רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 בדצמבר (9.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"פסיכולוג יכול היה להסתכל על הפרידה של אמי ואבי בשנות ה-60 ולומר, 'ובכן, אמו ואביו נפרדו, ולכן הוא היה זקוק להגנה בחייו'. מה שבטוח, חיפשתי הורים והורים רוחניים לא כל כך קל למצוא... האלבום שלי, MONA BONE JAKON, היה בעל תפאורה אקוסטית ואורגנית יותר - ואז התחלתי לגדל את הזקן שלי. כי רק אנשים אורגניים גידלו זקנים. האלבום TEA FOR THE TILLERMAN ייצג עידן פשטני ומינימליסטי, שאני מודה שהוא מאוד אטרקטיבי. אבל כמוזיקאי, אתה נוטה לתת יותר אמון לדברים שאתה משקיע בהם יותר זמן, ואני ביליתי הרבה זמן בהכנת האלבומים האלו. עשיתי את השיר FATHER AND SON בשני טייקים, אבל זה לקח לי שנה לכתוב אותו... בשיר WILD WORLD שרתי פעם 'קשה להסתדר רק עם חיוך', אבל שיניתי את דעתי לגבי חיוכים. אני חושב שחיוכים חשובים מאוד" (קאט סטיבנס)

הסוס הכהה צולע? ב-9 בדצמבר בשנת 1974 יצא תקליט סולו לג'ורג' האריסון בשם DARK HORSE.

במבט ראשון, עטיפת התקליט נראתה כמו חגיגה לעיניים, מעין אח חורג ורוחני של סרג'נט פפר מימי הביטלס העליזים. העטיפה, שעוצבה על ידי טום וילקס, הציגה קולאז' צבעוני שבו שולבה דמותו של האריסון על רקע הרי ההימלאיה, כשהוא יושב בתנוחת לוטוס על פרח, מוקף בדמויות היסטוריות ופנים מוכרות מעברו. הציפייה הייתה בשמיים. הרי מדובר במי שהוציא רק כמה שנים קודם לכן את יצירת המופת המשולשת ALL THINGS MUST PASS ורכב על ההצלחה עם אלבום משולש נוסף ומצליח שתיעד את המופע בבנגלה דש. בתקליט שבא אחריהם, LIVING IN THE MEATERIAL WORLD היו ששאלו מה קורה פה והאם ג'ורג' מתחיל להחליק קצת מטה. אבל כשהמחט נגעה בוויניל ובין חריצי התקליט החדש בקעה המוזיקה, התברר שזו יצירה שלא הצליחה לרתק רבים, בלשון המעטה. הדבר הביא את מעריציו הרבים של האריסון, שראו בו סמל לרוחניות ושלווה, לתהות מה לעזאזל קרה שם.

כדי להבין את ההתרסקות, צריך להבין את הרקע. האריסון היה אז בתקופה לא קלה בחייו, ואולי אף הקשה ביותר שידע עד אז. הקוקאין הוסנף רבות באחוזת פרייאר פארק הגותית שלו, הלב נשבר לרסיסים עם התפרקות נישואיו לפאטי בויד (נו, אחרי הכל גם הוא לא היה טלית שכולה תכלת כשחמד נשים אחרות - כולל את אשתו של רינגו) והיה לו קושי רב לנווט את ספינתו בקו ישר בתוך הים הסוער של החיים ככוכב רוק עשיר ובודד. האירוניה הייתה דוקרת: בשנת 1973 הוא שר הוא בלהט על חיים בעולם החומרני, אך עולם זה התרסק בחבטה אדירה בשנת 1974.

הכוכב של האריסון, שזהר במלוא הדרו בתחילת הסבנטיז כשהוא מאפיל אפילו על לנון ומקרטני, עומעם קשות. באותה שנה ארורה, דלקת חמורה בגרונו (לרינגיטיס) השפיעה על קולו ויכולת שירתו בצורה דרמטית. עומס העבודה המטורף, שכלל ניהול חברת הפקות, הקלטות והכנות לסיבוב הופעות ענק, הביא אותו לצריכה גדולה של קוקאין וברנדי בניסיון לתדלק את הגוף העייף.

בינתיים, במישור המקצועי, השיק האריסון חברת תקליטים חדשה ושמה DARK HORSE והחל לערוך חזרות אינטנסיביות בלוס אנג'לס על סיבוב הופעות ראשון בצפון אמריקה מאז ימי הביטלס ב-1966. הלחץ היה עצום: היה עליו לסיים את תקליטו כדי שיהיה מה לשווק באותן הופעות, והדד-ליין נשף בעורפו. הוא החל להישרף תרתי משמע, עבד ימים ולילות באולפן, ויצא לדרכים כשקולו חרוך לחלוטין. מבקרי מוזיקה, שחיכו בפינה, לגלגו על קולו ונתנו לסיבוב ההופעות את הכינוי האכזרי DARK HOARSE.

ההתלהבות של האריסון למסע הופעות החלה לדעוך כבר במסיבת העיתונאים הראשונה שקיים לכבוד זה במלון בוורלי ווילשייר. הוא קיווה לדבר על המוזיקה החדשה, על האמנים שהוא מטפח ועל המסר הרוחני, אך במקום זה הומטרו עליו שאלות בעיקר על הביטלס ועל אפשרויות של איחוד – הנושא היחיד שעניין את העולם באותה עת. האריסון איבד את שלוותו מול העיתונאים וירה בחזרה שאנשים מפחדים משינויים ושהוא אישית אחד שלא חי בעבר. העיתונאים לא התרצו מהתשובה והמשיכו להציק לו על הביטלס. האריסון, בציניות האופיינית לו, השיב שזו פנטזיה של האנשים לאחד את הביטלס ושזה יקרה רק כשכל הארבעה יפשטו רגל. כדי לחדד את הנקודה ולהבהיר את מערכת היחסים המורכבת בלהקה לשעבר, הוא אף הוסיף שהוא לא מעוניין להצטרף ללהקה עם בסיסט כוחני בשם פול מקרטני, אמירה שהכניסה את כולם להלם קל. על לנון אמר האריסון דווקא מילים חמות, וכינה אותו "קדוש". מקרטני, מצידו, הפגין בגרות ולא לקח קשה את דבריו של האריסון, כנראה מתוך הבנה למצבו הרגיש של חברו לשעבר.

האריסון אולי רצה להתרחק מהביטלס ומהמורשת המכבידה שלהם, אך תקליטו DARK HORSE גם התרחק מהביטלס מבחינה איכותית, ולא לטובה. למרבה הצער, זה היה תקליט לא טוב, ויש שיאמרו – נקודת השפל בקריירה שלו עד אז. הסינגל המוביל שיצא מהתקליט היה שיר בנאלי בשם DING DONG, שהאריסון קיווה כי יצליח במצעדים כמו להיטי חג מולד שכוכבי רוק בריטיים אחרים, כדוגמת להקת סלייד ורוי ווד (מההרכב WIZZARD), הצליחו להביא בעבר עם המנונים קליטים ופעמונים. השיר כלל שורות פשטניות וחזרתיות שלא הלמו את כותב SOMETHING. התקליט החדש של האריסון יצא מהר מאד מהמצעד האמריקאי והבריטי כאחד. הקהל לא קנה את זה, תרתי משמע. הביקורות קטלו את ההפקה הזו.

בתקליט עצמו, האריסון העניק לקהל הצצה עצובה ועגומה על חייו הפרטיים בשירי התקליט הזה. זה היה יומן אישי וכואב. וגרסת הכיסוי שלו ללהיט הרוק'נ'רול 'ביי ביי לאב', שהאחים אוורלי הפליאו לבצע לפני כן בהרמוניות מושלמות, הייתה מנקודות השפל הרגשניות שלו והמוזרות יותר בתולדות הפופ. בביצוע זה הצטרפו אליו באולפן לא אחרים מאשר פאטי האריסון (גרושתו הטרייה) ואריק קלפטון (בן הזוג החדש שלה והחבר הכי קרוב של האריסון), כשכל הדבר הופך את השיר הזה קשה להקשבה מהנה, עד כדי בדיחה חולנית על חשבון המשולש הרומנטי שלהם. האריסון אפילו שינה את המילים המקוריות והוסיף שורות עוקצניות כמו "היא זרקה אותי, לקחה את המפתח". למרות עטיפת התקליט הרוחנית והצבעונית, תוכנו הצביע לכיוון הקרקע, אל המציאות האפורה והכואבת של אליל נופל.

בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת כי 'ניגשתי לתקליט הזה בחשש רב כי חשבתי שיהיה שם המון סיטאר מעצבן לצד נקישות טאבלה. להפתעתי, קיבלתי תקליט מערבי טוב'. בעיתון NME פורסם: 'אני מעריך מאד את האזהרה בעטיפה, שמציינת למבקרי המוזיקה שיירגעו, אבל התקליט הזה חסר צבע ומשמעות'.

מבקר עיתון רולינג סטון היה נחרץ מאד בביקורתו השלילית: "בהתחשב בהופעותיו האחרונות של האריסון, הקהל צריך לקבל מחילה על כך שציפה ממנו יותר מדי בתקליט זה. הוא יצור של העולם החומרני שבא להטיף לנו לא להיות כאלו. הוא מתגלה כאמן מוגבל ביותר וכנראה שאין לו מקום חוץ מהמסגרת בה היה עם הביטלס, בה תיפקד באופן גאוני. אבל הוא בעצמו שר כי כל הדברים הם בני חלוף וחולשתו כמוזיקאי מתגלה כשהוא עומד מולנו עכשיו, מקולף משכבת הביטלס. קולו לא היה מרשים מעולם ונגינת הגיטרה שלו התאימה רק בתוך עיבודים מוכנים ולא יצאה מהם לסולואים משתלחים ומיוחדים. השירים שלו הפכו לאחרונה מאולצים, בגלל הלחץ עליו לייצר הרבה מהם כדי להחזיק קריירת סולו. בתחילה הוא ריפד את קריירת הסולו שלו עם מפיק בשם פיל ספקטור שהלביש שכבות רבות משלו על השירים. אבל כבר בתקליטו הקודם החלה הנוסחה להראות כי נסדקה ופה הוא נותר לנו עירום לחלוטין. התקליט החדש של ג'ורג' אינו רק תקליט רע ומביך אלא גם הצבת תמונה של אמן שרחוק מיכולותיו אך חייב לעבוד לפי לוח זמנים תובעני כדי לספק לנו מוצר. כמה זמן ייקח לקהל לסבול את הרדידות הזו? נראה כי לא אכפת לו מהקהל שלו".

תקליט הפופ (ומיני אופרת-רוק) שהציל את הלהקה הכי מופרעת בלונדון. ב-9 בדצמבר בשנת 1966 יצא תקליטה השני של להקת המי. שמו הוא A QUICK ONE.

ב-9 בדצמבר בשנת 1966 השתנה משהו באוויר הקריר של לונדון. חנויות התקליטים הציגו בחלונות הראווה עטיפה צבעונית, פופ-ארטית ומשונה, שבישרה על יציאת תקליטה השני של להקת המי. שמו היה A QUICK ONE, והוא היה הרבה יותר מסתם אוסף שירים; הוא היה מסמך הישרדות של להקה שעמדה רגע לפני התפרקות מוחלטת, פשיטת רגל וכאוס כללי.

באותה שנה, שנת 1966, לונדון חגגה את עצמה לדעת. הלהקה הזו נראתה כלפי חוץ כחבורה של חוליגנים שרצו מאד להיות כוכבי רוק, משבצת שכבר הייתה די תפוסה על ידי הרולינג סטונס, אבל הגיטריסט של הלהקה, פיט טאונסנד, היה אז על סף פריצה עם עיצוב מחדש של צליל העתיד, שיפרוץ את פורמט שיר הפופ הרגיל של שלוש דקות.

כדי להבין את האווירה שבה נרקח התקליט, נחזור אחורה אל מסיבות הקיץ הפרועות של לונדון. בימי הקיץ של 1966 היה ידוע לבוהמה כי המסיבות הטובות נערכות בביתו של ליונל ברט, שהלחין להצגות רבות ומצליחות, ביניהן המחזמר המצליח OLIVER. ברט חי באחוזה, שהכינוי שלה היה 'בית הכיף' ושכנה במערב לונדון. המקום הזה היה מגנט לכל מי שנחשב "מישהו" באותה תקופה. המסיבות בבית זה נודעו בהגזמתן הפרועה. בין המבקרים שם היו הנסיכה מרגרט, חברי הביטלס (שכבר החלו להסתגר באולפנים באותה עת), השחקנית ג'ואן קולינס וכדורגלנים מצליחים מאד.

החוקים בבית של ברט היו שאין חוקים. כולם רקדו ושתו שם ללא הכרה וכל אחד שם היה מוזמן להשתמש באופן חופשי בחדרי השינה הרבים שפוזרו באחוזה. ברוח התקופה הפסיכדלית, אפשר היה גם להשתמש שם בסמים שניתנו חופשי לכל דורש, או להירגע בסאונה הסודית שהייתה מוקד עליה לרגל בפני עצמה. ברט עסק גם בהלחנת שירים לאמני פופ כמו קליף ריצ'ארד וטומי סטיל, והוא גם היה חבר קרוב של קיט לאמברט, המנהל הכריזמטי והאינטלקטואל של להקת המי, שהיה בנו של מנצח תזמורת קלאסית מפורסם וחלם להביא את התרבות הגבוהה אל עולם הרוק המלוכלך. כך נראה המלחין הידוע, פעמים רבות, בהופעות הלהקה במועדון 'מארקי' שבלונדון, סופג את האנרגיה האלימה שלה. ברט היה מאלו שגם הכניסו לראשו של טאונסנד את הרעיון לכתוב אופרת רוק, רעיון שנשמע אז מופרך לחלוטין.

אבל הניצוץ האמיתי הגיע מכיוון לא צפוי – בדיחה פרטית. בתחילת אותה שנה ערך טאונסנד הקלטה ששינתה את פני הדברים. הוא הקליט אותה עם חברו, מבקר המוסיקה ריי טולידיי, כמתנת יום הולדת מבדחת ללאמברט. ההקלטה בת עשר הדקות הכילה גרסה מעוותת לשירים של צמד המלחינים גילברט וסאליבן בסגנון אופרה. את היצירה המבדחת כינו השניים בשם GRATIS AMATIS (שפירושו 'אהבה גדולה') והוקדשה ללאמברט וגם לברט, שהיו אז שני הומוסקסואלים גאים ביותר בזמן בו הומוסקסואליות עדיין נחשבה לדבר לא חוקי באנגליה (החוק שונה רק שנה מאוחר יותר).

בראיון מאוחר יותר, טאונסנד סיפר שנים לאחר מכן: "ליונל ברט אהב לבוא להופעותינו כי ידע שיש בקהל בעיקר בחורים צעירים. הרבה בחורים מאופנת ה-MOD של אז, למרות שלא יודו בזה, ניסו להיות הומוסקסואלים. זה היה צעד מהפכני בזמנו לקחת סמים, להקשיב לרית'ם אנד בלוז, לרקוד לבדך ואז לקבל פינוק פיזי מליונל ברט". הוא גם הוסיף על הנסיון הראשון שלו ביצירת אופרה: "בתחילת ההקלטה שרתי את השורה GRATIS AMATIS / I LOVE LIONEL BART-IS. ואחר כך, בהמשך ההקלטה, ניסיתי לייצר אווירה בה נשמע ברט כשהוא מגיע לאורגזמה".

עם ההקלטה הזו הגיע טאונסנד לחגיגת יום ההולדת של לאמברט, מצפה לצחוקים רועמים. אבל מקבל המתנה לא צחק ממנה. הוא מיד ראה את הפוטנציאל הגלום בשילוב סגנונות, הפך רציני והחליט לקחת את טאונסנד לארוחת צהריים עסקית. שם הודיע לו כי אפשר לכתוב אופרת רוק אמיתית על ידי חיבור רעיונות של מוסיקת פופ". באותה שיחה דחק לאמברט בטאונסנד לכתוב דבר שכזה ללהקת המי, שתהיה היצירה שתגדיר אותם מחדש.

בהמשך אותה שנה יצאה אופרת הרוק הראשונה של המי, שנקראה A QUICK ONE, אבל מההקלטה של המתנה ללאמברט ועד זה היו עוד כמה צמתים בדרך, והדרך הייתה מלאה בבורות. לקהל הרחב נראה היה כי להקת המי נמצאת באושר ועושר, כשהיא מככבת בתוכניות טלוויזיה כמו READY STEADY GO עם להיטה האחרון SUBSTITUTE, אך מעטים ידעו כי הלהקה שקועה בחובות אדירים. הרס הציוד השיטתי שלה על הבמה – גיטרות מרוסקות ותופים מפוצצים – עלה הון תועפות. ואם זה לא מספיק, היא גם שרויה במצב משפטי מול המפיק הראשון שלה, של תלמי, שתבע אותה על הפרת חוזה לאחר שעזבה אותו לטובת לאמברט ושותפו כריס סטאמפ. גם היחסים בין חברי הלהקה עצמם היו בעייתיים מאד, והם נהגו ללכת מכות, פיזית, לעיתים קרובות.

מתופף הלהקה, קית' מון, דמות כאוטית בפני עצמה, צרך כל כך הרבה סמים עד שלא זכר כלל שניגן בהקלטה של SUBSTITUTE. הזמר, רוג'ר דאלטרי, בחור קשוח ממעמד הפועלים שלא אהב את הכיוון ה"אמנותי" והמסומם, איים לפרוש כי נמאס לו להיות בלהקה שבה הסמים הם חלק מהעניין. אבל גם דאלטרי עצמו לא חף מפשע, כי הלהקה קיבלה אז חרם משהייה בבית מלון במנצ'סטר לאחר שירה זיקוק מחלון חדרו. לאמברט המנהל ידע דבר אחד - היחסים הרעים בתוך הלהקה הם הדבר שימשוך את תשומת לב הקהל. מבחינתו היו אלו עסקים כרגיל; אלימות מוכרת עיתונים.

במצב כאוטי שכזה ניגש טאונסנד לכתוב את עלילת אופרת הרוק הראשונה שלו, תחת השם QUADS. היה זה סיפור עתידני על זוג הורים שיכול לקבוע את מין הילוד שלהם. אבל חברת התקליטים מיהרה לדרוש שיר חדש שייצא כתקליטון כדי לשמור על המומנטום, והגיטריסט נאלץ לשחרר את הרעיון הזה כשיר פופ קצר בשם I'M A BOY. בשיר זה דאלטרי שר על הדמות הראשית שההורים לא רצו לקבלה כבן ולכן הלבישו אותו כבת לכל דבר, כולל פאה ושמלה. השיר עודד את טאונסנד להמשיך במשימתו. אבל לא היה ברור כלל אם הלהקה תשרוד עד הגשמת הרעיון הזה.

במאי 1966 פרש דאלטרי מהלהקה לכמה ימים בעקבות ריב אלים מאחורי הקלעים. צעד זה גרם לשאר להופיע כשלישיה בלעדיו, כשפיט טאונסנד וג'ון אנטוויסל חולקים את השירה, רק כדי לקיים התחייבות חוזית. בחור בן 17 ושמו רוברט פלאנט, שלימים יהפוך לאייקון רוק בפני עצמו, צפה בהופעה של המי כשלישיה, בקידרמינסטר טאון הול, חש חמלה כלפיהם והציע את שירותיו כזמר מחליף. טאונסנד דחה אותו על הסף כי ראה בו עוד בחור צעיר בקהל שרק מנשה לשחק אותה. החלטה מעניינת בהתחשב בהיסטוריה.

אבל דאלטרי לא היה היחיד שחיפש את הדרך החוצה. בחודש זה הלך קית' מון לג'מג'ם עם הגיטריסט של היארדבירדס, ג'ף בק, באולפני IBC בלונדון. יחד עם בק הגיע לשם גם ג'ימי פייג', שעסק אז בעיקר בנגינה בהקלטות אולפניות לאחרים, וגם הקלידן ניקי הופקינס. התוצאה באה בצורת קטע אינסטרומנטלי מחשמל בשם BECK'S BOLERO. מון, שהגיע להקלטה הזו עם משקפי שמש וכובע כדי שההנהלה של להקת המי לא תגלה שהוא מקליט עם אחרים (ריגול תעשייתי היה עניין רציני), חשב לפרוש מלהקתו ולהקים להקה עם בק ופייג'. גם ג'ון אנטוויסל הבסיסט חשב לפרוש ומאז ניצת הוויכוח בין השניים מי המציא את השם 'לד זפלין' (או כפי שהוצע אז - LEAD ZEPPELIN, על משקל בלון עופרת שייפול מהר) שאימץ בהמשך פייג' ללהקתו המפורסמת. אנטוויסל גם שקל אז לעבור ולנגן עם המודי בלוז. עד כדי כך היה מצב להקת המי בכי רע. טאונסנד לא חסך מכות מקית' מון ויום אחד הרביץ לו עם הגיטרה שלו בראש. מון לקח את אנטוויסל והשניים החלו לרקוח רעיון להקים להקה משלהם. לבסוף השניים התחרטו וחזרו לטאונסנד עם הזנב בין הרגליים, כנראה כי הבינו שהכימיה המטורפת הזו לא קיימת בשום מקום אחר.

בינתיים, לטאונסנד היו אז תוכניות גדולות עם האופרה שלו. הוא שכר פסנתר גדול מתוצרת BECHSTEIN מחנות היוקרה הרודס והחל לכתוב אופרה שקרא לה בשם RAEL. היה זה סיפור פנטזיה עתידני בו סין הקומוניסטית ("הדרקון האדום") כובשת את ישראל ואחר כך את שאר העולם. כשהשם RAEL הוא קיצור של ISRAEL (למי שתוהה מהיכן הבאתי את פרט המידע המיוחד הזה - נטלתי לידיי עיתון-מגזין מיוחד שיצא על המי, בסדרת ULTIMATE MUSIC GUIDE המופלאה, אותה אני אוסף באדיקות). טאונסנד סיפר בהמשך כי האופרה הזו נועדה להיות באורך של כשעתיים וחצי. המוטיבים המוזיקליים של היצירה הזו יצוצו מאוחר יותר ביצירת המופת TOMMY, במיוחד בקטע SPARKS. טאונסנד חי אז במרכז לונדון החוגגת והסוערת. היה זה זמן צבעוני ביותר להיות שם, בין בוטיקים של בגדים צעקניים למועדונים אפופי עשן.

ביולי 1966 הושג הסכם פשרה בין לאמברט המנהל למפיק התובע, של תלמי. להקת המי הייתה חופשיה להקליט עם מי שבא לה, מעתה ואילך. אבל במחיר מסוים וכואב של מתן חמישה אחוזי תמלוגים מכל הקלטה שתיעשה, בחמש השנים הבאות (כולל מהיצירה TOMMY שתכניס מיליונים), לכיסו של תלמי. חברת התקליטים דרשה עוד להיטים וטאונסנד נאלץ להחזיר את הפסנתר היקר להרודס ולהמשיך להלחין שירי פופ קצרים כדי להמשיך ולהאכיל את מפלצת עסקי המוזיקה. וכך היה המצב לקראת הקלטת תקליטה השני של להקת המי. על מנת למלא את התקליט בחומרים וגם כדי לחסוך בתמלוגים לכותבים חיצוניים, נחתם הסכם פנימי: דאלטרי, מון ואנטוויסל קיבלו, כל אחד, מקדמה של 500 ליש"ט (סכום נאה באותם ימים) בתמורה לכך שיכתבו שירים ללהקה. זה היה צעד שהרים את המורל בלהקה וגרם לכולם להרגיש שותפים ליצירה.

התקליט השני של המי, A QUICK ONE (שבארה"ב יצא תחת השם HAPPY JACK כי השם המקורי נחשב לבעל קונוטציה מינית מדי), הוקלט בין ספטמבר לנובמבר 1966 באולפני IBC ובאולפני PYE. טאונסנד כתב שלושה שירים. אנטוויסל כתב שני שירים, מון סיפק שניים משלו (שאחד מהם היה אינסטרומנטלי לחלוטין) ודאלטרי הביא רק אחד. בין השירים היה גם ביצוע כיסוי לשיר הנושא של סדרת הטלוויזיה BATMAN, שהוקלט כנראה בשביל הכיף. אבל עם כל הפרץ היצירתי, נשארו כעשר דקות שלמות למלא בהן את התקליט לאורכו הרצוי. לאמברט התחנן בפני טאונסנד שיכתוב עוד מוזיקה. עם לחץ זה ניגש הגיטריסט והביא את אופרת הרוק שהפכה לשם הנושא של התקליט: A QUICK ONE, WHILE HE'S AWAY.

באופרה הזו, שהודבקה משישה רעיונות מוזיקליים שונים, רקח סיפור על אהבה, בגידה וסליחה, הכולל דמות של נהג קטר בשם אייבור. אחד הפרטים המעניינים בהקלטה הוא החלק בו הלהקה שרה במקהלה את המילה CELLO שוב ושוב; הסיבה לכך הייתה שללהקה לא היה תקציב לשכור נגני צ'לו אמיתיים, אז הם פשוט חיקו את הצליל בקולם. בהמשך הודה טאונסנד כי האופרה מספרת על ניצול מיני של קטינה וגילה סוד, ששמר עשרות שנים בתוכו, כי גם הוא עבר התעללות פסיכולוגית מצד סבתו, כשהוריו נקלעו למשבר בנישואיהם, וכי אחד מבני זוגה גם התעלל בו מינית. היצירה המורכבת הזו הייתה הסנונית הראשונה לקראת מה שיבוא אחר כך.

כשהתקליט יצא, בסוף שנת 1966, ראה הקהל הרחב את העטיפה שלו, שצייר המעצב הגרפי המוכשר אלן אלדרידג'. עטיפה זו הציגה לקהל הרחב את אווירת לונדון הססגונית בסגנון פופ-ארט, עם פרצופי חברי הלהקה בוקעים מתוך ענן פיצוץ ומכתבי אהבה, אבל טשטשה היטב הרבה סודות חבויים שהיו חבויים בו היטב.

דעתי האישית והבלתי משוחדת על התקליט: קודם כל, התקליט הזה יצא בתקופה שבה היה חסר כסף ללהקה (יותר מדי שבירת גיטרות יכולה להזיק למאזן הכספים, ותאמינו לי, הם שברו המון), והאמרגנים דחפו כל אחד מחברי הלהקה לכתוב את השירים שלו כדי לחסוך בהוצאות. זה היה מהלך מוזר, שכן פיט טאונסנד היה כותב השירים הפורה היחיד באותה תקופה. מצד שני, זה דחף את ג'ון אנטוויסטל למסלול כתיבת שירים וגרם לו להפיק את אחד השירים הבולטים שלו, BORIS THE SPIDER. השיר הזה הפך לקלאסיקה בהופעות, עם מילים הומוריסטיות ומטופשות על עכביש שנמחץ, ליין בס נהדר ושירה מפחידה בקול בס עמוק ("גראול" מוקדם) שהוא ידע להוציא מגרונו. אגב, את השיר הזה הוא כתב לאחר שישב לשתות עם ביל וויימן מהרולינג סטונס והם המציאו שמות מצחיקים לחיות.

התרומות של קית' מון לאלבום חלשות יותר, ומרגישים שהוא בעיקר רצה להשתולל. השיר I NEED YOU כולל תיפוף נהדר ואנרגטי וטקסט שמרמז על הערצתו לביטלס, אבל המנגינה לא היסטרית. והקטע COBWEBS AND STRANGE הוא בכלל לא שיר - זה פסקול של מופע קרקס כאוטי עם כלי נשיפה ומצעד צבאי שיצא משליטה, ששנים לאחר מכן קיבל את המקום הנכון כשצורף לו קליפ בסרט התיעודי המצוין THE KIDS ARE ALRIGHT. מצד שני, הוא ידע לתופף!!! אין עוד מתופף בהיסטוריה שיכול להחזיק קצב כזה מבולגן ומדויק בו זמנית.

רוג'ר דאלטרי, הזמר הרשמי בלהקה, הודה בשקיקה שהוא בכלל לא כותב שירים ואם תבדקו את קטלוג הלהקה לאורך השנים, לא תגלו הרבה שירים מאת דאלטרי. לכן SEE MY WAY לא נחשב לבולט בתקליט, והוא נשמע קצת כמו חיקוי של באדי הולי.

ללא ספק, יצירת הנושא היא מהלך פורץ דרך לחלוטין בכך שזו הייתה אופרת הרוק האמיתית הראשונה, עוד לפני S.F. SORROW של הפריטי ת'ינגס. אני אישית ממש אוהב את זה. החברים מספרים לנו סיפור מצחיק כשזה נע בין מקצבים שונים ולעולם לא משעמם מדי. בהמשך, בדצמבר 1968, ביצעה הלהקה את הקטע הזה בסרט "פסטיבל הרוק'נ'רול של הרולינג סטונס". ההופעה שלהם שם הייתה כל כך מחשמלת, אנרגטית ומושלמת, שהיא גרמה למיק ג'אגר לגנוז את הסרט למשך 28 שנים כי בעיניו להקת המי הייתה טובה יותר שם מהלהקה הראשית שלו, שנראתה עייפיה יחסית.

אני מאד אוהב את הצליל הישן והטוב של להקת המי והוא מגיע פה כהלכה, מחוספס, ישיר ולפעמים קצת עקום (לטובה). זוהי תמונת מצב נהדרת של להקה שמצד אחד באה לספק את המוצר הפופי הנדרש, אך מצד שני מבקשת להתקדם לעבר יצירות מורכבות יותר כמו TOMMY ו-QUADROPHENIA שיבואו בעתיד. אז אם כבר "חפוז אחד" - אז כדאי שיהיה כזה, עם להקה שחבריה התקוטטו כל הזמן זה עם זה אך כשהם ניגנו ושרו ביחד, הם היו כגל צונאמי ששום דבר לא יכול לעמוד בפניו.

"טומי" מציג פעמיים על הבמה! ב-9 בדצמבר בשנת 1972 הועלתה בלונדון הגרסה התזמורתית של אופרת הרוק TOMMY.

באותו ערב היסטורי, בירת אנגליה עצרה את נשימתה לקראת אירוע שתוכנן להיות פסגת הפופ והתרבות הגבוהה גם יחד: הגרסה התזמורתית החגיגית והמפוארת של אופרת הרוק TOMMY מאת להקת המי. שתי הופעות נדחסו לערב אחד, כשכל ההכנסות קודש לארגון הצדקה STARS, ארגון שנועד לסייע לילדים הסובלים משיתוק מוחין ונתמך על ידי דמויות מפתח בתעשיית הבידור הבריטית.

הציפייה הייתה בשמיים, וכך גם מחירי הכרטיסים. כרטיס כניסה עלה כ-50 דולר, סכום שנחשב אז להון תועפות בעולם הרוק, אך ההבטחה הייתה חד פעמית: שילוב בין התזמורת הסימפונית של לונדון בניצוחו של דייוויד מישם, המקהלה הקאמרית האנגלית, וסוללת כוכבים נוצצת שהתקבצה יחד כדי להפיח חיים ביצירה של פיט טאונסנד וחבריו ללהקת המי. אלא שהפער בין היומרה האמנותית לבין המציאות על הבמה היה, איך לומר בעדינות, משעשע למדי. מבקרים חדי עט לא היססו לשחוט את הערב היוקרתי. הביקורת במגזין רולינג סטון השוותה זאת לתשלום עבור מנת פילה מיניון וקבלת ביג מק על הצלחת; תיאטרון טעים, אך כמעט לא מעורר השראה אסתטית. "העובדה העצובה היא שהאחראים לאלבום יוצא דופן לא הצליחו להעביר לבמה את הקוהרנטיות והיופי של אותו אלבום", קבעו בעיתון ההוא, תוך שהם מתייחסים לפרויקט האולפני המקדים של המפיק לו רייזנר, אשר שוחרר מוקדם יותר באותה שנה במארז מהודר וזכה לשבחים.

מי שגנב את ההצגה, ולא מהסיבות הנכונות, היה דווקא המוח שמאחורי היצירה המקורית. רולינג סטון המשיך בביקורתו על המופע וציין כי "העבריין הגס ביותר היה, באופן טרגי, האיש שהפיח חיים לראשונה בסיפור על טומי. זה היה פיט טאונסנד, ששימש בתור הקריין אך הלך על הבמה במצב של שכרות ואף הצביע על ידיעתו בעניין כישלונו התפקודי בערב זה באמצעות ניגוב ישבנו עם אותם ניירות". טאונסנד, שרגיל היה לניפוץ גיטרות, נראה באותו ערב כמי שמנפץ בעיקר את כבודו העצמי, כשהוא מתנדנד מול הקהל המעונב וממלמל את קטעי הקישור.

בגזרת הליהוק נרשמו שינויים מעניינים לעומת הגרסה המוקלטת. בעוד שבתקליט האולפני גילם רינגו סטאר את התפקיד של "הדוד ארני", על הבמה ב"ריינבאו" נכנס לנעליו (או ליתר דיוק, לתחתוניו) המתופף הפרוע של להקת המי. קית' מון, המתופף של להקת המי, לא שיחק את קרוב המשפחה המסורבל אלא את הטירוף הידוע שלו וחצה את הבמה בתחתוני עור שהוסתרו מתחת למעיל שלו. הקהל שאג מצחוק ומבוכה כאחד. וכמו שמון הפך את הקטעים הקצרים שלו על הבמה לתמונות שלו ולא של האופרה, רוד סטיוארט הפך את השיר PINBALL WIZARD למיני מופע של רוד סטיוארט, כשהוא סוחף את הקהל כהרגלו. סטיוארט, אז בשיא תהילתו עם הלהיטים שלו ולהקת THE FACES, סירב להיטמע בתוך הדמות. הוא עלה לבמה ככוכב רוק, לא כשחקן באופרה, והקהל קיבל בדיוק את מה ששילם עליו – מנה גדושה של כריזמה וכדורגלן מתוסכל שהפך לזמר ענק.

לפי דיווחים שאספתי מאז, הבעיה המבנית של הערב זעקה לשמיים. שלוש דקות של הופעה של רוד סטיוארט היו בסדר גמור כמו הופעה של רוד סטיוארט, אבל זה מאפיין את האשמה העיקרית של ההיערכות: טומי היה צריך להיות ישות בפני עצמו ולא קרון כוכבים בסגנון של המפיק דיק קלארק, שם כולם קיבלו את עשר הדקות שלהם ואז הוחלפו מיד באמן הבא. ההפקה ניסתה לרקוד על שתי חתונות ונפלה בין הכיסאות. בהאזנה לתקליט, אפשר היה להתרכז בהמשכיות המוזיקה, מבלי שנוסח מדעתנו מבחינה ויזואלית. זה היה קשה באולם ריינבאו, שם אמנים רבים פעלו בעצמם ולא בדמויות מטומי.

אחת הדוגמאות הביזאריות ביותר של הערב סיפק הקומיקאי פיטר סלרס. סלרס, שהחליף בתפקיד הרופא את השחקן ריצ'ארד האריס שביצע את התפקיד בתקליט, החליט לקחת את הדמות למחוזות הומוריסטיים שנויים במחלוקת. פיטר סלרס, שכיהן כרופא, היה הסלרס ההומוריסטי הרגיל שלו. לבוש בקסדת מלחמה נאצית, סמוק, עם מגפיים גבוהים ושיער ארוך, הוא דקלם את רוב המילים במבטא קצוץ, ואז שר בסגנון שמאלצי מוגזם בכוונה. ההופעה הזו נראתה כמו מערכון גנוז מסרטיו, אך בהקשר של הסיפור הטראגי של טומי, זה הרגיש מנותק. אבל אין שום דבר מצחיק בשיר הרופא, ובאפשרותו לגשש בגסות אחר חלקים מגופו של רוג'ר דאלטרי כשהאחרון שר "ראו אותי, תרגישו אותי". זה היה משגה להביא את סלרס למופע הזה. כך קיבל הקהל הופעה שלא תואמת את החומר.

הכאוס הבימתי לא היה מקרי, אלא תוצאה של חוסר מנהיגות אמנותית ברורה. הסיבה העיקרית שהגברים שעומדים מאחורי ההפקה לא הפעילו שליטה דרמטית רבה בסולנים שלהם הייתה כי הם לא רצו. המפיק לו רייזנר, איש חזון אמריקאי שיזם את הפרויקט הגרנדיוזי הזה, ניסה להנמיך ציפיות בדיעבד. "אני חושב שהרבה אנשים ציפו למדאם באטרפליי", הרהר, "אבל זה נועד להיות קונצרט של התקליט". ואכן, לוגיסטיקת האירוע הייתה סיוט הפקתי. מטבע העסק, הכוכבים יכלו להתכנס רק ברגע האחרון. לוח הזמנים היה צפוף בצורה בלתי אפשרית. ריצ'י הייבנס, זמר הפולק שהרטיט לבבות בוודסטוק, הגיע ברגע האחרון, סטיבי ווינווד עצר את ההקלטות בג'מייקה, ורוד סטיוארט קטע את סיבוב ההופעות של להקתו, THE FACES, לשני המופעים שנועדו לצדקה. התוצאה הייתה אלתור אחד גדול; הייתה רק חזרה אחת די שלמה לפני יום ההופעה, עובדה קריטית בהתחשב בכך שהאמנים מעולם לא התכנסו בעבר עם התזמורת והמקהלה.

למרות התקלות והביקורות, היה קסם באוויר. בסוף ההופעה חצי מהקהל מחא כפיים בהתלהבות, מה שמעיד שהיה מה לעודד למרות הפגמים. את כבוד הערב הציל בעיקר הסולן המקורי. רוג'ר דאלטרי שיחק את התפקיד של טומי בעוצמה. בניגוד לרבים מהכוכבים, ששוחחו זה עם זה על הבמה, דאלטרי היה רציני לאורך כל הדרך. הוא נכנס לדמות בכל מאודו, לובש את הטראומה והגאולה של הילד העיוור, החרש והאילם. הוא פרץ בצורה משכנעת ועצבנית כמשיח החדש. רגע ויזואלי אחד נחרט בזיכרון במיוחד: סרט שליווה על מסך את השיר I'M FREE הראה את רוג'ר רוכב על סוסים ורץ ומשתולל עם כלב מחמד. השילוב הזה היה רגע של ניצחון לצופים בקהל.

לא רק דאלטרי זרח. גם הדמויות המשניות סיפקו רגעים מוזיקליים מעולים. סטיבי ווינווד היה נפלא בעקביות כאביו של טומי, קולו הגבוה התקיף כהלכה ולא פחות טובה הייתה דמות האם, עם הזמרת הסקוטית מאגי בל, זמרת להקת STONE THE CROWS שכונתה לעתים "ג'ניס ג'ופלין הבריטית" ורק כמה חודשים לפני המופע הזה איבדה על הבמה את ארוסה הגיטריסט, לס הארווי, שהתחשמל. היא הביאה עוצמה בלוזית מחוספסת לתפקיד, והוכיחה שהיא יכולה לעמוד בכבוד מול התזמורת הענקית.

מבחינה הפקתית, נעשה ניסיון לחפות על הסטטיות הבימתית באמצעים חזותיים. השיא הטכני של הערב היה השימוש בשקופיות ובסרטים שפיצו חלקית על היעדר הדרמה על הבמה. המוזיקאים הקלאסיים, מצדם, זכו לקבלת פנים צוננת יותר. ברוב הביקורות בלונדון התבאסו על התזמורת והמקהלה הקאמרית, בטענה שהשילוב בין הרוק לסימפוניה לא תמיד המריא. אך העובדה החשובה ביותר הייתה שזה בכלל קרה. עבור רייזנר, עצם קיום האירוע היה ההישג האמיתי. לרייזנר הייתה נקודה כשאמר, "להשיג את כל האנשים האלה היה האירוע. בדיוק כמו שניתן היה לבקר את וודסטוק על כל בעיותיו, הוא פתח את הפסטיבלים. וגם זה היה ראשון".

מעניין לגלות שהליהוק למופע ולתקליט היה סאגה בפני עצמה. טאונסנד נזכר במגעיו הראשוניים עם רייזנר: "תמיד אהבתי את לו אבל לא חשבתי שמישהו יכול להפיק את זה". המשימה העיקרית לאחר תחילת הקלטת התזמורת הייתה ליהוק התפקידים האישיים. באופן מפתיע, דאלטרי לא היה הבחירה הראשונה לתפקיד שהוא עצמו הפך למפורסם כל כך. הבחירה הראשונה של רייזנר עבור טומי הייתה רוד סטיוארט, שאת אלבומו הראשון הפיק עבור חברת התקליטים מרקיורי. הקשר האישי בין השניים היה חזק, אבל סטיוארט חשש מהמחויבות. "רוד הוא בחור מצחיק, הוא יגיד שיעשה משהו ואז לא יעשה," נזכר רייזנר. סטיוארט לא רצה לשחק את טומי. "היו יותר מדי מילים ללמוד, אז העדפתי שיר אחד עם כמה משפטים וזהו", הודה סטיוארט בכנות אופיינית, והעדיף את תפקיד אשף הפינבול הקליל יותר.

טאונסנד, מצדו, שמח על הסירוב של סטיוארט. "אחת הסיבות לכך היא שהרגשתי שרוד מוכר מדי כאמן סולו. אני מרגיש שקולו של רוג'ר דאלטרי ידוע, אבל הוא לא נחשב כל כך לאמן סולו". הייתה כאן דינמיקה מעניינת של אגו בתוך הלהקה ומחוצה לה. רייזנר לא חשב על דאלטרי ברצינות עד שטאונסנד המליץ ​​עליו אבל היסס כי חשב שחברו ללהקה עייף מהאופרה כמוהו, אחרי שנים של הופעות עם החומר הזה. אבל זה לא היה המקרה. דאלטרי ראה בזה הזדמנות להוכיח את יכולותיו הווקאליות במסגרת חדשה. "אף פעם לא יכולתי להתעייף מזה", טען דאלטרי. "זה חלק ממני ושמחתי לעשות זאת".

לסיום, בחירת הלוקיישן הייתה אילוץ שנבע מהתנגשויות תרבותיות של התקופה. בתחילה רצה רייזנר להפיק את המופע ברויאל אלברט הול, היכל הקודש של המוזיקה הבריטית, אך הנהלת המקום אסרה על מופעי רוק שם, לאור ניסיונות העבר הלא נעימים עם קהל פרוע ונזקים לרכוש. כך זכה תיאטרון הריינבאו, ששימש בעברו כבית קולנוע ורק החל את דרכו כמרכז רוק, לארח את אחד האירועים המוזרים, המבולגנים והבלתי נשכחים בתולדות הרוק הבריטי. לא יודע מה אתכם - אני הייתי מת להיות שם, בקהל.

מוסורגסקי על ספידים של אי.אל.פי. ב-9 בדצמבר בשנת 1970 הופיעה להקת אמרסון, לייק ופאלמר ב-LYCEUM בלונדון, כשהיא מבצעת את היצירה 'תמונות בתערוכה'. המופע צולם לסרט, שיצא לאקרנים שלוש שנים לאחר מכן.

על הבמה עלתה שלישיית הרוק המתקדם אמרסון, לייק ופאלמר, הרכב שהיה אז בחיתוליו אך כבר נשא על כתפיו את התואר המחייב סופרגרופ לאחר הופעת בכורה מפוצצת בפסטיבל האי ווייט באוגוסט של אותה שנה. באותו ערב הם ביצעו את היצירה תמונות בתערוכה, עיבוד רוק פרוע ואמיץ ליצירה הקלאסית המפורסמת של המלחין הרוסי מודסט מוסורגסקי, והפכו אותה למפגן פרוגרסיבי למהדרין שטרם נראה כמותו. האירוע כולו צולם לסרט קולנוע באורך מלא, אשר יצא לאקרנים רק שלוש שנים מאוחר יותר, כשהלהקה כבר הייתה בשיא תהילתה העולמית.

בעידן הפרה-היסטורי שקדם למהפכת האינטרנט ולזמינות האינסופית של יו-טיוב, חובבי המוזיקה נאלצו לכתת רגליים ולאסוף סרטי רוק בקלטות וידאו מגושמות. לעתים קרובות איכות התמונה הייתה מחרידה והסאונד נשמע כאילו הוקלט מתוך דלי פח, אך כל סרט שכזה עשה שמחה בלב ששום קליפ דיגיטלי ביו טיוב לא ישתווה לה לעולם. תחושת הסיפוק הזו ליוותה גם את אספן הוידאו הנלהב, שהוא עבדכם הנאמן, שהשיג בשנות השמונים את הסרט תמונות בתערוכה עם השלישייה הבריטית המפורסמת.

היצירה עצמה הייתה אחת הראשונות עליהן עבדו השלושה יחד. החברים לקחו את הפסנתר המורכב של מוסורגסקי וחיברו אותו למגברים בעוצמה תעשייתית. הרעיון להפוך את ההופעה לסרט נולד במוחו של ג'ון האוס, חבר קרוב של הבסיסט והזמר גרג לייק. האוס ניהל להקת פרוג מקומית בשם SPONTANAEOUS COMBUSTION, אותה גרג לייק אף הפיק מוזיקלית בהמשך הדרך. במקור, התוצר הסופי היה סרט באורך 75 דקות שקיבל באופן מפתיע אישור הקרנה לכל הגילאים. זאת הייתה החלטה תמוהה של הצנזורה הבריטית, במיוחד לאור העובדה שבקטע מסוים נראה הקלידן קית' אמרסון כשהוא משתולל עם רכיב ה-RIBBON CONTROLLER מסינטיסייזר המוג המודולרי המפלצתי שלו, כאילו הוא איברו הזכרי, ובהמשך הסולו אף מעביר אותו הלוך ושוב בין רגליו ועל ישבנו בתנועות שלא משתמעות לשתי פנים.

אמרסון, לייק ופאלמר הייתה אז להקה בתחילת דרכה ומאד גאה בצליל הייחודי והבומבסטי שלה. קית' אמרסון, לבוש בחליפה כחולה-כסופה מבריקה שנראתה כאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני, שלט ביד רמה על מבצר של קלידים שכלל שני אורגני האמונד. הקטן שבהם, מדגם L-100, כבר סדרת התעללויות ברוטלית בידיו עוד מימי להקת הנייס. אמרסון נהג לנעוץ סכינים במקלדת שלו, להטיח את האורגן מצד לצד ולשכב מתחתיו – דבר שגרם לו, באותו ערב גורלי ב-LYCEUM, לטעות באקורד אחד קריטי מיד לאחר מכן (בחלק המסיים של THE GREAT GATES OF KIEV) וכמעט להפיל את כל העסק המוזיקלי המורכב שבנו.

אבל למרבה הצער, לא הטעות המוזיקלית הזו היא שהרסה את הסרט, אלא דווקא החזון האמנותי של הבמאי ניקולאס פרגוסון. הבמאי בחר להשתעשע בפעלולים מיותרים לחלוטין של אפקטים פסיכדליים, שכבות צבע מוזרות ובועות קומיקס בסגנון דמויות מארוול ובכך גם להרוס את צילום ההופעה הנדיר. במקום לראות את האצבעות הזריזות של אמרסון או את התיפוף הווירטואוזי של קארל פאלמר, הצופים קיבלו מרק ויזואלי מעייף. המפיק של הסרט, לינדסי קלנל, ניסה שנים לאחר מכן להסביר כי לא היה מספיק זמן לעשות משהו ראוי יותר בעריכה. וכך, בגלל לחץ זמן ושיקול דעת מוטעה, נהרס תיעוד חשוב מאד בעולם הרוק המתקדם.

ועדיין, למרות הפירוטכניקה הויזואלית הכושלת, יש פה רגעים מצמררים מעונג מוזיקלי טהור. רגע השיא מגיע, למשל, כשגרג לייק עומד לבדו במרכז הבמה, שר בקול הקטיפה שלו את הבלדה THE SAGE ומלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית, הרחק מהרעש האלקטרוני של חבריו. בשנות השמונים אותה קלטת וידאו מקורית נחשבה לפריט אספנים, כשרק היצירה תמונות בתערוכה נמצאת בה. בהמשך הטכנולוגיה התקדמה והמופע יצא בלייזר-דיסק יפני איכותי בתוספת שירים נוספים שנוגנו באותו ערב כמו THE BARBARIAN הכבד, הבלדה TAKE A PEBBLE והשיר המחשמל KNIFE EDGE. בסופו של דבר, קיבל כל הסרט תפוצה נרחבת ברחבי העולם בפורמט DVD, מה שאפשר לדור חדש של מעריצים לחזות בפלא, בטעויות ובחליפה הכסופה של קית' אמרסון. לחובבי הפרוג הבריטי הישן - זה סרט חובה, אפילו עם העריכה המזעזעת שלו.

הלילה שבו מלך הלטאה פגש את החוק (וגז מדמיע). ב-9 בדצמבר בשנת 1967 נעצר ג'ים מוריסון, סולן להקת הדלתות, במהלך הופעה של להקתו בניו הייבן, קונטיקט. יום אחד לאחר יום הולדתו.

הדרמה החלה עוד הרבה לפני שהלהקה עלתה לבמה באולם ה-NEW HAVEN ARENA, שהיה למעשה זירת הוקי קרח ישנה שהוסבה לאולם הופעות. לפני שהמופע בניו הייבן החל, נקלע ג'ים מוריסון למריבה קולנית עם קצין משטרה מקומי, שלא היה לו שום מושג מי הוא הצעיר ארוך השיער שעמד מולו. האירוע התרחש בחדר המקלחות שמאחורי הקלעים, שם השוטר ריסס גז מדמיע בפניו של הזמר ההמום.

לפי הדיווח ותחקירים שנערכו שנים לאחר מכן, אותו שוטר ראה את מוריסון מתעסק עם בחורה בחדר ההלבשה של האיצטדיון (או ליתר דיוק, בתא המקלחת). הבחורה הייתה מעריצה מקומית בשם סנדי, והשניים חיפשו מעט פרטיות. השוטר הורה לשניים לעזוב מיד. הזמר, שלא אהב את התוקפנות שבדרישה ואולי גם היה קצת מתודלק ברוח התקופה, מיהר להגיב באגרסיביות ואף התגרה בשוטר. השוטר, שלא אהב את התוקפנות שבדרישה ולא התרשם ממעמדו של הכוכב, שלח יד לתרסיס הגז ומיהר ללחוץ עליו. התרסיס פגע למוריסון ישר בעיניים והותיר אותו מתפתל מכאבים ועיוור זמנית.

בתוך הבלגאן נחפז לשם הסוכן של מוריסון, ריצ'רד לורן, שהבין שאירוע דיפלומטי חמור עומד להתרחש. הוא התחנן בפני השוטר לא לעצור את הזמר, בידיעה שהקהל בחוץ כבר חסר סבלנות. המטרה הייתה ברורה: למנוע ביטול כדי שהמופע לא יבוטל ויגרום למהומה והפסדים, "כי אחרי הכל, זה מופע שנועד לגייס כסף למען הקולג' של ניו הייבן". זה היה טיעון משכנע מספיק באותו רגע. התנצלויות נשלחו לחלל האוויר, מוריסון שטף את עיניו במים קרים, וההופעה יצאה לדרך באיחור אופנתי אך טעון.

הלהקה עלתה לבמה מול קהל של כאלפיים צעירים נלהבים. השיר הראשון, FIVE TO ONE, עבר מצוין והאנרגיה באולם הייתה מחשמלת, כשהלהקה מקדמת את שירי התקליט השני שלה שיצא באותה שנה. אחריו הגיע UNHAPPY GIRL, שיר שקיבל משמעות אירונית משהו לאור האירועים מאחורי הקלעים. גם הלהיטים הגדולים PEOPLE ARE STRANGE ו- BACK DOOR MAN בוצעו ללא הפרעה, כשהקהל נסחף אחר הקול העמוק של מוריסון. אבל אז הגיעה היצירה האפית והארוכה WHEN THE MUSIC'S OVER ובה מוריסון, כשעיניו עדיין אדומות וצורבות מהגז המדמיע, החליט שזה הזמן לסגור חשבון. הוא בחר לספר סיפור.

המוזיקה הנמיכה ווליום, ומתח חדש מילא את האולם. בעוד חבריו מנגנים בשקט מאחוריו, הוא ניגש למיקרופון בקול שקט ומבשר רעות: "ברצוני לספר לכם סיפור. הוא קרה לפני כמה דקות. ממש כאן בניו הייבן". הקהל השתתק. אז המשיך לתאר מפגש שלו עם בחורה שביקשה את חתימתו במסעדה והשניים הלכו משם לשירותים שבאיצטדיון והעניינים התלהטו ביניהם. הוא המשיך לתאר את מה שקרה עם השוטר בפרטי פרטים, תוך שהוא משתמש בכינויי גנאי כלפי "האיש הקטן בכחול" ובכובע הכחול הקטן שלו. עם סיום השיר, כשהוא מטיח את המילים בבוז כלפי רשויות החוק הנוכחות במקום, מחא הקהל כפיים בהתלהבות שיא. זה היה יותר מדי עבור המשטרה המקומית. השוטרים מיהרו לצוות על מפיק ההופעה להדליק את האורות באולם תיכף ומיד.

האורות המסנוורים נדלקו, שוברים את הקסם של הרגע. אנשים חשבו שהמופע נגמר אבל הדרמה הייתה רחוקה מסיום. הקלידן ריי מנזרק, שתמיד ניסה לשמור על השפיות בלהקה, ניגש למוריסון ולחש משהו באוזנו, אולי ניסיון אחרון להרגיע את הרוחות. אבל מוריסון לא היה במצב רוח לפשרות. הוא ניגש למיקרופון ושאל את הקהל המבולבל: "אתם רוצים לשמוע עוד שיר?" והמשיך לדרוש שיכבו את אורות האולם כדי להמשיך את הקסם.

בשלב זה, שוטרים נרגזים, ובראשם הלוטננט קלי, החלו לעלות לבמה בצעדים נחושים. זה היה מחזה סוריאליסטי. מוריסון, במקום לברוח, הפנה את המיקרופון שלו לשוטר האחראי כדי שזה יספר לקהל מה קורה, במחווה תיאטרלית של לעג. אבל השוטר, שלא היה בענייני הסברים או נאומים לקהל של היפים, מיהר לבצע מעצר על הבמה. התמונה של שוטרים גוררים את סולן הלהקה באמצע שיר הפכה לרגע מכונן בתרבות הפופ – הפעם הראשונה שכוכב רוק במעמד כזה נעצר על הבמה באמצע הופעה. המופע נגמר.

הכאוס גלש מהבמה אל האזורים הנסתרים. מוריסון נלקח אל מאחורי הקלעים ושם, הרחק מעיני הקהל, קיבל כמה אגרופים מהשוטרים הזועמים שחיכו לפרוק את זעמם על הכוכב החצוף. לאחר מכן הוא הואשם והורשע בהפרת הסדר, התנגדות למעצר ושידול להתפרעות. הקהל, בינתיים, לא היה מוכן לזה והגיב בצעקות רמות באולם, מסרב לקבל את הסוף הפתאומי והאלימות המשטרתית. המשטרה, שהייתה במוכנות קרב, דאגה לעצור עוד כמה אנשים מתוך הקהל הזועם.

המהומה לא נשארה רק בתוך האולם. מאות מעריצים צעדו לעבר תחנת המשטרה במחאה ספונטנית ברחובות ניו הייבן, וגם מהם נעצרו כמה, באירוע שלימים הוזכר בשיר PEACE FROG של הלהקה בשורה המפורסמת על דם ברחובות העיר ניו הייבן. בסופו של דבר, לאחר לילה ארוך בתא המעצר ותמונת מעצר שהפכה לאייקונית לא פחות מעטיפות התקליט של הדלתות, מוריסון שוחרר לאחר שקיבל קנס בסך 1,500 דולרים. זה היה מחיר פעוט לשלם עבור עוד פרק בהיסטוריה הפרועה של שנות השישים.

שמנת טריה או חצופה? קבלו את CREAM!!! ב-9 בדצמבר בשנת 1966 יצאה בשורה חדשה בעולם הבלוז-רוק הלבן של אנגליה עם תקליט בכורה להקת סופרגרופ חדשה!

ב-9 בדצמבר 1966, העולם - או לפחות החלק שבו שותים תה עם חלב ומנגנים בלוז בווליום בלתי חוקי - עצר את נשימתו. זה היה יום שישי קריר בלונדון, אבל בחנויות התקליטים הטמפרטורה עמדה לזנק. על המדפים נחת התקליט הראשון של שלישיית המופלאים, הסופרגרופ הראשון בהיסטוריית הרוק (אם לא מחשיבים את המפגש החד-פעמי של אלביס וג'רי לי לואיס וג'וני קאש וקרל פרקינס), הלהקה שכינתה את עצמה, בצניעות אופיינית השמורה בדרך כלל למלכים או לחתולים מפונקים – THE CREAM.

אז מי היו השלושה שהחליטו שהם "השמנת" של המוזיקה הבריטית? ובכן, היה שם המתופף ג'ינג'ר בייקר, איש עם שיער אדום ומזג של הר געש פעיל, שרק חודשים ספורים קודם לכן הכריז על הקמת הלהקה החדשה שלו בשיחת טלפון נרגשת למערכת עיתון המלודי מייקר. לצדו עמד ג'ק ברוס, בסיסט וזמר סקוטי שפעם, בלהט של ויכוח מוזיקלי בימיו המשותפים עם בייקר בלהקה של גרהאם בונד, חטף מקלות תיפוף בראש ואף נשלפה סכין לעברו (אבל מי זוכר פרטים שוליים כאלה כשיש מוזיקה לעשות?). והצלע השלישית? בחור ביישן בשם אריק קלפטון, שעל קירות לונדון כבר רוססה הכתובת עליו - "קלפטון הוא אלוהים".

הסיפור של התקליט הזה, שנקרא בפשטות FRESH CREAM, התחיל בכלל בסלון קטן בפרבר הלונדוני ניזדן. שם, בדירה של בייקר, בין רהיטים סקנדינביים ותחת עינם הבוחנת של פסלים שבטיים מאפריקה, השלושה ניגנו יחד בפעם הראשונה. הם הביטו מהחלון וראו מחזה סוריאליסטי: ילדים שעמדו על גדת מאגר המים הסמוך והחלו לרקוד לצלילים שבקעו מהבית. הקסם, כך נראה, עבד מיד. קלפטון, שרק רצה לנגן בלוז כמו הגיבורים שלו משיקגו, מצא את עצמו נסחף לתוך מערבולת של ג'אז, רוק ואלתורים שלא נגמרים.

אבל הדרך לתקליט הבכורה לא הייתה רצופה רק במחמאות. הלהקה, שנוהלה על ידי האמרגן הממולח רוברט סטיגווד, ניסתה בתחילה לבלבל את כולם. הסינגל הראשון שהם שחררו, WRAPPING PAPER, היה שיר פופ מוזר בסגנון שנות ה-20 שגרם למעריצי הבלוז הקשוחים לגרד בראשם ולתהות האם "אלוהים" החליט לעבור לנגן בקרקס. הביקורות היו קטלניות, והלהקה הואשמה שהיא נשמעת יותר כמו להקת בידור מאשר טורנדו מוזיקלי. בייקר עצמו כינה את השיר "הפיאסקו הראשון" של ג'ק ברוס ושותפו לכתיבה, התמלילן פיט בראון.

ואז, ב-9 בדצמבר, הגיע הדבר האמיתי. FRESH CREAM שהיה תקליט שטרף את הקלפים. הוא נפתח בשיר N.S.U, שם תמים למראה שכתב ג'ק ברוס. המעריצים חשבו שמדובר במחווה לאופנוע הגרמני המהיר NSU QUICKLY, אבל האמת הייתה משעשעת (וכואבת) הרבה יותר: אלו היו ראשי תיבות של NON-SPECIFIC URETHRITIS, מחלת מין לא סימפטית שחבר להקה מסוים (השמועות מצביעות על קלפטון) סבל ממנה באותה תקופה. הומור של מוזיקאים, לכו תבינו.

התקליט הציג לעולם צליל חדש ועוצמתי. היו בו בלוזים כבדים כמו SPOONFUL של וילי דיקסון (שנכלל בגרסה הבריטית אך הוחלף בגרסה האמריקאית), וקטעים מקוריים כמו SLEEPY TIME TIME. אבל גולת הכותרת עבור רבים הייתה TOAD - סולו תופים אימתני של ג'ינג'ר בייקר שנמשך חמש דקות תמימות (ובהופעות יכל להימשך גם עשרים דקות!), והפך למודל לחיקוי עבור כל מתופף רוק שרצה להרגיש חשוב בעשור הבא.

הלהקה לא הסתפקה רק במוזיקה. הם רצו להיות תנועת "דאדא" מהלכת. הם קנו דוב פוחלץ ענק בחנות יד שנייה והעמידו אותו בצד הבמה בזמן ההופעות, רק כדי להוסיף לאווירה המוזרה. קלפטון עצמו, שעדיין לא היה בטוח במאה אחוז לגבי הכיוון החדש, נגרר אחריהם עם תסרוקת חדשה וביגוד פסיכדלי, מנסה להבין איך הבלוז הטהור שלו הפך לסוג של רוק'נ'רול חמוץ-מתוק. ההופעה הרשמית הראשונה שלהם בפסטיבל הג'אז והבלוז בוינדזור ביולי אותה שנה הייתה סימן לבאות: בדיוק כשהם עלו לבמה, השמיים נפתחו ומבול שטף את הקהל. אבל 15,000 איש לא זזו ממקומם. הם עמדו בגשם, מהופנטים מהרעש החדש והמופלא הזה.

והתקליט? הוא היה עטוף בעטיפה שהציגה את השלושה לבושים כטייסים עם משקפי מגן, מוכנים להמריא. וזה בדיוק מה שהם עשו. FRESH CREAM טיפס למקום השישי במצעד הבריטי, והוכיח שגם אם הם רבים כמו חתולים וכלבים, וגם אם הם שרים על מחלות מין או מנגנים סולו תופים נצחי, השלישייה הזו באמת הייתה הדבר הכי טרי, הכי חצוף והכי מסעיר בסביבה.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את הפתיחה הקולית המפורסמת של I FEEL FREE (שנכלל בגרסה האמריקאית של התקליט ויצא ביום צאת התקליט בבריטניה כסינגל), תזכרו את היום ההוא בדצמבר 1966, שבו השמנת צפה סוף סוף למעלה. FRESH? לגמרי!

התקליט יצא במקומות שונים עם עטיפה ובה לוגו שונה:

העולם בוכה! ב-9 בדצמבר בשנת 1980 הוכה העולם בצער על מותו של ג'ון לנון.

הערב ההוא במנהטן התחיל דווקא באווירה של התחלות חדשות. ג'ון ויוקו בדיוק סיימו סשן הקלטות ארוך ומוצלח באולפן, עובדים על השיר החדש WALKING ON THIN ICE. הם היו מאושרים, מלאי אנרגיה יצירתית, כשהם יצאו מהלימוזינה ונכנסו אל שערי בניין הדקוטה המפורסם, הבית המבוצר שלהם בלב העיר. אבל בצללים המתין להם סוף טראגי שהיה כתוב, כך מסתבר, בתוך ספר כיס מקומט.

הדרמה הרפואית החלה דקות ספורות לאחר הירי. ניידות משטרה, ולא אמבולנס, היו אלו שהבהילו את הכוכב הפצוע אל בית החולים רוזוולט, בניסיון נואש להציל את חייו. הצוות הרפואי בחדר המיון עבד בקדחתנות, פתח את בית החזה ועיסה את הלב בידיים חשופות, אך הגורל כבר נחרץ. העולם שבחוץ עוד לא ידע, אבל בתוך מסדרונות בית החולים, השעון עצר מלכת.

עשר דקות לאחר חצות יצא הרופא האחראי, סטפן לין, אל התקשורת שחיכתה בחוץ ובישר את הבשורה המרה. ״ג'ון לנון הגיע לבית החולים הערב, אך הוא היה כבר מת טרם הגעתו״. המילים הללו נחתו כמו פטיש כבד על הנוכחים. אנחות וצעקות החלו להישמע מסביב, וההלם הראשוני התחלף בבכי קורע לב. הרופא המשיך בתיאורו המצמרר והמפורט, לא חוסך בפרטים הקשים: ״יש מספר פצעי ירי בחזהו, בזרועו השמאלית ובגבו. יש בגופו פצעי ירי ואין לי מושג כמה קליעים נותרו בגופו. הפגיעה המשמעותית בכלי הדם שבחזהו כנראה וגרמה לאיבוד הדם המאסיבי שהביא למותו״.

אחד העיתונאים בקהל, בניסיון להבין את הדרמה האנושית שמאחורי הכותרות, שאל אותו: "האם בישרת ליוקו אונו שבעלה מת? מה היא אמרה?". הרופא השיב בכנות כואבת: "בישרתי לה והיה לה קשה מאד לקבל את זה. היא כבר לא בבית החולים". ואכן, ברגעים אלו ממש, האלמנה הטרייה כבר הייתה בדרכה חזרה לזירת הפשע, למקום שבו הבית הפך למבצר של אבל.

המראה שחיכה לה שם היה סוריאליסטי. כמאתיים איש התגודדו מול הבניין עם הגעתה אליו, מחזיקים נרות, תמונות ותקליטים ישנים. הידיעה התפשטה כמו אש בשדה קוצים, בעיקר לאחר שהשדרן הווארד קסל קטע את שידור משחק הפוטבול של יום שני בערב בטלוויזיה כדי להודיע לאומה האמריקנית על הטרגדיה. תוך שעה היו אלו 600 איש ששרו שם שירי ביטלס וג'ון לנון, הופכים את רחוב 72 המערבי למקדש ספונטני. רבים מהם התייפחו ללא שליטה, והמשטרה כבר דאגה להציב מחסומים בכניסה לבניין כדי לשלוט בהמון הגועש.

בשעה שתיים לפנות בוקר הצהיר מנהל מחלק הבלשים, ג'יימס טי סאליבן, שהם עצרו את מרק צ'אפמן. הקצין הוותיק נשמע כמעט מופתע מאדישותו של החשוד: "הוא היה מאד רגוע כשעצרנו אותו". צ'אפמן, איש ביטחון לשעבר מהוואי שביקש חתימה מלנון רק כמה שעות קודם לכן, הפך באותו רגע לאחד האנשים השנואים בהיסטוריה.

התגובות בעולם הפוליטי לא איחרו לבוא, וחשפו את הפער העצום בין האבל הציבורי למציאות האמריקנית. "זוהי טרגדיה גדולה", אמר נשיא ארה"ב הנבחר, רונלד רייגן, שמיהר באותה נשימה להסביר כי ימשיך להתנגד להנהגת פיקוח על כלי נשק שנמצאים בידי אזרחים. האירוניה הייתה דוקרת; האיש ששר על שלום נרצח על ידי אקדח שנרכש בקלות, והנשיא המיועד בחר להדגיש דווקא את הזכות לשאת נשק.

אך הטירוף לא עצר במעצרו של צ'אפמן. העולם היה כמרקחה, ושיחות טלפון מוזרות החלו להגיע למשרדי ההפקה של בני הזוג. בשש בבוקר התקבלה שיחה מטרידה למשרד בבניין הדקוטה. הקול שמעבר לקו אמר בטון מאיים: "אני טס עכשיו לניו יורק כדי לסיים את המשימה שצ'אפמן התחיל. אני מתמקד בה, ביוקו אונו". המשטרה מיהרה לאתר את המקום ממנו התקשר הקול האנונימי, מבינה שהסכנה טרם חלפה.

בשעה שבע בבוקר התעורר שון לנון הקטן, בנם המשותף בן החמש של ג'ון ויוקו, ולא קיבל אף מידע על מה שקרה, למשך היממה הבאה. אמו בחרה לגונן עליו מהזוועה, לפחות לעוד כמה שעות של תמימות, בעוד הטלוויזיות בכל העולם כבר שידרו את תמונתו של אביו ללא הפסקה.

בהמשך היום שוחררה הצהרתה הרשמית של יוקו, שהייתה מאופקת ואצילית, בדיוק כפי שג'ון היה רוצה. היא ויתרה על הטקסים הרגילים: "לא תהיה הלוויה לג'ון. בהמשך השבוע נעשה אירוע של תפילה דוממת לזכרו. אנו מזמינים אתכם להשתתף בזה איתנו למען עילוי נשמתו. אנו מודים לכם על כל הפרחים ששלחתם לנו. בבקשה, במקום פרחים תשלחו כסף לקרן הצדקה SPIRIT FOUNDATION שאליה הוא נהג לשלוח כסף לצדקה. הוא היה מאד מעריך את זה. ג'ון אהב את המין האנושי והתפלל למענו. אנא התפללו גם למענו". הבקשה שלה לתרום לקרן הצדקה במקום לקנות פרחים הראתה שגם בשעתה הקשה ביותר, היא חשבה על המורשת של ג'ון, מורשת של נתינה ועזרה לחלשים.

הטרגדיה הפכה, באופן טבעי, לחדשות החמות ביותר ביום זה. עיתונים הוציאו מהדורות מיוחדות, ותחנות רדיו בכל הגלובוס ניגנו את שירי הביטלס בלופ אינסופי. אנשים רבים שהכירו את לנון התראיינו וביניהם במאי הסרטים, ריצ'רד לסטר (שביים את הסרטים "לילה שך יום מפרך" ו"הצילו"). לסטר, שעבד צמוד עם הביטלס בימי הזוהר העליזים שלהם, היה נסער וכועס. הוא ביקש לנצל את הבמה כדי להצביע על הבעיה האמריקנית הכואבת: "זה מזעזע אותי לדעת שעד כה לא היה מישהו שדיבר על הבעיה עם נשיאת הנשקים החופשית בארה"ב והאפשרות לירות איתם באופן חופשי על אחרים ברחובות".

אולם האבל הציבורי החל לתפוס כיוונים מסוכנים. ההיסטריה ההמונית הובילה למעשים קיצוניים, ובינתיים קיבלה יוקו הודעה שמעריץ אחד של ג'ון התאבד. היא הבינה את גודל האחריות המוטלת על כתפיה ומיהרה להוציא הצהרה ובה היא מבקשת מאנשים לא להוציא על עצמם את מה שקרה לבעלה, קריאה נואשת למעריצים לבחור בחיים, גם כשהגיבור שלהם איננו.

גם החברים הוותיקים הגיעו לתמוך. רינגו סטאר, יחד עם זוגתו ברברה באך, הגיעו היישר מחופשה לדקוטה כדי לנסות ולנחם. רינגו לא שאל שאלות, הוא פשוט הגיע. הם הוכנסו מהצד האחורי של הבניין, כניסת השירות, כדי להימנע ממפגש עם מאות רבות של מעריצים היסטריים שצבאו על הכניסה הראשית, שרים ובוכים.

ובתוך כל הכאוס הזה, המוזיקה הייתה חייבת להימשך, אפילו כשהלב נשבר. התקליט החדש של בני הזוג, DOUBLE FANTASY, שרק יצא לחנויות זמן קצר לפני כן ולא נמכר כמצופה, לפתע נחטף מהמדפים והפך בן לילה לפריט מאד מבוקש. באופן מצמרר, באותו יום גם הקליטה יוקו הקלטה ביתית לשיר שלה בשם I DON'T KNOW WHY. השיר הזה הפך לתיעוד מצמרר של הרגעים שאחרי, של אישה שאיבדה כך לפתע את חצי נשמתה, אבל המשיכה ליצור, כנראה בדיוק כמו שג'ון לנון היה רוצה.

גם זה קרה ב-9 בדצמבר. קבלו הצצה אל מאחורי הקלעים של הסכסוכים הגדולים, הפרידות המרגשות והרגעים שהפכו סתם אנשים מוכשרים לאייקונים של ממש. הכינו את הפופקורן (ואת האוזניות), אנחנו ממריאים.

כשסלאש נשאר בחוץ: הדרמה של גאנס (2001)

נתחיל עם קצת רכילות עסיסית מלאס וגאס, כי אין כמו עיר החטאים בשביל קצת דרמה של רוק'נ'רול. שנת 2001, מלון "הארד רוק" הנוצץ בווגאס. על הבמה? להקת גאנס אנד רוזס בהרכב מחודש, מנסה להוכיח שהיא עדיין הדבר האמיתי. מחוץ לאולם? סלאש. כן, אותו אחד עם הכובע והתלתלים שהמציא את הריפים שהרעידו עולמות.

הגיטריסט לשעבר, שרק רצה לראות את הלהקה הישנה שלו (בהרכבה החדש והשונה לחלוטין) בפעולה, מצא את עצמו בסיטואציה מביכה למדי: הוא פשוט לא הורשה להיכנס. מתברר שהנהלת הלהקה, כנראה בהתקף חרדה קל, חששה שהנוכחות של הגיטריסט בקהל תרגיז את הסולן, אקסל רוז. כידוע, אקסל של אותן שנים היה טיפוס, איך נאמר בעדינות? רגיש. המנהלים חששו שברגע שהוא יקלוט את הרעמה של סלאש בקהל, ההופעה תסתיים מוקדם מהצפוי, ולכן סלאש נאלץ להישאר בחוץ עם העלבון בלב. מי אמר שרוק זה רק סקס וסמים? לפעמים זה סתם אגו שביר.

סוף עידן הג'קסונים (1984)

נחזור אחורה לשנת 1984. באצטדיון דודג'ר בלוס אנג'לס, ההיסטריה הייתה בשיאה. סיבוב ההופעות "ויקטורי" של משפחת ג'קסון הגיע לסיומו המפואר. זה לא היה סתם עוד מופע – זה היה הרגע האחרון שבו כל ששת האחים לבית ג'קסון, כולל הכוכב הבלתי מעורער מייקל, עמדו יחד על אותה במה.

הסיבוב הזה שבר קופות וגרף מיליונים (וגם לא מעט ביקורת על מחירי הכרטיסים השערורייתיים לאותה תקופה, שעמדו על 30 דולר!), אבל הדרמה האמיתית קרתה מאחורי המיקרופון. מייקל, שכבר היה כוכב ענק בזכות התקליט "מותחן", הודיע לקהל ההמום שזהו זה – הוא פורש מההרכב המשפחתי. המסך ירד על תקופה, והכפפה המנצנצת המשיכה לקריירת סולו ששינתה את העולם.

האריה ששואג בעברית: יום הולדת לחיימון אלגרנטי (1949)

בשנת 1949 נולד האיש והקול, חיימון אלגרנטי. אם השם הזה לא גורם לכם לזוז בכיסא, כנראה שפספסתם את אחד הפרקים החשובים ברוק הישראלי. אלגרנטי היה חוד החנית של "להקת האריות", אחת מלהקות הקצב החשובות והמשפיעות ביותר שצמחו במחוזותינו.

הלהקה הזו לא רק עשתה רעש בתל אביב, אלא גם הקליטה בלונדון והביאה ניחוח בינלאומי לביצה המקומית עם להיטים שכבשו את המצעדים. וחוץ מזה שחיימון מוכשר כשד ובעל קול נדיר שיודע לרגש גם היום - הוא גם איש מקסים וחבר טוב. למי שרוצים לצלול לעומק, את הסיפור השלם של להקת האריות, מההתחלה ועד שנת 1973, כולל ראיונות בלעדיים שערכתי עם חברי להקה כמו גם צלילה לארכיונים נדירים, אפשר למצוא בספר הרוק הישראלי שכתבתי והוא היחיד שמתעד את התקופה ההיא בישראל בצורה מקיפה כל כך.

הג'נטלמן של הסטונס (1963)

קופצים ללונדון של שנת 1963. להקה צעירה ופרועה בשם הרולינג סטונס מחפשת מתופף חדש במקומו של טוני צ'אפמן. הם מוצאים בחור בשם צ'רלי ווטס, שבכלל הגיע מעולם הג'אז והעיצוב הגרפי. ווטס הצטרף והיה עד מותו חבר בלהקה המופלאה הזו, כשהוא מספק את הדופק היציב מאחורי הכריזמה המתפרצת של מיק ג'אגר.

ווטס היה ידוע בעוד שני דברים מרשימים שהפכו אותו לעוף מוזר בעולם הרוק: הוא היה חובב ג'אז מושבע (שמידי פעם "חטא" בנגינת רוק'נ'רול באצטדיונים) וגם היה נשוי לאותה אישה, שירלי, מאז הסיקסטיז – הישג נדיר בפני עצמו בעולם שבו נישואים מחזיקים לעיתים פחות זמן מסיבוב הופעות.

לפני הסטונס תופף ווטס בלהקת BLUES BY FIVE, אך לא היה מרוצה בה. כשההצעה מהסטונס הגיעה, הוא לא מיהר לקפוץ על העגלה. הוא ביקש לחשוב על זה כמה ימים, עד שהסכים. וכך סיפר ווטס: "במלוא הכנות, חשבתי שזו חבורה של משוגעים. הם הופיעו המון הופעות מבלי לקבל כסף והם אפילו לא דאגו בגלל זה! והנה אני, שמרוויח לא רע בהופעות, שוקל האם לצלול לתוך הלהקה הזו. אהבתי את מה שהם באו לייצג ואהבתי מאד רית'ם אנד בלוז, אותו הם ניגנו. אז הסכמתי בעוד רבים מחבריי חשבו שאני לא שפוי לעשות כך". בדיעבד, נראה שה"אי-שפיות" הזו הייתה ההחלטה הכלכלית והאמנותית הטובה בחייו.

עוד כמה צלילים לסיום

הבן של: בשנת 1969 נולד בן לבוב דילן ואשתו שרה. שמו הוא ג'ייקוב ובהמשך הוא יהיה מוסיקאי מצליח בזכות עצמו, כסולן להקת הוולפלאוארס. הוא הוכיח שכישרון כתיבה לפעמים באמת עובר בגנים, גם אם הסגנון קצת שונה.

פרידה עצובה: בשנת 2019 העולם נפרד מזמרת הצמד השוודי המצליח רוקסט, מרי פרדריקסון. היא מתה מגידול במוח כשהיא בת 61 במותה, לאחר מאבק ארוך ומורכב במחלה. הקול שלה, שליווה אינספור לבבות בניינטיז עם בלדות עוצמתיות ושירי פופ קופצניים, נדם מוקדם מדי.

מזל טוב: בשנת 1950 נולדה הזמרת-יוצרת המוכשרת ג'ואן ארמטריידינג, שהביאה לעולם סגנון ייחודי וקול חם ובלתי נשכח.

משלנו: בשנת 1951 נולד אפרים שמיר. האיש שהגיע מסיביר (דרך פולין) כדי להפוך לאחד מעמודי התווך של כוורת ולתרום לפסקול הישראלי כמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר.

ב-9 בדצמבר בשנת 1970 יצא התקליט PENDULUM של להקת תחיית קרידנס קלירווטר. זה התקליט האחרון בו השתתף הגיטריסט, טום פוגרטי, שפרש מיד לאחר מכן.

שבעה תקליטים הוציאה להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL בין השנים 1972-1968. הספק אדיר לכשעצמו. בניגוד לתקליטים הקודמים, שנולדו במהירות הבזק של שבוע עד עשרה ימים, העבודה על PENDULUM נמשכה נצח במונחי קרידנס. הוא הוקלט במשך חמישה שבועות תמימים בסתיו של אותה שנה באולפני WALLY HEIDER בסן פרנסיסקו. אותם אולפנים אירחו באותה תקופה שמות ענקיים כמו ג'פרסון איירפליין והגרייטפול דד, והאווירה במסדרונות הייתה מחשמלת. זה היה התקליט הראשון שבו כל השירים נכתבו אך ורק על ידי המנהיג הבלתי מעורער, ג'ון פוגרטי. לראשונה בהיסטוריה של הלהקה, לא היה בתקליט אפילו קאבר אחד לרפואה, הכל היה חומר מקורי טהור.

אבל מתחת לפני השטח המוזיקליים, הלהקה רחשה וגעשה כמו הר געש לפני התפרצות. האווירה באולפן הייתה רחוקה מלהיות פסטורלית. ג'ון פוגרטי תיאר את הדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים, בספרו: "בסוף אוקטובר 1970, בדיוק עמדנו להתחיל להקליט את האלבום הבא שלנו והגעתי לחדר החזרות שלנו. והחבר'ה נראו רציניים ומתוחים - יותר מהרגיל. הם אמרו, 'אנחנו רוצים לקיים פגישה'. חזרנו לאזור הקטן הזה שבו היה שולחן ישיבות והם התחילו מיד במטרתם. זה היה עימות. 'זו העסקה: אנחנו רוצים לכתוב שירים. אנחנו רוצים לשיר את השירים האלו. אנחנו רוצים להיות מסוגלים להשפיע יותר על המוזיקה של הלהקה'. אני יכול רק לומר שבזמן הזה הייתי שחוק. לאורך חייה של קרידנס, היה לא מעט מתח. זה התחיל עם 'מרי הגאה', כשהתעקשתי לעשות את קולות הרקע בעצמי. מאז, המתח המשיך לעלות. היו הרבה פעמים שפשוט הייתי צריך לשמור על המטרה ולעשות את העבודה שלי לטובת הלהקה. פשוט נמאס לי לקחת את זה על עצמי ולא להילחם בחזרה".

המרד הפנימי הזה, שהובל על ידי הבסיסט סטו קוק, המתופף דאג קליפורד והאח הגדול טום פוגרטי, סימן את תחילת הסוף. הם רצו דמוקרטיה בלהקה שעד אז התנהלה כדיקטטורה יצירתית מוצלחת להחריד. פוגרטי המשיך ותיאר את הסיטואציה הבלתי אפשרית: "עכשיו, שלושתם הביעו את אותה דעה. יכולתי לראות לאן זה הולך; הלהקה הזו התכוונה לעשות את זה ככה או לא להמשיך קדימה בכלל. חשבתי, אם אני עדיין הולך לחלום את החלום הזה שלי, להקת הרוק'נ'רול הזו, צריך להתפשר. אנחנו נישאר בחיים על ידי כך. אז התנתקתי. אמרתי, 'בסדר, איך אתם רוצים לעשות את זה? מה אתם רוצים לעשות?'. 'ובכן, כולנו רוצים לכתוב שירים'. טום כתב כמה שירים לפני קרידנס, אבל סטו ודאג מעולם לא כתבו שיר בעבר - והם רצו שהשיר הראשון שהם יכתבו יוקלט על ידי הלהקה מספר אחת בעולם. ובכן, אתה אמור לעבוד על הדרך שלך למעלה, נכון? זה באמת הפריע לי".

ג'ון ראה את הנולד. הוא הבין שהרצון שלהם להיות הביטלס לא תאם את המציאות. הוא ידע שללהקה שלו יש כוח אדיר, אבל הוא נבע מפשטות ומחזון יחיד, לא מכישרון כתיבה קולקטיבי. "כפי שצוטטתי כאומר, הדבר הכי גרוע שקרה לי אי פעם בלהקה הייתה הביטלס, כי החבר'ה בלהקה שלי חשבו שהם יכולים להיות הביטלס. לא רק שלביטלס היו שלושה מחברי השירים מהגדולים אי פעם, היו להם שני זמרים מעולים ועוד זמר די טוב - ולמעשה בחור רביעי עם כל כך הרבה אישיות שזה עבד גם בשבילו. לא היה לנו את זה. ואז מגיע כל העיבוד, ההפקה והשאר. לבחורים האלו מסביבי לא היה מושג מה היה הכרחי. חזון. זו רק האמת. האם אני מרגיש שהייתי עריץ בקרידנס? אני לא מרגיש שהייתי, אפילו עכשיו. האם הייתי בטוח, פרפקציוניסט, לגבי מה שרציתי? כן, אתה מהמר, לפעמים. ולפעמים לא. הרגעים האלה שבהם הייתי צריך ללמד שיר או עיבוד, להסביר למה משהו לא עבד - אני חושב שהייתי די עדין ותומך. לא זילזלתי בהם".

כדי להרגיע את הרוחות, הלהקה ניסתה גישה חדשה באולפן. במקום לבוא עם שירים מוכנים ומתוקתקים, הם ניסו ליצור מתוך ג'אם סשן. עבור פוגרטי, הפרפקציוניסט הנוקשה, זה היה סיוט. "התקליט PENDULUM בהחלט לא נוצר כמו שהכנו את האלבומים הקודמים. הרעיון היה שניכנס לסטודיו לחודש, ננסה ונג'מג'ם. סרג'נט פפר היה הקללה של כל להקת רוק'נ'רול אחרת. הביטלס יכלו לעשות את זה כי הם היו הביטלס. אף אחד אחר לא יכל, כולל קרידנס. החבר'ה לא רצו לעשות את העבודה. הם רק רצו להיכנס לאולפן ולהמציא שירים על ידי בעירה ספונטנית. מבחינתי זה היה מפחיד... אסון... האם אני יכול להרחיק לכת ולומר קטסטרופלי? אחרי כל השנים שהתפתחנו סוף סוף לתוך מה שבאמת עבד, ועכשיו התכוונו לפוצץ את זה, פשוט להסתובב באולפן כמו הגרייטפול דד?! בעיקרון, כלום לא היה קורה אם רק הייתי יושב שם. אז הנה היינו באולפן הזה שהזמנו לחודש כדי ליצור אלבום. במבט פנים התחלתי לומר, 'ובכן, יש לנו חודש', אבל בליבי ידעתי שנוכל לעמוד שם ולבהות אחד בשני ולגמור בלי כלום".

למרות התחושה הקשה, ואולי דווקא בגללה, התקליט יצא עשיר ומגוון יותר מכל קודמיו. לראשונה שולבו כלי נשיפה כמו סקסופון וקלידים, במיוחד אורגן האמונד, שהעניקו לצליל הביצות המוכר של הלהקה גוון חדש של מוזיקת נשמה וגוספל. ג'ון הודה: "האלבום קרה בתקופה בחיי כשהראש שלי התחיל להרגיש ממש יבש. אני לא יודע בדיוק איך לתאר את זה או מה זה אומר, אבל הראש שלי הרגיש יבש פיזית. עדיין עבדתי קשה על האלבום, אבל אין בו שירים נהדרים".

אבל המאזינים חשבו אחרת. כבר מפתיחת התקליט, עם השיר PAGAN BABY, המאזין יכול לחוש את האנרגיה הנדירה של הלהקה בתקופה הזו. חברי הלהקה בטח נכנסו לאולפן עם המגפיים מלאי הבוץ שלהם (תוך השארת פירורי בוץ על השטיח שבחדר האולפן), התחברו למגברים ושפכו את כישרונם החוצה. תמיד כיף לי לדמיין אותם כך, חבורה של רוקרים מחוספסים שבאו לעבוד. וכמה יפה פתיחת האורגן בשיר I WISH I COULD HIDEAWAY. זה כל כך שונה ממה שאני מכיר אצל קרידנס ועדיין זה קטע יפהפה שאני יכול להקשיב לו שוב ולהתענג ביותר. השימוש בקלידים בשיר הזה הראה צד רך ומלודי יותר של פוגרטי שלא נחשף קודם לכן. זה הקטע שחתם את צד א' של התקליט הזה.

הפנינה האמיתית, והשיר הידוע ביותר בתקליט, הוא HAVE YOU EVER SEEN THE RAIN וזה גם השיר היחיד שיצא כסינגל מהאלבום. צד ב' של התקליטון היה השיר HEY TONIGHT, שגם נכלל בתקליט. ג'ון פוגרטי הסביר את הרקע העגום לכתיבת הלהיט הזה: "השיר הזה מדבר על הפירוק האמיתי של קרידנס. לחצים וכל מיני געגועים החלו לפרק את החבילה. כתבתי שיר על מצב בו יש יום של שמש אבל הגשם יורד בו גם כן. העולם היה שטוף שמש אבל על הלהקה רבץ ענן שחור". המטאפורה הזו, של גשם היורד ביום שטוף שמש, הפכה לאחת התמונות החזקות ביותר ברוק האמריקאי.

באופן אירוני, בתקופה הזו הצהירה הלהקה שלא תוציא יותר סינגלים כי רצתה לשנות את תדמיתה מלהקת סינגלים ללהקה של אלבומים רציניים, כמו לד זפלין או פינק פלויד. לכן תמוהה ההוצאה של הסינגל הזה, שיצא בינואר 1971 והגיע למקום השמיני במצעד הבילבורד האמריקאי. כנראה קרידנס בכל זאת פחדה לאבד את התנופה שלהם כיצרנית להיטים מסחרית. המשמעות של השיר הזה קיבלה פרשנויות שונות ומגוונות לאורך השנים. חלק טענו שהשיר הוא על מלחמת ויאטנם ועל הגשם של הפצצות מהשמיים הכחולים. אחרים טענו שהשיר מדבר על הערכים האבודים של שנות השישים ותום עידן התמימות. ג'ון פוגרטי ציין שהשיר הוא בכלל על היחסים העכורים בין חברי הלהקה, שהביאו בסוף לפרישתו של אחיו הגדול, טום פוגרטי, ממנה.

התקליט המיוחד הזה נחתם בקטע אינסטרומנטלי בשם RUDE AWAKENING NUMBER 2. זהו קטע נסיוני שנשמע שונה מכל מה שהלהקה הקליטה עד אז ויש כאן נגינת סלילים לאחור, שימוש בחלילים ושאר אפקטים מרהיבים שנועדו להראות שהלהקה מסוגלת לייצר גם מוזיקה מורכבת ופסיכדלית. זה היה סיום מאד מעניין לתקליט שהוא שונה במהותו, מעין קריצה לאוונגרד שלא הייתה אופיינית להם.

למרות ההצלחה המסחרית, עיתון 'רולינג סטון', שהיה אז התנ"ך של עולם המוזיקה, לא התלהב מהתקליט הזה וקטל אותו בביקורת נוקבת: "זה עוד אלבום מבטיח אך לא מספק מלהקת הסינגלים הטובה ביותר של אמריקה. המנגינות טובות, המילים נאות למעט כמה יוצאות דופן, והמוזיקליות של כולם בלהקה השתפרה. הפגמים לא נעוצים באיכויות הטכניות של האלבום אלא בנוקשות שלו. נראה שיש משהו בגישה של ג'ון פוגרטי שמתאים באופן אידיאלי לדרישות של סינגל בן שלוש דקות ולא בהקשר של אלבום באורך 40 דקות. הטעם שלו צפוי מדי, מוחו הדוק מדי, והיד שלו כבדה מדי. האלבום נפתח בחיקוי צולע למדי של יצירה קודמת שלהם בשם PAGAN WOMAN, כמעט כאילו הם לא רצו לזרוק עלינו את הדברים החדשים מוקדם מדי".

המבקר המשיך להלום ללא רחמים: "אפילו במיטבו, התקליט פגום מהעיבוד, ההופעה, השירה והמיקס המדויקים מדי שנראה שהפכו לסימן ההיכר של פוגרטי. כל האלמנטים של רוק'נ'רול נהדר נמצאים בחלק מהאלבום הזה, ובכל זאת אף אחד מהם לא הופך לרוק'נ'רול נהדר. הוא חסר את חוש ההומור שהוא סימן ההיכר של כל הרוק הגדול והאלמנט הנחוץ כדי שהכל יתגלגל למשהו שניתן להאזין לו באופן עקבי".

לסיכום הביקורת נכתב: "נראה לי שאיכשהו קרידנס נקלעה למעגל הקסמים של ניסיון קשה מדי לרצות קהל שכבר קנה יותר מתקליטיה מאשר של כל אחד אחר. בפעם הבאה אני מקווה שהם ישכחו ממה שהם חושבים שהקהל רוצה ופשוט יעשו מה שהם רוצים לעשות. מי יודע? אולי יתברר שזה 'גרין ריבר' נוטף סקס. אני מקווה".

בסופו של דבר, PENDULUM הפך לתקליט פלטינה ומכר מיליוני עותקים, אך הוא סימל את סוף דרכה של הלהקה בהרכבה המקורי. זמן קצר לאחר מכן, טום פוגרטי עזב את הלהקה לטובת קריירת סולו שלא המריאה, והשאיר את השלושה הנותרים להמשיך לתקליט אחרון ומאכזב בשם MARDI GRAS, שבו הדמוקרטיה שרצו יושמה במלואה והוכיחה שחששותיו של ג'ון היו מוצדקים לחלוטין. PENDULUM נותר רגע אחרון לכוחה של אחת הלהקות הגדולות יותר שידעה אמריקה, רגע לפני שהמטוטלת נעצרה סופית.

ב-9 בדצמבר בשנת 2018 הלך לעולמו מגדולי זמרי ישראל, יגאל בשן.

אז הנה כמה אנקדוטות נדירות עליו מהעבר, ממני אליכם:

הידעתם ש:

מאות עטיפות שהודפסו לאלבום 'לצפון באהבה', של יגאל בשן, נזרקו לפח על ידי חברת התקליטים. העטיפה המקורית נועדה להיות צבועה בכתום ועם עיגולים אפורים. בעת הדפסת העטיפה הובן לחברת 'הד ארצי' כי התוצאה אינה משביעת רצון. העטיפות נגנזו והעטיפה החדשה הודפסה הפעם בצבע כחול וללא עיגולים אפורים.

בשנת 1970 הופיע יגאל באיצטדיון הכדורגל של פאלמרו. היה זה ערב שלא חף גם משערוריות. היה זה הלילה השלישי של הפסטיבל. כ-25,000 איש הגיעו למקום. המון עיתונאים וצלמים ביניהם. בפסטיבל הופיעו אמנים ידועים כמו להקת 'אקספשן' ההולנדית, האורגניסט הבריטי בריאן אוגר, אמן הג'אז דיוק אלינגטון ועוד. אבל היה זה אמן אחד שכמעט וחירב את הכל. על הבמה עלה בחור בריטי שידע שנתיים לפני כן להיט גדול שחרך את המצעדים. שמו היה ארתור בראון והשלאגר שלו נקרא FIRE. בדרך כלל נהג בראון לשיר את להיטו כשקסדה בוערת על ראשו. הפעם החליט להבעיר את העלילה יותר. כנראה בגלל סם מסויים שנטל. היה זה כשהקהל החל לזרוק חפצים לכיוונו. בראון לא חשב פעמיים ושלף דבר מהמכנסיים. למשטרה זה הספיק כדי לקפוץ לבמה ולעצור אותו. הרוחות התלהטו. הקהל דרש לעצור את בראון. להקות שעלו לאחר מכן לא הצליחו להרגיע את הרוחות בנגינתן. ואז הגיע תורו של יגאל בשן לעלות לבמה. הייתה זו הפעם הראשונה בה טס לחו"ל ועמד מול קהל זר. והנה קרה נס יגאל החל להרגיע את הקהל בשירתו. כשהגיע לשיר האחרון, אותו שר בשפה האיטלקית, כבר קם הקהל על רגליו. כמו שאומרים - אין אש ללא בשן!

לקראת סוף 1970 בוטלה תוכנית יחיד של יגאל בשן. מדוע? כי שילטונות צה"ל לא אישרו למפיק, אברהם פשנל, להרכיב תוכנית לזמר הפורץ, מחוץ למסגרת שירותו בלהקת פיקוד צפון. פשנל עמד להשקיע סכום של עשרות אלפי לירות בהעלאת התוכנית הזו אך המשא ומתן שניהל מול צה"ל הוציאו בצד הנפסד. יגאל חזר לבסיס הצבאי והמשיך לעבוד עם הלהקה.

השנה היא 1975 וא. מס, מניו יורק, נרעש ונרגש מהמודעה שגילה בניו יורק. כך כתב לעיתון העולם הזה : "ישראל זו ציון. ישראל היא ירושלים. ישראל - תפוזים ? ישראל - זה צה"ל? ישראל - הגנה, פלמ"ח, אצ"ל? ישראל - לח"י? ישראל - גולדה מאיר? טעות! כשלון חרוץ בידיעת הארץ. ישראל היא יגאל בשן! כך כתוב בידיעות של עיתונות ניו יורק. עיר ואם בישראל, על שני מיליון תושביה היהודים ויותר מרבע מיליון הישראלים. ובמודעה נכתב: 'יגאל בשן זו המשמעות של ישראל. הוא חיבר את השירים המושרים ביותר שבה'. בשנת 1975 יגאל בשן בניו יורק. בשנת 1976 - בארץ הבשן?

בספטמבר 1977 הוציא יגאל בשן תקליט מיוחד, עם ניחוחות פ'אנקיים ותימניים יחדיו. הוא קרא לזה 'צבעים' והנה מה שהיה ללהיטון לפרסם בביקורת: "אם אלבום צריך להיקרא על שם הלהיט הגדול שבו, הרי שיגאל היה צריך לקרוא לאלבום זה בשם 'אבא תגיד לי למה'. ובמקום להחזיק שפופרת טלפון ביד הוא היה צריך להצטלם על העטיפה עם בנו, אורי. כי השם 'צבעים' איננו הולם ביותר את תוכנו של התקליט. הוא נקרא כך על שום הפזמון 'צבעים', שאיננו דווקא מן החזקים בתקליט זה. מזמורי תפילה תימניים מעובדים לקצבים מודרניים - הם הממלאים את רובו של האלבום ובכך ייחודו. צבע מיוחד נוסף בכל זאת לאלבום, בזכות עיבודיה המצויינים של אלונה טוראל, בתוספת קולות הרקע של גלי עטרי וריקי מנור. ליגאל בשן יש יומרות של מלחין ומחבר מילים, אולם נראה כי המוסיקה היא עדיין הצד היותר חזק שלו".

אוגוסט 1981. ארבעה שמות ידועים בתעשייה המוסיקלית מכריזים על להקה חדשה - 'כלים שלובים'. אלה הם גרי אקשטיין, דני ליטני, יגאל בשן ויצחק קלפטר. מי שרוצה לדעת היכן אפשר יהיה לראות את הלהקה בהופעת בכורה? בשביל זה, תשריינו כבר עכשיו כרטיסים ל'עיר הנוער' של שנת 1981. שם הלהקה המבטיחה הומצא על ידי דני ליטני, אחרי סיעור מוחות פעיל, שבמהלכו הציע קלפטר שמות כמו 'החפים מפשע', 'כישוף הכלבים' ו'פאנק קייק'. דבר אחד ברור לכל, הסגנון שלהם יחדיו הוא קאנטרי-רוק-פאנקי עם נגיעות בלוז. אתם הבנתם את זה? האמת? זה לא משנה - כי כל מה שהרביעייה הזו תפיק יהיה לא פחות מזהב. תנו להם כפיים!

כמה עצוב שהלכת מאיתנו, יגאל בשן - המון תודה לך על היצירה שלך, שירתך המענגת וכל הטוב שהקרנת על התרבות שלנו. יהיה זכרך ברוך תמיד.

בונוס: התיק נפתח: כשהאדמה הייתה מוכנה לרעוד!

זה קרה באחד מימי חודש דצמבר הקרים של תחילת שנות השבעים (לא ידוע בדיוק באיזה יום). בדיוק אז, כשהחורף דפק בחלונות, הלהקה שהצליחה לעשות את הבלתי יאמן ולערבב רוק פסיכדלי עם נשמה שחורה, החליטה לשחרר מפלצת ויניל כפולה ובוערת אל מדפי החנויות. מדובר היה כמובן בלהקת RARE EARTH, ששחררה את האלבום הכפול בהופעה חיה שקיבל את השם הפשוט והקולע IN CONCERT.

באותם ימים, RARE EARTH לא הייתה סתם עוד להקה של חבר'ה עם שיער ארוך ומכנסיים מתרחבים; הם היו עוף מוזר ומרתק בנוף. הם היו הלהקה הלבנה הראשונה שהוחתמה בחברת התקליטים השחורה, מוטאון. ברי גורדי, הבוס הגדול של החברה, כל כך התלהב מהחבר'ה האלה מדטרויט שהוא לא רק החתים אותם, אלא הקים חברת בת שלמה שנקראה על שמם. כן, זה כמו שהבוס שלך יפתח מחלקה חדשה ויקרא לה על שמך רק בגלל שהכנת קפה טוב במיוחד.

האלבום IN CONCERT שיצא באותו דצמבר לא היה סתם לקט שירים. הוא תעד את סבב ההופעות המיוזע והאנרגטי של הלהקה בפלורידה ובניו יורק במהלך שנת 1971 (כולל שיר אחד שחותם את העניין, NICE TO BE WITH YOU, שהוקלט באולפני מוטאון). מי שהחזיק את האלבום הפיזי ביד קיבל הפתעה עיצובית משעשעת: העטיפה המקורית עוצבה בצורת תרמיל גב לטיולים. אולי כרמז לכך שצריך לצאת למסע ארוך כדי לשרוד את כל ארבעת צדדי התקליט?

מבחינה מוזיקלית, האלבום הציג את הלהקה בשיא כוחה. הוא נפתח בלהיט הענק, I JUST WANT TO CELEBRATE, שיר שגרם גם לאנשים עם קואורדינציה של כסא פלסטיק לקום ולרקוד. איזה גרוב! איזו שמחת חיים! איזה שואו! אבל הסיפור האמיתי של האלבום הסתתר דווקא בגרסאות הארוכות והפרועות לשירים המוכרים. הביצוע לשיר הקלאסי GET READY, למשל, נמתח על פני יותר מ-23 דקות תמימות (כשבתכל'ס בהופעה הוא ארך כשעה!). כן, בזמן שהשיר התנגן יכולתם להספיק להכין חביתה, להוריד את הכלב, לחזור, ועדיין להספיק לסולו התופים של פיטר ריביירה. דרך אגב, בגרסה האולפנית של הקטע הזה יש לדעתי את אחד מצלילי תוף הסנר הטובים שיותר שהוקלטו.

חברי הלהקה הוכיחו באלבום הזה שהם יודעים לקחת את הקהל לקצה עם גרוב שהיה קשה לעמוד בפניו. האלבום כלל גם קאבר מפתיע לשיר WHAT'D I SAY של ריי צ'ארלס, שהוכיח שלחבר'ה האלה יש כבוד לשורשים, גם אם הם עטפו אותם בדיסטורשן. ואי אפשר לעמוד במקום עם ביצוע לשיר ותיק נוסף שנקרא בשם I KNOW I'M) LOSING YOU).

מבקרים באותה תקופה ציינו שהסאונד של האלבום היה מחוספס ולא מלוטש, אבל לטעמי זה אף מוסיף לחוויה. לא היו שם תיקוני מחשב או אוטו-טיון, רק אנרגיה טהורה של מוזיקאים שמנגנים כאילו החיים שלהם תלויים בזה. האלבום IN CONCERT הפך במהרה לפריט חובה בכל אוסף תקליטים שכיבד את עצמו, והוכיח שגם להקה לבנה מדטרויט יכולה לעשות פ'אנק לא פחות טוב מהשכנים.

בסופו של דבר, אותו דצמבר ייזכר לא בגלל הקור, אלא בגלל החום שיצא מהרמקולים כשהמחט נגעה בתקליט של RARE EARTH. אז אם בא לכם לחגוג עוד יום שאתם בחיים - פשוט שימו את הצד הראשון של האלבום הזה, תנו לחברי הלהקה להסביר לכם בדיוק את הסיבה למסיבה ומשם כבר תנועו הלאה בבטחה. זה אשששש!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים