רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 בנובמבר (9.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "בסוף הסיקסטיז היינו הלהקה הכי חולה באמריקה. חיינו על חטיפי ממתקים שגנבנו מחנויות. כולנו גרנו יחד, שבעה בחורים בחדר אחד. בחור אחד בלהקה היה ממש יפה. הוא היה מזמין בחורה, וכשהיה לוקח אותה לחדר השינה, כולנו היינו עוברים על הארנק שלה וסוחבים משם, בערך, חמישה דולר. לא היינו גנבים גדולים. פשוט לקחנו מספיק כדי לשמור על הלהקה ביחד. הדבר שבאמת הפך לנו את הכל היה כשהבנו שאנחנו לא בעניין של שלום ואהבה. סוף סוף עשינו אודישן עם פרנק זאפה, והגענו לבית שלו בשבע בבוקר. הגענו לשם, התמקמנו מחוץ לבקתת עץ שהייתה לו, והתחלנו לנגן. היינו לבושים כמו שאנחנו מתלבשים כל יום - מכנסי כרום, שיער, איפור, הכל - וזאפה חיבב אותנו. הוא היה הגיבור שלנו. להכיר אותו היה כמו להכיר את הביטלס. הוא היה כל כך סטרייט. זה היה ממש מפתיע. כשזאפה אמר שהוא הולך להחתים אותנו לחברת התקליטים שלו, פשוט התמוגגנו. אחר כך פגשנו את שפ גורדון במסיבה במלון לנדמרק. כולם גרו שם - הנדריקס, ג'פרסון איירפליין. הוא אמר, 'אני מנהל. אני אהיה המנהל שלכם'. מיד ידעתי ששפ הוא הבחור. הוא היה מופרע כמונו. הלילה שבאמת עשה לנו את זה היה ערב מסיבת יום ההולדת של לני ברוס במועדון צ'יטה. היו שם 6,000 איש. עלינו אחרונים, אחרי להקת הבלוז של פול באטרפילד. כולם היו על אסיד, כולם עסקו בשלום ואהבה, והנה אנחנו באים להיראות כמו התפוז המכני. הברחנו את כולם מהבניין. זה היה כאילו מישהו אמר, 'יש פצצה בבניין'. פינינו את הבניין בשלושה שירים. אני מניח שייצגנו משהו שאנשים לא חשבו עליו במשך שנים. אפילו היפיז שנאו אותנו, וקשה לגרום להיפי לשנוא משהו" (אליס קופר)

הלילה בו ניו יורק עצרה נשימה: ב-9 בנובמבר בשנת 1965 כבו האורות ונדלק ג'אם סודי של דילן והסטונס לאור הירח.

היה זה ה-9 בנובמבר 1965, תאריך שנצרב בזיכרון הקולקטיבי של החוף המזרחי. השעה הייתה קצת אחרי חמש אחר הצהריים, שעת העומס בשיאה, ובתחנת הרדיו הפופולרית WABC בניו יורק, השדרן די ג'יי דן היה בעיצומו של שידור. הוא הניח על הפטיפון את להיטו של ג'ונתן קינג, "כולם הולכים אל הירח". לפתע, קולו של קינג החל להישמע כאילו הוא שר מתוך בריכת דבש סמיכה. ההקלטה הואטה באופן משמעותי.

דן השדרן, שהבין מיד שמשהו בצליל פגום לחלוטין, ניסה להציל את המצב והעביר בבהלה לג'ינגלים של התחנה. אלא שגם הם נשמעו מעוכים ואיטיים. הבעיה לא הייתה בציוד האולפן. זו הייתה רשת החשמל עצמה. התדר של רשת החשמל, שאמור לעמוד יציב על 60 הרץ ומנועי הפטיפונים מסתמכים עליו, החל לקרוס. בעודו מנסה להבין מה קורה, אורות האולפן עומעמו, ודקות לאחר מכן נפלה חשיכה מוחלטת.

הרחק משם, הסיבה לכל הבלגן התבררה. זה לא היה סתם קצר. בתחנת הכוח ההידרו-אלקטרית 'סר אדם בק מספר 2' באונטריו, קנדה, ממסר בודד אחד, שכוונן באופן שגוי, זיהה עומס יתר ופשוט הפסיק את הזרם. השעה הייתה 17:16. התקלה הבודדת הזו גרמה לתגובת שרשרת קטסטרופלית. תוך דקות, כל הרשת בצפון-מזרח היבשת קרסה כמו דומינו. חשיכה עצומה השתלטה על ניו יורק ועל פני שטח של כ-207,000 קילומטרים רבועים. כשלושים מיליון בני אדם במסצ'וסטס, קונטיקט, רוד איילנד, ורמונט, ניו המפשייר וחלקים מקנדה מצאו את עצמם בעלטה מוחלטת.

בתפוח הגדול, כלומר ניו יורק, הכאוס היה מיידי. מיליוני אנשים שעשו את דרכם הביתה נתקעו. כ-800,000 איש נלכדו ברכבות התחתית החשוכות. אחרים נלכדו במשרדיהם, כשהמעליות דממו בין הקומות. רכבות עצרו על הפסים, ומטוסים נאלצו לחוג בשמיים ללא יכולת לנחות בשדות התעופה שהפכו לשחורים. תחנות רדיו שונות, כמו WABC, עברו במהירות למקור חשמל מגנרטור חלופי והפכו לקול היחיד שעדכן את הציבור המבוהל, בניסיון לשמור על רוגע.

ומה עם כוכבי הרוק? ובכן, הרולינג סטונס היו בעיר, שבוע לפני תחילת סיבוב ההופעות האמריקני הרביעי שלהם. חברי הלהקה השתכנו במלון שרתון, אך עד מהרה המלון הוצף במעריצות צורחות שרק רצו לגעת באליליהן. הנהלת המלון, שכנראה פחות התחברה לרעיון, ביקשה בנימוס (או שלא) מחברי הלהקה להתפנות למלון אחר. הם נאלצו לעבור למלון לינקולן, כשלפתע כבו האורות. זה קרה בדיוק כשבוב דילן ועוד כמה חברים מלהקת הליווי שלו הגיעו לבקר.

דילן, כדרכו, לא התבלבל מהחושך הפתאומי. הוא הכריז לסובבים כי זו השתלטות של חוצנים ממאדים, ומיד לאחר מכן הציע לכולם להתמסטל ולקבל בברכה את האנשים הירוקים מהחלל. דילן אמר? כך עשו. החבורה העליזה, שכללה את מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס, דילן וחברי להקתו דאז (שנקראה THE HAWKS ועתידה להפוך ללהקת THE BAND), הדליקה נרות, עישנה, שתתה וקיימה ג'אם אקוסטי ספונטני לאור הנרות.

יש הטוענים כי החוויה הסוריאליסטית הזו היא שהיוותה את ההשראה לאחד משיריו המורכבים ביותר של דילן, VISIONS OF JOHANNA, שנכלל בתקליטו BLONDE ON BLONDE. קשה להתעלם משורות כמו "הרוח של החשמל מייללת בעצמות פניה". הגרסה הראשונה של השיר הזה, שבמקור נשאה את שם הקוד FREEZE OUT, הוקלטה ב-30 בנובמבר, שבועות ספורים אחרי הלילה החשוך.

אז בחוץ, חשיכה השתררה והירח העגול והגדול סיפק אור חיוור ומסתורי, שהצטרף לאורות המכוניות הרבות שניסו לפלס את דרכן במהומה. התקרית הזו נרשמה כנפילת החשמל הגדולה ביותר בהיסטוריה של ניו יורק, שיא שהחזיק מעמד עד אוגוסט 2003.

באופן מדהים, באותו לילה אפל אחוז הפשיעה בעיר הגדולה נרשם כנמוך ביותר. במקום לפרוץ ולבזוז, אנשים עזרו זה לזה ברחובות. ובבוקר, החשמל חזר. מה עוד קרה תשעה חודשים לאחר מכן? ובכן, עיתון ה"ניו יורק טיימס" דיווחו באוגוסט 1966 על עלייה חדה בילודה בבתי החולים בעיר. המיתוס על ה"בייבי בום של הבלקאאוט" נולד. האם זה היה נכון? מחקרים מאוחר יותר (כמו זה של ג'יי ריצ'רד אדרי ב-1970) הפריכו את הטענה, אך היא הפכה לאגדה אורבנית אהובה.

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1968, הופק בהוליווד סרט בכיכובה של דוריס דיי, ששמו היה 'היכן הייתם כשהאורות כבו?' – ותודו שהייתם רוצים להשיב שהייתם באותו רגע בג'אם האקוסטי של דילן והסטונס.

איש הפסנתר מגיע! ב-9 בנובמבר בשנת 1973 יצא אלבום הסולו השני של בילי ג'ואל, PIANO MAN.

היכונו לסיפור מדהים. ב-9 בנובמבר 1973, יצא לחנויות תקליט סולו שני לבחור צעיר בשם בילי ג'ואל. לתקליט קראו PIANO MAN, ובעוד שהיום הוא נחשב לקלאסיקה, באותו רגע הוא היה הימור גדול שהגיע אחרי שרשרת כישלונות מפוארים ודרמה אישית אחת גדולה.

הפיצוץ הגדול, כמובן, היה תקליט זה - אבל המצית? הו, המצית הוא סיפור אחר לגמרי. אנחנו מדברים על הקלטה חיה, כמעט מחתרתית. זו הייתה ההופעה של בילי ג'ואל באולפני SIGMA SOUND בפילדלפיה, ששודרה בתחנת הרדיו WMMR. האירוע הזה, שהתרחש ב-15 באפריל 1972, הקדים את החתימה שלו בחברת התקליטים קולומביה בשנה שלמה, ואת יציאת התקליט ב-19 חודשים. אם הסיפור הזה היה קורה היום, הוא היה הופך לויראלי תוך שניות. כמו שאמרו אז באולפן: "הילד נכנס לשם כאנונימי, ויצא ככוכב".

אבל בואו נריץ רגע אחורה. מי בכלל היה הילד הזה מהיקסוויל, ניו יורק? לפני שהפך לאיש הפסנתר, בילי ג'ואל היה נער שלמד עשר שנים נגינה קלאסית ואז מרד עם רוק אנד סול. בגיל 18, בשנת 1967, הוא היה חבר בלהקת סול לבנה בשם THE HASSLES. מאוחר יותר, הוא חבר למתופף ג'ון סמול והקים צמד מטאל-פסיכדלי-כבד-באופן-מגוחך בשם ATTILA. הצמד הזה הוציא תקליט אחד ב-1970, והוא זכור בעיקר בזכות העטיפה שלו, שג'ואל עצמו כינה DUMB-ASS. בצילום נראו השניים, לבושים בשריונות פרוותיים, עומדים בתוך מקפיא בשר תעשייתי, מוקפים בנתחי בשר תלויים. כן, ברצינות. "רצינו להשמיד את העולם באמצעות הגברה", סיפר ג'ואל שנים אחר כך. "ניגנו כל כך חזק שיכולתם לראות דם יוצא לאנשים מהאוזניים. זה היה פשוט נורא". כצפוי, התקליט נכשל כישלון חרוץ. ג'ואל החליט לשנות כיוון ועבר לסגנון הזמר-יוצר הרגיש, בעקבות אמנים כמו ג'יימס טיילור ואלטון ג'ון.

בנובמבר 1971, ג'ואל הוציא את תקליט הסולו הראשון שלו, COLD SPRING HARBOR, בחברת פראמאונט. אבל האמת היא שהוא היה חתום בחברה קטנה בשם FAMILY PRODUCTIONS של ארטי ריפ. ג'ואל הצעיר והנאיבי חתם על חוזה הקלטות גרוע במיוחד, כשהוא לא קורא את האותיות הקטנות ולא מתייעץ עם עורך דין. העט שאחז בידו מיהרה לחתום וכך הוא כבל את עצמו לאותה חברה, שלקחה לעצמה זכויות כמעט על כל דבר שהוא אי פעם יקליט. התקליט הזה היה אמור להיות הפריצה שלו, אבל הוא הפך לאסון קולוסאלי. מעבר לסכסוכים פנימיים בחברה והתעלמות כמעט מוחלטת מצד תחנות הרדיו, התקליט סבל מבעיה טכנית מביכה: הוא עבר מאסטרינג במהירות הלא נכונה. הטכנאים האיצו את ההקלטה בכ-5% עד 7%, מה שגרם לקולו של ג'ואל, שהיה גבוה וצעיר ממילא, להישמע כמו דמות מצוירת. ג'ואל עצמו תיאר זאת כאילו הוא נשמע "כמו אחד מהצ'יפמאנקס". הוא סיפר פעם: "עמדתי לערוך מסיבת האזנה גדולה, כל החברים שלי באו, זה התקליט הראשון שלי. ואנחנו מאזינים, והחברים שלי אומרים, 'למה אתה נשמע כמו בחורה?' זעמתי ולקחתי את התקליט וזרקתי אותו כמו פריזבי".

כדי להתקיים, בילי ולהקתו נאלצו לצאת לסיבוב הופעות אינטנסיבי רק כדי, כפי שניסח זאת, "לקנות ארוחת צהריים". אבל הצד החיובי היה שזה חישל אותו, והוא החל לכתוב שירים חזקים ועוקצניים אפילו יותר. מתוסכל מהכישלון בניו יורק ומהחוזה הנוראי שכבל אותו, ג'ואל ארז את חפציו וברח לחוף המערבי, ללוס אנג'לס. הוא לא ממש השתלב בסצנת הרוק בלוס אנג'לס. כדי לשרוד, הוא נאלץ להסתתר מחוזה ההקלטות שלו. במשך שישה חודשים, מנובמבר 1972 עד אפריל 1973, הוא עבד תחת השם הבדוי "ביל מרטין" (מרטין הוא שמו האמצעי) בבר קטן בשם THE EXECUTIVE ROOM בשדרות ווילשייר. הוא ניגן בפסנתר עבור טיפים, וצפה בדמויות הקבועות של הבר: ג'ון הברמן שחלם להיות כוכב קולנוע, המלצרית, איש הנדל"ן פול שכתב רומן, והזקן ששתה ג'ין וטוניק ודיבר על פוליטיקה. החוויות האלה, כמובן, התגבשו לאחד השירים המכוננים ביותר שלו: הוואלס האוטוביוגרפי PIANO MAN.

בזמן שג'ואל הסתתר בלוס אנג'לס, משהו אחר קרה בפילדלפיה. סצנת הרדיו שם הייתה שונה. תחנת WMMR הייתה תחנת רוק בפורמט חופשי, מהסוג שכבר כמעט לא קיים. המנהל, ג'רי סטיבנס, נתן לשדרנים הצעירים חופש לנגן כל דבר טוב, בין אם הוא במצעדים ובין אם לא. ג'ונתן טאקיף היה אחד מאותם שדרנים. הוא נדלק על ג'ואל כשראה אותו מחמם את טאג' מאהל. ב-2 באפריל 1972, הוא ראה את ג'ואל בפסטיבל MAR Y SOL בפוארטו ריקו. היה גשום, והקהל (כ-50 עד 60 אלף איש) הסתתר באוהלים. ג'ואל עלה לבמה והצליח להוציא את הקהל הסחוט מהאוהלים ולגרום להם לרקוד. אגב, גם בכיר מחברת קולומביה בשם קלייב דיוויס היה שם והתרשם מהצעיר בן ה-22.

שבועיים לאחר מכן, דניס ווילן, מפיק סדרת ההופעות של WMMR, היה בניו יורק ושמע את הדמו של COLD SPRING HARBOR במשרדי פראמאונט. הוא התקשר לטאקיף ושאל: "זה הדבר האמיתי, או שאני סתם תחת השפעת סמים?" טאקיף ענה לו: "הרגע ראיתי אותו בלייב. הוא הרבה, הרבה יותר טוב בהופעה". כך נולדה ההופעה באולפני SIGMA SOUND ב-15 באפריל 1972. הלהקה של ג'ואל – לארי ראסל בבס, אל הרצברג בגיטרה וריס קלארק בתופים – הייתה לחוצה. גם בחדר הבקרה המתח היה בשיאו. המנהל של ג'ואל דאז, אירווין מאזור, לא הפסיק לצעוק לטכנאי "תגביר את הפסנתר!". בשלב מסוים, לטכנאי ג'יי מארק ווילן נמאס, הוא נכנס עם מאזור לקרב אגרופים (כן, קרב אגרופים) ופשוט סילק אותו ואת אחד מאנשי הצוות מחדר הבקרה. ההתחלה הייתה קטסטרופלית. כשהלהקה התחילה לנגן את CAPTAIN JACK, המתופף ריס קלארק היה כל כך לחוץ שהמקלות פשוט החליקו לו מהידיים. אבל איכשהו, למרות הכל, זה הצליח. ההופעה הייתה מחשמלת.

כמה לילות לאחר מכן, טאקיף (השדרן) איתר את סליל המאסטר הדו-ערוצי של ההופעה. בסתר, הוא הכין לעצמו עותק על סליל נפרד של השיר CAPTAIN JACK והתחיל לשדר אותו בתוכנית שלו. זה היה כמובן בניגוד לכל הכללים, אבל זה היה שווה את זה. השיר, שתיאר סוחר הרואין באויסטר ביי, לונג איילנד, אליו היו מגיעים בני נוער משועממים מהפרברים, הפך להמנון מיידי בפילדלפיה. המאזינים לא הפסיקו להתקשר ולבקש את השיר. מנהל התחנה ניסה לצנזר את השיר. הוא טען שהשיר "מפאר שימוש בסמים ואוננות". אבל זה היה מאוחר מדי. CAPTAIN JACK הפך ל-STAIRWAY TO HEAVEN של פילדלפיה. הבאזז היה כל כך חזק שהוא זלג לניו יורק, והוא ששבר את המבוי הסתום במשא ומתן בין ג'ואל לקלייב דיוויס בקולומביה. דיוויס לא חשב ש-CAPTAIN JACK הוא שיר חזק מספיק, אבל הלחץ מפילדלפיה שכנע אותו.

זמן קצר לאחר מכן, קיפ כהן, מנהל בכיר בקולומביה, השמיע את הדמו של PIANO MAN לבוס הגדול של הלייבל, גודארד ליברסון. ליברסון האזין ואמר משפט אחד: "הוא הדבר האמיתי". ג'ואל הוחתם, וקולומביה נאלצו להילחם כדי לשחרר אותו מהחוזה הנורא עם FAMILY PRODUCTIONS. ג'ואל התאושש, לאחר תקופת דיכאון בגלל כישלון תקליט הבכורה והדרמות האישיות, וניגש להקליט את התקליט השני. PIANO MAN הוקלט באולפני DEVONSHIRE SOUND בצפון הוליווד, בהפקתו של מייקל סטיוארט.

רבים מכירים בעיקר את שיר הנושא שבו, אם כי כשיצא, בגרסה ערוכה על גבי תקליטון, הוא הגיע למקום ה-25 בלבד בארה"ב. כאמור, את השיר הזה כתב ג'ואל על חוויותיו כפסנתרן בבר בלוס אנג'לס. אותה מלצרית שבשיר הייתה אליזבת' וובר, שהפכה להיות אשתו הראשונה של ג'ואל. הם התחתנו בשנת 1973 והתגרשו בשנת 1982. הסיפור שם היה מלוכלך: וובר הייתה לפני כן נשואה לחברו הקרוב, המתופף ג'ון סמול (מצמד ATTILA הזכור לדיראון). ג'ואל חטף אותה מחברו, אבל גם הוא נזרק על ידה, הפך דכאוני, איים להתאבד ואושפז במוסד. לאחר שהתאושש, וובר חזרה אליו וגם ביקשה לנהל אותו. דרך אגב, בהמשך דרכו נתן ג'ואל גם לאחיה של וובר להיות בשורת מנהליו. אותו אח דאג לגנוב ממנו עשרות מיליוני דולרים. ג'ואל נאלץ לתבוע אותו.

אבל נחזור לשיר. על PIANO MAN סיפר ג'ואל שנים לאחר מכן: "אין לי מושג מדוע הוא הפך כה פופולרי. זה שיר מבוקש מאד במסיבות קריוקי. המלודיה בו אינה הכי טובה ודי חוזרת על עצמה. אבל שירים הם כמו ילדים שלי והילד הזה, למרות שלא האמנתי בו, הצליח הרבה מעבר למצופה". בשיר יש גם את דמותו של דייבי, שהתחתן בעודו בחיל הים. אותו דייבי היה דייוויד היינץ, דמות אמיתית שג'ואל הכיר, והוא אכן מת בשנת 2003 מניוון שרירים.

כשיצא התקליט PIANO MAN ב-1973, הוא כבר היה מלוטש. ג'ואל עצמו, במבט לאחור, הרגיש שההקלטות המוקדמות שלו היו "מלוטשות מדי, ההפקה הייתה זהירה מדי. הקול שלי היה טהור מאוד, גבוה, צעיר. שנאתי את זה. רציתי להישמע מחוספס וגס". הוא תמיד העדיף את להקת ההופעות שלו על פני נגני אולפן מיומנים, כי להם היה רגש ומחויבות. הוא נהג לומר למתופף שלו, ריס קלארק: "פשוט תמשיך לנגן, אל תדאג לדרוך עליי. פשוט תרביץ חזק בתופים".

התקשורת לא נפלה מיד לרגליו. עיתון רולינג סטון פירסם ביקורת ב-14 במרץ 1974: "המוזיקה של בילי ג'ואל סבלה עד כה בהשוואה לאמנים אחרים שדומים לו. הלהקה שלו, THE HASSLES הייתה חיקוי גרוע ללהקות כמו ואנילה פאדג'. המוזיקה שלו עם 'אטילה' נעשתה באופן טוב יותר על ידי אורגניסט בשם לי מייקלס. והלהיט היחיד שלו היה סוג של פופ סתמי. הופעות שערך לאחרונה, בפאבים קטנים בלוס אנג'לס, העניקו לו פרספקטיבה חדשה למוזיקה.

התקליט החדש שלו מראה רצינות וגם גמישות מוזיקלית. נראה כי בילי ג'ואל התבגר. עם זאת, הוא מפליא לספר סיפורים על אחרים אך נראה שאינו מצליח לספר לאחרים גם על עצמו במוזיקה שלו. אפילו בשיר הנושא, שמתיימר כביכול להיות עליו, הוא אינו מצליח לשכנע כי זה אכן נכתב עליו. ההפקה של התקליט היא מלאכת מחשבת, שמבליטה את יכולותיו הטובות של ג'ואל כפסנתרן".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "כרגע לג'ואל יש שתי בעיות: דמיון הגישה בביצועים ובתזמור מרצועה לרצועה, ומדי פעם חוסר יכולת לקצץ את המחשבה המרכזית של המילים שלו. עם זאת, מדובר בתקליט שבהחלט ראוי לתשומת לב, ולו רק לשיר הנושא המעולה".

אבל הביקורות הפושרות לא שינו את העובדה שהגלגל התחיל לנוע. ג'ואל החל לחמם אמנים כמו האחים דובי והביץ' בויז. שמו החל להיבנות ולסלול קריירה מרשימה ביותר. עכשיו ניצבה בפניו בעיה; אותו קהל שהתלהב מהתקליט PIANO MAN, החל לחפש גם את תקליטו הקודם והפגום. ג'ואל, שהתבאס כאמור מאותו תקליט, המליץ באחד העיתונים אז: "תאטו את הפטיפונים שלכם. כי זה הושם על ויניל במהירות גבוהה ברבע טון מזו שהקלטתי באופן טבעי". מה שטבעי היה מאותו רגע והלאה, זה שבילי ג'ואל לא הסתכל יותר לאחור. הוא דהר קדימה. ועוד איך.

"אז תשיר לנו שיר, אתה איש הפסנתר / תשיר לנו שיר הלילה / כי כולנו במצב רוח למנגינה / ואתה הוא שגורם לנו להרגיש בסדר".

ב-9 בנובמבר בשנת 1961 הופיעו הביטלס במועדון קאברן הליברפולי (ברחוב מאת'יו) כשאיש נכבד מאד, מנהל חנות תקיים פופולרית ושמו בריאן אפשטיין, הגיע לראותם שם.

"השם 'ביטל' לא אמר לי דבר", נכתב בספרו האוטוביוגרפי והחצי מפוברק של בריאן אפשטיין (שנכתב בכלל על ידי העיתונאי דרק טיילור). "זכרתי במעומעם פוסטר עם שמם שקידם מופע באירוע ריקודים שנערך באולם טאוואר שבאוניברסיטה של ניו ברייטון. חשבתי לעצמי כי איות השם הינו מוזר וחסר מטרה. ריימונד ג'ונס היה אחד מתריסר הלקוחות הרגילים שהתקשר בקביעות כדי לבקש תקליטונים לא ידועים כי ידע שאעשה הכל כדי להשיג את הדבר שיספק לקוח." בספרים ומאמרים רבים על הביטלס, כמו בספר זה של אפשטיין, נטען כי הצלילים שוולר השמיע הגיעו גם לאוזניו של ריימונד ג'ונס, שנכנס, ב-28 באוקטובר 1961, לחנות התקליטים בניהולו של בריאן אפשטיין ושמה נמס. שם ביקש לרכוש את התקליטון עם השיר 'בוני שלי', ששרים הביטלס (עם טוני שרידן). אפשטיין, שהתחייב להשיג ללקוחותיו כל תקליטון שקיים על פני כדור הארץ, הבטיח לאתר את המבוקש למרות שלא שמע מעולם על להקה זו.

(כאן מגיעה תגלית מ-א-ד מעניינת שמצאתי על הסיפור ותוכלו לקרוא עליה בספר על הביטלס, 'ביטלמאניה!')

בכל אופן, בריאן אפשטיין הבין כי הביטלס הללו מעוררים הדים ובצהרי יום חמישי, 9 בנובמבר וכנראה התאריך החשוב ביותר בסיפור הביטלס, הגיע עם עוזרו, אליסטיר טיילור, לקאברן. הם ירדו במדרגות אבן, שהובילו מרחוב מאת'יו למרתף המהביל. אותן מדרגות שימשו הכניסה והיציאה היחידות משם, תוך סיכון ממשי של השמת הנוכחים במלכודת מוות ברורה, במידה ותפרוץ במקום דליקה. התקליטן המקומי, בוב וולר, קלט בעינו את האיש הנכבד, לא היסס והכריז במיקרופון כי 'יש בקרבנו אדם מוכר מאד היום'. פול: "זה רק מראה כמה ליברפול הייתה אז צרת אופקים אם בריאן אפשטיין, מנהל חנות תקליטים, יכול להיות כה מפורסם." חלק מהנוכחים תהו מה לאדם כמוהו לחפש בהופעה של הביטלס בקאברן, כי ידעו שאינו מחובבי סוג המוסיקה שהם מגישים.

צלילי הביטלס הידהדו בין קירות הקאברן וגם בראשו של אפשטיין הידהדה מחשבה בצורת 'יש לי רעיון כיצד להתקדם איתם'. המוסיקה הקצבית היכתה בו מיד כמו גם גישתם הרעננה והחצופה. "הביטלס היו נוראיים בהופעה הזו", גילה טיילור. "זיהינו את הבחורים שעל הבמה כלקוחות קבועים בחנות שלנו והרעש שיצרו היכה כחבטה עזה בחזה שלנו. בריאן ואני חשנו אי נינוחות עם החליפות שלבשנו שם כשמולנו הופיעו הביטלס בבגדי עור ועם מחסור ברור בשליטה עצמית. עיניו של בריאן נפקחו בתדהמה כשהם עישנו, צעקו וקיללו את הקהל בין השירים. לפתע שמתי לב כי כף הרגל שלי נעה לפי הקצב שלהם והבנתי שיש בהם משהו שונה וכריזמטי. השיר האחרון והמקורי שביצעו בהופעה נקרא 'שלום ילדה קטנה' וההבנה כי הם גם כותבי שירים גרמה לבריאן ולי להחליף בינינו מבטים מופתעים, כי להקה שכותבת את שיריה לא היה דבר שכיח אז בליברפול. לאחר ההופעה ניגשנו אליהם, בחדר ההלבשה הקטנטן, ובריאן לא הפסיק להחמיא להם.".

מהקאברן פנו הביטלס להופעת ערב אחרונה בלית'רלנד ואפשטיין וטיילור פנו לסעוד במסעדה. השם יצא מפיו של אפשטיין משפט שהמם את טיילור – 'אני חושב שהם נהדרים. האם אתה חושב שכדאי לי לנהל אותם?'.

הרוצח של לנון מגבש דעה! ב-9 בנובמבר בשנת 1980 טס מארק צ'אפמן בחזרה לניו יורק. במהלך הטיסה הוא קרא בעיון רב את מגזין ESQUIRE ובו כתבה מאת לורנס שיימס, שמטילה ביקורת על אמונותיו של לנון ואורח חייו המיוחד.

לורנס שיימס היה כתב עצמאי צעיר, בסך הכל בן עשרים ותשע, שקיבל משימה שנראתה פשוטה: לכתוב על ג'ון לנון. הכתבה שלו, שזכתה לכותרת הקולעת "ג'ון לנון, איפה אתה?", פירטה למעשה את מסכת ניסיונותיו הכושלים של שיימס להגיע אל הכוכב המסתגר. בסופו של יום, הוא פשוט לא הצליח. שיימס החליט לכבד את החלטתו של לנון להישאר בצללים, ובמקום זאת, כפי שניסח זאת, ניגש לכתוב עליו "מאמר קליל". אבל המילים הראשונות בכתבה היו נשכניות במיוחד: "בחיפוש אחר הביטל שהקדיש שני עשורים כדי למצוא אהבה אמיתית ואושר, רק כדי לגלות פרות, בהייה יומית בטלוויזיה ונדל"ן בפאלם ביץ'...".

שיימס שפך את ליבו בגוף הכתבה: "...אז החלטתי שבכל זאת אני לא רוצה לפגוש אותו. במקום זאת, החלטתי לרדוף אחרי הדברים שאי אפשר היה להסתיר. כמו האחוזות שלו, למשל. מצאתי ארבע מהן, ויש עוד. כמו הפרות שלו: מצאתי חמישים ומשהו, ויש עוד מאתיים. מצאתי את שטחי המרעה שלו, את בריכות השחייה שלו, את האישה ששולחת לו קולרבי אורגני וביצים טריות מהחממה שלו בצפון מדינת ניו יורק. מצאתי את עורך הדין שלו, וניסיתי לאתר את היאכטה שלו. מצאתי כמה חברי להקות לשעבר שלו, שעברו מעוני לעושר ובחזרה לעוני, ומצאתי מעריצים שרופים עם דיבור מבולבל, שגם עכשיו מסתובבים בשכונה שלו, משתוקקים רק להציץ בו. מצאתי את החתימה המצולמת שלו ושל עורכי דיונו על מסמכים ומשכנתאות בשווי מיליוני דולרים. מצאתי את רצועת החוף הפרטית שלו בפלורידה. וככל שמצאתי יותר, כך שמחתי יותר שלא הצלחתי להשיג את לנון עצמו. הוא פשוט לא היה הלנון שהלכתי לחפש."

הכתב המשיך ותיאר את האגדה האבודה: "הלנון שאני הלכתי לחפש תר אחר דברים אחרים לגמרי. הוא היה אדם שתמיד לקח סיכונים – מוזיקליים, פוליטיים, אפילו סיכונים עם השפיות הרופפת שלו. הלכתי לחפש את לנון שבמבטו החצוף והבלתי נרתע, בכנות המחרידה שלו, בייש את העולם וגרם לו לבחון את עצמו מחדש. חיפשתי את לנון שתמיד פתח את הפה הגדול שלו, שפגע בכולם ולא דפק חשבון. הלנון 'שלי' היה ליצן מר, איש בעל שגיאות מוגזמות וחוסן נפשי עצום, תינוק-גדול, שוחר אמת שלעיתים נראה פתטי, שמראהו הכאוב, המטופש, הרציני והפרנואיד היה הסמל והמצפון של עידן שלם."

"הלנון שהייתי מוצא," המשיך שיימס בתיאורו המריר, "הוא איש עסקים בן ארבעים שצופה הרבה בטלוויזיה, שיש לו 150 מיליון דולר, בן שהוא מתלהב ממנו, ואישה שמיירטת את שיחות הטלפון שלו. יש לו עורכי דין טובים שממלטלים אותו דרך פרצות מס, והוא למד את היתרונות הפוליטיים של השתיקה. הוא כבר לא עושה שום דבר מגוחך. הוא הפסיק לעשות טעויות והוא הפסיק לעשות מוזיקה. ובעודי רודף אחרי הצל שלו מאחוזה לאחוזה, ממבצר למבצר, כשניסיתי לחבר את פאזל חייו הנוכחיים משיחות עם מתווכים, פקידים בחנויות טבע ואנשים שלא היו חופשיים לדבר איתי, כל השאלות שחשבתי לשאול אותו הצטמצמו לשאלה אחת קצרה שניתן לענות עליה ב'כן' או 'לא': האם זה נכון, ג'ון? האם באמת התייאשת?"

שיימס הסביר מה הצית את הרדיפה הזו: "זו הייתה המודעה המטורללת ההיא בניו יורק טיימס שגרמה לי לראשונה לחשוב על מעקב אחריו. הדבר פורסם ב-27 במאי 1979. היא נקראה 'מכתב אהבה מג'ון ויוקו לאנשים ששואלים אותנו מה, מתי ולמה'. זה היה קיטש גס מספיק כדי להביך את בארי מנילו. המודעה כיסתה עמוד שלם ועלתה 18,240 דולר; היא נועדה לעדכן את העולם במה שהתרחש בשלוש השנים שחלפו מאז שלנון הואיל בטובו להצהיר הצהרה פומבית. המכתב הזה אמר לנו, 'הצמחים גדלים. החתולים מגרגרים', ו'קסם הוא הגיוני'. בני הזוג לנון הודיעו לנו על האסטרטגיות הפוליטיות הנוכחיות שלהם: 'הדברים שניסינו להשיג בעבר על ידי הבהוב של V SIGN, אנחנו מנסים עכשיו באמצעות משאלות... זה עובד'. בפן הבין-אישי, יעצו לנו ש'כשמישהו כועס עלינו, אנו מציירים הילה סביב ראשו או ראשה במוחנו'. באשר לחוסר התפוקה שלהם, הם הבטיחו שהשתיקה שלהם היא 'שקט של אהבה ולא של אדישות'. לבסוף, בנושא האפשרויות האנושיות, הם אמרו לנו, כנראה בלי טיפת אירוניה, ש'אם שני אנשים כמונו יכולים לעשות מה שאנחנו עושים בחיינו, כל נס אפשרי!'."

שיימס לא הסתיר את הזעזוע שלו: "עכשיו, מה לעזאזל השטויות הדביקות האלה? האם זה יכול להיות לנון האכזרי, לנון הארסי, ארי הים הנוהם שכתב את המילים החדות כסכין ושר את שירי העבר? האם הוא הפך להיפי מזדקן וסנילי? האם מוחו המסומם לשעבר עושה כל שביכולתו כדי להיעלם? ולמה להזכיר לנו את נוכחותו? אלא אם כן... היה לו מה למכור?"

"החודשים חלפו, עם זאת, ולא יצא שום תקליט חדש של ג'ון לנון. אפילו לא אחד. ארי הים שקע שוב. אבל היעדרותו כבר לא הייתה מושלמת; היא נסדקה ברגע החשיפה הזה, עם המסר המתגרה ההוא. לנון שיחק ב'מחבואים' של גיבור תרבות. טוב, בסדר גמור, אז זה היה משחק שגם אני יכולתי לשחק."

"הלכתי לספרייה הציבורית וחיפשתי כל מה שנכתב על האיש בשנים האחרונות. לא היה הרבה. בפברואר 1978, הניו יורק טיימס פרסם אייטם שסיפר כי לנון רכש כאלף דונם בצפון מדינת ניו יורק. המחיר המדווח של הקרקע היה 178,000 דולר, סכום שהסתבר בהמשך כשליש ממה ששולם באמת, אבל אני אגיע לזה. באוקטובר 1979 נחשף כי לנון תרם 1,000 דולר למשטרת ניו יורק כדי לצייד את השוטרים בעיר באפודים חסיני כדורים. באותה שנה, דיווחים שונים הצביעו על כך שבני הזוג, שכבר היו בבעלותם עשרים ושמונה חדרים בבניין הדקוטה המפורסם, הגישו הצעות מחיר קבועות על כל דירה שהתפנתה בבניין, כשהם מציעים אוטומטית 30,000 דולר מעל כל הצעה אחרת. 'זה פשוט שג'ון ואני תמיד רצינו לגור בבית', הסבירה יוקו."

"כשנכנסו ל-1980, האזכורים של לנון נעשו דלילים אפילו יותר. ב-3 בפברואר, הלוס אנג'לס טיימס פרסם שהוא הוציא מעל 700,000 דולר עבור בית על חוף הים בפאלם ביץ', פלורידה. במאי דיווח הניו יורק דיילי ניוז שלנון רכש סירת מפרש באורך שישים ושלוש רגל ועגן אותה בלונג איילנד, שם, במקרה, היה לו בית נוסף. וזהו. זה בערך כל מה שהעולם שמע על ג'ון אונו לנון מאז 1976. זה לא היה הרבה, אבל היה לזה דפוס ברור: לנון נשאר סלבריטי בעיקר בזכות כוח הקנייה האדיר שלו."

"זה לא תמיד היה כך," הזכיר שיימס לקוראיו. "לנון נהג להרוויח את תהילתו בגלל מה שהוא עשה. אפילו כשהוא נראה מטופש – כשהזמין את העיתונות למיצג המיטה בירח הדבש שלו עם יוקו, כשהופיע בתוך שקית בד וזימזם קטעים מהדנובה הכחולה, או כשצילם סרט איטי בן חמש עשרה דקות על איבר מינו – הביטל לשעבר היה סוג של 'קדוש סלפסטיק'. זו הייתה שעתו היפה ביותר. היה טוהר מטורף ובוער בכל מה שהוא עשה, כזה שיכול היה כמעט לגרום לך לבכות. זה נראה כאילו קרה לפני מיליון שנה."

"בתחילת יולי השנה," המשיך הכתב, "לנון הגיע שוב לכותרות, אבל באופן ששבר את הדפוס. הפעם, זה לא היה משהו שהוא קנה שהפך אותו לחדשות: זה היה משהו שהוא מכר. אחת הפרות שלו השיגה סכום מדהים של 265,000 דולר וקבעה שיא ביריד מדינת ניו יורק. יצרנית החלב המופלאה הזו הייתה צפויה להשפריץ חמישים אלף ליטרים של חלב בשנה. לפי הניו יורק טיימס, היא הייתה רק אחת מתוך כמאתיים חמישים פרות בבעלות לנון ושותף אנונימי. דובר מטעם ג'ון ויוקו מסר: 'הם לא להוטים למכור יותר מדי פרות בגלל אהבתם לבעלי החיים'. ובכן, למען השם, ב-265,000 דולר לפרה, כמה מהן אתה באמת צריך למכור? בכל מקרה, נותרו מאתיים ארבעים ותשע פרות, ואני הייתי נחוש למצוא אותן. הן היו, אחרי הכל, הפרות של ג'ון לנון. הן היו כנראה הדבר הכי קרוב ללנון שאליו אצליח להגיע."

"היה לי מושג מעורפל איפה הן נמצאות. המאמר בטיימס שדיווח על עסקת החלב המקורית ב-1978 הצביע על העיירה DELHI, חור קטן ומנומנם השוכן בהרי ה-CATSKILL, בלב ליבה של ארץ חוות אול-אמריקאית אמיתית. יש שם רחוב ראשי, סניף של גרנד יוניון ודיינר קלאסי. שם עצרתי לשתות קפה ולנסות להוציא מידע מהמקומיים."

"בספל הקפה השני כבר למדתי שהכסף הגדול באזור מתרכז בחוות DREAM STREET, שהתמחתה בפרות HOLSTEIN, הקאדילק של פרות החלב. החלטתי להתקשר למשרד שלהם. מזכירה ענתה, ואמרתי לה שאני רוצה לדבר עם הבוס על הפרות של ג'ון לנון. היא שאלה אותי מי אני, וכמו טיפש, אמרתי לה את האמת. היא נעלמה מהקו מהר יותר מסלע המחליק מתחת למים, וחזרה כעבור דקה עם התשובה המוכנה: 'איננו רשאים לדון בשום דבר הקשור לאחזקותיהם של בני הזוג לנון'. האירוניה חגגה. לנון, שנהג להכניס את עצמו לצרות צרורות בכך שסיפק לאנשים תשובות לשאלות שהם אפילו לא שאלו, מוקף עכשיו בצבא של אנשים ששומרים עבורו סודות. אבל פרות, כידוע, לא כל כך קל להסתיר. הן חיות גדולות. ויש דרכים למצוא אותן...".

עיניו של צ'אפמן רצו על פני הכתבה הארוכה שהמשיכה וכשיצא מהמטוס, מיהר לבניין הדקוטה. שם אמר לו שומר הכניסה, ג'יי הייסטינגס, שג'ון ויוקו יצאו מהעיר לשבוע.

זו פצצת א(טום) ראשונה! ב-9 בנובמבר בשנת 1976 יצא תקליט הסולו הראשון של טום פטי עם להקת שוברי הלבבות.

שנת 1976. איזו שנה זו הייתה. בעוד העולם רקד לצלילי דיסקו מסנוורים או הניד ראשו לפרוג-רוק מורכב, בחור צעיר ורזה מפלורידה בשם טום פטי החליט שהגיע הזמן להחזיר את הרוק'נ'רול הפשוט והטוב לשורשים. ב-9 בנובמבר 1976, היום הזה בדיוק, יצא לאוויר העולם תקליט הבכורה שלו ושל חבורתו, שזכתה לשם המחייב "שוברי הלבבות". איש לא ידע זאת אז, אבל היה זה הרגע שבו נולד קול חדש וחשוב במוזיקה האמריקאית.

המסע אל התקליט הזה לא היה פשוט. הוא התחיל, כמו הרבה סיפורים גדולים, בהתפרקות. הלהקה הראשונה של פטי, MUDCRUTCH, שכללה גם את הגיטריסט מייק קמפבל והקלידן בנמונט טנץ', הגיעה מגיינסוויל, פלורידה, ללוס אנג'לס מלאת חלומות. הם אפילו חתמו על חוזה, אבל אחרי סינגל אחד שכשל, הלהקה התפזרה ופטי נותר לבד, שבור לב (אירוני, לא?) ועל סף ויתור. הוא שקל ברצינות להפוך לכותב שירים שכיר עבור אחרים.

אבל אז קרה הנס. פטי עבד על חומרי סולו, ובמקביל, חבריו הוותיקים קמפבל וטנץ' החלו לג'מג'ם עם שני מוזיקאים מקומיים מלוס אנג'לס: הבסיסט רון בלייר והמתופף סטן לינץ'. יום אחד שמע פטי את הרביעייה הזו מנגנת, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. הוא הבין מיד שזה השילוב המנצח. הוא היה נחוש ליצור צליל אותנטי, כזה ששואב מהרוק'נ'רול הקלאסי אבל מרגיש רענן ומודרני. יחד, הם החלו לעצב סאונד ייחודי ששילב את ההשפעות הדרומיות שלהם עם רגישות של רוק עירוני מחוספס.

אבל למצוא את מקומך בלוס אנג'לס של אמצע שנות ה-70 היה משימה כמעט בלתי אפשרית, כשאתה חבר בלהקה צעירה ללא רקורד מוכח. העידן נשלט, כאמור, על ידי דיסקו נוצץ, פופ משופשף ורוק מתקדם רחב ידיים. הסאונד הגולמי, הישיר והכנה של פטי ושוברי הלבבות פשוט לא התאים לשום מגירה. תחנות הרדיו לא ידעו איך לעכל אותם. האם זה פאנק? (הם לבשו מעילי עור). האם זה רוק דרומי? (הם באו מפלורידה). האם זה גל חדש? מה זה, לעזאזל?

למרות האתגרים הללו, הסגנון הייחודי של הלהקה תפס אוזן אחת חשובה: זו של דני קורדל. קורדל, מפיק תקליטים בריטי (שהיה חתום בין היתר על הפקות לג'ו קוקר) ומייסד שותף של חברת התקליטים SHELTER RECORDS (יחד עם ליאון ראסל), האמין בפוטנציאל העצום שטמן בחובו פטי. הוא החליט לתת ללהקה הזדמנות, החתים אותה על חוזה ודחף אותה היישר לאולפן ההקלטות.

מפגשי ההקלטה התקיימו במהלך 1976 באולפני SHELTER, הן בלוס אנג'לס והן בטולסה, אוקלהומה. למרות חוסר הניסיון היחסי שלהם בהקלטות אולפן מקצועיות, הלהקה הביאה עימה אנרגיה צעירה, רעב אדיר ולהיטות להתנסות. פטי והלהקה עבדו בצמוד לקורדל, שעידודו העניק להם חופש יצירתי, ובו בזמן סייע להם לתעל את הסאונד הגולמי שלהם למוצר מלוטש וממוקד יותר. כתיבת השירים בתקליט הושפעה עמוקות מגיבורי הרוק'נ'רול המוקדמים של פטי, ביניהם הבירדס, הרולינג סטונס ובוב דילן.

כמו תמיד, השירים הגדולים נולדים לפעמים במקרה. קחו למשל את BREAKDOWN. השיר צץ מתוך אלתור בלתי צפוי. הגיטריסט מייק קמפבל ג'מג'ם להנאתו באחת ההפסקות, והריף הייחודי הזה פשוט יצא לו. בהתחלה, הם השתמשו בריף הזה רק בסוף השיר, בגרסה ארוכה שארכה כשבע דקות.

ואז, זמר בשם דווייט טווילי הגיע לביקור באולפן. טווילי, שהיה לו להיט נחמד ב-1975 עם I'M ON FIRE, היה חתום באותו לייבל, SHELTER, והסתובב באותם מסדרונות. פטי השמיע לו את השיר, וטווילי זרק הצעה: "למה שלא תשתמשו בריף המגניב הזה לאורך כל השיר?" פטי אהב את הרעיון. הוא קרא ללהקה לחזור לאולפן באמצע הלילה כדי להקליט את השיר מחדש. אגב, שיתוף הפעולה הזה נמשך, ופטי עצמו שר קולות רקע בכמה משיריו של טווילי, כולל הלהיט שלו מ-1984, GIRLS. הגרסה המחודשת של BREAKDOWN הייתה מסודרת, קצרה וקולעת בהרבה מהמקור, ומוכנה לצאת לרדיו כתקליטון (סינגל) הראשון מהתקליט. האמת? זה לא ממש הצליח כשזה יצא לראשונה, וקיבל את המעמד הראוי לו רק בהמשך הדרך.

ואי אפשר לדבר על התקליט הזה בלי להזכיר את AMERICAN GIRL. אחד השירים הבולטים והמזוהים ביותר עם הלהקה, שהפגין את הכישרון העצום של פטי לספר סיפורים ואת סגנון השירה הייחודי שלו. המילים מעלות את סיפור חלומותיה ותסכוליה של נערה צעירה, והשיר הפך מיד להמנון עבור נוער חסר מנוחה. הצליל המצלצל של גיטרת הריקנבקר עם 12 המיתרים של קמפבל היה הומאז' ישיר לבירדס.

סביב השיר הזה נולדה אגדה אורבנית פופולרית. הרקע היה אוניברסיטת פלורידה בעיר הולדתו של פטי, גיינסוויל. הסיפור גלגל שבחורה צעירה ותמימה, עם תלתלים בלונדיניים והכל, החליטה לקחת חומרי הזיה בפעם הראשונה בחדרה במעונות "מגדלי בטי". ככל הנראה, היא חשבה שהיא יכולה לעוף, אז היא יצאה דרך החלון ונחתה עם הפנים על הבטון. זו הייתה מעשייה שייצגה את קץ התמימות של דור הבייבי בום בשנות ה-70.

אבל האמת, כרגיל, הייתה שונה. טום פטי עצמו סיפר על השיר: "כתבתי את זה בדירה קטנה שהייתה לי באנצ'ינו. זה היה ממש ליד הכביש המהיר והמכוניות לפעמים נשמעו כמו גלים מהאוקיינוס, וזו הסיבה שיש את השורה על הגלים שמתנפצים על הכביש. המילים פשוט יצאו מהר מאוד - וזו הייתה ההתחלה של כתיבה על אנשים שכמהים למשהו אחר בחיים, משהו טוב יותר ממה שיש להם". מייק קמפבל הוסיף: "אנשים הגיעו אלינו ואמרו לנו שהם חושבים שזה על התאבדות. יש אנשים שמוציאים את זה מהקשרו ובעיניי זה פשוט שיר אהבה ממש יפה שיש לו קצת דימויים של פלורידה".

עם צאתו, התקליט, שנשא את שמם, נתקל בקבלת פנים פושרת עד קפואה בארצות הברית. תחנות רדיו התקשו לסווג אותו. המוזיקה של שוברי הלבבות נשמעה אמיתית מדי, גולמית מדי, מול הצלילים המצוחצחים והידידותיים לרדיו ששלטו במצעדים. הם תויגו כרוק דרומי, למרות שהם עצמם לא ראו את עצמם ככאלה. אבל אז קרה משהו מעניין מעבר לאוקיינוס. התקליט החל לצבור תאוצה בבריטניה. הקהל הבריטי, שהיה אז בשיא טירוף הפאנק והגל החדש, דווקא אימץ בחום את האנרגיה הגולמית והישירה של הלהקה. הם יצאו לסיבוב הופעות בבריטניה (כמופע חימום לנילס לופגרן) והתקשורת הבריטית התאהבה בהם. התקליט נכנס לטופ 40 הבריטי, הצלחה מסחררת עבור להקה אמריקאית לא מוכרת.

תשומת הלב הזו מבריטניה, לצד הופעות חיות נלהבות ובלתי פוסקות, הציתה בסופו של דבר עניין מחודש בארצות הברית. חברת התקליטים האמריקאית (ABC, שהפיצה את SHELTER) התעוררה והחליטה להוציא מחדש את התקליטון BREAKDOWN. הפעם, זה תפס. פטי והחבר'ה החלו סוף סוף לבנות קהל מעריצים נאמן גם בבית.

פטי וחבריו נשארו נאמנים לזהותם המוזיקלית למרות הלחצים האדירים להתאים את עצמם לאופנות חולפות. תקליט הבכורה הזה היה הכרזת עצמאות עבור פטי, שהפך בהמשך דרכו לתומך נלהב בחופש אמנותי ובאותנטיות בתעשייה שלעתים קרובות מתמקדת יותר ברווח מאשר בתשוקה. זהו התקליט שסלל את הדרך לקריירה מופלאה שנפרשה על פני ארבעה עשורים, והוא נשאר שיקוף של אומץ שנדרש כדי להישאר נאמן לעצמך מול כל הקשיים.

הבלדה על דרק שבור הלב. ב-9 בנובמבר בשנת 1970 יצא האלבום הכפול של דרק והדומינוס ששמו LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS.

על העטיפה, ציור של אישה בלונדינית אוחזת בזר פרחים, ללא שם אמן בולט. אגב, היה זה אריק קלפטון שקיבל את הציור המקורי, פרי מכחולו של אמיל תיאודור פראנדסן דה שומברג, מבנו של האמן, שהתגורר ליד קלפטון בצרפת. הוא התאהב בציור ודרש שהוא יהיה העטיפה, ללא שם הלהקה או האלבום מלפנים. אז השם היה DEREK AND THE DOMINOS, והאלבום נקרא LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS. איש כמעט לא שם לב. התקליט הזה, שהפך מאז לאחד מעמודי התווך של הרוק, נכשל אז כישלון מסחרי מוחץ. אבל הסיפור האמיתי התחיל הרבה קודם, בנפשו המיוסרת של גיטריסט אחד בשם אריק קלפטון.

בין 1969 ל-1970, אריק קלפטון היה אדם אומלל. הוא מאס בתואר "גיבור גיטרה" שדבק בו. כל מה שהוא רצה היה להיות חבר שווה ערך בלהקה, לנגן בלי הלחץ האדיר של להיות "אלוהים". ההתפכחות הכואבת הגיעה ב-1968. קלפטון ישב במסעדה וקרא את מגזין הרולינג סטון האהוב עליו, שם נתקל בכתבה על להקתו דאז, CREAM, שהייתה על סף פירוק.

חברי הלהקה צוטטו כשהם משבחים את עצמם ללא הרף. אך אז, עינו של קלפטון צדה ביקורת הופעה קטלנית מאת מבקר צעיר בשם ג'ון לנדאו (כן, אותו אחד שבעתיד יכריז שברוס ספרינגסטין הוא עתיד הרוק'נ'רול). לנדאו כתב שחור על גבי לבן: "להקת CREAM נקראת להקת ג'אז. ובכן, היא לא. היא להקת בלוז ולהקת רוק. קלפטון הוא המאסטר הגדול ביותר של קלישאות הבלוז, בתחום הגיטריסטים שצצו לאחר מלחמת העולם השנייה. לא שמעתי צליל אחד שלו שאינו צליל בלוז מוכר".

קלפטון סיפר שהוא פשוט התעלף במקום. כשהתעורר, האגו שלו היה מרוסק. הוא החליט לפרק את CREAM מיידית ולברוח מאור הזרקורים. הוא הקים את הסופרגרופ קצרת הימים BLIND FAITH, וכשהיא התרסקה, הוא מצא את עצמו כנגן שכיר, כמעט אנונימי, בסיבוב ההופעות של הצמד דלייני ובוני. הסיבוב הזה, למרות שהוריד אותו ממעמדו, העניק לו שלושה אוצרות: תקליט הופעה חיה משובח בשם ON TOUR WITH ERIC CLAPTON. תקליט סולו ראשון שנשא את שמו (ויצא באוגוסט 1970), שהוקלט עם כל חברי הלהקה של דלייני ובוני. דלייני היה זה שדחף אותו לשיר: "אם לא תשתמש בקולך לשיר, מתנת האלוהים הזו תיעלם לך". והיכרות עם שלושה נגנים מופלאים שהיוו את הגרעין ללהקה הבאה שלו: בובי וויטלוק (קלידים ושירה), קארל ריידל (בס) וג'ים גורדון (תופים).

במאי 1970, הודעה רשמית בישרה שקלפטון חוזר לבמה לשני מופעי צדקה בלונדון ב-14 ביוני, לגיוס כסף למען פעילי מחאה נגד מלחמת וייטנאם. רוב הלהקה של דלייני ובוני עזבה לטובת סיבוב הופעות רווחי יותר עם ג'ו קוקר, אך וויטלוק, שחש מיצוי, טס ללונדון לפגוש את קלפטון. קלפטון הציע לו מיד להקים להקה. ריידל וגורדון הצטרפו, והרביעייה החלה בחזרות אינטנסיביות בביתו של קלפטון בסארי. ברגע האחרון הצטרף גם דייב מייסון, הגיטריסט לשעבר מלהקת טראפיק.

הבעיה היחידה? לא היה להם שם. וויטלוק הציע את השם THE DYNAMICS. ב-14 ביוני, מאחורי הקלעים של הלייסאום בלונדון, רגע לפני העלייה לבמה, המנחה טוני אשטון (מלהקת "אשטון, גארדנר ודייק") שאל לשמם. הם ענו שאין להם. אשטון, שידע ש"דל" הוא כינוי החיבה של קלפטון, הציע: את DEL AND THE DYNAMOS. כשהגיע רגע האמת, אשטון עלה לבמה ובהתרגשות (או אולי בלבול) הציג אותם בשם שנשמע לו דומה: "קבלו את DEREK AND THE DOMINOS". השם נדבק.

ההופעה עצמה נפתחה אקוסטית, עם קלפטון, וויטלוק ומייסון מבצעים את EASY NOW (מתקליט הסולו של קלפטון). הסט החשמלי כלל שירים כמו BOTTLE OF RED WINE ו-BLUES POWER. הביקורות, איך לומר, לא עפו. רוי שיפסטון מעיתון DISC כתב שהוא "לא מבין על מה המהומה" וכי הורגש "חיסרון בריגוש עד כדי שיעמום". כריס וולץ' מהמלודי מייקר היה קטלני אף יותר, וכינה את הסט האקוסטי "קלפטון, סטילס ונאש". אבל קלפטון היה בעננים. הוא אמר לעיתון NME: "אנחנו ממש המומים מהאופן הטוב בו יצא המופע. זה נשמע כאילו אנחנו ביחד כבר חודשים. עכשיו נשקיע יותר מאמץ וכשנהיה מוכנים, נצא להופיע לאנשים".

למחרת ההופעה, הלהקה התייצבה באולפני טריידנט בלונדון לא כדי לעבוד על תקליט משלה, אלא כדי לשמש כ'להקת הבית' באלבום הסולו המשולש של חברו הטוב של קלפטון, ג'ורג' האריסון – ALL THINGS MUST PASS. הם ניצלו את זמן האולפן כדי להקליט תקליטון בכורה משלהם עם המפיק פיל ספקטור, אך התקליטון נגנז. ב-25 באוגוסט, הלהקה טסה למיאמי, פלורידה, כדי להקליט את תקליט הבכורה שלה באולפני קריטריה המהוללים. קלפטון היה במצב נפשי קשה. הוא היה מאוהב עד כלות באשתו של חברו הטוב ביותר ג'ורג' האריסון, הדוגמנית פאטי בויד. היא דחתה את חיזוריו, וליבו השבור תועל ישירות למוזיקה. הוא גם דאג לאספקה שוטפת של סמים לאולפן כדי להקהות את הכאב.

ואז, הגורל התערב. המפיק והטכנאי, טום דאוד, שמע שלהקת האחים אולמן מופיעה בקרבת מקום. קלפטון היה מעריץ נלהב של הגיטריסט הצעיר (בן 23) והפנומנלי שלהם, דוואן אולמן. הוחלט לקחת הפסקה מההקלטות וללכת לראות את ההופעה. קלפטון תיאר זאת כך: "אני זוכר שנסענו לפארק ובזמן שהחנינו את האוטו, שמעתי גיטרה מייבבת מרחוק שכבשה אותי. התיישבנו מקדימה מול הלהקה ונדהמתי ממה שראיתי. הם ניגנו רוק כמו שלא שמעתי מעולם לפני כן". כשאולמן הבחין בקלפטון בקהל, הוא קפא. הוא העריץ את קלפטון ולא האמין שהוא צופה בו כשזה צופה בו.

קלפטון הרגיש שמצא את האח המוזיקלי שתמיד חלם עליו, וביקש מדוואן להצטרף להקלטות. הגעתו של אולמן, עם גיטרת הגיבסון לס פול שלו, הייתה הניצוץ שהלהקה הייתה צריכה. השילוב בין הפנדר (BROWNIE) של קלפטון לגיבסון של אולמן יצר קסם חד פעמי. דאוד, שזכר את חומות המגברים של מארשל מההקלטות של CREAM, נדהם לראות שהדומינוס משתמשים במגברי פנדר קטנטנים.

ההקלטות הפכו למרתון של ג'אמים ארוכים, שחלקם מצאו את דרכם לאלבום. ב-2 בספטמבר, הוקלט אחד השירים המצמררים יותר, BELL BOTTOM BLUES (מכנסי פדלפון, או סן טרופז, כפי שקראו להם בארצנו). רבים הניחו שהשיר נכתב על פאטי בויד, אך האמת הייתה שונה. וויטלוק סיפר: "אריק פגש את הבחורה הצרפתיה הזו, שהייתה כמו נסיכה פרסית והיא לבשה מכנסי פעמון. היא לא דיברה אף מילה באנגלית ומערכת היחסים הזו נמשכה רק שבוע". קלפטון אישר את הסיפור.

ב-5 בספטמבר, נולד שיר הנושא. זה קרה לאחר שדוואן אולמן ניגן גרסה מהירה של קטע בלוז של אלברט קינג. הצלילים הציתו את קלפטון. הפעם, זה היה כולו על פאטי. קלפטון שאב השראה מספר שקיבל, "הסיפור של ליילה ומג'נון", סיפור פרסי עתיק על איש שדעתו נטרפת עליו מאהבה לאישה יפהפייה ובלתי מושגת. הוא יצק את כל כאבו וייאושו לתוך השיר. השיר LAYLA הוקלט בשני חלקים נפרדים. החלק הרוקי הוקלט ראשון. שלושה שבועות לאחר מכן, הוקלט קטע הפסנתר המהפנט ("קודת הפסנתר"). מי ניגן אותו? לא אחר מאשר המתופף, ג'ים גורדון. הסיפור היה שגורדון, שהיה אז בן זוגה של הזמרת ריטה קולידג', נהג לריב איתה תכופות מי מהם פסנתרן טוב יותר. באחת המריבות, הוא ניגן את הקטע הזה. קולידג', אגב, טענה כל השנים שגורדון גנב ממנה את המלודיה, שהייתה חלק משיר שלה בשם TIME, והוא מעולם לא נתן לה קרדיט.

כדי לחבר את שני החלקים, סליל ההקלטה של קטע הפסנתר הואץ מעט, כך שהקהל מעולם לא שמע אותו במהירות שבה נוגן במקור. וויטלוק, אגב, שנא את התוצאה: הוא טען שנגינת הסלייד של דואן אולמן בחלק הזה הייתה זייפנית ו"חרבה את הקטע היפהפה". קלפטון עצמו סיפר: "במשך חיי עמדתי פעמים רבות בצומת דרכים. 'ליילה' היה באחת הפעמים ההן. הייתי מעורב רומנטית עם בחורה שהייתה נשואה לחברי הטוב ביותר. הייתה לי להקה חדשה וסמים חיכו לי בכל פינה. פגשתי את ג'ורג' לראשונה כשהייתי בלהקת היארדבירדס. הפכנו לחברים טובים. פאטי תמיד הייתה שם. היחסים שהתפתחו משם הרסו את שלושתנו. באופן מדהים ולא מובן מאליו נשארנו כולנו חברים".

האופוריה באולפן לא החזיקה מעמד. ב-18 בספטמבר 1970, כשקלפטון שהה בלונדון, חברו הקרוב ג'ימי הנדריקס מת בגיל 27. קלפטון נשבר. הוא בדיוק קנה גיטרת פנדר סטראטוקסטר לבנה ושמאלית כמתנה להנדריקס, ונותר עם המתנה בידו. (רבים חושבים שביצוע הלהקה ל-LITTLE WING הוקלט כמחווה, אך הוא הוקלט תשעה ימים לפני מותו של הנדריקס). כמה שבועות לאחר מכן, סבו של קלפטון מת מסרטן, והוא שקע עמוק יותר בדיכאון. באוקטובר, במהלך הופעה בבירמינגהם, הקהל היה עד לתקרית מוזרה. רוברט פלאנט, סולן לד זפלין, שהיה בקהל, החליט לעלות לבמה לג'אם סשן. איש צוות טכני שלא זיהה את הזמר זהוב השיער, פשוט חסם אותו ודחף אותו החוצה מהבמה. עיתון NME דיווח: "כך התפספס לנו סיכוי לג'אם סשן מפלצתי". ב-5 בנובמבר, הלהקה הופיעה בתוכנית הטלוויזיה של ג'וני קאש, שם זכתה לנגן עם קארל פרקינס האגדי את MATCHBOX. בנאשוויל, קלפטון נכנס לחנות גיטרות בשם SHO-BUD, קנה שש גיטרות פנדר סטראטוקסטר במחיר מציאה של 100 דולר לאחת, חילק שלוש מהן לחבריו (האריסון, וינווד וטאונסנד) ומשלוש הנותרות בנה לעצמו את הגיטרה שתהפוך לסמלו המסחרי: BLACKIE.

אבל כשהאלבום יצא, הוא נתקל באדישות. העובדה ששמו של קלפטון לא הופיע על העטיפה הייתה הרסנית. מדבקות "דרק הוא אריק" הודבקו בחופזה, אך הנזק נעשה. הביקורות היו מעורבות. מלודי מייקר פרסם: "ובכן, זו להקת רוק קטנה ולא רעה... השיר 'ליילה' הוא הטוב ביותר שתקבלו מקלפטון".

באפריל 1971, הלהקה התכנסה בלונדון להקליט תקליט שני. זה היה אסון. ההרואין השתלט לחלוטין. החברות הפכה ליריבות ארסית. לאחר ריב אלים בין קלפטון לג'ים גורדון, קלפטון יצא בסערה מהאולפן. במאי 1971, הלהקה מתה. התקליט השני נגנז. קלפטון עצמו נעלם לשנתיים של התמכרות קשה להרואין, מסתגר בביתו. רק ב-1972, כש-LAYLA יצא מחדש כתקליטון, הוא הפך ללהיט ענק וזינק למצעדים, אבל קלפטון כבר לא היה שם כדי ליהנות מזה.

הסוף של חברי הלהקה היה טרגי. הבסיסט קארל ריידל מת ב-1980 מסיבוכים של סמים ואלכוהול. חברתו, קיי פורבוי (הבחורה המצולמת בעטיפה הפנימית), התאבדה בירייה זמן קצר לאחר מכן ונקברה לידו. וג'ים גורדון, המתופף המבריק (והפסנתרן של "ליילה"), סבל מסכיזופרניה לא מאובחנת, ובשנת 1983, בהתקף פסיכוטי, רצח את אמו. הוא בילה את שארית חייו במוסד סגור עד מותו. גם וויטלוק עזב את עולמנו בשנת 2025. אריק קלפטון נשאר אחרון.

פאטי בויד סיכמה את התקופה כשאמרה: "הפעם הראשונה שנודע לי על השיר הייתה כשהקשבתי להקלטה. הצלילים ממש היכו בי. אני מאד מוחמאת מכך ששיר כזה נכתב עליי". בסופו של דבר, היא עזבה את ג'ורג' האריסון ונישאה לאריק קלפטון. ה"ליילה" שלו הושגה, אבל הלהקה שנוצרה כדי לזכות בה, התפרקה לרסיסים מבלי להתאחד לעולם.

גם זה קרה ב-9 בנובמבר. התשיעי בנובמבר הוא יום עמוס במיוחד. היו בו חתונות, שריפות, תביעות משפטיות, מפגשים היסטוריים, ובעיקר – המון רעש של גיטרות. בואו נצלול אחורה בזמן.

2010: המחסן של ניל יאנג עולה באש

נתחיל מהסוף. בשנת 2010, עשן סמיך היתמר מעל סן קרלוס, קליפורניה. זה לא היה חלק מאיזה מיצג אמנותי, אלא שריפה רצינית שפרצה במחסן העצום של המוזיקאי ניל יאנג. יאנג, שידוע באגרנות הכפייתית שלו (בקטע טוב, כן?), אחסן שם פחות או יותר את כל ההיסטוריה הפרטית שלו: ממכוניות וינטג' יקרות ערך ועד למארזי הגיטרות המיתולוגיים שלו. כבאים שהוזעקו למקום נאבקו בלהבות, ולמרבה המזל, הצליחו להציל כ-70 אחוז מהתכולה, כולל שש מכוניות קלאסיות (אחת כן נחרכה קלות). הנזק הוערך בכ-800 אלף דולר לרכוש של יאנג, ועוד כ-300 אלף דולר למבנה עצמו. גורמי הכבאות שללו מיד חשד להצתה, אבל מה גרם לכל הזיכרונות האלה להישרף? ובכן, זה נשאר בגדר תעלומה.

1998: מייקל ג'קסון והמראה שבתביעה

קפיצה קטנה אחורה ל-1998, שם מלך הפופ, מייקל ג'קסון, החליט ליישר כמה עניינים עם הצהובון הלונדוני דיילי מירור. העיתון חטף תביעה עסיסית לאחר שפרסם בגדול תמונות לא מחמיאות, בואו נגיד, של ג'קסון, בצירוף הטענה שפניו הושחתו לחלוטין כתוצאה מניתוחים קוסמטיים. בסופו של דבר, הצדדים הגיעו לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. עורך דין מטעם העיתון נאלץ להתקפל ולהצהיר רשמית: "התמונות צולמו ביושר ולא טופלו, אך מאז נפגשו אנשים מטעם העיתון עם התובע, באופן אישי, והודו כי התמונות אינן מייצגות במדויק את המראה האמיתי של התובע". נו, שיהיה.

1968: החתונה הכי רועשת בלונדון

זהו אחד הסיפורים הגדולים של היום. ב-9 בנובמבר 1968, רוברט פלאנט, אז סולן צעיר ותאב אמביציה, נשא לאישה את בחירת ליבו הראשונה, מורין ווילסון. החתונה התקיימה בלונדון, אבל אם דמיינתם ירח דבש רומנטי, תחשבו שוב. לוח הזמנים של הלהקה הטרייה של פלאנט, לד זפלין, היה כל כך צפוף, שהזוג הטרי נאלץ לוותר על התענוג. למעשה, עוד באותו ערב, פלאנט היה צריך להתייצב להופעה באולם הראונדהאוס המפורסם.

וזאת לא הייתה סתם הופעה. בפוסטר שקידם את האירוע, שם הלהקה עדיין הופיע כיארדבירדס (הלהקה הקודמת של ג'ימי פייג'), כשמתחתיו נכתב בבירור: "עכשיו ידועים בשם לד זפלין". מי חיממו אותם? לא פחות מאמן הבלוז ג'ון לי הוקר ולהקת THE DEVIANTS. מחיר כרטיס עמד על 16 שילינג לחברי מועדון ו-26 שילינג לאורחים מזדמנים. הלהקה עצמה, אגב, קיבלה עבור המאמץ 150 ליש"ט בלבד. פלאנט, טרי מהחופה, כמעט ופספס את כל הכיף הזה, כיוון שהרכב שלו התקלקל בדרך מהחתונה לאולם. בסוף הוא הגיע, נתן הופעה מחשמלת, ומקורות יודעי דבר מספרים שג'ון לי הוקר בעצמו עמד מאחורי הקלעים וצפה בהם בהתפעלות. הנישואים עם מורין, אגב, החזיקו מעמד עד 1983 והניבו שלושה ילדים, כולל הבן קאראק, שמותו ב-1977 כמעט ופירק את הלהקה.

1970: קלפטון עוצר הכול

באותו תאריך, שנתיים מאוחר יותר ב-1970, אריק קלפטון ולהקתו דרק והדומינוס היו בשיאו של סיבוב הופעות בארצות הברית. לפתע, בעיצומו של הטור, קיבל קלפטון ידיעה קשה מביתו באנגליה: סבו האהוב, ג'ק קלאפ, האיש שגידל אותו כאב, היה חולה מאוד בסרטן ומצבו הידרדר. קלפטון, שלא חשב פעמיים, עשה מעשה דרמטי, קטע את הסיבוב וטס מיד בחזרה ללונדון כדי להיות לצד מיטתו. ג'ק קלאפ נפטר כמה ימים לאחר מכן. קלפטון השבור חזר לאמריקה ולדרכים עם הדומינוס, אך באופן מפתיע, סיבוב ההופעות התקשה להתרומם ומכירות הכרטיסים היו מאכזבות.

1966: המפגש ששינה את הביטלס

עוד קצת אחורה, ל-9 בנובמבר 1966. ג'ון לנון, בשיא תהילתו עם הביטלס, החליט לבקר בגלריית INDICA האופנתית בלונדון. הוא הגיע לשם יום לפני הפתיחה הרשמית של תערוכה מסקרנת בשם "ציורים וחפצים לא גמורים", של אמנית אוונגרד יפנית אלמונית דאז, בשם יוקו אונו.

וכך תיאר לנון את הרגע ההיסטורי: "בימים ההם נהגתי ללכת, בזמני החופשי, לגלריות שהציגו דברים מחתרתיים. נכנסתי פנימה והאמנית לא ידעה מי אני. הסתובבתי. היה שם מיצג של תפוח שהוצא למכירה במחיר גבוה והבנתי במהרה את ההומור שבעבודתה. התעניינתי גם בסולם שהוביל לציור שהוצב בתקרה ולצידו השתלשלה זכוכית מגדלת. אז טיפסתי בסולם, נטלתי לידי את זכוכית המגדלת והסתכלתי דרכה באותיות הקטנות שבציור. המילה שראיתי אמרה 'כן'. זו הקלה כשאתה עולה בסולם. ולא אומרים לך 'לא' או משהו שלילי שכזה. ג'ון דנבאר (בעל הגלריה) עודד אותה לגשת אליי. הוא ממש התעקש שהיא תגיד שלום למיליונר. אז היא ניגשה אליי והגישה לי כרטיס שנכתבה בו 'תנשום על זה'. היה שם גם לוח שלצידו נכתב 'דפוק מסמר בתוכי' ושאלתי אם אפשר לעשות כך אבל יוקו ענתה שלא, כי הגלריה תיפתח רק למחרת. דנבאר דחק בה להסכים. אבל היא לא הסכימה ועסקה רק בהגנה על האומנות שלה. בסוף היא הסכימה שאדפוק מסמר תמורת חמישה שילינג, אז השבתי לה שאתן חמישה שילינג דימיוניים ואדפוק מסמר דמיוני. זה היה הרגע בו נפגשנו באמת ומבטינו הצטלבו. היא הבינה אותי ואני הבנתי אותה". השאר, כידוע, היסטריה.

1966: הנדריקס ממציא את הריסוק

באותו יום ממש, אבל במינכן, גרמניה, שלישיית ג'ימי הנדריקס אקספיריינס הופיעה במועדון ה-BIG APPLE. זו הייתה אחת ההופעות הראשונות שלהם, והיא הפכה למכוננת בזכות תאונה קטנה. צ'אס צ'נדלר, המנהל של הנדריקס, סיפר מה קרה שם: "ג'ימי נדחף מהבמה על ידי כמה מתלהבים מדי בקהל. כשהוא קפץ בחזרה לבמה, הוא זרק את הגיטרה לפניו. כשהוא הרים אותה, הוא ראה שהיא נסדקה וכמה ממיתריה נשברו. הוא זעם מזה וניתץ את הגיטרה לרסיסים". הקהל הגרמני, במקום לזעוק שומו שמיים, פשוט השתגע מאושר למראה האלימות הזו. צ'נדלר קלט את הפוטנציאל מיד: "החלטנו לשמור על האקט הזה למקרים בהם יש אנשי תקשורת והאירוע עם פוטנציאל לשיווק ראוי שלנו". כך נולד הטקס הקבוע של שריפת וריסוק הגיטרות.

חדשות קטנות ומהירות מה-9 בנובמבר

1965: זמר הנשמה הענק ווילסון פיקט הגיע להופעה במועדון הלונדוני היוקרתי SCOTCH OF ST JAMES, עם הלהיט שלו IN THE MIDNIGHT HOUR. לפיקט לא הייתה להקה קבועה, והוא אסף נגנים מקומיים. בקהל ישב נשיא אטלנטיק רקורדס, אהמט ארטגון, ששמע גיטריסט מדהים על הבמה. הוא פנה לפיקט ואמר לו שהגיטריסט שלו פנטסטי, אך פיקט ענה: "הגיטריסט שלי יושב פה לידך על הבר". ארטגון הסתובב ונדהם. "מולי נגלה גיטריסט עם פני מלאך שניגן ממש כמו בי.בי.קינג... זו הפעם הראשונה בה פגשתי את אריק קלפטון". ארטגון החתים אותו מיד (ובהמשך את להקתו CREAM).

1970: להקת באדפינגר, בני טיפוחיה של חברת אפל של הביטלס, שחררה את תקליטה השני (תחת שם זה), NO DICE. התקליט הזה, שהגיע למקום ה-28 במצעד האמריקאי, ביסס אותם ככוח פאוור-פופ רציני עם הלהיט NO MATTER WHAT. הוא כלל גם שיר שקט ועצוב בשם WITHOUT YOU, שהלהקה לא שחררה כתקליטון, אבל הארי נילסן הפך אותו ללהיט ענק ב-1972.

1979: להקת פריטנדרס שחררה תקליטון חדש בשם BRASS IN MY POCKET. הסולנית כריסי היינד פשוט שנאה את השיר הזה. "תיעבתי אותו!" היא אמרה בראיון. "התאכזבתי מאוד שזה היה להיט כל כך גדול - הייתי נבוכה מזה". היא סיפרה שהמפיק כריס תומאס הכריח אותה לשחרר אותו, והיא התנגדה נחרצות. בסופו של דבר, היא השלימה עם גורלו וניגנה אותו בהופעות למען המעריצים.

1981: הסטרנגלרס (החונקים) שחררו את תקליטם השישי, LA FOLIE (בצרפתית: "שיגעון"). התקליט כלל את אחד השירים המזוהים ביותר איתם, GOLDEN BROWN. חברת התקליטים שלהם, EMI, שנאה את השיר וסירבה להוציא אותו כתקליטון, בטענה ש"אי אפשר לרקוד אותו". הלהקה התעקשה, השיר יצא בינואר 82' והפך ללהיט עצום. על מה השיר? יו קורנוול הסביר: "זה עובד בשני רבדים. זה על הרואין וזה גם על בחורה... שניהם סיפקו לי זמנים מהנים".

1996: בפעם הראשונה אי פעם, בוב דילן נתן רישיון לשימוש מסחרי באחד משיריו. השיר היה THE TIMES THEY ARE A CHANGIN, והלקוח היה בנק מונטריאול הקנדי. המעריצים זעמו, במיוחד כשהתברר שהפרסומת השתמשה בגרסת כיסוי של מקהלת ילדים.

1998: איש הפ'אנק, ריק ג'יימס, הופיע בדנוור, קולורדו. במהלך ההופעה הוא ביצע בהתלהבות יתרה "הד באנגינג" (ניעור ראש אגרסיבי) וקרע כלי דם בצווארו, מה שגרם לו לשבץ מוחי. הדובר שלו מסר מאוחר יותר: "הרופא כינה את זה תוצאה של 'צוואר רוק'נ'רול', תנועת צליפת שוט קצבית של הראש והצוואר". ג'יימס עצמו אמר על האירוע: "זו הדרך של אלוהים להגיד לי, 'טוב, אני ואתה צריכים לדבר... בוא אני אושיב אותך לדקה – בום!'".

הם נולדו היום:

1936: מארי טראוורס, הקול הנשי המזוהה כל כך משלישיית הפולק פיטר, פול ומארי (נפטרה בספטמבר 2009).

1941: טום פוגרטי, גיטריסט הליווי בלהקת קרידנס קלירווטר רווייבל, ואחיו של ג'ון. הוא עזב את הלהקה ב-1971 בטריקת דלת. (נפטר בספטמבר 1990 משחפת, שהייתה סיבוך של מחלת האיידס בה נדבק מעירוי דם מזוהם שקיבל בניתוח גב).

1944: פיל מאי, הסולן הכריזמטי של להקת THE PRETTY THINGS (מת במאי 2020).

1948: ג'ו בוצ'ארד, הבסיסט של להקת "פולחן הצדפה הכחולה" (BLUE OYSTER CULT).

הלכו לעולמם היום:

2012: זמר הנשמה מייג'ור האריס, שהיה חבר בלהקת הדלפוניקס וזכור מלהיט הסולו הענק שלו LOVE WON'T LET ME WAIT, מת מאי ספיקת לב וריאות בגיל 65.

2015: אנדי ווייט, בגיל 85. מי זה אנדי ווייט? ובכן, זהו סיפור קלאסי. ווייט היה מתופף אולפן שהוזעק על ידי המפיק ג'ורג' מרטין ב-11 בספטמבר 1962, כדי להקליט עם הביטלס את התקליטון הראשון שלהם. מרטין לא היה מרוצה מהתיפוף של רינגו סטאר (שהצטרף שבועיים קודם), והושיב את ווייט מאחורי התופים בגרסאות של LOVE ME DO ו-P.S. I LOVE YOU שיצאו על התקליטון. רינגו המושפל נאלץ לנגן במראקס ובתופי מרים. מסכן.

ב-9 בנובמבר בשנת 1967 יצא לאור הגיליון הראשון של עיתון ושמו רולינג סטון. הנה לכם כמה אייטמים ששלפתי עבורכם היישר משם.

1. המחיר הגבוה של פסטיבל מונטריי, שנועד במקור להיות פסטיבל לא רווחים. הרווחים של הפסטיבל הסתכמו ב-211,451 דולר. ההוצאות עמדו על 290,233 דולר. לולא מכרו מפיקי הפסטיבל את זכות השידור לרשת הטלוויזיה ABC-TV (תמורת 288,843 דולר) היו ההפסד עומד על 77,392 דולר. עד לרגע זה, יש בילבול בנוגע לגופים אליהם אמורים להגיע הכספים כצדקה.

2. להקת ג'פרסון איירפליין הקליטה את אלבומה האחרון במשך חמישה שבועות (AFTER BATHING AT BAXTER'S). חברי הלהקה הגיעו לאולפן ההקלטות, בכל יום שנועד להקלטה, בשעה 11 בלילה ויצאו משם רק בבוקר. כשהלהקה לא באולפן - היא רובצת באחוזה יוקרתית, שצבועה בצבע ורוד, ששכירותה עומדת על 5,000 דולר לחודש. הביטלס שהו באחוזה הזו בסיבוב ההופעות האחרון שלהם בארה"ב. יש באחוזה שתי בריכות שחיה והיא מהווה גן עדן קטן בגבעות שמעל הוליווד.

3. בפעם הראשונה... דבר העורך - ז'אן וונר: 'אתם וודאי תוהים מה אנחנו רוצים לעשות פה. קשה לענות על זה. מדובר במשהו שהוא חצי עיתון יומי וחצי מגזין. השם שלו הוא 'רולינג סטון', שבא מהמשפט הישן A ROLLING STONE GATHER NO MOSS (אבן מתגלגלת לא צוברת אזוב).מאדי ווטרס השתמש בשם הזה לשיר שכתב. הרולינג סטונס לקחו את שמם מהשיר הזה. ובוב דילן השתמש בזה לשירו 'כמו אבן מתגלגלת'. התחלנו מערכת עיתון חדשה שבאה לדווח על השינויים שחלים ברוק'נ'רול והשינויים שחלים בגלל הרוק'נ'רול. זאת בגלל שהעיתונים הרגילים הפכו ללא מדוייקים ולא רלוונטיים. כמו כן, עיתוני המעריצים הפכו לדבר אנכרוניסטי, שטבול באופנה של מיתולוגיה ושטויות. אנחנו מקווים שיש לנו פה משהו שישרת נאמנה את האמן והתעשיה. רולינג סטון אינו רק על מוזיקה. הוא גם על הדברים שמסביב למוזיקה. עבדנו קשה להשיג את הדבר הזה ואנו מקווים שאתם תאהבו את זה. אם אמשיך לתאר פה את העניין, אתחיל להישמע כאחד שמדבר בולשיט. ובולשיט הוא בדיוק כמו צבירת אזוב".

4. הביטלס אוספים כסף כדי לממן בוטיק, שייקרא 'אפל' ויפתח בנובמבר. את הבגדים של הבוטיק עומדים לעצב ארבעה אנשים מאמסטרדם, הולנד, שקוראים לחברה שלהם בשם THE FOOL.

פאטי האריסון: 'אני לא זוכרת כיצד פגשנו אותם. הם פשוט הופיעו יום אחד'. פאטי לבשה את אחד הבגדים שעיצבו אלה בעת נסיעתה, עם ג'ורג', לסאן פרנסיסקו. עד שהבוטיק ייפתח, הבגדים שעיצבו הארבעה ניתנים למכירה ללקוחות פרטיים בעלי ממון רב.

5. 'דם, יזע ודמעות' הוא שם הלהקה החדשה שהקים אל קופר, שפרש מלהקת 'בלוז פרוג'קט', עקב חילוקי דעות מוזיקליים'. לפני שתשמעו את אלבום הבכורה של הלהקה הזו, אולי נקבל הזדמנות להקשיב לתקליט שקופר הקליט לפני כשנה, עבור חברת התקליטים TAKOMA, ולא יצא עדיין לאור. בתקליט אפשר לשמוע את קופר כשהוא מנגן שני תפקידי גיטרה. אחד מוקלט במהירות הרגילה והשני הוקלט והואץ בסליל ההקלטה. שם הקטע הזה - PISTZCHIO FRAGRANCE.

6. סטיב וינווד, ולהקתו החדשה, 'טראפיק', מתכננים לערוך סיבוב הופעות בארה"ב בחודשי האביב. וינווד עומד לטוס, בעוד כשלושה שבועות, לניו יורק כדי לבחור אמנים שיחלקו עם להקתו את הבמות.

7. הביטלס סיימו, לפני שבועיים, לצלם את סרטם החדש על המסע הקסום. בשבוע האחרון עמלו הארבעה להקליט את המוזיקה לסרט הזה, שיוקרן בחג המולד.

8. איש הבירדס, רוג'ר מגווין, העיף את דייויד קרוסבי מהלהקה. ג'ין קלארק יחזור ללהקה, לאחר שנתיים של היעדרות, כדי להחליף את קרוסבי, שהסכים לצאת בתנאי שהבירדס ישחררו הודעה רשמית בה הוא פוטר מהלהקה ולא פרש ממנה. הוא קנה לאחרונה אוניה בשווי 25,000 דולר וכעת הוא מתכנן לגור בה.

9. להקת THE MOVE הבריטית חתמה על חוזה בלוס אנג'לס, עם חברת 'איי אנד אם'. זו הלהקה הבריטית השניה שעושה צעד שכזה. הראשונה הייתה פרוקול הארום. בקרוב יקליטו חברי התנועה באולפן החדש של החברה הזו, שמכיל שמונה ערוצים.

10. מיק ג'אגר דחה הצעה לשחק בסרט בשם THE VIRGIN SOLDIERS. כמו כן הוא דחה הצעה להשתתף בסרט טלוויזיוני בשם CATHY COME HOME. גם בת זוגו, מריאן פיית'פול, קיבלה הצעה להשתתף בסרט הטלוויזיוני ודחתה אותה.

11. הממשלה הבריטית שוקלת להעיף את הבי ג'יז מאנגליה, למשך שישה חודשים, עקב בעיות באשרות שהיה.

12. להקת ELECTRIC FLAG (עם הגיטריסט מייקל בלומפילד), נעצרה באשמת אחזקת סמים. המעצר התרחש במוטל בחוף האנטיגטון, קליפורניה. החברים שנלקחו לכלא הם - בלומפילד, הבסיסט הארבי ברוקס, האורגניסט בארי גולדברג והזמר ניק גרייבנייטס. שוטרים פרצו לחדרם במלון בשעה ארבע לפנות בוקר ומצאו את הארבעה יושבים שם ומקשיבים למוזיקה בטייפ סלילים. הלהקה סיפרה מאוחר יותר שהשוטרים לא היו עויינים אלא רק מתוחים קלות.

13. ביל היילי ("רוק מסביב לשעון") גם בציטוט הזה: "שלוש השנים הראשונות של הרוק היו שלנו – עד שפרסלי הגיע. אני לא אוהב את השירים של היום. שירים צריכים להיות רק מוזיקה ובלי כל מיני מסרים כבדים. כרגע אני ועמיתיי עוברים תקופה דומה לזו שעברה על פרנק סינטרה ולואי ארמסטרונג. פעם אתה למעלה ופעם למטה. אם היית טוב בפעם הראשונה, אין ספק שתחזור למעלה. אנחנו נהיה שם".

14. ביקורות תקליטים, בין השאר של:

ארלו גאתרי - 'המסעדה של אליס

להקת THE SOPWITH CAMEL

צ'אק ברי - בהופעה בפילמור (עם להקת הבלוז של סטיב מילר)

כהן וספקטור?! - נשמע בהחלט מעניין. החודש, נובמבר (לא ידוע באיזה יום בדיוק) בשנת 1977 יצא תקליט משותף של לאונרד כהן ופיל ספקטור ושמו DEATH OF A LADIES' MAN. היה זה אלבום מוזר.

זה היה אחד החיבורים המוזרים ביותר בתולדות הפופ. בשנת 1977, העולם קיבל לידיו תקליט חדש של לאונרד כהן, הטרובדור המלנכולי, המשורר של שירי האהבה השקטים. אבל משהו היה שונה מאוד הפעם. התקליט נשא את השם המפתיע DEATH OF A LADIES' MAN וכן, זה היה תקליט מוזר מאוד.

אחת הסיבות המרכזיות לכך, אם לא היחידה, הייתה ההפקה המגלומנית של איש 'חומת הסאונד' הידוע לשמצה, פיל ספקטור, שבאותה תקופה כבר היה עמוק בתוך תקופה מעורערת ופרנואידית. ספקטור החליט לקחת את שירי המשוררים העדינים של כהן ולטבע אותם באוקיינוס של כלי נגינה. כהן, שהיה רגיל להקליט באולפן כמעט לבד עם גיטרה אקוסטית, מצא את עצמו פתאום בתוך קרקס רועש.

כהן תיאר זאת היטב בעצמו: "לעבוד עם פיל היה מסע זר עבורי. בקושי יצא לי לעבוד בחדר עם עשרים וחמישה מוזיקאים שמנגנים ביחד, כולל שני מתופפים, שלושה בסיסטים ושישה גיטריסטים". דמיינו את כהן, איש הפולק המופנם, מנסה לשיר בזמן שמאחוריו מתרחשת מלחמת עולם מוזיקלית.

עד אמצע שנות השבעים, לאונרד כהן היה דמות מבוססת, שנודע בזכות הכתיבה הרפלקטיבית והעיבודים המינימליסטיים שלו. התקליטים הקודמים שלו יצרו לו נישה של טרובדור אינטלקטואלי. ואז, המנהל של כהן הכיר לו את פיל ספקטור, מפיק שהיה רחוק שנות אור מהגישה של כהן. ספקטור, באופן מפתיע, היה להוט לעבוד עם כהן, וכהן מצידו ראה הזדמנות לחקור מימדים חדשים. למרות ההבדלים התהומיים, השניים החליטו ללכת על זה.

לספקטור הייתה תיאוריה שלמה לגבי תפקידו כמפיק, והוא לא התבייש להשוויץ בה. באותה שנה ממש הוא אמר למגזין מלודי מייקר: "כשאתה רואה סרט של קובריק, תגיד לי בבקשה כמה שמות אתה זוכר באופן מיידי מצוות השחקנים שם. אחד? שניים? אותו הדבר עם פליני. וזה מה שאני רוצה לעשות כשאני עורך הקלטה. זמרים הם כלי נגינה לעבוד איתו. אין בתקליטים שלי הרמוניות עם ארבעה קולות. אולי יש הרמוניה עם 32 קולות". כהן, אם כן, היה פשוט עוד כלי נגינה בארסנל של ספקטור.

מפגשי ההקלטה היו כאוטיים, בלשון המעטה. ספקטור שלט באולפן ביד רמה, כשהוא מתודלק בכמויות אדירות של אלכוהול והתנהגות לא יציבה בעליל. הוא גם נטה להסתובב באולפן כשהוא חמוש. ברגע שההקלטה החלה, ספקטור השתלט על התהליך לחלוטין, בלי שום התייחסות לדעותיו של כהן. כהן סיפר מאוחר יותר על חוויה מצמררת אחת: "יום אחד הוא עמד באולפן עם בקבוק יין ביד אחת ואקדח בידו השניה. אז הוא שם את ידו על כתפי, הצמיד את לוע האקדח לתוך עורפי ואמר לי שהוא אוהב אותי. אז עניתי לו שאני באמת מקווה שהוא אוהב אותי". זו בהחלט דרך מקורית להביע חיבה אמנותית.

השותפות הפכה למתוחה ביותר. ההתנהגות של ספקטור בחנה את סבלנותו של כהן. בשיא הדרמה, ספקטור הרחיק בכוח את כהן ממה שקרה באולפן. על פי הדיווחים, ספקטור לקח את סלילי ההקלטה, שעליהם היו רק ערוצי השירה הראשוניים של כהן, אלו שהוא מעולם לא התכוון שיהיו הסופיים, ונעל את עצמו בחדר המיקסים. הוא מנע מכהן לפקח על המיקסים האחרונים והותיר את הזמר בתחושת ניכור מוחלטת מהחומר.

באופן משונה, בשנת יציאת התקליט אמר כהן לסובביו כי זה התקליט הכי אוטוביוגרפי שלו. אולי הוא התכוון לאוטוביוגרפיה של הישרדות. רק שנים מאוחר יותר, ב-1985, הוא התרכך מעט ואמר: "אני מרגיש היום מיודד יותר עם התקליט הזה, שהוא היחיד בו לא הייתי מעורב בהפקה. אבל אני שמח שפגשתי את ספקטור כי הוא אחד האנשים המדהימים יותר שיש".

אז איך כל הטירוף הזה התחיל? הזרעים נזרעו ב-1974, כשכהן הגיע ללוס אנג'לס להופעות במועדון TROUBADOUR. אחרי ההופעה השלישית, ספקטור ערך מסיבה לכבודו באחוזתו המפוארת בבברלי הילס. השניים שמרו על קשר, וכשנתיים לאחר מכן, ב-1976, כהן שב לעיר והוזמן להתארח בביתו של ספקטור. שם, בין המשקאות והאווירה המשונה, הם החלו לעבוד יחד. כהן כתב מילים, וספקטור רקח בפסנתר את המוזיקה.

האולפן עצמו היה עמוס לא רק בנגנים. השמועות אומרות שבמהלך ההקלטות הכאוטיות, הסתובבו שם גם אורחים כמו בוב דילן ואלן גינסברג, ואפילו תרמו קולות רקע לשיר DON'T GO HOME WITH YOUR HARD ON. כשהתקליט יצא סוף סוף, המבקרים היו מבולבלים לחלוטין ולא ידעו איך לעכל את המיזוג בין הליריקה הנוגה של כהן לדרמה הבומבסטית של ספקטור. אך עם השנים, DEATH OF A LADIES' MAN הפך לתקליט קאלט יחיד במינו, תיעוד מרתק של התנגשות בין שני ענקים.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "כשפגשתי לראשונה את לאונרד כהן , הוא סיפר לחבר טוב שלי שאמו חולה במחלה קשה. חברתי, שאביה נפטר לאחרונה, כל כך התרגשה מהחמלה המשפחתית המהפנטת של כהן, שהיא החלה לבכות בשקט. כשראה זאת, קפץ כהן ממקומו, יצא מהחדר וחזר במהירות עם מעיל הגשם הכחול המפורסם שלו. 'בבקשה תבכי על זה', הוא אמר. 'זה סופג את הדמעות'. ואתם תוהים למה אני אוהב את לאונרד כהן.

למרבה הצער, הסיפורים סביב אלבומו השביעי של כהן, שהופק על ידי פיל ספקטור הידוע של פעם, אך לאחרונה רק ידוע לשמצה, אינן פיוטיות ואינן חביבות, ולתקליט כנראה יש פחות מעריצים מאשר קונים. כהן עצמו, למרות שהוא מרגיש שהשירים חזקים בצורה יוצאת דופן, הביע חוסר שביעות רצון קשה מהתקליט. ספקטור, כך נראה, פשוט לקח את מה שהזמר הרגיש שהם הקלטות שעדיין בתהליך, שמר אותן תחת מנעול ומפתח, ערבב אותן כמו גאון מטורף בודד והוציא את האלבום מבלי לטרוח להתייעץ עם האמן שלו. לא כולם אוהבים הפתעה, אבל כהן התמודד עם מספיק אירוניה סופר-רומנטית בחייו כדי לעבור בה כאילו היה גשם אביבי דק.

כזמר אוטודידקט, לאונרד כהן יכול להסתדר עם שישה מיתרים ומנגינה ביתית אם הוא צריך. עם זאת, המנגינות, העיבודים וההפקה של ספקטור בדרך כלל שוחים ולא שוקעים, ולמרות שהוא מספק ערפל שמיעתי צפוף בצורה יוצאת דופן (כשלושים נגנים ושבעה עשר זמרי גיבוי) לסערות הפנימיות של כהן, אף אחד לא נדרס כאן בגלל חוסר חזון".

ומי הן הבחורות עם לאונרד בעטיפה הקדמית? יש את אווה לפייר: דוגמנית שכהן פגש, על פי הדיווחים, באי היווני הידרה שנים קודם לכן. ויש את סוזן אלרוד: בת זוגו של כהן באותה תקופה ואם שני ילדיו, אדם ולורקה.(היא לא ה"סוזן" מהשיר המפורסם שלו).

החודש, נובמבר (לא ידוע באיזה יום בדיוק) בשנת 1977 יצא תקליט חדש ללהקת אוריה היפ ושמו INNOCENT VICTIM.

תקליט זה מייצג פרק בולט בדיסקוגרפיה הסיפורית של הלהקה. בתור האלבום השני שמציג את ההרכב עם ג'ון לוטון בשירה. לוטון החליף את זמר הלהקה המקורי (דייויד בירון, שפוטר בגלל ענייני התמכרות שהקשו על תיפקודו בלהקה) ותקליטו הראשון עם הלהקה הידועה היה FIREFLY. מטרתו של התקליט השני של לוטון פה הייתה לחקור כיוונים מוזיקליים חדשים תוך ניסיון להבטיח את הרלוונטיות של אוריה היפ בסצנת רוק שהשתנתה במהירות.

עד להכנת תקליט זה הייתה אוריה היפ מבוססת היטב בעולם הרוק אבל היא עברה שינויים משמעותיים בהרכב. ביירון הוחלף על ידי ג'ון לוטון, זמר (חבר לשעבר בלהקת LUCIFER'S FRIEND) עם קול חזק ונוכחות תיאטרלית שהשלימה את סגנון הרוק של הלהקה. החוזק הקולי של לוטון אפשר ללהקה להתנסות בטקסטורות מוזיקליות שונות, שינוי מהסאונד הדרמטי והמיוחד יותר של ביירון. לא מעט מעריצים ראו בעזיבתו של ביירון את הלהקה כסוף שלה. הם לא היו מוכנים לקבל את לוטון.

קן הנסלי, הקלידן והכותב הראשי של הלהקה, נשאר הכוח היצירתי מאחורי אוריה היפ. לכתיבת השירים שלו הייתה חשיבות מכרעת לזהות הלהקה, ועם הרבגוניות של לוטון, הוא יכל לחקור מגוון רחב יותר של נושאים וז'אנרים. המטרה של הנסלי פה הייתה למזג את שורשי הרוק הכבד של הלהקה עם אלמנטים של פופ ורוק רכים יותר, במטרה למשיכה מסחרית יותר. המהלך הזה הונע בחלקו מהצורך לעמוד בקצב של תעשיית המוזיקה המשתנה, שאימצה יותר ויותר צלילים ידידותיים לרדיו.

ההקלטה התקיימה באולפני ROUNDHOUSE בלונדון, שהיו ידועים באקוסטיקה וביכולות הטכניות שלהם. בעבודה עם המפיק גרי ברון, שהיה עם הלהקה מהימים הראשונים, הלהקה שאפה לסאונד מלוטש ונגיש. אחד מהשירים הבולטים של האלבום, FREE ME, משקף את הדחיפה הזו לעבר נגישות הלהקה לציבור. זה נכתב על ידי הנסלי, עם מנגינה קליטה, כמעט פופית, שעומדת בניגוד לעבר הכבד יותר של הלהקה. הסגנון הנינוח הזה הפתיע מעריצים רבים אבל הצליח למשוך קהל חדש, במיוחד בשווקים כמו גרמניה, שם הוא הפך ללהיט משמעותי.

עם זאת, תמהיל הסגנונות של האלבום זכה לתגובות מעורבות מצד מעריצים ומבקרים כאחד. חלקם שיבחו את נכונותה של הלהקה להתפתח ולהתנסות, בעוד שאחרים חשו כי התקליט התרחק מדי מהסאונד הקלאסי של אוריה היפ. עטיפת התקליט היא בין השנויות במחלוקת של הלהק, עם תמונה סוריאליסטית של פני נחש, שנראה משתנה לגולגולת אנושית כשמסתכלים על זה מזווית מסוימת. זה נראה מרשים אך האם זה מתאים כעטיפה לתקליט שביקש להתקרב למיינסטרים?

האלבום היה בולט במיוחד בעובדה שהוא כלל שני קטעים שאינם מאת קן הנסלי. אחד מהם היה THE DANCE השאפתני מדי, עם מעט תחושת רגאיי מבלבלת, ו-CHOICES הטוב בהרבה, שסוגר את התקליט היטב. שני השירים הללו נכתבו על ידי כותב אמריקאי ואז השותף לדירה של הנסלי, ג'ק וויליאמס.

"האלבום הזה כנראה לא היה הטוב ביותר שלנו", הודה גרי ברון. "אבל זה כן ההיא לנו את FREE ME, הלהיט הגדול ביותר של הלהקה באירופה. הדבר המעניין בשיר היה שזה היה אחד מהנאמברים האחרונים שהקלטנו לאלבום. אני זוכר שקן נכנס עם הקלטת הדמו לאולפן וכולנו נדהמנו מזה לגמרי. זה נשמע כמו להיט מהרגע ששמענו את הדמו. זה בהחלט עשה הרבה כדי להחזיר את הלהקה למסלול הנכון באופן מסחרי. בגרמניה חזרנו תוך זמן קצר להופיע במקומות גדולים יותר".

קן הנסלי: "יש אלמנטים בתקליט שאני עדיין אוהב. לעולם לא אשכח את זה כשלקחתי את השיר שכתבתי, FREE ME, לאולפן כשכבר כמעט סיימנו את האלבום. אז הקלטתי את זה בבית עם כמה חבר'ה אחרים וכשגרי שמע את זה הוא אמר שאנחנו צריכים להקליט את זה מיד. זה היה מגניב כי ג'ון לוטון היה חלק מזה והיה לנו להיט לראשונה מזה הרבה זמן. אז העתיד נראה ממש טוב בשלב הזה".

ההצלחה של השיר הייתה בהחלט חדשות טובות, אבל האש בשדה קוצים עם הצלחת הסינגל הסתירה כמה פגמים רציניים באלבום., שמעריצים רבים גילו במהרה. הם חשו שהקסם פשוט לא היה שם. היה חסר בו חוש הדרמה התיאטרלי שאוריה היפ תמיד הפיקה איפשהו בכל אלבום. ג'ון לוטון הודה בהמשך שהתקליט לא סיפק את הסחורה. "יש שם שירים טובים, אבל זה לא היה עקבי מספיק. אחרי זה התחלנו לכתוב שירי פופ מוזרים. אבל אני לא יכול לכתוב שירי פופ כדי להציל את חיי. זו בעיה".

למרות שנראה היה שהפרופיל של אוריה היפ היה שוב בעלייה, מאחורי הקלעים נפתחו פצעים ישנים. לי קרסלייק המתופף עדיין הרגיש שגרי ברון התעלם מחומרים שהוגשו על ידי חברי להקה שאינם קן הנסלי, מה שבתמורה עורר רגשות זעם כלפי נגן הקלידים. קרסלייק: "התחלתי ממש לכעוס על מה שקורה בסטודיו. נראה שגרי העדיף את החומר של קן מעל כל דבר אחר".

בכל להקה אלו הכותבים שמקבלים את חלק הארי בתמלוגים מפרסום, כך שככל שלכותב מסוים יש יותר חומר באלבום, כך חלקו של אותו אדם גדול יותר. זה הביא למצב שבו הרווחים של הנסלי עלו משמעותית על אלו של האחרים ועם גרי ברון שחזר לכיסא המפיק, נראה שהיה מעט סיכוי לשינוי המצב. הנסלי מצדו הודה שהייתה בעיה עם זה אבל אולי זה לא היה הגיוני לצפות מכוכב רוק מיליונר בן 32 להתנהג בדרך אחרת. עם זאת, ההתהדרות של זרם מתמיד של מכוניות נוצצות בבעלות הנסלי תסכלו את קרסלייק, שעמד להיכנס למסע מבולגן משלו ולהתגרש, באופן יקר מאד מצדו, מאשתו.

בנושא ההעדפה כלפי הנסלי הגיב ברון: "האחרים הרגישו שלא ניתנה להם הזדמנות לכתוב, ואני קיבלתי את האשמה בשביל זה כי כמפיק בחרתי את השירים. אבל תמיד בחרתי רק את השירים שהרגשתי צריכים לראות אור". לפי הנסלי, התפקיד הדומיננטי שלו עצמו היה בעל כורחו. הוּא אמר: "תמיד עמדנו בזמנים, ותמיד שנאתי את זה כי תמיד הייתה קריאה לעשות עוד 12 שירים, וכולם היו צריכים להיות כמו EASY LIVIN. אף פעם לא יכולתי להגיב על זה. אבל אולי לא עבדתי כל כך קשה כפי שנהגתי כי הייתי אשם בכך שנהניתי ממאפייני ההצלחה". כדי להוסיף לאי שביעות הרצון הגואה היו המלמולים הראשונים של חיכוך בין קן הנסלי לג'ון לוטון. הנסלי מצא את נוכחותה הקבועה של אייריס, אשתו של לוטון, בדרך להיות פולשנית לטובת הזמר החדש.

דרך אגב - עיני הנחש בעטיפה הקדמית של התקליט עוצבו לפי עיניו של מתופף הלהקה, לי קרסלייק.

"גם זה קרה החודש" (נובמבר) - והפעם בשנת 1963.

הביטלס הופיעו לפני המלכה האם והנסיכה מרגרט באירוע השנתי היוקרתי והנחשב, שנערך בתאטרון "הנסיך מוויילס" שבלונדון. במהלך המופע פנה ג'ון לנון לקהל ואמר: "לשיר הבא, אלו שבמושבים הזולים, תמחאו כפיים. כל השאר, תנענעו את תכשיטיכם". הייתה זו בדיחה שהוכנה מראש ועשתה את העבודה היטב עבור ארבעת המופלאים.

בעוד שאומה אמריקנית שלמה התאבלה על רצח הנשיא, ג'ון קנדי, החליט המפיק פיל ספקטור לגנוז את הפקת חג המולד המוקלטת והמושקעת שלו. "אין מי שירצה לשמוע השנה שירי חג מולד שמחים", הוא אמר. חודשים לפני כן הוא עמל על הפקה מרהיבה זו שעלתה כסף רב. הוא ראה בזה פרויקט שראוי להיקרא "סימפוניה קטנה לילדים". הוא הביא לאולפן את מיטב הנגנים והאמנים השרים ועיבד עבורם שירי חג מולד ידועים ובאופן מיוחד. אבל יריות בעת מצעד לכבוד הנשיא בדאלאס טרפדו את הכל.

בעיתון NME החליט מבקר הבית, דרק ג'ונסון, לפרסם סיפורי אימה בדויים שבהם מוזיקת הפולק הפופולרית מאד היא לא פחות מטקטיקה של הקרמלין במטרה להרעיל את מחשבת הדור הצעיר. בסיפוריו המופלגים קראו האנשים שלמוזיקה זו יש אפקט של שטיפת מוח, עם שירים ערמומיים ומזיקים ועם אמני פולק מובילים (כמו בוב דילן ושלישיית פיטר, פול ומרי) שהם קומוניסטים. ג'ונסון ביקש לעשות זאת בהומור, אך היו שקראו את דבריו ברצינות.

שירים מובילים במצעדי התקופה הם SHE LOVES YOU של הביטלס, YOU'LL NEVER WALK ALONE של ג'רי והפוסעים, SUGAR SHACK של ג'ימי גלימר וכדורי האש, SUGAR AND SPICE של המחפשים, BLOWIN' IN THE WIND בביצוע פיטר, פול ומרי.

אלבומים מובילים במצעדי התקופה: IN THE WIND של פיטר פול ומרי, מיטב להיטי הצלליות, PLEASE PLEASE ME של הביטלס, HOW DO YOU LIKE IT של ג'רי והפוסעים. MEET THE SEARCHERS של המחפשים, פסקול הסרט "סיפור הפרברים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים