רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 במרץ (8.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"הרעיון להקמת 'פרוקול הארום' התרוצץ במוחי זה זמן רב. הוא החל לקבל צורה כאשר חבר משותף בשם גרי סטיבנס ערך היכרות ביני לבין גארי ברוקר. באותה עת, גארי היה חבר בלהקת THE PARAMOUNTS. יום אחד התיישבתי לכתוב מילים, הנחתי אותן במעטפה ומסרתי לו אותן. במשך חצי שנה לאחר מכן לא התראינו, אך כשנפגשנו שוב הוא פלט כבדרך אגב: 'דרך אגב, הלחנתי את המילים שלך'. חלפה חצי שנה נוספת מבלי שנפגשנו. כששמעתי שלהקתו התפרקה, יצרתי עמו קשר – ואז החל לקרום עור וגידים 'בהיר יותר מחיוורון'..." (קית' ריד, התמלילן של להקת פרוקול הארום, בשנת 1967)

בית המלוכה של קווין מכה בשנית! ב-8 במרץ בשנת 1974 יצא תקליטה השני של להקת קווין ושמו QUEEN II.

כאשר להקת קווין סיימה את הסשנים לתקליט הבכורה שלה אי שם במרץ 1973, היא לקחה לעצמה הפסקה קלילה, לפני שחבריה חזרו במלוא המרץ להקליט את תקליטם השני, החל מאוגוסט 1973. היה זה תהליך הקלטה כה מורכב ועמוס באולפני טריידנט במרכז לונדון, עד שאחד השמות שהציע המתופף, רוג'ר מדואוז טיילור, לשם התקליט היה OVER THE TOP (כלומר - הגזמה), שכן הם הקליטו שכבות על גבי שכבות של סאונד, אך רעיון השם הזה כמובן נגנז בסופו של דבר. טיילור שנא את שם התקליט שנבחר לבסוף, פשוט כי זה נראה לו שם סתמי מדי לתקליט כה מורכב שהם עמלו קשות להכנתו.

הלהקה הגיעה לאולפן כשהיא מלאה ברעיונות חדשים ונועזים. הפעם הורשה לה להקליט בזמנים נורמליים לחלוטין, לעומת שעות הלילה המפוזרות שהוקצו מטעם אולפני טריידנט להקלטת תקליטה הראשון (שנבעו מכך שהלהקה קיבלה רק שעות עודפות של אולפן מטעמי חיסכון). אותם הרעיונות החדשים הובילו ליצירה מורכבת ושאפתנית הרבה יותר ממה שנמצא בתקליט הבכורה. חלק מפרץ היצירתיות המטורף הזה נוצר בשל הרצון העז של קווין להבליט את עצמה משאר להקות הגלאם-רוק הרבות שצצו בתקופה ההיא. הרי היו שם להקות כמו רוקסי מיוזיק, ספארקס, קוקני רבל, סלייד, צ'יקורי טיפ, סוויט ועוד מתחרות רבות שדרשו תשומת לב קהלית. קווין רצתה להיות שונה מהן.

למרות שלתקליט QUEEN II אין קונספט מוגדר מראש, הייתה וישנה עד היום הרגשה כי התקליט הינו בעל נושא אחיד. על כן הוחלט אז כי כל שיריו של הגיטריסט בריאן מאי, יחד עם שיר אחד של המתופף רוג'ר טיילור, יהיו בצד א' של התקליט (שנקרא בתקליט הוויניל המקורי SIDE WHITE), ואילו צד ב' של התקליט (שייקרא SIDE BLACK) יאכלס בלעדית את כל שיריו של פרדי מרקיורי.

עטיפת התקליט ציינה בגאווה בצד האחורי את המילים NO SYNTHESISERS, וזאת כדי להדגיש לקהל שכל הצלילים המרשימים שבתקליט נוצרו בעיקר דרך הגיטרה של בריאן מאי או בעבודה אולפנית קשה שהניבה אפקטים מעניינים וחדשניים לאותם ימים. פרדי מרקיורי צוטט באומרו: "אין קונספט משמעותי בתקליט הזה. בזמן הקלטתו רקחנו באופן אימפולסיבי את עניין הלבן והשחור. זה היווה ניגודיות מעניינת בעינינו". הצילום לעטיפה המדוברת עצמה, שנעשה על ידי הצלם מיק רוק (שכבר צילם עד אז תמונות איקוניות של סיד בארט, לו ריד, דייויד בואי ועוד), שאב השראה מתמונה של השחקנית מרלן דיטריך משנת 1932. התאורה הדרמטית מלמעלה והידיים המשולבות הפכו לאייקון ויזואלי של הלהקה, ואף שימשו לימים כהשראה לקליפ המפורסם של הלהקה לשיר "רפסודיה בוהמית". העטיפה הפנימית הנפתחת באה עם עוד צילום של הלהקה - הפעם במוטיב לבן, כדי להמחיש את הרעיון הניגודי אף יותר.

צד א' (SIDE WHITE) נפתח עם קצב ואלס של תוף בס שמוביל לפתיחה אינסטרומנטלית, שנשמעת מצד אחד כמו מארש החתונה (אותו בריאן מאי יבצע בהמשך, בתקליט-הפסקול "פלאש גורדון") ומצד שני כמו תרועת הלוויה, שרקח בריאן מאי בשם PROCESSION. בריאן מאי התגלה כאן כמתזמר פנטסטי שעשה עבודת גיטרות מופלאה ומלאת צבעים. אפשר לשמוע בקטע הזה את הצלילים אף בוקעים ממגבר הגיטרה הקטן שבנה ג'ון דיקון, בסיסט הלהקה - שהיה בעל תואר באלקטרוניקה, שקיבל את הכינוי DEACY וייעשה בו שימוש אצל מאי גם בתקליטים הבאים. הטרנזיסטורים שחוברו בתוך המגבר הזה גרמו לצליל לקבל עיוות מעניין ונעים שאיתו מאי יכל לחקות כלי נגינה אחרים.

קטע זה התחבר ישירות, עם אקורד אחד שנשמע מנוגן באורגן האמונד (כלי מאד נדיר בהקלטות של קווין) לשיר FATHER TO SON, שיש בו גוון ברור של רוק-כבד קלאסי שמושפע בהחלט מלהקות גדולות כמו לד זפלין. "בתקליט השני שלנו יש הרבה דברים שאני אוהב", אמר בריאן בראיון לבי.בי.סי בשנת 1983, "כי זו הייתה ההתחלה של עשיית תזמורים בגיטרה, שתמיד רציתי לעשות. אחרי שזה נכנס לשיר וכמה מילים מושרות, זה מיד עובר לדבר תזמורתי בן שישה קולות. זו הייתה באמת התרגשות גדולה עבורי להיות מסוגל לעשות את זה, כי מעולם לא הורשיתי לבלות כל כך הרבה זמן באולפן כדי לבנות את הדברים האלה לפני

כן. זו הייתה הגשמת שאיפה עבורי, להתחיל את הדרך של שימוש בגיטרה ככלי תזמורתי. לד זפלין ולהקת המי כנראה נמצאים שם איפשהו בגישה שלי, כי הן היו בין הלהקות האהובות עלינו, אבל מה שאנחנו מנסים לעשות אחרת מכל אחת מהלהקות האלה היה סוג כזה של צליל רב-שכבתי. ללהקת המי היה צליל גיטרה עם אקורדים פתוחים, ויש קצת מזה ב-FATHER TO SUN, אבל הצליל שלנו מבוסס יותר על צליל גיטרה מוגבר, המשמש לחלק הארי של השיר, אבל גם רציתי לבנות טקסטורות מאחורי קווי המנגינה העיקריים". דרך אגב, את הגיטרה האקוסטית, שנשמעת בשיר הזה, ניגן בהקלטה ג'ון דיקון.

מיד אחרי השיר הזה, שמקבל פייד אאוט ארוך ומהנה, מגיע אחד משיריו העצובים והיפים יותר של בריאן, שנכתב על ידו עוד בשנת 1968 כשהיה מאוהב קשות בסטודנטית בקולג' בו למד. "ראיתי אותה כל יום בקולג' והיא נראתה בעיניי כאלה", הוא סיפר לימים. השיר, שכתיבתו הושפעה גם מספר שמאי קרא, THE WHITE GODDESS מאת רוברט גרייבס, נקרא WHITE QUEEN - AS IT BEGAN. באמצע השיר נשמע מאי מבצע סולו מהפנט בגיטרה שנשמע ממש כמו סיטאר הודי אותנטי. אז מה זה באמת? ובכן, זו היא גיטרה משנות ה-30, מדגם HALLFREDH, שהייתה לבריאן ועמה הוא נשמע גם כשניגן בהמשך בהקלטת השיר JEALOUSY (שיצא בתקליט של קוין, JAZZ).

בשיר השלישי בצד הזה, SOME DAY ONE DAY, מגיע לראשונה, בכל הקטלוג של קווין, קולו של בריאן מאי כסולן ראשי. היה לו קול מאוד נעים ומרגיע שבא כאן באפקט מרחף וקסום במיוחד. משום מה, אנשים לא מצביעים על השיר הזה כאחד היפים יותר מקטלוג הכתיבה של בריאן מאי - וחבל. מאי סיפר: "השיר נולד מהעצב שלי שמערכת יחסים לכאורה לא יכולה להיות מושלמת על פני כדור הארץ, ודמיינתי מקום בנצח שבו הדברים יהיו שונים".

וכשהשיר הזה מגיע לעוד סיום של פייד-אאוט מתפרץ לפתע קול חזק של תוף בס עם מצילה (שנחסמת מיד על ידי אצבעות כף היד) שקיבלה אפקט בשם DELAY. ברוכים הבאים לטריטוריה פה של רוג'ר טיילור, ששר כאן בקולו המחוספס והכל כך אופייני על אמא שמגדלת את ילדה באהבה לאורך השנים עד שהוא קם כאדם בוגר ועוזב אותה ללא שום רגש טוב כלפיה. פרדי מרקיורי לקח לעצמו מנוחה קלה בשיר הזה ונתן לשלושת חבריו ללהקה להקליט את השיר הזה, שמעולם אגב לא בוצע בשום הופעה חיה שלהם. טיילור אף מתופף פה בקסילופון מעץ שידוע בשם מרימבה ונשמע שסגנון התיפוף שלו פה בא כמחווה למתופף מאד נערץ עליו - ג'ון בונהאם מלד זפלין (פשוט תקשיבו לצליל התופים בפתיחת השיר WHEN THE LEVEE BREAKS והכל יתחבר). עדיין, עיתון רקורד מירור ציין לאחר מכן גם את המשפט הבא: "השיר הזה חייב להיות מהגרועים ביותר שאי פעם הוטבעו בתקליט. מה זה? SHE'S LEAVING HOME של הביטלס עם ציפוי של בלאק סאבאת'?!". טוב, אני ממש לא מסכים עם זה!

נגמר הצד הלבן. הגיע הזמן להפוך את התקליט לצד ב' (SIDE BLACK), שנשמע למעשה כיצירה אחת ארוכה ומרהיבה עם שירים שהתחברו זה לזה במעברים מושלמים (חוץ מהשיר האחרון כמובן).

השיר OGRE BATTLE נפתח בקטע נהדר שמנוגן בהקלטה לאחור ומתחבר באופן גאוני לאותו לחן, רק שהפעם ההקלטה נוגנה בכיוון הנכון. זאת אומרת שחברי קווין היו צריכים לנגן את כל הקטע באופן הפוך לגמרי כדי ליצור את האפקט החדשני הזה. זו הייתה ללא ספק משימה לא קלה בכלל. השיר הזה הוקלט למעשה כבר ב-1973 בסשן מיוחד לרדיו הבי.בי.סי הבריטי, מה שאומר כי הוא נכתב עוד בתקופת התקליט הראשון. פרדי מרקיורי שיתף בחוויותיו מאז: "בשיר הזה השתמשנו בגונג ענקי (60 אינץ') שהיה אפילו גדול יותר מזה שפינק פלויד השתמשו בו על הבמה. רוג'ר נאלץ להשתמש בכל כוחו כדי להניף את מקל הגונג". צלילי הגונג עוד יחזרו לשירי קווין, אם בסוף השיר "רפסודיה בוהמית" או פתיחת התקליט A DAY AT THE RACES.

השיר THE FAIRY FELLER'S MASTER STROKE נחשב לאחד המורכבים יותר של מרקיורי, שגם ניגן כאן נהדר במקלדת הפריטה הקלאסית ששמה צ'מבלו. מרקיורי שנא אז קלידים חשמליים והעדיף לנגן במקלדות קלאסיות (בהמשך הוא ישנה את הגישה הזו). השיר הזה הושפע ישירות מציור מפורסם הנושא בדיוק את אותו השם של השיר, אותו צייר אמן בשם ריצ'רד דאד. אם כבר מדברים על פיסות טריוויה - אותו דאד השתגע בהמשך חייו ורצח את אביו בשנת 1843. פרדי מרקיורי המבריק לקח את כל הדמויות שדאד פירט בכתביו ויצר מהן שיר שלם (משהו כמו תרגיל כתיבת שיר מפורסם שעשה בשעתו ג'ון לנון בראותו פוסטר ישן של קרקס וכתב את BEING FOR THE BENEFIT OF MR KITE שבסרג'נט פפר). מפיק התקליט המוכשר, רוי ת'ומאס בייקר, ניגן כאן באופן מרשים בקסטנייטות.

מיד אחריו בא קטע מעבר קצר ונוגע ללב של מרקיורי, בשם NEVERMORE, שהיה מין אתנחתא מוזיקלית מבורכת בין שתיים מיצירותיו המורכבות ביותר. אגב, חברי קווין הקליטו ביצוע שונה לחלוטין של השיר הזה באולפני רדיו הבי.בי.סי באפריל 1974. כמו ברבים משיריו, גם פה מרקיורי לא גילה על מי או מה הוא באמת כתב את השיר הזה.

אחת היצירות המורכבות והאפיות ביותר של קווין אי פעם נקראת MARCH OF THE BLACK QUEEN. רוג'ר טיילור ציין פעם בראיון כי מרוב העלאות אולפניות ושכבות סאונד שהוקלטו לשיר הזה, התפורר הציפוי של סרט ההקלטה. הסליל כמעט והפך לשקוף מרוב שעבר כל כך הרבה פעמים במכונות ההקלטה, בניסיון לדחוס אינספור ערוצים שונים ללא טכנולוגיה דיגיטלית מתקדמת. בראיון שערך בדצמבר 1974 למגזין מלודי מייקר, פרדי מרקיורי אמר, "השיר הזה לקח המון זמן להכנה" וזהו בהחלט אחד השירים המסתוריים יותר של הלהקה, שמאוכלס בדמויות מדומיינות היישר ממוחו הקודח. נטען אז שהוא השתמש בשיר במילה "קווין" במשמעות המינית שלה. כך הוא אמר אז: "אני משחק עם העניין הביסקסואלי כי זה משהו אחר, זה כיף. אבל אני לא משחק את זה כי אני מרגיש שאני חייב. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לתת לאנשים מושג מי אני בדיוק. אני רוצה שאנשים יעבדו על הפרשנות שלהם אליי ולתדמית שלי. אני לא רוצה לבנות סביבי מסגרת ולומר, 'זה מה שאני' או 'זה כל מה שאני'..."

ואחרי כל הטירוף המוזיקלי של המלכה השחורה (שזה הקדימון ל"רפסודיה בוהמית?") מגיע הרגע שבו קווין פגשה הפקה ענקית בסגנון חומת הסאונד של פיל ספקטור, עם השיר FUNNY HOW LOVE IS. מעניין לציין שגם שיר זה לא בוצע מעולם בשום הופעה של הלהקה. השיר הזה נשמע לא שונה מסגנון ההפקה, שפרדי בריאן ורוג'ר השתתפו בו בשנת 1972 באולפני טריידנט, ליצירת תקליטון שנקרא LARRY LUREX (עם השיר I CAN HEAR MUSIC). לחובבי הגיטרות, בריאן השתמש בשיר הזה בגיטרה אקוסטית מדגם MARTIN D-18.

התקליט המדובר נחתם לבסוף בלהיט האדיר SEVEN SEAS OF RHYE, שכבש את המצעדים והפך לפריצה האמיתית הראשונה של קווין בבריטניה. מרקיורי סיפר על כך: "זה שיר פיקטיבי לחלוטין מהדמיון שלי. זה בא מאחד התרגילים שעשיתי בעת שלמדתי לכתוב שירים". כדי לסגור את השיר, ארבעת המוזיקאים קראו לחבריהם לשיר נעימה פופולרית מסורתית, "אני אוהב להיות ליד חוף הים", שהפכה לפופולרית על ידי מארק שרידן בשנת 1909. קווין וחבריהם הקימו מקהלה שאמורה להישמע שיכורה, הכוללת את חברם הוותיק קן טסטי, אשר מילא את תפקיד מנהל סיבוב ההופעות בימים הראשונים. ועם השירה נשמע גם סצלילו המתכתי של כלי ששמו סטיילופון (בו ניגן גם דייויד בואי בשיר SPACE ODDITY, דני בן ישראל ניגן בשיר הראשון בתקליטו "חנטריש שלוש ורבע") ואני ניגנתי כשהייתי בזמנו עם רוקפור). רוי ת'ומאס בייקר הוא שניגן אותו בהקלטה של קווין, תוך הדגשת המנגינה ששרה המקהלה. כלי כיס זה, המצויד במקלדת קטנה ועט, נראה בגודל של קלמר ממוצע.

התקליט שוחרר לחנויות מטעם חברת אי.אמ.איי בבריטניה וחברת אלקטרה רקורדס בארצות הברית, אך זה קרה רק לאחר דחיית זמן ארוכה ומתסכלת בעקבות שגיאת כתיב מעצבנת שהופיעה על העטיפה, ונדרשה לתיקון מיידי לפני ההדפסה ההמונית. הסיבה לעיכוב באה מכיוונו של בסיסט הלהקה, ג'ון דיקון, שהתעצבן מאוד על כך ששמו נכתב שוב כ"דיקון ג'ון", בדיוק כמו מה שנעשה בתקליט הבכורה של קווין ובניגוד לרצונו. הפעם הוא ממש לא היה מוכן לעבור על זה בשתיקה ודרש לעצור הכל עד שהשם יתוקן כראוי. בסופו של דבר, למרות כל העיכובים והטירוף, התקליט זינק למקום החמישי במצעד הבריטי, הוכיח לכולם שקווין כאן כדי להישאר, ושינה את מסלול חייהם.

מה היו הביקורות על התקליט הזה וכיצד נוצרה העטיפה? את זה והרבה יותר מזה אני מספר בפירוט, בהרצאתי על להקת קווין, "לילה באופרה".

היום שבו בוב דילן זרק עלינו שלטים, בגד בגיטרה האקוסטית ושינה את חוקי המשחק. ב-8 במרץ בשנת 1965 יצא תקליטון חשוב מאד של בוב דילן. שיר הנושא בו הוא SUBTERRANEAN HOMESICK BLUES (בלוז געגועי בית תת-קרקעי).

בשמונה במרץ בשנת 1965, עולם המוזיקה חווה רעידת אדמה של ממש כאשר יצא לאוויר העולם תקליטון חשוב מאד של היוצר בוב דילן. השיר המסעיר הזה שטף את המאזינים בשרשרת נושאים שונים וטעונים, כגון אי שביעות רצון חברתית, מעצרי סמים, אלימות של שוטרים בהפגנות, לחימה נגד הרשויות ועוד שלל סוגיות בוערות שהעסיקו את צעירי התקופה. זה הוקלט למעשה בטייק אחד בודד באמצע חודש ינואר של אותה השנה, והפיק אותו טום וילסון המוכשר.

את צורת המלל, שאותה דילן ירה בביצוע קצבי ועוצר נשימה, הוא שאב מצורת הכתיבה של משוררים נערצים עליו כאלן גינזברג וג'ק קרואק. סגנון שירה מהיר ואגרסיבי זה אף זיכה את השיר לאורך השנים בתואר המכובד של אחד ממבשרי מוזיקת הראפ והפאנק המודרניים. מעבר להשפעות הספרותיות, דילן סיפר בזמנו כי גם השיר TOO MUCH MONKEY BUSINESS של צ'אק ברי השפיע עליו רבות בכתיבת השיר הזה שלו.

מבחינה מסחרית, השיר הזה היה הראשון של דילן שחצה את ארבעים הגדולים במצעד האמריקאי, כשהגיע למקום ה-39 בו. הוא גם פתח את התקליט החמישי שלו, BRINGING IT ALL BACK HOME, שהוא אריך הנגן הראשון שלו שנחלק לשני חלקים שונים בתכלית - צד אקוסטי וצד חשמלי. ההחלטה האמנותית הזו לוותה בדרמה לא קטנה. השיר הפותח, עם הליווי החשמלי שבו, גרם לקהילת הפולק האקוסטי להחרים אותו לחלוטין בגלל בגידתו עם הבאת להקת ליווי חשמלית מאחוריו.

באנגליה, מעבר לים, התמונה הייתה שונה ומאירת פנים בהרבה. שם הגיע השיר הזה למקום ה-9 במצעד הבריטי ונשאר שבועיים תמימים לפני שירד. נו טוב, בוב דילן בדיוק שהה אז שם והופיע. הדבר הזה עזר כמובן למכירות במידה ניכרת.

ההיסטוריה לא נגמרה רק באולפן ההקלטות. בשמונה במאי 1965, בדיוק חודשיים אחרי יציאת התקליטון, צילם בוב דילן את הקליפ המפורסם עם השלטים הכתובים לשיר. הסצנה התרחשה כאשר הוא נעמד בסמטה ליד מלון SAVOY שבלונדון עם ערמת שלטים בהם כתובות מילות השיר. הרעיון המבריק לקליפ הזה הגיע מדילן עצמו, שבחר לזרוק את השלטים באדישות במקום לבצע תנועות שפתיים מסורתיות למצלמה. בקליפ הזה נראו גם המשורר אלן גינזברג, שעמד ברקע ושוחח, והמוזיקאי בוב ניוירת'.

הקליפ הזה הפך לאחד מהקליפים המבוימים הראשונים בעולם הרוק, וסימן את תחילתו של עידן ויזואלי חדש בתעשיית המוזיקה. זה צולם במסגרת צילומי הסרט הדוקומנטרי DON'T LOOK BACK, שתיעד לפרטי פרטים את מסע הופעותיו של דילן באנגליה, עם הבמאי הידוע די. איי. פנבייקר.

מי זה פורינר? מה זה פורינר? ב-8 במרץ בשנת 1977 יצא תקליט הבכורה של להקת FOREIGNER.

להקת FOREIGNER, שנקראה בארצנו נוכרי או נכתבה בשעתו בעיתון מעריב לנוער בטעות כפוריגנר (שכה אחיה!), נחשבה לסיפור הצלחה משומן היטב שהותיר אחריו להיטים רבים תחת ידה וגם לא מעט סיכסוכים. היא הוקמה במקור על ידי איש אחד בלבד, שרצה בכל מאודו להגשים את חלומו הגדול. לאיש הזה קראו מיק ג'ונס, הוא היה גיטריסט מחונן שניגן לפני כן עם להקת SPOOKY TOOTH ושימש עוד לפני כן כמנהל מוזיקלי בלהקת הליווי של אלביס הצרפתי, הלוא הוא ג'וני האלידאיי.

אז בשנת 1976 היה ג'ונס בפרשת דרכים רצינית. הגיטריסט לזלי ווסט, שהעסיק אותו אז בלהקתו, החליט במפתיע לפרק את הלהקה. זה היה אחד מרגעי השפל של ג'ונס, שהחליט כי יש לעשות מעשה אקטיבי כדי להוציאו מהמצב הזה. הבעיה הייתה שהוא לא היה מיומן כלל בהקמת להקות מאפס. זו הייתה משימה ממש לא קלה עבורו לבחור את האנשים הנכונים לפרויקט שכזה ולהחליט החלטות רבות כמנהיג.

אחד הראשונים שגויסו לפרויקט היה הקלידן אל גרינווד, שהנהיג לפני כן להקת רוק מתקדם משלו. גרינווד קיבל את ההצעה בשמחה והביא את הציוד שלו ישירות למשרד של מנהלו של מיק ג'ונס, באד פרייגר. שם במשרד הם החלו לעשות חזרות ביחד עם מתופף שחור ובסיסט בשם ג'יי דייויס, שהגיע מלואיזיאנה הרחוקה. בשבועיים הראשונים ערכה החבורה ג'אמים ספונטניים שהתבססו בעיקר על קטעי בלוז קצביים. הקטע המקורי הראשון שצץ במהלך החזרות היה השיר FEELS LIKE THE FIRST TIME. בגלל שהמתופף השחור היה חסיד נלהב של מוזיקת דיסקו, הוא החל לנגן את השיר במקצב הרקיד האהוב עליו. זמן קצר לאחר מכן, עזבו המתופף והבסיסט את העניין כולו, כי הם חשו שזה לא הולך לכיוון כלשהו.

לאחר סדרת אודישנים נכנס להרכב המתופף דניס אליוט, שניגן לפני כן בלהקת פרוג-ג'אז בריטית מיוחדת בשם IF. ג'ונס הכיר את אליוט עוד לפני כן, כשהמתופף ניגן בלהקה של איאן האנטר ומיק רונסון. ג'ונס חש כי יש בגישת התיפוף של אליוט דבר שהוא יהיר ואגרסיבי, דבר שהתאים לו מאוד לחזון המוזיקלי. אליוט, שעבד אז למחייתו כעובד זוטר בתחנת דלק, קיבל הזמנה לאודישן וחש כי אין לו שום חשק להגיע לזה. בכל זאת הוא הגיע, נדהם מהפוטנציאל האדיר של הנגנים והצטרף ללהקה באותו רגע בדיוק. בינתיים נכנס לפרויקט המסקרן גם איאן מקדונלד, שהיה ממקימי קינג קרימזון. ג'ונס ומקדונלד נפגשו במקרה כשעבדו יחדיו באותו זמן, כנגני סשנים, בתקליט של זמר בשם איאן לויד, שהייתה לו אז להקה בשם STORIES.

אז נשארה עמדה חשובה אחת לאייש, והיא עמדת הזמר. מיק ג'ונס נזכר שכשהיה בלהקת SPOOKY TOOTH, היה בחור צעיר שנהג להגיע בקביעות להופעות הלהקה בניו יורק ויום אחד הביא עמו אותו בחור תקליט ונתן אותו במתנה לג'ונס. ג'ונס לקח את התקליט ולא הקשיב לו במשך יותר משנתיים שלמות. זה היה תקליט של להקה בשם BLACK SHEEP. כשחיפש זמרים ללהקתו המתהווה, הקשיב ג'ונס לתקליט שקיבל ולפתע הזדקפו אוזניו לשמע קולו הברור של זמר הלהקה, לו גראם. הוא לא היסס,מצא איכשהו את מספר הטלפון הנכון והתקשר לגראם להזמין אותו לבוא אליו לניו יורק מהעיר רוצ'סטר. גראם הגיע, הקשיב להקלטות הדמו, לקח את דף המילים שניתן לו, נכנס לתא השירה באולפן וניסה את כוחו בשירה של מספר שירים, בהם השירים WOMAN OH WOMAN וכן AT WAR WITH THE WORLD. הוא הצליח במשימה בגדול. האחרון להצטרף לחבורה היה הבסיסט אד גליארדי, שהגיע גם הוא לאודישן. לאחר שניגן, הוא חיכה במתח בחדר הבחינה לשמוע את תגובת השאר, שיצאו מהחדר להתייעצות. בעוד המחשבות בראשו מתרוצצות לגבי התוצאה הגורלית, נכנסו כל החברים לחדר עם שלושה בקבוקי שמפניה ובישרו לו בשמחה - "אתה בפנים!"

עכשיו הגיע הזמן לחפש חברת תקליטים שתיקח אותם תחת חסותה. היו לא מעט חברות שדחו את ההצעה על הסף, עד שהגיעה חברת אטלנטיק, שהסכימה להכניס את הלהקה לשורותיה, וזה קרה רק אחרי שג'ון קאלונדר, שעבד בחברה, התלהב מאוד מהדמו שהם הקליטו. יום אחד הגיע מיק ג'ונס והנחית על חברי הלהקה שם חדש שחשב לקרוא לה, פורינר - כי בלהקה יש גם בריטים וגם אמריקאים, כך שלא משנה היכן יופיעו - תמיד יהיו בלהקה כמה נוכריים. השאר קיבלו את העניין בהתלהבות רבה, אך מתברר שזה לא היה השם הראשון שהוצע.

לו גראם סיפר על כך בספרו: "היינו כל כך עסוקים בהקלטת שירים ובהכנת האלבום הראשון שלנו שלא הקדשנו הרבה מחשבה לשם. מיק הציע במקור את השם 'טריגר', כמו בהדק של אקדח. הוא ראה בעיני רוחו ציור של אקדח גדול על תוף הבס שלנו על הבמה. כשיום אחד הוא העלה את ההצעה שלו, אחד מהחבר'ה השמיע קול כמו סוס, כי השם הזכיר לו את הסוס של רוי רוג'רס, טריגר, בסדרת המערבון הטלוויזיונית הישנה. כולנו התחלנו לצחוק אבל מיק רצה לתת לזה צ'אנס, אז היינו 'טריגר' לזמן קצר ואז זה נגנז כי גילינו שהייתה להקה אחרת עם השם הזה. מיק הציע אז את פורינר והיה קונצנזוס ברגע שהוא הזכיר זאת".

עם האנרגיה הראשונית והמתפרצת הזו נכנסו חברי הלהקה, בחודש נובמבר של שנת 1976, להקליט בניו יורק את תקליטם הראשון. המיקסים הראשוניים בוצעו באולפני סארם בלונדון, אך מאחר והלהקה לא הייתה מרוצה מהתוצאה, התקליט מוקסס מחדש באולפני אטלנטיק על ידי מיק ג'ונס, איאן מקדונלד וג'ימי דאגלס. כבר מצלילי הפתיחה שבו אפשר לשמוע להקה שמאוד גאה בצליל שלה. יש פה שימחה של נגינה בצוותא. התקליט הזה, שכלל שירים נהדרים כמו STARRIDER שבו שר ג'ונס בעצמו או COLD AS ICE או FEELS LIKE THE FIRST TIME או LONG LONG WAY FROM HOME - הפך באופן מיידי ללהיט מכירות ענקי שמכר מעל חמישה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד.

חברי הלהקה המופתעים גילו במהרה כי עליהם לחבר שירים נוספים במהירות כדי למלא רפרטואר להופעה שלמה. כך החלו להיווצר שירים נוספים, שנכנסו לתקליט השני שנקרא DOUBLE VISION. מנגד, אחד הלהיטים הגדולים מהתקליט הזה (הראשון) היה COLD AS ICE, שנכתב עם אקורדים לא שיגרתיים ללהיט פופ סטנדרטי. מדובר בשיר מתוחכם מאוד מבחינה הרמונית, ועם זאת - הוא כובש את האוזן ישר מהשמיעה הראשונה. זה הנשק של השיר הזה. הוא חד פעמי ותמיד נשמע רענן כשהוא מתנגן.

מיק ג'ונס פירט על התהליך: "ניגנתי בהמון להקות לפני פורינר, אבל רק בפורינר הפכתי גם להיות כותב שירים עיקרי ובעל אחריות בהנהגת להקה. קניתי אז פסנתר קטן שנקרא MELODIGRAND והתחלתי להשתעשע בו, כשלפתע נתקלתי בכמה אקורדים מעניינים, שלא ניגנתי בעבר. לו גראם בא לביתי והשמעתי לו את זה. לא כתבתי שיר בפסנתר עד אז והופתעתי מהמהירות שזה לקח לכתוב את זה. והפסנתר שניגנתי באולפן בשיר הזה הוא הפסנתר שחברת התקליטים 'אטלנטיק' (בה היינו חתומים) קנתה במיוחד עבור ארית'ה פרנקלין. המילים בשיר הזה הן על בחורה קרת לב, מהסוג הסטריאוטיפי, וזה לא כוון כלפי מישהי ספציפית. היינו אז בניו יורק ובחוץ שרר קור מקפיא. זה ודאי תרם לכתיבת השיר. בתחילה דאגתי שהשיר קליט מדי, כי לא רציתי לעשות מוסיקת פופ, אבל כשראיתי שכולם נהנים ממנו, נרגעתי. התקליטון הקודם שלנו היה FEELS LIKE THE FIRST TIME ותחנות הרדיו ציפו בקוצר רוח לשמע השיר הבא מאיתנו. כיום זה כבר חלק בלתי נפרד מזהות הלהקה".

ואם ג'ונס כבר הזכיר, אז הנה קצת מידע היסטורי על השיר FEELS LIKE THE FIRST TIME, שפותח את התקליט ברוקיות בשרנית במיוחד. ג'ונס הרחיב: "השיר נכתב על שינוי בחיי. יצאתי מנישואים עם מישהי שפגשתי בצרפת. חזרתי לאנגליה וסוף סוף עשיתי את המסע לאמריקה, כשהייתי חבר בלהקת ספוקי תות'. עבורי זה היה האתגר האמיתי להתחלה חדשה בחיי. זה פשוט בא באופן טבעי ולפתע פתאום. פגשתי מישהי, התחתנתי מחדש ועברתי איתה לאמריקה, וזה היה השיר שתיאר את החוויה הזו. זה היה השיר הראשון שכתבתי לפרק החדש בחיי וזה הוביל לאחר מכן להרכבת להקה. שם הייתי, סוף סוף הכותב העיקרי, והשיר הזה קבע את המסלול עבורי. כאשר אותו אלבום ראשון יצא, זו הייתה רק שאלה של לאן אני הולך מכאן. אז הייתי צריך לעבוד די קשה בכתיבת השירים האלו ולנסות לחדד את העניין. בהחלט היה הרבה לחץ באותן שנים ראשונות".

ההצלחה הגדולה לא איחרה לבוא, והביקורות שיבחו. כתב הרולינג סטון, ג'ון מילוורד, פרסם בביקורתו ב-2 ביוני 1977 את הדברים הבאים: "ההשפעות שהובאו למוזיקה של פורינר הן ברורות מאד. יש פה 'באד קומפאני' ביחד עם אי.אל.או ורוקסי מיוזיק. יש בתקליט כותבי שירים טובים והפקה חזקה ונקייה. מיק ג'ונס הגיטריסט הוא מנהיג החבורה. התקליט הזה יצליח מאד. הוא מהנוסחה של כוכבי הרוק הגדולים שטסים במהרה למעלה. השיר 'רחוק, רחוק מהבית' הוא הטוב ביותר פה. הסולן, לו גראם, שר פה בניחוחות רוקית שמזכירה לי את פול רודג'רס. הסקסופון בשיר הזה מזכיר לי את רוקסי מיוזיק. המלודיות בשירים מזכירות לי את מה שג'ף לין כותב. ללהקה הזו יש כל מה שצריך כדי להצליח. מה שכן, יש פה נוסחתיות ברורה מדי. הלהקה תצטרך לעבוד קשה כדי להביא משהו מקורי משלה". ואכן, הם עבדו קשה והוכיחו שמקומם בצמרת הרוק העולמי מובטח.

כשכוכבי הרוק המתקדם גילו את אסיה. ב-8 במרץ בשנת 1982 יצא תקליט הבכורה של להקת אסיה. חובבי הרוק המתקדם התפלצו כי עבורם הייתה זו מכה מתחת לחגורה, אבל ארבעת אנשי הפרוג-רוק גילו פה קהל חדש שקנה את התקליט במיליונים.

ארבעת חברי להקת אסיה פרצו לתודעה העולמית בסערה והוכיחו שאפשר להמציא את הגלגל מחדש גם כשנראה שהכל אבוד. התקליט, שנשא את שם הלהקה, שבר שיאי מכירות ושהה תשעה שבועות רצופים בפסגת מצעד הפזמונים האמריקני.

אבל המבקרים, מצידם, לא מיהרו להצטרף לחגיגה בתחילת הדרך. ברולינג סטון העניקו בביקורת על האלבום שני כוכבים וחצי וכך נכתב: "יש פה תיוג ברור של סופרגרופ מהסבנטיז עם הגיטריסט לשעבר של יס, סטיב האו, הקלידן שהיה איתו באותה להקה, ג'ף דאונס, הבסיסט לשעבר של קינג קרימזון, ג'ון ווטון, והמתופף קארל פאלמר, לשעבר בשלישיית אמרסון, לייק ופאלמר. למרות זאת, אין ללהקה הזו נגיעה עם הזרם בו שלטו בעבר. במקום זאת, אנו מקבלים אלבום שנבנה לככב במקומות של אוהבי להקת בוסטון, ג'רני וסטיקס. עם מלודיות כבדות שמרופדות בהפקת פופ. למען האמת, לאסיה יש יותר חיספוס מהלהקות שציינו פה למעלה כי קולו המחוספס של ווטון והגיטרה של האו עדיין מיוחדים. אפילו להיט כמו HEAT OF THE MOMENT סוחף לשיר איתו. מה שמעצבן פה הוא לראות מוזיקאים כה גדולים כשהם מתגלגלים בדרך ומתפשרים רק כדי לקבל השמעות ברדיו. השם שהם בחרו ללהקתם רחוק מאד מהמטרה האמיתית שלשמה הם באו; להגשים את החלום האמריקני".

בארצנו תורגם בזמנו המותג סופרגרופ ללהקה עילית והיה ברור לכולם שבמקרה זה אכן מדובר בכזו. מספיק היה להביט בעטיפת התקליט, שצוירה על ידי רוג'ר דין, שהיה אחראי לעטיפות המרהיבות בעבר של להקת יס, כדי לדמיין שהנה המחט תנחת על תחילת הוויניל ותשפריץ ממנו צלילים פרוגרסיביים להפליא. הציפייה הרקיעה שחקים ומה הייתה ההפתעה לקבל מנגנים אלו מוזיקת רוק באופן הכי מדוד שיש. רבים חשו מרומים. אחרים התאהבו בצלילים. כדאי לציין שציור העטיפה המרהיב של דין הציג דרקון אסייתי הלוכד פנינה, מוטיב מוכר ומרתק מהאמנות של המזרח הרחוק שמיד תפס את העין. סטיב האו: "הזמנו בחוכמה את רוג'ר דין לעצב את הגרפיקה. זה נתן לו הזדמנות להראות שהוא יכול להסתגל לדרישות חדשות ולהמציא מחדש את עצמו, כפי שנראה שעשינו. הלוגואים שלו היו מבריקים עם הקשר בין להקה לשמה".

אז איך מרכיבים להקת עילית? הלהקה נולדה מהצורך להמשיך ולהתקיים מוזיקלית, בתחילת עשור בו נחשב הרוק המתקדם כדבר שכבר נותר מאחור ומת. ווטון לעיתון NME: "בסוף שנת 1980 דיברתי עם מנהל המוזיקה, בריאן ליין, על הקמת להקה חדשה. זה היה בימים בהם רציתי לעבור מהנהלתה של חברת EG לחברה שלו. בדיוק באותו זמן עזבה אותו להקת יס, לאחר כעשר שנות ניהולו אותה. כך שלבריאן ולי לא היה מה להפסיד בצעד הזה. טסנו ללוס אנג'לס והגענו למשרדי חברת התקליטים GEFFEN, שהביעה עניין ברעיון שלנו. כשחזרנו משם ללונדון, בריאן הכיר לי את סטיב (האו). זה היה בינואר 1981. את קארל (פאלמר) רציתי לצרף אליי עוד כשהייתי בלהקת UK. הוא שמע שסטיב ואני עושים משהו ביחד והביע התעניינות".

באותו זמן היה פאלמר חבר בלהקה ושמה P.M ובה ניגנו לצדו ארבעה אמריקנים. ההרכב הזה הוציא תקליט אחד אך ההופעות נעשו רק בגרמניה ומול מצלמות טלוויזיה. פאלמר ראה שזה לא מתקדם והחליט להכות מכה חזקה על ראש הלהקה ולהתקדם הלאה. ההצעה להצטרף לווטון ולהאו קסמה לו מאד. האו: "אז קארל נכנס לעניינים והוא היה מרשים! אתה לא צריך לשמוע אותו, אתה רק צריך לצפות בו. אז אמרתי שאנחנו צריכים גם קלידן. הם התנגדו כי רצו שנהיה טריו. אמרתי: "לא, לא, לא, אנחנו חייבים להכניס את הבחור הזה, ג'ף דאונס'. הם הסכימו לנסות. אז הבאתי את ג'ף כי אהבתי לעבוד עם בחור שבקיא בטכנולוגיה, כפי שעשיתי את זה עם הגיטרות והאפקטים שלי. ניסיתי לקבל את הצלילים הטובים ביותר. היה לנו גם רגע מוזר שבו ניסינו לגייס כותבים שירים וזמרים אחרים. רוי ווד היה אחד מהם. הוא היה בחור מקסים אבל לא ממש מתאים לנו. חיפשנו מישהו שיכול להוסיף לכתיבה וניסינו גם עם טרבור רבין, אבל שוב הכימיה פשוט לא הייתה שם. מועמד נוסף היה רוברט פליישמן, ששר לזמן קצר עם להקת ג'רני. בסוף נדבקנו ארבעתנו והכל פשוט זרם משם. כל המכונות שפעלו בעבר מאחורי יס קפצו על הספינה החדשה שלנו והגלגלים החלו לנוע".

ווטון: "סטיב הביא את ג'ף (דאונס) לערוך איתנו חזרות ולעזור לנו. ג'ף היה אז באמצע ההכנות לתקליט השני לצמד שלו, הבאגלס. כשראה שטוב אצלנו, הוא פרש מחברו לצמד, טרבור הורן, והצטרף אלינו. ברגע שארבעתנו ישבנו באותו חדר, הייתה תחושה של להקה אמיתית. היינו מוכנים לתזוזה!".

ההפקה של התקליט הופקדה בידיו של מייק סטון, שעבד קודם לכן עם להקות קווין וג'רני, מה שהעניק ללהקה את הסאונד המלוטש והנגיש שכבש את תחנות הרדיו. אף על פי שסיבוב ההופעות שלהם בארצות הברית החל באוניברסיטה קטנה בניו יורק, עד מהרה הביקוש הפסיכי לכרטיסים הוביל את הלהקה להופיע באצטדיוני ענק. סטיב האו בספרו: "עם רוב השירים שהוקלטו, דיוויד גפן בגפן רקורדס, מי שהחתים אותנו, סקר את ההתקדמות שלנו ואמר שהוא רוצה רק עוד שיר אחד שיהיה חזק ובולט באמת. למרבה המזל, לג'ון וג'ף היה אחד כזה בצנרת. ג'ון עבר איתי על האקורדים של הפזמון. זה התגלגל יפה עם בס מעניין ולא לקח הרבה זמן עד שמצאתי תפקיד לשיר HEAT OF THE MOMENT. חיזקתי את המבוא והבתים עם גיטרת גיבסון לס פול ג'וניור דרך שבעה מגברים שונים לשבעה ערוצים של גיטרה. הוספתי פירוקי אקורדים נקיים יותר בפנדר טלקאסטר שלי במהלך הפזמונים וניגנתי גם בקוטו (כלי מיתר יפני) בחלק האמצעי כשטני מכפיל את קו המקלדת. סולו הגיטרה בסוף השיר נוגן באותה לס פול ג'וניור".

בסוף שנת 1982 פרסם עיתון בילבורד האמריקני שלהקת אסיה באה בזמן טוב לשוק התקליטים האמריקני והמדוכא אז. באותם ימים בקושי 15 אחוזים מכל תוצרת הפופ הצליחו לראות רווחים. התקליט הזה של אסיה סומן כרב המכר הברור. הדבר הציל את הקריירה של ארבעת החברים והכניס אותם לספרי ההיסטוריה של הרוק. התקליט אף זכה למעמד של פלטינה מרובעת בארצות הברית על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי. ווטון: "עסקי המוזיקה היו בנפילה איומה בתקופה ההיא. אנשים הזהירו אותנו שזה לא זמן טוב לעשות להקה. לשמחתי, דבקנו במטרה והצלחנו, כי היו מאחורינו המנהל הטוב ביותר, ההפקה הטובה ביותר וחברת התקליטים הטובה ביותר. אני חושב שכולנו ידענו, ברגע שהקלטנו את השירים הראשונים, שזה הולך למקום מיוחד. ברגע שעשינו את זה, כולם ידעו שזה הולך להצליח".

האו: "העובדה שאסיה הצליחה וטיפסה באותו שביל שהיה עם להקת יס סיפקה אותי מאוד. מיד הצלחנו באמריקה וחשבנו שאולי נוכל לצאת לסיבובי הופעות ביפן ובאוסטרליה. זה הרגיש לי כמו לידה שניה. עם להקת TOMORROW, בה הייתי בסיקסטיז, פרצנו דרך במידה מסוימת, אז זה היה עם יס שפרצה בשנות השבעים, והמשיכה להצלחה רחבה יותר, ועכשיו זה יכול לקרות לי שוב עם אסיה. בתוך ההצלחה הזו היה מעט זמן לשקול איזה מזל היה לנו, כמה התמזל מזלי או כמה עדין הולך העתיד להיות. להטוטנות בין החיים לעבודה אף פעם אינה קלה".

תכניסו את הגלשנים לארון וקחו שאכטה של השראה: ב-8 במרץ בשנת 1965 יצא בארה"ב תקליט חדש ללהקת הביץ' בויז. שמו הוא THE BEACH BOYS TODAY.

שנת 1965 נפתחה בסערה עבור חמשת נערי החוף מקליפורניה, וכשהם הפילו על העולם את התקליט הזה, היה ברור שמשהו חדש קורה מתחת לשמש. התקליט המדובר היה למעשה התקליט הראשון של הלהקה לשנה זו, והוא נשא עימו חידוש מרענן גם על העטיפה. באופן חסר תקדים, זה היה התקליט הראשון של הלהקה ששמו לא נקרא על שם שיר של הלהקה מתוכו. הצעד הזה הוכיח את עצמו בגדול, והתקליט הפך אז להצלחה גדולה והגיע למקום הרביעי במצעד האמריקני החשוב. כל כך הרבה שמות של שירים כתובים על העטיפה - כשבסוף נכתב, "פלוס שלושה שירים חדשים נהדרים נוספים שנכתבו על ידי בריאן ווילסון". מה זה? סוג של טיזר?

אבל מאחורי הקלעים הים סער למדי, ולא היה מדובר בגלי גלישה ידידותיים. למרות ההצלחה המסחררת, החלה חברת התקליטים להפעיל מכבש לחצים אדיר. הם, בעידודו של זמר הלהקה, מייק לאב, החלו להטריד את כותב השירים והמוח המוזיקלי, בריאן ווילסון. הטענה המרכזית שלהם הייתה פשוטה וכואבת, הם חשו שהוא מתרחק מהסגנון המסחרי והמוכר שהפך אותם למכונת להיטים. נציגי החברה היו ברורים מאוד, והם הודיעו לו שהם מצפים ממנו לחזור ולעשות את מה שהוא יודע הכי טוב, להפיק שירי פופ קליטים בתקליטים ובתקליטונים הבאים.

למרבה המזל של עולם המוזיקה, ווילסון העקשן לא נכנע לדרישותיהם הנוקשות. הוא חש בפנים כי הטוב ביותר ממנו ייצא בהמשך, ושהוא חייב ללכת בעקבות הלב שלו. המוזיקה שיצר הושפעה רבות באותה תקופה מטכניקת חומת הצליל של המפיק פיל ספקטור, והוא החל לשלב כלי נגינה לא שגרתיים לעולם הפופ והרוק כמו צ'מבלו, קרן יער ופעמונים, תוך שהוא נעזר בנגני האולפן הטובים ביותר של לוס אנג'לס.

התוצאה הסופית הייתה מרתקת, כפי שהיטיב לתאר זאת זמר הלהקה, מייק לאב: "היה לתקליט הזה פיצול אישיות. הצד הראשון הציג שירים אופטימיים בעוד שהצד השני כלל בלדות נוגות. השיר מהתקליט, HELP ME RHONDA, נכתב על ידי בריאן ואני, למרות שאף אחד מאיתנו לא הכיר בחורה בשם רונדה. זה היה רק שם שהתאים לשיר".

ואכן, בעוד שהצד הראשון הרקיד את הקהל עם קלאסיקות קצביות כמו DO YOU WANNA DANCE וכן DANCE DANCE DANCE, הצד השני צלל לעומקים רגשיים שהמעריצים טרם הכירו.

למרות שמעטים הבינו את משמעות התקליט המלאה באותה תקופה, הוא סימן ללא ספק נקודת מפנה גדולה בעולם הלהקה, ובפרט בחייו האישיים של בריאן ווילסון. הרקע ליצירה היה כאוטי ומתיש. בסוף שנת 1964, תקופה לחוצה במיוחד עבור חברי הלהקה, הוציאו הביץ' בויז ארבעה תקליטים תוך שנה אחת בלבד. עומס העבודה הבלתי אנושי הזה גבה מחיר אישי כבד. ווילסון נעשה תשוש פיזית ורגשית.

נקודת הרתיחה הגיעה בטיסה מסחרית מלוס אנג'לס ליוסטון, שם הוא סבל מהתקף חרדה קשה ומטלטל ב-23 בדצמבר 1964. בעקבות התקרית המפחידה הזו, מאוחר יותר הוא חשף כי החל להשתמש במריחואנה במהלך דצמבר 1964 כמשכך מתחים טבעי. אולם, ההרגל הזמני התפתח במהרה, והוא הפך למשתמש קבוע לאחר שהבין שההשפעה של הסם עמוקה במיוחד על הדרך שבה הוא תפס את המוזיקה והעיבודים שלו.

בעוד רוב התקליט הוקלט בינואר 1965 בפרץ של יצירתיות אולפנית, קיבל ווילסון החלטה דרמטית שהרעידה את אמות הסיפים של הלהקה. הוא הודיע ללהקה שהוא רוצה לפרוש מסיבובי הופעות כדי שיוכל לתת את מלוא תשומת הלב שלו ליצירת מוזיקה. למרות ההלם הראשוני, שאר הלהקה הסכימה בעל כורחה, שכן החברים הבינו שבלעדיו באולפן לא יהיה להם חומר חדש ראוי לשיר.

כדי למלא את החלל על הבמה, נחתמה ברית קצרה עם גיטריסט האולפן והזמר גלן קמפבל, שנכנס במקומו של ווילסון וסיפק את קולות הפלצט הגבוהים בהופעות החיות. אולם, קמפבל היה עסוק בטיפוח קריירת הסולו המצליחה שלו שנסקה באותם ימים. כתוצאה מכך, ברוס ג'ונסטון הפך לנער חוף בהופעות, החל מאפריל 1965, והשלים את ההרכב הנודד.

את הדרמה מאחורי הקלעים סיכם באופן המדויק ביותר כוכב האירוע, בריאן ווילסון: "לילה אחד, אמרתי לחבר'ה שאני לא הולך להופיע יותר על הבמה, שאני לא יכול לנסוע. אמרתי להם שאני צופה עתיד יפה לביץ' בויז, אבל הדרך היחידה שנוכל להשיג זאת היא אם הם יעשו את העבודה שלהם ואני אעשה את שלי. באותו לילה, כשמסרתי להם את החדשות על החלטתי, כולם נשברו. כבר עברתי את ההתמוטטות שלי, ועכשיו הגיע תורם. כשסיפרתי להם, הם נרעדו... הרגשתי שאין לי ברירה. נדרסתי נפשית ורגשית עד לנקודה שבה לא היה לי שקט נפשי. הייתי כל כך מבולבל וידעתי שהייתי צריך להפסיק לצאת לסיבובי הופעות הרבה קודם כדי לעשות צדק עם ההקלטות שלנו".

גם זה קרה ב-8 במרץ. כולל סקופים, סמים וקצרים בחשמל: העגבניות השמחות של מקרטני, הקריסה של הקינקס והמזימות של בלאק סאבאת'.

משטרת הצמחים מכה בסקוטלנד

בשנת 1973 נקנס פול מקרטני במאה ליש"ט באשמת גידול קנאביס בחווה שלו שבסקוטלנד. הסיפור הזה התחיל קצת קודם לכן, כאשר בספטמבר 1972 פשטו שוטרים במפתיע על חוות היי פארק, נחלתו המבודדת של מקרטני בחצי האי קינטייר שבסקוטלנד, אותה רכש במקור כדי לברוח מטירוף הביטלמניה. בעל הבית ואשתו לינדה כלל לא שהו במקום באותה עת, שכן הם היו בלונדון ועסקו במוזיקה. עם זאת, השוטרים החרוצים מצאו בחממה המקומית הפתעה בוטנית מעניינת שצמחה לה בנחת לצד שיחי העגבניות האורגניות של הזוג. הממצאים הירוקים נשלחו מיד למעבדה משטרתית, והתוצאות הריחו למרחקים.

כך קרה שביום השמיני של חודש מרץ בשנת 1973 נקנס פול מקרטני במאה ליש"ט באשמת גידול קנאביס בחווה שלו שבסקוטלנד. מקרטני, בשיא החן הטבעי שלו, טען להגנתו שמעריץ אחד נתן לו כמה זרעים אותם הוא שתל באדמה מבלי לדעת מה הם, ובמקרה הם יצאו לא חוקיים. נו, טוב. השופט הקפדן חייב היה לפסוק על פי החוק, והקנס שולם במקום. פול הודה באשמה של גידול חמישה שתילים בלבד, אך כפר בהאשמות נוספות של החזקת סמים שבוטלו בהמשך המשפט. ביציאה מבית המשפט, מוקף בעיתונאים רעבים לסקופ צהוב, מקרטני שמר על מצב רוח מרומם וסיפק את הסחורה לצהובונים. הוא סיפר כי התוצאה הייתה יכולה להיות גרועה הרבה יותר והצהיר: "תכננתי לכתוב כמה שירים בכלא. זה היה בסדר גמור כל עוד הייתה לי גיטרה". בנוסף, הוא התייחס לעצם האיסור כשסיכם: "אני לא חושב שקנאביס מסוכן כמו משקאות חריפים. אני נגד סמים קשים לחלוטין. זה צריך להיות מותר בחוק בין מבוגרים בהסכמה".

החיפושית החמישית נפרדת

בשנת 2016 מת המפיק ג'ורג' מרטין, בגיל 90. המאסטרו הבריטי החל את דרכו המקצועית הרחק מעולם הגיטרות החשמליות, כאשר הפיק מוזיקה קלאסית ותקליטי קומדיה לאמנים כמו פיטר סלרס. במהלך עשרות שנות פעילותו הענפה באולפנים, תחת שמו נרשמו הפקות לאמנים רבים ומגוונים, והוא אף היה אחראי לפסקולים בלתי נשכחים של סרטי ג'יימס בונד. עם זאת, למרות ההצלחות הרבות ברחבי העולם, תמיד היו אלו הביטלס ששמו הפך עמם לדרגת מפיק-על.

הכל התחיל כשאף חברת תקליטים אחרת לא רצתה להמר על ארבעה צעירים מליברפול עם תספורות קערה משונות. מרטין, שעבד אז בחברת התקליטים PARLOPHONE, היה היחיד שזיהה את הפוטנציאל והחתים אותם. הוא שימש עבורם מעין מורה דרך מוזיקלי והביא את הרקע הקלאסי והמעונב שלו לתוך אולפן ההקלטות הרועש כדי ליצור עיבודים פורצי דרך, כמו רביעיית המיתרים בשיר YESTERDAY. מרטין דחף את הלהקה להתנסות בצלילים חדשים, בכלים לא שגרתיים ובטכניקות הקלטה שעזרו להגדיר מחדש כל תקליט וכל פרויקט שהם הוציאו תחת ידיהם. הוא מעולם לא פחד להשתטות מעט באולפן ולהוסיף קורטוב של הומור שובבי, אולי בזכות עברו הקודם עם הקומיקאים הבריטים, ועדיין ידע לשמור על מקצוענות חסרת פשרות. עבור המעריצים באותן השנים הוא נחשב לחיפושית החמישית האמיתית. הקשר ההדוק בין מרטין לחברי הלהקה לא התבסס רק על עבודה קשה וחוזים יבשים, אלא על חברות אמת והערכה הדדית עמוקה שהחזיקה מעמד עשרות שנים. הקשר הזה סוכם בצורה המדויקת ביותר, כאשר פול מקרטני אמר עליו: "מהיום בו הוא הגיש לנו, הביטלס, את החוזה הראשון, ועד הפעם האחרונה בה ראיתיו - הוא היה האיש הנדיב ביותר והמוזיקלי ביותר שהיה לי העונג להכיר".

קריסות, עזיבות ושמועות

שנות השישים והשבעים סיפקו גם לא מעט דרמות אישיות בתוך הלהקות הגדולות. בשנת 1966 הלך ריי דייויס, המנהיג של להקת הקינקס, להיבדק אצל רופא שאיבחן כי חטף התמוטטות עצבים. הלהקה הייתה מותשת מסיבובי הופעות בלתי פוסקים. באותו חודש אמר ריי לעיתון NME: "אני מלחין שאין לו זמן להלחין. כל עבודתי נעשית בזמן שאנחנו מופיעים בדרכים. זה קשה ביותר ומלחיץ". הופעות בוטלו ובהנהלת הלהקה הוחלט לחפש לו מחליף, שיקיים את ההופעות הבאות בעת היעדרו. ריי סירב גם להתראיין וכל הראיונות הועברו לשכון על כתפיו של אחיו הצעיר, הגיטריסט דייב דייויס.

יומיים לאחר אבחנת הרופא את מצבו של ריי, בחנה להקת הקינקס מחליף עבורו, בדמותו של מייק גרייס, שהיה חבר בלהקת THE COCKNIES וגם חבר קרוב של הקינקס. דייב הופקד לשיר את תפקידי השירה שבקעו עד כה מגרונו של אחיו הגדול. דייב סיפר על החוויה הטראומטית: "ההנהלה הכריחה אותנו לעשות את זה ויצאנו לסיבוב הופעות בן עשרה ימים, שהייתי מסטול מאד במהלכו. מייק גרייס הוא חבר שלנו מזה המון זמן ולכן התאים לנו. הוא גם דמה לריי בצורה החיצונית, אם כי הוא היה שמאלי ונגינתו הוויזואלית הייתה שונה. הגענו לבלגיה ושם ילדים צעקו שזה לא ריי.. זה היה סיבוב נוראי".

ובזמן שריי קרס מעומס, אחרים פשוט קמו והלכו. בשנת 1969 עזב סופית סטיב מאריוט את להקת SMALL FACES, לאחר שירד מהבמה באמצע הופעה וצעק שהוא פורש. הוא עבר ממנה להקמת להקה בשם HUMBLE PIE יחד עם פיטר פרמפטון, הרכב שהפך להצלחה מסחררת בשנות השבעים.

לעומת זאת, לפעמים העיתונות סתם אהבה לייצר דרמות מומצאות. בשנת 1975 דיווח עיתון המוזיקה הבריטי NME, באופן מטעה לחלוטין, שהגיטריסט החדש של הרולינג סטונס שבא להחליף את מיק טיילור הפורש הוא וויין פרקינס. לבסוף היה זה רון ווד שקיבל את הג'וב הנחשק, למרות שפרקינס אכן ניגן במספר רצועות בתקליט BLACK AND BLUE של הלהקה.

קסמים על הבמה וביקורות קטלניות

הבמות תמיד היוו כר פורה להתרחשויות. בשנת 1968 הופיעה להקת CREAM, שכללה את אריק קלפטון, ג'ינג'ר בייקר וג'ק ברוס, את ההופעה הראשונה מתוך שתיים באולם WINTERLAND בסן פרנסיסקו. המופע ההיסטורי הוקלט, כשמספר קטעים ממנו נכללו בתקליט הכפול WHEELS OF FIRE, שמאוחר יותר הפך לתקליט הכפול הראשון בהיסטוריה שהגיע למעמד פלטינה.

באותו התאריך בשנת 1968, אך בצד השני של ארצות הברית, פתח בניו יורק המפיק ביל גרהאם אולם הופעות בשם פילמור איסט באזור האיסט וילג'. בערב הפתיחה החגיגי הזה הופיעו להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY עם הכוכבת ג'ניס ג'ופלין, אמן הבלוז אלברט קינג והזמר טים באקלי.

הבמות לא היו שייכות רק לאמריקאים. בשנת 1966 הפכה הזמרת הבריטית לולו לזמרת הראשונה שהופיעה מעבר למסך הברזל, כשיצאה לסיבוב הופעות בפולין יחד עם להקת THE HOLLIES ושברה חומות תרבותיות.

אבל לא כל הופעה הסתיימה בחיוכים. בשנת 1971 הופיעה להקת בלאק סאבאת' ב-DOME, בווירג'יניה ביץ' שבווירג'יניה. להקת החימום הייתה SIR LORD BALTIMORE, שנחשבת לאחת מחלוצות ההבי מטאל המוקדמות. חבר הלהקה, ג'ון גארנר, נזכר בחוויה טראומטית מאותו הערב:

"אני הולך להגיד על סאבאת' משהו ממש שלילי. היינו בסיבוב הופעות איתם והיינו ידידותיים, אוזי אוסבורן היה בחור נחמד מאוד, ביל וורד היה נפלא, שני הבחורים האחרים - לא כל כך. הופענו בווירג'יניה, ואני מאמין שהיו כחמשת אלפים אנשים פלוס. המנהל שלנו, משום מה, לא נתן לנו את מערכת ההגברה שלנו, ובחוזים שלנו היה קבוע שמי שמארגן את המופע צריך לספק לנו הגברה. טעות גדולה - זו טעות גדולה. אתה תמיד הולך עם ההגברה שלך. אתה לא יכול להיות תלוי באנשים.

בכל מקרה, הוא עשה עסקה עם המנהל של בלאק סאבאת', שאנחנו יכולים להשתמש בהגברה שלהם בהופעות האלה שהיינו בהן יחד. אז אנחנו בווירג'יניה וכמובן שהופענו לפניהם, כי הם היו כבר פעילים בשטח לפנינו, והייתה להם הצלחה חלקית כבר. אז פתחנו את ההצגה, הכל מצוין, חמשת אלפים אנשים צורחים, נכנסים לזה, אוהבים אותנו... בום. האורות כבים. החשמל כבה, הכל כבה. בסדר, החשמל חוזר. אנחנו מתחילים שוב. אנשים נכנסים לזה, ממש מתחברים אלינו, באמת אוהבים אותנו, הכל הולך מצוין. בום, אורות, חשמל, שוב הכל כבוי. זה קרה שלוש פעמים.

אני אז בן תשע עשרה, ואני בעניין של אהבה, שלווה ואושר. לא האמנתי שמישהו יכול להיות כל כך ערמומי ומתעתע כדי לחבל בחשמל באמצע הופעה. תקראו לי נאיבי, והייתי, אבל לא חשבתי על זה שאנשים יכולים להיות כל כך מרושעים ולעשות משהו כל כך בוגדני. וזה אף פעם לא עלה בראשי, כי מעולם לא חשבתי בצורה שלילית. פשוט חשבתי שזה קרה במקרה, אז מה אפשר לעשות, בנאדם? לא היה לי מושג שמישהו יוריד את הזרם. אבל בדיעבד, אני חושב על זה ומסתכל על החבר'ה האלה, ואתה יודע, בלאק סאבאת' נשמעים ממש מצוין. אבל בכנות, התוכן המוזיקלי בכל שיר לא היה עמוס כמו שיר של סר לורד בולטימור. אני חושב שהם ראו בנו איום ופשוט משכו לנו את התקע. הייתי מוכן להתערב על סט התופים החדש שלי. מעולם לא חשבתי על זה עד מאוחר יותר, עד שנהייתי קצת יותר חכם, פחות נאיבי, וראיתי את תחבולות העולם ואיך אנשים דופקים זה את זה כדי להתקדם".

חידושים, ביקורות והתחלות חדשות

בזמן שחלק מהלהקות חיבלו אחת בשנייה, אחרות פשוט המציאו את עצמן מחדש. בשנת 1974 הופיעה להקת דיפ פרפל במארלינד בארה"ב, באולם הקפיטל סנטר שבלארגו. במגזין רולינג סטון נכתב על ההופעה הזו: "דיפ פרפל היו ביחד שש שנים, עם שני הרכבים שונים ואפילו מכרו מעל 12 מיליון תקליטים ברחבי העולם בשנת 1973. ובכל זאת הם נפגעו עם פרישתו של הזמר שלהם, איאן גילאן, והבסיסט, רוג'ר גלובר, בשנה שעברה ובדיוק כשהפופולריות שלהם התחילה להרקיע שחקים. הלהקה מתעסקת עכשיו עם בסיסט לשעבר של להקת טרפז שהוא גם זמר בשם גלן יוז וזמר לא ידוע בשם דיוויד קוברדייל. ההגעה שלהם הוסיפה ממד חדש לצליל הלהקה, עם עומק ורגש שהיה חסר עד כה בחומר של הלהקה. כדי להדגיש את העובדה שזו להקה 'חדשה', דיפ פרפל התחילו את ההופעה שלהם בלארגו, מארילנד, עם 40 דקות מהתקליט החדש ששמו BURN. אמנם בתחילה זה בלבל מהיעדר סטנדרטים מוכרים, אבל עד מהרה הגיב הקהל בהתלהבות. ההוספה של יוז וקוברדייל הפכה את הלהקה מטובה למצוינת".

לעומת ההצלחה הזו, יש מי שזכה לכתף קרה מהמבקרים. בשנת 1975 יצא גיליון של עיתון NME ובו ביקורת על הופעתו האחרונה של אל סטיוארט באנגליה, במסגרת קידום התקליט MODERN TIMES, שהופק על ידי אלן פרסונס. כך נכתב בביקורת העוקצנית: "אל סטיוארט נפרד מהקהל הלונדוני שלו ביום ראשון בערב עם סט מצוחצח ובטוח בעצמו, אך לא משפיע. זה היה כאילו, לאחר שקיבל את ההחלטה להתרכז בשאיפותיו לאמריקה, המעורבות של סטיוארט בהופעה הבריטית האחרונה הזו הייתה מעט רחוקה. הלהקה היא הצעה קצת מאולצת עבור אל. תוך כדי הסרתו מתדמית הפולק וקבלת ליווי מקצועי, טיפול הלהקה במקרים מסוימים - טריוויאלי מדי או מטביע את המילים שלו, ומשאיר את הרושם של עוד להקת רוק אחת טובה אך לא מרהיבה. בכוחות עצמו במשך כמה שירים אקוסטיים, הקול החזק, הצלול והאינטליגנטי של סטיוארט היה מרשים יותר. זה לא אומר שאל סטיוארט התמסחר בגלל שהוא נהיה חשמלי". באותו יום בדיוק, פורסם על ההופעה טקסט גם במגזין MELODY MAKER שהוסיף שמן למדורה: "האמת, זו לא הייתה בדיוק הפרידה הגדולה שכולם רצו. בסוף זה הגיע עם קבלת פנים מלהיבה אבל קודם לכן היו רגעים של ספק וחוסר ודאות. סטיוארט מעולם לא היה המבצע המקצועי ביותר, למרות שהוא נתן הופעה מבריקה - אבל סימן שאלה גדול צריך להיות מעל הלהקה שמאחוריו".

ואם כבר מדברים על ביקורות, נזכיר שגם כוכבי ענק זוכים לפעמים ליחס צונן. בשנת 1996 יצא תקליט חדש לזמר סטינג, MERCURY FALLING, שכלל את הלהיט LET YOUR SOUL BE YOUR PILOT. במגזין רולינג סטונס לא יצאו מגדרם והעניקו לו אז שלושה כוכבים בלבד (אחד מהם זה כוכב מרקיורי הנופל?), מתוך חמישה אפשריים.

לידות ופרידות

לצד המוזיקה, הימים האלו הביאו לעולם גם כמה מהשמות הגדולים. בשנת 1945 נולד מיקי דולנץ, אחד מארבעת חברי להקת המאנקיז שהחל את דרכו בכלל כשחקן ילדים. בשנת 1946 נולד רנדי מייזנר, לשעבר הבסיסט של להקת איגלס והקול מאחורי הלהיט TAKE IT TO THE LIMIT, שמת ביולי 2023. בשנת 1958 נולד הזמר גארי ניומן, שבסבנטיז הביא לעולם פופ מסונטז, עתידני ומעניין עם להיטים כמו CARS.

למרבה הצער, עולם הרוק גם ידע אובדן מוקדם מדי. בשנת 1973 מת רון פיגפן מקרנן, חבר להקת גרייטפול דד, בעקבות סיבוכים בריאותיים, כשהוא מוסיף את שמו ל"מועדון 27" הידוע לשמצה. ובשנת 2011 מת הבסיסט המקורי של להקת הגראנג' ALICE IN CHAINS. זה הוא מייק סטאר שבגיל 44 נכנע גופו לסמים, לאחר מאבק ממושך ופומבי בהתמכרות.

איזה סאונד יש לגארדן הזה! ב-8 במרץ בשנת 1994 יצא אלבום חדש ללהקת סאונדגארדן. שמו הוא SUPERUNKNOWN ובזכותו צברה הלהקה קהל מעריצים גדול בהרבה ממה שהיה לה עד אז.

סולן ההרכב, כריס קורנל, הסתגר במרתף ביתו בלוויית מספר כלי נגינה ומכשיר הקלטה מסוג ADAT בעל שמונה ערוצים. הוא העביר את זמנו בבדידות מרצון שנכפתה עליו, ושאב משם רעיונות מוזיקליים רעננים עבור הלהקה שהייתה כבר מבוססת, אך עמדה בפני הפריצה הגדולה באמת שלה. על אותה תקופה הוא סיפר: "הלכתי עמוק לתוך הניסיון להתנסות עם איך שכתבתי - מנסה להתחמק קצת מהפחד, אני חושב שמישהו, כשהוא כותב שירים לבד, אולי עושה טעויות. לא הייתי ממש בקשר עם האופי האקספרסיבי של כתיבת שירים. ניסיתי לתמרן את זה יותר מדי ונכשלתי. אבל גם קצת מצאתי את עצמי יותר ככותב שירים מאי פעם".

מקורות ההשראה לרצועות צצו מפינות לא צפויות, כפי שקרה עם השיר LIKE SUICIDE, שזכה לכיוון גיטרה ייחודי ובלתי שגרתי. באחד הימים, בעת שקורנל פעל במרתפו, הכתה באוזניו חבטה רמה. במחשבה שפורץ חדר לביתו, הוא טיפס מעלה לחקור את פשר הרעש. לאחר סריקה קצרה סביב, פתח את הדלת הקדמית וגילה ציפור מוטלת על האדמה. מסתבר שהיצור המכונף התעופף אל תוך שמשה ועוצמת המכה קרעה את צווארו. הציפור עוד נשמה אך התייסרה קשות. הזמר נטל לידו לבנה וגאל את הציפור מיסוריה. עם חזרתו למרתף, צף בראשו הביטוי LIKE SUICIDE והוא החליט לחבר על כך שיר.

אנשים רבים פירשו בצורה שגויה את המסר המרכזי של היצירה בהתבסס על שמה המעורר, אך השורה הפותחת רמזה לטרגדיה במונחים ספציפיים: "מבולבלת בגינה עם צוואר שבור נחה לה המתנה השבורה שלי / סתם כמו התאבדות". מבחינת האווירה הכללית, קורנל רצה ללכוד את התחושה של להקת קרידנס קלירווטר רווייבל בשיר BORN ON THE BAYOU, ובהתאם לכך הוא כיוון את הגיטרה שלו.

בדומה לכך, גם הרצועה 4TH OF JULY הייתה עוד אחת שבקלות קיבלה פרשנות לא נכונה. השיר התבסס על זיכרון מטריפ אל.אס.די מטורף שקורנל חווה ביום העצמאות האמריקני. בזמן הטריפ שלו, קורנל מצא את עצמו צועד לאורך שביל כשמקהלת קולות משתרכת עשרה מטרים מאחוריו. כשהוא הסתובב לאחור, הוא מצא דמות לבושה בחולצה שחורה וג'ינס ועוד אדם בחולצה אדומה. ככל שהוא ניסה להתמקד בכל אחד מהאנשים, הדמויות חמקו ממנו לאוויר. במקום למצוא את הזוג הזה מטריד, הוא מצא את נוכחותם מנחמת כי הוא לא חש בודד.

עד לאותה העת, מעמדו של קורנל כצרחן משכנע בעולם הרוק הובטח היטב. אבל בזמן כתיבת קבוצת השירים האחרונה הזו, הוא ניסה לחקור את הטווח הדינמי של קולו. הוא העמיק יותר, ונשאר יותר מאופק פה ושם, מה שעשה את הרגעים שבהם נתן צרחת שירה להרבה יותר נפיצים. לכל אחד מהשירים באלבום SUPERUNKNOWN יש טעם ווקאלי שונה. לפעמים הוא נלחץ ממש לקדמת הרמקול, ובפעמים אחרות הוא מרחף ממש מתחת למוזיקה. הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים.

קורנל התחיל לחשוב על הקול שלו כישות נפרדת. זה היה הדבר הכי חשוב לגישה החדשה שלו. הכל חזר לתקופה המכוננת שבה הוא ישב כנער לבד בחדרו כשהוא מאזין ללהקת הביטלס וחושב איך ארבע הקולות של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו התחלפו בין השירים, נותנים גישה ותחושה שונה לכל אחד מהם. הוא לא תמיד יכול היה לגלות מי שר מה, אבל המגוון נשמע כל כך טוב. הגישה הזו התיישבה בראשו לקראת הכנת האלבום.

קורנל, יחד עם שלושת חבריו ללהקה, הגיטריסט קים ת'אייל, הבסיסט בן שפרד והמתופף מאט קאמרון, ניגשו להכין את האלבום שיפרוץ להם דרך אל פסגת מצעד הבילבורד האמריקני. אבל המפיק שהחברים בחרו, מייקל ביינהורן, קיבל את הקסטה עם הרעיונות המוזיקליים שלהם והודיע בחזרה שעדיין אין מספיק חומר להצדיק כניסה לאולפן ההקלטות באד אנימלס בסיאטל. הלהקה לא ממש התלהבה, מן הסתם, לקבל ביקורת כל כך נוקבת בשלב מוקדם של תהליך זה, אבל המפיק היה נחוש בהשגת התוצאות הטובות ביותר. הוא ביקש לדחוף את החברים לעבר הקצה כדי להוציא מהם את האלבום הטוב ביותר, שיראה לעולם מי זו סאונדגארדן כלהקת-על.

התוצאה הייתה מסחררת, מכרה מיליוני עותקים וגרמה לאנשים רבים להימשך לגינת הסאונד הזו. גם קליפ אחד נוטף כריזמה באם.טי.וי עשה את העבודה כהלכה, אך עליו יורחב בהמשך. קודם כל, עוד קצת על המוסיקה.

אחרי פתיחה מוחצת ורועשת עם השיר LET ME DROWN ואחריו MY WAVE, הגיע הזמן להירגע מוזיקלית. להירגע? ובכן, לא בדיוק, כי זה היה הזמן ליפול על ימים שחורים ברצועה FELL ON BLACK DAYS. קורנל כתב את זה על איך שהוא סבל ממקרה חמור של דיכאון במהלך שנות העשרה שלו, ורק לעתים רחוקות יצא מהבית. בשלב מסוים הוא בילה שנה שלמה מבלי לצאת מביתו, ובמהלכה היה מנגן בתופים ובגיטרה. בראיון עמו הוא אמר שזה "על להתעורר ולהבין שאתה בתקופה אפלה של חייך". לקורנל היה רעיון לשיר הזה, ולכותרת שלו, כשלוש שנים לפני שהשלים אותו. העיכוב הגיע בגלל שהוא לא הצליח להיכנס למצב הרוח המוזיקלי הנכון כדי לתמוך במילים, עד שיום אחד הוא ניגן בגיטרה שלו והגה את הריף שחיפש, הפעם בכיוון גיטרה סטנדרטי למדי ביחס לשאר האלבום.

בשנת צאת האלבום סיפר קורנל: "זה היה כמו הפחד המתמשך הזה שיש לי במשך שנים. לקח לי הרבה זמן לכתוב את השיר הזה. ניסינו לעשות שלוש גרסאות שונות עם הכותרת הזו, ואף אחת מהן לא עבדה מעולם. זו הרגשה שכולם מקבלים. אתה מרוצה מהחיים שלך, הכל מתנהל כשורה, דברים מרגשים - אבל פתאום אתה מבין שאתה לא מרוצה בצורה קיצונית, עד כדי פחד ממשי. אין אירוע מסוים שאתה יכול להצמיד אליו את ההרגשה, זה רק שאתה מבין יום אחד שהכל בחייך הוא מטורף!".

אחרי שיר זה הגיע שיר כבד מבית היוצר של מאט קאמרון המתופף, MAILMAN, בו ניגן המתופף גם במלוטרון (כלי שהחל לעשות קאמבק אז). אחריו התנגן לו שיר הנושא ולאחר מכן קטע ניסיוני נהדר מאת שפרד הבסיסט, HEAD DOWN. מיד אחרי זה הגיע הלהיט הגדול, BLACK HOLE SUN יחד עם הקליפ שגרם לאנשים רבים באותם ימים להתמגנט למסך בכל פעם שהוא הוקרן, קליפ שאף קטף פרס מוזיקה נחשב בערוץ אם טי וי. קודם כל, קורנל נראה בו אחרי שעשה תספורת לשערו. לפתע גילו אותו המון בחורות כסמל סקס ששר באופן מופלא. הקליפ עשה את הטריק וקהל המעריצים, והמעריצות כמובן, גדל בהרבה.

קורנל סיפר כי הרעיון לשם השיר הגיע כששמע את המילים BLACK HOLE SUN בדיווח חדשות. זאת למרות שהשדרן ודאי אמר משהו דומה אך לא זה, לפי טענתו של הזמר. המילים באו קודם ועליהן הולבשה המנגינה שנוצרה מתוך דחף פנימי. קורנל: "מה שמדהים אותי הוא הקומבינציה של שמש וחור שחור. הרי חור שחור גדול פי ביליון פעמים מהשמש. זה מעגל ענקי של כלום. ויש את השמש שהיא זו שמעניקה את החיים. זו הקומבינציה של האור והחשיכה. התקווה ולצידה הדברים הקודרים. אני אוהב את המילים שבשיר הזה. הן מזכירות לי את אופן הכתיבה של סיד בארט בתקופתו בפינק פלויד, כשכתב דברים שמחים שתחתם שכנה האפילה. אני לא מצליח לכתוב כך בכוונה. זה פשוט יוצא לי כך".

אחרי שיר זה התנגן SPOONMAN, שעוסק באמן רחוב בשם ארטיס איש הכף, שניגן בכפות ברחובות סיאטל, שם נוצרה סאונדגארדן. ארטיס הוזמן לאולפן והקליט את הכפות שלו בשיר, כשאחר כך גם הופיע בקליפ לאותו שיר שהביא ללהקה פרס גראמי נוסף. ארטיס קיבל אלף דולר על הקלטת השיר ועוד 7,000 דולר כדי להופיע בסרטון. כשתיאר איך סאונדגארדן יצרו איתו קשר, הוא אמר: "ב-1992, הם ביקשו ממני לעשות הופעת ביניים בינם לבין להקת MELVINS. המנהלת שלהם דאז, סוזן סילבר, אמרה לי שכריס כותב שיר והאם הייתי רוצה להקליט בו כשהוא יסתיים. הסכמתי וב-1993 נכנסתי לאולפן ותוך שעתיים הסתיימה המשימה". נגן הבס של פרל ג'אם, ג'ף אמנט, הוא שהמציא את התואר SPOONMAN.

אחרי איש הכפות הגיע השיר LIMO WRECK. זה היה שיר שבא להזכיר לאנשי האליטה החברתית שהם ממש לא מעל התמותה. קורנל קיבל את הרעיון כשישב בפקק בכביש המהיר של לוס אנג'לס והבחין בניגוד החריף בין השברולטים והטנדרים המרוסקים המונעים על ידי אנשים ממעמד הפועלים לעומת המכוניות המנצנצות המונעות על ידי העשירים. "הרעיון לראות כמה לימוזינות מתנפצות זו לזו, מעולם לא ראיתי את זה קודם לכן, וחשבתי שהאנשים האלו במכוניות יקרות - במיוחד הלימוזינות שבהן החלונות מושחרים ומישהו אחר נוהג - נראה שיש להם תחושה שהם לא רגישים לתמותה".

את דמותו של האיש העשיר והמנותק הזה ראה קורנל באקסל רוז, סולן גאנס אנד רוזס, בקליפ לשיר ESTRANGED. הוא הסביר: "בחלק גדול מהסרטון רואים את אקסל שיוצא מהאחוזה הענקית הזו על גבעה עם חבורת משרתים לובשים לבן והוא נכנס לתוך הקטע הענק הזה עם חליפות לבנות מהודרות. למי לעזאזל הוא חושב שהוא הולך להתחבר בכנות מלבד דונלד טראמפ? מי עוד ייתן תשובה על העובדה שהוא יכול להרשות לעצמו סוג כזה של תשומת לב? זו יריקה בפרצוף של האנשים ששמו אותך שם. נעלבתי מזה, ואני לא נעלב מהרבה אנשים".

אז הגיח השיר THE DAY I TRIED TO LIVE. קורנל ראה בשיר הזה מעין נלווה לשיר FELL ON BLACK DAYS שעסק גם הוא בתחושות קשות של חסרון ודיכאון. אורכו של האלבום עמד על שבעים דקות, עם עוד שירים שהשלימו את התבשיל המיוחד הזה. עיתונאי רוק וקהל המאזינים רצו מיד לקנות את העותק שלהם כשהוא יצא לחנויות. בהמשך רובם (כמוני) גם עברו לפורמט של ויניל עם זה. ההתאהבות בצלילים הייתה פשוט מיידית.

הנה פסקה מתוך הביקורת שפורסמה אז במגזין רולינג סטון, ביקורת שאין ספק שחברי הלהקה קראו בשקיקה: "ברור, יש פה את המילים של קורנל שמברכות אותנו בכניסתנו לארמגדון ואת החותמת של סיאטל, אבל הסוד האמיתי להצלחת האלבום הוא המוזיקליות של הלהקה. להקה זו, לעומת נירוונה, אליס אין צ'יינס ופרל ג'אם, היא החדה ביותר מוזיקלית. הארבעה כותבים שירים כה מוצקים שאין להם בעיה לשים בהם מוטיבים מהמזרח או אפקטים אולפניים וזה יישמע הכי טבעי. זה אלבום אלגנטי ומפחיד כמה שהוא טוב".

העטיפה של התקליט הייתה צילום מעוות של חברי הלהקה שצילם קווין ווסטנברג מעל תמונת יער בוער הפוך בשחור ולבן, תמונה שזכתה לכינוי האלף הצורח. קורנל פירט: "סאונדגארדן תמיד הייתה קשורה לתמונות של פרחים וצבעים שופעים וזה היה ההפך. זה עדיין נראה אורגני ומאוד חשוך וקר... אני הייתי בתוך הסיפורים האלו כילד שבהם יערות היו מלאים בדברים מרושעים ומפחידים, בניגוד להיותם גנים שמחים שאתם יוצאים לקמפינג בהם". קורנל הוסיף כי ההשראה לשם התקליט הגיעה מקריאה שגויה שלו עבור סרטון שמקורו בתוכנית ילדים ישנה ושמו היה SUPERCLOWN. "חשבתי שזה שם מגניב. מעולם לא שמעתי אותו לפני כן, מעולם לא ראיתי אותו לפני כן, וזה נתן לי השראה".

שנתיים לאחר מכן, יצא האלבום המעולה DOWN ON THE UPSIDE, שהביא עמו רוק משובח אך לא הניב להיטים מסחריים מפלצתיים כמו BLACK HOLE SUN. החבילה התפרקה מיד לאחר מכן ושבה לפעולה מלאה רק שנים ארוכות לאחר מכן. ומשם והלאה - הסיפור התגלגל עד לסוף הטראגי של קורנל.

בונוס: להקת קולוסאום בהצדעה ראשונה!

החודש, מרץ בשנת 1969, שוחרר אל האוויר תקליט הבכורה המפתיע של להקת קולוסאום, אשר קיבל את השם הארוך והדרמטי להחריד THOSE WHO ARE ABOUT TO DIE SALUTE YOU. זה היה תקליט שחברת התקליטים הבריטית פונטנה הימרה עליו, וההימור בהחלט השתלם כשהיצירה טיפסה במהירות עד למקום ה-15 במצעד התקליטים הבריטי, מה שהוכיח שהקהל היה צמא למשהו אחר לחלוטין.

הגיבור מאחורי התופים, המתופף ג'ון הייסמן, היה ג'אזיסט בנשמתו הפרועה. הבחור חקר לעומק את סצנת הג'אז של העיר ניו אורלינס ואת זרם הבי-בופ של ניו יורק, ואת אהבתו העזה לג'אז הוא הגשים בעזרת נגינה בהרכבי ג'אז ברחבי אנגליה במהלך שנות השישים. עם זאת, תשוקת הג'אז הטהורה של הייסמן פינתה בהמשך הדרך את מקומה לטובת סגנון הרית'ם אנד בלוז, ולו רק מפני שמשם הוא פשוט התחיל לראות הרבה יותר כסף.

בשלב מסוים הוא מצא את עצמו מחליף את המתופף ג'ינג'ר בייקר בעמדת התופים בלהקתו של גראהם בונד, ושם גם פגש את הסקסופוניסט בעל הצליל המיוחד, דיק הקסטל-סמית'. שניהם יחד, בצעד שאפתני למדי, הקימו את להקת קולוסאום. גם שאר חברי ההרכב, לפחות בגילגולו הראשון, היו אנשי ג'אז מובהקים - טוני ריבס היה אמון על הבס ודייב גרינסלייד על האורגן. גרינסלייד, ריבס והייסמן למעשה הכירו זה את זה עוד כשהיו נערים צעירים בני 13, לאחר שנפגשו במועדון נוער מקומי שהיה צמוד לכנסייה אליה הלכו בקביעות.

ההארה הגדולה הגיעה במהלך חופשה של הייסמן עם אשתו, נגנית כלי הנשיפה ברברה תומפסון. הוא הגיע לעיר רומא, אי שם בסתיו של שנת 1968, ושם נתקל במחזה מרהיב של מבנה קולוסאום אמיתי. באותו הרגע, בראשו ניצת רעיון ענק ששינה את פני המוזיקה.

ההרכב הראשון של הלהקה כלל גם גיטריסט בשם ג'ים רוץ', שעזב את העסק לאחר שישה שבועות בלבד, כנראה משום שהבין שזה גדול עליו. הייסמן לא בזבז זמן והביא במקומו את ג'יימס לית'רלנד, שמעבר לנגינה בגיטרה גם הפך לזמר הלהקה ותרם לה גוון קולי חזק ובולט.

תקליט הבכורה הוקלט במהלך החודשים האחרונים של שנת 1968, והוא מציג שילוב מעניין ויפה של רוק, ג'אז, בלוז ואף מוזיקה קלאסית. בתקליט אפשר למצוא קטעים מסקרנים כמו השיר WALKING IN THE PARK (שנכתב במקור על ידי גראהם בונד) או קטע בשם BEWARE THE IDES OF MARCH שלקח השראה ברורה מהיצירה טוקטה ופוגה ברה מינור של באך. קטע בולט נוסף הוא השיר DEBUT הפ'אנקי ששורשיו נשמעים היטב כבר בתקליט BARE WIRES של ג'ון מאייאל, בו ניגנו בעבר הייסמן, ריבס והקסטל סמית'.

בנוגע למשמעות המיוחדת של שם התקליט, שמקורו בביטוי הלטיני הקדום של הגלדיאטורים לקיסר לפני יציאתם לקרב אבוד מראש, הקסטל סמית' כתב באוטוביוגרפיה שלו את המילים הבאות: "זה בקושי צריך הסבר, נכון? זה היה דפוס המילים שאיתן, בימי רומא של התהילה האימפריאלית, הגלדיאטורים העבדים של הקולוסאום היו אמורים להקדיש את הנשמות האומללות שלהם לקיסר הנוכחי כשצעדו לתוך הזירה עבור הבידור של האזרחים החופשיים. זו הייתה דרך עדינה לצאת בכבוד מהעניין - הרי אם מתנו, אז זה מה שאנחנו אמרנו שיקרה, לא? ואם היינו הצלחה מסחררת - אז למי אכפת בכלל? אלו היו ימים סוערים".

ההצלחה המסחררת אכן הגיעה, וגם מבקרי המוזיקה לא נשארו אדישים ליצירה. עיתון DISC AND MUSIC ECHO הבריטי פרסם ביקורת אוהדת במיוחד על התקליט בחודש אפריל 1969, שם נכתב: "תקליט מלהיב ומלא דמיון ששובר את המחסום בין בלוז מתקדם, מוסיקת מחתרת וג'אז". במקביל, גם עיתון BEAT INSTRUMENTAL פרסם ביקורת משלו באותו זמן והחמיא: "זוהי נשימת ג'אז רעננה בתוך סצנה בה אינך יכול לזוז מבלי להיתקל ברעיונות מוסיקליים עבשים. הרבה מהתקליט מזכיר את עבודתו של גראהם בונד ונשמע כי כל חברי הלהקה נהנו כשניגנו בהקלטת התקליט הזה".

מה שהבדיל את התקליט הזה מכל כך הרבה חקיינים אחרים באותם ימים, היה העובדה שלאורך כל הקטעים שלו, לא עלתה אפילו פעם אחת התחושה שהבחורים האלה התאספו במטרה היחידה להוכיח לעולם כמה הם יכולים לכסח. למען האמת, הם אכן כיסחו לא מעט, אבל זה קרה במובן האמיתי של המילה, ממש לא בצורה מנייריסטית ומתאמצת. הייתה שם כל כך הרבה אנרגיה מתפרצת, בין אם אלו היו צלילי הווא-ווא האגרסיביים של לית'רלנד בגיטרה, הסקסופון השמן והשופע של הקסטל-סמית' שהציף את החלל, או הבס הפ'אנקי או ג'אזי של ריבס שסיפק את הדופק לעושר הזה.

למרות כל הפנינים בתקליט, זה עדיין לא היה השיא שלהם כאמנים. היה נדמה אז כאילו הם בעיקר רק עשו חזרות לקראת משהו באמת גדול. כזה שייקרא "סוויטת ואלנטיין" או "בת הזמן".

בונוס: קבלו חביתה ממוסיקה קלאסית: איך בקעה להקת EGG והפכה את עולם הפופ לחגיגה של מקצבים משוגעים. במרץ 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת EGG.

במרץ 1970 חווה עולם המוסיקה לידה מסקרנת במיוחד, כאשר יצא תקליט הבכורה של להקת EGG. מדובר היה בהרכב יוצא דופן שסירב להתיישר לפי הכללים המקובלים של תעשיית הפופ המסחרית. הלהקה החדשה בקעה למעשה מתוך הרכב קודם בשם URIEL, שנוסד בתקופה שבה שלושה מחבריה עדיין חבשו את ספסלי בית הספר היוקרתי לבנים בלונדון.

אלו היו חברי הגרעין המקורי; מונט קמבל שהוא הבסיסט והזמר, דייב סטיוארט הקלידן וסטיב הילאג' הגיטריסט. החוליה החסרה של ההרכב המקורי הושלמה כאשר המתופף, קלייב ברוקס, צורף אליהם בזכות זה שענה למודעת דרושים שהצעירים פרסמו בעיתון מלודי מייקר. עם זאת, ההרכב המרובע לא החזיק מעמד זמן רב. לאחר מספר הופעות מקומיות, פרש הילאג' מהלהקה כדי ללמוד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה בקאנטרברי, צעד שחיבר אותו עמוקות לסצנת הקאנטרברי המוסיקלית.

התפנית המקצועית של השלישייה התרחשה כשהחברים חתמו על חוזה בחברת התקליטים DERAM NOVA, שהייתה למעשה חברת-בת של תאגיד DECCA ונועדה לקדם אמני רוק מתקדם ופרויקטים הרפתקניים. באותו שלב, הוחלט לשנות את שם הלהקה. הסיבה הרשמית, מעבר לרצון בהתחלה חדשה, הייתה שהשם הקודם, URIEL, נשמע למנהלי החברה קרוב מדי למילה "משתנה" באנגלית.

קמבל סיפר אז בראיון: "חברת התקליטים החליטה לזרוק את השם הקודם שלנו לטובת משהו ברור יותר מבחינתה. כך נולדה הביצה. אין לנו בעיה עם זה שאין לנו כסף, אבל העיקר שלנו הוא לא להיכנס לחובות. טוב לנו כרגע כשלישייה גם מבחינה כלכלית. כולנו גרים כרגע בבתים של הורינו, כך שאין לנו הרבה הוצאות. אי אפשר לרקוד לצלילי המוסיקה שלנו. יש לנו את היכולת לנגן רוק'נ'רול אבל אנחנו לא רוצים. בכוונתנו להמשיך בקו המוסיקלי שלנו ולהתעקש שגם לנו יש מקום ראוי בעולם המוסיקה"

עוד לפני התקליט המלא, הצעד הראשון של הטריו תחת השם החדש היה שחרור תקליטון בכורה. השיר, שנקרא SEVEN IS A JOLLY GOOD TIME, יצא לאוויר העולם באוגוסט 1969. כצפוי מלהקה ששאבה השראה ממוסיקה קלאסית וג'אז, השיר לא היה מסחרי דיו. הסיבה לכך הייתה פשוטה למדי, הוא בא במקצב מורכב של שבעה רבעים, מה שהקשה על קהל הפופ הממוצע לעכל אותו. למרות זאת, הפוטנציאל המוסיקלי שלהם הרשים את קברניטי החברה, והוצע ללהקה להקליט תקליט שלם.

העבודה באולפן יצאה לדרך, והתקליט הוקלט באוקטובר 1969 באולפני לנסדאון וטריידנט בלונדון. הלהקה זכתה לתנאים נדירים עבור הרכב צעיר, וללא מפיק חיצוני היה לחברים חופש מוחלט להקליט את מה שבא להם. הם ניצלו את החירות הזו עד תום ורקחו יצירות מורכבות, אך גם נתקלו במהמורות משפטיות. עיבוד מרשים שעשו לחלק השלישי מהיצירה הקלאסית, THE RITE OF SPRING, מאת המלחין סטרבינסקי, אמנם הודפס במהדורה הראשונה של התקליט, אך במהרה נגנז לחלוטין מחשש לתביעה מצד בעלי הזכויות של המלחין המפורסם.

כדי להבהיר לקהל בדיוק למה הוא נכנס, חברי הלהקה דאגו למסר ברור על גבי האריזה. בעטיפה האחורית של התקליט נאמר: "המוסיקה בתקליט זה אינה מוסיקה לריקודים, אלא מוסיקה להקשבה".

אבל למרות הכנות והיומרה האמנותית, המכירות בזמן אמת לא היו משביעות רצון. הקהל הרחב התקשה להתחבר למקצבים השבורים ולמבנים הקלאסיים שמילאו את שני צידי התקליט. עם זאת, העיתונות המוסיקלית של אותם ימים סיפקה שלל תגובות, שנעו בין התלהבות אקדמית לבין סלידה מוחלטת מהפרויקט.

הנה מה שחשבו המבקרים על היצירה: בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY גילו אהדה לגישה הלימודית של השלישייה, ושם נכתב: "זה תקליט מעניין עם הסברים בעטיפה על המקצבים השונים בכל קטע. המוסיקה טובה להאזנה". ברקורד מירור, המבקר היו הרבה פחות סבלני כלפי הניסויים של ההרכב. בביקורת קטלנית במיוחד נכתב: "התקליט הזה חף ממנגינה. הוא צפוי באופן חסר טעם וחסר השראה באופן עיקש. הנה שלושה בחורים שממש זקוקים פה לעזרה". במלודי מייקר זיהו את הפוטנציאל העצום של החבורה, ובביקורת נכתב: "הם שלושה מוסיקאים יעילים שיוצרים סצנה מלהיבה. זה תקליט ממש הרפתקני". ובעיתון RECORD BUYER התייחסו במיוחד ליצירה הארוכה שסגרה את התקליט ונמשכה למעלה מעשרים ושתיים דקות: "התקליט הזה קיבל גם ביקורות לא נחמדות, אבל אנחנו מבקשים לשנות זאת. זה נכון ששלושת החברים נוטים להשתמש יותר מדי באלקטרוניקה פריקית, אבל הם גם יודעים איך לנוע היטב, כפי שהם מוכיחים בקטע הקלאסי בבסיסו, SYMPHONY NO. 2. הלהקה משקפת השפעות רבות, קלאסי מעורב עם מוסיקה חופשית. זה תקליט מעניין מאוד".

בונוס: כמה בא לי - לשמוע סקין אלי. החודש, מרץ בשנת 1970, יצא תקליט הבכורה של להקת SKIN ALLEY.

התקליט הזה הביא עמו משב רוח רענן של ג'אז ורוק מתקדם הישר אל חנויות התקליטים בבריטניה. הכל התחיל כאשר להקה זו הוקמה על ידי הבסיסט תומס קרימבל והמתופף אלווין פופ, בסתיו 1968. הם חברו לדרך ביחד עם מקס טיילור בגיטרה וג'רמי סגר בשירה, ויצאו יחד לקרוע את במות המועדונים של לונדון. אבל בעסקי השעשועים כידוע דברים זזים מהר, ולכן טיילור וסגר עזבו בתחילת 1969. למזלם של הנותרים, את מקומם החליפו קרישטוף יושקביץ שניגן באורגן האמונד ומלוטרון ובוב ג'יימס שניגן בסקסופון, חליל, גיטרה ושירה. ההרכב החדש החל להופיע בחינם ברחבי סצנת האנדרגראונד המקומית, מה שמשך אליהם קהל נאמן ואף את עינו הבוחנת של שדרן הרדיו ג'ון פיל, שהזמין אותם להקליט סשן לתוכנית שלו בבי.בי.סי.

איך נולד השם המסקרן של הלהקה? במהלך נסיעה ארוכה הם קיימו דיון בנושא מציאת שם ללהקה. הם נקלעו לרעיון שסמטה (ALLEY) הייתה סמל לבריחה מעולם מוסיקת הבלוז, בעוד שהמילה עור (SKIN) באה עם קונוטציה של עוני כשהיא קרובה בעיניהם למילה SKINT (מרושש). ההומור העצמי והבריטי הזה התאים להם בדיוק.

עם חוזה ניהול בחברת קלירווטר שהביאה לנו גם את להקת הוקווינד, הם נכנסו לאולפן. תקליט הבכורה הוקלט באולפן של חברת התקליטים CBS, ברחוב אוקספורד בלונדון. טכנאי ההקלטה היה מייק פיצהנרי, ובכסא המפיק ישב גיטריסט להקת THE PRETTY THINGS לשעבר, דיק טיילור. אך מתברר שמאחורי הקלעים העניינים היו קצת פחות נוצצים ומאורגנים. לפי דברי יושקביץ, לטיילור לא היה מושג מה הם עושים באולפן. הלהקה, ששילבה כלי נשיפה וקלידים דומיננטיים תוך דחיקת הגיטרה לקרן זווית, נאלצה לקחת את המושכות ולהפיק צליל ייחודי משלה.

וכך סיפר יושקביץ על תהליך היצירה המרתק באולפן: "כל השירים בתקליט היו התוצאה הסופית של עבודה על רעיונות מוסיקליים שעבדנו עליהם במהלך חזרות. כפי שציין תומס על עטיפת התקליט, ארבעתנו באנו מסביבות מוסיקליות שונות והצלחנו לכנס את ההשפעות הסותרות לעתים קרובות לקונצנזוס שהפך לסקין אלי. שיר אחד, TAKE HEED, שאורכו 28 שניות, נוצר באופן מקרי. שכרנו צ'מבלו לשימוש באחד השירים וכשהוא הגיע התיישבתי לנגן בו כדי להתרגל לתחושת הקלידים שלו. לא ידעתי שמקליטים אותי עם זה".

ההשראה של יושקביץ לשירים חצתה יבשות ותקופות היסטוריות. הוא הוסיף והסביר: "השיר MOTHER PLEASE HELP YOUR CHILD התחיל כשיר שגיבשתי בהתייחס לאביב של פראג בשנת 1968. זה תיאר תקופה קצרה של תקווה אופורית ואופטימיות בצ'כוסלובקיה עם עלייתו של דובצ'ק לשלטון. זו תקווה שנופצה באכזריות עם ההגעה של טנקים לוורשה. לפזמון השתמשתי בשירת אבירות עתיקה ששרו אבירים שיצאו לקרב. את השיר MARSHA כתבתי במקצב חמישה רבעים כשבראשי נמצא הפסנתרן דייב ברובק".

עטיפת התקליט, שצוירה על ידי אלן טאנר, הציגה דמות של שוטר באופן שהרים לא מעט גבות באותה תקופה של תרבות הנגד. כשהתקליט יצא לבסוף לאוויר העולם, המבקרים בממלכה לא נשארו אדישים, אם כי הדעות היו חלוקות למדי. במלודי מייקר נכתב ש"זה תקליט מעניין, מגוון ולא מתפשר מטעם להקה בריטית שחזקה מבחינה מוסיקלית. יש פה מלוטרון, סקסופון וחליל, אך יש פה קצת מחסור בסטייל ובמקוריות".

לעומת זאת, מבקרי עיתון דיסק אנד מיוזיק אקו בחרו בגישה עוקצנית וחסרת רחמים, ופרסמו את הביקורת הבאה: "ברור שהלהקה הזו מורכבת ממוסיקאים טובים, שמנגנים במגוון של כלים. יש פה שימוש חכם במלוטרון מבלי להציף אותו. העיבודים מלאי מחשבה. עם זאת - מה לעזאזל הופך את התקליט הזה שלהם למשעמם? ובכן, הרבה להקות כמותה משתמשות באותו סולם ומותחות את הקטעים יותר על המידה מבחינת זמנים".

למרות הביקורות המעורבות, הלהקה המשיכה ליצור והפכה לחלק נוכח מפסטיבלי הרוק הבריטיים. קרימבל אמנם עזב זמן קצר לאחר מכן כדי לנגן עם הוקווינד המוכרת יותר ולארגן את פסטיבל גלסטונברי, אך ההרכב החדש הוציא עוד מספר תקליטים, כולל אחד שהוקלט כפסקול עבור סרט שנגנז בסופו של דבר. עד היום תקליט הבכורה שלהם נחשב לפנינה נסתרת עבור חובבי הפרוג, ומזכיר לכולם שגם מהסמטה החשוכה ביותר יכולה לצמוח מוסיקה עשירה ומפתיעה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459