רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 בדצמבר (8.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני מאמין שהמלחמה בעוני היא רעיון אמריקאי יותר מהמלחמה במלחמה בעוני. אני מאמין שרוב האנשים מרגישים כך. ואני מאמין שזה לא נגמר עד שזה נגמר. הגענו למקום העצוב הזה, שבו אנחנו מדברים על כמה צריך לקצץ ממה שאנחנו צריכים. יידרש ריכוז אדיר של רצון לאומי כדי להשיג סוג אמיתי של צדק חברתי ושוויון. אם ליבם ורצונותיהם של אנשים נמצאים בזה, אני לא יודע. אני נוטה להיות פסימי. אני רוצה להאמין בתקווה... שמעתי מסר פוליטי במוזיקת ​​רוק. מסר של חופש. שמעתי את זה בקולו של אלביס. לקול הזה היו השלכות. לא היית אמור לשמוע את אלביס פרסלי. לא היית אמור לשמוע את ג'רי לי לואיס. לא היית אמור לשמוע את רוברט ג'ונסון. לא היית אמור לשמוע את האנק וויליאמס. הם סיפרו את סיפורה של אמריקה הסודית... אני מאמין בהרבה מלהקות הרוק החדשות, הצעירות והחיוניות שעלו דרך לייבלים עצמאיים. הן מצאו קהלי ליבה לפני שהגיעו ללייבל גדול. אם המנהלים בתעשייה חושבים שירוויחו מכם כסף, הם יעשו את מה שאתם מבקשים. נירוונה, ד"ר דרה, פרל ג'אם. לעזאזל, הם לא היו אמורים להיות חזקים, אבל הם עשו זאת וזו האירוניה של כל העניין. המנהלים מזיעים על איזה ילד במערב התיכון שנמצא מנגן במוסך שלו כרגע. אז זה תלוי בילד הזה שיחחזיק מעמד. זו שאלה של הקשיחות שלו, יכולת ההישרדות שלו וכמה חזק הוא מאמין במה שרצה לעשות במקור" (ברוס ספרינגסטין)

ב-8 בדצמבר בשנת 1980 טולטל העולם כשג'ון לנון נורה בכניסה לביתו בניו יורק ומת בגיל 40.

יום זה של ג'ון לנון החל קצת לפני שבע וחצי בבוקר (זמן ארה"ב). הוא אכל ארוחת בוקר במסעדת לה פורטונה ובתשע בבוקר ניגש להסתפר במספרה וקיבל את הבלורית שהזכירה את ימיו העליזים בהמבורג עם הביטלס. ברבע לעשר חזר שמח לביתו כדי להתראיין לרדיו RKO.

הוא סיפר: "האלבום ׳פנטזיה כפולה׳ הוא האלבום המשותף הראשון שלי ושל יוקו. נכון שעבדנו יחד בעבר, אבל אני מרגיש שזו רק ההתחלה. אני הולך לעתיד לא ידוע, אבל אני עדיין כאן. כשיש חיים, יש תקווה. יש רק שני אמנים שעבדתי איתם זמן רב יותר מרגע חפוז; פול מקרטני ויוקו אונו. אני חושב שעשיתי עבודה טובה כמגלה כשרונות".

לורי קיי, אחת המראיינות שהגיעה לראיין אותו בביתו לתכנית הרדיו, סיפרה לאחר מכן: "'ג'ון אמר לי שלא יצליח לשרוד בלי יוקו והוסיף שהוא מקווה למות לפניה".

דיב שולין, שהגיע לראיון עם לורי, סיפר: "ביליתי שלוש שעות עם ג'ון וזה היה הראיון הכי שמח שהיה לנו אי פעם. לנון היה כה נלהב לגבי שנותיו הבאות ולחזור אל המוזיקה".

לאחר הריאיון, הגיעה לדירתם הצלמת אנני לייבוביץ, כדי לצלם את ג'ון ויוקו לשער העיתון רולינג סטון. במהלך הצילום, התפשט ג'ון מבגדיו ונשכב על יוקו שנותרה לבושה.

גורש: "הגעתי לדקוטה בסביבות 12:30 לפני הצהריים. היו שם עוד שני אנשים שקיוו לפגוש את ג'ון כשיחזור. אחד מהם היה איש גבוה והשנייה הייתה בחורה בלונדינית שנראתה כבת עשרים. לאחר כשעתיים הגיע לשם שון לנון, בלוויית העוזר של הלנונים, פרד סימן. הם היו בחופשה עם אמו של פרד, הלן. הבחורה הכירה את הלן, כנראה, וניגשה לשוחח עמה ועם שון למשך כמה דקות. הבחור הגבוה ניגש אליי ושאל אם אני מחכה ללנון. עניתי שכן והוא הציג את עצמו בפניי כמארק ושהוא מהוואי".

בסביבות השעה 16:00, יצאו השניים את דירתם לאולפן ההקלטה היט פאקטורי. בכניסה לבניין מגוריהם, חיכה להם צ'אפמן ובידו האלבום החדש שרכש יומיים לפני כן. כשראה את ג'ון, ניגש אליו וביקש ממנו שיחתום עבורו על העטיפה. ג'ון שמח למלא את בקשתו ושאל: ״האם זה כל מה שאתה רוצה?״ וצ'אפמן השיב בחיוב. ג'ון לא ידע, כי למעשה העניק חתימתו באותו הרגע למלאך המוות שלו.

פול גורש צילם במצלמתו את רגע החתימה וניסה לקבל חתימה שכזו גם עבורו, אך ג'ון מיהר לאולפן ועזב את המקום. "החלטתי ללכת משם ואמרתי למארק שוודאי אשיג את החתימה של לנון בזמן אחר. הוא אמר, 'אני אחכה. אתה לעולם לא יודע אם תראה אותו שוב'...".

באולפן, עבד ג'ון בשמחה על שירה של יוקו ״הולכת על קרח דק״. דייוויד גפן, בעל חברת התקליטים החדשה של ג'ון ויוקו, נכנס לאולפן והודיע לשמחתם שהתקליט החדש שלהם הגיע למעמד של אלבום זהב. בשעה 22:30 הוחלט לסיים את הסשן. ג'ון אמר לג'ק דאגלס, טכנאי ההקלטה: ״נתראה מחר, זורחים ועליזים״. ג'ון ויוקו תיכננו לאכול במסעדה אבל החליטו לבסוף להגיע הביתה ולבדוק מה שלום שון. המכונית יצאה מהאולפן והגיעה לבניין דקוטה, שם המתין להם צ'אפמן בסבלנות.את העותק החתום הוא שם בעציץ בכניסת הבניין כי ידע שיפריע לו בעת ביצוע משימתו. יוקו צעדה ראשונה והוא בירך אותה לשלום. ג'ון הלך אחריה ופנה לכיוון שער הכניסה לבניין. לאחר מספר צעדים, קרא צ'אפמן בשמו של ג׳ון, שסובב אליו את ראשו.

לפתע, נשמעו קולות ירי שהפרו את שלוות הרחוב. שתי יריות, שנורו מאקדחו של צ'אפמן, פגעו בכתפו השמאלית של ג'ון, שהחל לברוח ממנו, אך ללא הועיל.

צ׳אפמן המשיך לסחוט את ההדק ואחת היריות קרעה את אבי העורקים של ג׳ון.

השכן, טום אולירי, שגר מול בניין הדקוטה, סיפר: "צפיתי בכדורגל בטלוויזיה כשלפתע שמעתי 'באנג! באנג! באנג!.'. התלבשתי מהר ורצתי למטה לראות מה קורה. הייתה שם מהומה, בכניסה לדקוטה. יוקו הייתה שם וצרחה. הרגליים שלי נמסו באותו רגע".

ג'יי הייסטינגס, שוער הבניין, ניסה להבין מה קורה לנגד עיניו, וראה את ג'ון מדדה לכיוונו עם מבט מבוהל בעיניו. יוקו צרחה ״ג'ון נורה!!! ג'ון נורה!!!״ הייסטינגס חשב שמדובר במתיחה גרועה, אבל ג'ון התמוטט לרגליו והפיל מידיו את הקסטות שהביא מהאולפן. שוער הכניסה הנוסף, חוזה פרדומו, ראה את הירי וצעק על צ'אפמן בפלצות: ״אתה יודע מה עשית?!״ ״כן. יריתי עכשיו בג'ון לנון״, ענה לו צ׳אפמן ברוגע, השליך את אקדחו, פשט את מעילו והחל לקרוא בספר ״התפסן בשדה השיפון״ שאחז בידו.

הייסטינגס הפעיל את לחצן החירום של הבניין, הסיר את משקפיו השבורים של ג'ון מפניו, פשט את מעיל העבודה מגופו וכרך אותו סביב גופו המדמם של ג׳ון. דם פרץ מפיו ומחזהו של ג'ון ויוקו צרחה בהיסטריה: "תזעיקו מיד רופא ואמבולנס!". הייסטינגס חייג למשטרה ואז חזר לג'ון ואמר לו: ״אל תדאג ג'ון, יהיה בסדר".

פרדומו חזר בריצה מהרחוב וסיפר להייסטינגס שצ׳אפמן זרק את אקדחו על המדרכה ונשאר לעמוד שם. הייסטינגס דהר החוצה ומצא את צ׳אפמן בפתח הבניין. שתי ניידות משטרה הגיעו למקום ועצרו בחריקת בלמים. ארבעה שוטרים קפצו מהן, ראו את הדם על בגדיו של הייסטינגס וכיוונו במהירות את אקדחיהם לכיוונו.

פרמודו מיהר להפנותם לאיש האוחז בספר ושני שוטרים קפצו על צ׳אפמן ואזקו אותו. שני השוטרים האחרים רצו לתוך הבניין עם הייסטינגס, ראו שמצבו של ג'ון קשה, אספו אותו לניידת ודהרו לבית החולים רוזוולט. בעוד סירנת הניידת קורעת את האפלה, ניסה אחד השוטרים לתקשר עם ג'ון כדי להשאירו בהכרה. ג'ון גנח בקושי רב ואמר שהוא סובל מכאבים חזקים. יוקו נכנסה לניידת השנייה שדהרה איתה לבית החולים. ג׳ון איבד כמות רבה של דם ומת בדרך לבית החולים. מותו הוכרז רשמית בשעה 23:07.

הידיעה על הירי פשטה במהירות ותוך דקות ספורות התגודדו מחוץ לבית החולים מאות אנשים בתקווה שתצא ממנו בשורה טובה על מצבו של ג׳ון. לאחר שעת חצות, עדכן הרופא סטפן לין את התקשורת: "ג'ון לנון הגיע לבית החולים הערב, אך הוא היה כבר מת טרם הגעתו״. אנחות וצעקות החלו להישמע מסביב והרופא המשיך בתיאורו: ״יש מספר פצעי ירי בחזהו, בזרועו השמאלית ובגבו. יש בגופו שבעה פצעי ירי ואין לי מושג כמה קליעים נותרו בגופו. הפגיעה המשמעותית בכלי הדם שבחזהו כנראה וגרמה לאיבוד הדם המאסיבי שהביא למותו".

"זוהי טרגדיה גדולה", אמר נשיא ארה"ב, רונלד רייגן, שמיהר להסביר כי ימשיך להתנגד להנהגת פיקוח על כלי נשק שנמצאים בידי אזרחים.

אלטון ג'ון: "הייתי בסיבוב הופעות ומאמריקה הגעתי לאוסטרליה. המטוס שלנו נחת במלבורן כשלפתע נשמע קול הדיילת ברמקול, שבישר שכל מי שקשור אליי לא יכול לרדת. זה היה מוזר וברגע שזה נאמר, לבי צנח. היה לי ברור שזה אומר שמישהו מת. המחשבה הראשונה שלי הייתה על סבתי. המנהל שלי, ג'ון ריד, הלך לתא הטייס לברר מה קורה. הוא חזר משם עם דמעות בעיניו. בסערת רגשות הוא אמר לי שג'ון נרצח. לא האמנתי למשמע אוזניי".

למחרת קמו אנשים בישראל וקראו את עיתוני החדשות: ארה"ב מזהירה מפני פלישה סובייטית לפולין, ניידות המשטרה הישראליות הכחולות הוצאו מהתקן – מעתה רק ניידות לבנות. מנחם בגין דחה את ההכרעה בעניין ייצור מנוע ה"לביא" בבית שמש. הפגנה אלימה של חרדים בירושלים. ג'ון לנון – איש החיפושיות – נרצח. רגע, מה?! ג'ון לנון נרצח?!

אז כיצד שאר הביטלס קיבלו את הידיעה על מותו של ג'ון?

ג'ורג' האריסון: "בדיוק ישנתי כשניל אספינל התקשר, בשעה שלוש או ארבע לפנות בוקר. הוא אמר לי שירו בג'ון והדבר הראשון שחשבתי עליו זה, 'כמה מוזר זה! האם הוא בסדר?'. הייתי בטוח שזה רק עניין של פציעה".

פול מקרטני: "המנהל שלי התקשר אליי מוקדם בבוקר. לינדה לקחה את הילדים לבית הספר. זה היה מטורף מדי... הכל התערפל. זה היה כמו הרצח של קנדי. אותו רגע נוראי שקשה לעכל".

לינדה: "הסעתי את הילדים לבית הספר וכשחזרתי הביתה, ראיתי את פניו של פול. מיד הבנתי שמשהו רע קרה".

פול (בשנת 1984 בירחון פלייבוי): "מה שקרה הוא ששמענו את החדשות באותו בוקר, ובאופן מוזר, כולנו - שלושת הביטלס, החברים של ג'ון - כולנו הגבנו באותה צורה. לחוד. כולם פשוט הלכו לעבודה באותו יום. כולנו. אף אחד לא יכל היה להישאר בבית עם החדשות האלה. כולנו היינו צריכים ללכת לעבודה ולהיות עם אנשים שהכרנו. לא יכולנו לשאת את זה. פשוט היינו צריכים להמשיך. הלכתי לעבוד בסוג של הלם. וכשיצאתי מהאולפן מאוחר יותר, עמד שם כתב שפשוט תקע את המיקרופון וצעק, 'מה אתה חושב על מותו של ג'ון?'. בדיוק סיימתי יום שלם בהלם ואמרתי, 'זה מבאס'. התכוונתי למובן הכבד של המילה.

הלכנו הביתה והסתכלתי על כל החדשות בטלוויזיה, וישבנו שם עם כל הילדים, רק בכינו כל הערב. פשוט לא יכולתי להתמודד עם זה, באמת.

אני כן מרגיש עצוב שמעולם לא ישבנו ויישרנו את ההבדלים בינינו. אבל למזלי, שיחת הטלפון האחרונה שאי פעם ניהלתי איתו הייתה ממש נהדרת, ולא רבנו. זה יכל היה בקלות להיות אחת משיחות הטלפון האחרות, כאשר התפוצצנו אחד על השני וטרקנו את הטלפון. זו הייתה רק שיחה שמחה מאוד על המשפחה שלו והמשפחה שלי.

הוא היה מבוגר יותר והוא היה המנהיג; הוא היה השנינות הכי מהירה והכי חכם וכל מיני דברים כאלה. אז בכל פעם שהוא אכן שיבח מישהו מאיתנו, זה היה שבח גדול, למעשה, כי הוא לא עשה את זה הרבה. אם אי פעם קיבלת ממנו פירור, היית די אסיר תודה".

המוני אמנים שלחו, מיד עם היוודע דבר מותו של לנון, דברי הספד וניחומים. הנה כמה מהם...

מיק ג'אגר: "זה עולם עגום, נכון? אני בהלם. הכרתי וחיבבתי את לנון מזה 18 שנה, אבל אני לא רוצה עכשיו לשחרר איזו הצהרה רגילה, ברגע כה נוראי למשפחתו ולמיליוני מעריצים וחברים שלו".

ג'ורג' מרטין: "אני המום לגמרי ועצוב לשמוע את דבר מותו של ג'ון. אני גם ממש כועס שהעולם האלים מסוגל לעולל דבר כזה לאחד האנשים הגדולים ביותר בזמננו".

רוג'ר דאלטרי: "זה נורא. לבי הולך למשפחתו, אשתו ובניו".

סיליה בלאק (שהייתה אז בסיבוב הופעות באבו דאבי): "אני מרוסקת. עבורי הוא היה ויהיה תמיד הרוקר האולטימטיבי. ג'ון היה איש של גאונות ואני חושבת שהוא גם היה מרוחק וביישן. הוא היה מהאנשים שעושים. הוא היה זה שהלך לבריאן אפשטיין ואמר לו שכדאי לבדוק אותי כזמרת. לא הייתי היכן שאני היום בלעדיו".

לולו: "הייתי מאוהבת בו והסתדרנו היטב יחדיו. היה לו חוש הומור נהדר והוא היה מרתק. היינו חברים טובים, לא יותר מזה".

בוב גלדוף: "תדמיינו שאין ג'ון ללנון - זה ממש קשה לעשות. האיש עם האקדח גנב את הילדות שלנו כשהוא ירה בלנון. המוזיקה שלו הייתה הרקע לגדילתנו. המוות שלו משפיע עליי יותר מזה של הנדריקס או אלביס. הוא לא היה גיבור. הוא ניגן לך בחזרה את מחשבותיך. הוא היה כה קרוב אליי ולאנשים בדורי".

ג'ף לין: "לנון היה ההשפעה הגדולה על חיי וכנראה גם של המון אחרים. הוא היה האליל שלי. הוא היה האיש שתמיד רציתי לפגוש. ראיתי אותו פעם אחת אך מעולם לא נפגשנו. מה אפשר להגיד? זה נורא. פשוט נורא".

פיט טאונסנד: "אני מדוכא מדי מכדי לדבר על זה. אני לא מוצא את המילים להביע את תחושותיי".

סינת'יה לנון, בהצהרה שהוקראה מביתה על ידי בעלה השלישי, ג'ון טוויסט: ,אני רוצה להגיד כמה אני עצובה מהמוות הפתאומי והטרגי של ג'ון לנון. ג'וליאן עצוב במיוחד. זה בא כה פתאומי. ג'וליאן היה מאד קרוב לאביו בשנים האחרונות ומקווה לעשות גם הוא קריירה במוזיקה. תמיד חשתי הערכה עצומה כלפי ג'ון מאז שהתגרשנו ועודדתי את הקשר שלו עם ג'וליאן".

פול מקרטני, בהצהרה שנמסרה דרך היחצ"ן שלו: "ג'ון היה איש נהדר. אני לא אלך להלוויה. אתאבל עליו באופן פרטי. אני רוצה שכולם יגנו עכשיו על יוקו".

ב-8 בדצמבר בשנת 1972 יצא אלבום כפול בהופעה ללהקת דיפ פרפל. שמו הוא MADE IN JAPAN ומאז הוא נחשב לקלאסיקה. מדובר בהרכב DEEP PURPLE MARK II במלוא תנופתו הבימתית, אך הסדקים בתוך הלהקה כבר החלו להיפער.

בזמן שבריטניה קפאה מקור, מדפי התקליטים בעולם התחילו לבעור. באותו יום יצא לאוויר העולם האלבום הזה. אבל בארה"ב העיכוב היה משמעותי. האלבום יצא שם רק באפריל של השנה הבאה, כי חברת התקליטים לא רצתה שזה יתנגש עם תקליט האולפן החדש WHO DO WE THINK WE ARE.

מה שנראה במבט ראשון כמו עוד מוצר צריכה שנועד לסחוט כמה יינים מהקהל היפני הנלהב, התברר מהר מאוד כמפלצת רוק שיצאה משליטה. מאז ועד היום, האלבום הזה נחשב לקלאסיקה מוחלטת, אלבום שהגדיר מחדש איך מקליטים להקת רוק בשיאה בסבנטיז. מדובר היה בהרכב DEEP PURPLE MARK II המפורסם במלוא תנופתו הבימתית. החברים – הסולן איאן גילאן, הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, הקלידן ג'ון לורד, הבסיסט רוג'ר גלובר והמתופף איאן פייס – היו בשיא כוחם.

רגע, זה כמעט בכלל היה "מייד אין שוויץ". למעשה, בסוף שנת 1971, הלהקה תכננה להקליט תקליט חי דווקא בשוויץ. למה שוויץ אתם שואלים? ובכן, חוקי המס בבריטניה היו אכזריים באותה תקופה והפכו את ההקלטה במולדת ללא משתלמת כלכלית. אבל הגורל, או אולי איזה חיידק עקשן, חשב אחרת. בנובמבר 1971 איאן גילאן חטף דלקת כבד חריפה (הפטיטיס) והתוכנית השוויצרית נגנזה. בזמן שגילאן החלים, בלאקמור ופייס ניצלו את הזמן והקימו הרכב קצר-מועד בשם BABY FACE עם פיל לינוט מלהקת THIN LIZZY, הם אפילו הקליטו שיר אחד שבסוף הפך לבסיס לשיר LAY DOWN, STAY DOWN שיצא מאוחר יותר בתקליט BURN בשנת 1974.

אבל גילאן החלים, הלהקה חזרה לפעולה, ובזמן סיבוב ההופעות בצפון אמריקה, המנהלים היפנים התחננו לתקליט חי מהטור המתוכנן ביפן. קולין הארט, מנהל הלהקה הוותיק, חשף שההחלטה התקבלה רק כמה חודשים לפני הנסיעה. איאן גילאן הודה שהם הסכימו עם הסתייגויות כבדות: הם דרשו לאשר את הציוד, להביא את הטכנאי שלהם ושיהיה להם את המילה האחרונה אם התוצאה תשוחרר או תיגנז.

הם נחתו באוסקה ובטוקיו באוגוסט של אותה שנה לשלוש הופעות בלבד, מצוידים בציוד הקלטה מינימלי ובגישה מזלזלת להפליא. התקציב עמד על סכום מצחיק של כ-3,000 דולר בלבד, והלהקה הבהירה לחברת התקליטים: אנחנו נקליט את זה, אבל אל תעזו להוציא את זה מחוץ ליפן. הם חשבו שזה יהיה סתם מזכרת זולה, בערך כמו מחזיק מפתחות מפלסטיק. התאריכים נקבעו: ה-15 וה-16 באוגוסט באוסקה פסטיבל הול, וה-17 באוגוסט באולם בודוקאן המפורסם בטוקיו. מרטין בירץ', טכנאי הסאונד, אסף את כל מה שהיה צריך כדי לבצע את המשימה. וזה לא היה פשוט. מרטין פולאן, שמיקסס את האלבום, סיפר שהכל הוקלט על טייפ נייד עם שמונה ערוצים. התופים תפסו שני ערוצים, והשירה, הגיטרה, הבס והאורגן קיבלו ערוץ אחד כל אחד, כשהקהל הוקלט על שני הערוצים הנותרים. תחשבו על זה רגע, בעידן של היום אפשר להקליט מאות ערוצים, אבל אז? היית חייב להיות מושלם. אי אפשר היה לתקן טעויות.

והיו בעיות. הלילה הראשון בטוקיו היה קשוח. איאן גילאן סיפר שהם בדיוק הגיעו מאנגליה והיו מותשים מהג'ט-לג, אבל לדעתו זו דווקא הייתה ההופעה הטובה ביותר למרות שהאקוסטיקה באולם הייתה איומה. הם הרגישו שהם לא סיפקו את הסחורה ולכן קיוו שהלילה השני יהיה טוב יותר. רוב האלבום המקורי מורכב מההקלטות של הלילה השני באוסקה, מלבד השיר SMOKE ON THE WATER שנלקח מהלילה הראשון באוסקה, והשירים THE MULE ו-LAZY שנלקחו מההופעה בטוקיו.

כשמאזינים להקלטות, שומעים היסטוריה בהתהוות. הביצועים היו פראיים. השיר HIGHWAY STAR נפתח בדהירה מטורפת, ו-SMOKE ON THE WATER קיבל שם את הגרסה הדפיניטיבית שלו עם הריף שכל ילד שלומד גיטרה מנגן עד היום. ודואט הגיטרה והשירה של בלאקמור וגילאן, שני הניצים הנצחיים, בשיר STRANGE KIND OF WOMAN? אדיר! והשיא הגיע עם SPACE TRUCKIN, שיר שבמקור נמשך כארבע דקות ובאלבום הזה נמתח לכמעט עשרים דקות של אלתור פרוע, שהרגיש כאילו חללית המריאה מהבמה והשאירה את הקהל היפני המנומס פעור פה. הקהל, אגב, ישב לרוב בשקט מופתי במהלך השירים ומחא כפיים בנימוס רק בסופם, מה שיצר אקוסטיקה מושלמת להקלטה נטולת רעשי רקע מיותרים. הקהל היפני המנומס יצר בעיה רצינית למנהלי השיווק – איך מוכרים אלבום רוק פרוע עם תמונות של קהל שיושב בשקט כמו בקונצרט של הפילהרמונית? לכן, עשו מעשה. התמונה על העטיפה הקדמית בכלל לא צולמה ביפן, אלא במועדון ריינבאו בלונדון. והעטיפה האחורית? היא צולמה צולמה בבריקסטון אקדמי (שאז נקרא בריקסטון סאנדאון). בתמונה האחורית רואים בחור בלונדיני צעיר עומד בקהל ממש מול ריצ'י בלאקמור. הצעיר הזה הוא לא אחר מאשר פיל קולן, שלימים הפך לגיטריסט של להקת דף לפרד. הוא סיפר שהוא זוכר איך קנה את האלבום, הסתכל על העטיפה האחורית וקלט "היי, זה אני!". זו הייתה ההופעה הראשונה שהוא הלך אליה בחייו, בגיל 14, והיא גרמה לו להרים גיטרה ולהפוך למוזיקאי.

באותם ימים, מתחת לפני השטח הנוצצים, הסדקים בתוך הלהקה כבר החלו להיפער. למעשה, זה לא היה סתם סדק, אלא תהום פעורה. המתח בין ריצ'י בלאקמור לאיאן גילאן הגיע לדרגות של מלחמה קרה. השניים בקושי החליפו מילה מחוץ לבמה, נסעו במכוניות נפרדות והתנהלו כמו זוג גרוש שחייב להמשיך לגור יחד בגלל המשכנתא. בלאקמור היה ידוע במצבי הרוח המשתנים שלו, וגילאן לא נשאר חייב. האירוניה הגדולה היא שדווקא השנאה והמתח האלו הולידו אנרגיה מחשמלת על הבמה. כל סולו גיטרה היה ניסיון של בלאקמור להוכיח שהוא הבוס, וכל צרחה של גילאן הייתה תשובה רועמת.

חברי הלהקה אפילו לא טרחו להקשיב לחומרים מיד אחרי ההקלטה. ג'ון לורד ורוג'ר גלובר היו היחידים שטיפלו במיקסים, בעוד השאר העדיפו ללכת לפאב. למרות זאת, התוצאה הייתה כה עוצמתית שחברת האחים וורנר החליטה להתעלם מהבקשה המקורית של הלהקה והפיצה את האלבום בכל העולם. ההצלחה הייתה מיידית. האלבום הגיע למקום השישי במצעד האמריקאי, הישג חסר תקדים לאלבום הופעה באותה תקופה.

חברי הלהקה עצמם הביטו לאחור בהשתאות על מה שיצרו. ג'ון לורד סיפר לימים על האלבום: "האלבום הכפול הזה... לא נועד בכלל לצאת מחוץ ליפן. בסוף הם הוציאו אותו בכל זאת והוא הגיע למעמד פלטינה תוך שבועיים בערך". הוא הוסיף בנימה של גאווה: "הלהקה הייתה בשיא כוחה. האלבום הזה היה התמצית של כל מה שייצגנו בימים ההם".

העטיפה המוזהבת עם תמונות חברי הלהקה בפעולה הפכה לאייקונית כמעט כמו המוזיקה עצמה. MADE IN JAPAN נשאר רגע בזמן שבו חמישה מוזיקאים בריטים, קצת עייפים ודי מסוכסכים, עלו לבמה בקצה השני של העולם ופשוט ניגנו חזק יותר מכל דבר אחר שהיה שם קודם. זהו מסמך דוקומנטרי של להקה שמתפרקת ומתחברת מחדש בכל ערב, ולמרבה המזל, מישהו לחץ על כפתור ההקלטה בדיוק בזמן.

זמר הלהקה, איאן גילאן, בספרו: "הגענו לסיבוב ההופעות היפני המסיים באוגוסט 1972, והופענו בהירושימה, נגויה ועשינו גם שתי הופעות באוסקה. המופעים הוקלטו עבור אלבום יפני (כפול), שיהיה עוד הצלחה ענקית עבורנו. זה חיזק את מעמדנו העולמי. כפי שרוב המעריצים יודעים, מעולם לא הייתי מאושר באופן אישי מאלבומים חיים, ואני מעדיף לעזוב את הצד הזה של הדברים לבוטלגים. הריגוש של הרגע, וכל מה שזה מרמז, אומר שאתה חייב להיות פיזית בהופעה כדי לתפוס את 'האווירה החיה', אבל אני יודע ומקבל שאני במיעוט בנושא הזה".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "לדיפ פרפל היה קשה לשמור על מעמד מלכי ההבי מטאל עם יציאת אלבומם האחרון, WHO DO WE THINK WE ARE. מבקרים רבים דחו את החמישייה המתחנפת בגלל (1) שניסתה לצאת מהליגה שלה עם גיזמו אלקטרוני-בסגנון להקת יס וקווים מלודיים או (2) להישאר בגבולות שובר הקופות הראשוני שלה, IN ROCK. אם אתם מצפים למשהו חדש מבחינת גישה או חומר מהאלבום הכפול החדש הזה, אתם תתאכזבו קשות, אבל אם אתם מעריצים מושבעים של הלהקה ולא מתעניינים במגוון גדול מהסגנון הישן שלהם, האלבום הזה הוא פינוק מובטח. זו מפלצת המתכת המובהקת של דיפ פרפל, עם ביצועים מלאי ניצוצות של הסגנון הסגול האופייני.

הגרסאות החיות של כל השירים מושמעות בקצב הרבה יותר מהיר ממה שהיו באולפן. האלבום הזה נועד במקור לצאת רק ביפן ובבריטניה, אבל כשמאות אלפי עותקים של הייבוא החלו להימכר באמריקה במחיר של 10 דולר, חברת האחים וורנר החליטה להיכנס לעניינים ולהוציאו גם בארה"ב.

בכל הנוגע לפן האמנותי, דיפ פרפל תמיד היו אמנים מעולים, ורק לעתים רחוקות השתמשו בגימיקים כלשהם מלבד אישיות הבמה ההפכפכה שלהם. בעוד שחבריה מסרבים לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות, כל הסולואים באלבום עדיפים מבחינה טכנית על רוב המלודרמטיות האינסטרומנטליות ששומעים מלהקות כביכול רציניות יותר. דיפ פרפל היא להקת סבנטיז מנוסה שמוכיחה את עצמה פעם אחר פעם, אהובה על הרבה מוזיקאים רציניים (למשל, דייב קאזינס של הסטרובס). אמנם אנחנו עדיין צריכים לחכות לאלבום האולפני הבא שלהם כדי לדעת אם הם ימשיכו כך, אבל העובדה היא שדיפ פרפל מעולה בהופעה".

ומה נכתב בביקורות על האלבום בעיתוני הפופ הבריטים? אז הנה מה ששלפתי מעיתוני העבר:

בעיתון SOUNDS נכתב: "דיפ פרפל חייבת להיות אחת הלהקות המלהיבות ביותר בעולם. עם שבעת הקטעים פה נראה שהיא יצרה קשר מיוחד עם הקהל שלה. חמשת החברים ממש מנגנים ביחד אך גם נוצצים כמוזיקאים נפרדים. אני חושב שזו משימה קצת כבדה להקשיב לכל האלבום הזה בבת אחת, כי הקצב די מונוטוני כשאתה מאזין לו בספה בבית ולא נמצא באולם ההופעה. איכות ההקלטה טובה למדי ונשמעת חיה".

בעיתון NME נכתב בביקורת: "ממש כמו התקליט שקדם לו, מאשין הד, יש פה חמישה חברי להקה שכולם וירטואוזים אך לא נותנים לזה להסיח את הדעת כי מדבר בלהקה מגובשת".

במלודי מייקר נכתב: "כל הדברים הטובים שכתבתי עד כה על דיפ פרפל מסתכמים באלבום הכפול הזה. זה הדבר הכי קרוב להבאת חמשת הרוקרים האלו שינגנו בסלון הבית שלך. השירים מוכרים ואיכות ההקלטה מענגת".

בעיתון רקורד מירור נכתב: "רוב פתיחות שיריהם מעניינות, אבל ככל שהם מתקדמים - זה נמתח יותר מדי. עם זאת, הקהל בהקלטה נשמע מאד נלהב".

וברולינג סטון נכתב בביקורת: "לדיפ פרפל היה זמן קשה להשיג ולשמר את הסטטוס של 'מלכי ההבי-מטאל', ועם יציאת האלבום האחרון שלהם, WHO DO WE THINK WE ARE, מבקרים רבים דחו את החמישייה בטענה שהם (1) מנסים לצאת מהליגה שלהם עם גימיקים אלקטרוניים בסגנון להקת יס וקווים מלודיים, או (2) נשארים בגבולות שובר הקופות הראשוני שלהם, DEEP PURPLE IN ROCK אם אתם מצפים למשהו חדש במונחים של גישה או חומרים מהאלבום החדש הזה, אתם תתאכזבו קשות, אבל אם אתם מעריצים שרופים של הלהקה ולא מעוניינים יותר מדי בגיוון משמעותי מהסגנון הישן שלהם, זה הוא תענוג מובטח. שכן MADE IN JAPAN הוא מפלצת המטאל המוחלטת של פרפל, ביצוע מלא ניצוצות של סגנון הפרפל הטיפוסי.

בשונה מהתקליטים FIVE LIVE YARDBIRDS או HUMBLE PIE ROCKING THE FILLMORE, דיפ פרפל רואים זאת כמיותר לנגן חומרים חדשים באלבומי ההופעה שלהם. הגרסאות החיות של כל השירים מנוגנות בקצב מהיר הרבה יותר ממה שהן היו באולפן. כך שכאשר השירים STRANGE KIND OF WOMAN או LAZY מושמעים ברדיו, המאזין הממוצע יוכל לקפוץ ולומר: 'איך זה שהם מנגנים את התקליטים של דיפ פרפל כל כך מהר?' רק כדי להישאר המום כשמחיאות הכפיים של הקהל באוסקה מופיעות בסוף השיר.

"בכל הנוגע לצד האומנותי של האלבום, דיפ פרפל תמיד היו מבצעים מעולים, ולעיתים רחוקות השתמשו בגימיקים מעבר לאישיות הבימתית הנפיצה שלהם עצמם. בעוד שפרפל מסרבים לקחת את עצמם ברצינות רבה מדי, כל הסולואים פה הם נעלים מבחינה טכנית על פני רוב המלודרמות האינסטרומנטליות ששומעים מלהקות שנחשבות רציניות יותר.

דיפ פרפל היא להקת שנות השבעים מנוסה ואמיתית שהוכיחה את עצמה שוב ושוב, והיא מועדפת על ידי מוזיקאים רציניים רבים (למשל, דייב קאזינס מהסטרובס). בעוד שאנחנו עדיין צריכים לחכות לתקליט הבא שלהם כדי לדעת אם הם ימשיכו בצורה יציבה, העובדה היא ש-MADE IN JAPAN כאן, הוא כל מה שהוא צריך להיות ויותר, ודיפ פרפל עדיין יודעים לספק את הסחורה בהופעה — ויהי כך".

ב-8 בדצמבר בשנת 1980 יצא אלבום הפסקול של להקת קווין לסרט "פלאש גורדון".

בסוף שנות השבעים העליזות, כשהדיסקו עוד הראה סימני חיים אחרונים ובתי הקולנוע רעדו ממלחמות הכוכבים, התרחש מפגש פסגה שהוליד את אחד הפרויקטים המוזרים והצבעוניים בתולדות הקולנוע. המפיק האיטלקי הנודע דינו דה לורנטיס, האיש שהביא להוליווד את הניחוח האירופאי ואת יצירות המופת של פדריקו פליני כמו "לה סטרדה" ו"לילות כביריה", ישב לפגישה מכרעת עם הבמאי מייק הודג'ס. על הפרק: הפקה גרנדיוזית של פלאש גורדון, גיבור הקומיקס הקלאסי של המאייר אלכס ריימונד שהופיע לראשונה אי שם בשנת 1934 בעיתונים.

דה לורנטיס, שרק כמה שנים קודם לכן לקח הימור ענק עם הגרסה המחודשת של קינג קונג, חיפש את הלהיט הבא שיפנה לקהל רחב עוד יותר. הוא הבין שהמפתח להצלחה טמון באפקטים ויזואליים עוצרי נשימה, תחום שעבר מהפכה של ממש באותו עשור. אבל, כמו בכל סיפור הוליוודי טוב, המפיק והבמאי ממש לא ראו את הדברים עין בעין. בעוד שהודג'ס רצה לייצר סרט עם סכמת צבעים קיטשית במכוון, גישה שהוכיחה את עצמה בלהיט "סופרמן" של ריצ'ארד דונר משנת 1978, לדה לורנטיס היו תוכניות אחרות לגמרי. המפיק האיטלקי דמיין אפוס ענקי ורציני, משהו בסדר הגודל של "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס ששיגע את העולם ב-1977. הוא רצה אופרת חלל רצינית.

מייק הודג'ס, שידע כי סרט שני של "סופרמן" כבר נמצא בצנרת ההפקה, הניח כי הסרט שלו על הגיבור פלאש גורדון יהיה רק הראשון מתוך סדרה ארוכה של סרטים, ועשה כמיטב יכולתו לתכנן את ההפקה בהתאם. לתפקיד הראשי, הבמאי בחר בבחור צעיר ודי אלמוני בהוליווד בשם סם ג'ונס. ג'ונס לא היה שחקן שייקספירי מיוסר, אלא חייל מארינס לשעבר עם רעמת שיער בלונדיני מחומצן ושרירים מתפקעים, שהתאים בול לחזון של גיבור העל של שנות השבעים (וגם הופיע קודם לכן במגזין "פלייגירל" תחת שם בדוי, פרט פיקנטי שהוסיף לבאזז).

הליהוק הושלם עם תוספות מרשימות ומפתיעות: אורנלה מוטי היפהפייה לוהקה לתפקיד הנסיכה אורה, ובתפקיד הנבל הגדול, הקיסר מינג האכזר, הוצב לא אחר מאשר השחקן השוודי המוערך מקס פון סידוב. פון סידוב היה ידוע בעיקר בזכות תפקידיו הכבדים והפילוסופיים בסרטיו של בן ארצו, אינגמר ברגמן, ומעבר לתפקיד של נבל קומיקס בצבעי ניאון היה שינוי כיוון מפתיע ומשעשע עבורו. אליהם הצטרפו שמות כמו טימותי דלטון (רגע לפני שהפך לג'יימס בונד) וחיים טופול שלנו בתפקיד המדען דוקטור זרקוב. התוכניות לסרט התגבשו ללא עיכובים, ותקציב עתק של 35 מיליון דולר נקבע להפקה. כדי לסבר את האוזן, הסכום הזה היה גבוה בהרבה מהתקציב של הסרט הראשון בסדרת "מלחמת הכוכבים", שהופק תמורת סכום צנוע של 11 מיליון דולר בלבד. הכסף נשפך כמו מים על תפאורות ענק ותלבושות מוגזמות בעיצובו של דנילו דונאטי.

עם התוכניות מוכנות ליציאה לדרך, המפיק והבמאי הפנו את תשומת ליבם לפס-קול, וגם כאן התגלו חילוקי דעות משעשעים. דה לורנטיס המקובע חשב במקור על פינק פלויד, שהיו בשיא הצלחתם עם THE WALL, אבל מייק הודג'ס היה נעול על רעיון אחר לגמרי: הוא רצה את קווין. הבמאי צפה שהמוזיקה התיאטרלית והבומבסטית שלהם תוסיף ערך אדיר לסרט. בתחילה, דה לורנטיס היה ספקן מאוד. למעשה, הוא מעולם לא שמע על הלהקה הבריטית. הסיפור המפורסם מספר שכאשר הודג'ס הציע לראשונה את קווין, דה לורנטיס הגיב בשאלה האלמותית: "מי אלו הקווינס?" איכשהו, המפיק הצליח לפספס את אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר של סוף שנות השבעים. למרות זאת, דה לורנטיס נתן לבסוף לשכנע את עצמו, והפנייה נעשתה ללהקה כדי שתעבוד על הפרויקט.

בתחילת שנת 1980, חברי להקת קווין בדיוק סיימו להקליט ארבעה שירים חדשים באולפני MUSICLAND במינכן, גרמניה (SAVE ME, SAIL AWAY SWEET SISTER, COMING SOON והרוקבילי המקפיץ CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE) והיו בעיצומן של עבודות העריכה הסופיות לתקליט הבא שלהם, THE GAME. אבל כאשר הגיעה ההצעה להקליט את הפס-קול עבור FLASH GORDON מצד דינו דה לורנטיס ומייק הודג'ס, היא נראתה טובה מכדי לוותר עליה. הגיטריסט בריאן מאי והמתופף רוג'ר טיילור היו שניהם חובבים מושבעים של מדע בדיוני ופנטזיה, והם התלהבו מהאפשרות לקחת על עצמם את הפרויקט החדש הזה, כך שהם עודדו את הבסיסט ג'ון דיקון והסולן פרדי מרקורי לקחת חלק בחגיגה.

"הוצעו לנו כמה פסי קול בעבר", סיפר בריאן מאי, "אבל ברובם הסרט נכתב סביב המוזיקה, וזה כבר נשחק עד דק... אבל המקרה הזה היה שונה בכך שזה היה סרט אמיתי עם עלילה ממשית שלא הייתה מבוססת סביב מוזיקה". לאחר שהוצג בפניהם קטע של עשרים דקות מהסרט (שכלל כנראה הרבה צבעי אדום וזהב בוהקים), חברי הלהקה שוכנעו לחתום על הפרויקט. "הייתה לנו כמות מסוימת של מוזיקה מוכנה עוד לפני שראינו קטעי צילום כלשהם", הסביר מאי. "ג'ון, פרדי, רוג'ר ואני ישבנו יחד ואמרנו: 'אני אקח את הסצנה הזו ואני אקח את ההיא'...". זו הייתה גישה חדשנית לחברי להקת רוק, שעד אז היו רגילים לכתוב שירים במבנה סטנדרטי ולא מוזיקת ליווי לסצנות אקשן.

בחודש פברואר 1980, כאשר סשני ההקלטה החדשים עבור התקליט THE GAME החלו שוב באולפני MUSICLAND, הלהקה עסקה במקביל בכתיבה והפקה של היצירות הראשונות עבור הפס-קול של FLASH GORDON. התוכנית הייתה להקליט את הרצועות החדשות הללו באולפנים שונים בלונדון במהלך הסתיו והחורף של 1980, ובין שני סיבובי הופעות עמוסים שהלהקה תכננה. הלו"ז היה צפוף בצורה בלתי אפשרית, אבל ככה קווין אהבו את זה.

בריאן מאי לקח על עצמו את האחריות לפרויקט וקיבל קרדיט כמפיק-שותף של התקליט יחד עם ריינהולד מק, המפיק הגרמני שעבד איתם גם על THE GAME. עקומת הלמידה עבור מאי הייתה תלולה במיוחד, והוא העיד מאוחר יותר: "למדתי עבודה חדשה לחלוטין מכיוון שמעולם לא הלחנתי שום פס-קול קודם לכן". השבועות הראשונים של ההלחנה היו פוריים בצורה יוצאת דופן, ובתוך פרק זמן של מספר שבועות בודדים, נוצרו שלושה נושאים מוזיקליים חדשים עבור התקליט, כולל FLASH'S THEME המפורסם, קטע הקרב FOOTBALL FIGHT והקטע הרומנטי THE KISS.

למרות הזמן שהוקדש לפרויקט המקביל הזה, הלהקה הייתה צריכה למצוא זמן גם כדי להתרכז בהפקה ובקידום של התקליט האחרון שלה, THE GAME, אשר שוחרר ב-30 ביוני 1980 והפך להצלחה מסחררת בארה"ב. מאי לא היה מסוגל להשלים את פרויקט FLASH GORDON עד הסתיו, כשהוא עובד לעיתים קרובות לבדו עם ריינהולד מק בזמן ששאר חברי הלהקה היו עסוקים בפרויקטים הצדדיים שלהם, כולל רוג'ר טיילור שזה עתה סיים להקליט את תקליט הסולו הראשון שלו, FUN IN SPACE. כפי שהגיטריסט אמר מאוחר יותר: "כל השאר היו עסוקים מדי כשזה הגיע לזמן של סיום הדבר הזה. כל החומר הזה הונח והוקלט במיקס גס, אבל היה צריך לארגן אותו מחדש עבור התקליט". מק עצמו הגיב מאוחר יותר על הכאוס באולפן: "זה היה סיוט טכני. היינו רק אני ובריאן וכל כך הרבה רשמקולים וסרטי הקלטה וקלטות עם חתיכות וקטעים של דיאלוגים מהסרט". הם היו צריכים לסנכרן במדויק בין קטעי הרוק הכבדים לבין הדיאלוגים הקיטשיים של השחקנים, משימה סיזיפית בעידן האנלוגי.

כדי להוסיף לאפקט הקולנועי של המוזיקה ולהעניק לסרט נופך אפי, דינו דה לורנטיס החליט להשלים את הפס-קול המקורי של קווין עם פרטיטורה תזמורתית קלאסית. הלהקה פנתה בתחילה למעבד פול באקמאסטר, אבל הוא פרש מהפרויקט ממש כאשר סשני ההקלטה עמדו להתחיל, אולי מחשש ללוח הזמנים המטורף. דה לורנטיס פנה אז להווארד בלייק, מלחין מוכשר (שלימים יכתוב את המוזיקה לסרט המצויר THE SNOWMAN), וביקש ממנו להלחין תשעים דקות של מוזיקה עבור הסרט בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. לאחר משא ומתן מייגע, הוקצבו לבלייק עשרה ימים בלבד לסיים את הפרטיטורה כולה. הלחץ של המשימה, בשילוב עם ברונכיטיס כרוני ממנו סבל, גרמו לכך שהמלחין לא ישן כלל בשלושת הימים האחרונים של ההלחנה, ולבסוף הוא התעלף מתשישות מוחלטת על הפסנתר.

סשני ההקלטה התזמורתיים התקיימו באולפני ANVIL בדנהאם, אנגליה, במהלך סוף הקיץ של 1980. שמונים נגנים מהתזמורת הפילהרמונית המלכותית עבדו ללא הפסקה במשך שלושה ימים כדי לייצר מוצר סופי מצוין. למרבה הצער, כאשר הסרט יצא לאקרנים, המלחין נחרד לגלות שחלק גדול מהפרטיטורה שלו הוחלף במוזיקה מסונתזת של הלהקה. עם איפוק בריטי טיפוסי, הוא הגיב בפשטות: "אכזבה".

הסרט FLASH GORDON יצא לאקרנים ב-5 בדצמבר 1980, כאשר הפס-קול המקורי יצא לחנויות שלושה ימים לאחר מכן. התקליט מתאפיין בשימוש נרחב בסינטיסייזר מדגם OBERHEIM OBX, כלי שהלהקה אימצה גם בחורף של 1980 עבור סשני ההקלטה לתקליט THE GAME. דבר די חדש ללהקה שבסבנטיז התהדרה בכך שהמוסיקה שלה נטולת סינטיסייזרים.

הפס-קול הוכתר כהצלחה מסחררת. הצלילים הקיטשיים והמנגינות הפשוטות והקליטות התאימו במיוחד לסגנון הגרנדיוזי של קווין, וחברי הלהקה היו מאושרים על ההזדמנות לתרום לסרט. לעיתים קרובות נוטים להמעיט בערכו, אך התקליט הוא יצירה עשירה ומתגמלת למי שבאמת רוצים לצלול פנימה.

באשר לסרט עצמו, הוא לא זכה להצלחה לה ציפו בקופות בארצות הברית, והרעיון לסרט המשך נזנח במהירות. עם זאת, עם השנים הוא הפך לקלאסיקת קאלט אהובה וזכה לעדנה מחודשת בקרב מעריצים. רוג'ר טיילור: "זה היה סרט מוגזם באופן רע אבל המוזיקה המוגזמת שלנו התאימה לו בדיוק". האמת? לא צריך להתייחס לתקליט הזה כאל תקליט רשמי של להקת קווין. גם שם הלהקה לא מובלט בעטיפת התקליט הצהובה. מדובר בפרויקט צד מהנה למדי, במידה ולא משווים אותו ליצירות אחרות של פרדי מרקיורי וחבורתו.

יום לאחר צאת התקליט הופיעה להקת קווין בוומבלי ארנה, כשנודע לה כי ג'ון לנון נרצח. חברי הלהקה היו שבורים והחליטו לבצע גרסה משלהם לשיר IMAGINE. הקהל היה שטוף דמעות. פרדי שכח פה ושם את המילים אך העיקר הייתה הכוונה.

ב-8 בדצמבר בשנת 2022 נפטר יצחק קלפטר - מוסיקאי מדהים ואיש יקר שזכיתי להיפגש עמו רבות, לנגן איתו וגם לראיין אותו לעומק על התקופה הישנה של הרוק הישראלי (סיפוריו נמצאים בספר "רוק ישראלי 1973-1967"). בן 72 במותו. המוזיקה שלו ממשיכה לחיות בגאווה וביופי שאין כמותו.

ההרצאה "כשעץ בגן מלבלב - הסיפור של יצחק קלפטר" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459

ברוכים הבאים למלון הסבנטיז האולטימטיבי עם האיגלס. ב-8 בדצמבר בשנת 1976 יצא האלבום HOTEL CALIFORNIA של להקת איגלס.

זה מסוג התקליטים שטוחנים אותם עד דק בכל תחנת רדיו אפשרית, אבל כשחוזרים אליהם לאחר הפסקה ארוכה, פתאום שמים לב יותר לפנינים שקודם נחבאו תחת השירים הבולטים, כמו עבודת הגיטרות המורכבת ב-TRY AND LOVE AGAIN או הפסנתר הנוגה ב-THE LAST RESORT.

אבל התקליט הזה, שנשמע מלא חיים ומהודק עד הפרט האחרון, לא היה קל לעשייה כלל וכלל. למעשה, הדרך לשם הייתה רצופה משברים, סמים ואגו מנופח. חברי הלהקה החלו להקליט אותו במרץ 1976 באולפני רקורד פלאנט שבלוס אנג'לס, מקום שידע לא מעט היסטוריה. אבל בגלל החשש הכבד מרעידות האדמה שפקדו את האזור בזמנו, החליטו החברים לארוז את הציוד ולהמשיך את התהליך בפלורידה, באולפני קריטריה המפורסמים במיאמי, תחת שרביטו של המפיק ביל שימצ'יק, שהיה היחיד שהצליח איכשהו לנהל את הקרקס הזה.

הייתה גם רעידת אדמה מטאפורית לפני כן בקרב הלהקה, כאשר הגיטריסט המייסד והנשמה של הקאנטרי בלהקה, ברני לידון, פרש. הפרישה לוותה בטונים צורמים, כשאגדה מספרת שהוא שפך בירה על ראשו של גלן פריי לפני שעזב. אך במהרה נמצא מחליף בדמותו של ג'ו וולש, גיטריסט פרוע ומוכשר שהביא איתו צליל רוק כבד ומחוספס יותר, ששינה את פני הלהקה לנצח.

במהלך ההכנות לתקליט HOTEL CALIFORNIA, החריף השבר בין בסיסט הלהקה, רנדי מייזנר, לבין שאר הלהקה. המתח היה כה סמיך שאפשר היה לחתוך אותו בסכין. הוא התגורר בנפרד מהם במהלך ההקלטות, כשהחליט לשכור את הבית שהפך מפורסם בגלל אריק קלפטון, שקרא לתקליט הקאמבק שלו בשמו (461 אושן בולווארד). הבדידות הזו רק העצימה את תחושת הניכור שלו.

יעברו כשמונה חודשים מפרכים עד שהתקליט הושלם. מייזנר תיאר זאת בכאב: "לוח הזמנים היה מטורף. אני זוכר שעלינו למטוס סילון וטסנו מפלורידה להופעה ביוסטון ואז חזרנו להקליט. זה היה מטורף". מייזנר גם חווה טלטלה אדירה בחייו האישיים כשנישואיו התפרקו במהלך ההקלטות, מה שהוסיף למצבו הנפשי הרעוע. הוא לא מצא הרבה סימפטיה משני חברים בלהקה שהחזיקו במושכות - גלן פריי ודון הנלי.

הבעיה המרכזית הייתה ששניהם היו השולטים בה ללא עוררין, והפרפקציוניזם שלהם גבל באובססיה. מייזנר סיפר: "דון וגלן החליטו שנעשה את האלבום לפי הזמנים שלהם מבלי שהם התחשבו באחרים, שכבר התעייפו ולא היה להם איכפת. לפעמים לקחו יומיים רק כדי להשלים בית או פזמון, עד שהשניים ההם יהיו מרוצים". דון הנלי, שידוע כמי שלא מתפשר על חצי תו, אמר בתגובה: "ניסינו רק לעשות את הדברים כמו שצריך. רצינו להגיע לשלמות ולכן אין לי מה להתנצל על זה".

הדינמיקה הקבוצתית הפכה רעילה. גלן פריי הודה: "להקה אמורה להיות כשחבריה שווי ערך אבל כשיש לפתע כמה שהם בעלי כוח רב יותר, השאר מסתכלים עליהם בדחיה. כולם מדברים עליי ועל דון כאילו אנחנו הבעייתיים בלהקה. אני יכול להעיד שהשאר עשו לא פחות גלים מאיתנו". הלחץ הפיזי והנפשי נתן את אותותיו גם אצל הנלי: "מרוב שניסיתי לגרום לכולם להיות שמחים חטפתי אולקוס. זה החרא שקיבלתי ממלון קליפורניה. גם חברת התקליטים לא עזרה לנו. היא לחצה עלינו, כשמה שהיינו זקוקים לו באמת זה מנוחה". חברת אסיילום רקורדס דרשה להיט, והלהקה סיפקה סחורה שעלה בדם, יזע ודמעות.

לילה אחד שהה מייזנר בביתו השכור כשלפתע שמע נקישה בדלת. בחוץ עמדו שני הגיטריסטים בלהקה, ג'ו וולש ודון פלדר. שקיות של עייפות מתחת לעיניהם והם נראו אומללים, ממש כמו מייזנר. הוא הזמינם פנימה לשיחת נפש של מורדים. מייזנר שיחזר: "הם כל כך כעסו על דון וגלן אז הצעתי להם שנקים שלישיה משלנו. הם השיבו שזה רעיון מעולה והסכמנו לעשות זאת ברגע שנסיים את האלבום והסיבוב לקידומו". הרעיון של השלישיה לא יקרה מעולם, ומייזנר יעזוב בהמשך בכעס את הלהקה לאחר תקרית מכוערת מאחורי הקלעים בנוקסוויל, ויראה בשני אלו בוגדים שלא עמדו במילתם.

התקליט "מלון קליפורניה" יצא בדיוק בזמן לחג המולד, והפך למתנה האולטימטיבית תחת כל עץ אשוח. הוא הפך לרב מכר היסטרי, הגיע למעמד פלטינה תוך שבוע ומכר מאז עשרות מיליוני עותקים ברחבי העולם. ג'ו וולש הופתע מההצלחה המטאורית: "לא היה לנו מושג קלוש שהאלבום הזה יצליח כל כך. עבדנו עליו זמן רב מדי והתחלנו לשנוא אותו. זה כל מה ששמענו במשך שנה והצלילים הפכו בלתי נסבלים. לפתע האלבום יצא והפכנו גדולים".

שיר הנושא של התקליט, HOTEL CALIFORNIA, הפך מאז לאבן דרך בעולם המוזיקה ולסולו הגיטרה הכפול המפורסם ביותר בהיסטוריה. דון הנלי סיפר שנים לאחר מכן על התיאוריות המשונות שצצו סביב המילים: "כמעט כולם בעולם פירשו את השיר הזה לא נכון. ממבקרי מוזיקה ועד נוצרים אדוקים שהפכו את זה ליצירה שטנית. כל שנותר לי הוא לצחוק ולהניד בראשי". המילה "קוליטאס" בשיר, למשל, פורשה בדרכים רבות, אך הכוונה היא לניצני צמח, רמז דק למריחואנה שהייתה חלק בלתי נפרד מהתפריט היומי שלהם.

הבלדה המפתה הזו, שמציגה לקהל הרחב את הצד הפחות נעים של הסבנטיז, לא באה לשקף חיים בקליפורניה במובן התיירותי. מדובר על חיי מותרות, ולאו דווקא חיי מותרות של רוקרים, אלא על הריקבון הפנימי של החלום האמריקאי. הנלי הסביר: "בניתי את השיר כשיקוף על חיי מותרות באמריקה עצמה. השיר מדבר על קונפליקט. אפלה מול אור, נעורים מול התבגרות, הדתי מול החילוני. זה שיר על אובדן התמימות".

הנלי כתב את השיר עם גלן פריי, שסיפר על ההשפעות החיצוניות: "אני אוהב את הדימויים שבשיר. להקת סטילי דן השפיעה עלינו כאן. הם הרי ציינו אותנו בשירם EVERYTHING YOU DID אז החלטנו לשלוח להם בחזרה מסר משלנו. לכן בחרנו להשתמש במשפט THEY STAB IT WITH THEIR STEELY KNIVES". זו הייתה מחווה הדדית עוקצנית בין ענקים מוזיקליים. את רעיון ללחן השיר הביא הגיטריסט דון פלדר, שגם קיבל קרדיט בכתיבה, למרות שלרוב נדחק הצידה בקרדיטים.

למרות שמאז השיר הפך לשם נרדף לחלק התחתון האפל והמרושע של לוס אנג'לס ולמלכודת הדבש של הוליווד, שיר הנושא נרקח באופן שונה לגמרי. דון פלדר שכר בית חוף במאליבו, והיה בעיצומה של ספיגת בריזת האוקיינוס בעודו פורט בנחת בגיטרה שלו, רחוק מאוד מהאפלה האורבנית. "אני זוכר שישבתי בסלון ביום יולי מרהיב עם דלתות פתוחות לרווחה. לבשתי בגד ים וישבתי על הספה הזו כשאני רטוב וחשבתי שהעולם הוא דבר מקום נהדר להיות בו. הייתה לי גיטרה אקוסטית עם 12 מיתרים והתחלתי להתעסק איתה, והאקורדים פשוט זלגו החוצה".

לאחר שהשלים את המנגינה הבסיסית, הוא הביא את הרשמקול שלו כדי לשמר את הלחן האחרון שלו, שעליו הוסיף בס ומכונת תופים פרימיטיבית. "ידעתי שזה ייחודי אבל לא ידעתי אם זה מתאים לאיגלס. זה היה סוג של רגאיי". כשחברי הלהקה התכנסו מחדש, באביב 1976, כדי להתחיל לעבוד על מה שעתיד להיות התקליט החמישי שלהם, פלדר הביא את רעיונו, שהחל לתפוח למימדים מפלצתיים.

גלן פריי התרשם באותה מידה מהסקיצה הראשונית. "אמרנו שזה רגאיי מקסיקני חשמלי. וואו. איזו סינתזה נחמדה של סגנונות. 'רגאי מקסיקני' הפך בסופו של דבר לשם העבודה של השיר לפני שהמילים הושלמו בו". האנקדוטה המעניינת היא שבאולפן הסמוך הקליטה להקת בלאק סאבאת' את התקליט שלה, TECHNICAL ECSTACY. הטונים הגבוהים של אוזי אוסבורן זלגו לא פעם לקירות האולפן של האיגלס. שתי הלהקות השתמשו היטב שם לא רק בכלי הנגינה כי אם גם בקוקאין לרוב, עד כדי כך שהיו שמועות שהיה צורך לגרד את האבקה הלבנה מקונסולת ההקלטה.

השיר הזה זכה בשנת 1978 בפרס הגראמי היוקרתי לתקליט השנה, אבל חברי הלהקה, בצעד של מרדנות רוקנרולית קלאסית, עוררו שערורייה כשלא הגיעו לטקס לאסוף את הפרס. הם ראו בתחרות שכזו דבר לא ראוי ובחרו להתעלם ממנה, כשהם מעדיפים להישאר בחזרות. עבור להקת איגלס היה 'מלון קליפורניה' שילוב נדיר של סגנונות כרגאיי, רוק, בלוז ומוזיקה לטינית. האירוניה היא שקליפורניה לא הייתה המקום בו גדלו חברי הלהקה, בהרכב שהקליט את השיר ויצר את ההמנון הכי קליפורני שיש. דון הנלי הגיע מטקסס, גלן פריי בא מדטרויט התעשייתית, דון פלדר מפלורידה החמימה, וג'ו וולש (הגיטריסט הנוסף והטרי יחסית בלהקה אז) מניו ג'רזי. הבסיסט רנדי מייזנר בא מנברסקה הכפרית. כולם היו מהגרים שחיפשו את הזהב במערב.

יש המצביעים על השיר WE USED TO KNOW של להקת ג'ת'רו טול, שיצא ב-1969, כשיר שהשפיע על כתיבת השיר הזה של איגלס, שכן הלהקות הופיעו יחד בעבר. למרות מהלך האקורדים הדומה באופן חשוד, אמר מנהיג הלהקה הבריטית, איאן אנדרסון, בג'נטלמניות אופיינית כי אינו חושב שיש כאן בסיס לקביעה וכי מדובר במהלך הרמוני נפוץ.

ויש בתקליט הזה גם את LIFE IN THE FAST LANE שאין טוב ממנו בתקליט כדי לנהוג בכביש פתוח עם ווליום גבוה. השיר החל להיבנות לאחר שג'ו וולש ניגן את הריף בגיטרה כחימום לקראת חזרה עם הלהקה. שאר החברים שמעו את זה, נדלקו והעסק החל לבעור. ויש את NEW KID IN TOWN המופתי. אבל שימו לב - כשמחברים את הכל ביחד, אז מתגלה התמונה הקונספטואלית כפי שהסביר דון פלדר: "ברגע שאתה מגיע ללוס אנג'לס ויש לך את שני הלהיטים הראשונים שלך, אתה הופך ל'ילד החדש בעיר', ואז עם הצלחה גדולה יותר, אתה חי את 'החיים בנתיב המהיר', ואתה מתחיל לתהות אם כל הזמן שבילית בברים היה סתם 'זמן מבוזבז'. אז כל רעיונות השירים האחרים האלה נבעו מהקונספט הזה ברגע שהונחו היסודות ל'מלון קליפורניה'..." וה-WASTED TIME המופתי שחותם את הצד הראשון הוא ניסיון ברור של האיגלס לעשות שיר בסגנון מוסיקת הנשמה של פילדפליה. וזה כל כך יפה! אבל לא הכל היה יפה בעת הכנת התקליט. קחו למשל את השיר VICTIM OF LOVE; השירה הראשית הייתה מקור למחלוקת, שכן פלדר הגה את הרעיון לשיר ורצה לשיר אותו. הוא זוכר שהובטח לו שיר בו הוא ישיר את הקול הראשי בתקליט וחשב שזה יהיה השיר. לדברי דון הנלי, הם נתנו לו להקליט את השירה, אך היא לא עמדה בסטנדרטים של הלהקה. כדי להסיח את דעתו של פלדר, מנהל הלהקה, אירווינג אזוף ,לקח אותו לארוחה בזמן שהנלי מחק את שירתו של פלדר והחליף אותה בקולו. "זו הייתה גלולה מרה לבלוע. הרגשתי שדון לוקח ממני את השיר הזה", אמר פלדר. "אבל לא הייתה דרך להתווכח עם השירה שלי לעומת השירה של דון הנלי".

וכמה מילים על העטיפה האיקונית של HOTEL CALIFORNIA: המבנה הזה הוא למעשה מלון בוורלי הילס המפואר, שצולם על ידי דייויד אלכסנדר בשעת דמדומים קסומה כשהוא יושב בתוך מנוף "צ'רי פיקר" בגובה 60 רגל מעל שדרות סאנסט. העיצוב נוהל על ידי המעצב הגרפי הנודע ג'ון קוש. לאחר הצלחת התקליט פנו עורכי הדין שלו לצלם ואיימו בתביעה על השימוש בתדמית המלון ללא רשות, עד שהובן להנהלת המלון שדווקא בגלל העטיפה המצליחה זכה המקום להזמנות מרובות ושגשוג כלכלי, והתביעה נמוגה כלא הייתה.

במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט, ביקורת שתפסה את המהות שלו בדיוק רב: "מלון קליפורניה מציג הן את הנטיות הטובות והגרועות ביותר של הרוק בלוס אנג'לס, אך באופן מדהים יותר, המילים שלו מציגות דיוקן משכנע ולא מחמיא של הנושא. דון הנלי, ששר בחמישה מתוך שמונת השירים פה, מבטא היטב את הגועל העייף של הקורבן (או הצופה) על העודף היוקרתי של האזור.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהבסיסים המוזיקליים האיתנים של התקליט. ברני לידון יצא מהלהקה וג'ו וולש הגיע; הלהקה נטשה את הבלוגראס שלה ואת הקאנטרי לטובת עמדת רוק גלויה יותר. ההשפעה של וולש לא תמיד ברורה, אבל לתקליט הזה יש דקויות וקצוות שלפעמים חמקו מהלהקה עד כה. שיר הנושא, למשל, משלב רגאיי בצורה כה חלקה שהוא מורגש יותר מאשר נשמע".

אז אם בא לכם לשמוע תקליט שהקוקאין מככב בו ביג טיים לצד רוק'נ'רול טוב, יחסים אישיים רעים והפקה מרהיבה שעדיין נשמעת רלוונטית גם ארבעה עשורים אחרי - זה בדיוק התקליט בשבילכם. בסופו של דבר, כמו שאומר השיר, אתם יכולים לעשות צ'ק אאוט מתי שתרצו, אבל לעולם לא תוכלו באמת לעזוב.

ב-8 בדצמבר בשנת 1969 עמד ג'ימי הנדריקס בבית המשפט בטורונטו והצהיר כי עישן גראס ארבע פעמים בלבד, חשיש שלוש פעמים בלבד, לקח אל.אס.די חמש פעמים בלבד והסניף קוקאין פעמיים בלבד.

נלך קצת קודם לכן; הנדריקס היה אמור לטוס לטורונטו עם בוב לוין שסיפר: "להנדריקס הייתה לימוזינה לאסוף אותי במשרד ברחוב 37. בדרך לשדה התעופה, לא יכולתי שלא לשים לב שהוא מכניס הרבה דברים לתיק הגיטרה שלו. לא ידעתי מה הם אבל הייתי חייב לשאול. אמרתי, 'ג'ימי, אנחנו עומדים ללכת דרך המכס'. 'אל תדאג, בוב,' הוא הבטיח, 'אנחנו בסדר'. הוא כל הזמן אמר, 'תאמין לי, בוב, אף אחד לא יזהה אותי'. אבל כשהגענו לטורונטו הוא עבר במכס ונעצר מיד. הייתי צריך להתקשר לעורך הדין הנרי סטיינגרטן מטלפון ציבורי בשדה התעופה. סטיינגרטן חשב שאני מתקשר להודיע לו שהגענו בשלום, אבל אמרתי 'הנרי, שב, אתה לא תאמין לזה. אנחנו עדיין בשדה התעופה והנדריקס שוב בכלא'. סטיינגרטן השתולל".

לאחר לילה בכלא עמד הגיטריסט מול השופט ג'וזף קלי. הנדריקס הגיע לבית המשפט בשעה עשר בבוקר כשהוא מנסה להיראות הכי 'נורמלי' שאפשר. מכנסי פלאנל אפורים, בלייזר כחול, חולצה וצעיף. רחוק מהלבוש הצבעוני הרגיל שלו. בוב לוין: "לקחתי אותו למספר חנויות שהתמחו בחליפות מותאמות. מצאנו חליפה שמרנית שנראתה עליו נהדר. זה היה מצחיק. לא היה אכפת לי כמה לא נוח הייתה לו החליפה. הוא נראה בה מושלם".

מול קלי השופט אמר הנדריקס כי עתה הוא נגמל לחלוטין מסמים וכי הוא מעולם לא נגע בהרואין. ריחפה עליו אשמה באחזקת הרואין וחשיש.

בשעה 11:30 החל המשפט, עם מילותיו של השופט: "נראה לנו שחסר אדם בחבר המושבעים". הוחלט על הפסקה קלה כדי למצוא מישהו שישלים את מספר חבר המושבעים. העד הראשון שעלה הגיע מטעם המוכסים בשדה התעופה בטורונטו - מרווין וילסון. המעצר נעשה בעת המשמרת שלו. התיק הראשון שהנדריקס נתן לוילסון לבדיקה היה תיק טיסה לבן. וילסון ראה שיש בתיק בקבוקון קטן ובתוכו חומר שעטוף בצלופן. החומר נראה כאבקה לבנה. כששאל וילסון את הנדריקס במה מדובר - ענה הנדריקס הנבוך כי אין לו מושג מה זה ושזה כנראה הושתל אצלו. משם הובל הנדריקס לחיפוש גופני בחדר צדדי. בינתיים נבדק החומר שהיה בתוך הבקבוקון ובמהרה נתגלה כי זה הרואין. הנדריקס נלקח לחדר מעצר ושוחרר ממנו, לאחר זמן מה, בערבות גבוהה מאד. אחרי וילסון עלו לדוכן בית המשפט עוד אנשי מכס, שחיזקו את טענתו. בקהל ניצפו אנשים רבים, שנראו כמעריציו של הגיטריסט המחשמל.

לאחר עדויות המוכסים עלה הנדריקס לדוכן. שם תיאר כיצד היה כחייל בצבא, שוחרר משם בגלל בעיות גב (מה ששנים לאחר מכן יתגלה כלא נכון...) והפך למוסיקאי מקצועי. הנדריקס המשיך ותיאר כמה נדיבים הם מעריציו, ששולחים לו כל הזמן מתנות יקרות ערך, אותן הוא בקושי רואה כי הוא עסוק מדי. הנדריקס הודה כי פעמים רבות שולחים לו גם סמים, אותם הוא דואג לזרוק מיד.

נגמר יום אחד של המשפט. למחרת מגיע הנדריקס לבית המשפט, כשהפעם הלבוש שלו פרוע יותר. החולצה צבעונית יותר ומגפיו כחולים. הוא בא לספר את הסיפור מהצד שלו. לפי גרסתו, זה קרה בשש לפנות ערב - כמה שעות לפני המופע שתוכנן לו בטורונטו. עיתונאים רבים עטו עליו וביקשו לראיינו, כשהוא מבקש מכולם לעזוב אותו כי הוא עייף מדי. ואז באה בחורה אחת ושמה בידו בקבוקון קטן ואמרה : 'אולי זה יגרום לך להרגיש טוב יותר'. הנדריקס סיפר שחשב כי זו תרופה חוקית ושם את זה בתיקו.

התובע לא התרשם והחל לחקור את הנדריקס נמרצות על אורח חייו מלאי הסמים. בוב לוין: "הוא הכתיב את רשימת הקניות הזו של סמים לא חוקיים שהוא התנסה בהם לאורך כל חייו - מאסיד ועד ואליום - עבור מה שנראה כמו נצח. הוא הודה שהוא היה בבעיה, אבל הבטיח לשופט ולחבר המושבעים שמישהו הניח את ההרואין בתיק שלו ללא ידיעתו. יכולתי לראות שהכנות שלו הרשימה אותם. חבר המושבעים ציפה ממנו להיות נוצץ ומתעמת, אבל הוא היה צנוע, וזה ניצח אותם".

הנדריקס המשיך לטעון שהבקבוקון ניתן לו כמתנה. הפסקת צהריים. אחריה עולה לדוכן העדים בחורה בשם שרון לורנס, עיתונאית שהייתה עם הנדריקס כשזה קרה. לורנס סיפרה שיש לה זיכרון צילומי מעולה, בגלל שלא תמיד קל לכתוב את האירועים במחברת כשהם קורים. היא תיארה בפירוט רב את מה שקרה, כולל הבחורה שהשחילה בקבוקון לידיו של הנדריקס.

לאחר מכן עלה לדוכן צ'אס צ'אנדלר, מנהלו לשעבר של הנדריקס, שתיאר את חייו של הנדריקס כאליל וכמות המתנות שמורעפת עליו מדי יום. בין השאר סיפר צ'אנדלר, שהנוהל היה לא לאכול לעולם עוגות בחדר הלבשה של אולמות מופעים מחשש כי העוגות מכילות חומר אסור. התובע הביע את התנגדותו לצ'אנדלר. הוא גרס כי המנהל לשעבר לא קשור כלל לסיפור ואין טעם בעדותו.

המשפט נמשך ליום הבא. הנדריקס הגיע לבית המשפט בלבוש 'צעקני' יותר. החליפה שלו הייתה בצבעים אפור ולבן, עם חולצה סגולה מתחת. התביעה טענה שיש בעיות בעדותו של הנדריקס וכי יש לכלוא אותו. חבר המושבעים התכנס לדיון, במשך שמונה שעות. כשיצא משם - הכריז כי הנדריקס אינו אשם. עדותה של שרון לורנס הצילה את הנדריקס.

הגיטריסט המאושר יצא מבית המשפט וסיפר לעיתונאים כי עתה יש לו תיכנון לאחד מחדש את המתופף מיץ' מיטשל והבסיסט נואל רדינג (שבדיוק עזב את להקתו, FAT MATTRESS) לערוך עימו סיבוב פרידה ראוי לשלישייתם, בארה"ב, אנגליה ואירופה. תיכנון זה, לפי דפי ההיסטוריה, לא יצא לפועל.

ב-8 בדצמבר בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של הלהקה הבריטית טראפיק ושמו MR FANTASY.

ב-8 בדצמבר עמדה השנה הפסיכדלית ביותר בהיסטוריה, שנת 1967, להסתיים בטון צורם וקסום כאחד. באותו יום חורפי יצא למדפים בבריטניה תקליט הבכורה של הלהקה הבריטית TRAFFIC ושמו MR FANTASY. זה לא היה סתם עוד תקליט.

סטיב וינווד היה באותו זמן רק בן 19, גיל שבו רוב הנערים בבריטניה רק התחילו לחשוב מה הם רוצים לעשות בחיים, אך מאחוריו הייתה כבר היסטוריה של הופעות ולהיטים ענקיים שחרכו את המצעדים. הוא היה הכוח המוביל, הקול המרעים והפרצוף המוביל בלהקת SPENCER DAVIS GROUP, הרכב רית'ם-אנד-בלוז מצליח שבו החל את דרכו כשהיה בן 15 בלבד. התקשורת הבריטית באותם ימים לא הפסיקה להלל אותו; אין ספק שמדובר פה בכישרון מטורף שצומח פעם בדור. הוא זמר מהחשובים והאהובים ביותר ברוק הבריטי עם קול שנשמע כמו ריי צ'ארלס על ספידים, הוא נגן קלידים משובח וגם גיטריסט מיומן. או בשתי מילים - הוא מושלם!

אבל משהו בתוך וינווד בער. בשנת 1967 החליט וינווד שנמאס לו מהמסחריות, מהחליפות ומהלהיטים המהונדסים. הוא רצה לחקור ג'אז, פולק ומוזיקה ניסיונית יותר. הוא ואחיו הבסיסט, מאף וינווד, החליטו לפרוש מההרכב באותו יום של ספטמבר 1967, החלטה שהכתה גלים בתעשיית המוזיקה של לונדון העליזה.

ספנסר הגיטריסט, האיש שעל שמו נקראה הלהקה אך נותר כעת בלי הכוכב הראשי שלה, ניסה לשמור על פאסון בריטי קריר. הוא סיפר, כמה חודשים לאחר אותה פרישה, לעיתון 'ביט אינסטרומנטל': "אני שמח מאד שסטיבי מצליח עם להקתו החדשה. עכשיו יש לי מחליפים חדשים שרוצים יותר, מסטיבי ואחיו, לעבוד איתי כלהקה אמיתית. עם סטיבי הייתה לי בעיה של מחלוקות לא נעימות, שהעיתונים דיווחו עליהן לא פעם. עכשיו סטיבי שמח בחלקו ואני מאושר עם הנגנים שיש לי. אני מאחל לסטיבי הצלחה גדולה. הוא מוזיקאי גדול". מילים יפות, אבל אפשר רק לדמיין את סערת הרגשות שהתחוללה שם באמת.

וינווד חדור המוטיבציה להתקדם, לא בזבז זמן. הוא פגש לפני פרישתו שלושה מוזיקאים צעירים ורעבים לא פחות במועדון ה-ELBOW ROOM בברמינגהאם: הגיטריסט דייב מייסון, המתופף ג'ים קפאלדי ונגן כלי הנשיפה כריס ווד, שהביא איתו ניחוח ג'אזי ייחודי בזכות החליל שלו. החיבור היה מיידי. שלושתם אף השתתפו בהקלטת קולות רקע וכלי ההקשה בלהיט של ספנסר דייויס גרופ שנקרא I'M A MAN ולא קיבלו קרדיט על תרומתם לשיר, מה שבוודאי הוסיף לרצון שלהם להוכיח את עצמם. תרומה נוספת שלהם הייתה עם שירת קולות רקע בפזמונים של הלהיט GIMME SOME LOVIN, במיקס שיצא רק בארה"ב.

וינווד חש כי עם שלושה אנשים אלו הוא יביא בשורה מוזיקלית חדשה, משהו שטרם נשמע, בצורת להקה ושמה טראפיק. כריס בלקוול, הבוס הגדול של חברת התקליטים איילנד רקורדס, זיהה את הפוטנציאל ונתן להם גב כלכלי. הם עשו צעד רדיקלי ועברו להתגורר יחדיו בקוטג' כפרי מבודד בברקשייר, מקום בשם אסטון טירולד, רחוק מהרעש של העיר הגדולה. הבית היה נטול חשמל בחלקו, מה שחייב אותם להיות יצירתיים. הם נהגו להוציא את כלי הנגינה ולנגן יחדיו במשך שעות ארוכות אל החלל הפתוח, מוקפים בטבע ובשקט. הג'אמים האלה הכילו כמובן המון עישונים של חשיש, שהיה חלק בלתי נפרד מהתפריט היומי ותרם לאווירה המרחפת של היצירה.

טראפיק הייתה כנראה הלהקה הראשונה שעשתה דבר שכזה, להתגורר יחדיו במקום מרוחק על מנת לעבוד על מוזיקה, קונספט שמאוחר יותר אומץ על ידי ענקים כמו לד זפלין. הקוטג' הפך למקום עלייה לרגל לברנז'ה המוזיקלית. אורחים רבים עברו שם וספגו את האווירה, ביניהם אריק קלפטון, אריק ברדן ופיט טאונסנד מלהקת המי. אפילו העיתונאי כריס וולש, שהיה עיתונאי המוזיקה הבכיר בעיתון מלודי מייקר, הגיע כמה פעמים והתיישב מאחורי מערכת התופים כדי לנגן עם הלהקה, כשהוא מנסה להבין את הקסם מקרוב.

אחד השירים שהתגבשו בסשנים האלה והפך לנכס צאן ברזל היה DEAR MR FANTASY. הסיפור מאחורי השיר הזה הוא דוגמה קלאסית ליצירתיות ספונטנית. זה היה יום שמש יפהפה. כמה חברים של הלהקה באו לבקר והאווירה הייתה מחשמלת. נערכה מסיבה, שבמהלכה הודלקו המון ג'וינטים שהחליפו ידיים ופתחו את התודעה. בשעות הערב פרש ג'ים קפאלדי לפינה באחד החדרים בבית, לקח דף ועט והתיישב לצייר דמות עם כובע שמש מחודד. אותה דמות הייתה מין מריונטה עם חוטים שניגנה בגיטרה. מתחת לדמות בציור הוא כתב שורות שהפכו להיסטוריה: DEAR MR FANTASY, PLAY US A TUNE, SOMETHING TO MAKE US ALL HAPPY.

וזהו... קפאלדי לא חשב להפוך את זה לשיר, מבחינתו זה היה סתם שרבוט של סטלנים. הוא פשוט קרס מרוב עייפות וכשהתעורר למחרת, הוא שמע את וינווד וכריס ווד מנגנים מוזיקה עם המילים שכתב על הדף יום קודם לכן. הצלילים הממו אותו; המילים הפשוטות שלו הפכו לזעקה בלוזית מרגשת על תפקידו של הבדרן לשמח את הקהל גם כשהוא עצמו עצוב.

וינווד סיפר על זה לרולינג סטון, בשנת 1969, בראיון שחשף את הדינמיקה הקבוצתית: "זה התחיל כשג'ים צייר רעיון לעטיפת התקליט הראשון שלנו. הוא צייר את הבחור הזה שהיה מר פנטזיה עם שיער כמו פסל החירות, הוא לבש גלימה ארוכה והוא ניגן בגיטרה עם מיתרים שהגיעו מאצבעותיו, ולצדה כתב ג'ים: 'מר פנטזיה היקר, שר לנו מנגינה / משהו שישמח את כולנו / תעשה הכל, תוציא אותנו מהאפלוליות הזה / תשיר שיר, נגן בגיטרה, תעשה את זה מצמרר'. ואז הוא פרש לישון וכריס ואני נשארנו ערים כל הלילה וסידרנו את זה".

אך הדרך לתקליט לא הייתה חלקה לגמרי, והיו בה לא מעט חיכוכים אמנותיים. בזמן שהאלבום MR FANTASY יצא לשוק כבר היו לטראפיק שלושה סינגלים מצליחים לזכותה, שכל אחד מהם הציג צד אחר של הלהקה. הראשון בא עם השיר PAPER SUN, עתיר הסיטאר (שניגן מייסון) והפסיכדליה, שיר שתפס בדיוק את רוח הזמן ויצא במאי 1967. הוא הגיע למקום החמישי במצעד הבריטי וסימן את טראפיק כהבטחה גדולה.

השיר השני שיצא מבית היוצר הזה היה HOLE IN MY SHOE שנכתב על ידי דייב מייסון בהשראת חלום שהיה לו בזמן השהות בקוטג' הכפרי. יש כאן שימוש יפה במלוטרון שיצר צליל חלומי, אך קפאלדי ושאר החברים תיעבו את השיר הזה וקראו לו בזלזול 'מוזיקת מסטיק סתמית'. המתח בין הנטייה של מייסון לפופ קליט לבין הרצון של וינווד לג'אז-רוק מורכב הגיע לשיא. הסלידה של שאר חברי הלהקה מהשיר הזה, למרות שהגיע למקום השני במצעד והפך ללהיט ענק, גרמה למייסון לפרוש בכעס מההרכב בחודש בו יצא אלבום הבכורה. הוא יחזור במאי 1968 ויפרוש שוב באוקטובר 1968 - ויחזור שוב... נראה שדלתות המועדון של טראפיק היו מסתובבות במיוחד עבורו.

זו הייתה הפעם הראשונה שהוא כתב שיר בחייו, ולכן אפשר להבין את הכעס שלו על הביטול של שאר חברי הלהקה את יצירתו זו. הם ראו בשיר הזה לחן פופ פשטני ומסחרי מדי לטעמם, כשקטע המונולוג הנשי באמצע השיר הוקלט על ידי בחורה בשם פרנסין היימן, בת החורגת של המפיק כריס בלקוול, שנתנה לשיר נופך ילדותי ומוזר.

השיר השלישי שיצא היה HERE WE GO ROUND THE MULBERRY BUSH שנכתב כפסקול לסרט קולנוע בריטי בשם הזה. כמו כן, קליפ לשיר צולם בזמנו במטרה להיכלל בסרט MAGICAL MYSTERY TOUR של הביטלס אך בסוף לא נכלל בו, פספוס קטן בדרך לתהילה.

ואז הגיע הרגע הגדול, יצא התקליט השלם, שהציג את עולמה המופלא של טראפיק באופן נרחב יותר. בניגוד לצבעוניות המקובלת של אותה תקופה, העטיפה הייתה אחרת לגמרי. ג'ים קפאלדי סיפר על עטיפת התקליט לעיתון רקורד מירור הבריטי: "העטיפה נוצרה כתגובה נגד כל העטיפות הפסיכדליות-טריפיות עם צבעי הקליידסקופ ששוטפות אותנו. אנחנו ממש לא מתעניינים בכל התדמית הפסיכודלית הזו. ניסינו ליצור משהו מקורי שיזוהה עימנו. הבאנו חבר שלנו שצולם כאילו הוא בובה שמנגנת בגיטרה".

שנים לאחר מכן, כשכבר היה כוכב סולו ענק בשנות השמונים, הוסיף סטיב וינווד פרטים על הצילום המסתורי: "אותו בחור היה פול מדקאלף. הוא היה חבר שלי ושל כריס ווד (נגן כלי הנשיפה בלהקה) מבירמינגהם. פול היה אמן והיה לו מרתף אמנותי בביתו. נהגתי ללכת לשם המון. שם, במרתף הזה, כתבתי את המילים לשיר GIMME SOME LOVIN, שהקלטתי עם ספנסר דייויס גרופ".

פול מדקאלף, האיש שמאחורי המסכה, מת לפני שנים ולפני מותו סיפר את הצד שלו בסיפור המצולם: "לפני צילום העטיפה הלכנו לחנות תחפושות ידועה בלונדון, של מונטי ברמן. היו לו שם דברים נהדרים. לקחנו כפפות של בובה בשבילי וכובע מוזר. כמו כן לקחנו גיטרה אקוסטית וריססנו אותה בצבע. השתמשנו בטריק ידוע כדי לקבל את אפקט האור מהאח הבוערת - זרקנו לתוכה נר גדול שהחל לבעור מיד". התוצאה הייתה עטיפה מסתורית וקצת מפחידה, שבלטה מאוד בחנויות התקליטים.

זה אכן אלבום בוער מאד, תרתי משמע. השילוב בין הקול הנשגב של וינווד, התיפוף הייחודי של קפאלדי, החליל המכשף של ווד והפופ של מייסון יצר יצירת מופת חד פעמית. לא עושים מוזיקה יפהפייה שכזו היום והאמת שחבל מאד, כי העולם בהחלט זקוק לעוד קצת טראפיק שכזה.

ב-8 בדצמבר בשנת 1968 נערכה ההופעה האחרונה של להקת ההוליס עם גרהאם נאש, הדמות המובילה בה, שפרש.

גיטריסט הלהקה, טוני היקס, הסגיר את העניין בראיון עמו למלודי מייקר, בתחילת נובמבר 1968, כשציין כי גרהאם "מעדיף להתקדם למקום שונה משלנו, אבל גרהאם גם יודע לשנות את הדעה שלו בכל רגע נתון'.

ההופעה האחרונה הזו עם נאש הייתה מופע צדקה בלונדון. זמר הלהקה, אלן קלארק, שהכיר את נאש עוד מימי בית הספר, אמר: "גרהאם לא היה מרוצה לאחרונה ממה שעשינו יחדיו. הוא חושב שהוא יכול לעשות טוב יותר מזה לבדו. אנחנו מאחלים לו המון הצלחה. הוא כתב יותר מדי שירים שלא התאימו לנו. כל השירים שלו היו איטיים ודי משעממים. המטרה שלו להיות רק אמנותי ויפהפה. אנחנו רוצים להישאר כלהקת ההוליס, כפי שמכירים אותנו. אז החלטנו לשחרר אותו. אין לנו עניין להתחיל להשתנות ולהכניס כל מיני אלמנטים של מהארישי וכאלו לשירים שלנו. אין לי מושג מה התוכניות של גרהאם. אנחנו כבר מחפשים מישהו שיחליף אותו. אנחנו יכולים להמשיך כרביעייה, אך זה לא יהיה הוגן למעריצים שלנו, שיראו אותנו כך על הבמה. אנחנו רוצים לשחזר את הצליל המוקלט שלנו על הבמה. מי שנמצא יהיה חייב לדעת לשיר היטב ולנגן בגיטרה".

המתופף, בובי אליוט, שבהופעה אחרונה זו עם נאש הוא חגג את יום הולדתו ה-27, הוסיף: "העניין עם גרהאם נמשך כבר זמן רב והגיע לנקודת רתיחה. גרהאם רוצה לכתוב שירים והוא רוצה לעשות זאת רק לבדו. אין בינינו מריבה ואנחנו נפרדים כידידים. אנחנו לא מצטערים על כך וזה כנראה יהיה טוב לכולם".

הגיטריסט טוני היקס: "אנחנו היינו יחדיו כחמש וחצי או שש שנים, אבל אם היינו ממשיכים איתו - היינו ודאי הורגים זה את זה. זה לא היה עוזר לאף אחד מאיתנו. גרהאם רוצה לעשות מוסיקה עם חבריו, שנמצאים בארה"ב. נראה כי הוא יעבור לשם ויתחיל משם (היקס התכוון לדייויד קרוסבי וסטיבן סטילס - נ.ר). הכיוון אליו גרהאם מושך רחוק מאד מההוליס. אנחנו צריכים מישהו שיידע לשיר היטב בקול גבוה, אך לא צריך את הקול הגבוה שגרהאם נהג לעשות".

נאש, מצדו, סירב להגיב לידיעה הזו. הדבר היחיד שבא להסביר עמו צעד זה הוא שברצונו להגיד משהו חיובי ולא דברים שליליים. אבל הוא לא התאפק והוסיף, בקטנה, כי נמאס לו לעשות סיבובי הופעות עם ההוליס ורק לשיר את אותם הלהיטים שוב ושוב.

ההוליס ביטלה את כל הופעותיה לינואר 1969, במטרה למצוא מחליף לנאש. נערכו אודישנים רבים אך טרם נמצא האדם הנכון, "רבים מהנבחנים באים מלהקות ידועות" - מסר דובר הלהקה אז, רובין בריטן, שהוסיף, "הרשימה שלנו הצטמצמה אבל אנחנו צריכים לשמוע אותם גם בהקלטה לפני שנחליט סופית".

בינתיים השלימו חברי הלהקה את הקלטות הבסיס לתקליטם הבא, שייצא עם גרסאות לשירים שכתב בוב דילן. אותה הרפתקה על דילן היא מהסיבות שגרמו לפרישתו של נאש.

ב-8 בדצמבר בשנת 1984 קרתה תאונת דרכים בה הרג זמר להקת הרוק, מוטלי קרו, וינס ניל שנהג ברכב, את חברו המתופף. מה קרה שם? הפרטים המלאים פה...

ניקולס "ראזל" דינגלי היה המתופף הבריטי של להקת הרוק, האנוי רוקס. הוא חבט בתופיו עם המון כוח, אבל המכה הגדולה ביותר שלו, שבגללה הוא ייזכר בעיני הרוב, באה עם מוות בתוך מכונית של חבר להקת רוק ידועה אחרת.

בסוף 1984 הייתה להקת האנוי רוקס בחופשה מסיבוב הופעות ודינגלי הגיע לבקר את וינס (ווארטון) ניל, חברו המוחצן וזמר להקת הגלאם-מטאל, מוטלי קרו. וינס ניל אהב להתהדר באורח חיים פרוע וסיפר כי "יש לי אובססיה לסקס, מכונית מהירות ונשים אף מהירות יותר".

המתופף של מוטלי קרו, טומי לי: "היינו אני וינס והחבר'ה מלהקת האנוי רוקס שביקשנו לחגוג. שתינו המון אצל וינס ופשוט היה לנו זמן אדיר. כנראה היינו עושים ברביקיו, שותים ומדי פעם ישנים שלושה או ארבעה ימים טובים, כאשר סוף סוף נגמרה לנו הבירה. וינס רצה להשוויץ במכונית הפאנטרה החדשה שלו, אז הוא שאל מי רוצה לבוא איתו כדי להתחמש בעוד בירה. ראזל התנדב ראשון, ושניהם יצאו מיד החוצה".

וינס ניל: "זה התחיל בתור ברביקיו כדי לחגוג את האלבום השלישי שלנו, אבל אף אחד לא רצה ללכת הביתה. בת' אשתי לא אהבה את זה. היא לא רצתה שהחברים שלי יישארו בבית. הנישואים שלנו לא היו מבוססים על אהבה, אלא על סמים ואלכוהול - והייתי אומלל. הייתי נשאר בחוץ כמה שיותר מאוחר ושותה מהרגע שהתעוררתי עד שהלכתי לישון כדי שלא אצטרך להתמודד עם הנדנודים שלה. מתישהו אזל האלכוהול. זה עתה קניתי פורד פאנטרה 72', אשר הייתה מכונית מהירה ויפה, וראזל רצה לראות איך זה לנסוע בה. היא הייתה אדומה בוהק מבחוץ, עם עור שחור ומבריק בפנים. היינו שנינו שיכורים לחלוטין ולא היו צריכים לנהוג, במיוחד שהחנות הייתה רק כמה רחובות משם ויכולנו ללכת בקלות. אבל פשוט לא חשבנו. פשוט הייתי כל כך גאה במכונית. ראזל חשב שזה מגניב גם. הוא רצה לבדוק את הרכב. לא ראיתי שום בעיה.נהגתי בשכרות. מעולם לא הייתה בעיה לפני כן. אמרנו לכולם שנחזור מיד.

ראזל היה מתופף. הוא היה בחור כיפי. הוא שם את השם שלו בחזית מערכת התופים שלו ולא השם של הלהקה שלו. כשנשאל על זה, הוא אמר פעם שהוא כנראה לא יהיה עם האנוי רוקס לנצח. הוא שם את כוונתו לטווח הארוך; החלום שלו היה להיות בלהקת רוק באיצטדיון כמו HEART או איירון מיידן. קצת התפעלתי מזה עליו. הוא היה ישר מספיק כדי לומר את האמת. היו לו שאיפות".

השניים נכנסו, ב-8 בדצמבר 1984, לרכב הספורט של ניל ויצאו לנסיעה לאורך חוף רדונדו שבקליפורניה, במטרה לקנות בירות להמשך בילוי מהנה באחוזתו של ניל. וינס ניל: "קנינו אלכוהול בשווי מאה דולר ואז יצאנו חזרה לביתי. למכונית שלי לא היו מושבים אחוריים, אז ראזל ישב לידי במושב הנוסע, מחזיק את שקי האלכוהול בחיקו. נסענו יחד, משוחחים על זה ועל זה, שני בחורים ארוכי שיער יוצאים לדרך, אני בחולצת הוואי ומכנסיים, ראזל בג'ינס מעור".

הייתה זו שעת בין ערביים כשפנו לנסוע בחזרה. השמש החורפית כבר שקעה. ניל, שהיה שיכור, סחט את דוושת הדלק והאוטו האיץ בנאמנות, כשבשעה 18:38 (לפי הדו"ח המשטרתי) לפתע הוא סטה לנתיב הנגדי, התנגש חזיתית במכונית פולקסווגן לבנה ואיבד את הכרתו. וינס ניל: "כשהתעוררתי, ראזל שכב בחיקי. עוצמת ההתנגשות הטיחה אותו לכיווני. היו בקבוקים שבורים מפוזרים לכל עבר. הכרחתי את הפה שלי לחייך אליו, כאילו להגיד, 'תודה לאל, אנחנו בסדר', אבל הוא לא הגיב. הרמתי את ראשו ונענעתי אותו, אבל הוא לא זז. המשכתי לצעוק 'ראזל, תתעורר!' כי הנחתי שגם הוא רק התעלף. זאת עד שאנשים החלו להסתכל ולהושיט יד לתוך המכונית, מושכים את ראזל החוצה לרחוב".

טומי לי: "חנות המשקאות הייתה רק כמה רחובות משם, אבל הם נעלמו לזמן ארוך ואף אחד לא ידע היכן הם. אבל זו הייתה התנהגות אופיינית לאיש הערמומי הזה. גם אם וינס לקח את ראזל בנסיעה מזוינת, הם אמורים לחזור כבר עכשיו. חנות המשקאות נמצאת בפינה, אז לאן לעזאזל הם הלכו? לפתע שמעתי אמבולנסים מתקרבים ועוצרים לא הרחק מאיתנו. התפכחתי בן רגע. מיד הבנתי למי הגיעו האמבולנסים. יצאתי במהירות והלכתי לכיוון האורות שהיבהבו על הבניינים. הדבר הראשון שראיתי כשהגעתי היתה המכונית של וינס – הרוסה לחלוטין ומעוכה לתוך מכונית אחרת". ליסו הוגן בת ה-18 ודניאל סמות'רס בן ה-20 ישבו במכונית השניה שנפגעה והובהלו לבית החולים במצב קשה.

וינס ניל יצא מהתאונה בפציעות קלות. אבל דינגלי בן ה-24? הוא הובהל לבית החולים. וינס ניל: "זה היה סוריאליסטי לחלוטין. כל התמונה לא הסתדרה לי בראש ולא היה כלל סאונד. כאילו מערכת השמע נדפקה. התחלתי לטפס מהמכונית החוצה, אבל הפרמדיקים מיהרו והניחו אותי על המדרכה. 'הם מסריחים מאלכוהול!', חובש צעק אל השוטרים. ברור שאנחנו מסריחים מאלכוהול – הרי ראזל אחז בידו שקית מלאה בבקבוקים שנשברו. הוא חבש את הצלעות שלי ואת החתכים על הפנים שלי. חשבתי שהם הולכים לקחת אותי לבית החולים, אבל במקום זאת הם השאירו אותי לשבת על המדרכה. זה נראה כמו חלום רע, ובהתחלה כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה המכונית שלי שנהרסה. הרגשתי כמו חוויה חוץ גופית. אבל אז אשתי וכמה חברים הגיעו והתחילו להתחרפן, ולאט לאט הבנתי שמשהו מאד רע קרה. ראיתי פולקסווגן הרוסה ופרמדיקים מעמיסים גבר ואישה שלא הכרתי לאמבולנס. הייתי במצב כזה של הלם שלא הבנתי שזה קשור אלי או לחיים האמיתיים".

טומי לי: "ואז ראיתי אותו, את וינס. הוא ישב על המדרכה, זרועותיו עטופות מסביב לקרסוליו, מתנדנד קדימה ואחורה. רצתי לעברו, ובזמן שעשיתי כך, ראיתי את ראזל בזווית העין שלי. הוא הובל על אלונקה לכיוון הדלת האחורית הפתוחה של אמבולנס. חשבתי שהוא בסדר, אם כי ברור שהוא היה זקוק לטיפול, בהתחשב במצב של הצד שלו בפאנטרה. וינס היה מכוסה בדם, ורק התנדנד והוציא צליל שנראה כאילו הגיע ממקום כל כך כואב שאני לא חושב שאני יכול אפילו לקרוא לזה בכי. לא ידעתי אם הוא סובל מכאבים, הלם או סתם משתגע. ניסיתי לדבר איתו אבל שוטר דחף אותי מהדרך, אזק אותו ודחף אותו לניידת".

וינס ניל: " ואז ניגש אלי שוטר.'כמה מהר נסעת? המהירות המותרת היא עשרים וחמש'. אמרתי לו שאני לא זוכר, וזה נכון. רק מאוחר יותר נזכרתי שמד המהירות הגיע לשישים וחמש. הוא עשה לי בדיקת ינשוף, שהייתי מסרב לה אם הייתי בהכרה נורמלית. אחר כך הוא קרא לי את הזכויות שלי ואזק אותי באזיקים, הוביל אותי לחלק האחורי של הניידת שלו. בתחנת המשטרה, השוטרים נעצו בי מבט זועם. הם כל הזמן ביקשו ממני לספר להם מה קרה, אבל כל מה שיכולתי לומר היה, 'איפה ראזל?'. חשבתי שהם הכניסו אותו לחדר נוסף לתת הצהרה נפרדת".

טומי לי: "נסעתי במהירות לבית החולים. אחרי שעתיים וחצי של המתנה בשקט מוחלט, סוף סוף נכנס רופא לחדר ההמתנה. הכפפות שלו היו מגואלות בדם והמסכה שלו נמשכה למטה סביב צווארו. העיניים שלי התמלאו דמעות עוד לפני שהוא דיבר. הדמעות פשוט היו תלויות שם, מכסות את עיניי כמו עדשות מגע, עד שהרופא אמר את המילים הנוראיות הללו: 'החבר שלך לא החזיק מעמד'. הסכר פרץ, ודמעות הרטיבו את פניי". מותו של דינגלי הוכרז בבית החולים בשעה 19:12, כתוצאה מפציעות ראש חמורות.

וינס ניל: "הטלפון בתחנה צלצל, והמפקד יצא מהחדר. הוא חזר ואמר, בקרירות, 'חברך מת'. כשהוא אמר את המילים האלה, השפעת התאונה השיגה אותי לבסוף. הרגשתי את זה לא רק רגשית, אלא גם פיזית, כאילו ניפצו עליי מאה בקבוקי וויסקי. חשבתי על ראזל: לעולם לא אראה אותו שוב. לו רק הייתי הולך לבד לחנות, או הולך ברגל, או שולח מישהו אחר בשביל להביא אלכוהול, או לצאת מחנות המשקאות שלושים שניות מאוחר יותר, או להחליק לכיוון אחר עם האוטו. פאק! לא ידעתי איך להתמודד עם מישהו - הלהקה שלו, הלהקה שלי, אשתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. המשטרה שלחה אותי הביתה כשהשמש זרחה. אשתי וטומי חיכו לי.

הם ניסו לנחם אותי, אבל לא הגבתי. הייתי מבולבל. לא ידעתי איך לגרום למציאות החדשה הזו להשתלב בדרך החיים שלי. הכל השתנה. למחרת, הטלפון לא הפסיק לצלצל: חברים, קרובי משפחה, עיתונאים, אויבים - כולם התקשרו ושאלו מה קרה. ואז, מהר כמו שזה התחיל, הטלפון הפסיק לצלצל. אחרי בוקר מפחיד של שקט, התקשר המנהל שלי לבשר לי שהמשטרה החליטה לעצור אותי בגין הריגה. לא רציתי שיעצרו אותי בביתי, אז הלכתי למתחם והסגרתי את עצמי.

ההורים של בני הזוג שהיו בפולקסווגן היו בדיון שהתנהל נגדי. הם הסתכלו עליי כאילו אני השטן. ליסה הוגן, הילדה שלהם שנהגה במכונית, הייתה שרויה בתרדמת עם נזק מוחי ולא התעוררה עד סוף אותו חודש. הנוסע שלה, דניאל סמות'רס, היה שבור כולו בבית החולים. היה לו גם נזק מוחי שהשכיח ממנו את יכולת הדיבור. הוא נאלץ לעבור תרפיה ממושכת וללמוד לדבר מחדש. כפי שעמדתי שם, ידעתי שאני צריך להיות בכלא בגלל מה שקרה, גם אם זה היה תאונה טכנית. אם הייתי רק בחור רגיל, בלי תהילה או כסף, כנראה הייתי מושלך לכלא במקום. אבל במקום זה שוחררתי בערבות של 2,500 דולר עד המשפט, למרות שנאמר לי שאם המשפט לא ילך לטובתי, אני צפוי לשבע שנות מאסר וסוף הקריירה שלי.

כשחזרתי הביתה לאחר הדיון, המנהל שלי אמר לי שאני צריך להיכנס לגמילה. אמרתי לו שאני לא אלכוהוליסט ושאין סיכוי שיתייחסו אלי כאילו יש לי בעיה. לא הייתי אלכוהוליסט שוכב בביוב. אבל בית המשפט דרש ממני לקבל טיפול, והמנהל מצא מקום שדומה יותר לקאנטרי קלאב. הוא אמר שיש בו מגרשי טניס, מגרש גולף ואגם קטן עם סירות. הוא הסיע אותי לשם ונכנסתי בשלווה, וחשבתי שזה יהיה נחמד לקבל חופשה מכל כותרות העיתונים שקוראות לי רוצח. אבל נכנסנו לבית חולים עם מראה קר מאוד וחלונות מסורגים. 'איפה מגרש הגולף?', שאלתי את המנהל, שהשיב לי שיש בפיו חדשות טובות וחדשות רעות. ובכן, לא היו חדשות טובות: זה היה רק בית חולים קטן, שבו הייתי צריך לעבור טיפול אינטנסיבי במשך שלושים יום. כשישבתי בבית החולים ההוא - חי מחדש את התאונה שוב ושוב עם מטפלים, קורא מאמרי עיתון שאומרים שאני צריך לקבל מאסר עולם וממרר בבכי בכל פעם שנזכרתי בראזל עם המבטא הבריטי השמח והמאושר — חשבתי שזה הסוף שלי.

אף אחד בלהקה לא התקשר או ביקר אותי אחרי זה. או שהם לא תמכו בי או שאמרו להם לשמור על מרחק. הייתי לבד, והם כנראה המשיכו הלאה בלעדיי. דמיינתי אותם עורכים אודישן לזמרים חדשים ומשאירים אותי לשבע שנים בכלא ולחיי בוז כרוצח מהלך ונושא לבדיחות בשיחות בתוכניות אירוח".

"זו הייתה טיפשות גמורה", אמר זמר האנוי רוקס, מייקל מונרו. "הם היו שיכורים וטיפשים וזו אשמתם הבלעדית". גם מנהל האנוי רוקס סיפר: "ראזל אהב לשתות. הוא חי חיים מהירים ומסוכנים. זה מה שהוא רצה. הוא היה דמות רוק'נ'רול טיפוסית". להקת האנוי רוקס הופיעה את הופעותיה שנקבעו, לפי חוזים, כשהמתופף טרי צ'יימס התיישב מאחורי התופים.

בסוף המשפט נגדו, אולץ וינס ניל לבצע 200 שעות פעילות למען הקהילה ולשלם 1.8 מיליון דולר לליסה הוגן שנפצעה אנושות בתאונה ונותרה שבועות בתרדמת. פיצוי נוסף הגיע, בסך 700,000 דולר, לדניאל סמית'רס. 200,000 דולר נוספים שולמו לקרוביו של דינגלי.

סגן התובע המחוזי, רוג'ר קלי, אמר, "מר ווארטון עושה כל מה שהוא יכול ונראה שהוא מצטער על מה שקרה לבחור שנהרג והיה אחד מחבריו הטובים". וינס ניל לא היה אמור לרצות כל עונש מאסר במסגרת עסקת הטיעון המקורית, אבל קלי אמר שלדעתו תקופה מסוימת תהיה מתאימה. הזמר הנאשם לא התנגד ונכנס ל-30 יום בכלא, ביולי 1985. שנה לאחר התאונה הוא שבר שתיקה: "מה שקרה לי היה תאונה. לכן קוראים לזה תאונות, כי דבר שכזה לא מתוכנן. למרות שזו הייתה תאונה, זו עדיין הייתה אשמתי ופגעתי בכמה אנשים. אני חייב לחזור לחיי ובאופן רגוע יותר".

ב-8 בדצמבר בשנת 1980 יצא אלבום הופעה כפול ללהקת פליטווד מאק ושמו LIVE.

צריך להבין את הרקע: הלהקה בדיוק סיימה את סיבוב ההופעות הגרנדיוזי לקידום האלבום הכפול והשאפתני TUSK. אותו סיבוב הופעות, שלימים תואר כ"מסע הצלב של הקוקאין והשמפניה", היה ידוע לשמצה בכך שהלהקה דרשה שטיחים מקיר לקיר בחדרי ההלבשה וצבעה אותם בוורוד עז רק כדי שיהיה לה נעים בעיניים לפני העלייה לבמה. מתוך הכאוס המפואר הזה נולד האלבום הנוכחי. זה היה למעשה אלבום ההופעה הראשון של ההרכב הספציפי והכל כך מפורסם הזה – לינדזי בקינגהאם, סטיבי ניקס, כריסטין וג'ון מקווי, וכמובן מיק פליטווד.

האלבום הורכב ברובו הגדול מהקלטות שנלקחו מאותו סיבוב הופעות אינטנסיבי של TUSK, שנערך בין 1979 ל-1980. חברי הלהקה, שבאותה תקופה היו עסוקים בלהיפרד אחד מהשנייה, לחזור, לריב ולהשלים דרך המיקרופונים, הצליחו לזקק את האנרגיה הזו לתוך סלילי ההקלטה. אבל הם לא הסתפקו רק בחומרים טריים; כדי לתת למאזינים תמונה מלאה יותר, שולבו פה גם כמה שירים מסיבוב ההופעות הקודם והמיתולוגי של RUMOURS משנת 1977. ואם זה לא מספיק כדי לרגש את האספנים האובססיביים, הוכנסה פנימה פנינה אמיתית: שיר של הצמד לינדזי בקינגהאם וסטיבי ניקס שנכתב עוד לפני שהצטרפו ללהקה. השיר הזה הובא לאלבום מהקלטה נדירה משנת 1975, רגע לפני שהפכו לזוג המלכותי והמסוכסך של הרוק האמריקאי. ההקלטה הזו בוצעה באלבמה, עוד כשהם היו סתם זוג יפה ומוכשר שמחפש את דרכו.

עבור המעריצים השרופים, האלבום הזה היה כמו חנות ממתקים שנפתחה באמצע הלילה. חיכתה להם שם הפתעה בדמות שלושה שירים חדשים לגמרי שטרם ראו אור קודם לכן על גבי ויניל. בנוסף, הלהקה עשתה כבוד להיסטוריה של עצמה עם גרסה חיה ומחשמלת לשיר ישן וחשוב של פליטווד מאק מתקופת פיטר גרין, המייסד המקורי – OH WELL. הביצוע הזה הוכיח שגם עם כל הפופ הנוצץ, הלהקה הזו מעולם לא שכחה את שורשי הבלוז המחוספסים שלה.

במגזין הרולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "האלבום הכפול הזה, בהופעה (הכולל שלושה שירים חדשים) מתעד את התפקיד הנרחב שלינדזי בקינגהאם מחזיק כעת בביסוס מצב הרוח של הלהקה. בקינגהאם מגלם את הקיצוניות של הלהקה: מצד אחד, הוא טכנאי מוכשר הן בגיטרה והן באולפן ההקלטות; מצד שני, הוא אקסצנטרי על הבמה, מעווה את פניו דרך סולואים מורחבים שמבלבלים שנינות וירטואוזית עם שובבות עמלנית. בעוד שהאלבום מציע גרסאות נחמדות ומעושנות ל-SARA של סטיבי ניקס ול-DON'T STOP של כריסטין מקווי, אלה ההשתוללות של TUSK של בקינגהאם וההשתוללויות המוצלחות שלו מול הקהל ששולטות פה.

בסך הכל, בקינגהאם מתגלה כאדם מוזר, חביב וכזה שעובד קשה, כזה שהעודפים שלו מוצדקים בדרך כלל על ידי יופיו של המוצר המוגמר. למרות כל הצלליות, הטעם שלו תוסס וכמעט ללא דופי: הרעיון שלו לבצע מנגינה מוקדמת לא ברורה של הביץ' בויז, 'בת האיכר', מרתקת, מקסימה ולבסוף לא שגרתית באופן אובססיבי כמו פליטווד מאק עצמה".

הביקורת הזו היטיבה לתאר את המצב: בקינגהאם היה המנוע היצירתי, זה שלקח סיכונים והפך שיר פשוט לסימפוניה של גיטרות וצרחות, בעוד סטיבי ניקס סיפקה את המיסטיקה עם הגלימות המתנפנפות, וכריסטין מקווי נתנה את האיזון עם הפופ המושלם שלה. השילוב הזה, שתועד באלבום, הראה להקה שלא פוחדת ללכלך את הידיים על הבמה, גם אם מאחורי הקלעים כולם היו עסוקים בלספור את הדולרים או את השריטות בנשמה.

ב-8 בדצמבר בשנת 1975 מת ממנת יתר גארי ת'יין, הבסיסט של להקת אוריה היפ. גם הוא נכנס למועדון ה-27.

גארי ת'יין החל את הקריירה שלו בניו זילנד לפני שעבר לבריטניה כשהיה בן שמונה עשרה. אף על פי שהרשים בביצועי הבס שלו עם להקתו של המתופף קיף הארטלי, היה זה אושרו הגדול כשהצטרף ללהקת הרוק הכבדה, אוריה היפ, בשנת 1972. הוא הקליט איתה מספר אלבומים ויצא לסיבובי הופעות מוצלחים אך מתישים נפשית. זה העמיס על לבו שגם כך לא היה במיטבו.

בספטמבר 1974 הופיעה להקת אוריה היפ בדאלאס והכל הלך כשורה. הקהל היה משולהב והלהקה ניגנה במרץ כשלפתע מכת חשמל קטעה את הכל. במהלך ההופעה הזיע ת'יין בכבדות בגללל ההתמכרות הקשה שלו להרואין, כשלפתע הוא עף באוויר וצנח על פניו עם הגיטרה כשהיא מונחת מתחת לגופו השרוע. הראשון שהבחין בכך היה קן הנסלי האורגניסט, שעמד באותו צד של ת׳יין על הבמה. הנסלי הפסיק מיד לנגן ואחריו הפסיקו גם האחרים. מבוכה כללית נרשמה על הבמה ובקהל ושני אנשי צוות מיהרו לשאת את ת׳יין מחוץ לבמה כשגופו מתוח כולו מהזרם החשמלי שעבר בו. הלהקה הבטיחה לקהל הופעת פיצוי חינם בדאלאס מתי שהוא בעתיד.

"אני חשבתי שהבן זונה הזה מת", אמר איש השיווק של חברת התקליטים 'האחים וורנר', פאט מוריס, שהיה אחד היחידים שראה את הרגע בו התחשמל ת'יין. "הוא ניגן היטב כשלפתע זה היה נראה כאילו יש לו התקף אפילפסיה. האיש רעד באופן קיצוני, הפך לבן לגמרי ונפל על פרצופו. הייתי בטוח שהוא החזיר את נשמתו לבורא באותו רגע".

האירוע הזה סיים את סיבוב ההופעות של אוריה היפ, שלושה תאריכים לפני התיכנון. ת'יין הסביר מיד לאחר ההתחשמלות: "כל מה שאני זוכר הוא שהלכתי למגבר הגיטרה שלי כדי להוסיף תדרים גבוהים לצליל הבס שלי. לאחר מכן התעלפתי. בתחילה חשבתי שאני מת כי לא נשמתי. שכבתי שם מתוח לגמרי".

גורמים פנימיים בלהקה מספרים כי אין שום הפתעה בנוגע למה שקרה לת'יין. אחד מהם אמר, "גארי ת'יין פשוט התעלל בעצמו, באופן פיזי ומנטאלי. הוא נראה כמו הגיהנום. רגליו נראו דקיקות ממש כמו זרועותיו. במהלך המופע בדאלאס הוא פשוט נסדק. הוא התחפף".

כל חברי הלהקה לא ידעו להצביע על האשם בהתחשמלות הזו ודבר אחד היה ברור לכולם - סיבוב ההופעות הצפוף מאד גבה מחיר כבד עבור הבסיסט. הגיטריסט מיק בוקס: "הנהלת הלהקה לא גילתה רצון לעזור לנו במצב הנוראי הזה עם גארי. היא דחפה אותנו קדימה כדי להמשיך להופיע ולהכניס עוד דולרים לקופה שלה".

קן הנסלי לרולינג סטון: "התקשורת לא קיבלה אותנו מעולם בכבוד, אז הבנו שהדרך היחידה להגיע לקהל היא להופיע מולו כמה שיותר. ככה עושות רוב הלהקות הבריטיות שרוצות לפרוץ לשוק האמריקאי. המוזיקה שלנו היא לא כזו מיוחדת, שאנשים יעדיפו אותה על פני משהו אחר. אנחנו פשוט חמישה חבר'ה בריטים נחמדים שמופיעים 13 חודשים בשנה. ועכשיו תראו מה עוללנו. גארי נפל. פשוט נהדר".

הנסלי, שנים לאחר מכן: "לצערי, אלו היו ימים בהם הלהקה הייתה חייבת להתקדם בכל מחר וכל אחד מאיתנו היה צריך להתמודד עם שדים משלו. לכן לא מצאתי את הזמן לעזור לגארי. לא פעם גררנו אותו מסטול לחלוטין לטיסה להופעה הבאה. הצלחנו לשכנע טייסים שהוא מסוגל לטוס איתנו, למרות שברור היה שהוא רחוק מזה".

ת'יין לא הצליח לשמור על מעמדו והוא פוטר מהלהקה, כשמחליפו היה ג'ון ווטון (לשעבר מלהקת קינג קרימזון).בדצמבר 1975 דווח שהוא עמד למשפט בגין ניסיון לתעתע במחלק הסמים. הוא הגיע לבית המשפט עם ארוסתו היפנית, יוקו סוגיריה, שגם הואשמה, ועם ארבעה גברים נוספים. כולם שוחררו בערבות בסך אלף ליש"ט כל אחד ובתנאי שידווחו למשטרה פעמיים ביום על מעשיהם כמו גם הפקדת דרכוניהם. עבור ת'יין הייתה זו מכת מוות לחוזה שחתם כאמן סולו עם חברת האחים וורנר. המשפט נקבע להתחדש ב-9 בינואר 1976.

אבל ב-8 בדצמבר 1975 מצאה אותו ארוסתו ללא רוח חיים באמבטיה בביתם, ברחוב ת'ורן קליף בלונדון. היא סיפרה אז: "הוא קם להתקלח בחמש בבוקר ודלת האמבטיה הייתה פתוחה. דיברתי איתו מחדר השינה וחזרתי לישון. התעוררתי בתשע בבוקר ומצאתי אותו באמבטיה כשהוא לא נושם".

ב-8 בדצמבר בשנת 1967 יצא האלבום הפסיכדלי ביותר של הרולינג סטונס ושמו THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST.

קודם אני חייב להסביר למי שמקובע בדעתו; אין מדובר בחיקוי זול של סרג'נט פפר. נכון שהעטיפות מזכירות קצת זו את זו, אך המוזיקה שבאלבום הזה של הסטונס שונה מאד מזו של הביטלס ומהממת לא פחות לטעמי.

שנת 1967 הייתה שנה של סקנדלים וסכנה עבור הרולינג סטונס. הכל החל ב-12 בפברואר, עם פשיטה משטרתית על ביתו של קית' ריצ'רדס. מהלך שהוביל למעצרו, כמו גם למעצר של מיק ג'אגר. שלושה חודשים לאחר מכן הם עמדו בבית המשפט ושוחררו בערבות ועם נפש מצולקת. אבל זה לא הסתיים פה, כשבריאן ג'ונס נעצר גם הוא באשמת סמים. הם שוחררו מיד, אבל עבור ג'ונס היה זה רגע קשה מנשוא.

ביוני עמדו ג'אגר וריצ'רדס למשפט. עתיד הלהקה לא היה ברור והתקשורת חגגה על זה. הם נמצאו אשמים והובלו לבתי המעצר. הקהל והתקשורת סערו על החלטה זו, שזמן קצר לאחר מכן שונתה והם שוחררו. כשהגיע הזמן לעשות אלבום, כל האלמנטים של אותה שנה, הטובים לצד הגרועים, נשפכו לתוכו.

עיתון רקורד מירור כתב בביקורתו, עם צאת האלבום: "האלבום הזה יכול וחייב לעשות לסטונס את מה שסרג'נט פפר עשה לביטלס. אנחנו בספק אם מיק נשמע אומר שם 'איפה הג'וינט הזה?' בתמימות". ובכן, מה שקרה לביטלס לא קרה לסטונס. הביטלס זינקו עוד יותר למעלה עם יצירתם הקליידוסקופית לשנת 1967. עבור הסטונס היה זה אלבום שרבים תהו בגללו, "מה לעזאזל קרה להם?".

במקור היה אמור האלבום להיקרא בשם COSMIC CHRISTMAS והסטונס אף הקליטו לו קטע בשם WE WISH YOU A COSMIC JOKE. אבל השם של האלבום, שהיה הראשון של הסטונס לצאת באותו יום באנגליה ובארה"ב, שונה לקריצה על משפט שהיה כתוב בכל דרכון בריטי אז. ג'אגר רצה במקור לקרוא לאלבום, על סמך מה שעבר עם החוק הבריטי, בשם HER SATANIC MAJESTY REQUESTS AND REQUIRES. חברת התקליטים דרשה לעדן זאת קצת.

מיק ג'אגר אמר על האלבום, יום לאחר צאתו, למלודי מייקר: "זה פשוט עוד אלבום. הוא שונה ממה שעשינו והוא שונה ממה שנעשה בעתיד ועדיין זה רק אלבום. העבודה שעשינו בו אינה אמורה להיות ציון דרך משמעותי או משהו יומרני בסגנון. פשוט ניסינו לעשות אלבום שאנחנו אוהבים ועם צלילים חדשניים".

מחברת התקליטים של הלהקה יצא עלון שיווקי ובו ההסבר הבא על האלבום: "זה סוג של שואו. מסע אל מה שמאחורי הקיים. חוויה מוזיקלית מופשטת כדי לתפוס את המימד החדש במוזיקה של הסטונס. זה כולל את אחת העטיפות המושקעות ביותר ולראשונה בתלת מימד. ממש אפשר לראות את הסטונס נעים. עלות הפקת העטיפה עמדה על 25,000 דולרים!".

קית' ריצ'רדס: "הגענו לניו יורק ושמנו את עצמנו בידיו של בחור יפני שהייתה לו מצלמה נדירה שיכלה לצלם בתלת מימד".

טכנאי ההקלטה של האלבום, גלין ג'ונס, סיפר למלודי מייקר ביוני 1968: "מיק ג'אגר הגיע לאולפן ואמר לי שהוא רוצה לעשות צלילים חדשים לגמרי. אז ניגשתי למלאכה והתעסקתי עם כל מיני רכיבים שיצרו הד. הוא הקשיב לזה ואמר שהוא רוצה עוד תריסר כמו זה".

מיק ג'אגר לרולינג סטון באוקטובר 1968: "לא היה שום רעיון מאחורי האלבום הזה. טוב, אולי היה אבל לא משהו ברור. זה נעשה במשך זמן כה רב שזה פשוט היה תהליך. לקח לנו כשנה להקליט את זה. לא בגלל שהאלבום היה כה מורכב אלא בגלל שאנחנו היינו מחוקים חלק מהזמן. מה גם שלא היה לנו מפיק ברור. אנדרו לוג אולדהאם, שהפיק אותנו בעבר, נעדר מההקלטות. מה גם שריחף מעלינו משפט סמים ולא ידענו אם נושלך לכלא. זו הייתה הקלה עצומה לסיים את האלבום הזה".

מתופף הלהקה, צ'רלי ווטס, לעיתון הבידור RAVE בפברואר 1969: "זה היה נס שהצלחנו להפיק משהו בתקופה ההיא".

איאן סטיוארט, עוזר הלהקה הצמוד: "בריאן ג'ונס דווקא היה ממוקד בזמן שהם עשו את האלבום הנוראי ההוא. הוא כל הזמן התעסק עם המלוטרון. הוא הצליח להוציא צליל מעניין מכל כלי שהוא".

בסיסט הלהקה, ביל ווימאן: "הכנת האלבום הזה הייתה קרקס אמיתי. כל יום באולפן היה כהימור - מי יגיע היום? קית' ריצ'רדס, מיק ג'אגר ובריאן ג'ונס הגיעו עם כל מיני אנשים זרים לאולפן. אני שנאתי את זה! זה מסוג הרגעים שרציתי לעזוב את הלהקה".

ווימאן זכה לשיר סולו באלבום בדמות IN ANOTHER LAND וכל זה קרה ממש במקרה. ב-13 ביולי 1967 הגיע ווימאן לאולפני 'אולימפיק' שבלונדון וגילה להפתעתו שמיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס לא מתכוונים להגיע ביום זה לאולפן. זה היה בימים בהם השניים נעצרו בעקבות פשיטת המשטרה על ביתו של ריצ'ארדס בעת ששהו בו ונתפסו עם סמים. השניים עסקו בדיונים משפטיים ומעל ראשם ריחף איום ממשי של כניסה לבית כלא. בשלב הזה הם היו משוחררים בערבות. ווימאן התבאס כי לקח לו 45 דקות לנהוג מביתו לאולפן.

טכנאי ההקלטה, גלין ג'ונס, סיפר לווימאן שניסה להשיגו בטלפון כדי להודיע לו שלא יגיע, אך לשווא. הטכנאי לא רצה לבזבז יום הקלטה ושאל את ווימאן אם יש לו שיר להקליט. הבסיסט השיב כי יש לו שיר בשם ACID IN THE GRASS (או בתרגום עברי יאה לתקופה: סמי הזייה בחשיש). את השיר כתב על אדם שמתעורר מחלום ומגלה שהוא נמצא בחלום אחר.

באולפן נכח קלידן ההפקות הקבוע אז של הסטונס, ניקי הופקינס, שרקח פתיחה לשיר עם מקלדת הצ'מבלו. להקת SMALL FACES הקליטה באולפן הסמוך כך שסולן הלהקה ההיא, סטיב מאריוט, והבסיסט שלה, רוני ליין), התנדבו לשיר קולות רקע. ווימאן היה נבוך בעניין קולו ולכן הציע לגלין ג'ונס לעטוף את שירתו עם אפקט שנקרא 'טרמלו'.

למחרת חזרו ג'אגר וריצ'ארדס לאולפן, הקשיבו לשיר שהוקלט ואהבו את התוצאה, לה הוסיפו קולות משלהם. בריאן ג'ונס, האבן החמישית שדאגה לספק צלילים מעניינים, ניגן במלוטרון בצליל שחיקה מנדולינות. אך בריאן ג'ונס היה באותם ימים בשלבים של מחיקת אישיותו האנושית 'הודות' לסמים שנטל באופן לא מבוקר, שגרמו לנפשו השברירה להיסדק.

ווימאן כתב על בריאן של אותם ימים בספרו האוטוביוגרפי: "הוא נהג בזמן ההוא לקשקש על כל כלי נגינה שנקרה בדרכו. מלוטרונים, סקסופונים או נבל. היה נבל אחד ששכן באולפן לסשן למחרת של תזמורת. בריאן התיישב והחל לבדוק את הכלי עד שהצליח להוציא ממנו צליל נורמלי. הכישרון והיכולת היו שם אך הוא פשוט דפק את עצמו. זה היה טראגי. בריאן היה נגן נהדר אך כל מה שרצה היה לקשקש עם כלי נשיפה וכלי הקשה הודיים. המצב של 'להיות סופר סטאר' הגיע אליו וגבה ממנו מחיר כבד ביותר".

בסוף השיר נשמעות נחירות של אדם ישן - זה ווימאן שנרדם בחדר הבקרה של האולפן והוקלט בנחירותיו, שהוצאו מהתקליטון ונכללו רק בגרסת התקליט.

מה שבטוח, אם ג'אגר וריצ'ארדס היו מתייצבים באולפן באותו יום אז השיר הזה של ווימאן לא היה קורה. התקליטון עם השיר יצא בארה"ב ב-2 בדצמבר 1967. לא ברור מדוע התקליטון יצא תחת שמו של ביל ווימאן. בכל זאת הצליח להגיע למקום ה-87 במצעד האמריקני.

שיר בולט מאד באלבום הוא SHE'S A RAINBOW, עם עיבוד אפקטיבי של ג'ון פול ג'ונס (שבעתיד יקים את להקת לד זפלין). הפסנתרן פה הוא ניקי הופקינס והבחורה שמוזכרת בשיר היא LADY FARO (השחקנית מיה פארו). יש הטוענים שהסטונס לקחו השראה לכתיבת שיר זה מהשיר SHE COMES IN COLOURS של להקת LOVE.

שיר בולט נוסף באלבום, שמשפריץ צלילי מלוטרון לכל עבר, הוא "אלפיים שנות אור מהבית" הטריפי למהדרין.

ומי שיסתכל היטב בעטיפת האלבום, יגלה את ארבעת הפרצופים של הביטלס. מי אמר שאין פירגון בין הביטלס לסטונס ולהיפך?

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "הרולינג סטונס היו הטובים מכל העולמות האפשריים: יש להם חוסר יומרה וסנטימנטליות הקשורים לבלוז, הגולמיות והקשיחות של הרוק הנוקשה, והעומק שתמיד גורם לך להרגיש שהם בעיצומו של להגיד משהו. הם מעולם לא עשו קיטש.

התקליט החדש שלהם, למרות רגעים של זוהר שאין עליו עוררין, מעמיד את מעמדם בסכנה. בעזרתו, כי הסטונס נוטשים את יכולתם להוביל כדי להרשים את הניתנים להשפעה. התוצאה היא אלבום לא בטוח שבו הם מנסים יותר מדי להוכיח שגם הם חדשנים, ושגם הם יכולים להגיד משהו חדש.

האלבום פגום בהפקה לקויה. בעבר היה פער גדול בין סגנונות ההפקה של הביטלס והסטונס. ההפקה של הביטלס היא לרוב כל כך 'מושלמת' שהיא נשמעת ממוחשבת. סרג'נט פפר באמת נשמע כאילו לקח ארבעה חודשים להכינו. הסטונס מעולם לא נתקלו בדברים מהסוג הזה. יש הרבה יותר חוסר רשמיות בסאונד שלהם והם כנראה הקליטו יותר טעויות מכל להקה אחרת במוזיקת ​ה​פופ.

בעבר טעויות כאלה היו כולן הגיוניות כי זה היה חלק מההצהרה הבסיסית של הסטונס, עם הפוזה השחצנית הבסיסית שלהם. עם השינוי בפוזה למשהו אחר לגמרי, משהו כמעט 'אמנותי', הגיטרות החלשות והאיזון המבולבל פשוט הופכים למטרידים. במקום להדק את יסודות ההפקה שלהם, הסטונס מבלבלים את הנושא עם כניסתם לרצועות האינסטרומנטליות ובהן אינספור גימיקים אולפניים.

מה שחסר מכל זה, ומה שדרוש כל כך ברור ונואש כדי להפוך את כל העניין לאבנים טובות, הוא הסגנון האינסטרומנטלי והקולי שהפך את הסטונס לעוצמתיים כל כך בעבר. אבל, הסגנונות האלו הוחלפו בסוג של סגנונות אינסטרומנטליים אמורפיים וחסרי מטרה האופייניים לפריק-אאוט אמריקניים.

המניע הבסיסי של האלבום הזה הוא מעין זרם תת קרקעי של אפקטי-הפקה וגימיקים אלקטרוניים, הפסקות אינסטרומנטליות מתפתלות שלא עוקבות אחר השירים שהם חלק מהם, וניסיון ליצור, או אולי לצחוק על סרג'נט פפר. התוצאה היא משהו נחות בהרבה ממה שהם עשו בעבר.

זו בעיקר שאלה של כוונה. לסטונס הוותיקים היה המוטו הלא מוצהר של 'אנחנו עושים רוק'. ותמיד הייתה הילה עילאית ביכולת שהם ניסו לייצר. הם ידעו שהם עשו את שלהם יותר טוב מכל אחד אחר בסביבה, ולמעשה, הם עשו את זה. הסטונס החדשים היו חדורים מדי ביומרות כשאימצו כמוטו שלהם את ה'אנחנו עושים אמנות'. למרבה הצער, ברוק נראה שיש יחס הפוך בין כמות השאיפה שיש לעשות אמנות לבין איכות האמנות שמתקבלת. שכן הייתה הרבה יותר אמנות ברולינג סטונס כשרק ניסו לעשות רוק מאשר יש ברולינג סטונס שמנסים ליצור אמנות. זהו משבר זהות ממדרגה ראשונה והוא כזה שיצטרך להיפתר בצורה משביעת רצון בהמשך".

גם זה קרה ב-8 בדצמבר. הנה מסע מורחב ומעמיק אל תוך עוד סיפורים שמאחורי הצלילים ביום הזה, עמוס בפרטים שלא ידעתם שרציתם לדעת.

בשנת 1962, התעשייה רעדה כאשר השדרן האמריקני הידוע, אלן פריד, האיש שטבע את המונח רוק'נ'רול ומי ששימש כשגריר הבלתי מעורער של הז'אנר, עלה לדוכן העדים בבית המשפט שבניו יורק. באקט של כניעה, הוא הודה שקיבל שוחד מחברות תקליטים – פרקטיקה מפוקפקת שכונתה פייולה – כדי שישדר את התקליטים שלהן בתחנת הרדיו WABC ובתחנות נוספות. השופט גזר את דינו והוא נמצא אשם, אך העונש היה כמעט מעליב ביחס לרעש הציבורי: הוא נקנס ב-300 דולר והרחקה משידור במשך חצי שנה בלבד. עם זאת, הנזק שהדבר הזה עשה לקריירה היה בלתי ניתן לתיקון; פריד, שפעם היה המלך של גלי האתר, מת עני ומבודד שנים ספורות לאחר מכן כתוצאה מאלכוהוליזם, כשהוא משאיר אחריו כתם שלא יימחה על עסקי הרדיו.

שנה אחת קודם לכן, בשנת 1961, ההיסטוריה של מוזיקת הגלישה נכתבה מחדש בטעות מוחלטת. אז יצא התקליטון הראשון של להקת ביץ' בויז עם השיר SURFIN. הסינגל יצא בחברת תקליטים קטנה מלוס אנג'לס בשם CANDIX, חברה שלא ממש הצטיינה ביחסי אנוש או בתקשורת עם האמנים שלה. אנשי הלייבל לא טרחו להתייעץ עם חברי הלהקה, האחים ווילסון ודודנם מייק לאב, והחליטו על דעת עצמם לקרוא ללהקה כך, על גבי תקליטון זה. ההפתעה של חברי הלהקה הייתה מוחלטת כאשר פתחו את הארגזים וראו את השם החדש מודפס על הויניל. זאת לאחר שהממונים שם שללו שם אחר, THE SURFERS, וגם את השם המקורי של ההרכב, THE PENDLETONS, על שם חולצות הפלנל שלבשו. כך נולד מותג עולמי בגלל החלטה שרירותית של פקיד בחברת תקליטים.

בשנת 1950 נולד דן הרטמן, מוזיקאי מוכשר שבתחילת הסבנטיז ניגן בבס בלהקתו של אדגר ווינטר ואף כתב את הלהיט הענק FREE RIDE. בהמשך הוא הפך אמן מצליח בשמו, כשהוא משלב דיסקו ופופ, עם הלהיטים INSTANT REPLAY ו- I CAN DREAM ABOUT YOU, שנכלל בפסקול הסרט "רחובות של אש". הקריירה שלו נקטעה בטרם עת כאשר הוא מת מאיידס בשנת 1994, כשהוא מותיר אחריו מורשת של הפקה מוזיקלית עשירה.

עוד יום הולדת משמעותי נרשם בשנת 1943, אז נולד ג'ים מוריסון, הסולן הכריזמטי של להקת הדלתות, המשורר של הרוק והאיש שלבש מכנסי עור צמודים היטב. אז הנה על יום הולדת אחד שהוא כן זכה לחגוג על הבמה בחייו הקצרים והסוערים: זה היה בשנת 1967, כשהדלתות הופיעו בניו יורק. היה זה במקום שנקרא RENSSELAER POLYTECHNIC INSTITUTE FIELD HOUSE, והאירוע היה לציון עשר שנים לקמפוס הבנים ששם, מוסד שנחשב שמרני למדי. אותם בנים דאגו להתחמש בבנות זוג ועל רצפת המקום הונחו שטיחים עליהם יכלו לשבת ולשמוע את הלהקה, כאילו מדובר במסיבת חוף עם הופעה של הביץ' בויז ולא בהופעה של אחת הלהקות האפלות והפסיכדליות של התקופה. כאלפיים איש הגיעו, לבושים במיטב מחלצותיהם. טים רוז, זמר הפולק-רוק שכתב את HEY JOE, היה אמן החימום, אך החוגגים התעלמו ממנו בגסות מופגנת כשהם מעדיפים לשחק בקלפים על השטיחים. גם הדלתות לא זכו לקבלת פנים חמה יותר; המוזיקה של מוריסון וחבורתו לא התיישבה היטב עם המשך משחקי הקלפים והבינגו של הקהל האדיש. מוריסון, שהיה ידוע במזגו החם, ניסה למשוך את תשומת לב הקהל עם תנועות חייתיות וצעקות, אבל הקהל בשלו. לקראת סוף ההופעה, כשהתסכול גבר עליו, אמר מוריסון למיקרופון: "אם זו טרויה, אז אני עם היוונים". לאחר 45 דקות בלבד ירדו ארבעת חברי הלהקה מהבמה מבלי לחזור להדרן, משאירים את הסטודנטים המומים או אדישים. היו אנשים בקהל ששמחו שההופעה הייתה קצרה מדי, שכן הם לא הבינו את התופעה שעמדה מולם.

בשנת 1975 שהתה להקת דיפ פרפל ביפן, בתקופה מתוחה ומעניינת בהרכב הלהקה. הרולינג סטון דיווח מיום זה על אירוע מיסטי מוזר: "הגיטריסט טומי בולין, שהחליף את ריצ'י בלאקמור הגדול, יצא לטייל ליד המלון של הלהקה בסביבות חצות וחלף על פני שלושה מגידות עתידות בדרך. בולין היסס, ואז החליט להציץ אל העתיד. הקוראת בכף היד לא דיברה אנגלית, אז אחד מחבריו היפנים של בולין תרגם עבור האישה שמיד זיהתה את בולין כ'אמן' מסוג כלשהו ואמרה לו שהוא לקח על עצמו אחריות גדולה, רמז אולי לנעליים הגדולות אליהן נכנס בלהקה. אז שאל אותה בולין מה יהיה עם היד שלו שנפגעה כמה ימים לפני כן – פציעה מסתורית שנגרמה ככל הנראה מהירדמות על הזרוע בצורה לא טובה לאחר שימוש בחומרים, מה שמנע ממנו לנגן כהלכה בהופעות. היא אמרה לו שזה יחלים אבל לא ממש בקרוב. אבל טומי שכח הכל מהיד שלו דקה לאחר מכן, כשהזקנה אמרה לו שהוא יהיה כוכב עם דיפ פרפל אבל אפילו יותר גדול, כאמן סולו. בולין, שתכנן לעקוב אחר סיבוב ההופעות האמריקאי של דיפ פרפל עם סיבוב הופעות סולו משלו לקידום התקליט TEASER, אפילו לא נראה מופתע. 'אני לגמרי מאמין בזה', הוא התעקש. בולין וחבריו חזרו לבר בדיוק בזמן כדי לשמוע את הקלידן ג'ון לורד, מספר סיפורים על פגישה שקיים פעם זמר הלהקה, דיוויד קוברדייל, עם ג'ון וויין הגדול בבר בלוס אנג'לס. קוברדייל, שישב בבר עם עוד כמה חברים מהלהקה, הבחין בוויין יושב בקרבת מקום, ואחרי כמה משקאות של אומץ ניגש הזמר אל וויין, סמל המערבונים. "אמא שלי מעריצה גדולה שלך, מר וויין, והיא תשמח לקבל את החתימה שלך", אמר לו קוברדייל בנימוס בריטי. 'מי אתה, בחור צעיר?', וויין שאל כשהחל לחתום את שמו על המפית. קוברדייל אמר לו שהוא הזמר בלהקת רוק בשם דיפ פרפל. וויין התיישב, מבט של הפתעה מסמיק את פניו המחוספסים. "הבת שלי חושבת שהשמש זורחת מהתחת שלך", אמר השחקן לסולן הנדהם, במשפט שהפך לקלאסיקה מיידית. 'אפשר לקבל את החתימה שלך בשבילה?'..." סיים וויין את השיחה המפתיעה.

אבל לא תמיד הכל הלך חלק ללהקה הזו. בשנת 1970 הופיעה דיפ פרפל כרביעייה – אירוע נדיר שיצר כאוס מוחלט, שכן הלהקה נשענה בכבדות על הדיאלוג בין הגיטרה לקלידים. זמר הלהקה אז, איאן גילאן, נזכר באימה: "אני זוכר שב-8 בדצמבר היה לנו מופע מפחיד במיוחד, כאשר מעריצים השתוללו בלודנשייד, עיר בגרמניה המערבית, רבים ניסו להגיע אל הבמה, שם הם ניפצו ציוד יקר בשווי 2,000 ליש"ט, שזה לא היה סכום קטן בזמנו! אני מניח שהבעיה באותו לילה נבעה בחלקה מהעובדה שניגנו כרביעייה, כי ריצ'י (בלאקמור הגיטריסט) היה חולה, והוטס חזרה ללונדון לטיפול דחוף. למעשה, קצת אחרי זה, שני חברים נוספים בלהקה חלו, כולל אותי, וכך גם שאר סיבוב ההופעות בגרמניה בוטל". מסתבר שגם אלילי רוק לא חסינים בפני חיידקים עונתיים.

חזרה אחורה לשנת 1965, השנה בה הופיעה להקת "מעליות הקומה ה-13", מחלוצות הרוק הפסיכדלי, בפעם הראשונה. זה היה במועדון בשם THE JADE ROOM, ששכן באוסטין, טקסס. זה קרה תוך שבועיים מרגע הקמת הלהקה, מהירות שיא לכל הדעות. סנדי לוקט היה איש הסאונד שם ומאוחר יותר הפך למנהל הופעות בלתי פורמלי של החבורה המוזרה הזו. לוקט נזכר בחוויה המפוקפקת: "עשיתי את הסאונד בהופעה הראשונה בג'ייד רום. הם השתמשו בכל מה שיכלו לאסוף. זה היה ממש קשה לעשות סאונד הגון עם הכד החשמלי והמיקרופונים הפתוחים". הכד החשמלי המדובר היה כלי נגינה מאולתר שניגן טומי הול, שיצר צליל מוזר ומהפנט. המופע קיבל ביקורות בינוניות מכל מי שנגע בדבר. הזמר-גיטריסט, רוקי אריקסון, דמות טראגית בפני עצמה לעתיד לבוא, בילה את כל זמן ההופעה עם עיניו מפוקסות על כדור המראות התלוי במטרה להישאר מאוזן, ככל הנראה תחת השפעת חומרים מרחיבי תודעה שכבר אז היו חלק בלתי נפרד מההוויה של הלהקה.

באותה שנה פורייה, 1965, יצא התקליטון CALIFORNIA DREAMIN של להקת האימהות והאבות, שיר שהפך להמנון דור הפרחים. הזמרת מישל פיליפס הסבירה בראיונות מאוחרים איך הקלאסיקה הזו נוצרה. זה היה בשנת 1963, והיא הייתה נשואה טרייה לזמר-גיטריסט ג'ון פיליפס, המוח מאחורי הלהקה. הם התגוררו בעיר ניו יורק, שעברה חורף קר במיוחד ומושלג. ג'ון היה מסתובב בדירה בלילה וממציא מנגינות על הגיטרה האקוסטית שלו, ובוקר אחד הביא את הבית הראשון של השיר למישל. זה היה שיר על געגוע להיות במקום אחר, חם יותר, והוא נוצר בהשראת הגעגועים הביתה של מישל לקליפורניה שטופת השמש. היא נהנתה לבקר בכנסיות כדי לספוג את האווירה, וכמה ימים לפני כן, היא וג'ון ביקרו בקתדרלת סנט פטריק המפורסמת, שהיוותה השראה לבית השני ("עצרו לתוך כנסייה..."). ג'ון שנא את הבית הזה, כיוון שזיכרונות לא נעימים מבית הספר שלו דחקו אותו לכנסיות ולמשמעת נוקשה, אבל הוא לא יכול היה לחשוב על משהו טוב יותר אז הוא השאיר את הכנסייה בפנים מחוסר ברירה. מישל סיפרה: "ג'ון המסכן נשלח לבית ספר צבאי קתולי כשהיה רק ​​בן 7, אז הוא לא אהב את הדתיות של זה". הוא אמר לה שהוא לא רוצה "דת וכנסיות" בשיר הפופ שלהם, אז היא אמרה שהם ישכתבו את זה בהזדמנות. אולם כשהאחרים, כולל המפיק לו אדלר, שמעו את הבית השני הם רצו לשמור אותו. "אני שמחה שעשינו כך!", היא אמרה. זהו שיר פופ נדיר המכיל סולו חליל באמצעו, דבר שאינו שגרתי לרדיו של אותם ימים. עוד יותר מפתיע שמדובר בחליל אלט, שגדול מחליל רגיל ומתנגן ברגיסטר נמוך ועמוק יותר. נגן ג'אז בשם באד שאנק הובא לסשן כדי לנגן אותו במקרה מוחלט. ג'ון פיליפס יצא לאולם של אולפן ההקלטות ההוליוודי בו הוא וחבריו הקליטו ובאד שאנק היה גם במסדרון הזה, בדיוק סיים סשן אחר. ג'ון תפס אותו והביא אותו לאולפן בספונטניות. שאנק הקשיב להקלטה וביצע את הסולו המפורסם שלו בהצלחה בטייק הראשון, וכך נכנס להיסטוריה.

דרמה משפחתית התרחשה בשנת 1963, כאשר נחטף בנו של פרנק סינטרה, פרנק סינטרה ג'וניור, באיומי אקדח בבית מלון בלייק טאהו המושלגת. החוטפים, שרצו להתעשר מהר, דרשו כופר. הוא שוחרר יומיים לאחר מכן כש'מר עיניים כחולות' שילם דמי כופר בסך 240,000 דולר לחוטפים, סכום עתק באותם ימים. החוטפים נלכדו בהמשך ונזרקו לזמן ממושך בכלא, והתברר שכל המבצע היה חובבני למדי, למרות שהצליח זמנית.

בשנת 1972, אמן הנשמה מארווין גאי המשיך למתוח גבולות ויצא עם תקליט-פסקול לסרט מסוגת ה-BLAXPLOITATION ששמו TROUBLE MAN. הגישה של גאי פה הייתה ייחודית ושונה מהלהיטים הקודמים שלו כמו WHAT'S GOING ON. במקום לספק אוסף שירים קונבנציונלי, הוא יצר סוויטה אינסטרומנטלית אווירתית עם ניחוחות ג'אז ופ'אנק, שהשלימה את הדרמה האורבנית העגומה של הסרט. למרות שהסרט עצמו זכה לביקורות מעורבות ונשכח עם השנים, הפסקול זכה לשבחים רבים, נחשב לקלאסיקה והוכיח את יכולתו של גאי להסתגל לאתגרים יצירתיים חדשים תוך שמירה על היושרה האמנותית שלו.

בשנת 1949 נולד ריי שולמן, הבסיסט והכנר המוכשר של להקת הרוק המתקדם, ג'נטל ג'יאנט. הלהקה הייתה ידועה במורכבות המוזיקלית שלה ושולמן היה עמוד התווך שלה. הוא מת במרץ 2023, כשהוא משאיר חותם עמוק על חובבי הז'אנר.

בשנת 2011 ובדיוק ביום הולדתה ה-45 התחתנה הזמרת האירית שינייד אוקונור בפעם הרביעית, בטקס מהיר בלאס וגאס, והפעם עם בארי הרידג', מטפל נגד סמים במקצועו. זה נראה כמו התחלה חדשה, אך לאחר כמה שבועות ספורים התפרקה הזוגיות ביניהם ברעש גדול והוא אפילו לא מוזכר בספרה האוטוביוגרפי שיצא שנים לאחר מכן, כאילו הפרק הזה מעולם לא קרה.

בשנת 1947 נולד גרג אולמן, הזמר-קלידן של להקת האחים אולמן, האיש עם הקול המחוספס שהגדיר את הרוק הדרומי והיה נשוי לזמן קצר לשר. חייו היו רצופים עליות ומורדות, סמים ובלוז, אך המוזיקה שלו נשארה נצחית.

ולסיום, סיפור טרגי שמסמן את אחד הימים השחורים בתולדות המוזיקה הכבדה. ה-8 בדצמבר בשנת 2004 (בדיוק ביום השנה לרצח ג'ון לנון) היה "היום בו המטאל מת". גיטריסט להקת "פאנטרה" לשעבר, דארל "דיימבאג" אבוט, הופיע אז, עם להקתו החדשה DAMAGEPLAN, במועדון "אלרוסה וילה" באוהיו. כ-250 איש היו שם כדי ליהנות מארבע הלהקות שנקבעו לעלות זו אחר זו לבמה בערב שגרתי לחלוטין. בחוץ עמד נתן גייל בן ה-25, חייל משוחרר ומעריץ מטאל אובססיבי, ובמיוחד את להקת פאנטרה המשפיעה והכה אהובה עליו, שפירוקה ערער את נפשו. הלהקות המקומיות עלו זו אחר זו ונתנו בראש וכשהגיע תורו של דיימבאג לעלות להופיע, זה היה הסימן של גייל להתחיל לפעול. הוא פרץ למועדון מדלת צדדית, עבר כמה שולחנות ביליארד ורץ במהירות על פני בר המשקאות כשפניו לכיוון המטרה. הוא ניגש לצד השמאלי של הבמה ורבים חשבו שבגלל ראשו המגולח רצונו היה לעלות לבמה ולבצע משם צלילה אל הקהל (STAGE DIVING), דבר מקובל בהופעות מסוג זה. אבל גייל רצה אחרת; בחלוף דקה וחצי מהשיר הראשון בהופעה, ממש בתחילת הסט, הוא שלף את אקדח הברטה 9 מ"מ, כיוון אותו קרוב לראשו של הגיטריסט וסחט פעמיים את ההדק. דיימבאג היה עסוק באותה שניה בנגינה מהירה ונענוע ראשו לפי מסורת ההד-באנגינג, כשלפתע נשמע רעש שרבים חשבו כי בא מזיקוק שהודלק או שמא התקלקלה מערכת ההגברה. הגיטרה פסקה מלנגן והמתופף, ויני אבוט (אחיו של דארל), שהסתנוור מהתאורה החזקה, לא הבין מדוע נשמע לפתע מאחיו רק צליל פידבק מחריש אזניים. בעוד הנוכחים מנסים להבין מה קרה, המשיך גייל לירות לכל עבר כשקליע שרט את ידו של איש הסאונד, טראוויס ברנט, שגילה אומץ לב וסיפר: "רצתי מיד לבמה, תפסתי את הבחור וצעקתי לו 'מה אתה עושה?!'. הוא ענה לי 'עוף מפה! תתרחק!'. הוא ירה לעברי עוד יריה". בינתיים שכב דיימבאג ללא תנועה על הבמה כשדם נוזל מראשו. בעוד רוב הקהל נס בהיסטריה על נפשו הייתה זו מינדי ריס, אחות במקצועה שהייתה בקהל, שדווקא רצה לכיוון הבמה וניסתה לבצע בגיטריסט החייאה תוך כדי הכאוס. הקליעים של גייל הרגו גם את עוזר הלהקה, ג'ף ת'ומפסון בן ה-40 שניסה לעצור אותו, את עובד המועדון, ארין הוק בן ה-29 ואת נת'ן בריי בן ה-23, שבילה במקום וחש לעזור לגיטריסט, אך חטף קליע ומת במקום. השוטר, ג'יימס ניגמייר, שנכנס למועדון מהדלת האחורית, התחבא מאחורי המגברים כשעיניו ממוקדות במטרה עם גייל ובן ערובה שהצמיד אליו את אקדחו. גייל החל לצעוד לאחור, מבלי לדעת שהשוטר אורב לו שם. נשמעה יריה אחת מדויקת מרובה הציד של השוטר וחייו של נתן גייל המעורער הסתיימו. מעריצים המומים החלו לפרסם ברשת מסרי נקמה נגד אמו של גייל ונגד סולן פאנטרה לשעבר, פיל אנסלמו, שמיהר להביע זעזוע עמוק על מותו של דיימבאג וחרטה על התנהגותו נגד הגיטריסט ועל המילים הקשות שאמר לתקשורת לאחר פירוק להקתם, כשאמר בראיון למגזין מטאל, "דיימבאג ראוי לחטוף בעיטות חזקות ביותר". דיימבאג בן ה-38 הפך יעד להתנקשות הקטלנית הבימתית הראשונה בעולם הרוק, אירוע ששינה לנצח את סידורי האבטחה בהופעות.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים