רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 בפברואר (8.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

בשנת 2026 הלך לעולמו מתי כספי, בגיל 76.

את מתי כספי הערצתי עוד מנעוריי. משהו בו... המוזיקה? החזות? העובדה שאצלו האקורדים הסבוכים ביותר תמיד נשמעים קלים כל כך? כן, מתי כספי היה (ואני לא מאמין שאני כותב זאת בלשון עבר – היה) פאקינג גאון מוזיקלי!

זכיתי להיפגש עם מתי כמה וכמה פעמים כשראיינתי אמנים לספר השני שכתבתי. הכול התחיל בכלל משלמה גרוניך. כשהייתי בביתו של שלמה ושאלתי אותו, בין הררי השאלות: "תגיד, איפה אתה ומתי הצטלמתם לעטיפת התקליט 'מאחורי הצלילים'?", גרוניך הופתע. שאלו אותו בחייו אינספור שאלות על המוזיקה, אבל על מיקום צילום העטיפה? הוא ניסה להיזכר ולא הצליח. ואז הוא אמר: "חכה רגע, אני מתקשר למתי לשאול אותו". זה הפתיע אותי!

מתי כספי ענה לו מיד. "מתי, אתה זוכר איפה צילמנו את העטיפה ההיא?". מעבר לקו נשמע קולו של מתי, שבהחלט זכר וסיפר לו (ולי). בסוף הפגישה עם גרוניך שאלתי אותו: "שלמה, אפשר אולי לקבל את מספר הטלפון של מתי? הוא חשוב לי מאוד לפרויקט הזה". גרוניך נתן לי את המספר ללא היסוס.

למחרת כבר התקשרתי למתי. מעבר לקו נשמע לפתע קולו המוכר כל כך. הסברתי לו מי אני ועל מה אני כותב, והוא הסכים להיפגש מיד. הפגישה הראשונה נערכה בבית קפה בכפר סבא; ישבנו שם שעתיים וחצי. באתי מוכן עם שאלות רבות, והוא? הוא ענה על כולן בסבלנות רבה, ובנדיבות שיתף בפרטי מידע שמעולם לא קראתי או שמעתי עליהם במקום אחר. הוא ממש הכניס אותי אל "מאחורי הצלילים". כמו, למשל, הרגע הנדיר ההוא שבו הוא וגרוניך יושבים ומנגנים בארבע ידיים באולפן את הטייק האלמותי של "פנקס הקטן". ועוד... ועוד... ועוד...

מהמוזיקה גלשה השיחה גם למחוזות אחרים – החל ממצב הארץ ועד לטיפים להכנת לימונצ'לו (מתי, כמוני, אהב מאוד להכין לימונצ'לו ביתי, והוא אף המליץ לי לנסות את אותו התהליך עם תפוז סיני במקום לימון).

כשהספר שלי יצא, מיהרתי כמובן להעניק למתי עותק במתנה עם הקדשה אישית. בנוסף, הבאתי איתי את "עותק החלומות" שלי – העותק שבו חתמו והקדישו לי המוני האמנים שראיינתי. זהו באמת עותק מטורף ומיוחד במינו.

אז מתי, המון תודה לך על המוזיקה המדהימה שהענקת לפסקול הישראלי. אלו לחנים שנראה כי יד אלוהים נגעה בהם. ותודה רבה לך על ההקדשה והחתימה בעותק שלי, שבה כתבת: "לנעם – כולם צודקים", כשהתכוונת לשאר האמנים שכתבו לי כמה הם מעריכים את פועלי. לקבל את המילים האלו ממך זו מתנה שאין שנייה לה.

מהי גדולתו של אמן? בעיניי, הגדולה היא היכולת להביא את הסגנון הייחודי ליצירה – מין חותמת כזו. ומתי כספי? אי אפשר לחקות אותו! האיש הלחין, שר ועיבד באופן שרק הוא יכול היה. כששומעים שיר שמתי כספי מעורב בו – אי אפשר לטעות. יש סגנון של רוק, יש פופ, בוסה נובה, ג'אז, קלאסי, רגאיי... ויש סגנון של מתי כספי!

הציטוט היומי:

"כשלהקת נירוונה פרצה, ממש התרגשתי. לא כל כך עבור עצמי – כי עבר זמן מאז שנתתי אמון בלהקה זו או אחרת; לי היו את הרולינג סטונס. שמחתי שלצעירים יש את נירוונה. לא ידעתי דבר על ייסוריו של קורט או על חייו האישיים. ראיתי את היצירה ואת האנרגיה, וזה ריגש אותי. לכן זה היה הלם אדיר – ממש מכה עבורי – כשהוא מת. אני זוכרת שהייתי בקומה למעלה וטיפלתי בילדיי. ירדתי, ופרד ביקש ממני לשבת ליד השולחן. כשהוא פנה אליי באופן הזה, ידעתי שמדובר במשהו רציני. הוא הושיב אותי ואמר: 'הילד שלך מת', ואז סיפר לי איך... באותו יום הלכנו לחנות תקליטים כדי לקנות משהו של בטהובן שפרד רצה. אני זוכרת צעירים שעמדו בחוץ ובכו; הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם. לא הרגשתי שזה מקומי לומר דבר, הם הרי לא ידעו עליי דבר, אבל כל כך רציתי לנחם אותם, להגיד להם שיהיה בסדר. התחלתי לכתוב את ABOUT A BOY מיד לאחר מכן. לקורט היה את השיר ABOUT A GIRL, ומשם קיבלתי את ההשראה לכותרת" (פאטי סמית', בשנת 1996)

הלילה שבו ליין סטיילי לימד סקינהד שיעור בנימוסים והליכות. ב-8 בפברואר בשנת 1993 הופיעה להקת הרוק מסיאטל, אליס אין צ'יינס, בשטוקהולם. ההופעה לא עברה ללא תקרית.

באותה תקופה, הלהקה רכבה על גל ההצלחה המטורף של תנועת הגראנג', כשהיא מקדמת את התקליט המופתי שלה, DIRT. הקהל השוודי נדחס בהמוניו אל אולם המועדון, משתוקק לחזות בארבעת המופלאים מסיאטל מנסרים את הלילה. אבל אף אחד מהנוכחים לא שיער שההופעה הזו תסתיים במרדף משטרתי, מעצר דרמטי ומהלומה אחת מדויקת נגד נאציזם.

האווירה באולם הייתה מחשמלת, אך לא הכל עבר חלק. בתוך ים הפרצופים, בלט בחור אחד שלא הגיע רק בשביל המוזיקה. הוא היה בחור מגולח ראש (סקינהד) שהצדיע במועל יד כמנהג הנאצים והרביץ לאנשים. הנוכחות שלו הייתה כמו כתם עכור בתוך האנרגיות של הערב; הוא פנה לאנשים והרביץ עם מרפקו בפנים שלהם, זורע הרס ופחד בקרב המעריצים שרק רצו לשמוע את השירים האהובים עליהם.

על הבמה עמד זמר הלהקה, ליין סטיילי, דמות כריזמטית ושברירית בו זמנית, שבאותה תקופה כבר היה עמוק בתוך המאבקים האישיים שלו, אך באותו ערב הפגין חדות של צלף. הוא קלט את המתרחש. במקום לעצור את המוזיקה ולקרוא לאבטחה בצורה בנאלית, ליין החליט לנקוט בטקטיקה פסיכולוגית מבריקה. הוא דיבר עם הקהל ואמר, "אנחנו אוהבים אתכם, שוודים מזוינים". הקהל הריע, אבל ליין היה ממוקד מטרה. אחר כך הלך לקצה הבמה וכרע ברך לדבר עם מאבטח. הוא לחש לו משהו, ואז הצביע על מגולח הראש והזמין אותו לבמה בחיוך מזמין ומטעה לחלוטין. "תעלה לבמה. גבר. בוא להצטרף ללהקה. בוא תכייף", הוא קרא לו, כאילו היה חבר ותיק.

מגולח הראש לא האמין, והצביע על עצמו ושאל: "אני?". הבלבול היה ניכר על פניו, אבל האגו שלו לא נתן לו לסרב להזמנה כזו. בינתיים, שאר חברי הלהקה – הגיטריסט ג'רי קנטרל, הבסיסט מייק סטאר והמתופף שון קיני – והצוות הביטו על סטיילי ותהו למה לעזאזל הוא נחמד לדפוק הזה. זה נראה כמו מהלך התאבדותי או סתם שיגעון רגעי. המאבטחים המקומיים נדרכו, מוכנים לכל תרחיש.

סטיילי ניגש אל קצה הבמה והתכופף, מסמן בידיו לסקינהד לעלות למעלה. אז משך אותו על הבמה. ברגע שהסקינהד התיישר, מצפה אולי לחיבוק או לשירת דואט, המציאות טפחה על פניו – או ליתר דיוק, האגרוף של ליין. ברגע שהוא עלה, ליין החטיף לו שני אגרופים בפנים וזה מיד נפל בחזרה לתוך הקהל כשהוא שואג מכאב והאבטחה מרחיקה אותו מיד. הקהל היה בהלם מוחלט שהתחלף במהרה בשאגות שמחה. הצדק נעשה. סטיילי חזר אל המיקרופון, מנער את ידו הכואבת, ואמר, "תמותו, נאצים מזורגגים!".

הדרמה לא הסתיימה עם האקורד האחרון. לאחר ההופעה שמעה הלהקה שמועות כי המשטרה המקומית עשויה להיות מעורבת בעניין. מסתבר שלהרביץ לאזרח, גם אם הוא נאצי מתפרע, זה עניין שהרשויות בשוודיה לא מקלות בו ראש. סטיילי והמאבטח שלו מיהרו לאוטובוס סיבוב ההופעות כדי לעוף משם מהר במעבורת לפינלנד. התכנית הייתה להיעלם לפני שהבירוקרטיה השוודית תתעורר.

שאר הלהקה והצוות חזרו למלון ועמדו לבצע צ'ק אאוט כשראו שוטרים מחכים בלובי. האווירה הפכה למתוחה כמו מיתר גיטרה לפני קריעה. השוטרים חיפשו את סטיילי והחרימו דרכונים של אנשי הצוות כדי שלא יוכלו לצאת מהארץ. זה היה מצור של ממש. כשהם גילו שהזמר לא איתם, השוטרים מיהרו לכיוון הנמל ותפסו שם את סטיילי ועצרו אותו דקות לפני העלייה למעבורת.

המצב נראה עגום. כוכב רוק אמריקאי במעצר בשוודיה זה מתכון לכותרות שליליות ולביטול הופעות. אבל אז הגיעה הישועה מכיוון לא צפוי. רק כשאחיו של אותו סקינהד, שהיה גם כן בהופעה, הלך למשטרה ואמר לה שאחיו נטפל לאנשים בהופעה וסטיילי עזר לעצור אותו. עדות האופי המפתיעה הזו שינתה את התמונה. בשלב זה המשטרה שיחררה את חברי הלהקה להמשך דרכה לפינלנד.

היום בו בואי הזיקית ואנג'י פירקו את החבילה. ב-8 בפברואר בשנת 1980 הסתיימו באופן רשמי נישואיהם של דייויד בואי ואשתו הראשונה, אנג'לה. הזוגיות בין השניים כבר נפרמה הרבה לפני כן.

ב-8 בפברואר 1980, באוויר הצלול והקר של שווייץ, הסתיימו באופן רשמי נישואיהם של דייוויד בואי ואשתו הראשונה, אנג'לה. עבור חובבי המוזיקה של אותה תקופה, היה זה אקורד הסיום הרשמי של שנות השבעים הפרועות – עשור שבו בני הזוג בואי הגדירו מחדש את גבולות המגדר, האופנה והזוגיות הפתוחה. אך מאחורי הקלעים, הקשר בין השניים כבר נפרם זמן רב קודם לכן, בתוך תערובת הרסנית של אגו, סמים וצלע שלישית דומיננטית במיוחד.

הם היו נשואים כעשור, שנים שבהן אנג'י הייתה המוזה, המנהלת והכוח המניע מאחורי דמותו של זיגי סטארדאסט. עם סיומם של אותם ימים סוערים, קיבל בואי משמורת מלאה על ילדם המשותף, זואי (לימים הבמאי המוערך דנקן ג'ונס), ואנג'לה קיבלה ממנו 750,000 דולר – סכום נאה לאותם ימים, אך כזה שהגיע עם טעם מר של השתקה והרחקה.

הדרמה הגדולה, כפי שהתברר בדיעבד, לא התרחשה בבית המשפט אלא שנה קודם לכן. להלן דבריה של אנג'י על הזוגיות עם הזמר המפורסם, כפי שנאמרו שנים לאחר מכן בראיון חושפני שבו ניכרה מרירותה הרבה, כשתיארה רגע מחריד אחד משנת 1979:

"דייוויד ניסה פעם אחת לחנוק אותי בשתי ידיו. זה היה נורא. היינו בבית שקורין, העוזרת והמאהבת שלו, מצאה עבורנו אי שם בלוס אנג'לס. דייוויד היה תחת השפעת סמים. פניתי לקורין בחריפות לגבי כמות המטען שארזה לטיול בג'מייקה, שם דייוויד עמד להקליט. היא צעקה עליי, ואני צעקתי עליה בחזרה: 'שלא תעזי לדבר אליי ככה!'.

לפתע חצה דייוויד את החדר, לפת את גרוני בשתי ידיו והחל ללחוץ. הוא היה אחוז זעם עיוור וצעק עליי בזמן שהידק את אחיזתו. נתקפתי פאניקה; זה לא הרגיש כאילו הוא עומד להפסיק. קורין משכה אותו ממני והצילה אותי, כך שייתכן שאני חייבת לה את חיי. העובדה שהיא הצילה אותי ודאי הרגיזה אותה לאחר מכן; אני בטוחה שהיא הייתה מעדיפה להניח לו להמשיך, אך היא כנראה הבינה שתצטרך להתמודד עם ההשלכות."

"קורין" המדוברת היא קורין שוואב, המכונה "קוקו", העוזרת האישית והמסורה של בואי במשך עשרות שנים. רבים מייחסים לה את הצלתו מהתמכרות קשה לקוקאין, אך עבור אנג'י היא הייתה האויבת בתוך הבית. אנג'י סיפרה כי נקמה את נקמתה רגע לפני שהפרידה הושלמה, כשזרקה את חפציה של קורין לרחוב והתנתה אהבים עם דייוויד בפעם האחרונה בהחלט.

אנג'לה נזכרת: "זמן מה לאחר שביקש להיפרד, נפגשנו בברלין כדי לדבר על הגירושים. שנינו היינו שיכורים; שתינו שמפניה ואז הלכנו הביתה יחד. לשנינו הוקל שזה נגמר, אך כשחזרנו לדירתו של דייוויד, המזוודות של קורין היו פזורות בכל מקום. השלכתי אותן מהחלון ושמעתי אותן נוחתות על מכונית בחוץ. עשינו אהבה, ואז פשוט קמתי ועזבתי."

על הזוגיות איתו הוסיפה: "דייוויד ואני היינו מאוהבים, אך ידעתי שהוא להוט כל כך להטביע חותם ולהשתמש בכישרון שלו, עד שהיה ברור לי שאושפל בגלל התנהגותו. לכן, הכנתי את עצמי מראש. ידעתי שהוא ישתמש במין כדי לגרום לאנשים לעשות את מה שהוא צריך; הוא השתמש בזה כדי להתחבב על אנשים, והם בתמורה עבדו קשה כדי לקדם אותו. הוא תמיד חיפש מישהו חדש שירשים אותו ושיוכל להשיג עבורו דברים. הייתי צריכה פשוט לשחרר אותו.

הסכמתי לחלוטין למערכת יחסים פתוחה, אך רציתי שענייניו יישמרו מחוץ לטווח הראייה שלי. הגישה שלי הייתה: 'אל תשפיל אותי ואל תנהג בי בחוסר כבוד'. אבל זה בדיוק מה שהוא עשה, ובעיניי זה לא היה משחק הוגן... כשהוא ביקש להתגרש, התבקשתי להגיע לשווייץ, שם חוקי הגירושים נטו לטובתו משיקולי מס. הסכמתי, ושם הוא ביקש זאת רשמית. זה היה אכזרי מאוד. הוא לא התיר לומר שאי פעם עזרתי לו במשהו, דבר שלא היה נכון. נמחקה הזהות שלי; נמחקתי מחייו. הוא הורה לאנשיו להשמיד את כל התמונות המשותפות שלנו, והם אכן עשו זאת. שמעתי אפילו שהוא פיטר כל מי שהזכיר את שמי לאחר מכן. אני חושבת עליו כאדם שכל כך לא היה מעוניין לאהוב אותי או לדאוג לי, עד שאולי היה גם התליין שלי.

אבל בבית הקפה, הוא לא התנהג כך. הוא היה עדין ודואג, אפילו מתוק, ודיבר בפתיחות ובחרטה אמיתית על מה שקרה בינינו. זה נראה כאילו הוא מנסה לבנות גשר בחזרה אליי. זה היה מוזר וקשה עבורי. לא הבנתי – למה השיחה הזו מתקיימת עכשיו, עם מסמכי גירושין ביד, במקום שנתיים או שלוש קודם לכן, כשאולי עוד הייתה לה משמעות? אני לא יודעת. אולי הטיפול שעבר עזר לו להתחבר לרגשותיו, או אולי – אה, לעזאזל, אני באמת לא יודעת. הוא ניתק איתי קשר לחלוטין מאותו יום ולא אמר לי מילה מאז, כך שאני רק מגששת באפלה. ועדיין, אינני מתחרטת על מה שהיה. זו הייתה חתיכת חגיגה."

בסופו של דבר, אנג'י נותרה דמות שנויה במחלוקת בתולדות הרוק, אך אי אפשר להתעלם מהשפעתה המכרעת על תחילת דרכו של אחד האמנים הגדולים בעולם.

פרידה מגאון מוסיקלי אמיתי. ב-8 בפברואר בשנת 2023 נודע כי המלחין החשוב (מאד), ברט בכרך, מת בגיל 94.

הוא היה האיש שהפך את הקיטש לאמנות גבוהה, הגאון שגרם למעליות בכל העולם להישמע כמו אולם קונצרטים, והאיש שהחזיק בשיזוף נצחי ובחיוך של מיליון דולר. מלחין הפופ, המעבד, המנצח, מפיק התקליטים והזמר המזדמן, ששיריו בשנות ה-60 זיקקו את מצב הרוח של אותו עשור של אופטימיות רומנטית, מת בביתו בלוס אנג'לס כשהוא משאיר אחריו שרשרת של מנגינות שנדבקות למוח ולא עוזבות.

בכרך, רומנטיקן מושבע שהפך את מוזיקת ה-EASY LISTENING לאמנות, עשה מהלך מבריק: הוא לקח את ההרמוניות של המוזיקה הסימפונית של סוף המאה ה-19, כאלו שרק מביני דבר הכירו, ויצק בהן תזמור פופ מודרני ותוסס. התוצאה הייתה שילוב מנצח וייחודי – מצד אחד מתוחכם להחריד, ומצד שני קליט באופן מסוכן. החיבורים התוססים שלו הפכו ללהיטים רבי מכר, וכבשו את המצעדים משני צדי האוקיינוס האטלנטי. לא יודע מה אתכם, אבל אני ממש אוהב את השירים האלו.

הסיפור של האיש והפסנתר התחיל במקום רחוק מאוד מהזוהר של הוליווד. ברט פרימן בכרך נולד בקנזס סיטי ב-12 במאי 1928. אביו, ברט בכרך, היה בעל טור בעיתון אופנה לגברים (מה שמסביר אולי את החוש האופנתי המפותח של הבן), שהעביר את משפחתו לפורסט הילס, קווינס, בשנת 1932. אמו, אירמה (פרימן) בכרך, הייתה זמרת ופסנתרנית חובבת שעודדה אותו ללמוד מוזיקה, למרות שברט הצעיר העדיף בהתחלה לשחק פוטבול. הוא למד צ'לו, תופים ופסנתר, כשהמוזיקה הקלאסית הנוקשה התחלפה באהבה יוקדת לג'אז. בעודו עדיין קטן, הוא התגנב למועדוני הג'אז של מנהטן עם תעודת זהות מזויפת, והתלהב מההרמוניות המודרניות של דיזי גילספי וצ'רלי פארקר, שישפיעו עליו מאוד בהמשך הדרך, כשישלב את הבי-בופ בתוך מבני הפופ שלו.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון פורסט הילס, הוא למד מוזיקה במספר בתי ספר נחשבים, כולל אוניברסיטת מקגיל במונטריאול ובית הספר למוזיקה מאנס בניו יורק, שם למד אצל המלחין דריוס מיו, שלימד אותו לא לפחד ממנגינות שאפשר לשרוק אותן. בזמן ששירת בצבא, בתחילת שנות ה-50, הוא ניגן בפסנתר בבסיס, עבד כמעבד להקת ריקודים ופגש את הזמר ויק דיימון, איתו יצא לסיבוב הופעות מאוחר יותר כמלווה.

הפריצה הגדולה הראשונה שלו הגיעה מכיוון מפתיע וזוהר במיוחד. הוא הפך למנהלה המוזיקלי של השחקנית והזמרת הגרמנית, מרלן דיטריך, בשנת 1958 והופיע איתה במשך שנתיים בארצות הברית ובאירופה. הדיווה המפורסמת פשוט העריצה אותו וכינתה אותו "הבמאי שלי". אמנים נוספים שהוא ליווה בשנות ה-50 כללו את האחים איימס, פולי ברגן, ג'ורג'יה גיבס, ג'ואל גריי, סטיב לורנס וזמרת לא ידועה בשם פולה סטיוארט, שבשנת 1953 הפכה לאשתו הראשונה. הם התגרשו בשנת 1958, אבל זו הייתה רק ההתחלה של חיי האהבה הסוערים שלו, שכללו בהמשך נישואים מתוקשרים לשחקנית המפורסמת, אנג'י דיקינסון.

בכרך שיתף פעולה עם כותבי תמלילים רבים במהלך השנים, ואף כתב כמה מילים לשירים בעצמו כשלא הייתה ברירה. אבל שותפו העיקרי היה כאמור האל דייויד, המבוגר ממנו בשבע שנים, אדם משפחתי ושקט שהיווה ניגוד מוחלט לברט הבליין. הם נפגשו לראשונה במשרד של מו"ל מוזיקלי בבניין בריל המפורסם בשנת 1957. הכימיה האמנותית של השניים התגבשה בשנת 1962, החל בלהיטים שכתבו והפיקו עבור הזמרת הצעירה, דיאן וורוויק.

המפגש הזה היה גורלי. בכרך פגש את וורוויק בסשן הקלטות עבור להקת הדריפטרס עם שני שירים שכתב למילים של בוב היליארד. כששמע את וורוויק שרה כזמרת רקע, הוא הבין שמצא את הסולנית הנדירה בעלת הכישורים הטכניים לקבל על עצמה לשיר את המנגינות שלו, שנשמעות קלות אך לא פעם ערמומיות במורכבותן, עם מעברי משקלים שיכולים לשבור שיניים לזמרים פחות מוכשרים. אמריקה מיד התאהבה בשירים, והשלישייה הזו הפכה למפעל להיטים משומן.

בהמשך, בגלל הברק הגבוה והעמדה הא-פוליטית של השירים שכתב בכרך עם דייויד, בעידן של עימותים ותהפוכות חברתיות כמו מלחמת וייטנאם, הם נהדפו לתיוג של מוזיקת רקע על ידי מאזינים שהעדיפו את הצד הקשה של הרוק או האינטימיות של ז'אנר הסינגר/סונגרייטר. המבקרים עיקמו את האף, אבל הקהל הצביע ברגליים (ובארנקים). אבל במבט לאחור, הצמד הזה מדורג במקום גבוה בפנתיאון כתיבת שירי הפופ, לצד שמות כמו לנון ומקרטני.

קחו למשל שירים כמו THE LOOK OF LOVE – הלהיט של דאסטי ספרינגפילד משנת 1967, שהופיע בסרט קזינו רויאל (הפרודיה על ג'יימס בונד). השיר הזה נכתב בהשראת השחקנית אורסולה אנדרס, ששיחקה בסרט. המנגינה הייתה אמורה להיות חושנית וסקסית במיוחד. דאסטי ספרינגפילד, שהייתה פרפקציוניסטית, הקליטה את השיר בקול לוחש ואינטימי שלמעשה המציא מחדש את הדרך שבה נשים שרו בלדות. השיר קיבל מועמדות לאוסקר והפך לסטנדרט ג'אז ופופ.

להיט נוסף היה THIS GUY'S IN LOVE WITH YOU – להיט מס' 1 בשנת 1968 עבור החצוצרן הרב אלפרט. הסיפור מאחורי השיר הזה משעשע במיוחד: הרב אלפרט לא היה זמר אלא חצוצרן. הוא שאל את בכרך אם יש לו איזה שיר זרוק במגירה שהוא לא צריך. בכרך שלף את השיר הזה. אלפרט שר את השיר לאשתו בתוכנית טלוויזיה מיוחדת כשהם הולכים על החוף במאליבו, והתגובה של הקהל הייתה כל כך היסטרית שחברת התקליטים נאלצה לשחרר את זה כסינגל מיידית. זה היה השיר הראשון של חברת התקליטים A&M שהגיע למקום הראשון במצעד.

וכמובן CLOSE TO YOU בשנת 1970 עבור הקארפנטרס – השיר שעורר עולם יוקרתי של טיסות סילון, קוקטיילים מרהיבים ומכוניות ספורט ונוצצות. אבל האמת היא שהדרך לפסגה הייתה מפותלת. השיר נכתב במקור כבר ב-1963 והוצע לזמר דיון דימוצ'י, שסירב לו. הוא הוצע גם להרב אלפרט, שגם הוא אמר לא. רק כשהוא הגיע לידיים של ריצ'רד וקארן קארפנטר, עם העיבוד הקולי המלאכי והמשפט האלמותי על אבק ירח בשיער, הוא הפך להיסטריה. בכרך עצמו אמר שהוא לא היה מרוצה מהגרסאות הקודמות עד ששמע את קארן קארפנטר שרה את זה. ומי ניגן את סולו החצוצרה בשיר? הרב אלפרט!

בכרך ודיוויד עבדו בבניין בריל, מרכז הוצאת המוזיקה של מידטאון מנהטן, והשירים המתוחכמים יותר שלהם היו קרובים יותר בסגנון לקול פורטר, עם חיבתו של בכרך, בין השאר, למקצבים ברזילאים ולבוסה נובה. מאז ידע בכרך הצלחות רבות מאד כשהוא נכנס לשנות ה-70 לא רק ככותב שירים, אלא כוכב זוהר בפני עצמו, כשהוא מופיע בתוכניות ספיישל בטלוויזיה. זה נראה כאילו הוא לא יכול ליפול. אבל זה השתנה במהרה, והנפילה הייתה כואבת.

בשנת 1973, בכרך ודייויד כתבו את הפרטיטורה לפסקול הסרט LOST HORIZON, שעובד מסרט הפנטזיה של פרנק קאפרה משנת 1937 באותו שם. הסרט היה כישלון קטסטרופלי בקופות. המבקרים קטלו, והקהל נשאר בבית. זמן קצר לאחר מכן, הטריומווירט של בכרך-דייויד-וורוויק, שכבר החל לקרטע עקב מתחים פנימיים, התפצל קשות כשהוא מלווה בתביעות משפטיות מכוערות בין החברים הטובים לשעבר. דיון וורוויק תבעה אותם על הפרת חוזה, והשותפות הקסומה התפרקה לרסיסים. בהתבוננות על הפיצול שלו עם דיוויד, כתב בכרך בספרו האוטוביוגרפי בכנות נוגעת ללב: "הכל היה באשמתי, ואני לא יכול לדמיין כמה שירים נהדרים יכולתי לכתוב עם האל בשנים שהיינו בנפרד".

בכרך סבל מספר שנים קשות, אישית כמקצועית - נישואיו הסתיימו הרבה לפני שהתגרש בשנת 1981 - אבל כמו עוף החול (רק עם פסנתר כנף), הוא חווה תחייה מסחרית בשנות השמונים בזכות שיתוף הפעולה שלו עם התמלילנית המוכשרת, קרול באייר סייגר, לה נישא בשנת 1982. יחד הם אימצו את הסאונד של האייטיז והחזירו את בכרך למצעדים.

בכרך וסייגר הגיעו לשיא המסחרי שלהם בשנת 1986 עם שני להיטים גדולים שהרעידו את העולם. הראשון היה הדואט של פטי לה-בל עם מייקל מקדונלד ON MY OWN, בלדת פרידה קורעת לב שהפכה להמנון של לבבות שבורים. השני היה ההמנון לגיוס כספים לחקר האיידס, THAT'S WHAT FRIENDS ARE FOR. שיר זה הוקלט במקור על ידי רוד סטיוארט לפסקול הסרט NIGHT SHIFT משנת 1982 (קומדיה בכיכובו של הנרי וינקלר), אך הגרסה ההיא לא הותירה חותם משמעותי. השיר שופץ על ידי רביעיית כוכבים חד פעמית – דיון וורוויק (שחזרה לחיקו המקצועי של בכרך), סטיבי וונדר, גלדיס נייט ואלטון ג'ון. השיר זכה בפרס הגראמי לשיר השנה וגייס מיליוני דולרים למאבק במחלה. זה היה הלהיט הגדול האחרון של בכרך, רגע שיא של חסד ופילנתרופיה. הוא וסייגר התגרשו בשנת 1991, אך המוזיקה שלהם, כמו כל היצירה של בכרך, נשארה נצחית. ושוב - אני כל כך אוהב את זה!!!

עוד גיבור רוק הלך בירייה. ב-8 בפברואר בשנת 1990 שם הזמר דל שנון קץ לחייו.

דל שנון, האיש שהגדיר מחדש את הסאונד של תחילת הסיקסטיז, שם קץ לחייו בירייה בודדת בראשו מרובה קליבר 22, בביתו שבסנטה קלריטה, קליפורניה. הוא היה בן 55 בלבד, גיל שבו רוקרים אחרים מתחילים ליהנות מפירות הנוסטלגיה, אך עבור שנון המסך ירד מוקדם מהצפוי.

בשנות השישים המוקדמות היה דל שנון כוכב ענק, סמל של נעורים ומרדנות מלודית. להיטו הגדול ביותר משנת 1961 היה RUNAWAY, שיר ששינה את פני הרדיו המסחרי. השיר הזה נולד כמעט בטעות; במהלך הופעה במועדון HI LO במישיגן, הקלידן של שנון, מקס קרוק, החל לנגן רצף אקורדים יוצא דופן על ה-MUSITRON שלו (כלי נגינה אלקטרוני שבנה בעצמו). שנון עצר את הלהקה ואמר: "רגע, תנגן את זה שוב". בתוך כ-15 דקות, המילים נכתבו על מפית, והשאר היסטוריה. השיר היה להיט מספר אחת בארה"ב למשך ארבעה שבועות. אנקדוטה על הדרך - דל שנון היה האמן האמריקאי הראשון שהקליט גרסת כיסוי לשיר של הביטלס (FROM ME TO YOU) והכניס אותו למצעדים באמריקה, עוד לפני שהלהקה הבריטית פרצה שם רשמית.

דווקא נראה היה שהתאבדותו לא נבעה מענייני קריירה, להפך – הוא חווה פופולריות מחודשת באותה תקופה. שמועות עקשניות בתעשייה סימנו אותו כמחליפו של רוי אורביסון המנוח בלהקת הידוענים המצליחה, TRAVELING WILBURYS (סופר-גרופ שכלל את ג'ורג' האריסון, טום פטי, ג'ף לין ובוב דילן). למעשה, הוא עבד באותם ימים על תקליט חדש בשם ROCK ON בהפקתו של ג'ף לין, מה שהפך את הטרגדיה למפתיעה עוד יותר עבור הסובבים אותו.

עם זאת, מתחת לפני השטח רחשו שדים ותיקים. מנהלו סיפר אז כי נראה שהסכיזופרניה היא שהכריעה את הכף. צ'רלס וסטובר (שמו האמיתי של שנון) היה לכוד במאבק פנימי מתמיד. המנהל חשף טפח מילדותו הכואבת: "בבית ספר נהגו להציק לו. הוא סיפר לי שתמיד עשו עליו חרם. לפתע יוצא תקליטונו הראשון, הופך להיט אדיר וצ'רלס וסטובר הופך להיקרא דל שנון והשקר מתחיל להתגלגל. הוא לא חזר כנראה לעבר כדי לנסות ולהתמודד עמו, או כך חשבנו".

שנון סבל ממצבי רוח קוטביים כל חייו, תנודות קיצוניות בין אופוריה לייאוש תהומי. מכה קשה במיוחד ניחתה עליו בשנת 1984, כאשר נאלץ להיפרד מאהובת נעוריו, שירלי, שעזבה אותו לאחר שנים ארוכות. למרות שנישא שוב לאישה בשם ליאן, לקרוביו נראה היה שלא הצליח להתגבר על כשלון נישואיו הראשונים. הצלקת הזו לא הגלידה מעולם. למנהלו נהג להגיד משפט מצמרר בכנותו: "הכל לא בסדר איתי. אני ממש לא מאושר".

חייו היו מלאי סיבות לתחושות אלו; הוא בקושי זכה לראות את ילדיו גדלים כי היה כל הזמן בדרכים בהופעות, חי חיים של נווד רוק'נ'רול. יתרה מכך, מנהליו הראשונים דאגו לעשות את עבודתם נאמנה – לעשוק אותו ולקחת נתחים שמנים מרווחיו, סיפור קלאסי ועצוב של תעשיית המוזיקה באותן שנים. מאמצע שנות השישים עומעם כוכבו, ובמשך שנים רבות ניסה לחזור לעניינים בעולם המוזיקלי ללא הצלחה מרובה. באופן אירוני, בשנות השבעים הוא דווקא הצליח כלכלית כאיש עסקים בתחום הנדל"ן, כשהשקיע בדברים מניבים בקליפורניה. בעסקה אחת שעשה בשנת 1972 הוא הרוויח יותר מכל מה שהרוויח כזמר לפני כן. נדמה היה שהוא מצא נתיב חדש ואפילו הקליט כמה שירים עם להקת אי.אל.או שליוותה אותו שם (שירים כמו DEADLY GAME), אבל בהמשך העשור השדים חזרו; הוא התמכר לטיפה המרה, האלכוהול השתלט על חייו עד שבסוף אותו עשור נרשם למוסד גמילה. ודווקא כשפרח שוב מבחינה יצירתית, הגיעה הירייה הגורלית.

הימים האחרונים של שנון היו תערובת של תקווה וייאוש כימי. לאחר שהתייעץ עם רופא פסיכיאטר, בתחילת 1990, חזר שנון לביתו עם מרשם לתרופה נגד דכאון, פרוזאק. התרופה הייתה אז חדשה יחסית בשוק וההשפעות שלה לא היו מובנות במלואן לציבור. הבעיות צצו במהרה; שנון החל לעשות דיאטה חריפה, כמעט הרעיב את עצמו, ונמנע מכל מחויבויות העבודה. רק חמישה ימים לפני מותו, הוא עוד הופיע בבית הקונגרס, במופע זיכרון שנתי לבאדי הולי, שם נתן את מה שהפך להיות ההדרן האחרון של חייו. בסופו של דבר, הוא נמצא מת בביתו בנסיבות טרגיות. גופו היה לבוש בחלוק הרחצה על כיסא נדנדה והרובה על הרצפה לצידו.

מנהלו ניסה להסביר את הבלתי מוסבר: "הוא חש מאד בודד בסוף. הוא ממש היה כדמות שבשיריו. הוא לא השאיר פתק ובו הסברים למעשהו. זה פשוט היה צ'רלס וסטובר שהחליט לצאת לחופשי". שנון, האיש ששר על לבבות שבורים ובריחה, ביצע את הבריחה הסופית. בהמשך טענה אשתו ליאן, שגילתה אותו ללא רוח חיים, כי הפרוזאק הוא שגרם לכך. לטענתה, השינוי בהתנהגותו החל רק לאחר נטילת הכדורים. היא לא עצרה כאן ופנתה לתבוע את יצרני התרופה השנויה במחלוקת, שלפתע הפכה נושא מרכזי למקרי דכאון רבים שהסתיימו גם הם בכי רע. התביעה הזו הפכה לחלק מהשיח הציבורי סביב תרופות נוגדות דיכאון באותה תקופה, והוסיפה עוד שכבה של מורכבות לסיפורו העצוב של האיש שרק רצה לברוח, ובסוף הצליח.

ניל יאנג: "ממש הופתעתי כשדני וויטן הפך לג'אנקי". ב-8 בפברואר בשנת 1979 פרסם הרולינג סטון ראיון עם ניל יאנג. אז צללתי לארכיון והנה ציטוטים ששלפתי משם (בתרגום שלי, כמובן):

"ידעתי לראשונה שמשהו קורה כשביקרתי באנגליה לפני שנה וחצי", אמר יאנג, בתום סיבוב ההופעות שלו RUST NEVER SLEEPS. "לצעירים נמאס מכוכבי הרוק, מהלימוזינות ומהניצול לרעה של זכויות היתר ככוכבים. הייתה מוזיקה חדשה שהילדים האזינו לה. ברגע ששמעתי את בני דורי אומרים, 'אלוהים, מה זה לעזאזל... זה ייגמר בעוד שלושה חודשים', ידעתי שזה סימן בטוח שהם עומדים להתחרט על דבריהם אם הם לא ייזהרו. אנשים לא יחזרו לראות את אותו הדבר שוב ושוב. זה חייב להשתנות. זה הנחש שאוכל את עצמו. מוזיקת פאנק, גל חדש – תקראו לזה איך שתרצו. זה רוק'נ'רול מבחינתי, וזה עדיין הבסיס למה שקורה כיום.

ידעתי שאני חייב לצאת החוצה ולעשות מוזיקה שתניע דברים, אבל גם ידעתי שאני לא יכול לראות את עצמי עושה זאת כפי שתמיד עשיתי – פשוט לעמוד שם עם מיקרופון. זה חייב להמשיך להיות משהו חדש. תעשיית המוזיקה כל כך גדולה בימינו, שאני מרגיש ננס מולה. כלומר, הוצאתי תקליט וזה בסדר, אבל להקות כמו 'פורינר' או 'בוסטון' מוציאות תקליט ומוכרות פי עשרה ממני. אני חושב שזה נהדר, אבל אני עדיין מרגיש ככה... בחור קטן.

יש לי מזל, איכשהו – בכך שעשיתי את מה שרציתי לעשות, אני מצליח לתת לאנשים את מה שהם לא רוצים לשמוע, והם עדיין חוזרים אליי. עדיין לא הצלחתי להבין איך זה עובד.

הייתה לי ילדות די טובה; אני זוכר דברים חיוביים מאוד על שני ההורים שלי, למרות שאני לא מרגיש צורך לתקשר איתם בתכיפות. אני חושב על הילדות שלי וזוכר שעברנו ממקום למקום, מבית ספר לבית ספר. תמיד הייתי הילד החדש שמתפרץ פנימה. אהבתי להתבדח על חשבון אנשים. פעם אחת, נפלתי קורבן לסדרת הצקות מצד כמה בריונים בכיתה שלי. הרמתי את מבטי ושלושה בחורים נעצו בי מבטים קשים. אז הבחור שישב מולי הסתובב והעיף במרפקו את הספרים מהשולחן שלי. הוא עשה זאת כמה פעמים. אני מניח שלבשתי בגדים בצבע הלא נכון או משהו כזה. אולי נראיתי להם יותר מדי כמו 'ילד של אמא'.

בכל מקרה, ניגשתי למורה ושאלתי אם אוכל לשאול את המילון. זו הייתה הפעם הראשונה ששברתי את הקרח והרמתי את היד כדי לבקש משהו מאז שהגעתי למקום הארור הזה. כולם חשבו שאני אילם. לקחתי את המילון, הוובסטר הגדול הזה, חזרתי לשולחן ודפדפתי בו קצת. ואז פשוט נעמדתי על הכיסא, הרמתי אותו מעל ראשי גבוה ככל שיכולתי, והטחתי אותו בראשו של הבחור שישב מולי. פשוט הנחתתי עליו את הספר.

כן, הושעיתי מבית הספר ליום וחצי, אבל הבהרתי לאנשים האלו בדיוק מי אני ואיפה אני עומד. זו הדרך שבה אני נלחם. אם אתה עומד להילחם, עדיף שתילחם כדי למחוק את מי או מה שעומד מולך, או שלא תילחם בכלל.

ממש הופתעתי כשדני וויטן הפך לג'אנקי. לא הייתה לכך סיבה. באותם ימים, אנשים פשוט התחילו להזריק מיד; הם לא הסניפו כלום. הוא פשוט הזריק קצת ספיד, למחרת משהו אחר, ומכאן ואילך הוא הפך לנרקומן. הוא תמיד היה אדם חזק, והוא היה גם נרקומן חזק. אומרים לי שהוא עשה יותר מכל אחד אחר...

התקליט ZUMA שחרר אותי מהערפל. התקליטים הכי טובים שלי הם אלו עם 'קרייזי הורס' – הם הזורמים ביותר. זה היה אלבום חשמלי נהדר, שהגיע מהנקודה שבה הפופ נפרד מהרוק'נ'רול."

מי מחרימים את זאפה? ב-8 בפברואר בשנת 1971 היו אמורים פרנק זאפה ולהקתו להופיע ברויאל אלברט הול הלונדוני, ביחד עם התזמורת הפילהרמונית. אבל המופע הוחרם.

כן, זה ממש היה סקנדל בלונדון הקרירה והשמרנית. מה שהיה אמור להיות חגיגה מוזיקלית הפך בן רגע לאחת השערוריות בתולדות הרוק, כאשר הממסד הבריטי המעונב התנגש חזיתית בטירוף הגאוני של פרנק זאפה.

הכל היה מוכן לערב היסטורי. פרנק זאפה ולהקתו, ה-MOTHERS, הגיעו לעיר כדי להופיע ברויאל אלברט הול המכובד והיוקרתי. התוכנית הייתה שאפתנית במיוחד שכן הם היו אמורים לנגן יחד עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית את היצירה המורכבת מתוך הסרט והאלבום הכפול "מאתיים מוטלים". אך ההיסטוריה, כדרכה, בחרה בנתיב אחר והמופע הוחרם בקול תרועה רמה תרתי משמע.

הדרמה החלה בחזרה המוזיקלית. ג'ון וילברהם, החצוצרן הראשי של התזמורת ומי שנחשב לאחד מנגני החצוצרה המובילים שם, הציץ בטקסטים שהונחו לפניו וכמעט בלע את החצוצרה שלו מרוב זעזוע. הוא מיהר לדווח על התוכן מאת זאפה שנגלה לו שם. וילברהם, שלא היה מוכן נפשית למפגש עם ההומור הבוטה הזה, אמר: "כל העניין הרגיז אותי... אני לא מבין איך אני יכול לנגן ערב אחד בקונצ'רטו לחצוצרה ומיד אחר כך לקחת חלק בסוג זה של הפקה שכזו".

למרות השמועות על כך שהקונצרט עלול להתבטל, זאפה, להקתו, תשעים מחברי הפילהרמונית המלכותית וחברי המקהלה הגיעו לחזרה באלברט הול. שם חיכתה להם קבלת פנים צוננת במיוחד בדמות הודעות מודבקות על חלונות האולם המבשרות על ביטול הקונצרט. ההתנהלות הייתה חובבנית למדי, שכן ככל הנראה לא הייתה פנייה רשמית על כך למנהלו של זאפה. החזרה בוטלה בו במקום. הוחלט מטעם הנהלת האולם להחרים את המופע, וזאת אחרי שיותר מ-4,000 כרטיסים כבר נמכרו למעריצים נלהבים. לאחר המתנה של כשעה מחוץ לאלברט הול נמסרה הודעה שמעריצים שקנו כרטיסים, יחזירו להם את כספם.

הכעס במחנה זאפה היה עצום. המנהל של זאפה ניסה להבין את ההיגיון הבריטי המוזר: "הופענו בעבר באלברט הול והענקנו לאחרונה שתי הופעות עמוסות קהל בקולוסיאום של לונדון. הופענו בלמעלה מ-60 בתי קולנוע והקהל תמיד מתנהג יפה. לכולנו יש חוזים ומישהו יצטרך לקחת את האחריות על מה שקורה פה. אני חייב להבהיר שאנחנו נגד סמים בסיפור המחזה ונגד גרופיות שנחשבות לתופעה חברתית".

אבל מה באמת היה שם שהקפיץ את הפיוזים של הנהלת האולם? מסתבר שלא מדובר במהפכה אלימה, אלא בפיסת הלבשה תחתונה. זאפה הסביר את האבסורד: "הענקנו לבעלי המקום עותק של הטקסטים כדי שיעברו על זה ויודיעו לנו מה בעייתי. ואתם יודעים מה שבר אותם? יש קטע בשיר CENTERVILLE, שבו הווארד קאיילאן שר: 'אתם יודעים איזו בחורה עובדת בבוטיק? כזו שאחותה לובשת חזיה בפסטיבלי פופ...'. זה הכל".

מריאן הרוד, מהנהלת האולם, נשארה בשלה וסיפקה את ההסבר הלקוני הבא: "זה לא מסוג הדברים שאנחנו רוצים באלברט הול". מנהלו של זאפה אמר בתגובה שההנהלה אפילו לא מספרת לו למה היא מתנגדת וציין בתסכול: "הצעתי בעל פה, ובכתב, לשנות משהו, אבל נאמר לי שהם מתנגדים לכוונה, לא למילים הספציפיות". זאפה בתגובה לא נשאר חייב: "זה מגוחך. כולנו מאוד מוטרדים מזה. זה היה בסדר עבורנו להופיע באלברט הול כשהמקום היה שחור ומלוכלך. עכשיו הם ניקו את המקום והם לא רוצים להכיר אותנו".

למרבה האירוניה, מבחינה מוזיקלית נטו, היצירה זכתה להערכה רבה מצד אנשי מקצוע. מנהל התזמורת הודה בפה מלא: "חלק מהמוזיקה מצוינת לחלוטין ויש לה דמיון מסוים ל-RITE OF SPRING של סטרווינסקי. ביקשנו כמה שינויים והתאמה, מכיוון שלא נהיה קשורים לשום דבר מלבד המעמד הגבוה ביותר". ואכן, העולם חשב אחרת מהבריטים; הפרטיטורה המוזיקלית בוצעה כמעט בכל מדינה באירופה ונשמעה בליברפול ובמנצ'סטר. זה הוצג ב-30 ערים אמריקאיות, אפילו בבית האופרה של שיקגו, ללא תלונה.

הבלבול מאחורי הקלעים חגג. לסוכנות הארלי דייוויסון, שקידמה את הקונצרט, לא הייתה עדיין תגובה לתקשורת, ומשרד היחצ"נות של האלברט הול, כשנשאל לראשונה, אמר שזה עניין פרטי בינם לבין היזמים. אלא שאז מישהו נזכר בכסף. לאחר שנזכרה מאוחר יותר שאלפי כרטיסים כבר נמכרו ושזה כבר לא עניין פרטי, מריאן הרוד אמרה: "עותק של תוכן הקונצרט לא הגיע לכאן עד מאוחר בצהריים של יום שישי האחרון. ביקשנו עותק כבר לפני חודש. לו היינו צופים בתוכן בזמן טוב, יכול היה להיות דיון סביר לגבי השינויים הדרושים. לפיכך, לא היה לנו זמן. בעלי כרטיסים יכולים לקבל את כספם בחזרה".

באותו ערב, זאפה הגיע לאולם כדי להסביר למעריצים שהגיעו לשם מדוע הקונצרט בוטל, במחווה של כבוד לקהל שלו. הוא לא ויתר ומיהר לתבוע את הנהלת האולם על ביטול המופע שלו, באשמת הפרת חוזה. המשפט הזה הפך לאחד מהקרבות המשפטיים המפורסמים בעולם המוזיקה אז, בו ניסה הממסד להגדיר מהי תרבות ומהי גסות רוח בצורת חזייה, בעוד זאפה רק רצה לנגן את התקליט שלו ולספר לעולם על החיים ההזויים בדרכים.

לולא הוא - פסטיבל וודסטוק לא היה אותו הדבר! ב-8 בפברואר בשנת 1973 מת מהתקף לב מקס יסגור שהיה בעל השטח עליו נערך פסטיבל וודסטוק המקורי משנת 1969. בן 53 במותו.

מי שהחזיק בבעלותו את השטח בו נערך פסטיבל וודסטוק המקורי והבלתי נשכח של שנת 1969, הלך לעולמו כתוצאה מהתקף לב פתאומי. האיכר היהודי-אמריקאי, שבשטחו נכתבה היסטוריה של דור שלם, היה רק בן 53 במותו, אך הספיק להשאיר חותם שרבים מאיתנו לא היו מצליחים להשאיר גם בחיים כפולים משלו. יסגור השכיר את השטח הפרטי שלו למפיקי הפסטיבל, ואף זכה לרגע שיא נדיר כשעמד ודיבר במיקרופון על הבמה המרכזית, אל מול ים אדם אינסופי שהשתרע עד האופק. "אני רק חוואי...", הוא אמר להמונים בתחילת נאומו.

הכל התחיל באוגוסט 1969, כאשר יסגור, איש עסקים ממולח ובעל עקרונות, החליט להשכיר שטח מרעה נרחב שבבעלותו לכמה מפיקים צעירים ונמרצים מניו יורק. החבורה חיפשה נואשות מקום להרים בו את הפסטיבל הגרנדיוזי שביקשו להקים. במקור, הם בכלל תכננו למקם את האירוע בשטח בוודסטוק או ב-VALHALLA, אך נדחו על הסף שוב ושוב על ידי הרשויות והתושבים המקומיים. בדיוק כשנראה היה שהחלום עומד להתפוגג, יסגור נחלץ לעזרתם כמו אביר על סוס לבן (או במקרה הזה, על טרקטור).

אלא שהדרך לא הייתה סוגה בשושנים. השכנים של יסגור, אנשים שמרנים שלא ממש התחברו לרעיון של "ילדי הפרחים" ששוטפים את האזור, הערימו קשיים רבים וניסו לטרפד את המימוש של התוכנית בכל דרך אפשרית. הם תלו שלטים ברחבי העיירה עם כיתובים כמו "אל תקנו חלב", בניסיון לפגוע בפרנסתו של יסגור, ואף איימו עליו בחרמות. למרות היותו רפובליקני שמרן שתמך במלחמת וייטנאם – ההפך הגמור מהקהל שהגיע לפסטיבל – יסגור עמד מולם בעקשנות ראויה להערצה. הוא האמין בחופש הביטוי ובזכותם של הצעירים לחגוג. כ-60,000 איש היו אמורים להגיע, לפי התוכנית המקורית, אך המציאות עלתה על כל דמיון: כחצי מיליון חוגגים באמת הגיעו לשם ושינו את פני המקום לנצח.

במהלך האירוע התרחש רגע מכונן המעיד על אופיו של האיש: כששמע שחלק מהשכנים מנסים לעשות קופה ולמכור מים במחירים מופקעים לצעירים הצמאים, יסגור רתח מזעם. הוא תלה שלט ענק על האסם שלו שהכריז "מים בחינם" ודאג לחלק מוצרי חלב ומזון לקהל הרעב. לקראת סוף האירוע, הוא הוזמן לעלות לבמה ולדבר למיקרופון. בקולו המהוסס, אך מלא בכנות כובשת, הוא אמר: "אני לא יודע איך זה לדבר מול עשרים איש ובטח שמול כמות כזו של קהל. לא היה לנו מושג שתהיו כל כך הרבה. הוכחתם בכך משהו לעולם; שחצי מיליון צעירים יכולים להתאגד יחדיו למען מוזיקה וכיף ויקבלו רק מוזיקה וכיף".

למרות שהוא היה לחלוטין נגד סמים ותרבות הנגד, נהנה יסגור מהחיבוק החם והמפתיע שקיבל מהדור הצעיר, שראה בו סבא טוב לב ומאמץ. אולם, המחיר האישי היה כבד. לאחר הפסטיבל, השכנים הזועמים תבעו אותו על נזקים לרכוש בסך עשרות אלפי דולרים, והוא נאלץ בסופו של דבר למכור את החווה ולעבור לפלורידה.

בטקס ההלוויה שלו נכחו כ-300 איש, רובם הגדול מבוגרים, בני משפחה ומכרים. הדור הצעיר, שכה אהב אותו והריע לו בשנת 1969, כבר התקדם הלאה לטרנד הבא. את מותו הוא מצא מהתקף לב בבית החולים בו אושפז בפלורידה. את התקף הלב הראשון שלו הוא חטף עוד בשנת 1963, והייתה לו היסטוריה רפואית בעייתית ומורכבת. רופאו האישי הורה לו, שנתיים לפני מותו, לחדול מכל פעילות מאומצת. בלית ברירה, הוא מכר את הצאן ומניותיו במחלבה בה היה שותף, אך הוא לא קיבל את המצב בו היה אמור להקפיא פעילויות ולשבת בחיבוק ידיים. הוא נכנס במהרה ובמרץ לעבודה בתחום הנדל"ן ופתח משרד חדש, כשהוא מסרב להיכנע למגבלות הגוף.

לולא מקס יסגור, עולם המוזיקה, שאנו מכירים אותו, היה שונה מאד. ללא ספק. האיש הפשוט הזה, עם כוס החלב והעקרונות המוצקים, אפשר את קיומו של רגע קסום אחד בזמן. בעצם - שלושה ימים ועוד קצת.

כשפיטר האמיל פגש את הפינה השקטה. ב-8 בפברואר בשנת 1974 יצא תקליט חדש לזמר הבריטי, פיטר האמיל (מלהקת ואן דר גראף ג'נרייטור) ושמו THE SILENT CORNER AND THE EMPTY STAGE.

התקופה הייתה מעניינת במיוחד עבור האמיל, ואולי אף קריטית להמשך דרכו האמנותית. תקליט זה נוצר במהלך הפסקה יזומה וכפויה כאחד של להקתו של האמיל, ואן דר גראף ג'נרייטור, תקופה שבה הלהקה ליקקה את פצעיה מהדרכים האינסופיות ומהלחצים הכלכליים, אך רוח הרפאים שלה ריחפה מעל כל תו ותו בתקליט החדש. ואכן, התקליט לא רק מציג את התעוזה האינדיבידואלית של האמיל אלא גם כולל תרומות נכבדות מחבריו ללהקה לשעבר, מה שיצר כאן טשטוש גבולות מוחלט; זהו תקליט סולו שמטשטש את הקווים בין עבודת הסולו שלו לשרשרת העבודות של הלהקה, מעין חוליה חסרה באבולוציה של הלהקה.

המתופף גאי אוונס, הקלידן יו באנטון והסקסופוניסט דיוויד ג'קסון – כולם היו שם, משחקים מחבואים מוזיקליים בין הרצועות, מה שגרם למעריצים לתהות אם זו לא פשוט הלהקה בתחפושת של איש אחד. ההרכב המוכר והאהוב הזה העניק לתקליט צליל עשיר, דחוס ומוכר, אך עם טוויסט אישי וחשוף יותר של המנהיג הבלתי מעורער שלהם.

כך סיפר האמיל על תקליט זה: "עם כל אלבום קיוויתי לעשות משהו חדש וללמוד משהו. עם כל אלבום ציפיתי לעשות טעויות וכמה מהן היו ממש לימודיות. האלבום הקודם שלי לזה, CHAMELEON IN THE SHADOW OF THE NIGHT, הראה לי שיש טוב בלהקליט בבית. בשלב הזה כבר היו לי יותר כלי נגינה ואפקטים. הבנת תפקיד הבס במוסיקה הייתה מאד קריטית עבורי, בשלב הזה. ניסיוניות הייתה הדבר בתהליך הזה. השיר MODERN היה הראשון שלא נפל לתוך אותה קופסה של להקתי". האמיל התייחס בדבריו לאולפן הביתי החדש שלו, שכונה SOFA SOUND, מקום שבו יכל לראשונה להתנסות ללא לחץ של זמן אולפן יקר.

אז התקליט נפתח בסערה עם MODERN, אותו שיר שהאמיל ציין כנקודת מפנה. השיר הציג עולם של ניכור אורבני, עם גיטרות חורקות ותחושת דחיפות, כשהוא מתאר עיר שבה "הרוחות צורחות סביב הקתדרלה". זה היה רגע שבו הפולק-רוק נשק לפאנק עוד לפני שהפאנק ידע שהוא כזה. המילים תיארו חברה מתפוררת תחת עומס הטכנולוגיה והבדידות, נושא שרק הלך והפך רלוונטי יותר עם השנים.

בהמשך המסע בתקליט, המאזינים פגשו את WILHELMINA. זהו שיר עדין ונוגע ללב, שנכתב כשיר ערש לילדה קטנה (בתו של המתופף גאי אוונס, תמרה), אך במקום פיות ונסיכות, האמיל שר לה על המציאות הקשוחה שממתינה לה בחוץ, על בגרות ועל אובדן התמימות. הביקורות היללו את היכולת של האמיל לעבור משאגה ללחישה אינטימית ברגע אחד. הסיפור מאחורי השם משעשע למדי, כפי שסיפר המתופף: "לא היה לה שם במשך זמן מה וקראנו לה ווילי!". אז האמיל לקח את הכינוי הזמני והפך אותו ליצירה על-זמנית. פרט טריוויה מדהים הקשור לשיר זה הוא שזמרת-העל, שירלי בייסי, כמעט הקליטה לו גרסה משלה. האמיל: "זה היה יכול להיות מעניין..." ורק נותר לדמיין כיצד דיווה של ג'יימס בונד שרה טקסטים של האמיל.

אחת היצירות המורכבות והשנויות במחלוקת ביותר בתקליט היא THE LIE (BERNINI'S SAINT THERESA). כאן האמיל לקח השראה ישירה מהפסל המפורסם של ברניני מתקופת הבארוק, האקסטזה של תרזה הקדושה, המוצב בכנסייה ברומא. השיר עוסק במתח הדק שבין חוויה דתית רוחנית לבין אקסטזה פיזית ומינית, והאמיל שאל שאלות נוקבות על אמונה, קדושה והשקרים שאנו מספרים לעצמנו כדי להבדיל בין השניים. זהו ביצוע ווקאלי דרמטי וכמעט אופראי, שבו הוא מותח את גבולות הקול שלו עד הקצה.

אי אפשר לדבר על התקליט הזה בלי להתעכב על שיתוף הפעולה המפתיע והבלתי צפוי שקרה שם, חיבור בין יבשות וסגנונות, עם הגיטריסט לשעבר של להקת ספיריט האמריקאית, רנדי קליפורניה, שתרם צלילים לשיר RED SHIFT. השיר הזה, שעסק במושג האסטרופיזיקלי של הסחה לאדום (התפשטות היקום) ובבדידות קוסמית, קיבל נופך פסיכדלי ומחוספס בזכות הגיטרה של קליפורניה. שמו של השיר מתייחס לתופעה מדעית שבה אור מכוכבים מתרחקים נראה אדום יותר, מטפורה מבריקה של האמיל למערכות יחסים שמתרחקות ומתקררות ולבריחה הבלתי נמנעת של הזמן. השיר הזה היה כה ייחודי שאפילו יצא כתקליטון באיטליה, מדינה שתמיד שמרה חסד נעורים לרוק המתקדם והעריכה את המורכבות המוזיקלית הזו של האמיל וחבריו. החיבור בין הבריטי המופנם לאמריקאי החופשי לא היה מובן מאליו. האמיל אמר שנים לאחר מכן: "פגשתי את רנדי דרך חבר של חבר שלי. הוא נגן גיטריסט ואיש ממש נחמד. לפני שהוא מת, הוא ניגש אליי בהופעה שלי בלוס אנג'לס והציע שננגן ביחד שוב". זה לא התממש.

הצד השני של התקליט הציג יצירות כבדות משקל כמו FORSAKEN GARDENS, שיר שעסק באובדן ובזיכרון, כשהגנים העזובים משמשים כמטאפורה לחלומות ושאיפות שנזנחו. המוזיקה כאן נבנתה בשכבות, כשהיא משלבת עצבות תהומית עם התפרצויות של זעם. והיה כמובן את הפינאלה הגרנדיוזי, A LOUSE IS NOT A HOME. יצירה אפית זו, באורך של יותר מ-12 דקות, עסקה בחיפוש אחר זהות ובחוסר השייכות. הטקסט בחן את הרעיון שבית אינו מקום פיזי אלא מצב תודעתי, או אולי היעדרו של אחד כזה. האמיל צרח שם את נשמתו על הקיום בתוך "בית של מראות", נושא שהדהד את התחושות של דור שלם שחיפש משמעות, כשהוא מציג דמות שנלכדת בתוך זהותה שלה ללא מוצא.

החבילה כולה נעטפה ויזואלית בצורה שלא ניתן היה להתעלם ממנה. עטיפת התקליט המיוחדת עוצבה על ידי בטינה הולס, חברה לשעבר בלהקה הפסיכדלית הגרמנית, אש רא טמפל. היא גם עיצבה את תקליט הסולו הקודם שלו, והסגנון האמנותי שלה העניק ליצירה נופך מסתורי ואירופאי, שונה מאוד מהעטיפות הסוריאליסטיות של פול וייטהד שאפיינו את תקליטי ואן דר גראף עד אז. בעטיפה הפנימית באות המילים לשירים בכתב ידו של האמיל, מה שהפך את חווית הקריאה לאישית ואינטימית, כאילו האמן כתב מכתב ישירות אלינו. וזה לא היה רק "כאילו". זה מתחיל עם מילים משלו למאזינים, פנייה ישירה ששברה את הקיר הרביעי בין האמן לקהל: "תודה שהגעתם עד הלום, ואני רק יכול לקוות שזה יביא אתכם כשאנחנו (אתם ואני ביחד) נצא ונעבור אל..... הפינה השקטה והבמה הריקה....המורכבת... וכו'...".

ההיבט הטכני של ההקלטות היה סיפור בפני עצמו. האלבום הוקלט בסוף ספטמבר ובמהלך אוקטובר 1973 בשני מוקדים עיקריים: באולפן בביתו של האמיל ובאולפני רוקפילד בוויילס. לפני ההקלטות ברוקפילד, נערכו חזרות בטירת קלירוול, הממוקמת רק כמה ק"מ מהאולפן, בסביבה הפסטורלית והגותית של יער דין. הטירה הזו הפכה למוקד עלייה לרגל ללהקות רוק רבות באותה תקופה, כולל בלאק סאבאת' ולד זפלין, שחיפשו אקוסטיקה טבעית ואווירה מיסטית. ברני ייטס ומשפחתו בדיוק סיימו לשפץ את הטירה ופתחו אותה לשימושם של מוזיקאים, והאמיל והחברים היו בין הראשונים ליהנות מההד הטבעי של המסדרונות העתיקים.

סיפור משעשע מאחורי הקלעים נגע לציוד הכבד. אורגן ההאמונד של יו באנטון עדיין היה באולפן אחר, אך הוא חולץ בעזרת רכב מסחרית וכך התאפשר לו לקחת חלק בהקלטות של התקליט הזה. המבצע הלוגיסטי הזה היה חיוני לצליל הסופי של התקליט. מאוחר יותר, האורגן הוחזר לאולפן הקודם מכיוון שבאנטון היה למעשה מחוסר בית באותה תקופה, לאחר שעזב את ביתו והעדיף שהכלי היקר יחכה במקום בטוח.

מי שחיפש מוזיקת רקע קלילה למעלית, כנראה נמלט בבהלה כבר בצליל הראשון שבקע מהתקליט הזה, אבל מי שנשאר, גילה פינה שקטה שהיא הכל חוץ משקטה – היא הייתה רועשת מרוב רגש, מחשבה וגאונות טהורה. ככה זה כשמדובר בפיטר האמיל!

המסע המופלא והמוזר של פול מקרטני וכנפיים. ב-8 בפברואר בשנת 1972 נאספו חברי להקת כנפיים החדשה בכניסת ביתם של פול ולינדה מקרטני במרכז לונדון. המטרה הייתה לצאת משם לסיבוב הופעות בריטי מיוחד במינו.

ברחוב קאוונדיש אווניו שבמרכז לונדון, התרחש מחזה סוריאליסטי למדי. מחוץ לביתם של פול ולינדה מקרטני נאספה חבורה עליזה שנראתה פחות כמו הרכב רוק בינלאומי ויותר כמו קומונת היפים בדרך לפיקניק חורפי. זו הייתה יריית הפתיחה לסיבוב הופעות בריטי מיוחד במינו של להקת כנפיים החדשה, מסע שנועד לשכתב את ההיסטוריה או לפחות לברוח ממנה לכמה שבועות.

ביחד עם פול, לינדה וילדיהם היו שם גם המתופף דני סיוול עם אשתו מוניק ובתו הקטנה סטלה. לצדם נעמדו אנשי הצוות הטכני טרבור ג'ונס ואיאן הורן, שנראו מוכנים לקרב במזג האוויר הבריטי האפרורי. יחד עמם נעמדו גם הגיטריסטים דני ליין והנרי מקולוק, שהצטרף ללהקה זמן קצר לפני כן והביא עמו ניחוח בלוז מחוספס. הייתה שם תחושה חזקה של משפחת רוק מגובשת ושמחה. כולם לבשו מעילי חורף גדולים ומסורבלים על מנת להגן על עצמם מהקור המקפיא של פברואר הלונדוני.

הכוכב האמיתי של הבוקר הזה, למרבה האירוניה, לא היה ביטל לשעבר אלא כלי רכב: מאחוריהם עמדה מכונית טרנזיט גדולה בצבע ירוק שבתוכה הועמס כל ציוד הלהקה, כולל המגברים, הגיטרות ומערכת התופים. זה היה היום בו פול מימש את חלומו הישן; להופיע עם להקה אמיתית באופן ספונטני, ללא תכנון מוקדם וללא מנהלים מעונבים. הוא ניסה לעניין בעבר בצורת ההופעות הזו את הביטלס בימי דעיכתם, אך נתקל בחומת התנגדות בצורה מצד חבריו דאז. כעת, כשהוא האדון לגורלו, מקרטני ראה בסיבוב ההופעות הזה של כנפיים מעין קרקס נודד שמכוון את מנועיו לכל מקום שיש בו אפשרות להופיע, בין אם זה אולם נשפים או קפיטריה של סטודנטים.

אולם מתחת לחיוכים ולמעילים העבים, הסתתרה דרמה לא קטנה. בתקופה הזו פול היה מתוח וחשש מאד בנוגע ליכולותיו להופיע. הרי בכל זאת עברו כמה שנים טובות מאז שעלה על במה מסודרת (הופעתו הפומבית האחרונה הייתה ב-1966), והביטחון העצמי שלו היה שברירי. במעשה הקרקסי הזה של נסיעה בטרנזיט הוא ראה כיצד יצליח לחמוק מאנשי התקשורת הציניים, שימהרו לתת ביקורות קטלניות להופעתו וללהקה החדשה שעדיין לא השתפשפה. הוא ראה בכך אפשרות בלתי אמצעית להגיע ישירות לקהל, להסתכל לסטודנטים בלבן של העיניים ולהוכיח שהוא עדיין רלוונטי.

למקרטני הייתה סיבה נוספת, אישית ועמוקה יותר, לשמוח בליבו באותו בוקר חורפי. כמה ימים קודם לכן הוא הצליח להשלים עם ג'ון לנון, אירוע שנחשב עד אז לכמעט בלתי אפשרי במונחי מלחמת העולם של הפירוק. ההזמנה לפיוס הגיעה מלנון, שהזמין את פול ולינדה אליו לדירה בגריניץ' ווילג' שבניו יורק. שם, על ארוחת ערב ביתית, שוחחו שניהם ארוכות והחליטו להפסיק את ההתכתשות הפומבית שלהם (שכללה עקיצות ארסיות בשירים כמו גם כותרות בעיתונים) ולחזור לפסים ידידותיים יותר. הפיוס הזה העניק לפול רוח גבית חשובה לפני היציאה לדרכים.

בלהקה החדשה הייתה חברה לינדה, אשתו של פול, שקיבלה את תפקיד הקלידנית. הביקורת כלפיה הייתה קשה; לא היה לה מושג קלוש כיצד לנגן בקלידים בצורה מקצועית, אך פול התעקש שהיא תהיה שם כי רצה להיות צמוד למשפחתו בסיבוב ההופעות הזה ולמנוע את הריחוק שחווה בעבר. הצעד הזה הרים גבות בקרב שאר המוזיקאים שהגיעו לסיבוב, שנאלצו להתמודד עם נגנית חובבת בהרכב שאמור להיות מקצועי. הם תהו מדוע פול, שיכל להביא כמעט כל קלידן מקצועי שחפץ בו, בחר במישהו שמנגנת עם אצבע אחת או מקסימום שתיים.

ברגע שחברי הלהקה יצאו לדרך, הם פנו צפונה והחלו לחפש על המפה נקודות ראויות להופעה, כאילו היו משפחה בחופשת סוף שבוע ולא כוכבי-על. התחנה הראשונה שנבחרה באקראי הייתה מקום בשם ASHBY DE LA ZOUCH שבלסטרשייר. הטרנזיט הירוק יצא מהאוטוסטרדה M1 ופנה לעבר עיירת השוק הזו בחיפוש אחר קהל.

במרכז העיירה נתקלו בני הזוג מקרטני במחזה כפרי טיפוסי: הם ראו סוס פוני קשור לאחד העמודים. באופן ספונטני וילדותי משהו, הם עצרו את הרכב ליד הסוס וניסו למצוא את בעליו כדי לקנות ממנו את הסוס בו במקום, אך ללא הצלחה. האכזבה מרכישת הסוס הצטרפה לאכזבה מקצועית יותר: אז גילו החברים שאין בעיירה אוניברסיטה ראויה להופעה שלהם. לפיכך, בלית ברירה, הם חזרו לדרך והמשיכו בחיפושיהם. התחנה הבאה שנבחרה הייתה נוטינגהאם.

הם הגיעו לאוניברסיטה שם בשעה חמש אחה"צ, כשהשמש החורפית כבר החלה לשקוע. טרבור ג'ונס נשלח מהטרנזיט לבדוק את האולם שבתוך המבנה, בעוד ששאר החבורה המתינה במתח ברכב. בפנים הוא חיפש את המזכירה של האוניברסיטה, בחורה צעירה בשם אליין וודהאמס. ג'ונס סיפר לה בנונשלנטיות שפול מקרטני, האיש והאגדה, מחכה בחוץ בטרנזיט ומעוניין לבדוק אם יש אפשרות להופיע שם. התגובה שלה הייתה צפויה למדי: היא הייתה בטוחה שהוא מותח אותה וחשבה שזו בדיחה של סטודנטים. רק כשהובלה על ידו לטרנזיט וראתה במו עיניה מי יושב בתוכו, מחייך אליה ממושב הנהג, היא נאלמה דום והבינה שנפלה בחלקה הזכות לארח היסטוריה.

חיש מהר, ובהתרגשות עצומה, אורגנה הופעה להרכב הזה למחרת בשעת אחר הצהריים באולם ה-PORTLAND BUILDING. הכל נעשה בשיטת עשה זאת בעצמך: ההזמנה להופעה הזו נכתבה בכתב יד על לוח המזכירות עם מחיר כניסה מצחיק של 50 פני בלבד. השמועה שהביטל לשעבר הולך להופיע את הופעת הבכורה שלו שם פשטה כאש בשדה קוצים ברחבי הקמפוס, וסטודנטים רבים התקשו להאמין למזלם הטוב. למחרת בצהריים, כשהלהקה עלתה לבמה וביצעה את שירי התקליט WILD LIFE, הקהל בנוטינגהאם זכה להיות הראשון שרואה את כנפיים ממריאה, היישר מתוך טרנזיט ירוק.

להקת טלוויז'ן בתקליט בכורה מהמם! ב-8 בפברואר בשנת 1977 יצא התקליט MARQUEE MOON, שהוא אלבום הבכורה של להקת טלוויז'ן המצליח עד היום, מצד אחד, לענג רבים ומצד שני גם לבלבל.

זה תקליט שגרם לעולם המוזיקה לעצור לרגע, לגרד בראשו ולשאול: מה לעזאזל אנחנו שומעים כאן? זה היה MARQUEE MOON, תקליט הבכורה של להקת טלוויז'ן, יצירה שמצד אחד עינגה רבים ומצד שני הצליחה גם לבלבל לא מעט מאזינים ומבקרים. ומדוע הבלבול הגדול? כי זה היה תקליט שאי אפשר היה באמת לקטלג אותו תחת שום מגירה מוכרת. האם זה היה רוק בסיסי? רוק מתקדם ומתוחכם? אולי פאנק מלוכלך? או בקיצור – פשוט טלוויז'ן. הלהקה הזו, עם הצליל הייחודי שלה, אפילו קיבלה במגזין הרולינג סטון את ההכרה בתואר המחייב והמשעשע 'גרייטפול דד של הגל החדש'.

באמצע שנות השבעים הפכה הלהקה לאטרקציה מעניינת ומרכזית בסצנה הניו יורקית המבעבעת. המועדון המיתולוגי CBGB הפך לביתה השני, דבר שהביא לבעלים של המועדון, הילי קריסטל, להתעניין בה ולחפש להקות אחרות כמותה שיוכלו למלא את החלל באותה אנרגיה אינטלקטואלית ומוזרה. באותה תקופה, מלקולם מקלארן, האיש שהביא את בשורת הפאנק לאנגליה והיה אחראי על הכאוס של הסקס פיסטולס, היה מעריץ נלהב של ההרכב החדש הזה. הוא הופתע מהמוזיקה והכריזמה והציע את עצמו כמנהל. טום ורלין, סולן הלהקה, גלגל עיניים וסירב בנימוס (או שלא בנימוס). בינתיים, ארבעת החברים המקוריים – טום ורלין בגיטרה ושירה, ריצ'ארד לויד בגיטרה, ריצ'רד הל בבס ובילי פיצ'ה בתופים – החלו להקליט דמואים עם בריאן אינו, עוד דמות מפתח בעולם המוזיקה האלטרנטיבית.

אבל כמו בכל סיפור רוק טוב, היו גם דרמות אישיות. בינתיים דחו הארבעה הצעות מטעם כמה חברות תקליטים שחיזרו אחריהם. הם היו בררנים וחיכו לעיסקה הנכונה שלא תפגע בחופש האמנותי שלהם. המתח גבר, ריצ'רד הל הבסיסט, שהיה דמות צבעונית ופרועה מדי לטעמו של ורלין, פרש מההרכב ובמקומו נכנס פרד סמית', שניגן לפני כן עם להקת בלונדי – שחיכתה גם היא לפריצה הגדולה באותם רחובות ממש. השינוי הזה התברר כקריטי; הלהקה התגבשה באופן מהיר והכניסה לסיר הבישול את השפעות חבריה בצורה מאוזנת יותר: סמית' ולויד אהבו רוק'נ'רול שורשי, בילי פיצ'ה המתופף אהב ג'אז וניגן בסגנון חופשי וכמעט לא יציב, וטום ורלין אהב את הפסיכדליה ואת השירה הצרפתית. כך ניגשו החברים ליצירת המוזיקה המקורית שלהם, עם עריכת חזרות מוזיקליות מדי יום, במשך כשש שעות בכל חזרה. בניגוד לתדמית הפאנק החפיפניקית, טלוויז'ן היו פועלים חרוצים שדייקו כל תו ותו.

העבודה הקשה השתלמה. הלהקה פיתחה צליל שעזר להניח את הבסיס למה שזכה לכינוי פוסט-פאנק. הצליל התאפיין בקווי גיטרה דלילים ומשתלבים בין ורלין וריצ'ארד לויד, שלא ניגנו אקורדים מלאים אלא שזרו תווים בודדים זה בזה כמו שטיח מורכב, שהתאימו לצלילי בס מלודיים ולליריקה הפואטית והחידתית של ורלין, תוך שימוש בעיר ניו יורק המלוכלכת והאפלולית כרקע להגיגיו. התוצאה הייתה מהפנטת. דיוויד בואי ראה את הלהקה בהופעה ב CBGB בניו יורק ויצא נלהב. אמנית אחרת שהופיעה שם וצמחה מאותה ערוגה, פאטי סמית' (שהייתה גם בת זוגו של ורלין לזמן מה), הפכה מעריצה וכתבה על הלהקה את הביקורת הבאה אז:

"הלהקה הזו עולה. לפעמים הם משגעים אותך אבל הם שווים כל מתינות כי כשהם פוגעים, זה כמו לעוף מאור שמעולם לא הרגשתם. הם מתעלים מכל מכשול וכאב לב ולילה רע. מישהו אמר ביום ראשון אחד, בסביבות 3 לפנות בוקר בשעת הסגירה, 'הבנים האלו משוגעים. הם פשוט מטורפים מדי'. אבל אני, שמעתי את נפנוף הכנפיים המצחיק הזה ואת הנערים הפרועים, הנערים הפרועים, הנערים הפרועים... רק חייכתי. הם עולים".

העסקה הנכונה, זו שחיכו לה כל כך, הגיעה כשחברת התקליטים אלקטרה הצליחה לדוג את הארבעה. טום ורלין, שידע בדיוק איך הוא רוצה שהתקליט יישמע (יבש, ללא אפקטים מיותרים), הציב תנאי ברזל: לא לערב מפיק בעל שם ידוע שיתערב בהפקת תקליט הבכורה וינסה "לסדר" אותם. למשימה גוייס טכנאי ההקלטות אנדי ג'ונס, איש מקצוע מנוסה שהקליט לפני כן אמנים ענקיים כמו הרולינג סטונס ולד זפלין. הוא גם היה אחיו הצעיר של טכנאי ההקלטות המפורסם גלין ג'ונס. אנדי ג'ונס היה בתחילה חשדן כלפי הלהקה הזו; החזרות המוזרות, חוסר השימוש באקורדים והגישה האמנותית נראו לו זרים, אבל כשנכנס לתהליך ההקלטות באולפני A&R בניו יורק, הוא התלהב ביותר ממה שמולו והבין שיש כאן קסם אחר.

ג'ונס ידע היטב כיצד לצקת את צלילי הגיטרות הטריים כמו שצריך לתוך סליל ההקלטה, תוך שהוא נותן להם מרחב נשימה. ומה שיצא זה התקליט MARQUEE MOON, שנשמע באמת כאילו נחת מהירח או מכוכב לכת שבו מנגנים גיטרות מזכוכית. עם צליל גיטרות מתוח ומהודק בין ורלין ולויד, שהפך לאחד מסימני ההיכר של ההרכב – לצד קולו השברירי, הגבוה והמאנפף של ורלין. והסולואים של הגיטרות? פשוט ללקק את המיתרים. עטיפת התקליט עצמה, אגב, הפכה לאייקונית לא פחות מהמוזיקה: צילום של הצלם רוברט מייפלת'ורפ שבו חברי הלהקה נראים קפואים ובוהים, כאשר ורלין התעקש לקחת את התמונה לחנות צילום מקומית ולצלם אותה במכונת צילום כדי ליצור את אפקט הצבעים המוזר והמנוכר.

השירים בתקליט הפכו לקלאסיקות מיידיות עבור יודעי דבר. שיר הפתיחה SEE NO EVIL נפתח בריף גיטרה שמכריז על כוונות, וטום ורלין סיפר שההשראה לשיר הגיעה משיחת טלפון עם אביו, שבו האב אמר לו משהו בסגנון "אני לא רואה שום דבר רע פה". השיר השני, VENUS, מציג את אחד הציטוטים המפורסמים והמשעשעים של ורלין: "נפלתי הישר לתוך זרועותיה של ונוס ממילו". ההומור כאן דק, שכן הפסל המפורסם של ונוס ממילו ידוע דווקא בכך שאין לו זרועות כלל.

אבל גולת הכותרת הייתה ללא ספק שיר הנושא, MARQUEE MOON. יצירה אפית באורך של כמעט 11 דקות (10:40 ליתר דיוק), דבר שהיה כמעט חסר תקדים במוזיקת הפאנק והרוק של אותה תקופה, שקידשה שירים קצרים של שלוש דקות. השיר נבנה משתי גיטרות המנהלות דו-שיח מורכב ועם סולו גיטרה לפנתיאון. הלהקה הקליטה את השיר המורכב הזה בטייק אחד או שניים בלבד, כאשר המתופף בילי פיצ'ה הניח שהם רק עושים חזרה ולכן ניגן בצורה משוחררת ופראית כל כך בסיום. ורלין ציין שהמילים הושפעו מהרעיון של ירח מלא שמאיר מעל שלט של מועדון הופעות, דימוי אורבני ורומנטי בו זמנית. שיר נוסף, FRICTION, הציג את הצד המחוספס יותר, עם גיטרות שנשמעות כמו סירנות של משטרה וחריקות צמיגים, מה שהעניק למאזין תחושה של מתח עירוני דחוס. ורלין מעולם לא אהב להסביר את המילים שלו עד הסוף, והעדיף להשאיר למאזינים את החופש לפרש את הדימויים האפלוליים והחידתיים.

באנגליה קיבלו את התקליט בהתלהבות אדירה. העיתונים שיבחו וקשרו לו כתרים. עיתון NME הבריטי הציב את ההרכב בעמוד השער שלו בהערצה גלויה. וכך הצליחה הלהקה להשחיל לתוך עולם הפאנק הזועם והיורק צלילים שנשמעו כאילו הוקלט התקליט הזה בתחילת הסבנטיז ולא בזמנים קוצניים כל כך, ועדיין להישמע הכי רלוונטיים שיש.

אולם באמריקה, התגובות היו מעורבות יותר בתחילה. ברולינג סטון פורסם אז בביקורת על התקליט: "אלבום הבכורה של הלהקה הזו הוא המעניין והנועז ביותר בתקליטי השלישייה הזו שהופיעה ב- CBGB (השתיים האחרות הן להקות בלונדי והראמונס), והוא גם הכי מטריד. המנהיג, טום ורלין, כתב את כל השירים, בהפקה משותפת עם אנדי ג'ונס, מנגן בגיטרה מובילה בסגנון מהפנט בצורה מחרידה ושר את כל הפסוקים שלו כתרנגולת אינטליגנטית שנחנקת. ברור שהוא שולט ברביעייה הזו. הלהקה היא כלי הרכב שלו להצגת רגישות צחיחה ומייאשת, המועברת מוזיקלית על ידי ריפי גיטרה רועשים וחוזרים על עצמם, המבנים עד לשיאים שיצאו מכלל שליטה.

כל זה יכול לשמש מניע להרחקתנו, ועם סולואי הגיטרה של ורלין, שמפלרטטים עם חוסר צורה מאולתרת, זה יכול בקלות לשעמם. אבל הוא בונה את הקומפוזיציות שלו סביב הריפים המפחידים האלו, והם נדבקים לחלק האחורי של הגולגולת שלכם.

ורלין צועק: 'אני זוכר איך החושך הכפיל את עצמו / אני זוכר ברק שהיכה את עצמו'. האם מדובר בדימויים עמוקים? או בסתם בלון טקסט מתוך חוברת קומיקס? הייתי נוטה לדעה האחרונה, גם כשאני משוכנע ששיר הנושא הוא יצירת מופת קטנה באלבום בגודל בינוני". עד כאן הביקורת – ועדיין, אתרים רבים התעקשו ויתעקשו לכתוב לכם שהתקליט הזה קיבל רק ביקורות נלהבות ביותר בעיתוני אמריקה כשיצא, למרות שבפועל הוא מכר שם פחות מ-25,000 עותקים בשנתו הראשונה, מספר מגוחך במונחים של אותה תקופה.

בשנת 1978 יצא תקליטה השני, ADVENTURE, שנשמע נהדר והציג צד רך וחלומי יותר של הלהקה, אך התקבל באופן צונן יותר בזמנו, אולי כי הציפיות היו בשמיים. המתחים הפנימיים, השימוש בסמים והאגו הכריעו את הכף, וההרכב התפרק זמן קצר לאחר מכן. הטלוויזיה נשברה. הם חזרו לפעולה בשנת 1992, עם תקליט חדש שנושא את שם הלהקה ואפילו להיט מפתיע (בצורת CALL MR. LEE) שהזכיר נשכחות. אבל עדיין – הירח של מארקי זורח מעל כל זה עם הילה מיוחדת שלא ניתן יותר לשחזרה בשלמותה, והוא נותר רגע שבו ארבעה חבר'ה מניו יורק החליטו שלנגן רוק זה אומר קודם כל לשבור את כל החוקים.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459