רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 באוקטובר (8.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני חייב להמשיך עם מה שהתחלתי. אין משהו אחר שאני יכול לעשות" (דייויד בואי, במלודי מייקר, בשנת 1973).

ב-8 באוקטובר בשנת 1980, יצא התקליט REMAIN IN LIGHT, של להקת ראשים מדברים.

בינואר 1980 חזרו חברי הלהקה לניו יורק, לאחר סיבובי ההופעות לקידום אלבומם השלישי שזכה לשבחים מ-1979, FEAR OF MUSIC, והחליטו לקחת חופש כדי לעסוק בתחומי עניין אישיים.

הסולן, דייויד ביירן, עבד עם בריאן אינו, מפיק התקליט, על שיתוף פעולה ניסיוני בשם MY LIFE IN THE BUSH OF GHOSTS. הקלידן ג'רי הריסון הפיק אלבום לזמרת הנשמה, נונה הנדריקס. הבעל והאישה כריס פראנץ (המתופף) וטינה וויימאות' (הבסיסטית) דנו באפשרות לעזוב את הלהקה לאחר שהאחרונה טענה כי רמת השליטה של ​​ביירן בה הייתה מוגזמת. פרנץ לא היה פתוח לרעיון לסיים את הלהקה, והשניים החליטו לצאת לחופשה ארוכה בקריביים כדי להרהר במצב הלהקה. במהלך הטיול, בני הזוג היו מעורבים בטקסים דתיים ונחשפו לסוגים של כלי הקשה מקומיים.

השניים סיימו את חופשתם ברכישת דירה מעל אולפני קומפאס פוינט בנסאו, איי בהאמה, שם הלהקה הקליטה את אלבומה השני. ביירן הצטרף שם לצמד והריסון, באביב 1980. חברי הלהקה הבינו שזה היה תלוי בביירן בלבד, לשאת בנטל היצירתי של יצירת שירים למרות שהרצועות בוצעו כרביעייה. התפיסה של האלבום החדש התרחשה בין השאר בגלל שנמאס להם מהרעיון של זמר שמוביל להקת גיבוי; האידיאל שאליו כיוונו, לפי ביירן, היה "להקריב את האגו שלנו למען שיתוף פעולה הדדי". הסולן רצה בנוסף לברוח מ"הפרנויה הפסיכולוגית ומהייסורים האישיים" של מה שכתב והרגיש בניו יורק של שנות ה-70. במקום שהלהקה תכתוב מוזיקה למילים של ביירן, החבורה ביצעה ג'אם סשנים אינסטרומנטליים ללא מילים, ליציקת בסיס חדש.

בריאן אינו הגיע לאיי בהאמה שלושה שבועות אחרי ביירן ובהתחלה נרתע מלעבוד שוב עם הלהקה לאחר ששיתף פעולה בשני תקליטים. הוא שינה את דעתו לאחר ששמע את קלטות ההדגמה האינסטרומנטליות וציין, "אני בהחלט אוהב את הכיוון שאליו אתם הולכים". שני הצדדים החליטו להתנסות בדרך האפריקאית הקהילתית ליצירת מוזיקה, שבה חלקים בודדים משתלבים כחלקי מקצבים כדי ליצור שלם מגובש.

תקליט האפרוביט משנת 1973, AFRODISIAC של המוזיקאי הניגרי פיילה קוטי, הפך לתבנית לאלבום.

וויימאות' העירה כי הגעת תחילת עשור חדש סימנה את תחילתה של מוזיקת ההיפ-הופ, מה שגרם ללהקה להבין שהנוף המוזיקלי משתנה. הארבעה הבינו ש"הדברים שלא מתכוונים אליהם הם הזרעים לעתיד מעניין יותר". כך הם נכנסו לתהליך יצירה, כשהם לא פחדו לטעות ולנצל טעויות לתוך כתיבת השירים. ההבדל הורגש מיד, לעומת התקליטים הקודמים, עם מקצבים יותר פ'אנקיים ועיבודים עשירים.

המתופף, כריס פראנץ, בספרו: "התקליט הזה, שנחשב בעיני רבים לגדול ביותר של הלהקה ויש החושבים שזה מההקלטות הגדולות בכל הזמנים, כמעט שלא קרה. לאחר המופע האחרון של סיבוב ההופעות לקידום התקליט הקודם שלנו, FEAR OF MUSIC, במינכן, ב-19 בדצמבר 1979, הסכמנו לדבר עם עיתונאי עצמאי אשר נסע לראות אותנו איפשהו מאחורי מסך הברזל. אני זוכר שהיה לו הבל פה רע והוא פתח בשאלה, 'מה אתה הולך לעשות עכשיו כשדיוויד עוזב את הלהקה?'. דיוויד כבר דיבר איתו לפני כן וסיפר לו זאת באופן פרטי. טינה וג'רי ואני הסברנו לעיתונאי הזה שלא ידענו על זה כלום והשארנו את זה כך. כולם היו תשושים מסיבוב ההופעות. באמת היינו צריכים הפסקה ואף אחד מאיתנו לא רצה להתמודד עם התנהגותו הפוגעת של דיוויד. זו הייתה שנה פורייה וחיובית עבורנו. חג המולד הגיע. הגיע הזמן להתבוננות ולחגיגה.

אחרי החגים, קיבלתי טלפון מדיוויד ששאל אותי אם אוכל לנגן בתופים בדבר שהוא עשה עם בריאן אינו. טינה חשבה שכדי לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים, אני צריך לעשות את זה. אז הלכתי למרכז העיר לאולפן, שם מצאתי את דיוויד, בריאן, רוברט פריפ, ובוסטה 'צ'רי' ג'ונס. פגשנו את בוסטה בעבר. הוא ניגן בס בכמה מהתקליטים של אינו והייתה לו להקה עם הגיטריסט, כריס ספדינג, בשם SHARKS. בוסטה היה נגן פ'אנקי מאוד שהגיע מממפיס, טנסי. כששאלתי אותו למה הוא קרא לעצמו בוסטה 'צ'רי' ג'ונס, הוא ענה בחיוך, 'למה אתה חושב?'... נתבקשנו לעשות גרוב ארוך ופ'אנקי. בוסטה ואני חפרנו עמוק ועשינו את זה טוב מאוד, אני חושב. פריפ, כל אותו הזמן, ניגן את אפקט הפריפטרוניקס שלו עם סטייל, עדינות, ועם יציבה מושלמת בישיבה על שרפרף גבוה. לאחר מכן עזבו דיוויד ובריאן לסן פרנסיסקו לעשות את שאר האלבום, MY LIFE IN THE BUSH OF GHOSTS, שם. לא שמענו שום חדשות ממנו לכמה חודשים. טינה ואני תהינו לעתים קרובות מה דייויד בכלל עושה שם בחוץ.

בדרך כלל זה היה תלוי בי להיות האדם שהזכיר לכולם בלהקה שהגיע הזמן לעשות תקליט נוסף. טינה הייתה מוכנה. ג'רי היה מוכן. אני בהחלט הייתי מוכן. דיוויד ובריאן - לא כל כך. בעיה כלשהי התרחשה ביניהם בזמן שהם עשו את האלבום שלהם בסן פרנסיסקו. כשהתקשרתי לדיוויד, הוא לא הביע עניין לעשות עוד אלבום איתנו. התקשרתי לבריאן והוא אמר שהוא לא מעוניין להפיק עוד אלבום איתנו. מה לעשות? טינה, ג'רי ואני התחלנו לאלתר ולבדוק מה אפשר לעשות. אחרי כמה ימים, היו לנו כמה קטעים מוקדמים של שירים שנשמעו

מאוד מבטיחים. ואז לטינה היה רעיון. היא התקשרה לבריאן בדירתו ואמרה, 'היי, בריאן. יש לי ג'אם סשן עם כריס וג'רי כאן בלופט שלנו. למה שלא תבוא ותצטרף אלינו?'. בריאן אמר, 'אבל טינה, את יודעת שאני לא יכול לנגן על שום כלי'. טינה אמרה לו, 'זה לא משנה, בריאן. אנחנו רק נהנים. אנחנו לא נשפוט אותך מוזיקלית'. בריאן חשב על זה לרגע ואמר, 'אני מיד מגיע אליכם'.

הייתה אנרגיה טובה בחדר עם בריאן וכולם נהנו מאד. ואז טינה התקשרה לדייויד ואמרה: "היי, דייויד. בריאן כאן איתנו וזה ממש מעולה. בוא לכאן!' דיוויד הניח את כל מה שהוא עשה והגיע למקום שלנו, גיטרה ביד, תוך שעה. פסיכולוגיה זה דבר מצחיק, נכון? עכשיו הדברים התחילו להיות מעניינים. המשכתי להקליט את הג'אמים, ובלילה לקחנו הפסקה כדי להקשיב להם. יכולנו לשמוע סוגים של חלקים מעניינים הנובטים, משתנים ומתפתחים. לא היה שום דבר מסחרי או צפוי בג'אמים הקטנים האלו, ויכולתם לראות חיוכים של הפתעה עולים על פנינו שם. פשוט אי אפשר להכחיש שללהקה שלנו עדיין יש כימיה מצוינת והקצבים היו טובים. אפשר לרקוד את זה!

דיוויד דיבר על איך הוא היה רוצה להתרחק מהרעיון שהסולן נמצא בעמדה דומיננטית. הוא הרגיש שאף אחד לא חשוב יותר מאף אחד אחר והלהקה צריכה להיות מוצגת כשווים, וזה היה מפתיע בהתחשב באופן שבו הוא

בדרך כלל טיפל בכולנו. זו הייתה מוזיקה לאוזני. בריאן אינו סבר שעלינו להשתמש באולפן ההקלטות ככלי לכתיבה. הוא גם אמר שהוא רוצה שיתייחסו אליו כחבר חמישי בלהקה. בירכנו על הרעיון. המוזיקה נוצרה על ידי כולנו מאילתור משותף. לכן ארבעתנו ובריאן קיבלנו קרדיט כתיבה משותף. זה היה ההסכם המילולי שלנו לעתיד.

לבריאן היו כמה הצעות לשם התקליט; הכי אהבנו את REMAIN IN LIGHT. הוא אמר שהוא קיבל את הרעיון ממשורר אפריקאי שהוא קרא. בריאן כינס פגישה במשרד שלו כדי לקבוע רשמית את קרדיט כתיבת השירים. כולנו הגענו צלולים לשם ובריאן אמר שהוא קבע שאם כל אחד ירשום על פיסת נייר מה חשבנו שהפיצולים בקרדיט לכל שיר צריכים להיות, אז נוכל לקחת את הממוצע ולהגיע למסקנה הוגנת. לפני שהתחלנו להקליט, בידיעה שכל חמשתנו נהיה מעורבים בהרכבת המוזיקה, הסכמנו שקרדיט כתיבת המוזיקה יתחלק שווה בשווה

בינינו, אבל בריאן ודיוויד ויתרו על ההסכם הזה. אז כל אחד מאיתנו כתב על נייר את דעתו, ערכנו ממוצע ואז בריאן היה מוטרד. הוא קם ואמר, 'מעולם לא הרגשתי כל כך חסר כבוד בכל חיי!' ואז הוא יצא החוצה בסערה,

משאיר את השאר תוהים מה קרה זה עתה. לבריאן היה מזל שהסכמנו לתת לו משהו. למעשה, בריאן רצה שהאלבום ייצא תחת המותג 'להקת ראשים מדברים ובריאן אינו'. ביקשנו מהמנהל שלנו לדבר איתו באופן הגיוני. הוא אמר לבריאן, 'אתה יודע שיקחו שישה חודשים של סיבובי הופעות לקידום מכירות התקליט. אתה מוכן להתחייב לזה?'

בריאן ענה, 'לא, לא אוכל לעשות את זה. אני לא מופיע'. אז המנהל אמר, 'טוב, אנחנו לא יכולים לומר שהאלבום הוא של ראשים מדברים ובריאן אינו כי אז המעריצים שלך יהיו כל כך מאוכזבים שאתה לא בסיבוב ההופעות'... בסוף הסכמנו שהקרדיטים על עטיפת האלבום צריכים להיות 'כל השיריםמאת דיוויד ביירן, בריאן אינו, כריס פראנץ, ג'רי הריסון וטינה וואימות'...' השמות היו בסדר אלפביתי. ככה זה נקבע. ובכן, ברור שדיוויד לא יכול היה להתאפק וכנראה בריאן היה מעורב בזה, אבל כשקיבלנו את העותקים הראשונים של התקליט החדש, קרדיט הכתיבה בעטיפה שונה ל"כל השירים מאת דיוויד ביירן, בריאן אינו, להקת ראשים מדברים'. בגיליון מילות השירים בתוך האלבום, הקרדיטים שונו ל'כל השירים מאת דיוויד ביירן ובריאן אינו, מלבד THE OVERLOAD ו- HOUSES IN MOTION שנכתבו על ידי דיוויד ביירן, בריאן אינו וג'רי הריסון'. לא היה איזכור לטינה ולי. עוד פעם דיוויד ביירן שיקר לנו, וכך הוא גם שיקר למאזינים שלנו. זה פגע בי מאד כי בלי ההתמדה, האהבה והמוזיקליות שלי ושל טינה, התקליט הזה לעולם לא היה נוצר".

השיר ממנו שיצא כסינגל, ONCE IN A LIFETIME, לא הצליח בזמן אמת, אך הפך עם הזמן לקלאסיקה. בקליפ שצולם לו, לא נראים חברי להקה מלבד דייויד ביירן, האיש שהציע שלהקת ראשים מדברים תהיה מורכבת מחלקים שווים, אך בשלב האמת לקח את עצמו צעד קדימה והותיר את השאר מאחור.

ב-8 באוקטובר בשנת 1971 יצא תקליטה השני של להקת HAWKWIND (או 'רוח נץ', כפי שתורגמה בארצנו) ושמו IN SEARCH OF SPACE.

למי שלא מכיר את הלהקה המיוחדת הזו, מדובר בהרכב נגנים מיוחד שבחר ליצור מוזיקה בסגנון SPACE ROCK, שבאותה תקופה התמחתה בו גם להקה אחרת ושמה פינק פלויד. הופעותיה של להקה זו היו סוג של טקס, עם תאורה פסיכדלית להפליא וקטעי אווירה שנמשכים ונמשכים להפליא. בתקליט השני הזה תמצאו בלדות רוק-חללי כמו YOU KNOW YOU'RE ONLY DREAMING ו- WE TOOK THE WROMG STEP YEARS AGO. אווירת החלל נוצרת פה גם עם שלל צלילי סינטיסייזרים וחטיבת קצב מהודקת, שלוקחת אלמנט ורוכבת עליו עד שהוא נטחן לחלוטין. יש שיראו בכך ברכה למסעותיהם החלליים של חברי הלהקה ואחרים יראו בכך את אי יכולתה של הלהקה לעצור ובזמן, כמו למשל בקטע הפותח, YOU SHOULDN'T DO THAT.

אז רגע, מאיפה התחיל הקונספט של מסע לחלל אחר? לא ברור לגמרי, אך כדאי לציין שמות כמו ז'ול ורן וסיראנו דה ברז'רק. כנראה שהכיוון החללי ברוק החל דווקא עם צ'אק ברי, כשציין בשירו OUR LITTLE RENDEZVOUS, שנבנה חללית ונטוס איתה אל החלל. אבל זה היה בשנות החמישים, כשהחלל עוד לא נכבש לגמרי. עם בואם של הסיקסטיז הגיע גם החלל לתוך עולם הרוק באופן מעשי. פינק פלויד היו הראשונים לצבוע את מסעם לחלל בשלל אורות פסיכדליים. להקות אחרות מיהרו לקפוץ על גב החללית הזו ולתבל את יצירותיהן במוטיבים חלליים.

יוצר שכינה את עצמו SUN RA עסק בתחום הזה, באופן מוזיקלי, כשחברי אותן להקות עוד הרטיבו בחיתוליהם. אבל בשיאו הוא לא הגיע לממדים של פינק פלויד בשיאה. בתוך כל זה התקדמה רוח הנץ במהירות גבוהה והתקליט השני הזה שלה הוא פסיכדליה אמיתית, החל מהעטיפה ועד הצליל האחרון בתקליט שבפנים. המוזיקה נשמעת די מונוטונית בהקשבה ראשונה, עם מקצבים מהפנטים עם סינטיסייזרים מייללים וצורחים כמו מחשבים שיצאו משליטה. התקליט כולל גם ספר מהודר ובו 24 עמודים, כדי שיהיה מה לקרוא בזמן שהצלילים מושפרצים למוח שלכם (במידה ולא לקחתם חומר הזייתי כלשהו להעיף את המוח יותר מדי רחוק).

האלבום עוסק כולו בטיול דו ממדי חללית, למרות שהיא מתמקדת גם בנושאים הקשורים לכדור הארץ, במיוחד אקולוגיה, עם ספינת חלל שמבקרת בכדור הארץ ב-1985 (שנה אחרי שנת תשמ"ד) כדי למצוא שממה של בטון וברזל. החוברת המהודרת שצורפה לתקליט היא היומן של קפטן החללית. חברי הלהקה היו מסטולים באולפן ההקלטה מאל.אס.די ולפי המנהיג שלה, דייב ברוק, טכנאי ההקלטה פחדו לשתות שם מכוסות, מחשש שמישהו מהלהקה טיפטף לשם תמיסה, מאחורי גבם. הייתה להם סיבה טובה; כשהגיעו לעבוד באולפני ההקלטה של ג'ורג' מרטין, חבורה מטעמם דאגה לפרוץ לארון המשקאות של המפיק הידוע ולטפטף תמיסות למשקאות האלכוהול. לאחר שבועות של עבודה שם, לא הושג דבר מוזיקלי ראוי. חברת התקליטים ראתה שחייבים לעשות משהו ושלחה את הלהקה לאולפני אולימפיק, שגם פעלו בלונדון, כדי להקליט במהרה משהו.

הביקורת ברקורד מירור על התקליט גרסה ש"הלהקה הזו מטיילת ביקום עם תקליט אווירה נטולת אחיזה ביתדות". בעיתון סאונדס נכתב כי "איש לא יכול להעמיד פנים שמדובר במוזיקה מתקדמת, אבל האופן בו הצלילים נזרקים בין הרמקולים מצדיק דיו את כוונת הלהקה". בעיתון ביט אינסטרומנטל נכתב בביקורת ש"זה תקליט מחושב יותר מהקודם וגם מורכב יותר ממנו. זה תקליט מצוין שנע בין רוק חללי לרוק כבד".

עכשיו זה תורכם להקשיב לזה ולהחליט האם בא לכם לרחף עם רוח הנץ או להישאר נטועים בקרקע.

התקליט האחרון לפני בואה של אי.אל.או! ב-8 באוקטובר בשנת 1971 יצא האלבום האחרון של להקת THE MOVE ושמו MESSAGE FROM THE COUNTRY.

כששאלתי את מתופף הלהקה, בב בוואן, מה דעתו על התקליט הזה, הוא ענה לי בפשטות: GOOD ALBUM BUT TERRIBLE SLEEVE DESIGN.

היה ברור ששינויים מהותיים מתרחשים בלהקת THE MOVE. הורגש בבירור שחברי הלהקה מגיעים בתקליט הזה למיצוי יכולותיהם במסגרת בס-תופים-גיטרות-פסנתר, ושהגיע הזמן לצאת לדרך חדשה. את הדרך הזו הם מצאו בפרויקט המקביל – ELO.

התקליט הוקלט כדי לרצות את חברת התקליטים ולהשאיר אותה עם חומר קליט יחסית, בזמן שבמקביל נוצרו שירים מורכבים יותר לתקליט הבכורה של ELO. באופן אירוני, ELO נועדה במקור להיות להקה פחות קליטה, עם אותם חברים מ-THE MOVE, אך לבסוף הפכה לאחת הלהקות המסחRIות והמצליחות ביותר בשנות השבעים.

רוי ווד וג'ף לין, שני מוזיקאים וכותבי שירים שאפתניים, החלו להתעייף מההופעות שלהם תחת המותג THE MOVE. בהופעות ההן הם נדרשו לנגן סולואים ארוכים ליצירותיהם, כפי שהיה נהוג באותה תקופה. הם ראו בכך דבר שחונק אותם אמנותית ורצו להתקדם. נוסף על כך, נמאס להם לראות עוד ועוד להקות שהופיעו לצדם וניגנו את אותו סוג של מוזיקה המורכבת מסולואים. הרעיון של השניים היה להמשיך מוזיקלית מהנקודה שבה הביטלס עצרו עם שירם, I AM THE WALRUS.

עם כל זאת, חברת התקליטים שלהם (HARVEST – לייבל-בת של חברת EMI) דרשה מהם להקליט במקביל תקליט נוסף של THE MOVE, כדי לשמר את מכונת הלהיטים שסיפקה להם להיטי עבר רבים וכסף לא רע.

התקליט MESSAGE FROM THE COUNTRY מכיל מצד אחד כמה מהקטעים הכבדים יותר של הלהקה, ולצדם כמה שירים הומוריסטיים שנשמעים כמו פרודיות על ג'וני קאש או אלביס פרסלי. אין ספק שבתקופה זו ווד ולין אהבו להתנסות ברעיונות חדשים ומעניינים ביצירתם. לין יצר כאן כמה מהשירים היפים ביותר שלו באותה תקופה, ובהם שיר הנושא, עם ההרמוניות הווקאליות העשירות וסולו הגיטרה שנשמע כאילו יצא מידיו של ג'ורג' האריסון.

בנוסף, לין הלחין גם את WORDS OF AARON ואת הבלדה האקוסטית NO TIME, שבה ניכרת השפעתו של פול מקרטני, שהיה אחד מאליליו. מן הצד השני, ווד לא נשאר חייב והביא גם הוא כמה שירים טובים לסיר הבישול המוזיקלי. השיר האהוב עליי ביותר בתקליט, שכתב ווד, הוא IT WASN'T MY IDEA TO DANCE, שמציג רוק כבד עם כלי נשיפה בסגנון מזרחי-אוונגרדי-חמת-חלילים, כפי שרק ווד יכול ליצור. בשיר זה נשמעים גם צלילי כלי הקשה מוזרים, הנשמעים כמו חצץ. כששאלתי את המתופף בב בוואן במה מדובר, הוא ענה לי שאינו זוכר מה הם עשו שם כדי להשיג את הצליל הזה.

כדי לממן את הקלטות תקליט הבכורה של ELO, שחררו חברי THE MOVE גם כמה תקליטונים מצליחים, עם השירים TONIGHT, CHINATOWN ו-CALIFORNIA MAN. אלה הכניסו מזומנים לקופת הלהקה ועזרו לשלם על זמן האולפן. צד ב' של אחד התקליטונים הכיל שיר של ג'ף לין בשם DO YA. אותו שיר זכה בשנת 1976 לעיבוד מחודש של ELO בתקליטם A NEW WORLD RECORD, והפך ללהיט גדול.

השיר השני בתקליט, ELLA JAMES, היה אמור לצאת במקור כתקליטון (סינגל). אף הודפסו כמה עותקים ראשונים שלו, אך לפתע חברת התקליטים שינתה את דעתה והעדיפה על פניו את השיר TONIGHT.

רוי ווד הוא גם זה שצייר את עטיפת התקליט, בהשראת המילים של שיר הנושא שהלחין לין. עם זאת, בארה"ב יצא התקליט בעטיפה מצוירת אחרת לגמרי (ואף פחות יפה לטעמי). בהדפסה האמריקאית יש סדר שירים שונה ואף בלבול בקרדיטים של כותבי השירים. השיר WORDS OF AARON, למשל, נרשם תחת שמו של רוי ווד, כשבמקור כתב אותו ג'ף לין. לעומת זאת, השיר THE MINISTER, שגם אותו כתב לין (בהשראת PAPERBACK WRITER של הביטלס), נרשם כאילו בב בוואן כתב אותו.

באותה תקופה חיפש המתופף בוואן השלמת הכנסה ופתח בעיר הולדתו בירמינגהם חנות תקליטים בשם HEAVY HEAD. ביום הפתיחה הגיעו לחגוג עמו חברי להקתו, יחד עם טוני איומי ואוזי אוסבורן מלהקת בלאק סאבאת' וג'ון בונהאם, מתופף לד זפלין.

הנה ביקורות מהעיתונות:

עיתון NME הבריטי פרסם ביקורת על התקליט ביולי 1971: "לאחר דחיות רבות, התקליט יצא סוף-סוף והוא מציג שיפור עצום לעומת תקליטיה הקודמים של הלהקה. ההפקה ברורה יותר וההרגשה הכללית טובה יותר".

עיתון DISC AND MUSIC ECHO כתב: "עבור שלישייה שאין לה בסיסט קבוע – הלהקה הזו מציגה רוק כוחני עם הקלטה נהדרת. יש פה תפקידי גיטרה 'שמנים' ושירה שלעיתים מוחבאת בכוונה במיקס, כך שקשה להבין את המילים. יש כאן מגוון סגנונות גדול. התקליט מבדר, אך לא מעבר לזה".

עיתון SOUNDS בדצמבר 1971: "התקליט הזה מתפקע משמחה, וזה ניכר בתחושה של חברי הלהקה בזמן העבודה עליו. אך מלבד שיר אחד בשם DON'T MESS ME UP, מצאתי ששאר השירים תפלים והתקליט כולו נשכח".

גם זה קרה ב-8 באוקטובר. בין תאונות דרכים, ריבים מתוקשרים, מפגשים מעוררי השראה, שירים שנולדו במקרה והופעות בלתי נשכחות, נכתבו ביום זה עוד כמה רגעים מעניינים בספר הדברי הימים של הרוק.

הניגוד המושלם: כשדיוויד בואי פגש את האמבל פיי

שנת 1969 הייתה שנה של תהפוכות ותמורות בעולם המוזיקה. פסטיבל וודסטוק בדיוק הסתיים, והרוק הכבד החל לתפוס את מרכז הבמה. אל תוך האווירה הזו נולד אחד מסיבובי ההופעות המוזרים והמסקרנים של התקופה: הזמר הפולקי התיאטרלי דיוויד בואי, להקת הבלוז-פסיכדליה "פסל האהבה" (LOVE SCULPTURE) ולהקת הבלוז-רוק הרועשת האמבל פיי יוצאים לדרך משותפת תחת השם CHANGES 69.

המסע המוזיקלי הזה יצא לדרך בתאטרון קובנטרי. האמבל פיי, שתוייגה בתקשורת כסופרגרופ, רק הוקמה. על הבמה היא ניגנה משיריה החדשים, ולצד אמני הסיבוב ניגנה שם על הבמה גם להקת SAMSON. דייויד בואי ביצע כמה שירים (כולל ספייס אודיטי) כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית. הוא גם ביצע שיר שהוא לא הוציא מאז, בשם LOVER TO THE DAWN. בואי היה שמח שם כיזו הפעם הראשונה בה התאפשר לו ללון בבית מלון מסודר לאחר הופעה. למחרת, נערכה ההופעה בטאון הול בלידס. באותו יום גם שודר בתכנית הטלוויזיה, טופ אוף דה פופס, השיר ספייס אודיטי (גם אסתר עופרים שלנו הייתה באותו שידור). בינתיים יש בלגאן מאחורי הקלעים בלידס. בואי ביצע הופעה של 20 דקות שבמהלכה הקהל לא היה בעדו ואף זרק לכיוונו בדלי סיגריות. לאחר מכן נערכה ההופעה בטאון הול בבירמינגהם. בואי קיבל מסר ממנהלו שהתגובות לטופ אוף דה פופס מדהימות. האמבל פיי מצוינים כהרגלם. למחרת נערכה ההופעה בברייטון דום. בהופעה הזו היה גם שיפור בצד החזותי, כי המעצב התיאטרלי, שון קיני, דאג למסך מאחורי האמנים ובו דמות של פיל מרקד.

(ב-12 באוקטובר אין הופעה של חבילת האמנים ובואי ניצל זאת כדי להופיע לבדו במועדון הבית שלו, THE ARTS LAB, שבבקנהאם). ב-13 באוקטובר נערכה הופעה באולם קולסטון בבריסטול. זה המופע האחרון של CHANGES 69 לפני הפסקה של שמונה ימים. מאחורי הקלעים היה מקרה לא נעים; חבר של בואי, ביל ליזגאנג, נכח במקום וכשבואי רצה להשמיע לסולן של האמבל פיי, סטיב מאריוט, את הקלטה של להיטו "ספייס אודיטי", ליזגאנג הציע להשאיל לו פטיפון נייד. עם סיום ההופעות בא ליזגאנג אל מאחורי הקלעים כדי לברך את האמנים וגילה שכולם כבר עזבו ורק נותר הפטיפון שלו, כשהוא שבור לרסיסים, מעשה ידיו של מאריוט הלא צפוי. ב-21 באוקטובר חודשה חבילת האמנים בהגיעה לקווין אליזבת הול שבלונדון. בקהל ישב ג'ורג' אנדרווד, חבר קרוב מבית הספר של דייויד בואי ושל פיטר פרמפטון, שניגן גיטרה ושר בהאמבל פיי.

רגעים באולפן ובדרכים

בזמן שבואי נאבק על תשומת הלב בדרכים, באוקטובר 1972 התרחש מפגש פסגה אחר במישיגן. איגי פופ הגיע לתיאטרון פישר כדי לראות את הופעתו של בואי. פופ לא הגיע בידיים ריקות; הוא אחז בידו את סליל המאסטר לתקליט החדש של להקתו, הסטוג'ס, שעתיד היה להיקרא RAW POWER. אחרי ההופעה, השניים בילו יחד מאחורי הקלעים. איגי, יליד מישיגן, סיפר לבואי סיפורים על ילדותו ועל החיים התעשייתיים והקשוחים בדטרויט. בואי הוקסם מהתיאורים והם נטעו בו השראה מיידית. זמן קצר לאחר מכן הוא כתב שיר חדש בשם PANIC IN DETROIT, שנכלל בתקליטו הבא, ALADDIN SANE.

ובחזרה לשנות השישים. בשנת 1967, להקת פרוקול הארום, שעדיין רכבה על גל ההצלחה העצום של להיטה A WHITER SHADE OF PALE, הודיעה כי דחתה הצעה לככב בסרט בשם "שבע עשרה פלוס". הסיבה הרשמית הייתה חשש שהתחייבות לסרט תפגע בסיבוב הופעות חשוב בארצות הברית. חברי הלהקה אף הוסיפו כי הם מתכננים לכתוב סרט משלהם. באופן אירוני, באותו זמן ממש, שני חברים לשעבר בלהקה, הגיטריסט ריי רויאר והמתופף בובי הריסון, הודיעו כי להקתם החדשה, שנקראה FREEDOM, דווקא חתמה על חוזה להשתתפות בסרט בשם "האטרקציה".

באותו עשור, בשנת 1964, באולפני EMI המפורסמים, הקליטו חברי להקת הביטלס את השיר SHE'S A WOMAN. השיר, שנכתב על ידי פול מקרטני, הוקלט במהלך הסשנים לתקליט BEATLES FOR SALE והפך לבי-סייד של הלהיט I FEEL FINE.

ובשנת 1974 יצא בארה"ב אלבום אוסף כפול של להקת מודי בלוז, ששמו THIS IS THE MOODY BLUES. היה זה מין אוסף פרידה ללהקה שהתאיידה לאחר שנים של עשייה ללא הרף.

להיטים מהשרוול וריפים מכוונים

סיפור הולדתם של שירים הוא תמיד מרתק. בשנת 1971, להקת סלייד הבריטית הוציאה תקליטון חדש עם השיר COZ I LUV YOU. השיר, עם הכתיב המשובש בכוונה, הפך ללהיט ענק. מבקר המלודי מייקר כתב אז: "הנה מוסיקה שנועדה לרקיעות רגליים מלהקה שהחזירה את הריקוד בחזרה לרוק המודרני יש פה בס נחמד ואפקט מיסתורי". השיר התפתח מתוך ריף שהלהקה השתמשה בו כדי לכוון את הכינור של הבסיסט, ג'ים לי, לפני הופעות. לדברי הזמר נודי הולדר, זה לקח רק 20 דקות לכתוב את מה שיהפוך ללהיט גדול. כשהם השמיעו את מה שכתבו למנהל-מפיק, צ'אס צ'נדלר, למחרת בבוקר, הוא הזמין מיד זמן להקלטה באולפן. ג'ים לי: "צ'אס המשיך לצלצל ואמר שאנחנו צריכים במהרה שיר שיעקוב אחרי הלהיט הראשון שלנו, GET DOWN AND GET WITH IT. התחלנו לנסות לכתוב בזוגות - דון (פאוואל המתופף) ואני לצד נודי ודייב (היל הגיטריסט), אבל השניים האחרים לא הצליחו. זה נראה מה שנדרש כדי להשיג להיט. אז היה לי רעיון לעשות משהו רך יותר. בזמנו נודי ואני היינו מג'מג'מים עם קטעים של הכנר סטפן גרפיאלי ואו הגיטריסט ג'נגו ריינהרדט, אז הלכתי לעבוד איתו על השיר. זה הפך להיות ללהיט והייתי צריך לפנות לדון ולומר, 'תראה, אנחנו נצטרך להמשיך את שיתוף הפעולה שלי עם נודי בכתיבת שירים'...". השיר נכתב במקור כבלדה, אבל הלהקה הוסיפה לזה מחיאות כפיים ורקיעות ברגליים שיהפכו לסימן היכר שלה בשיריה. צ'אס צ'נדלר עודד את סלייד לכתוב חומרים משלהם. נודי הולדר: "הוא אמר לנו לכתוב שיר להיט, פשוט ככה, וזה לא קל לעשות את זה. כשכתבנו את השיר הזה הרגשנו שזה לא היה מספיק רוקי עבור סלייד אז הוספנו את כל מחיאות הידיים ורקיעות הרגליים. זה הפך את השיר למסחרי יותר". שם השיר נכתב בכוונה עם שגיאת כתיב. הגימיק כה הצליח שגם להיטי הלהקה הבאים נכתבו כך.

דרמה על הבמה וניסיונות כושלים

אוקטובר 1964 היה חודש סוער עבור להקת הקינקס. ביום זה קרה דבר בקולנוע אודיאון בבולטון. הקינקס הופיעו שם לצד אמנים כמו בילי ג'יי קריימר, היארדבירדס, הנאשביל טינס, הקומבו של ביל בלאק וקליף בנט. במהלך ההופעה של הקינקס רצו לפתע מעריצים לעבר הבמה, טיפסו מעל פיר התזמורת ותפסו את ריי דייויס שלמזלו לא נפצע. ביום זה פורסם בעיתון "מרסי ביט" הליברפולי ש"הקינקס כותבים שיר עבור מזכירות לשעבר במועדוני מעריצים". מסתבר כי ג'נט רוס וגיטה מיברניקס היו מזכירות במועדון המעריצים של הקינקס וגילו ש"ריי דייויס כתב לנו שיר והורה לנו להקליט אותו. מנהל הלהקה, לארי פייג', חשב שזה רעיון טוב וריי כתב לנו עוד שיר. מה שהחל כבדיחה הופך עכשיו למשהו רציני. לארי הפך להיות המנהל שלנו ואנחנו מופיעות תחת השם THE PIXIES. אנחנו רוצות לצאת לסיבוב הופעות והאלבום שלנו צריך לצאת בקרוב". ובכן, ההיסטוריה תראה שלא יצא שום אלבום מהדבר הזה ששכח במהרה.

גם ריבים בין כוכבים סיפקו כותרות. בשנת 1989, לאחר שרון ווד מהרולינג סטונס טען בראיון שלהקת המי התאחדה רק בשביל הכסף, גיטריסט המי, פיט טאונסנד, לא נשאר חייב וענה לו בפומבי: "מיק ג'אגר צריך את הכסף הרבה יותר ממני. תקליט הסולו האחרון שלו היה כישלון חרוץ".

טרגדיות, פרידות וסופים עצובים

עולם הרוק ידע גם רגעים קשים. בשנת 1990, הלך לעולמו בגיל 43 המתופף המופלא של להקת פרוקול הארום, בארי "בי ג'יי" וילסון. וילסון היה מתופף ייחודי, ובשנת 1968 עמד בצומת דרכים משמעותי. במקביל להצטרפותו לפרוקול הארום המצליחה, הוא הוזמן על ידי הגיטריסט ג'ימי פייג' להצטרף ללהקה חדשה שהקים, להקה שתיקרא לד זפלין. וילסון סירב, מתוך אמונה שעדיף להישאר עם "סוס מנצח". שנים לאחר מכן, כשהבעיות הכלכליות החלו להעיק על פרוקול הארום, הוא הבין את גודל הטעות. לאחר פירוק הלהקה ב-1977, הוא נאבק בהתמכרויות לאלכוהול וסמים. בשנת 1987, נטל מנת יתר ונכנס לתרדמת. מנהיג פרוקול הארום, גארי ברוקר, טס לביתו באורגון, הציב פסנתר חשמלי ליד מיטתו וניגן ושר לו בתקווה שהמוזיקה תעיר אותו. אך וילסון לא התעורר, ולאחר שלוש שנים במצב צמח, מת מדלקת ריאות.

טרגדיה אחרת אירעה ב-8 באוקטובר 1966, אז נהרג בתאונת דרכים ג'וני קיד. בשנת 1960 הנהיג ג'וני קיד (פרדריק אלברט הית') את להקת הפיראטים וביחד הפליגו באנגליה עם הלהיט הענק SHAKIN` ALL OVER, שמתאר את רעידות הגוף שמקבל בחור כשעלמה יפה עוברת מולו. ג'וני קיד היה כוכב הרוק הראשון ששם רטיה על עינו, כיאה לפיראט, אבל באפריל 1966 החליט לשיר עם שתי עיניים גלויות ובסגנון רגוע יותר. המעריצים לא הסכימו שיסיר את הרטיה והוא נאלץ להקים להקת פיראטים חדשה כדי להישאר על הגל. נסיונו להשתלב מחדש בסצנה נגדע ב-8 באוקטובר 1966. זו הייתה אמורה להיות עוד נסיעה שגרתית במכונית. בהגה אחז ווילף איישרהוד, בעלה של כריס, מזכירת מועדון המעריצים של קיד. לפתע דהרה ממול מכונית ולא היה מנוס מתאונה חזיתית. ג'וני קיד נהרג במקום בגיל 30. איישרהוד נפצע בפניו ובגופו. הבסיסט ניק סימפר, שנסע איתם, נפצע בראשו (ושנתיים לאחר מכן יקים את להקת דיפ פרפל). הנוסעת במכונית השניה, הלן ריד בת ה-17, נהרגה גם היא ובעיתון הפופ הישראלי, עולם הקולנוע, נכתב בזמנו: "ג'והני קיד, שהיה מחלוצי קצב הרוק'נ'רול באנגליה, נהרג בתאונת מכוניות בשבוע שעבר. למרות שמעולם לא הגיע לגבהים ולהצלחות כדוגמת קליף ריצ'רד ובילי פיורי, היה קיד אחד הזמרים האהודים בבריטניה, לפני שנים אחדות. ג'והני היה עסוק בהקלטות של שירים חדשים עד סמוך למותו. להיטו האחרון, שעדיין לא יצא לאור, נקרא 'קרא לנערה זו' וקיים סיכוי כי בעקבות מותו של הזמר, יכנס פזמון זה בקרוב למצעד האנגלי. סימן ההיכר שלו היה כיסוי על עינו הימנית. העין הייתה אמנם בסדר גמור, אבל הקונץ עשה את שלו וג'והני התפרסם".

ובשנת 2020 מת בריאן לוקינג, הבסיסט של להקת הצלליות בשנים 1962-1963.

גם השדים הפנימיים גבו מחיר. בשנת 1996 הודה ג'ימי צ'מברלין, מתופף להקת סמאשינג פאמפקינס, באשמת החזקת סמים. זאת, לאחר שנגן הקלידים המסייע של הלהקה, ג'ונתן מלווין, מת ממנת יתר של הרואין שהזריקו יחדיו. צ'מברלין פוטר מהלהקה בעקבות האירוע, אך שב אליה בשנת 1999.

ובשנת 1998 העיד ברוס ספרינגסטין בבית המשפט העליון של לונדון בתיק שלו נגד MASQUARADE MUSIC על הניסיון של החברה הזו להוציא כמה מהקלטות המוקדמות שלו בשנות ה-70 בבריטניה. ספרינגסטין אמר שהוא חי אז מהיד לפה בזמן כתיבת השירים המדוברים.

קלאסיקות נולדות, כוכבים נופלים

ולצד הדרמות, המוזיקה המשיכה להיווצר. ב-8 באוקטובר 1957, הקליט ג'רי לי לואיס את GREAT BALLS OF FIRE, אחד מהמנוני הרוקנרול הגדולים בכל הזמנים. ובאותו תאריך, בשנת 1980, הוציא פרינס את תקליטו השלישי, DIRTY MIND. ברור ששם התקליט מרמז על התוכן בפנים. יש שרואים פה את תקליטו הגדול הראשון של הנסיך הזה, ששר פה גם בפלצט שמזכיר את זמרי הנשמה הגדולים של פעם כגון סמוקי רובינסון וקרטיס מייפילד? והגרוב? חזק!!!

שנות השמונים הביאו איתן גם תאונות. בשנת 1985, ריצ'רד הקטן איבד שליטה על מכונית הניסאן השכורה שלו והתנגש בעמוד טלפון במערב הוליווד. התאונה כמעט הרגה אותו, ורגלו הימנית נשברה והיה צריך לבצע בה שני ניתוחים. אליל הרוק'נ'רול מיהר להעניק לאלוהים קרדיט בהצלתו והמשיך להטיף בעדו.

היו גם רגעים של תשישות פיזית. בשנת 1966, במהלך הופעה של להקת CREAM באוניברסיטת סאסקס, התמוטט המתופף ג'ינג'ר בייקר על הבמה מיד לאחר שסיים סולו תופים ארוך ומפרך בן 20 דקות בקטע TOAD.

התחלות חדשות, סופים זמניים

ההיסטוריה זוכרת גם את הרגעים הקטנים שהובילו לדברים גדולים. ב-8 באוקטובר 1990, זמר צעיר מסן דייגו בשם אדי ודר, טס לסיאטל. שם הוא פגש לראשונה את חבריו ללהקה חדשה שהם עמדו להקים יחד. ללהקה הזו קראו פרל ג'אם.

באותו יום, בשנת 1971, יצא בבריטניה התקליט DISTANT LIGHT של להקת ההוליס. היה זה התקליט האחרון שהקליטה הלהקה עם סולנה המקורי, אלן קלארק, לפני שעזב באופן זמני כדי לנסות את כוחו בקריירת סולו.

ולפעמים, גם הכוכבים הגדולים ביותר חווים כישלונות. בשנת 1968, מאמא קאס מלהקת האמהות והאבות, יצאה לקריירת סולו מצופה. הופעת הבכורה שלה נקבעה בלאס וגאס, עם חוזה מפתה של 40,000 דולר לשבוע. אך קאס חלתה לפני מופע הפתיחה, ועל אף שהתעקשה להופיע, שתי ההופעות הראשונות היו כישלון צורב. הביקורות היו קטלניות, וכל סדרת ההופעות שלה בוטלה. מאמה קאס אכלה קש.

כשסאונדגארדן בנו מפלצת. ב-8 באוקטובר בשנת 1991 יצא אלבום חדש ללהקת סאונדגארדן ושמו BADMOTORFINGER.

שבועיים בלבד קודם לכן, להקה אלמונית יחסית מסיאטל בשם נירוונה שחררה תקליט בשם NEVERMIND, והעולם כפי שהכרנו אותו עמד להשתנות לנצח. בתוך המהומה הזו, כשסצנת הגראנג' עמדה להתפוצץ בעוצמה של פצצת אטום תרבותית, שחררה להקה ותיקה ומחוספסת יותר מאותה עיר גשומה אלבום משלה. לאלבום הזה קראו BADMOTORFINGER, והוא היה יצירה כבדה, מורכבת וזועמת שהוכיחה שלסאונדגארדן יש תוכניות משלהם לגבי לאן הרוק צועד.

השם המשונה של האלבום, BADMOTORFINGER, לא היה המצאה מקרית. זה היה משחק מילים מחויך ומלא כבוד לשיר קלאסי של להקת הרוק הכבד מהסבנטיז, MONTROSE, שנקרא BAD MOTOR SCOOTER. אבל מאחורי השם הקליל הסתתרה מפלצת מוזיקלית שנבנתה בזיעה, דם והמון אובססיה. במרכז הטירוף היצירתי הזה עמד איש אחד: סולן הלהקה, כריס קורנל.

במשך חודשים ארוכים, קורנל הפך את העבודה על האלבום למשימת חייו. הוא התבודד, כשהוא מנתח, מפרק, בונה מחדש ומלטש כל צליל, כל מילה וכל ריף בכל אחד מהשירים. התהליך היה כה טוטאלי וקדחתני, עד שהוא החל לאבד כל פרספקטיבה. כל מה שיצר נשמע לו מושלם, והוא ידע שהוא חייב "לנקות את האוזניים" כדי להמשיך. באחד הרגעים הללו, למרות שלא היה שתיין כבד באותה תקופה, הוא פשוט הלך הביתה, פתח בקבוק שלם של אלכוהול ושתה את כולו, רק כדי לנסות ולשמוע את החומרים בזווית חדשה למחרת בבוקר. זו הייתה רק דוגמה אחת קטנה למסירות חסרת הפשרות שלו.

לצדו עמדה להקה רעבה לא פחות. הגיטריסט קים ת'אייל, שהריפים הכבדים שלו היו סימן ההיכר של הלהקה; המתופף האימתני מאט קמרון, שיכול היה לנגן את המקצבים המסובכים ביותר כאילו היו שיר ילדים; והפנים החדשות בלהקה, הבסיסט בן שפרד, שהצטרף זמן קצר לפני כן והביא איתו אנרגיה חדשה ונחוצה.

הגעתו של שפרד סימנה פרק חדש עבור הלהקה, שנאלצה להתמודד עם עזיבתו של הבסיסט המקורי, הירו ימאמוטו. "זו הייתה קפיצה גדולה עבורנו", סיפר ת'אייל למגזין רולינג סטון. "לפני כן, הרבה מהמוזיקה נכתבה על ידי ועל ידי הירו. איבדתי את שותפי לכתיבה, והעזיבה שלו הייתה הרסנית עבורי". בנוסף לכך, הלהקה עדיין עיכלה את האובדן של חבר קרוב, אנדרו ווד (סולן להקת MOTHER LOVE BONE), שמותו הטרגי דחף את קורנל לכתוב את אלבום המחווה המופתי TEMPLE OF THE DOG. "האומץ המדהים הזה פשוט בקע מכריס", אמר ת'אייל. "פתאום הוא כתב אלבום שלם לבדו בכמה חודשים. זה הדהים אותי". החוויה הזו שחררה אצל קורנל משהו חדש, והוא הגיע לאלבום החדש של סאונדגארדן בשיא כוחו ככותב שירים. "כריס בהחלט מצא את הקול שלו ב-BADMOTORFINGER", קבע ת'אייל.

בן שפרד לא רק מילא את מקומו של ימאמוטו, הוא הפך לחלק חיוני מהמשוואה. "בן היה מעריץ שלנו מההתחלה", הסביר ת'אייל. "הוא אהב את אותם הדברים שהירו ואני אהבנו". שפרד הבין את השורשים המוזרים והפסיכדליים של הלהקה מימיה הראשונים, אך גם דחף אותה לכיוונים כבדים ואגרסיביים יותר. ת'אייל הרחיב על האבולוציה של הלהקה: "בהתחלה היינו זוויתיים ומשוננים. עשינו הרבה דברים פסיכדליים שנבנו סביב פידבק וקווי הבס של הירו. בהדרגה, התחלנו לנגן ריפים כבדים יותר כי ראינו איך הקהל מגיב לזה בהופעות. השירים שלנו הפכו לאיטיים יותר וכבדים יותר". הוא גם ציין כיצד המתופפים השונים השפיעו על הסאונד. המתופף המוקדם סקוט סונדקוויסט לא הצליח לנגן את הקטעים המורכבים, מה שגרם ללהקה לפשט את השירים. "ואז מאט קמרון נכנס", אמר ת'אייל, "והוא יכל לנגן הכל. כתבנו שירים במיוחד כדי להתאים לנקודות החוזק שלו".

אחד היהלומים הנוצצים בתקליט היה השיר JESUS CHRIST POSE. למרות שמו, לא היה זה שיר דתי, אלא כתב אישום חריף נגד מפורסמים שאימצו באופן יומרני את תנוחת הצליבה של ישו – זרועות פרושות לצדדים, ראש מוטה לאחור – כדי לשדר סבל ורדיפה. מי שעורר במיוחד את חמתו של קורנל היה פרי פארל, סולנה הכריזמטי והתיאטרלי של להקת JANE’S ADDICTION. קורנל ראה את ההתנהגות של פארל על הבמה כיומרנית ומזויפת, אך ההשראה לא הגיעה רק ממנו. הוא היה מדפדף במגזינים ונתקל בעוד ועוד תמונות של כוכבים בתנוחה הזו, לפעמים אפילו עם כתר קוצים מזויף, והעמדת הפנים הזו פשוט הרתיחה אותו. הוא החליט לתעל את כל הכעס הזה לשיר. קורנל, שלמד בבית ספר קתולי, פיתח סלידה עמוקה מצביעות ובורות, והשיר הזה היה ביטוי מושלם לכך. באופן נדיר, הקרדיט על כתיבת השיר ניתן לכל ארבעת חברי הלהקה, מה שהעיד על הכימיה המיוחדת שאפפה את יצירת התקליט.

האלבום גם חשף צד אישי יותר של קורנל ככותב. בשיר OUTSHINED הוא כלל את השורה האלמותית "אני נראה קליפורניה אבל מרגיש מינסוטה". "אני מניח שיש רגעים באלבום הזה שאני יותר אוטוביוגרפי", הוא אמר בראיון ב-1992. "מעולם לא הייתי כזה במילים שלי, אז כשכתבתי שורה כזו, זה פשוט הרגיש מרענן". הוא סיפר שהגה את השורה הזו באחד מימי הדיכאון שלו, כשהביט במראה וחש פער עצום בין איך שהוא נראה מבחוץ לאיך שהרגיש מבפנים.

גם שיר הפתיחה המתפוצץ של האלבום, RUSTY CAGE, נולד מתוך חוויה אישית לחלוטין. קורנל כתב אותו בזמן נסיעה באוטובוס סיבובי הופעות צפוף, מעופש ומעורר קלסטרופוביה ברחבי אירופה. התחושה של להיות כלוא במכל מתכת חלודה, מוקף באותם אנשים יום אחרי יום, תורגמה לריף הפתיחה המהיר והמילים על הרצון לשבור את הכלוב ולהשתחרר.

כשיצא, BADMOTORFINGER אולי לא זכה לאותה הצלחה מסחרית מיידית כמו NEVERMIND, אך הוא ביסס את סאונדגארדן כאחת הלהקות החשובות, האינטליגנטיות והכבדות ביותר של דור הגראנג'. זה היה אלבום שהציג שילוב נדיר של כוח ברוטלי, מורכבות מוזיקלית וטקסטים חודרים, והפך לאבן דרך משמעותית בתולדות הרוק של שנות התשעים.

הנסיך קאג'וקו מבסוט! ב-8 באוקטובר בשנת 1971 יצא התקליט השני של להקת UFO ששמו - ONE HOUR SPACE ROCK FLYING. בואו נעוף!

אם מסתכלים על ההקשר, להקת UFO הייתה אז די מאחור כשמשווים אותה לאוריה היפ שכבר הוציאה את תקליט הבכורה המלהיב שלה ואת SALISBURY, דיפ פרפל הסתערה על עולם הרוק עם IN ROCK, ובספטמבר 1971 עקבה אחריו עם FIREBALL. בלאק סאבאת' כבר הוציאה שלושה תקליטים כבדים להפליא וגם לד זפלין עשתה כך וגם אוריה היפ שהביאה את היצירה המורכבת SALISBURY.

אז UFO בחרה להציג את תקליטה השני עם חמישה קטעים - שניים מהם ארוכים מאד. אחד נקרא STAR STORM והשני FLYING. "זה קרה כך כנראה כי עשינו אסיד או משהו כזה", הסביר בצחוק הבסיסט, פיט וויי.

על הקטע PRINCE KAJUKU סיפר וויי: "הוא היה נהג המשאית שלנו. היה לו שיער מתולתל מאוד. הוא נראה כמו לוחם זולו, בדמיונו של פיל. זה מי שהוא - הנסיך קאג'וקו". כשנשאל באיזו מהירות הורכב התקליט הזה, פיט וויי ענה: "אולי שבעה ימים? אנשים היו צריכים ללכת לעבודה. זה היה כמו לסחוב שטיחים ואז לחזור בערב להקליט. זה היה שבעה ימים ותוספת שירה בשעה וחצי או משהו כזה. זה בסדר. אני כנראה יכול לשיר קצת יותר טוב, אבל זה מה שהיה. העניין הוא הגישה. לאנשים הייתה עבודה. מיק בולטון הגיטריסט נאלץ לסחוב דברים במפעל, כי זה השתלם יותר. כי היינו צריכים לקנות מגברים".

עיתון דיסק: "נראה שהלהקה מצליחה מחוץ לארצנו אך לא ממש פה. אני בספק אם תקליט זה יגרום לשינוי, כי מלבד אפקטים אין לחברי הלהקה מה להציע מוסיקלית. רוב התקליט חוזר על עצמו עם הבס-תופים המונוטוניים לצד צלילי גיטרה חורקים".

עיתון מלודי מייקר: "אין פה יותר מארבעה בחורים שלא ממש טובים בנגינה או שירה ומנסים לנגן מוסיקה מקורית רעה. יש אלפי להקות בבריטניה שיכולות להגיע עם תקליט טוב מזה ומבלי להתאמץ. התקליט הראשון שלהם היה הרבה יותר טוב מזה".

המון ציפו מהקלידן הגאון של ג'נסיס לתקליט סולו שהוא יותר מזה. ב-8 באוקטובר בשנת 1979 יצא תקליט הסולו הראשון של קלידן להקת ג'נסיס, טוני בנקס, ושמו A CURIOUS FEELING.

טוני בנקס, הקלידן של להקת ג'נסיס, נחשב אז למלך הבלתי מעורער ששכן בחוד החנית הפרוגרסיבית של להקתו. לכן תקליטו, A CURIOUS FEELING שיצא באוקטובר 1979, הפתיע רבים אך לא נמכר היטב בזמנו.

זו הייתה בשביל בנקס דרך מושלמת להרוג את הזמן, בתקופה בה פיל קולינס נאבק בנסיון להציל את נישואיו שקרסו ולא יכל להתרכז בעשיית תקליט חדש של ג'נסיס. סביר להניח שאם ג'נסיס הייתה נפרדת כשהזמר פיטר גבריאל עזב את הלהקה, היינו נהנים מאלבום סולו של בנקס הרבה קודם. ההיסטוריה מספרת לנו שזה לא קרה ושהוא בחר להציל את להקתו. השיר UNDERTOW (מתוך AND THEN THERE WERE THREE) היה נקודת ההתחלה לאלבום הסולו האמיתי הראשון שלו, שקיבל גם מסגרת קונספטואלית - סיפור של אדם שאיבד בהדרגה את דעתו, אבל היה מודע למה שקורה לו.

סיפורו של התקליט הוא רומן מדע בדיוני המבוסס על הספר "פרחים לאלג'רנון" מאת דניאל קיז, שהיה סופר אמריקאי של רומני מדע בדיוני ופנטזיה. הוא נכתב בשנת 1958 כשאלג'רנון הפך את הדמות הראשית בו, צ'ארלי גורדון, לעכבר מעבדה שנתון להתערבות כירורגית להגברת האינטליגנציה שלו באמצעים מלאכותיים. הסיפור, שמתאר את השיפור המטאורי בניסוי ואחריו הקריסה הקשה, נוגע בנושאים אתיים ומוסריים רבים ושונים כמו הטיפול בנפגעי נפש, הקונפליקט בין שכל ורגש שיכולים להשפיע על אישיותו של אדם בהמשך חייו המאוחרים.

הליבה של הקונספט הזה הוקלטה באולפני פולאר המפורסמים בשטוקהולם, שבדיה, שהיו בבעלות להקת אבבא. בנקס ביקש מצ'סטר תומפסון, אז כבר המתופף הקבוע בהופעותיה של ג'נסיס, לנגן את תפקידי התופים לאלבום, כי זה היה הכלי היחיד שהוא לא יכל לנגן בו כמו שצריך. טוני בנקס יכל לשיר קצת בעצמו, אבל זו בהחלט לא אחת הנקודות החזקות שלו. אז הוא חיפש סולן אמיתי שיוכל לשיר את המילים שלו. הוא מצא את הקול שחיפש עם קים בייקון, שהיה חבר בלהקת הפולק-רוק הסקוטית STRING DRIVEN THING.

המוזיקה רוב הזמן נשלטת על ידי הנגינה הפנטסטית (איך לא?) של בנקס על הקלידים. יותר מכל ניתן לשמוע את פסנתר הכנף החשמלי של ימאהה, שהיה בזמנו כלי פופולרי מאוד. יש פה גם שכבות של סינטיסייזרים הבאים לדמות כלי מיתר (איפה לעזאזל המלוטרון שלך, טוני?).

יש פה אלמנטים מהסאונד המתקדם המוקדם של ג'נסיס. לכן, זה הופך את הוצאת הבכורה של בנקס לאלבום החזק ביותר והיחיד שלו שהוא באמת פרוגרסיבי לחלוטין. זו יצירת מופת אמיתית שאולי חסרה לה להבה קטנה של רגש.

בנקס לרולינג סטון, בשנת 2015: "כשעשיתי את התקליט הזה, הרגשתי שיש לזה זהות חזקה מאד. 45 הדקות של האלבום, כמכלול, הוא אחד הדברים החזקים שהייתי מעורב בהם אי פעם".

בעיתון "סטאר פרס", מאינדיאנה, נכתב בזמנו בביקורת: "זו יצירה שאפתנית אך צפויה". בעיתון "פוסט סטאר", מניו יורק, נכתב אז בביקורת: "זה אחד מאלבומי הרוק המתקדם הטובים ביותר של שנות ה-70, אלבום הבכורה של הקלידן של ג'נסיס, טוני בנקס, הוא קלף מנצח. הוא הלחין את כל המוזיקה ומספק כמעט הכל באלבום מלבד תופים ושירה. עבור כלי הקשה, יש לו את איש הצד של ג'נסיס, צ'סטר תומפסון. הסולן שלו הוא בחור בעל קול צרוד בשם קימברלי בייקון, שרגיל יותר לשיר רית'ם אנד בלוז מאשר בקווים הישרים כאן, והשינוי הוא דרמטי. המוזיקה היא חומר מצוין, חזק וחולמני, שסוחף אתכם בצעיף של ערפל ומנגינות מיסטיות, כמתנה יוצאת דופן עבורנו מבנקס. האלבום קסום, ג'נסיס טהור כמו שאי פעם שמעתם".

השיר הזה הציל את השם של להקת יס. ב-8 באוקטובר בשנת 1983 יצא התקליטון OWNER OF A LONELY HEART של להקת יס.

שיר זה נכתב על ידי הגיטריסט-זמר חדש בלהקה, טרבור ראבין, ומספר על הפרדוקס שבבדידות ומסביר שעדיף להיות בודד מאשר לחיות עם לב שבור כתוצאה מאהבה פוגעת. זה היה התקליטון הראשון ששוחרר מהרכב זה והוא הפך במהרה ללהיט ענק, שצורף לו גם קליפ פרומו מושקע.

שיר זה הגיע למקום הראשון ברחבי העולם (אם כי באנגליה לא נרשמה הצלחה היסטרית, כשהגיע למקום ה-28 בלבד). "זה לא היה אמור להיות להיט", הודה ג'ון אנדרסון שנים לאחר מכן. "חברת התקליטים השקיעה המון כסף בהרכב CINEMA ובשלב מסוים החליטה לצרף אותי לסיפור, כדי להפוך את זה ללהקת יס. אז אמרו לי בחברה שהשיר הזה יהיה להיט והם ידאגו שכך יהיה. השיר הזה כבר היה די גמור כשהגעתי".

לכל מעריצי להקת יס הישנה היה זה הלם גדול לשמוע את ההרכב החדש, עם השם הידוע, מבצע שיר כה אנרגטי, עם הפקה מהודקת וברורה של אייטיז וחלוקה ברורה לבתים ולפזמונים, במקום יצירות רוק מתקדם מורכבות כבעבר. התופים של אלן ווייט הפכו למכונת קצב שלא זזה מילימטר מערוץ המטרונום והבס של כריס סקווייר, שעד אז היה מלודי, מהיר ותזזיתי, הפך בשיר זה לקרקע יצוקה ומאופקת. וכן, יש בשיר גם סימפולים, כמו למשל קולות כלי הנשיפה הקצרצרים, שנלקחו מ- KOOL IS BACK של FUNK INC. מי היה מאמין שדבר כזה יקרה בשיר של להקת יס?

טרבור ראבין: "כולנו נדהמנו מההצלחה של הדבר הזה. כששמעתי בפעם הראשונה את השיר ברדיו, זה היה במכשיר מחורבן וכל הסאונד של ההפקה נעלם. ממש היה לי קשה עם זה. עד שהמנהל שלי התקשר, אחרי כמה ימים, לבשר לי שהאלבום מתחיל להצליח במצעדים. אז נשמתי לרווחה".

ג'ון אנדרסון: "השיר הזה הפך לשיר פופ מצליח מאד. זה מה שהקהל הרחב מכיר כשהוא שומע את השם יס. את השיר הזה ואת השיר ROUNDABOUT שהקלטנו בשנת 1971 והצליח בזמנו. אבל יש מספיק קהל שיודע גם שאנחנו הרבה יותר מזה".

אלן ווייט המתופף, על השינוי בכיוון המוזיקלי: "כולנו הסכמנו לעשות את השינוי וערכנו חזרות להכנת החומר לאלבום הזה במשך תשעה חודשים". קיים הסיפור שנשיא חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגון, הבהיר לכריס סקווייר, שאם הלהקה לא תביא להיט שיווקי, יש סיכוי גדול שהיא תועף מחברת התקליטים שלו. אז הובן לחברים שצריך לחשוב שיווקית ולהקת יס הפכה נגישה יותר לקהל הרחב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים