רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 באפריל (9.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"ג'ון לא היה סמל כשעוד היה כאן; הוא היה בן אדם, איש מדהים. אבל ככה זה – אם ג'יימס דין היה עדיין בחיים, אולי הוא היה היום סתם זקן שמן. קשה יותר למי שנשאר מאחור. זו הסיבה שפול התראיין כל כך הרבה בניסיון לשנות את התפיסה לגביו כ'ביטל הקליל', אבל זו הבעיה של פול. הוא רוצה להיזכר כטיפוס האמנותי, כזה שעשה הכל – מה שלדעתי פשוט לא נכון. מצד שני, זה גם לא נכון שג'ון עשה הכל. ג'ורג' ואני חברים ותיקים, אבל אנחנו לא קרובים כפי שהיינו פעם. כלומר, אני אוהב את ג'ורג', אבל אנחנו לא מבלים יחד. אם אני כועס, פגוע, שמח או כל דבר אחר, הוא לא האדם הראשון שאליו אתקשר. גם לא פול. אבל אם אהיה בלונדון, נצא לארוחת ערב. אנחנו חברים מאז ומתמיד, אבל אנחנו פשוט לא קרובים רגשית כפי שהיינו בעבר" (רינגו סטאר בשנת 1992)

התקליט האמיתי האחרון של להקת ריינבאו? ב-9 באפריל בשנת 1978 יצא תקליטה האולפני השלישי של להקת ריינבאו ושמו LONG LIVE ROCK'N'ROLL.

ואוווו... כמה שאני אוהב את התקליט הזה! מבחינתי, זה חלק מהמרכיבים שגידלו אותי להיות חווב רוק קלאסי עד היום. להקת ריינבאו! עם הסאונד שלה שאני הכי אוהב. זה עם הגיטרה החשמלית הייחודית של מאסטרו ריצ'י בלאקמור, הקול הנדיר של רוני ג'יימס דיו והלמות התופים הכבדות של קוזי פאוואל (הוא יכל על הדרך גם לדפוק שניצלים על הסנר הזה שלו!). זה השילוש האמיתי מבחינתי בריינבאו. הבסיסט והקלידן היו אלמנטים משלימים לטריו הכוחות הלא נורמלי הזה. ואפרופו טריו - זה התקליט שהוא הצלע השלישי, מבחינתי, בטרילוגיה מופתית של ריינבאו. שתי הצלעות האחרות הן התקליט RISING והאלבום ON STAGE. מה בנוגע לתקליט הראשון? ובכן, הוא נחמד מבחינתי, אבל ההפקה ואופן הביצועים בו לא מתקרבים לכוח המתפרץ של שלושת אלו.

רוב השירים בתקליט הזה חוזרים על הריפים העוצמתיים והישנים, בשילוב עם תפקידים ווקאליים מרשימים. שירי הרוק האגרסיביים בועטים פה כל כך חזק שהם פשוט מעיפים מהדרך את כל המתחרים של אותה תקופה. שיר הנושא נפתח עם סאונד סנר כבד להדהים של קוזי - ובום! יוצאים משם בדהירה על שיר מאסיבי עם סולו גיטרה מרהיב ופזמון קליט ומרשים שגורם לכל אחד להתחיל לשיר אותו תוך זמן קצר. איזה כוח!

הגישה האפית ובו בזמן הלא יומרנית הזו בלטה גם בכמה מקומות אחרים פה, מה שהוכיח כי החומרים של ריינבאו אז לא הוגבלו אך ורק לנושאים של מבוכים ודרקונים בסופו של דבר. נו טוב, כמובן שהלהקה מעולם לא רצתה אז להעיף לחלוטין את שורשי המבוכים והדרקונים שלה. אחרי הכל, רוני ג'יימס דיו עדיין היה חבר בה, ואף אחד לא אהב המנוני חרבות וקסמים כמו רוני. לכן השירים LADY OF THE LAKE, GATES OF BABYLON וגם KILL THE KING הכילו שפע של דימויים מיסטיים, ימי-ביניימיים ופנטזיות עבורנו. הדבר המדהים ביותר היה שכל השירים הללו היו פשוט פאקינג טובים. והאמת? LADY OF THE LAKE היה פ'אנקי ומגניב, ולא באמת שידר אווירה של ימי הביניים.

אז קבלו את היהלום של הכתר מבחינתי פה. כן, אני מדבר על היצירה שחותמת את הצד הראשון של התקליט - GATES OF BABYLON. כשהייתי נער והשמיעו לי את זה בפעם הראשונה, הראש שלי הסתחרר, הנשימה שלי הפכה להיות כבדה והנפש שלי - לקח לה זמן להתאושש מזה. ממש כמו הפעם הראשונה בה השמיעו לי את "רפסודיה בוהמית" או "מדרגות לגן עדן" או "צ'יילד אין טיים". אין כמו הפעם הראשונה. בפעם השניה כבר יודעים למה לצפות. אבל הפעם הראשונה? זה הרגע בו זה פוגע בך הכי חזק. מצליל הסינטיסייזר שבהתחלה ועד סולו הכינור בסוף - זה פאקינג ואוווו אחד גדול.

מבחינתי זה ההמשך הטיפוסי ליצירה STARGAZER מהאלבום RISING (אותה דווקא הכרתי רק לאחר שכבר נכנסתי לשערי בבל). הארומה המזרחית של הגרוב והסולואים פשוט מרשימה ביופייה. האם זה הקאשמיר של ריינבאו? וקוזי פאוואל פשוט זורח פה. ממש אפשר לדמיין אותו מתופף את היצירה הזו כשהוא יושב עם מערכת התופים שלו על ענן מאסיבי אי שם בשמיים (וכן, כמה שנים מאז, לצערי, הוא כבר עבר מאיתנו לרבוץ על ענן תמידי אי שם). ואפקט ה-PHASER בסוף הסולו של בלאקמור? אשששש!

לגבי KILL THE KING, השיר כבר הוצג בעבר בהופעות של הלהקה בשנת 1977, וריצ'י בלאקמור יחד עם רוני ג'יימס דיו לא איכזבו עם גרסת אולפן נפלאה שהציגה ספיד-מטאל בשיאו האגרסיבי והמושלם מבחינה טכנית. ומה לגבי המלודיה? היא עובדת פשוט מצוין. אם כבר להיפרד מלהקת ריינבאו, כפי שעשו רוני ג'יימס דיו וקוזי פאוואל מיד לאחר מכן - אז בזבנג שכזה.

טוב, בואו ניגש לסיפור על התקליט...

תהליך ההקלטה החל במאי 1977. הפעם הגיעה הלהקה לאולפן עם מעט מדי רעיונות מוזיקליים, ולכן הוחלט ליצור את השירים באולפן ולהקליטם תוך כדי תנועה – כפי שבלאקמור נהג לעשות בימיו בדיפ פרפל. ככה זה כשיש מספיק כסף לשלם על ימי הקלטה? חברי הלהקה הגיעו להקליט באולפני CHATEAU D'HEROUVILLE, הממוקמים סמוך לפריס. הייתה זו אחוזה מפוארת עם בריכה וחדרי משחק, וחברי הלהקה העדיפו להשתכשך במים מאשר לעבוד על המוזיקה שלהם. בינתיים נשפך הכסף כמו מים.

האווירה הגותית של המקום הציתה את דמיונו של בלאקמור. כך הוא סיפר: "מצאנו כי כל מה שהקלטנו שם בשעות היום עבד, אך בשעות הלילה הדברים תמיד הלכו בכיוון הלא נכון. לכן נאלצנו לעבוד קשה במהלך היום, עד שהשמש שקעה". האווירה המסתורית דחפה את בלאקמור ואת סולן הלהקה, רוני ג'יימס דיו, לחקור את העניין לעומק. השניים החלו לקיים סשנים של סיאנס, שהניבו תוצאות מפחידות.

