רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 בינואר (8.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"מופע הצדקה לבנגלדש קרה בגלל מערכת היחסים שלי עם ראבי שנקאר. הוא אדם כל כך צנוע. הוא אמר, 'אני הולך לעשות את ההופעה הזו. אולי, אם אתה או פיטר סלרס או שניכם יכולים לבוא ולעשות משהו או להכריז על משהו, אולי נוכל להרוויח 25,000 דולר ולעשות משהו מול המלחמה הנוראה הזו'. אז אמרתי, 'אם אתה רוצה שאהיה מעורב, אני חושב שעדיף שאהיה באמת מעורב', אז התחלתי לגייס את כל האנשים האלו. זה היה קשה בהתחלה, אבל ברגע שזה התקרב, כל כך הרבה אנשים רצו להיות חלק מזה ונאלצו להידחות. כולם רצו להיות בזה... הכסף שגייסנו היה משני, ולמרות שהיו לנו כמה בעיות כי אלן קליין לא טיפל בזה כמו שצריך, הם עדיין קיבלו הרבה כסף, למרות שזו הייתה טיפה בים. העיקר שהפצנו את הבשורה ועזרנו לסיים את המלחמה. הקונצרט לבנגלדש היה רק ​​עמדה מוסרית. מהסוג הזה של דברים שגדלו עם השנים, אבל מה שעשינו הראה שמוזיקאים ואנשים יותר אנושיים מפוליטיקאים. היום אנשים מקבלים אנשי רוקנ'רול כשהם מופיעים למען ארגון צדקה. כשעשיתי את זה, הם אמרו דברים כמו, 'הוא עושה את זה רק כדי להיות נחמד'..." (ג'ורג' האריסון)

ב-8 בינואר בשנת 1946 נולד רובי קריגר, הגיטריסט של להקת הדלתות.

כך הוא סיפר: "זה כנראה היה בחזרה הראשונה שלנו שראיתי את צורת הדברים שקורים. ממש בסוף הנגינה שלנו נכנס הבחור הזה לחדר וג'ים קפץ עליו והתחיל להכות אותו ללא סיבה נראית לעין. זה היה בגלל עסקת סמים. אנשים אמרו לי שג'ים מוריסון משוגע, אבל אף פעם לא האמנתי להם. באותה תקופה, ג'ים היה

בענייני סמים פסיכדלים, וזה היה בסדר, אבל מאוחר יותר, כשהוא פנה לאלכוהול, זה הרגע שבו הדברים באמת החליקו למדרון... עשינו חזרות במשך כחודש, לפעמים בבית הוריי או בבית של ריי מנזרק. ואז התחלנו לקבל כמה הופעות. אם אצל חבר של ההורים שלי, שהיה רופא, וניגנו בבית שלו. ואז קיבלנו הופעה בחברת המטוסים שבה עבדה אמו של ריי. מסיבות קטנות פה ושם.

ובכן, כשהפכנו ללהקת הבית במועדון וויסקי א גוגו, התחלנו לדפוק על כל דלת של חברת תקליטים בעיר. אבל אף אחד לא רצה אותנו. חברת קולומביה החתימה אותנו, ואז שחררה אותנו תוך שישה חודשים. פרנק זאפה רצה להפיק אותנו, טרי מלצ'ר רצה להפיק אותנו. אבל לא רצינו מפיק. רצינו חברת תקליטים וקיבלנו את ELEKTRA... כמה דברים די מוזרים התחילו לקרות - כמו באודיטוריום בסן ברנרדינו, ג'ים העיף פנס מהבמה וזה חתך עין של איזו בחורה. היה קשה להתמודד עם דברים כאלו. שלושתנו תמיד אמרנו, 'ג'ים לעזאזל. למה היית צריך לעשות את זה?' - זה תמיד היה שלושה נגדו.

באלבום הראשון שלנו עם המפיק פול רוטשילד, ג'ים היה מסטול מאסיד וכשניסינו לעשות את THE END הוא יצא לגמרי משליטה, זרק מכשיר טלוויזיה דרך חלון חדר הבקרה והיה בעניין של טריפ אדיפוס-מורכב כשהוא אומר, 'תזיין את האמא, תהרוג את האבא'. נעלנו את הסשן אבל ג'ים לא רצה לעצור, אז הוא טיפס בחזרה למקום ופתח מטף כיבוי אש והשפריץ ממנו על כל הכלים. פול קפץ פנימה וגרר אותו החוצה... זה תמיד היה מורט עצבים עם ג'ים. יום אחד היינו אמורים לעשות חזרה ואנחנו מקבלים את השיחה הזו מעיר אחרת וזה ג'ים. 'קדימה, חבר"ה. בוא לפה, קחו קצת אסיד ונעשה חזרות כאן'. הכרחנו אותו לחזור והוא בא עם פנס בעין... ג'ים נטה לגרום לאנשים להרביץ לו. הוא היה דוחף אנשים לעשות את זה. אהבתי את הבחור כשהיה סטרייט. מאוד לא אהבתי אותו מתי שהוא היה שיכור.

הלך לנו ממש טוב לזמן מה, אבל ג'ים לא חשב שאנחנו גדולים מספיק. הוא חשב שאנחנו צריכים להיות גדולים כמו הסטונס והביטלס. אני חושב שלג'ים הייתה תחושה שהוא לא הולך לחיות כל כך הרבה זמן. סיבה נוספת לכך שהוא השתכר לעתים קרובות הייתה קשורה לגודל האולמות בהם הופענו. ככל שגדלנו, ג'ים הרגיש שהוא לא מגיע לקהל.

מהומות הפכו לנורמליות. ריחמתי עליו. פול רוטשילד אמר, 'כדאי להביא אותו לאולפן כדי להקליט את כל מה שאנחנו יודעים כי הוא לא יהיה פה עוד הרבה זמן'. ג'ים לא אהב את התדמית שלו יותר. הוא השמין וכשראיתי אותו בפעם האחרונה, לפני שעבר לפריס, הוא היה חולה מאוד. הוא השתעל דם".

ב-8 בינואר בשנת 1935 נולד אלביס אארון פרסלי.

זה קרה ביום חורפי וקר, בעיר טופלו שבמדינת מיסיסיפי, בתוך מבנה צנוע – למעשה, צריף דל של שני חדרים שבנה ורנון פרסלי במו ידיו בעזרת אביו ודודיו. שם הגיח לאוויר העולם מי שעתיד היה להרעיד את יסודות המוזיקה. המיילד, ד"ר וויליאם האנט, היה עד לדרמה גדולה באותו בוקר גורלי. הלידה לא הייתה פשוטה; שני בנים היו אמורים להיוולד לגלאדיס וורנון באותו יום. הראשון, ג'סי גארסון, נולד בשעה ארבע לפנות בוקר כשהוא ללא רוח חיים, טרגדיה שריחפה כעננה מעל המשפחה. הוא נקבר ביום שלמחרת בבית הקברות המקומי. אך הגורל הועיד למשפחת פרסלי נחמה גדולה, וכחמש דקות בלבד לאחר הטרגדיה, הגיח האח התאום החי וקיבל את השם אלביס אארון פרסלי. כך החל סיפור חייו של מי שהפך לאייקון הגדול ביותר של המאה העשרים. הזמר דיוויד בואי, שנולד באותו תאריך, צוטט באומרו בבדיחות הדעת: "הייתי כנראה טיפש מספיק להאמין שלחלוק יום הולדת עם אלביס פרסלי באמת אומר משהו".

אז אספתי עבורכם לקט אירועים עסיסיים ומפתיעים מימי ההולדת של המלך לאורך השנים, כולל פרטים שכנראה לא ידעתם וכנראה רציתם לדעת:

השנה היא 1946, ואלביס הקטן חגג את יום הולדתו ה-11. המצב הכלכלי בבית לא היה מזהיר, אבל הוריו רצו לשמח אותו. האמת היא שאלביס פנטז על משהו אחר לגמרי – הוא חלם על זוג אופניים נוצצים או אפילו על רובה אוויר (בכל זאת, ילד בדרום ארה"ב שרוצה לקלוע בפחיות). אלא שגלאדיס, האמא המגוננת בהיסטוריה, נבהלה מהמחיר הגבוה של האופניים ומהמחשבה שבנה היחיד ייפצע ברכיבה או ממשחק בנשק. הפשרה נמצאה בחנות לחומרי בניין מקומית בטופלו: גיטרה פשוטה שעלתה כ-7 דולרים וקצת. הילד אולי התאכזב באותו רגע שלא קיבל אופניים, אבל העולם הרוויח את אחד המבצעים הגדולים אי פעם.

קפיצה בזמן לשנת 1949. המשפחה כבר בדרך לממפיס, והאב ורנון העניק לבנו חוברת קומיקס ליום ההולדת. ההקדשה שכתב האב נותרה מרגשת עד היום: "הלוואי ויום ההולדת שלך יהיה עתיר הנאה ואהבה וזמן מוזהב". כמה פשוט, ככה נוגע ללב.

השנה היא 1955, והעניינים התחילו להתחמם. אלביס הופיע בתוכנית הרדיו הפופולרית LOUISIANA HAYRIDE ושם הוצג לקהל בתואר המחייב "ניצוץ של ממפיס". אבל מה שבאמת גנב את ההצגה לא היה רק הקול שלו, אלא הסטייל. שדרן הרדיו, הוראס לוגאן, דאג לדווח למאזינים בבית שאינם יכולים לראות את הפלא, שאלביס עלה לבמה כשהוא נועל נעליים ירוקות מעור תנין וגרביים ורודים. שילוב שרק אדם עם ביטחון עצמי מופרז (או עיוורון צבעים קל) יכול להרשות לעצמו, וזה עבד כמו קסם.

שנה אחת לאחר מכן, ב-1956, ההיסטריה כבר הייתה בעיצומה. את יום הולדתו בילה אלביס באוויר, בטיסה חזרה לממפיס אחרי עוד הופעה מחשמלת בלואיזיאנה. מי שדאג לשמור על קשר היה המנהל הערמומי והממולח שלו, קולונל טום פארקר, שהרים טלפון כדי לאחל מזל טוב ולדאוג שהנכס שלו מרוצה.

אלביס חגג את יום הולדתו ה-22, בשנת 1957, על סט הצילומים של הסרט LOVING YOU. הבמאי האל קנטר תיאר אירוע שבו המנהל של אלביס, קולונל טום פארקר, ארגן הגרלה לצוות. פארקר חילק תקליטים של אלביס ותמונות חתומות, ואף הגריל פטיפון של RCA. בשנים 1959 ו-1960, ימי ההולדת של אלביס צוינו במהלך שירותו הצבאי בגרמניה. תקופה זו תוארה כתקופה ששינתה את חייו, כאשר הוא שירת כחייל מן המניין בגרמניה והתרחק מאור הזרקורים של הוליווד וממפיס.

בשנת 1960, החגיגה הפכה לאבל שקט. גלאדיס האהובה כבר לא הייתה בין החיים. ביום הולדתו, הגיע אלביס לבית הקברות FOREST HILL כדי לחזות בפעם הראשונה במצבה המפוארת שהוקמה לזכרה. זה היה רגע של שבר עבור הכוכב, שהיה קשור לאמו בעבותות של אהבה ותלות.

אבל החיים, ובעיקר השואו-ביזנס, חייבים להימשך. בשנת 1962 אלביס חזר לחגוג ובגדול. המיקום: מלון סהרה בלאס וגאס. מנהל הקזינו, מילטון פרל, שהיה חבר קרוב של קולונל טום פארקר, אירגן לו עוגה חגיגית ומפוארת כיאה למעמדו.

ואז הגיע משבר גיל השלושים. בשנת 1965, עיתונים מרושעים נהנו לציין שאלביס הגיע לגיל "המופלג" 30 והפך למזדקן. בעולם הפופ של הסיקסטיז, שבו הצעירים שלטו, גיל 30 נחשב כמעט לפנסיה. אלביס בחר להתעלם מהרעש וחגג את היום בשקט בביתו, רחוק מהמצלמות.

בשנת 1971, כשהוא כבר מבוסס, פופולרי שוב ועשיר כקורח, החליט אלביס לפנק את עצמו במתנה ביזארית במיוחד שחשפה את האובססיה שלו לאכיפת החוק. הוא התקין במכונית המרצדס היוקרתית שלו רדיו משטרתי אמיתי. וזה לא נגמר שם – הוא רכש ארסנל שלם של אביזרים, כולל פנסי ניידת משטרה מהבהבים, גז מדמיע ואזיקים. נו, המלך אהב לשחק בשוטרים וגנבים.

בשנת 1975 יצא לחנויות תקליט חדש של אלביס תחת השם PROMISED LAND. למעשה, התקליט הוקלט עוד בדצמבר 1973 באולפני STAX בממפיס, המקום שבו נוצרה מוזיקת הנשמה הדרומית. זה היה סשן הקלטות פורה במיוחד, ומדובר בפעם השנייה בה נלקחו חומרים מאותו סשן לתקליט שלם, כאשר התקליט הקודם היה GOOD TIMES. שיר הנושא הוא בכלל גרסת כיסוי לשיר של צ'אק ברי שמתאר את המסע של ילד עני-מסכן שעוזב את ביתו בווירג'יניה וחוצה את כל ארצות הברית בדרכו לקליפורניה הזהובה. אלביס, שהכיר מקרוב את המסע מעוני לעושר, נתן ביצוע רוק מחוספס שהפך ללהיט.

בדיוק שנה לאחר מכן, ביום זה ממש, יצא תקליט אוסף נוסף בשם LEGENDARY PERFORMER VOL. 2. האוסף הזה היה אוצר אמיתי למעריצים, כיוון שהכיל חומרים ידועים לצד פנינים שפורסמו לראשונה, כמו הקלטות מוקדמות ונדירות מימי חברת SUN וקטעי ראיונות, מה שנתן הצצה אינטימית יותר לתוך עולמו של האיש ששינה את הכל.

יום ההולדת האחרון בחייו של אלביס, ה-8 בינואר 1977 (יום הולדתו ה-42), נחגג באווירה שונה לחלוטין. על פי זיכרונותיה של ארוסתו האחרונה, ג'ינג'ר אלדן, השניים בילו את התקופה הזו בפאלם ספרינגס.

לאחר שחגגו את ערב השנה החדשה בפיטסבורג, טסו אלביס וג'ינג'ר לפאלם ספרינגס. אלדן תיארה כיצד אלביס שמר על הוילונות בחדר השינה סגורים, מה שיצר טשטוש בין יום ולילה. הימים הוכתבו על פי זמני השינה של אלביס ולא על פי השמש. למרות האווירה המסוגרת, אלביס היה במצב רוח נדיב במיוחד באותה תקופה, והעניק מתנות יקרות ערך, כולל מעילים ותכשיטים, לג'ינג'ר ולבני משפחתה סביב תקופת החגים ויום הולדתו.

משנת 1978 ואילך - המעריצים מציינים את היום הזה בעצב. המלך הלך - יחי המלך!

רופא מרושע נגד איש הביטלס! ב-8 בינואר בשנת 2004 תבעו קרוביו של ג'ורג' האריסון המנוח את ד"ר גילברט לדרמן בסך עשרה מיליון דולר, בגלל מעשהו הנפשע.

ג'ורג' האריסון שהה בימיו האחרונים (נובמבר 2001) בבית החולים האוניברסיטאי בסטטן איילנד, ניו יורק, שם טופל בטיפולי קרינה חדשניים לסרטן המוח ממנו סבל. הוא מת זמן קצר לאחר מכן, ב-29 בנובמבר 2001. התביעה שהוגשה בינואר 2004 על ידי אלמנתו של האריסון, אוליביה, ובנו דהאני, נגד ד"ר גילברט לדרמן ובית החולים, פירטה התנהגות מזעזעת מצד הרופא:

הטענה המרכזית והקשה ביותר הייתה שד"ר לדרמן נכנס לחדרו של האריסון כשהוא גוסס, מותש, תחת השפעת תרופות קשות ולמעשה על ערש דווי. לדרמן הביא עמו את ילדיו הקטנים והכריח את האריסון לחתום על גיטרה חשמלית (ששייכת לבנו של הרופא). לפי כתב התביעה, האריסון היה כה חלש שהוא בקושי הצליח לאחוז בכלי הכתיבה ואמר לרופא - "אני כבר לא זוכר איך לאיית את שמי". בשלב זה, נטען בתביעה, לדרמן אמר, "נו באמת, אתה יכול לעשות את זה". לאחר מכן הוא החזיק את יד ימין שניגנה כל כך הרבה סולואים קלאסיים והנחה את האריסון דרך החתימה - אות אחר אות.

לפי הנטען, האריסון אף נאלץ לסבול קונצרט מאולתר של בנו בן ה-12 של הרופא. עוד הואשם לדרמן כי לאחר מותו של האריסון, הוא התראיין לכלי תקשורת רבים, חשף פרטים רפואיים חסויים על מצבו של החולה וניצל את הקשר שלו למטופל המפורסם כדי לזכות בפרסום אישי. לטענת התביעה, הרופא הפך את המקרה הקשה לקרקס ואף הביא את בנו ושתי בנותיו לבית החולים כדי לפגוש את האישיות המפורסמת. "ד"ר לדרמן לקח את הילדים לחדר שבו מר האריסון היה מרותק למיטה וסובל מאי נוחות רבה", נכתב בתביעה. תמונה של בנו של הרופא, אריאל, אוחז בגיטרה הופיעה בעיתון "נשיונל אנקוויירר" שבועיים לאחר מותו של האריסון.

התביעה עוררה זעזוע רב בציבור ובקהילה הרפואית בשל ההפרה הבוטה של יחסי האמון בין רופא למטופל. בנובמבר של אותה שנה הדהים שופט את משפחת האריסון כשהחליט שהוא מסיר את עצמו מהתיק הזה. רק מה? האופן בו הוא נימק את הסרתו בא עם מילים שהוא כתב לפי השיר SOMETHING של האריסון. כשנטען נגדו שהוא היה חסר כבוד נגד כבוד המת - הוא השיב בחזרה שאין הדבר כך.

בסופו של דבר, התביעה לא הגיעה למשפט מלא. הצדדים הגיעו להסדר פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט על סכום שלא פורסם. במסגרת הפשרה, הגיטרה החתומה הושמדה. ד"ר לדרמן פוטר מבית החולים זמן קצר לאחר חשיפת הפרשה. כמו כן, משרד הבריאות של מדינת ניו יורק הטיל עליו קנס ונזף בו רשמית על התנהגות מקצועית בלתי הולמת.

גילמור בפעם הראשונה עם פינק פלויד! ב-8 בינואר בשנת 1968 ערך דייויד גילמור את החזרה המוזיקלית הראשונה שלו עם להקת המחתרת, פינק פלויד.

זה היה יום שני קפוא בלונדון, ה-8 בינואר 1968. בחוץ, העולם היה עסוק במלחמות קרה ובמהפכות תרבותיות, אבל בתוך אולם קטן ונידח של בית ספר יסודי בשם KENSAL RISE PRIMARY SCHOOL, התרחשה דרמה מוזיקלית שקטה שעתידה הייתה להרעיד את אמות הסיפים של עולם הפופ. אל החדר נכנס בחור צעיר, יפה תואר בצורה מכעיסה כמעט, עם שיער ארוך וכישרון שרק חיכה להתפרץ. שמו היה דייויד גילמור. הוא לא היה סתם עוד נגן שמחפש חלטורה; הוא היה החתיכה החסרה בפאזל המורכב והמתפרק של להקת הפסיכדליה המדוברת ביותר בעיר – פינק פלויד.

גילמור לא נחת שם במקרה. הוא הגיע כפליט מלהקת JOKERS WILD, אבל החיבור שלו לפלויד היה עמוק ואישי הרבה יותר. הוא היה חבר ילדות קרוב של סיד בארט, המנהיג הכריזמטי והמעורער של הלהקה. השניים גדלו יחד בקיימברידג', שם גילמור הוא זה שלימד את בארט את האקורדים הראשונים על הגיטרה. למעשה, ההיסטוריה המשותפת שלהם כללה הרבה יותר משיעורי נגינה. בקיץ של 1965, השניים יצאו למסע הרפתקאות ברחבי צרפת כשהם מנגנים ברחובות כדי לממן את ארוחת הערב הבאה. באחת התקריות, הם אפילו מצאו את עצמם נעצרים על ידי המשטרה המקומית בסן טרופה על הפרת הסדר – חוויה שרק חיזקה את הקשר ביניהם. אבל בינואר 1968, הקשר הזה עמד למבחן האולטימטיבי.

המצב בלהקה היה בכי רע. בארט, הגאון שכתב את הלהיטים המוקדמים, הלך ושקע לתוך תהומות של חוסר תפקוד בעקבות צריכה מסיבית ויומיומית של אל.אס.די. חברי הלהקה האחרים – רוג'ר ווטרס, ניק מייסון וריק רייט – היו אובדי עצות. הפתרון שהגו היה ניסיוני ונועז: להפוך את פינק פלויד להרכב של חמישה נגנים. הרעיון היה שסיד יישאר בבית לכתוב שירים (בדומה למה שעשה בריאן וילסון בביץ' בויז), בעוד גילמור יתפוס את הפיקוד על הבמה וימלא את החלל המוזיקלי שהותיר בארט המעורער.

וכך, באותו חדר חזרות בבית הספר, התכנסה החבורה לחזרה המוזיקלית הראשונה בהרכב המחומש. אבל לסיד בארט היו תוכניות משלו, והוא החליט לבדוק את הערנות של החבר החדש (והישן) בצורה שרק מוח שטוף פסיכדליה יכול להמציא. גילמור תיאר את הרגע הסוריאליסטי הזה בדיוק רב: "בחזרה הזו הביא לנו סיד שיר שכתב בשם HAVE YOU GOT IT YET. הוא כל הזמן שינה אותו וברור שלא הצלחנו ללמוד אותו. זה היה שיר בסגנון בלוז, אבל סיד כל הזמן שינה בו דברים. ברור שכמה חלקים במוחו התרופפו ואחד מהם היה חוש ההומור שלו".

העוקץ היה מוזיקלי ואכזרי: בכל פעם שהלהקה שרה את הפזמון HAVE YOU GOT IT YET, בארט שינה את האקורדים ואת המלודיה בכוונה, כשהוא משאיר את גילמור ואת האחרים מגששים באפלה, מנסים לעקוב אחרי מנהיג שאיבד את דרכו. זו הייתה הפעם האחרונה שבארט ניסה ללמד את הלהקה שיר חדש. החזרה המוזרה הזו בבית הספר נועדה להכין את הקרקע לדבר האמיתי: סשן הקלטות שנקבע ליומיים לאחר מכן, ב-10 בינואר, באולפני EMI באבי רואד.

רבים תוהים מה בדיוק הוקלט באותו סשן היסטורי ראשון עם גילמור. הארכיונים של אולפני אבי רואד יבשים וענייניים, ומציינים כי מדובר בהקלטה של קטעים ללא שמות, שככל הנראה נמחקו מיד לאחר מכן. עם זאת, השיר SET THE CONTROLS FOR THE HEART OF THE SUN, מתוך התקליט השני של הלהקה A SAUCERFUL OF SECRETS, נחשב ליצירה היחידה בהיסטוריה של פינק פלויד שבה מנגנים כל חמשת חברי הלהקה יחדיו – גם גילמור וגם בארט.

בעוד שהקלטות הניסיון מאותו שבוע אולי נעלמו, התוצאה הייתה ברורה: דייויד גילמור לא הגיע רק כדי למלא מקום. חודשים ספורים לאחר מכן, בארט נדחק החוצה סופית, והלהקה המשיכה בדרכה להפוך לאחת הגדולות בהיסטוריה, כשהיא משאירה מאחור את החדר הקטן ב-KENSAL RISE ואת הבדיחות העצובות של היהלום הגאון שהלך לאיבוד.

במותו הוא ציווה לנו את שריקתו! ב-8 בינואר בשנת 1968 הוציאה חברת התקליטים STAX את התקליטון DOCK OF THE BAY, שביצע האמן המנוח, אוטיס רדינג.

הכל התחיל עוד באוגוסט 1967, כאשר זמר הנשמה אוטיס רדינג חזר לביתו שבמייקון, ג'ורג'יה, אחרי שבילה את חופשתו הרחק משם. ולא סתם חופשה; רדינג שכר בית סירה בוסליטו, עיירה קטנה ומנומנמת בקליפורניה, ממש מעבר למפרץ מסן פרנסיסקו. הוא בילה שם את ימיו בהתבוננות במעבורות הנכנסות והיוצאות, נהנה מהשמש ומהשקט שנכפה עליו לאחר שעבר ניתוח להסרת פוליפים בגרונו, מה שאילץ אותו לשתוק במשך שבועות ארוכים. את השקט הזה הוא החליט לתרגם לזהב. מנהלו אז, פיל וולדן, סיפר על אותה שיחת טלפון גורלית: "אוטיס התקשר אליי ואמר שהנה הוא כתב סופסוף את להיט המיליונים שדיברנו עליו".

רדינג היה אז בשיאו המקצועי. הוא צבר קהל חדש, בזכות הופעתו הבלתי נשכחת בפסטיבל מונטריי שנערך ביוני 1967. עד אותו רגע, רדינג היה מזוהה בעיקר עם סצנת ה-R&B הדרומית, אבל אחרי שנים בהן הופיע רק מול קהל שחור, חש הזמר כי הוא מקבל אהבה גם מהקהל הלבן ומילדי הפרחים של החוף המערבי. הוא החליט ליצור שיר פופ שיתאים למעמדו החדש ולרוח התקופה. הוא רצה להתרחק מעט מהסגנון הקצבי והמחוספס שאפיין אותו לטובת משהו רך יותר, מהורהר יותר.

ב-7 בדצמבר 1967 ניגש רדינג לאולפני STAX בממפיס, המקום שבו הקליט רבים משיריו והרגיש בו כמו בבית, כשבאמתחתו שיר לא גמור וראש מלא ברעיונות. שם הוא שר את המלודיה למפיק הבית והגיטריסט, סטיב קרופר, שהציע לו לכתוב מילים על נסיונו האישי מאותה תקופה על בית הסירה. שיתוף הפעולה הפורה בין השניים הוליד קסם מיידי, ואז צצו משפטים כמו "עזבתי את ביתי בג'ורג'יה / ונסעתי לכיוון המפרץ של סן פרנסיסקו". השיר הוקלט באולפן עם קרופר ושאר חבריו ללהקת BOOKER T AND THE MGS, שהיו חטיבת הקצב הטובה ביותר בסביבה.

האווירה באולפן הייתה מחשמלת אך משועשעת. רדינג שר את הבתים והמעברים בקולו הצרוד והחם, כשהוא גם שורק במקום בו טרם כתב מילים. כן, אותה שריקה מפורסמת בסוף השיר לא הייתה מהלך אמנותי מתוכנן מראש, אלא אלתור של רגע כי הוא פשוט שכח לכתוב שם בית נוסף, או כפי שטען קרופר מאוחר יותר, הוא פשוט לא הצליח לחשוב על חריזה ראויה באותו רגע. ההקלטה הבסיסית הושלמה ורדינג ידע כי יחזור להשלים את השיר עם מילים במקום שריקות, תוכנית שלמרבה הצער מעולם לא התממשה. כלי הנשיפה וקטעי העיבוד הנוספים נוספו להקלטה ביום שלמחרת. רדינג, שהיה לקראת סיבוב הופעות, קפץ לבקר ולצפות בתהליך ההקלטה ולוודא שהכל נשמע בדיוק כמו שדמיין. טכנאי ההקלטה, רון קאפון, נזכר כי בידו היו המבורגר ומיץ תפוזים, שילוב מעניין אך כנראה מספק. הוא אמר לכולם להתראות ויצא עם הבטחה שיחזור לסיים את העבודה ביום שני.

למחרת, הדרמה החלה להתגלגל כמו סרט רע. חברי BOOKER T AND THE MGS יצאו בטיסה מממפיס להופעה משלהם. כשביקשו לחזור משם, מזג האוויר היה סוער וטיסתם בוטלה. אותה סערה חורפית אכזרית כיסתה גם את קליבלנד, שם הופיע רדינג בתוכנית טלוויזיה מקומית. הוא ידע כי אסור לו לפספס את הופעת הלילה שנקבעה באותו יום במדיסון, ויסקונסין, ולמרות האזהרות על מזג האוויר הקשה, הוא החליט לטוס. המטוס הפרטי שלו, מסוג BEECHCRAFT H18, המריא אל תוך הערפל והגשם.

כשהתקשר דייויד פורטר, אחד מכותבי הלהיטים של STAX שטס עם BOOKER T AND THE MGS, לאשתו כדי לבשר לה כי טיסתם בוטלה ושהוא בטוח, היא בישרה לו בטון רועד כי מטוסו של רדינג התרסק לתוך המים הקפואים של אגם מונונה, מרחק קצר בלבד משדה התעופה בו היה אמור לנחות. יחד עם רדינג נספו בהתרסקות גם ארבעה מחברי להקת הליווי שלו, THE BAR-KAYS, הטייס והעוזר שלו. הניצול היחיד היה החצוצרן בן קולי, שנאחז בכרית מושב במי הקרח עד שחולץ. "דייויד חזר אלינו כשהוא חיוור כסיד", נזכר קרופר ברגע שבו החדשות הגיעו לאולפן. העולם עצר את נשימתו.

לאחר ההלוויה הכואבת של רדינג, שהייתה אירוע המוני ועצוב, חזר קרופר השבור לאולפן וסיים לערוך את השיר שעבדו עליו רק ימים ספורים קודם לכן. זו הייתה משימה קשה מנשוא עבורו, לשמוע את קולו של חברו החי וצוחק באוזניות בידיעה שהוא שלא ישוב עוד. כדי להשלים את האווירה שרדינג רצה, קרופר הוסיף אפקטים קוליים של גלי ים ושחפים, אותם לקח מתקליט אפקטים שהיה בארכיון האולפן, מה שהעניק לשיר את הנופך הנוסטלגי והמיוחד שלו. השריקה המאולתרת נשארה, והפכה לאחד הסימנים המזהים ביותר של השיר.

רדינג צדק לאורך כל הדרך - השיר הזה אכן יהיה רב מכר אדיר. רק שזה קרה כשהוא כבר לא זכה ליהנות מההישג. השיר SITTIN' ON THE DOCK OF THE BAY שוחרר בדיוק חודש לאחר מותו והפך לשירו היחיד שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקני. הוא נמכר במיליוני עותקים וזיכה את רדינג בשני פרסי גראמי לאחר מותו. מותו הותיר חלל אדיר בעולם המוזיקה. אם אלביס פרסלי היה מלך הרוק'נ'רול, הרי שרדינג היה ללא ספק מלך הנשמה הבלתי מעורער, והשיר הזה נותר כצוואה נצחית לכישרון שהלך מאיתנו מוקדם מדי.

הביץ' בויז על הגל בהולנד. ב-8 בינואר בשנת 1973 יצא בארה"ב התקליט HOLLAND של הביץ' בויז.

לאחר האכזבה היחסית מהתקליט הקודם, SO TOUGH, נראה היה שהחבורה מקליפורניה הצליחה סוף סוף להחזיר את הצבע ללחיים. המבקרים היללו אבל מאחורי הצלילים ההרמוניים והעטיפה הפסטורלית הסתתרה אחת ההפקות המסובכות, היקרות והמוזרות ביותר בתולדות הרוק.

הכל התחיל כשהלהקה החליטה שנמאס לה מהשמש של לוס אנג'לס והיא זקוקה לשינוי אווירה קיצוני. היעד שנבחר: כפר קטן וציורי בשם באמברח בהולנד. הרעיון היה לנטוש את הנוחות האמריקנית לטובת השראה אירופאית, מהלך שהוביל למבצע לוגיסטי שהזכיר יותר פלישה צבאית מאשר הקלטת מוזיקה.

זמר הלהקה, מייק לאב, בספרו האוטוביוגרפי: "האלבום שלנו בהולנד ידוע בעיקר בעובדה שבילינו יותר משישה חודשים בהולנד להקליט אותו, כתוספת לסיבוב הופעות באירופה. זה היה הרעיון של המנהל שלנו, ג'ק ריילי, שנתמך על ידי קארל (וילסון), שחשב ששינוי נוף יהיה טוב עבורנו. זו ארץ נופית, אבל הלוגיסטיקה - של העברת כל כך הרבה משפחות, מציאת דיור והובלת הרבה ציוד - זה היה סיפור אחר. טכנאי הסאונד החדש שלנו, סטיב מופיט, היה צריך לבנות קונסולת הקלטה בארצות הברית, לפרק אותה, לשלוח אותה בחתיכות להולנד, ואז להרכיב אותו מחדש באסם שהוסב לאולפן. שלחנו כמעט ארבעה טון של ציוד. הגאיות של הפרות ברקע סיבכו את ההקלטות שלנו, והעלויות המשתקות הפכו את כל המאמץ למפוקפק.

ואכן, המציאות בשטח הייתה רחוקה מלהיות פסטורלית. האולפן שהוקם בתוך אסם ישן סבל מבעיות טכניות אינסופיות, והעלויות הרקיעו שחקים לסכומים שחצו את רף חצי מיליון הדולר – סכום דמיוני לאותה תקופה. מעבר לבעיות החשמל, הלהקה נאלצה להתמודד עם דיירות המשנה המקומיות: הפרות. הגאיות של הפרות ההולנדיות הסתננו לתוך המיקרופונים ברגעים הכי רגישים של ההקלטה, מה שדרש טייקים חוזרים ונשנים ותסכול גובר בקרב הטכנאים.

אולם הסיפור הביזארי באמת נגע למנהיג הרוחני של הלהקה, בריאן וילסון. בריאן הגיע איתנו להולנד בשנת 1972, אם כי זה בא עם בעיות. אשתו ושתי בנותיהם הגיעו לפניו ובריאן טס לבד. אבל כשהמטוס שלו נחת באמסטרדם, הוא לא היה עליו. הוא הגיע לשדה התעופה בלוס אנג'לס, שינה את דעתו וחזר לבית. מישהו השיג אותו בטלפון ושכנע אותו לטוס בטיסה הבאה. שוב נחת המטוס שלו, ושוב הוא לא היה בו. אולם הפעם הוא ירד מהמטוס בנמל התעופה באמסטרדם ונרדם על ספה בטרקלין הדיוטי-פרי".

כשכבר הואיל בטובו להצטרף לחבריו, בריאן היה במצב נפשי מורכב. הוא בילה את רוב הזמן בהאזנה כפייתית לתקליט SAIL AWAY של הזמר רנדי ניומן. ההשפעה של ניומן הייתה כה חזקה, שהיא הובילה את בריאן ליצור פרויקט צדדי ומוזר במיוחד: אגדה מוזיקלית בשם MOUNT VERNON AND FAIRWAY. יצירה זו, שכללה קריינות ומוזיקה שמיימית על טרנזיסטור קסמים ונסיך חלילן, צורפה בסופו של דבר לתקליטון בונוס (EP) שנלווה לעותקים הראשונים של התקליט השלם. בריאן אף צייר את עטיפת התקליטון וזו הייתה תרומתו המוזיקלית הראשית במוצר זה.

מייק לאב: "עם זאת, הדרמה האמיתית התרחשה כשהלהקה חזרה לקליפורניה. גם התוצאות לא היו כל כך מעולות. חברת התקליטים דחתה את התוצאה הראשונה שהגשנו משם, תוך מסקנה (בצדק) שלא היו שם להיטים ברורים. המציאות של עסקי ההקלטות לא השתנתה: אם אתה רוצה אלבום נמכר ביותר, אתה זקוק לסינגל להיט שיקבל זמן שידור ברדיו, ועל כל המאמצים שלנו להיות יותר מתקדמים ורלוונטיים, לא הפקנו סינגלים להיטים".

בריאן נפגע עמוקות כשהבין כי היצירה המורכבת הזו לא תיכלל בתקליט השלם, אבל הלחץ מחברת התקליטים עשה את שלו. ברגע האחרון ממש, נשלף שיר ישן שבריאן כתב במשותף עם ואן דייק פארקס (השותף המפורסם מימי SMILE) בשם SAIL ON SAILOR. השיר, שמילותיו מדברות על התמודדות עם סערות וטלטלות – מטאפורה מושלמת למצבה של הלהקה באותם ימים – הוקלט בחיפזון בלוס אנג'לס. מי שקיבל את תפקיד הסולן בשיר הזה היה דווקא חבר חדש בלהקה, בלונדי צ'פלין הדרום-אפריקאי, שהעניק לשיר גוון נשמה מחוספס וייחודי.

השיר SAIL ON SAILOR הפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם התקופה המאוחרת של הלהקה, למרות שמעורבותו של בריאן בהקלטה הסופית הייתה מינימלית. שיר בולט נוסף בתקליט היה THE TRADER של קארל וילסון, שעסק בביקורת על קולוניאליזם, וכן הטרילוגיה הנוסטלגית CALIFORNIA SAGA שסיפקה למעריצים את הצליל המוכר שהם כל כך אהבו.

בסופו של דבר, המאמץ השתלם חלקית. התקליט HOLLAND הגיע למקום ה-36 במצעד האמריקני, מיקום מכובד אך רחוק מפסגות העבר. למרות שמדובר פה בתקליט טוב, הוא גם האחרון של הלהקה, לעת עתה, שבא עם מוזיקה חדשה ומרעננת. חברי הלהקה, שלא סיפקו יצירה מקורית משמעותית בשנים הבאות, התארחו בהצלחה בהפקות של אחרים (כמו אלטון ג'ון ולהקת שיקגו). אבל אל תדאגו, הם עוד יעשו קאמבק.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט בזמנו: "דרך יותר מעשר שנות הקלטות והופעות, הביץ' בויז שמרו על זהות מוזיקלית חזקה, למרות שהאור המנחה המקורי שלהם, בריאן וילסון, הפך יותר ויותר לנוכחות צללית בלבד. לאורך כל זה, עם הפסקות נדירות, הביץ' בויז נאחזו, לטוב ולרע, בצליל שלהם, סגנון קולקטיבי שהראה יכולת צמיחה יוצאת דופן.

התקליט החדש היא דיוקן מגובש של האבולוציות האחרונות של הסגנון הזה. מתוך הכרה למעמדו המכובד, אם כי מעט מיתולוגי, של בריאן וילסון, האלבום גם נפתח וגם נסגר עם אופוס חדש של בריאן. כרגיל, כל אחד מהם מקבל רגישות ייחודית שנראית כרגע נוטה למעין רוק קאמרי. השירה המעולה של בלונדי צ'פלין ב-SAIL ON SAILOR ממקמת את השיר הזה בין סטיבי וונדר לבין הביץ' בויז הישנים. כולם בלהקה תרמו לפחות שיר אחד לתקליט.

כלול במארז הזה גם תקליטון מורחב עם אגדה מאת בריאן. למעט הופעה קצרה של בריאן עצמו בתור הפייפר 'מארץ הלילה הרחוקה', הסיפור מסופר על ידי ג'ק ריילי, מנהל הלהקה. בסיפורו על מפגש עם רדיו טרנזיסטור זוהר המנגן רוק אלוהי, גחמתו של בריאן אולי נוגעת לנימה אוטוביוגרפית אבל הוא זה שקובע את הסטנדרטים המוזיקליים של הלהקה.

העדות הטובה ביותר להצלחתו של 'הולנד' היא שזה עומד במידה רבה בסטנדרטים האלו. כמו העבודות המשובחות ביותר של הביץ' בויז, 'הולנד' גורם לי לחייך בעקביות, לא פחות מהפשטות המטרידה שלו מדי פעם כמו בשל השלמות המקושטת שלו לעתים קרובות. למרות שהביץ' בויז עשויים להיות טעם נרכש, ברגע שהמאזין מעניק להם את העדיפות, התקליטים הופכים לבלתי ניתנים לעמוד בפניהם. המוזיקה שלהם התעלתה מזמן על סיווג קל, וכעת הם מנגנים מה שאפשר לתאר בפשטות כמו מוזיקת ​ה​ביץ' בויז. בניגוד לתקליט SO TOUGH המאכזב מהשנה שעברה, 'הולנד' מציע את המוזיקה הזו בצורה הכי מספקת. זה אלבום מיוחד".

זיקית הרוק נולדה! ב-8 בינואר נולד בשנת 1947 דייויד בואי (בשם דייויד ג'ונס). אז הרשו לי לספר לכם על ימי הולדת בשנים מסוימות בעברו של מיסטר בואי.

1965: יום הולדת 18, מכוניות תקועות וחלומות גדולים

השנה היא 1965, ודייויד הצעיר חוגג את יום הולדתו ה-18, הגיל בו אפשר להתחיל לשתות חוקית בפאב ולהרגיש כמו מבוגר אחראי. יום אחד בלבד לאחר מכן, האמביציה הבוערת שלו כבר לוקחת אותו לדרכים. הוא ולהקתו דאז, שהתהדרה בשם המפוצץ 'דייוי ג'ונס והמאניש בויז', מעמיסים את הציוד ונכנסים במכונית כדי לנסוע להופעה באולם HERMITAGE שנמצא ב-HERDS. הלהקה בדיוק שחררה סינגל בשם I PITY THE FOOL, שהופק על ידי של תלמי (שעבד גם עם המי והקינקס), וכלל סולו גיטרה של בחור אלמוני בשם ג'ימי פייג'. הכל נראה מבטיח, אך למרבה הצער הגורל חשב אחרת ומתקלקל האוטו באמצע הדרך. במקום אורות הבמה, הם מצאו את עצמם בצידי הכביש, תזכורת לכך שגם כוכבים לעתיד צריכים גרר מידי פעם.

1966: סטיבי וונדר פוגש את הזיקית

שנה חלפה, ודייויד בואי כבר מופיע עם הרכב חדש בשם THE LOWER THIRD. המיקום: מועדון 'מארקי' הנחשב שבלונדון, מעוז הרוק של התקופה. זה קורה בשעות אחה"צ, אבל ההתרחשות האמיתית קרתה דווקא מאחורי הקלעים. באותו יום ערך חזרות, בחדר האחורי של המועדון, ילד פלא אמריקאי בשם סטיבי וונדר, שהיה אז רק בן 15 אבל כבר החזיק בכישרון שהפיל את הלסתות של כולם. סטיבי בא לאנגליה לקדם את השיר החדש והתוסס שלו בשם UPTIGHT (EVERYTHING'S ALRIGHT). המפגש בין בואי המחפש את דרכו לבין הגאונות המתפרצת של וונדר היה רגע שבוודאי נראה שגרתי אז אבל קוסמי בדיעבד.

1968: פנטומימה, הורים ודרמות רוסיות

בואי סוגר 21 אביבים, גיל המפתח הרשמי לבגרות. אבל, כמו שקורה למוזיקאים רבים שעדיין מחפשים את הפריצה הגדולה, המציאות הכלכלית טפחה על פניו. בזמן הזה הוא כבר לא גר יותר בדירת מנהלו, קנת פיט, שבכיכר מנצ'סטר אלא חזר לבית הוריו בברומלי, מה שבטח גרר כמה שאלות פולניות מצד אמא פגי בארוחת הערב. ביום הזה מבלה דייויד עם לינדסי קמפ, הכוריאוגרף ואמן הפנטומימה שהשפיע עמוקות על הפרסונה הבימתית של בואי ולימד אותו איך להשתמש בגופו ככלי הבעה. קמפ הוזמן לשחק בדרמת טלויזיה רוסית בהפקת הבי.בי.סי הבריטי, בשם THE PISTOL SHOT, עיבוד לסיפור של פושקין. קמפ מעודד את דייויד להצטרף אליו למשחק בסצנה בהפקה, ובואי, שתמיד שמח לפלרטט עם עולם המשחק, הסכים בשמחה והפגין את כישורי הריקוד והפנטומימה שרכש.

1970: צרפתית למתקדמים והקמת להקה חדשה

דייויד חוגג 23, והקריירה מתחילה לקבל תאוצה בין-לאומית, אם כי בכיוונים מפתיעים. במהלך היום, שולח המו"ל שלו את המילים המתורגמות בצרפתית ללהיט החלל הגדול SPACE ODDITY, למנהלו, קנת פיט. השיר, שמספר על מייג'ור טום האבוד בחלל ומטאפורית עסק בתחושת הניכור של בואי עצמו, קיבל חיים חדשים מעבר לתעלה. הגירסה הצרפתית לשיר הזה בוצעה ב-1971 על ידי הזמר הצרפתי ג'ראר פאלאפראט, בשם UN HOMME A DISPARU DANS LE CIEL (בתרגום: 'האיש שנעלם בשמיים').

אבל היום הזה לא נגמר בניירת משרדית. בערב היום הזה הייתה לבואי הופעה במועדון 'ספיקאיזי' שבלונדון. המקום היה אפוף עשן וציפייה. בואי ניגן מול הקהל שירים חדשים לגמרי עם הרכב נגנים שכלל את הבסיסט (והמפיק לעתיד) טוני ויסקונטי, הגיטריסט טים רנוויק והמתופף ג'ון קיימברידג'. ההופעה כללה ביצוע מפתיע, גרסה לשיר של הזמר האמריקאי ביף רוז, בשם FILL YOUR HEART. השיר העליז הזה, שבואי הקליט בהמשך בתקליט המופתי 'האנקי דורי', עוסק בצורך למלא את הלב באהבה כדי לגרש את הפחד – מסר שבואי אימץ בחום. בנוסף, בואי ביצע הקראת קטע שירה שכתב הזמר / גיטריסט האמריקני, מייסון וויליאמס. הרגע המכריע הגיע דווקא כשהאורות כבו: אחרי המופע הציע בואי לקיימברידג' להצטרף אליו ללהקה חדשה שהוא הולך להקים, הרכב שנודע בהמשך בשם THE HYPE, הלהקה שלבשה תלבושות גיבורי-על עוד לפני שזיגי סטארדסט נולד.

1971: ביקורות קטלניות

יום הולדת 24 מגיע עם טעם חמצמץ. התקליטון HOLY HOLY של בואי מקבל ביקורת לא אוהדת בעיתון המוזיקה המשפיע מלודי מייקר. הכתב כריס וולש לא ריחם וכתב: "דייב נשמע כמו סיד בארט בצליל מוזר למדיי". ההשוואה לסיד בארט, המייסד המעורער של פינק פלויד, לא הייתה בדיוק מחמאה באותה תקופה, אלא רמז למוזרות יתר. HOLY HOLY היה שיר רוק קצבי שהושפע מאוד ממרק בולאן ולהקת טי-רקס, חבריו/יריביו של בואי לז'אנר הגלאם-רוק המתפתח, אך בזמן אמת הוא נכשל מסחרית.

1972: הולדת הזיגי ומכונת הגילוח

איזו שנה! שנת הפריצה הגדולה. עיתון מלודי מייקר, שרק שנה קודם לכן קטל אותו, מפרסם עמוד שלם ומפרגן על 'האנקי דורי', התקליט שהביא לעולם קלאסיקות כמו LIFE ON MARS ו-CHANGES. בינתיים נערכת מסיבה פרועה ב-HADDON HALL, הדירה הויקטוריאנית המפורסמת שבה התגורר בואי, לכבוד יום הולדתו ה-25. בין כל הזוהר והגלאם, חברי להקתו מביאים לו מתנה פרקטית: מכונת גילוח עם בטריות. כי גם כוכבי רוק צריכים להיות לפעמים חלקים.

אבל השיא היה האורחים. לו ריד, סולן הוולווט אנדרגראונד, הוא בין האורחים במסיבה והוא צופה בכניסה הגרנדיוזית של בואי דרך גרם המדרגות המפואר, כשהוא לובש 'חליפת זיגי' בצבע ירוק בהיר ומגפיים תואמים, שעוצבה לו על ידי חברו ומעצב האופנה פרדי בארטי. זה היה רגע מכונן שבו לו ריד ראה את דמותו של זיגי סטארדסט קורמת עור וגידים מול עיניו. בהמשך הלילה, החבורה העליזה לא נשארת בבית ועוברת המסיבה למועדון 'הסומבררו', מועדון גייז מפורסם בקנסינגטון, שם חגגו עד לשעות הבוקר המוקדמות.

1974: סרטים אילמים ומוזות

בואי בן 27, גיל מסוכן לרוקרים, אבל דייויד עסוק באמנות. דייויד מבקר בבית חברו הוותיק, ג'ורג' אנדרווד, בהאמפסטד. אנדרווד, למי שלא יודע, הוא אותו חבר ילדות שנתן לבואי אגרוף בבית הספר בעקבות ריב על בחורה, מה שגרם לאישון המורחב המפורסם של בואי ולעיניו להיראות בצבעים שונים. למרות הכל, הם נשארו חברים טובים. יחד עימו מגיעה אמנדה ליר, הדוגמנית והמוזה המסתורית שהייתה מקורבת גם לסלבדור דאלי. החבורה קופצת לבית הקולנוע המקומי כדי לצפות בסרט 'מטרופוליס', סרט המופת שצולם על ידי פריץ לאנג בשנת 1927. הסרט, שמציג עיר עתידנית ומחולקת למעמדות, השפיע עמוקות על החזון האמנותי של בואי ועל התקליט DIAMOND DOGS. במהלך הפגישה מציין בואי כי ברצונו ליצור סרט בכיכובה של אמנדה, פרויקט שלא יצא לפועל, אך הראה את המוח הקדחתני שלו שלא מפסיק לעבוד.

1976: ג'מאייקה והדוכס הלבן

בואי חוגג 29 הרחק מהקור הלונדוני. הוא עורך חזרות, בביתו של הגיטריסט של הרולינג סטונס, קית' ריצ'רדס, בג'מאייקה, לקראת סיבוב הופעות חדש. זו הייתה התקופה שבה בואי אימץ את דמותו של "הדוכס הלבן והרזה" (THE THIN WHITE DUKE), דמות קרה, אריסטוקרטית ומנוכרת שליוותה את התקליט STATION TO STATION. הג'מאייקה אולי הייתה שטופת שמש, אבל בואי היה באחת התקופות האפלות והאינטנסיביות בחייו מבחינה אישית, כמכור להרואין.

1977: לילות ברלין

יום הולדת עגול ומשמעותי – בואי חוגג את יום הולדתו ה-30. עבור רבים בסצנת הרוק של אז, גיל 30 נחשב "זקן", אבל בואי רק התחיל את הפרק המרתק ביותר שלו. החגיגה נערכת ביחד עם חברו הטוב ושותפו ליצירה איגי פופ, רומי האג (זמרת קברט טרנסג'נדרית מפורסמת שהייתה מוזה עבורו) וחברים נוספים - במועדון לילה בברלין. בואי עבר לברלין כדי להיגמל מאורח החיים ההרסני של לוס אנג'לס ולמצוא השראה חדשה. התקופה הזו הולידה את "טרילוגיית ברלין" המהפכתית והתקליט LOW שיצא ממש באותו חודש, יצירה אוונגרדית ששינתה את פני המוזיקה האלקטרונית והפופ.

2013: ההפתעה הגדולה של העשור

במשך עשר שנים דייויד בואי שמר על שתיקה רועמת. שמועות טענו שהוא פרש, שהוא חולה, או שהוא פשוט נהנה לטייל ברחובות ניו יורק כאחד האדם. ואז, בבוקר יום הולדתו ה-66, ללא שום הודעה מוקדמת או מסע יחסי ציבור, העולם התעורר להלם מוחלט: יוצא תקליטון חדש עם השיר WHERE ARE WE NOW, מתוך אלבומו הבא, THE NEXT DAY. השיר הוא בלדה נוגה, רגשית וחשופה, המתרפקת על זכרונותיו של בואי מתקופת ברלין, ומזכירה מקומות כמו ה-KADEWE (חנות הכלבו המפורסמת) וכיכר פוטסדאם. בואי, שלא נשמע מזה עשור ביצירה חדשה, מלהיב מחדש את מעריציו ומוכיח שוב שהוא אמן הטיימינג המושלם. זו הייתה מתנת יום ההולדת הטובה ביותר שהעניק לעולם – הוא עצמו.

2016: יוצא התקליט BLACKSTAR.

יומיים לאחר מכן יבין העולם כי אלבום זה נועד להיות דברי הפרידה של בואי ממעריציו ומהעולם. מיליונים יזילו אז דמעות של עצב אמיתי. אז הנה על האלבום BLACKSTAR, של דייויד בואי...

בשנת 2013, לאחר שהופיע בפומבי במשך יותר מעשור רק באופן נדיר, דיוויד בואי הופיע שוב בסצנת המוזיקה - אם במוזיקה או בתערוכה. שמו חזר לכותרות ולהלהיב. אז בואי, שנטען מחדש לנוכח ההצלחות הללו, תכנן להפוך את 2014 לשנה טובה, וכתב יחד מחזמר עם המחזאי האירי אנדה וולש. המחזמר, שנקרא לזרוס, היה תערובת של אוטוביוגרפיה ואגדה. אבל תוכניות לשנה נפלאה התפוגגו עם אבחון סרטן בכבד. עד כמה שהחדשות נוראיות, זה לא הפריע לנחישות שלו לסיים את לזרוס, והמחזמר עלה ב-7 בדצמבר 2015, בסדנת תיאטרון ניו יורק. בואי גם הצליח להשלים את אלבומו האחרון במקביל לזה.

באביב 2014, בואי היה בקהל בהופעה של תזמורת מריה שניידר בבירדלנד, מועדון הג'אז המפורסם בניו יורק. מסוקרן מהתמזגות הז'אנרים שאפיינה את המוזיקה של האנסמבל, הוא הציע לשניידר שהם יעבדו יחד. התוצאה הייתה קטע בשם SUE - OR IN A SEASON OF CRIME. זה נכלל באלבום האוסף של בואי,

NOTHING HAS CHANGED.

בואי היה להוט להלחין יצירות נוספות עם מריה שניידר. אבל היא הייתה עסוקה בהכנת האלבום החדש שלה והיססה לקחת על עצמה פרויקט חדש, והציעה במקום זאת שבואי ישתמש בדוני מקסלין, הסקסופוניסט שלה, ושאר חברי הלהקה שלו. בתחילת יוני 2014, היא הזמינה את בואי לאחד מהקונצרטים שלהם במועדון ג'אז בגריניץ' וילג' שבלט בגודלו הקטנטן כמו במוניטין הרב שלו. המוזיקה באה מהבמה עם ג'אז, אלקטרו, פאנק והיפ הופ. בואי התרשם מהקלות שבה מקסלין עשה מניפולציה על המסורות המוזיקליות הללו והזמין אותו לשתף איתו פעולה באלבום החדש שלו. סשן הקלטה נקבע לתחילת 2015.

במקביל, בואי נפגש עם טוני ויסקונטי, חברו הוותיק ומפיק-טכנאי אלבומים בעל מוניטין עשיר. התוצאה באה עם יצירה שבואי חש מאד גאה בה וכשהאלבום החדש יצא, הוא זינק למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי - לראשונה בקריירה של בואי. המילים בו מכילות מסרים רבים של פרידה ויוצרות סוג של צוואה. זה היה נראה כמו הזמנה מוקדמת להלוויה של בואי. השם האמיתי של האלבום הוא הלוגו ★, אבל האופי הבלתי ניתן לבטאו אומר שיש לו שם נוח יותר - BLACKSTAR. ג'ונתן ברנברוק עיצב לעטיפה כוכב שחור על רקע לבן לפורמט הדיסק, ורקע שחור עם צורת כוכב חתוך ממנו לגרסת התקליט. ברנברוק אמר: "זה היה אדם שעמד מול המוות. לקרוא לאלבום ★ במקום לכתוב BLACKSTAR, יש לזה סוג של סופיות, חושך, פשטות". הקהל הרחב לא ידע עם צאת התקליט שדיייד בואי חולה סופני. הוא שמר את זה בסוד.

ובהתאם למצב הרוח הסופני של האלבום, האולפן "חנות הקסמים" שבו הוקלטו כלי הנגינה של האלבום, נסגר לצמיתות ב-16 במרץ 2016, כשהוא קרס תחת עלויות השכירות שהרקיעו שחקים בניו יורק. טוני ויסקונטי אמר: "חלק מהחיים שלי פשוט מת עם סגירת האולפן. אני אתגעגע לאולפן כמעט כמו שאני מתגעגע לחבר שלי, דיוויד בואי. דייויד תמיד עשה מה שהוא רוצה לעשות והוא רצה לעשות את זה בדרך שלו והוא רצה לעשות את זה בצורה הטובה ביותר. מותו לא היה שונה מחייו - יצירת אמנות. הוא עשה עבורנו את האלבום הזה, מתנת הפרידה שלו".

ב-8 בינואר בשנת 1931 נולד אחד האמרגנים החשובים ביותר בארה"ב - ביל גרהאם. האיש שהביא את תרבות הרוק לשיאים חדשים.

הוא נולד בשם וולדיה גרנחוקה בברלין, עם תחילת עלייתו של היטלר לשלטון. הוא היה הילד הצעיר של אב יליד רוסיה, המהנדס ג'ייקוב גרחונקה, ואשתו, פרידה. וולודיה היה רק בן יומיים כאשר אביו נהרג בתאונת בנייה.

פרידה תמכה בוולודיה וחמש אחיותיו הגדולות - ריטה, אוולין, סוניה, אסתר, וטולה - כשעבדה בהכנת תחפושות ותכשיטים שהיא מכרה בשוק. החיים היו מאבק מתמיד כמשפחה יהודית, שגרה בשני חדרים ומטבח באזור שכונות העוני בברלין, המכונה "החתונה". בסופו של דבר פרידה נאלצה לשלוח את שני ילדיה הקטנים ביותר - וולודיה וטולה - לגור בבית יתומים.

ככל שהנאצים הידקו את אחיזתם בברלין, הדבר הפך ליותר ויותר מסוכן להיות יהודי. בבית הספר ציפו לבנות גרחונקה הבוגרות להצדיע בסגנון נאצי ולזעוק "הייל היטלר" בכל פעם שמורה נכנס לכיתה. ובכל זאת, הן היו כל הזמן מטרה ללעג על ידי התלמידים לכיתה שהשתייכו לתנועת "נוער היטלר". למרות שוולודיה וטולה גרו בבית היתומים במהלך השבוע, הם הלכו הביתה בסופי שבוע. לילד הקטן והרגיש, שנשתי אחיותיו - ריטה ואוולין - חיו חיים בוהמיינים אקזוטיים, מלאים בריקודים ומוסיקה. הםן היו מרדניות ועצמאיות.

כאשר ריטה עברה לשנחאי כדי להצטרף לחבר שלה, פרדי, והפכה לרקדנית, וולודיה חלם לעקוב אחריה. אחרי הכל, היא הרוויחה 150 דולר בחודש. ב-9 בנובמבר 1938, וולודיה בן השבע היה עד לליל הבדולח, כאשר הנאצים היכו יהודים ללא הבחנה, הרסו בתי כנסת, בתים ובתי עסק. הוא לא שכח את זה כל ימי חייו.

לאחר מכן, פרידה דאגה לבטיחות ילדיה בברלין, אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה להעביר את המשפחה מגרמניה. ב-5 ביוני 1939, פחות משלושה חודשים לפני שהיטלר פלש לפולין וסחף את אירופה למלחמה, וולודיה וטולה הגיעו לפריס במסגרת תוכנית החלפה עם בית יתומים צרפתי. אמם הלכה לתחנת הרכבת כדי לראות אותם, וזו תהיה הפעם האחרונה שהם יראו אותה בחיים.

וולודיה בן השמונה עזב את גרמניה כשהוא אוחז בתיק קטן המכיל את כל רכושו - ספר תפילה יהודי ותמונה של הוריו. וכמו כל כך הרבה פליטים יהודים אחרים מהשואה, הוא גדל בתחושה שהרכוש האמיתי היחיד שלו נמצא בכיס שלו או מה שהוא יכול לסחוב איתו. בזמן שוולודיה וטולה היו בפריס, הנאצים אסרו מיהודים לצאת משם, ושני הילדים נותרו תקועים שם. הרחק מסכנות הרייך השלישי חיו שני ילדי גרחונקה בשאטו דה קווינסי, אחוזה ישנה ומלאת שטיחי קיר מחוץ לפריס. וולודיה התיישב במהרה והקים כנופיה עם יתומים אחרים ויצא למסעות גניבה מחנויות מקומיות, שם נתפס לעתים קרובות. הוא למד בבית הספר היסודי הציבורי בקווינסי ולמד לדבר צרפתית שוטפת, והרשים את מוריו באהבתו לטבע.

ואז במאי 1940 פלש היטלר לצרפת. וולודיה והילדים האחרים עזרו לבנות מקלטים. רוב הלילות חגו מטוסי מלחמה גרמניים בבירה הצרפתית, ובמהלך הפצצות התחבאו הילדים המאובנים בתעלות לחות. בלילה אחד הותקף וולודיה על ידי נחש, וזה הותיר אותו עם פוביה לכל החיים. חודש לאחר מכן, כשהצבא הגרמני הקיף את פריס, נציג הצלב האדום הגיע ללוות את הילדים היהודים למקום מבטחים. 64 ילדים, כולל וולודיה וטולה, פונו לאחר מכן לחווה ביער סנארט ופונטנבלו בפאתי פריס. בלילה אחד פרצו חיילים גרמנים חמושים לחווה והילדים נמלטו בקושי על חייהם.

הילדים התחבאו ביום ואז הלכו ברגל עשרים וחמישה קילומטרים בכל לילה בחסות החושך. לעתים קרובות הם ראו גופות על הכביש המהיר. הם שרדו על פירות יער, וכולם סבלו מתת תזונה חמורה. ממש מחוץ לליון, טולה חטפה דלקת ריאות. הם המשיכו לצעוד כשלפתע היא נפלה לצד הדרך ומתה. חסר נחמה, הילד בן התשע ערסל את ראשה של אחותו בחיקו, מסרב להיפרד ממנה. איש הליווי של הצלב האדום נאלץ לגרור את וולודיה משם כי הגרמנים היו קרובים מאחור. גופתה של טולה הושארה לצד הכביש.

שנים לאחר מכן, אותו נער הפך לאמרגן מצליח מאד בארה"ב. הוא פיקד על אולמות הופעות חשובים שפתח כגון פילמור איסט בניו יורק ופילמור ווסט בסן פרנסיסקו. הוא ליווה אמנים רבים אותם טיפח (ביניהם גם להקת סנטנה אותה גילה) ורבים ראו בו את ה-איש הנכון בסצנה המחשמלת ההיא. ביל גרהאם המשיך להצליח עם השנים אך באוקטובר 1991 הוא עלה למסוק, אחרי שצפה בהופעה של "יואי לואיס והחדשות", והתרסק עמו כשהוא בן 60.

ב-8 בינואר בשנת 1973 יצא אלבום סולו כפול ליוקו אונו ושמו APPROXIMATELY INFINITE UNIVERSE.

התקופה הייתה סוערת. ג'ון ויוקו ליקקו את הפצעים אחרי הכישלון המסחרי היחסי של האלבום הפוליטי המשותף שלהם, SOME TIME IN NEW YORK CITY. אבל בעוד ג'ון היה עסוק במאבקי הגירה מתישים מול הממשל האמריקאי (שממש רצה לראות אותו אורז מזוודה וחוזר לבריטניה), יוקו נכנסה לאולפן בניו יורק עם אנרגיות של מפעל כוח גרעיני קטן. היא גייסה את להקת הליווי הקבועה שלהם באותה תקופה, ELEPHANT'S MEMORY – חבורת רוקרים ניו-יורקית מחוספסת שידעה לתת בראש עם סקסופונים וגיטרות חשמליות – ויצאה למסע מוזיקלי פמיניסטי ונוקב.

הסיפור מאחורי הקלעים היה משעשע כמעט כמו המוזיקה עצמה. בעוד שקרדיט ההפקה נחלק רשמית בין בני הזוג, בפועל יוקו החזיקה את המושכות ביד רמה. ג'ון, שבדרך כלל היה הדומיננטי, מצא את עצמו בעמדת "הבעל התומך" (ובקרדיטים הופיע תחת שם העט המשעשע JOEL NOHNN).

אונו סיפרה על התהליך היצירתי האינטנסיבי הזה: "כתבתי את החומר לאלבום הזה בתקופה של חודש. בדרך כלל אני מתחילה עם משפט שהופך לתמליל שלם שאותו אני מלחינה. את רוב השירים ג'ון כלל לא שמע עד שהגעתי איתם לאולפן ההקלטות. לעיתים הגעתי לאולפן לפניו כי הוא נהג לישון. הוא הגיע לאולפן ואז היה שומע את מה שאני ושאר הנגנים כבר עשינו".

האלבום, שכלל 22 רצועות והשתרע על פני שני תקליטים, היה מניפסט פמיניסטי עטוף ברוק'נ'רול, בלוז ואפילו נגיעות של פ'אנק. בחוברת המצורפת לאלבום הופיע חיבור פרי עטה של אונו בשם THE FEMINIZATION OF SOCIETY, ובו היא טענה שהחברה צריכה לאמץ ערכים נשיים יותר כדי לשרוד. שירים כמו YANG YANG ו-DEATH OF SAMANTHA הציגו צדדים אפלים וכואבים, בעוד שירים אחרים תקפו את השובניזם הגברי בצורה ישירה.

אבל האם העולם היה מוכן ליוקו אונו בגרסת הרוק-סטארית? ובכן, תלוי את מי שאלתם. מבקרי המוזיקה של שנות ה-70, שהתייחסו ליוקו כאל סוג של מטרד סביבתי שדבק בג'ון לנון, השחיזו את הסכינים עוד לפני שהמחט נגעה בויניל.

ניק טוצ'ס, כתב עיתון רולינג סטון, מיהר לזלזל ולהתנשא: "חבל מאד שאיפשרו באלבום הזה לקולה של יוקו אונו לשלוט מעל למוזיקה, כי הנגנים מלהקת ELEPHANT'S MEMORY לא נשמעו מעולם טוב יותר בנגינתם. יוקו אונו, מצד שני, פשוט מגוחכת לחלוטין כתמלילנית. הרמה שלה נמוכה. זה פשוט מחורבן. האם יש צורך לדון בשטיקים האלו שלה? ואם יש דבר אחד שאפשר להשוות אותו למילים האידיוטיות שלה, הרי זה הגועל הטוטאלי שלה. האם אתם יכולים לקבל קול מיילל שפוקד על העולם כל מיני הוראות? זה לא רק אני שלא סובל את זה. אני מכיר מישהו רציני שעוסק בתרבות אוונגארד וגם הוא ממש לא אוהב את זה".

לעומת הארס שנשפך באמריקה, מעבר לים, במולדת הישנה של הביטלס, היו מי שניסו להקשיב באמת. אולי הבריטים, עם הנימוס המפורסם שלהם, או אולי סתם אוזן מוזיקלית פתוחה יותר, הצליחו לקלוט את הווייב.

בעיתון איבנינג סטנדרט, מלונדון, נכתב אז בביקורת על האלבום: "קל לצחוק על יוקו אונו או לפחות זה היה קל בשבילי עד ששמעתי את האלבום הזה ונתתי להשפעה שלו להיספג. ביוקו יש יותר מעניין חובבני בתנועת שחרור נשי, אבל הדרכים המוזרות שלה לתקשר הסוו לפעמים את הכנות שלה. כאן היא מגובה באיזה לנון עוצמתי ומטלטלת את המילים שלה בפשטות עזה וחותכת.

יוקו אומרת את המובן מאליו בלי סלסולים או איטיות במה שאפשר לכנות 'רוק הספה של פסיכיאטר'. הגישה הטקטית של ההלם מושכת את תשומת לבך. היא חצי שרה חצי צורחת עלבונות לאהובה ואז פתאום עוברת לקול הילדה הקטנה המתחננת של אישה בודדה כשהיא מתחננת לאהובה שיישאר. האלבום הוא די הישג שמצליח להיות גם מספק מוזיקלית וגם מגרה נפשית".

אבל בל נטעה, מחנה השונאים היה עדיין חזק ורועש. העיתונות המקומית בניו יורק לא התרשמה מהניסיון של גברת לנון להפוך לזמרת רוק מן המניין. מבחינתם, זה היה עוד פרק בסידרה הבלתי נגמרת של "מה יוקו עשתה הפעם כדי להרוס לנו את היום".

בעיתון "דמוקרט וכרוניקל" מניו יורק, נכתב בביקורת שכותרתה 'האלבום של יוקו הוא זבל מוזיקלי': "זוכרים את תוכניות המסתורין של הטלוויזיה של סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60? דרכו המוזרה של הבלש, לא משנה היכן היא התחילה, תמיד תוביל אותו לאיזו צלילה פנימה. האיש עם המפתח לתעלומה תמיד ארב בפנים.

הסגנון הפואטי המתוחכם הזה קם לתחייה תחת יומרה של אמנות על ידי הזמרת והיוצרת יוקו אונו, הידועה גם בשם גברת ג'ון לנון. עם כל ניסיון מוזיקלי נוסף, יוקו אונו מוכיחה שהסיבה היחידה לכך שיש לה קריירת הקלטות וגישה לכל ניסיון מוזיקלי נוסף הוא מעמדה כגברת ג'ון לנון. האלבום הכפול החדש שלה הוא אוסף בן 22 שירים הנושא את אחת היומרות המנופחות ביותר בכל הזמנים. אבל בעוד שיקום אינסופי בערך מובטח, לפי שם האלבום - זבל מוזיקלי נמסר. יוקו אונו לא יכולה לשיר".

במבט לאחור, ממרחק של עשרות שנים, קל לראות שההיסטוריה שפטה את האלבום הזה בחומרה רבה מדי בזמן אמת. יוקו הקדימה את זמנה, כשהיא משלבת פאנק-רוק עם טקסטים אישיים ופוליטיים עוד לפני שמישהו ידע מה זה פאנק. ויש הטוענים שמי שקוטל את יוקו, לא מבין אותה. ואם יש מעריצי לנון שקוטלים את יוקו, שיחשבו פעמיים, כי לולא היא, הם לא היו מקבלים את לנון האמן האהוב עליהם, עם קלאסיקות שנכתבו על ידו איתה ובהשראתה. זו נקודה טובה למחשבה. עכשיו שימו את האלבום הזה ו"תפתחו את הקופסה", לפי הגדרתה.

ב-8 בינואר בשנת 1991 מת סטיב קלארק, הגיטריסט של להקת הרוק דף לפארד.

הגיטריסט המולטי מיליונר, סטיב קלארק בן ה-30, מת בשנתו בביתו בלונדון, משילוב קטלני של אלכוהול, כדורי שינה וכדורים נוגדי דיכאון.

עם שיערו הבלונדיני ותנועותיו הבימתיות המרשימות, מעריצות רבות נמשכו אל קלארק ויחד עם חברו ללהקה, הגיטריסט פיל קולן, כונו השניים "תאומי הטרור", בגלל חיבתם המשותפת לשתיית אלכוהול מרובה וביצוע מעשי שטות על הבמה. אלכוהול אינו עניין של שטות ומזה שנים ניסה קלארק לבעוט בהתמכרות עם כניסתו לקליניקות לאלכוהוליסטים אנונימיים. זה לא עזר.

קולן: "בחורף 1989, כמה מאיתנו היו באולפן יום אחד כשקיבלנו טלפון מהמנהל שלנו. 'סטיב בצרות. הוא נמצא מחוסר הכרה בבר במיניאפוליס, והובהל לבית חולים שם'. טסנו החוצה לראות אותו מיד. אני זוכר, זמן קצר לאחר מכן, שהגעתי למרכז לטיפול בהתמכרויות בהייזלדן, צפונית מזרחית למיניאפוליס. החולים נראו כמו צוות השחקנים מהסרט 'קן הקוקיה'.  רופא ביקש מאיתנו לכתוב מכתב לסטיב המביע את דעותינו וכיצד אנו מרגישים עם זה. אבל אז הרופא אמר, 'בסדר. עכשיו אני צריך שתקריאו לו את זה'. הרופא גם אמר לנו שאם אנו אוהבים את החבר שלנו, נצטרך להתעמת איתו באמצעות התערבות במצבו. הקראתי את המכתב שלי קודם. ישבנו כולנו במעגל וסיפרנו לו, 'סטיב אתה מפחיד אותנו'. הוא ישב שם עם סיגריה, לוקח הכל פנימה. ואז כולנו התחבקנו ואמרנו לו שאנחנו אוהבים אותו. זו הייתה חוויה רגשית לכל המעורבים, במיוחד כאשר הרופא הסביר לנו שכ-70 אחוז מהאלכוהוליסטים שמגיעים לרמה כזו, בדרך כלל, בסופו של דבר, מתים משימוש יתר. זה היה חומר קשה לבליעה.

הרופא גם אמר לנו שרמת האלכוהול בדמו של סטיב הייתה 0.59. זה לא באמת אמר לנו משהו, עד שהוא הסביר שרמת אלכוהול של 0.41 היא שהרגה את ג'ון בונהאם מלד זפלין. בתמיכתנו, סטיב עבר למרכז שיקום אחר, בטוסון, אריזונה. אמרנו לו לקחת חופשת מחלה של חצי שנה ולהבריא - שנמשיך לעבוד על התקליט וברגע שהוא יהיה מסוגל, הוא יחזור אלינו. אבל זמן קצר לאחר מכן פגש סטיב את ג'ני דין, מטופלת נוספת שהייתה מכורה להרואין. סטיב חשב שזה יהיה נהדר אם הם יעזרו זה לזו להתמודד עם ההתמכרויות שלהם. אבל זה היה רעיון גרוע. שניהם עזבו את הגמילה והמשיכו לעזור זה להתמכרויות של זה והמצב החמיר. זה הפך כמעט בלתי אפשרי לעקוב אחר מקום הימצאו של סטיב או מה הוא עשה.

בבוקר ה-8 בינואר 1991, קיבלתי טלפון ממנהל הלהקה.

'פיל', הוא אמר, 'יש לי חדשות רעות. סטיב מת בשנתו'. מה שקרה זה שהוא שתה ושבר צלע בנפילתו. הרופא אמר לו לא לשתות בזמן שהוא נוטל את התרופות לכאב שלו. הוא שתה בכל מקרה. לא נכנסתי להלם מהבשורה על מותו אבל זה חירפן אותי. זו הייתה מכה פסיכולוגית כל כך גדולה עבור כולנו. אחרי התאונה בה המתופף שלנו איבד את ידו וההחלמה המדהימה שלו וחזרתו ללהקה, לא חשבתי שאי פעם נצטרך להתעמת עם משהו כזה אבל עכשיו אחד מאיתנו מת. זה מדהים שאנחנו אף פעם לא מתכוננים למוות בזמן שאנחנו צעירים, כמעט כאילו יש בנו את הרצף האלמותי הזה. סטיב קלארק היה חלק בלתי נפרד מהלהקה; הוא היה גורם מרכזי ביצירת הסאונד והיה חלק מהמשפחה הזו שהייתה לנו. בילינו יותר זמן ביחד מאשר רוב המשפחות הקשורות בדם.

בוקר אחד ג'ו אליוט, זמר הלהקה, ואני היינו במטבח ואמרתי, 'סיימתי. אני לא רוצה לעשות את זה יותר'. אחד מאיתנו מת והחבורה הייתה שבורה. הוא אמר, 'נו, מה אתה רוצה לעשות?' אמרתי לו שאני מעדיף להיות שרברב. אבל ג'ו הוציא אותי מהמחשבה ואמר, 'אל תהפוך לאינסטלטור. אנחנו חייבים לסטיב על כל השירים האלו שכתבנו ביחד בתקליט הזה. הוא עדיין חלק מאיתנו. בוא, לכל הפחות, נכבד אותו ונסיים את מה שהתחלנו'...".

ג'ו אליוט אמר אז לרולינג סטון: "הוא היה כה שקט מחוץ לבמה. לא היו לו תחביבים חוץ מגיטרה, תשבצים ושתייה", אבל חבר קרוב אחר שלו, שבחר להישאר בעילום שם, אמר לתקשורת: "כולם ידעו שהיו לו בעיות. הוא מצא תהילה בשלב מוקדם בחייו וזה יצר עליו המון לחץ. למרות שהוא היה החבר הכי נוצץ בלהקה, מתחת לשכבה הזו שרר רק עצוב עמוק. הוא היה חסר בטחון ופעם אחת שאלתי אותו מדוע הוא כה עצוב, כשהוא כוכב רוק כזה גדול, הוא צרח עליי שלעולם לא אעז יותר לקרוא לו כוכב רוק. במובן מסויים, הוא היווה בעיה גדולה ללהקה".

מאמר בונוס על שני כוכבי יום הולדת של היום, 8 בינואר, והמפגש ביניהם שהתפספס...

לא משנה מי אתה, רושם ראשוני חיובי הוא חיוני. אבל בתקופתו של בואי כזיגי סטארדאסט, היה לו מפגש ראשון עם אלביס פרסלי, שעליו התחרט מאוחר יותר. למרות שאלביס היה 'המלך'. הכוכב האנגלי גדל בהערצה את פרסלי, ובשנת 1971, סוף סוף הייתה לו ההזדמנות לראות אותו מופיע במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. לראות את אחת הדמויות הכי אייקוניות בהיסטוריה המוזיקלית במקום הכי אייקוני בעולם לא הייתה הזדמנות שבואי לקח כמובנת מאליה. עדיין, היה חדש יחסית לתהילה ולא רגיל להיות באור הזרקורים. בשנותיו האחרונות, הוא למד כיצד להסוות עם שאר הקהל, אך עדיין לא היה בעל מיומנות זו לאחר שראה את פרסלי. "באתי לסוף שבוע ארוך", נזכר בואי פעם בלילה המצער. "אני זוכר שבאתי ישר משדה התעופה ונכנסתי למדיסון סקוור גארדן מאוחר מאוד. לבשתי את כל הלבוש התיאטרלי שלי מתקופת זיגי והיו לי מושבים נהדרים ליד הבמה". הוא התיישב במקום טוב מול הבמה, אך חש כאידיוט כשכל המבטים הופנו אליו. שיערו היה אדום, חליפתו לא מהעולם הזה ומגפיו שערורייתיים. הוא הבין שגם אלביס מביט בו מהבמה בהלם. הוא הוסיף: "כל המקום פשוט הסתובב כדי להסתכל עליי והרגשתי כמו זקן. היה לי שיער אדום מבריק, איזו חליפת חלל מרופדת ענקית והמגפיים האדומים האלה עם סוליות שחורות גדולות".

זו הייתה טעות מטופשת מטעמו של בואי, שהוא למד לא לחזור עליה. בשל הפופולריות העצומה שלו, הקהל העביר את תשומת ליבו באופן טבעי לזיגי והרחק מאלביס. אף על פי שמעולם לא הייתה כוונתו של בואי להפוך לכוכב התוכנית, הוא היה מלא אשמה על כך שהסית את אור הזרקורים מהמלך.

מה רבה הייתה אכזבתו של בואי שלא הצליח, בסופו של דבר, לפגוש את אלביס - למרות שהובטח לו שתהיה פגישה ביניהם מאחורי הקלעים. עם זאת, פרסלי מעולם לא אמר דבר על התקרית עם בואי, ושנים לאחר מכן, הם כמעט עבדו יחד. בואי כתב את השיר GOLDEN YEARS עם אלביס בראשו, שאותו הקליט מאוחר יותר עבור בעצמו לאחר שפרסלי דחה אותו. הם חלקו מנהל ב-RCA RECORDS, שיזם את הרעיון, אבל בסופו של דבר, לאלביס היו תוכניות אחרות לאמנות שלו. ב-2002, בואי הסביר: "היו דיבורים בין המשרדים שלנו שצריך להכיר לי את אלביס ואולי להתחיל לעבוד איתו הן כמפיקים שותפים וככותבים. אבל זה מעולם לא קרה. הייתי שמח לעבוד איתו. אלוהים, הייתי ממש רוצה את זה". לא רק שזה היה יכול לעזור להחזיר את אלביס בחזרה לראש המצעדים, אלא שבואי היה יכול גם לפצות את הגיבור שלו אחרי המבוכה של פעם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.