רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 בנובמבר (8.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "נכנסנו כלהקה בעידן הפרוגרסיב-רוק, שחפף עם הפריחה של שירי הפופ ברדיו FM, וכל הרעיון היה שאפשר לעשות משהו שאין בו פזמון קליט, ולא צריך ללבוש חליפות על הבמה. אתה יכול לשבור את כל הכללים שנכתבו אי פעם, אף פעם לא להוציא תקליטון פופ, ועדיין יש לך אלבום במקום הראשון במצעד. תמיד נתפסתי כדמות קצת אקסצנטרית על הבמה. אנשים חשבו שאני בן ארבעים כשהייתי בן עשרים. באלבום הראשון שלנו, THIS WAS, כולנו הופענו כזקנים ולא האמנו שמישהו ייקח את זה ברצינות. אבל כשהגענו לאמריקה לסיור הראשון שלנו, אנשים אמרו, 'חשבנו שאתם זקנים - בני ארבעים, חמישים, אפילו שישים'. הם ממש התאכזבו כשמצאו אותנו בני עשרים. אף פעם לא הייתי יוצא דופן כילד. כשהתחלתי לעסוק במוזיקה, לא הייתי שואו-מן. היה לי קל יותר להתחבא מאחורי התמונה. לא ניסיתי ליצור רושם ולמעשה התחבאתי מהעולם, לבשתי מעיל ארוך והעמדתי פנים שאני אקסצנטרי. רק רציתי להיות לגמרי מחוץ לקבוצת השווים שלי, וככה כיסיתי את חוסר הביטחון הבסיסי שלי. על ידי הפיכתי לאדם אחר על הבמה" (איאן אנדרסון, מנהיג להקת ג'ת'רו טול)

היישר מניו יורק, דרך לונדון, ובחזרה לרחובות: התפנית ששינתה הכל עבור לו ריד! ב-8 בנובמבר בשנת 1972 יצא אלבומו השני של לו ריד, TRANSFORMER.

היה זה התקליט הסולו השני של לו ריד, האיש והאניגמה, המנהיג לשעבר של הלהקה הכל-כך-משפיעה, מחתרת הקטיפה. התקליט הזה, עטוף באחת העטיפות המוכרות בהיסטוריה, הכיל בתוכו המנוני נצח שיישארו חקוקים בזיכרון הקולקטיבי, שירים כמו WALK ON THE WILD SIDE, PERFECT DAY, ו- SATELLITE OF LOVE.

אבל רגע, בואו לא נקדים את המאוחר. מיד עם צאתו, התקליט הזה חולל סערה וגרם לבלבול לא קטן. היו כאלה שנשבעו שמדובר ביצירת מופת חד-פעמית, הרגע שבו ריד הפך מכוכב נישתי לאייקון עולמי. מנגד, קמו המבקרים וטענו בלהט שהתקליט "נקי ומלוקק" מדי בהפקה שלו, שזה בכלל לא לו ריד האפל והמחוספס שהם הכירו, אלא מין ליצן זוהר שהתחפש וגנב את שמו. האמת המרתקת היא, ששני הצדדים צדקו לחלוטין, וזה רק הוסיפה לקסם המבלבל והמהפנט של TRANSFORMER.

איך הכל התחיל? ביולי 1972, לו ריד מצא את עצמו בצומת דרכים. תקליט הסולו הראשון שלו, שנקרא בפשטות LOU REED, התקבל בביקורות פושרות בלבד, למרות שכלל נבחרת מכובדת של נגנים, ביניהם חברים מלהקת יס כמו הגיטריסט סטיב האו והקלידן ריק וייקמן. ריד ידע שהוא חייב שינוי כיוון דרסטי כדי להצדיק את קריירת הסולו שלו ולהתנתק סופית מצל הלהקה הקודמת.

הוא החליט לעשות מעשה קיצוני: לטוס ללונדון, בירת הגלאם-רוק הרותחת, כדי להקליט שם תקליט עם אווירה ניו יורקית מובהקת. הגאונות שבפרדוקס. לשם כך, הוא היה צריך את האנשים הנכונים. הוא גייס מפיק שהוא העריץ עמוקות, אמן חרוץ, ממוקד, ובדיוק בשיא הפריצה העולמית שלו. קראו לו דייויד בואי. בואי, שהיה מעריץ מושבע של מחתרת הקטיפה, קפץ על המציאה. הוא הבין בדיוק מה ריד צריך. הוא הביא איתו לפרויקט את יד ימינו, הגיטריסט והמעבד מיק רונסון, והשניים נכנסו עם ריד לאולפני טריידנט האגדיים במרכז לונדון כדי לעשות היסטוריה.

אם בואי היה המוח האסטרטגי, הכוכב האמיתי של ההפקה הזו, האיש שהלביש את השלדים של ריד בבגדי מלכות, הקוסם האמיתי - זה היה ללא ספק מיק רונסון. רונסון, שבדיוק החל אז ללמוד תזמור באופן מקצועי, לקח את העבודה ברצינות תהומית. הוא שקד ימים ולילות על כתיבת עיבודי כלי המיתר והפסנתר, והתוצאה הייתה לא פחות ממושלמת. כבר בתקליט הקודם של בואי, HUNKY DORY, רונסון הראה את כוחו כמתזמר, במיוחד ביצירה המופלאה LIFE ON MARS.

אחת הדוגמאות המובהקות לגאונותו הגיעה בשיר PERFECT DAY. רונסון קיבל החלטה נועזת: להחליף את הגיטרה של לו ריד, שהייתה סימן ההיכר שלו, בפסנתר. ההחלטה הזו הדהימה את כל הנוכחים באולפן, שהכירו את רונסון בעיקר כגיטריסט מחונן. לפתע, הוא התיישב ליד הפסנתר וניגן תפקיד מלא רגש, דמיון ועדינות, שהפך את השיר מבלדה פשוטה ליצירה קלאסית.

אגב, השיר הזה עצמו הוא מקור לבלבול עד היום. רבים טועים לחשוב שמדובר בשיר רומנטי צרוף, ואף משמיעים אותו בחתונות. הם שומעים את ריד שר על בילויים מקסימים שיכלו למלא קומדיה רומנטית: "לשתות סנגריה בפארק", "לצפות יחד בסרט", "להאכיל את החיות בגן החיות". בפזמון ריד צוהל: "הו, זה יום כל כך מושלם / אני שמח שביליתי את זה איתך". אבל כרגיל אצל ריד, שום דבר אינו כפי שהוא נראה. זו הייתה הכוונה שגויה מוחלטת. בהמשך השיר, ריד חושף את רגשותיו האמיתיים כשהוא שר: "גרמת לי לשכוח את עצמי / חשבתי שהייתי מישהו אחר, מישהו טוב". ובסוף השיר, כשהוא נותר לבדו ללא הבחורה, הוא ממלמל כרצון לנקום: "את הולכת לקצור בדיוק מה שזרעת". אז אל תשימו את השיר הזה בחתונות, בסדר למרות שהשיר זכה לפרשנות אפלה עוד יותר לאחר שנכלל בסצנה קשה של מנת יתר בסרט הסמים TRAINSPOTTING, ריד עצמו התעקש שאין לכך קשר. בשיחה עם עיתון NME בשנת 1973, הוא אמר: "זה שיר מקסים. תיאור של רומן מאוד פשוט".

ההקלטות, באופן משעשע, נערכו בשעות היום. הסיבה לכך הייתה שבואי, שהיה בשיא תקופת זיגי סטארדאסט, היה עסוק בחזרות בערבים לקראת מופע ענק באולם ריינבאו הלונדוני. שעות היום ממש לא היו הצד החזק של לו ריד, איש הלילה הניו יורקי, והוא מצא את עצמו מקליט באור שמש, חוויה זרה לחלוטין עבורו. כל הנגנים בתקליט, למעט רונסון, היו נגני סשנים בריטיים מנוסים. השיטה הייתה פשוטה: ריד לימד את רונסון שיר חדש על גיטרה אקוסטית, ורונסון היה אחראי ללמד אותו את שאר הנגנים ולבנות את העיבוד.

שיר אחד בלט מעל כולם עוד בשלב ההכנות: WALK ON THE WILD SIDE. כשרונסון בא ללמד את המתופף, ריצ'י דהארמה, את המקצב, דהארמה מיד נטל את מקלות התיפוף. אך צליל המקלות הרגיש אגרסיבי מדי, לא נכון לאווירה. קן סקוט, טכנאי ההקלטה, הציע לדהארמה לנסות להשתמש במברשות במקום במקלות. הטריק עבד, והמקצב הרך והמלטף הפך לאחד המזוהים ביותר בשיר. אותו ריצ'י דהארמה, אגב, היה באותה תקופה גם חבר בלהקתו של הגיטריסט מיק אברהאמס (ממייסדי ג'ת'רו טול). מסתבר שבהמשך הוא אף ניסה את מזלו להצטרף ללהקת הצ'רצ'ילים הישראלית (שנקראה אז בגלגולה הלונדוני JERICHO), אך לא התקבל וכריס פרי נבחר במקומו. דני שושן, חבר יקר וסולן הצ'רצ'ילים, סיפר לי בעבר שדהארמה היה איש מקסים ביותר, אך משהו בכימיה איתו ועם הלהקה פשוט לא התחבר.

המוטיב הייחודי הנוסף בשיר היה תפקיד הבס הכפול. בואי הזמין לאולפן את נגן הבס המיומן הרבי פלאוורס. לקח זמן רב להקליט את תפקיד הבס הראשי עם קונטרבס. כשפלאוורס סיים, הוא זרק הצעה שהפכה לרעיון אדיר: להקליט תפקיד נוסף, שונה לגמרי, עם בס חשמלי שינוגן אוקטבה מעל. ההצעה נראתה מעניינת והוקלטה. התוצאה הייתה אותו גליסנדו מפורסם בסוף כל פראזה. רק שנים לאחר מכן, פלאוורס הודה בראיון שהציע להקליט תפקיד כפול בעיקר מתוך רצון לקבל תשלום כפול עבור הסשן. לא משנה מה הייתה כוונתו, תפקיד הבס הכפול שלו היה יצירתי ובזכותו הוא הכניס לכיסו צ'ק שמן יותר.

אבל מה שהפך את WALK ON THE WILD SIDE לשערורייתי כל כך היה הטקסט. ריד תיאר בפשטות ובלי להתנצל את עולמם של ה"סופרסטארס" של אנדי וורהול, הדמויות שסבבו אותו ב"פקטורי". בפעם הראשונה, שמות של טרנסג'נדריות ודמויות שוליים קיבלו מקום של כבוד במצעדי הפזמונים. "HOLLY" הייתה הולי וודלאן, "CANDY" הייתה קנדי דרלינג, "LITTLE JOE" היה ג'ו דאלסנדרו, "SUGAR PLUM FAIRY" היה ג'ו קמפבל, ו"JACKIE" הייתה ג'קי קרטיס. ריד פשוט סיפר את סיפוריהם.

אחרי שהפלייבק הושלם, בואי שאל את קן סקוט אם הוא מכיר זמרות רקע. הטכנאי התקשר מיד לשלישיית בנות שעבד איתן, שנקראה THUNDERTHIGHS. הקטע המשעשע הוא שכשריד שר את המשפט AND THE COLOURED GIRLS SAY (והבחורות השחורות אומרות...), מגיעה שירת ה"דו-דו-דו" האייקונית בפייד אין, שבוצעה על ידי שלוש בחורות שלמעשה היו לבנות ואף יהודיות. הן עמדו יחד מול מיקרופון אחד ונשמעו כשלישיית נשמה היישר מהארלם. האפקט הושג כשסקוט הכניס את ערוץ שירתן בווליום נמוך מאוד ועם המון הדהוד, והגביר אותו בהדרגה תוך צמצום האפקט. ואת סולו הסקסופון הבלתי נשכח בסוף השיר ביצע רוני רוס. הבחירה לא הייתה מקרית: רוס היה מורה הסקסופון של דייויד בואי כשהאחרון היה נער צעיר.

גם העטיפה הפכה לאייקון. הצילום הקדמי, בו נראה ריד בדמותו החדשה, צולם על ידי מיק רוק, צלם הרוק המפורסם שעבד גם עם קווין, בואי וסיד בארט. אך הצד האחורי של העטיפה עורר עניין לא פחות. הוא הציג צילום של בחורה (הדוגמנית גאלה מיטשל) ובחור. הבחור היה חבר טוב של ריד בשם ארני ת'ומאלן, שלצורך הצילום הכניס בננה גדולה למכנסיו כדי ליצור בליטה ברורה. כן, קראתם נכון. נו, כל מה שקשור לאנדי וורהול מסתכם בסוף בבננה?

כשהתקליט יצא, מגזין רולינג סטון לא היטיב עימו. מבקר המוזיקה ניק טוסצ'ס כתב ביקורת ארסית: "קוקטיזר אמיתי, התקליט הזה. האינסטינקטים הבלתי טבעיים שלך אומרים לך שהכל קיים, אבל כל מה שניתן לך זה נצנצים, הבזקים וצפיפות. לו ריד הוא כנראה גאון. במהלך ימיו כזמר/כותב שירים/גיטריסט במחתרת הקטיפה, הוא היה אחראי לכמה מהדברים המדהימים ביותר שנחרטו בתקליט. תקליט הסולו הראשון שלו קצת אכזב וריד עצמו היה קצת לא מרוצה מזה. בין התקליט ההוא לתקליט הזה הגיעה עלייתו של דיוויד בואי, אדם שהושפע יותר מהמילים הקולנועיות והעיוות המיני של מחתרת הקטיפה. לו ריד, בתורו, נמשך למוזיקה של בואי. עכשיו, בואי הוא המפיק של ריד.

הומוסקסואליות תמיד הייתה היבט מובנה במוזיקה המבשרת רעות של מחתרת הקטיפה, אבל זה תמיד היה סוג של מיניות דוחפת, מוסרית ואגרסיבית. אלוהים יודע שרוק'נ'רול יכול להשתמש, יחד עם כמה דברים אחרים, בקצת אנרגייה סמויה טובה, אבל, למעט כמה חריגים בולטים, המיניות שריד מציע בתקליט החדש היא ביישנית ורופסת. אין אנרגיה, אין קביעה. זה לא פרוורטי, זה לא רוק'נ'רול, זה רק דימוי סטריאוטיפי של החרמן שמסתובב ומשתולל על נשיות.

אולי השיר הגרוע ביותר בתקליט, PERFECT DAY הוא טיפה רכה על בילוי יום נפלא בשתיית סנגריה בפארק עם חברתו, על איך זה גרם לו להרגיש כל כך נורמלי, כל כך טוב. ואז יש את הדברים הטובים. ממש דברים טובים. כמו השיר VICIOUS. זה השיר הכי טוב שעשה מאז ימי מחתרת הקטיפה, סוג השירים שהוא יכול לעשות הכי טוב לקול שלו חסר הטווח. ריד אומר שהוא חושב שהתקליט נהדר. אני לא חושב שזה כמעט טוב כמו שהוא מסוגל לעשות. נראה שיש לו את היכולות להמציא מוזיקה ממש מסוכנת ועוצמתית, דברים שאנשים כמו ג'אגר ובואי גדלו עליהם. הוא צריך לשכוח את חומר ההומו האמנותי הזה ופשוט להיכנס לשם עם הנגאובר גרוע ולהתחיל לפוצץ את חזיונותיו של זיון אמיתי. זה יהיה ממש נחמד".

גם עיתון NME פרסם ביקורת משלו בדצמבר 1972: "ריד הוא ייחודי. באמצע שנות השישים הנקיות והמצוחצחות הוא הביא את בשורת ההתמכרות להרואין והפטישיזם. הוא היה גיבור קאלט, אך את ההכרה האמיתית שלו הוא החל לקבל רק עכשיו, כשאנשים נחשפו לדייויד בואי ורוקסי מיוזיק. התקליט הזה של ריד די מטריד. על העטיפה נראה ריד בתחפושת של הומוסקסואל שהתחפש לד"ר פרנקנשטיין. מאחור מצולם בחור באופן אבסורדי, כשהוא מביט בבחורה (או שמא זה משהו אחר...). נראה כי התקליט עצמו לא מצליח לשקף את המעבר של ריד מדמות אפלה לדמות גלאם מנצנצת. יש בתקליט רק שיר אחד ששווה את הכל - WALK ON THE WILD SIDE. בשיר הזה קם הכל לתחייה בתמונה ברורה מאד, שריד מיטיב להביא לנו בשירתו ותעוזת. באמת, זה תקליט של שיר אחד בלבדו. אולי הרעיון של לו ריד להשתנות לא היה כזה טוב, אחרי הכל".

בדיעבד, המבקרים פספסו בגדול. מאז 1972, התקליט צבר שבחים אינסופיים והפך עם השנים לקלאסיקה של ממש, שנחשבת לאחד התקליטים החשובים ביותר של שנות השבעים. באופן מדהים, השיר WALK ON THE WILD SIDE הצליח להשתחל לרשימת ההשמעות ברדיו הבי.בי.סי הבריטי השמרני. העורכים בתחנה פשוט לא שמו לב למילים הקשות שתיארו, בין היתר, מין אוראלי. הם חשבו שהשורהBUT SHE NEVER LOST HER HEAD היא מטאפורה, וגם הגרסה ששוחררה כסינגל ערכה בחוכמה את המשפט הבעייתי. מאותו רגע, אנשי חברת התקליטים הבינו שלו ריד הוא לא רק אמן שוליים, אלא מותג שיכול להיות להיט ולמכור תקליטים היטב.

הניצוץ של דייויד בואי דבק בו, וגם התיוג של 'גלאם רוק' שהיה כל כך חזק אז באנגליה, בהחלט לא הזיק למכירות. זה אולי לא נשמע כמו תקליט קלאסי של לו ריד, אלא יותר כמו "לו ריד בתחפושת של דייויד בואי", אבל המסכה הזו עבדה לטובתו, ובגדול. ואנשי חברת התקליטים כבר היו מבסוטים לחלום על התקליט הבא - שוודאי יביא להיטים נוספים. ובכן, הם לא שיערו לעצמם איזו מכה קשה לו ריד ינחית עליהם באלבומו הבא, BERLIN. והוא הנחית ועוד איך! טראח!!!

גם זה קרה ב-8 בנובמבר. זהו יום שבו דברים נולדו, דברים מתו, ולהקות החליפו הילוכים בזמן אמת. בואו נצלול אל דפי ההיסטוריה המאובקים ונראה מה בדיוק התרחש ביום הטעון הזה לאורך השנים.

מסיבת הפרידה של מקרטני

נתחיל ב-1971. פול מקרטני, טרי מהטראומה של פירוק הביטלס, החליט שהגיע הזמן להשיק רשמית את הצעצוע החדש שלו: להקת כנפיים. לכבוד יציאת תקליט הבכורה, WILD LIFE, הוא ארגן חגיגה מפוארת באולם אמפייר בכיכר לסטר הלונדונית. פול, במו ידיו, כתב את ההזמנות המסוגננות לאירוע, שכלל לא פחות מ-800 אורחים. על הצד האמנותי הופקדה להקתו של ריי מקוויי. בין ריקוד קונגה לוואלס, האורחים האזינו לתקליט החדש. ומי היו האורחים? ובכן, כל מי שהיה מישהו בסצנה. אלטון ג'ון הגיע, קית' מון וג'ון אנטוויסל מלהקת המי התייצבו, חברי להקת THE FACES באו במלוא הדרם, ואפילו ג'ימי פייג' מלד זפלין טרח להגיע. גם אבא של פול, ג'ים מקרטני, היה שם כדי לפקח. אבל שלושה פרצופים בלטו בהיעדרם: ג'ון, ג'ורג' ורינגו. מקרטני פשוט לא הזמין אותם, ובכך סימן אולי יותר מכל את סופה הרשמי של הלהקה הקודמת שלו.

כשהעיתונאים מהמלודי מייקר תפסו אותו לשיחה, הם ניסו להקניט: "מדוע הזמנת את כולם לפה ביום שני בערב?" פול, בשלוף, ענה: "מדוע לא?" לינדה הוסיפה: "חשבנו שזה רעיון נחמד להזמין את חברינו למסיבה גדולה, אליה יוכלו להביא גם את נשותיהם". פול סיכם את העניין בחיוך: "חברת EMI משלמת על כל זה".

כשנשאל מתי נשמע את כנפיים בהופעה חיה, פול השיב: "זה יהיה ממש בקרוב. אנחנו רוצים להתחיל בקטן. אולי נעשה כמה הופעות ללא פרסום או משהו שכזה". הוא גם חשף את הלבטים מאחורי שם הלהקה: "חשבנו על כל מיני שמות. קיבלתי מכתב מסקוטי אחד שהציע לקרוא לנו THE DAZZLERS. אבל החלטנו למצוא משהו ברור יותר. אז חשבתי לקרוא ללהקה בשם TURPENTINE. אבל כששאלתי את אותו סקוטי מה דעתו על זה, הוא אמר לי שלא כדאי לקרוא ללהקה שלי על שם חומר שמוריד צבעים. אז חשבתי על כנפיים וזה קרה כשלינדה ילדה את מרי בבית החולים. רציתי שם קליט כמו ההוא של הביטלס. בזמן שאנשים אחרים היו חושבים קודם כל על שם לילדה להם, אנחנו חשבנו על שם ללהקה".

הגירושים של לנון והסנדקות של אלטון

בדיוק ב-8 בנובמבר 1968, שלוש שנים לפני המסיבה של פול, קיבלה סינת'יה לנון את מסמכי הגירושין הרשמיים שלה מג'ון. זה היה סיום כואב לסיפור אהבה שהחל בליברפול. כפי שסיפרה בספרה האוטוביוגרפי הנהדר, JOHN, התהליך היה משפיל במיוחד, בידיעה שכל העולם צופה בה בזמן שהוא עזב אותה לטובת יוקו אונו. "הוזמנתי לבית המשפט לגירושין והלכתי לשם לבדי", היא כתבה. "ללכת לבית המשפט לצד עורך הדין שלי היה מפחיד. המקום היה עמוס באנשי עיתונות ונאלצתי להצהיר מולם בשבועה שנישואיי נשברו באופן בלתי הפיך, שבעלי הודה בניאוף בפומבי ושיוקו בהריון ממנו. לאורך החוויה הנוראית והסוריאליסטית הזו הרגשתי מושפלת ומודעת עד כאב שאני לבד. אחר כך ברחתי הביתה והתמוטטתי, חוששת מפני העתיד. לא היה לי מושג כיצד אעמוד בזה... הייתי צריכה לשנוא את ג'ון על מה שעבר עלי. בהחלט כעסתי עליו ונפגעתי מרה. אבל לא יכולתי לשנוא אותו. למרות הכל, עדיין אהבתי אותו".

כשנתיים לאחר מכן, כשסינת'יה כבר הייתה נשואה לרוברטו באסאניני, היא החליטה, בעידוד בעלה שהעריץ את הביטלס, להזמין את ג'ון ויוקו למסיבה. "מאד הופתעתי כשג'ון ויוקו הסכימו ואכן הגיעו", היא נזכרה. "זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו מזה שנתיים. גם רינגו ואשתו מורין הגיעו. היו גם לולו ובעלה מוריס גיב (מהבי ג'יס). ג'ון הגיע, אמר לי שלום קריר יחסית והלך להתיישב לצד רינגו. רוברטו הצטרף אליהם והשלושה נסחפו מיד לשיחה שמחה. ג'וליאן, שלראשונה ראה את אמו ואביו שוב בחדר אחד, היה מאושר. יוקו הייתה מאד לבבית וניסתה ליצור עמי קשר, כשהיא אומרת כמה הם שמחים לארח אצלם את ג'וליאן. לי זה נראה כמו עוד הופעה שלה כדי להרשים את האורחים. לא יכולתי לעכל את זה ועזבתי את החדר. זמן קצר לאחר מכן ג'ון ויוקו הלכו. לאחר הפגישה הזו הייתי עצובה אך הוקל לי".

נקפוץ קדימה ל-8 בנובמבר 1975, וג'ון לנון היה במקום אחר לגמרי. ביום זה, הוא וחברו הטוב אלטון ג'ון הפכו רשמית למשפחה, כאשר אלטון מונה לסנדק של בנו הפעוט, שון לנון. לנון היה מאושר כפליים: כחודש לפני כן, ב-7 באוקטובר 1975, הוא זכה בניצחון משפטי הירואי נגד ממשל ניקסון, שניסה לגרשו מארצות הברית. שניים מתוך שלושה שופטים פסקו שיש לבטל את הדרישה לגרשו. בין כתלי בית המשפט נאמר: "ארבע שנות מאבקו של לנון כדי להישאר בארץ שלנו הן עדות לאמונתו בחלום האמריקני".

ה-8 בנובמבר: יום הולדת שמח ל...

התאריך הזה הוא גם יום חג לאייקוני מוזיקה. בראש ובראשונה, ב-8 בנובמבר 1946 נולד הגאון רוי ווד. האיש שהקים בסיקסטיז את THE MOVE ואז המשיך להקים שתי להקות ענק: ELO (יחד עם ג'ף לין ובב בוואן ב-1970) ו-WIZZARD. למרות שעזב את ELO אחרי התקליט הראשון, הקשרים עם ג'ף לין נשארו חמים. במרץ 1975, כשראה ביקורת קטלנית בעיתון מלודי מייקר על הופעה של ELO, ווד התיישב וכתב מכתב זועם למערכת: "אחרי שקראתי את הביקורת אני יכול לומר בכנות שלא קראתי מעולם מאמר כה מחורבן של עיתונאי במהלך חיי. אני הלכתי למופע הזה ואני חש שאני יכול להעיד על מה שראיתי באופן אובייקטיבי לחלוטין. כשאותו כתב ציין כי מדובר פה בלהקה של תקליטונים בלבד, אז ברור לי שהוא לא הקשיב לתקליט 'אלדורדו', שהוא מבחינתי מרגש כמו סרג'נט פפר. הביקורת על סקציית כלי המיתר הייתה לא הוגנת באופן גס. הכתב התמקד רק בעובדה שהנגנים הציבו את הצ'לואים מעל לראשיהם כגימיק. אותו כתב אפילו לא חשב לציין כי מדובר פה בנגנים טובים מאד. סולו הכינור המדהים של מיק קמינסקי לא הוזכר אפילו פעם אחת. ומה עם כתיבה על השירים הטובים שג'ף לין יצר ויוצר? ומדוע לא מוזכר כמה היטב ביצע קלי גרוקאט, הבסיסט החדש שלהם, את הקולות ההרמוניים?. כמה חבל שלמבקר שלכם בעיתון יש אזניים רעות. אז עיתונאים יקרים, שימו לב והיזהרו - אל תחכו כשהלהקה הזו תהיה הגדולה ביותר ואז תכתבו עליה דברים נחמדים כדי להתחנף. תנקו כבר עכשיו את האזניים הסתומות שלכם ותקשיבו לאלדורדו".

ומי עוד חגגו ב-8 בנובמבר?

בוני בראמלט (1944), הזמרת האדירה מהצמד דלייני ובוני.

דון מאריי (1945), המתופף המקורי של הצבים.

מיני ריפרטון (1947), הזמרת בעלת הקול הפנומנלי, שנודעה בלהיט LOVIN YOU ובמנעד קולי של ארבע אוקטבות (D3 עד F#7). היא מתה ביולי 1979.

בוני ראיט (1949), גיטריסטית הבלוז והזמרת המוערכת, זוכת שמונה פרסי גראמי.

ריקי לי ג'ונס (1954), הזמרת והיוצרת הייחודית.

ליף גארט (1961), אליל הנוער הבלונדיני ששיגע את בנות הסבנטיז.

יום של תקליטים חדשים

התאריך הזה היה גם יום יציאה פופולרי לתקליטים. ב-8 בנובמבר 1968 יצא תקליטון חדש לדאסטי ספרינגפילד, עם מה שיהפוך לשיר המזוהה איתה ביותר: SON OF A PREACHER MAN. השיר הזה עוסק בבחורה צעירה שמתגנבת עם בנו של המטיף כשזה כל פעם בא לבקר. הבן של האיש המטיף הזה מחזר אחריה ומלמד אותה על אהבה. הוא היחיד שהיא אהבה אי פעם. זה נכתב על ידי ג'ון הארלי ורוני ווילקינס. הגרסה של דאסטי היא הפופולרית ביותר, אבל היא קיבה גרסאות כיסוי על ידי אמנים רבים, כולל אלביס פרסלי, בובי ג'נטרי, הפו פייטרס, צ'ט אטקינס ונטלי מרצ'נט. השיר הוצע במקור לארית'ה פרנקלין (שהיא באמת בתו של מטיף), אבל היא דחתה אותו כי היא חשבה שהוא לא מכבד אותה. לאחר מכן היא שינתה את דעתה ועשתה גרסת כיסוי משלהף שנה לאחר הביצוע המצליח של דאסטי. ארית'ה שינתה פה ושם את אופן שירת המילים ודאסטי אף אימצה את גישתה בהופעותיה בהמשך. קולות הליווי בהקלטה היו של להקה נשית בשם SWEET INSPIRATIONS, שהורכבה מסיסי יוסטון, סילביה שמוול, מירנה סמית' ואסטל בראון. הן היו זמרות הליווי המבוקשות באזור ניו יורק, לאחר שהופיעו באלבומים של ארית'ה פרנקלין, ווילסון פיקט, ואן מוריסון ורבים אחרים. עם ארבע זמרות, הן יכלו ליצור צליל עשיר ומלא נשמה שהתאים לשיר הזה בצורה מושלמת. מאוחר יותר בשנת 1969, ההרכב הזה יצא לעבוד עבור אלביס פרסלי, בהופעות ובהקלטות. סיסי יוסטון עזבה את ההרכב בשלב זה כדי שתוכל לבלות יותר זמן עם ילדיה, כולל בתה הצעירה, וויטני יוסטון.

ב-8 בנובמבר 1965, יצא תקליט חדש ומאוד מוזר לביץ' בויז: BEACH BOYS' PARTY. הפעם הקונספט היה להביא תחושה של מסיבה אמיתית באולפן. בעטיפה צוין כי זה הוקלט באופן חי, כשהמילה LIVE באה עם מרכאות. האלבום היה יציאה ייחודית מהפרפקציוניזם הרגיל של הביץ' בויז באולפן ומסאונד הפופ המלוטש שלהם. זה נוצר בהצעת חברת התקליטים קפיטול כדי לשמור על מומנטום בקרב הציבור בין הכנת אלבומים גדולים יותר. זו היא הקלטה נדירה וספונטנית שתופסת את הצד הבלתי פורמלי והשובב של הלהקה. שלא כמו האמנות המוקפדת של PET SOUNDS או הניסוי השאפתני שיבוא בעקבותיו, תקליט המסיבה בולט בתחושה הפשוטה שלו. עד 1965, הביץ' בויז זכו לתהילה נרחבת, וחברת קפיטול רקורדס רצתה לנצל את הפופולריות שלהם עם אלבום נוסף. עם זאת, מנהיג הלהקה בריאן ווילסון כבר החל להתנסות ברעיונות מוזיקליים מורכבים יותר. קפיטול, שרצתה להוציא במהירות עוד מוצר, הציעה רעיון של אלבום ספונטני יותר. הרעיון היה ליצור "אלבום מסיבה" שנשמע כאילו הלהקה פשוט מנגנת קאברים ולהיטים אקוסטיים במפגש חברתי מהנה, ומזמינה את המעריצים לחוות צד קליל ואינטימי יותר. הרעיון מצא חן בעיני הלהקה. האלבום הוקלט בצורה שחיקתה את התחושה של מסיבה חיה, כאשר חברים ובני משפחה סיפקו פטפוטים וצחוקים ברקע, והעניקו להקלטה אווירה כיפית ונעימה. התקליט מורכב משירי כיסוי פופולריים וכמה מהלהיטים הקודמים של הלהקה המבוצעים בסגנון אקוסטי, ממש אנפלאגד. פגישות ההקלטה התקיימו במשך כמה ימים בספטמבר 1965 באולפני UNITED WESTERN בהוליווד. זה הוקלט במהירות ובמינימום הפקה. הלהקה השתמשה בעיקר בכלים אקוסטיים וכלי הקשה ידניים, ויצרה אווירה רגועה ונינוחה. למרות שזה עשה רושם של הקלטה חיה, האלבום עדיין הורכב באולפן, כשבריאן ווילסון פיקח על חלק גדול מהעיבוד הסופי כדי להבטיח שמירה על תחושה עקבית. השיר הכי מפורסם מהמסיבה הזו של ביץ' בויז הוא ללא ספק "ברברה אן", שהפך ללהיט מפתיע. דין טורנס, מהצמד יאן ודין, חברים ותיקים של הביץ' בויז, סיפק שירה אורחת והוסיף לתחושת האחווה והכיף. השיר הגיע למקום השני במצעד של בילבורד וחיזק את כוח המשיכה של האלבום כפרויקט טוב ולא מלוטש. אז התקליט נחשב לרוב כאחד האלבומים ה"אנפלאגדים" המוקדמים ביותר, שנים לפני שהקונספט הפך לפופולרי בשנות התשעים. הביץ' בויז, הידועים בטכניקות ההפקה המוקפדות שלהם, הציגו צד אחר של האמנות שלהם עם האלבום הזה, והוכיחו שהם יכולים לשגשג גם בסביבה משוחררת וספונטנית יותר.

ה-8 בנובמבר: אסונות וניצחונות בהופעות חיות

התאריך הזה ידע גם דרמות על הבמה. ב-8 בנובמבר 1969, הרולינג סטונס הגיעו לאולם INGLEWOOD FORUM בלוס אנג'לס לשתי הופעות שנקבעו לאותו ערב. אך הרצוי התנגש בעוצמה עם המצוי. 36,000 איש הגיעו למקום ובכך שברו שיא של הכנסות ללהקה. אך העיכוב בזמנים היה כה גדול עד שאמן החימום, טרי ריד, עלה לבמה רק שעתיים וחצי אחרי התיכנון המקורי שפורסם. הסיבה לעיכוב הייתה בגלל שבאותו יום נערך שם גם משחק הוקי קרח ולקח זמן לפנות את שכבת הקרח, לשים את ציוד הלהקה ולהוציא את קהל ההוקי ולהכניס את הקהל שבא לראות הופעת רוק. הקרח שנשאר גרם לא פעם לקצר בחשמל ולניתוק מיקרופונים. אמן חימום נוסף, בי.בי. קינג, נאלץ לוותר על המיקרופון שלו שהפסיק לפעול. באמצע הופעתו החליט הסקסופוניסט בלהקתו לוותר על המיקרופון שלו ולתת אותו לגיטריסט. לבסוף, אחרי עיכובים מותחי עצבים, עלו חברי הסטונס לבמה ונתנו לקהל מופע שקיבל ביקורות נלהבות בעיתונים שיצאו לאחר מכן. בסוף ההופעה הראשונה יצאו אלפי האנשים ונתקלו בעוצמה באלו שכבר היו עצבניים ורצו להיכנס למופע השני, שחרג מאד מהזמן שנקבע. הסטונס עלו שוב, אחרי הופעות החימום, בארבע לפנות בוקר!

בצד השני של העולם, ב-8 בנובמבר 1975, להקת דיפ פרפל הופיעה בהונולולו, הוואי. הייתה זו ההופעה האחרונה שלה עם הגיטריסט החדש, טומי בולין. בולין, לשעבר חבר בלהקת ג'יימס גאנג, עשה מעט טעויות בהופעת הבכורה שלו והצליח להזרים חיוניות חדשה ללהקה. ג'ון לורד, הקלידן שעל פי הדיווחים היה המום כשריצ'י בלאקמור עזב, מצא את הנגינה עם בולין, "קצת יותר קל ממה שחשבתי שזה יהיה אחרי שניגנתי שבע שנים עם ריצ'י. זו להקה קצת פחות מובנית עכשיו, ואני מעדיף אותה ככה". בולין הרגיש שהוא הופיע טוב בהופעת הבכורה שלו. "נהניתי, מהטעויות והכל. פספסתי כמה אקורדים, אבל זה מוזר לנגן מנגינות של אחרים. עדיין, זה חייב להיעשות כי אנשים באים לשמוע את המנגינות הישנות. אני ממש אוהב את הלהקה הזו. מעולם לא ראיתי את דיפ פרפל בהופעה, אז אני משווה את זה ללהקה חדשה לגמרי. כהופעה ראשונה, אני חושב שזה הלך מצוין. זה היה מאוד רופף, אבל עד שנצא לארצות הברית אני בטוח שהכל יהיה בסדר. להקות אנגליות אוהבות לעשות רוק ואני אוהב לנגן פ'אנק. כשהתחלנו לנגן, ממש נדהמתי. התחלתי להראות להם כמה מהדברים שלי, וזה נהדר איך שהם קיבלו אותי. כמה חברים אמרו לי שאם זה לא היה מסתדר, הם היו מפסיקים את זה. הם לא צריכים לעבוד עוד יום בחייהם. אחד מהם בדיוק הבין שהוא מיליונר. הם ממש לא צריכים לצאת לסיבוב הופעות, אבל הם מתרגשים מהלהקה החדשה ומהלחנים החדשים". לורד: "אם ריצ'י לא היה עוזב, היינו מפרקים את הלהקה, כי אף אחד לא יצר יותר. הצלחנו, אז התעצלנו. טומי הוציא מתוכנו דברים שהפכו רדומים". בולין: "אני לא מחליף אף אחד, אני מצטרף ללהקה חדשה. זה כיף ואני לומד".

ומה עוד קרה בהיסטוריה?

בואי והבמאי הישראלי (1967): ב-8 בנובמבר 1967 שודרה הופעתו של דייויד בואי בתוכנית הטלוויזיה ההולנדית FENKLUP (הגרסה המאוחרת של FAN CLUB). הבמאי שלה היה לא אחר מאשר ראלף ענבר. בנוגע לענבר, הבמאי הישראלי-הולנדי הזה יקבע עם בואי, שנתיים לאחר מכן, להופיע בתוכנית טלוויזיה הולנדית אחרת, DOEBIDOE, עם להיטו החדש "ספייס אודיטי". ענבר גם יהיה ממקימי הטלוויזיה הישראלית ויביים פה דברים רבים באותה תקופה. אבל ביום זה של שנת 1967 הגיע בואי להצטלם עם השיר LOVE YOU TILL TUESDAY. התוכנית שודרה כמה ימים לאחר מכן, כשמתארח בה גם הזמר ג'ון ווקר (שם אמיתי - ג'ון מאוס) שבדיוק פרש משלישיית האחים ווקר כדי לפצוח בקריירת סולו. ווקר אחר מאותה שלישייה, סקוט ווקר, יהווה בהמשך השפעה עצומה על יצירתו של בואי.

הציור של סטיוארט (1964): ב-8 בנובמבר 1964, הביטלס הגיעו להופיע בליברפול בתיאטרון "אמפייר". ג'ון לנון ניצל את ההזדמנות וקפץ לבקר את מילי סאטקליף, אמו של חברו הטוב המנוח, סטיוארט סאטקליף (הבסיסט המקורי של הביטלס שמת בהמבורג ב-1962). היא החזירה לו ספר שסטיוארט שאל ממנו שנים קודם לכן, "איך לצייר סוסים", בו זכה ג'ון כפרס בבית הספר. לפני שעזב, מילי ביקשה מג'ון לבחור לעצמו ציור אחד של סטיוארט למזכרת. ג'ון הנרגש בחר בציור מופשט בצבע כחול, והבטיח לה שיתלה אותו בגאווה בסלון ביתו.

הכישלון של האריסון (1976): בנובמבר 1976 יצא אוסף הלהיטים הראשון של ג'ורג' האריסון, THE BEST OF GEORGE HARRISON. היה זה תקליט עם שירים יפהפיים אך כמוצר הוא לא הצליח להתרומם. כשהאריסון עזב את חברת EMI כדי להקים חברת תקליטים משלו, בשם DARK HORSE, הוא לא שיער בנפשו שלהיטי העבר שלו יקבלו אריזה שלא מתאימה לו כלל. חברת התקליטים האמריקאית CAPITOL, שטיפלה אז בקטלוג הביטלס, החליטה להוציא אוסף משיריו, כשהקונספט היה להביא את להיטיו כסולן וגם כמה מימיו בביטלס. האריסון עצמו ניסה לתת הצעות בנוגע לבחירת השירים וגם שם לאלבום, אבל חברת התקליטים התעלמה ממנו לגמרי ובאה להשפילו כאחד שאין לו מספיק להיטים מאז התפרקה הביטלס. חברת EMI, שטיפלה בקטלוג הביטלס באנגליה, בחרה לאוסף זה שבעה שירים מימי הביטלס, תוך התעלמות מוחלטת מכל שהיה לו ניחוח הודי. השירים שנבחרו נועדו לספק את קהל אוהבי הלהיטים הקליטים בלבד. אפשר לומר כי יש הצדקה אחת בלבד לקיומו של תקליט זה והיא שימור השיר 'בנגלה דש', שיצא לפני כן רק על גבי תקליטון. כשיצא התקליט בארה"ב, עטיפתו הייתה שונה מבשאר העולם. בעטיפה זו נראה פרצופו של ג'ורג' כשהוא עייף למדיי ומסביבו רקע חללי. כך לא אמורה להיראות עטיפה של תקליט להיטים. העטיפה השניה, שלא הייתה טובה בהרבה, הציגה את האריסון כשהוא יושב לפני מכונית עתיקה. כדי להוסיף מלח על הפצעים, יצא התקליט פחות משבועיים לפני יציאת אלבומו של האריסון בחברה שלו - THIRTY THREE AND A THIRD (שבא להסגיר את גילו אז כקריצה על מספר סיבובי אריך נגן בדקה). הקהל לא רץ לקנות את אוסף הלהיטים כלחמניות טריות והתקליט לא הצליח כמצופה. ג'ורג' אמר על התקליט: "צד אחד מכיל כולו שירים שלי מימי הביטלס ואני חושב שזה צעד זול וצעקני. זה דביק וגם העטיפה דביקה. היינו כל כך הרבה שנים עם חברות EMI וקפיטול ומסתבר שיש להן את הזכות לעשות את הדבר הזה. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד ואחרי כל המוזיקה שעשינו עבורן, אותן חברות היו צריכות להפעיל יותר שיקול דעת".

הנס של סטיקס (1974): בשנת 1974 יצא תקליטה הרביעי של להקת סטיקס משיקגו, MAN OF MIRACLES. בתחילת שנות ה-70, סטיקס הייתה להקה מתפתחת בסצנת הרוק של שיקגו, ששילבה אלמנטים של רוק מתקדם, רוק כבד וניחוחות סימפוניים. הלהקה, שהוקמה בשנת 1972, הורכבה מדניס דה-יאנג (שירה, קלידים), ג'יימס יאנג (גיטרה, שירה), האחים צ'אק (בס) וג'ון פאנוצו (תופים) וג'ון קורולבסקי (גיטרה). החבורה חתמה עם WOODEN NICKEL RECORDSs והחלה להוציא אלבומים שהראו את הרבגוניות והשאפתנות שלה. תקליט רביעי זה נועד לדחוף את סטיקס לקהל רחב יותר על ידי התנסות בצלילי רוק כבדים יותר ועיבודים מורכבים, תוך התבססות על הכיוון שקבעו אלבומיה הקודמים. האלבום הוקלט בשנת 1974 באולפני ההקלטות PARAGON בשיקגו. הלהקה, בשלב זה, צברה קצת פופולריות עם הסינגל שלה LADY שהפך במפתיע ללהיט בתחנות רדיו בשיקגו ולאחר מכן במקומות אחרים. בהשראת ההצלחה הזו, סטיקס ראתה ב-MAN OF MIRACLES הזדמנות להרחיב את כוח המשיכה שלה ולשפר את הגישה המוזיקלית שלה. עם זאת, מגבלות תקציב והיעדר תמיכה משמעותית מחברת התקליטים הגבילו את העניין, מה שאילץ את הלהקה להיות יצירתית ולהפיק את המרב במסגרת זמן הקלטה מוגבל מאד. עבודתו של דניס דה-יאנג ככותב שירים באה ממש לידי ביטוי ביצירת הנושא של האלבום, עם השפעתן של להקות רוק פרוגרסיביות כמו יס ואמרסון לייק פאלמר, אותן חברי סטיקס העריצו. ג'ון קורולבסקי גם תרם משמעותית לאלבום, והציג את הגישה הניסיונית שלו ברצועות כמו A SONG FOR SUZANNE ו-A MAN LIKE ME, הממזגים השפעות פסיכדליות עם אלמנטים של רוק. עזיבתו את הלהקה זמן קצר לאחר יציאת האלבום תסמן את סופו של עידן עבור סטיקס, שכן קורולבסקי היה כוח יצירתי מרכזי בימיה הראשונים של הלהקה. במקומו יגיע טומי שאו. האלבום זכה לשבחים מתונים אז, כאשר המבקרים הכירו בניסיונה של הלהקה למזג אלמנטים מוזיקליים מגוונים ועומק נושאי. עם זאת, כמה מבקרים ציינו שהלהקה עדיין לא פיתחה במלואה את הסאונד המלוטש שיהפוך אותה להצלחה גדולה בשנים הבאות. האלבום חשף גם כמה כאבי גדילה בתוך החבורה, שכן הם עדיין חידדו את זהותם המוזיקלית ונאבקו למצוא נישה בסצנת הרוק הצפופה של שנות ה-70.

הסוד של קרלי (1972): בנובמבר 1972 יצא התקליטון YOU'RE SO VAIN של קרלי סיימון.  שאלה: נו, אז על מי כתבה קרלי סימון את הלהיט YOU'RE SO VAIN? תשובה: ובכן, השיר המתפתל הזה של סיימון, שיצא לקראת סוף 1972, כנראה סימן את שיא הקריירה שלה. "אתה כל כך לא נחוץ / אתה כנראה חושב שהשיר הזה עוסק בך", שרה סימון, בשמחת התוכחה, בפזמון. אז למי סימון הציבה מראה מול פניו? הספקולציות התרכזו, באופן סביר, סביב העולם האמיתי של סימון עם מאהבים לשעבר: מיק ג'אגר, וורן ביטי, קריס קריסטופרסון, קאט סטיבנס - וגם ג'יימס טיילור, איתו התחתנה חודש לפני שהשיר עלה לאוויר. נתחיל עם מיק ג'אגר, שסיפק קולות רקע בהקלטת השיר הזה. סימון אמרה שבמקור זה היה הארי נילסן שהתכוון לעשות את קולות הליווי, אבל ג'אגר הגיע לאולפן הלונדוני להגיד שלום ונילסן יצא החוצה באדיבות. כשנשאלה נקודתית, בשנת 2001, אם זה היה על ג'אגר, סימון אמרה, "הו, לא, לא, לא". אז אולי זה היה על וורן ביטי המפורסם? סימון אמרה שביטי בהחלט חשב כך; אחרי שהשיר יצא החוצה, הוא התקשר לאליה והודה לה שכתבה את זה עליו. המראיין של הוושינגטון פוסט שאל את סימון בשנת 1983, "יצאת עם ביטי?" סימון ענתה, "לא כולם עשו כך?" "לא", השיב המראיין. "זה רק אומר שלא פגשת אותו", אמרה סימון. "בזמן שפגשתי אותו, הוא עדיין לא התגלה כדון ז'ואן". בשנת 2000 סימון אמרה, "השיר הזה בהחלט לא קשור לוורן". היא גם שללה במפורש את ג'יימס טיילור ("זה בהחלט לא על ג'יימס"). בראיון עם הרולינג סטון, זמן קצר לאחר יציאת השיר, היא אמרה, "ג'יימס חשד בכך שזה קשור אליו כי הוא תמיד מרגיש שאינו נחוץ". בנקודות שונות, סימון הציעה שהשיר היה למעשה בהשראת שלושה או ארבעה אנשים שונים. אבל יכול להיות שהיא המציאה את זה. לאחר שלושים שנה של שמירת זהותו של הגבר בסוד, סימון מכרה את המידע בשנת 2003 להצעה הגבוהה ביותר במכירה פומבית לצדקה. הזוכה היה דיק אברסול, נשיא NBC SPORTS אחד המנהלים מאחורי השקת תכנית הטלוויזיה "סאטרדיי נייט לייב". תמורת 50,000 דולר הזמינה אתו סימון, עם תשעה מחבריו, לביתה. שם היא ביצעה בפניהם את השיר, השביעה אותם על סודיות ואז סיפרה להם במי מדובר. מיד לאחר מכן היא רק שיחררה לתקשורת שבשם הגבר יש את האותיות R, A ו- E. אם כך, זה לא קאט סטיבנס ולא קריס קריסטופרסון. מי שלא נשבע לסודיות, ככל הנראה, היה בעלה מאז 1987, ג'ים הארט. בשנת 2005, הוא אמר לעיתון קטן בניו יורק כי "השיר לא היה על ידוען אלא רק חבר ותיק ללא שם מיוחד". סימון ניסחה זאת כך: "אף פעם לא יכולתי לפתור את זה באמת לציבור, כי אם אעשה זאת, אז לאף אחד לא יהיה על מה לדבר איתי". בסוף היא הודתה, באופן חלקי, שזה היה על וורן בייטי.

התקליט שהציל את בית המלוכה. ב-8 בנובמבר בשנת 1974 יצא תקליטה השלישי של להקת קווין ושמו SHEER HEART ATTACK.

ב-8 בנובמבר 1974, עולם המוזיקה הבריטי עצר את נשימתו (טוב, אולי לא עצר, אבל בהחלט הרים גבה ספקנית). להקת קווין, החבורה התיאטרלית שעד אותו רגע נחשבה בעיני המבקרים ללא יותר מאשר גימיק מנופח שיתפוגג במהרה, שחררה את הפצצה האטומית השלישית שלה: התקליט SHEER HEART ATTACK.

עד לאותו יום, להקת קווין ספגה ביקורות ארסיות על שני תקליטיה הראשונים. המבקרים פשוט לא קנו את השילוב של רוק כבד, אופרה וגלאם, וטענו שכל העסק הוא הצגה אחת גדולה שתעלם מהר. אבל התקליט השלישי הזה, SHEER HEART ATTACK, הגיע ופשוט הוכיח לכל אותם מלעיזים שהם טעו, ובגדול. זה היה הרגע שבו קווין הפסיקה להיות תופעה והפכה ללהקה מובילה.

איך הם עשו את זה? במקום יצירות ארוכות ומורכבות, התקליט הציג 13 קטעים קצרים יחסית, כמו אגרופים מהירים לפנים. חלקם התחברו זה לזה ויצרו סוויטות קטנות ומבריקות בתוך התמונה הגדולה. והתמונה הזו? היא הייתה כרטיס הכניסה המוזהב של הלהקה למעגל האקסקלוסיבי של להקות העילית הבריטיות. ולא רק זה, לא מעט להקות מטאל כבדות מחשיבות את התקליט הזה כאחד המשפיעים ביותר עליהן. חברי להקת מטאליקה, למשל, מצביעים עליו באופן קבוע כאחד מיסודות הסאונד שלהם, ואף זכו בפרס גראמי על גרסת הכיסוי המאוחרת שלהם לאחד השירים ממנו (STONE COLD CRAZY, אם תהיתם).

על הצליל הייחודי היה אחראי הגיטריסט בריאן מאי, שהתגלה כאן כמתזמר בחסד עליון. הצלילים שהפיק מהגיטרה המפורסמת שבנה במו ידיו (יחד עם אביו, הארולד) היו פשוט מדהימים. מאחוריו, חטיבת הקצב – רוג'ר טיילור בתופים וג'ון דיקון על הבס – סיפקה עושר ריתמי מסחרר ואנרגיה בלתי נגמרת, למרות שהבלדות בתקליט הזה היו מועטות ביותר. ההצלחה הזו הייתה קריטית במיוחד עבור דיקון. האיש השקט שקל ברצינות לפרוש מהלהקה ולחזור ללימודי האלקטרוניקה שלו. הסיבה? חוסר ההצלחה והמצב הכלכלי הרעוע ביותר של הלהקה עד אז. התקליט הזה, פשוטו כמשמעו, השאיר אותו בקווין.

ומה עם הקולות? ההרמוניות הווקאליות, שהן חותמת ידועה של קווין, התגלו במלוא הדרן כבר בתקליט השני. אך הפעם, היה פוקוס ברור על עיבוד הקולות. הביטחון הווקאלי היה חזק יותר, ולפיכך השירים נשמעו מהודקים מאי פעם. מנעד הקולות של הלהקה עבד באופן מושלם בבניית הקולות המורכבים: בריאן מאי היה אחראי על הקולות הנמוכים, פרדי מרקיורי החזיק את קולות האמצע, ורוג'ר טיילור? הוא צרח את דרכו לגבהים בקולות הגבוהים.

אך למרות התוצאה המבריקה, הדרך להשלמת התקליט הייתה סיוט. במאי 1974, בעיצומו של סיבוב הופעות בארצות הברית כלהקת חימום ל-MOTT THE HOOPLE, החל בריאן מאי להרגיש רע. מהר מאוד הוא גילה לחרדתו כי נדבק בצהבת, ככל הנראה כתוצאה מזריקה שקיבל עם מחט לא נקייה לפני טיסת הלהקה. מאי הוטס במהירות בחזרה לאנגליה, וסיבוב ההופעות בוטל – בדיוק בזמן שהלהקה החלה לפרוץ ולהשיג קהל חדש. חברי הלהקה המאוכזבים טסו בחזרה לאנגליה ושם החלו בדיונים קדחתניים. המסקנה הייתה אחת: חייבים להקליט תקליט חדש, ומהר, כדי לא להיעלם מהנוף המוזיקלי.

הסשנים לתקליט החלו ביולי 1974, בסיטואציה מוזרה של שלושה חברי להקה בלבד. זה היה התקליט האחרון של קווין שהוקלט, בחלקו הזעיר, באולפני טריידנט. מדוע? כי פרדי מרקיורי הסתכסך קשות עם נורמן שפילד, הבעלים של האולפן, שהיה אז גם המנהל של הלהקה. הפיצוץ היה כה גדול עד שמרקיורי שמר את כל הארס שלו לשיר הנקמה DEATH ON TWO LEGS, שייצא בתקליט הרביעי. לפיכך, הלהקה עברה מקום. רוב המוזיקה הוקלטה באולפני ROCKFIELD הכפריים בוויילס. הקולות הוקלטו בעיקר באולפני WESSEX, והעלאות מוזיקליות נוספות נעשו באולפני AIR של ג'ורג' מרטין. מי שהציל את המצב והמשיך לעבוד עם קווין גם מחוץ לטריידנט היה טכנאי ההקלטות הנאמן, מייק סטון.

בזמן שבריאן מאי שכב במיטתו ללא יכולת לזוז, ג'ון דיקון ניגן בינתיים גם גיטרה פה ושם בנוסף לבס. הסשנים הללו, באופן אירוני, נתנו אפשרות לחברי הלהקה לנסות כיווני יצירה חדשים. אולי בגלל זה ניתנה לדיקון האפשרות להציג בפני שאר החברים שיר שכתב. מאי, ששכב בבית, היה מיואש וחשב ששאר החברים כבר מחפשים גיטריסט אחר להחליף אותו. ביטחונו האישי צנח. היה זה פרדי מרקיורי שהגיע לבקרו בביתו, הרגיע אותו ואמר כי אין מצב שהוא יוחלף ושהם פשוט מקליטים חומרים ומחכים לחזרתו.

זה גרם למאי להתחזק. אך כשהוא החלים לבסוף מהצהבת, המזל הרע פקד אותו שוב. הפעם, כיב בתריסריון. מאי מצא את עצמו מקליט את תפקידי הגיטרה המורכבים שלו כשהוא נאלץ לרוץ שוב ושוב לשירותים במשך כל זמן ההקלטות. למרות הכל, שלושת החברים נתנו לו מספיק מקום בהקלטות שביצעו כדי שיקליט עליהן את תפקידי הגיטרה שלו. על כל הפלטה המגוונת הזו – רוק כבד, גלאם, מוזיקת אולמות נשפים, פופ פשוט ואף סגנון מוזיקה מהמערב הפרוע – פיקד המפיק רוי תומאס בייקר, שהצליח לשפוך את כל המגוון הרחב הזה ליצירה אחת שלמה.

התקליטון שסלל את הדרך היה כמובן KILLER QUEEN, שיצא ב-11 באוקטובר 1974. קווין הופיעו עם השיר הזה בתוכנית הטלוויזיה החשובה TOP OF THE POPS והשיגו בזכות זה קהל רב. השיר היה להיט כה גדול, שהוא אף זיכה את פרדי מרקיורי בפרס ה-IVOR NOVELLO הראשון שלו. התקליט עצמו הגיע למקום השני במצעד המכירות הבריטי ולמקום ה-12 המכובד בארצות הברית, שם גם קיבל מעמד של תקליט זהב.

ברשותכם, הנה סקירה שלי על שירי התקליט: הקטע שפותח נקרא BRIGHTON ROCK והוא אחד השירים הכבדים אך המקפיצים ביותר של קווין. הוא נכתב כבר לסשנים של התקליט השני אך נאלץ לחכות. בריאן מאי מקבל כאן סולו מרשים ביותר שמציג לראשונה באופן ברור את אפקט ה-DELAY, שיהפוך להיות אחד ממאפייניו העיקריים. מקור הסולו הזה הוצג כבר בדמו משנת 1969, שלהקתם הקודמת של מאי וטיילור, SMILE, הקליטה. באופן מוזר למדי, קיים סולו דומה של גיטרה חשמלית בשיר של להקה בריטית בשם WARHORSE משנת 1972 שנקרא BACK IN TIME (בתקליט בשם RED SEA). הגיטריסט של WARHORSE, פיטר פארקס, השתמש כאן באפקט ה-DELAY באופן שנשמע כמעט זהה לסגנונו של מאי. כרונולוגיה מעניינת – כשהתקליט הזה של WARHORSE יצא, קווין עוד לא שחררה את תקליטה הראשון. אולי פארקס השפיע על מאי?

שם השיר יכול להיות לקוח מהרומן המפורסם BRIGHTON ROCK שיצא בשנת 1938 מאת גרהאם גרין, בו מספר הסופר הבריטי על הנדודים והעוולות של בחור צעיר בשם פינקי באתר הנופש על שפת הים. הספר, שהיה הצלחה רבה עם יציאתו, הותאם לסרט קולנוע בשנת 1947. גם הטקסט של השיר מתייחס באופן גלוי לדת, ומצטט את המזמור ROCK OF AGES, שנכתב על ידי הכומר אוגוסטוס טופלאדי ב-1763. מצד שני, נמכרו בברייטון באנגליה, מזה המון שנים, סוכריות ארוכות מעוגלות שעליהן נכתב BRIGHTON ROCK. אפקט הקרקס בהתחלה נלקח מספריית אפקטים. דרך אגב, את אפקט הקרקס הזה שומעים בבירור גם באלבומים שיצאו לפני כן - I STAND ALONE של אל קופר ו-SEASONS של להקת מאגנה קרטה. והשריקה הקצרה? בתוך הפתיחה הזו יש גם שריקה קצרה של רוג'ר טיילור. הוא שורק כאן את השיר I DO LIKE TO BE BESIDE THE SEASIDE וזה למעשה לינק ישיר של פתיחת האלבום הזה עם סיום האלבום הקודם. להזכירכם, בסוף האלבום הקודם נמצא השיר SEVEN SEAS OF RHYE כשבסופו נשמעים חברי הלהקה שרים חלק קטן מהשיר הזה אותו טיילור שורק כאן. באותה תקופה היה לקווין קונספט לפתוח אלבום חדש עם מוטיב שהסתיים באלבום קודם וכך ליצור שרשרת מוסיקלית אחת גדולה.

השיר הזה של קווין קיבל בזמן העבודה עליו כמה שמות מוזרים. הנה כמה מהם:

- HAPPY LITTLE FUCK

- HAPPY LITTLE DAY

- BLACKPOOL ROCK

- BONGOR BALLAD

- SOUTHEND SEA SCOUT

- SKIFFLE ROCK

- HERNE BAY

השיר השני הוא הלהיט הגדול מהאלבום - KILLER QUEEN. הוא נכתב על ידי פרדי מרקיורי במשך לילה אחד בלבד. הדמות בשיר היא אישה ממעמד גבוה (או שמא היא פרוצת צמרת ?...). אלו הן שלוש דקות של שיר מושלם. מצד אחד הוא קליט ופופי, אך מצד שני מורכב ביותר עם המון אקורדים, הרמוניות ווקאליות מרשימות והגשת להקה מהוקצעת במאת האחוזים. זה יצא באנגליה ב-11 באוקטובר 1974.

השיר TENEMENT FUNSTER נכתב על ידי רוג'ר טיילור המתופף. הוא גם שר כאן בקולו המחוספס. הרבה (כמוני למשל) מחשיבים אותו לאחד השירים היותר חזקים באלבום. הנה כמה שמות מוקדמים שהיו לשיר הזה במהלך העבודה עליו:

- TIN DREAMS

- TEEN DREAMS

- YOUNG AND CRAZY

השיר של רוג'ר טיילור מתחבר ליצירה של מרקיורי שנקראת FLICK OF THE WRIST. השיר הקצבי והאנרגטי הזה גם פיאר את צד ב' של התקליטון KILLER QUEEN ויש כאן סולו גיטרה שמנוגן בהקלטת טייפ לאחור. פה כבר החל מרקיורי להביע את אי שביעות רצונו מבעלי אולפני טריידנט, שגם החתימו את הלהקה כמנהלים שלה. המנהלים, בארי ונורמן שפילד, שילמו לחברי קווין משכורת של 20 ליש"ט בלבד לשבוע וזה העניק להם אורח חיים מעורער מבחינה כלכלית. השיר הוא קדימון לארס האמיתי שפרדי ישפוך בשיר בתקליטה הרביעי של הלהקה, DEATH ON TWO LEGS, אך גם פה הוא כבר מסביר מה קורה בין ההנהלה ללהקה, כשהוא שר: "...'תוזיל את עצמך לזנות' הוא אומר / תסרס את הגאווה האנושית שלך / תקריב את ימי הפנאי שלך / תן לי לסחוט אותך עד שתתייבש'..."

 ומכאן עוברים בחיבור ישיר לעוד שיר קצרצר של מרקיורי שנקרא LILY OF THE VALLEY. זהו למעשה אחד השירים הראשונים בהם מרקיורי רומז באמת על היותו הומוסקסואל. לפי לפי בריאן מאי, המילים בשיר מציעות תובנה לגבי הספקות שהיו אז לפרדי: "זה עוסק בהסתכלות שלו על חברתו (מרי אוסטין) כשהוא מבין שהגוף שלו צריך להיות במקום אחר".

צד א' של האלבום נחתם בשיר של מאי שנקרא NOW I'ME HERE. זהו הסינגל השני שיצא מהאלבום (אם כי הצליח פחות מ- KILLER QUEEN). מאי כתב את השיר הזה בהשראת סיבוב ההופעות המשותף שהיה לקווין עם MOTT THE HOOPLE. שתי הלהקות הסתדרו מצויין ביחד והפכו לחברים מאד קרובים. יש אף איזכור של שם הלהקה השניה עם המשפט DOWN IN THE CITY JUST HOOPLE AND ME.

זהו אחד השירים היחידים בקטלוג של קווין בו יש שימוש באורגן האמונד (מרקיורי מנגן בו). בריאן מאי כתב את השיר הזה בזמן ששכב בבית החולים עם צהבת והוא הנציח בשיר גם את שמה של בחורה שהיה מאוהב בה ושמה PEACHES.

צד ב' של האלבום נפתח בקטע גרנדיוזי של מרקיורי בשם IN THE LAP OF THE GODS. קולו הפלצט של רוג'ר טיילור מניף את כל העסק לגבהים שקווין לא ידעה לפני כן. לי נראה כאילו השיר הזה הוא הבסיס עליו ייבנה שנה לאחר מכן השיר האלמותי BOHENIAN RHAPSODY. יכול להיות שהשיר לא קיבל את הסיום הראוי לו ועדיין היה זקוק לתוספות באולפן, אך משום מה הסיום הלא צפוי הזה עובד פה היטב כשהוא גם מתחבר לשיר הבא.

השיר השני בצד הזה הוא קטע קצר אך רוקי להפליא בשם STONE COLD CRAZY. קרדיט ההלחנה פה הוא לכל ארבעת החברים. השיר הזה נוגן כבר בהופעת הבכורה של קווין בשנת 1970. כשפרדי עוד היה מוכר לכולם כפרד בולסארה. כמה ימים אחרי ההופעה הזו הוא שינה את שמו למותג הידוע. השיר במקור היה איטי הרבה יותר ממה שיצא באלבום הזה. מה שכן, תמוהה העובדה שהשיר לא הוקלט לאחד משני האלבומים הראשונים של הלהקה. בריאן מאי עצמו הודה בראיון לא מזמן שאין לו מושג על מה השיר מדבר.

קטע מעבר קצר של מאי (DEAR FRIENDS) מרגיע אותנו מהאינטנסיביות שקדמה לו. יש בשיר הזה סוג של עיקצוץ גוספלי ובריאן מאי מנגן כאן בפסנתר. והנה מגיע לו MISFIRE - השיר הראשון של ג'ון דיקון ככותב ובשיר זה יש לא מעט רמיזות מיניות. דיקון הפך מאז השיר הזה לאחד הנשקים הסודיים במחנה הכתיבה של קווין. תחת ידיו של האיש הביישן הזה יצאו מגה-להיטים מטורפים כמו YOU'RE MY BEST FRIEND, ANOTHER ONE BITES THE DUST, I WANT TO BREAK FREE ועוד. בשיר הקצרצר הזה הוא מתגלה לראשונה ככותב ואף מנגן כאן את רוב תפקידי הגיטרה.

בלי התראה מוקדמת אנחנו קופצים עם קווין היישר למערב הפרוע עם שיר של מרקיורי שנקרא BRING BACK THAT LEROY BROWN. פה יש עבודת הפקה מוקפדת ביותר על מנת להעניק לשיר את סגנונו המיוחד. רואים שחברי הלהקה חקרו לעומק את הסגנון הזה במיוחד בכדי לשחזרו. ג'ון דיקון מנגן כאן בקונטרבס (בנוסף לבס חשמלי) ובריאן מאי נותן תפקיד 'וודוויל' משכנע בגיטרת היוקלילי שלו. היציאה מהמערב הפרוע מובילה אותנו לקטע מיוחד של בריאן מאי שנקרא SHE MAKES ME. בקטע הזה מנגנים רק שלושה חברי להקה, ללא פרדי מרקיורי.

ואז מגיע הקטע המסיים את האלבום - שיר בשם IN THE LAP OF THE GODS REVISITED. הקטע הזה, שחלקו האחרון מכיל שירה בסגנון SING A LONG (סטייל היי ג'וד) ומסתיים באפקט פיצוץ, היה גם השיר שסיים את הופעות הלהקה בתקופה הזו.

עטיפת האלבום הזה הייתה מיוחדת לא פחות. חברי הלהקה כבר ידעו בדיוק מה הם רוצים כשהגיע הזמן לצלם את העטיפה. הם הורו לצלם מיק רוק להציג אותם בצילום כאילו הם נראים "סחוטים ונטושים על אי בודד". הם הביאו עימם את הבגדים לצילום. מיק רוק הביא את צינור המים ומשחת וזלין. חברי הלהקה נמרחו כולם, נשכבו על הרצפה ואז הותזו עליהם מים מלמעלה. התמונה הסופית שופצה קצת עם הוספת קווצות שיער של רוג'ר טיילור מתמונה אחרת. הסשנים לצילום העטיפה לא היו קלים אך התוצאה הייתה מספקת ביותר. שינוי הכיוון נראה גם בעזרת הלוגו השונה לגמרי שפיאר את שם הלהקה על העטיפה כאן.

וגם על עטיפת האלבום הזה נכתב שהלהקה לא ניגנה כלל בסינטיסייזרים.

בריאן מאי: "את הפנטזיות שלנו הגשמנו בתקליט השני שלנו, שמתחנו את עצמנו בו את מעבר לגבול. אך התקליט לא הצליח ולקראת האלבום השלישי החלטנו שנעשה מוסיקה בה האלמנטים יפגיזו את המאזין בזה אחר זה ולא כולם יחדיו" רוג'ר טיילור: "זה תקליט שהיה צעד משמעותי עבורנו. כתיבת השירים הייתה טובה יותר וההקלטה קיבלה צליל אגרסיבי יותר. לא בחלנו באפשרות לנסות דברים וחברת התקליטים כל הזמן התלוננה כלפינו שאנחנו מבזבזים לה המון כסף על הניסיונות האלו".

סופה בממלכה הסגולה: הימים האחרונים של ריצ'י בלאקמור בדיפ פרפל. ב-8 בנובמבר בשנת 1974 יצא תקליט חדש ללהקת דיפ פרפל ושמו STORMBRINGER.

בעוד שחברי פרפל היו ללא ספק המאסטרים של אותו ז'אנר רוק כבד, תמיד התרחשו אצלם דברים רבים מתחת לפני השטח. אפשר היה לטעון שהם התחילו להתנסות בנגיעות קלות של פ'אנק כבר בתקליט FIREBALL, ואפילו במקומות מסוימים ב-MACHINE HEAD אם מאזינים היטב. אבל ב-STORMBRINGER כבר היה גלוי ובוטה. אלמנטי הנשמה והפ'אנק היו שונים מכל מה שהם עשו קודם לכן.

השינוי הזה היה הלם מערכתי עבור חלק מהמעריצים והמבקרים. זה לא שרע לגוון מדי פעם, אבל זה היה צעד קיצוני מדי עבור רבים. וחשוב מכך, זה זרק את הגיטריסט שלהם, ריצ'י בלאקמור, מחוץ למעגל הנוחות שלו וזרע את הזרעים לפרישתו הדרמטית. השלישייה המייסדת, שהייתה סלע האם של הלהקה מאז היום הראשון, עמדה בפני פיצול.

אך בהאזנה לתקליט כיום, קשה לנחש שמשהו לא היה כשורה. עבודת הגיטרה של בלאקמור בתקליט היא לעיתים קרובות מופתית. גלן יוז, הבסיסט, עדיין תוהה לגבי הקיטורים המאוחרים של הגיטריסט על התקליט. יוז אמר: "הדבר המשוגע לגבי הסלידה של ריצ'י ממה שהוא מכנה 'מוזיקת מצחצחי נעליים' (מונח שאני מוצא כפחות משעשע), הוא שבשירים כמו HOLD ON, YOU CAN'T DO IT RIGHT ו-LOVE DON'T MEAN A THING שהוא ניגן בהם, המילה היחידה לתיאור הסגנון היא... פ'אנקי. תבדקו אותו... הוא הפיל אותנו עם האופן שבו השתמש ביד ימין שלו. הוא ניגן נפלא ובצורה הולמת". ובכן, זהו פרדוקס בלאקמור עבורכם, ואחת הסיבות שהוא ממשיך להיות נערץ כאחד מגיטריסטי הרוק הטובים אי פעם.

נראה היה שדיפ פרפל לא למדו הרבה מהלחצים שהצטברו שלוש או ארבע שנים קודם לכן, ואשר הציתו את עזיבתו של איאן גילאן והעפתו של רוג'ר גלובר ב-1973. לוח הזמנים של סיבובי ההופעות לא הואט במידה ניכרת, אם כי הם ריככו את המכה עם לימוזינות שכורות ונשים. באולפן, ציפו מהם להיות אפילו יותר פוריים. שנת 1974 ראתה אותם משחררים שני תקליטי אולפן מלאים וחדשים בהפרש של פחות משנה, משהו שדיפ פרפל לא עשו מאז הופעת הבכורה שלהם ב-1968.

התקליט BURN היה הופעת בכורה מעניינת להרכב החדש, כשהסולן דייויד קוברדייל והבסיסט גלן יוז עדיין ביקשו למצוא את מקומם. לרוב, דיפ פרפל הייתה חבורת הארד רוק ולא נזקקה לשבועות של ייסורים על כתיבת מילים או כוונון עדין של מבני שירים מורכבים. עד 1974, כמוזיקאים מוכשרים ואינסטינקטיביים, הם התענגו על ריצה מהירה לאולפן שבה הכל התחבר. זה לא רק מזער עלויות (שהמנהלים ורואי החשבון אהבו), אלא כנראה גם תפס את הרגע בצורה יעילה יותר.

הפגם ב'תוכנית' הזו היה שלתת לקבוצה עסוקה מאוד שבועיים חופש במיקום כפרי נעים כדי להתארגן, טמן בחובו סיכון שזה ירגיש יותר כמו חופשה. קוברדייל הסביר: "תיאורטית היו לנו שבועיים של שקט ושלווה לכתוב, אבל באופן בלתי נמנע הם הפכו לשבועיים של הילולות ומצאנו שרוב הכתיבה נעשתה למעשה בזמן שהיינו באולפן!" לקראת החזרות של STORMBRINGER, הלהקה פנתה שוב לאזור הגבול הוולשי ולטירת קלירוול בגלוסטרשייר. זו הייתה טירה גותית אמיתית מהמאה ה-18, עם שמועות על רוחות רפאים, מה שהתאים מאוד לאווירה שבלאקמור אהב לטפח. BURN תוכנן שם כמעט בדיוק שנה קודם לכן. מלבד היותה מחוץ למסלול השחוק, חדרי הצוות לשעבר של קלירוול במרתף היו בעלי קירות בעובי סנטימטרים רבים, שם הלהקה יכלה להציב את הציוד שלה ולנגן ריפים בעוצמה מחרישת אוזניים.

אפשר היה לסלוח להם על הרצון להירגע קצת, שכן דיפ פרפל היו עסוקים מאוד לאורך כל 1974. אחרי הופעות מוקדמות באירופה ומסע אמריקאי קדחתני, היה להם בקושי שבוע חופש לפני סיבוב ההופעות הארוך ביותר שלהם בבריטניה באפריל ומאי. יוני הוקדש לכאורה כדי לתת למוזיקאים הזדמנות לעבוד על כמה פרויקטי סולו. ג'ון לורד נסע לגרמניה כדי להשתתף בביצוע יצירה קלאסית/רוק חדשה שלו בשם WINDOWS, ולקח איתו את קוברדייל ויוז. בלאקמור קפץ לסשן הקלטות של תקליט של הזמר אדם פיית'.

בתחילת יולי הם סוף סוף חזרו לעבודה קשה, שכללה בעיקר ארגון משחקי כדורגל, ולפי דייויד קוברדייל, ירי ביערות המקומיים לאחר שמצאו חנות נשק שימושית בקרבת מקום. למרבה המזל, נראה שרובי אוויר חזקים היו הדבר העוצמתי ביותר שהצליחו להשיג. בלאקמור, הנסיך האפל של הלהקה, התרכז בארגון סיאנסים. אחד מהם גלן יוז עדיין זוכר היטב, והוא כלל אותו, את בלאקמור ואת איש הצוות באז מרשל במרתף. יוז סיפר: "בלשון המעטה, כולנו קיבלנו את הפחד האדיר ורצנו בחזרה למעלה לביטחון של חדרי השינה שלנו. מה שקרה זה שבאז העלה באוב את רוחה המנוחה של אחת מפרות החווה שלו בשם דייזי! מעולם לא ראיתי איש מבוגר מייבב כל כך חזק, בחיי".

למרות הסחות הדעת הללו, כמה רעיונות אכן שורטטו. ג'ון לורד עשה יום שלם של יחסי ציבור במשרד הלונדוני של הלהקה ברחוב ניומן כדי לקדם את פרויקט הסולו שלו אך התקליט המתקרב של דיפ פרפל מעולם לא היה רחוק מנושא השיחה. לורד התרברב בפני כתבי העיתונות שהם כתבו "ארבעה עשר או חמישה עשר קטעים" ואמר שהוא חושב שזה עשוי להיות אלבום כפול ושאנשים צריכים לצפות למשהו קצת שונה. "לפחות חצי מהשירים שכתבנו הם לא מסוג הדברים שהיית מצפה מדיפ פרפל," אמר. קוברדייל אישר שהוא ולורד היו עסוקים: "העלינו כמה רעיונות טובים, שרובם לא נמצאים בתקליט. הנושאים והרעיונות הללו הוגשו לאחרים ונשקלו להקלטה".

מקלירוול הלהקה טסה לאירופה להקליט. היעד שנבחר היה אולפני MUSICLAND במינכן. האולפן הוקם על ידי המפיק והאמן ג'ורג'יו מורודר. זה שכן במרתף של מגדל מגורים שהוסב חלקית למלון. ג'ון לורד הכיר את האולפן כשהשתמש בו למיקס של תקליטו WINDOWS. מרטין בירץ', המפיק הקבוע של דיפ פרפל, התרשם עמוקות ותיאר אותו כ"אחד האולפנים המאובזרים והמתקדמים טכנית שאני מכיר". שמות הלהקות שעבדו שם העידו על כך. דיפ פרפל החלו לעבוד שם ב-8 באוגוסט 1974 וסיימו ב-20 באוגוסט, כשהם מקליטים תשעה קטעים בשנים עשר ימים.

במהלך הסשנים הללו, בלאקמור היה להוט שהם יקליטו גרסת כיסוי לשיר BLACK SHEEP OF THE FAMILY, מתוך תקליט הבכורה של להקת QUATERMASS מ-1970. "אמרתי להם, 'היי תראו, זה שיר נהדר, בואו נעשה גרסה'," הוא סיפר. למרות התלהבותו, האחרים סירבו. הסירוב הזה היה קריטי. ומרטין בירץ' חש מאוחר יותר ש"היה קצת מתח בין גלן לדייויד לגבי מי ישיר ואיפה", אבל הם הצליחו לסדר הכל. גלן נזכר: "קיבלתי שיר סולו משלי בתקליט הזה. הוחלט ש-HOLY MAN מתאים יותר לקול שלי. דייויד ואני מעולם לא רבנו על מי ישיר מה". ההקלטות בגרמניה נאלצו להסתיים ב-20 באוגוסט, מכיוון שהלהקה הייתה צריכה להיות באמריקה לסדרת הופעות באצטדיונים גדולים. סיבה נוספת לסיום המהיר: הרולינג סטונס נקבעו להקליט מיד אחריהם.

ההופעות בארצות הברית יצאו לדרך במיאמי ב-24 באוגוסט, והגיעו לשיאן בטקסס, שעבורו הלהקה קיבלה את מה שיכול להיות השכר הגבוה ביותר בקריירה שלה (מעל 40,000 דולר). אך האצטדיון הזה ידוע לשמצה בסיפור הלהקה מסיבה אפלה אחרת. גלן יוז סיפר ששם הוא התנסה לראשונה בקוקאין. סוחר היה במקום ויוז מצא את תחושת האופוריה שהסם עורר. הסוחר הופיע שוב, ובמהרה יוז מצא את עצמו מכור.

עם סיום ההופעות באוגוסט, סלילי המאסטר של STORMBRINGER נלקחו לאולפן בלוס אנג'לס. שם בוצעו הליטושים האחרונים וטייקים ווקאליים נוספים, לפני שמרטין בירץ' השתלט על המיקס, בסיועו של איאן פייס, שהתעניין יותר ויותר בצד הזה של העסק. התובנה של בירץ' מהסשן הייתה שהקבוצה מתחילה להתפרק. "עניין הפ'אנק התחיל לחלחל פנימה. זה לא הלך לכיוון שריצ'י רצה ועד שהגיע שלב המיקסים, הוא איבד עניין לחלוטין". זו הייתה הפעם הראשונה שתקליט של דיפ פרפל עבר מיקס באמריקה. מיקס קוואדרפוני (פורמט סראונד מוקדם לארבעה רמקולים, שהיה גימיק של שנות ה-70) נעשה גם הוא באמריקה אך נגנז באירופה ושוחרר רק בארצות הברית. במקביל, הלהקה החלה לשכור בתים בארצות הברית מסיבות מס הכנסה.

כיוון שלא הוקלט שום דבר עבור סינגל, חברת התקליטים בחרה בבחירה הלא סבירה של YOU CAN'T DO IT RIGHT, אולי אחד הקטעים הכי פחות "פרפליים" בתקליט. הוא נאבק להגיע למקום 93 במצעד הבילבורד (אם כי יש החושדים שלהקת איגלס שמעה אותו ובנתה עליו את הריף של LIFE IN THE FAST LANE). התקליט עצמו הגיע למקום 6 בבריטניה ולמקום 20 בארצות הברית, אך לא הייתה לו את אריכות הימים של תקליטים קודמים. בלאקמור כבר נתן ראיונות שליליים לעיתונאים אמריקאים, וכדי לנהל את הנזק, הלהקה בחרה בקוברדייל לטפל בכל ראיונות העיתונות על התקליט.

באשר להרכב השירים, קוברדייל הגה את המילים לשיר הנושא: "כתבתי את המילים על יצור מיתולוגי בשם STORMBRINGER שיוצר הרבה צרות". רק מאוחר יותר הוא גילה את הרומן המפורסם של סופר הפנטזיה מייקל מורקוק על חרב בשם זה. יוז נזכר שהשיר היה "הראשון שהם הקליטו כדי להתניע את הסשן בסגנון פרפל הראוי". הסיפור מאחורי LOVE DON'T MEAN A THING היה מוזר במיוחד. בלאקמור טען ש"בחור צבעוני ניגש אליי במסיבה ואמר 'יש לי שיר בשבילך'". גלן יוז אישר את הסיפור והרחיב: "זה נכתב במטוס הפרטי שלנו, 'הסטראשיפ (מטוס בואינג 720 מפואר ששימש גם את לד זפלין). בלאקמור כנראה יצא להסתובב בדאונטאון שיקגו ונתקל בזמר רחוב, בחור אפרו-אמריקאי ששר שיר על כסף. הדבר הבא שאני יודע זה שריצ'י הזמין אותו למטוס שלנו!" מה שקרה אחר כך היה בהחלט ראשוני עבור דיפ פרפל. "בסטארשיפ הייתה ספרייה קטנה... דייויד, אני וזמר הרחוב התחלנו לג'מג'ם על השיר. לקח בערך עשרים דקות לכתוב אותו". למרבה הצער, זמר הרחוב נעלם ואיש לא זכר את שמו.

השיר HOLD ON נבע מרעיון של ג'ון לורד. קוברדייל נזכר: "כולם אהבו את זה חוץ מריצ'י. ישבתי איתו (בלאקמור) בזמן שהוא עשה את הסולו. הוא ניגן את זה כל כך באגביות, אמר שלא אכפת לו, אבל זה היה פנטסטי". למעשה, בלאקמור היה כל כך נגד השיר שהוא הודיע שינגן בו, אבל רק באמצעות האגודל שלו. "אם תקשיבו היטב תוכלו לשמוע אותו בבירור מנגן כך", אמר איאן פייס. "ואז הגיע הזמן לסולו. בלאקמור פשוט נכנס לתא הבקרה, ירה את הסולו בטייק אחד ויצא החוצה. זה אחד מסולואי הגיטרה הטובים ביותר שתשמעו אי פעם". אבל הסיפור הגדול סביב השיר הזה היה ביקור מלכותי. גלן יוז, שהפך לחבר קרוב של דייויד בואי, הביא אותו לסשן באולפן. בואי אהב את השיר ו"רקד בחדר הבקרה בזמן שהקלטתי את השירה שלי", סיפר יוז.

השיא הגיע במהלך הקלטת הבלדה SOLDIER OF FORTUNE. זה היה שיר שבלאקמור וקוברדייל האמינו בו מאוד, אך שאר הלהקה שנאה. הם הקליטו דמו זריז כדי לשכנע את האחרים, וזה עבד. במהלך ההקלטה בלוס אנג'לס, קוברדייל התעצבן מאוד מרעש והפרעות בחדר הבקרה בדיוק כשהוא ניסה להקליט טייק ווקאלי. הוא לא ראה מי שם וצעק למיקרופון: "מי שלא נמצא שם, שילך לעזאזל". אז קבוצת שומרי הראש והכוכב שליוו, סטיבי וונדר, יצאו בשקט מהאולפן. כשסיפרו לקוברדייל על מי הוא צעק, הוא כמעט מת מבושה, שכן וונדר היה אחד האלילים הגדולים שלו. יוז היה זה שהזמין את וונדר, לאחר שפגש אותו במקרה בשירותים באולפן. "הצגתי את עצמי והזמנתי אותו לאולפן שלנו", סיפר יוז.

סיבוב ההופעות האמריקאי של נובמבר נמשך לדצמבר וכלל את להקת ELF, עם הזמר רוני ג'יימס דיו כלהקת חימום, ואת אי.אל.או. בסיבוב ההופעות הזה, בלאקמור החל לקדם את רעיונות הסולו שלו. הוא לא היה צריך לחפש רחוק. הוא ניצל הפסקה בסיבוב ההופעות, נכנס לאולפן בפלורידה עם חברי ELF, כולל רוני ג'יימס דיו, והקליט את BLACK SHEEP OF THE FAMILY – בדיוק את השיר שדיפ פרפל דחו. הוא אפילו הציע לקוברדייל להצטרף אליו לפרויקט הסולו, אך קוברדייל סירב, כשהוא מרגיש שהמוזיקה היא "צעד אחורה" ושהיא מורכבת מרעיונות שהם כבר דחו עבור STORMBRINGER.

הלהקה יצאה לסיבוב הופעות אירופאי קצר במרץ 1975, כשהיא עדיין חיה בהכחשה. קוברדייל הבטיח לעיתונאים ש"התקליט הבא יהיה רוקר טהור". אבל מאחורי הקלעים, הסוף היה ידוע. מנהלי הלהקה ידעו שבלאקמור יעזוב בסוף אפריל. "פשוט לא אהבתי את הכיוון שאליו העניינים הולכים", הסביר בלאקמור מאוחר יותר. "דיפ פרפל נהייתה, אה, פ'אנקית. אני פשוט לא אוהב את סוג המוזיקה הזה. הכל הפך להיות קלאסי מדי, רגוע מדי". ג'ון לורד לקח את זה באופן אישי מאוד. "זה תפס אותו בהפתעה מוחלטת," סיפר קוברדייל לרולינג סטון. "הוא וריצ'י היו יחד שבע שנים". בלאקמור הקים את להקתו החדשה ריינבאו, ודיפ פרפל, לאחר שהתגברו על ההלם, גייסו את טומי בולין וחזרו לדרכים.

כפרט טריוויה אחרון, עטיפת התקליט האייקונית כמעט ונראתה אחרת לגמרי. השם המקורי שתוכנן היה SILENCE. לאחר מכן הוחלט לקרוא לו STORMBRINGER. העטיפה הסופית, שצייר ג'ו גארנט (שעשה גם עבודות עבור הדלתות), התגלתה כהעתקה כמעט מדויקת של תצלום ישן ומפורסם של סופת טורנדו שצולמה ב-1927. סוס הפגסוס המעופף לא היה, אבל כל השאר, עד לבקתת העץ, נמצא שם בתמונה המקורית. סופה של תקופה, כבר אמרנו?

ומה חשבו המבקרים בזמן אמת על STORMBRINGER, התקליט שגרם לכל המהומה? עיתון NME פרסם: "זה תקליט הרפתקני של דיפ פרפל שמנסה להתחמק מנוסחאות שחוקות. לכן התוצאה מספקת באופן חלקי". ברולינג סטון היו חריפים יותר: "עם BURN ועם התקליט החדש ניסתה דיפ פרפל להוכיח, שהחלפת איאן גילאן ורוג'ר גלובר בדיוויד קוברדייל וגלן יוז לא החלישה בשום אופן את צליל הלהקה המוצלח והרווחי. שנית, הלהקה מנסה להוכיח שהיא יכולה להמשיך למכור אלבומים כשאינה צריכה להסתמך על רוק הספידו-ריף הייחודי אך המוגזם שהפך את חמשת האלבומים, מ- IN ROCK ועד אלבום ההופעה ביפן, להימכר במיליונים אדירים. בעוד ששני העולים החדשים מוכשרים בדיוק כמו קודמיהם (כפי שניתן לראות בשיר הנושא, אחת החזרות האמיתיות הבודדות לימי מאשין הד), הניסיונות שעשתה הלהקה לגוון את הסאונד שלה הצליחו רק בחלקם. התקליט עדיין מציג כמה נקודות הבזק עם ריף גיטרה של בלאקמור או יללת אורגן של לורד - אבל בסך הכל זה רחוק מהשיא של הלהקה". הסערה המטלטלת אכן הגיעה.

ב-8 בנובמבר בשנת 1973 יצא לחנויות תקליט מעניין מאד של להקת סנטנה ושמו WELCOME. אז ברוכים הבאים למאמר הבא...

זה לא היה עוד תקליט של סנטנה. זה היה WELCOME, הזמנה לעידן חדש, רוחני ומוזיקלי, שהגיטריסט המוביל קרלוס סנטנה החליט להוביל אליו את הלהקה. התגובות לא איחרו לבוא: בלבול מוחלט לצד התפעמות.

שנת 1973 הייתה נקודת רתיחה עבור סנטנה. מצד אחד, הלהקה איבדה קהל עצום שגדל על הגרובים הלטיניים הבשרניים והלהיטים המוקדמים. המעריצים הוותיקים חיפשו עוד 'אשת קסם שחור' או 'ג'ינגו' ולא מצאו את מבוקשם. מצד שני, היא השיגה לעצמה קהל מאזינים חדש ואינטלקטואלי, שראה במוזיקה הלא מתפשרת והמורכבת הזו חוויה שפותחת את אופקי המחשבה.

האיש שמאחורי המהפך היה כמובן הגיטריסט-מנהיג, קרלוס סנטנה. באותה תקופה, קרלוס צלל עמוק לתוך תורתו של הגורו סרי צ'ינמוי, ואף אימץ לעצמו את השם הרוחני 'דבאדיפ'. הוא מצא שותף לדרך הרוחנית בגיטריסט הפיוז'ן ג'ון מקלאפלין. שניהם ראו ביצירתו של סקסופוניסט הג'אז ג'ון קולטריין כר פורה ליצירה ולהתעלות. קרלוס בחר לא סתם כיצירת הנושא בתקליט החדש את יצירתו של קולטריין, שנושאת את השם WELCOME. היצירה הזו הגיעה במקור מהתקליט KULU SE MAMA של קולטריין, שיצא בינואר 1967, חצי שנה בלבד לפני מותו הטרגי של המוזיקאי בגיל 40.

התקליט WELCOME היה המשך ישיר לתקליט המשותף והאינטנסיבי שקרלוס הקליט עם ג'ון מקלאפלין, שנקרא LOVE DEVOTION SURRENDER. אבל WELCOME כיסה שטחים רחבים הרבה יותר מאותו תקליט קודם, שהתמקד בעיקר בג'אמים ארוכים על מוטיבים של קולטריין. בתקליט החדש, סנטנה שילב השפעות מכל עבר. אין ספק שהוא נהג להקשיב אז רבות לתקליטים כמו LIGHT AS A FEATHER של צ'יק קוריאה, או FINGERS של אשף כלי ההקשה איירטו מוריירה. השפעה מכרעת נוספת הגיעה מכיוונה של המוזיקאית אליס קולטריין, אלמנתו של ג'ון. היא לא רק עיבדה את קטע הפתיחה המהפנט שנקרא GOING HOME, אלא גם ניגנה בו בעצמה על הפסנתר. הקטע הזה, יחד עם השירה הייחודית של הזמר ליאון תומאס שהצטרף ללהקה, הבהיר מיד למאזינים שהם לא בקנזס (או בסן פרנסיסקו) יותר.

עם ערבוב הסגנונות הרב שבתקליט, נוצרה לא פעם תחושה של מחסור בלהקה מאוחדת. זה הרגיש יותר כמו פרויקט רב משתתפים מאשר להקה מגובשת. ההפקה הייתה עשירה, וצלילי כלי הנגינה היו ברורים וקסומים. קטע הפתיחה האווירתי, באדיבותו של הקלידן החדש בלהקה, טום קוסטר, התמזג היישר לשיר עתיר העסיס LOVE DEVOTION AND SURRENDER. צלילי הסמבה הברזילאית של איירטו מוריירה (ולצדו זוגתו, הזמרת פלורה פורים) נכחו היטב בשיר YOURS IS THE LIGHT. האש הלטינית המפורסמת לא כבתה בתקליט הזה, היא פשוט לבשה צורה אחרת: חיה, בועטת ומלאת תשוקה.

מההרכב המקורי המפורסם של סנטנה נשארו אז רק שלושה אנשים. כל השאר, שהתלוננו בקול רם על השינוי הדרסטי בכיוון המוזיקלי, לא החזיקו מעמד ופרשו. השורדים היו קרלוס סנטנה, המתופף מייקל שריב ונגן כלי ההקשה צ'פיטו אריאס. שריב, שהיה באותם ימים יד ימינו הרוחני והמוזיקלי של קרלוס, דן עמו בעניין הרכבת הנגנים להמשך הדרך. השניים הסכימו שצריך "להעמיס" את הסאונד והחליטו להביא שני קלידנים ושני נגני כלי הקשה כדי להרחיב את הצליל. כך, בעמדת הקלידים ניצבו טום קוסטר ולצדו ריצ'רד קרמוד. לצדו של צ'פיטו, בעמדת כלי ההקשה, התייצב ארמנדו פראזה הוותיק. גם ג'ון מקלאפלין התארח בתקליט, וגם נגן החליל ג'ו פארל, שניגן אז גם עם להקת RETURN TO FOREVER של צ'יק קוריאה.

קרלוס דאג, בעת הרכבת התקליט הזה, ליצור את האווירה הרוחנית הנכונה באולפן, ולעיתים נראה ששכח שהוא גם צריך להתרכז בהיותו הגיטריסט המוביל בסיפור. אחד הקטעים המרכזיים שלו בתקליט הגיע בצדו השני ונקרא FLAME SKY. היו אלה מילים שאמר הגורו הרוחני של קרלוס, סרי צ'ינמוי, בעת שהאחרון השמיע לו את הקטע שכתב. אבל היחסים של קרלוס עם מקלאפלין לא תמיד היו רגועים באותה שנה. השניים יצאו לסיבוב הופעות משותף לתקליטם, ובמהלכו קרלוס שם לב שהקהל מפהק יותר מדי מול הג'אמים הארוכים. הוא החליט לכנס את חברי ההרכב והודיע להם שהם אינם מקצועיים ושהם חייבים לשפר את ההופעה. מקלאפלין נדהם וירה עליו בחזרה שאף אחד לא דיבר אליו כך מעולם, אפילו לא מיילס דייויס.

התקליט WELCOME הראה לכולם מי כאן הבוס האמיתי. האורגניסט גרג רולי, שפיאר את תקליטי הלהקה והופעותיה בעבר עם צליל אורגן ההאמונד המדהים שלו, פינה את מקומו. לאחר תקופה קצרה בה הוא לא ניגן אלא עסק בביזנס של מסעדה משפחתית שלו הוא חבר לגיטריסט הפורש הנוסף, ניל שון, והשניים רצו להקים את להקת JOURNEY.

מה שבטוח, לא יצא מתקליט זה של סנטנה אף להיט. אפילו לא אחד. התקליט הגיע בשיאו למקום ה-25 בלבד במצעד הבילבורד, נפילה רצינית אחרי שנים בצמרת. בחברת התקליטים קולומביה תלשו את שערותיהם בהיסטריה, כמתבקש מחברת תקליטים שרדפה אחר הכסף שאמור להיכנס לקופה שלה ממותג כה ידוע. עם סיום ההקלטות לתקליט יצאה להקת סנטנה המורחבת לסיבוב הופעות ברחבי העולם. כשהגיעה החבורה להופעות ביפן, העניין הוקלט ויצא לשוק היפני בשנת 1974, תחת האלבום המשולש והנהדר LOTUS, שתיעד את הלהקה החדשה בשיא כוחה היצירתי.

ההימור הגדול והסמלים המסתוריים של זפלין. ב-8 בנובמבר בשנת 1971 יצא ללהקת לד זפלין תקליט רביעי.

זו הייתה, כמובן, תגובה ישירה וזועמת של הלהקה, ובעיקר של הגיטריסט ג'ימי פייג', נגד מבקרי המוזיקה שפשוט קטלו אותם אחרי התקליט השלישי. פייג' רצה שהמבקרים הארורים יקבלו את התקליט ללא שם, וייאלצו להתייחס אך ורק למוזיקה באופן אובייקטיבי.

בצד השני של האוקיינוס, במשרדי חברת התקליטים אטלנטיק, הנשיא אהמט ארטגון כמעט לקה בליבו. הוא התפלץ לחלוטין כששמע מפיטר גראנט, המנהל הקשוח של הלהקה, על התוכנית. אבל להתווכח עם גראנט, שהיה לו כוח עצום כמנהל הלהקה המצליחה בעולם, היה כמעט בלתי אפשרי. ארטגון זעם, וטען שבצעד הזה הלהקה מבצעת התאבדות שיווקית וגורמת נזק של מיליונים. גראנט, מצדו, נשאר איתן בדעתו והצהיר בביטחון שהתקליט הזה יימכר היטב גם אם הוא יהיה עטוף בנייר של עיתון ישן.

ההיסטוריה, כמובן, הוכיחה שגראנט צדק. בגדול. התקליט מכר למעלה מ-37 מיליון עותקים ברחבי העולם, מתוכם 24 מיליון בארצות הברית לבדה, והפך לאחד התקליטים הנמכרים ביותר בכל הזמנים. בהיעדר שם רשמי, המעריצים נאלצו לאלתר. התקליט זכה לשלל כינויים: LED ZEPPELIN IV היה הנפוץ ביותר, אך רבים קראו לו ZOSO, על פי הסמל המסתורי שג'ימי פייג' אימץ לעצמו על העטיפה הפנימית. אחרים כינו אותו THE FOUR SYMBOLS, על שם ארבעת הסמלים שכל אחד מחברי הלהקה בחר לייצג את עצמו.

הסמלים הללו הפכו מיד למוקד לפרשנויות אינסופיות. ג'ון בונהאם (מתופף): הסמל שלו, שלושה עיגולים משולבים, נלקח לפי הדיווחים מתוך ספר סמלים עתיק של רודולף קוך. לפי פלאנט, בונהאם פשוט בחר אותו כי הוא בא לסמל טרילוגיה של "גבר, אישה וילד", ויש שהוסיפו שזה ברוח "האב, הבן ורוח הקודש". פלאנט, בניסיון לטשטש עניינים ולהוסיף קצת הומור בריטי, זרק שזה גם היה הסמל של מותג הבירה שהיה אהוב על המתופף (בירת BALLANTINE).

רוברט פלאנט (זמר): פלאנט הסביר שהסמל שלו, נוצה בתוך עיגול, בא מסמלים עתיקים של שבט MU האבוד, שלפי הטענות היה קיים לפני כ-15,000 שנים, אי שם בין מקסיקו לסין. פלאנט מצא את הסמל בספר בשם THE SACRED SYMBOLS OF MU, שיצא לאור ב-1933 מאת ג'יימס צ'רצ'וורד. הסמל נועד לתאר את מעגל החיים והלידה מחדש.

ג'ון פול ג'ונס (בסיסט/קלידן): הסמל שבחר ג'ונס היה מורכב יותר, גם הוא מתוך ספרו של קוך. "הסמל שלו בא לתאר אדם שהוא גם בטוח בעצמו וגם בר סמכא", הסביר פעם ג'ימי פייג'.

ג'ימי פייג' (גיטריסט): הסמל של פייג' היה ונשאר המסתורי מכולם. "אני עיצבתי את זה בעצמי", אמר. "הרבה אנשים טעו כשקראו לזה באותיות ZOSO. הרבה אנשים בארה"ב קראו כך לתקליט שלנו וזה מטופש, כי הסמל לא נועד כלל להיות מילה. פשוט באתי עם זה כדי לעורר עוד סערה בתקשורת. זה הצחיק אותנו". לאורך השנים התגלה כי הסמל אינו מילה, אלא קשור ככל הנראה לסמל אסטרולוגי עתיק (משנת 1557) של כוכב הלכת שבתאי, השולט על מזל גדי, מזלו של פייג'. הוא כנראה מצא אותו בספר כישוף עתיק, או 'גרימואר'. הסיפור המשעשע ביותר גורס שפלאנט ידע פעם את המשמעות הסודית, אבל שכח אותה עם השנים, וכעת פייג' מסרב לגלות לו אותה שוב.

הדרך לתקליט הרביעי הייתה רצופה בלחצים. אחרי הביקורות הפושרות על התקליט השלישי האקוסטי יותר, פייג' יצא להדוף את המבקרים שטענו כי לד זפלין הפכה לרכרוכית. אבל בפנים, ארבעת החברים ומנהלם ידעו שיש בעיה. פיטר גראנט, כמנהל חריף, החליט על אסטרטגיה: היעלמות. הוא ביטל הופעות מתוכננות לימי חג המולד של 1970, כדי לאפשר להם לנוח ולאגור כוחות. הוא ידע שהעלמת הלהקה מהתקשורת רק תוסיף לעניין ולסקרנות. הוא הגיע לרמה כזו של ביטחון, שהוא דחה הצעה להופעה במערב גרמניה בחג המולד, שהייתה אמורה להיות משודרת בלוויין ותמורתה הלהקה הייתה מקבלת מיליון דולר. הסיבה הרשמית לסירוב? גראנט טען: "גיליתי שהצליל בשידור לווייני יכול להיפגע עם סופות שלגים. אמרגנים לא האמינו לנו, אבל לדעתי עשינו את הדבר הנכון".

ההיעלמות הזו עבדה. גל שמועות מטורף פשט בעולם: האם לד זפלין עומדת להתפרק? גם בישראל, עיתון "להיטון" לא נשאר אדיש. בפברואר 1971 הוא פרסם בכותרתו: "להקת לד זפלין לפני פירוק?". רק חודש לאחר מכן פורסמה הבהרה: "השמועות שפשטו בדבר פירוקה של לד זפלין הוכחשו השבוע הרשמית על ידי דובר הלהקה". בזמן שהעולם תהה, הלהקה התחבאה באחוזה כפרית רחוקה בשם HEADLY GRANGE. זה לא היה אולפן מפואר, אלא בית עבודה ישן, מוזנח, קר וטחוב. החימום לא עבד, והם נאלצו לשרוף רהיטים ואפילו חלק ממעקה המדרגות כדי להתחמם. פייג' עצמו היה משוכנע שרוחות רפאים רודפות את המקום. אך דווקא האווירה המבודדת הזו, יחד עם אולפן ההקלטות הנייד של הרולינג סטונס שחנה בחוץ, אפשרו להם ליצור ללא הפרעות.

ואז הגיע משבר נוסף. ג'ימי פייג' עמד תחת לחץ אדיר מחברת התקליטים. הסיבה: המיקס הראשוני של התקליט נעשה בלוס אנג'לס באולפן בו לא הותקנו רמקולים ראויים. כשפייג' חזר עם המאסטר ללונדון והקשיב לו שם, הוא נחרד ממה ששמע. הפאניקה החלה לחלחל, והוא נאלץ לערוך מיקס חדש לכל התקליט בלחץ זמנים קשה ביותר.

ועכשיו, לעטיפה עצמה. אותו צילום מפורסם של איש זקן עם ערימת זרדים על גבו. רוברט פלאנט רכש את התמונה הזו, שהייתה ממוסגרת, בחנות עתיקות בעיר רדינג. במשך עשורים, איש לא ידע מי האיש שבתמונה. רק בשנת 2023 נפתרה התעלומה. חוקר בריטי בשם בריאן אדוארדס גילה את התצלום המקורי, בשחור-לבן, באלבום תמונות ויקטוריאני. התברר שהצילום נעשה על ידי מורה לצילום בשם ארנסט הווארד פארמר, שמת ב-1944. הדמות שצולמה הייתה אדם בשם לוט לונגייר (או לוט לונג), גַגָן (מתקין גגות קש) ממחוז ווילטשייר, שמת בשנת 1893. אנשי חברת התקליטים, בזמנו, שברו את הראש בניסיון להבין מדוע צילום טיפשי שכזה (כפי שכינו אותו) אמור להיות על העטיפה. בעיצוב הסופי, אותה תמונה נתלתה על קיר של בית הרוס וכך צולמה כעטיפה החיצונית של התקליט.

התקליט נפתח בפיצוץ. הצליל שפותח את השיר הראשון, BLACK DOG, הוא לא אפקט מתוכנן. זהו למעשה צליל הרצת סליל במכונת הקלטה לסנכרון שלושה ערוצי גיטרה שהוקלטו. ג'ימי פייג' כל כך אהב את הצליל המכאני הזה, שהוא החליט להשאיר אותו כפתיחה. ואז נשמע קולו הרועם של פלאנט: "היי היי מאמה, הם אמרו שהדרך בה את נעה / תגרום לך להזיע, תגרום לך להיכנס לקצב". מדוע השיר נקרא כך? פייג' הסביר: "כשהקלטנו ב- HEADLY GRANGE, היה שם כלב לברדור שחור שכל הזמן הסתובב ולא ידענו את שמו. פשוט קראנו לו כלב שחור". אותו כלב נהג להיעלם בלילות ולחזור עייף בבקרים, לנוח כל היום ולצאת שוב לענייניו בערב. ג'ון פול ג'ונס סיפר שהריף המרכזי והמסובך של השיר הגיע לו כרעיון לאחר שהקשיב לתקליט הבלוז-הפסיכדלי, THE HOWLIN WOLF ALBUM, של האוולין וולף.

משם, ללא הפסקה, מגיע צליל התופים האדיר של ג'ון בונהאם שמכניס אותנו לרוקר נוסף: ROCK AND ROLL. השיר הזה היה תגובה ישירה למבקרים שטענו שהתקליט הקודם היה אקוסטי ופולקי מדי. "פשוט חשבנו שצריך לחזור על הרוק'נ'רול", אמר פלאנט ב-1988. "סוף סוף הייתי בלהקה ממש מצליחה, והרגשנו שהגיע הזמן לבעוט לאחרים בתחת. זה לא היה עניין אינטלקטואלי, כי לא היה לנו זמן לזה - רק רצינו לתת להכל להציף החוצה. זה היה דבר חזק מאוד, מה שעשינו". השיר הזה נולד כמעט בטעות. הלהקה עבדה על שיר אחר ומורכב, FOUR STICKS. ג'ון בונהאם היה מתוסכל מתבנית התופים הלא פשוטה. בעיצומו של כעס, הוא התחיל לתופף משהו אחר לגמרי: ריף המבוסס על האינטרו לשיר KEEP A KNOCKIN של ריצ'רד הקטן. פייג' המציא מיד תפקיד גיטרה, ובסיס השיר הושלם תוך כ-30 דקות. על צליל הפסנתר המתגלגל בשיר היה אחראי איאן סטיוארט, העוזר הנאמן והפסנתרן הלא רשמי של הרולינג סטונס, שהיה בסביבה כי זפלין שכרה מהם את האולפן הנייד.

השיר BATTLE OF EVERMORE הכניס אווירה אחרת, עם צלילי מנדולינה וגיטרות אקוסטיות. פלאנט, שכתב על המאבק בין הטוב לרע, הרגיש שהוא זקוק לקול נוסף. כך גויסה הזמרת סנדי דני, מלהקת הפולק-רוק פיירפורט קונבנשן. זו הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה שלד זפלין אירחה זמר/ת אורח/ת בתקליט. כהכרת תודה, היא קיבלה סמל משלה על עטיפת התקליט: שלושה משולשים הפוכים.

ואז מגיעה היצירה המרכזית, STAIRWAY TO HEAVEN. פייג' תכנן במקור שהיצירה הזו תתפוס צד שלם של תקליט. הוא סיפר שלבונהאם לא היה קל להבין את שינויי המקצבים המורכבים, והוא נאלץ להקליט את התופים בכמה חלקים שחוברו יחד. המילים נולדו ברגע אחד של השראה. פלאנט: "הייתי אז במצב רוח רע כשלפתע היד שלי החלה לכתוב בנייר, 'יש ליידי שבטוחה, שכל מה שנוצץ הוא זהב...'. ישבתי שם, הבטתי במילים וכמעט נפלתי מהכסא מרוב תדהמה". הפתיחה האקוסטית המפורסמת הפכה מאוחר יותר לתביעה משפטית מתוקשרת. בעלי העיזבון של הגיטריסט רנדי קליפורניה מלהקת SPIRIT טענו שהפתיחה נגנבה מהקטע האינסטרומנטלי שלהם, TAURUS, משנת 1968. אחרי שנים של דיונים, זפלין ניצחה בבית המשפט. ג'ונס הוסיף את עיבוד החליליות המקסים, ופייג' הקליט את סולו הגיטרה המפורסם שלו על גיטרת פנדר טלקאסטר ישנה. שני טכנאי הקלטה, אנדי ג'ונס ופיל בראון, טענו כל אחד לכתר האיש שהקליט את הפנינה הזו. פייג' החשיב את השיר הזה כשיא של הלהקה; פלאנט, מצדו, סבר אחרת והצביע על KASHMIR כשיא מבחינתו.

צד ב' נפתח עם MISTY MOUNTAIN HOP. פלאנט הסביר: "זה שיר על חבורת היפיז שנעצרת על ידי המשטרה. זה שיר על הבעיות שיכולות לצוץ לך מהליכה פשוטה בפארק ביום שמש לבבי". השיר האקוסטי GOING TO CALIFORNIA נכתב בהשראת הזמרת ג'וני מיטשל, שפלאנט ופייג' העריצו.

התקליט נחתם ביצירת המופת הכבדה WHEN THE LEVEE BREAKS. זהו השיר היחיד ששרד מהסשנים המוקדמים שהוקלטו ב-HEADLY GRANGE. הסאונד של התופים בשיר הזה נחשב לאחד מסאונדי התופים המשפיעים והמדהימים ביותר שהוקלטו אי פעם. וזה לא היה אפקט אולפני, זו הייתה ארכיטקטורה.

הטכנאי הגאון אנדי ג'ונס הציב את מערכת התופים החדשה של ג'ון בונהאם בחלל הכניסה של האחוזה, מתחת לגרם מדרגות שהתנשא לגובה שלוש קומות. במקום להצמיד מיקרופונים לתופים, ג'ונס תלה שני מיקרופוני RIBBON מדגם BEYERDYNAMIC M160 בקומה העליונה, כשהם מכוונים כלפי מטה אל התופים. הצליל הטבעי של החדר, ההד המסיבי של גרם המדרגות, נלכד בשני המיקרופונים האלה. לאחר מכן, ג'ונס דחס את הסיגנל הזה בכבדות והוסיף לו אפקט הד עדין ממכונת BINSON ECHOREC. כדובדבן אחרון, כל ערוצי הנגינה (למעט השירה) הואטו קלות, מה שנתן לשיר את הכבדות העצומה והתחושה ה"ביצתית" שלו.

ומה חשבו המבקרים, אלה שבגללם כל הבלגן התחיל? הפעם, הם נאלצו להודות בתבוסה. עיתון NME כתב: "התקליט הזה משקף את תהליך ההתבגרות המוזיקלית של לד זפלין. אין פה שיר אחד שנמתח יותר מדי או סולו שהופך לטרחנות יומרנית". עיתון מלודי מייקר סיכם: "לא כל הקטעים פה מבריקים. אבל יש פה תחושה של קשר ממשי בין השירים ובין הנגנים שמבצעים אותם".

אך הביקורת המהללת ביותר הגיעה מהרולינג סטון, שכתב: "זה אולי נראה קצת לא מתאים לומר שלד זפלין - להקה שמעולם לא ידועה במיוחד בנטייתה להמעיט בעניינים - הפיקה אלבום שהוא יוצא דופן בעדינות הנמוכה והטובה שלו, אבל זה בדיוק המקרה כאן. הצעדה של הדינוזאורים שפרצו את הקרקע לשחרור האפי הראשון שלהם כנראה נעלמה, ולקחה איתה את האלקטרוניקה המתיזה של המאמץ השני שלהם ואת המהלכים האקוסטיים שנראו כמכבידים על השלישי שלהם. מה שנחסך הוא דחף האדרנלין השואב שהחזיק את המפתח לקלאסיקות מוקדמות, הדינמיות הווקאלית החדה והמדויקת להפליא של רוברט פלאנט, וכמה מהעיבודים וההפקה ההדוקים ביותר של ג'ימי פייג'. זה בהחלט יוצא בתור התקליט הטוב ביותר שלהם, באופן עקבי.

אחת הדרכים שבהן מדגימים זאת היא הגיוון העצום של האלבום: מתוך שמונה שירים, אין אחד שדורך על בהונותיו של האחר, שמנסה לעשות יותר מדי בבת אחת. יש בלדות אנגליות ישנות (BATTLE OF EVERMORE עם ביצוע מקסים של סנדי דני), סוג של כאילו-בלוז ("ארבעה מקלות"), זוג זפלינים אותנטי ("כלב שחור" ו"מיסטי מאונטיין הופ"), כמה דברים שאולי באמת יכולתי לכנותם ביישנים ופואטיים אם הם לא היו נישאים כל כך טוב ("מדרגות לגן עדן" ו"הולכים לקליפורניה").

...וכמה שירים שכאשר הכל ייאמר וייגמר, כנראה יהיו שם למעלה בהיררכיה בעלת כוכבי הזהב. הכותרת הראשונה, המתנשאת, "רוק אנד רול", היא הניסיון המעט מאוחר של הזפלין למחווה לבסיס העניין, אבל כאן זה בהחלט מקרה של טוב מאוחר מאשר אף פעם לא. פלאנט מהרהר שם על איך 'זה היה זמן בודד בודד' מאז שהוא והרוק אנד רול היו יחד בפעם האחרונה, כשהקצב מתנוסס מתחתיו. פייג' מתקדם כדי להוביל יפה במהלך ההפסקה, אחת הפעמים המועטות מדי שהוא מבזיק עם כשרון הגיטרה שלו במהלך התקליט, והפשטות אומרת הרבה על הדרכים שבהן הוא התבגר במהלך השנתיים האחרונות.

סוף האלבום נשמר ל"כשהסכר נפרץ". הלהקה בונה אווירה של עומק באורך מנהרה, מלאת רזולוציות מדהימות והוד שמתייצבת כשיא מושלם. ללד זפלין היו הרבה חקיינים במהלך השנים האחרונות, אבל צריך שירים כאלו כדי להראות שרובן רק קלטו את הסגנון, ללא כל ידע אמיתי והבשר שמתחתיו".

בונוס: החודש, נובמבר בשנת 1971 - לפי עיתוני העבר שאספתי לכם:

הזעזוע הגדול של הרוק: קולוסאום מתפרקת, זפלין מתכננים קרקס, ולנון תוקף את מקרטני. סצנת המוזיקה נמצאת השבוע בעיצומו של זעזוע גדול, המסומן על ידי פירוק מפתיע של אחת הלהקות המובילות בבריטניה, הכרזה על קונצרט ענק בנושא קרקס של ענקי הרוק, ומותו הטרגי של גיטריסט ידוע.

בצעד מפתיע, להקת קולוסאום התפרקה לאחר שלוש שנים. מנהיג הלהקה והמתופף ג'ון הייסמן אמר למלודי מייקר שהפיצול נבע מהבדלים מוזיקליים, וקבע כי חברי הלהקה נעו לכיוונים מוזיקליים שונים. "אני לא יודע מה אעשה אחר כך, אני רק רוצה לנגן בתופים".

במקביל, לד זפלין ערוכים לסדרת הופעות בבריטניה בנובמבר, שתגיע לשיאה בקונצרט מיוחד של חמש שעות באמפייר פול, וומבלי. המנהל פיטר גרנט והמפיק ריקי פאר מתכננים הפקה מקורית שתשלב פריטי הפתעה מקרקס וממופעי וודוויל, כשפאר מוסיף כי "ייתכן שיהיו גם בעלי חיים על הבמה". נו, בסוף זה לא קרה.

מעבר לאוקיינוס, האלבום IMAGINE של ג'ון לנון זינק למקום ה-5 במצעד האלבומים של מלודי מייקר. לנון נמצא כרגע בניו יורק עם יוקו אונו ופיל ספקטור, מקליט סינגל כריסמס חדש ומבצע מיקס לאלבום הופעה חי שצפוי לצאת בקרוב.

'לא היה לי ביטחון': קלם קלמפסון על פירוק קולוסאום.

הסיפור הגדול של השבוע נותר הפירוק הפתאומי של קולוסאום וההקמה המיידית של האמבל פיי חדשה. שעות ספורות לאחר פירוק קולוסאום, הגיטריסט המוביל דייב "קלם" קלמפסון הצטרף להאמבל פיי, והחליף את פיטר פרמפטון. כתב של מלודי מייקר נכח בחזרות כשקלמפסון הגיע לג'אם סשן הראשון שלו עם הלהקה.

בדיווח בלעדי, קלמפסון גילה את חוסר שביעות רצונו מהלהקה הקודמת שלו. "אני לא ממש מאושר בקולוסאום כבר כשישה חודשים", הודה. הוא חש שהלהקה איבדה את דרכה. "פשוט לא היה לי מספיק ביטחון במוזיקה ובצורה שבה ניגנו", אמר קלמפסון. "הלהקה הייתה תלויה בגישה אינטלקטואלית וכל מה שאי פעם רציתי לעשות זה לנגן רוק".

המעבר התרחש במהירות. סטיב מריוט מהאמבל פיי אישר שהם התאמנו כשלישייה בעקבות עזיבתו של פרמפטון. "התכוונו להמשיך כשלישייה", אמר מריוט, "ואז שמענו מדייב... ממש התלהבנו. הוא מנגן עם הרבה רגש, וזה בדיוק מה שרצינו".

חדשות נוספות:

ההוליס מחפשים סולן מחליף. כן, להקה נוספת עומדת בפני שינוי הרכב משמעותי כאשר ההוליס הודיעו על עזיבתו המפתיעה של הסולן אלן קלארק. קלארק עוזב בשנה החדשה כדי לפתוח בקריירת סולו. הפיצול לא היה ידידותי; קלארק הסביר שרצונו להקליט אלבום סולו נדחה על ידי שאר חברי הלהקה.

"שאלתי את החבר'ה אם אוכל לעשות אלבום סולו וסינגל. אבל הם אמרו לא", הצהיר קלארק. "אני לא מבין איך יצירת אלבום סולו על ידי הייתה מפריעה. כשהם אמרו שאסור לי לעשות אלבום סולו, הברירה הייתה להישאר בלהקה או לצאת לדרך עצמאית". ההוליס יישארו יחד כדי לכבד התחייבויות עד חג המולד וכעת מחפשים באופן פעיל מחליף לקלארק.

לנון בהרחבה... לנון אמר למלודי מייקר שהוא כתב שיר לחג המולד מכיוון ש"נמאס לי מהשיר WHITE CHRISTMAS'". במהלך הסשנים, שנערכו באולפן RECORD PLANT, השתתפו הפסנתרן ניקי הופקינס, המתופף ג'ים קלטנר והגיטריסט יו מקרקן. כשהוא אינו באולפן, לנון מתיישב בחיי ניו יורק, לומד להקליד ("יוקו מלמדת אותי", הוא אומר) ואוסף סינגלים קלאסיים של אלביס פרסלי עבור הג'וקבוקס שלו. על כישורי הגיטרה שלו: "אני לא רוצה לנגן סולו", התעקש. "אני רק חובבן". על פול מקרטני: כשנשאל על ידי פיל ספקטור, "שמעת את האלבום החדש של פול?", השיב לנון: "זה מדכא אותי. בכל פעם שמישהו מזכיר את שמו, אני לא חושב על המוזיקה. אני חושב על כל השטויות העסקיות. אל תדבר עליו". לנון הבהיר כי אין לו תוכניות לחזור לבריטניה בקרוב, לאחר שעבר לוילג'. "זה המקום הטוב ביותר בעולם", קבע בנחרצות. "לחזור לאנגליה זה כמו לנסוע לדנמרק, ואני לא רוצה לגור בדנמרק".

ומלנון לאלווין לי מלהקת TEN YEARS AFTER. עם התהילה מגיעה "תווית כוכב העל", תווית שהגיטריסט מוצא מביכה. "אנשים התחילו לחשוב שאני איזו גרטה גרבו", רטן לי. "אני לא חושב שאמן יעסוק בתדמית שלו אם הוא מאמין במה שהוא עושה". לי גם שיתף את אכזבתו מלראות את הגיבור שלו, אלביס פרסלי, בלאס וגאס. "זה הלחיץ אותי. הוא פשוט גלש בהופעה שלו וזה נראה כאילו זו סתם עוד הופעה. הוא זרק חופן של צעיפי צוואר. זה היה חמישה עשר פאונד לצעיף!".

דיוויד ביירון, סולן להקת אוריה היפ, גם כתב להתלונן על סיקור הלהקה שלו בעיתונות: "זה קרב קשה לקבלה עכשיו, והקרב שלנו לא נעשה קל יותר על ידי מבקרי פופ המביעים את העדפותיהם במקום לתת ביקורת ברורה ותמציתית. אז קדימה מלודי מייקר, אנחנו לא באמת מנגנים כמו פרפל, סאבאת', המי, הסטונס... אנחנו מנגנים כמו אוריה היפ".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים