רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 באוקטובר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "הייתי רוצה להופיע יום אחד מול 56,000 איש ולמחרת להופיע בפאב" (פול מקרטני, במלודי מייקר, בשנת 1973)

אלביס ופרסיליה? כבר לא!

ב-9 באוקטובר בשנת 1973 התגרש המלך, אלביס פרסלי. זה היה רגע שבו האגדה הנוצצת של הזוג המלכותי מגריסלנד התנפצה בקול רעש גדול.   

לאנשים היה קשה לחשוב שזה יקרה אך הבלתי נמנע קרה. אלביס פרסלי התגרש מפרסיליה, האשה היפהפייה שרבות קינאו בה. כלפי חוץ הם נראו כמו סיפור אגדה הוליוודי מושלם, אבל מאחורי דלתות האחוזה המציאות הייתה מחנק מתמשך: אלביס ניהל אורח חיים לילי מטורף, מוקף בפמליית חברים בלתי נגמרת, כדורי מרשם, ורומנים מזדמנים על סטים של סרטים. פרסיליה חיה למעשה בתוך כלוב של זהב, כמעין בובה יפהפייה שחייבת להתאים את עצמה לגחמות של בעלה. היא חשה שבעלה איבד בה עניין ומצאה נחמה בזרועות אחר.   

הסכם הגירושים: פרידה מנומסת יד ביד

לפי ההסכם, קיבלה פרסיליה במזומן 725,000 דולר (של אז) וגם 4,200 דולר מדי חודש (של אז). בנוסף, ההסכם כלל חצי מהרווחים ממכירת האחוזה המשותפת שלהם בבוורלי הילס, אחוזים מתמלוגי חלק מחברות ההוצאה לאור של שיריו, ודמי מזונות לילדה. השניים עזבו את בית המשפט יחדיו כשהם יד ביד מול מצלמות התקשורת. המחזה הזה בבית המשפט בסנטה מוניקה היה סוריאליסטי לחלוטין: במקום טינופת תקשורתית, קרבות עורכי דין וצעקות, הם צעדו החוצה שלובי זרוע, החליפו נשיקה פרידה חמה על הלחי, ונראו כמו הזוג הגרוש הכי אוהב ומנומס בהיסטוריה של ארצות הברית.   

מגרמניה ועד לאס וגאס: תחילת הדרך המשותפת

השניים היו נשואים כשש שנים וחצי, למרות שפרסיליה גרה באחוזתו שבממפיס כמה שנים לפני כן. הם נפגשו בספטמבר 1959, בזמן שאלביס היה חייל ששירת בגרמניה. המפגש התרחש במסיבה בעיר באד נאונהיים: הוא היה כוכב-על בן 24 במדי צבא, והיא הייתה נערה צעירה בת 14 בלבד. היא הייתה בתו החורגת של קצין בכיר בחיל האוויר האמריקני, פול בוליו, שלקח אותה תחת חסותו לאחר שאביה הביולוגי נהרג. באישור הוריה, בילתה פרסיליה את חג המולד של 1960 עם אלביס והוריו בממפיס. במהרה היא עברה לגור שם אצלו – וזאת רק לאחר שאלביס הבטיח להוריה החשדנים בחגיגיות שהוא ידאג שהיא תשלים את לימודי התיכון בבית ספר קתולי מקומי, ושכוונותיו טהורות. בסופו של דבר הם נישאו במלון אלאדין בלאס וגאס רק במאי 1967.   

האירוניה במיטבה: הרומן עם מאמן הקראטה

לאחר תריסר שנים בתוך עולמו התובעני, מתוכן שש שנים וחצי כרעייתו הרשמית על הנייר, היא הפכה משועממת וגם מודאגת מהסביבה הלוחצת והמוגזמת שילדתם, ליזה מארי פרסלי, גדלה בו. היא חיפשה אהבה ולא מצאה אותה יותר מכיוון בעלה. היא מצאה את האהבה הזו אצל מייק סטון, שעבד כמאמן הקארטה של אלביס. והנה האירוניה במיטבה: אלביס עצמו, שהיה משוגע על אמנויות לחימה וחשב על עצמו כעל נינג'ה בלתי מנוצחת, הוא זה שהפגיש ביניהם! אחרי שאלביס צפה בסטון מנצח באליפות בהוואי, הוא התלהב והציע לפרסיליה לקחת אצלו שיעורים פרטיים. 

זעמו של המלך: תוכנית החיסול שנבלמה

סטון היה גברי, כריזמטי, אלוף קראטה בעל ביטחון עצמי אדיר – בדיוק ההפך מאלביס שהלך ושקע בעולמות של תרופות וחרדות. כשאלביס גילה זאת, הוא ביקש לרצוח את סטון. האגו של המלך ספג חבטה אנושה, והוא רתח מזעם עד כדי כך שדרש מאנשי שלומו למצוא רוצח שכיר שיחסל את סטון אחת ולתמיד. אביו של אלביס, ורנון, יחד עם חברי פמלייתו, נאלצו לעבוד קשות כדי להוריד אותו מהעץ ולהסביר לו שזה לא רעיון מבריק בעליל – שכן הבלשים יקשרו מיד בין רצח של מאמן קראטה לבין הזמר הכי מפורסם על פני כדור הארץ. בסוף זה לא הצליח לו. פרסיליה וסטון גרו יחדיו במשך שלוש שנים. הם לא נישאו ולאחר מכן נפרדו דרכיהם.   

התקרית בהילטון ושיא הפרנויה

סיפור הרצון של אלביס להתנקש בסטון החל ב-18 בפברואר 1973, בעיצומו של מופע חצות באולם של מלון הילטון בלאס וגאס. ארבעה בחורים עלו לפתע לבמה ונראה היה שהם באים לתקוף את הזמר, שמיהר להגיב בכמה תנועות קארטה שלמד. נגן הבס ג'רי שף זינק והפיל את אחד הפולשים, שומרי הראש הסתערו, ואלביס הניף ידיים בתנועות הגנה דרמטיות לקול תשואות הקהל. כששכחה המהומה והתוקפים הועפו מהבמה (גם בעזרת שומריו של אלביס) הוא הודיע לקהל ההמום: "אני מצטער, גבירותיי ורבותיי. אני מצטער שלא שברתי להם את המפרקת".   

למחרת כבר התברר כי היו אלו מעריצים נלהבים מדי שעלו לבמה, אבל אלביס נותר נחוש בדעתו שהיה יותר מזה ובשעות הבוקר כבר קבע שהם נשלחו על ידי מייק סטון ששבר את נישואיו וגם מנסה לקחת ממנו את בתו. הפרנויה של אלביס, שתודלקה בחוסר שינה ובחומרים מעוררים, גרמה לו לראות קונספירציות בכל פינה. הוא מחליט להרוג את סטון בלהט הרגע ורק לאחר מספר ימים הוא נרגע בעניין.   

הטרגדיה האישית נכנסת לאולפן ההקלטות

היה זה עוד לפני כן, ביוני 1972, כשהעיתונים החלו לספר שאלביס ופרסיליה נפרדו ושהיא נמצאת עם מומחה קראטה בעל חגורה שחורה. לאלביס נודע הדבר כשהיא הגיעה אליו, לאחר הופעה, ב-23 בינואר 1972 כדי להודיע לו שהיא מאוהבת במייק סטון. אלביס לא היה שמח בעניין. אבל כפי שקורה לעיתים קרובות אצל ענקי מוזיקה – הלב המרוסק והאגו הפגוע שלו הולידו רגעים מוזיקליים נדירים של התעלות ויופי. הטרגדיה האישית הזו התפוצצה היישר אל תוך אולפן ההקלטות. בסוף מרץ 1972, שבועות ספורים בלבד אחרי שפרסיליה הודיעה שהיא עוזבת, אלביס נכנס לאולפני RCA בהוליווד כשהוא פצוע ומדמם רגשית, כדי להקליט שירים שהפכו לכתב אישום ולווידוי אישי מטלטל.

מכתב התנצלות פומבי

השיר המפורסם ביותר שנולד מאותם ימים שבורים הוא ALWAYS ON MY MIND. מאחורי השיר הזה עומד סיפור מעניין: הכותב ויין קרסון התעכב בעבודה באולפן בממפיס, וכשהתקשר להתנצל בפני אשתו הזועמת, זרק לה כלאחר יד: "אני יודע שלא הייתי בסדר, אבל תמיד חשבתי עלייך". המשפט הזה הצית אצלו רעיון לשיר, ויחד עם ג'וני כריסטופר ומארק ג'יימס (הגאון שכתב לאלביס את SUSPICIOUS MINDS), הם יצרו שיר שכולו בקשת סליחה אחת גדולה של גבר שמודה בטעויותיו. כשאלביס התייצב מול המיקרופון ב-29 במרץ 1972, הוא לא סתם שר את המילים – הוא שפך את נשמתו והפך את השיר למכתב התנצלות פומבי וקורע לב לפרסיליה על כל השנים שבהן הזניח אותה: "אולי לא החזקתי אותך בכל אותם זמנים בודדים... אבל תמיד היית במחשבותיי".   

אבל הסיפור המוזיקלי לא נעצר שם. באותם סשנים ממש הוקלט גם השיר SEPARATE WAYS. השיר הזה לא נבחר במקרה: הוא נכתב במיוחד עבור אלביס על ידי שומר ראשו וחברו הקרוב, איש פמליית "המאפיה של ממפיס", רד וסט, יחד עם ריצ'רד מיינגרה. רד וסט ראה את הנישואים מתפרקים מול עיניו וידע בדיוק איזה כאב עצום אלביס נושא בתוכו לגבי עתידה של ליזה מארי הקטנה. המילים שחיבר תיארו בדיוק כואב את הרגע שבו שני בני זוג נפרדים לדרכים נפרדות, אך חייבים להישאר מאוחדים באהבתם לילדתם. השיר שוחרר בסוף 1972 כתקליטון כפול יחד עם ALWAYS ON MY MIND, והציג את אלביס הבוגר, העצוב והחשוף ביותר שנשמע אי פעם.   

הפצע הפתוח על הבמות הגדולות

הכאב הזה ליווה את המלך גם להופעות החיות. כולם זוכרים את מופע הלוויין המיתולוגי ALOHA FROM HAWAII VIA SATELLITE מינואר 1973, שבו צפו מעל מיליארד בני אדם. אחד משיאי המופע היה הביצוע המצמרר שלו לשיר YOU GAVE ME A MOUNTAIN (שכתב במקור מרטי רובינס). כשאלביס זעק שם אל תוך המיקרופון בקול בריטון רועם: "היא לקחה את הסיבה שלי לחיות, היא לקחה את הילדה שלי" – הקהל אולי התפעל מהדרמה, אבל אלביס שר שם על חייו האמיתיים שנשברו לחתיכות. 

גם בהמשך דרכו, עם ביצועים קורעי לב לשירים כמו FOOL, ובהמשך בשיר HURT מתוך האלבום FROM ELVIS PRESLEY BOULEVARD, MEMPHIS, TENNESSEE, אלביס המשיך לשיר את פצע הגירושים מפרסיליה – פצע שממנו לא החלים באמת עד יומו האחרון.  

עדותה של פרסיליה: הרגע שבו החלום הסתיים

פרסיליה בספרה: "כמו רוב הזוגות שנפרדו, עברנו תקופה קשה לפני שבסוף קיבלנו את העובדה שאנחנו נפרדים. התגרשנו ב-9 באוקטובר 1973. למרות שאלביס ואני המשכנו לדבר באופן קבוע, לא התראינו בחודשים האחרונים, מה שכן הייתה תקופה של מתח כשעורכי הדין ניסו לפתור פרטים. בסופו של דבר אלביס ואני פתרנו אותם בעצמנו. שנינו היינו מספיק רגישים ועדיין דואגים מספיק לרגשות אחד של השני כדי לדעת

שרצינו להימנע מהאשמות מרות ומניסיונות עקרים להקצות אשמה. הדאגה העיקרית שלנו הייתה ליסה, שהסכמנו שתהיה לשנינו משמורת עליה. כשאני מלווה באחותי מישל, חיכיתי בבית המשפט בסנטה מוניקה, קליפורניה, כדי שהוא יגיע, וכשהוא הגיע, הייתי בהלם מהמראה שלו. ידיו ופניו היו נפוחות והוא הזיע מאד.

כשעורכי הדין שלנו עוקבים אחרינו, נכנסנו ללשכת השופט. אלביס ואני ישבנו מול השופט והחזקנו ידיים בזמן שהוא העביר, באופן פורמלי, את הליך הגירושין. בקושי שמעתי מילה, הייתי מבולבלת ממצבו הפיזי של אלביס והמשכתי להזיז את אצבעותיי קדימה ואחורה על ידיו הנפוחות. תהיתי אם החברה החדשה של אלביס, לינדה תומפסון, יודעת איך להעניק הרבה אהבה ותשומת לב שהוא היה צריך. ואז השופט גמר את שלו. החלום שהיה לי על נישואים אידיאליים, שתפס את כל מחשבותיי מאז שהייתי בת ארבע עשרה, הסתיים במשיכת עט פשוטה. הרגשתי תחושת ריקנות גדולה, הלכתי אל המכונית שלי. אלביס, אביו, עורך הדין שלו וכמה מהחבר'ה ניגשו ללימוזינה שלו. בעודי חולפת עם מכוניתי, נופפתי והוא קרץ. הזיקה שחלקנו זה לזו תמיד תהיה שם".

הבסיסט השקט של להקת המי חוגג ברעש.

ב-9 באוקטובר בשנת 1944 נולד בסיסט להקת המי, ג'ון אנטוויסל. בואו נראה איך הוא חגג את ימי הולדתו על הבמה.

ב-9 באוקטובר 1944 נולד בלונדון ג'ון אנטוויסל, האיש ששינה את תפקידו של גיטריסט הבס ברוק'נ'רול. מי שמכיר אותי יודע שבשבילי, בסיסטים הם לרוב הגיבורים הנסתרים של המוזיקה – אבל במקרה של אנטוויסל, הוא לא היה רק עמוד תווך, אלא תופעה מוחלטת שהגדירה מחדש את גבולות הז'אנר. 

בניגוד מוחלט לחבריו הפרועים ללהקת המי, פיט טאונסנד שהתעופף עם הגיטרה וקית' מון שהרס מערכות תופים, אנטוויסל עמד על הבמה כמעט ללא תנועה, יציב כמו סלע איתן, וזכה לכינוי ההולם THE OX (השור). ולא במקרה: האיש פשוט עמד שם כמו פסל מונוליתי, אפילו כשמסביבו נשברו גיטרות ועפו חלקי תופים לכל עבר, כשהוא מפגין אדישות בריטית מופלאה שגרמה לכולם לתהות אם הדופק שלו בכלל טורח לעלות. 

אבל מתחת לחזות השקטה הזו, אצבעותיו התעופפו על צוואר הבס במהירות מסחררת, מה שהעניק לו כינוי נוסף ומדויק לא פחות, THUNDERFINGERS. הוא לא סתם ניגן את קו הבסיס, הוא יצר מלודיות מקבילות ועשירות שהיוו את עמוד השדרה המוזיקלי של הלהקה. בעוד שבסיסטים אחרים באותה תקופה הסתפקו בלפרוט תווים שורשיים ומשעממים כדי להחזיק את הקצב ברקע, ג'ון המציא סגנון שלם של LEAD BASS. הוא אפילו פנה אישית לחברת המיתרים ROTOSOUND כדי לפתח מיתרי פלדה עגולים וחדים שנתנו לבס שלו צליל מתכתי ונוקב, ממש כמו גיטרה מובילה שנייה שמנסרת את האוויר. 

וכמו כל מוזיקאי בלהקה בסדר גודל כזה, את ימי ההולדת שלו הוא בילה לעיתים קרובות בדרכים, על הבמה, מול אלפי מעריצים. בואו נעיף מבט בכמה מתחנות יום ההולדת המשמעותיות בקריירה שלו.

1965: יום הולדת 21 בסערת המיי ג'נריישן.

בשנת 1965, להקת המי הייתה הר הגעש הרותח של סצנת המודים בלונדון. הם היו צעירים, זועמים, ובעיקר רועשים. ב-9 באוקטובר של אותה שנה, כשג'ון חגג את יום הולדתו ה-21, הלהקה הופיעה באולם מארקט בקרלייל. ממש באותם שבועות הלהקה עבדה באולפן על מה שיהפוך להמנון הנצחי שלהם, MY GENERATION. סולו הבס המהפכני בשיר הזה – שנחשב לסולו הבס הראשון בתולדות הרוק שהוקלט אי פעם – כמעט ולא קרה בגלל סיוט טכני מתסכל: ג'ון השתמש בגיטרת DANELECTRO עם מיתרים דקים במיוחד שפקעו שוב ושוב בכל טייק.

באותם ימים אי אפשר היה לקנות מיתרים כאלה בנפרד בחנויות בלונדון, אז מה ג'ון עשה? הוא פשוט הלך וקנה שלוש גיטרות DANELECTRO חדשות נוספות רק כדי להוריד מהן את המיתרים! בסופו של דבר, אחרי שגם המיתרים האלה נקרעו, הוא נאלץ להקליט את הסולו המפורסם על גיטרת FENDER JAZZ BASS עם מיתרים רגילים – וכל השאר היסטוריה רועשת. זו הייתה תקופה שבה כל הופעה שלהם הייתה התפוצצות של אנרגיה. הקהל קיבל מנה גדושה של פידבק צורם מהגיטרה של טאונסנד, תיפוף כאוטי של מון, שאגותיו של רוג'ר דאלטרי, ומעל כל זה, הבס הרועם והיציב של אנטוויסל שחיבר את כל הטירוף הזה יחד. תארו לעצמכם לחגוג יום הולדת 21 כשחבר הלהקה שלך מנפץ כלי נגינה לרסיסים חצי מטר מכם, ואתם פשוט ממשיכים לנגן באלגנטיות קפואה, סופרים את הדקות עד לפיינט הבירה הצונן של סוף הערב.

1971: המסיבה הסודית והסקופ שנגנב

שש שנים קדימה, והלהקה כבר הייתה מפלצת רוק עולמית. רק חודשיים קודם לכן הם שחררו לעולם את אלבום המופת WHO'S NEXT, שכלל יצירות נצחיות כמו BABA O'RILEY ו-WON'T GET FOOLED AGAIN. באלבום הזה אנטוויסל תרם גם את אחד השירים המבריקים שלו, MY WIFE. ג'ון כתב את השיר בהומור שחור אופייני לאחר לילה פרוע של שתייה, מתוך פחד אמיתי ומבודח מתגובתה של אשתו כשיחזור הביתה. טאונסנד כל כך התלהב מהשיר שהוא התעקש להכניס אותו לאלבום, והוא הפך מיידית לאחד מרגעי השיא בהופעות החיות. ביום הולדתו ה-27, התרחש אחד הסיפורים הצבעוניים ביותר בתולדותיהם. הלהקה הופיעה באוניברסיטת SURREY, אך זו לא הייתה הופעה רגילה. הכניסה הותרה לסטודנטים בלבד, ששמעו על קיומה רק 24 שעות מראש. כ-600 כרטיסים בלבד הוצעו למכירה, מה שהפך את האירוע הזה להופעה האינטימית ביותר של הלהקה בשנות השבעים.

הבמה, שהוקמה באולם ההתעמלות, הייתה נמוכה כל כך עד שהקהל בשורה הראשונה יכול היה כמעט לגעת בנגנים. האווירה הייתה מחשמלת וחד פעמית. לאירוע המיוחד הזה הגיע אורח מיוחד, ג'ון סבסטיאן, שהיה חבר קרוב של קית' מון והתארח בביתו יחד עם אשתו. מון, כדרכו, לא חשב פעמיים, משך את סבסטיאן לבמה והוא הצטרף ללהקה עם מפוחית לכמה שירים. הם פצחו בג'אם משותף ומחשמל על קלאסיקת הרית'ם אנד בלוז ROAD RUNNER וקינחו בביצוע פרוע של MAGIC BUS, כשסבסטיאן נסחף כולו לתוך הצונאמי המוזיקלי של המי.

אבל מאחורי הקלעים התנהלה דרמה קטנה. כתב המגזין מלודי מייקר, כריס צ'ארלסוורת', נחשב למומחה הגדול ביותר של הלהקה בעיתונות. הוא הצליח להתגנב פנימה בעזרתו של מון, תוך שהוא מבטיח לו שלא יסקר את המופע הסודי לעיתון. להפתעתו ולכעסו הרב, הוא גילה שמישהו אחר צילם את ההופעה והעביר את התמונות היישר לידיו של ריצ'רד גרין, כתב מה-NME, העיתון המתחרה. גרין, שלא נכח במופע ולא שמע תו אחד, מיהר לפרסם "דיווח" מההופעה שהתבסס אך ורק על התמונות שקיבל, ותיאר בהתלהבות בעיקר את בגדי הלהקה. צ'ארלסוורת' סיפר מאוחר יותר: "העורך שלי נזף בי קשות. הוא ידע שאני המומחה ללהקה ותהה איך נתתי לסקופ כזה לחמוק, והאשים אותי שהעדפתי את נאמנותי ללהקה על פני חובתי לעיתון. זו הייתה מבוכה גדולה עבורי". מבחינת אנטוויסל, כל מלחמות האגו של העיתונאים לא הזיזו לו כהוא זה – העיקר שהבס שלו הרעיד את יסודות האוניברסיטה.

1976: מפגש הענקים המוזר באוקלנד

ביום הולדתו ה-32, מצא עצמו אנטוויסל על במה ענקית באוקלנד, קליפורניה, כחלק מאירוע שנקרא DAY ON THE GREEN. על הנייר, זה היה אמור להיות אחד מאירועי הרוק הגדולים של השנה: להקת המי חלקה את הבמה עם לא אחרת מאשר להקת גרייטפול דד. שתי להקות עצומות, שני קהלים שונים לחלוטין. מצד אחד, המעריצים הנאמנים של הגרייטפול דד, שהגיעו בשביל הג'אמים הארוכים והאווירה הפסיכדלית, ומהצד השני, מעריצי המי, שבאו בשביל האנרגיה המתפרצת וההמנונים הקצרים והבועטים. למרות כוח המשיכה הברור של שתי הלהקות, האצטדיון באופן מפתיע לא היה מלא עד אפס מקום.

נראה שהשילוב בין שני העולמות המוזיקליים המנוגדים היה מוזר מדי עבור חלק מהקהל, מה שהפך את יום ההולדת הזה לאירוע מעניין אך לא להצלחה המסחררת שכולם ציפו לה. האמרגן החשוב ביל גרהאם קיווה לחגיגה חסרת תקדים, אבל המפגש בין קהל ה-DEADHEADS הנינוח לבין הפצצה הבריטית המתקתקת היה פשוט התנגשות בין שני יקומים מקבילים. ועדיין, על הבמה עצמה, ג'ון סיפק תצוגת מופת: בביצוע לשיר DREAMING FROM THE WAIST מתוך האלבום THE WHO BY NUMBERS, אנטוויסל שיחרר סולו בס כה פנומנלי, רצחני ומלא ברק, שאפילו ההיפים המעופפים בסן פרנסיסקו נאלצו לעצור הכל ולשמוט את הלסת בתדהמה.

1982: יום הולדת אחרון בדרכים

סיבוב ההופעות של 1982 תוכנן להיות סיבוב הפרידה של הלהקה. ב-9 באוקטובר, יום הולדתו ה-38 של ג'ון, הם הופיעו באצטדיון CNE בטורונטו כחלק מקידום האלבום IT'S HARD, והוא הונצח מאוחר יותר בסרט ובאלבום ההופעה THE WHO ROCKS AMERICA. את המופע חימם האמן ג'ו ג'קסון, בחירה לא שגרתית שזכתה לתגובות מעורבות מהקהל. ג'קסון הגיע עם סגנון הג'אז-פופ המתוחכם שלו מאלבומו NIGHT AND DAY, וספג שריקות בוז מחלק מהקהל הקנדי הקשוח שדרש רק רוק כבד ישיר לפנים. המספרים של אותו ערב הראו עד כמה הלהקה הייתה גדולה: הכנסה של 1,280,000 דולר (לפני הוצאות), סכום אדיר באותם ימים.

אנטוויסל, הבסיסט השקט והיציב, חי חיים שהיו ההפך הגמור מדמותו הבימתית. חייו הסתיימו ביוני 2002, באופן שהיה יכול להיכתב רק בביוגרפיה של כוכב רוק. זה קרה במלון HARD ROCK HOTEL בלאס וגאס, יום אחד בלבד לפני שהלהקה הייתה אמורה לפתוח סיבוב הופעות אמריקאי חדש. הוא נמצא ללא רוח חיים בחדר מלון בלאס וגאס, כשבמיטתו חשפנית ולבו בגד בו, לאחר שהסניף קוקאין. כך, באקורד אחרון וצורם, תם סיפורו של האיש שנתן לבס קול ונוכחות כמו שלא נשמעו לפניו. ג'ון הלך לעולמו בגיל 57, והותיר אחריו מורשת של גאון חד פעמי שהפך כלי ליווי צנוע לתותח מלודי כבד. מבחינתי ומבחינת כל מי שרוק אמיתי זורם בעורקיהם, בכל פעם שמגבר בס רועד בעולם – הרעם של ג'ון אנטוויסל ממשיך להדהד שם בעוצמה.

יום הולדת לג'ון לנון!

ב-9 באוקטובר בשנת 1940 נולד בליברפול ג'ון לנון. הוא נקרא על שם סבו כשאת שמו האמצעי (וינסטון) קיבל משם ראש ממשלת בריטניה אז, וינסטון צ'רצ'יל.

הלידה הזו התרחשה בעיצומה של הפצצה אווירית גרמנית כבדה על ליברפול, כשדודתו מימי רצה בטירוף ברחובות בין ההריסות רק כדי לחזות בפלא הקטן שנולד בבית החולים MATERNITY HOSPITAL. מי היה מאמין אז שאותו תינוק – שסבו ג'ון 'ג'ק' לנון היה בכלל זמר נודד בלהקת מינסטרלים עממית – יהפוך לאיש שיטלטל את התרבות האנושית וישנה את העולם לנצח?

פעמים רבות, במהלך הקריירה שלו, סיפר לנון לקרוביו את רצונו העז להגיע לגיל מבוגר מאד. לפני מותו סיפר ש'מבחינתי יש עוד ארבעים שנים של יצירתיות שמחכות לי ועדיף להתפוגג באיטיות כחייל זקן מאשר להישרף. אני הולך להיות בן ארבעים והחיים מתחילים בגיל הזה. כך מבטיחים לנו ואני מאמין בכך'. אבל החיים קורים בזמן שאתה עסוק בתכנון דברים אחרים. הרי מישהו שר בדיוק את זה, נכון? כמה כואב ועצוב לדעת שדווקא כשהרגיש שהחיים רק מתחילים עבורו, נותרו לו רק עוד שבועות ספורים לחיות.   

הנה כמה דברים שקרו לג'ון לנון בימי הולדתו השונים.

1. באותו יום הולדת בשנת 1975 ילדה יוקו אונו בניתוח קיסרי את בנם המשותף היחיד, שון. לנון, שהיה אב לא מוצלח לג'וליאן (בנו מאשתו הראשונה סינתיה) החליט לתקן את דרכיו עם בנו השני ופרש מעסקי המוזיקה על מנת לטפל בו. אלטון ג'ון הוזמן על ידי לנון להיות הסנדק של שון. הכל נראה טוב מבחוץ אך עדויות מבפנים סיפרו שלנון פרש גם בגלל העייפות שלו מחוזים ותביעות נגדו כל הזמן עד כדי כך שהוא מאס מעולם עסקי המוזיקה. 

החיבור לאלטון ג'ון כסנדק לא נולד סתם: אלטון התארח בלהיט WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT מתוך האלבום WALLS AND BRIDGES, והתערב עם ג'ון שאם השיר יגיע לפסגת המצעד האמריקאי – ג'ון יחויב לעלות איתו לבמה בהופעה חיה. ג'ון, שהיה משוכנע שאין לו סיכוי לכבוש את המקום הראשון כסולן, הפסיד בהתערבות כשהסינגל טיפס ישר לראש המצעד. בנובמבר 1974 הוא עלה לבמה במדיסון סקוור גארדן, ומי שחיכתה לו מאחורי הקלעים הייתה יוקו אונו. המפגש הטעון והמרגש הזה הצית מחדש את הזוגיות והוביל ישירות להולדתו של שון. בחמש השנים הבאות, ג'ון הפך לאיש בית אמיתי, אפה כיכרות לחם (לפי דבריו), האכיל וטיפל בשון במסירות, ובעיקר ברח מתביעות זכויות היוצרים המכוערות (כמו המאבק המתיש מול המוציא לאור מוריס לוי סביב אלבום גרסאות הכיסוי ROCK 'N' ROLL), עד שצבר כוחות וחזר לאולפן בשנת 1980.   

2. ביום הולדתו ה-30, בשנת 1970, ראה ג'ון לנון בפעם האחרונה בחייו את אביו, אלפרד. ג'ון הזמין את אביו לאחוזתו לארוחת צהריים. בהחלט לא היה נעים שם. האחוזה הציורית בטיטנהרסט פארק, שבה הקליט לנון רק זמן קצר לאחר מכן את האלבום וההמנון הנצחי IMAGINE, הפכה באותו יום לזירת פיצוץ הרסנית. ג'ון חזר זה עתה מטיפולי 'הצעקה הראשונית' אצל הדוקטור ארתור ג'אנוב בקליפורניה – טיפולים שקילפו ממנו את כל ההגנות הנפשיות והולידו את אלבום הסולו המצמרר והחשוף JOHN LENNON / PLASTIC ONO BAND עם השיר קורע הלב MOTHER. כשהאב, שנטש את בנו כשהיה פעוט בן חמש ונזכר לחזור לחייו רק כשהנער הפך למיליונר בינלאומי, הגיע לארוחה עם אשתו הצעירה, ג'ון חטף התקף זעם חסר תקדים, צרח עליו על כל שנות ההפקרה ואיים עליו שאם לא יסתלק מאחוזתו מיד – הוא יחסל אותו. אלפרד ברח משם בבהלה. מה שקרה שם, עם הפרטים הנדירים, מפורט היטב בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!". 

3. בשנת 1971 ערך ג'ון לנון ב- SYRACUSE שבניו יורק מסיבת יום הולדת 31 מיוחדת מאד. המסיבה נערכה לאחר פתיחת תצוגת אמנות של יוקו אונו, שנקראה THIS IS NOT HERE. לפני שהאורחים הגיעו למסיבה הספיק לנון להלחין שיר בשם ATTICA STATE. יוקו הזמינה עוגת יום הולדת מעוטרת עם הכיתוב TO JOHN FROM YOKO AND THE WHOLE WORLD. בין האורחים במסיבה היו רינגו סטאר ואשתו מורין, פיל ספקטור, קלאוס פורמאן, מאל אוונס (העוזר המסור של הביטלס), ניל אספינל (שהיה גם עוזר מסור של הביטלס שהפך אז לאחד מבכירי חברת APPLE), אריק קלפטון, המשורר אלן גינסברג והמתופף ג'ים קלטנר.

במהלך המסיבה התפתח שם ג'אם סשן אקוסטי סוער ומשוחרר, כשקלפטון, רינגו, ג'ון וכל החבורה מזמרים להיטים של בוב דילן, אלביס פרסלי והביטלס לצד נהרות של אלכוהול, עד שהמתח הזוגי בין ג'ון ליוקו השתלט על האווירה. אז ראיינה את ג'ון ויוקו כתבת עיתון יפנית. הראיון שיקף את המתח הרב ששרר אז בין השניים. הראיון הזה הפך להיקרא מאז בשם THE ARGUMENT TAPE.    

4. בשנת 1956 השקיע לנון את כל כספי יום ההולדת, שקיבל לגיל 16, על שני תקליטים במהירות 78 סיבובים לדקה. אחד מהם היה HOUND DOG של אלביס פרסלי. תקליט שני היה תקליט קומי של THE GOONS. שני אלה עיצבו את חייו ואת השפעותיו המוסיקליות לעתיד. השילוב המדויק הזה הגדיר את כל אישיותו המוזיקלית והאנושית של ג'ון: מצד אחד, האנרגיה המחשמלת, הפראית והמרדנית של הרוק'נ'רול ומצד שני, הנונסנס המשוגע, ההומור האבסורדי והסאטירה הבריטית המושחזת של ספייק מיליגן ופיטר סלרס מלהקת THE GOONS. ההומור הזה עיצב את הכתיבה הספרותית שלו, כפי שבאה לידי ביטוי בספריו IN HIS OWN WRITE וכן A SPANIARD IN THE WORKS. דודתו מימי, שראתה את התקליטים, נחרדה מהכסף שבוזבז, אך באותה שנה ממש נשברה וקנתה לו את הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו מדגם GALLOTONE תמורת חמישה פאונד ועשרה שילינג, כשהיא מפטירה לעברו את המשפט המפורסם: "הגיטרה זה נחמד מאוד, ג'ון, אבל בחיים לא תתפרנס מזה!". הו, כמה שהיא טעתה.   

5. בשנת 1961 נסע לנון עם פול מקרטני לחגוג את יום הולדתו ה-21 בפריס. עם מחסור קשה במזומנים הצליח מקרטני להזמין שם את חברו להמבורגר לכבוד האירוע. את המסע הזה מימן ג'ון באמצעות מתנת יום הולדת נדיבה של 100 לירות שטרלינג שקיבל מדודתו אליזבת ('מייטר'). השניים תכננו במקור להמשיך בטרמפים עד ספרד, אך השילוב של בטלנות מתוקה והקסם הפריזאי גרם להם לעצור בעיר האורות. גולת הכותרת של הטיול הייתה פגישתם עם הצלם הגרמני יורגן פולמר, חברם מימי המועדונים בהמבורג. ג'ון ופול התלהבו מהתספורת הבוהמיינית שלו – שיער מסורק קדימה ברישול ללא טיפת גריז ושמן – והפצירו בו לספר אותם בדיוק כך בחדר המלון הקטן. ממש שם, על כוס בירה והמבורגר צנוע, נולדה תספורת ה'מופ-טופ' (תספורת הפטריה) המיתולוגית של הביטלס שכבשה את הגלובוס כולו! השניים חזרו לליברפול גאים.

6. בשנת 1966 חגג לנון את יום הולדתו בספרד, שם בילה לצילומי סרט של דיק לסטר, בשם HOW I WON THE WAR. יחד עימו הייתה אשתו סינתיה. רינגו סטאר ואשתו מורין קפצו לבקר את לנון השחקן. השהות בעיר אלמריה שבספרד הייתה צומת קריטי בשני מובנים היסטוריים: ראשית, לצורך גילום דמותו של החייל גריפוויד, נאלץ לנון להרכיב משקפי ראייה עגולים – המשקפיים הסטנדרטיים של שירות הבריאות הבריטי. לנון, שהתבייש במשך שנים בקוצר הראייה הקשה שלו וסירב להרכיב משקפיים בציבור, התאהב בלוק הייחודי, ומאותו רגע הפכו המשקפיים העגולים לסימן ההיכר הבלתי נפרד מפרצופו! 

שנית, מתוך השעמום העצום בין הטייקים וההמתנה המייגעת בחום המדברי, ישב ג'ון בווילה השכורה SANTA ISABEL, פרט על גיטרה אקוסטית וכתב את אחת מפסגות הפסיכדליה והיצירה המוזיקלית בכל הזמנים: המאסטרפיס STRAWBERRY FIELDS FOREVER! השיר נולד מתוך תחושות בדידות, התכנסות פנימית ונוסטלגיה כואבת לילדותו בליברפול ולבית היתומים של 'צבא הישועה' שלידו נהג לשחק.   

7. בשנת 1968 נעדר ג'ון לנון מהקלטות באולפן EMI, של ארבעה שירים לאלבום הלבן. בזמן שלנון חגג את יום הולדתו ה-28 מחוץ לאולפן, התחוללה מאחורי גבו סערה מוזיקלית קטנה שהעידה על הקרעים שהעמיקו בין חברי הלהקה: פול מקרטני ניצל את היעדרו, נכנס בחשאי לאולפן מספר 1 עם הטכנאי קן טאונסנד, והקליט לבדו את הטייקים הבסיסיים לשיר הפרוע WHY DON'T WE DO IT IN THE ROAD. למחרת הוסיף פול רק את רינגו סטאר על התופים, וסגר את השיר מבלי לשתף את ג'ון או את ג'ורג' האריסון כלל. ג'ון רתח כשגילה זאת ונפגע עד עמקי נשמתו; הוא ראה בשיר הזה יצירה מלוכלכת ומחוספסת שנתפרה בדיוק למידותיו, ותהה בזעם מדוע פול לא נתן לו לשיר או לנגן בה. במקביל, באולפן מספר 2 באותו לילה של ה-9 באוקטובר, עבדו ג'ורג' האריסון והמפיק כריס תומאס על מיקסים והשלמות לשירים הנוספים: THE CONTINUING STORY OF BUNGALOW BILL, LONG, LONG, LONG וכן I'M SO TIRED. הביטלס כבר התנהלו שם כיחידים, והסוף המר כבר עמד באוויר.   

8. בשנת 1969 זכה לנון ליום הולדת מזעזע, כשיוקו הובהלה לבית החולים עם דימום ברחם, שגרם לה להפיל את העובר שבבטנה. לנון נשאר לצידה בבית החולים וגם ישן שם. הטרגדיה התרחשה בבית החולים QUEEN CHARLOTTE'S בלונדון. ג'ון, שהיה מרוסק מכאב אך לא הסכים להרפות מידה של יוקו, התעקש שיכניסו מיטת חולים נוספת לחדר כדי שיוכל לישון צמוד אליה לאורך כל ימי האשפוז. במהלך השהות הקשה הזו, הקליט לנון בטייפ נייד את פעימות ליבו של העובר הדועך לצד השקט המעיק בחדר – הקלטות מצמררות וקורעות לב שהפכו לקטע BABY'S HEARTBEAT באלבומם הנסיוני UNFINISHED MUSIC NO. 2: LIFE WITH THE LIONS.

9. בשנת 1964 הופיעו הביטלס בקולנוע 'גאומונט' שבבראדפורד. ההופעה איחרה בשעתיים כי חברי הלהקה נתקעו בפקק תנועה וגם שוטרי תנועה עצרו אותם כדי לקבל חתימות. זה היה ערב הפתיחה החגיגי של סיבוב ההופעות הבריטי שלהם, ולנון ציין את יום הולדתו ה-24 לקול צרחות מחרישות אוזניים של אלפי מעריצות נלהבות. לאחר שסיימו להרעיד את האולם, חמקו חברי הלהקה ומנהלם בריאן אפשטיין מהמוני המעריצים שצרו על מלונות העיר, וברחו לאחוזה כפרית מבודדת בשם HOLDSWORTH HOUSE (שנקראה אז CAVALIER COUNTRY CLUB). שם, הרחק מההמון ההיסטרי, חגגו לג'ון מסיבת יום הולדת אינטימית לתוך הלילה עם שמפניה וארוחה דשנה. חברי הלהקה אפילו חתמו למזכרת על תפריט המקום.  

10. בשנת 1980, ביום הזה, הפתיעה יוקו את ג'ון כששכרה מטוס שריסס בשמיים מעל בניין הדקוטה מסר יום הולדת שמח לו ולבנם, שון. במהלך כל היום שהה לנון באולפן והגיע הביתה בשעת אחה"צ. בשעה חמש אחה"צ החל המטוס במשימתו. זמן קצר לאחר מכן נכתב בשמיים HAPPY BIRTHDAY JOHN AND SEAN - LOVE YOKO. שון רץ לגג הבניין וראה את הכיתוב המרגש. אביו פיספס את התצוגה כי ישן באותו זמן לאחר עבודה רבה באולפן. באותם ימים לנון היה באופוריה יצירתית מוחלטת, והקליט במרץ באולפני HIT FACTORY בניו יורק יחד עם המפיק ג'ק דאגלס את שירי האלבום DOUBLE FANTASY. הוא היה כל כך טעון באנרגיות ורעב למוזיקה, שהוא עבד במשמרות מפרכות עד אור הבוקר – ולכן כששובלי העשן עיטרו את שמי סנטרל פארק, ג'ון פשוט צנח לשינה עמוקה מעייפות. כשהתעורר ושמע על המחווה הרומנטית והמרגשת של יוקו, עיניו התמלאו דמעות של אושר.

היה זה יום הולדת אחרון בחייו של ג׳ון... בדיוק חודשיים לאחר מכן, ב-8 בדצמבר 1980, נדם קולו בפתח אותו בניין דקוטה בדיוק. המוזיקה, המילים, ההומור והנשמה הגדולה שלו לעולם לא ימותו. 

קבלו חתונת רוק מסרטי הבלהות.

ב-9 באוקטובר בשנת 1978 התחתן הקלידן איאן מקלייגן (מלהקת THE FACES) עם חברתו קים קריגן, שהייתה לפני כן אשתו של המתופף קית' מון. הנה סיפור מסמר שיער שסיפר מקלייגן בספרו הנפלא, ALL THE RAGE:

"הגירושים של קים מבעלה, קית' מון, לא סידרו אותה היטב עם כסף. כל מה שהיא רצתה זה פשוט לברוח ממנו ולחיות את החיים שלה. למרות שהוא עדיין אהב אותה והיו לו תקוות לחזור אליה - זה לא היה כלל בתיכנון שלה. למרות שהוא ניסה כמה פעמים לכפות את עצמו עליה, אפילו אחרי הגירושים. זה היה ברור כי זה נגמר ביניהם. קים קיבלה סכום כסף קטן מהגירושים והיא עברה, עם מאנדי (הבת המשותפת שלה ושל קית') לבית בטוויקנהאם.

הבית הזה היה גדול מאד בשביל איש אחד ואני ניסיתי ללא הצלחה לשכנע את קים לעבור עם הילדה אליי. ברגעים ההם הייתה זקוקה קים לעצמאות שלה. ביליתי כמה לילות אצלן והן בילו גם אצלי, אך מאנדי הייתה צריכה ללכת לבית הספר בטוויקנהאם כך שבסוף תמיד מצאנו את עצמנו מתעוררים שם. ערב אחד, כשקים הייתה בבית שלי, התקשר קית' וביקש לדבר איתה. אמרתי לו שהיא לא נמצאת, אך הוא ידע שאני משקר כי חצי דקה אחר כך הוא כבר היה בדלת ביתי.

הוא ערך מעקב על הבית שלי והתחבא קרוב מאד. קים שמעה אותו וברחה מיד לקומה העליונה של הבית. נאלצתי להכניסו לביתי. הוא דווקא התנהג בסדר ולא היה קית' המופרע שאני מכיר בדרך כלל. הוא הציע שנצא לשתות בחוץ ולשוחח. לא רציתי שיהיה בביתי אז הסכמתי. קית' ביקש שלא אביך אותו בצורה בה אנו נראים בציבור ושנתנהג כידידים בלבד. כיבדתי את בקשתו. על כוס ברנדי בפאב ביקשתי ממנו שיעזוב את קים לנפשה. הייתה שתיקה מעיקה מכיוונו.

'קים היא אשתי, איאן. אני אוהב אותה ואני צריך לראות אותה' - כך אמר. זה נשמע כאילו זה נאמר מפיו של איש רע בתסריט תיאטרלי. ידעתי שיש לו חברים בכל מיני גופים מפוקפקים, אך האמנתי לו כשאמר שהוא באמת אוהב אותה. ביקשתי ממנו שלא יגיע יותר לבית שלנו. כשהגעתי בחזרה לבית, מצאתי אותה במצב לא היסטרי. מסתבר, שבזמן שהייתי עם קית' בפאב - הגיע מישהו שנכנס לבית וסרק אותו על כל חדריו.

קים שמעה אותו נכנס והתחבאה בארון. אחרי כמה דקות עזב אותו אדם. אין ספק שקית' רקח פה הטמעת הרגשת פחד בביתי. הוא היה מניאק ממזרי. כשנתקלתי בו במועדוני הבילוי המשותפים הוא היה לבבי ביותר.

ב-30 בדצמבר 1973 הוא התקשר לקים כדי לאחל לה יום הולדת. היא הודתה לו, כשלפתע שמעה אותו אומר 'דרך אגב, בפעם הבאה שתראי את איאן, האצבעות בידיו יהיו שבורות'. הסתבר כי הוא שילם 200 ליש"ט לבריון מקומי כדי לשבור את ידיי. את אותו בריון הכרתי עוד שנים קודם לכן, כשהייתי חבר בלהקת SMALL FACES. הבחור הזה היה קשוח מאד ונהג להכות באגרופו בקירות לבנים עם אגרופים חשופים, כדי להרשים. אסור היה לסמוך עליו או להיכנס איתו לעימותים.

כשפיט טאונסנד גילה על הסידור הזה של קית' נגדי, הוא התקשר לקים כדי להזהיר אותי ואז שילם 200 ליש"ט נוספים לאותו בחור בריון כדי לעזוב אותי לנפשי. זו אחת הסיבות שקים ואני קוראים לפיט בשם UNCLE PETE. במשך שבוע נהגתי לשאת במכוניתי מקל ממתכת להגנה, רק למקרה שקית' שילם לאותו בחור אקסטרה קטנה כדי להמשיך ולרדוף אחריי. קית' כנראה שכח מזה בסוף, כי לא קרה כלום..."

מאז כתיבת הספר הזה מתו שלוש הדמויות המרכזיות בו. קית' מון מת בשנת 1978, קים מתה באוגוסט 2006 ואיאן מקלייגן מת בדצמבר 2014.

ברוס ספרינגסטין מציג תקליט חדש ובו עניינים של אהבה.

ב-9 באוקטובר בשנת 1987 יצא התקליט TUNNEL OF LOVE, של ברוס ספרינגסטין. למי שציפה ל"נולד בארה"ב חלק 2", נכונה הפתעה. הפתעה טובה? הפתעה לא טובה? תלוי איזה מעריץ או מעריצה אתם שואלים. מי שחיפשו המנוני אגרוף מונף לאוויר קיבלו פה סטירת לחי מצלצלת; מי שחיפשו את הנשמה הפגיעה, המהורהרת והאמיתית ביותר של הבוס, קיבלו את זה בהחלט פה.

ספרינגסטין התחתן, לראשונה, שנתיים קודם לכן (עם השחקנית והדוגמנית ג'וליאן פיליפס במאי 1985, בטקס חצות סודי באישון לילה כדי לברוח מאימת צלמי הפפראצי), אבל יש מעט סימנים של אושר ביתי בשירים של תקליט זה.

נישואים לא שינו את הגישה של ספרינגסטין לכתיבת שירים: במקום לכתוב על עצמו, הוא השתמש בדמויות כדי לספר את סיפוריו ורבות מהן נאבקות במערכות היחסים שלהן. אלא שבפועל, מתחת למעטה הדמויות הבדיוניות, שום דבר לא היה מומצא: ברוס כתב את הווידוי האישי הכי חשוף שלו על נישואיו הטריים שהחלו להיסדק ולהתפורר במהירות הבזק. האלבום הגיע למקום הראשון במקומות רבים, כולל ארה"ב ובריטניה, אבל מבחינת מכירות או התפעלות, הוא לא התקרב לקודמו.

מה ציפינו מברוס ספרינגסטין? שכשהוא יתחתן אז הוא יכתוב שירי אהבה מתקתקים? ובכן, זה היה רחוק מלהיות סדרה של מזמורים לביתיות נעימה, כשמנהרת האהבה היא אוסף מעורער ומטריד של מבטים קשים על סכנות המחויבות. באלבום הזה הוא אפילו לא עושה רומנטיקה לרומנטיקה.

הדילמה שאחרי השיא: לאן ממשיכים מרוק אצטדיונים?

התקליט הוא בדיוק המהלך הנכון עבור אמן שהצלחתו העצומה אישרה בצורה מפוארת את הפוטנציאל של הרוק'נ'רול האיצטדיוני אך גבתה מחיר מהזמר. התקליט הקודם מכר 12 מיליון עותקים בארה"ב באותם ימים בעיקר בגלל שזה היה הסוג הטוב ביותר של תקליט רוק'נ'רול מהורהר, קשוח, מיינסטרים - אבל גם בגלל שהוא פורש לא נכון והופשט יתר על המידה על ידי מאזינים שחיפשו סיסמאות ולא רעיונות (כולל רונלד רייגן!). כשספרינגסטין יצא לדרכים כדי לשווק את האלבום ההוא, הצליל שלו גדל, המחוות שלו היו גדולות יותר, הקהל שלו גדל יותר. והסט של חמישה תקליטי הופעה, שבא בעקבות אותו סיבוב הופעות - מארז הענק היקר LIVE 1975-85 שנמכר כמו לחמניות טריות - היה דרך מתאימה לסכם את ברוס ספרינגסטין, הבוס, אייקון הרוק האמריקאי.

אבל היי... לאן הולכים משם? הניסיון לעלות עם אוסף נוסף של המנוני רוק היה צעד מטופש מבחינה אמנותית; מצד שני, להגיב כמו שספרינגסטין הגיב לאחר ההצלחה פורצת הדרך של האלבום הכפול THE RIVER, ב-1980, עם תקליט תוצרת בית כל כך חריף כמו NEBRASKA המינימליסטי והמצמרר - היה הופך מחווה מלאת השראה לנוסחה. אז TUNNEL OF LOVE צועד בדרך ביניים. והאלבום מסודר בצורה האינטליגנטית ביותר שספרינגסטין עשה.

הפקה אינטימית: מהאולפנים הגדולים אל המוסך הביתי

זהו אלבום פופ מגוון, בקנה מידה צנוע, עם הסאונד הפשוט יותר שמתאים באופן מושלם לסיפורים האינטימיים יותר שספרינגסטין מספר. למרות שלעתים קרובות אפשר היה לשמוע את הזיעה בתקליטים הקודמים שלו, התקליט הזה הגיע ומרגיש לא מתאמץ ואלגנטי. במקום להסתגר חודשים על גבי חודשים באולפנים מקצועיים יקרים בניו יורק ולשגע את הנגנים במיליון טייקים, ברוס הקליט את מרבית האלבום במוסך ובבית הכרכרות שלו בעיירה ראמסון שבניו ג'רזי, כשהוא מנגן לגמרי לבדו ברוב הכלים ישירות לתוך טייפ של 24 ערוצים.

הפתיחה: אופטימיות, הומור והבטחות של התחלה חדשה

אני זוכר היטב את קולות האכזבה שהיו מסביבי כשהתקליט הזה יצא אז. עם מאזינים שפנו לספרינגסטין בשביל מחוות גדולות ורוק שואג ברדיו. הם כבר הפכו להיות מעריצים חדשים. כאלו שלא התייחסו לפני כן לתקליטים כמו "חשיכה בקצה העיר" או "נברסקה". אז הם התבאסו מהמיניאטורות היותר קודרות הללו בתקליט החדש. בתחילה, התקליט נשמע קל משקל. ספרינגסטין מאוהב עד מעל הראש, משוכנע שהשמש תזרח כל עוד תהיה לו את האישה הנכונה לצידו. שלושת השירים הראשונים הם התחלה קלילה, רומנטית, מקסימה... ואז הכל מתרסק.

האלבום פותח עם AIN'T GOT YOU - קטע כמעט א-קפלה עם מחיאות כפיים וגיטרה אקוסטית פשוטה, שבו ברוס צוחק בהומור עצמי נהדר על העושר החדש שלו ועל בריכות השחייה המפוארות, וטוען שכל המיליונים לא שווים דבר בלי האישה שלו. מיד אחריו מגיע TOUGHER THAN THE REST המהפנט, בלדת סינטיסייזרים איטית עם מקצב תופים מהדהד, שבה הוא מציג גבר מחוספס שמציע אהבה אמיתית ומבטיח להיות קשוח מכל האחרים. בשיר הזה, אגב, פאטי סיאלפה כבר תורמת קולות ליווי שמרמזים על העתיד. את השלישייה חותם ALL THAT HEAVEN WILL ALLOW המלודי, שיר פופ מתוק ותמים על אופטימיות של התחלות חדשות. רגע, מה חשבתם? שאם שם התקליט בא עם המילה LOVE אז תקבלו פה אהבה מתקתקה? פחחח... הצחקתם א הבוס.

המפנה האפל: ספקות, בדידות ומאבק פנימי

כי מנקודה זו ואילך, הזמנים קשים. מערכות היחסים מתפוררות כשהאמון מפנה מקום לבגידה והאשמה. בשיר הנושא, TUNNEL OF LOVE - שנפתח בצלילים אמיתיים של רכבת הרים, צחוק מקפיא דם ורעשי רקע שהוקלטו בפארק השעשועים פוינט פלזנט בניו ג'רזי, ומתהדר בסולו גיטרה חורך של נילס לופגרן - ספרינגסטין משמיע פחד שעומד בבסיס האלבום כולו: 'קל לשני אנשים לאבד אחד את השני במנהרת האהבה הזו'. מסתבר שהתקליט הזה הוא כמו נסיעה באוטו ממזג האוויר השמשי אל תוך מנהרה חשוכה. נו - מנהרת האהבה.

זה אלבום על בדידות ובדידות בעיצומו של מה שהבטיח להיות אושר. גם השיר TWO FACES תופס את הפיצול המפחיד הזה, שבו אדם מגלה בתוכו שתי דמויות: האחת אוהבת, והשנייה מפלצת קנאית ומרירה שיוצאת בלילה לחבל בכל חלקה טובה. רגע מרכזי מגיע כאשר הזמר מפסיק לחקור את אהובתו ופונה אל עצמו: 'אני רוצה לדעת אם זו את שאני לא סומך עליה / כי אני בטוח שאני לא סומך על עצמי'. זה אלבום שבו אפשר לשמוע את החינוך הקתולי של ספרינגסטין: שוב ושוב אוהבים מתפללים לגאולה, הרומנטיקה מתוארת כביטוי של חסדו של אלוהים, והאהבה מביאה איתה ספק ואשמה. ספרינגסטין כותב על ההבטחות שאנשים מבטיחים זה לזה ועל הדרך שבה הם מתנערים מההבטחות הללו, על החלומות הרומנטיים שחונכנו עליהם ועל השדים הפנימיים שחונקים את החלומות האלו. שדה הקרב עבר מהרחובות אל הסדינים, אך הקרב לא השתנה באופן משמעותי.

סיום האלבום: המסע במבוך המראות של האהבה

בשיר האחרון בתקליט, VALENTINE'S DAY - יצירה שקטה ועמוקה שברוס הקליט לגמרי לבדו ללא שום נגן נוסף - הוא מאשר בשקט את תהילת ההתמדה. בשיר, הזמר נוסע בכביש מהיר (איך לא?...) ובודד וחושב על הבחורה שלו, מפחד לאבד אותה ולהתמודד עם כל חוסר הוודאות שצצה לאורך האלבום. לבסוף, הוא מושך בכתפיו את הספקות ומבקש: 'אז תחזיקי אותי קרוב, מותק, תגידי שאת לנצח שלי / ותגידי לי שאת תהיי האהבה האחת שלי'. זו חזרה חלקית לנאיביות הנוגעת ללב של שלושת השירים הראשונים של האלבום, אבל בשלב הזה, זה נשמע כבר אחרת.

אז יש פה מסע לא בטוח בכביש מהיר מסוכן וחשוך. האלבום לא גורם לזה להישמע כמו טיול קל - אבל זה ממש לא כך. ואחד מפלאי מנהרת האהבה הוא שבסופו של דבר הוא משכנע אותנו שהנסיעה המסתורית עשויה להיות שווה את המחיר. מנהרת האהבה הזו היא לא מתקן שעשועים תמים בלונה פארק, אלא מבוך מראות פסיכולוגי מתעתע שבו אדם נאלץ להביט בפגמים שלו עצמו. וזה ממש לא קל. אהבה יכולה להיות הדבר הגואל, אבל באותה מידה היא יכולה להיות גם הורסת חלומות.

אהבה מנופצת וסופה של הלהקה

לדוגמה, בקטע אחר - השיר הקודר SPARE PARTS - ג'ייני נכנסת להריון, ובובי פורש מהקשר, ומשאיר אותה עם תינוק ושאיפות מנופצות. ספרינגסטין החל לכתוב את השיר כקטע רוק קצבי, אך העלילה הקשה משכה את השיר אל תהומות של מציאות נוקבת. לאחר שחשבה על רצת התינוק, ג'ייני מושיטה יד לשידה, לוקחת את טבעת האירוסין הישנה שלה ואת שמלת הכלה שלה, הולכת ישר לבעל חנות העבוט ויוצאת משם עם קצת כסף. סוף הסיפור, תחילתו של המשך החיים. סוג של שיר אהבה מנופץ. והייאוש הזה מגיע לשיאו בשיר המופתי ONE STEP UP, שם ספרינגסטין שר על גבר שיושב בבר מחוץ לחדר מוטל עלוב, ומודה בכאב שכל צעד אחד קדימה גורר מיד שני צעדים אחורה.

בשיר BRILLIANT DISGUISE הגיבור תוהה האם בת זוגו בוגדת בו ואז מפנה את חששותיו ותחושת חוסר ההתאמה שלו כלפי עצמו: "אני רוצה לדעת אם זו את שאני לא בוטח בה; כי אני לגמרי לא בוטח בעצמי". השיר יצא כסינגל הראשון מתוך האלבום, והבוס השתמש כאן אפילו במכונות תופים - דבר שכמעט גרם התקף לב למעריצי הרוק הטהרנים! בכמה קטעים אחרים, דני פדריצ'י תורם מעט אורגן ופאטי סיאלפה (אשתו לעתיד וזמרת ליווי בהווה) מוסיפה כאמור מעט קולות רקע עמוקים. קלרנס קלמונס לא מנגן בסקסופון ותורם רק קול רקע אחד בשיר WHEN YOU'RE ALONE. למעשה, האלבום הזה היה תחילת הסוף של ההרכב אי סטריט באנד: הנגנים הוזמנו בנפרד, אחד-אחד, רק כדי להוסיף ליטושים קלים להקלטות הסולו של ברוס - מהלך שהוביל שנתיים לאחר מכן להחלטה המפתיעה לפזר את הלהקה. 

כן, ספרינגסטין לא מציע תשובות. וזה אלבום שלא רק שווה להאזין לו, אלא שווה לחשוב עליו. הוא לקח את כל התהילה, הכסף וההערצה של אמריקה, ונכנס איתם ישר לתוך החדר הכי חשוך בבית כדי להדליק גפרור קטן של אמת. ואיזה אור מסנוור וכואב יצא משם.

פול מקרטני הוא ת'רילינגטון?!

ב-9 באוקטובר בשנת 1971 פורסם בעיתוני הפופ הבריטים שפול מקרטני החתים אמן אירי בשם פרסי ת'רילינגטון. זה היה שם הכיסוי שלו עצמו. אז מה הסיפור? בואו לקרוא...

בשנת 1971 בחר פול מקרטני להקליט את כל שירי התקליט RAM בעיבודי 'מוזיקת מעליות' אינסטרומנטליים. כל זאת תחת השם PERCY THRILLINGTON. התקשורת השתגעה לדעת מי זה הפרסי הזה. והתקליט הזה? הוא יצא באנגליה רק ב-29 באפריל 1977 (ובארצות הברית שבועיים לאחר מכן, ב-16 במאי).

המשבר שלאחר פירוק הביטלס וההקלטות שנגנזו בארון

בתחילת שנות השבעים היו הביטלס מפורקים סופית ופול מקרטני הפך להיות עצמאי לגמרי. באופן אישי, העצמאות הזו הובילה אותו קודם כל להתמוטטות עצבים שהובילה לאלכוהוליזם ולדיכאון עמוק בחווה הנידחת שלו בסקוטלנד. לינדה אהובתו הייתה זו שניערה אותו, הכריחה אותו לקום מהמיטה ולהחזיק שוב בגיטרה. מבחינה יצירתית, הוא החל לירות מוזיקה לכל הכיוונים. הפעם לא היו אנשים מסביבו שניסו לעצור אותו פה ושם – לא ג'ון לנון עם העוקצנות המפורסמת ולא ג'ורג' מרטין עם המשמעת האקדמית. ואחד הפרויקטים שיצר בתקופה הזו היה תקליט 'נעימות' בשם THRILLINGTON.

מקרטני החל לערוך ניסיונות באפקטים חדשים ולאחר שסיים את הפרויקט הזה, עטף אותו מיד במסתורין. קודם כל, הוא נעל את ההקלטות בארון קרוב לשש שנים תמימות, מאז סיום ההקלטות ביוני 1971 ועד אביב 1977. תקליט זה לא יצא בעת שנות הצלחתה של להקת כנפיים אלא דווקא בשנה בה התהפך עולם המוזיקה הבריטי, עם כניסתו של הפאנק. כן, בדיוק כשחבורות הפאנק יורקות לכל עבר ומנגנות בשלושה אקורדים של זעם, פול משחרר לחנויות תקליט תזמורתי מהודר, מנומס ומתקתק כאילו נלקח מטרקלין של בית מלון בשנות החמישים!

האלבום RAM וההשראה מגרסאות הסופרמרקט הזולות

התקליט RAM, שיצא ב-1971, היה אחרון אלבומי הסולו של מקרטני לפני הקמת להקת כנפיים. זה היה תקליט בו ניקה מקרטני את מצבורי הכעס שלו, בעיקר נגד פירוק הביטלס והתנהגותו של ג'ון לנון נגדו. מקרטני הודה בגלוי שהשיר הפותח TOO MANY PEOPLE כלל עקיצות ישירות כלפי ג'ון ויוקו, במיוחד השורה על אנשים שמטיפים ומחלקים עצות, והשורה על מי שלקח את כרטיס המזל שלו ושבר אותו לשניים – רמז ברור לעזיבתו של ג'ון את הלהקה. לנון זיהה מיד את הרמזים ורותח מזעם הגיב בשיר הארסי HOW DO YOU SLEEP באלבומו IMAGINE.

גם את השיר DEAR BOY חשב לנון שפול כיוון נגדו, אבל פול הבהיר שהשיר נכתב בכלל על בעלה לשעבר של לינדה, ועל כך שהוא מעולם לא העריך את האישה הנפלאה שהייתה לצידו. בעוד הוא מקליט את האלבום הזה, החליט פול לחפש אנשים שיעזרו לו להקליט אלבום מתוזמר של שיריו החדשים, שלא יהיה באופן קלאסי טהור אלא בצורת תזמור שריפד את אלבומי TOP OF THE POPS המוזלים שנמכרו אז, במחירים מוזלים, ברשתות של סופרמרקטים, במטרה להביא לקהל הרחב גרסאות מוזלות של להיטי הפופ המצליחים. אלה היו אותם תקליטי קאברים זולים של רשתות כמו וולוורת'ס, שבהם נגני אולפן אלמוניים ביצעו חיקויים ללהיטי מצעדים עבור קונים שחיפשו מציאות.

החיבור עם המעבד ריצ'רד יוסון

עבודת התזמור נפלה על כתפיו של ריצ'רד יוסון. חשוב להדגיש: יוסון היה המעבד שפיל ספקטור שכר באפריל 1970 כדי להעמיס מקהלות וכלי מיתר בומבסטיים על השיר, ללא אישורו של פול. למרות שמקרטני זעם על ההפקה של ספקטור, הוא העריך מאוד את המקצועיות של יוסון עצמו – איתו עבד בהצלחה עוד קודם בחברת אפל על הלהיט הענק THOSE WERE THE DAYS של מרי הופקין. יוסון סיפר: "התקליט הזה היה קל מאד לעשייה. פול העניק לי חופש מוחלט ביצירת התיזמורים". לאחר התקליט הזה (THRILLINGTON) עבד יוסון עם מקרטני בתזמור לשיר המצליח MY LOVE. יוסון תזמר גם לאמנים כמו להקת סופרטרמפ וקארלי סימון ובהמשך הקים בעצמו את ההרכב THE RAH BAND.

שבועיים לפני צאת התקליט RAM לחנויות נפגש יוסון עם מקרטני ושמע לראשונה על הרעיון. פול דחף לידו של המתזמר את התקליט (עותק מוקדם על גבי אצטט שטרם הופץ) ואמר לו שברצונו לעשות תקליט מתוזמר עם השירים שבו. יוסון לא הקשיב לפני כן לאלבום אך תגובתו הייתה חיובית באופן מיידי. יש שחשבו כי מקרטני רקח את התקליט הזה כדי לסיים חוזה שלו מול חברת התקליטים CAPITOL. יוסון סיפר כי לדעתו הכוונה הייתה נסיונית לגמרי ולא על רקע חוזים.

נבחרת כוכבי האולפן באבי רואד

הנגנים שיוסון בחר לסשן ההקלטה היו אלה שהוא היה רגיל לעבוד עימם באולפנים הבריטיים: הבסיסט הרבי פלאווארס (האיש שמאחורי ליין הבס האלמותי בשיר WALK ON THE WILD SIDE של לו ריד ונגן הבס בהקלטת SPACE ODDITY של דייוויד בואי), המתופף קלם קאטיני (ממתופפי האולפן הפוריים בבריטניה, שניגן בעשרות להיטי מקום ראשון), הגיטריסט וויק פליק (שניגן את ריף הגיטרה המפורסם בנעימת ג'יימס בונד המקורית) והקלידן רוג'ר קולאן. אליהם הצטרפו נגני כלי ההקשה ג'ים לולס וכריס קארן. שלושה ימים נקבעו להקלטת התקליט. 14 שעות אולפניות בכל יום, באולפני אבי רואד שבלונדון – בין ה-15 ל-17 ביוני 1971, כשפול ולינדה משגיחים מחדר הבקרה, מתמוגגים מכל צליל ומפיקים את העסק בהנאה גלויה.

לאולפן הובאה גם קבוצת זמרים בשם THE MIKE SAMMES SINGERS, ששרה לפני כן בשירים של הביטלס, כמו I AM THE WALRUS ו-GOOD NIGHT. קבוצת הזמרים הוותיקה הזו הביאה עימה ניחוח בידורי של טלוויזיה בריטית קלאסית, ותרמה קולות ליווי עליזים וסלסולי הברה משעשעים שהעניקו לתקליט אופי קברטי וממזרי.

ההפקה המוזיקלית: מאפקטים ניסיוניים ועד שטיפת אסלה

השיר שפותח את התקליט, TOO MANY PEOPLE, הופך את השיר הידוע הזה למיצג פ'אנקי-ג'אז מדליק. כבר בשיר הזה אפשר לשמוע אפקט חדש שהובא באותו זמן לאולפן, בשם WATERY BOX. את האפקט הזה המציא ברני ספייטס, שבהמשך יצר לפינק פלויד שלל אפקטים. מטרת האפקט הייתה ליצור סוג של 'פייזר' סטריאופוני. העיבודים בשאר האלבום מבריקים לא פחות: השיר"שלוש רגליים" הפך לקטע בלוז-ביג בנד קופצני; השיר RAM ON קיבל מעטפת מיתרים חלומית שלקחה את היוקלילי המקורי למחוזות של שקיעה טרופית; ואילו UNCLE ALBERT / ADMIRAL HALSEY – שהפך ללהיט מקום ראשון ענק באמריקה וזיכה את פול בפרס גראמי – עבר הסבה לסוויטה תזמורתית צבעונית שמציגה את כל המעברים הדרמטיים של היצירה. ב-MONKBERRY MOON DELIGHT, שיר שנולד כמילת פנטזיה למילקשייק שהמציא לילדיו, הוחלפה השירה הצרודה והפראית של מקרטני בסקציית כלי נשיפה רועמת ומשכרת.

התקליט מסתיים עם אחד הרעיונות המוזרים יותר שבתקליט - הצלילים של BACK SEAT OF MY CAR מתערבבים בצלילים של מים שהוקלטו בשירותים של האולפן. יוסון: "הרעיון של המים הגיע כשפול ואני בילינו זמן להתפנות בשירותים. בזמן שעמדנו שם, שמענו את הפלייבק של ההקלטה מתנגן באולפן ביחד עם צלילי המים שסבבו אותנו בחדר בו היינו. אז לקחנו מיקרופון והקלטנו את זה". לסיים את אחת הבלדות הרומנטיות והגרנדיוזיות ביותר של פול – שיר בסגנון בריאן וילסון שמתאר אהבת נעורים במושב האחורי של המכונית – עם סאונד ישיר של שטיפת אסלה באולפני אבי רואד, זו בדיוק תמצית ההומור הנונסנסי והשובב שמלווה את מקרטני מיומו הראשון בעולם המוזיקה.

הבאזז בתקשורת הבריטית: מי הוא פרסי ת'רילינגטון?

באפריל 1977 פורסם בעיתון רקורד מירור אייטם נרחב על זה. לכן ניגשתי לארכיון העיתונות שלי והנה מה שנכתב שם: "השם של פרסי ת'רילינגטון החל להתפרסם כשפרסם כל יום טור אישי בעיתונים הטיימס והאיבנינג סטנדארט, בהם הוא עדכן את קוראיו שהוא אוהב ללכת למקומות החברתיים הטובים ביותר. הסטנדארט כה התלהב מהפרסומים שהוא ביקש לכתוב עליו ורדיו קפיטול אף ראיין את מזכירתו הצמודה, פנלופי טלפר. גם בתחנת הרכבת התחתית נראה פוסטר שבו נכתב 'היה לי זמן בילוי אלוהי במסיבת ארוחת הצהרים של פרסי ת'רילינגטון'. בשלב הזה תפס פרסי את תשומת הלב המירבית. עכשיו השאלה המרחפת באוויר היא 'מי זה האיש הזה?'.

ועכשיו זה הזמן לגלות את התשובה. לפני כמה ימים קיבלנו את עותק התקליט שלו. הידיים שלנו רעדו. התקליט מכיל גרסאות מתוזמרות את שירי התקליט RAM של פול מקרטני. בעטיפה האחורית יש תמונה של פול, כשהוא נראה משתקף בזכוכית חלון באולפן כשהוא משקיף על הקלטה תזמורתית. התקליט מסביר הרבה על הטעם המוזיקלי של פרסי אבל מעט ביותר על האיש. עם זאת, כעת אנחנו מגלים עוד קצת על חיי העבר שלו שהיו לוטים בערפל. בצעירותו הוא הגיע לארה"ב כדי ללמוד מוזיקה למשך חמש שנים. לאחר מכן הוא עבר ללוס אנג'לס ושם התמקצע בתחום השיווק והעיבודים. משם הוא הגיע ללונדון וביקש להקים תזמורת. זה הרגע בו הוא יצר קשר עם פול מקרטני. פרסי מסרב לערוך ראיונות. המזכירה שלו סיפרה לנו שהוא לא נשוי והוא חובב נשים מושבע. היא אישרה שפול מקרטני חבר שלו ושהוא עזר לו באלבום הזה. ואם האלבום יימכר מספיק, הוא יסכים להיחשף לציבור. האם המדינה שלנו מוכנה לזה?".

מאחורי המתיחה: לידתה של דמות פיקטיבית והעטיפה הסוריאליסטית

אז מי היה פרסי ת'רילינגטון? מקרטני הסביר: "אנחנו המצאנו את הכל. לינדה ואני. יום אחד היינו בדרום אירלנד ופגשנו בחוואי צעיר שנעמד בשדה. שאלנו אותו אם מתאים לו שנצלם אותו. רצינו להציג מישהו שלא יהיה קל לאנשים לאתר אותו. שילמנו לו כסף וצילמנו אותו, כשהוא לובש סוודר ולאחר מכן גם חליפת ערב. אך הוא לא נראה לנו מספיק פרסי ת'רילינגטון אז זנחנו את התמונות".

עם דמותו של החוואי על ריצפת העריכה החליטו פול ולינדה ליצור דמות פיקטיבית על ידי שליחת משפטים פיקטיביים בעיתונים. כל מודעה שפרסמו השניים חשפה עוד קצת ממהות הפרויקט. כשהתקליט יצא לאור, עטיפתו ציינה ביוגרפיה של אותו אמן פיקטיבי: "מה שידוע על אותה דמות אניגמטית זה שפרסי נולד באנגליה בשנת 1939. הוא טייל בעולם עוד בגיל צעיר. הוא אף למד מוזיקה בארה"ב במשך חמש שנים. לאחר מכן הוא עבר ללוס אנג'לס - שם הוא צבר נסיון בניצוח ועיבוד. לבסוף הובילה אותו דרכו בחזרה ללונדון כדי להגשים חלום להקים תזמורת משלו. התקליט הזה נעשה אחרי שהוא פגש את פול מקרטני, שעזר לו לקבל חוזה הקלטה".

עטיפת האלבום עצמה עוצבה בידי HIPGNOSIS – אותו סטודיו מפורסם של סטורם ת'ורגרסון שאחראי לעטיפות של פינק פלויד – והציגה ציור סוריאליסטי של איל לבוש בחליפת ערב מהודרת ומנגן בכינור. הביוגרפיה הזו נחתמה בשם קלינט האריגן, שהיה אחד השמות הבדויים שמקרטני נתן לעצמו פה ושם. השם הבדוי הזה צץ שוב בעטיפה האחורית של התקליט WILD LIFE, של להקת כנפיים, שיצא זמן קצר לאחר מכן.

הווידוי ב-1989 ומורשתו של האלבום לאורך השנים

התקליט הזה נעדר, ברוב הפעמים, מהקטלוג של פול מקרטני. מבקרי המוזיקה הבודדים ששמעו אותו בזמן אמת דווקא אהבו את התוצאה. באופן אירוני למדי, אותם מבקרים שקרעו לגזרים את RAM ב-1971 וטענו שמדובר בפופ מתקתק, חסר משקל ובורגני, מצאו את עצמם מחמיאים לעיבודים התזמורתיים של THRILLINGTON. התעלומה נשארה פתוחה עד לנובמבר 1989, כאשר במסיבת עיתונאים בלוס אנג'לס נשאל מקרטני במפתיע בידי עיתונאי חוקר האם הוא עצמו פרסי ת'רילינגטון. פול צחק, הרים ידיים והודה סוף סוף: "איזו שאלה נהדרת לסיים איתה... כן, זה הייתי אני, אבל אל תגלו לאף אחד!".

התקליט הזה יצא בשנת 1995 על גבי דיסק ונעלם מהר מהמדפים. בהמשך הוא יצא מחדש על גבי דיסק בקופסה מהודרת, שיצאה לתקליט RAM בסדרת הרימאסטרים PAUL MCCARTNEY ARCHIVE COLLECTION בשנת 2012, ואף זכה להדפסת ויניל צבעונית מיוחדת עבור RECORD STORE DAY בשנת 2018. מסמך מוזיקלי מלא חן של אגדת רוק שפשוט סירבה לקחת את עצמה ברצינות תהומית.

גם זה קרה ב-9 באוקטובר. הנה כמה רגעים כאלה, גדולים וקטנים, כפי שנרשמו בדפי ההיסטוריה של הפופ והרוק.

השמנת הכבדה שאחרי הפירוק

בשנת 1972, ארבע שנים תמימות אחרי שהתפרקה בשיא תהילתה, המעריצים של שלישיית CREAM קיבלו מתנה מפתיעה ומעט צינית מחברת התקליטים – אלבום אוסף כפול בשם HEAVY CREAM. האלבום הכפול הזה כלל 22 קטעים מובחרים וניסה לתמצת את ימי הזוהר של אחת מלהקות העל המשפיעות בתולדות הרוק. תמיד ריתק אותי להיווכח מחדש איך השלישייה הזו, שפעלה בסך הכל שנתיים קצרצרות בין 1966 ל-1968, הספיקה לשנות את פני הרוק עם שילוב מהפכני של בלוז פסיכדלי, ריפים כבדים ונגינה וירטואוזית. 

אבל בעיניי, האלבום הזה דווקא נהדר - כי הוא מביא לי בדיוק את מה שאני צריך מהלהקה הזו, בלי כל הג'אמינג הזה של ההופעות. רק שיר אחד חסר לי פה כדי שזה יהיה מוצר מושלם - WORLD OF PAIN. חוץ מזה? אין לי תלונות! ומדהים שהכימיה המוזיקלית הנדירה הזו נולדה דווקא מתוך עוינות אישית אדירה וכמעט אלימה, בייחוד בין ג'ק ברוס לג'ינג'ר בייקר, שתיעבו זה את זה עוד מסצנת הג'אז והרית'ם אנד בלוז הלונדונית. 

אבל ברגע ששלושת הווירטואוזים הללו נעמדו על במה אחת – הרצפה רעדה. אך ב-1972, הגיבורים כבר מזמן לא היו יחד על אותה במה. הבסיסט והזמר ג'ק ברוס כבר טיפח קריירת סולו מסקרנת, המתופף הפראי ג'ינג'ר בייקר נסע לאפריקה לחפש השראה ולשתף פעולה עם מוזיקאים מקומיים דוגמת פיילה קוטי, ואילו אריק קלפטון הסתגר בביתו שבור לב והתמכר להרואין אחרי ההצלחה האדירה והכואבת של LAYLA עם להקתו DEREK AND THE DOMINOS. חברת התקליטים זיהתה את הוואקום שהותיר קלפטון ואת הרעב של הקהל לעוד קצת מהקסם של הלהקה, והוציאה את האוסף כדי למלא את החלל ובעיקר, איך לא, כדי להרוויח עוד קצת מזומנים מהפרה המשובחת ששמה היה CREAM.

הנצנצים והתהום של גארי גליטר

בדיוק ב-9 באוקטובר 1980, למרות שבעברו היו שנים של להיטי ענק ומצעדים כבושים, גארי גליטר, ששמו האמיתי והרבה פחות נוצץ הוא פול גאד, הכריז על פשיטת רגל. האיש שהיה סמל לאופטימיות ראוותנית, עם תלבושות נוצצות ופזמונים קליטים, מצא את עצמו שקוע בחובות עצומים לאחר שבזבז סכומי עתק על סגנון חיים מנקר עיניים שכלל מכוניות פאר, מסיבות ראוותניות ואיבוד שליטה כלכלי. זו הייתה רק ההתחלה של הנפילה הכואבת שלו. 

שנים לאחר מכן, שמו של גליטר יוכתם באופן סופי כאשר יתגלו מעשיו המזעזעים כפדופיל, והוא יורשע בשורה של עבירות מין. הפרק העגום הזה בהיסטוריה שלו העיב לחלוטין על כל מה שהשיג כזמר. להיטו המפורסם ביותר משנת 1972, ROCK AND ROLL PART 2, שהתאפיין במקצב תופים שבטי, ריף פשוט וקריאות "היי!" נטולות מילים ממשיות, הפך במרוצת השנים להמנון האצטדיונים המושמע ביותר באירועי ספורט ברחבי צפון אמריקה. אבל כאשר מעשיו הנתעבים נחשפו לציבור, ליגות הספורט הגדולות וקבוצות רבות נקלעו למבוכה מוסרית כבדה ונאלצו לאסור לחלוטין את השמעת השיר, כדי למנוע מתמלוגים לזרום לחשבון הבנק של עבריין מין מורשע. ניגוד מחריד ועצוב בין המוזיקה הסוחפת של עידן הגלאם לבין המציאות האפלה של האדם שמאחוריה.   

האנרכיה, החוזה והפיצוץ של הפיסטולס

בסצנת הפאנק המתפוצצת של לונדון ב-1976, הסקס פיסטולס היו הדבר הכי חם ומסוכן בסביבה. ב-9 באוקטובר 1976, ממש מחוץ למשרדי ההנהלה בלונדון, חברת התקליטים הענקית EMI החליטה להמר על חבורת הצעירים הפרועה והחתימה אותם על חוזה בסך 40,000 לירות שטרלינג, סכום נאה מאוד באותם ימים. אלא שהירח דבש הזה לא נמשך זמן רב. כשלושה חודשים בלבד לאחר החתימה, החוזה נקרע לגזרים. הסיבה המרכזית הייתה הופעה טלוויזיונית אחת בתוכניתו של ביל גראנדי, תוכנית הראיונות TODAY ששודרה בשידור חי ב-1 בדצמבר 1976, בה חברי הלהקה, בעידודו של המנחה, קיללו חופשי בשידור חי והכניסו את בריטניה כולה להלם.

הפרט הפיקנטי ביותר בסיפור הזה, כפי שידוע לחובבי הרוק, הוא שהפיסטולס בכלל לא היו אמורים להשתתף בתוכנית! הם הוקפצו לאולפן בהתראה קצרה כמחליפים של להקת קווין, שביטלה את הגעתה עקב טיפול שיניים דחוף של פרדי מרקיורי. המנחה הפרובוקטיבי והמבוסם ביל גראנדי דרש מהם לומר "משהו מקומם", והגיטריסט סטיב ג'ונס נענה לקריאה במטח קללות בוטות שגרם למרכזיית הטלפונים לקרוס מעומס תלונות של צופים מזועזעים. 

הלחץ הציבורי היה עצום, ו-EMI המכובדת לא יכלה לשאת את הבושה. החוזה בוטל, והתקליטון הראשון שלהם, ANARCHY IN THE UK, נזרק מהקטלוג של החברה כאילו היה מגפה. הפיסטולס, כמובן, רק התחזקו מהסקנדל. לאחר הפיצוץ עם EMI, הלהקה שלשלה לכיסה את כספי החוזה, חתמה לכמה ימים בודדים בחברת A&M שזרקה אותם מיד, ולבסוף מצאה בית חם ונועז אצל ריצ'רד ברנסון בחברת VIRGIN, שם יצא התקליט NEVER MIND THE BOLLOCKS, HERE'S THE SEX PISTOLS.   

מותו של משורר

שנת 1978 הביאה עמה חדשות עצובות מעולם השאנסון הצרפתי. ב-9 באוקטובר 1978, הזמר והיוצר הבלגי ז'אק ברל, אחד מגדולי הכותבים והמבצעים בשפה הצרפתית, הלך לעולמו ממחלת הסרטן והוא בן 49 בלבד. ברל, שהשפיע על אמנים רבים ברחבי העולם, מדייוויד בואי ועד סקוט ווקר, היה ידוע בשיריו הדרמטיים והעוצמתיים ובהופעותיו הכריזמטיות. על הבמה הוא שר בטוטאליות מוחלטת, מזיע, רועד וקורע את מיתרי קולו מול קהל מהופנט. 

מותו הותיר חלל גדול בעולם המוזיקה האירופאי. הקשר שלו לעולם הרוק היה הדוק ומרתק: דייוויד בואי העריץ אותו והקליט ביצועים לשיריו AMSTERDAM ו-MY DEATH, שהפכו לחלק בלתי נפרד מסיבובי ההופעות ההיסטוריים של זיגי סטארדסט. סקוט ווקר תירגם והקליט שירים רבים של ברל באלבומי המופת שלו בשנות השישים, והציג את המורכבות הפואטית שלו לעולם דוברי האנגלית. בנוסף, שירו קורע הלב LE MORIBOND תורגם לאנגלית בידי רוד מקואן, וב-1974 הפך ללהיט ענק שכבש את פסגות המצעדים בכל רחבי העולם בביצועו של טרי ג'קס תחת השם SEASONS IN THE SUN. כן, יש אירוניה גדולה בכך ששיר פרידה עגום ומצמרר על אדם הגוסס ממחלה הפך ללהיט פופ קצבי ורדיופוני בכל בית.   

סכסוך משפטי בצמרת להקת סטיקס

בדיוק ב-9 באוקטובר בשנת 2000, דרמה גדולה התחוללה מאחורי הקלעים של להקת הרוק המצליחה סטיקס. דניס דה יאנג, הסולן והקלידן המקורי של הלהקה ומי שכתב רבים מלהיטיה הגדולים, הגיש תביעה נגד צ'רלס פאנוזו, טומי שו וג'יימס יאנג. הסיבה: הלהקה המשיכה להופיע תחת השם המפורסם, אבל בלעדיו. דה יאנג טען שהם פוגעים "בדבר היפה הזה שיצרנו" ועושים שימוש לרעה בסימן המסחרי המשותף שלהם. 

לטענתו, הוא היה מושבת ב-1999 עקב תסמונת העייפות הכרונית ורגישות חמורה לאור חזק, וביקש מהם לחכות לו, אך הם בחרו להמשיך הלאה עם קלידן מחליף. "הם פשוט הוציאו אותי מתהליך קבלת ההחלטות", התלונן. הגיטריסט ג'יימס יאנג הציג תמונה שונה: "דניס לא היה כשיר פיזית לצאת לסיבוב הופעות, וחברת התקליטים דרשה מאיתנו לצאת לדרך כדי לקדם את האלבום BRAVE NEW WORLD. הוא מעולם לא הודיע לנו שהוא מוכן לחזור. אז לא, הוא לא חבר בלהקה כרגע". 

הריב המר הזה סימל את סופה של הלהקה בהרכבה הקלאסי. השורשים של הסכסוך הזה העמיקו עוד בשנות השבעים והשמונים, במאבק סגנוני תמידי: דה יאנג נטה לבלדות תיאטרליות ופומפוזיות כמו BABE (שכתב במקור כמתנת יום הולדת אישית לאשתו סוזן), THE BEST OF TIMES והאפוס הנהדר COME SAIL AWAY. לעומתו, הגיטריסטים טומי שו וג'יימס יאנג חלמו על רוק כבד ומחוספס וסלדו מהכיוון התיאטרלי שהגיע לשיאו באלבום הקונספט KILROY WAS HERE עם הלהיט MR. ROBOTO. התביעה המשפטית ב-9 באוקטובר 2000 הסתיימה בסופו של דבר בהסכם פשרה, שאפשר לחברי הלהקה להמשיך להופיע תחת המותג, בעוד דה יאנג הורשה להופיע רק תחת התואר המסורבל "קולו של סטיקס". סיום עגום ליריבות מוזיקלית מרה.   

חתונה שלישית לסר פול

ביום בו צוין מה שהיה אמור להיות יום הולדתו ה-71 של חברו המנוח ג'ון לנון, 9 באוקטובר 2011, סר פול מקרטני בחר להתחיל פרק חדש בחייו. הוא נשא לאישה את בת זוגו, אשת העסקים האמריקאית ננסי שוול. החתונה הצנועה נערכה בבית העירייה של מרילבון בלונדון, אותו המקום בדיוק בו נשא לאישה את אהבתו הראשונה, לינדה איסטמן, בשנת 1969.

בתו של פול, מעצבת האופנה סטלה מקרטני, עיצבה את בגדי החתונה של הזוג המאושר. לאחר הטקס, הם יצאו אל מדרגות הבניין ונופפו למעריצים הנרגשים. בין האורחים המפורסמים נראו רינגו סטאר ואשתו ברברה באך, כמו גם השדכנית - העיתונאית ברברה וולטרס. זו הייתה חתונתו השלישית של מקרטני: הראשונה והארוכה עם לינדה שהסתיימה עם מותה מסרטן ב-1998, והשנייה והסוערת עם הת'ר מילס, שהסתיימה בגירושים מכוערים ומתוקשרים בשנת 2008.

לאחר הסיוט התקשורתי והפיננסי של גירושיו ממילס, שגזלו ממנו עשרות מיליוני ליש"ט, היה מרחיב לב לראות את פול זורח ומאושר. במסיבת החתונה האינטימית שנערכה בביתו בלונדון, פול הפתיע את ננסי וביצע עבורה על הפסנתר שיר אהבה חדש ומרגש שחיבר לכבודה – MY VALENTINE, שנכלל מאוחר יותר באלבומו KISSES ON THE BOTTOM.  

כשפרינס פגש את קהל הסטונס

אחד החיבורים הפחות מוצלחים בהיסטוריה של הופעות החימום התרחש ב-9 באוקטובר 1981, באצטדיון ממוריאל קוליסיאום הענק, בפני כמעט 95 אלף צופים נסערים. הרולינג סטונס, בשיא תהילתם כלהקת הרוק הגדולה בעולם, הזמינו אמן צעיר ומבטיח בשם פרינס לחמם אותם. מיק ג'אגר עצמו היה זה שהתלהב מסגנונו הנועז של פרינס באלבומו DIRTY MIND והתעקש לצרף אותו למופע. פרינס, שהיה אז על סף פריצה גדולה, עלה לבמה עם מעיל גשם, כובע ותחתונים בלבד. הסגנון המוזיקלי שלו, שילוב של פ'אנק, רוק ומוזיקה שחורה, יחד עם המראה האנדרוגיני והפרובוקטיבי שלו, היו פשוט יותר מדי עבור קהל הרוק השמרני של הסטונס. 

כבר אחרי רבע שעה, הקהל החל לשרוק בוז צורם ולהשליך פחיות בירה ושאריות מזון לעבר הבמה. מטר של חתיכות עוף מטוגן, בקבוקים, פחיות ואשכוליות נחת על פרינס ולהקתו ההמומה. פרינס הנדהם נאלץ לברוח מהבמה מושפל וכועס, במה שהפך לאחד הרגעים הזכורים והמביכים בקריירה המפוארת שלו. הוא היה כה פגוע עד שעלה על מטוס בחזרה לביתו במינסוטה ונשבע שלעולם לא יחמם עוד אמן אחר. אלא שמיק ג'אגר התקשר אליו אישית, הרגיע אותו והסביר לו שכשמופיעים מול קהל אצטדיונים קשוח אסור להראות חולשה. פרינס התרצה וחזר להופעה השנייה כעבור יומיים – ושוב ספג מטר פחיות ובוז! אבל למוזיקה טובה יש סבלנות: שלוש שנים בלבד לאחר מכן, ב-1984, יצא האלבום והסרט PURPLE RAIN, ופרינס כבש את הפלנטה והפך לאחד הכוכבים הגדולים בעולם. מי זכר אז את חתיכות העוף?   

ברברה סטרייסנד לא נשארת חייבת

במהלך הופעה שלה באולם מדיסון סקוור גארדן בניו יורק בשנת 2006, ב-9 באוקטובר 2006, כחלק מסיבוב ההופעות המצליח STREISAND: THE TOUR, הזמרת והשחקנית ברברה סטרייסנד, הידועה בדעותיה הפוליטיות הליברליות, לא היססה להשמיע כמה הערות ביקורתיות ועוקצניות כלפי הנשיא דאז, ג'ורג' וו. בוש. היא אף העלתה לבמה שחקן שחיקה את הנשיא בוש במערכון סאטירי עוקצני. בשלב מסוים, אחד הצופים בקהל, שכנראה לא התחבר למסרים הפוליטיים, צעק לעברה: "מה זה פה, ערב התרמה?". 

סטרייסנד, שלא נוטה להתרגש בקלות, עצרה לרגע, נעצה בו מבט והשיבה בחדות לתוך המיקרופון: "SHUT THE FUCK UP". הדיווה הוכיחה שוב שאף אחד לא יגיד לה מה לשיר או מה להגיד על הבמה שלה. מצד שני, אנשים שילמו כסף רב כדי לשמוע אותה שרה מלהיטיה - ולא מזמרת אמרות פוליטיות, נכון? לא בכל יום רואים כוכבת בעלת מעמד כזה מאבדת את קור רוחה ומטיחה קללה עסיסית בצופה ששילם מאות דולרים עבור כרטיס יוקרתי.   

בונוס: באוקטובר 1970 נכנסה להקת סופט מאשין לאולפני אולימפיק בלונדון, כדי להקליט את תקליטה הרביעי, שייצא בשנת 1971 בשם FOURTH. זה ממש לא היה קל.

אל עמדת הטכנאי נכנס ג'ורג' צ'קיאנץ המוערך, אך האווירה באולפן הייתה רחוקה מלהיות חגיגית. ההרכב נותר זהה לזה שהקליט את התקליט THIRD (למעט נגני כלי הנשיפה האורחים שבאו והלכו), ובכל זאת היה ברור שהמכונה הרכה צעדה לעבר מוסיקת הג'אז-רוק. החבורה שהחלה את דרכה במועדון ה-UFO הלונדוני כחוד החנית של הפסיכדליה הפרועה, הדאדאיסטית והמתוקה של סצנת קנטרברי, הפכה למעבדת ניסויים אקדמית, נוקשה וכבדת ראש של פיוז'ן אינסטרומנטלי.   

כולם תרמו לכתיבת החומר מלבד רוברט וויאט, שחש אז אומלל. צד א' של התקליט נפתח בקטע TEETH של מייק ראטלדג' – מסע סוער ומפרך של תשע דקות וחצי עם חתימות קצב מפותלות ב-5/4 וב-11/8, עמוס באורגן המעוות והמנסר שלו; המשיך אל KINGS AND QUEENS המלנכולי והיפהפה שכתב יו הופר, והסתיים באלתור החופשי והקיצוני FLETCHER'S BLEMISH של אלטון דין. את כל צד ב' תפסה היצירה המונומנטלית VIRTUALLY בארבעה חלקים שחיבר יו הופר.   

האלבום יצא אינסטרומנטלי לחלוטין, נגד רצונו של רוברט וויאט, האיש שהחזיק בקול השברירי והחם יותר ברוק הבריטי – קול שרק כמה חודשים קודם לכן מילא צד שלם באלבום THIRD עם השיר המופלא MOON IN JUNE – כשפה גילה שאין לו שום מקום לשיר, ואפילו לא מילה אחת להשחיל. גם ההומור שכה אפיין פעם את יצירות הלהקה, אבד. השטותניקיות הבריטית המקסימה, משחקי המילים והחיוך פינו את מקומם לפרצופים חמורי סבר של מוסיקאים שמתייחסים לעצמם ברצינות תהומית.   

גם נגן הקונטרבס, רוי באבינגטון, הצטרף להקלטות בנגינה בקשת ובפריטה אקוסטית שהשתלבה עם גיטרת הפאז-בס המנסרת של יו הופר. יחד עם נבחרת נשפנים שכללה את מארק צ'אריג בקורנית, ניק אוונס בטרומבון, ג'ימי הייסטינגס בחליל אלט וקלרינט בס, ואלן סקידמור בסקסופון טנור. וויאט, שחש מנושל ומנודה באולפן, הלך והתכנס בתוך עצמו. באופן אירוני, עוד באוגוסט 1970 הוא נכנס להקליט אלבום סולו ראשון, THE END OF AN EAR, וכבר על העטיפה האחורית שלו דאג לכתוב בהומור שחור ומריר את הגדרת התפקיד שלו: "זמר פופ מובטל, כרגע מתופף עם סופט מאשין". הוא ידע בדיוק מה מחכה לו מעבר לפינה.   

"אלטון דין החליט לצעוד קדימה ולהתחיל לומר איך הדברים צריכים להיות בלהקה", סיפר וויאט. "מוסיקלית, לא חשבתי שיש לו משהו כמו החדות של יו הופר או מייק ראטלדג', או הבנה של הלהקה. זה היה ייחודי, זו לא הייתה איזו להקה שאפשר פשוט להפוך אותה לכל להקה אחרת. אלטון כתב קטע (הכוונה לקטע FLETCHER'S BLEMISH שנכלל באלבום) ואני ניגשתי לאלתר בו כהרגלי, כשלפתע הוא בא ודרש ממני להפסיק עם זה ופשוט לתופף כמו ז'אק דה ז'ונט. ניסיתי להתנגד וזה ממש שיגע אותו".   

וויאט ראה כי חבריו ללהקה מצמצמים את נוכחותו לכדי המינימום האפשרי והוא ניסה למצוא נחמה באלכוהול – בקבוקי סאות'רן קומפורט ובירות שליוו אותו שעות על גבי שעות באולפן ובדרכים – ובידיעה כי קולו, בו השתמש ליצירה ולשיחרור, מושתק. וויאט: "בדיעבד אני חש צער על מייק ראטלדג'. הם התקדמו מוסיקלית ואני צעדתי לאחור אבל הם זכרו שאני הוא שחיבר את חברי הלהקה יחדיו. והנה הם חברו יחדיו נגדי ובאחד הסשנים, שצולמו באולפני אולימפיק לטלוויזיה הצרפתית (בתוכנית POP 2), רואים אותי מציע הצעה מוסיקלית לאלטון והשלושה מגלגלים עיניהם ומתביישים, מאחורי גבי. לאחר שנתנו לי לדבר הם המשיכו בשלהם".   

גם ההופעות של הלהקה סבלו אז בהתאם. בכל פעם שוויאט ניסה לשיר בהן הפסיקו השאר את נגינתם במכוון. השקט הרועם הזה על הבמה, מול קהל המום, היה אכזרי ומדקר כמו סכין בגב. הוא מצא את עצמו לא פעם יורד מהבמה באמצע הופעה וניגש לבכות מתיסכול בחדר ההלבשה. עד שיום אחד הם שמעו אותו אומר למישהו, "הלוואי ויכולתי למצוא לעצמי להקה אחרת". הם לא היו צריכים יותר מזה כדי לפתוח את הדלת ולבעוט אותו החוצה עם ברכת הדרך מהם. אבל לא הייתה שום ברכה בדבר הזה, מבחינתו.   

זה קרה סופית בקיץ 1971, לאחר סיבוב הופעות מתוח בארצות הברית ובאירופה. במלודי מייקר פורסמה ידיעה, עם הכותרת "וויאט פורש מסופט מאשין". בגוף הכתבה נכתב: "הסיבה לעזיבתו כנראה נובעת מחילוקי דעות מוסיקליים, שנמשכו מזה כמה חודשים ונראו לעין בעת סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב. זו לא עזיבתו הראשונה של וויאט את הלהקה, כששנה לפני כן הוא פרש ממנה כדי להיות חבר בלהקתו של קווין איירס. הוא חזר לסופט מאשין כשראה כי איירס לא מאפשר לו להתקדם מוסיקלית. המחליף של וויאט בלהקה יהיה המתופף פיל הווארד, שהיה לפני כן חבר בלהקתו של אלטון דין".   

ובכן, כתב המלודי מייקר בלבל לחלוטין את העובדות בכתבה ההיא. וויאט מעולם לא עזב קודם לכן כדי להיות חבר בלהקתו של קווין איירס. קווין איירס הוא זה שפרש מסופט מאשין בסוף שנת 1968, וויאט רק התארח כמתופף וזמר באלבום הבכורה של איירס ובהופעות בודדות של להקתו THE WHOLE WORLD. אבל לעיתונות הבריטית היה קל יותר למכור סיפור על מתופף קפריזי שבא והולך, מאשר להודות בסילוקו המכוער של מייסד הלהקה.

בכל אופן, וויאט צלל לתהום. איבוד הלהקה היה מבחינתו כאיבוד משפחה. סופט מאשין לא הייתה סתם עבודה או פרויקט מוסיקלי עבורו; היא הייתה כור מחצבתו עוד מימי נערותו בקנטרברי, ביתו הרגשי והרוחני. הוא הפך חסר שמחה לחלוטין וסובביו נבהלו ממנו, עד שהתמוטטות העצבים ממנה סבל, בגלל זה, הובילה לניסיון התאבדות, עם חיתוך פרקי כפות ידיו. ייקח לו זמן להתאושש מהטראומה העמוקה הזו, עד שיקים את להקתו הבאה MATCHING MOLE – ששמה היה משחק מילים מבריק והתרסה ישירה על התרגום הצרפתי של סופט מאשין. שם, עם שירים קורעי לב כמו O CAROLINE, הוא שוב קיבל את הבמה לשיר, לרגש ולהוכיח שהנשמה והלב תמיד מנצחים את הווירטואוזיות הטכנית הקרה.   

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים