רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 בינואר (9.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"המאנקיז לא היו הרכב מוזיקלי. היה לנו קשר מועט מאוד לעסקי המוזיקה, ושום קשר לרוק'נ'רול. רווחת המחשבה שהלהקה הורכבה והועלתה לטלוויזיה במטרה היחידה ליצור להיטים - זה ממש לא היה המצב. היינו חלק מאוד גלוי מתרבות הפופ, שנוצר על ידי שילוב של אנשים יצירתיים מסרטים וטלוויזיה. למשל, האיש שכתב את התסריט המקורי של המאנקיז היה פול מזורסקי. בסביבת המאנקיז היו לך אנשים כמו ג'ק ניקולסון, הארי דין סטיינטון, פיטר פונדה, דניס הופר. אלו לא אנשים מוזיקליים.

מי ידע מה הם עסקי מוזיקה? היינו שחקנים, סופרים ויוצרי קולנוע. לאף אחד מאיתנו לא היה שמץ של מושג בהפקת תקליטים, כתיבת מוזיקה או נגינה בלהקה. ידענו שאנחנו צריכים אספקה מסוימת של מוזיקה עבור התוכנית. אז הלכנו למנהל זוטר בחברת הוצאה לאור של חברת התקליטים קולומביה, דון קירשנר. ברט שניידר התקשר אליו ואמר לו שאנחנו צריכים קצת מוזיקה. דון אמר שיש לו נבחרת של כותבים - ג'רי גופין וקרול קינג, בארי מאן וסינתיה וייל, ניל דיימונד - מהלוהטים ביותר בתחום כתיבת השירים.

אז קירשנר הרכיב את ערימת השירים הזו, כולל שיר שנקרא 'הרכבת האחרונה לקלארקסוויל'. להפתעת כולם, הדבר הפך ללהיט. זה תפס אותנו לא מוכנים, זאת אומרת, זה הכה את כולם בתדהמה! מי ידע? היינו יורדים לאולפן, שרים קצת קולות רקע, מחליטים שמיקי דולנז הוא הבחור הכי טוב לשיר, ושאולי אני אנגן קצת גיטרה פה ושם, וזהו. היינו כל כך עסוקים בליצור סדרת טלוויזיה, עד שהמוזיקה לא הייתה חשובה. ובכן, נסענו בדרכים, הדלקנו את הרדיו ופתאום גילינו שזה להיט. זה הפתיע אותנו... כל העניין היה מוזר לחלוטין. פתאום קירשנר פרסם שהוא יצר את הלהקה.

לדון קירשנר לא היה שום קשר ליצירת המאנקיז. הוא היה מנהל זוטר בחברת הוצאה לאור, שאסף כמה כותבים כדי למצוא שירים שישמשו לנו כפסקול. זאת הייתה תוכנית טלוויזיה, למען השם! אבל קירשנר כל הזמן התעקש שאנחנו להקת רוק'נ'רול שאיכשהו השיגה תוכנית טלוויזיה משלה. הרעיון הפך להיות כל כך ערמומי, מסולף ומעוות, שאף אחד מאיתנו לא קם ואמר: 'היי, חכה רגע, דוני. זה לא נכון'. אף אחד לא קם ואמר את זה. זרמנו עם זה, וזה פתח הרבה דלתות וסגר הרבה דלתות אחרות."

(מייק נזמית', מלהקת המאנקיז)

הסמל של וודסטוק מת. ב-9 בינואר בשנת 2022 מת מייק לאנג, ממפיקי פסטיבל וודסטוק בגיל 77.

מייקל (מייק) לאנג, האיש, החיוך והתלתלים שמאחורי פסטיבל וודסטוק, הלך לעולמו בגיל 77. הוא סיים את דרכו בבית החולים סלואן קטרינג בניו יורק, והסיבה למוות הייתה צורה נדירה ואלימה של סרטן הלימפומה (נון-הודג'קין). אבל הסיפור שלו הוא הרבה יותר מסתם הספד רפואי; זהו סיפור על בוץ, גיטרות, וכאוס מאורגן שהפך להיסטוריה.

לאנג לא נחת משום מקום אל תוך השדות הבוציים של ניו יורק. עוד לפני שהעולם למד לבטא את המילה וודסטוק, הוא היה עסוק בלעשות רעש במקומות אחרים. כבר בשנת 1968 הוא קידם את פסטיבל הפופ של מיאמי, אירוע שהיה למעשה החזרה הגנרלית הגדולה. שם, אגב, הוא הצליח לשכנע את ג'ימי הנדריקס להופיע, מה שנתן לו את הביטחון שהוא מסוגל להרים דברים בסדר גודל שאיש לא דמיין. הניסיון הזה היה קריטי, כי הוא היה שותף ליצירת יריד המוזיקה והאמנות על שם וודסטוק בשנה שלאחר מכן, אירוע ששינה את פני המוזיקה לנצח.

היה זה פסטיבל ניו יורקי הידוע בשם "שלושה ימים של שלום ומוזיקה", סלוגן שלאנג וחבריו המציאו כדי למכור כרטיסים, אבל הפך למציאות כמעט מיסטית. האירוע משך כחצי מיליון איש (למרות שהמארגנים ציפו לכל היותר לחמישים אלף) לחווה של מקס יסגור. לאנג נאלץ להתמודד עם פקקי תנועה ששיתקו את מדינת ניו יורק, מחסור במזון וגדרות שנפרצו ברגע שההמונים הגיעו, מה שהפך את הפסטיבל לאירוע חינמי בעל כורחו. על הבמה הוצגו עשרות שמות הענקיים לצד אמנים שהוזנקו לתהילת עולם על הבמה שם.

לאנג היה רק בן 24 כשעזר להרים את הפסטיבל, גיל שבו רוב האנשים עוד מתלבטים מה ללמוד באוניברסיטה, אבל הוא יצר אירוע שיהפוך לאבן בוחן רבת השפעה בתרבות הנגד. הרבה מזה קרה בין היתר הודות לסרט תיעודי על האירוע שיצא בשנה שלאחר מכן, וזכה בפרס האוסקר. בסרט הזה לאנג נראה דוהר על אופנוע, עם ווסט עור ורעמת שיער מתולתלת שמתחתיה חיוך כובש. הוא נראה כמו כוכב רוק בעצמו - לא פחות מהאמנים ששכר.

במהלך השנים, שמו של לאנג נקשר גם בקידום אמנים כבילי ג'ואל, אותו החתים בתחילת הדרך, וניהל אמנים כמו ג'ו קוקר (שהביצוע שלו ל-WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS בוודסטוק היה רגע שיא מצמרר). אך הוא הפך בעיקר שם נרדף למותג וודסטוק. הוא ניסה לשחזר את הקסם והשתמש בו להפקת פסטיבלים ממשיכים בשנות התשעים. אולם, אלו כבר לא היו ימי הפרחים והאהבה. פסטיבל וודסטוק 99 נזכר לדיראון עולם כאירוע אלים וכאוטי. בעוד שלאנג הציג את עצמו לעתים קרובות כדמות אידיאליסטית של איש מגניב, הוא היה מעורב עמוקות בקבלת ההחלטות שהובילו לכאוס.

בשל חמדנות יתרה מצדו ומצד המארגנים האחרים נגד הבאים לבלות, הזעם גבר. לאנג והאחרים קבעו את מקום הפסטיבל בשטח אספלט עצום עם קושי רב למצוא צל. אנשי האבטחה קיבלו הוראה לקחת את האוכל והמים של המשתתפים עם הכניסה, מה שאילץ אותם לקנות אספקה ​​יקרה בפנים. החום היה קשה מאד, האספלט רתח ובקבוקי מים עלו ארבעה דולר לבקבוק (מחיר גבוה יחסית אז). וכשמלאי הבקבוקים החל להסתיים? הבקבוקים שנותרו נמכרו אף במחיר גבוה יותר. בגלל רצונו של לאנג למקסם רווחים - תנאי התברואה היו מחפירים והאירועים הפכו להיפך הגמור מ"שלום ואהבה". לאנג התעקש להשתמש בכוח אבטחה בשם "סיירת השלום" כדי לחקות את האבטחה הלא פולשנית של סגנון שנות ה-60. אלה היו בעיקר צעירים לא מיומנים שקיבלו שכר נמוך או שלא קיבלו שכר כלל. כאשר החלו המהומות והתקיפות המיניות, רבים מאנשי הביטחון נמלטו או הצטרפו לביזה, והותירו את הקהל ללא פיקוח מוחלט במהלך האלימות הקשה ביותר.

הקהל הזועם הצית שריפות והאווירה הייתה של מרד צרכני אלים ולא של אחווה היפית. במהלך ההופעה האחרונה של רד הוט צ'ילי פפרס, לאנג דאג לחלוקת 100,000 נרות לקהל שידליק אותם לטקס נגד אלימות נשק (בהתייחס לירי בקולומביין). התוצאה? הקהל, שכבר היה זועם ומתפרע, השתמש בנרות כדי להצית שריפות שהתפשטו לקרוואנים ולמגדלי הגברה, והפכו את שטח הפסטיבל לגיהנום. נטען שהעברת נרות להמון נסער ומיובש הייתה תקלה קטסטרופלית בשיקול דעת.

ועדיין, למרות הכשלונות המאוחרים, בהיסטוריה הוא יישאר תמיד הצעיר הנצחי עם התלתלים שרבים מהאמנים שהוא העלה על הבמה שלו בוודסטוק 1969 חיכו לו שם למעלה, אולי כדי לארגן עוד פסטיבל שכזה. סוג של תיקון. ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס בטח כבר שומרים לו מקום בבר של גן עדן.

בסופו של דבר, החזון שלו היה טהור ואופטימי בצורה מעוררת השראה. "מההתחלה האמנתי שאם נעשה את העבודה שלנו כמו שצריך ומהלב, נכין את הקרקע וניתן את הטון הנכון - אנשים יחשפו את האני הגבוה שלהם וייצרו משהו מדהים", אמר לאנג בספר הזיכרונות שלו, "הדרך לוודסטוק" שיצא לאור בשנת 2009 והפך לרב מכר ברשימות של הניו יורק טיימס. העולם אולי השתנה, ומחירי הכרטיסים המריאו לשחקים, אבל לשלושה ימים בקיץ של 69, מייק לאנג גרם לעולם להאמין שהכל אפשרי.

מזל טוב לגיטריסט של לד זפלין! ב-9 בינואר בשנת 1944 נולד הגיטריסט ג'ימי פייג'.

זה היה בפרבר האפור הסטון שבמידלסקס, אנגליה, כשהגיח לאוויר העולם תינוק בשם ג'יימס פטריק פייג'. העולם עדיין לא ידע זאת, אבל אותו עולל עתיד היה להפוך לאחד הגיטריסטים המשפיעים והוירטואוזים יותר שידע הרוק מעולם. ג'ימי פייג', האיש שהפך את הריף לאמנות, התחיל את דרכו בכלל כנגן אולפן עסוק, לפני שהחליט שהגיע הזמן לכבוש את קדמת הבמה. אז לכבוד יום הולדתו של אשף הגיטרה, צללתי לארכיון כדי לדוג שני אירועים מכוננים שהתרחשו בדיוק בתאריך הזה, בהם הלהקה שלו, לד זפלין, הראתה לעולם מה זה רוק קלאסי בקלאסה!

השנה היא 1969. לד זפלין, אז עדיין הרכב טרי ורעב להצלחה, נחתה בארצות הברית לסיבוב ההופעות הראשון שלה. ב-9 בינואר, בדיוק ביום הולדתו ה-25 של פייג', עלתה החבורה לבמה באולם פילמור ווסט בסן פרנסיסקו. באותו ערב הם עוד לא היו המופע המרכזי, אלא חיממו את ההרכב הפסיכדלי, קאנטרי ג'ו אנד דה פיש, ואת הזמר טאג' מאהאל. אבל למי שהיה שם זה היה ברור: ההצגה נגנבה עוד לפני שהחלה. ללהקת ה"יארדבירדס", בה היה חבר פייג' לפני זפלין, היה קהל מעריצים חזק בסן פרנסיסקו, והוא ניגן שם בפעם האחרונה ב-23-25 במאי 1968 ב"פילמור אודיטוריום" (אולם אחר של הבעלים ביל גרהאם, השונה מהפילמור ווסט). ג'ימי ניגן פעם אחת קודם לכן במיקום של הפילמור ווסט ב-25 באוגוסט 1966 עם היארדבירדס, אך המקום היה ידוע אז בשם "אולם הריקודים קרוסל". הפילמור ווסט, בעל קיבולת של 2,800 איש, היה אולם ריקודים בקומה השנייה מעל סוכנות רכב בצומת הרחובות מרקט וואן נס.

המנהל פיטר גראנט, טס מלונדון כדי לפגוש את הלהקה בסן פרנסיסקו. רוברט פלאנט: "הדבר החשוב היה שפיטר אמר לנו שאם לא 'נפצח' את סן פרנסיסקו, נצטרך לחזור הביתה. זה היה המקום שנחשב חיוני, החממה של התנועה כולה. זה היה האסיד טסט שלנו ואם לא היינו משכנעים, הם בקהל היו יודעים מיד. אמרתי 'אני שר כבר שנים. אשמח לשיר בכל מקום'. אבל העיניים שלו היו נשואות למשהו שלא יכולתי אפילו לדמיין". ג'ימי פייג': "זה הרגיש כמו ואקום ואנחנו הגענו למלא אותו, קודם השורה הזאת, אחר כך השורה ההיא... זה היה כמו טורנדו שמתגלגל ברחבי המדינה".

פייג', שרק התאושש מווירוס שתקף אותו עם הנחיתה, סיפר מאוחר יותר על הערב המיוחד הזה: "כשהגענו לסן פרנסיסקו, התאוששתי ממחלה שתקפה אותי. שאר חברי הלהקה שמחו שמצבי השתפר. מרגע זה הפכו ההופעות שלנו למהודקות. שאר חבריי ללהקה לא היו לפני כן באמריקה וזו הייתה הזדמנות נהדרת בשבילם להכיר את הקהל שם".

אבל הדרמה האמיתית התרחשה בגזרת הציוד. עד אותו רגע, פייג' היה מזוהה בעיקר עם גיטרת הפנדר טלקאסטר עם הציור הפסיכדלי עליה (זו שקיבל מחברו ג'ף בק). אלא שבאותו לילה בסן פרנסיסקו, ההיסטוריה שינתה צורה וצליל. מנהל הלהקה האימתני, פיטר גראנט, נזכר ברגע הקריטי: "בסן פרנסיסקו ניגן ג'ימי לראשונה בגיטרת גיבסון לס פול. עד אז הוא ניגן בפנדר טלקאסטר. אבל היה משהו מוזר בפיק אפים של אותה גיבסון ולפני כל הופעה הוא גיהץ אותם במגהץ".

באותו ערב, הקהל זכה לשמוע ביצועים מחשמלים לשירים שיהפכו לנכסי צאן ברזל. אחד מהם היה DAZED AND CONFUSED, שנכתב במקור על ידי זמר הפולק ג'ייק הולמס והפך בידיים של פייג' למפלצת רוק כבדה, אפלה ונטולת קרדיט ליוצר המקורי. זה היה השיר שבו פייג' שלף את קשת הכינור המפורסמת שלו והחל לנסר את המיתרים, טכניקה שיצרה צליל יללה על-טבעי שהפך לסימן ההיכר שלו.

בעיתון סן פרנסיסקו אקזמינר נכתב שלושה ימים אחרי ההופעה: "ברכות ללד זפלין, להקת רוק בריטית חדשה ומרשימה. החברים כבר נשמעים כמו להקה ותיקה ובקרוב צריכים להיות מדורגים בחברת להקות המי, הרולינג סטונס ולהקת קרים המנוחה. שיקולים מוזיקליים בסיסיים מסבירים את ההתלהבות שלי. לד זפלין מנגנים בתיאום, בפיץ' נכון, ועם גישה אנסמבלית בעיקרה. הם מוזיקאים, לא מתעסקים באלקטרוניקה. הקצב שלהם יציב אך יצירתי, נע בקלות דרך מקצבים שונים. הם רועשים להחריד אך לא צורמים. הסולן רוברט פלאנט לא מאמץ מבטאים דרומיים או שחורים, אך עדיין זועק ומייבב את שורות הבלוז הישנות כמו ותיק מהדלתא של מיסיסיפי. לזפלין יש פחות סולואים מרוב הלהקות, אבל הגיטריסט ג'ימי פייג' (בוגר היארדבירדס) הוא כל כך חזק וייחודי שאפילו בקטעי המעבר העבודה שלו אישית באופן ניכר. הוא יודע הכל על טכניקות פדל ווא-ווא והפיל אותי מהרגליים עם הלחנים הארוכים שניגן עם קשת כינור על מיתרי הגיטרה החשמלית".

חלפה בדיוק שנה. ה-9 בינואר 1970. הפעם הלוקיישן הוא הרויאל אלברט הול בלונדון. בתוך 12 חודשים בלבד, לד זפלין הפכה מלהקת חימום מבטיחה למפלצת רוק שדורסת את המצעדים, והערב הזה נחשב עד היום לאחת מהופעות הרוק הטובות יותר בהיסטוריה.

הכתב של עיתון המוזיקה 'דיסק' היה שם כדי לתעד את ההיסטריה, ודיווח על ההופעה בהתלהבות אין קץ: "לד זפלין הוכיחה בערב שישי זה כי בתוך כל אדם גזעי בקהל מסתתר מישהו שרוצה לצעוק. לאחר שעתיים וחצי של הופעה לא היה אחד בקהל שישב. כולם היו על הרגליים. ג'ימי פייג' העניק סולואים נהדרים על הגיטרה אך התשבוחות חייבות להגיע גם למתופף ג'ון בונהאם, שנתן סולו תופים במשך כרבע שעה מבלי לשעמם לרגע. היה נהדר לראות כמה הלהקה נהנית לנגן על הבמה".

רשימת השירים באותו ערב כללה גם את הלהיט WHOLE LOTTA LOVE. החלק האמצעי הפסיכדלי של השיר, שבו פייג' משחק עם התרמין (כלי נגינה אלקטרוני על בסיס תדרים משתנים עם תנועות ידיים), הרעיד את הקירות המכובדים של האלברט הול.

גם מאחורי הקלעים נרשמה תנועה ערה של כוכבים. מי שהגיעו לברך את פייג' היו סולן להקת המי, רוג'ר דאלטרי, ביחד עם אשתו הת'ר. המופע כולו צולם במקצועיות במטרה לשדר את הדבר בהמשך בטלוויזיה בדצמבר של אותה שנה, לאחר עריכה עם סצנות נוספות שיצולמו בארה"ב. אבל כמו הרבה דברים ברוק, התיכנון לא יצא לפועל והסרט נגנז. המעריצים נאלצו לכסוס ציפורניים ולהמתין עד שהסרט יצא באופן רשמי רק 33 שנים לאחר מכן, כשפייג' רכש את המאסטרים ועמל לנקות את הסליל מפגמים כדי להוציאו בקופסת DVD של הלהקה. התוצאה, כצפוי, הייתה מרהיבה.

את שאר ימי הולדתו, בשנות השבעים, חגג פייג' מחוץ לבמה, כנראה במסיבות פרועות שניתן רק לדמיין.

באדפינגר - טייק אחד! ב-9 בינואר בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת באדפינגר הבריטית (ששמה תורגם בארצנו לאצבע פצועה), שנקרא THE MAGIC CHRISTIAN.

להקת BADFINGER, הרכב שהיה חתום בחברת התקליטים המפורסמת ביותר בעולם – אפל, הלייבל של הביטלס. שמו של התקליט, MAGIC CHRISTIAN MUSIC, רמז על מה שהסתתר בתוכו: פסקול לסרט קולנוע סאטירי בכיכובם של פיטר סלרס ורינגו סטאר, מתופף הביטלס. על פניו, זה נראה היה כמו המתכון הבטוח ביותר להצלחה בינלאומית. חבורה של מוזיקאים מוכשרים מוויילס, מראה חיצוני שמזכיר את ארבעת המופלאים, וחסות צמודה של פול מקרטני ורינגו סטאר. אף אחד לא יכול היה לנחש באותו רגע אופטימי כי הסיפור הזה, שהתחיל בהבטחה גדולה כל כך, יסתיים כמה שנים לאחר מכן באחת הטרגדיות האיומות והכואבות ביותר שידע עולם הרוק מעודו.

הלב הפועם של התקליט הזה היה ללא ספק השיר COME AND GET IT. הסיפור מאחורי הלהיט הזה הוא פיסת היסטוריה משעשעת בפני עצמה. פול מקרטני, האיש והבס, כתב את השיר הזה בזמן קצרצר. הוא הגיע לאולפני EMI באבי רואד מוקדם מהרגיל, הקליט דמו מהיר של השיר בתוך פחות משעה, ואז הגיש אותו לחברי הלהקה. ההוראה שלו הייתה חד משמעית ובלתי ניתנת לערעור: עליהם לנגן את השיר בדיוק, אבל בדיוק, כפי שהוא הקליט אותו בהקלטה. הוא הבהיר להם שאם הם רוצים להיט בטוח שיכבש את המצעדים, אסור להם לשנות אף תו ואף ניואנס. החבר'ה הקשיבו, ביצעו את הפקודה כלשונה, וזה עבד להם בגדול. השיר הפך לקרש קפיצה נהדר ללהקה והזניק אותם לתודעה העולמית.

אולם, כשצוללים לעומק העניינים, מגלים שהשם של התקליט היה מעט מטעה. הוא שווק לציבור כפסקול הסרט THE MAGIC CHRISTIAN, אך המציאות הייתה שונה בתכלית. הסרט עצמו היה קומדיה שחורה ופרועה שמתחה ביקורת על תאוות הבצע האנושית, בה גילם פיטר סלרס מיליארדר אקסצנטרי המאמץ נווד, אותו גילם רינגו סטאר, ויוצא להוכיח שלכל אדם יש מחיר. למרות הכוונות הטובות והשמות הגדולים, רק שלושה שירים מתוך ארבעה עשר הרצועות בתקליט באמת הופיעו בסרט. שאר השירים היו אוסף אקלקטי למדי. כדי לעבות את התקליט ולהוציא מוצר שלם לשוק, חברת התקליטים שלפה שירים ישנים שהוקלטו כשהלהקה עוד נקראה בשם THE IVEYS. אנשי חברת אפל בחרו שישה שירים שנראו להם טובים מספיק, ערבבו אותם עם החומרים החדשים, ויצרו יצור כלאיים מוזיקלי.

התוצאה הייתה תקליט טוב, מלא ברגעים של פופ משובח, אך לא עקבי בעליל. בעיתון הפופ דיסק נכתב בזמנו בביקורת על אלבום בכורה זה: "זו הפתעה ממש נעימה. השם של האלבום מתעתע כי רק שלושה שירים ממנו נמצאים בסרט, אך האלבום כולו הוא עם שירים קליטים מאד שעשויים בחוכמה. חברי הלהקה יוצרים מוזיקה שמזכירה מאד את סגנונו של פול מקרטני".

אבל רגע, לא הכל היה קל אז במחנה הלהקה. מה קרה לרון גריפית'ס, הבסיסט המקורי? מסתבר שהוא נאבק כדי להישאר בלהקה אך לא הצליח לעמוד בהתחייבויות. טום אוונס כל הזמן ירד עליו ואמר לכולם שמדובר פה ב"האיש המוזר שנמצא בחוץ". אשתו של גריפית'ס לא עודדה אותו להילחם בחזרה. היא העדיפה אותו בבית. כאילו לא היה די בצרות החברתיות, הגורל החליט להתערב בצורה ביזארית במיוחד. רון לקה במחלת אבעבועות רוח קשה, מחלה שהיא נדירה ומסוכנת בהרבה בגילו מאשר אצל ילדים. העיתוי לא יכול היה להיות גרוע יותר; ללהקה נקבעו סשנים נוספים וקריטיים באולפן עם פול מקרטני. בלית ברירה, נאלצו החברים להמשיך הלאה ולהקליט ללא הבסיסט המיומן שלהם, החלטה שחרצה גורלות. בלית ברירה, רון התפטר. הוא עשה זאת בחוסר רצון, מלא בחרטה ועצב עמוק, אך לא ראה שום ברירה אחרת לאור העוינות המתמשכת בין אשתו לבין טום אוונס ומנהל הלהקה, ביל קולינס שטען כי האחריות מוטלת כולה על כתפיו של רון: זו רק הבעיה שלו שהוא הכניס בחורה להריון". ביל הכחיש בתוקף שהוא דחף לשחרורו של רון. עבור מייק גיבונס, המתופף, זו הייתה מכה אנושה. הוא לקח את העזיבה בצורה קשה מאוד ואמר: “זה הדבר הגרוע ביותר שקרה ללהקה. עד היום אינני יודע מדוע זה קרה. אני לא הייתי בעמדה אז של להגיד את דעתי. לא החשיבו אותי אז. הייתי רק המתופף בעיניהם". רון גריפית'ס נאלץ לארוז את חפציו, להוציא את משפחתו מהבית המשותף של הלהקה ולהתחיל לעבוד במפעל, רחוק מאוד מאור הזרקורים והתהילה שהייתה בהישג יד. כעת עמדה הלהקה בפני דילמה רצינית. תקליט שלם היה מתוכנן לצאת, והסינגל היה מיועד לשחרור בבריטניה ב-5 בדצמבר 1969. עם מוצר חדש בדרך, הלהקה הייתה חייבת למצוא מחליף לרון ולהעריך מחדש את מעמדה.

הבחירה הראשונה שלהם הייתה בכלל היימיש סטיוארט, גיטריסט סקוטי מוכשר. הוא היה זמר טוב, בעל אישיות נוחה ומוזיקאי יציב (שלימים התפרסם בזכות עבודתו עם ה-AVERAGE WHITE BAND וגם בלהקתו של פול מקרטני בשנות ה-90). סטיוארט גילה עניין, אך המנהל שלו, פיטר ווש, הודיע לביל קולינס שהוא דורש סכום עתק של 10,000 ליש"ט עבור שחרורו של סטיוארט מלהקה אחרת בה היה אז חבר. הסכום היה בלתי אפשרי, והלהקה נאלצה לחפש במקום אחר. אז באותה נקודה בזמן הצטרף ללהקה חבר מכריע - גיטריסט ששמו ג'ואי מולנד. מולנד נראה בחזותו החיצונית כמעט כמו כפיל של פול מקרטני, מה שרק הוסיף להילה סביב הלהקה. עם זאת, האירוניה היא שמולנד, שתמונתו התנוססה על גבי העטיפה האחורית, לא קיבל את ההזדמנות לנגן בתקליט, שלא לדבר על לתרום שיר משלו בו. הוא הגיע מאוחר מדי לתהליך ההקלטות, והתקליט למעשה היה רובו ככולו תוצר של ההרכב הישן. בשלב הזה החליט טום אוונס לעבור מעמדת הגיטריסט המוביל לעמדת הבסיסט.

בין השירים הנוספים שניתן למצוא בתקליט ישנן פנינים כמו ROCK OF ALL AGES (בו מקרטני מנגן בפסנתר) וגם CRIMSON SHIP, שיר שהזכיר לרבים את הסגנון של הביטלס בשיאם ונכתב כמחווה למקרטני על השיעור המאלף שהעניק ללהקה באולפן. השיר CARRY ON TILL TOMORROW, שהופק גם הוא על ידי מקרטני, הוא דוגמה נוספת ליכולת המופלאה של פיט האם וטום אוונס, כותבי השירים הראשיים, ליצור הרמוניות קוליות מרגשות.

סוגיה בוערת נוספת הייתה השם של הלהקה. החברים היו מודאגים מכך זמן רב. לעיתים קרובות מדי בלבלו בינם לבין ההרכב THE IVY LEAGUE, שלישיית זמרי אולפן שהקליטה תחת הכינוי הזה בשנת 1965 והשיגה מספר להיטים בבריטניה. אנשים רבים שאלו אם מדובר באותה הלהקה. שחרור התקליטון הקרב והשינויים בהרכב נתנו ללהקה את הדחיפה הדרושה ללכת על משהו חדש ורענן. טום אוונס נזכר: "אמרו לנו פעמים רבות שהשם THE IVEYS הוא שם מטופש. היו לנו ויכוחים אדירים עם אנשים על זה. בסוף הבנו שהם צודקים. היינו צריכים לחשוב על העתיד".

חברת APPLE הסכימה ששינוי השם הוא הכרחי. טום תיאר את תהליך הסיעור מוחות המייגע: “נהגנו לכתוב רשימות של הצעות לשמות, אבל לא היה שם שכולנו אהבנו. או היה משהו שכולנו אהבנו וחברת התקליטים דחתה. אז שאלנו את אנשי החברה מה יש להם להציע עבורנו". רשימת השמות שהוצעו הייתה אקלקטית ומשעשעת, וכללה רעיונות כמו FRESH, השם THE GLASS ONION (קריצה ברורה לשיר של הביטלס), TENDERGREEN, השם המוזר THE OLD, ואפילו HYENA’S NOSE. השמות שחשפו הכי הרבה על מציעיהם היו הבחירה של פול מקרטני, HOME, והתרומה הפרובוקטיבית של ג'ון לנון, PRIX. אף אחד מהשמות לא התקבל פה אחד.

בסופו של דבר, הכל נפל על גורם הזמן. APPLE הייתה צריכה לארגן את העטיפות ומסע הקידום. הלהקה נותרה עם דד-ליין של יום אחד בלבד, אחרת החברה תחליט עבורם. ניל אספינל, בכיר בחברת APPLE וחבר קרוב לביטלס, נזכר ברגע ההיסטורי: “הייתי בפאב עם ביל קולינס. זה היה פאב בשם THE THISTLES שהיה ממש קרוב לבנייני החברה שלנו ברחוב סאביל רואו בלונדון. שם אמרו לי להציע שם והצעתי את BADFINGER. זה פשוט קפץ לי לראש. זה היה שם ראשוני של לנון. הוא ניגן בפסנתר באולפן והייתה לו אצבע פצועה, אז הוא קרא לזה BADFINGER BOOGIE. זה הפך בהמשך ל-WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS. אז איכשהו זה הגיע אליי. ביל מיד אהב את זה. הוא בא עם זה לבחורים וגם הם אהבו את זה".

במקביל לדרמה סביב השם, תקליט הפסקול של הסרט THE MAGIC CHRISTIAN היה בשלבי הכנה לשחרור. הוא היה אמור לכלול שלושה שירים של BADFINGER, יחד עם מוזיקת רקע מהסרט. במקור, התקליט תוכנן לצאת בחברת APPLE RECORDS, אך תוספת של הרגע האחרון של שיר מאת להקת THUNDERCLAP NEWMAN מנעה זאת, בגלל החוזה שלהם עם חברת תקליטים אחרת. בסופו של דבר, תקליט הפסקול יצא בחברת PYE RECORDS באנגליה ובחברת COMMONWEALTH UNITED RECORDS בארצות הברית. הגרסה האמריקאית של התקליט השמיטה שני שירים: ANGELIQUE ו-GIVE IT A TRY. השירים שנבחרו מתקופת THE IVEYS זכו למיקס מחודש ומיומן באדיבותם של ג'ף אמריק ופיל מקדונלד, שני טכנאי סאונד מבריקים המוכרים היטב בזכות עבודתם על תקליטים שונים של הביטלס, מה שהבטיח שהסאונד יהיה פריך ומעודכן.

אך מתחת לפני השטח הנוצצים של שנת 1970, זרעי הפורענות כבר נטמנו. הלהקה, שנראתה כאילו כל העולם מונח בכף ידה, נכנסה למערבולת עסקית עם מנהל מפוקפק בשם סטן פולי, שהוביל אותה לאובדן שליטה על כספה. השמחה והכישרון שנשפכו מהתקליט הזה לא הצליחו להציל את חברי הלהקה מגורל אכזר. פיט האם, הסולן והיוצר המרכזי בעל הקול הרך, שם קץ לחייו בתלייה בשנת 1975 כשהוא משאיר אחריו פתק המאשים את התעשייה ואת סטן פולי בהרס חייו. שמונה שנים מאוחר יותר, שותפו ליצירה טום אוונס, שלא הצליח להתגבר על מותו של חברו ועל הקשיים הכלכליים, הלך בעקבותיו בדרך דומה להחריד. במבט לאחור, האזנה לתקליט הבכורה הזה מעוררת צמרמורת; הוא מייצג את רגע השיא התמים, את ההבטחה הגדולה ואת הכישרון הטהור שהיה שם רגע לפני שהכל התנפץ לרסיסים.

המרד בתוך בית הבובות: הסיפור המטורף מאחורי התקליט ששבר את המאנקיז (ואת הקופות). ב-9 בינואר בשנת 1967 יצא לאור תקליטה השני של להקת המאנקיז ושמו MORE OF THE MONKEES.

על הנייר, או יותר נכון על הויניל, זה היה נראה כמו ניצחון בטוח. העולם היה נתון תחת מתקפה של היסטריה המונית, והארבעה החביבים מכוכב הקופים איימו לכבוש כל חלקה טובה. אבל מאחורי הקלעים, בתוך הלימוזינות המפוארות וחדרי המלון, התחוללה דרמה שהייתה מביישת אפילו את התסריטאים של תכנית הטלוויזיה שלהם.

התקליט הזה, שהפך לנמכר ביותר בארצות הברית באותה שנה (כן, יותר מהביטלס), הצליח לעצבן את ארבעת חברי הלהקה המהונדסת הזו עד עמקי נשמתם. בעודם עסוקים בדרכים, קורעים את הבמות במסע הופעות מתיש, גילו החברים לתדהמתם שמנהלם המוזיקלי הכל-יכול, דון קירשנר, דאג להוציא את התקליט לחנויות מבלי להתייעץ עמם כלל. הם הרגישו כמו בובות על חוט, ולא מהסוג החביב. הם לא מצאו שום דבר לאהוב בתקליט החדש שנחת עליהם משום מקום, החל מתמונת העטיפה ועד לטקסטים הנלווים.

למעשה, העטיפה עצמה הייתה עלבון צורב. התמונה שנבחרה לא צולמה עבור עטיפת תקליט כלל, אלא הייתה חלק מקמפיין פרסומי לרשת ההלבשה העממית JC PENNEY. ארבעת המופלאים נראו שם עומדים כמו דוגמנים בחלון ראווה, לבושים בבגדים שלא הם בחרו, בתמונה שנועדה למכור סוודרים ולא מוסיקה. אבל מה שהרתיח אותם יותר מכל היו ההערות של המפיק, דון קירשנר, בעטיפה האחורית. במקום לתת קרדיט ללהקה, קירשנר בחר לשבח את עצמו ואת סוללת כותבי השירים המקצועיים ששכר כדי להרכיב את התקליט הזה, כאילו חברי הלהקה היו רק ניצבים בהצגה של איש אחד.

הנה מה שהוא כתב שם בעטיפה, בטקסט שנותר עדות לאגו המנופח של תעשיית המוזיקה באותם ימים: "לאחר שהסינגל הראשון והאלבום הראשון של המאנקיז הגיעו למקום הראשון במצעדים, היה קשה לכל אחד להיות אובייקטיבי לגבי הכישרונות האדירים שלהם. עם טיפוס הסינגל השני למקום הראשון, חשבתי לשאול כמה מכותבי השירים ומפיקי התקליטים הגדולים ביותר של ימינו את דעתם על המאנקיז.

אז שאלתי… את גרי גופין וקרול קינג, את טומי בויס ובובי הארט, את ג'ף בארי, את ניל סדקה, את קרול באייר, את ניל דיימונד, את ג'ק קלר, את סנדי לינזר ודני רנדל, את רוג'ר אטקינס, את בן ראלי. והם ענו לי עם כמה מהשירים שהביאו לאלבום הזה. הרבגוניות והכישרונות של המאנקיז, הן בנפרד והן ביחד, פרצו כאן. הביצועים של מיקי (דולנז) כאמן, של מייקל (נסמית') כמפיק ומלחין, הפרשנות הווקאלית של דיוויד (ג'ונס) והביצוע הייחודי של פיטר (טורק) הם רק ההתחלה של ההקלטות הגדולות שטרם בוצעו על ידי הבנים.

המאנקיז מתכוננים כעת להתחיל את סיבוב ההופעות האישי הראשון שלהם. בנוסף לצפייה בהם מדי שבוע בטלוויזיה, אני יודע שתחכו לראות אותם שרים ומנגנים בעיר הולדתכם. אנחנו שמחים וגאים שיש לנו את המאנקיז בלייבל שלנו. אנו מברכים את מפיקי התכנית, ברט שניידר ובוב רפלסון. אבל מעל הכל, אנחנו נותנים כבוד לדיוויד, מיקי, פיטר ומייקל. המאנקיז הפנומנליים".

עד פה דברי ההסבר המקוריים והמתנשאים. המציאות בשטח הייתה שונה לחלוטין. עד שהתקליט השני של המאנקיז הגיע לחנויות, תופעת היסטריית המאנקיז הגיעה לשיא לוהט שטרם נראה כמותו באמריקה. עד כדי כך שרבים בתעשייה וברחוב חשבו שלהקה זו תרמוס את הביטלס (שהיו אז כמה חודשים מחוץ לתמונה - ללא הופעות וללא הקלטות חדשות שיצאו לשוק לאחר סיום סיבוב ההופעות האחרון שלהם בקיץ 1966). המספרים דיברו בעד עצמם: התקליט זינק למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי ונשאר שם במשך 18 שבועות רצופים, הישג בלתי נתפס שמיקם את המאנקיז בפסגת העולם.

אולם עבור המאנקיז כיחידים, ינואר 1967 היה הטוב והגרוע ביותר שלהם בו זמנית. למרות ההצלחות המסחררות והכסף שנשפך כמו שמפניה, החששות של חברי הלהקה מהתפוקה המוזיקלית שלהם הגיעו לנקודת רתיחה במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלהם. הם רצו להיות מוזיקאים אמיתיים, לא רק פרצופים יפים. הסיבה העיקרית לתסכולים הקולקטיביים שלהם הייתה עם התקליט השני הזה שלהם ששוחרר במהירות שיא רק כדי להרוויח כסף מהפופולריות הבלתי יאמנת אז של הלהקה. המאנקיז לא תכננו שכך יהיה אלבומם והרגישו שנבגדו. הם כעסו עמוקות על המוצר שנבנה בחופזה וכלל כמה שירים שלדעתם לא היו ראויים לצאת, או כפי שכינו זאת חלק מהמבקרים – "מוצר צריכה תעשייתי".

"היינו בדרכים, ופתאום הוצג בפנינו האלבום השני שלנו", נזכר דייבי ג'ונס, האיש והמבטא הבריטי שכבש את ליבן של מיליוני נערות. "דון קירשנר יצא גאה ומרוצה כולו להראות לנו את האלבום. זה באמת הוצג בפנינו כמשהו שעשינו רק לתכנית הטלוויזיה. כל השירים היו אמורים להיות חלק מהפסקול. במקור התכוונו לשים שירים חדשים בכל פרק. רוב הדברים האלו בהתחלה הוקלטו לתכנית בלבד. אז, כשדון קירשנר הופיע ואמר, 'תראו, חבר'ה, הנה האלבום השני שלכם' - איתנו על העטיפה לבושים בבגדי JC PENNY. כולנו השתגענו ולא לחיוב. מייק נסמית' ופיטר טורק במיוחד - 'מה זאת אומרת זה האלבום שלנו?' הם אמרו לנו שאנחנו הולכים לעשות אלבום משלנו'. אז הבנו שאנחנו בעסק בעייתי". התסכול של נסמית', שהיה המוזיקאי הרציני ביותר בחבורה, הגיע לשיא זמן קצר לאחר מכן כשהוא איים על קירשנר ואף חבט בקיר בחוזקה כדי להבהיר את כוונותיו – המרד הגדול היה בדרך.

תהליך היצירה של התקליט היה רחוק מלהיות אורגני. התכנים המוזיקליים של התקליט הורכבו על ידי דון קירשנר מ-34 מאסטרים בסך הכל, שנאספו כמו במפעל לייצור להיטים. עם רק תריסר משבצות למלא על המוצר-להיט הוודאי הזה - ושני מקומות שכבר נתפסו על ידי הסינגל השני של הלהקה - התחרות בין כותבי השירים בניו יורק ובלוס אנג'לס הייתה עזה ואכזרית. טכנאי ההקלטות האנק ציקאלו, שעבד על רוב חמשת האלבומים הראשונים של הלהקה, תיאר את האווירה הלחוצה: "ככל שהמופע שלהם הפך יותר ויותר פופולרי, ויותר ויותר מצליח, המפיקים כולם נעשו קצת יותר משוגעים. הם יכלו לראות את השירים שלהם באלבום שמוכר מיליונים. אתה מתחיל לדבר כאן על כסף גדול. אז הלחצים הפכו הרבה יותר כבדים עבור החבר'ה. המפיקים רצו אותם באולפן ההקלטות כל הזמן כשהם לא צילמו את תכנית הטלוויזיה, וזה כלל שבתות וימי ראשון. לוח הזמנים הזה יצר מתח רב אצל כולם".

למרות הכאוס, התקליט הכיל כמה פנינים אמיתיות ששרדו את מבחן הזמן. השיר MARY, MARY, שנכתב על ידי מייקל נסמית' עצמו עוד לפני ימי המאנקיז, הופיע בתקליט והפך לימים לקלאסיקה שסומפלה ואף בוצעה מחדש על ידי הרכב הראפ RUN-DMC בשנות השמונים. שיר נוסף, (I'M NOT YOUR) STEPPIN' STONE, היה למעשה גרסת כיסוי לשיר של PAUL REVERE & THE RAIDERS, אך הגרסה של המאנקיז הפכה למזוהה ביותר עם השיר והביאה ניחוח של רוק מוסכים מחוספס לתוך עולם הפופ המתקתק.

בדיעבד, מיקי דולנז הרגיש שהתקליט היה רק ​​עוד תחנה בדרך הסלעית להפוך של ארבעת החברים להפוך ללהקה אמיתית: "זה לא כאילו זה היה באשמת מישהו. זה רק סוג של הדרך שבה הקוביות נפלו. אף אחד לא הבין שיהיה לזה ביקוש עצום כזה. באותה תקופה לא היה חזון מוזיקלי יחיד בלהקה. אני הייתי זה ששר את רוב השירים, מייק היה זה עם החזון המוזיקלי הכי ברור, ופיטר נאבק להיכנס לשם ולרוב ללא הצלחה. דייבי היה זה שהוביל את הלהקה בפרונט והיכה בטמבורין כי שרתי מאחורי התופים! זה יצר הרבה בעיות".

אבל היהלום שבכתר, השיר שהפך את התקליט הזה למפלצת מכירות, נחתם בסוף צד א' והיה הלהיט הבטוח, I'M A BELIEVER. השיר הזה לא היה סתם להיט, הוא היה המנון. הוא הגיע למעמד של תקליט זהב בתוך יומיים בלבד משחררו ונשאר במקום הראשון במצעדים במשך שבעה שבועות. באופן אירוני, ניל דיאמונד, שכתב אותו, לא תכנן לתת אותו במקור למאנקיז. דיאמונד היה אז אמן בתחילת דרכו שניסה לפרוץ בעצמו: "התרגשתי, כי בנפשי עדיין הייתי כותב שירים ורציתי את השירים שלי במצעדים. זה היה אחד השירים שעמדו להיות באלבום הראשון שלי, אבל דון קירשנר, שהיה מפיק המוזיקה שלהם, שמע את 'שרי, שרי' ברדיו ואמר, 'וואו, אני רוצה אחד כזה עבור המאנקיז! הוא קרא למפיקים שלי ושאל אם יש לי עוד כאלו שירים. הם השמיעו לו את הדברים שבחרתי לאלבום הבא והוא בחר כמה שירים כולל את השיר הזה. נשיא חברת התקליטים שלי התחרפן מזה. הוא ממש כעס כי הוא הרגיש שמסרתי את התקליט הכי טוב שלי ללהקה אחרת. לי זה לא היה אכפת כי הייתי צריך לשלם את שכר הדירה והמאנקיז מכרו תקליטים, הרבה יותר ממה שחברת התקליטים שלי ניסתה לעשות איתי". העסקה השתלמה לכולם – דיאמונד זכה לתהילה ככותב, והמאנקיז קיבלו את הלהיט הגדול ביותר בקריירה שלהם.

ההופעות החיות באותה תקופה היו חוויה סוריאליסטית בפני עצמה. הלהקה ניסתה לנגן את החומרים המורכבים הללו מול קהל שלא בא להקשיב למוזיקה, אלא לפרוק אנרגיות מתבגרות. דולנז לא אהב לבצע את השיר בהופעות אז, והסיבה הייתה טכנית ומנטלית כאחד. "אני זוכר הרבה סיבובי הופעות אז. זה היה לא יאמן. אין מוניטורים ויש רק צרחות, צרחות ועוד צרחות מהקהל. לא יכולתי לשמוע את עצמי וניסיתי להתרכז בשירה ותיפוף עם עצימת עיניים".

בסופו של דבר, MORE OF THE MONKEES היה נקודת המפנה. הוא מכר מעל חמישה מיליון עותקים והפך לפסקול של דור, אך הוא גם היה הקש ששבר את גב הגמל עבור הלהקה. הוא הוביל ישירות למרד שהסתיים בפיטוריו של דון קירשנר וביצירת התקליט הבא שלהם, HEADQUARTERS, שבו הם כבר ניגנו וכתבו את הרוב המוחלט של החומר בעצמם. אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת.

היום שבו רוח הרפאים של סיד בארט חזרה לרקוד על המסך. ה-9 בינואר בשנת 2010 היה יום של חג למעריצי פינק פלויד המושבעים. כך ניצל אוצר הפופ האבוד.

במרכז האירוע עמד שידור היסטורי של ה-BBC שחשף לראשונה קליפ נדיר ביותר של השיר SEE EMILY PLAY. הצילומים הללו, אשר תיעדו את הלהקה ב-3 ביולי 1967 בתוכנית הפופ TOP OF THE POPS, נחשבו במשך שנים ארוכות למשהו שהוא בלתי מושג. למעשה, בקרב אספנים וחוקרי מוזיקה, הקליפ הזה הוגדר לא פעם כאחד הגביע הקדוש של חומרי הוידאו עם פינק פלויד. הסיבה להיעלמותו הייתה מכעיסה: הוא נמחק בזמנו מארכיוני התחנה.

בשנות ה-60 וה-70, ה-BBC נהג למחוק סלילי שידור מקוריים כדי לפנות מקום בארכיון או פשוט כדי לחסוך בעלויות של טייפים חדשים. כך, בהינף יד של בירוקרטיה, נמחקו הופעות היסטוריות של אמנים רבים חשובים, לטובת הקלטות של תוכניות גינון או חדשות מקומיות. נדמה היה שהתיעוד הזה של סיד בארט בשיאו אבד לנצח בתהום הנשייה המגנטית.

אך המציאות עולה על כל דמיון. הקליפ הנדיר (ולמעשה כל פרק התוכנית הזו) נמצא יום אחד אצל אדם פרטי על גבי סליל. אותו אספן, שנראה כי החומר אצלו צולם ממצלמה ביתית מול הטלוויזיה, החזיק למעשה בעותק היחיד ששרד את הטיהור הגדול של הארכיון. ה-BBC קיבל את הסרט לידיו בהתרגשות רבה. הסליל היה במצב לא טוב – השנים עשו את שלהן, והתמונה הייתה רועדת ובאיכות קשה. טכנאי השיחזור עמלו קשות, שיפצו את הפריימים הפגומים, ניקו את הרעשים והקרינו אותו ביום זה לקול מצהלות המעריצים, באירוע מיוחד שנקרא MISSING BELIEVED WIPED ב-BFI (מכון הסרטים הבריטי).

השיר SEE EMILY PLAY עצמו הוא חתיכת היסטוריה מרתקת. הוא יצא בקיץ של שנת 1967 והפך ללהיט הגדול הראשון של הלהקה, כשהוא מטפס למקום ה-6 במצעד הפזמונים הבריטי. זה היה הישג עצום עבור חבורת צעירים פסיכדליים מלונדון. השיר לא נכלל במקור בתקליט הבכורה הבריטי שלהם, THE PIPER AT THE GATES OF DAWN, אלא יצא כסינגל עצמאי (אם כי הוא כן הופיע בגרסה האמריקאית של התקליט).

זה נכתב על ידי סיד בארט, לאחר שהלהקה הופיעה בקונצרט בשם GAMES FOR MAY. ישנו סיפור ידוע לפיו בארט קיבל השראה לנערה בשיר לאחר שראה "נערה משחקת ביער" בזמן שהיה תחת השפעת חומרים פסיכדליים, אך יש גרסה אחרת שטוענת שהדמות מבוססת על אמילי יאנג (בתו של הברון קנט), נערה בת 15 שהייתה דמות מוכרת במועדון ה-UFO המפורסם בלונדון וזכתה לכינוי "התלמידה הפסיכדלית".

הצילום ב-TOP OF THE POPS תופס את הלהקה ברגע קריטי. בארט, שלבש באותה הופעה חולצת סאטן בוהקת, כבר החל להראות סימנים של שחיקה נפשית שהובילה בסופו של דבר לפרישתו הכפויה מהלהקה שנה לאחר מכן. ישנן עדויות שבהופעות ההמשך בתוכנית (הלהקה הופיעה שם שלוש פעמים עם השיר הזה), בארט כבר היה במצב פחות טוב, סירב לשתף פעולה ואף הגיע בלבוש מרושל כמחאה על כך שהוא נאלץ לעשות תנועות שפתיים ולא לשיר בלייב.

אבל באותו יום, בקליפ שנחשף ב-2010, הקסם עוד היה שם. רוג'ר ווטרס, ריק רייט, ניק מייסון וסיד בארט נראו צעירים, צבעוניים ומלאי אנרגיה. עבור המעריצים, הצפייה בחומרים הללו הייתה כמו הצצה לתוך כמוסת זמן שנפתחה לראשונה לאחר 43 שנים. אין ספק שזה אחד הניצחונות הגדולים של שימור התרבות, והוכחה לכך שלפעמים גם מה שנראה אבוד לנצח, יכול פתאום לצוץ מתוך ארון מאובק של אדם פרטי.

הביטלס - הסוף! ב-9 בינואר בשנת 1975 פורקה סופית, בבית משפט, השותפות העסקית של חברי הביטלס.

תשכחו לרגע מהבמות הגדולות, מהצרחות בהופעות ומההיסטריה ההמונית; הסוף הרשמי, הבירוקרטי והמוחלט של הלהקה החשובה ביותר במאה העשרים התרחש הרחק מאור הזרקורים, במסדרונות אפורים של בית משפט ובחופשה משפחתית אחת בפלורידה.

ב-9 בינואר בשנת 1975 נפל דבר בעולם המוזיקה. באותו יום חורפי פורקה סופית, בבית משפט בלונדון, השותפות העסקית של חברי הביטלס. זו לא הייתה פרידה מוזיקלית – אותה העולם כבר חווה בלב שבור חמש שנים קודם לכן – אלא סיומה של סאגה משפטית מתישה שהפכה את חברי הלהקה לחבורת אנשי עסקים מסוכסכים שנאלצו לתקשר דרך עורכי דין בחליפות יוקרה.

פסיקה משפטית דרמטית זו הגיעה בדיוק ארבע שנים לאחר המהלך הנועז והראשוני של פול מקרטני. היה זה מקרטני שדרש במקור להתיר את השותפות של הארבעה בחברת אפל, או בשמה המלא והרשמי APPLE CORPS. החברה, שהוקמה על ידי הלהקה ב-1968 מתוך שאיפה אוטופית לשלב בין אמנות לעסקים ("קומוניזם מערבי", כפי שכינה זאת פעם פול), הפכה במרוצת השנים לזירת קרב מדממת על כסף, אגו ושליטה.

ביום הגורלי ההוא, הארבעה חתמו על מסמכי אישור הפירוק. המשמעות הייתה מיידית ומשחררת: מעתה היה חופשי כל אחד מהם ללכת לדרכו ולעסוק בענייניו מבלי להיות כבול לאחרים. הסיוט נגמר – אף אחד מהם לא היה חייב עוד לספק דו"חות מעיקים לשאר חברי הלהקה, והחשוב מכל, הם הפסיקו לחלוק עמם בתמלוגי מכירות מתקליטי סולו. עד לאותו רגע, כל הכנסה של ג'ון, פול, ג'ורג' או רינגו מתקליט סולו שלהם, נכנסה לקופה המשותפת של אפל, מצב אבסורדי שיצר מתחים אדירים. הרי, בינינו, פול מקרטני הצליח הרבה יותר מרינגו סטאר במכירות. וגם ג'ון לנון כבר די דשדש משנה לשנה בסבנטיז.

זה היה היום שבו הסתיימה עבודת הניירת המייגעת לפירוק השותפות העסקית שלהם. למרות שהביטלס התפרקו כלהקה פעילה כבר בשנת 1970, ענייני העסקים והפיננסים שלהם נשארו שזורים זה בזה בצורה הדוקה ומחייבת באמצעות APPLE CORPS. הפירוק המשפטי של השותפות ביניהם היה תהליך מורכב וארוך באופן בלתי נתפס, שכלל מחלוקות מרות בנושאי כספים, תמלוגים ונושאי ניהול. במוקד הסכסוך עמדה גם דמותו של המנהל העסקי אלן קליין, שפול תיעב ויתר החברים חיבבו (בתחילה), עד שגם הם הבינו שדרכיו אינן לרוחם.

הסיפור הופך למשעשע ומוזר כשבוחנים את לוח הזמנים המקורי. במקור, הביטלס תכננו לחתום יחד על מסמכי הפירוק ב-19 בדצמבר 1974, בפגישה חגיגית אך מתוחה במלון פלאזה המפואר בניו יורק. ג'ורג' האריסון הגיע לעיר במיוחד בעיצומו של סיבוב הופעות, פול מקרטני טס לשם, ורינגו סטאר כבר חתם על המסמכים מראש באנגליה כדי לחסוך את הטיסה. הכל היה מוכן לטקס הסיום. אולם, הכיסא של ג'ון לנון נותר מיותם.

ג'ון לנון סירב להשתתף בפגישה. הוא נשאר בדירתו, מרחק קצר מהמלון, כשהוא מציין את העדפתו להישאר עם משפחתו. התירוץ הרשמי היה קשור לסידורי מס או למיקום הכוכבים בשמיים (ג'ון התעניין מאוד באסטרולוגיה באותה תקופה והרגיש שהמזל לא לטובתו באותו יום), אך התוצאה הייתה זעם עצום מצד ג'ורג' ופול. כתוצאה מכך, התהליך התעכב והמתח גבר.

הטוויסט בעלילה הגיע עשרה ימים לאחר מכן. ג'ון, שנסע לחופשת חג המולד עם בנו ג'וליאן ועם המאהבת/העוזרת האישית שלו מאי פאנג (בתקופה המכונה "סוף השבוע האבוד"), חתם בסופו של דבר על המסמכים הדרושים במיקום הכי סוריאליסטי שאפשר לדמיין. זה קרה בהיותו במלון הפולינזי בדיסני וורלד, פלורידה, ב-29 בדצמבר 1974. עורכי דין הטיסו את הניירת אליו, וג'ון חתם עליה בלובי של המלון. מאי פאנג סיפרה מאוחר יותר שלנון היה רגוע להפליא לאחר החתימה, כאילו משקולת עופרת הוסרה מעל כתפיו.

השלבים המשפטיים האחרונים הושלמו זמן קצר לאחר מכן בלונדון, והגיעו לשיאם בסיום הרשמי של השותפות ביניהם ב-9 בינואר 1975, כשבית המשפט נתן את הגושפנקה הסופית. תם עידן.

רגע, אז איך חברת APPLE CORPS בכל זאת נשארה? זו הייתה חברה של גוף נפרד עסקית מהפירוק העסקי של הביטלס. זה היה גוף חיוני שנדרש לניהול האימפריה הפיננסית העצומה שבנו הביטלס. בקיצור: הלהקה התפרקה, אך המותג לא יכול היה להתפרק. למעשה, היו שני גופים משפטיים שקשרו את הביטלס. אחד היה THE BEATLES AND CO שהיה ההסכם המשפטי שקשר את ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו כלהקה שמקליטה ומופיעה. זהו הגוף שפורק משפטית בינואר 1975. APPLE CORPS הייתה חברה בע"מ נפרדת בבעלות ארבעת היחידים. פירוק השותפות הפסיק את החובה שלהם לעבוד יחד, אך הוא לא פירק את התאגיד שבו כולם היו בעלי מניות. זה ההבדל

את הסיפור המלא של הפלונטר העסקי של הביטלס, תקבלו גם כן בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

הגלגל הגדול של קרידנס ממשיך להסתובב. ב-9 בינואר בשנת 1969 יצא תקליטון חדש ללהקת קרידנס קלירווטר רווייבל, עם השיר PROUD MARY.

השיר, שנכלל בתקליט השני של הלהקה שנקרא BAYOU COUNTRY, כבש בסערה את מצעדי הפזמונים. הסינגל הזה היה הלהיט הראשון של הלהקה שהגיע לעשירייה הפותחת בארצות הברית, כשהוא נעצר במקום השני במצעד הבילבורד (חסום בדרכו לפסגה רק על ידי השיר DIZZY של טומי רו). אך הדרך לתהילה הזו הייתה רצופה בכוונות אחרות לגמרי, והתחילה בכלל בראשו של הסולן ג'ון פוגרטי כסיפור שונה מספינת קיטור גאה.

ג'ון פוגרטי: "ברגע הראשון בו התחלנו לבצע חזרות על השיר הזה, חשתי כמו קול פורטר. זה נשמע לי מסוג השירים שמו"לים נהגו למכור כמותם לאמנים שונים. זה לא נשמע לי אז כשיר רוק/ דמיינתי אז משרתת שעובדת בבית של עשירים. היא מגיעה לעבודה כל יום באוטובוס, מחזיקה את חיי העשירים ששוהים בבית ואז הולכת לדרכה בערב".

כן, במקור, הלהיט הגדול על החופש בנהר המיסיסיפי היה אמור להיות המנון למנקות בתים. משעשע לחשוב שייתכן וההיסטוריה של הרוק הייתה נראית אחרת לגמרי אילו פוגרטי היה נצמד לרעיון המקורי על עוזרת בית עם דלי וסמרטוט במקום גלגלי ענק המכים במים. אך השיר לא הושלם עד שנת 1968 כשפוגרטי פתח את תיבת הדואר שלו ומצא שם מכתב שבישר לו כי הוא משוחרר משירות צבאי. פוגרטי ניסה זמן רב לצאת מהצבא והמעטפה שקיבל בדואר גרמה לו לחשוש מהגרוע מכל - צו גיוס לשירות פעיל, אולי אפילו שליחה לחזית המדממת במזרח הרחוק. אך כשפתח את אותה מעטפה וראה מה יש בתוכה, חזרה השמש לזרוח מעל לראשו. השורה המפורסמת בשיר על עזיבת "עבודה טובה בעיר" לא הייתה המצאה ספרותית, אלא תיאור תחושת השחרור האישית שלו מהמסגרת הצבאית הנוקשה.

פוגרטי: "זה קרה בדיוק כשהתחוללה מלחמת ויאטנם וחשתי שאבן גדולה נגולה מעל ליבי. אני ממש יצאתי לגינת הבית ורקדתי לי ריקוד של שמחה. לאחר מכן נכנסתי הביתה וכל המשך השיר בא לי ברגע של השראה שנבעה משמחה". עלילת השיר הפכה מסיפורה של משרתת לסיפורה של אונייה בנהר.

מעניין לגלות שפוגרטי סיפר מאוחר יותר כי ריף הפתיחה המפורסם של השיר הושפע בכלל מהסימפוניה החמישית של בטהובן, ניסיון להעניק לשיר פתיחה דרמטית וקלאסית. השינוי הקונספטואלי, לעומת זאת, הגיע ממקום הרבה פחות קלאסי. הרעיון של האונייה בנהר הגיע דווקא מבסיסט הלהקה, סטו קוק. היה זה כשהלהקה צפתה בתוכנית טלוויזיה ושמה MAVERICK וקוק הכריז בקול את המשפט HEY RIVERBOAT, BLOW YOUR BELL. המשפט הזה הדליק נורה אצל פוגרטי, והמשרתת העייפה הפכה לספינת נהר מלכותית ששוטפת את הצרות במים העכורים של הדרום.

ההצלחה הייתה מיידית ומסחררת. השיר הפך ללהיט ענק לא רק עבור הלהקה, אלא גם עבור שלל אמנים אחרים שמיהרו לאמץ אותו. אפילו סולומון ברק, מלך הנשמה, שחרר גרסה משלו עוד באותה השנה, בביצוע איטי ומרגש שרבים טוענים כי הוא זה שסלל את הדרך לגרסאות הבאות. שיר זה קיבל גרסאות כיסוי רבות, זמן קצר לאחר צאתו בתחילת 1969. אחת הידועות היא זו של אייק וטינה טרנר, ששוחררה ב-1971 והפכה לאייקונית כמעט כמו המקור. הגרסה שלהם, שהתחילה "יפה ובקלות" והסתיימה בפיצוץ אנרגיה פראי, לקחה את השיר למחוזות הרית'ם אנד בלוז בצורה מושלמת.

פוגרטי: "הגרסה שלהם מהירה מדי. זה נשמע כמו פרודיה מצד אחד, אך אייק וטינה הפיחו שרוח חדשה בשיר הזה". למעשה, הגרסה של אייק וטינה גם זיכתה אותם בפרס הגראמי על הביצוע, בקטגוריית שיר הרית'ם אנד בלוז הטוב ביותר בשנת 1972. האירוניה הגדולה היא שעבור פוגרטי, יוצר השיר המקורי, הייתה זו הפעם הכי קרובה שלו לגעת בפרס הנחשב הזה באותה תקופה, בעוד אחרים קוטפים את הפירות על יצירתו. גם אלביס פרסלי לא טמן ידו בצלחת וביצע את השיר בהופעותיו בווגאס, מה שמוכיח שכשגלגל גדול ממשיך להסתובב, הוא אוסף איתו את כולם – ממשרתות דמיוניות ועד מלך של רוק'נ'רול.

סקוט ווקר - ההשראה וההשפעה! ב-9 בינואר בשנת 1943 נולד הזמר סקוט ווקר שהיווה השפעה על אמנים רבים וביניהם דייויד בואי. ובכן, כיצד צץ אחד הקולות הגדולים ההם?

ב-9 בינואר בשנת 1943 הגיח לעולם באוהיו ארצות הברית תינוק בשם נואל סקוט אנגל, דמות שעתידה הייתה להפוך לאחת החידות המרתקות והמשפיעות ביותר בתולדות הפופ העולמי. לימים הכיר אותו העולם בשם הבמה סקוט ווקר, איש שהמציא את עצמו מחדש בלונדון הסוערת והפך לאייקון שהטיל צל ענק על אמנים רבים, ובראשם דייויד בואי. בואי עצמו ראה בווקר מודל לחיקוי ואף שלח לו ברכה מרגשת ביום הולדתו האחרון, עדות לקשר האמנותי העמוק בין השניים. אך לפני שהפך לאליל האפלולי ולגאון המוזיקלי שהתבודד מהעולם, סקוט היה בסך הכל צלע אחת בתוך שלישייה אמריקאית שנחתה בבריטניה וכבשה אותה בסערה.

סקוט ווקר היה דמות חשובה מאוד בסצנת המוזיקה של הסיקסטיז, אך הדרך לשם הייתה רצופה בצירופי מקרים מוזרים. קולו, אותו קול בריטון עמוק, מלא הדרמה והעומק המרעיד קירות ולבבות, היווה השראה עצומה לדורות של מוזיקאים, מרדיוהד ועד ארקייד פייר. בתחילה הוא היה חבר בלהקת האחים ווקר, הרכב מוזר למדי בהתחשב בכך שאף אחד משלושת חבריו – סקוט אנגל, ג'ון מאוס וגארי לידס – לא היה באמת אח של השני, ואיש מהם לא נולד עם השם ווקר. ההרכב זכה להצלחה היסטרית בבריטניה, אך סקוט לא הסתפק בכך. לאחר מכן עבר, בשנת 1967, ליצירת קריירת סולו מקבילה שהניבה יצירות מופת מורכבות.

אך כיצד צץ אחד הקולות הגדולים ההם? באופן מפתיע, הכל (או הקול) החל בסשן ראשון של האחים ווקר, כתוצאה מטעות הפקה או חוסר התאמה ווקאלית של הזמר המקורי. המפיק באותו סשן גורלי היה ג'ק ניטשה, דמות צבעונית בפני עצמה ויד ימינו של המפיק פיל ספקטור, האיש שהמציא את קיר הסאונד. השיר שהקליטו היה הבלדה LOVE HER, שיר שנכתב במקור על ידי הצמד בארי מאן וסינתיה וייל ואף בוצע קודם לכן על ידי האחים אברלי כצד ב' של תקליטון. עבור האחים ווקר, זה היה הרגע שבו הגורל התערב.

במהלך ההקלטה חש ניטשה כי יש בעיה בהקלטת שירת הסולו. התוכנית המקורית הייתה שונה לחלוטין: קולו של אחד מחברי הלהקה, ג'ון ווקר, שהיה עד לאותו רגע הסולן המוביל והפנים של הלהקה, לא היה עשיר מספיק בתדריו כדי להחזיק את הבלדה כבדת המשקל הזו. היה לו קול אוורירי מדי, פופי וקליל, שלא תאם את העיבוד התזמורתי הדרמטי שניטשה תכנן. ניטשה החליט לעשות מעשה, ניגש באולפן לשלושה ושאל שאלה אחת פשוטה ששינתה את פני ההיסטוריה: "מי מכם יכול לשיר בתדר הנמוך ביותר?" ג'ון המופתע היסס קצת, אולי מתוך הבנה שמעמדו עומד להתערער, עד שענה כי נואל אנגל, הבחור הביישן שעשה קולות רקע, יכול.

ניטשה הבין כי אין לו מה להפסיד ועודד את סקוט ווקר לגשת לעמדת המיקרופון ולשיר את השיר. זה הרגע בו נזרק ג'ון לצד וסקוט תפס את מקומו כדמות המרכזית בלהקה – דבר שלא השתנה עם השנים. הביצוע של סקוט לשיר LOVE HER היה מהפנט. הוא הביא עמו איכות של זמר בלדות ותיק, משהו שהזכיר זמרים כמו פרנק סינטרה אבל עם אפלולית מודרנית יותר. הסינגל אמנם הגיע רק למקום ה-20 במצעד הבריטי, אבל הוא סימן את הדרך ללהיטי הענק שבאו אחריו, כמו THE SUN AIN'T GONNA SHINE ANYMORE, שהגיע למקום הראשון והפך לקלאסיקה על-זמנית, או MAKE IT EASY ON YOURSELF.

ניטשה: "הזיכרון הטוב ביותר שלי על סקוט הוא על היותו מעצב שיער טוב. הוא היה מסתובב עם הג'ל הזה באולפן ומורח לכל מי שרצה את זה בשערו. הטיפול שלו עם הג'ל הזה והצורה בה מרח אותו גרמה לשערי להיראות הרבה יותר מלא. לא הכרתי כלל את האחים ווקר לפני ההקלטה ההיא. מבחינתי זו הייתה פשוט עוד עבודה שהייתי צריך לעשות".

גם דמויות אחרות בתעשייה לא מיהרו להכתיר את סקוט כגאון, לפחות לא בהתחלה. המוזיקאי והמפיק האקסצנטרי קים פאולי, דמות שנויה במחלוקת שידעה לזהות טרנדים, ניתח את התופעה בקרירות אופיינית: "סקוט לא היה משהו מיוחד. הוא היה ריקני. היה לו קול טוב ומראה טוב אך מה שבנה אותו היה הימנעותו מלדבר עם מישהו. הוא הפך את עצמו בקלות לאניגמה ובכך הפך לאייקון. האיש האמיתי שאחראי לנוסחה המנצחת של האחים ווקר הוא בכלל גארי לידס, שהפך את עצמו בשלישיה לגארי ווקר". פאולי התייחס לעובדה שגארי היה זה ששכנע את השניים האחרים לעבור ללונדון, מהלך שהזניק את הקריירה שלהם, אך ההערה על הריקנות של סקוט עמדה בסתירה ליצירה המורכבת שהפיק בהמשך.

אנדרו לוג אולדהאם, אז המנהל הכל-יכול של הרולינג סטונס ואיש שידע דבר או שניים על יחסי ציבור ותדמית, ראה את הדברים בצורה דומה אך העריך את התוצאה הסופית: "סקוט עשה את הצעד החכם ביותר בקריירה שלו על ידי כך שהתחבא. אני ראיתי בו בחור משעמם שאין לו ממש משהו להגיד. מה שכן, הקול שלו היה נהדר". אולדהאם זיהה שהמסתורין שסקוט עטה על עצמו, בין אם במכוון ובין אם כתוצאה מביישנות טבעית, שירת היטב את המיתוס.

ובכן, מאחורי אותה דמות אפרורית, כפי שתואר ווקר על ידי אנשים שהכירו אותו, מסתתר קול אדיר וגם שרשרת אלבומים מרשימה ביותר שכללה יצירות מופת כמו התקליט SCOTT 4, שנחשב לכישלון מסחרי בזמן אמת אך זכה להערכה עצומה ברבות השנים. ווקר היה ידוע גם בחיבתו לשאנסונים צרפתיים, והוא תרגם וביצע שירים של ז'אק ברל, כמו MATHILDE ו-JACKIE, בצורה שחשפה את הקהל האנגלו-סקסי לעוצמה של המוזיקה האירופאית. תקשיבו קודם כל לארבעת אלבומיו הראשונים ותמשיכו משם הלאה. זה פשוט יפה ומתוזמר להפליא, מסע מוזיקלי שמתחיל בפופ מתוחכם ונגמר באוונגרד מאתגר, והכל התחיל בשאלה אחת פשוטה של מפיק שחיפש קול בס בהקלטה.

קבלו את החתן - לו ריד! ב-9 בינואר בשנת 1973 התחתן לו ריד עם מלצרית בשם בטי קרונסטאד בניו יורק. הזוגיות הפכה במהרה לכישלון עם אלימות.

על הנייר, זה היה נראה כמו תחילתו של סיפור אהבה מהאגדות. בפועל? זה היה המבוא לאחד התקליטים המדכאים (והמופתיים) בהיסטוריה.

תארו לעצמכם את הסצנה: ניו יורק, חורף 1973. לו ריד, האיש שרק הרגע כבש את העולם עם WALK ON THE WILD SIDE, עומד בחליפה לבנה בוהקת. לצידו עומדת בטי, בחורה יהודייה ממעמד הביניים. זה היה אמור להיות היום המאושר בחייהם. אבל...

הסיפור הזה מתחיל הרבה קודם, והוא הרבה יותר מורכב מסתם רומן כושל. בטי גדלה בלונג איילנד, ממש כמו לו – אותה יהדות פרברית, אותו רקע של מעמד הביניים ששניהם ניסו לברוח ממנו. כשהם נפגשו לראשונה (היא הייתה סטודנטית צעירה באוניברסיטת קולומביה), בטי הייתה עמוק בתוך שיעורי משחק והציגה את עצמה בשם הבמה "קריסטה". האירוניה? CHRISTA היה שמה האמיתי של הזמרת הגרמניה המסתורית ניקו, המוזה הקודמת של לו מימי הוולווט אנדרגראונד. אפשר רק לנחש איזה הבזק חשמלי עבר במוחו הקודח של לו כששמע את השם הזה. זה היה סימן. או אזהרה.

בהתחלה, לו הגיב לבטי כמו ילד שקיבל צעצוע חדש ומבריק: הוא השליך את עצמו לתוך הרומן בטוטאליות מוחלטת, מרעיף עליה קסם אישי ותמיכה אינסופית. הוא העלה אותה על במה כל כך גבוהה, שהנפילה משם הייתה בלתי נמנעת וכואבת במיוחד. מבחינה יצירתית, בטי הייתה הדלק שלו. אבל הבעיה עם לו ריד הייתה שהמרחק בין "נסיכה" לבין "שק חבטות" היה קצר להחריד.

במהרה, בטי הפכה בעיניו לאישה ממורמרת שלא מבינה את הגאונות המיוסרת שלו. השיעמום הוליד אלימות. הוא הפך למפלצת שמונעת על ידי סקוץ' וויסקי וספידים. אנשים שסבבו את הזוג באותן שנים סיפרו בבעתה שתמיד היה לה פנס בעין או סימנים כחולים. כשהוא רצה לצאת מההתחייבות החונקת, הוא לא בחל במילים. בראיון מאוחר יותר, הוא סיפק ציטוט שנכנס לפנתיאון הרוע של עולם הרוק: "אשתי הייתה חתיכת קוץ בישבן, אבל הייתי צריך קוץ נשי שכזה כדי לעורר ולחזק אותי. הייתי זקוק למישהי חנפנית שיכולתי להתעלל בה ובטי התאימה בדיוק לצרכיי. היא עוד קראה לזה אהבה... חחח".

אבל הרגע המזעזע ביותר קרה בבית מלון. לו תיאר זאת בקור רוח מקפיא: "היא ניסתה להתאבד באמבטיה באיזה בית מלון עם סכין גילוח. זה היה נראה כאילו היא באה להרוג אותי אבל במקום זה היא פנתה לידיה וחתכה אותן ודם השפריץ לכל עבר...". רגעים מחייו האישיים חילחלו ליצירת השירים בתקליט הבא, BERLIN.

שנים רבות לאחר מכן, כשלו כבר לא היה בין החיים ובטי יכלה סוף סוף לנשום, היא סיפרה את הצד שלה בסיפור. "הייתי צריכה לשכוח ממנו לחלוטין, לקבור אותו. זאת כדי להמשיך בחיי", היא שיתפה בכאב. הזכרונות היו קשים מנשוא: "באחת הפעמים שלנו ביחד הוא תפס בגרוני וממש חנק אותי. לילה אחד, לו שתה והסניף קוקאין בכמות מפחידה. פתאום הוא הסתובב והיכה אותי חזק בפרצוף ואז התחיל לצחוק בהיסטריה".

בסופו של דבר, הגירושים ב-1974 היו בלתי נמנעים. בטי ברחה כל עוד נפשה בה. "אז התגרשנו והתרחקתי ממנו כמה שאפשר. כך זה היה עד שהוא מת ופתאום כל התחושות האלה חזרו", היא סיכמה, ובמשפט אחד אחרון הצליחה לתמצת את הפרדוקס של לחיות עם גאון משוגע: "אבל אהבתי אותו. והוא גם אהב אותי".

הקול הנשי של לינירד שנדם. ב-9 בינואר בשנת 1948 נולדה הזמרת קייסי גיינס. היא נספתה בגיל 29 בהתרסקות המטוס של הלהקה ששרה בה, לינירד סקינירד.

ההיסטוריה של המוזיקה מלאה בסיפורים על כישרונות ענקיים שנלקחו מוקדם מדי, אבל הסיפור של משפחת גיינס היה ונשאר אחד המצמררים והמרתקים שבהם. הכל התחיל באוקלהומה, ב-9 בינואר בשנת 1948, אז נולדה הזמרת קייסי גיינס. העולם עדיין לא ידע ששנים ספורות לאחר מכן היא תהפוך לחלק בלתי נפרד מהפסקול של שנות השבעים, ושגורלה ייחרץ בטרגדיה איומה כשהיא נספתה בגיל 29 בהתרסקות המטוס של הלהקה ששרה בה, לינירד סקינירד. אבל עד לאותו רגע נורא, הדרך שלה ושל אחיה אל הפסגה הייתה רצופה במוזיקה טובה, תעוזה והרבה מאוד נשמה.

להקת LYNYRD SKYNYRD, שהייתה אז בשיא כוחה, אהבה לפנק את מעריציה עם הפתעות שונות ולחדש את הצליל שלה ללא הרף. החבורה מהדרום חיפשה דרכים להעשיר את הסאונד המחוספס שלה, ובמהלך שנת 1975 אמר זמר הלהקה, רוני און זאנט, שהוא חושב להרחיב את צליל הלהקה עם זמרות ליווי שיוסיפו נופך של גוספל ונשמה לרוק הכבד. החיפוש אחר הקולות הנכונים החל, ואחת הזמרות שנבחרה הייתה דבורה ג'ו בילינגסלי, בחורה מטנסי שכולם קראו לה ג'ו ג'ו. החיבור היה מיידי, אבל ג'ו ג'ו הרגישה שמשהו חסר. היא זו שהציעה ללהקה להביא גם את חברתה המוכשרת, קייסי גיינס, מאוקלהומה ששרה לפני כן בהפקת המחזמר המפורסם HAIR, באוניברסיטת ממפיס סטייט. הלהקה הסכימה לבדוק את העניין, וקייסי השתלבה היטב והפכה לחלק משלישיית הזמרות שכונתה בהמשך THE HONKETTES. הנוכחות הבימתית שלה והקול החזק שלה הוסיפו עומק חדש לשירים המוכרים.

אבל קייסי לא הסתפקה רק בלהיות זמרת ליווי; היא ידעה שיש לה קלף מנצח בשרוול שיוכל לשדרג את הלהקה אפילו יותר. בכמה הזדמנויות, במהלך החודשים הבאים מאז שהצטרפה, המליצה קייסי ללהקה על אחיה הצעיר, סטיב, כגיטריסט שלישי. באותה תקופה הלהקה חיפשה מחליף לגיטריסט אד קינג שעזב, והחלל היה גדול. קייסי לא הרפתה. הוא יכול לנגן, הוא היה יכול לכתוב, הוא יכול לשיר, היא הייתה אומרת שוב ושוב לרוני ולשאר החברים. הם היו סקפטיים בהתחלה, אבל העקשנות שלה השתלמה ולבסוף הם הסכימו לנסות.

ההזדמנות הגדולה הגיעה בערב אחד ששינה את פני הלהקה. קייסי התקשרה לסטיב, שניגן באותה עת בלהקה בשם CRAWDAD ואמרה לו לבוא להופעה בקנזס סיטי ב-11 במאי 1976. סטיב, שהיה מוזיקאי מוכשר אך אנונימי יחסית, קפץ על ההזדמנות לראות את הלהקה הגדולה בפעולה, אבל כשהגיע הוא היה המום ממה שנאמר לו. זה לא יהיה אודישן רגיל; אתה תצטרף אלינו על הבמה בהופעה. זו הייתה טבילת אש מטורפת מול קהל חי, ללא חזרות מסודרות, דבר שדרש אומץ בלתי רגיל וכישרון אמיתי.

הרעיון החדש הזה נבע מהביטחון של קייסי באחיה, ביטחון שהתברר כמוצדק לחלוטין. גארי רוסינגטון הגיטריסט התנגד בהתחלה למהלך המסוכן הזה, אבל הוא הצטרף לרעיון, בידיעה שאיש הסאונד יכבה את ערוץ הגיטרה של סטיב אם זה לא יילך כשורה ויציל את הלהקה ממבוכה. הרגע המותח הגיע, סטיב עלה לבמה עם הגיטרה שלו וניגן את השיר T FOR TEXAS. הוא לא סתם ניגן; הוא טרף את הבמה. סטיב גיינס ניגן כהלכה, ואף למעלה מכך. הלהקה והקהל נותרו פעורי פה מהיכולת הטכנית והאנרגיה שהביא איתו הבחור הצעיר. רוני ואן זאנט התרשם כל כך עד שאמר מאוחר יותר שהלהקה הייתה בצל עד שסטיב הגיע והאיר אותה מחדש.

קייסי וסטיב הפכו לחברי להקה מן המניין והובילו את הלהקה לתקופת רנסאנס יצירתית. סטיב לא היה רק נגן; הוא הפך לכותב שירים דומיננטי. השיר המקפיץ I KNOW A LITTLE נכתב על ידי סטיב עוד לפני שהצטרף ללהקה, והוא הציג בו את יכולותיו המדהימות המשלבות ג'אז וקאנטרי (טכניקת צ'יקן פיקינג), מה שהשאיר את חברי הלהקה המומים כששמעו אותו לראשונה. הוא גם חלק את תפקידי השירה עם רוני בשיר YOU GOT THAT RIGHT, דואט שהפך לקלאסיקה והראה את הכימיה המופלאה בין השניים. התקליט STREET SURVIVORS, שיצא לאור באוקטובר 1977, הציג את ההשפעה העצומה של האחים גיינס על הסאונד של הלהקה.

למרבה הצער, סיפור הסינדרלה הזה נגדע באבחה חדה וכואבת. רק שלושה ימים לאחר צאת התקליט המדובר, הלהקה עלתה על מטוס מדגם CONVAIR CV-240 בדרכה ללואיזיאנה. למטוס אזל הדלק והוא התרסק בביצות של גילסבורג, מיסיסיפי. קייסי וסטיב, שרק התחילו לטעום את טעם ההצלחה הגדולה באמת, יאבדו את חייהם במטוס הקטלני ההוא, בשנת 1977. הטרגדיה הייתה כפולה ומכופלת עבור משפחת גיינס, שאיבדה שני ילדים ביום אחד - כישרונות שהיו יכולים להמשיך ולפרוח עוד שנים רבות.

כשוואן היילן אומרים לנו לקפוץ! ב-9 בינואר בשנת 1984 יצא התקליט "1984" (כתוב כ-MCMLXXXIV בעטיפה הקדמית) של להקת ואן היילן והוא אלבום האולפן השישי של הלהקה הפופולרית.

המתופף, אלכס ואן היילן, סיכם זאת היטב בספרו: "אם זה נשמע טוב, זה טוב. זה מה שרצינו: לעשות משהו מצוין. ואני חושב שהשגנו את זה בתקליט 1984. זה האלבום שהתקרב הכי קרוב לסאונד שתמיד שאפנו להשיג. זה נשאר התקליט שאני הכי גאה בו והכי נהנה להאזין לו. אותו דבר היה נכון עבור אד".

אדי ואן היילן, האיש והגיטרה, היה ידוע בווירטואוזיות הבלתי נתפסת שלו על ששת המיתרים, אבל רבים שכחו שהוא התחיל את דרכו המוזיקלית דווקא כפסנתרן בעל הכשרה קלאסית. בתקליט הזה, אדי ניצל את ההזדמנות לקחת את הלהקה לטריטוריה חדשה לחלוטין. זה היה התקליט הראשון שהוקלט באולפן הביתי החדש שבנה לעצמו, שזכה לשם הקוד "5150" (קוד משטרתי למשוגע משוחרר). העצמאות הזו אפשרה לו להבליט את נגינת הקלידים שלו יותר מאשר בכל תקליט קודם, ועדיין לשמור על הצד הרוקי והמחוספס עם להיטים כמו PANAMA ו- HOT FOR TEACHER.

על הלהיט הבולט ביותר בתקליט, JUMP, סיפר הזמר דייויד לי רות' תיאורים שונים של המשמעות מאחורי המילים, אבל הוא בדרך כלל אמר שהן עוסקות בכתבת חדשות טלוויזיה ובה ראה אדם שעמד להתאבד בקפיצה מבניין. במקום לצעוק לו "אל תקפוץ", רות' חשב על השורה "קדימה, תקפוץ!". הכלי הראשי בשיר זה הוא סינטיסייזר מדגם אוברהיים OB-X2, בו ניגן אדי. זה היה באותה תקופה כשאגדות רוק מצאו דרכים לשלב כלים כאלו בצלילים שלהן, והדבר העלה את הפופולריות שלהן במצעדי הפופ. כך עשו, למשל, להקות כמו זיזי טופ.

אבל הסינטיסייזר היה נקודת מחלוקת קשה בלהקה. אדי רצה להשתמש בו, אבל לי רות' חשב שזה ייראה כאילו הם התמסחרו כדי לקבל יותר השמעת רדיו. אדי, שקיבל הכשרה קלאסית בפסנתר כשגדל ולא התחיל לנגן בגיטרה עד שהיה נער, לא הרגיש שזה תחום רחוק בשבילו. עם זה, הוא זכה להערכה גבוהה אף יותר כשהמעריצים שמחו לשמוע אותו בכלי אחר. למעשה, הגיטריסט כתב חלק מתפקיד הקלידים, שיהפוך בסופו של דבר לשיר הזה, כבר בשנת 1981. לי רות' התנגד בתוקף במשך שנתיים, ורק לאחר שאדי בנה את אולפן ההקלטות משלו (5150) הוא הקליט את השיר עם המפיק טד טמפלמן במהלך סשן הקלטות לילי. כששמעו שאר חברי הלהקה את מה שעשה, הם החליטו לכלול אותו בתקליט הזה - דבר שלפי השמועות תרם לעזיבתו של הזמר שנה לאחר מכן.

לא רק JUMP הפתיע את המעריצים. ישנו פרט טריוויה עסיסי שרבים לא מכירים לגבי השיר I'LL WAIT: אדי ואן היילן ודייויד לי רות' קיבלו עזרה בכתיבת השיר לא אחר מאשר מייקל מקדונלד, סולן להקת האחים דובי. שיתוף הפעולה המוזר הזה הוליד את אחד הקטעים המסתוריים והאווירתיים ביותר בתקליט.

להיט נוסף בא עם PANAMA. למרות שהשם מרמז על מדינה במרכז אמריקה, אין לה שום קשר לשיר. המילים הן על חשפנית שדיוויד לי רות' פגש באריזונה, כמו גם על מכונית מהירה. כל הכבוד, דיימונד דייב! ודרך אגב, אם תהיתם מאיפה מגיע רעש המנוע באמצע השיר – את הצליל סיפקה המכונית הפרטית של אדי ואן היילן, למבורגיני מיורה משנת 1972, אותה קיבל במתנה מאשתו כשהם התחתנו. הלהקה חיברה מיקרופונים לצינור המפלט של הרכב כדי להקליט את השאגה האמיתית של המנוע.

מה חשבו המבקרים? ביקורת מזמן אמת שפורסמה אז במגזין הרולינג סטון קלעה בול: "האלבום הזה מאשר את מה שהרבה מעריצי ואן היילן חשדו מזה זמן מה: זו אינה להקת ארינה-רוק בלבד. מתחת לכל תעלולי המתכת וההבי-מטאל מסתתרת להקה עם יותר מיומנות בפופ.

כבר מההתחלה ברור שללהקה יש כמה טריקים מהשרוול. קטע הנושא הפותח הוא אינסטרומנטלי עם סינטיסייזר נוגה שיכול היה להגיע מפיט טאונסנד או תומאס דולבי. הוא מצליח להישמע בו זמנית עם חוכמת רחוב ופסטורליה זוהרת. גם השיר JUMP הוא משהו שלא הייתם מצפים מהלהקה הזו. תפקיד הסינטיסייזר הראשי משתמשת באקורדים שמתאימים יותר ללהקת אסיה. אבל ברגע שהתופים של אלכס ואן היילן נכנסים והזמר דיוויד לי רות' מתחיל לפרום קו עלילה מפותל בדרך כלל, הדברים מתחילים להישמע קצת יותר מוכרים; ועד שאדי ואן היילן מחזק את הסינטיסייזרים עם גיטרה מתפרצת.

אבל מה שבאמת גורם לתקליט הזה לעבוד היא העובדה שוואן היילן משתמשת בכל ההבזק הזה כאמצעי למטרה - להביא את המנגינה הביתה - ולא כמטרה בפני עצמה. כל שיר מכה חזק מהצפוי, עד שעד סוף האלבום אתה משוכנע שלמרות כל הרעש, ואן היילן היא אחת הלהקות החכמות והקשוחות ברוק'נ'רול. תאמינו לי, זה לא חדשות".

גם העטיפה של התקליט עוררה סערה לא קטנה. הציור של המלאך הקטן שמחזיק סיגריה ביד, פרי מכחולה של האמנית מרגו נהאס, לא היה סתם המצאה פרועה. המודל לציור היה ילד אמיתי בשם קרטר הלם, שבצילום המקורי החזיק סיגריית שוקולד, ולא סיגריה אמיתית. זה לא עזר להם בממלכה המאוחדת – באנגליה היו כמה חנויות תקליטים שסירבו לשים את המוצר במדפיהן בגלל העטיפה עם המלאך המעשן, וחלקן דרשו להדביק מדבקה שתסתיר את הסיגריה.

עד אמצע 1984 (השנה, כמו גם סיבוב ההופעות הענק לקידום התקליט שכלל במה עמוסה ב-175 טון ציוד), ואן היילן הייתה להקה מפוצלת - קורבן של מחלוקות הן קטנות והן לגיטימיות. הבדלים אמנותיים ממושכים בין אדי ואן היילן לדיוויד לי רות' הגיעו לנקודת הרתיחה, במיוחד בפסטיבל "מפלצות הרוק" באירופה. השימוש בסמים ובאלכוהול בלהקה הסלים והאהבה, האחווה והחלום הפשוט של להרכיב להקה הוחלפו במרירות, שאננות ואף שנאה. התקליט הזה נשאר עדות לרגע האחרון שבו הקסם הזה עבד בצורה מושלמת.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.