רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 באוקטובר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "אני חייב להמשיך עם מה שהתחלתי. אין משהו אחר שאני יכול לעשות" (דייויד בואי, במלודי מייקר, בשנת 1973).

להקת ראשים מדברים - תקליט חדש, מריבות חדשות

ב-8 באוקטובר בשנת 1980, יצא התקליט REMAIN IN LIGHT, של להקת ראשים מדברים. מאחורי יצירת המופת: הסכסוך המר והתרגיל המסריח של דייויד ביירן נגד חבריו ללהקה.

בינואר 1980 חזרו חברי הלהקה לניו יורק, לאחר סיבובי ההופעות לקידום אלבומם השלישי שזכה לשבחים מ-1979, FEAR OF MUSIC, והחליטו לקחת חופש כדי לעסוק בתחומי עניין אישיים. באותה נקודת זמן, הלהקה עדיין לא הפכה לשם שמוכר בכל בית (זה לא באמת קרה עד שהם הקליטו לבסוף ב-1983 את BURNING DOWN THE HOUSE כרצועה שאנשים רגילים יכולים ממש לרקוד לצליליה); ובכל זאת, הם כבר התבססו כאחת הלהקות הייחודיות והחדשניות ביותר באמריקה, וכאחד ממוצרי הייצוא המובחרים ביותר שלה לגל החדש האירופי! במקום הרגאיי, שהפך למוקד משיכה עבור כל כך הרבה הרכבי גל חדש, הם בחרו ברית'ם אנד בלוז ובפ'אנק כנקודת הזינוק לסגנון שלהם — כשהם רותמים במיוחד את התחושות העצבניות והפרנואידיות של גרוב הפ'אנק כדי לשלב אותו באופן מושלם עם הפסיכוטייפ של הסולן, דייויד ביירן.

חיפוש עצמאי: מהקריביים ועד 'חיי בבוש של הרוחות'

דייויד ביירן עבד עם בריאן אינו, מפיק הלהקה, על שיתוף פעולה ניסיוני בשם MY LIFE IN THE BUSH OF GHOSTS - פרויקט מהפכני בפני עצמו שחקר מוזיקה אלקטרונית ודגימות קוליות משידורי רדיו ומטיפים דתיים, הרבה לפני שההיפ-הופ והמוזיקה האלקטרונית הפכו את הסמפלינג ללחם חוקם. הקלידן ג'רי האריסון הפיק אלבום לזמרת הנשמה, נונה הנדריקס. והבעל והאישה כריס פראנץ (המתופף) וטינה וויימאות' (הבסיסטית) דנו באפשרות לעזוב את הלהקה לאחר שהאחרונה טענה כי רמת השליטה של ​​ביירן בה הייתה מוגזמת.

פרנץ לא היה פתוח לרעיון לסיים את הלהקה, והשניים החליטו לצאת לחופשה ארוכה בקריביים כדי להרהר במצב. במהלך הטיול, בני הזוג היו מעורבים בטקסים דתיים ונחשפו לסוגים של כלי הקשה מקומיים. פה חשוב לחדד - שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה הציגו אמנם מוזיקה משובחת, אבל רובה נבלעה תחת אישיותו הטוטאלית של דייויד ביירן. כשחושבים על התקליטים ההם, הדבר הראשון שקופץ לראש הוא גילום הדמויות התזזיתי והחי שלו, ולא יחסי הגומלין הפוליריתמיים בגיטרות שבין ביירן והאריסון (שהיו מרשימים לא פחות!). למעשה, לא מעט אנשים תהו בזמנו מה בכלל עושה האות S בסוף השם TALKING HEADS ואולי היה אפשר להשמיט אותה. בינתיים, באותה תקופה, העניין במוזיקת עולם הלך וגאה בקרב הקהל, והלהקה - שכבר שלחה יד מוצלחת מאוד בהכלאת מוזיקה אפריקאית שורשית עם רוק בקטע I ZIMBRA - הייתה יותר משמחה לחקור את האפיק הזה. זו הייתה הזדמנות פז לפרוץ אל מעבר לעולם הביירן, שעשה את הצעד הראשון כשעבד עם אינו על MY LIFE IN THE BUSH OF GHOSTS, שם למד לאלף ולרסן את אישיותו הסוערת.

המפגש בנסאו: ג'אמים אינסטרומנטליים ללא מילים

אז הבעל והאישה סיימו את חופשתם עם הבנה שכדאי להמשיך כלהקה. ומה ששומעים בתוצר הסופי אינו צליל של להקה מתוזמנת ומאומנת היטב באולפן, אלא תוצאה של עבודת "גזור והדבק" מתוחכמת להפליא - מה שהופך את היכולת שלהם להעלות את כל זה על הבמה בתיאום מושלם למדהימה שבעתיים! ביירן הצטרף שם לצמד והאריסון, באביב 1980. חברי הלהקה הבינו שזה היה תלוי בביירן בלבד, לשאת בנטל היצירתי של יצירת שירים למרות שהרצועות בוצעו כרביעייה. התפיסה של האלבום החדש התרחשה בין השאר בגלל שנמאס להם מהרעיון של זמר שמוביל להקת ליווי; האידיאל שאליו כיוונו היה להקריב את האגו למען שיתוף פעולה הדדי. הסולן רצה בנוסף לברוח מהפרנויה הפסיכולוגית ומהייסורים האישיים של מה שכתב והרגיש בניו יורק של שנות ה-70. אז במקום שהלהקה תכתוב מוזיקה למילים של ביירן, החבורה ביצעה ג'אם סשנים אינסטרומנטליים ללא מילים, ליציקת בסיס חדש.

בריאן אינו מצטרף

בריאן אינו הגיע לאיי בהאמה שלושה שבועות אחרי ביירן ובהתחלה נרתע מלעבוד שוב עם הלהקה לאחר ששיתף פעולה בשני תקליטים. הוא שינה את דעתו לאחר ששמע את קלטות הדמו האינסטרומנטליות וציין, "אני בהחלט אוהב את הכיוון שאליו אתם הולכים". שני הצדדים החליטו להתנסות בדרך האפריקאית הקהילתית ליצירת מוזיקה, שבה חלקים בודדים משתלבים כחלקי מקצבים כדי ליצור שלם מגובש. אם FEAR OF MUSIC היה שווה ערך לאימון מקדים בתוך חללית, הרי ש-REMAIN IN LIGHT הוא מסע אמיתי, נועז ופרוע אל תוך החלל החיצון. הצליל שנוצר באולפן הלך כל כך רחוק, עד שלעתים זה נשמע כמו חבילה חתומה שחייזרים שיגרו לכדור הארץ, המכילה הקלטות חייזריות.

המצפן הקצבי: האפרוביט של פיילה קוטי

תקליט האפרוביט משנת 1973, AFRODISIAC של המוזיקאי הניגרי פיילה קוטי, הפך לתבנית לאלבום והמקצבים הפוליריתמיים של המתופף טוני אלן הפכו למצפן הקצבי הראשי. הרעיון היה מבריק בפשטותו: להשליך הצדה את הנוסחה השחוקה של בית-פזמון-גשר, ולהתמקד בגרוב מתמשך, מהפנט וחסר מנוחה, שרוכב על אקורד בודד או שינויים הרמוניים מינימליסטיים.

וויימאות' העירה כי הגעת תחילת עשור חדש סימנה את תחילתה של מוזיקת ההיפ-הופ, מה שגרם ללהקה להבין שהנוף המוזיקלי משתנה. הארבעה הבינו שהדברים שלא מתכוונים אליהם הם הזרעים לעתיד מעניין יותר. כך הם נכנסו לתהליך יצירה, כשהם לא פחדו לטעות ולנצל טעויות לתוך כתיבת השירים. ההבדל הורגש מיד, לעומת התקליטים הקודמים, עם מקצבים יותר פ'אנקיים ועיבודים עשירים. במקום לכתוב שירים מובנים מראש, הם פשוט ניגנו ג'אמים חופשיים וארוכים אל תוך טייפ ההקלטה בעל 24 הערוצים. מתוך השעות הארוכות של הנגינה הם איתרו לופים מוצלחים, בודדו אותם, ובנו עליהם שכבות על גבי שכבות של תופים, בס וכלי הקשה. זו הייתה צורת עבודה מודולרית ששנים מאוחר יותר תהפוך לבסיס של מוזיקת הראפ וההאוס, אבל בשנת 1980 - זה היה מדע בדיוני של ממש.

עדותו של כריס פראנץ: שמועות הפירוק והאיחוד בלופט

המתופף, כריס פראנץ, בספרו: "התקליט הזה, שנחשב בעיני רבים לגדול ביותר של הלהקה ויש החושבים שזה מההקלטות הגדולות בכל הזמנים, כמעט שלא קרה. לאחר המופע האחרון של סיבוב ההופעות לקידום התקליט הקודם שלנו, FEAR OF MUSIC, במינכן, ב-19 בדצמבר 1979, הסכמנו לדבר עם עיתונאי עצמאי אשר נסע לראות אותנו איפשהו מאחורי מסך הברזל. אני זוכר שהיה לו הבל פה רע והוא פתח בשאלה, 'מה אתה הולך לעשות עכשיו כשדיוויד עוזב את הלהקה?'. דיוויד כבר דיבר איתו לפני כן וסיפר לו זאת באופן פרטי. טינה וג'רי ואני הסברנו לעיתונאי הזה שלא ידענו על זה כלום והשארנו את זה כך. כולם היו תשושים מסיבוב ההופעות. באמת היינו צריכים הפסקה ואף אחד מאיתנו לא רצה להתמודד עם התנהגותו הפוגעת של דיוויד. זו הייתה שנה פורייה וחיובית עבורנו. חג המולד הגיע. הגיע הזמן להתבוננות ולחגיגה.

אחרי החגים, קיבלתי טלפון מדיוויד ששאל אותי אם אוכל לנגן בתופים בדבר שהוא עשה עם בריאן אינו. טינה חשבה שכדי לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים, אני צריך לעשות את זה. אז הלכתי למרכז העיר לאולפן, שם מצאתי את דיוויד, בריאן, רוברט פריפ, ובוסטה 'צ'רי' ג'ונס. פגשנו את בוסטה בעבר. הוא ניגן בס בכמה מהתקליטים של אינו והייתה לו להקה עם הגיטריסט, כריס ספדינג, בשם SHARKS. בוסטה היה נגן פ'אנקי מאוד שהגיע מממפיס, טנסי. כששאלתי אותו למה הוא קרא לעצמו בוסטה 'צ'רי' ג'ונס, הוא ענה בחיוך, 'למה אתה חושב?'... נתבקשנו לעשות גרוב ארוך ופ'אנקי. בוסטה ואני חפרנו עמוק ועשינו את זה טוב מאוד, אני חושב. פריפ, כל אותו הזמן, ניגן את אפקט הפריפטרוניקס שלו עם סטייל, עדינות, ועם יציבה מושלמת בישיבה על שרפרף גבוה. לאחר מכן עזבו דיוויד ובריאן לסן פרנסיסקו לעשות את שאר האלבום, MY LIFE IN THE BUSH OF GHOSTS, שם. לא שמענו שום חדשות ממנו לכמה חודשים. טינה ואני תהינו לעתים קרובות מה דייויד בכלל עושה שם בחוץ.

בדרך כלל זה היה תלוי בי להיות האדם שהזכיר לכולם בלהקה שהגיע הזמן לעשות תקליט נוסף. טינה הייתה מוכנה. ג'רי היה מוכן. אני בהחלט הייתי מוכן. דיוויד ובריאן - לא כל כך. בעיה כלשהי התרחשה ביניהם בזמן שהם עשו את האלבום שלהם בסן פרנסיסקו. כשהתקשרתי לדיוויד, הוא לא הביע עניין לעשות עוד אלבום איתנו. התקשרתי לבריאן והוא אמר שהוא לא מעוניין להפיק עוד אלבום איתנו. מה לעשות? טינה, ג'רי ואני התחלנו לאלתר ולבדוק מה אפשר לעשות. אחרי כמה ימים, היו לנו כמה קטעים מוקדמים של שירים שנשמעו

מאוד מבטיחים. ואז לטינה היה רעיון. היא התקשרה לבריאן בדירתו ואמרה, 'היי, בריאן. יש לי ג'אם סשן עם כריס וג'רי כאן בלופט שלנו. למה שלא תבוא ותצטרף אלינו?'. בריאן אמר, 'אבל טינה, את יודעת שאני לא יכול לנגן על שום כלי'. טינה אמרה לו, 'זה לא משנה, בריאן. אנחנו רק נהנים. אנחנו לא נשפוט אותך מוזיקלית'. בריאן חשב על זה לרגע ואמר, 'אני מיד מגיע אליכם'.

הייתה אנרגיה טובה בחדר עם בריאן וכולם נהנו מאד. ואז טינה התקשרה לדייויד ואמרה: "היי, דייויד. בריאן כאן איתנו וזה ממש מעולה. בוא לכאן!' דיוויד הניח את כל מה שהוא עשה והגיע למקום שלנו, גיטרה ביד, תוך שעה. פסיכולוגיה זה דבר מצחיק, נכון? עכשיו הדברים התחילו להיות מעניינים. המשכתי להקליט את הג'אמים, ובלילה לקחנו הפסקה כדי להקשיב להם. יכולנו לשמוע סוגים של חלקים מעניינים הנובטים, משתנים ומתפתחים. לא היה שום דבר מסחרי או צפוי בג'אמים הקטנים האלו, ויכולתם לראות חיוכים של הפתעה עולים על פנינו שם. פשוט אי אפשר להכחיש שללהקה שלנו עדיין יש כימיה מצוינת והקצבים היו טובים. אפשר לרקוד את זה!

דיוויד דיבר על איך הוא היה רוצה להתרחק מהרעיון שהסולן נמצא בעמדה דומיננטית. הוא הרגיש שאף אחד לא חשוב יותר מאף אחד אחר והלהקה צריכה להיות מוצגת כשווים, וזה היה מפתיע בהתחשב באופן שבו הוא

בדרך כלל טיפל בכולנו. זו הייתה מוזיקה לאוזני. בריאן אינו סבר שעלינו להשתמש באולפן ההקלטות ככלי לכתיבה. הוא גם אמר שהוא רוצה שיתייחסו אליו כחבר חמישי בלהקה. בירכנו על הרעיון. המוזיקה נוצרה על ידי כולנו מאילתור משותף. לכן ארבעתנו ובריאן קיבלנו קרדיט כתיבה משותף. זה היה ההסכם המילולי שלנו לעתיד.

מאחורי הקלעים: הקרב המר על קרדיט הכתיבה

פראנץ: "לבריאן היו כמה הצעות לשם התקליט; הכי אהבנו את REMAIN IN LIGHT. הוא אמר שהוא קיבל את הרעיון ממשורר אפריקאי שהוא קרא. בריאן כינס פגישה במשרד שלו כדי לקבוע רשמית את קרדיט כתיבת השירים. כולנו הגענו צלולים לשם ובריאן אמר שהוא קבע שאם כל אחד ירשום על פיסת נייר מה חשבנו שהפיצולים בקרדיט לכל שיר צריכים להיות, אז נוכל לקחת את הממוצע ולהגיע למסקנה הוגנת. לפני שהתחלנו להקליט, בידיעה שכל חמשתנו נהיה מעורבים בהרכבת המוזיקה, הסכמנו שקרדיט כתיבת המוזיקה יתחלק שווה בשווה בינינו, אבל בריאן ודיוויד ויתרו על ההסכם הזה.

אז כל אחד מאיתנו כתב על נייר את דעתו, ערכנו ממוצע ואז בריאן היה מוטרד. הוא קם ואמר, 'מעולם לא הרגשתי כל כך חסר כבוד בכל חיי!' ואז הוא יצא החוצה בסערה, משאיר את השאר תוהים מה קרה זה עתה. לבריאן היה מזל שהסכמנו לתת לו משהו. למעשה, בריאן רצה שהאלבום ייצא תחת המותג 'להקת ראשים מדברים ובריאן אינו'. ביקשנו מהמנהל שלנו לדבר איתו באופן הגיוני. הוא אמר לבריאן, 'אתה יודע שיקחו שישה חודשים של סיבובי הופעות לקידום מכירות התקליט. אתה מוכן להתחייב לזה?'

בריאן ענה, 'לא, לא אוכל לעשות את זה. אני לא מופיע'. אז המנהל אמר, 'טוב, אנחנו לא יכולים לומר שהאלבום הוא של ראשים מדברים ובריאן אינו כי אז המעריצים שלך יהיו כל כך מאוכזבים שאתה לא בסיבוב ההופעות'... בסוף הסכמנו שהקרדיטים על עטיפת האלבום צריכים להיות 'כל השירים מאת דיוויד ביירן, בריאן אינו, כריס פראנץ, ג'רי האריסון וטינה וויימאות''...' השמות היו בסדר אלפביתי. ככה זה נקבע. ובכן, ברור שדיוויד לא יכול היה להתאפק וכנראה בריאן היה מעורב בזה, אבל כשקיבלנו את העותקים הראשונים של התקליט החדש, קרדיט הכתיבה בעטיפה שונה ל"כל השירים מאת דיוויד ביירן, בריאן אינו, להקת ראשים מדברים'. בגיליון מילות השירים בתוך האלבום, הקרדיטים שונו ל'כל השירים מאת דיוויד ביירן ובריאן אינו, מלבד THE OVERLOAD ו- HOUSES IN MOTION שנכתבו על ידי דיוויד ביירן, בריאן אינו וג'רי האריסון'. לא היה איזכור לטינה ולי. עוד פעם דיוויד ביירן שיקר לנו, וכך הוא גם שיקר למאזינים שלנו. זה פגע בי מאד כי בלי ההתמדה, האהבה והמוזיקליות שלי ושל טינה, התקליט הזה לעולם לא היה נוצר".

אולפני סיגמא סאונד: שבירת מחסום הכתיבה וגיוס נבחרת החלומות

ואחרי כל מלחמות האגו והדרמות האישיות, הגיע שלב ההקלטות וההשלמות באולפני SIGMA SOUND בניו יורק, שם התרחשו כמה מהרגעים המרתקים ביותר ביצירת האלבום. ללהקה היו פלייבקים אינסטרומנטליים פנטסטיים, אבל דייויד ביירן נתקע במחסום כתיבה משתק. איך בכלל שרים מעל מקצבים פוליריתמיים אפריקאיים כל כך דחוסים בלי להישמע פתטי? כדי לשבור את המחסום, ביירן החל לפלוט באולפן הברות חסרות פשר ומלמולי ג'יבריש קצביים, מתוכם החלו להתגבש משפטים. הוא ישב שעות מול מקלט הרדיו, האזין לנאומים חוצבי להבות של מטיפים דתיים מהדרום, לקח מהם משפטים ורטוריקה של היפנוט המונים, ושילב אותם בתוך הטקסטים הסהרוריים שלו.

כדי להעשיר את הצליל, הלהקה זימנה נבחרת חלומות של נגנים אורחים שהזניקה את התקליט לממד אחר לגמרי: אשף הגיטרה אדריאן בילו, שהובא על ידי בריאן אינו לאחר שפעל עם פרנק זאפה ודייויד בואי, סיפק סולואים מטורפים ומעוותים דרך סינטיסייזר לגיטרה שנשמעו כמו חיה פצועה בתוך משחק וידאו. ברני וורל, קלידן להקות הפ'אנק של ג'ורג' קלינטון (PARLIAMENT ו-FUNKADELIC), הוסיף קווי סינת'-בס וקלידים שמנים שהדביקו את כל הגרוב הזה יחד, לצד החצוצרה המהפנטת של ג'ון האסל וכלי הקשה עשירים.

ההרכב המורחב הזה היה ריכוז כישרונות אדיר תחת קורת גג אחת! אדריאן בילו הגיע עם גיטרה מובילה מטורפת לחלוטין שהייתה מעבר לכל יכולת או דמיון של ביירן או האריסון; ג'ון האסל הביא עמו ידע אקדמי עמוק בתיאוריית מוזיקת עולם; רוברט פאלמר וחוסה רוסי תרמו כלי הקשה פראיים; ונונה הנדריקס הוסיפה קולות ליווי שמימיים. שיתוף הפעולה הזה העניק לחלק מהרצועות תחושה של אנסמבל ענק ורב-שכבתי, הודות לתבונת ההפקה המאגית של אינו, שתרומתו לאלבום שקולה לחלוטין לתרומתו של ג'ורג' מרטין לסרג'נט פפר. אף אלבום עתידי של הלהקה לא ישתווה עוד לעושר הצלילי הרב-שכבתי הזה.

עטיפת האלבום: פריצת דרך גרפית

אפילו עטיפת האלבום עשתה היסטוריה. היא עוצבה על ידי טיבור קלמן מחברת M&CO יחד עם הלהקה, תוך שימוש במחשבים הראשוניים של קבוצת ARCHITECTURE MACHINE GROUP במכון MIT (שממנה צמח לימים מעבדת ה-MIT MEDIA LAB הנודעת). ארבעת הפרצופים האדומים והמפוקסלים של חברי הלהקה היו מהדוגמאות הראשונות אי פעם לגרפיקה ממוחשבת שעובדה עבור עטיפת תקליט רוק. בגב האלבום הופיע תצלום של ארבעה מטוסי קרב מסוג GRUMMAN A-6 INTRUDER של הצי האמריקאי - רמז ברור לאווירת המלחמה הקרה והחרדה הקיומית של תחילת שנות השמונים.

קבלו את ה-להיט

והשיר ממנו שיצא כסינגל, ONCE IN A LIFETIME? הוא לא הצליח בזמן אמת, אך הפך עם הזמן לקלאסיקה. בזמן אמת, השיר כמעט ולא חדר למצעד הסינגלים האמריקאי והגיע רק למקום ה-103 המאכזב בבילבורד (אם כי בבריטניה הוא הגיע למקום ה-14), אך בזכות השידורים החוזרים ונשנים בערוץ MTV שרק הוקם באותה תקופה, הוא הפך לאחד הקליפים המזוהים ביותר של העשור ולנכס צאן ברזל של הרוק.

בקליפ שצולם לו, לא נראים חברי להקה מלבד דייויד ביירן - האיש שהציע שלהקת ראשים מדברים תהיה מורכבת מחלקים שווים, אך בשלב האמת לקח את עצמו צעד קדימה והותיר את השאר מאחור. איזה חלקלק הביירן הזה. הקליפ הציג את ביירן בחליפה גדולה, מרכיב משקפיים עבים, ומבצע תנועות עווית חדות ורובוטיות. לפי בזיל, היא וביירן צפו שעות בסרטים דוקומנטריים על טקסי טראנס של שבטים באפריקה, התקפי אפילפסיה ופולחנים של מטיפים בכנסיות אוונגליסטיות כדי לעצב את הכוריאוגרפיה הזו.

ולמרות העוול הצורב לחברי הלהקה, אי אפשר שלא להשתחוות בפני השיר הזה. עם מקצב גיטרת פ'אנק מאולף יחסית במקום פוליריתמיקה מטריפת חושים, שירה גברית בלבד, וסולן שמתייצב שוב במרכז הבמה. זהו המנון פופ ענק עם גרוב מופלא. הבסיס לרצועה נולד באלתור סביב ריף הבס המהפנט של טינה וויימאות' ומקצב הפ'אנק המדויק של כריס פראנץ. ביירן נכנס לאולפן ופשוט נכנס לדמות של מטיף רדיו בפטיסטי אחוז טירוף. והפזמון, שבו שרים ביירן ואינו על זרימת המים התת-קרקעיים הפך למנטרה פילוסופית על שגרת החיים הבורגנית שחונקת את האדם המודרני.

ועם יציאתו, האלבום זכה לשבחי ביקורת מידיים ומוחלטים, אך במצעדי המכירות הוא הציג עלייה צנועה בלבד לעומת FEAR OF MUSIC - הצלילים החדשים והמשונים הללו היו עדיין קשים מדי לעיכול עבור הרוב הדומם, ומורכבים מדי עבור המיעוט שרצה רק לרקוד. ההשפעה הישירה הקרובה ביותר שלו ניכרה אולי בקינג קרימזון של עידן DISCIPLINE (שם ניגן אותו אדריאן בילו), אך הם מעולם לא העזו ללכת לכיוון הוודו האפריקאי-קריבי כפי שהראשים עשו כאן.

הניצחון המוחלט של המוזיקה על הכאוס

בסופו של דבר, REMAIN IN LIGHT הוכיח שגם כשהאגו מתנגש, היחסים האישיים מתרסקים והשותפות מתפרקת בטונים צורמים - המוזיקה עצמה לפעמים גדולה בהרבה מכל האנשים שיצרו אותה. זו גאונות צרופה שנולדה מתוך כאוס מושלם. הפגם הגדול במוזיקת עולם הוא שלעתים קרובות היא נוטה ליומרנות ומצפה שתעריצו אותה רק מתוך מחווה תרבותית. הגאונות של TALKING HEADS כאן הייתה להוכיח שמוזיקת עולם יכולה להיות רלוונטית, נושכת וחיונית בסביבה מודרנית לחלוטין - לא מוצג מוזיאוני שמואר באורות ניאון, אלא כלי נשק אמנותי אמיתי. אפשר ליהנות מזה בטירוף חושים טהור, ואפשר לנתח את היצירה מוזיקולוגית ולפענח את הפילוסופיה שלה, והכל יתחבר בהיגיון מופתי. זה הכוח האמיתי!

להקת הוקווינד מביאה לנו תקליט רוק חללי למהדרין

ב-8 באוקטובר בשנת 1971 יצא תקליטה השני של להקת HAWKWIND (או 'רוח נץ', כפי שתורגמה בארצנו) ושמו IN SEARCH OF SPACE.

למי שלא מכירים את הלהקה המיוחדת הזו, מדובר בהרכב נגנים מיוחד שבחר ליצור מוזיקה בסגנון SPACE ROCK, שבאותה תקופה התמחתה בו גם להקה אחרת ושמה פינק פלויד. אלא שבזמן שפינק פלויד הלכו לכיוון אלגנטי, מלודי ומלנכולי, רוח נץ לקחו את העסק למחוזות החלל המחוספס, המיוזע, הפראי ורווי הדיסטורשן. 

הופעותיה של להקה זו היו סוג של טקס, עם תאורה פסיכדלית להפליא וקטעי אווירה שנמשכים ונמשכים להפליא – טקס שלם שכלל הקרנות ויזואליות שהמיסו את האישונים של הקהל ורקדניות אקזוטיות כמו STACIA האגדית, שעלתה לרקוד בעירום מלא או חלקי כדי להכניס את כל האולם לטראנס פגאני.

ובתקליט השני הזה תמצאו בלדות רוק-חללי כמו YOU KNOW YOU'RE ONLY DREAMING ו- WE TOOK THE WRONG STEP YEARS AGO, שנכתב על ידי הגיטריסט דייב ברוק והוא שיר מחאה אקולוגי מרתק שהקדים את זמנו בדאגה לחורבן הפלנטה. לעומתו, YOU KNOW YOU'RE ONLY DREAMING נשען על מקצב מהפנט ועל השפעה ברורה מהשיר ASTRONOMY DOMINE של פינק פלויד, רק עם טיפול בהלם חשמלי. 

אווירת החלל נוצרת פה גם עם שלל צלילי סינטיסייזרים וחטיבת קצב מהודקת, שלוקחת אלמנט ורוכבת עליו עד שהוא נטחן לחלוטין. יש שיראו בכך ברכה למסעותיהם החלליים של חברי הלהקה ואחרים יראו בכך את אי יכולתה של הלהקה לעצור ובזמן, כמו למשל בקטע הפותח, YOU SHOULDN'T DO THAT – רצועה מפלצתית ומונוטונית באורך של כמעט 16 דקות שנבנית על ריף בס בלתי פוסק וסוחפת אותך בעל כורחך לתוך מנוע של חללית שיצאה מכלל שליטה. ואי אפשר להתעלם מהפנינה של האלבום, MASTER OF THE UNIVERSE, שנכתבה במשותף בידי דייב ברוק והסקסופוניסט ניק טרנר. מדובר באחד ההמנונים הגדולים ביותר של הלהקה, קטע שבו טרנר צועק בסקסופון ובקולו על תחושת עליונות בין-כוכבית מעל אחד מריפי הרוק הכבד העוצמתיים יותר של הסבנטיז.

אז רגע, מאיפה התחיל הקונספט של מסע לחלל אחר? לא ברור לגמרי. כנראה שהכיוון החללי ברוק החל דווקא עם צ'אק ברי, כשציין בשירו OUR LITTLE RENDEZVOUS, שנבנה חללית ונטוס איתה אל החלל. אבל זה היה בשנות החמישים, כשהחלל עוד לא נכבש לגמרי. עם בואם של הסיקסטיז הגיע גם החלל לתוך עולם הרוק באופן מעשי. פינק פלויד היו הראשונים לצבוע את מסעם לחלל בשלל אורות פסיכדליים. להקות אחרות מיהרו לקפוץ על גב החללית הזו ולתבל את יצירותיהן במוטיבים חלליים.

וכן, יוצר שכינה את עצמו SUN RA עסק בתחום הזה, באופן מוזיקלי, כשחברי אותן להקות עוד הרטיבו בחיתוליהם. אבל בשיאו הוא לא הגיע לממדים של פינק פלויד בשיאה. בתוך כל זה התקדמה רוח הנץ במהירות גבוהה והתקליט השני הזה שלה הוא פסיכדליה אמיתית, החל מהעטיפה ועד הצליל האחרון בתקליט שבפנים. המוזיקה נשמעת די מונוטונית בהקשבה ראשונה, עם מקצבים מהפנטים עם סינטיסייזרים ואוסילטורים שמופעלים בידי דיק מיק ודל דטמר, מייללים וצורחים כמו מחשבים שיצאו משליטה.

התקליט כולל גם ספר מהודר ובו 24 עמודים, כדי שיהיה מה לקרוא בזמן שהצלילים מושפרצים למוח שלכם (במידה ולא לקחתם חומר הזייתי כלשהו להעיף את המוח יותר מדי רחוק). מדובר בחוברת ה-HAWKLOG המפורסמת, שעוצבה בידי הגאון הגרפי BARNEY BUBBLES ונכתבה יחד עם משורר וסופר המדע הבדיוני רוברט קלברט, כשהעטיפה עצמה נפתחת למין צורת נץ ענקית בתלת-ממד. איך חברת התקליטים הסכימה לממן דבר שכזה בהפקה? לא ברור לי לגמרי.

והאלבום עוסק כולו בטיול בין-ממדי של חללית, למרות שהיא מתמקדת גם בנושאים הקשורים לכדור הארץ, במיוחד - כאמור - אקולוגיה, עם ספינת חלל שמבקרת בכדור הארץ ב-1985 (שנה אחרי שנת תשמ"ד, ברור - לא?) כדי למצוא שממה של בטון וברזל. אז החוברת המהודרת שצורפה לתקליט היא היומן של קפטן החללית.

ותהיו בטוחים שחברי הלהקה היו מסטולים באולפן ההקלטה מאל.אס.די ולפי המנהיג שלה, דייב ברוק, טכנאי ההקלטה פחדו לשתות שם מכוסות, מחשש שמישהו מהלהקה טיפטף לשם תמיסה, מאחורי גבם. הייתה להם סיבה טובה; כשהגיעו לעבוד באולפני ההקלטה של ג'ורג' מרטין (אולפני AIR בלונדון), חבורה מטעמם דאגה לפרוץ לארון המשקאות של המפיק הידוע ולטפטף תמיסות למשקאות האלכוהול. תארו לעצמכם את מפיק הביטלס המכובד נכנס לאולפן ומגלה חממה של פסיכדליה בלתי נשלטת. 

לאחר שבועות של עבודה שם, לא הושג דבר מוזיקלי ראוי. חברת התקליטים ראתה שחייבים לעשות משהו ושלחה את הלהקה לאולפני אולימפיק, שגם פעלו בלונדון, כדי להקליט במהרה משהו – ושם, בניהולו של טכנאי ההקלטות ג'ורג' צ'קיאנץ, הצליחו סוף סוף להציל את החומרים ולתפוס את הטירוף החי של ההרכב. אגב, ממש עם תום ההקלטות עזב הבסיסט דייב אנדרסון ובמקומו נחת בלהקה טיפוס מחוספס בשם למי קילמיסטר, הלוא הוא LEMMY, שלימים יקים את MOTORHEAD. למי כבר הופיע בתמונות בחוברת האלבום ותרם קולות רקע, ומשם הכל היסטוריה רועשת במיוחד.

הביקורת בעיתון המוסיקה רקורד מירור על התקליט גרסה אז ש"הלהקה הזו מטיילת ביקום עם תקליט אווירה נטולת אחיזה ביתדות". בעיתון סאונדס נכתב כי "איש לא יכול להעמיד פנים שמדובר במוזיקה מתקדמת, אבל האופן בו הצלילים נזרקים בין הרמקולים מצדיק דיו את כוונת הלהקה". בעיתון ביט אינסטרומנטל נכתב בביקורת ש"זה תקליט מחושב יותר מהקודם וגם מורכב יותר ממנו. זה תקליט מצוין שנע בין רוק חללי לרוק כבד". והקהל בהחלט הסכים: האלבום נכנס במפתיע למקום ה-18 במצעד האלבומים הבריטי, הישג מסחרר ללהקה שחיה לחלוטין בשוליים של תעשיית המוזיקה.

עכשיו זה תורכם להקשיב לזה ולהחליט האם בא לכם לרחף עם רוח הנץ או להישאר נטועים בקרקע – פשוט שימו אוזניות, תנו לווליום לעלות עד הסוף, ואל תתפלאו אם הקירות בחדר יתחילו לרטוט בקצב פסיכדלי מהפנט.

התקליט האחרון לפני בואה של להקת אי.אל.או!

ב-8 באוקטובר בשנת 1971 יצא האלבום האחרון של להקת THE MOVE ושמו MESSAGE FROM THE COUNTRY. מדובר באחד מרגעי המפתח המרתקים ביותר בתולדות הרוק הבריטי: רגע היסטורי שבו הרכב אהוב מסיים את דרכו מרצון, ובאותה נשימה ממש מפיח חיים במפלצת מוזיקלית חדשה לחלוטין.

כששאלתי את מתופף הלהקה, בב בוואן, מה דעתו על התקליט הזה, הוא ענה לי בפשטות: GOOD ALBUM BUT TERRIBLE SLEEVE DESIGN. צחקתי מכל הלב, כי ברור שזו בדיוק תמצית הסיפור. אבל מאחורי העטיפה המושמצת הזו הסתתרה פצצה של יצירתיות מתפרצת, שנוצרה בתוך סיר לחץ מוזיקלי באולפני PHILIPS STUDIOS ובאולפני OLYMPIC STUDIOS בלונדון. וכמה שבוואן צדק לגבי המוזיקה עצמה!

כשהכרתי את התקליט הזה בפטיפון בפעם הראשונה, לא קלטתי מיד שום דבר ענק – אבל זה בדיוק מסוג האלבומים שמחלחלים לאט-לאט. בדרך נס של ממש, MESSAGE FROM THE COUNTRY, אלבומם האחרון של THE MOVE, מתגלה כטוב מאד. אין כאן אפילו רצועה חלשה אחת.

היה ברור ששינויים מהותיים מתרחשים בלהקת THE MOVE. למעשה, THE MOVE כבר הייתה במצב של התפרקות מסוימת בזמן שהתקליט האחרון שלהם יצא: אחרי תקופה של עבודה משותפת עם חבר הלהקה החדש ג'ף לין, רוי ווד החליט פשוט לפצל את אישיותו והקים את אי.אל.או כפרויקט צדדי. התוכנית המקורית הייתה ש-THE MOVE תמשיך להוציא סינגלים מובילים של להיטים ותפעל יותר בכיוון הפופ, בעוד שאי.אל.או תרדוף אחרי הכיוון השאפתני והמתקדם יותר (אותו תעלול בדיוק שוחזר בהמשך בידי טוד רונדגרן, עם קריירת סולו של 'פופ' ואלבומי ה'פרוג' שלו עם להקת UTOPIA).

הורגש בבירור שחברי הלהקה מגיעים בתקליט הזה למיצוי יכולותיהם במסגרת בס-תופים-גיטרות-פסנתר, ושהגיע הזמן לצאת לדרך חדשה. את הדרך הזו הם מצאו בפרויקט המקביל שלהם. אחרי שנים של להיטי פופ פסיכדליים מושלמים כמו FLOWERS IN THE RAIN ו-BLACKBERRY WAY, הם הרגישו שהפורמט הישן פשוט חונק אותם. הבסיסט ריק פרייס עזב במהלך ההקלטות, מה שהשאיר את השלישייה – ווד, לין ובוואן – להקליט כמעט את כל הכלים בעצמם, כמעין מעבדת ניסויים אינטימית ומטורללת שבה מותר לעשות הכל.

התקליט הוקלט כדי לרצות את חברת התקליטים ולהשאיר אותה עם חומר קליט יחסית, בזמן שבמקביל נוצרו שירים מורכבים יותר לתקליט הבכורה של אי.אל.או. באופן אירוני, אי.אל.או נועדה במקור להיות להקה פחות קליטה, עם אותם חברים מ-THE MOVE, אך לבסוף הפכה לאחת הלהקות המסחריות והמצליחות ביותר בשנות השבעים. בכל אופן, זהו פרדוקס פשוט גאוני: השניים, ווד ולין, ניצלו את שעות האולפן שהוקצו להם בחוזה כדי "לגנוב" זמן הקלטה לטובת הצ'לואים והניסויים של אי.אל.או, כמו למשל בהקלטת היצירה 10538 OVERTURE. התוצאה הייתה ששני האלבומים הוקלטו ממש במקביל.

רוי ווד וג'ף לין, שני מוזיקאים וכותבי שירים שאפתניים, החלו להתעייף מההופעות שלהם תחת המותג THE MOVE. בהופעות ההן הם נדרשו לנגן סולואים ארוכים ליצירותיהם, כפי שהיה נהוג באותה תקופה. הם ראו בכך דבר שחונק אותם אמנותית ורצו להתקדם. נוסף על כך, נמאס להם לראות עוד ועוד להקות שהופיעו לצדם וניגנו את אותו סוג של מוזיקה המורכבת מסולואים. הרעיון של השניים היה להמשיך מוזיקלית מהנקודה שבה הביטלס עצרו עם שירם, I AM THE WALRUS. הרי כפי שכולנו יודעים היטב, חברי THE MOVE היו פריקים של הביטלס. תבינו, ל-THE MOVE היה סוג מסוים של קסם טהור, אבל לא הייתה להם את טכניקת הברק והניצוץ הראוותני כפי שהיה לביטלס; וקסם נטול ניצוץ ראוותני לוקח המון זמן להעריך.

עם כל זאת, חברת התקליטים שלהם (HARVEST – לייבל-בת של חברת EMI), שהבינה לאן הולך הראש של חברי הלהקה, דרשה מהם להקליט במקביל לגחמה שלהם תקליט נוסף של THE MOVE, כדי לשמר את מכונת הלהיטים שסיפקה להם להיטי עבר רבים וכסף לא רע. המנהלים ב-EMI לא רצו לוותר על תרנגולת שמטילה ביצי זהב במצעדים לטובת איזה ניסוי אוונגרדי מוזר עם כלי קשת. אז חברי הלהקה החליטו להעניק להם אלבום, אבל כזה שנעשה לחלוטין בתנאים שלהם – מלא הומור, חוצפה וחופש יצירתי מוחלט. גם לין וגם ווד מנסים פה את כוחם ביצירת שירים שהם סופר-קליטים ומלאי הוקים מדבקים מצד אחד, ומבוססים על הרמוניות בלתי שגרתיות מצד שני. ההבדל היחיד ביניהם הוא שווד מתרכז בצד האפל של העסק, בעוד שלין הולך על גישה קלילה, עליזה ומרוממת נפש – עם הרמוניות קוליות מלאכיות, פזמונים שמיימיים וכל מה שביניהם. אל תדאגו לרגע, הכל עובד כאן בצורה פשוט מושלמת!

התקליט MESSAGE FROM THE COUNTRY מכיל מצד אחד כמה מהקטעים הכבדים יותר של הלהקה, ולצדם כמה שירים הומוריסטיים שנשמעים כמו פרודיות על ג'וני קאש או אלביס פרסלי. את הפרודיה על קאש אפשר לשמוע בקטע BEN CRAWLEY STEEL COMPANY, שבו ווד נתן למתופף בב בוואן לשיר בקול בס עמוק ורועם על פועל שמחליט בשיא הנונשלנטיות לפוצץ את המפעל שבו הוא עובד – פארודיית קאנטרי כיפית ומשעשעת במיוחד!

ואילו בשיר DON'T MESS ME UP יש חיקוי משעשע במיוחד של מלך הרוק'נ'רול, אלביס פרסלי – פסטיש בוגי שנגנב בצורה כל כך בוטה הן מ-TREAT ME NICE והן מ-STUCK ON YOU של אלביס, שזה ממש נס שהלהקה לא נתבעה לדין... נו טוב, העולם כנראה היה עסוק מדי באותה תקופה בלנסות לאתר את כל המקורות האפשריים שלד זפלין שדדו באותם ימים! אין ספק שבתקופה זו ווד ולין אהבו להתנסות ברעיונות חדשים ומעניינים ביצירתם. לין יצר כאן כמה מהשירים היפים ביותר שלו באותה תקופה, ובהם שיר הנושא, עם ההרמוניות הווקאליות העשירות וסולו הגיטרה שנשמע כאילו יצא מידיו של ג'ורג' האריסון.

זהו שיר פתיחה נפלא, שמדגים כיצד לין כבר שלט אז באמנות ההפקה הרב-שכבתית שתהפוך בהמשך לסימן ההיכר העולמי שלו – מרקם קולי סמיך, עשיר ומפואר להפליא, עם גיטרות מוקלטות בעושר שכבות, בס כבד והרמוניות שירה בנוסח הביטלס! יש פה פומפוזיות והדר מלכותי. המלודיות כאן מעניינות ובלתי נשכחות, ויש אפילו קטע א-קפלה עוצר נשימה שנשמע למעשה הרבה יותר הביץ' בויז מאשר הביטלס!

בנוסף, לין הלחין גם את WORDS OF AARON – שיר שנשמע למען האמת יותר THE ZOMBIES מאשר הביטלס. ג'ף מתעתע בנו עם סאונד גיטרות כבד ושירה נבואית נסערת, ואז לפתע מתפרץ לפזמון ממריא, סוחף ומענג שמרפא מכל שמץ של דכדוך שנספג בדרך. וסולו החליל פשוט מטיס את המנגינה הזו לשמיים, אם ההרמוניות הווקאליות המקסימות לא עשו זאת כבר קודם. קלאסיקה אמיתית!

ויש את הבלדה האקוסטית NO TIME, שבה ניכרת השפעתו של פול מקרטני, שהיה אחד מאליליו של ג'ף. השיר הזה הוא מופת של מלודיה עדינה ומרגשת. מן הצד השני, ווד לא נשאר חייב והביא גם הוא כמה שירים טובים לסיר הבישול המוזיקלי. בין היתר הוא תרם את הרוק הפרוע UNTIL YOUR MOMA'S GONE עם סקסופונים צורחים ופסנתר הונקי-טונק מתגלגל – וכן את השיר הקצרצר MY MARGE שחותם את האלבום בסגנון מיוזיק-הול בריטי עממי שבו לין שר דרך מגפון – שיר קברט קורע ומצחיק בהשפעה גרמנית מובהקת! ויש את THE MINISTER שברור שהוא שאוב מ-PAPERBACK WRITER של הביטלס. עדיין, זה מדליק!

השיר האהוב עליי ביותר בתקליט, שכתב ווד, הוא IT WASN'T MY IDEA TO DANCE, שמציג רוק כבד עם כלי נשיפה בסגנון מזרחי-אוונגרדי-חמת-חלילים, כפי שרק ווד יכול ליצור. זה קטע מלכותי, פומפוזי ומפואר, גדוש בשלל דימויים מיסטיים במילים וצליל של כלי נשיפה קליט ומטריד בעת ובעונה אחת. בשיר זה נשמעים גם צלילי כלי הקשה מוזרים, הנשמעים כמו חצץ. כששאלתי את המתופף בב בוואן במה מדובר, הוא ענה לי שאינו זוכר מה הם עשו שם כדי להשיג את הצליל הזה. אני עדיין מחייך כשאני מאזין לשיר הזה; יש סודות אולפן שמוטב שיישארו בגדר תעלומה קסומה של שנות השבעים!

כדי לממן את הקלטות תקליט הבכורה של אי.אל.או, שחררו חברי THE MOVE גם כמה תקליטונים מצליחים, עם השירים TONIGHT, CHINATOWN ו-CALIFORNIA MAN. אלה הכניסו מזומנים לקופת הלהקה ועזרו לשלם על זמן האולפן. השירים הללו היו פצצות אנרגיה מדבקות. דרך אגב, השיר השני בתקליט, ELLA JAMES, היה אמור לצאת במקור כתקליטון. אף הודפסו כמה עותקים ראשונים שלו, אך לפתע חברת התקליטים שינתה את דעתה והעדיפה על פניו את השיר TONIGHT. אותם עותקי שדרים נדירים שהודפסו תחת הלייבל HARVEST הפכו ברבות השנים לפריט אספנים יקר מציאות בקרב מעריצי הלהקה, בעוד TONIGHT המריא במהירות אל צמרת המצעד הבריטי – למרות ש-ELLA JAMES נותר רוקר אנרגטי ומשובח של ווד מן המעלה הראשונה!

רוי ווד הוא גם זה שצייר את עטיפת התקליט, בהשראת המילים של שיר הנושא שהלחין לין. עם זאת, בארה"ב יצא התקליט בעטיפה מצוירת אחרת לגמרי (ואף פחות יפה לטעמי). העטיפה האמריקאית, שראתה אור דרך חברת CAPITOL, עוצבה על ידי סטודיו בשם CHINESE RESTAURANT, ובשנת 1972 רוב החומרים אף נארזו מחדש מעבר לים תחת השם SPLIT ENDS. בהדפסה האמריקאית יש סדר שירים שונה ואף בלבול בקרדיטים של כותבי השירים. השיר WORDS OF AARON, למשל, נרשם תחת שמו של רוי ווד, כשבמקור כתב אותו ג'ף לין. נו, קרדיטים - זה תמיד היה עולם נבזי משל עצמו.

באותה תקופה חיפש המתופף בוואן השלמת הכנסה ופתח בעיר הולדתו בירמינגהם חנות תקליטים בשם HEAVY HEAD. ביום הפתיחה הגיעו לחגוג עמו חברי להקתו, יחד עם טוני איומי ואוזי אוסבורן מלהקת בלאק סאבאת' וג'ון בונהאם, מתופף לד זפלין. איזה מחזה פנטסטי זה היה: חלוצי ההבי מטאל והרוק הכבד של בירמינגהם מתערבבים יחד עם יוצרי הפופ הסימפוני, מרימים כוסית וחוגגים פתיחה של חנות ויניל שכונתית! זה היה הרגע שבו נחתם המסע המופלא של THE MOVE – אלבום פרידה מבריק שהיה למעשה כרטיס הכניסה של עולם הרוק אל עידן חדש ומרתק.

הנה ביקורות מאז בעיתונות:

עיתון NME הבריטי פרסם ביקורת על התקליט ביולי 1971: "לאחר דחיות רבות, התקליט יצא סוף-סוף והוא מציג שיפור עצום לעומת תקליטיה הקודמים של הלהקה. ההפקה ברורה יותר וההרגשה הכללית טובה יותר".

עיתון DISC AND MUSIC ECHO כתב: "עבור שלישייה שאין לה בסיסט קבוע – הלהקה הזו מציגה רוק כוחני עם הקלטה נהדרת. יש פה תפקידי גיטרה 'שמנים' ושירה שלעיתים מוחבאת בכוונה במיקס, כך שקשה להבין את המילים. יש כאן מגוון סגנונות גדול. התקליט מבדר, אך לא מעבר לזה".

עיתון SOUNDS בדצמבר 1971: "התקליט הזה מתפקע משמחה, וזה ניכר בתחושה של חברי הלהקה בזמן העבודה עליו. אך מלבד שיר אחד בשם DON'T MESS ME UP, מצאתי ששאר השירים תפלים והתקליט כולו נשכח".

גם זה קרה ב-8 באוקטובר. בין תאונות דרכים, ריבים מתוקשרים, מפגשים מעוררי השראה, שירים שנולדו במקרה והופעות בלתי נשכחות, נכתבו ביום זה עוד כמה רגעים מעניינים בספר הדברי הימים של הרוק.

הניגוד המושלם: כשדיוויד בואי פגש את האמבל פיי

שנת 1969 הייתה שנה של תהפוכות ותמורות בעולם המוזיקה. פסטיבל וודסטוק בדיוק הסתיים, והרוק הכבד החל לתפוס את מרכז הבמה. אל תוך האווירה הזו נולד אחד מסיבובי ההופעות המוזרים והמסקרנים של התקופה: הזמר הפולקי התיאטרלי דיוויד בואי, להקת הבלוז-פסיכדליה "פסל האהבה" (LOVE SCULPTURE) ולהקת הבלוז-רוק הרועשת האמבל פיי יוצאים לדרך משותפת תחת השם CHANGES 69. תחשבו על השידוך המוזר הזה: מצד אחד זמר פולק עדין, תיאטרלי וכמעט חייזרי שמחזיק גיטרה אקוסטית, ומצד שני סופרגרופ של רוק מחוספס עם ווליום שמסוגל לפרק אולמות. מי היה הגאון שחשב לחבר ביניהם באותו כרטיס? ובכל זאת, זה בדיוק הקסם של שלהי שנות השישים.   

המסע המוזיקלי הזה יצא לדרך בתאטרון קובנטרי. האמבל פיי, שתוייגה בתקשורת כסופרגרופ, רק הוקמה. על הבמה היא ניגנה משיריה החדשים, ולצד אמני הסיבוב ניגנה שם על הבמה גם להקת SAMSON. דייויד בואי ביצע כמה שירים (כולל ספייס אודיטי) כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית. הוא גם ביצע שיר שהוא לא הוציא מאז, בשם LOVER TO THE DAWN – שיר גנוז שממנו צמח בהמשך השיר המורכב CYGNET COMMITTEE באלבומו הבא. בואי היה שמח שם כי זו הפעם הראשונה בה התאפשר לו ללון בבית מלון מסודר לאחר הופעה. 

למחרת, נערכה ההופעה בטאון הול בלידס. באותו יום גם שודר בתכנית הטלוויזיה, טופ אוף דה פופס, השיר ספייס אודיטי (גם אסתר עופרים שלנו הייתה באותו שידור). בינתיים יש בלגאן מאחורי הקלעים בלידס. בואי ביצע הופעה של 20 דקות שבמהלכה הקהל לא היה בעדו ואף זרק לכיוונו בדלי סיגריות. תארו לעצמכם את המחזה: הקהל הקשוח של לידס, שבא לשבור את הראש עם ריפים כבדים, איבד סבלנות מול בחור צנום ובלדות אקוסטיות והחליט להפגיז אותו בבדלי סיגריות! אבל בואי, כמו זיקית פלדה עקשנית, המשיך בשלו. לאחר מכן נערכה ההופעה בטאון הול בבירמינגהם. בואי קיבל מסר ממנהלו שהתגובות לטופ אוף דה פופס מדהימות. האמבל פיי מצוינים כהרגלם. למחרת נערכה ההופעה בברייטון דום. בהופעה הזו היה גם שיפור בצד החזותי, כי המעצב התיאטרלי, שון קיני, דאג למסך מאחורי האמנים ובו דמות של פיל מרקד.  

(ב-12 באוקטובר אין הופעה של חבילת האמנים ובואי ניצל זאת כדי להופיע לבדו במועדון הבית שלו, THE ARTS LAB, שבבקנהאם). ב-13 באוקטובר נערכה הופעה באולם קולסטון בבריסטול. זה המופע האחרון של CHANGES 69 לפני הפסקה של שמונה ימים. מאחורי הקלעים היה מקרה לא נעים; חבר של בואי, ביל ליזגאנג, נכח במקום וכשבואי רצה להשמיע לסולן של האמבל פיי, סטיב מאריוט, את הקלטה של להיטו "ספייס אודיטי", ליזגאנג הציע להשאיל לו פטיפון נייד. עם סיום ההופעות בא ליזגאנג אל מאחורי הקלעים כדי לברך את האמנים וגילה שכולם כבר עזבו ורק נותר הפטיפון שלו, כשהוא שבור לרסיסים, מעשה ידיו של מאריוט הלא צפוי. 

סטיב מאריוט היה ללא ספק אחד הקולות הענקיים ביותר בתולדות הבלוז והרוק, אבל עם פתיל קצרצר של דינמיט. לרסק לחתיכות פטיפון של מישהו רק כי השמיעו לו שיר פולק שלא בא לו בטוב באוזן? נו, רוק בשיא שיגעונו. ב-21 באוקטובר חודשה חבילת האמנים בהגיעה לקווין אליזבת הול שבלונדון. בקהל ישב ג'ורג' אנדרווד, חבר קרוב מבית הספר של דייויד בואי ושל פיטר פרמפטון, שניגן גיטרה ושר בהאמבל פיי. ואי אפשר להזכיר את ג'ורג' אנדרווד בלי לחייך: זהו אותו חבר מפורסם שהכניס לבואי אגרוף מצלצל לעין בנעוריהם במהלך ריב על נערה, מה שהותיר את האישון של בואי מורחב לצמיתות והעניק לו את המבט המסתורי והמכשף שהפך לסמלו המסחרי!   

רגעים באולפן ובדרכים

בזמן שבואי נאבק על תשומת הלב בדרכים, באוקטובר 1972 התרחש מפגש פסגה אחר במישיגן. היה זה בדיוק ב-8 באוקטובר 1972, בערב השני של הופעותיו של בואי בדטרויט במסגרת סיבוב ההופעות ההיסטורי של ZIGGY STARDUST. איגי פופ הגיע לתיאטרון פישר כדי לראות את הופעתו של בואי. פופ לא הגיע בידיים ריקות; הוא אחז בידו את סליל המאסטר לתקליט החדש של להקתו, הסטוג'ס, שעתיד היה להיקרא RAW POWER. אחרי ההופעה, השניים בילו יחד מאחורי הקלעים. איגי, יליד מישיגן, סיפר לבואי סיפורים על ילדותו ועל החיים התעשייתיים והקשוחים בדטרויט. בואי הוקסם מהתיאורים והם נטעו בו השראה מיידית. זמן קצר לאחר מכן הוא כתב שיר חדש בשם PANIC IN DETROIT, שנכלל בתקליטו הבא, ALADDIN SANE. השיר הזה נולד ישירות מסיפוריו של איגי על מהומות דטרויט מ-1967 ועל המשורר המהפכן ג'ון סינקלייר, ובואי הלביש עליו מקצב תופים מהפנט בסגנון בו דידלי. ומה עלה בגורלם של אותם סלילים? בואי לקח אותם איתו לאולפן בלונדון, הפיק ומיקסס את RAW POWER, והשאר הפך לספר ההיסטוריה של הפאנק-רוק.   

ובחזרה לשנות השישים. בשנת 1967, ב-8 באוקטובר, להקת פרוקול הארום, שעדיין רכבה על גל ההצלחה העצום של להיטה A WHITER SHADE OF PALE, הודיעה כי דחתה הצעה לככב בסרט בשם "שבע עשרה פלוס". הסיבה הרשמית הייתה חשש שהתחייבות לסרט תפגע בסיבוב הופעות חשוב בארצות הברית. חברי הלהקה אף הוסיפו כי הם מתכננים לכתוב סרט משלהם. באופן אירוני, באותו זמן ממש, שני חברים לשעבר בלהקה, הגיטריסט ריי רויאר והמתופף בובי הריסון, הודיעו כי להקתם החדשה, שנקראה FREEDOM, דווקא חתמה על חוזה להשתתפות בסרט בשם "האטרקציה". האירוניה מושלמת שבעתיים כשמגלים שהגיטריסט ריי רויאר חגג בדיוק באותו יום, ב-8 באוקטובר 1967, את יום הולדתו ה-22! השניים האלה נבעטו מפרוקול הארום מיד אחרי הקלטת הלהיט הנצחי, ויצאו למסע כדי להוכיח שהם מסוגלים להצליח בגדול בכוחות עצמם. בעצם, הם לא הצליחו עם זה בגדול...

באותו עשור, בשנת 1964, באולפני EMI המפורסמים (שלימים ייקראו אולפני ABBEY ROAD), הקליטו חברי להקת הביטלס את השיר SHE'S A WOMAN. השיר, שנכתב על ידי פול מקרטני, הוקלט במהלך הסשנים לתקליט BEATLES FOR SALE והפך לבי-סייד של הלהיט I FEEL FINE. הסשן הזה נמשך בסך הכל כחמש שעות – משבע בערב ועד חצות! שבעה טייקים הספיקו להם ללכוד את הגרוב. השיר הזה כולל את השורה TURN ME ON – שהייתה למעשה הרמז המוזיקלי הראשון אי פעם של הביטלס למריחואנה! זה קרה כחודש וחצי בלבד אחרי שבוב דילן פגש אותם במלון בניו יורק וכיבד אותם בג'וינט הראשון שלהם. מקרטני שאג שם בטונים גבוהים כמחווה ברורה לריצ'רד הקטן, הבס שלו קפץ מקדימה, ורינגו סטאר נענע רעשן מתכתי בשם CHOCALHO שנתן לכל העסק קצב מנצח.   

ובשנת 1974 (ב-8 באוקטובר) יצא בארה"ב אלבום אוסף כפול של להקת מודי בלוז, ששמו THIS IS THE MOODY BLUES. היה זה מין אוסף פרידה ללהקה שהתאיידה לאחר שנים של עשייה ללא הרף. החברים החליטו לקחת פסק זמן ממושך אחרי שבעה אלבומי מופת רצופים, והאוסף הכפול הזה, שבו השירים חוברו ברצף קסום על ידי המפיק טוני קלארק ללא הפסקות שקט ביניהם, הפך לאחד מאלבומי האוסף המרשימים והמצליחים יותר של התקופה.

להיטים מהשרוול וריפים מכוונים

סיפור הולדתם של שירים הוא תמיד מרתק. בשנת 1971, להקת סלייד הבריטית הוציאה תקליטון חדש עם השיר COZ I LUV YOU. השיר, עם הכתיב המשובש בכוונה, הפך ללהיט ענק. מבקר המלודי מייקר כתב אז: "הנה מוסיקה שנועדה לרקיעות רגליים מלהקה שהחזירה את הריקוד בחזרה לרוק המודרני יש פה בס נחמד ואפקט מיסתורי". השיר התפתח מתוך ריף שהלהקה השתמשה בו כדי לכוון את הכינור של הבסיסט, ג'ים לי, לפני הופעות.

לדברי הזמר נודי הולדר, זה לקח רק 20 דקות לכתוב את מה שיהפוך ללהיט גדול. כשהם השמיעו את מה שכתבו למנהל-מפיק, צ'אס צ'נדלר, למחרת בבוקר, הוא הזמין מיד זמן להקלטה באולפן. ג'ים לי: "צ'אס המשיך לצלצל ואמר שאנחנו צריכים במהרה שיר שיעקוב אחרי הלהיט הראשון שלנו, GET DOWN AND GET WITH IT. התחלנו לנסות לכתוב בזוגות - דון (פאוואל המתופף) ואני לצד נודי ודייב (היל הגיטריסט), אבל השניים האחרים לא הצליחו. זה נראה מה שנדרש כדי להשיג להיט. אז היה לי רעיון לעשות משהו רך יותר. בזמנו נודי ואני היינו מג'מג'מים עם קטעים של הכנר סטפן גרפיאלי ואו הגיטריסט ג'נגו ריינהרדט, אז הלכתי לעבוד איתו על השיר. זה הפך להיות ללהיט והייתי צריך לפנות לדון ולומר, 'תראה, אנחנו נצטרך להמשיך את שיתוף הפעולה שלי עם נודי בכתיבת שירים'...".

השיר נכתב במקור כבלדה, אבל הלהקה הוסיפה לזה מחיאות כפיים ורקיעות ברגליים שיהפכו לסימן היכר שלה בשיריה. צ'אס צ'נדלר עודד את סלייד לכתוב חומרים משלהם. נודי הולדר: "הוא אמר לנו לכתוב שיר להיט, פשוט ככה, וזה לא קל לעשות את זה. כשכתבנו את השיר הזה הרגשנו שזה לא היה מספיק רוקי עבור סלייד אז הוספנו את כל מחיאות הידיים ורקיעות הרגליים. זה הפך את השיר למסחרי יותר". שם השיר נכתב בכוונה עם שגיאת כתיב. הגימיק כה הצליח שגם להיטי הלהקה הבאים נכתבו כך.

צ'אס צ'נדלר (הבסיסט האגדי של האנימלס והאיש שגילה את ג'ימי הנדריקס) ידע בדיוק מה הוא עושה: שגיאות הכתיב המכוונות קוממו את המורים לאנגלית ברחבי אנגליה – ואין כמו זעם של מורים כדי למשוך את הנוער לקנות תקליטים! השיר זינק הישר למקום הראשון במצעד הבריטי, ופתח שרשרת להיטים כמו MAMA WEER ALL CRAZEE NOW ו-CUM ON FEEL THE NOIZE.

דרמה על הבמה וניסיונות כושלים

אוקטובר 1964 היה חודש סוער עבור להקת הקינקס. ביום זה קרה דבר בקולנוע אודיאון בבולטון. הקינקס הופיעו שם לצד אמנים כמו בילי ג'יי קריימר, היארדבירדס, הנאשביל טינס, הקומבו של ביל בלאק וקליף בנט. במהלך ההופעה של הקינקס רצו לפתע מעריצים לעבר הבמה, טיפסו מעל פיר התזמורת ותפסו את ריי דייויס שלמזלו לא נפצע. ביום זה פורסם בעיתון "מרסי ביט" הליברפולי ש"הקינקס כותבים שיר עבור מזכירות לשעבר במועדוני מעריצים". מסתבר כי ג'נט רוס וגיטה מיברניקס היו מזכירות במועדון המעריצים של הקינקס וגילו ש"ריי דייויס כתב לנו שיר והורה לנו להקליט אותו. מנהל הלהקה, לארי פייג', חשב שזה רעיון טוב וריי כתב לנו עוד שיר. מה שהחל כבדיחה הופך עכשיו למשהו רציני. לארי הפך להיות המנהל שלנו ואנחנו מופיעות תחת השם THE PIXIES. אנחנו רוצות לצאת לסיבוב הופעות והאלבום שלנו צריך לצאת בקרוב". ובכן, ההיסטוריה תראה שלא יצא שום אלבום מהדבר הזה ששכח במהרה. הקינקס תמיד ידעו לייצר שערוריות ובלגנים בקצב מסחרר – חלק מהסיבה שאנחנו מעריצים אותם עד היום.

גם ריבים בין כוכבים סיפקו כותרות. בשנת 1989, לאחר שרון ווד מהרולינג סטונס טען בראיון שלהקת המי התאחדה רק בשביל הכסף, גיטריסט המי, פיט טאונסנד, לא נשאר חייב וענה לו בפומבי: "מיק ג'אגר צריך את הכסף הרבה יותר ממני. תקליט הסולו האחרון שלו היה כישלון חרוץ". אין כמו קורטוב של ארס בריטי משובח בין כוכבי-על כדי להזכיר לנו שמאחורי כל האמנות הגדולה עומדים לפעמים אגואים ענקיים שנלחמים על כבוד ותקציבים!

השיר הזה הציל את השם של להקת יס.

ב-8 באוקטובר בשנת 1983 יצא התקליטון OWNER OF A LONELY HEART של להקת יס. שיר זה נכתב על ידי הגיטריסט-זמר חדש בלהקה, טרבור ראבין, ומספר על הפרדוקס שבבדידות ומסביר שעדיף להיות בודד מאשר לחיות עם לב שבור כתוצאה מאהבה פוגעת. זה היה התקליטון הראשון ששוחרר מהרכב זה והוא הפך במהרה ללהיט ענק, שצורף לו גם קליפ פרומו מושקע.

שיר זה הגיע למקום הראשון ברחבי העולם (אם כי באנגליה לא נרשמה הצלחה היסטרית, כשהגיע למקום ה-28 בלבד). "זה לא היה אמור להיות להיט", הודה ג'ון אנדרסון שנים לאחר מכן. "חברת התקליטים השקיעה המון כסף בהרכב CINEMA ובשלב מסוים החליטה לצרף אותי לסיפור, כדי להפוך את זה ללהקת יס. אז אמרו לי בחברה שהשיר הזה יהיה להיט והם ידאגו שכך יהיה. השיר הזה כבר היה די גמור כשהגעתי".

לכל מעריצי להקת יס הישנה היה זה הלם גדול לשמוע את ההרכב החדש, עם השם הידוע, מבצע שיר כה אנרגטי, עם הפקה מהודקת וברורה של אייטיז וחלוקה ברורה לבתים ולפזמונים, במקום יצירות רוק מתקדם מורכבות כבעבר. התופים של אלן ווייט הפכו למכונת קצב שלא זזה מילימטר מערוץ המטרונום והבס של כריס סקווייר, שעד אז היה מלודי, מהיר ותזזיתי, הפך בשיר זה לקרקע יצוקה ומאופקת. וכן, יש בשיר גם סימפולים, כמו למשל קולות כלי הנשיפה הקצרצרים, שנלקחו מ- KOOL IS BACK של FUNK INC. מי היה מאמין שדבר כזה יקרה בשיר של להקת יס?

טרבור ראבין: "כולנו נדהמנו מההצלחה של הדבר הזה. כששמעתי בפעם הראשונה את השיר ברדיו, זה היה במכשיר מחורבן וכל הסאונד של ההפקה נעלם. ממש היה לי קשה עם זה. עד שהמנהל שלי התקשר, אחרי כמה ימים, לבשר לי שהאלבום מתחיל להצליח במצעדים. אז נשמתי לרווחה".

ג'ון אנדרסון: "השיר הזה הפך לשיר פופ מצליח מאד. זה מה שהקהל הרחב מכיר כשהוא שומע את השם יס. את השיר הזה ואת השיר ROUNDABOUT שהקלטנו בשנת 1971 והצליח בזמנו. אבל יש מספיק קהל שיודע גם שאנחנו הרבה יותר מזה".

אלן ווייט המתופף, על השינוי בכיוון המוזיקלי: "כולנו הסכמנו לעשות את השינוי וערכנו חזרות להכנת החומר לאלבום הזה במשך תשעה חודשים". קיים הסיפור שנשיא חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגון, הבהיר לכריס סקווייר, שאם הלהקה לא תביא להיט שיווקי, יש סיכוי גדול שהיא תועף מחברת התקליטים שלו. אז הובן לחברים שצריך לחשוב שיווקית ולהקת יס הפכה נגישה יותר לקהל הרחב.

טרגדיות, פרידות וסופים עצובים

עולם הרוק ידע גם רגעים קשים. בשנת 1990, הלך לעולמו בגיל 43 המתופף המופלא של להקת פרוקול הארום, בארי "בי ג'יי" וילסון. וילסון היה מתופף ייחודי, ובשנת 1968 עמד בצומת דרכים משמעותי. במקביל להצטרפותו לפרוקול הארום המצליחה, הוא הוזמן על ידי הגיטריסט ג'ימי פייג' להצטרף ללהקה חדשה שהקים, להקה שתיקרא לד זפלין. וילסון סירב, מתוך אמונה שעדיף להישאר עם "סוס מנצח". שנים לאחר מכן, כשהבעיות הכלכליות החלו להעיק על פרוקול הארום, הוא הבין את גודל הטעות. לאחר פירוק הלהקה ב-1977, הוא נאבק בהתמכרויות לאלכוהול וסמים. בשנת 1987, נטל מנת יתר ונכנס לתרדמת. מנהיג פרוקול הארום, גארי ברוקר, טס לביתו באורגון, הציב פסנתר חשמלי ליד מיטתו וניגן ושר לו בתקווה שהמוזיקה תעיר אותו. אך וילסון לא התעורר, ולאחר שלוש שנים במצב צמח, מת מדלקת ריאות.

טרגדיה אחרת אירעה ב-8 באוקטובר 1966, אז נהרג בתאונת דרכים ג'וני קיד. בשנת 1960 הנהיג ג'וני קיד (פרדריק אלברט הית') את להקת הפיראטים וביחד הפליגו באנגליה עם הלהיט הענק SHAKIN` ALL OVER, שמתאר את רעידות הגוף שמקבל בחור כשעלמה יפה עוברת מולו. ג'וני קיד היה כוכב הרוק הראשון ששם רטיה על עינו, כיאה לפיראט, אבל באפריל 1966 החליט לשיר עם שתי עיניים גלויות ובסגנון רגוע יותר. המעריצים לא הסכימו שיסיר את הרטיה והוא נאלץ להקים להקת פיראטים חדשה כדי להישאר על הגל. נסיונו להשתלב מחדש בסצנה נגדע ב-8 באוקטובר 1966. זו הייתה אמורה להיות עוד נסיעה שגרתית במכונית. בהגה אחז ווילף איישרהוד, בעלה של כריס, מזכירת מועדון המעריצים של קיד.

לפתע דהרה ממול מכונית ולא היה מנוס מתאונה חזיתית. ג'וני קיד נהרג במקום בגיל 30. איישרהוד נפצע בפניו ובגופו. הבסיסט ניק סימפר, שנסע איתם, נפצע בראשו (ושנתיים לאחר מכן יקים את להקת דיפ פרפל). הנוסעת במכונית השניה, הלן ריד בת ה-17, נהרגה גם היא ובעיתון הפופ הישראלי, עולם הקולנוע, נכתב בזמנו: "ג'והני קיד, שהיה מחלוצי קצב הרוק'נ'רול באנגליה, נהרג בתאונת מכוניות בשבוע שעבר. למרות שמעולם לא הגיע לגבהים ולהצלחות כדוגמת קליף ריצ'רד ובילי פיורי, היה קיד אחד הזמרים האהודים בבריטניה, לפני שנים אחדות. ג'והני היה עסוק בהקלטות של שירים חדשים עד סמוך למותו. להיטו האחרון, שעדיין לא יצא לאור, נקרא 'קרא לנערה זו' וקיים סיכוי כי בעקבות מותו של הזמר, יכנס פזמון זה בקרוב למצעד האנגלי. סימן ההיכר שלו היה כיסוי על עינו הימנית. העין הייתה אמנם בסדר גמור, אבל הקונץ עשה את שלו וג'והני התפרסם".

ובשנת 2020 מת בריאן לוקינג, הבסיסט של להקת הצלליות בשנים 1962-1963.

גם השדים הפנימיים גבו מחיר. בשנת 1996 הודה ג'ימי צ'מברלין, מתופף להקת סמאשינג פאמפקינס, באשמת החזקת סמים. זאת, לאחר שנגן הקלידים המסייע של הלהקה, ג'ונתן מלווין, מת ממנת יתר של הרואין שהזריקו יחדיו. צ'מברלין פוטר מהלהקה בעקבות האירוע, אך שב אליה בשנת 1999.

ובשנת 1998 (ב-8 באוקטובר) העיד ברוס ספרינגסטין בבית המשפט העליון של לונדון בתיק שלו נגד חברת MASQUERADE MUSIC על הניסיון שלה להוציא כמה מהקלטות המוקדמות שלו בשנות ה-70 בבריטניה. ספרינגסטין אמר שהוא חי אז מהיד לפה בזמן כתיבת השירים המדוברים והבהיר שאין שום הצדקה שיסחרו בחומרים הגולמיים הללו ללא הסכמתו.   

קלאסיקות נולדות, כוכבים נופלים

ולצד הדרמות, המוזיקה המשיכה להיווצר. ב-8 באוקטובר 1957, הקליט ג'רי לי לואיס את GREAT BALLS OF FIRE, אחד מהמנוני הרוק'נ'רול הגדולים בכל הזמנים. רגע לפני שהקליט את השיר באולפני SUN בממפיס, לואיס – שהיה מאמין נוצרי אדוק – נקלע לוויכוח תאולוגי סוער עם מנהל האולפן סם פיליפס. לואיס צעק בחרדה שרוק'נ'רול הוא "המוזיקה של השטן" ושביצוע השיר ישלח אותו ישר לגיהנום! פיליפס שכנע אותו בעור שיניו שכישרון מוזיקלי הוא מתנה מאלוהים. והשוס הגדול בהקלטה? אין בה בכלל גיטריסט בס! ידו השמאלית הדוהרת של לואיס על הפסנתר סיפקה את כל מקצב הבס הנחוץ.   

ובאותו תאריך, בשנת 1980, הוציא פרינס את תקליטו השלישי, DIRTY MIND. ברור ששם התקליט מרמז על התוכן בפנים. יש שרואים פה את תקליטו הגדול הראשון של הנסיך הזה, ששר פה גם בפלצט שמזכיר את זמרי הנשמה הגדולים של פעם כגון סמוקי רובינסון וקרטיס מייפילד? והגרוב? חזק!!! פרינס הקליט כמעט את כל הכלים לבדו באולפן הביתי שלו, ניפץ כל טאבו מיני והניח את הבסיס לצליל של מיניאפוליס שכבש את העולם.

שנות השמונים הביאו איתן גם תאונות. בשנת 1985, ריצ'רד הקטן איבד שליטה על מכונית הניסאן השכורה שלו והתנגש בעמוד טלפון במערב הוליווד. התאונה כמעט הרגה אותו, ורגלו הימנית נשברה והיה צריך לבצע בה שני ניתוחים. אליל הרוק'נ'רול מיהר להעניק לאלוהים קרדיט בהצלתו והמשיך להטיף בעדו.

היו גם רגעים של תשישות פיזית. בשנת 1966, במהלך הופעה של להקת CREAM באוניברסיטת סאסקס, התמוטט המתופף ג'ינג'ר בייקר על הבמה מיד לאחר שסיים סולו תופים ארוך ומפרך בן 20 דקות בקטע TOAD. סולו תופים פראי בן עשרים דקות בעוצמה פיזית של בייקר זה מאמץ שמשתווה לריצת מרתון. בייקר פונה לבית החולים המקומי, אך כיאה לפרא אדם ג'ינג'י וקשוח, חזר להופיע זמן קצר לאחר מכן.

התחלות חדשות, סופים זמניים

ההיסטוריה זוכרת גם את הרגעים הקטנים שהובילו לדברים גדולים. ב-8 באוקטובר 1990, זמר צעיר מסן דייגו בשם אדי ודר, טס לסיאטל. שם הוא פגש לראשונה את חבריו ללהקה חדשה שהם עמדו להקים יחד. ללהקה הזו קראו פרל ג'אם. ודר הגיע לפגוש את סטון גוסארד וג'ף אמנט אחרי שהקליט שירה על קלטת דמו ששלחו לו. הכימיה בחדר החזרות הייתה מיידית ומחשמלת, ובאותו שבוע הם כבר יצרו יחד את השירים שהפכו מאוחר יותר לאלבום TEN. רגע אחד קטן בשדה התעופה שהוליד ענקית גראנג' עולמית.

באותו יום, בשנת 1971, יצא בבריטניה התקליט DISTANT LIGHT של להקת ההוליס. היה זה התקליט האחרון שהקליטה הלהקה עם סולנה המקורי, אלן קלארק, לפני שעזב באופן זמני כדי לנסות את כוחו בקריירת סולו. האלבום הזה כלל את הלהיט LONG COOL WOMAN IN A BLACK DRESS, שנשמע כל כך קרוב לסגנון של קרידנס קלירווטר רבייבל שרבים היו בטוחים שמדובר בשיר של ג'ון פוגרטי!

ולפעמים, גם הכוכבים הגדולים ביותר חווים כישלונות. בשנת 1968, מאמא קאס מלהקת האמהות והאבות, יצאה לקריירת סולו מצופה. הופעת הבכורה שלה נקבעה בלאס וגאס, עם חוזה מפתה של 40,000 דולר לשבוע. אך קאס חלתה לפני מופע הפתיחה, ועל אף שהתעקשה להופיע, שתי ההופעות הראשונות היו כישלון צורב. הביקורות היו קטלניות, וכל סדרת ההופעות שלה בוטלה. מאמה קאס אכלה קש.

עוד דרמות ואירועים שקרו אך ורק ב-8 באוקטובר

אם חשבתם שבזה נגמרו ההפתעות של התאריך הזה, הנה עוד רגעים...

1988: האלבום THE DARK SIDE OF THE MOON של פינק פלויד עוזב סוף סוף את מצעד 200 האלבומים של בילבורד אחרי שיא בלתי נתפס של 741 שבועות רצופים (יותר מ-14 שנים מאז מרץ 1973)! שום אלבום בהיסטוריה לא הפגין נוכחות מפלצתית וממושכת כזו.

1988: להקת U2 רושמת את המקום הראשון הראשון שלה אי פעם במצעד הסינגלים הבריטי עם הלהיט המקפיץ DESIRE, מתוך האלבום RATTLE AND HUM. שיר שרוכב כולו על ביט קלאסי בסגנון בו דידלי!

1964: רוי אורביסון כובש את המקום הראשון בבריטניה עם הלהיט האלמותי OH, PRETTY WOMAN. השיר נולד כשרוי ואשתו קלודט ישבו עם שותפו לכתיבה ביל דיס. קלודט הודיעה שהיא יוצאת לקניות, רוי שאל בדאגה אם יש לה מספיק כסף, ודיס פלט מיד: "אישה יפה אף פעם לא צריכה כסף"! המשפט הזה הצית את הדמיון ומשם נולד הלהיט הנצחי.

1967: ג'ימי הנדריקס, להקת העולם המטורף של ארתור בראון ולהקת ג'ונס צ'ילדרן מעלים מופע בלתי נשכח בתיאטרון סאוויל בלונדון. במהלך הביצוע של ארתור בראון, קסדת האש המפורסמת שלו הציתה את שיערו על הבמה במופע פירוטכני ספונטני ומלחיץ במיוחד!

1965: נער צעיר בן 16 בשם ברוס ספרינגסטין עולה להופעה ראשונה במועדון לילה שמפורסמת בעיתונות עם להקתו המוקדמת THE CASTILES במועדון I.B. בניו ג'רזי. מחיר הכניסה למי שרצה לראות את הבוס העתידי היה דולר אחד בלבד!

1987: צ'אק ברי מקבל כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד, בערב שבו הוקרן לראשונה הסרט התיעודי אודותיו, הייל הייל רוק'נ'רול!

1948: נולד ג'וני ראמון, הגיטריסט של הראמונס. בנגינת הפריטה המהירה והקשיחה שלו כלפי מטה, הוא המציא למעשה את צליל הגיטרה של הפאנק רוק. נו, ברור לכם שזה לא שמו האמיתי. הוא נולד כג'ון ויליאמס קאמינגס.

כשסאונדגארדן בנו מפלצת.

ב-8 באוקטובר בשנת 1991 יצא אלבום חדש ללהקת סאונדגארדן ושמו BADMOTORFINGER. כך ריסקה החבורה מסיאטל את כל המוסכמות ויצרה קלאסיקה נצחית.

שבועיים בלבד קודם לכן, להקה אלמונית יחסית מסיאטל בשם נירוונה שחררה תקליט בשם NEVERMIND, והעולם כפי שהכרנו אותו עמד להשתנות לנצח. בתוך המהומה הזו, כשסצנת הגראנג' עמדה להתפוצץ בעוצמה של פצצת אטום תרבותית, שחררה להקה ותיקה ומחוספסת יותר מאותה עיר גשומה אלבום משלה. לאלבום הזה קראו BADMOTORFINGER, והוא היה יצירה כבדה, מורכבת וזועמת שהוכיחה שלסאונדגארדן יש תוכניות משלהם לגבי לאן הרוק צועד.

אם נירוונה הביאו את הפאנק המתפרץ והמלודיות שכבשו את הרדיו והפכו כל טינאייג'ר מנומנם למורד בחולצת פלנל, סאונדגארדן הניפו פטיש של עשרה קילו והנחיתו אותו ישירות על הראש של המאזינים. הם הגיעו חמושים בהפקה הבשרנית והמוחצת של טרי דייט, שידע בדיוק איך ללכוד את הווליום המרעיד של המגברים, ובצליל שחציו בלאק סאבאת' וחציו לד זפלין עם טוויסט פסיכדלי עקום וגאוני.

מאחורי השם BADMOTORFINGER: כריס קורנל מסרב לנוסחאות

השם המשונה של האלבום, BADMOTORFINGER, לא היה המצאה מקרית. זה היה משחק מילים מחויך ומלא כבוד לשיר קלאסי של להקת הרוק הכבד מהסבנטיז, MONTROSE, שנקרא BAD MOTOR SCOOTER. אבל מאחורי השם הקליל הסתתרה מפלצת מוזיקלית שנבנתה בזיעה, דם והמון אובססיה. במרכז הטירוף היצירתי הזה עמד איש אחד: סולן הלהקה, כריס קורנל. קורנל, עם רעמת התלתלים, מנעד קולי בלתי אנושי של ארבע אוקטבות וכריזמה שיכולה להמיס עמודי פלדה, פשוט סירב להיכנע לנוסחאות שחוקות של רוק שגרתי.

מלחמה קיומית על כל צליל: האובססיה והטוטאליות באולפן

במשך חודשים ארוכים, קורנל הפך את העבודה על האלבום למשימת חייו. הוא התבודד, כשהוא מנתח, מפרק, בונה מחדש ומלטש כל צליל, כל מילה וכל ריף בכל אחד מהשירים. התהליך היה כה טוטאלי וקדחתני, עד שהוא החל לאבד כל פרספקטיבה. כל מה שיצר נשמע לו מושלם, והוא ידע שהוא חייב "לנקות את האוזניים" כדי להמשיך. באחד הרגעים הללו, למרות שלא היה שתיין כבד באותה תקופה, הוא פשוט הלך הביתה, פתח בקבוק שלם של אלכוהול ושתה את כולו, רק כדי לנסות ולשמוע את החומרים בזווית חדשה למחרת בבוקר. זו הייתה רק דוגמה אחת קטנה למסירות חסרת הפשרות שלו. תחשבו על רמת הטוטאליות הזו – להשתכר עד אובדן חושים רק כדי לבחון מחדש ריף של גיטרה בעיצומו של האנגאובר! זו לא הייתה סתם עבודה באולפן, זו הייתה מלחמה קיומית על כל צליל.

כור היתוך נדיר: הרביעייה שמאחורי החומה הקולית

לצדו עמדה להקה רעבה לא פחות. הגיטריסט קים ת'אייל, שהריפים הכבדים שלו היו סימן ההיכר של הלהקה. הוא המציא כיווני גיטרה אלטרנטיביים ומשונים שמעטים העזו לחקור. המתופף האימתני מאט קמרון, שיכול היה לנגן את המקצבים המסובכים ביותר כאילו היו שיר ילדים תוך פירוק מקצבים לחתיכות קטנות בדיוק כירורגי, והפנים החדשות בלהקה, הבסיסט בן שפרד, שהצטרף זמן קצר לפני כן והביא איתו אנרגיה חדשה ונחוצה כשהוא מכניס טירוף פאנקיסטי חסר רסן שלא ראה בעיניים. החיבור בין הארבעה היה כור היתוך נדיר.

חילופי משמרות ואובדן שהפך לדלק יצירתי טהור

הגעתו של שפרד סימנה פרק חדש עבור הלהקה, שנאלצה להתמודד עם עזיבתו של הבסיסט המקורי, הירו ימאמוטו. "זו הייתה קפיצה גדולה עבורנו", סיפר ת'אייל למגזין רולינג סטון. "לפני כן, הרבה מהמוזיקה נכתבה על ידי ועל ידי הירו. איבדתי את שותפי לכתיבה, והעזיבה שלו הייתה הרסנית עבורי". בנוסף לכך, הלהקה עדיין עיכלה את האובדן של חבר קרוב, אנדרו ווד (סולן להקת MOTHER LOVE BONE), שמותו הטרגי דחף את קורנל לכתוב את אלבום המחווה המופתי TEMPLE OF THE DOG. "האומץ המדהים הזה פשוט בקע מכריס", אמר ת'אייל. "פתאום הוא כתב אלבום שלם לבדו בכמה חודשים. זה הדהים אותי". החוויה הזו שחררה אצל קורנל משהו חדש, והוא הגיע לאלבום החדש של סאונדגארדן בשיא כוחו ככותב שירים. "כריס בהחלט מצא את הקול שלו ב-BADMOTORFINGER", קבע ת'אייל. האובדן והכאב הפכו לדלק יצירתי טהור, וקורנל הגיע לאולפני ההקלטות כשהוא שופך את נשמתו לתוך המיקרופון בעוצמה שכמעט שרפה את הקונסולה.

האבולוציה של הסאונד: כבד יותר, איטי יותר ומורכב יותר

בן שפרד לא רק מילא את מקומו של ימאמוטו, הוא הפך לחלק חיוני מהמשוואה. "בן היה מעריץ שלנו מההתחלה", הסביר ת'אייל. "הוא אהב את אותם הדברים שהירו ואני אהבנו". שפרד הבין את השורשים המוזרים והפסיכדליים של הלהקה מימיה הראשונים, אך גם דחף אותה לכיוונים כבדים ואגרסיביים יותר. ת'אייל הרחיב על האבולוציה של הלהקה: "בהתחלה היינו זוויתיים ומשוננים. עשינו הרבה דברים פסיכדליים שנבנו סביב פידבק וקווי הבס של הירו. בהדרגה, התחלנו לנגן ריפים כבדים יותר כי ראינו איך הקהל מגיב לזה בהופעות. השירים שלנו הפכו לאיטיים יותר וכבדים יותר". הוא גם ציין כיצד המתופפים השונים השפיעו על הסאונד. המתופף המוקדם סקוט סונדקוויסט לא הצליח לנגן את הקטעים המורכבים, מה שגרם ללהקה לפשט את השירים. "ואז מאט קמרון נכנס", אמר ת'אייל, "והוא יכל לנגן הכל. כתבנו שירים במיוחד כדי להתאים לנקודות החוזק שלו". שפרד התגלה גם ככותב מצוין עם קטעים כמו SOMEWHERE, והיה שותף לכתיבת הריף האלים של SLAVES & BULLDOZERS. וקמרון על התופים? פשוט שעון שוויצרי על ספידים. לא סתם הוא הפך במקביל לאחד המתופפים המבוקשים בעולם, ולימים גם העוגן של פרל ג'אם עד שנת 2026.

השיר JESUS CHRIST POSE: הסערה, החרם ב-MTV ואיומי הרצח

אחד היהלומים הנוצצים בתקליט היה השיר JESUS CHRIST POSE. למרות שמו, זה לא שיר דתי, אלא כתב אישום חריף נגד מפורסמים שאימצו באופן יומרני את תנוחת הצליבה של ישו – זרועות פרושות לצדדים, ראש מוטה לאחור – כדי לשדר סבל ורדיפה. מי שעורר במיוחד את חמתו של קורנל היה פרי פארל, סולנה הכריזמטי והתיאטרלי של להקת JANE’S ADDICTION. קורנל ראה את ההתנהגות של פארל על הבמה כיומרנית ומזויפת, אך ההשראה לא הגיעה רק ממנו. הוא היה מדפדף במגזינים ונתקל בעוד ועוד תמונות של כוכבים בתנוחה הזו, לפעמים אפילו עם כתר קוצים מזויף, והעמדת הפנים הזו פשוט הרתיחה אותו.

הוא החליט לתעל את כל הכעס הזה לשיר. קורנל, שלמד בבית ספר קתולי, פיתח סלידה עמהקה מצביעות ובורות, והשיר הזה היה ביטוי מושלם לכך. באופן נדיר, הקרדיט על כתיבת השיר ניתן לכל ארבעת חברי הלהקה, מה שהעיד על הכימיה המיוחדת שאפפה את יצירת התקליט. והשיר הזה עורר סערה רבתי: ערוץ MTV הטיל חרם על הקליפ וסירב לשדר אותו בטענה שהוא פוגעני וכולל דימויים אנטי-נוצריים. יתרה מזאת, חברי הלהקה אף ספגו איומי רצח ממשיים מקנאים דתיים במהלך סיבוב הופעות בבריטניה, עד שהיו מי שחששו לחייהם ברצינות. מוזיקלית, מדובר ברכבת שדים: ת'אייל הפיק מהגיטרה צווחות של אזעקה בעזרת טבעת מתכת שהחליק על המיתרים, וקמרון פשוט התחרע על התופים בקצב מסחרר שמותיר את הלסת שלי שמוטה.

השיר OUTSHINED: וידוי אישי, משקל 7/4 והשראה להוליווד

האלבום גם חשף צד אישי יותר של קורנל ככותב. בשיר OUTSHINED הוא כלל את השורה האלמותית "אני נראה קליפורניה אבל מרגיש מינסוטה". "אני מניח שיש רגעים באלבום הזה שאני יותר אוטוביוגרפי", הוא אמר בראיון ב-1992. "מעולם לא הייתי כזה במילים שלי, אז כשכתבתי שורה כזו, זה פשוט הרגיש מרענן". הוא סיפר שהגה את השורה הזו באחד מימי הדיכאון שלו, כשהביט במראה וחש פער עצום בין איך שהוא נראה מבחוץ לאיך שהרגיש מבפנים. אותה שורה הפכה למיתולוגית עד כדי כך שבשנת 1996 היא שימשה השראה ישירה לשמו של הסרט ההוליוודי FEELING MINNESOTA בכיכובם של קיאנו ריבס וקמרון דיאז! מעבר לטקסט החשוף, הריף המרכזי של השיר מנוגן במשקל יוצא דופן של 7/4 – המוח והגוף שלכם מצפים לפעימה רביעית שגרתית, אבל סאונדגארדן חותכים אותה באכזריות ומשאירים את המאזינים המומים. זה בדיוק סוד הקסם שלהם: לקחת משקל אסימטרי ומורכב ולהפוך אותו להמנון רוק סוחף.

השיר RUSTY CAGE: קלסטרופוביה בדרכים והמחמאה מג'וני קאש

גם שיר הפתיחה המתפוצץ של האלבום, RUSTY CAGE, נולד מתוך חוויה אישית לחלוטין. קורנל כתב אותו בזמן נסיעה באוטובוס סיבובי הופעות צפוף, מעופש ומעורר קלסטרופוביה ברחבי אירופה. התחושה של להיות כלוא במכל מתכת חלודה, מוקף באותם אנשים יום אחרי יום, תורגמה לריף הפתיחה המהיר והמילים על הרצון לשבור את הכלוב ולהשתחרר. קורנל הלחין את השיר במקור על גיטרה אקוסטית תוך שימוש בכיוון מיתרים נמוך וחריג ביותר, שהעניק לצליל גוון מאיים וכבד במיוחד. השיר זכה למעמד אלמותי נוסף כאשר אגדת הקאנטרי ג'וני קאש הקליט לו ביצוע מופתי ומרטיט באלבומו UNCHAINED בשנת 1996. קורנל הודה מאוחר יותר שכששמע את קאש מבצע את מילותיו בקול הבריטון העמוק שלו, זו הייתה אחת המחמאות האמנותיות המרגשות ביותר שקיבל בימי חייו.

סקסופונים ופסיכדליה: ההברקות הבלתי צפויות של האלבום

האלבום כולו רווי בהברקות בלתי צפויות. קחו למשל את השיר ROOM A THOUSAND YEARS WIDE, שבו המילים נכתבו דווקא על ידי ת'אייל והלחן נכתב בידי קמרון, שיר מוחץ שמשלב חטיבת כלי נשיפה שהוסיפה גוון ג'אזי-פסיכדלי הזוי לתוך החספוס המתכתי. או את DRAWING FLIES, שגם בו הסקסופונים מייצרים תחושה של מסיבת קרקס סהרורית שמשתלבת נהדר עם כובד הגיטרות.

הפסגה המוזיקלית החד-פעמית של סאונדגארדן

כשיצא, BADMOTORFINGER אולי לא זכה לאותה הצלחה מסחרית מיידית כמו NEVERMIND, אך הוא ביסס את סאונדגארדן כאחת הלהקות החשובות, האינטליגנטיות והכבדות ביותר של דור הגראנג'. זה היה אלבום שהציג שילוב נדיר של כוח ברוטלי, מורכבות מוזיקלית וטקסטים חודרים, והפך לאבן דרך משמעותית בתולדות הרוק של שנות התשעים. האלבום זיכה את הלהקה במועמדות יוקרתית לפרס הגראמי בקטגוריית ביצוע המטאל הטוב ביותר, הזניק אותם לסיבוב הופעות אצטדיונים ענק לצד גאנז אנד רוזס, וסלל את הדרך להצלחה הפנומנלית של אלבומם הבא, SUPERUNKNOWN שמביא כבר סיפור אחר.

הנסיך קאג'וקו מבסוט!

ב-8 באוקטובר בשנת 1971 יצא התקליט השני של להקת UFO. בבריטניה התקליט יצא במקור בלייבל BEACON ונקרא פשוט FLYING, או לחלופין UFO 2: FLYING. הכותרת המלאה והמפוצצת UFO 2 - FLYING - ONE HOUR SPACE ROCK הופיעה במהדורה הגרמנית המפורסמת של חברת DECCA, בעטיפה נפתחת מרהיבה עם איור החייזר הסגול של גינטר בלום – כהצהרת כוונות ברורה על כך שהמאזין מקבל פה שעה שלמה של מסע קוסמי! בואו נעוף!   

תמיד הייתה לי אהבה מיוחדת לתקופות הבוסר הפרועות האלה של להקות הרוק הגדולות, עוד לפני שהכול הפך למהוקצע, מלוטש ומחושב לרדיו. לפני שמייקל שנקר הצטרף עם הגיטרה המעופפת והפך את UFO למכונת ריפים משומנת, החבר'ה האלה היו חבורת רחוב לונדונית שחיפשה את עצמה. הם עברו בין שמות כמו THE BOYFRIENDS, THE UGLY ואפילו HOCUS POCUS, עד שאימצו את השם UFO כמחווה למועדון הפסיכדלי המפורסם UFO CLUB בלונדון, שם גילה והחתים אותם מנהל הלייבל BEACON.

האלבום השני שלהם זכה לשם המלא, המפוצץ והיומרני UFO 2 — FLYING — ONE HOUR SPACE ROCK (שמוכר לרוב פשוט בתור FLYING). המבקרים חסרי הסבלנות לא ידעו איך לעכל אותו וטענו שמדובר באלבום שלא עשה דבר כדי לשפר את ערכי ההפקה השקועים והעמומים של אלבום הבכורה המגושם, ואף לא שיפר את הנוסחה המיושנת כבר של הלהקה: טירוף ג'אמים מנופח, מתפתל ומרוח. אבל בינינו, בדיוק בחוסר הליטוש הזה ובספונטניות הגולמית טמון כל הקסם המחשמל שלו!

אם מסתכלים על ההקשר, להקת UFO הייתה אז די מאחור כשמשווים אותה לאוריה היפ שכבר הוציאה את תקליט הבכורה המלהיב שלה ואת SALISBURY כש-LOOK AT YOURSELF כבר היה בלוע התותח, דיפ פרפל הסתערה על עולם הרוק עם IN ROCK, ובספטמבר 1971 עקבה אחריו עם FIREBALL. בלאק סאבאת' כבר הוציאה שלושה תקליטים כבדים להפליא (כולל MASTER OF REALITY הטרי שנחת ביולי 1971) וגם לד זפלין עשתה כך (ועמדה מרחק שבועות בודדים מפיצוץ התקליט הרביעי ללא השם).

התחרות בלונדון הייתה פשוט מפלצתית. כולם ירו אלבומי מופת בקצב מסחרר, בעוד UFO עדיין שמרה על גישה מחוספסת של להקת מוסכים שנחתה מספינת חלל, וערבבה בלוז כבד עם ספייס רוק הזוי ומעושן בהשראת הוקווינד ופינק פלויד המוקדמת. הטקסט באנגלית מדגיש בדיוק את הפער התהומי הזה. להקה הייתה בפיגור עמוק ובנחיתות נואשת ביחס לזירה המשתוללת סביבה. בתוך מצעד הענקים המטורף הזה, UFO נראתה כמו חללית מחתרתית שנלחמת על מקומה.

אז UFO בחרה להציג את תקליטה השני עם חמישה קטעים - שניים מהם ארוכים מאד. אחד נקרא STAR STORM והשני FLYING - שני תרגילים ממושכים בעינוי סיני בטיפות מים שדווקא מענגות לטעמי. הצד הראשון נפתח עם SILVER BIRD, קטע בלוז-רוק חורק וסוחף שנמשך קרוב לשבע דקות. הקטע הנהדר הזה מבסס מראש את תמת המדע הבדיוני של האלבום כולו, כאשר המספר נתקל בצלחת מעופפת שנחתה ומאכלסת בתוכה יצור זר ומשונה, שמציע לקחת את המספר שלנו הרחק מכאן – הצעה שהוא מקבל בשמחה רבה! אך זה היה רק חימום מנועים לפני STAR STORM, שנמתח לאורך 18 דקות ו-54 שניות מטורפות! שם אנחנו מוצאים את פיל מוג הזמר מערבב דימויים גלקטיים עם מילות אהבה – בלגן מוחלט, אבל בלגן שאפתני ביותר!

הגיטריסט המקורי, מיק בולטון, הוביל שם מרתון סולואים עמוס באפקטים של פאז, אקו ודיליי שמרגישים כמו טיסה ישירה לתוך סופת שביטים. "זה קרה כך כנראה כי עשינו אסיד או משהו כזה", הסביר בצחוק הבסיסט, פיט וויי. ופיט מיהר לחדד ולהבהיר את עצמו בצחוק מתגלגל ורחב: "כנראה בגלל שהיינו קצת מסטולים ומחוקים וכאלה. אני לא באמת חושב שעשינו אסיד, ברצינות. אבל אני חושב שהיינו קצת מושפעים מזה – מתסמונת האסיד-רוק! כן, במקרה הטוב היצירות נשמעות היום נאיביות, ובמקרה הרע ערימה של זבל ישן". אבל עם כל הכבוד להומור הבריטי העצמי של פיט, הוא היה צנוע מדי! יש בג'אם הפסיכדלי הזה קסם ראשוני של להקה צעירה שמתמסרת לנגינה חופשית בלי להתחשב באף חוק מסחרי.

ואם 19 דקות של ספייס רוק בצד הראשון לא הספיקו, הגיע הצד השני של הויניל שכלל כולו יצירה אחת בלבד: רצועת הנושא FLYING, שנמשכה לא פחות מ-26 דקות ו-30 שניות! מדובר באחת היצירות הרצופות הארוכות ביותר שנחרטו על גבי תקליט ויניל בודד בתולדות הרוק, מסע חללי מהפנט שנועל את האלבום ומשלים כמעט שעה שלמה של הזיה מוסיקלית. זו היא סאגת מדע בדיוני ארוכה, אפלה, אלימה, אך בעיקר בלתי מוגדרת, שמגיעה לשיאה בציטוט הפוך (המושמע לאחור) מתוך הפואמה GUNGA DIN של רודיארד קיפלינג, לצד אפקטים קוליים מדוברים בהילוך איטי קדימה. תגידו לי אתם, יש משהו יותר הרפתקני ופסיכדלי מהדבר הזה?! נו, בטוח שיש - אבל בכל זאת...

ולמרות כל הטריפים החלליים הארוכים, גולת הכותרת האמיתית של האלבום הייתה רוקר תמציתי והדוק בשם PRINCE KAJUKU שעליו סיפר וויי: "זה הוא סטיב קייסי שהיה נהג המשאית שלנו. היה לו שיער מתולתל מאוד. הוא נראה כמו לוחם זולו, בדמיונו של פיל. זה מי שהוא - הנסיך קאג'וקו". השיר הזה – שנמשך פחות מארבע דקות והיווה את הרגע הכי קליט והדוק באלבום – שוחרר כסינגל פעמיים באותה שנה, הן ב-BEACON והן ב-DECCA, ואף הופץ באיטליה וביפן. הצד השני של הסינגל כלל את הקטע האינסטרומנטלי הקצר שפותח את הצד השני של האלבום, THE COMING OF PRINCE KAJUKU.

כאן פיט וויי מספק וידוי אישי, נוגע ללב ומרתק מאין כמוהו על המאמץ הנואש לייצר להיט: "האלבומים האלה... זה היינו פשוט אנחנו שמנסים לכתוב שירים, באמת. עכשיו, אם אי פעם התכוונתי להודות שתהיתי אם אוכל לנסות ולכתוב להיטים, זה היה בדיוק אז. מאז אותם ימים – הייתי אז בן 17, 17 וחצי, ואני קצת יותר מבוגר מזה עכשיו – כתבתי שירים באותם ימים שרצית שחברת התקליטים תאהב אותם. למעשה זה חוזר לכולם – אתה רוצה שחברת התקליטים תקלוט אותך ותחתים אותך. זה לא משנה בכלל אם זו חברת תקליטים בבעלות הבחור שמנהל את חנות הבננות; לא משנה איזו חברת תקליטים זו. אבל בימים ההם ניסית לכתוב להיט! לא היה לך את הלוקסוס לצאת ולנסות לנגן בלוז – למעשה, לא שיכולנו. לא באמת היה לנו את הבלוז בתוכנו. זה היה פשוט לנסות כמיטב יכולתך לכתוב משהו קליט. אבל דבר אחד שכן עשיתי זה שרציתי בטירוף שנהיה כמו BLUE CHEER או משהו בסגנון!". עכשיו הכל ברור.

האירוניה הגדולה היא שבעוד בבריטניה ובארצות הברית התעלמו מהשיר ומהאלבום לחלוטין, בגרמניה השיר PRINCE KAJUKU הפך ללהיט מפתיע שטיפס היישר אל ה-TOP 30 (ממש כפי שעשה הסינגל BOOGIE FOR GEORGE מתקליט הבכורה שלהם, UFO 1). הקהל הגרמני, ואחריו גם הקהל היפני, התאהבו בצליל של הלהקה, מה שהוביל כעבור זמן קצר גם להקלטת אלבום ההופעה המפורסם UFO LANDS IN TOKYO.

כשנשאל באיזו מהירות הורכב התקליט הזה, פיט וויי ענה: "אולי שבעה ימים? אנשים היו צריכים ללכת לעבודה. זה היה כמו לסחוב שטיחים ואז לחזור בערב להקליט. זה היה שבעה ימים ותוספת שירה בשעה וחצי או משהו כזה. זה בסדר. אני כנראה יכול לשיר קצת יותר טוב, אבל זה מה שהיה. העניין הוא הגישה. לאנשים הייתה עבודה. מיק בולטון הגיטריסט נאלץ לסחוב דברים במפעל, כי זה השתלם יותר. כי היינו צריכים לקנות מגברים".

ההקלטות נערכו באולפני NOVA SOUND בלונדון תחת הפקתו של מילטון סמואל, והווידוי הזה של פיט וויי ממחיש בצורה נפלאה את המציאות של מוסיקאי רוק צעירים באותם ימים: ביום סוחבים שטיחים או מזיעים במשמרות מפרכות בפס ייצור כדי לחסוך פני לפני למגבר MARSHALL, ובערב נכנסים לאולפן ורוקחים יצירות חלליות של חצי שעה! פיל מוג תקתק את כל תפקידי השירה של האלבום בשעה וחצי בלבד, בלי עריכות ובלי טריקים של אולפן.

עיתון דיסק בביקורת על התקליט מאז: "נראה שהלהקה מצליחה מחוץ לארצנו אך לא ממש פה. אני בספק אם תקליט זה יגרום לשינוי, כי מלבד אפקטים אין לחברי הלהקה מה להציע מוסיקלית. רוב התקליט חוזר על עצמו עם הבס-תופים המונוטוניים לצד צלילי גיטרה חורקים".

ובעיתון מלודי מייקר: "אין פה יותר מארבעה בחורים שלא ממש טובים בנגינה או שירה ומנסים לנגן מוסיקה מקורית רעה. יש אלפי להקות בבריטניה שיכולות להגיע עם תקליט טוב מזה ומבלי להתאמץ. התקליט הראשון שלהם היה הרבה יותר טוב מזה".

המון ציפו מהקלידן הגאון של ג'נסיס לתקליט סולו - וזה מה שיצא.

ב-8 באוקטובר בשנת 1979 יצא תקליט הסולו הראשון של קלידן להקת ג'נסיס, טוני בנקס, ושמו A CURIOUS FEELING.

טוני בנקס, הקלידן של להקת ג'נסיס, נחשב אז למלך הבלתי מעורער ששכן בחוד החנית הפרוגרסיבית של להקתו, האיש שהמודולציות המתוחכמות, האקורדים המלכותיים וסולואי הקלידים האלמותיים שלו הגדירו את עמוד השדרה המוזיקלי של ההרכב. עבור חובבי פרוג מושבעים כמוני, האיש הזה הוא לא פחות מארכיטקט צליל גאוני. 

לכן תקליטו, A CURIOUS FEELING שיצא באוקטובר 1979, הפתיע רבים ולא נמכר היטב בזמנו. גל הפאנק והגל החדש בדיוק שטפו את בריטניה, ועיתונות המוזיקה חיכתה בפינה עם סכינים שלופות לכל מי שהעז להישמע כמו שריד של רוק מתקדם שנות השבעים. האמת? במשך שנים היה לי קשה להתחבר לתקליט הזה. הוא אכזב אותי בעבר - אבל כשגיליתי את הסיפור מאחוריו? הכל התחבר והפך את זה לתקליט נהדר בעיניי.

זו הייתה בשביל בנקס דרך מושלמת להרוג את הזמן, בתקופה בה פיל קולינס נאבק בנסיון להציל את נישואיו שקרסו ולא יכל להתרכז בעשיית תקליט חדש של ג'נסיס, כשטס בעקבות אשתו לוונקובר שבקנדה בניסיון נואש להציל את הבית (משבר קשה שהוליד בהמשך את אלבומו FACE VALUE ואת הלהיט המפלצתי IN THE AIR TONIGHT). בזמן שפיל התייסר מעבר לאוקיינוס והגיטריסט מייק ראת'רפורד התפנה לעבוד על אלבום סולו משלו בשם SMALLCREEP'S DAY, בנקס לא היה מסוגל להישאר שעה אחת בלי לגעת בקלידים. סביר להניח שאם ג'נסיס הייתה נפרדת כשהזמר פיטר גבריאל עזב את הלהקה, היינו נהנים מאלבום סולו של בנקס הרבה קודם. ההיסטוריה מספרת לנו שזה לא קרה ושהוא בחר להציל את להקתו. 

השיר UNDERTOW (מתוך AND THEN THERE WERE THREE) היה נקודת ההתחלה לאלבום הסולו האמיתי הראשון שלו, שכן קטע הפתיחה הכלי המרשים של האלבום, FROM THE UNDERTOW, נכתב במקור כהקדמה לאותו שיר של ג'נסיס (ואף שימש קודם לכן בפסקול סרט האימה הבריטי THE SHOUT). הקטע הזה הוביל היישר לעבודה על האלבום, שקיבל גם מסגרת קונספטואלית - סיפור של אדם שאיבד בהדרגה את דעתו, אבל היה מודע למה שקורה לו.   

סיפורו של התקליט הוא רומן מדע בדיוני המבוסס על הספר "פרחים לאלג'רנון" מאת דניאל קיז, שהיה סופר אמריקאי של רומני מדע בדיוני ופנטזיה. הוא נכתב בשנת 1958. אלג'רנון הוא שמו של עכבר מעבדה שעבר ניסוי כירורגי פורץ דרך להגברת האינטליגנציה, ואילו הדמות הראשית בו, צ'ארלי גורדון, הוא אדם בעל מוגבלות שכלית שנתון להתערבות כירורגית להגברת האינטליגנציה שלו באמצעים מלאכותיים בעקבות הצלחת הניסוי בעכבר. הסיפור, שמתאר את השיפור המטאורי בניסוי ואחריו הקריסה הקשה, נוגע בנושאים אתיים ומוסריים רבים ושונים כמו הטיפול בנפגעי נפש, הקונפליקט בין שכל ורגש שיכולים להשפיע על אישיותו של אדם בהמשך חייו המאוחרים. 

בנקס, שהיה חובב מדע בדיוני מושבע עוד מנעוריו, לקח את הרעיון הכואב הזה והפך אותו לטרגדיה מוזיקלית על אדם שמאבד בהדרגה את שפיותו וזיכרונותיו, מודע לחלוטין לכל שלב בנפילה, ורואה כיצד כל עולמו מתפורר מול עיניו בחוסר אונים מוחלט. 

הליבה של הקונספט הזה הוקלטה באולפני פולאר המפורסמים בשטוקהולם, שבדיה, שהיו בבעלות להקת אבבא, יחד עם המפיק דייוויד הנצ'ל, מי שהפיק את ג'נסיס לאורך אותן שנים. באלבום הסולו הזה בנקס הוכיח שהוא להקה של איש אחד: מלבד עמדת הקלידים המפוארת, הוא ניגן בעצמו גם בכל תפקידי גיטרת הבס, הגיטרות האקוסטיות בנות 12 המיתרים והגיטרות החשמליות! בנקס ביקש מצ'סטר תומפסון, אז כבר המתופף הקבוע בהופעותיה של ג'נסיס, לנגן את תפקידי התופים לאלבום, כי זה היה הכלי היחיד שהוא לא יכל לנגן בו כמו שצריך, וצ'סטר נתן שם עבודת תופים מופלאה, דינמית וכבדה, שמרימה את הקטעים THE LIE ו-AFTER THE LIE לגבהים.

טוני בנקס יכל לשיר קצת בעצמו, אבל זו בהחלט לא אחת הנקודות החזקות שלו, בלשון המעטה – כי עם כל האהבה וההערצה שלי אליו, כשטוני פותח את הפה לשיר במקום לתת לאצבעות לדבר על הקלידים, עדיף לפעמים להנמיך מעט את הווליום. אז הוא חיפש סולן אמיתי שיוכל לשיר את המילים שלו. הוא מצא את הקול שחיפש עם קים בייקון, שהיה חבר בלהקת הפולק-רוק הסקוטית STRING DRIVEN THING, הרכב שהיה חתום באותו לייבל של ג'נסיס, CHARISMA RECORDS. קולו הצרוד והמחוספס של בייקון העניק לטקסטים גוון דרמטי קורע לב שהתאים בדיוק לתחושת הדעיכה של הגיבור.  

פרט מרתק נוגע לשיר FOR A WHILE – בלדה נוגעת ללב שנבחרה להיות הסינגל המוביל מתוך האלבום. בנקס על המיקום המדויק של השיר בעלילה: "יש נקודה מסוימת בשיר שבה הגיבור יודע שהוא עומד לאבד חלק מהזיכרון שלו ומהיכולות שלו, והוא פשוט מהרהר באיך זה מרגיש עבורו, וגם עבור אהובתו הצעירה, וכיצד זה ישפיע עליה. זה שיר די עצוב במובן מסוים, ומחוץ לקונטקסט של האלבום הוא לא ממש נשמע הגיוני באותה מידה". השיר הזה מתעד את הרגע המצמרר שבו הגיבור מבין שהחושך בדרך, אך מוצא נחמה בכך שלפחות לזמן קצר הוא זכה להרגיש אהבה אמיתית: IT SURE FELT GOOD FOR A WHILE.   

המוזיקה רוב הזמן נשלטת על ידי הנגינה הפנטסטית (איך לא?) של בנקס על הקלידים. יותר מכל ניתן לשמוע את פסנתר הכנף החשמלי של ימאהה מדגם YAMAHA CP-70, שהיה בזמנו כלי פופולרי מאוד. יש פה גם שכבות של סינטיסייזרים הבאים לדמות כלי מיתר. איפה לעזאזל המלוטרון שלך, טוני? נכון, המלוטרון המיתולוגי פינה את מקומו לטובת ROLAND RS-202 ומפלצות סינתוז כמו POLYMOOG ו-ARP 2600 בגלל שטוני מאס בתקלות ובסרטים המגנטיים שנקרעו וזייפו בהופעות – אבל בלב הפרוגרסיבי שלי תמיד יישאר געגוע לצליל המלוטרון העמוק שמרעיד את החזה! ושיר הנושא A CURIOUS FEELING והקטע הכלי המהפנט THE WATERS OF LETHE (על שם נהר השכחה מהמיתולוגיה היוונית, שמסמל את טשטוש הזיכרון של הגיבור) עמוסים במהלך הרמוני יוצא דופן שמוכיח את עומק הידע המוזיקלי של בנקס.

יש פה אלמנטים מהסאונד המתקדם המוקדם של ג'נסיס, עם הדים מובהקים לתקופת השיא של A TRICK OF THE TAIL ו-WIND & WUTHERING. בקטע הסוחף YOU, למשל, אפשר למצוא סולו סינטיסייזר מהיר וקופצני שמזכיר את הטירוף של THE COLONY OF SLIPPERMEN מתוך THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY, ואפילו מהווה רמז מטרים לסיומת הגרנדיוזית של DUKE'S END. לכן, זה הופך את הוצאת הבכורה של בנקס לאלבום טוב בעיניי (אם כי ממש לא כמו תקליטי הסולו של סטיב האקט מהסבנטיז!). זו יצירה שאולי חסרה לה להבה קטנה של רגש, בשל הנטייה הבריטית המאופקת של בנקס לעטוף הכל במבנים מתמטיים מורכבים, אך היא מפצה על כך בעושר מלודי נדיר ובעטיפה מרהיבה – הציור WULUWAIT של האמן האוסטרלי איינסלי רוברטס, המתאר את משיט הסירה של עולם המתים.   

בנקס לרולינג סטון, בשנת 2015: "כשעשיתי את התקליט הזה, הרגשתי שיש לזה זהות חזקה מאד. 45 הדקות של האלבום, כמכלול, הוא אחד הדברים החזקים שהייתי מעורב בהם אי פעם".

בעיתון "סטאר פרס", מאינדיאנה, נכתב בזמנו בביקורת: "זו יצירה שאפתנית אך צפויה". בעיתון "פוסט סטאר", מניו יורק, נכתב אז בביקורת: "זה אחד מאלבומי הרוק המתקדם הטובים ביותר של שנות ה-70, אלבום הבכורה של הקלידן של ג'נסיס, טוני בנקס, הוא קלף מנצח. הוא הלחין את כל המוזיקה ומספק כמעט הכל באלבום מלבד תופים ושירה. עבור כלי הקשה, יש לו את איש הצד של ג'נסיס, צ'סטר תומפסון. הסולן שלו הוא בחור בעל קול צרוד בשם קימברלי בייקון, שרגיל יותר לשיר רית'ם אנד בלוז מאשר בקווים הישרים כאן, והשינוי הוא דרמטי. המוזיקה היא חומר מצוין, חזק וחולמני, שסוחף אתכם בצעיף של ערפל ומנגינות מיסטיות, כמתנה יוצאת דופן עבורנו מבנקס. האלבום קסום, ג'נסיס טהור כמו שאי פעם שמעתם".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים