רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 במאי (8.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"עם כל הכבוד לקרול קינג, האלבום TAPESTRY היה מצוין, אך שני התקליטים שהוציאה לאחר מכן נשמעים 'עייפים'. נראה כאילו הוקלטו באותם סשנים שכללו שלושים שירים, כאשר עשרת הטובים שבהם נבחרו ל-TAPESTRY, ואילו עשרים הנותרים – שהופקו כנראה עם צוות שכבר התעייף – חולקו בין שני האלבומים הבאים. היא צריכה להתחיל לדאוג, אף על פי שכתבה כמה מהשירים הגדולים בעולם. באופן אישי, אני לא יכול לעבוד עם אותו צוות בכל תקליט" (אלטון ג'ון בשנת 1973)

ב-8 במאי בשנת 1970 יצא האלבום של הביטלס ושמו LET IT BE. בשלב זה, הלהקה כבר התפרקה.

למעשה, הסשנים של ההקלטות התקיימו כבר בתחילת שנת 1969, עוד לפני ההקלטות של ABBEY ROAD, והגיעו לשיאם בהופעה המפורסמת על הגג של משרדי חברת אפל בלונדון, שם הקור היה כה עז עד שג'ון לנון נאלץ לשאול את המעיל של זוגתו. עם זאת, בשל מחלוקת טוטאלית בין החברים שהשתוקקו באותה עת לדם זה של זה, התוצאות נגנזו וקמו לתחיה רק שנה מאוחר יותר על ידי המפיק פיל ספקטור, האיש שהביא לעולם את טכניקת קיר הסאונד המפורסמת והיה ידוע בחיבתו לאקדחים באולפן ההקלטות. אז לא סתם התקליט הזה מרגיש כמו צוואה. ועדיין, התקליט הזה מזכיר לי שהביטלס הם קודם כל בני אדם מוכשרים מאד. לכן אני לא מעריץ אותם - אני מעריך אותם. מאד!

אז האם מדובר במוצר אמיתי של הביטלס, שכן הוא חסר את ההפקה הביטלסית המסורתית ויש בו הרבה קישוטים זרים. דוגמה בולטת לכך הייתה התזמור של פיל ספקטור לשיר THE LONG AND WINDING ROAD, מהלך שעצבן את פול מקרטני ועד היום ממשיך לעצבן מעריצים רבים. עבורם זה כמו שכבת אבק עבה על יהלום. אני דווקא אוהב את זה. בכל מובן אחר, זהו תקליט של הביטלס לכל דבר ועניין. בלי ספקטור, נראה שלא היינו בכלל מקבלים אז את התקליט הזה.

הרעיון של הביטלס להפיק תקליט שורשי לחלוטין היה מבריק בפשטותו: להפסיק עם התחכום של האולפן, לחזור לנגן כלהקה חיה, בלי אובר-דאבינג, ולהחזיר את האנרגיה של ימי המועדונים בהמבורג. אבל המציאות הייתה קרה (תרתי משמע, באולפני טוויקנהאם הקפואים), מתוחה ומלאה בחיכוכים. כשמאזינים לאלבום, אי אפשר שלא להרגיש את הדיסוננס: מצד אחד, שירים שהיו אמורים להיות חשופים ואינטימיים, ומצד שני, התחושה שהלהקה כבר לא באמת רוצה להיות שם. זה רגע שבו הקסם הפך לעבודה. ומה שיש לנו פה זה תקליט שהורכב כשחברי הלהקה לא ממש הסתדרו זה עם זה (בעיקר פול מול שלושת האחרים) ותאריך צאתו אף גרם למריבה קשה יותר כי זה די התנגש עם הרצון של פול להוציא את תקליט הסולו הראשון שלו. מצד שני, תקליט עם השיר LET IT BE? זה, לבדו, מצדיק את רכישת כל האלבום מבחינתי.

וכדי לשחזר את אווירת הג'אמים החופשית, נכללו בתקליט גם כמה רצועות קצרות יותר: DIG IT, שהוא תמצית קצרה מתוך ג'אם ארוך מאוד שניתן לראות בסרט (בו השתתף גם הקלידן בילי פרסטון, שזכה לקרדיט נדיר), ו-MAGGIE MAE, קטע ליברפולי קצר עוד יותר עם מילים שרק בנאדם ליברפולי צהתקופה ההיא באמת יבין את המשמעות לעומק. והסיפור המשעשע ביותר היה קשור לאחת משתי התרומות של ג'ורג' האריסון, השיר I ME MINE. בעוד שהשיר, עם האווירה הגוספלית האנרגטית והמתחננת שלו (שהתאימה מאוד לו הייתה יוצאת באלבום הסולו שלו ALL THINGS MUST PASS), היה ללא ספק נהדר, הוא גם היה קצר מדי. לכן, פיל ספקטור, בלי לחשוב פעמיים, פשוט שכפל את הבית היחיד שהיה קיים פעמיים והניח אותו כך על התקליט. כן, דרך פשוטה למדי להתמודד עם בעיה מורכבת שכזו.

וכמו כן, אין להתעלם מהתרומה השנייה של ג'ורג', FOR YOU BLUE. כן, הביטלס מסוגלים לנגן בלוז גנרי. אמנם הם כמעט מעולם לא התעסקו בבלוז לשם הבלוז, אך זו הייתה אחת הדוגמאות הבודדות. קטע הסלייד-גיטרה המצוין של ג'ון (כן, זה היה ג'ון שניגן שם) הוכיח שהחבורה יכלה לזוז עם הבלוז.

באופן כללי, לתקליט יש תחושה מעניינת מאוד: למרות כל הקישוטים של פיל ספקטור, הוא עדיין נשמע גולמי. כל הכניסות והיציאות ההדרגתיות, קטעי הדיאלוג באולפן ועל הגג, הטעות בהתחלה ב-DIG A PONY וכיווני הגיטרות ב-GET BACK הפכו את היצירה הזו לתקליט הכי קרוב ללהקת הביטלס בעבודה שהיה קיים, לפני שכל אוספי האנתולוגיה החלו להישפך החוצה.

ברולינג סטון קצפו בביקורת: "מה שעשה פיל ספקטור הוא הפיכת שירים יפים של הביטלס ליצירות שאי אפשר להאזין להן. כך הוא נהג בשיר 'הדרך הארוכה והמתפתלת', וזה בוודאי הפך את מקרטני – המנסה ללא הרף להוכיח שאינו רק איש של בלדות – למריר עוד יותר. הלוואי שג'ורג' מרטין יגיח פתאום ויספק לנו גרסה משלו לאלבום הזה".

כתב ה-NME ציין בביקורתו: "אם זהו אלבום הפרידה של הביטלס, הרי שהוא נראה כמצבה מקרטון. זהו אלבום רע ועצוב, ונראה שהביטלס איבדו בו את כבודם העצמי ומכרו את עקרונותיהם. האם כך צריכה לסיים הלהקה המפורסמת בתבל? אתם זוכרים את כל הפעמים שבהן הביטלס התבטאו ושרו נגד דברים מזויפים? אם כך, שכחו מהן, שכן האלבום הזה הוא תרמית בעטיפה יפה ובמחיר יקר. הטרגדיה הגדולה כאן היא שהביטלס מנגנים באלבום כמה משירי הרוק הטובים ביותר שלהם, אך כל החן והחספוס נעלמו בעבודתו של פיל ספקטור".

והנה מהביקורת במלודי מייקר: "ההבדלים בין אלבום זה לבין 'אבי רואד' עצומים. באלבום החדש הם אכן מנגנים ושרים יחד, בניגוד למה שקרה ב'אבי רואד'. בשל כך, ניתן לשמוע באלבום החדש גם את ההתנגשויות ביניהם. הביטלס מתו – יחי הביטלס!"

וכך פורסם ברקורד מירור: "ספקטור הנורא הזה! זוהי חוצפה מצדו לחשוב ששיריהם של ג'ון ופול זקוקים לטכניקות הפקה אולפניות חלקלקות. רבים יסברו כי הוא סירס את האלבום".

הסיפור המלא של אלבום זה, הכולל פרטי מידע נדירים רבים, מופיע בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

הענק שנפל על פסי הרכבת. ב-8 במאי בשנת 1974 נהרג האורגניסט הבריטי החשוב מאד (אך די נשכח, לצערי), גרהאם בונד, כשקפץ לפסי רכבת.

אחחח... כמה שאני אוהב להקשיב לתקליטיו של גרהאם בונד! עוד לפני שקית' אמרסון תקע סכינים בהאמונד או שג'ון לורד חיבר את האורגן למגברי מארשל, היה שם גרהאם בונד. והוא התייחס לאורגן ההאמונד שלו לא כאל כלי ליווי, אלא כאל חיה שצריך לאלף. בונד היה מהראשונים שהבינו שההאמונד נשמע הכי טוב כשהוא בדיסטורשן. הוא דחף את המגברים לקצה, ויצר צליל מחוספס, מגרגר ואגרסיבי שבישר את בואו של ההארד-רוק. ובגלל הרקע שלו בג'אז ורית'ם אנד בלוז, הנגינה שלו תמיד הייתה עם רגש והבעה. היה בה דרייב פראי שגרם לכל קטע להרגיש כאילו הוא עומד לצאת משליטה, אבל תמיד נשאר מחובר לקרקע. איזה בונד זה! הוא היה שם דבר בסצנת המוזיקה הבריטית של אמצע שנות השישים. מוזיקאים ידועים רבים הושפעו מנגינתו בקלידים והוזנקו לדרגת כוכבי-על, בעוד הוא נותר במחתרת. הוא לא ניגן במוזיקה; הוא חי אותה, נשם אותה, ולבסוף נבלע בתוכה.

ההרכב הידוע ביותר שלו, THE GRAHAM BOND ORGANISATION, כלל את הבסיסט ג'ק ברוס, המתופף ג'ינג'ר בייקר והסקסופוניסט דיק הקסטאל-סמית'. בונד הצליח למגנט את הקהל; הוא ידע לשיר היטב ולנגן בסקסופון, באורגן האמונד ובמלוטרון. אם ההאמונד היה הגוף והאש, המלוטרון היה הנשמה והערפל. בונד היה מהראשונים בעולם להשתמש במלוטרון בהקשר של רוק. אבל הלהקה התפרקה לאחר הקלטת שני תקליטים, בין השאר בשל התמכרותו הקשה של בונד להרואין. הוא ניסה להתפתח מוזיקלית, אך התקשה לראות כיצד ברוס ובייקר הופכים לכוכבי רוק מצליחים ועשירים מאוד בשעה שהוא נותר מאחור.

בונד נאבק לשחזר את השיאים שחווה בשנות השישים, אך העיסוק שלו במאגיה שחורה (הוא העריץ את אלסטיר קראולי) עשה תקליטים קשים לעיכול. התדרדרותו להרס עצמי הייתה מהירה מאוד. נישואיו התפרקו בשנת 1972, ובביוגרפיה THE GIANT SHADOW מאת הארי שפירו, נטען כי הוא התעלל מינית בבתה החורגת של גרושתו. בונד הפך לשבר כלי, וניסיונותיו לקבל עבודות מוזיקליות בשכר נמוך הדהימו את אלו שפנה אליהם, שכן הם ראו בו אגדה חיה וסברו שאין זה יאה שינגן עבורם בתנאים כאלו. בשנת 1973 הוא הקים את להקת MAGUS שהתרסקה במהירות, נידון למאסר בגין עבירות סמים והתקשה לראות את האור בקצה המנהרה. פיט בראון, ששיתף עמו פעולה באותה עת בהופעות ובהקלטות, סיפר: "ממש לקראת הסוף גרהאם אמר לי: 'אני מוותר על כל ענייני המאגיה השחורה ופשוט הולך לנגן. לא עוד מאגיה שחורה'. כעבור כמה ימים הוא מת...".

ב-8 במאי 1974, בסביבות השעה 13:35, נכנס בונד לתחנת הרכבת התחתית FINSBURY PARK בצפון לונדון. הוא רכש כרטיס וירד לרציף של הרכבות הנוסעות צפונה. כשהגיע לשם, פסע לקצה המרוחק של הרציף והמתין לרכבת הבאה. מהמקום שבו התמקם, סמוך לפתחה של המנהרה, הוא שמע את שאון הרכבת המתקרבת עוד לפני הנוסעים האחרים ששהו שם. עם דהירת הרכבת מתוך חשיכת המנהרה אל אור התחנה, רץ בונד את צעדיו האחרונים על הרציף וקפץ אל הפסים. המוות היה מיידי.

נהג הרכבת היה בהלם. בעדותו למשטרת התחבורה של לונדון אמר: "כשהרכבת נכנסה לרציף, נסעתי במהירות של כ-25 עד 30 קמ"ש. לפתע ראיתי אדם (לא יכולתי להבחין אם זה גבר או אישה) רץ בקרבת המנהרה. הוא רץ ישר אל הפסים בזרועות פשוטות קדימה, לעבר הרכבת שלי. האדם נעלם משדה ראייתי, אך הרגשתי חבטה ברורה. הרכבת שבה נהגתי הייתה אוטומטית. ברגע שראיתי את האדם רץ, הפעלתי את בלמי החירום, אך הרכבת לא נעצרה מיד". בונד נמחץ ללא הכר ושאריות גופתו הועברו לבית החולים. בדיקת טביעות אצבעותיו, שהיו במאגר בשל עברו הפלילי, אפשרה למשטרה לזהות את ההרוג כגרהאם בונד בן ה-36.

מדוע הסתיימו חייו של גרהאם בונד מתחת לגלגלי הרכבת? שמועה אחת גרסה כי בונד נמלט מסוחרי קוקאין ביום מותו, ואלו רדפו אחריו בתחנת FINSBURY PARK וגרמו לו ליפול למסילה. אחרים פירשו זאת כהתאבדות. הנושא נבדק בבית המשפט לחקירת מקרי מוות, אך בהיעדר עדים או ראיות חותכות להתאבדות, לא ניתן היה להכריע מבחינה משפטית. לכן, לחוקר מקרי המוות לא נותרה ברירה אלא להכריז על פסק דין פתוח.

אף על פי שבזמן אמת לא התייצבו עדים, נכח על הרציף סטיבן בודי, שהיה אז כבן 14 וסיפר על כך שנים לאחר מכן: "הייתי בתחנה והרציף היה כמעט ריק. בונד צעד הלוך ושוב בהיפראקטיביות ודיבר לעצמו. באותו רגע לא ידעתי מי הוא. הוא ניגש אליי ואמר דברים שלא יכול היה לדעת עליי, כמו שמי ועל כך שרק התחלתי לנגן בגיטרה. הוא אפילו ידע שאני שוקל להפסיק. הוא אמר: 'תתמיד בזה, יום אחד תהיה ממש טוב'. הוא ידע שרכשתי תקליט של ג'ון מקלאפלין וציין שהוא הגיטריסט המהיר ביותר בסביבה ושהוא עבד איתו. לאחר מכן הוסיף: 'מה שלא תעשה, אנשים מסתכלים עליך'. הוא המשיך לדבר על תעשיית המוזיקה וכמה היא מושחתת. הוא היה לבוש בבגדים מוזרים, נראה מוזר והסיטואציה כולה הייתה מטרידה ומפחידה מאוד. בסוף הוא פשוט אמר: 'נתראה בעולם אחר', ופנה מיד לקצה הרציף. הוא עמד שם, הביט במסילה וכשהגיעה הרכבת – פשוט קפץ. כל כך נבהלתי שברחתי מהמקום. רק כשקראתי את המגזין מלודי מייקר, הבנתי במי מדובר".

ההלוויה נערכה בקרמטוריום בדרום לונדון. הגיעו מוזיקאים שעבדו איתו בעבר, שחלקם היו שקועים בעצמם בהתמכרויות לסמים. איש לא ידע מה לומר והטקס היה מבולגן. לאחר מותו של בונד פורסמו בעיתונות הבריטית מחוות להישגיו המוזיקליים, אך הוא נשכח במהרה. כך נדחק לשוליים אחד האבות המייסדים של סצנת הרוק הבריטית.

אגדת מארלי בקופסת להיטים. ב-8 במאי בשנת 1984 יצא אלבום אוסף לבוב מארלי המנוח, בשם LEGEND. האגדה נוצרת...

ובכן, עבור מי שאינו מכיר את עולמו של בוב מארלי עד כה, זהו בהחלט המקום הנכון להתחיל לצעוד בו. מדובר באחד מאוספי המוזיקה המרשימים ביותר בתרבות הפופולרית; אוסף שמצליח, בזכות בחירת השירים והסדר שבו הם נשזרו, ליצור שרשרת של עונג צרוף. חשיבותו התרבותית של האלבום כה רבה, עד שהפך לרב-מכר היסטורי ועל-זמני.

בניגוד לאוספים של אמנים גדולים אחרים, כמו קווין או אבבא, שהיו בשיא פעילותם והצלחתם כשלהיטיהם יצאו במארז אחד, עבור מארלי ניצתה האש הציבורית דווקא עם האוסף הזה, כארבע שנים לאחר מותו ממחלת הסרטן. גם בחירת השם לאלבום הייתה כיריית חץ שפוגעת בדיוק במטרה שלשמה נוצר.

למרות שהרגאיי השפיע רבות על מוזיקת הפופ, הזן הג'מייקני האמיתי והשורשי זכה להצלחה מועטה בלבד בשוק הרחב. הרגאיי אמנם פתח את הדלת לסגנונות מאפריקה, מהאיים הקריביים ומהעולם השלישי "להתגנב" אל הפופ המערבי, אך השלל נפל בעיקר בחלקן של להקות רוק כמו הקלאש, פוליס וכאלו, שהרוויחו משימוש במקצבים קריביים על ידי פירוש מחדש של הרגאיי עבור ההמונים.

ומכל מבצעי הרגאיי המשובחים, רק בוב מארלי המנוח הגיע באמת למעמד של כוכב-על בעולם המוזיקה, ואפילו הוא נחל הצלחה מועטה יחסית במצעדי הפופ. עם זאת, מבחינה יצירתית, הוא שייך לקבוצה נדירה של אמנים גדולים המתייחסים למגוון רחב של נושאים רציניים בכנות וללא יומרה. נושאי השירים שלו נעים בין הפוליטי לסקסי ועד לרוחני, וכולם מכוסים באותה רמת שכנוע.

אז אוסף הלהיטים הזה מדגיש את הצד המתוק והרומנטי יותר של יצירתו. החומר נבחר כדי לפנות לקהל הרחב, ומהבחינה המוזיקלית הוא יחסית מאופק. לכן, למרות שאינו מציג את כל מנעד היצירה של מארלי, הוא עדיין אלבום מצוין. ועשרות מיליוני עותקים נמכרו מזה ברחבי העולם. גם בקרב אלו שהרגאיי אינו סגנון המוזיקה האהוב עליהם ביותר, יש בו די כדי לשאוב אותם לעולם של צלילים מוכרים עם גרוב מיוחד. כל שיר באלבום הזה הוא להיט ענק.

עורך האוסף, דייב רובינסון, סיפר בשעתו: "החזון שלי היה לשווק את בוב מארלי לקהל הלבן". הוא בהחלט הצליח במשימתו לאחר שבחן מול מאזינים עריכות שונות, עד שהתקבע על סדר השירים הסופי שבו המסר הפוליטי של מארלי מעומעם לטובת קונספט של תחנת להיטים. יש באלבום גם שירים פוליטיים, כמו BUFFALO SOLDIER או REDEMPTION SONG, אך הם שזורים באופן שאינו מאיים על מי שרוצה רק ליהנות מהמוזיקה. עבור חברת התקליטים, האוסף הזה היה מושלם מדי; היא לא הצליחה להרכיב לאחר מכן אף אוסף מוצלח כמותו. האגדה של מארלי התעצמה כאן וממשיכה להדהד עד היום בזכות האלבום הזה. ומי שבאמת התאהב ופנה לחקור לעומק, גילה עולם מטריף ושורשי הרבה יותר מזה המוצג באוסף (שנראה כי חייב להישמע בכל פינה בהודו או בכל חוף ים ישראלי).

אז האם אלבום האוסף הזה באמת טוב? ובכן, לא רק שהוא טוב, הוא בגדר MUST לכל מי שרוצה לשכשך את רגליו בבריכת הרגאיי לפני הקפיצה פנימה. חוץ מזה, השירים פה מעולים – אז הרי זה משובח!

גם זה קרה ב-8 במאי:

- בשנת 1965 צילם בוב דילן את הקליפ המפורסם עם השלטים הכתובים לשירו SUBTERRANEAN HOMESICK BLUES. הוא נעמד בסמטה ליד מלון SAVOY שבלונדון עם ערמת שלטים בהם כתובות מילות השיר. לצופים בקליפ נראה כאילו צולם במרכז מנהטן ההומה, אך הצילום נעשה בסמטה צמודה למלון פאר במקום שונה על פני כדור הארץ. הרעיון לקליפ הזה הגיע מדילן עצמו. בקליפ הזה נראים גם המשורר אלן גינזברג ובוב ניוירת'. הקליפ צולם במסגרת צילומי הסרט DON'T LOOK BACK, שתיעד את מסע הופעותיו של דילן באנגליה. בכמה מהשלטים שדילן החזיק בידיו נכתבו בכוונה כמה שגיאות למילים ששר. הסרט המלא יצא לאקרנים רק בשנת 1967, אך הקליפ הזה עמד גם בזכות עצמו, כי דילן ייעד אותו מלכתחילה כסרט פרומו שיעמוד גם בנפרד לקידום התקליטון החדש שלו.

- בשנת 1940 נולד ריקי נלסון, זמר העבר הנערץ והאהוב, שב-31 בדצמבר 1985 הסתיימו חייו בגלל מטוס לא תקין. הוא היה אחד הזמרים כוכבים הגדולים ביותר בארה"ב, לפני בוא הביטלס לשם בשנת 1964. צליל הרוקאבילי של אמנים כמו אלביס פרסלי, ג'וני קאש, ובעיקר קרל פרקינס השפיעו עליו רבות. הוא אף התיידד איתם והם קיבלוהו כאחד משלהם. הגיטריסט של נלסון, ג'יימס ברטן, עבר לאחר מכן לנגן בלהקת הליווי של פרסלי. נלסון, שידע שנים של הערצה גדולה, נאלץ לראות גם כיצד שמו נדחק הצידה והמופע שפגע בו יותר מכל אירע ב-15 באוקטובר 1971, במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק. הוא הופיע שם לצד אמנים ותיקים אחרים כמו בו דידלי וצ'אק ברי, ששמרו על חזותם הידועה בעוד הוא האריך את שיערו. הוא נדרש לנגן על הבמה את להיטי העבר ובחריקת שיניים עשה זאת וסחט תשואות מהקהל, אבל כשפנה לנגן חומר חדש יותר הוא נתקל באווירה צוננת שהלכה והתעצמה עד שהגיע לביצוע גרסתו לשיר HONKY TONK WOMEN (של הרולינג סטונס). אז קלטו אוזניו צליל לא נעים – קריאות בוז מהקהל.

עם החוויה הזו הוא ניגש לכתוב, בשנת 1971, את השיר GARDEN PARTY. "אינך יכול לרצות את כולם / אז עליך לרצות את עצמך", הוא שר והשיר, שהיה מהיחידים שכתב, הפך ללהיט גדול בארה"ב. שירו האוטוביוגרפי הפך לאחד מרגעיו החשובים ביותר. נלסון שר: "אמרתי שלום למרי לו, היא שייכת לי / וכששרתי שיר על הונקי טונק / היה זה הזמן לעזוב". קולות הבוז נשכחו ולרגע היה נדמה שמסיבת הגן המקורית של ריקי נלסון מוצלחת ותימשך זמן רב. עם ההצלחה ניסה נלסון להקליט אלבום חדש, כשהרעיון של המפיק (אל קופר) היה להחזיר להקלטות את הגיטריסט ג'יימס ברטן. אך ברטן דרש כסף רב מדי והאיחוד נגנז. קופר הלך על תכנית אחרת ובה הפיק את נלסון ששר גרסאות כיסוי ללהיטים של אחרים. חברת התקליטים נחרדה מהתוצאה וגנזה את ההקלטה. לאחר עוד מספר ניסיונות נפל הבין נלסון את רצון הקהל וחזר לנגן באהבה על הבמה את להיטיו הנדרשים. בתקופה האחרונה לחייו השתתף ריקי נלסון במופעי נוסטלגיה שנגעו בלבבות רבים והיה זה אירוני שאת הופעתו האחרונה, במועדון "פי ג'ייס" שבאלבמה, סיים בביצוע שיר של באדי הולי (RAVE ON). למחרת הוא ימצא את מותו באותו אופן בו נהרג הולי והוא בן 45 בלבד.

- בשנת 1977 נערכה הופעה של להקת גרייטפול דד שהפכה מאז לאחת ההקלטות המבוקשות ביותר בקרב ה"דד-הדס" (זה הכינוי למעריצים האדוקים). משהו בהופעה הזו, שנערכה באוניברסיטת CORNELL גרם לרבים לקבוע כי שם קרה דבר מיוחד במינו. עד כדי כך שהקלטת המופע הוכנסה לאוסף ההקלטות שבבעלות ספריית הקונגרס האמריקני. זו אחת הספריות החשובות שיש. הופעה זו נערכה זמן קצר לאחר שהלהקה השלימה את הקלטות האלבום TERRAPIN STATION ומאז סומנה כחשובה ביותר בקריירת הלהקה. רבים מספרים כי השיא בהופעה זו הוא הביצוע לשיר MORNING DEW.

- בשנת 2019 נפטרה במפתיע המוזיקאית הישראלית המהממת, אלונה טוראל. למזלי, זכיתי להיפגש עמה ולראיינה לעומק על מה שמאחורי הצלילים. היא התמסרה לראיון והעניקה לי כמה סיפורים מופלאים שנכנסו לספר שלי על הרוק הישראלי ובין לבין זכיתי לחיוך הנפלא הזה שלה. באמת שזכיתי. אלונה, שנתנה כל כך הרבה טוב לתרבות ומכל הלב, מתה לפני הופעה כשלבה נדם לפתע, בגיל 75.

- בשנת 1974 יצא בארה"ב אלבום חדש וכפול ללהקת הקינקס שנקרא PRESERVATION ACT 2. באנגליה יצא האלבום רק כחודשיים וחצי לאחר מכן. בעיתון רולינג סטון שיבחו בזמנו את המוצר החדש: "האלבום הפסימי החדש הזה הוא גם השופע ביותר שלהם מזה זמן רב. המלודיות חזקות, העיבודים מוקפדים וההרכב המורחב מעניק לסאונד של הקינקס נגיעות מוזרות באופן חיובי. הקינקס הוכיחו פה שאינם צריכים לשחזר את צליל העבר שלהם כדי להגיע לאותן פסגות עבר". מצד שני, העיתון CREEM לא יצא מגדרו: "יש פה מספר שירים טובים אך האלבום הוא בינוני ויומרני מדי, שנוצר על ידי אדם אחד ולהקת הליווי האולפנית שלו".

בזמן צאת האלבום הזה עסקה להקת הקינקס בסיבוב הופעות בצפון אמריקה. אך בסופו של דבר, האלבום לא הצליח להתייצב במקום גבוה ברשימת האלבומים החשובים של הקינקס. עיתון NME קבע בהמשך, כשהאלבום יצא באנגליה, שמדובר בתירוץ זול ליצירת עלילה. "מה שהחל כפרויקט ראוי הפך לכישלון בכל קנה מידה. בקושי יש פה מוזיקה". ועדיין, לדעתי, האלבום הזה דווקא מהנה להקשבה, עם דברי הקריינות שבאים בין השירים ותופרים הכל לעלילה אחת. ריי דייויס ניסה להסביר בזמנו שהוא רואה ביצירה זו עוד פיסה אוטוביוגרפית: "היצירה הזו היא על שחיתות וכיצד אנשים מבוגרים יכולים להיכנע לה תוך רמיסת תמימותם. יש פה שיקוף של האופן בו קהל רב של אנשים נוהג יחדיו מול אדם אחד. ביצירה הזו אני מגלם את אותה דמות שבאה מול הקהל הרב הזה. ביצירה זו אני בא לשבור כל מחסום שיש באישיותי. ברור ששמתי מחסומים סביבי כדי להגן עליי".

רבים ראו באלבום זה, שבא אחרי האקט הראשון ביצירה (שיצא כאלבום בנובמבר 1973) כיצירה רצינית מדי שרעיונותיה תפורים זה לזה בגסות. אבל עבור ריי דייויס הייתה זו תקופה שחורה כי אשתו עזבה אותו אחרי שנים של זוגיות ולקחה עמה את ילדיהם. הוא ניסה למצוא נחמה בקביעת לוח עבודה תובעני מדי ובזמן שהכין את האלבום הזה הוא עמל גם על סרט טלוויזיה בשם STARMAKER (שיהיה הבסיס לאלבום הבא של הקינקס, SOAP OPERA).

- בשנת 1970 יצא התקליט ABC של הג'קסון פייב. זה הוא השני של אותה משפחה מצליחה. הכל החל בשנת 1968, כשחברת מוטאון החתימה את הג'קסונים והעבירה אותם ללוס אנג'לס, שם פעלו המשרדים שלה. הלהקה הייתה צעירה מאוד, אך עד אז עברה שנים של אימונים הודות לאבי המשפחה, ג'ו, אשר לא הרפה מהם. האתגר של מוטאון היה למצוא את כותבי השירים והמפיקים הנכונים להחתמה החדשה. הצוות האיתן עם בריאן הולנד, למונט דוזייר ואדי הולנד (הולנד-דוזייר-הולנד) עזב את החברה, ולא היו יורשים מוכנים. צוות חדש - פרדי פרן, פונס מיזל ודקה ריצ'רדס - נכנסו וכתבו את הלהיט הראשון של הג'קסונים, I WANT YOU BACK, שיצא באוקטובר 1969 והגיע למקום הראשון בארה"ב בינואר 1970. ברי גורדי, הבוס של מוטאון, לקח תפקיד פעיל בכתיבה ובהפקה של השיר הזה, עד כדי כך שהוא כלל את עצמו בקרדיטים. גורדי כינה את הצוות החדש הזה (כולל איתו) "התאגיד", וכך הופיע הקרדיט לכתיבת השירים - שמות בודדים לא היו רשומים, מה שהפך אותם לניתנים להחלפה.

כשגורדי מצא נוסחה מנצחת, הוא דבק בה, אז הייתה לו אותה עבודת צוות על הסינגל הבא של הג'קסונים, ABC, עם אותם נגני הקלטות מיומנים מלוס אנג'לס שניגנו עבורו. מבחינה מוזיקלית, זה מאוד דומה ללהיט הקודם כשהושם דגש על הקו המילולי, מכיוון שהם רצו בהפקה עלילה אחרת לגמרי. לדברי פרדי פרן, הם הציעו בערך 10 בתים שונים לפני שהתקבעו על מה שהעביר בדיוק את הכמות הנכונה של אנרגיה ותמימות. פרן היה מורה לשעבר בבית הספר, מה שהשפיע על המטאפורות של בית הספר במילות השיר, שיצא לאור כשמייקל ג'קסון היה רק בן 11.

- מי גם נולדו ב-8 במאי?

בשנת 1943 נולד פול סאמואל-סמית', שבסיקסטיז היה חבר בלהקת היארדבירדס ולקראת סוף אותו עשור הפך למפיק מוסיקה, שגם הפיק בהצלחה את תקליטיו הידועים של קאט סטיבנס. בשנת 1943 נולד דני וויטן, הגיטריסט המקורי של להקת CRAZY HORSE, שגם הופיעה והקליטה עם ניל יאנג. אבל סיפורו העגום הביא את מותו המוקדם מדי - THE NEEDLE AND THE DAMAGE DONE. ב-18 בנובמבר 1972 נדם לבו. בשנת 1944 נולד המתופף, ביל לג'נד, מלהקת טי רקס. באותו יום ובאותה שנה נולד גארי גליטר, שבסבנטיז היה כוכב פופ בריטי מצליח מאד ומאז הוא ידוע יותר כפדופיל מורשע. בשנת 1951 נולד המתופף כריס פרנץ, מלהקת ראשים מדברים. ובאותו יום ובאותה שנה נולד הזמר של להקת אדמה רוח ואש, פיליפ ביילי. בשנת 1953 נולד אלכס ואן היילן, המתופף בלהקת ואן היילן. בשנת 1971 נולדה הזמרת קנדיס נייט, שהפכה לחברתו (ובהמשך אשתו) של הגיטריסט לשעבר של דיפ פרפל, ריצ'י בלאקמור. השניים יצאו לדרך מוסיקלית ארוכת שנים, בניחוח מוסיקת ימי הביניים, תחת השם BLACKMORE'S NIGHT.

ובשנת 1945 נולד פסנתרן הג'אז הידוע קית' ג'ארט, שבין המון עבודותיו המרשימות יש לציין שהוא גם ניגן בהרכב רוקי למדי של מיילס דייויס בתחילת הסבנטיז. בצער רב, ג'ארט עבר שבץ ונותר בשיתוק חלקי שלא מאפשר לו לנגן.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459