים, אבל התקשיתי אפילו לעמוד והתנדנדתי מתי

שהכרחתי את עצמי להזדקף. מה שלאחר מכן היו חודשים וחודשים של כאב מייסר, מונע שינה, כשאני בוכה בקול רם.

ערב אחר ערב, הייתי על הבמה בלאס וגאס, שם עשיתי סדרת הופעות במלון פלמינגו המפורסם. כאב הגב המשתק היה מדי פעם גווע - תודה לאל! במהלך תקופה טובה, חברה שלי, ג'ואן, שהיא שחקנית טניס נהדרת,

אמרה את מילות הקסם. 'בואי, ליב. נשחק טניס'. הייתי על המגרש כחצי שעה לפני שהתקף של כאב גרם לי לראות כוכבים. למרות הכאב, סירבתי לבטל אף אחת מההופעות שלי בגלל משמעת לכל החיים שהוטבעה בי בגיל חמש עשרה. לא משנה מה - ההצגה חייבת להימשך!

אבל האם אוכל להמשיך? מצאתי את עצמי צולעת מאחורי הקלעים ונשכבת בזהירות על רצפת חדר ההלבשה שלי, בוכה בייסורים. זה הרגיש כאילו עינו אותי עם מסמרים לוהטים, שדקרו לי בצד, גורמים לכאב צורב. מאחורי הקלעים, עם דמעות זולגות באיפור שלי, לא הייתי בטוחה איך אקום אי פעם. אבל... ההצגה חייבת להימשך והיא לא נגמרה. עדיין הייתי צריכה לפגוש את המעריצים שלי, כשכל ההכנסות יועברו למרכז הבריאות והמחקר שלי לסרטן. רק הרשיתי לעצמי בדיוק חמש דקות לנוח ואז בעלי היה מרים אותי על רגליי.

אז עשיתי כך:

1. לנגב את הדמעות.

2. להתאפר שוב.

3. לחזור לשם ולעשות את המפגש והברכות מאחורי הקלעים עבור המעריצים.

האנשים המקסימים האלו חיכו לפעמים שנה שלמה רק כדי להגיד שלום ולא רציתי לאכזב אותם. איכשהו החזקתי את הכל בזמן שחייכתי וצילמתי כמה תמונות. זה היה המעט שיכולתי לעשות למען נאמנות מסוג זה.

ההופעה האחרונה שלי ב-2017, לפני האבחון שלי, הייתה קונצרט למי ששירתו בצבא וזכו ללב סגול על אומץ לבם. זה היה צריך להיות לילה יפה שלעולם לא אשכח. הכאב היה אכזרי, בלתי פוסק ומייסר, ומצאתי אותו כמעט בלתי אפשרי ללכת. זה כבר לא היה רק להרים את עצמי למעלה, אלא שלא יכולתי לעשות את זה יותר.

ידעתי שמשהו לא היה בסדר.

אני מאמינה שזה חיוני תמיד להקשיב לגוף שלך ולסמוך על האינסטינקטים שלך. אני לא יכולה להגיד את זה מספיק: אף אחד לא מכיר את הגוף שלך כמוך. דחיתי את המשך סיבוב ההופעות שלי, מה שהיה לי מאוד קשה בגלל מוסר העבודה הזה שהזכרתי קודם. אבל עכשיו לא הייתה לי ברירה. נסעתי למרפאה בג'ורג'יה לשבועיים של אבחון וטיפולים טבעיים. תוך שבוע, רמת הכאב שלי עברה מעשר לאחד, וזה היה מאוד

מעודד. ואז הגיעה הבשורה שהראתה סרטן שד - שוב. הפעם זה שלח גרורות. הוצאתי הודעה לעיתונות כי רציתי שהמעריצים שלי ישמעו את זה ממני. לא חרושת שמועות".

ערב חד פעמי של רוק, נשמה ובלוז: ג'ו קוקר, האחים נוויל, וג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר בפארק הירקון, 8 באוגוסט 1991.

בליל קיץ חם של ה-8 באוגוסט 1991, התכנס קהל רב בפארק הירקון בתל אביב לחוויה מוזיקלית נדירה, שילוב של קולות מחוספסים, מקצבים מניו אורלינס ואגדות רוק בריטיות. "פסטיבל הבלוז והנשמה", כפי שכונה האירוע, הפגיש על במה אחת את ג'ו קוקר, הרכב הפ'אנק המשפחתי האחים נוויל, ואת צמד המייסדים של להקת "קרים", הבסיסט ג'ק ברוס והמתופף ג'ינג'ר בייקר.

ההופעה התקיימה באווירה מיוחדת, חודשים ספורים לאחר תום מלחמת המפרץ, והיה בה כדי לסמל חזרה לשגרה ולנורמליות אחרי שספגנו טילים מסדאם חוסיין ונחמן שי נדרש להרגיע. היו רגעי שמחה עם הגעתם של אמנים בינלאומיים בסדר גודל כזה לישראל. הפארק לבש חג, והציפייה באוויר הייתה מוחשית לקראת ערב שהבטיח מסע מוזיקלי עשיר ומגוון.

את הערב פתחו שתיים מהדמויות המרכזיות בסצנת הבלוז-רוק הבריטי של שנות ה-60, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר. שני השלישים מחטיבת הקצב המהפכנית של "קרים" הגיעו לישראל כחלק מהרכב חדש שכלל גם את הגיטריסט הווירטואוז בלוז סרצ'נו. בתכל'ס - שני אלו נודעו בשנאתם זה כלפי זה (ממש באותה עוצמה כפי שהייתה לבסיסט-זמר ומתופף בלהקה אחרת שבאה אחריהם - הפוליס). הופעתם הייתה מסע בזמן אל ימי הבלוז-רוק הפסיכדלי, עם ביצועים אנרגטיים ונגינה שהוכיחה כי הכישרון והכימיה המיוחדת בין ברוס ובייקר לא פגו עם השנים. עבור הקהל המקומי, הייתה זו הזדמנות נדירה לחזות במוזיקאים שהשפיעו עמוקות על עולם הרוק.

אחריהם עלו לבמה האחים נוויל, שהביאו עימם את הצלילים החמים והקצביים של עיר הולדתם, ניו אורלינס. ההרכב המשפחתי, שכלל את האחים ארט, צ'ארלס, אהרון וסיריל, הציג שילוב ייחודי של פ'אנק, רית'ם אנד בלוז ומוזיקת מארדי גרא. בקולו המלאכי והייחודי של אהרון נוויל ובהרמוניות הקוליות המהפנטות של אחיו, הלהקה סחפה את הקהל למסיבה קצבית וסוחפת, והוכיחה מדוע היא נחשבה לאחד מהרכבי ההופעות החיות הטובים בעולם.

גולת הכותרת של הערב, שעבור רבים הייתה הסיבה המרכזית להגיע לפארק, הייתה הופעתו של ג'ו קוקר. הזמר הבריטי, בעל הקול הצרוד והבלתי נשכח, עלה לבמה והגיש את המופע המוכר והאהוב שלו, שהיה תערובת של רגש גולמי, אנרגיה מתפרצת וביצועים קוליים עוצמתיים. כשהוא מלווה בלהקת נגנים וזמרות ליווי מהשורה הראשונה, קוקר שר ממיטב להיטיו. תנועות הגוף האופייניות לו, שהפכו לסימן ההיכר שלו, ליוו כל צליל וביטאו את החיבור העמוק שלו למוזיקה. הקהל הישראלי, שהכיר ואהב את שיריו מהרדיו ומאינספור פאבים ברחבי הארץ, שר יחד איתו והרעיף עליו אהבה.

דרך אגב, כל החבורה הזו הופיעה, יום לפני כן, גם בפארק אמפי כרמיאל. גם שם היה שמח מ-א-ד.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.