דיו סיפר: "ריצ'י תמיד שימש כמפעיל, אך הוא מעולם לא לקח חלק פעיל בסיאנס עצמו. בדרך כלל היו אלה אני ואיש צוות טכני שכינינו THE OX. כשניסינו להקליט את THE GATES OF BABYLON, מכשיר ההקלטה נטה להתקלקל שוב ושוב – לכן החלטנו לערוך סיאנס בנושא. מישהו מאיתנו ביקש להעלות את רוחו של שופן, שהיה בעבר הבעלים של האחוזה. לפתע נשמע צליל מהפסנתר בחדר – ולא היה איש לידו. כולנו נתקפו פאניקה וברחו".

דיו תיאר סיאנס אחד שגרם לו לנטוש את התחביב לצמיתות: "ברוב הסיאנסים הרוחות מקללות או משתמשות בתחביר שגוי. אך לפתע צץ סיאנס אחד שבו נאמר לנו: 'אני הוא BAAL. אני יוצר כאוס. אתם לעולם לא תצאו מפה, גם אם תנסו. איפה בלאקמור? לא משנה, הנה הוא בא'. מיד לאחר מכן נפתחה הדלת ובלאקמור נכנס. החוורתי כולי, וגם ריצ'י. ברגע זה החלטתי – לא עוד סיאנסים עבורי".

הבסיסט מארק קלארק, חבר לשעבר בלהקות "קולוסיאום" ו"טמפסט", הצטרף להקלטות לאחר כמה הופעות מוצלחות שבהן ניגן עם ריינבאו. אך באולפן הדברים לא הסתדרו. המתופף קוזי פאוואל סיפר כי כל "טייק" עם קלארק הסתיים כשהתברר שהבסיסט שוב לא כיוון את הגיטרה שלו. קלארק נשאר עם ריינבאו שלושה חודשים בלבד עד שהחליט לפרוש.

בלאקמור לא היסס והחליט לשכור את שירותיו של חבר להקה לשעבר – הבסיסט ג'ימי באין שסיפר: "ידעתי שהם מתקשים למצוא לי מחליף. הטלפון צלצל, והתשובה שלי באותה שיחה הייתה שלילית". בלאקמור הבין שאין לו ברירה והקליט בעצמו את תפקידי הבס לאלבום. הגיטריסט אף ניגן מחדש את תפקידי הבס בקטעים שבהם ניגן קלארק, למעט שיר הנושא.

המחסור בבסיסט הוביל לדחייה נוספת בהשלמת התקליט, וחברת התקליטים חסרת הסבלנות החלה לנשוף בעורפה של הלהקה. הקלידן טוני קארי חש מבודד מהשאר. קוזי פאוואל נזכר: "יום אחד קארי שהה בחדרו וניגן בקלידים עם אוזניות במשך שעות. הוא בודד את עצמו, אז ריצ'י ואני החלטנו 'ללמד אותו לקח'. ריצ'י לקח גרזן, הטיח אותו בדלת חדרו של קארי ונמלט מהמקום. הקלידן המבוהל מיהר להתקשר לאביו כדי שישלח לו כסף לכרטיס טיסה. הוא עזב מיד ולא חזר".

קארי סיפר בשנות השמונים: "הייתי בן 21, וכל האחרים שם היו 'בני מאה'. הייתי הילד של החבורה והם התייחסו אליי בהתאם. עד היום ישנם חברי להקה שם שאני לא מכבד בגלל מה שהם עוללו לי". הצלילים שניגן קארי נשמרו באלבום, אך הוא לא זכה לקרדיט על העטיפה. לא יפה! ובינתיים, כדי להפיג את הלחץ מצד חברת התקליטים, הוחלט להוציא אלבום הופעה חיה בשם ON STAGE.

בינתיים ערך בלאקמור אודישנים לבסיסטים, עד שבאוגוסט גילה את בוב דייזלי האוסטרלי. דייזלי הצטרף ללהקה וניגן בסיבוב ההופעות לקידום האלבום. כשהאלבום LONG LIVE ROCK'N'ROLL יצא בסוף, הוא זכה להצלחה גדולה, אבל דיו לא היה מרוצה. הוא סיפר: "זה היה תקליט עצוב. ראיתי את ריצ'י עובר שינויים שעלולים להשפיע עליי ועל האחרים. עד היום קשה לי להאזין לאלבום; יש בו שירים טובים, אך אין שם שיר שמרגיש לי מיוחד". ועל עטיפת התקליט הופיע הקרדיט הציני "NO THANKS TO BAAL", בעקבות אותו סיאנס מפחיד. זה היה האלבום האחרון של דיו כסולן הלהקה; סכסוך בינו לבין ריצ'י סיים את השותפות ביניהם לצמיתות.

פרט מידע מעניין נוסף הוא שהעטיפה המפורסמת של התקליט, בה נראה קהל רב מניף שלט עם שם התקליט, בכלל לא צולמה בהופעה של ריינבאו. למעשה, מדובר בתמונה מהופעה של להקת RUSH, והשלט הוסף בעריכה מאוחרת. אבל מה זה משנה באמת? יחי הרוק!

בוב דילן מתחיל לשיר באמת?! ב-9 באפריל בשנת 1969 יצא התקליט הזה של בוב דילן, NASHVILLE SKYLINE (קו הרקיע של נאשוויל). זה התשיעי במספר שלו וגם הפעם ביצע דילן תפנית מוזיקלית חדה מאד. ככה - בלי שם על העטיפה הקדמית.

בשנת 1969,קצת לפני נחיתת האדם על הירח ופסטיבל וודסטוק, בוב דילן החליט לעשות את הדבר הכי פחות צפוי שאפשר היה לצפות ממנו - לחייך ולשיר! הקונספט העיקרי בתקליט הזה היה הטיית המוזיקה לכיוון סגנון הקאנטרי, דבר שהפך את דילן גם לאחד מהחלוצים בתחום הרוק-קאנטרי. והתקליט המדובר, NASHVILLE SKYLINE, המשיך את הקו המוזיקלי שנוצר בתקליטו הקודם, JOHN WESLEY HARDING, ואף צלל פנימה יותר אל מחוזות הקאנטרי האותנטיים של דרום ארצות הברית. אני לא יודע מה דעתכם על התקליט הזה - אבל אני ממש אוהב את זה!

אז דילן הדרים עד לנאשוויל והקליט את התקליט עם טובי הנגנים של האזור באולפני קולומביה. שם, בין כובעי הבוקרים לגיטרות הפלדה קרה משהו חדש, מפתיע ומהותי. קולו של דילן לא היה מחוספס כמו בתקליטי העבר אלא הוא בחר לשיר כאן בקול נקי, רך, מלא בנפח ומדויק מבחינה מלודית. השמועות בתעשייה סיפרו אז שהשינוי הדרמטי בקול נבע מכך שדילן פשוט הפסיק לעשן באותה תקופה, מה שהעניק למיתרי הקול שלו בריאות מפתיעה. יכול להיות... הוא נשמע כאן ממש כאילו הוא בא לחקות זמרי קאנטרי אחרים בצורת הגשתו את השירים האלה, והתוצאה? קטיפתית ונעימה להפליא. מחט הפטיפון שלי ממש הודתה לי כשניגנתי את התקליט איתה בביתי.

כמובן שלא כולם ידעו אז איך לאכול את השינוי הזה. יש שאהבו מאד את התוצאה של התקליט אך היו שראו פה בגידה נוספת של דילן בארצות הברית. בעוד שמלחמת ויאטנם רעשה וגעשה והסטודנטים מחו ברחובות, נשמע מבשר הדור כאחד שיותר מדי שמח בתקליטו. בזמן שחבריו למקצוע כתבו המנוני מלחמה, דילן שר על פאי תפוחים ואהבה כפרית. כשהתקליט יצא במקור הוא לא היווה גורם תחרותי מול דברים אחרים שיצאו אז בעולם הרוק הפסיכדלי והכבד. אנשים היו אז חצויים בדעתם כלפי מוזיקת הקאנטרי הבסיסית. חלק אהבו אותה מאד וחלק תיעבו אותה וראו בה מוזיקה שמרנית מדי. התקליט הזה היה גלולה קשה לבליעה לחלק מהאנשים. זו ללא ספק הייתה ההתחלה האמיתית של התוכנית ארוכת הטווח שלו להיפטר ממספר המעריצים העצום שלו. מה שהיה אפילו יותר מוזר הוא העובדה שהוא נכשל במשימה הזו. זה לקח לו עוד אלבום כפול ליתר דיוק, כדי להשיג את המטרה שלו.

אך דבר אחד מאד העיק על דילן בתקופה ההיא - העיתונות עדיין המשיכה להכתיר אותו כדובר הדור למרות שהוא ביקש לברוח כמה שיותר מתיוג שכזה. הוא רצה להיות איש משפחה שחי בשלווה בוודסטוק, רחוק מההמולה. הוא לא היה זקוק לתיוג שכזה והוא אף לא התחבר למושג הזה, מה שהוביל אותו ליצירת מוזיקה שהייתה מכוונת פנימה, אל הלב, ולא החוצה אל הפוליטיקה. וכן, התקליט הזה מאד קצר, כמעט כמו הפסקת קפה ממוצעת. אך כמו שאומרים - "הדברים הטובים באמת באים בחבילות קטנות" - והדבר כל כך נכון פה. התקליט ממוקד וכל שיר כאן הוא מתנה מוזיקלית עטופה היטב. יש כאן קצת פחות מ-27 דקות של יופי מופלא שמוכיחות שדילן לא היה זקוק ליותר מזה כדי להשאיר חותם בסוף הסיקסטיז. למען השם. לשם השוואה, HIGHWAY 61 REVISITED היה ארוך יותר מ-50 דקות. יכול להיות שמעריצים רבים ראו בזמן הקצר של התקליט החדש תרמית שחוגגת על הכסף שלהם? אבל לא הייתה אפילו דקה אחת שלא הייתה שווה את תשומת הלב של הקהל - זה שניסה בכל זאת והתאהב.

השיר LAY LADY LAY שפותח את צד ב' של התקליט הפך, מן הסתם, לאחד מלהיטיו הגדולים של דילן והגיע למקום השביעי במצעד האמריקני. מעניין לגלות שהשיר הזה נכתב במקור עבור הסרט "קאובוי של חצות", אך דילן לא שלח אותו בזמן למפיקי הסרט ולכן הוא לא נכלל בו. בסופו של דבר, השיר FREEDOM FOR THE STALLION נבחר לסרט, ודילן נשאר עם להיט ענק ביד. אבל האמת היא שהוא לא התלהב מהוצאת השיר הזה כסינגל. למעשה הוא די התנגד לרעיון כי הוא חשב שהקול שלו נשמע שם מוזר מדי. אך התעקשותו של קלייב דייויס, ראש חברת התקליטים קולומביה, גרמה לו להתרכך בעניין, וטוב שכך. הרווחנו. וכן, לשיר הייתה אווירה מיסטית, מאוזנת בצורה מושלמת על ידי כלי הקשה מרשרשים, אורגן צף וגיטרות סלייד עדינות. למרבה הצער, השיר היה כל כך מורכב ועדין עד שבוב דילן מעולם לא באמת הצליח לבצע גרסה חיה מוצלחת יותר מהמקור, לדעתי. שום טריקים של עיבוד מחדש לא יכלו לשחזר את אותה אווירה על הבמה או אפילו להוות לה תחליף ראוי.

כשנשאל דילן בראיונות בנוגע לשיר שהוא הכי אוהב בתקליט הזה - הוא ענה שזה השיר TONIGHT I'LL BE STAYING HERE WITH YOU. מצד שני, את השיר TO BE ALONE WITH YOU כתב בוב דילן במקור בשביל זמר הרוק'נ'רול ג'רי לי לואיס, מה שמסביר את הקצב המקפיץ שלו.

סשן ההקלטה הראשון לתקליט הזה נערך ב-12 בפברואר 1969 ונמשך מספר ימים אינטנסיביים. אורח חשוב נהג לבקר אותו בסשנים להקלטות התקליט - זהו הזמר ג'וני קאש, שהיה חתום באותה חברת תקליטים של דילן ואף נהג לשבח בפומבי במשך זמן רב את המוזיקה שלו. למעשה, קאש הקליט תקליט עם הלהקה שלו באולפן הסמוך והמפגש המקרי הזה במסדרונות הוביל להקלטת כמה דואטים בין שניהם, רגעים של היסטוריה מוזיקלית בהתהוות.

אז ב-18 בפברואר נעשתה ההקלטה שפתחה את התקליט הזה של דילן. זהו הדואט של דילן וקאש לשיר GIRL FROM THE NORTH COUNTRY, ביצוע מחודש לשיר הישן של דילן שקיבל כאן פרשנות בוגרת ועמוקה. הקטע המקורי בתקליט THE FREEWHEELIN BOB DYLAN הציג בוב דילן עצוב ועייף, בעוד כאן הוא וקאש נשמעו כמו שני זמרים נודדים ואותנטיים. לג'וני קאש היה אחד הקולות הגדולים ביותר שקיימים והניגודיות מול הקול של בוב דילן הייתה מעניינת במיוחד: הבחור האינטליגנטי הצנוע מול ענק הקאנטרי המכובד.

ההקלטה האחרונה לתקליט נעשתה ב-21 בפברואר 1969. דרך אגב, הבסיסט בתקליט הזה הוא צ'רלי דניאלס, שהיה דמות מוזיקלית חשובה מאד בנאשוויל. הוא זה שהקים בשנות השבעים להקה, שהצלחתה המסחרית הגדולה ביותר הייתה עם הלהיט THE DEVIL WENT DOWN TO GEORGIA, אך באותם ימים הוא היה "רק" נגן אולפן מוכשר שהתלהב לעבוד עם דילן.

גם בישראל לא נשארו אדישים לצלילים. עיתון להיטון פרסם ביקורת על התקליט ב-9 בינואר 1970. תרגום שמות השירים הוא כפי שפורסם בביקורת המקורית: "נאשוויל הוא כידוע מרכז שירת העם האמריקנית ו"שירת הבוקרים". בוב דילאן הוא... אותו כבר אין צורך להציג. אבל אלבום זה מהווה שינוי מוחלט של סגנון, ליווי וקול. די אם נזכיר כדוגמא את הלהיט 'נוחי גברת נוחי' הכלול בתקליט זה. לא עוד שירי מחאה בקול יבש אלא שירי אהבה ואחווה המושרים בקול עמוק ובליווי להקה עשירה מאד. קטע מבריק כאן הוא 'קו הרקיע של נאשוויל' בו מפגין בוב את שליטתו הנהדרת בכל הכלים הבאים: גיטרה ספרדית, גיטרת הוואי, גיטרה רגילה, פסנתר ומפוחית פה. נוגעים ללב הם גם שיריו 'השליכי זאת', 'הלילה אישאר כאן איתך', 'פאגי דיי' ו- 'הנערה מצפון הארץ' אותו שר בוב יחד עם ג'וני קאש".

בעולם הגדול, הביקורות היו מעורבות אך מרתקות. בעיתון מלודי מייקר הבריטי פרסמו שהתקליט הזה הוא הקליל ביותר שיצא עד כה תחת שמו של דילן. תקליט נטול מחאה, מסתורין או דעה פוליטית. ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "באלבומו התשיעי של בוב דילן יש פחות תעלומות ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, הוא מציע תגמולים גדולים יותר מכל יצירותיו הקודמות. הפרצוף המחייך הזה על הכריכה אומר הכל - והאם זה לא נפלא? זה ממשיך את הרומן שהתגלה מחדש של דילן עם מוזיקה כפרית (כאן עם קול 'קאנטרי' מתאים יותר ועדין). התקליט החדש מייצג התקדמות טבעית, הן מבחינה היסטורית והן מבחינה רגשית, מנופי מוזיקת ​​הפולק של ג'ון ווסלי הארדינג לעולמות הקאנטרי המודרניים יותר של האנק וויליאמס, אלביס פרסלי, ג'וני קאש, באדי הולי, האחים אוורלי וג'רי לי לואיס.

ב'הארדינג', דילן הטיל חזון של מורכבות אינטלקטואלית על המיסטיקה החמה והטבועה של מוזיקת ​​ההר הדרומי, ממש כמו במאים צרפתים מסוימים (במיוחד ז'אן-לוק גודאר) שלקחו סרטי גנגסטרים אמריקאים והוסיפו להם שכבות של פילוסופיה של המאה ה-20. שני השירים האחרונים של התקליט, הם כמעט מיקרוקוסמוס של הגיאוגרפיה העתידה לבוא.

התקליט NASHVILLE SKYLINE הוא תכשיט של בנייה עם שלוש התחלות ברורות. הדואט הגיטרה-ווקאלי המיוחל עם ג'וני קאש, ביצוע מפואר ויפהפה של GIRL FROM THE NORTH COUNTRY, הוא בונוס מתחשב למאזין, גלויה מוזיקלית לאהבה ישנה של מינסוטה ותזכורת שדילן תמיד היה מסוגל לרוך. הפסוק הכואב ביותר של השיר - 'פעמים רבות התפללתי לעתים קרובות / בחשכת הלילה שלי' - נמחק מכאן.

ההתחלה השנייה - או, אם תרצו, הפסקה שבה כל שחקן מקבל הזדמנות לסולו - NASHVILLE SKYLINE RAG, משמשת כהקדמה אינסטרומנטלית לסגל המצוין של האלבום: קני באטריי, צ'רלי מקוי, פיט דרייק, נורמן בלייק, צ'רלי דניאלס ובוב ווילסון. זו מוזיקת ​​קאנטרי במיטבה המשמחת והבועטת. דילן מכריז סוף סוף על ההתחלה ה'אמיתית' של התקליט עם TO BE ALONE WITH YOU, כאשר הוא שואל את המפיק בוב ג'ונסטון, 'האם סרט ההקלטה מסתובב, בוב?'... אולי הוא לא ירצה לקחת אותנו איתו הביתה כמו הביטלס, אבל הוא מבהיר לגמרי שצריך לראות את הדברים הבאים כעימות אישי: 'הכל תמיד בסדר / כשאני לבד איתך'.

השיר I THREW IT ALL AWAY הוא הראשון מבין שלושת שירי האהבה הקלאסיים של התקליט, משלב מנגינה רודפת ושירה מרהיבה להבנה ש'אהבה היא כל מה שאנחנו צריכים / היא גורמת לעולם להסתובב'. בניגוד ל'זה לא אני, בייב' הקודם, דילן, שלוהק כמי שניסה בעבר להסתדר בלי חיבה עמוקה, רוצה עכשיו מאוד להיות 'מאהב לחיים שלך ותו לא'. ברור שזה הולך להיות אלבום של להישאר, לא לעזוב.

הצד השני מתחיל עם עוד קלאסיקה. לשיר LAY LADY LAY יש את צליל האורגן של דילן מתקופת HIGHWAY 61, והמילים אינן קשורות בז'אנר. 'כל הצבעים שיש לך בראש / אני אראה לך אותם ותראי אותם זורחים' הוא יותר קפיצה מטאפיזית מאשר קפיצה נטורליסטית, בעוד ש'בגדיו מלוכלכים / אבל ידיו נקיות' נראה כניסיון מודע להחזיר את הכל הביתה ללא צורך.

במובנים מסוימים, השיר האחרון של התקליט צריך להיות באופן הגיוני COUNTRY PIE, מחווה חסרת בושה למוזיקת ​​קאנטרי ואמירה ברורה של האמונה הנוכחית של דילן. כמו עם סרג'נט פפר, דילן שומר את הטובים ביותר עד הרגע האחרון. TONIGHT I'LL BE STAYING HERE WITH YOU ממזג מחויבות אישית עם העדפה מקצועית, ומתפקד כמעין 'יום בחיים'. מוזיקלית, זה מבריק, עם פסנתר חזק בסגנון ג'רי לי לואיס המוביל את הדרך. הסצנה של המנגינה, המילים והביצוע גוברת ומפוצצת כל מגבלות ז'אנר בזרימה מפוארת של כל סוג של ניצחון שניתן להעלות על הדעת.

אולי, אחרי הכל, קשה יותר להעביר בצורה משמעותית הגשמה כוללת של חיי נישואים וחיי משפחה מאשר ליצור עולם בלהות של הזיות מורכבות. במובנים רבים, התקליט הזה משיג את הבלתי אפשרי מבחינה אמנותית: אמירה עמוקה, אנושית ומעניינת על להיות מאושר. זה בהחלט יכול להיות מה שדילן חושב שזה, האלבום הכי טוב שלו". ואין לי ספק שבוב דילן קרא את הביקורת הזו.

אלטון רוצה שכולם יקפצו לו? ב-9 באפריל בשנת 1982 יצא אלבום חדש לאלטון ג'ון ושמו JUMP UP.

קודם כל - הנה רגע של אמת כפי שאלטון הודה בספרו: "התקליט הזה הביא לשיפור במכירות, אך ורק משום שכלל להיט על ג'ון לנון, וזאת בשל הירצחו". אבל רגע - אל תחשבו שהתקליט נפתח מיד עם מסר לג'ון לנון, בשיר DEAR JOHN. הלהיט העצוב על לנון מגיע בהמשך. ועוד רגע - אני חייב להוריד את זה ממני: תבינו, אלטון ג'ון הוא מבחינתי אחד מהגדולים ביותר שיש. אמן שכשהוא במלוא כוחו - אין שני לו. אבל לפעמים יש רגעים, כמו אצל רוב האמנים, בהם המנוע קצת חורק. וכך נשמע לי התקליט הזה. הקשבתי לו כמה פעמים בחיי (כולל פעם אחת, לפני כתיבת המאמר הזה) - והאמת? לא נראה לי שאחזור להקשיב לו בהנאה שוב, בשנים הקרובות. משהו בו כתקליט לא נוגע בי. איפה זה ואיפה TUMBLEWEED CONNECTION או BLUE MOVES או קפטיין פנטסטיק או דרך הלבנים הצהובות או התקליט עם העטיפה השחורה או האנקי שאטו או המטורף מעבר למים? איפה?

עדיין, יש פה שני להטים שאני מ-א-ד אוהב שלו והם היהלום. הראשון הוא BLUE EYES. יש שטענו שהתמלילן גארי אוסבורן (איפה ברני טאופין, לעזאזל?) כתב את זה כמחווה לפרנק סינטרה. אחרים חשבו שמדובר בעיניים של אליזבת טיילור.כל זאת עד שאלטון גילה, שנים לאחר מכן: "החבר לשעבר שלי, טים לואו, נמצא חיובי בבדיקת איידס. כך גם אקס אחר, ואנס באק, נער בלונדיני מתוק מווירג'יניה, שאהב את איגי פופ ותמונתו הייתה על העטיפה הפנימית של האלבום שלי, JUMP UP, ממש מתחת למילות השיר BLUE EYES, השיר שאני וגארי אוסבורן כתבנו כשהוא בראש שלנו". וכשאלטון בא להלחין שיר ברגש - זה יוצא לו הכי טוב שיש. מהלך האקורדים פה לא פחות ממופתי. וההגשה, שנשמעת כאילו מדובר בשיר שיכול להתאים גם בבר ג'אז אפלולי, הופכת את כל זה לאחד השירים שאני יותר אוהב של אלטון.

ובתקליט הזה היה אפשקט ה"להיט גורר תקליט" - כי השיר הבא הוא הלהיט השני שאני מאד אוהב. כן, זה EMPTY GARDEN. וכן, זה השיר על לנון. ב-8 בדצמבר 1980, היום בו נרצח ג'ון לנון בניו יורק, אלטון ג'ון טס ממלבורן, אוסטרליה, לבריסביין. כשירד מהמטוס, ג'ון ריד (המנהל שלו ובן זוגו לשעבר) בישר לו את החדשות הנוראיות. בתדהמה, אלטון ארגן טקס אזכרה בקתדרלת סנט פטריק במלבורן. ברני טאופין, שהיה בלוס אנג'לס כשהטרגדיה הזו הוכרזה לעולם, היה במצב דומה של ייאוש. מכיוון שלא היה מסוגל לצפות בטלוויזיה או לקרוא עיתונים, הוא לקח את העט והמחברת שלו והחל לכתוב את המילים של השיר הזה, תוך שהוא מזכיר את המקום האחרון שבו ג'ון לנון ניגן בפומבי עם אלטון, מדיסון סקוור גארדן בניו יורק. רגשות רבים יש בשיר הנדיר הזה ודווקא מסיבה זו אלטון ביצע אותו על הבמה לעתים רחוקות בלבד. אז כן, אני קורא לשיר הזה להיט - אם כי המילה הזו, להיט, אולי חוטאת למטרה. השיר לא הצליח בענק במצעדי המכירות אז, אבל משהו בו הופך אותו אצלי לעוד להיט מרגש של אלטון.

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "זהו האלבום הגואל את אלטון ג'ון משנות השפל שלו ככוכב-על שדחף למקומות זוהרים פחות. הוא מציג כאן יותר ממה שניתן היה לצפות ממנו בעת הזו. הוא השיב את עצמו לפסגה באמצעות הקלטת תקליט מנצח, המעיד על כך שהוא מודע לערכו. גם אם לעולם לא יתקרב עוד להיסטריה ההמונית שהורעפה עליו באמצע שנות השבעים, המנעד הסגנוני העצום של JUMP UP אמור לשמר את מעמדו של אלטון ג'ון כמאסטר נדיר של מוזיקת הפופ.

נגינת הפסנתר שלו והמקצבים הפריכים מעולם לא נשמעו טוב יותר מאשר בשיר SPITEFUL CHILD, והוא אף מצא הבעה חדשה בשירתו. תמלילי השירים באלבום נחלקים בין גארי אוסבורן לברני טאופין; נראה כי הראשון מדרבן את ג'ון להלחנה תוססת יותר, בעוד האחרון מגיע לשיא של עוצמה רגשית, למשל בשיר EMPTY GARDEN שנכתב לזכרו של ג'ון לנון. אלטון ג'ון עשוי להיות המקבילה של עולם הרוק'נ'רול לאיש הפח מ'הקוסם מארץ עוץ' – לשירים שלו יש סוג של מרץ מכני, הוא פס ייצור אנושי של מוזיקת פופ, אך ניחן בלב שלא מפסיק לפעום. 'אני הרובוט שלכם / אני איש הרובוט שלכם', הוא שר ב-JUMP UP, באופן המרמז כי הוא מסתפק בדימוי העצמי הזה. כן, הוא אולי רובוט, אבל הוא הרובוט שלנו וזה בסדר. אלוהים יברך אותו".

בהמשך תיאר טאופין את השירים באלבום כנוראיים ואת האלבום כולו כתוצר מבולגן. כך כתב בספרו: "לא הרבה יצא מפגישות הכתיבה הללו, ומה שכן הופק לא היה מקור לגאווה. בסופו של דבר, רק שניים או שלושה מהשירים הגיעו לאלבום. בדומה לכל דבר אחר שנכתב בין הפרידה של אלטון ושלי בסוף שנות ה-70 ועד לאיחוד שלנו ב-1983, הרמה הייתה בהחלט נמוכה מהסטנדרטים שלנו. היו יותר מדי טבחים במטבח, כמות הולכת וגוברת של סמים, וחוסר חמור בתקשורת בין שנינו. השותפות שלנו הייתה שבורה אז, ושילובם של כותבי מילים נוספים יצר תוצאה לא אחידה. אין בכך כדי לזלזל במשתפי פעולה אחרים, אך סימן ההיכר המוכר של הסגנון המשותף שלנו נראה מטושטש כאשר משולבים בו סוגים שונים לחלוטין של מילים ומוזיקה.

בכל הכנות, כנראה שהייתי צריך לסגת מיצירת תקליטים שהכילו שירים של מספר כותבים. מצד שני, אם זה היה קורה, השיר EMPTY GARDEN לא היה בא לעולם. זה היה היהלום שבכתר, ועד היום הוא נחשב לאחד השירים הטובים והנוקבים ביותר שלנו. שאר התרומות שלי לאלבום היו, לרוב, טרגיות. אני לא נהנה לכתוב מילים למנגינות קיימות, אך ניסיתי לעשות זאת כאשר אלטון – שהיה אבוד בערפל של סמים ומסוגר בפריס – נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה כדי לייצר זרם אינסופי של רעיונות להלחנה. ניסיתי, אך לא הצלחתי לעמוד בקצב שלו. פשוט עשיתי כמיטב יכולתי".

גם זה קרה ב-9 באפריל:

- בשנת 1943 נולד טרי נייט, שהפך בסוף שנות השישים מזמר למפיק ולמנהל של להקת הרוק GRAND FUNK RAILROAD. נייט הזניק את הפופולריות של הלהקה לשיאים מרשימים בעולם הרוק, אך בשנת 1972 נתבע על ידי חבריה בגין העלמת כספים, ודרכיהם נפרדו לאחר התכתשות משפטית מכוערת. ב-2 בנובמבר 2004 נדקר נייט למוות בביתו על ידי בן זוגה של בתו.

- בשנת 1944 נולד ג'ין פארסונס, שהיה מתופף בלהקת הבירדס.

- בשנת 1965 יצא באנגליה התקליטון TICKET TO RIDE של הביטלס. צד שני של התקליטון בא עם השיר YES IT IS.

- בשנת 1976 התאבד בתלייה זמר הפולק האמריקאי, פיל אוקס בן ה-35. וב-9 באפריל בשנת 1988 נהרג בתאונת דרכים דייב פרייטר, חצי הצמד סאם אנד דייב, שהביא להיטים כמו HOLD ON I'M COMING ו- SOUL MAN. בן 50 במותו.

- בשנת 1972 הצטרף מתופף חדש ללהקת גונג: שמו היה מאק פול. מנהיג הלהקה, דייויד אלן, סיפר: "המתופף הקודם שלנו, לורי אלן, החליט לעזוב ולא היה מוכן לשנות את דעתו. הוא טען שהגיע למצב שבו הופעות הלהקה הפכו לצפויות מדי עבורו, וחש שאתגרים חדשים מחכים לו בלונדון. לכן צירפנו מתופף מבירמינגהם בשם מאק פול, שניגן לפני כן בלהקה בשם WARHORSE. מערכת התופים שלו הייתה גדולה ורועשת יותר מזו של לורי, וסגנונו נטה לכיוון הרוק הכבד. הוא העדיף את הסגנון של ג’ון בונהאם מלהקת לד זפלין, ועוצמת הנגינה שלו אילצה אותנו להשתמש במגברים גדולים יותר. הרעש על הבמה היה מחריש אוזניים והתסכול בלהקה היה רב; כשמאק תיפף, לא ידעתי אם אני שר בסולם הנכון.

מנגד, הקהל בצרפת הריע בהתלהבות כשמאק הצליח להשתוות בסולואים שלו לעוצמת התיפוף של כריסטיאן ואנדר מלהקת מאגמה. למעשה, שררה יריבות ברורה בין שתי הלהקות: שתיהן השתמשו בסמלי כוח, בשתיהן הקונספט נסוב סביב כוכב לכת אחר ובשתיהן נעשה שימוש בשפה בעלת מילות קוד חדשות. שתי הלהקות צצו באותו זמן מבלי לדעת זו על זו, ושתיהן פנו לכיוונים שונים לגמרי למרות האלמנטים הדומים. מאק אהב להשתעשע בלהטוטנות עם מקלות התופים שלו במהלך הסולואים, אך חברי הלהקה מיהרו למחות על עוצמת התיפוף שלו, והוא הסכים לנגן ברגישות רבה יותר. השקט וההרמוניה חזרו ללהקת גונג, ומאק פול לא נשאר אצלנו זמן רב".

- בשנת 1970 חל יומם האחרון של הביטלס כלהקה. למחרת כבר ידע העולם כולו: הביטלס אינם עוד. אז מה קרה באותו היום? קבלו הצצה נדירה. השמועות פשטו, וחברת "אפל" הכחישה שפול מקרטני עזב את הלהקה. גב' מייוויס סמית', עוזרתו של דרק טיילור (יחצ"ן החברה), הבהירה: "זה ממש לא נכון. אמנם נכון שכרגע אין תוכניות להקלטות נוספות של הביטלס, אך זהו מצב נורמלי. בחודש הבא ייצא תקליט חדש שלהם; הוא כבר הוקלט, כך שיש בידינו חומרים של הלהקה. אין תוכניות להקלטות נוספות כרגע, אך אני מקווה שהביטלס יחזרו להקליט לאחר הקיץ. פול לא נראה במשרדנו מאז חג המולד, אך הוא עומד איתנו בקשר טלפוני, ומכיוון שיש לו אולפן הקלטות בביתו – אין לו צורך להגיע לכאן. הוא מתכוון לפרסם היום הצהרה בנוגע לאלבום הסולו שלו, אך אין זה אומר שהלהקה מתפרקת".

בינתיים התקשר פול לג'ון לנון, ששהה בקליניקה של ארתור ג'יינוב (בטיפול בשיטת "פריימל סקרים"). פול ידע היטב מהו תוכן המכתב היחצ"ני שצירף לאלבום הסולו שלו. ג'ון שחזר: "פול אמר לי 'אני עושה את מה שאתה ויוקו עשיתם בשנה האחרונה. אני מבין את מה שאתם עושים', וכל החרא הזה. אז איחלתי לו בהצלחה". גם עיתון הדיילי מירור קיבל עותק יחצ"ני של אלבום הסולו; הכתב דון שורט זיהה מיד את הסקופ וניגש לכתוב עליו. למחרת גילה ג'ון, יחד עם שאר העולם, מה באמת קורה עם פול.

- בשנת 1965 החליף ברוס ג'ונסטון את בריאן וילסון בלהקת "הביץ' בויז", זאת לאחר שהאחרון לקה בהתמוטטות עצבים. אם כן, מה אירע ביומו הראשון של ג'ונסטון כחבר הלהקה? ובכן, הביץ' בויז הופיעו באודיטוריום "מוניציפל" שבניו אורלינס, ולצדם הופיעה גם להקת "סאם שאם והפרעונים". באותו היום, חברי הביץ' בויז היו מרוכזים במוזיקה ופחות בלבושם; לכן, נאלץ ג'ונסטון להסתפק במכנסיים רזרביים של הגיטריסט אל ג'רדין, שהיו קטנים למידותיו.

ג'ונסטון, שניגן על הבמה בפסנתר חשמלי, הופקד על ביצוע הקולות הגבוהים שבריאן וילסון נהג לשיר, בעוד שג'רדין (שניגן עד אז בגיטרה) נאלץ לעבור לנגינת בס במקומו של בריאן. ג'ונסטון המשיך להופיע עם הלהקה גם בהופעותיה הבאות, וסיפר למגזין הנוער TEEN BEAT: "בריאן היה עדיין חולה, והשאר ביקשו ממני להישאר ולמלא את מקומו. מצאתי את עצמי ממשיך איתם לאורך שאר סיבוב ההופעות. מעולם לא הייתי בסיבוב הופעות לפני כן, ולא ידעתי כיצד לנגן בגיטרה בס. לכן, נעלתי את עצמי בחדר במלון במיאמי ולימדתי את עצמי לנגן את כל השירים. לימדתי את עצמי גם כיצד לחייך ולהירגע, כי ממש פחדתי. בהופעה הראשונה שלי עם הביץ' בויז צעקו מהקהל 'איפה בריאן?', והייתי בטוח שירגמו אותי באבנים. עם זאת, עוצמת הצרחות כלפי הלהקה בהופעות הממה אותי – האוזניים שלי עדיין מצלצלות מזה. אמא שלי לא האמינה שאני מנגן בלהקה מצליחה; היא חשבה שאני בדרכים עם עוד להקה זניחה, עד שראתה אותנו בשידור ישיר בטלוויזיה ונרגעה".

- בשנת 1973 הופיעה להקת קווין במועדון MARQUEE בלונדון. זו הפעם הראשונה בה הלהקה הציגה על הבמה את השיר FATHER AND SON. כשנה לאחר מכן זה ייצא בתקליטה השני של הלהקה.

- בשנת 1965 פרצה מהומה באולם TIVOLI שבקופנהגן. המשטרה הכתה נמרצות בצעירים שהגיעו לצפות בהופעתם של הקינקס. מה הוביל לכך? ראשית, הקינקס לא הופיעו לבדם באותו ערב; היה זה מופע משותף שכלל גם את להקת "חלות הדבש" (HONEYCOMBS), דני והרויאל סטרינגס, הטלסטארס, להקתו של ג'ו אי קארטר ועוד. המנחה של הערב היה יורגן מיליוס.

האירוע התדרדר כאשר כארבעים שוטרים הסתערו לפתע במהלך הופעת הלהקה, בזמן שנערות רבות התגודדו מול הבמה והריעו לאליליהן הבריטים. תגרה קשה התפתחה בין השוטרים לבין כאלפיים בני נוער, ובתוך כך נדרשה הלהקה להפסיק את נגינתה. ארבעת חברי הלהקה פונו במהירות על ידי האמרגן המקומי וננעלו בחדר קטן מאחורי הבמה. מחוץ לחדר נשמעו קולות עימות עזים בין אנשי החוק לקהל הצעיר, וחלונות, רהיטים ומראות התנפצו לרסיסים. עשרה אנשים נעצרו.

בעקבות זאת, בוטלה לאלתר ההופעה שתוכננה למחרת, וחברי הלהקה חזרו למלון EUROPA כשהם מתקשים להאמין למתרחש. גיטריסט הלהקה, דייב דייויס, היה כה מתוסכל עד ששבר מראה בבר המלון לאחר שהשליך עליה בקבוק ברנדי. מיד לאחר מכן הוא גם הטיח עלבונות בעובד בכיר במלון. המשטרה הוזעקה למקום ודייויס נעצר. מנהל הלהקה דאז, גרינוויל קולינס, מיהר לתחנת המשטרה כדי לשחררו בערבות, אך נמסר לו כי הגיטריסט ייאלץ לבלות את הלילה בתא המעצר. השוטרים הבטיחו לקולינס כי לא יאונה לו כל רע.

למחרת ערכו הקינקס מסיבת עיתונאים במסעדת "לה קרוסל" שבקופנהגן. דייב כבר שוחרר ממעצרו, ובאותו אירוע נערכה היכרות בינו ובין בסיסט הלהקה, פיט קוואיף, לבין שתי עלמות חן שבהמשך הפכו לנשותיהם הראשונות. מסיבת העיתונאים התמקדה באירועי אמש, ואנשי התקשורת סברו פה אחד כי המשטרה הייתה האשמה הבלעדית במהומה.

- בשנת 1969 נערכה הופעת הבכורה של להקת קינג קרימזון במועדון הספיקאיזי בלונדון. האירוע שימש למעשה כהשקת הלהקה, והיה מסיבת עיתונאים באותה מידה שהיה הופעה. המקום היה פופולרי בקרב להקות חדשות, ועיתונאים, סוכנים, מוזיקאים ואנשי חברות תקליטים הגיעו כדי "לבדוק את הסחורה". רבים נכחו שם כדי ליהנות ממשקאות בחינם יותר מאשר כדי להקשיב למוזיקה, אך המועדון עדיין נחשב למקום שבו להקה עשויה הייתה לצוד את עינו של גורם משמעותי בתעשייה. מוזיקאי צעיר אחד שנכח בערב ההופעה היה גיטריסט להקת יס, פיטר בנקס, שהיה כה מרותק ללהקה עד ששכח ללגום מהבירה שלו. גם דייויד בואי הגיע למקום עם בת זוגו החדשה, אנג'לה, שלימים הפכה לאשתו.

- בשנת 1973 הגיע מפיק התקליטים הקנדי, בוב אזרין, לצפות בהופעה של לו ריד בטורונטו. אזרין רכב אז על הגל עם ההצלחה שהביא לאליס קופר. לו ריד היה אז בתקופת הגלאם שלו. אזרין לא ממש התרגש. הוא סיפר שנים לאחר מכן שהגיע למעשה לראות את הופעת החימום, עם להקת ג'נסיס. עם זאת הוא הפיק ללו ריד את האלבום הקודר של אותה שנה, BERLIN.

- בשנת 1977 נאלץ ג׳ימי פייג׳ לקצר הופעה של לד זפלין בשיקגו מול 20,000 צופים, בשל הרעלת מזון שבה לקה. השיר השני שנוגן באותה הופעה לא יכול היה לתאר את מצבו של פייג' טוב יותר: היה זה השיר SICK AGAIN. זיקוקים שנורו על ידי מישהו מהקהל הפריעו גם הם למהלך הערב, ורוברט פלאנט ניגש למיקרופון מיד לאחר סיום השיר TEN YEARS GONE ואמר: "לג'ימי יש בעיות עיכול כרגע והזיקוקים כאן לא עוזרים למצב. לכן, נצא להפסקה של חמש דקות". מאחורי הקלעים נערכה התייעצות מהירה, ולאחריה עלה לבמה מנהל סיבוב ההופעות של הלהקה, ריצ'רד קול, והודיע במיקרופון כי פייג' אינו מעוניין להופיע כשאינו יכול לתת את כולו, ולכן הוא מעדיף לבטל את המופע ולקבוע תאריך חלופי. "שמרו על הכרטיסים שלכם, שכן הם יכובדו בהופעת הפיצוי שתיקבע בהמשך", הבטיח לקהל שלא האמין למשמע אוזניו.

למחרת אמר פייג' לתקשורת: "זו הייתה הרעלת מזון והרופא אסר עליי לאכול מזון מוצק כעת. זו הפעם הראשונה שהפסקנו הופעה בצורה כזו. אנחנו תמיד רוצים להמשיך, כי אנחנו לא להקה שמרמה את הקהל שלה, אבל הכאב היה בלתי נסבל; אילו לא הייתי מתיישב, הייתי קורס על הבמה. אנחנו נפצה את הקהל". ובכן, ההיסטוריה מלמדת כי מועד חלופי להופעה הזו מעולם לא נקבע, והקהל נותר מאוכזב.

- בשנת 1932 נולד גיטריסט הרוקאבילי האגדי, קארל פרקינס. הוא כתב להיטים רבים בתחום זה כמו גם את הלהיט הענק BLUE SUEDE SHOES. הוא מת בשנת 1998.

- בשנת 1979 יצא אלבומה השני של להקת סקוויז הבריטית. שמו הוא COOL FOR CATS. באלבום זה יש ארבעה שירים שהפכו ללהיטים במצעד הבריטי.

- בשנת 1970 יצא התקליט REMEDIES שהוא השלישי של דוקטור ג'ון (שאז תייג את עצמו גם בשם THE NIGHT TRIPPER).

- בשנת 1965 הגיע השיר FOR YOUR LOVE של היארדבירדס למקום הראשון במצעד של עיתון המוסיקה הבריטי NME. הצלחה זו הובילה את גיטריסט הלהקה, אריק קלפטון, להחלטה לפרוש ממנה עקב מה שנתפס בעיניו כהתמסחרות יתר. בעת שהותו בלהקה, קיבל קלפטון ממנהלה, ג'ורג'יו גומלסקי, את הכינוי סלוהאנד. הגרסאות באשר למקור הכינוי חלוקות: אחת מהן גורסת כי הוא ניתן לו משום שנדרש לו זמן רב להחליף על הבמה מיתר שנקרע בגיטרה. קלפטון עצמו טען כי מדובר בבדיחה של גומלסקי, שכן באותה תקופה הוא דווקא נהג לנגן מהר.

- בשנת 1974 פגש לראשונה ברוס ספרינגסטין את העיתונאי ג'ון לנדאו, שיכריז בהמשך בדפוס כי ראה את עתיד הרוק'נ'רול והוא ברוס. לנדאו יהיה אחרי פרסום זה מנהלו של הבוס.

- בשנת 1966 התעלף הגיטריסט ג'ף בק על הבמה, במהלך הופעה של היארדבירדס בצרפת. העילפון הגיע כתוצאה מתשישות. זו לא הפעם הראשונה בה הגיטריסט הזה גרם בעיות ללהקה זו על הבמות.

- בשנת 2018 נשברה שוב השרשרת של להקת פליטווד מאק. שאר חברי הלהקה הודיעו לתקשורת כי הם פיטרו את הגיטריסט לינדסי באקינגהאם, שהצטרף לראשונה ללהקה בשנת 1975 ומאז יצא ממנה, חזר, שוב יצא, שוב חזר, שוב יצא...

- בשנת 1997 התפרקה להקת סאונדגארדן בגלל מתיחות בין חבריה. להקה זו הייתה אחת הבולטות והחזקות של סצנת הגראנג'-רוק בניינטיז. ארבעת חבריה יתאחדו שוב 13 שנים לאחר מכן.

- בשנת 1976 יצא אלבום שישי ללהקת 'אמריקה' ששמו HIDEAWAY. הפעם אין בו להיטים בולטים.

זה באמת לא בא בקלות לרינגו? ב-9 באפריל בשנת 1971 יצא תקליטון סולו של רינגו סטאר, עם השיר IT DON'T COME EASY.

לאחר שרינגו סטאר, כן, המתופף לשעבר של הביטלס, הוציא שני אלבומי סולו בסגנונות שונים, הוא החליט לבלוע את הרוק... אה, לחזור לכיוון מוסיקת הרוק. הרי אלבומו הראשון, SENTIMENTAL JOURNEY, הורכב מסטנדרטים מוזיקליים שאמו אהבה; האלבום השני, BEAUCOPS OF BLUES, היה אלבום בסגנון קאנטרי (ז'אנר שהוא אהב מאד) והוא הוקלט בנאשוויל. וכפי שהוא ציין בראיון ישן, מטרתו בהתנסויות המוזיקליות הללו הייתה לאתגר את הקהל שלו. החזרה לענייני הפופ-רוק הגיעה לבסוף עם התקליטון IT DON'T COME EASY.ואז... בום! להיט!

השיר נכתב על ידי רינגו WITH A LITTLE HELP FROM HIS FRIEND, ג'ורג' האריסון (שלא קיבל על כך קרדיט כתיבה רשמי). למעשה, גרסה מוקדמת של השיר הוקלטה ב-18 בפברואר 1970 תחת הכותרת YOU GOTTA PAY YOUR DUES, במהלך הסשנים לאלבום SENTIMENTAL JOURNEY. על ההפקה הופקד ג'ורג' מרטין, המפיק הראשי של הביטלס. הגרסה המוקדמת כללה את ההרכב הבא: רינגו בתופים ובשירה, ג'ורג' האריסון בגיטרה אקוסטית, קלאוס פורמן בבס וסטיבן סטילס בפסנתר. איזה סופרגרופ!

עשרים טייקים נדרשו עד להשגת התוצאה המיוחלת. על גבי הפלייבק הזה הקליט רינגו את שירתו, והאריסון הוסיף שני תפקידי גיטרה חשמלית, כולל סולו. בערב למחרת חזר רינגו לבדו לאולפן והוסיף ערוץ שירה נוסף, אך אז הוא החליט שהתוצאה אינה מספקת ועשה "שלמה ארצי" - כלומר, גנז את הכל והחליט להתחיל מההתחלה.

לאחר שהשלים את האלבום SENTIMENTAL JOURNEY, חזר רינגו להקלטת השיר ב-8 במרץ 1970, הפעם בהפקתו של ג'ורג' האריסון באולפני טריידנט. לצדם של רינגו והאריסון ניגן שוב קלאוס פורמן. אז השיר הונח בצד עד אוקטובר 1970, כשנוספו לפלייבק המחודש תפקידי פסנתר של גארי רייט (קלידן להקת SPOOKY TOOTH וחבר קרוב של האריסון) וקולות ליווי של טום אוונס ופיט האם מלהקת "באדפינגר" (שהביטלס טיפחו אותה ובארץ נהגו לעיתים לתרגם את שמה ל"אצבע פצועה").

לפני הגרסה הסופית, הקליט האריסון "שירת הדרכה" על גבי הפלייבק. הוא דאג לשתול בהקלטה אזכורים של "הארה קרישנה", כפי שנהג לעשות בהרבה הזדמנויות בחייו. לפני מספר שנים התגלתה קופסת סלילי טייפ שהכילה מיקס שונה לגמרי של השיר, הנושא את התאריך 23 במרץ 1971. במיקס זה ניתן לשמוע ביצוע קולי שונה של רינגו והדגשה משמעותית של ערוץ הפסנתר. כמו כן, נכללה בו תוספת אינסטרומנטלית לאחר סולו הגיטרה של האריסון – קטע שהושמט מהגרסה המוכרת של התקליטון. על קופסת הטייפ נרשם האריסון כמפיק וקן סקוט כטכנאי ההקלטה.

הצד השני של התקליטון הכיל שיר של רינגו בשם EARLY 1970, אותו הוא כתב על שלושת חבריו ללהקת הביטלס. בשיר תוהה רינגו היכן הם נמצאים והאם ישובו לנגן עמו, כאשר כל בית מוקדש לחבר להקה אחר. בבית על פול מקרטני מספר רינגו כי פול חי בחווה עם אשתו ומשפחתו החדשה, אך סיום הבית רומז על המתח שהיה קיים בין השניים באותה עת. בבית על ג'ון לנון מתואר לנון כשהוא רובץ במיטתו עם "אמו היפנית" (הכוונה ליוקו אונו, אותה אימץ לנון כדמות אם חלופית לאמו הביולוגית שנהרגה). כקריצה ללנון, הוסיף רינגו את המילה COOKIES, אזכור לשימושו של לנון במילה זו בשירו HOLD ON (שבו רינגו תופף).

עוד הוסיף רינגו בבית על לנון כי הוא "צרח ובכה ועכשיו הוא חופשי", בהתייחסו לטיפול הפריימל סקרים שעברו לנון ויוקו באותה שנה. רינגו חתם את הבית בידיעה שלנון יבוא לנגן עמו מתי שירצה. ג'ורג' האריסון מתואר בבית המוקדש לו כגיטריסט ארוך שיער היושב בישיבה מזרחית באחוזתו רחבת הידיים. רינגו ציין כי האריסון אינו מבלה שם זמן רב מדי כי הוא תמיד בעיר, מוכן לנגן עמו. לאחר שרינגו מסביר בשיר את מגבלותיו בנגינה על פסנתר, בס וגיטרה, הוא מסכם שהוא היה רוצה מאוד לראות את כל ארבעת הביטלס מנגנים יחד שוב. נו, רצון לחוד ומציאות לחוד.

בונוס: החודש, אפריל בשנת 1970, יצא התקליטון BIG YELLOW TAXI של ג'וני מיטשל.

אוי... איזה שיר נהדר זה!!! ג'וני מיטשל המלכה בלחן קופצני ומזמין שמסתתרות מאחוריו מילים של בעיות אקולוגיות חמורות. כי ככה זה לא פעם אצל ג'וני - הלחן והמילים מביאים ביחד תמונה מתעתעת. זה חלק מהקסם של היצירה.

והיא סיפרה על מקור השיר בראיון ללוס אנג'לס טיימס בשנת 1996: "כתבתי את זה במהלך הטיול הראשון שלי להוואי. לקחתי מונית למלון, וכשהתעוררתי למחרת בבוקר, הסטתי את הווילונות וראיתי את ההרים הירוקים והיפהפיים האלו במרחק. אז הבטתי למטה, ושם, עד לאן שהעין יכולה לראות, השתרע מגרש חניה. זה שבר את לבי... הכתם הזה על גן העדן. באותו רגע התיישבתי וכתבתי את השיר".

ואיך לא? השיר עוסק בנטייה האנושית לקבל דברים כמובן מאליו, ובתחושת החסר שמתעוררת רק לאחר שהם נעלמים. זה קרה לי המון פעמים בחיי ובטח זה קרה גם לכם. בבית הראשון משתמשת מיטשל בוואיקיקי שבהוואי כדוגמה: המקום שהיה בעבר גן עדן אמיתי הפך ליעד תיירותי מלאכותי. כשטסים מעל האיים, כולם נראים ירוקים ושופעים, אך כשחולפים מעל האי אוהאו, הנוף מתחלף בבניינים הצפופים של וואיקיקי והונולולו.

והשורה המפורסמת, "לקחו את כל העצים, שמו אותם במוזיאון לעצים, וגבו מהאנשים דולר וחצי רק כדי לראות אותם"? היא מתייחסת ל"גני פוסטר" בוואיקיקי. זהו למעשה מעין "מוזיאון עצים" – גן עצום שמלא בעצים כה גבוהים, עד שהמבקר בהם מרגיש כמו אליס בארץ הפלאות.

מיטשל נוגעת בשיר גם בנושאים אקולוגיים רחבים יותר. השורה, "הניחו בצד את ה-DDT עכשיו, תנו לי כתמים על התפוחים שלי אבל תשאירו לי את הציפורים והדבורים", מתייחסת לחומר ההדברה הזה שהיה נפוץ בשימוש חקלאי. באותה תקופה, ההשפעות המזיקות של הכימיקל הזה עלו לכותרות, והציבור האמריקאי למד שהמזון שלו מזוהם; אותם תפוחים נראו נהדר, אך נשאו איתם סכנות נסתרות. בנוסף, ציפורים שאכלו חרקים ודגים שהורעלו ב-DDT הטילו ביצים שבירות מאוד, מה שהעמיד מינים רבים בסכנת הכחדה, כולל את העיטם לבן-הראש (סמל האומה האמריקאית). בסופו של דבר, בשנת 1972, נאסר השימוש ב-DDT למרבית הצרכים. האם לג'וני היה חלק בעזרה לזה?

למרות שמרבית השיר עוסקת בדאגות סביבתיות, בבית האחרון המיקוד משתנה כאשר בן הזוג של הזמרת (ה-OLD MAN שלה) עוזב אותה. זו הנקודה שבה אנו שומעים לראשונה את שם השיר, כאשר ה"מונית הצהובה הגדולה" מגיעה כדי לקחת אותו ממנה.

בעת כתיבת השיר, מיטשל התגוררה בלורל קניון שבלוס אנג'לס. באותם ימים, אחד הנושאים הבוערים בחדשות בקליפורניה היה המאבק להצלת יערות עצי הרדווד שיזמים ביקשו לכרות אותם כדי להקים מרכזי קניות ושירותים אחרים. כפי שמיטשל רומזת בשיר, המצב הזה עלול היה להוביל לכך שיום אחד עצים יהיו משהו שניתן לראות אך ורק בתוך מוזיאון. ובכן, הנה אנחנו כאן, שנים לאחר מכן - ונראה שהמון שטחי עצים אכן נלקחו מאיתנו בשביל ערימות של בטון וברזל.

אה כן, והשיר הזה נחשב עד היום לאחד מלהיטיה הגדולים של ג'וני.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459