רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 באוגוסט (9.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "זה משעמם להיות בן 70, אני לא רוצה להיות שם, אני אמות לפני כן, אין לי שאיפות להיות בן 70..." (פרדי מרקיורי, סולן להקת קווין, בשנת 1979)

הכתר, הדמעה והמסך האחרון. ב-9 באוגוסט בשנת 1986 הופיעה להקת קווין בפעם האחרונה בהרכבה המקורי. בפארק נבוורת' האנגלי, התרחש אירוע שייחרט לעד בדפי ההיסטוריה של הרוק. להקת קווין עלתה על הבמה מול קהל עצום, ואיש בים האדם הזה לא תיאר לעצמו שהוא חוזה ברגע היסטורי: ההופעה האחרונה של קווין עם פרדי מרקיורי על הבמה.

השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת של קיץ בריטי. על הבמה, להקת סטטוס קוו בדיוק סיימה לנגן בלהט את הלהיט ROCKIN' ALL OVER THE WORLD, מחממת את האווירה שכבר הייתה טעונה בחשמל. אבל מי בכלל צריך חימום כשהמנה העיקרית היא קווין בשיא תפארתה? בזמן שהצוותים הטכניים עמלו על הבמה, ארבעת המופלאים עשו את דרכם למתחם בסטייל הראוי למעמדם. במקום להיתקע בפקקי הענק שהשתרכו לאורך קילומטרים ושיתקו את האזור הכפרי, הם פשוט דילגו מעליהם. מונית אווירית מפוארת, מסוק אישי שנצבע ועוצב בהשראת עטיפת התקליט החדש שלהם, A KIND OF MAGIC, אסף אותם ממנחת על גדת נהר התמזה בלונדון והטיס אותם ישירות אל מאחורי הקלעים.

ג'ים האטון, בן זוגו של פרדי באותן שנים, תיאר את הרגע בספרו: "כמה קילומטרים משם, הבטתי מטה מחלון המסוק אל התורים האינסופיים של מכוניות זעירות, צמודות פגוש אל פגוש. 'האם אנחנו גורמים לכל זה?' שאל פרדי בהשתאות. 'כן', עניתי. 'אה', הוא אמר בשקט וחייך חיוך קטן ומלא משמעות".

פסטיבל נבוורת' ידע הופעות גדולות. הוא אירח את פינק פלויד בשנת 1975, את הרולינג סטונס בשנת 1976 ואת לד זפלין בשנת 1979. כולם משכו קהל של למעלה מ-100,000 איש. אבל קווין, שהגיעה לשם בשיא כוחה לאחר ההופעה המחשמלת בלייב אייד שנה קודם לכן, ריסקה את כל השיאים. ההערכות נעו בין 150,000 ל-200,000 צופים, כולם דחוסים בשדה העצום, ממתינים לרגע שבו המלכה שלהם תעלה לבמה.

ואז זה קרה. פרדי מרקיורי פרץ אל הבמה, וההמון שאג. הוא היה לבוש במדי המלוכה שלו – המכנסיים הלבנים, הז'קט הצהוב שהפך לסמל – ואחז בסטנד המיקרופון השבור למחצה, סימן ההיכר שלו. האטון סיפר כי "פרדי תמיד היה מתוח לפני הופעה. נראה היה שיש בו יותר מדי אנרגיה עצבנית וחוסר השקט הזה נמשך ממש עד השנייה בה הוא עלה לבמה; אבל כשהוא ראה את המעריצים, הוא היה בסדר. הוא היה שלהם". ואכן, מהרגע הראשון, הוא היה שלהם. הוא היפנט, שר, רקד, ניצח על התזמורת האדירה של עשרות אלפי גרונות ששאגו יחד איתו את המילים של BOHEMIAN RHAPSODY, RADIO GA GA, ו-ANOTHER ONE BITES THE DUST. הוא היה מגנט אנושי, וביחד עם בריאן מאי, רוג'ר טיילור וג'ון דיקון, הם היו מכונת להיטים משומנת ומושלמת.

לאחר סט נדיר בעוצמתו, הלהקה ירדה וחזרה לשני הדרנים. האחרון שבהם, איך לא, היה WE ARE THE CHAMPIONS. ואז, כשצלילי השיר עוד הדהדו, נשמעה מהרמקולים ההקלטה של המנון הממלכה, GOD SAVE THE QUEEN, כפי שהקליטה הלהקה לתקליט A NIGHT AT THE OPERA בשנת 1975, ושאיתו סיימה כמעט כל הופעה. פרדי, עטוי גלימת קטיפה אדומה, אחז בכתר מלך מוזהב, הניף אותו אל הקהל, הודה להם בפשטות, הסתובב ונעלם מאחורי הקלעים. לתמיד.

ג'ים האטון: "כמו תמיד, לאחר המופע התקיימה מסיבת קווין אגדית, למרות שפרדי והלהקה לא יכלו להישאר כל הלילה בגלל המסוק שהמתין להטיס אותנו בחזרה ללונדון. במהלך אותה טיסה שמענו את שמועה שאיש בקהל מת, קורבן של דקירה. בגלל כמות האנשים הצפופה לא היה אפשרי להביא אותו לאמבולנס בזמן

ולהציל את חייו. כשפרדי שמע על זה הוא היה מאוד נסער". היה זה תומס מגוויגאן בן ה-21 שנדקר למוות קרוב לבמה. שירותי החירום מיהרו להאשים את מארגני האירוע על הצפיפות העצומה.

בדיעבד, השורות האחרונות ששר פרדי על הבמה באותו ערב, מתוך השיר שהוא עצמו כתב, מקבלות משמעות מצמררת: "זו לא הייתה מיטה של ורדים. לא היה זה שיט תענוגות. אני רואה בכך אתגר מול כל המין האנושי, ובו אינני עומד להפסיד". פרדי לא שיער לעצמו שהאתגר האמיתי, הקשה והאכזרי מכולם, כבר ארב לו מאחורי הדלת. זמן קצר לאחר מכן הוא אובחן כנשא של נגיף ה-HIV, והמסע המוזיקלי המפואר של קווין על במות העולם הגיע לסיומו הפתאומי והכואב. המלך ירד מהבמה, הכתר הונח בצד.

כשהתמימות פגשה את הרוק: הסיפור הבלתי ייאמן מאחורי התקליט היחיד של BLIND FAITH. ב-9 באוגוסט בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה והיחיד של להקת בליינד פיית', מלהקות הסופרגרופ האמיתיות של הסיקסטיז.

זו לא הייתה עוד להקה, זה היה איחוד כוחות של כמה מהמוזיקאים הגדולים של התקופה, מה שהפך את הציפייה לרעידת אדמה. אבל מה שהקהל קיבל היה הרבה יותר מסתם מוזיקה, זה היה סיפור על גאונות, מחלוקת, עסקים ממולחים וסוס אחד שלא נמסר כמתנה למרות שהובטח.

בואו נחזור רגע אחורה. הרעיון של "סופרגרופ" היה טרי ומרגש בסוף שנות השישים. קחו את אריק קלפטון והמתופף ג'ינג'ר בייקר, שניים מעמודי התווך של להקת CREAM האדירה. תחברו אליהם את סטיב ווינווד, הקול והמוח מאחורי להקות כמו טראפיק וספנסר דייויס גרופ, ותוסיפו את הבסיסט ריק גרץ' מלהקת פאמילי. התוצאה היא הרכב עם כישרון שמספיק לכמה להקות מצליחות. השם שבחרו, BLIND FAITH (אמונה עיוורת), שיקף את תחושתו של קלפטון עצמו בנוגע לאיך המיזם הזה ייתפס בעיני הקהל.

התקליט עצמו, עם שישה קטעים בלבד, הוא לא פחות מיצירת מופת על-זמנית (אם כי הייתי מוותר על כמה דקות מיותרות בשיר החותם, DO WHAT YOU LIKE, ומתאמץ להביא עוד שיר בנוי טוב יותר). מהבלוז הכבד של HAD TO CRY TODAY, דרך הפולק המהפנט של CAN'T FIND MY WAY HOME (כולל מכת מצילה אחת באמת עוצמתית של ג'ינג'ר בייקר) ועד לתפילה הרוקית של PRESENCE OF THE LORD, ששת הקטעים הם פנינים נוצצות של רוק קלאסי במיטבו. המוזיקה נעה במרחב שבין עדינות כמעט שברירית לבין עוצמה מתפרצת, מה שהתחבר באופן מושלם למסר הכפול שעמד מאחורי עטיפת התקליט.

השיר PRESENCE OF THE LORD, שחותם את הצד הראשון של התקליט נכתב כולו על ידי אריק קלפטון. זה היה אחד השירים הראשונים שבהם הוא כתב את כל המילים בעצמו. אז למה קלפטון לא שר פה? ובכן, למרות שזהו שיר אישי מאוד עבורו, סטיב ווינווד הוא זה ששר כי קלפטון כתב את השיר בכוונה בסולם גבוה מדי עבורו, מכיוון שהאמין שווינווד הוא זמר טוב ממנו ורצה שקולו יוביל את השיר. קלפטון תיאר את השיר כ"שיר של הכרת תודה". הוא אמר ש"המסר הוא להגיד 'תודה' לאלוהים, או איך שלא תבחר לקרוא לו, על כל מה שקורה". בסרט התיעודי על חייו, קלפטון הסביר שהשורה "סוף סוף מצאתי מקום לחיות בו" נכתבה בהשראת אהבתו לפאטי בויד, שהייתה נשואה באותה עת לחברו הטוב, ג'ורג' האריסון.

וכאן הסיפור מקבל תפנית חדה. במקום תמונה של חברי הלהקה עטורי התהילה, עטיפת התקליט הציגה צילום של נערה צעירה, כבת 11, חשופת חזה, כשהיא אוחזת בידה מודל קטן של מטוס או חללית. המודל, איך לומר בעדינות, הזכיר בצורתו איבר מין גברי. הצלם, בוב סיידמן, טען שהעטיפה מסמלת את המפגש בין התמימות (הנערה) לבין הטכנולוגיה והניסיון האנושי (החללית). קלפטון עצמו התעקש ששם הלהקה כלל לא יופיע על העטיפה, אלא יודפס על מדבקת צלופן שקופה שתכסה את ניצני שדיה של הנערה ותהיה ניתנת להסרה.

אם בבריטניה העטיפה הזו עוררה אי נוחות מסוימת, בארצות הברית היא חוללה שערורייה של ממש. רשתות שיווק וסוחרי תקליטים סירבו להציג את מה שכינו "פורנוגרפיית ילדים". הזמנות של עשרות אלפי עותקים בוטלו בן לילה, והצל הכלכלי של כישלון מהדהד החל להיראות באופק. כאן נכנס לתמונה המנהל הממולח של חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגון. הוא הבין שחייבים לפעול מהר. תוך ימים ספורים אורגנה והודפסה עטיפה חלופית ושמרנית, עם תמונה סטנדרטית למדי של ארבעת חברי הלהקה. כל עותק עם העטיפה החלופית כלל פתק קטן, שהודיע לרוכשים כי מי שמעוניין בעטיפה המקורית והשנויה במחלוקת, יכול לקבל אותה ישירות באמצעות פנייה בדואר לחברת התקליטים. המהלך היה גאוני: הוא גם הרגיע את המפיצים וגם הפך את העטיפה המקורית לפריט אספנות נחשק באופן מיידי.

ומה לגבי הנערה עצמה? במשך שנים נפוצה שמועה עקשנית, אך שגויה לחלוטין, שמדובר בבתו של המתופף ג'ינג'ר בייקר. האמת, כמו תמיד, מעניינת הרבה יותר. הצלם חיפש נערה בגיל הנכון שתוכל לייצג תמימות על סף התבגרות. הוא הבחין באחת כזו ברכבת התחתית בלונדון, ולאחר שקיבל את הסכמת הוריה (לכו תבינו הורים...), הגיע לביתה כדי לצלם אותה. כשהגיע, פגש את אחותה הצעירה, מריורה גושצ'ן בת ה-11, והחליט שהיא מתאימה אף יותר. כדי לשכנע אותה להצטלם חשופת חזה, הוא הבטיח לקנות לה סוס. ספוילר: היא לא קיבלה את הסוס. במקום זאת, היא קיבלה תשלום של 40 לירות שטרלינג, סכום לא מבוטל לאותה תקופה.

באופן אירוני, בזמן שהמבקרים התקשו לעכל את היצירה, כולל שלושה מבקרים ממגזין רולינג סטון שכתבו ביקורות פושרות למדי, הקהל הצביע ברגליים. השערורייה רק הגבירה את העניין, והתקליט זינק למקום הראשון במצעדי המכירות בבריטניה ובארצות הברית. בסופו של דבר, למרות הביקורות הראשוניות, התקליט של BLIND FAITH הפך לאבן דרך בתולדות הרוק. הוא היה יריית הפתיחה וגם שירת הברבור של הרכב חד פעמי, שהתפרק זמן קצר לאחר מכן תחת משקל הציפיות.

ב-9 באוגוסט בשנת 1974 יצא התקליט הנהדר והרביעי FEATS DON'T FAIL ME NOW, של להקת LITTLE FEAT.

בתאריך ה-9 באוגוסט 1974, יום קיץ מהביל, קרה דבר מופלא בעולם המוזיקה. להקת LITTLE FEAT, חבורת מוזיקאים וירטואוזית מקליפורניה, שחררה את התקליט הרביעי שלה, FEATS DON'T FAIL ME NOW. היצירה הזו לא רק עמדה בציפיות הגבוהות שהציב קודמה, התקליט המהולל DIXIE CHICKEN, אלא גם התעלתה עליו והציגה לעולם להקה בשיא כוחה, מגובשת, חדה ובועטת מתמיד.

רק שנה קודם לכן, עם צאת DIXIE CHICKEN, הלהקה קנתה את עולמה וזכתה סוף סוף להכרה נרחבת. החברים בישלו דייסה מוזיקלית שטרם נשמעה כמוה, תערובת משכרת של פ'אנק דרומי דביק, רוק מחוספס, בלוז חשמלי ונגיעות של ג'אז וקאנטרי. עכשיו, עם התקליט החדש, כולם עצרו את נשימתם לראות אם החבורה תצליח לשחזר את הקסם. הם לא רק שחזרו אותו, הם שדרגו אותו.

באופן מפתיע, דווקא בתקופה זו, המנהיג והכותב העיקרי של הלהקה, הגאון המוזיקלי לוואל ג'ורג', החליט לקחת צעד קטן אחורה ולאפשר לחבריו ללהקה לזרוח. הגיטריסט פול ברייר והקלידן ביל פיין נכנסו לוואקום שהותיר אחריו ותרמו שירים וגם את קולם המוביל בחלק מהרצועות. כך למשל, ברייר נתן הופעה קולית מחשמלת בשיר SKIN IT BACK, ופיין המריא אל על עם הלהיט הנפלא OH ATLANTA. הצעד הזה התגלה כהברקה. במקום ליצור קרעים, הוא הפך את LITTLE FEAT למכונה משומנת ויצירתית עוד יותר. הלהקה נשמעה כאילו כל חבריה נושמים וחושבים כאחד.

חלק מהסוד טמון אולי במקום ההקלטה הלא שגרתי. הלהקה עזבה את אולפני ההקלטות הנוצצים של לוס אנג'לס ועברה להקליט באולפן בשם BLUE SEAS במרילנד. האולפן הזה היה, לא תאמינו, דוברה שהוסבה לאולפן הקלטות ושכנה במעגן. כמה שנים מאוחר יותר, הדוברה הזו שקעה למצולות, אך למרבה המזל, הסלילים של התקליט הזה ניצלו.

התקליט עצמו הוא מסע מוזיקלי מרתק. הוא נפתח עם ROCK & ROLL DOCTOR, המנון רוק'נ'רולי קלאסי. משם הוא ממשיך לשיר הנושא הקצבי, FEATS DON'T FAIL ME NOW, שמציג את יכולות הפ'אנק המופתיות של הלהקה, ממשיך עם הבלדה המסתורית SPANISH MOON וחותם במחרוזת ארוכה ומכשפת של MEDLEY: COLD COLD COLD / TRIPE FACE BOOGIE. כל רצועה בתקליט היא פנינה, והוא נחשב בצדק לאחת מהקלטות האולפן האחרונות שבהן הכול פשוט עבד באופן מושלם עבור הלהקה. התקליט אף זכה למעמד זהב מבחינת מכירות.

בעיתון בילבורד נכתב: "זה תמהיל משובח של רוק, בלוז וקאנטרי הנתמך בשירה מעולה מהלהקה הלא מוערכת מדי. לואל ג'ורג' הוא בקלות גיטריסט רוק מהטובים יותר בסצנת המוזיקה של ימינו, והקולות שלו בשילוב השירה והקלידים המעולים של ביל פיין הם אחד השילובים המנצחים ביותר במוזיקה העכשווית. הלהקה מצוינת, פוטנציאלית מבחינה מסחרית וזו תעלומה של ממש מדוע הם לא הצליחו במידה רבה יותר ממה שהשיגו עד כה".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "הלהקה החלה כלהקת כותבי שירים, כשהכותבים היו הקלידן ביל פיין והגיטריסט לואל ג'ורג'. באלבום השני של הלהקה, SAILIN' SHOES, הקול והגיטרה של ג'ורג' התקדמו עד לנקודה שבה ליטל פיט כבר לא הייתה רק להקת כותבי שירים: החומר, הביצועים וההפקה התקיימו בשוויון דרך האלבום ההוא וזה שבא אחריו, דיקסי צ'יקן. בתקליט החדש, כוחה של הלהקה הופך אותה לייחודית וכזו ששווה להוקיר אותה.

ללהקה יש היסטוריה מאוד מפותלת, עם פרידות שהתרחשו בתדירות גבוהה. ג'ורג' מקווה שהוא סוף סוף השיג מידה של יציבות: הוא לא ממש דומיננטי כפי שהיה פעם והפחית במודע את הסמכות שלו. התקליט החדש הוא פ'אנק כמעט טהור, אבל השירים אינם מעוררים את הטירוף של מה שהיה בתקליט הקודם. הפעם מכוונת הלהקה לאזור הריקודים. למרות שאני שמח על היציבות החדשה של הלהקה והבטחת שגשוגה, אני חושב שיש לנו זכות לצפות שהלהקה תהיה יותר מסתם האריסטוקרטיה של להקות הבוגי".

כפי שאמר לואל ג'ורג' בשנת 1976, "זה תקליט למסיבות. תשתו בירה או שתיים ותרקדו. זו מסגרת התודעה שהיינו בה בהכנת התקליט הזה".

גם זה קרה ב-9 באוגוסט: הקלטות היסטוריות, גניבות אמנות, הופעות בלתי נשכחות, טרגדיות קורעות לב ואיחודים ששינו את כללי המשחק. קבלו את הסיפורים שלא סופרו, מאחורי הצלילים שכולנו מכירים.

הביטלס באולפן: יצירה אל תוך הלילה

שנת 1968. אולפני EMI בלונדון. בעוד העולם שבחוץ מתכונן לעוד ערב שגרתי, ארבעת המופלאים נכנסו למרתון יצירה שנמשך משבע וחצי בערב ועד שתיים לפנות בוקר. האווירה, כידוע בתקופת הקלטות "האלבום הלבן", הייתה מתוחה וטעונה. על הפרק עמד שירו החדש של ג'ורג' האריסון, NOT GUILTY. השיר, ביטוי לתסכולו של הגיטריסט מהמעמד המעורער שלו בלהקה, הוקלט במשך המון טייקים כשביום זה נבחר טייק 102 (!) לקבל תוספת של בס וצ'מבלו. בסופו של דבר, באופן אירוני למדי, נמצא "אשם" בכך שלא התאים לאווירה הכללית ונגנז. הוא יראה אור רק שנים מאוחר יותר בתקליט סולו של האריסון.

אך הלילה היה עוד צעיר. לאחר שהסתיים הסשן המפרך, נשאר פול מקרטני לבדו באולפן, רק הוא והגיטרה האקוסטית שלו. באווירה אינטימית וקסומה, הוא הקליט את אחד השירים הפסטורליים והיפים יותר שלו, MOTHER NATURE'S SON. שלמות, כידוע, דורשת השקעה, ומקרטני לא ויתר לעצמו והקליט לא פחות מ-25 טייקים של השיר עד שהיה מרוצה לחלוטין מהתוצאה.

הטרגדיה של להקת CHASE: הטיסה האחרונה

בשנת 1974, עולם הג'אז-רוק הוכה בתדהמה ובצער עמוק. להקת CHASE, שהייתה בנסיקה מטאורית ורבים ניבאו לה עתיד מזהיר בסדר גודל של להקת שיקגו, ספגה מכה אנושה. הלהקה, שהוקמה על ידי החצוצרן הווירטואוז ביל צ'ייס, פרצה לתודעה עם תקליט בכורה מצליח והלהיט האנרגטי GET IT ON. הם היו בדרכם הבטוחה לצמרת.

אך לגורל היו תוכניות אחרות. ב-9 באוגוסט 1974, לאחר סדרת הופעות מוצלחת בטקסס, עלו ארבעה מחברי הלהקה על מטוס קל בדרכם להופעה בג'קסון, מינסוטה. באופן מצמרר, הבסיסט של הלהקה, דרטניון בראון, פיתח פחד טיסה קיצוני לאחר טיסה קשה שעברה הלהקה שנה קודם לכן, והחליט יחד עם חברים נוספים לנסוע ברכב. חששותיו התאמתו באופן הנורא ביותר. המטוס הקל התרסק זמן קצר לפני הנחיתה, וכל נוסעיו נהרגו במקום. יחד עם הטייס והטייסת, קיפחו את חייהם מנהיג הלהקה ביל צ'ייס, המתופף וולטר קלארק, הגיטריסט ג'ון אמה והקלידן וולי יון. שאר חברי הלהקה קיבלו את הבשורה המרה בעודם מחכים לחבריהם. התקשורת האחרונה עם המטוס נרשמה בשעה 17:30, בעת שטס מעל אייווה. החלום הגדול של CHASE נגדע ברגע אחד.

פינק פלויד: תקלה טכנית והזדמנות אמנותית

אמסטרדם, 1969. להקת פינק פלויד הגיעה להופעה באולם פראדיסו באמסטרדם, הולנד. ההופעה יועדה להיות מוקלטת על ידי תחנת הרדיו המקומית HILVERSUM 2, כדי להשמיעה בסידרה שלה, JAZZ AND POP LIVE, שנקבעה לשידור ב-29 באוגוסט, בשעה שמונה בערב. אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד. זמן קצר לאחר תחילת המופע, מיקרופון השירה של רוג'ר ווטרס פשוט שבק חיים. במקום להיכנע לפאניקה, הלהקה אילתרה הופעה אינסטרומנטלית כמעט במלואה, מסע פסיכדלי מהפנט שכלל יצירות ארוכות ומורכבות. שידור הרדיו, כמובן, בוטל ותוארך מחדש, ל-17 בספטמבר 1969, אך הקהל באולם זכה לחוויה חד פעמית. באותו היום ממש, בצד השני של האוקיינוס, יצא בארצות הברית תקליטה השלישי של הלהקה, פסקול הסרט MORE, ציון דרך חשוב בדרכה של הלהקה לשוק האמריקאי.

אחד עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1980, הלהקה תתמודד עם בעיה מסוג אחר לגמרי. האיורים המקוריים של האמן ג'ראלד סקארף, שהיוו את הזהות החזותית הבלתי נשכחת של האלבום והמופע THE WALL, נגנבו מתערוכה בארל'ס קורט בלונדון. למרבה המזל, רוב היצירות אותרו והוחזרו מאוחר יותר, אך חלקן עדיין נחשבות לאבודות עד היום.

רגע של קסם טלוויזיוני: KISS חושפים פנים

שנת 1995. ערוץ MTV שלט בעולם המוזיקה, וסדרת ההופעות האקוסטיות שלו, MTV UNPLUGGED, הפכה לבמה יוקרתית שבה אמנים הציגו צד אחר, חשוף ואינטימי. אך איש לא ציפה למה שעמד להתרחש כשהגיעה תורה של להקת KISS. לראשונה מאז 1980, עלו לבמה יחד ארבעת חברי ההרכב המקורי: ג'ין סימונס, פול סטנלי, פיטר קריס ואייס פרהלי.

אך זה לא היה האיחוד שהימם את הקהל. זו הייתה העובדה שהם הופיעו ללא האיפור המפורסם שלהם. למעט הופעה פרטית בחתונתו של פרהלי, בשנת 1976, זו הייתה הפעם היחידה שהעולם ראה את גיבורי הרוק האלו במערומיהם האמנותיים ביחד. הכימיה הייתה מיידית והקסם חזר. ההופעה הייתה כל כך מוצלחת, שהיא הובילה ישירות לאיחוד הרשמי של הלהקה בשנת 1996, לסיבוב הופעות שהפך למכניס ביותר באותה שנה והוכיח שלפעמים, כל מה שצריך זה להוריד את המסכות.

מה עוד קרה ביום סוער זה?

1958: זמר צעיר וביישן בן 17 בשם הארי ווב, שאימץ את שם הבמה קליף ריצ'רד, חתם על חוזה ההקלטות הראשון שלו עם חברת EMI. ריצ'רד כבר הקליט לפני כן שני שירים, בהפקתו של נורי פאראמור. אלו הם גירסת כיסוי לשיר של בובי הלמס בשם 'התאהבות של תלמיד בית ספר' ושיר מקורי בשם 'תזיז את זה', שנכתב על ידי איאן סאמואל, שהיה חבר בלהקת הליווי שלו, 'הנוודים'.

1964: מהומה במנצ'סטר! להקת הרולינג סטונס הופיעה באולם NEW ELIZABETH BALLROOM, וההיסטריה הייתה בשיאה. 3,000 מעריצים צורחים יצאו מכלל שליטה, עד כדי כך ששני שוטרים התעלפו מהלחץ ושוטר נוסף פונה לבית חולים עם צלעות שבורות בניסיון להשליט סדר. רוק'נ'רול במיטבו.

1969: מלך הפייק ניוז? שער מגזין המוזיקה מלודי מייקר הבריטי, שיצא ביום זה, הכריז בכותרת ענק: "אלביס פרסלי אומר - 'אני מגיע לבריטניה'". הממלכה עצרה את נשימתה, אך לשווא. אלביס מעולם לא הופיע בבריטניה, בעיקר בשל חששו של מנהלו, קולונל טום פרקר, שהיה מהגר לא חוקי, פחד שלא יורשה לחזור לארצות הברית ולא רצה לתת ללקוח הרווחי שלו להיות כה רחוק ממנו.

1982: להקת דוראן דוראן שחררה בבריטניה את התקליטון SAVE A PRAYER. סולן הלהקה, סיימון לה בון, חשף כי ההשראה למלודיה הגיעה, בין היתר, מהלהיט IF YOU COULD READ MY MIND של הזמר גורדון לייטפוט. איזה יופי!

1944: נולד ויו פרינס, המתופף המקורי של להקת PRETTY THINGS. פרינס היה ידוע לשמצה בהתנהגותו הפרועה וההרסנית, שהייתה כל כך קיצונית, עד שאפילו קית' מון, המתופף האגדי של המי, נראה כמו ילד טוב ירושלים לידו.

1969: להקת הרוק המתקדם הבריטית, קראוואן, הופיעה ב- LYCEUM בלונדון. במודעת הפרסומת להופעה נכתבה שם הלהקה עם שגיאת כתיב כ- KARAVAN. נראה כי זה היה בכוונה, באופן זמני.

ב-9 באוגוסט בשנת 2023 מת, לאחר מחלה ממושכת, גיטריסט הרוק המשפיע, רובי רוברטסון, שידוע בעיקר מלהקת הבאנד. בן 80 במותו.

רובי רוברטסון, המלחין הראשי והגיטריסט הראשי של להקת הבאנד, היה מוסיקאי שעבודתו הציעה חזון אמריקאי שנראה בו-זמנית מיתולוגי ואותנטי, תוך כדי כך שעזר לעורר השראה לז'אנר שזכה לכינוי אמריקנה.

בשירים שרוברטסון, שהגיע לארה"ב מקנדה, כתב עבור הבאנד נעשה שימוש במילים אניגמטיות כדי לעורר תמונות של אמריקה קשה וצבעונית של פעם, הישג גדול שהגיע ממישהו שלא נולד בארצות הברית. המוזיקה שהוא התאים למילים הכילה כל ז'אנר אמריקאי חיוני, כולל פולק, קאנטרי, בלוז וגוספל. "רציתי לכתוב מוזיקה שהרגישה כאילו אפשר היה לכתוב אותה לפני 50 שנה, מחר, אתמול - שהייתה לה איכות אבודה בזמן", אמר רוברטסון בראיון.

ג'יימי רויאל רוברטסון נולד ב-5 ביולי 1943 בטורונטו. אמו, רוזמרי דולי קרייזלר, הייתה מוהוק שגדלה בשמורת ששת האומות ליד טורונטו. האיש שהוא האמין שהוא אביו ושגידל אותו עד שהיה בשנות העשרה המוקדמות שלו, ג'יימס רוברטסון, עבד במפעל. כשהיה ילד, אמו לקחה אותו לעתים קרובות לשמורת ששת האומות, שם, אמר רוברטסון, "נראה לי שכולם ניגנו בכלי נגינה או שרו או רקדו. חשבתי, 'אני חייב להיכנס למועדון הזה. אמרתי, 'אני חושב שהגיטרה נראית די מגניבה'". אמו קנתה לו אחת.

"הרוק'נ'רול פגע בי כשהייתי בן 13", אמר. "זה היה הדבר בשבילי. תוך שבועות הייתי בלהקה הראשונה שלי". בערך באותה תקופה הוריו נפרדו, ואמו סיפרה לו שאביו הביולוגי היה מהמר מקצועי - יהודי בשם אלכסנדר דיוויד קלגרמן, שנהרג בתאונת פגע וברח לפני שפגשה את ג'יימס רוברטסון. בספר הזיכרונות שלו העיר רוברטסון בצורה ערמומית על מורשתו האינדיאנית והיהודית. "אפשר לומר שאני מומחה בכל הקשור לרדיפה אחריי", כתב.

לאחר שניגן עם רוני הוקינס ואר כך עם בוב דילן (כולל בהופעות בהן דילן ביקש לעבור מפולק אקוסטי לרוק חשמלי וגרם לקריאות בוז מהקהל) - רוברטסון הקים את הבאנד.

המוזיקה של הבאנד בלטה גם על ידי היפוך הווליום והמאניה ההולכת וגוברת של הרוק הפסיכדלי. "פשוט הלכנו שמאלה לגמרי כשכולם הלכו ימינה", אמר רוברטסון. כך, אפקט הצליל והתמונה הזה - שנחשף לראשונה, בשנת 1968, באלבומה הראשון של הבאנד, MUSIC FROM BIG PINK - השפיע רבות על מוסיקאים אחרים.

עמיתו הגיטריסט של רוברטסון, אריק קלפטון, אף לחץ להיכנס לשורות הלהקה, כי מאס בלהיות מוסיקאי סופרסטאר. ההצעה נדחתה בנימוס. למרות שרוברטסון שלט בנקודות הכתיבה של הלהקה, הוא הדגיש לעתים קרובות את החשיבות של כל חמשת החברים. "כולם עשו משהו שהעלה את הרמה של מה שעשינו למקום חזק יותר", הוא אמר ב-2019. "כולם דמויות ייחודיות שאפשר לקרוא עליהן בספר", אמר למגזין MUSICIAN ב-1982. אבל אל תחשבו ששליטתו לא יצרה התמרמרות, בזמנו, מצד כמה חברי להקה אחרים שחשו כי הוא חטף מהם קרדיט.

במהלך השנים, חברים אחרים בלהקה האשימו את רוברטסון בכך שלקח יותר קרדיטים לכתיבת שירים ממה שמגיע לו. עבורם זה היה מאמץ משותף, כאשר שאר החברים הוסיפו עיבודים חשובים ותרמו אלמנטים שעזרו להגדיר את האופי המהותי של ההקלטות. המתופף, ליבון הלם, היה קולני במיוחד בגינוי שלו, שהוגבר על ידי ספר הזיכרונות הזועם שפרסם. בספר הזיכרונות שלו, כתב רוברטסון על הלם, "זה היה כאילו איזה שד זחל לתוך נשמתו של חברי ולחץ על כפתור מטורף וכועס".

כמה שנים לאחר פירוקה של הבאנד החל רוברטסון בקריירת סולו עם אלבום שנשא את שמו. בעשורים שלאחר מכן, הוא הוציא ארבעה אלבומי סולו נוספים וגם זכה להגשים את כישרונו ככותב מוסיקה לפסקולים. לעתים קרובות זה נעשה בשיתוף פעולה עם מרטין סקורסזה, שביים בהצלחה רבה את סרט המופע האחרון של הבאנד, THE LAST WALTZ. השניים עבדו יחד על סרטים ידועים כמו "השור הזועם" ו"קזינו". רוברטסון שימש גם כמפיק מוזיקלי או מלחין בעשרות פסקולים לפרויקטים של קולנוע וטלוויזיה, ואף שיחק קצת, בהשתתפות ג'ודי פוסטר וגארי בוסי, בסרט "קרני" משנת 1980.

ב-9 באוגוסט בשנת 1976 יצא תקליט חדש ללהקת הרוק, גרנד פ'אנק ריילרואד שהפיק אותו... פרנק זאפה! מה קרה שם? בואו לקרוא...

אחרי צאת התקליט הקודם, BORN TO DIE, החלו חברי להקת גרנד פ'אנק ריילרואד להתרחק זה מזה לטובת חופשה. בזמן הזה לא נעשו צעדים משפטיים לפירוק השותפות ולא נמכר ציוד הלהקה. אנשים שעבדו עם הלהקה עדיין קיבלו משכורת. החופשה נשמרה בסוד ולא היה מישהו שהעז להגיד שהסיפור נגמר. חברי הלהקה פשוט רצו להתנתק מזה.

בסיסט הלהקה, מל צ'אצ'ר, עמד להיות אבא בפעם הראשונה. המתופף, דון ברואר, היה בתהליך בניית ביתו החדש. הקלידן, קרייג פרוסט, חגג כהרגלו והגיטריסט-זמר, מארק פארנר, עבד בחווה שלו. אחרי כמה חודשים בנפרד, הזמן עשה להם טוב והם רצו לחזור לעשות משהו ביחד. היה להם זמן לחשוב, בנפרד, כמה הם יפסידו אם יפרקו את השותפות הזו. ברואר: "הלהקה הזו היא כמו בחורה; אתה תאהב אותה - היא תאהב אותך בחזרה. אתה תשנא אותה - היא תבעט לך באשכים".

גם פארנר, שחשב אז לעשות תקליט סולו, שמח לחזור לחבורה. הם ידעו שבשני התקליטים האחרונים הם אימצו יותר מדי את המוח כדי למצוא כיוון והנה עכשיו הם באים רעננים לעניין. הם עדיין לא שיערו שהפתעה גדולה מחכה להם מעבר לפינה - בצורת פרנק זאפה!

מתופף הלהקה, דון בראואר: "האמת שכבר בשנת 1973 חשבנו להביא את פרנק להפיק אותנו. זה נראה כמו שיתוף פעולה הזוי שיכל היה ללכת לשני הכיוונים. הסתדרתי מצוין עם פרנק. הוא התארח בבית שלי. כשנסענו ללוס אנג'לס, הלכתי וביקרתי אותו בביתו. הייתי הולך לכמה מהמיקסים שהוא עשה באולפן, ואז היינו מבלים ביחד אחר כך. הוא הזמין אותי כי הוא עבד על כמה מהדברים שלו. הוא התקשר אליי למלון והזמין אותי באותו לילה לבוא לאולפן לעבוד על אחד השירים שהוא עושה. ניגנתי בבונגוס בשיר שלו, LET ME TAKE YOU TO THE BEACH".

פארנר: "הייתי בטוח שפרנק זאפה כל הזמן מסומם, אבל כשהוא בא לפגוש אותנו היה לו תרמוס עם קפה ביד. הוא בא לעבוד ואני מיד חשבתי, 'אההה... זה האיש בשבילנו!' הדבר שהוא היה מכור לו זה קפה וכשהתרמוס הגיע לחצי הכמות, הוא שלח את העובד שלו להכין לו קפה מחדש. האמת שהוא הפחיד אותנו כי הוא ממש לא היה מה שציפינו לו. זה משקף היטב שלא כל מה שאתה רואה הוא באמת כזה. הייתי בטוח שהוא יהיה הבחור המוזר שקשה עד אי אפשרי לדבר איתו, אבל הוא ממש מחובר לקרקע. מאד הערכתי את עבודתו. כל מה ששמעתי שהוא עשה, תמיד הייתה לזה ארומה מרשימה. כולנו הסכמנו בלהקה שזה יכול להיות שילוב מנצח".

פרנק זאפה: "בדיוק סיימתי שישה חודשים של סיבוב עולמי והייתי מוכן להגיע הביתה, אבל הלהקה הזו ניסתה להגיע אליי עוד לפני שהסיבוב הזה החל. אז הסכמתי להיפגש עם האנשים האלו. מעולם לא שמעתי עליהם, חוץ מהרפש שהודפס עליהם רבות בעיתונים. אז הגעתי לסטודיו שלהם והם היו ממש נחמדים. הם ניגנו נהדר והם שרו טוב. הם נתנו לי כמה תקליטים שלהם והקשבתי להם בביתי. חשבתי קצת והסכמתי לעשות את העבודה איתם. כששאלתי את המנהל שלהם, מה הם רוצים שיהיה באלבום - הוא אמר מילה אחת והיא ספונטניות".

פרנק זאפה היה, ללא ספק, זריקת המרץ שהלהקה הייתה כה זקוקה לה. הם יצרו את המוסיקה אבל גם כה נהנו לבלות ביחד. עבור כל אחד מהמחנות הייתה זו חוויה פוקחת עיניים. אחרי שהוקלטו תפקידי הנגינה, הלהקה לקחה חופשה של שבוע לפני שכולם נפגשו שוב, הפעם באולפני רקורד פלאנו בלוס אנג'לס, כדי להקליט את תפקידי השירה. ביום הראשון שם התפרקה הלהקה! היו מריבות אבל החברים הצליחו איכשהו ליישר את ההדורים ולהמשיך. זאפה: "זה היה סינדרום, כי הם מיד חזרו זה לזרועות זה. כל מה שעשיתי הוא פשוט להקליט אותם כפי שהם. זה הכל צלילים שלהם והמוסיקה שלהם. לדעתי, זה התקליט הראשון בו הלהקה הזו נשמעת כלהקה. אם התקליט הזה לא יגרום לאנשים להבין מה זו הלהקה הזו, אז מבחינתי אמריקה נותרה ללא אוזניים. זה תקליט הרוק'נ'רול של השנה".

חברי גרנד פ'אנק הבינו, עם עבודתם לצד פרנק זאפה, כמה חשובה היא עבודת ההפקה והביעו את התלהבותם להיות גם מפיקים מכאן והלאה.

עיתון רולינג סטון, שלא פעם קטל את תקליטי הלהקה, פרסם בביקורת על תקליט זה: "עכשיו באה הלהקה לעשות תקליטים מצוחצחים. היה זה המפיק טוד ראנדגרן שעשה את זה איתם לראשונה כשהפעם זה פרנק זאפה שבא להוציא מהם את ההומור המחוספס ולתת קצת פלפל קצבי. זאפה הרשה לעצמו להתנסות מוסיקלית גם פה. הרי מי כמוהו יעז לפתוח צד של תקליט של גרנד פ'אנק עם 30 שניות ולקרוא לזה BIG BUNS? ומי ייתן לשני שירים שכתב מארק פארנר ('1976' ו- DON'T LET 'EM TAKE YOUR GUN) להישמע כפרודיות עצמיות? ואיזה עוד מפיק ירשה לעצמו לגנוב את התקליט מהלהקה אותה הוא מפיק כדי להפוך בו את חבריה לנגנים שלו (כמו בשיר OUT TO GET YOU) ולמתוח אותם באופן בו כישוריהם המוגבלים לא יכלו לעשות זאת עד שהוא בא?"

מה רבה הייתה האכזבה שהתקליט הגיע רק למקום ה-52 במצעד המכירות האמריקאי. חוסר ההצלחה הביא שוב לשטח את הבעיות שהיו בין חברי הלהקה והפעם היא התפרקה באמת. זו הייתה תקופה חשוכה עבור כל הנוגעים בדבר. פארנר החליט לנסות לסלול קריירת סולו ואמר לתקשורת: "אני לא רוצה להאשים, אבל דון (ברואר) רוצה לעבוד על דברים באופן בטוח יותר. הוא רוצה לעשות דברים שלדעתו יישארו עוד עשרים שנה. הוא לא רוצה להשקיע יותר במשהו שאינו בטוח לטעמו. אין לי יותר מה להוסיף חוץ מהעובדה שהתפרקנו. רציתי להביא ללהקה הרבה שירים מהזווית הפוליטית שלי, אבל הם לא פעם הצביעו, באופן דמוקרטי, נגדם".

דון ברואר: "השיגרה שלנו הייתה להוציא אלבום ולצאת לסיבוב הופעות ארוך. בשנת 1976 כבר היינו שחוקים וסחוטים. היו הרבה בעיות בלהקה, וחוץ מזה - עולם הדיסקו החל לכרסם בעולם הרוק. התפרקנו לפני שהדיסקו היה מפרק אותנו".

ב-9 באוגוסט בשנת 1971 הצטרף בסיסט בשם למי (או בשמו האמיתי - איאן קילמיסטר) ללהקת הרוק-החללי, 'הוקווינד'.

למי היה לפני כן חבר בלהקת רוק בריטית בשם 'סאם גופאל' (SAM GOPAL) וגם תיפקד כאיש צוות טכני בהופעות של להקות אחרות. כשעבד עבור להקת THE NICE, הוא הציע לאורגניסט הלהקה, קית' אמרסון, לתקוע סכין אמיתית באורגן ההאמונד שלו. וכדי להוכיח את עמדתו הוא העניק לאמרסון סכין. את הכינוי 'למי' לקח קילמיסטר מדמות בשם זה שכיכבה בתסכית רדיו, מסוף שנות החמישים ברדיו הבריטי, בשם 'מסע אל תוך החלל'.

למי בספרו על הצטרפותו ללהקה: "זה היה דיקמיק הסקסופוניסט שהביא אותי להוקווינד. הוא כל הזמן התרוצץ מסביב, מחפש סמים ממריצים וכמובן שהוא מצא אותי בסופו של דבר. חייתי אז עם הבחורה ההיא ברחוב גלוסטר בלונדון, והיא נתקלה בו. 'אה, יש לי חבר בבית שלוקח ממריצים', היא אמרה. אז הוא הגיע וגילינו שיש לנו עניין הדדי לגלות כמה זמן אפשר לגרום לגוף האדם לעבוד בלי לעצור. עברנו בולמוס כזה שנמשך כשלושה שבועות, ובמהלכו ישנו כשעתיים. הוא מצא אותי בכל מקרה, וזה היה בסדר מבחינתו כי הוא

היה פריק ההספיד היחיד בהוקווינד - השאר היו אנשי אסיד. הוא חיפש מישהו שיבין אותו.

ראיתי את הוקווינד בעבר - אם כי לא בהתחלה, כשהם היו להקה שנקראה GROUP X. כל הקהל נראה כאילו הוא בהתקף אפילפסיה, כל השש מאות מהם עשו את אותו המהלך. אני זוכר שחשבתי, 'טוב, אני חייב להצטרף אליהם - אני לא יכול לצפות בהם!' אני רוצה למצוא מקום לנגן בגיטרה איתם. הגיטריסט הראשי שלהם, היו לויד לנגטון, זה עתה עזב את הלהקה - נעלם, באמת. הם עשו הופעה בפסטיבל האי וייט. הם לא ממש ניגנו בפסטיבל, אלא מחוץ לפסטיבל. בכל מקרה, חבורה מהם ישבה מסביב למדורה ולנגטון עשה משהו כמו שמונה טבליות אסיד. 'אני יוצא להליכה, בחורים,' אמר לאחרים, עבר את הגבעה ואיש לא ראה אותו שוב למשך כחמש שנים! כך היו הדברים בהוקווינד - רופפים, מאוד משוחררים.

אז קיוויתי לקבל את תפקיד הגיטריסט, אבל הגעתי לבס במקום. למעשה, היום שבו הצטרפתי להוקווינד היה היום בו התחלתי לנגן בס. זה היה באוגוסט, 1971. ללהקה הייתה הופעה פתוחה בכיכר POWIS בנוטינג היל גייט, והבסיסט, שהיה דייב אנדרסון באותה תקופה, לא הופיע. אבל כמו אידיוט, הוא השאיר את הבס שלו בטנדר, מה שסלל את הדרך ליורש, לא? אתה כמעט מזמין מישהו לבוא להצטרף ולקלף ממך את העבודה, מה שעשיתי. כנראה שדייב לא אהב לעשות פסטיבלים בחינם, כמו זה שהוקווינד עשתה באותו לילה. הוא רצה לקבל תשלום כל הזמן, והלהקה עשתה את כל מופעי החינם האלו".

ב-9 באוגוסט בשנת 1995 מת ג'רי גרסיה, גיטריסט וסמל הגרייטפול דד כשהוא בן 53 ושבוע.

אחת הלהקות הגדולות יותר שצצו בארה"ב ובנו קהל אדיר סביבן הייתה להקת גרייטפול דד. כל הופעה של הלהקה הזו הייתה כטקס רוחני והקהל, ברובו "דד הדס" דאג להקליט את הצלילים (באישור מלא של הלהקה) ולחוות חוויה שדמתה לפתיחת שערי שמיים.

המופע האחרון של גרסיה עם הגרייטפול דד נערך בשיקגו, ב-9 ביולי 1995. עם סיום ההופעה ירדה הלהקה מהבמה ו-58,000 אנשים החלו לעשות את דרכם אל מחוץ למקום. כשגרסיה נכנס לרכב ההסעות, הוא נשמע אומר לסובביו שהיה זה סיבוב הופעות טוב בעיניו וחבל שהוא נגמר. השיר האחרון במופע האחרון הזה שלו היה BOX OF RAIN. חודש לאחר מכן מת גרסיה בשנתו ואבל כבד ירד על אמריקה.

מצב בריאותו של גרסיה היה רופף מזה שנים.

בשנת 1986 היה גרסיה במצב של סכנת חיים כשנכנס לתרדמת בגלל סיבוכים ממחלת הסוכרת. ב-10 ביולי של אותה שנה הוא דיווח לסובביו שאינו חש בטוב ואמבולנס הובא מיד לקחתו לבית החולים בקליפורניה. שם נכנס גרסיה לתרדמת. יממה לאחר מכן שבה אליו הכרתו. רופאיו מסרו שמשקל יתר, כמו גם אלכוהול וסמים, הם שהביאוהו למצב זה.

הסימנים כבר היו ברורים שלוש שנים לפני כן, כשהגרייטפול דד נאלצו לבטל סיבוב הופעות בגלל בריאותו הרופפת. "הוא מעולם לא הקשיב לאחרים בעניין בריאותו", אמר דובר הלהקה, דניס מקנאלי. "עכשיו הגוף שלו הוא שמדבר אליו ואומר לו לנוח ומיד. הגיע הזמן להעיף הצידה את הנקניקיות והמילקשייקים". הרופא של גרסיה, ד"ר רנדי בייקר" מסר באותה שנת 1992: "המחלה של ג'רי כרונית. יש לו דלקת בריאות שנובעת משנים של עישון. זה לוחץ על הלב שלו שהתרחב. הוא חייב להרזות כדי להוריד את סכנת הסוכרת".

גרסיה הצליח להחזיק עוד מספר שנים כשבשנת 1995 הוא מת בשנתו, במרכז לגמילה מסמים, ששכן בצפון סן פרנסיסקו. בן 53 במותו מהתקף לב. היה זה ניסיון שלו להיגמל מהרואין שהביא אותו, יומיים לפני כן, להתאשפז במרכז הגמילה. לא היה ברור האם הלהקה תמשיך לפעול בלעדיו. טקס ההלוויה שלו נשמר בסוד, כדי למנוע מהמונים לנהור לשם ולפגוע בפרטיות הקרובים אליו בעת התאבלותם. בין קומץ הנוכחים נראו בוב דילן, הכדורסלן ביל וולטון והתמלילן של הלהקה, רוברט האנטר, שהקריא "קינה לג'רי": "אז רק אגיד שאני אוהב אותך / מה שלא אמרתי בעבר / ואסיים בכך, חבר יקר / ואניח לך להתעלם מהשאר".

מותו של גרסיה היה עבור אמריקאים רבים כמות נשיא. טקסי זכרון רבים נערכו על ידי המעריצים, שרבים מהם שטפו את פינת הייט-אשבורי. גם חברי הגרייטפול דד הצטרפו לאלפים וכולם פעמו כלב אחד לזכרו של גרסיה.

אמנים סיפרו מיד לאחר מכן על גרסיה. "אין דרך לתאר את עוצמת המשיכה אליו כבנאדם וכמוזיקאי", אמר בוב דילן. "אני לא חושב שלבכות עליו יעשה עמו צדק. עבורי הוא היה כאח גדול שלימד אותי המון". דייויד קרוסבי: "הוא היה חריף ושנון ולו הייתי צריך לבחור איש אחד שיהיה הדובר של כולנו, זה היה ג'רי. הוא תמיד אמר את מה שחשב ובאופן החכם ביותר". קרלוס סנטנה: "ג'רי הוא חלק מהאור של היקום. אנחנו באים מהאור ואנחנו הולכים אל האור. כך שאנחנו, שנותרנו בינתיים על כדור הארץ, הם הפגועים מכך והוא דווקא זה שבסדר כרגע. כדי לחיות צריך לחלום אך המוות הוא ההתעוררות. אנחנו פה עדיין ממשיכים לחלום".

ארבעה חודשים לאחר מותו שיחררו חברי הגרייטפול דד הצהרה רשמית ובה ביקשו למסור שאינם מתכוונים להמשיך ולהופיע יחדיו תחת המותג הידוע.

קול התקופה לפי עיתון מהעבר - אז הפעם שלפתי את מלודי מייקר שיצא היום, 9 באוגוסט בשנת 1969. בואו נגלה מה הלך אז - עם סיכום שלי.

בשבוע השני של אוגוסט 1969, מצעדי המוזיקה הבריטיים שימשו כברומטר תרבותי תוסס וסותר, ולכד נוף פופ במצב של שינוי דינמי. מבט בדירוג השבועי מגלה קהל בעל חך אקלקטי יותר ויותר, המסוגל לאמץ הדוניזם, אידיאליזם ואמנות מתוחכמת במידה שווה. ראש מצעד הסינגלים היה מחקר בניגודים: השיר הגולמי, מבוסס הבלוז, של HONKY TONK WOMAN של הרולינג סטונס החזיק במקום הראשון, בעוד שהמנון השלום המינימליסטי והנוקשה, GIVE PEACE A CHANCE, של פלסטיק אונו באנד (עם ג'ון לנון) ישב במקום השני. ממש מתחתם, בלדת הפרשנות החברתית של אלביס פרסלי IN THE GHETTO ושיר הסולו של רובין גיב SAVED BY THE BELL השלימו ארבעה מקומות ראשונים.

גיוון זה לא היה אנומליה אלא המאפיין המגדיר את הרגע. מצעדי התקליטים סיפרו סיפור דומה, כאשר אלבומי הקאמבק של אלביס פרסלי חלקו את מקומם עם הפופ המלוטש של טום ג'ונס, הקסם של גלן מילר, והכי מרשים, הפסקול לסרט "2001: אודיסיאה בחלל". נוכחותו של תקליט אינסטרומנטלי זה, בעל נגינה קלאסית, בשלושת המובילים מצביעה על שינוי משמעותי בטעם המיינסטרים. הדבר מרמז על תיאבון ציבורי גובר ליצירות מוזיקליות מורכבות ורציניות, מגמה שקשורה ישירות לוויכוחים האינטלקטואליים, שם התווכחו המעריצים בלהט על ההשפעות הקלאסיות במוזיקה של אמנים כמו THUNDERCLAP NEWMAN. לכן, מצעדי הפזמונים היו יותר מתחרות פופולריות פשוטה; הם היו מפה של האידיאולוגיות המוזיקליות המתחרות של התקופה, שמשקפות קהל שטעמו נעשה מתוחכם יותר ועבורו הגבולות בין תרבות "גבוהה" ל"נמוכה" החלו להיטשטש.

בעמוד הראשון של העיתון שלטו שני ענקי העשור, כל אחד מהם יצא למסע צלב חדש כדי להבטיח את מורשתו לשנות ה-70. אלביס פרסלי והרולינג סטונס, בני המלוכה המקוריים של הרוק, עלו שניהם לכותרות עם תוכניות שאפתניות שחשפו שתי אסטרטגיות שונות להישרדות אמנותית ולרלוונטיות שלה.

עבור אלביס פרסלי, זה היה רגע של התחברות מחודשת עמוקה. לאחר תשע שנים הרחק מבמת הקונצרטים, הוא חזר להופיע במלון אינטרנשיונל בלאס וגאס, הופעה שהייתה חלק ממאמץ מודע להיפטר מהתדמית המלוטשת, לעתים קרובות מושמצת, של שנותיו בהוליווד. בראיון גלוי לב מאחורי הקלעים, הוא דיבר על רצון להתחבר מחדש לקהל שלו ולשורשיו המוזיקליים. "אני מרגיש שלפעמים אכזבתי אותם בכך שמעולם לא הופעתי בבריטניה", הודה, והבטיח לצאת לסיבוב הופעות "בקרוב מאוד". הוא הודה שהוא "קצת מתבייש בכמה מהשירים שעשיתי במחזות זמר", והודה שהם נכללו לעתים קרובות רק כדי "להשתלב במצבים הקולנועיים". הופעתו החיה החדשה הייתה עדות לשינוי הזה, הייתה זו הופעה דינמית שראתה את אלביס חוזר לתנועת ירך מחודשת, מתנדנד לתוך נעלי זמש כחולות ועם רפרטואר הרוק'נ'רול הקלאסי שלו. כמחווה משמעותית לממסד החדש, שלחו הביטלס מברק תומך, ואלביס, בתורו, שילב את שיריהם YESTERDAY ו-HEY JUDE בהופעה שלו, הכרה רבת עוצמה באמנים שירשו את גלימת הכוכבות העולמית בהיעדרו. בינינו, זה לא יקרה למשך זמן רב - אלביס עוד יגש לנשיא ניקסון ויגיד לו שיש להחרים את הביטלס כי הם צרכני סמים.

אז בעוד שאלביס הביט לאחור לשורשיו כדי להתקדם, הרולינג סטונס נקטו באסטרטגיה של חידוש עתידי. הלהקה הכריזה על תוכניות לסיבוב הופעות בריטי ראשון מאז 1966, כחלק ממסע עולמי שסימן את שאיפתם הגלובלית. אפילו יותר מרשימה הייתה הגישה שלהם להקלטת אלבומם החדש. עם צילומיו של מיק ג'אגר את הסרט "נד קלי" באוסטרליה, הלהקה פיתחה תהליך יצירה מתקדם טכנולוגית למרחקים ארוכים. חברי הלהקה הלחינו בלונדון, אשר לאחר מכן הוטסו 13,000 קילומטרים לג'אגר, שהקליט את שירתו ושלח את זה בחזרה (הרבה לפני בוא טכנולוגיית האינטרנט). אם הוא היה מרגיש שיש צורך בתיקונים, הוא היה מחזיר את השירים עם הצעותיו.

פסטיבל הפולק, הבלוז והגוספל האמריקאי של 1969 נועד להביא אמנים יסודיים כמו אלברט קינג וג'ון לי הוקר לסיבוב הופעות בבריטניה, ולהמשיך את חינוכה של בריטניה על שורשי מוזיקת הרוק שלה. בצעד היסטורי, הזמרת הבריטית קיקי די (זו שבעתיד תיהנה מהדואט DON'T GO BREAKING MY HEART עם אלטון ג'ון) הוחתמה על ידי הלייבל העצמאי המפורסם של מוטאון, והפכה ל"זמרת הבריטית הראשונה" שעשתה זאת. העסקה קבעה שכל הקלטותיה העתידיות יופקו בדטרויט, הצבעת אמון משמעותית מצד מעצמת הסול האמריקאית.

זרם הכישרונות מזרחה היה חזק באותה מידה. שורה של להקות בריטיות התכוננו לסיבובי הופעות אמריקאיים, כולל הקינקס, שהוחרמו באמריקה מזה שנים והיו אמורים לצאת לסיבוב ההופעות הראשון שלהם בקנדה.

בסוף שנות ה-60 הופיעה תופעה חדשה: "הסופרגרופ". זה לא היה רק גימיק שיווקי, אלא פתרון מבני לבעיה הולכת וגדלה. מוזיקאים שהשיגו תהילה עצומה ובגרות יצירתית בלהקות המקוריות שלהם החלו להגיע לתקרה אמנותית. מודל הסופרגרופ הציע נתיב לחופש גדול יותר, שאפשר לאמנים מבוססים להשתחרר מסביבות חונקות מבחינה יצירתית או אישית ולשתף פעולה עם עמיתים בעלי סטטוס כמו שלהם על בסיס יותר ממוקד.

הדוגמה המובהקת למגמה זו הייתה קרוסבי, סטילס ונאש. הלהקה, שנוצרה מאפרם של להקות הבירדס, באפלו ספרינגפילד וההוליס, כבר התרחבה. בראיון מפורט, דיוויד קרוסבי הסביר את צירופם של הגיטריסט-זמר ניל יאנג והבסיסט גרג ריבס, מה שהפך את שלישיית הליבה ללהקה מן המניין. דבריו של קרוסבי חושפים את המוטיבציה העיקרית מאחורי פרויקטים כאלו. הוא הצהיר במפורש שהפרידה האגדית של באפלו ספרינגפילד לא נבעה מעימותים בין יאנג לסטיבן סטילס, אלא משום שהלהקה כולה "לא יכלה לצמוח לרמה מוזיקלית גבוהה יותר". החיפוש אחר סביבה מוזיקלית מתוחכמת יותר היה הכוח המניע. קרוסבי היה מודע היטב לתווית "סופרגרופ" והתנגד לה. "זה לא מדאיג אותי וזה לא מרגש אותי", הוא אמר. "אנשים מנסים לתייג הכל, זה סתם ניסיון זול להפוך אותנו למשהו שאנחנו לא. אנחנו סתם חבורה של מוזיקאים שמנגנים מוזיקה".

מגמה זו הדהדה במקומות אחרים. הקמת להקת HUMBLE PIE, בהשתתפות סטיב מריוט מה-SMALL FACES ופיטר פרמפטון מ-THE HERD, קיבלה ביקורת על הסינגל הראשון שלה, NATURAL BORN BUGIE, בזכות מעמדה כ"סופרגרופ". כך נכתב בביקורת על התקליטון במגזין הזה: "התגובות לכך יהיו תלויות בכמה הפרסום המוקדם על 'הסופרגרופ' הזה הניע אתכם להתעניין. למעשה, זוהי חתיכה של רוק'נ'רול אמיתי ומיושן, יחד עם פסנתר בוגי ווגי. נשמע שמריוט, פרמפטון ושות' נהנים מכל רגע, והניחוש שלי הוא שזה יהיה להיט ענק. אני? אני אוהב את זה. אבל אני סתם רוקר מיושן בלב".

בינתיים, גם "רנסאנס", להקה חדשה בהשתתפות חברי היארדבירדס לשעבר - קית' רלף וג'ים מקארתי, החלה לצוץ, כשהבטיחה סאונד רחוק מאוד משורשי הרית'ם אנד בלוז של להקתם הקודמת. טרנד הסופרגרופ היה תוצאה ישירה של התבגרות הדור הראשון של כוכבי רוק. כעת הייתה להם את השאפתנות האמנותית, העצמאות הפיננסית והכוח בתעשייה כדי לפרק מבנים ישנים וליצור בריתות יצירתיות חדשות וגמישות יותר בתנאים שלהם.

לצד יצירת בריתות חדשות הגיע גם פירוקן של בריתות ישנות. עבור אמנים רבים, ההצלחה שהביאה להם תהילה הפכה לכלא יצירתי, סט של "אזיקי זהב" שמנעו התפתחות אמנותית. גיליון השבוע הדגיש שני "גירושים יצירתיים" בולטים שהמחישו את הסכסוך הבסיסי הזה בין דרישות מסחריות לחופש אמנותי. הסיפור המפורט ביותר היה הפרידה המקצועית של הזמרת ג'ולי דריסקול והאורגניסט בריאן אוגר. בראיון בלעדי, אוגר הסביר כי הפרידה נבעה מלחץ עצום של הצלחה ודרכי היצירה האמנותיות המפוזרות שלהם, ולא ממרירות אישית. "ג'ולי באמת לא יודעת מה היא רוצה לעשות בשלב הספציפי הזה, אבל היא רוצה להקל על הלחץ לזמן מה", הצהיר אוגר, והוסיף כי החלטתה "רק זירזה את מה שעתיד לקרות בכל מקרה". לאחר מכן, אוגר לקח שליטה על גורלו, "אקים חברת ניהול משלי ואפיק את התקליטים שלי מעתה והלאה".

בסיפור מקביל, להקת THE FOUNDATIONS ביצעה פרידה מכוונת מהמפיק וכותב השירים שלה, טוני מקולי. הסינגל החדש שלה, בהפקה עצמית, BORN TO LIVE BORN TO DIE, היה סטייה מודעת מהסאונד שהפך אותה למפורסמת. נגן הטרומבון של הלהקה וכותב השיר, אריק אלנדייל, הסביר את נחיצות השינוי. ההסתמכות על נוסחת מקולי עבור אלבומיה גרמה לכך שגם הופעותיה החיות הוכתבו על ידו, מה ש"מנע מאיתנו לנגן כל דבר אחר", אמר. האלבום החדש, לעומת זאת, יהיה "הרבה יותר הקטע שלנו". כפי שציין בריאן אוגר, סינגל להיט באנגליה "פותח דלתות רבות", אך עבור להקת THE FOUNDATIONS, אותן דלתות הפכו לקירות של כלוב יצירתי. בביקורת על התקליטון BORN TO LIVE BORN TO DIE נכתב בגיליון הזה: "להקה זו הבטיחה שינוי מוחלט בסינגל הראשון שחבריה כתבו והפיקו בעצמם. הם לא צחקו. השיר הזה של אריק אלנדייל מתרחק לחלוטין מנוסחת הסול הקודמת שלהם. הלהקה מועשרת בכלי קשת, פעמונים, והכל. התוצאה היא שיר וסאונד מסחריים מאוד - ותשובה לכל אלו שחשבו שהלהקה תקועה".

בעוד שחלק ניכר מסצנת הרוק הבריטית נבנתה על יסודות הבלוז האמריקאיים, תנועה נגדית עוצמתית צברה תאוצה: פנייה מודעת פנימה כדי לחקור את המסורות המוזיקליות של האומה עצמה. עלייתו של הפולק-רוק האנגלי ייצגה ניסיון ליצור צורה של מוזיקת רוק שהייתה אנגלית ייחודית ואותנטית, מעשה של שיקום תרבותי אל מול הדומיננטיות התרבותית האמריקאית. ההתפתחות המשמעותית ביותר השבוע בתחום זה הייתה ההודעה שדייב סווארבריק, נגן כינור ומנדולינה ידוע מסצנת הפולק המסורתית, מצטרף ללהקת פיירפורט קונבנשן. גיוסו של סווארבריק, שהגיע לאחר שניגן באלבום האחרון של הלהקה, UNHALFBRICKING, סימן שלב חדש עבור הלהקה. הוא תיאר את הצליל המתפתח שלהם כמשהו חדש, "מבוסס על מוזיקה מסורתית, לא רק העתק חשמלי. זה פשוט הצליל של פיירפורט, בעצם". לא מדובר היה בחיקוי פשוט; מדובר היה בסינתזה.

הקהל הפסיבי והמעריץ של תחילת שנות ה-60 נעלם, והוחלף בקהל מעורב, תובעני ולפעמים הפכפך יותר. התמוטטות "הקיר הרביעי" בין האמן לקהל הייתה חרב פיפיות, והבמה החיה הפכה למרחב בלתי צפוי ומסוכן יותר. דוגמה בולטת לכך הייתה ביטול סיבוב הופעות מוצע בעלות של 75,000 ליש"ט בהשתתפות צ'אק ברי. סיבוב ההופעות בוטל לאחר ש"קומץ חוליגנים... פרצו לבמה" במהלך קונצרט של ברי ברויאל אלברט הול. התקרית הובילה את האולם היוקרתי להחרים את ברי, ומנהלי תיאטראות אחרים הביעו ספקות, מה שהפך את סיבוב ההופעות ל"דבר לא כלכלי". האמרגן שהביא את ברי לבריטניה התלונן על כך שאמן כמו ברי "סובל בגלל מיעוט של אנשים סוררים". זה היה מקרה מובהק של תוקפנות מצד הקהל שהביאה לה השלכות מסחריות חמורות.

בתוך סצנת מוזיקה שלעתים קרובות נתפסה כהדוניסטית לחלוטין, קליף ריצ'רד התגלה כאינטלקטואל נוצרי מהורהר, המנווט בפומבי בין מורכבויות האמונה והתהילה. ראיון עמו סיפק הצצה נדירה לפילוסופיה האישית שלו, וחשף אדם ששקל לעומק את מקומו בעולם והיה מוכן להגן עליו בטיעונים מנומקים. הוא התייחס ישירות לתדמיתו המפורסמת של "הילד הטוב", והציע תיקון דק: "הייתי שונא שתהיה לי תדמית אחרת, אבל טוב זו לא המילה הנכונה. אף אחד לא טוב. פשוט יש לי קודים מסוימים שאני אוהב לחיות על פיהם". הוא תיאר את אמונתו הנוצרית כ"מרכז חיי", העוגן שבא לאחר תקופה של חוסר שביעות רצון. עם זאת, הוא סירב להיכנע ללחץ מצד אלו מאמונתו שהאמינו שעליו לפרוש מעסקי הבידור. "אם הם היו יכולים להראות לי משהו בתנ"ך שאומר שאני חייב לצאת מהעסק, זה היה שונה, אבל אני לא חושב שיש צורך בכך", הצהיר. הוא גם מתח ביקורת על שיר המחאה המפורסם ביותר של התקופה באומרו, "אני לא חושב ש-GIVE PEACE A CHANCE הוא באמת שיר מסר, כי הוא לא אומר לך איך לעשות זאת".

עמוד "מכתבים למערכת" של הגיליון בא כעדות תוססת לקהל קוראים שראה את עצמו כחלק פעיל, בעל ידע וחיוני מהסצנה. אלו לא היו מעריצים פסיביים ששלחו שבחים; הם היו משתתפים בשיחה ציבורית, שדרשו מאמנים, מבקרים ומוסדות דין וחשבון. הקוראים ניהלו ויכוח סוער על הדיוק ההיסטורי של הערותיו של קלידן להקת THUNDERCLAP NEWMAN, אנדי ניומן, על מוזיקה קלאסית, כאשר אחד מהם ציין כי המלחין ריכרד שטראוס לא יכול היה להיות מושפע מגוסטב הולסט, שכן יצירותיו העיקריות של הולסט טרם נכתבו. כך נכתב: "אני שונא להישמע פדנטי, אבל לעזאזל, צריך לשים גבול איפשהו. הדחייה של ניומן את המוזיקה של ריכרד שטראוס כלא מקורית במיוחד היא פשוט הדבר הכי מגוחך השנה. ולומר ש'כה אמר זרתוסטרא' חושף השפעות של גוסטב הולסט, כשהולסט עדיין עבד על אופוס אחד משלו, שמעולם לא פורסם או בוצע בזמן שטראוס התחיל לכתוב היטב את זרתוסטרא, אני יכול רק לקוות שהבחור הזה התבדח".

אחרים תקפו את רובין גיב על "דעותיו המגוחכות" על קונצרטים חינמיים, תיקנו את עובדותיו וגינו את הטון שלו. כך נכתב: "מה עשו קוראי מלודי מייקר כדי לקבל את דעותיו המגוחכות של רובין גיב? הרעיונות שלו לגבי קונצרטים חינמיים הם מה שאפשר לצפות מפנסיונר בן 90 שמשחק בינגו בגרביים סרוגות בבית. אילו מר גיב היה פוגש את האנשים היפים שנפגשו בשלום כדי ליהנות ממוזיקה טובה, אני בטוח שהיו לו דעות שונות לחלוטין. ארבעה עשר עושי צרות בתוך קהל של למעלה מ-250,000 בוודאי לא מצדיקים שמישהו יסווג את ההתכנסות כ'לא רצויה'. תתבגר, מר גיב. תהנה מהדברים הטובים בחיים, כולל אלה שהם בחינם". גם על בוב דילן נכתב במדור הזה: "עכשיו, כשבוב דילן הסכים להופיע באי ווייט, בואו נדאג לתת לו את ההערכה והכבוד שהוא ראוי להם בצדק, ובכך להראות שהאידיוטים ששרקו לו קריאות בוז ומחאו לו כפיים באיטיות בסיבוב ההופעות האחרון שלו הם רק מיעוט זעום. מי יודע, אולי הוא יגמול לנו בסיבוב הופעות מלא השנה". ומישהו אחר כתב על קינג קרימזון: "למה כל המהומה הזאת סביב קינג קריסמון? הם אולי מקוריים, אבל המוזיקה שלהם עדיין משעממת, ובכל זאת מדברים עליהם כעל הסופרגרופ הבאה".

מעריצים התווכחו שם על ההיררכיה האמיתית של מתופפי הג'אז האמריקאים, כאשר קורא אחד המתגורר בארה"ב כתב והכריז על באדי ריץ' כ"הגדול ביותר" על פני בחירתו של קורא אחר. אחר ערער על רשימת גדולי אמני הסול עם השמטתם של סם קוק וריי צ'ארלס.

הנה עוד ביקורות על תקליטונים חדשים מהגיליון הזה. התקליטון DON'T FORGET TO REMEMBER של הבי ג'יס קיבל את הביקורת הבאה: "נראה כי עזיבתו של רובין גיב כדי ליצור להיטים משלו לא עודדה את הבי ג'יס שנותרו. היצירה החדשה של בארי גיב, מוריס גיב וקולין פיטרסון המתופף נשמעת עמוסת אבדון כתמיד. הפעם בארי ומוריס כתבו שיר קטן ועצוב בבקשה מגברת צעירה לזכור אחד מהם. ורק כדי להוכיח שלא כל השירים שלהם נשמעים אותו דבר, הם נתנו לזה מנגינה של קאנטרי-ווסטרן. אני מוצא את כל זה די משעמם באופן בלתי סביר, מבחינת כלי המיתר, הפעמונים וחטיבת הקצב, שנשמעים כאילו זה גולש בדבק רטוב, והכל בניצוחו של ביל שפרד. למרות זאת, סביר להניח שזה יהיה להיט ענק. אם זה היה מוקלט על ידי מישהו אחר, זה לא היה סובל משום סיכוי של כדור שלג בגיהנום".

ועל התקליטון QUIESTIONS 67 AND 68 של להקת שיקגו נכתב: "זהו שיר מתוך אלבום בשם CHICAGO TRANSIT AUTHORITY שעתיד לצאת בהמשך החודש בבריטניה. האלבום מעולה, למרות שזה אחד השירים הפחות מרשימים בו. ההרכב כולל חצוצרן מבריק וטרומבוניסט נהדר יחד עם בחור המנגן על כלי נשיפה מעץ שונים ועל האורגן, גיטרה, בס ותופים כצפוי. יחד הם יוצרים מוזיקת אווירה מרגשת ביותר, ששייכת איפשהו בין פופ לג'אז. כנראה שיש בשיר הספציפי הזה יותר מדי דברים בעיבוד כדי למשוך קונים, אבל אני צופה אלבום שיהיה להיט ענק".

אז מה עוד נמסר בגיליון הזה? ובכן - ג'ון ויוקו קיבלו הזמנה להגיע למופע של בוב דילן בפסטיבל האי ווייט שיתקיים ב-31 באוגוסט, להקת פיירפורט קונבנשן תחזור להופיע במועדון MOTHERS בבירמינגהם - לראשונה מאז שהופיעה שם ובדרכה משם נקלעה לתאונת דרכים בה איבדה את המתופף שלה. התאריך הוא ה-17 באוגוסט.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.