רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 בספטמבר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "כתבתי את השיר JULY MORNING במהלך סיבוב הופעות של אוריה היפ עם להקת SHA NA NA. חיכינו באוטובוס ההסעות שלנו ולקחתי גיטרה כדי להפיג את השעמום. זה היה בבוקר של חודש יולי, אך שאר השיר הובא מהדמיון. כשהשיר הובא לראשונה לחדר החזרות של הלהקה, הוא היה בנוי כשיר אקוסטי לגמרי. הלהקה לקחה את מה שהבאתי וביחד הרמנו את השיר למקום אחר. זה אחד הרגעים הטובים ביותר של דייויד ביירון בשירה. מאז הפך השיר לסוג של המנון. בבולגריה זה מין המנון לאומי, כשאנשים הולכים לים ב-1 ביולי ושרים את זה ביחד כשהשמש מתחילה לזרוח" (קן הנסלי - אוריה היפ)

ה-09/09/09: התאריך המיסטי שבו ההיסטוריה של הביטלס נכתבה מחדש

ה-9 בספטמבר בשנת 2009 היה יום חג לאוהבי הביטלס. חובבי הנומרולוגיה והמעריצים השרופים מיהרו כמובן לקשור את התאריך 09/09/09 למשיכתו של ג'ון לנון למספר תשע. חגיגת הענק הזו קיבלה חיזוק מסחרי אדיר כשאותו יום ממש נבחר גם להשקת משחק הווידאו המצליח THE BEATLES: ROCK BAND, אבל עם כל הכבוד לפלסטיקים ולמסכים, עבורי – חובב המוסיקה שהלב שלי מחסיר פעימה מכל פריטת מיתר וצליל מצילה – הבשורה האמיתית נחתה במדפי האוזניים.

ביום זה יצא באופן רשמי מחדש קטלוג הלהקה המשוחזר, במהדורות מונו וסטריאו, על ידי חברת התקליטים EMI וחברת APPLE CORPS, שמטפלת בענייני הביטלס. הייתה זו רעידת אדמה בעולם הסאונד: לראשונה מאז ימי ה-CD המוקדמים והעגומים של שנת 1987, שבהם האלבומים נשמעו דקים, שטוחים וחסרי נשמה, זכינו סוף סוף לשמוע את היצירות הללו כפי שהן ראויות להישמע במלוא תפארתן. 

הדיסקים יצאו כבודדים (רק במהדורות הסטריאו) וניתן היה לרכשם גם בקופסאות מהודרות. גרסאות המונו יצאו רק בקופסה, מהאלבום הראשון ועד האלבום הלבן (כי אבי רואד ולט איט בי יצאו בזמנו רק בפורמט סטריאו). ההחלטה להוציא את מארז המונו במהדורה מוגבלת עוררה היסטריה רבתי בקרב אספנים, ובצדק מוחלט: בשנות השישים, חברי הלהקה בעצמם פיקחו והשקיעו שעות ארוכות ומאמצים גדולים אך ורק במיקסי המונו! מיקסי הסטריאו נחשבו אז לקוריוז לאודיופילים עשירים ונערכו לעיתים כלאחר יד על ידי טכנאי האולפן תוך שעות ספורות בלבד, כשחברי הלהקה לא בסביבה.

בנוסף, יצא גם האלבום הכפול PAST MASTERS, שמכיל את התקליטונים והגיע גם הוא בסאונד משודרג להפליא (ולקופסת המונו צורף המקביל הנדיר שלו, MONO MASTERS, שהכיל בין היתר את מיקסי המונו האותנטיים והפראיים של שירי תקליטוני השדרים שלא הופיעו באלבומים הרגילים).

כפי שהוכרז באפריל 2009, הקטלוג של הביטלס שודרג דיגיטלית בקפידה מהמאסטרים המקוריים, על ידי צוות שעבד באולפני אבי רואד. צוות המוחות והאוזניים שכלל מהנדסי סאונד מהשורה הראשונה עמל במשך למעלה מארבע שנים של עבודת נמלים סבלנית ומפרכת. הם עבדו ישירות מסלילי הטייפ המקוריים של חצי אינץ' ורבע אינץ', תוך שהם מסרבים להיכנע לטרנד המודרני המכוער של "מלחמת הווליום" שדוחסת את הסאונד ומקריבה את הדינמיקה לטובת עוצמה מלאכותית.

בעזרת תוכנות מתקדמות נוקו בזהירות קליקים, עיוותים ורחשים בלתי רצויים, אך החום האנלוגי המופלא והאוויר המקורי של האולפן נשמרו באדיקות. מספיק היה להקשיב לפתיחה של DRIVE MY CAR כדי להעיף את המוח. איזו גיטרה! איזה בס! איזו בהירות! איזה גרוב! וכל האלבומים יצאו לפי התבנית בה יצאו בזמן אמת באנגליה, למעט האלבום MAGICAL MYSTERY TOUR, שנשען על הדרך בה יצא בארה"ב (כאלבום שלם ולא כשני תקליטונים מורחבים).

במהדורות אלה לא נכללו קטעי בונוס, למעט המיקסים שעשה ג'ורג' מרטין בשנות השמונים לאלבומים !HELP ו- RUBBER SOUL (שנכללו כבונוס מיוחד בתוך מארז המונו לצד המיקסים המקוריים מ-1965, כדי לאפשר השוואה ישירה). ההחלטה להימנע מתוספות של טייקים חלופיים נבעה מתוך רצון לשמור על חוויית ההאזנה המקורית והקדושה של האלבומים כפי שחוו אותם המאזינים בזמן אמת. בשביל טייקים אחרים קיבלנו את האנתולוגיה שלהם.

ולמרות שבשנים האחרונות יצאו סרג'נט פפר, האלבום הלבן, אבי רואד, לט איט בי וריבולבר וראבר סול במיקסים משודרגים (תלוי את מי שואלים...) בעיקר מבית היוצר של ג'יילס מרטין (הבן של...) - נשארו הגרסאות שיצאו בשנת 2009 (וההוצאות שקדמו להן, מסדרת MFSL) כדבר האותנטי ביותר לשימור סאונד ההפקה של הביטלס בסיקסטיז. אמנם ג'יילס מרטין עושה שימוש מבריק בטכנולוגיות הפרדת צליל חדשניות מבוססות בינה מלאכותית, המאפשרות להפריד כלי נגינה שהוקלטו יחד על אותו ערוץ, אך עבור רבים התוצאה נשמעת לעיתים כזו שמפרקת את האיזון ההיסטורי והאורגני. סדרת התקליטים הנדירה של חברת MFSL משנת 1982 נחשבה במשך עשורים לפסגת האודיופיליה, אך השחזורים הנאמנים של 2009 הצליחו להביא את אותה קדושה אנלוגית ודיוק היסטורי ישירות אל העידן הדיגיטלי – בלי טריקים, בלי התחכמויות, ועם מלוא האהבה והיראה לצליל המקורי ששינה את פני העולם.

האלבום שפילג את מעריצי RUSH

ב- 9 בספטמבר בשנת 1982 יצא תקליט חדש ללהקת RUSH (יצא לי חרוז...). שמו הוא SIGNALS. אז למה גדי לי החליט להחליף את הגיטרות בסינתיסייזרים ואיך זה פוצץ חברות של שנים באולפן?

הרבה ממעריצי הלהקה לא הבינו מדוע היא הייתה חייבת לשנות כך כיוון. וכשאני אומר "לא הבינו", אני מתכוון לתפיסת ראש קולקטיבית של המעריצים הוותיקים! אחרי ההצלחה האדירה של התקליט MOVING PICTURES, המעריצים רצו עוד דברים כמו YYZ או טום סוייאר, הם קנו את התקליט החדש הזה בשקיקה וגילו ש-RUSH באמת השתנתה. הרי רק שנה קודם לכן כולנו התענגנו על צלילי הרוק המתקדם והגיטרות הבועטות, ופתאום – מה לעזאזל עושים פה כל הסינטיסייזרים האלה?!

הפעם, התמורות במרקם המוזיקלי הקבוע שלהם חרגו בהרבה משימוש צנוע בקלידים לצורך אפקטים אווירתיים בלבד. המקלדות תפסו לפתע את לב-לבו של הצליל, עד כדי כך שחלק מהמאזינים החלו לתהות בחרדה לגבי נחיצות הנוכחות של אלכס לייפסון בהקלטות! נכון, זה עדיין לא הרס לגמרי את האמינות של הלהקה בקרב מעריצי הרוק הכבדים, וב-SIGNALS האיזון בין ריפים של גיטרה לבין מרקמי הסינטיסייזרים הוא כמעט מושלם. היה ברור שהם מנסים לנווט בתוך המים הסוערים של העידן המודרני, ובינינו – תראו לי להקה אחת שלא חגגה על סינטיסייזרים באותה תקופה. אוקי, בטח יש קומץ להקות כאלו - אבל הבנתם את הנקודה.

אפילו עטיפת האלבום שיקפה את ההומור הממזרי והייחודי של השלישייה: כלב דלמטי חמוד שמרחרח עמוד כיבוי אש אדום כדי לסמן טריטוריה על מדשאה ירוקה ומסודרת. הלהקה בעצם אותתה לכולנו: אנחנו מסמנים כאן טריטוריה מוזיקלית חדשה לגמרי, אז תחזיקו חזק. וכך, שלושת חברי הלהקה הצליחו בתחילת עשור האייטיז לעשות מעבר מרשים ביותר שזיכה אותם בהמון אוהדים חדשים. אחרי הצלחת התקליט MOVING PICTURES, שיצא בשנת 1981, היה ברור למעריצים רבים שבתקליט הבא הם יקבלו יותר מזה. אבל השלישייה האמיצה אימצה את הטכנולוגיה החדשה בזרועות פתוחות והחליטה להוביל את המעריצים הנאמנים שלה במסלול מוזיקלי קצת אחר, תוך שמירה על רמה מוזיקלית וטקסטואלית גבוהה. התוצאה באה עם אלבום ייחודי מאוד שמיקד את הצליל למשהו דיגיטלי ומודרני יותר.

הלהקה ניצלה היטב את פסק הזמן שהעניק לה אלבום ההופעה החיה, EXIT STAGE LEFT, כדי לעצב את עצמה מחדש. עוד במהלך מרץ 1982 החברים עבדו בקדחתנות על החומרים החדשים, ויצאו לסיבוב הופעות חימום קצר ברחבי לואיזיאנה, מיסיסיפי ופלורידה כדי להתחמם לקראת האולפן. הווי הלהקה והצוות היה בשיאו – לכולם שם היו כינויים מצחיקים: גדי לי נקרא "דירק", אלכס לייפסון היה "לרכסט", ניל פירת כונה "פראט", ואיש הסאונד טוני גראניוס נודע כ"ג'ק סיקרט". ב-12 באפריל, בהופעה האחרונה בסנט פטרסבורג, הלהקה נפרדה מנכס צאן ברזל ישן, כשהיצירה הוותיקה BY-TOR AND THE SNOWDOG נבחה בפעם האחרונה בהחלט על הבמה. משם, ב-21 באפריל, הם נכנסו לאולפני LE STUDIO בקוויבק ולא יצאו עד ה-15 ביולי.

בתחילת שנות ה-80 ראה עולם המוסיקה את עלייתם של גל חדש, סינת'-פופ וז'אנרים אחרים שהדגישו אלמנטים אלקטרוניים ומבני שירים תמציתיים. להקות כמו פוליס, ראשים מדברים ואולטרווקס עשו גלים עם צליל נגיש יותר. RUSH הייתה להוטה לשלב כמה מהאלמנטים האלו במוזיקה שלה. אבל ההתלהבות הראשונית פינתה את מקומה למתחים. על זה, תיכף... כאן לא תמצאו המנונים מעוררי השראה כמו FREE WILL – ואפילו שירתו של גדי לי הפכה למאופקת יותר.

השינוי הזה הכה במאזינים כבר בשיר הפותח, SUBDIVISIONS, עם הנימה הפסימית והקודרת ביותר שניתן להעלות על הדעת. יש צער עמוק ומוחשי בקולו של גדי כשהוא זועק בייאוש על כותלי בית הספר והקניונים את המשפט המצמרר: "השתלב בחברה, או שתנודה ותושלך החוצה!". מילות השיר שכתב ניל פירת נגעו בדיוק כואב ומדויק בניכור ובבדידות של חיי הפרברים ובחוסר ההתאמה לקליקות החברתיות בבית הספר התיכון. זוהי ממש אנטיתזה מהדהדת ל-FREE WILL – פירת ממחיש כאן כמה לעזאזל קשה לממש רצון חופשי בעולם המודרני, שבו אתה מוכרח ליישר קו כדי לשרוד. הקול הרובוטי והעמוק שאומר את המילה SUBDIVISIONS בכלל לא שייך לגדי לי או לניל פירת – זהו מארק דיילי, שדרן ומגיש חדשות קנדי מפורסם שנידב את קול הבס הרועם שלו להקלטה. על הבמה, הביצוע של השיר הזה דרש מגדי לי להפוך לסוג של תמנון אנושי: הוא שר, ניגן על סינטיסייזרים של OBERHEIM ו-MINIMOOG, ובמקביל הפעיל דוושות בס ברגליים!

מיד אחריו הגיעה התשובה המוחצת של הגיטריסט: השיר THE ANALOG KID. הוא פותח בריף גיטרה אנרגטי ומרומם, אך אל תטעו – זו פתיחה מתעתעת לחלוטין! מאחוריה מסתתר סיפור טקסטואלי מקפיא דם ופזמון נוגה. כנראה כפיצוי על מתקפת הקלידים, אלכס לייפסון סיפק כאן את אחד מסולואי הגיטרה המהירים, המלודיים והמבריקים שלו – סולו שהוא עצמו ציין לא פעם כאחד האהובים עליו ביותר, עם אינטראקציה מוזיקלית קפדנית ומהפנטת בינו לבין הבס של גדי.

השיר הבא, CHEMISTRY, נושא עמו פרט טריוויה ייחודי מאין כמותו: זהו השיר היחיד בכל הקטלוג וההיסטוריה של RUSH שבו כל שלושת חברי הלהקה חולקים קרדיט משותף על כתיבת המילים! השיר נולד למעשה עוד ב-1981, מתוך ג'אם מאולתר בסאונד-צ'ק של סיבוב ההופעות של MOVING PICTURES. כשאלכס וגדי האזינו להקלטות, הם קלטו את הניצוץ.

אבל הרוחות סערו במיוחד סביב השיר DIGITAL MAN, ששילב מקצבי פופ ורגאיי קופצניים, כשהגיטרה דוחפת קדימה וניל ננעל על מקצב סקא מהודק. השיר מתאר נפש אנושית הנמצאת תחת מעקב מתמיד בעולם מדע בדיוני עכור ומחפשת נואשות מפלט. המפיק טרי בראון ממש לא אהב את הכיוון הזה, וטען שהלהקה נשמעת בו כמו חיקוי זול של להקת פוליס. בדרך כלל חברי הלהקה נהגו להתיישר עם דעתו של טרי, אך הפעם הם עמדו על רגליהם האחוריות, סירבו לוותר, והוויכוח הזה הדליק ניצוצות של מתח באולפני ההקלטה LE STUDIO בקוויבק שבקנדה.

"אחרי ההצלחה של התקליט הקודם, היינו יכולים לעשות כל דבר שאהבנו", ציין הגיטריסט אלכס לייפסון, "ובעולם שלנו, זה בדרך כלל אומר שהגיע הזמן לשנות דברים". עם זאת, לייפסון פחות התלהב אז כשחברו ללהקה, הבסיסט גדי לי, אימץ בחום את הרעיון להביא הרבה צלילי סינטיסייזרים לתקליט. "התחלתי להיות יותר ויותר מוקסם מסינטיסייזרים ואיך אפשר לשלב אותם בפורמט רוק, וזה נראה לי כמו דרך מצוינת להרחיב את פלטת הצלילים שלנו", הוא הסביר. גם ניל פירת, המתופף, שמח לבדוק אפשרויות של תופים מודרניים וגם התמלילים שהוא כתב לתקליט בחנו נושאים של טכנולוגיה, תקשורת ומצב אנושי, המשקפים הן את החוויות האישיות של הלהקה והן את השינויים התרבותיים הרחבים יותר של אותה תקופה.

הניסיונות של פירת עם מקצבים אלקטרוניים בלטו היטב בשיר THE WEAPON, החלק השני בטרילוגיית הפחד של הלהקה (שבאופן משעשע שוחררה בסדר הפוך, אחרי שהחלק השלישי, WITCH HUNT, יצא כבר בתקליט MOVING PICTURES). אם WITCH HUNT עסק בהיסטריה ובכוחו ההרסני של האספסוף, THE WEAPON צולל לאופן שבו מנגנוני פחד משעבדים את הפרט. פירת תכנת שם מקצב תופים סינתטי וניגן מעליו בלייב בדיוק כירורגי שרק הוא מסוגל לו – המקצב הכי קרוב לדיסקו ש-RUSH יצרה אי פעם! אבל כשמקצב כזה עובר תחת ידי הקסם של ניל פירת, הוא מקבל חותם גאוני ששום מוזיקת מועדונים לא מתקרבת אליו.

אני מוכרח לציין: מול כל ההמונים שטוענים ש-SUBDIVISIONS הוא השיר הטוב באלבום, אני בוחר לממש את "הרצון החופשי" שלי ומכריז בפה מלא – השיר הכי ענק כאן הוא חד-משמעית THE WEAPON! עם ריף מעגלי משותף של קלידים וגיטרה ופיתוח ווקאלי יוצא דופן בפזמון, השורה המבריקה: "הוא קצת מפחד למות, אבל הוא הרבה יותר מפחד מהשקרים שלך!" היא לטעמי הקטע הכי מהפנט בכל התקליט כולו!

אבל הסיפור הכי מדהים באלבום שייך ללא ספק לשיר NEW WORLD MAN. האלבום למעשה כבר היה מוכן, אך כשהלהקה בדקה את תזמון שני הצדדים של תקליט הוויניל, התברר שבצד השני נותרו בערך שלוש דקות וחצי פנויות כדי לאזן את איכות החריטה – חריגה מעבר לארבע דקות הייתה פוגעת קשות באיכות המאסטרינג והסאונד. תחת שם הקוד "PROJECT 3:57" (אורך הזמן המדויק שהיה חסר להם!), השלישייה התיישבה, הלחינה, כתבה והקליטה את השיר כולו בתוך יום עבודה אחד בלבד! כאן השפעות הרגאיי והמקצבים האקזוטיים הרימו ראש אפילו יותר מאשר ב-THE SPIRIT OF RADIO, כשהסאונד הדוק וחד בהרבה משאר שירי האלבום. והאירוניה המושלמת? השיר הזה, שנולד רק כדי "לסתום חור" של זמן על התקליט, הפך ללהיט המצעדים הכי גדול של RUSH בארצות הברית בכל הזמנים – הוא זינק למקום ה-21 במצעד הבילבורד.

ואי אפשר לדבר על האלבום הזה בלי להזכיר את היצירה קורעת הלב LOSING IT. זהו שיר מרגש ועמוק על הטרגדיה שבזקנה ואובדן הכישרון והיכולת הגופנית. השיר עוצב כהפקת האולפן המרכזית והמורכבת של האלבום – פשוט יצירת מופת שכולה "ז'אן-לוק פונטי פוגש את RUSH", כשמי שנעדר מהקרב הוא אלכס לייפסון. במקום סולו גיטרה טיפוסי, הזמינה הלהקה את הכנר בן מינק מלהקת FM, שהפליא בנגינת כינור חשמלי מהפנטת. השיר עמוס במרקמים קוליים מורכבים: גיטרות שנשמעות כמו סינטיסייזרים, סינטיסייזרים שנשמעים כמו גיטרות, והכל מהדהד בצלילי כינור שמיימיים. בגלל המורכבות והעוצמה הרגשית של השיר, הלהקה מעולם לא ביצעה אותו בהופעה חיה במשך יותר משלושים שנה – עד לסיבוב ההופעות האחרון שלהם בשנת 2015, שבו בן מינק עלה לבמה לנגן איתם כשהקהל דומע מהתרגשות.

האלבום ננעל בשיר ההמנוני COUNTDOWN, שנכתב על שיגור הבכורה ההיסטורי של מעבורת החלל קולומביה באפריל 1981. חברי הלהקה קיבלו כרטיסי VIP מסוכנות החלל NASA, עמדו נפעמים מול הלהבות והעוצמה שהרעידה את הקרקע, ושילבו בשיר הקלטות שמע מקוריות של האסטרונאוטים ושל מרכז הבקרה. למרות שגדי לי העיר מאוחר יותר שהשיר נשמע לפעמים קצת כמו ספר לימוד מדעי, הדרמה שבו מתעוררת לחיים בצורה מדהימה וממחישה את הקפיצה האדירה בהתפתחות האנושות.

הלהקה צללה בחוזקה אל עולם שטוף במקלדות וחדש ביותר במכשור אלקטרוני – שינוי שהגיע עד לסוג סרטי ההקלטה שבהם השתמשו באולפן. אולם באופן טרגי, בעוד שהלהקה דהרה קדימה מבחינה מוזיקלית, הצליל הכולל ספג מכה לא פשוטה. אם ב-PERMANENT WAVES וב-MOVING PICTURES ההפקה הייתה חדה כתער ומלאת ברק, ב-SIGNALS הסאונד הפך מעט עמום ושטוח. התופים של ניל, שנשמעו פנומנליים באלבום הקודם, סבלו מצלילים מעומעמים, והקלידים – שהיו אמורים להיות גולת הכותרת – לקו באותה איכות שטוחה. התוצאות לא רק גרמו למחלוקת בקרב מעריצים אלא גם הפסיקו מערכת יחסים ארוכה ופורייה עם טרי בראון, המפיק השותף של כל התקליטים שלה מאז FLY BY NIGHT משנת 1975. בראון, שליווה אותם צעד אחר צעד והיה כמעט כמו חבר רביעי בלהקה, הרגיש שהדגש המופרז על סינטיסייזרים פוגע בנשמה ובחספוס של הרוק'נ'רול שלהם.

הבעיה מנקודת מבטו של לייפסון לפחות, טמונה לא בשירים אלא בהפקה לא סדירה. "בכמה מקומות מרכזיים היה דגש רב מדי על המקלדות", הוא הסביר. “אני זוכר שהתכופפתי כדי להחליק את הכפתור שאחראי במיקסר ההקלטה על עוצמת ערוץ הגיטרה במיקס. טרי בראון חייך אליי, שלח את ידו והעביר את הכפתור באצבעו בכיוון ההפוך כשהוא מוריד את עוצמת נגינתי. אני מסכים עם הקונצנזוס ש-SIGNALS הוא בין התקליטים החשובים והמעניינים ביותר שלנו, אבל מסיבות מובנות יש לי זיכרונות מעורבים מהתקליט הזה. טרי היה חלק גדול מהלהקה הזו. מלבד ההפקה בפועל, הוא היה שם במשך כל מפגשי הכתיבה והעיבודים, כך שיציאתו מהלהקה הותירה חור גדול. אבל עמוק בפנים הבנו שהגיע הזמן להיפרד".

גדי לי חזה מראש שזה יהיה אלבום אפל, והוא בהחלט צדק – אם כי בדרכים שאפילו הוא לא שיער. תקופה סוערת ומלאת תהפוכות עמדה בפתח עבור הלהקה. ועם כל המאבקים והוויכוחים על הווליום של הגיטרה, עבורי SIGNALS נשאר יצירת מופת נועזת. כן, RUSH הייתה להקה שלא פחדה משום דבר – בטח לא מלהמציא את עצמה מחדש בעידן הדיגיטלי.

ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "באלבום ה-12 שלהם, חברי להקת ראש מעלים טיעון חזק לדעה שטכנולוגיה מתקדמת אינה בהכרח אותו דבר כמו התקדמות. לרוע המזל, הם דפקו את העסק. למרות שהתקליט הוקלט באולפן עם הגאדג'טים הכי מתקדמים, החל מאוספי הסאונדים הנדרשים של הסינטיסייזרים ועד הקלטה ועריכת מיקס באופן הכי חדשני., דבר מאלו אינו משפר את המוזיקה. אם כבר, ראש יוצאת מהג'ונגל הדיגיטלי הזה כשהיא משעממת מתמיד.

נראה כי הטעות העיקרית של הלהקה הייתה הדגשת סינטיסייזרים על חשבון הגיטרה של אלכס ליפסון. מכיוון שהתפיסה של צליל מסונתז אצל ראש כל כך צרה ומורכבת בעיקר מצלילים מעורפלים שהם המקבילה השמיעתית לאפקט ערפל של קרח יבש - הלהקה נוטה להישמע כאילו היא לכודה בכדים של מוך. ללא יתרון שאפשר לפעול נגדו, השירה הצפופה של גדי לי מרחפת בין השירים מבלי לפגוע. בסופו של דבר, זה תלוי במתופף ניל פירת להחזיק את כל זה יחד. זה בעיקר תקליט מבוזבז, וכמעט כל האותות של ראש נתפסים כסטטיים".

השיר שקרע את קלפטון לגזרים

ב-9 בספטמבר בשנת 1970 הקליטה להקת דרק והדומינוס את השיר LAYLA.

ההרכב הזה, שנולד מתוך הרצון של אריק קלפטון לברוח ממעמד ה"אלוהים" שיוחס לו ומסחרור הסופרגרופס המעיק, התכנס באולפני CRITERIA STUDIOS במיאמי כדי להקליט את מה שהפך לאלבום הכפול המופתי LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS. אבל מעבר למוזיקה הטהורה, הייתה כאן דרמה אנושית סוערת: קלפטון היה שקוע אז באובססיה רומנטית מוחצת ומייסרת לפטי בויד, אשתו של חברו הקרוב ג'ורג' האריסון. את ההשראה לשם השיר הוא קיבל מהפואמה הפרסית הקלאסית מהמאה ה-12 על "ליילה ומג'נון", סיפור טרגי על צעיר שיצא מדעתו מרוב אהבה נכזבת לנערה יפהפייה שלא יכול היה לממש איתה את אהבתו. קלפטון הרגיש בדיוק כמו מג'נון – אבוד, בוער ומחורפן לחלוטין מרוב תשוקה.

בשלב זה כבר היה ברור שלוח זמני ההקלטות לאלבום נקבעו לפי הזמן הפנוי של הגיטריסט דוואן אולמן. ביום זה חזרו ארבעת חברי הדומינוס עם אולמן לאולפן, אחרי ארבעה ימי מנוחה בהם הוא הופיע עם להקת האחים אולמן. המפיק טום דאוד היה המוח שחיבר בין שני הענקים האלה: קלפטון כבר העריץ את נגינת הסלייד המחשמלת של דוואן בתקליטי רית'ם-אנד-בלוז, וכששמע שלהקת האחים אולמן מופיעה בעיר, הוא רץ לראות אותם ופשוט נשבה בקסם. החיבור ביניהם באולפן היה מיידי, כמעט טלפתי – שניהם דחפו זה את זה לקצה היכולת במין שיח גיטרות לוהט שטרם נשמע כמותו.

קודם כל הושלמו באולפן תוספות למספר שירים עד שהדרך הייתה פנויה להקלטת שיר חדש. הם לא ידעו אז מה תהיה חשיבותו האדירה בעולם הרוק. הוא מתחיל בביצוע מהיר את צלילי השיר AS THE YEARS GO PASSING BY, של איש הבלוז אלברט קינג. כשקלפטון כתב את השיר, זה החל כבלוז איטי, אבל דוואן אולמן הוא שהאיץ את ההקדמה כדי ליצור את מה שאנו מכירים מאז. אולמן פשוט לקח את המשפט הווקאלי של אלברט קינג מתוך האלבום BORN UNDER A BAD SIGN, הלביש עליו טורבו מוזיקלי, הפך אותו לפתיחה האלמותית וחרט אותו לנצח בדפי ההיסטוריה של הגיטרה החשמלית! אולמן לא הסתפק בזה: הוא שלף את בקבוקון הזכוכית הריק של תרופת ההצטננות CORICIDIN, שהיה סימן ההיכר שלו כסלייד על האצבע, ושזר זעקות גיטרה שנשמעות עד היום כמו בכי קורע לב של ציפור פצועה. בעצם, לא כולם אהבו את זה. הקלידן בשיר, בובי וויטלוק, אמר מאז שזה משהו שהיה מוציא בכיף מההקלטה.

קלפטון ניגש לשיר את השיר במיקרופון באופן שלא נשמע כמותו לפני כן בוקע מגרונו. זו לא הייתה סתם שירה טכנית טובה; אלה היו זעקות שבר שקרעו לו את מיתרי הקול, תחינה נואשת וחסרת אונים שמכוונת ישירות לפטי בויד – "בבקשה, אל תגידי שלעולם לא נמצא דרך!". בסוף הסשן הושלם חלקו הראשון של השיר LAYLA. חלק הפסנתר המפורסם והמלנכולי (הקודה), שכולנו מכירים ומזמזמים ברגש, הוקלט רק כשלושה שבועות מאוחר יותר. הוא יוחס באופן רשמי למתופף ג'ים גורדון ולקלפטון, אם כי עם השנים התברר שהלחן נלקח מבת זוגו של גורדון דאז, הזמרת ריטה קולידג', מבלי שקיבלה על כך קרדיט בזמן אמת. לא נעים.

בהקלטה זו ניגן אולמן בגיטרת גיבסון לס פול אותה רכש בסוף שנת 1968 בחנות כלי הנגינה LIPHAM שבפלורידה. מדובר היה בדגם מודל 1957 עם פיקאפים מסוג PAF. שבוע ימים בלבד לאחר ההקלטה הזו כבר נפרד אולמן מהגיטרה כשהחליף אותה (כשהוא מוסיף 200 דולר וראש מגבר) בגיטרת גיבסון לס פול משנת 1959, שהייתה בבעלות ריק סטיין, גיטריסט להקת "בלון האבן", שחיממה את האולמנים באותו יום בו נערכה העסקה ביניהם. אולמן אמנם נפרד מהגיטרה, אך התעקש להעביר איתו את אותם פיקאפים קסומים ומקוריים אל הלס פול החדשה.

קלפטון ניגן בגיטרת פנדר סטרטוקאסטר אותה כינה בשם BROWNIE. הייתה זו גיטרה משנת 1956 בגימור סאנברסט שחוק ואהוב, אותה רכש בחנות כלי נגינה בלונדון – כלי שליווה אותו לאורך כל התקופה המופלאה ההיא. מה גם שמגברי הגיטרה האימתניים בהם השתמש בעבר (אותן מפלצות מTרשל מחרישות אוזניים מימי להקת קרים), הוחלפו במגבר גיטרה קטן באופן משמעותי, מדגם FENDER CHAMP. הם סובבו את כפתור הווליום עד הסוף, ל-10, כדי לגרום למגבר הקטנטן להגיע לרוויה, לחום ולדיסטורשן שמן ומדמם, כזה שמילא את חדר ההקלטות באולפן בסאונד אינטימי אך נפיץ – מה שיצר צליל שונה ומרתק לא פחות. והשאר? היסטוריה טהורה של ענקי גיטרה שלעולם לא תימחק.

גאונות או מלחמת עולם באולפן? כך נולד האלבום שקרע להקת רוק מתקדם לשני מחנות עוינים!

ב-9 בספטמבר בשנת 1971 יצא אלבומה השני של להקת הרוק המתקדם CURVED AIR ושמו SECOND ALBUM. איזה שם פשוט, ישיר וכמעט יובשני, עבור אחת הלהקות הכי צבעוניות, דרמטיות והרפתקניות שצמחו בממלכה הבריטית באותם ימים!

אבל אל תתנו לשם הפשטני להטעות אתכם לרגע: מדובר באחד מרגעי השיא המרתקים יותר של הפרוג-רוק בראשית שנות השבעים, יצירה מופלאה שמציגה להקה בשיא כוחה היצירתי, גם אם מתחת לפני השטח כבר החלו לעוף גיצים של מלחמת עולם קטנה בין חבריה. דבר אחד שבחיים אי אפשר היה לומר על אלבום הבכורה של CURVED AIR, זה שהם העתיקו ממישהו! למעשה, אתקשה מאוד לחשוב על עוד להקת פרוג שנשמעה כל כך בטוחה בעצמה, נחושה וחדשנית כבר בתקליט הראשון שלה – טוב, אולי קינג קרימזון... מכל מקום, CURVED AIR פחות או יותר שיחקו בכל הקלפים שלהם כבר בסיבוב הראשון, וזה הותיר אותם מרוקנים לחלוטין מרעיונות מקוריים חדשים לקראת תקליט ההמשך – כל כך מרוקנים, למעשה, שהם אפילו לא הצליחו להמציא שם טוב יותר מהשם העלוב והאומלל SECOND ALBUM. אההה... לרגע חשבתם שאני באמת חושב כך?! ובכן - התקליט השני של החבר'ה האלו הוא לא פחות ממאסטרפיס בעיניי!

לאחר יציאת תקליט הבכורה שלה, AIR CONDITIONING, בשנת 1970 ועם גימיק של תקליט צבעוני, או ליתר דיוק – תקליט ה-PICTURE DISC המסחרי הראשון בתולדות הרוק (תקליט תמונה מהפנט ומרהיב ביופיו שהודפס אז במהדורה מוגבלת של עשרת אלפים עותקים והפך מיד לפריט אספנים נחשק, למרות שאיכות הצליל שלו סבלה לא מעט מחריקות רקע), להקת CURVED AIR חוותה עלייה בפופולריות. חברים בה היו אז הזמרת סוניה קריסטינה, הכנר דאריל וויי, הגיטריסט-קלידן פרנסיס מונקמן, הבסיסט איאן אייר (שהצטרף להרכב במקומו של הבסיסט המקורי רוב מרטין, שנאלץ לפרוש עקב דלקת קשה בפרק כף היד) והמתופף פלוריאן פילקינגטון-מיקסה, שביחד התפרסמו במהירות גם בזכות ההופעות החיות האנרגטיות והסאונד הייחודי שלהם ששילב אלמנטים של מוסיקה קלאסית עם רוק ופולק. סוניה קריסטינה, שהגיעה ללהקה היישר מצוות השחקנים של המחזמר המצליח "שיער" בלונדון, הביאה איתה לבמה נוכחות תיאטרלית כובשת, קול חם ומסתורי וכריזמה מהפנטת שהשתלבו כמו כפפה ליד עם הווירטואוזיות של הנגנים סביבה.

עם בניית המומנטום של הלהקה, חברת התקליטים "האחים וורנר" הייתה להוטה לנצל את הצלחתה ודחף להמשך מהיר. החברה ראתה בהם תרנגולת המטילה ביצי זהב, במיוחד לאור העובדה ש-CURVED AIR הייתה הלהקה הבריטית הראשונה אי פעם שהוחתמה בחברת הענק הזו וזכתה למקדמה חסרת תקדים של מאה אלף ליש"ט – סכום אסטרונומי באותם ימים! הלחץ היה על הלהקה לספק תקליט שני שיחזק את המוניטין שלה וירחיב את קהל המעריצים.

מפגשי ההקלטות החלו בתחילת 1971, באולפני איילנד בלונדון (ובהמשך גם באולפני מורגן), כאשר ההכשרה הקלאסית של דאריל וויי וההתעניינות של פרנסיס מונקמן במוסיקה אלקטרונית ופיוז'ן ג'אז-רוק תרמו כולם לפלטת הצלילים המגוונת שתהיה בתקליט. מונקמן בדיוק שם את ידיו על סינטיסייזר אנלוגי חלוצי מדגם VCS3 מתוצרת חברת EMS הלונדונית – קופסת פלאים שיצרה צלילים עתידניים, חלליים ומשונים, שהקדימו בהרבה את זמנם. אילוצי זמן היו בעיה משמעותית, מכיוון שהלהקה נאלצה לאזן את לוח ההקלטות שלה עם לוח הופעות תובעני. יתרה מכך, מתחים פנימיים החלו לצוץ עקב הבדלים בכיוון האמנותי. פרנסיס מונקמן, במיוחד, דחף לעיבודים מורכבים וניסיוניים יותר, בעוד שדריל וויי העדיף גישה פשוטה יותר שתפנה לקהל רחב יותר. שני אלו לא נהגו לכתוב מוסיקה ביחד. צד א' של האלבום הוקדש ללחניו של וואי בעוד צד ב' ללחניו של מונקמן.

החלוקה הזו הפכה את האלבום למעין שני אלבומי סולו באריזה אחת! על העטיפה שלו, אגב, מתנוססת קשת בענן – מחווה לאלבום המפורסם A RAINBOW IN CURVED AIR של המלחין המינימליסטי טרי ריילי, ממנו שאלה הלהקה את שמה מלכתחילה. השירים כאן פשוט מצוינים! צד א' של דאריל וויי נפתח בפיצוץ אנרגטי עם YOUNG MOTHER – קטע שנולד עוד בגלגול המוקדם של הלהקה תחת השם SISYPHUS, ומשלב פתיחת סינטיסייזר סוחפת עם כינור קלאסי דרמטי ותיפוף מצוין. בהמשך הצד אנו מקבלים את JUMBO הרומנטי והחלומי שכולל עיבוד מיתרים עדין, את YOU KNOW שבו מונקמן מפציץ בסולו גיטרה בלוזי מחוספס ומפתיע, ואת הבלדה המרגשת PUPPETS שבה דאריל וויי מפליא בנגינת פסנתר מלטפת כשברקע מלוטרון סטרינגס נפלא.

דאריל וויי הוא באמת הגיבור הראשי ברוב השירים האלה, כשריפי הכינור שלו תופסים את מרכז הבמה – הדבר היחיד שיכול באמת לאיים על הכינור כאן הוא רק השירה! ונכון, סוניה היא לא זמרת ברמה הווקאלית של אנני הסלאם - אבל אני מתאהב בה בכל פעם מחדש. דווקא הקול הצנוע יחסית שלה נשמע ברור ומתאים פיקס לעיבודים. תוסיפו לזה שהיא גם נראתה טוב - וקיבלנו חבילה מושלמת של זמרת פרוג.

לעומת זאת, צד ב' של פרנסיס מונקמן זורק אותנו לטריטוריה ניסיונית והרפתקנית: הוא נפתח עם EVERDANCE התזזיתי שמזכיר את המקצבים המפותלים של פרנק זאפה, ממשיך עם BRIGHT SUMMER'S DAY '68 שמלווה בצ'מבלו ומגולל סיפור על משפחה מטורללת כשהבת במשפחה שרה, למשל, "הבייבי שלי עזב את העיר, האח שלי ברח מהכלא. אבא שלי ירה באמא, אז כתבתי את השיר הזה לספר לכם שם, הבדחנים, איך הרגשתי". והצד השני הזה מגיע לשיאו באפוס הפרוגרסיבי הענק PIECE OF MIND – יצירה תיאטרלית ומורכבת באורך של כמעט שלוש-עשרה דקות, שמתארתאווירה אפלה בהשראת ספריהם של ג'ורג' אורוול ואלדוס האקסלי. איזו יצירה! כמה דרמה! כמה יופי!

וההכנות לתקליט הביאו גם להיט גדול בשם BACK STREET LUV. זו לא הייתה הפתעה לחברי הלהקה שהשיר הצליח מפני שחבריה תכננו אותו מראש כתקליטון. אבל מה שבאמת נפלא ומפתיע בשיר הזה הוא הסיפור שמאחוריו! מילות השיר נולדו מתוך שובבות נעורים מסעירה ועסיסית במיוחד: כשהייתה נערה מרדנית בת 15, סוניה נהגה להבריז לעיתים קרובות מבית הספר. יום אחד הבחינה בבחור בלונדיני מושך שעמד על מדרגות מועדון סנוקר שכונתי. היא נדלקה עליו, עקבה אחריו ולבסוף גם פיתתה אותו. הוא נראה ממש כמו כוכב פופ, אבל עד מהרה התברר לה שהוא בדיוק השתחרר ממאסר במוסד לעבריינים צעירים, ויתרה מכך – כבר היו לו אישה וילד! סוניה הצעירה לא נבהלה מכל אלה, אך הייתה בעיה אחת גדולה ומשעשעת: היא לא יכלה בשום פנים ואופן להביא אותו לפגוש את ההורים, מהסיבה הפשוטה שאביה היה המנהל של אותו מוסד לעבריינים צעירים, והיה מזהה אותו ברגע! בסופו של דבר הפרשה כולה התפוצצה, סוניה הושעתה בבושת פנים מבית הספר הקתולי של המנזר שבו למדה – אך מרד הנעורים הזה העניק לה את ההשראה לטקסט הממכר של BACK STREET LUV.

השיר שוחרר כסינגל ביולי 1971 ורשם הצלחה מטאורית כשטיפס עד למקום ה-4 במצעד הבריטי בספטמבר – הישג כמעט בלתי נתפס עבור להקת רוק מתקדם! באותו יום חגיגי שבו יצא האלבום לחנויות, הלהקה אף ביצעה את הלהיט בתוכנית הטלוויזיה האגדית TOP OF THE POPS. מבחינתי, הוא לגמרי שם בצמרת, עם צליל הסינטיסייזר התוסס בהתחלה שמביא להתפרצות הלהקה פנימה בתרועה רמה. ויש שם את אחד מריפי הפסנתר החשמלי הטובים יותר ומלודיה קולית נהדרת. עם הגישה של CURVED AIR, העיקר הוא להישאר קשוח, קר – ובעל טעם.

עיתון NME פרסם ביקורת על התקליט באוקטובר 1971: "לאחרונה שמתי לב שעל הבמה נוטה הלהקה לכיוון מוסיקה חשמלית והתקליט הזה משקף זאת היטב. הדגש הוא על שילוב הכינור החשמלי עם מגוון הקלידים. התוצאה היא שהגיטרה והבס בקושי מצליחים למצוא את דרכם החוצה. גם קולה של סוניה קריסטינה סובל בגלל זה. באופן כללי אהבתי את התקליט אך רכיבים אלקטרוניים לא אמורים להוות תחליף למוסיקה טובה". ועיתון מלודי מייקר פרסם ביקורת משלו באותו חודש: "המוסיקליות בין חברי הלהקה היא טובה אך התוכן המוסיקלי לא מאוזן בתקליט הזה עד כדי אי נוחות. הדגש על הטכניקה גרם ללהקה להקריב את הנשמה".

אח, איזה קיטורים בריטיים אופייניים! כמה משעשע לקרוא כיום את מבקרי המוסיקה של שנת 1971 מתלוננים על "יותר מדי אפקטים אלקטרוניים" ועל "טכניקה שבאה על חשבון הנשמה". הרי בדיוק הניגוד הזה – בין הכינור הקלאסי המתוק לסינטיסייזרים המשוגעים, ובין התיאטרליות המכשפת של סוניה לרוק המחושמל – הוא מה שהופך את התקליט הזה לפנינה שכיף להאזין לה גם יותר מחמישים שנה אחרי! הקהל, בכל אופן, ממש לא הקשיב למבקרים החמוצים, והאלבום זינק עד למקום ה-11 המכובד מאוד במצעד המכירות הבריטי.

החיכוך האמנותי בין דאריל וויי לפרנסיס מונקמן אמנם הוביל לפירוק ההרכב המקורי זמן קצר לאחר מכן, אבל המתח והניצוצות האלה הם בדיוק מה שהעניק ל-SECOND ALBUM את הבעירה הפנימית הנדירה שלו. זו יצירת מופת של הרכב חד-פעמי! ככה עושים מוסיקה!

"אם זה כישלון, נתמודד עם זה": הסיפור המרתק מאחורי האלבום שסיים את עידן דייר סטרייטס! 

ב-9 בספטמבר בשנת 1991, יצא התקליט האחרון של להקת דייר סטרייטס ושמו ON EVERY STREET. זה היה רחוב ללא מוצא.

זה הוא אלבום האולפן השישי והאחרון של הלהקה (או בשלב זה, מותג יותר מלהקה) בראשותו של מארק נופפלר – האיש, סרט המצח המיתולוגי ואצבעות הקסם שפרטו ללא מפרט וריגשו מיליוני מעריצים ברחבי תבל. וזה הגיע שש שנים לאחר ההצלחה האדירה של התקליט BROTHERS IN ARMS אשר חיזקה את מעמדה של דייר סטרייטס כאחת מלהקות הרוק הבולטות של שנות ה-80. שש שנים חלפו. דברים השתנו בינתיים. אז אפילו אם בהאזנה ראשונה האלבום מרגיש כמו פשרה שקטה – ברגע שנותנים לו קצת מרחב להסתגלות ומגיעים בגישה הנכונה, הוא לפחות משאיר בלב תחושה חמימה ונפלאה שלא עוזבת. עם זאת, אלבום זה יסמן גם סוף עידן, שכן זה יהיה האחרון של הלהקה באולפן לפני פירוקה בשנת 1995, כשנופפלר הגיע לרוויה מוחלטת מהממדים המפלצתיים של מופעי האצטדיונים, והעדיף בצדק לפרק את החבילה ולפנות לקריירת סולו אינטימית, שורשית ומשוחררת מלחצים מסחריים.

הלחץ לעקוב אחר הצלחת BROTHERS IN ARMS היה עצום. ברור, לא? האלבום הזה לא רק היה ניצחון מסחרי, ומכר למעלה מ-30 מיליון עותקים ברחבי העולם, אלא הוא גם זכה לשבחי המבקרים, במיוחד על השימוש החדשני שלו בטכנולוגיית הקלטה דיגיטלית. זוכרים איך פעם התהדרו הקלטות דיגיטליות בכיתוב DDD? אותן שלוש אותיות קסומות שהבטיחו לנו שהעתיד הטכנולוגי כבר כאן, שהצליל נקי מרחשים, ושאפשר לזרוק את הקסטות החורקות לפח? ולאור הפער הארוך בין האלבום עתיר הלהיטים הזה ל-ON EVERY STREET נוצרה ציפייה אדירה. עם זאת, הוא ייצג סטייה משמעותית בסגנון ובטון מקודמו וזה גרם לא פעם לאכזבה אצל מי שציפה לעוד מקבץ של פופ-רוק קופצני או פצצות מצעדים מהונדסות לרדיו ולערוץ ה-MTV. במקום לשכפל את השטאנץ, נופפלר בחר באומץ להגיש אלבום מאופק, בוגר, מלנכולי לעיתים, שנטוע עמוק בצלילי בלוז, קאנטרי, רוקבילי ואווירת פילם-נואר לילית מהפנטת. זו צרה צרורה אחרת.

ומה שהכי מהפנט כאן הוא העושר הסגנוני – יש פה בלוז, ג'אז, R&B, קאנטרי, הארד רוק, אפילו רוקבילי וקצת מיוזיק-הול, וזה ממש החסד שמציל את האלבום: השירים לעולם אינם נשפכים ומטשטשים זה לתוך זה בלי שאפשר להבדיל ביניהם. תוסיפו לכך את המבנה החכם של האלבום, שבו הקטעים מחליפים מקצבים באופן גאוני – כמעט תמיד שיר איטי בין שניים מהירים ושיר מהיר בין שניים איטיים, וכך לעולם לא מקבלים את אותה תחושת של האחים לנשק.

מארק נופפלר בילה את השנים שחלפו בין שני האלבומים בעבודה על פרויקטים סולו שונים, פסקולים ושיתופי פעולה – כולל פסקולים לסרטים, שיתוף פעולה מוערך עם גיבור הגיטרה הוותיק שלו צ'ט אטקינס, והרפתקת הקאנטרי השורשית והמשובחת בהרכב THE NOTTING HILLBILLIES. הפסקה זו אפשרה לו לחקור צלילים וגישות חדשות לכתיבת שירים. כתוצאה מכך, האלבום החדש של דייר סטרייטס הציג שילוב מגוון של סגנונות מוסיקליים שהתרחקו מהסאונד שהגדיר חלק גדול מהעבודה הקודמת של הלהקה.

מפגשי ההקלטה החלו בסוף 1990 באולפני AIR בלונדון. נופפלר שוב עמד בראש ככותב השירים, הגיטריסט והמפיק הראשי (כשלצידו הגרעין הרשמי של הלהקה שכלל את שותפו הוותיק - הבסיסט ג'ון אילזלי - ואת הקלידנים אלן קלארק וגאי פלטשר). הרכב הלהקה השתנה מאז עידן BROTHERS IN ARMS. המתופף טרי וויליאמס הוחלף על ידי ג'ף פורקארו, הידוע בעבודתו עם להקת טוטו ואינספור אמנים אחרים. פורקארו, גאון קצב עם גרוב חד-פעמי, הרשים את חברי הלהקה עד כדי כך שהם הציעו לו להצטרף לסיבוב ההופעות העולמי המתוכנן, אך הוא סירב בנימוס עקב נאמנותו ומחויבותו להרכב האם שלו, טוטו. פורקארו מת שנה לאחר צאת האלבום הזה באופן טראגי בגיל 38 בלבד, מה שהפך את תרומתו לדייר סטרייטס לאחת האחרונות שלו. בנוסף, הלהקה הרחיבה את הסאונד שלה על ידי שילוב מוסיקאים אורחים, כמו פול פרנקלין בגיטרת פדאל-סטיל ודני קאמינגס בכלי הקשה. אליהם הצטרפו גם הגיטריסט פיל פאלמר, נגן הסקסופון כריס וייט, המתופף מאנו קאצ'ה שהתארח בשני שירים, ואפילו כוכב הקאנטרי וינס גיל שתרם קולות רקע וגיטרה. תוספות אלה עזרו לעצב את פלטת הצלילים האקלקטית של האלבום. עם זאת - איפה זה ואיפה תחושה של להקה? איפה הימים בתחילת דרכה של דייר סטרייטס, כשהיא באמת הייתה להקה?

הבסיסט, ג'ון אילזלי, בספרו: "עבודתו של ג'ף פורקארו הושלמה בתחילת ההקלטה, לפני שאחרים הוסיפו את תרומותיהם. ג'ורג' מרטין, הבעלים של האולפן, גם היה מעורה כשהבאנו תזמורת כמעט מלאה לשיר TICKET TO HEAVEN. הוא הרכיב את עיבודי המיתרים וניצח על התזמורת. זה היה צוות מרשים מאוד, שגרם להקלטות להיות תענוג אמיתי". וכשג'ורג' מרטין האגדי – האיש שהפיק את הביטלס – מנצח על התזמורת, השיר TICKET TO HEAVEN קיבל צליל עשיר, שמיימי וסוחף (נו, ממש כמו השם שלו). הצליל המעודן הזה יצר ניגוד מושלם ואירוני לטקסט הארסי והמושחז של נופפלר, שהיווה סאטירה חריפה על מטיפי הדת הטלוויזיוניים בארצות הברית שסוחטים כספים ממאמינים תמימים ומבטיחים להם "כרטיס לגן עדן" בתמורה לתרומות דשנות. זה מזכיר לי שיר אחר שיצא בניינטיז נגד המטיפים ההם - נו, זה של להקת ג'נסיס שנקרא JESUS HE KNOWS ME. בעוד אצל ג'נסיס זה הפך לשיר הומוריסטי קליל, אצל נופפלר זה ממתק מוזיקלי מענג שלוקח את הביקורת החברתית לגבהים חדשים.

אחת העובדות המעניינות על תהליך ההקלטה היא שלפי הדיווחים, נופפלר כיוון לסאונד "חי" יותר, וביקש לתפוס את המהות של הלהקה שמנגנת יחד במקום להסתמך במידה רבה על דיבוב יתר ואפקטים באולפניים. שומעים את זה כבר בשיר הפותח, CALLING ELVIS. זה שיר בהשראת סגנון הרוקבילי הישן והטוב שעשה מחווה למלך הרוק'נ'רול, אלביס פרסלי (לא חשבתם שמדובר באלביס קוסטלו, נכון?). למרות שבזמנו התקליטון עם זה נמכר היטב, השיר לא הפך ללהיט בסדר גודל של להיטים אחרים מתוצרת דייר סטרייטס. אז כיצד נולד השיר? יום אחד נופפלר השאיר בביתו את שפופרת הטלפון מורמת ולא במקומה. גיסו ניסה שוב ושוב לחייג אליו ללא מענה, וכאשר הצליח סוף סוף להשיג אותו, פלט לעברו בציניות: "תגיד, מה נסגר איתך? להשיג אותך בטלפון זה יותר קשה מלהשיג את אלביס פרסלי!". ההערה הזו הציתה אצל נופפלר את הדמיון, והוא כתב שיר על מעריץ אובססיבי המשוכנע שאלביס עדיין חי ומנסה לאתר אותו מעבר לקו. מילות השיר שזורות בציטוטים ובמחוות ללהיטיו של המלך, כמו HEARTBREAK HOTEL, LOVE ME TENDER, DON'T BE CRUEL, RETURN TO SENDER, ואיך אפשר בלי האמירה המפורסמת ELVIS HAS LEFT THE BUILDING.

וקחו למשל את שיר הנושא המופלא, ON EVERY STREET. זהו שיר בלשי בסגנון פילם-נואר, שנפתח בנגינת פסנתר וסקסופון מאופקת ובטקסט מלנכולי על חיפוש אחר אהובה אבודה ברחובות העיר, ומתפתח לשיא עם סולו גיטרה מתגלגל, סוחף ואלגנטי מאין כמותו שמרחף אל תוך הלילה. תענוג צרוף לכל מי שאוהבים גיטרה נקייה עם נשמה. זו התעלות מוזיקלית טהורה שמצמררת בכל האזנה מחדש.

אי אפשר לפסוח גם על HEAVY FUEL. מדובר בסאטירה אירונית שבה נופפלר שר בגוף ראשון מנקודת מבטו של טיפוס ציני שמהלל בגלוי הרגלים רעים – סיגריות, המבורגרים נוטפי שומן, שתיית ויסקי מופרזת, כסף, תאוות בצע ואלימות. הביטוי והמשפט המרכזי YOU GOT TO RUN ON HEAVY FUEL נלקח ישירות מספרו הנודע של הסופר הבריטי מרטין איימיס, MONEY, שנופפלר נהנה לקרוא. האם השיר הזה הוא ה-MONEY FOR NOTHING של האלבום הזה?

גם השיר הקצבי והשובב THE BUG שופע הומור מחויך על עליות ומורדות החיים עם שורת המחץ הבלתי נשכחת: "לפעמים אתה השמשה הקדמית, ולפעמים אתה החרק שנמרח עליה". השיר הזה היה הסינגל האחרון אי פעם של הלהקה שצעד במצעד הבריטי. זהו רוקבילי מהיר, קליט בטירוף, שמזריק אנרגיה נהדרת לאלבום!

לצד ההומור, הציג נופפלר עומק פוליטי ונוקב בשיר המצמרר IRON HAND, שבו חזר בליווי פריטה אקוסטית שקטה לאירועי קרב אורגריב עם שביתת כורי הפחם בבריטניה בשנת 1984. נופפלר העיד כיצד המראה של שוטרים רכובים על סוסים המסתערים באלות שלופות על קהל כורים שובתים הזכיר לו קרבות פראיים ואכזריים מימי הביניים. ואם מוסיפים לזה את הבלוז האיטי והמכשף של YOU AND YOUR FRIEND עם גיטרת הפדאל-סטיל, או את הג'אז המעושן של FADE TO BLACK ו-PLANET OF NEW ORLEANS, מקבלים יצירה מוזיקלית עמוקה ובוגרת להפליא.

איזה עושר של צבעים יש כאן! על PLANET OF NEW ORLEANS. לוקח לו מיליון שנות אור להפוך לדינמי, אבל כשהוא נהיה דינמי, הוא מצליח להישמע אפי בלי להרגיש מזויף לרגע – בזכות הבחירה הגאונית של מארק בתווי הגיטרה המדויקים ביותר, ובעיקר בזכות הקרב האחרון המדהים והמלא טעם בסיום בין סולו הסקסופון לסולו הגיטרה. ב-FADE TO BLACK (לא קאבר למטאליקה, כן?) שומעים בלוז איטי שמעורר מחשבה עמוקה, ובשיר הבלוז-רוק המהפנט WHEN IT COMES TO YOU מקבלים בלוז רגוע שאי אפשר לטעות בו לרגע, כי זה מארק נופפלר – ואי אפשר לבלבל את הקול והנגינה שלו עם אף אחד אחר בעולם. ואיך אפשר בלי MY PARTIES, עם מקצב הלאונג' הקליל, הסקסופונים, ואותו ניחוח של אווירה נפלאה שפשוט אי אפשר להגיד לה לא. וכמובן רצועת הסיום HOW LONG שהוא קטע קאנטרי-מערבוני מרומם רוח ומהנה בטירוף, שהיה הבחירה המושלמת ביותר לסיים איתה את האלבום. אז הבנתם - זה אלבום שונה מ-א-ד מכל אלבום אחר של דייר סטרייטס.

ג'ון אילזלי: "ההבדל הגדול בהקלטה הזו היה שלא היה לחץ בכלל והיינו שם שישה חודשים, הזמן הכי ארוך שהיינו אי פעם באולפן. על כך עלינו להודות לדיקטטור העיראקי, סדאם חוסיין ולמגי ת'אצ'ר וג'ון מייג'ור. התכנון המקורי היה להתחיל סיבוב הופעות באביב 1991, ארבעה או חמישה חודשים לפני יציאת האלבום, אבל כאשר מלחמת המפרץ פרצה בינואר, נאלצנו להתחיל תזמון מחדש. עם בדיקות ביטחון וגבולות שהוגברו ברחבי העולם, אבל בעיקר באירופה, הסיבוב היה כנראה הופך לסיוט לוגיסטי ובירוקרטי. עם לוח הזמנים כל כך צפוף, הופעה כמעט בכל ערב, הייתה אפשרות חזקה מאוד ששיירת המשאיות הגדולה שלנו תיעצר והמופעים יבוטלו. אני מניח שהאלבום ON EVERY STREET לא יתקדם לפסגות של BROTHERS IN ARMS, אבל אני מאוד אוהב אותו. יש בו כמה שירים מעולים ושילוב מעניין של תחושה וסגנונות. הביקורות היו מעורבות, אבל זה מעולם לא הפריע לנו. ההוכחה הייתה בתגובה הציבורית, והתגובה הייתה מאד חיובית. בסך הכל, זה נמכר ב-15 מיליון עותקים, ואם זה כישלון, הרגשנו שאנחנו יכולים להתמודד עם זה".

ואיזה "כישלון" מפואר זה היה! האלבום כבש את המקום הראשון בבריטניה וברחבי אירופה, הגיע למעמד פלטינה בארצות הברית, והוביל למסע הופעות עולמי מפלצתי שנמשך כ-14 חודשים על פני 216 הופעות מול למעלה מ-7.1 מיליון מעריצים נלהבים! המסע הזה תועד באלבום ההופעה החיה ON THE NIGHT שיצא ב-1993. אלא שהשחיקה הפיזית והנפשית הייתה עצומה. עבור מארק נופפלר, קרקס האצטדיונים, שיירות המשאיות ורעש הרקע התעשייתי היו ההפך הגמור ממה שהוא חיפש במוזיקה. הוא הרגיש שהאינטימיות נרמסה, ולכן בשנת 1995 סגר סופית את הדלת על דייר סטרייטס.

אבל יש באלבום הזה יצירה שכל כולה אהבת מוזיקה טהורה. ON EVERY STREET הוא בכלל לא אלבום קודר כמו רוב אלבומי דייר סטרייטס ונדרשות כמה האזנות כדי לקלוט עד כמה האלבום הזה באמת קליל, אבל ברגע שמגיעים לשם – כל תחושת שעמום מתחלפת לתמיד בתחושה של "איזה צליל נהדר, נכון?!"... אז ON EVERY STREET רק הולך ומשתבח. הוא אולי לא היה מוצר פופ מסחרי קל לעיכול כמו קודמו, אבל הוא היה אלבום פרידה אמיתי ומרגש של אחת מלהקות הרוק הגדולות בהיסטוריה.

עדיין, ברולינג סטון בחרו לתת לו רק שלושה כוכבים בזמנו. אין לי ספק שחברי הלהקה קראו את הביקורת הזו: "לפני חמש שנים, דייר סטרייטס איימה להפוך ללהקה הגדולה בעולם - ו/או לקלישאת רוק-אצטדיונים מתמשכת - כשמארק נופפלר הוריד את סרט הראש שלו, הניח את הגיטרה וירד מההליכון של "כסף תמורת כלום, בחורות בחינם". לאחר פסק זמן ממושך, נופלפר יצר אלבום שנע איפשהו בין המצאה מחדש רדיקלית של דייר סטרייטס לבין הצעד הבא על אותו הרצף של BROTHERS IN ARMS, אלבום המגה-פלטינה מ-1985. רוב שאר האלבום זונח את המחוות התיאטרליות והריפים הכבדים של גיבורי הגיטרה לטובת סגנונות בוגרים יותר של מוזיקת אווירה.

האלבום בוחן את הזיקה של נופפלר לנאשוויל בפרט ולגרסה אידיאלית של הדרום המוזיקלי בכלל. בעוד שהחומרים המאופקים והחסכוניים יותר מספקים את ההנאות המוזיקליות העיקריות, חלק מהקטעים הארוכים נראים כמו תרגילי סגנון גרידא: שיר הנושא ו-YOU AND YOUR FRIEND משמשים בעיקר כתירוצים לדיאלוג הכלִי בסיומות הדועכות (פייד-אאוט) הארוכות שלהם. באורך של יותר משבע דקות, THE PLANET OF NEW ORLEANS תוכנן כנראה להיות מרכז הכובד של האלבום, אך הוא נשמע כמו שארית מאחד מפסקולי הסרטים של נופפלר. ככלל, האלבום מוכיח שוב שנופפלר הוא גיטריסט ללא דופי, מוזיקאי בעל טעם מעודן - אך חלק מהאלבום מדגים מדוע ברוק, היעדר פגמים הוא לעיתים קרובות מעלה משנית, וטוב טעם הוא מסלול חלק וישיר אל השעמום".

גם זה קרה ב-9 בספטמבר. היום הוא בדיוק יום כזה, עמוס באירועים שעיצבו קריירות, הולידו כוכבים וגם, במקרה אחד, כמעט וניפצו גולגולת על במה מול מיליוני צופים. בואו נצלול אל הסיפורים המרתקים.

המלך כובש את הטלוויזיה, אפילו לא מהאולפן

בשנת 1956, אמריקה עדיין לא ממש ידעה איך לעכל את התופעה שנקראה אלביס פרסלי. תנועות האגן הפרובוקטיביות שלו והסאונד החדשני של הרוק'נ'רול היו יותר מדי עבור הממסד השמרני, אבל הקהל הצעיר היה מהופנט. ב-9 בספטמבר, פרסלי עשה את הופעת הבכורה שלו בתוכנית הבידור הפופולרית ביותר באמריקה, המופע של אד סאליבן. האירוע היה כל כך גדול, עד ששבר שיאי צפייה עם כ-60 מיליון צופים, שהיוו אז כ-82 אחוז מכלל צופי הטלוויזיה בארצות הברית.  

אד סאליבן עצמו החלים מתאונת דרכים קשה, ואת מקומו כמנחה מילא השחקן הבריטי המכובד צ'ארלס לאוטון, שזכור בעיקר מתפקידו בסרט "המרד על הבאונטי". אלביס ביצע ארבעה שירים: DON'T BE CRUEL, LOVE ME TENDER, שיר הרוק'נ'רול הסוחף READY TEDDY של ליטל ריצ'רד, וכמובן HOUND DOG. המצלמות הראו ועוד איך את אלביס במלוא הדרו, כולל רגלי הגומי והאגן הרוטט, לקול צרחות מחרישות אוזניים של הבנות באולפן. הצנזורה הנוקשה שהגבילה את הצילום רק לפלג הגוף העליון הופעלה למעשה רק בהופעתו השלישית אצל סאליבן, בינואר 1957.

התרסקות בס בשידור חי

נקפוץ קדימה בזמן. טקס פרסי הווידאו של MTV בתחילת שנות התשעים היה תמיד אירוע בלתי צפוי, אבל מה שנירוונה עשו על הבמה באותו היום נכנס לספרי ההיסטוריה של הרגעים המביכים והמדהימים בטלוויזיה. הלהקה, בשיא כוחה, סיימה ביצוע מחשמל לשיר LITHIUM. הבסיסט, קריסט נובוסליק, שהיה ידוע ברוח השטות שלו, החליט לסיים את ההופעה במחווה ראוותנית והשליך את גיטרת הבס שלו גבוה באוויר. הבעיה הייתה חוקי הפיזיקה. כשהבס הכבד חזר מטה, נובוסליק לא הצליח לתפוס אותו והכלי המאסיבי פגע בו ישירות בראש. 

הוא נפל על הבמה, המום וכואב, ובעוד הקהל תהה אם מדובר בחלק מההופעה, הוא התאושש ודידה אל מאחורי הקלעים. אאוץ' אמיתי וכואב. אבל הדרמה, כפי שזוכר כל חובב גראנג' אמיתי, התחילה עוד הרבה לפני העלייה לבמה. נירוונה רצתה לבצע בשידור חי דווקא את השיר החדש והבוטה RAPE ME. מנהלי רשת MTV נחרדו, איימו בהחרמה ובפיטורי מפיקים, ולאחר מריטת עצבים ממושכת הושגה פשרה: הלהקה תנגן את LITHIUM מתוך התקליט NEVERMIND. אבל קורט קוביין לא היה יכול להתאפק: בשנייה שנדלקו המצלמות מול עשרות מיליונים, הוא ניגן את האקורדים וצרח את שורת הפתיחה של RAPE ME, מה שגרם להתקף לב קולקטיבי בחדר הבקרה, לפני שחייך ועבר ל-LITHIUM! ואם המכה שנובוסליק חטף בראש לא הספיקה, הסיפור מאחורי הקלעים משעשע אפילו יותר: בעודו שוכב המום ומדמם, מי שניגש לטפל בו היה לא אחר מאשר בריאן מאי, הגיטריסט של קווין, שהגיש לו כוס שמפניה ושקית קרח כדי לעודד את רוחו. על הבמה, בינתיים, קוביין ניפץ את המגברים, והמתופף דייב גרוהל זינק למיקרופון וצרח שוב ושוב בשידור חי: "היי אקסל! איפה אקסל?", עקיצה לעבר סולן רובים ושושנים, אקסל רוז.

ג'נסיס מוכרים את אנגליה בפריס

עבור חובבי הרוק המתקדם, שנת 1973 הייתה שנת מופת. להקת ג'נסיס, עוד בימיה עם פיטר גבריאל כסולן הכריזמטי, יצאה לסיבוב הופעות לקידום אחד התקליטים החשובים והמשפיעים ביותר שלה, SELLING ENGLAND BY THE POUND. הופעת הפתיחה של הטור האירופי התקיימה באולם אולימפיה שבפריס, וסימנה את תחילתו של מסע הופעות שהתאפיין בתיאטרליות מורכבת, תלבושות מרהיבות וביצועים מוזיקליים שהפכו אותם לאחת הלהקות המוערכות בעולם. 

קול הנשמה שנולד ונדם בטרם עת

ביום זה בשנת 1941 נולד בארצות הברית אחד מקולות הנשמה הגדולים והמרגשים ביותר, אוטיס רדינג. עם קול מחוספס ועוצמתי, רדינג הספיק בקריירה קצרה להפליא להקליט שירים נצחיים כמו RESPECT (שזכה לביצוע מפורסם עוד יותר של ארית'ה פרנקלין) ו-THE DOCK OF THE BAY. למרבה הטרגדיה, חייו נגדעו כשהיה בן 26 בלבד, בהתרסקות מטוס פרטי בשנת 1967. הוא השאיר אחריו מורשת מוזיקלית עצומה שהשפיעה על דורות של אמנים.

וגם כמה סיפורים קטנים מהצד...

דייב סטיוארט, המוח המוזיקלי והצד הגברי בצמד הפופ המצליח יורית'מיקס, נולד ב-1952. מעבר לעבודתו עם אנני לנוקס, הוא הפך למפיק מבוקש שעבד עם אמנים כמו מיק ג'אגר, בוב דילן וטום פטי.

בשנת 1946 נולד ברוס פאלמר, הבסיסט המקורי של להקת בופאלו ספרינגפילד. סיפורו היה סוער; הוא גורש מארצות הברית לקנדה מולדתו בשל עבירות סמים, מה שהוביל לעזיבתו את הלהקה בשיא הצלחתה. שנים לאחר מכן, הוא חזר לשתף פעולה עם חברו ללהקה, ניל יאנג. פאלמר הלך לעולמו בשנת 2004.

דאג אינגל, הקלידן והסולן של להקת הרוק הכבד החלוצית IRON BUTTERFLY, נולד ב-1945. הוא היה הכותב והמבצע של היצירה המפלצתית בת 17 הדקות IN-A-GADDA-DA-VIDA, שהפכה לאחד מהמנוני התקופה. אינגל מת במאי 2024.

צרות עם החוק: בשנת 2008, אריק קארמן, מי שהיה סולן להקת הראספבריז וזכור בעיקר בזכות הבלדה העוצמתית ALL BY MYSELF, נעצר בעיר הולדתו קליבלנד באשמת נהיגה תחת השפעה. הוא נידון לשישה חודשי מאסר, אך בפועל ריצה רק 30 יום.

ולסיום, סיפור אבסורדי מליברפול: בשנת 2005, מועצת העיר החליטה להרוס את בית הולדתו של לא אחר מאשר רינגו סטאר. הסיבה? לבית, שבו התגורר המתופף האהוב רק שלושה חודשים מינקותו, "לא הייתה שום משמעות היסטורית" לטענת הפקידים. הבית הקטן בשכונת דינגל הענייה היה אחד ממאות מבנים שנהרסו כחלק מפרויקט התחדשות עירונית, החלטה שעוררה תמיהה בקרב מעריצי הביטלס ברחבי העולם. אבל אל דאגה, לסאגה הזו יש סוף מנחם: זעקתם של חובבי הביטלס ופעילי שימור ברחבי העולם עשתה את שלה. לאחר מאבק ציבורי ממושך, בוטלה תוכנית ההריסה סופית בשנת 2012, והבית הקטן ברחוב מדרין מספר 9 עומד על תילו עד היום כאתר מורשת שמושך אליו מעריצים מכל קצוות תבל.  

למה ג'ון לנון הצטלם מחזיק חזיר באוזניים ואיך שיר השלום הגדול בעולם נולד כסוכרייה מורעלת?

ב-9 בספטמבר בשנת 1971 יצא בארה"ב האלבום IMAGINE של ג'ון לנון. לא סתם הוא יצא ב-9.9, כי 9 הוא מספר המזל של לנון. נאמבר ניין! באנגליה זה יצא כחודש לאחר מכן.

לנון היה מאז ומתמיד באובססיה מוחלטת לספרה 9: הוא נולד ב-9 באוקטובר, בנו שון נולד באותו תאריך בדיוק, הוא כתב שירים בלתי נשכחים כמו ONE AFTER 909, REVOLUTION 9 ו-#9 DREAM, ואפילו קו האוטובוס שבו נסע בנעוריו מליברפול לקולג' לאמנות היה קו 72 שסכום ספרותיו מסתכם ב-9. בקיצור, אצל ג'ון שום תאריך שחרור לא נבחר במקרה. הקרדיט על האלבום נכתב JOHN LENNON PLASTIC ONO BAND - WITH THE FLUX FIDDLERS – כינוי משועשע ואירוני שלנון העניק לנגני כלי המיתר כמחווה לתנועת האמנות האוונגרדית FLUXUS שבה יוקו אונו הייתה דמות מרכזית.

האלבום הזה נשמע שונה מאד מהאלבום הקודם של לנון, שנקרא PLASTIC ONO BAND. באלבום הקודם ניגנו עמו רק רינגו סטאר בתופים, הבסיסט קלאוס פורמן ופה ושם קלידים מתוצרת בילי פרסטון. באלבום IMAGINE השתמש לנון במגוון גדול יותר של מוזיקאים. רינגו סטאר לא היה פנוי הפעם להקלטות אך מי שהגיעו היו המתופפים ג'ים קלטנר ואלן ווייט, קלאוס פורמן, ניקי הופקינס הקלידן, ג'ורג' האריסון, חברי להקת באדפינגר, הגיטריסט של ווישבון אש, הקלידן של המודי בלוז ועוד.

גם עיבודים של כלי מיתר הוספו לחלק מהשירים והפכו את האלבום הזה למתקתק לעומת המרירות של האלבום הקודם. לנון הכריז על האלבום כסוג של נסיון מכוון שלו להביא את דעותיו לכמה שיותר אנשים, על ידי כך שהמתיק להם את הגלולה המרה עם ציפוי סוכר. הוא טען בציניות האופיינית לו שאם אתה רוצה שההמונים יבלעו את המסר הפוליטי הרדיקלי שלך – כדאי מאוד שתמרח עליו קודם שכבה הגונה של דבש, הרמוניות קליטות ומיתרים מלטפים.

מבקרים רבים נוהגים להשוות בין שני האלבומים והאמת? האלבום השני והחשוב באותה מידה של לנון נחשב בדרך כלל לנחות מ-PLASTIC ONO BAND, והניחוש הראשון שלי הוא כזה: בעוד שעל PLASTIC ONO BAND עדיין מדברים כעל פלא דל-הפקה (האמת? איך אפשר להשיג אפקט כה אדיר עם מינימום עיבודים שכזה?), הרי שהאלבום IMAGINE מורכב פי כמה במובן המוזיקלי ללא שום ספק. אז מה?! אבל לעזאזל עם העיבודים – השירים כאן פשוט נהדרים לחלוטין וללא שום בושה!

אווירת המוות שאפפה את האלבום הקודם פינתה את מקומה לטקסטים על אהבה ואופטימיות (בחלק מהשירים כמובן...). השינויים האלה גרמו להאזנה קלה יותר לאלבום הזה. גם ההשמעות ברדיו פרחו בזכות זה. לנון, שהיה מרוצה מאד מאווירת הנכאים של האלבום הקודם וחש כי שיקף בה היטב את מצבו אז, ידע שצריך לשנות אווירה על מנת לקבל חשיפה גדולה יותר. סוג של התמסחרות אך ללא פשרות.

רוב הסשנים להקלטת האלבום הזה נערכו במאי 1971, באולפן החדש שלנון בנה באחוזתו באסקוט, אנגליה. הוא עבד במהירות והקליט שמונה שירים תוך שבוע. ההפקה של התקליט הייתה בידי לנון ויוקו אונו ביחד עם פיל ספקטור. האולפן באחוזה, שנקרא ASCOT SOUND STUDIOS, היה למעשה אולפן ההקלטות הביתי המקצועי הראשון שנבנה בתוך בית מגורים של כוכב רוק בבריטניה. לנון דאג שכל הסשנים יתועדו במספר מצלמות פילם – צילומים היסטוריים מרהיבים שחלקים נרחבים מהם הרכיבו מאוחר יותר את הסרט הדוקומנטרי המרתק GIMME SOME TRUTH.

ההעלאות הנוספות של השירה וכלי נגינה נעשו באולפני RECORD PLANT שבניו יורק, בסוף יוני ותחילת יולי של 1971. כלי התזמורת הוקלטו שם על ידי התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק. טורי זיטו הוא שתזמר את תפקידי התזמורת. הסקסופוניסט הידוע קינג קרטיס הקליט סולו של סקסופון בשני שירים. זה רגע עצוב בתקליט - על כך, בהמשך.

הקטע שפותח את האלבום הוא אחד משיריו המוכרים (ויש כאלה שאומרים גם הצבועים) ביותר של לנון. השיר נכתב בהשראת ספר שכתבה יוקו אונו ב-1963 בשם GRAPEFRUIT, שכלל כמה יצירות בתוכו שנפתחו במילה IMAGINE. אחת מיצירות הספר אף הודפסה במילותיה בצד האחורי של עטיפת האלבום: הקטע נקרא CLOUD PIECE ובו נכתב: "דמיינו את העננים מטפטפים. תחפרו בור בגינה שלכם כדי להניח אותם בתוכו".

לנון מנגן פסנתר בשיר הזה. פורמן על הבס. אלן ווייט בתופים והתזמורת הפילהרמונית ברקע. השיר הזה הוא סוג של ביקורת פוליטית וחברתית שהוחבאה על ידי לנון מאחורי עטיפת סוכריה צבעונית של לחן קליט, מילים פשוטות וביצוע עדין. פרט טריוויה מקסים: הפסנתר שעליו לנון הלחין והקליט את השיר באחוזתו לא היה הפסנתר הלבן והמפורסם מהקליפ, אלא פסנתר קיר חום וצנוע מתוצרת STEINWAY שניצב בחדר השינה שלו (שנרכש שנים רבות לאחר מכן במכירה פומבית על ידי ג'ורג' מייקל תמורת למעלה מ-2 מיליון דולר, כדי להבטיח שיישאר בבריטניה).

אז נכון שיהיו כאלה שיגידו כי הוא צבוע בשל העובדה שבתקופה ההיא הוא חי באחוזה ענקית בגודלה. אך אל תשכחו שלנון חי בילדותו ונעוריו חיים לא קלים בכלל שעליהם ניסה לפצות עם רכוש רב, דבר שעדיין לא הצליח להוריד ממנו את אמת המרירות שנגסה בו. סך הכל מדובר פה באיש מאד אומלל. הרי קל לגחך כששומעים מיליונר שר "דמיינו שאין רכוש" כשהוא מוקף בצי מכוניות רולס רויס ובאגם פרטי, אבל לנון מעולם לא העמיד פנים שהוא קדוש; השיר הזה היה תפילת כמיהה אוטופית של נפש פצועה, ולא הרצאה מתנשאת.

ועל שיר הנושא הנצחי הזה, הנה וידוי שלי... מזה שנים חשבתי שזה שיר טחון ומאוס וצפוי. אבל קרה הדבר והקשבתי לזה פעם אחת בראש אחר. ראש נקי. אז גיליתי את היופי הגדול שבו. המלודיה המופלאה, המילים המעניינות, העיבוד המינימליסטי. כן, זה שיר ענק. אני מחשיב אותו מאז כ-YESTERDAY של ג'ון לנון. אבל לנון לקח את קרדיט כתיבת השיר לעצמו בלבד. מאוחר יותר אמר כי יוקו הייתה צריכה להיות שותפה גם כן. ב- 6 בדצמבר 1980, יומיים לפני שנרצח, עשה לנון ראיון רדיו עם אנדי פייבלס ל- BBC ושם הסביר: "צריך לראות את זה כשיר מאת לנון / אונו, כי הרבה מהליריקה והקונספט הגיעו מיוקו. אבל באותו יום הייתי קצת יותר אנוכי, קצת יותר מאצ'ואיסטי, לצערי". הצדק ההיסטורי נעשה לבסוף רק בשנת 2017 – 46 שנים לאחר יציאת השיר – כאשר ארגון המוציאים לאור של המוזיקה בארצות הברית (NMPA) העניק ליוקו אונו באופן רשמי קרדיט ככותבת שותפה לצד ג'ון.

השיר השני נקרא CRIPPLED INSIDE והוא תואר בזמנו על ידי לנון כשיר קאנטרי סתמי. השיר הזה מבוצע על ידי לנון ביחד עם האריסון שעושה סלייד על DOBRO, ניקי הופקינס בפסנתר, קלאוס פורמן וסטיב ברנדל בקונטרבס, טד טרנר (מלהקת ווישבון אש) וג'ון טאוט (מלהקת רנסאנס) בגיטרות אקוסטיות ואלן ווייט בתופים. זהו שיר גאוני בניגוד שבו: מצד אחד מקצב הונקי-טונק עליז ומקפיץ בסגנון שירי מסבאות, ומצד שני טקסט עוקצני ומושחז שבו לנון קובע שאתה יכול ללבוש עניבה, לחבוש מסיכה ולשקר לכולם – אבל לעולם לא תוכל להסתיר את היותך נכה ומשותק מבחינה רגשית. זה לנון קלאסי! טרנר היה בדיוק עסוק עם להקתו באולפנים של APPLE בהקלטת אלבומם PILGRIMAGE כשלפתע הגיעה שיחת טלפון לאולפן מחבר משותף של הלהקה ושל לנון, שהזמין אותם להגיע ממש עכשיו לסשן עם לנון. טרנר קיבל את ההצעה. הגיטריסט השני בלהקה, אנדי פאוואל, סירב (לא יאמן, נכון?). טרנר חיכה באולפן למכונית רולס רויס שהגיעה לקחת אותו. בתוכה ישב כבר ניקי הופקינס. וכך הם נסעו יחד לסשן של השיר הזה.

השיר JEALOUS GUY הוא אחד השירים שלנון מביע בהם את אחת מחולשותיו הגדולות ביותר. אלן ווייט ניגן בשיר הזה בוויבראפון, שהתמקם באמבטיה בגלל שהאולפן היה קטן מדי מכדי להכיל גם אותו. האקוסטיקה של חדר האמבטיה העניקה לוויברפון תהודה חלומית שמשרה אווירה קסומה על כל השיר, יחד עם שריקת הסולו הנוגעת ללב שלנון שרק בעצמו לקראת סיום היצירה. אחחח... איזו בלדה עדינה, כנה ועצובה להפליא: אם מדובר כאן בג'ון שמתנצל ומכה על חטא בפני יוקו, הרי שזהו הראשון בסדרה של 'שירי התנצלות' שהגיעו לשיאם מאוחר יותר בשיר AISUMASEN; אלא ש-JEALOUS GUY הוא שיר טוב ומרגש בהרבה, ולו רק בזכות אותה שריקה מופלאה שחודרת ישר ללב!

המלודיה לשיר הזה נלקחה מלחן שכתב לנון במהלך שהותו עם הביטלס ב-1968 ברישיקש שבהודו. הוא קרא אז לשיר החדש שלו בשם CHILD OF NATURE. הביטלס עצמם לא הקליטו אז את השיר הזה (שיצא מאז רשמית בגרסת חמישים השנה לאלבום הלבן). השיר הזה הפך מאז לאחד מלהיטיו הידועים והאהובים ביותר של לנון כסולן. כן, ג'ון חש קנאה רבה מאד כלפי יוקו, עד כדי תלות. הוא השתגע מזה שהיא יודעת עוד שפה (יפנית) שאין לו מושג בה ולכן הם לא משדרים עד הסוף באותו גל. הוא דרש ממנה להיות צמודה לו בכל רגע נתון (למרות שרבים חשבו כי היא זו שדרשה להיצמד אליו). מעניין לדעת שבאותו שיעור מדיטציה בהודו שבו לנון שאב השראה מהרצאתו של המהארישי מאהש יוגי על הטבע וכתב את CHILD OF NATURE, נכח גם פול מקרטני שכתב באותו מעמד את MOTHER NATURE'S SON – אך בעוד פול לקח את הנושא לפסטורליה מתקתקה, לנון זנח את הטקסט המקורי והפך את הלחן לווידוי אישי שורט ומצמרר על קנאה אובססיבית.

במהלך ראיונות תקשורתיים שעשה לנון לאלבומו, הסביר על השיר: "כשאתה מאוהב במישהי, אתה נוטה לקנא, ורוצה להחזיק אותה במאה אחוז. זה מה שאני עושה. מבחינה אינטלקטואלית, חשבתי שלהיות הבעלים על אדם זה זבל, אבל אני אוהב את יוקו ואני רוצה להחזיק אותה לגמרי. אני לא רוצה לחנוק אותה. כשיש לך כל כך מעט אהבה כילד, ברגע שאתה מוצא אותה, אתה רוצה להיתלות בה. אתה תופס אותה כה חזק, שאתה נוטה להרוג אותה". ופול מקרטני הצהיר בגיליון "פלייגירל", בפברואר 1985: "הוא (ג'ון) נהג לומר 'כולם בעד מקרטני', אז הוא כתב 'אני פשוט בחור קנאי' והוא אמר שהשיר היה עלי. אז אני חושב שזה היה רק ​​סוג של קנאה".

לאחר מותו של לנון, גילתה יוקו אונו לרולינג סטון, שהוא גרם לה לרשום רשימה של כל הגברים איתם שכבה לפני שנפגשו. "הוא כתב שיר, "בחור קנאי", שהיה צריך לומר לאנשים כמה הוא מקנא. אחרי שהתחלנו לגור ביחד, זה היה ג'ון שרצה אותי שם כל הזמן. הוא גרם לי להיכנס איתו לשירותי הגברים. הוא פחד שאם אישאר באולפן עם הרבה גברים אחרים, אני עלולה ללכת עם אחד מהם". יוקו אונו תרמה למילות השיר. עם זאת, בגלל היחס השלילי של הציבור כלפיה באותה תקופה, היא לא קיבלה קרדיט בכתיבה. היא אמרה ל- NME: "ובכן, אם זה היה סתם ג'ון, הוא היה נותן לי את הקרדיט הנכון, אבל זו הייתה תקופה קשה. אף כותב שירים מפורסם לא היה חושב לחלק את הקרדיט עם אשתו".

השיר IT'S SO HARD בא עם הסקסופון של קינג קרטיס שנוסף לשיר הזה בניו יורק. לנון הביע בזמנו את הערצתו לנגינה של קינג קרטיס, שהיה נגן סשנים ידוע למגוון אמנים שלנון אהב (ביניהם ארית'ה פרנקלין). קרטיס נדקר למוות ב-13 באוגוסט 1971, פחות מחודשיים אחרי הקלטתו לאלבום הזה. הוא היה בן 37. הרצח המזעזע של קרטיס – שהתרחש מחוץ לבינו במנהטן בעת שניסה להרחיק נרקומנים מהכניסה – הכה את לנון בהלם כבד, שכן הסשן המוצלח עמו נערך ימים ספורים בלבד קודם לכן, ב-4 ביולי.

צד א' של האלבום נחתם עם שיר בשם I DON'T WANT TO BE A SOLDIER. השיר הזה נשמע כמו סוג של ג'אם אולפני שבמהלכו לנון אלתר מילים. השיר נשמע מנופח מבחינת סאונד, במסורת ההפקות של פיל ספקטור. מי שמנגן טמבורין בשיר הזה הוא לא אחר מאשר הקלידן של המודי בלוז, מייק פינדר. הוא הוזמן במקור על מנת לנגן מלוטרון בשיר הזה, אך המלוטרון לא פעל כשורה ופינדר נשאר לתרום את כשרונו בנגינת טמבורין. גם כאן קינג קרטיס ניגן בסקסופון. השיר מתנהל כמנטרה היפנוטית, כבדה ואפלה במיוחד נגד מלחמת וייטנאם, שבה לנון מונה שורה של עיסוקים – חייל, שופט, עשיר או גנב – כשרק המוות ממתין בסוף הדרך למי שמוותר על אנושיותו. ג'ון בפירוש רצה שיר מאיים ומבעית, וזה מצליח בענק! התופים המהדהדים והרועמים, הגיטרות המאיימות שנכנסות ויוצאות בגלים, כלי הנשיפה בסולואים, והשירה המפחידה של ג'ון שמציפה כמו גל – כל זה יוצר אפקט ייחודי לחלוטין. לא אכפת לי מהמילים החזרתיות, לא אכפת לי מהלחן הפשטני: מה שמרתק אותי זו האווירה המחשמלת, התופים המפחידים, המחץ המאומץ וההתפרצויות בשיא. יופי של סיום לצד ראשון של תקליט.

צד ב' של האלבום נפתח עם השיר GIMME SOME TRUTH, שנכתב גם בעת שהותו של לנון עם הביטלס ברישיקש. לנון שר בשיר הזה, בין השאר, גם נגד הנשיא של ארה"ב ניקסון. הוא כינה אותו פה בשיר בשם TRICKY DICKY. הכינוי נולד עוד במסע הבחירות המלוכלך של ניקסון לסנאט ב-1950, אך לנון הדביק אותו כאן בהתרסה לכל הפוליטיקאים המושחתים. השיר כולל את אחד מסולואי הסלייד גיטרה המבריקים והלוהטים ביותר שג'ורג' האריסון שחרר מימיו, מלא בארס וזעם טהור. יש כאלה שראו (באופן לא נכון) את השיר הזה כביקורת נגד פול מקרטני, אבל את הביקורת נגד הקולגה שלו הוא שפך היטב בשיר אחר בצד הזה.

השיר הבא OH MY LOVE הוא סוג של ריכוך אחרי האווירה העמוסה שקדמה לו. בשיר הזה מנגנים גם ניקי הופקינס בפסנתר חשמלי וג'ורג' האריסון בגיטרת גיבסון לס פול. קלאוס פורמן ואלן ווייט ניגנו בפעמונים טיבטיים. מי שסופר את הקצב בפתיחת השיר הוא ג'ורג' האריסון. השיר החל לקבל חיים בסוף 1968 כשלנון החל להלחין מילים שיוקו אונו כתבה על ההפלה שחוותה שישה חודשים לאחר כניסתה להריון. נגינת הגיטרה המאופקת והענוגה של האריסון יוצרת כאן את אחת הבלדות הטהורות והמרגשות ביותר בקטלוג של לנון, רגע נדיר של שלווה פנימית בתוך הסערה.

העדינות של השיר הזה מפנה את מקומה לשיר העוקצני ביותר באלבום הזה. לנון קרא לו THE NASTY ONE. השיר HOW DO YOU SLEEP הוא התקפה חסרת רחמים על פול מקרטני. לנון כתב את השיר בתגובה לתמונות שראה על עטיפת האלבום RAM שעיצבנו אותו. הוא ראה בתמונות מסרים נגדו. הוא החליט להתקיף בחזרה וללא רמזים נסתרים. לנון הלך על התקפה חזיתית. הוא התחיל את השיר בכך שמקרטני ראה באלבום סרג'נט פפר את פסגת יצירתו. לנון הציע לו לרדת מהענן הגבוה. הוא המשיך וירה על מקרטני תוך שהוא נשען על סיפור השמועות בנוגע למותו. לנון שר בארסיות: "הפריקים האלה צדקו כשאמרו שאתה מת", כשהוא מתייחס ישירות לתאוריית הקונספירציה הידועה של "פול מת", וממשיך בנוקאאוט אכזרי במיוחד: "הדבר היחיד שיצרת היה YESTERDAY, ומאז שהלכת אתה בסך הכל עוד יום ANOTHER DAY – עקיצה ארסית כפולה ללהיט העבר של מקרטני ולסינגל הסולו הטרי שלו.

אלן קליין, שהיה אז מנהלו של לנון ואויבו הגדול של מקרטני, עזר ללנון לכתוב את המילים. הפתיחה של השיר הזה, עם חברי התזמורת שנשמעים מכוונים את כליהם, נועדה להיות פרודיה משל עצמה על פתיחת האלבום SGT PEPPER עם שמיעת כיוון הכלים. כשהאלבום הזה של לנון יצא, הייתה בתוכו גם גלויה מודפסת עם תמונה בה נראה לנון מחזיק באוזניו של חזיר, כפרודיה מלגלגת על תמונת העטיפה של האלבום RAM. לנון זעם שעל עטיפת האלבום של מקרטני יש תמונה של שתי חיפושיות שאחד מבצעת את זממה על השנייה באופן מיני וטבעי. במהלך הקלטת השיר באולפן נכח גם רינגו סטאר, וכששמע את המילים המשתלחות של ג'ון כלפי פול, הוא לא עמד בזה וקרא במבוכה גלויה: "זה מספיק, ג'ון! זה כבר מוגזם!". אבל איש לא עצר את לנון כשהוא ראה אדום בעיניים. המילים פגעו בפול ישר בין העיניים, עד שהוא נאלץ להזדרז ולשחרר את תשובתו DEAR FRIEND באלבום WILD LIFE. אני לא יודע איך פול ישן לפני ששמע את השיר הזה, אבל זה בטוח טלטל והדיר שינה מעיניו אחרי יציאתו. אבל המלודיה, הו המלודיה – היא קליטה וממכרת בטירוף! רק תקשיבו לריף הגיטרה הגאוני שהוא מנגן במהלך הפזמון, ומיד תבינו בדיוק על מה מדובר.

ההתקפה הסתיימה. השיר הבא הוא HOW, בו לנון מודה על חוסר הביטחון שלו. השיר הזה חושף את לנון כשהוא עדיין מושפע עמוקות מהטיפול הפסיכולוגי שעבר אצל ד"ר ארתור יאנוב בשיטת "הצעקה הראשונית". לנון שואל כאן שוב ושוב בחוסר אונים קורע לב "איך אוכל להמשיך הלאה כשאני לא יודע לאיזה כיוון לפנות?", כשעטיפת המיתרים המופלאה של טורי זיטו מעצימה את תחושת הבדידות. הפעם אין כאן כאב מיוסר: בעוד ש-LOOK AT ME שיקף נפש מדוכאת, הרי ש-HOW משקף תודעה עדינה ואוהבת בהרבה, שכמעט מוכנה להשלים עם כל מצב, קודר ומעורפל ככל שיהיה. איזה שינוי מרתק של מצב רוח אצל ג'ון באותה תקופה!

השיר שחותם את האלבום נקרא OH YOKO וזה לטעמי אחד השירים היפים והשמחים שבו. איזו דרך נהדרת לסגור אלבום כה מגוון. עם אופטימיות ואהבה אמיתית. בתחילה הועלה הרעיון שהשיר הזה ייצא כסינגל אך לנון התנגד לו. הוא פחד שסינגל עם השיר הזה יפגע בתדמיתו ככוכב רוק רציני. פיל ספקטור שר כאן קולות הרמוניים ביחד עם לנון. לנון מנגן כאן גם סולו מפוחית קופצני ומשוחרר בנוסח בוב דילן – הפעם הראשונה שהוא ניגן במפוחית בהקלטה מאז ימי הביטלס המוקדמים – וניקי הופקינס מספק נגינת פסנתר מתגלגלת ומלאת חיים שפשוט אי אפשר שלא להתאהב בה. "באמצע הלילה אני קורא בשמך... באמצע ענן... באמצע הגילוח". זה לנון המאוהב. המלודיה ללא ספק נשמעת אדירה! היא קצבית, נמרצת, פאנצ'ית, מינימליסטית, ומזמינה אותי לשיר איתה יחד.

יש עשרה שירים באלבום הזה. ללנון היו עוד כמה באמתחתו שרצה לעבוד עליהם, אך ספקטור יעץ לו להפסיק כאן כי אין יותר מקום בתקליט. לנון היה גאה בכך שלו וליוקו הייתה שליטה מלאה על יצירת האלבום הזה, מבחינה מוזיקלית ואף עיצובית. העטיפה הקדמית של האלבום היא צילום של לנון שנעשה על ידי יוקו. הקונספט המקורי היה לעשות עטיפה ובה לנון נראה כשבמקום עיניו רואים שם עננים, אך רעיון זה נפסל. במקומו נבחר אותו צילום פולארויד מהפנט שבו פניו של לנון מתמזגות ברכות עם ענני השמיים, דימוי שהשלים בצורה מושלמת את הרוח האוורירית של שיר הנושא.

עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם על התקליט באוקטובר 1971: "זה האלבום הטוב של השנה. ובשבילי זה האלבום הטוב ביותר שנוצר אי פעם. לנון הוא האיש הכי כנה שיש כרגע". עיתון BEAT INSTRUMENTAL פרסם בדצמבר 1971: "שיר הנושא הוא משהו שאפילו פול מקרטני היה משתוקק לכתוב. באופן כללי, התקליט הזה הוא שיפור משמעותי של שיקוף מצב רוח אותו ניסה לנון להעביר לנו בתקליטו הקודם. יש כאן עדיין המון כאב".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "כשהוא לא מסתפק להיות רק ביטל לשעבר, ג'ון לנון גיבש לעצמו קריירה חדשה ככוח פוליטי, חבר צף באוונגרד הבינלאומי וכאמן הנואש ביותר של הרוק. ג'ון תמיד הציג יכולת צמיחה מדהימה, ואם אדם נמצא חסר סבלנות מול המהירות שבה הוא תופס ואז זורק סיבות שונות, פילוסופיות ואנשים, הצד השני של המטבע בא בצורת שאננות יומית של אמני רוק אחרים. עם זאת, למרות חיפושיו במוזיקה ומחוצה לה, התקליט החדש מעלה את השאלה עד כמה ג'ון יכול להתקדם עם אוצר המילים פה.

חשיבותו של תקליטו הקודם, פלסטיק אונו באנד, לא טמונה בעובדה שזהו תקליט של מתחים מסוימים שניתן לראות ביצירתו של ג'ון מאז תחילת הדרך (הישירות הלירית והעוצמה הקולית, למשל), אלא שזה גם הפתרון שלהם. כנער בגיל צעיר, בחר ג'ון ברוק כאמצעי האמנותי והטיפולי שלו. הדרך של רוק'נ'רול לפתור בעיות היא פשוט לקבוע ולשחזר אותן. דרך התשישות הרגשית והפיזית המתקבלת, הלחץ מופחת באופן זמני. עם זאת, ההתערבות של חוויית הפריימל סקרים אילצה את ג'ון להגדיר מחדש את גישתו באופן עדין אך מכריע. במקום שבו שר את "טוויסט וצעקה" בדחיפות של מישהו שנאלץ להוריד משהו מחזהו, הוא שר את השירים בתקליט 'פלסטיק אונו באנד' כשיחזור אחרון של הטראומות המקוריות שלו, וכמסמך לריפוים. לכן זה הוא אלבום 'אולטימטיבי' באופן עמוק, מכיוון שהוא מפרק את עיקר קריירת הרוק'נ'רול של איש אחד לפחות. שאלת השלב הבא אחרי זה הייתה אפוא בלתי נמנעת, מכיוון שהיה קשה לדמיין שהאלבום שיבוא אחריו יהיה פשוט יותר מאותו הדבר.

הבעיה לעקוב אחר אלבום מושלם כמו פלסטיק אונו באנד היא כמובן יותר מאשר סגנונית. ברשלנות הטכנית ובקליטה העצמית שלו, אימאג'ין הוא הדיוקן העצמי של ג'ון. רובו מתרכז סביב נושאים שכבר טופלו בתקליט הקודם, רק שכאן הם מטופלים פחות בלהט ובאופן מוזר, גם פחות באדישות. בתקליט הקודם הוא הצליח להישמע ספונטני וזהיר כאחד, בעוד שבאימאג'ין הוא פחות מזה. למרות שהוא מכיל מוזיקה טובה, התקליט הזה רק מחזק את השאלה מה באמת היחס של ג'ון לרוק.

השיר הנושא, למשל, הוא פשוט איחוד המודעות הראשונית לתנועה עולמית. הוא מבקש שנדמיין עולם ללא דתות או אומות, ושעולם כזה יהיה פירושו אחווה ושלום. השירה שיטתית אך לא ממש מיומנת, הלחן לא מובחן, למעט הגשר המוזיקלי, שנשמע לי נחמד.

שלושת השירים הראויים והאפקטיביים מבחינה מוזיקלית הם JEALOUS GUY, GIMME SOME TRUTH ו- HOW DO YOU SLEEP. ובעוד שברמה הספונטנית אני מוצא אותם מושכים ביותר מבחינה מוזיקלית, אני חושב שיש גם סיבות טובות לאיכותם. כל אחד מהם מייצג תחום ברגישותו של ג'ון שהוא לא הציג בעבר, ובעוד שאני מוצא את 'איך אתה ישן', כהתנקשות מחרידה ובלתי ניתנת להגנה של ג'ון בפול מקרטני, יש בה מיידיות שהופכת אותה למשכנעת יותר מרובו של שאר האלבום. המניעים לשיר הזה מביכים. חלקית, זהו הבוז הבוהמייני המסורתי לבורגנים; חלקית הוא החמצת מערכת היחסים התחרותית וארוכת השנים של ג'ון עם פול.

כאשר שניהם היו הביטלס, היריבות שלהם הופנתה לשיפור הביטלס כמכלול. חוץ מזה, זה רק הרסני. באופן החתרני ביותר, אני חושש שג'ון רואה את עצמו בתפקיד דובר האמת, וככזה יכול להצדיק כל סוג של אכזריות בשם האמת. אני מתעניין בג'ון האיש, בניסיונות ובדרמות האישיות שלו, כי הוא גילה לנו אותם כג'ון האמן יוצא הדופן. אם הוא לא ימשיך ככזה, צעדיו ייראו בקרוב לא רק משעממים אלא גם לא רלוונטיים. נראה לי שג'ון עומד בפני האתגר יוצא הדופן ביותר בקריירה שלו, הן מבחינה אישית והן מבחינה אמנותית. אבל אמנים גדולים, שג'ון אחד מהם, ניזונים מרגעים כאלו".

וכשמסכמים את התקופה המופלאה הזו ממרחק השנים, אי אפשר שלא לחתום במילים נלהבות וחדות אלו: "בשורה התחתונה, IMAGINE הוכיח שלנון היה באותה תקופה בשיא פנומנלי ומטורף, כשהוא פולט בזה אחר זה לחנים אדירים באיכות ביטלסית עילאית וטהורה (כן, שמעתם נכון – איכות של הביטלס בשיאם, גם אם מעטים מהשירים היו נחשבים מתאימים לאלבום של הלהקה עצמה)! רק משהו קיצוני ולא טבעי לחלוטין יכול היה להפיל אותו מרצף הניצחונות הזה. ואותו גורם 'לא טבעי', למרבה הצער, התברר כהסתבכותו הטוטאלית של ג'ון בפוליטיקה והפיכת המוזיקה שלו לכלי חברתי במקום לאלמנט אמנותי באלבומו הבא".

ב-9 בספטמבר בשנת 1974 יצא תקליט הבכורה של להקת הרוק המתקדם ההולנדית, TRACE. אז הנה סיפור הלהקה:

הסיפור של TRACE מתמקד בקלידן שאפתני ושמו ריק ואן דר לינדן, שהנהיג את להקת EKSEPTION. אחרי כמה תקליטים מצליחים מאד והמון הופעות (כולל גיחה לארצנו בפסח של 1972) נתגלעו קונפליקטים בלהקה. ואן דר לינדן הפך להיות כוכב הלהקה ותמיד פורסמה תמונתו, כשהשאר הם חברים ברקע. הקנאה כרסמה בהם. אחרי התקליט השישי, TRINITY, החליט הקלידן לעזוב. זה היה בספטמבר 1973. הוא ביקש להקים הרכב חדש ואף היה לו שם שהתרוצץ בראש - ACE.

הוא ביקש ליצור עם הלהקה החדשה שלו מוסיקה מורכבת ומתקדמת יותר ממה שעשה באקספשן, כשברור שיש פה השפעות מלהקת אמרסון, לייק ופאלמר. אז הוא ביקש לצרף אליו את המתופף פיטר דה לואי, שניגן לפני כן באקספשן. השניים החלו לערוך חזרות בינואר 1974 אבל ואן דר לינדן חש שחברו לא מספק לגמרי את הצורך הטכני הנדרש והחל לחזר אחר המתופף פייר ואן דר לינדן, שידע הצלחה גדולה עם להקת פוקוס.

פייר ואן דר לינדן (שאין לו קשר משפחתי לקלידן שלנו פה) נחשב אז למתופף הטוב ביותר בהולנד. בתחילת 1974 הוא כבר היה מחוץ ללהקת פוקוס ממנה פרש וב-19 בפברואר 1974 הוא קיבל את ההזמנה להצטרף ל-ACE. ביום זה חגג המתופף יום הולדת והייתה זו מתנה נהדרת עבורו. בינתיים הוזמן להצטרף גם הבסיסט-זמר, ג'אפ ואן אייק, שהיה פעיל מאד לפני כן בסצנת המוסיקה בהולנד. אז השלושה החלו לעבוד על מוסיקה חדשה בביתו של ריק, לא הרחק מאוטרכט. בניגוד ללהקת אקספשן, בה נשענה הלהקה בעיקר על יצירות קלאסיות, הפעם ריק ביקש להישען על חומר מקורי. הרצון היה להפוך את הלהקה לשלישייה בה כולם שווים.

חברות תקליטים רבות חיזרו אחרי הלהקה החדשה - כולל חברת פיליפס, שטיפלה לפני כן בתקליטים של אקספשן. ריק לא אהב את צורת הטיפול של אותה חברה בתקליטים ההם וביקש לחתום בחברת CBS. חברת פיליפס הבינה שיש לה פה דג שמן וביקשה להציע הצעה אטרקטיבית אף יותר, כולל מתן חופש אמנותי. אז ב-16 במאי 1974 חתמו השלושה בפיליפס והובטח שתקליט הבכורה ייצא בספטמבר.

בינתיים נודע ללהקה שכבר פועלת באנגליה להקה אחרת בשם ACE, אז שונה השם ל-TRACE. בסוף מאי 1974 הוקלטו קטעים לתקליט הבכורה באולפן הקלטות של פיליפס בהולנד. ריק כבר שידרג אז את סוללת הקלידים שלו עם רכישת אורגן האמונד חדש, עוד סינטיסייזרים וכמובן שהשתמש אף יותר במלוטרון. לעטיפת התקליט הוא ביקש ממעצב חברת התקליטים לבוא עם לוגו שימשוך עיניים. זה עשה את העבודה, כשב-9 בספטמבר 1974 יצא התקליט לחנויות ונמכר היטב בהולנד.

סיבובי הופעות היו מוצלחים (כולל עם להקת CURVED AIR, שהתאחד מחדש עם החברים המקוריים שלה - ולכן הכנר שלה, דאריל וויי, הקליט בהמשך קטע לתקליט השני של TRACE). אבל בעוד שהקלידן והבסיסט של TRACE התחברו היטב יחד גם חברתית, המתופף הרחיק את עצמו מהם כי רצה כל הזמן רק להתאמן בתיפוף. בכל עיר בה הם שהו בבית מלון, הוא לא הסכים לצאת ולבלות עמם. זה הרחיק אותו מהם, עד שבאפריל 1975 הוא פרש.

הם היו אז באנגליה והחברים שנותרו ביקשו להביא אליהם מתופף חדש. אז הם פרסמו מודעת חיפוש אחר מתופף בעיתון מלודי מייקר ובחנו כ-15 מאלו שענו. אחד מהנבחנים היה איאן מוסלי בן ה-21, שניגן אז עם CURVED AIR. דריל וויי היה זה שהמליץ למוסלי להצטרף להרכב ההולנדי. מוסלי לא שמע לפני כן על אקספשן אבל הכנר היה כה נלהב. מוסלי התלהב גם מנחמדותם הרבה של ואן איק וואן דר לינדן. עם הגעתו השתנתה הלהקה כי מוסלי היה מתופף יצוק יותר מפייר ואן דר לינדן, שהיה יותר ג'אזי. אז מוסלי הגיע ל-TRACE בתחילה כנגן שכיר וביחד הם יצרו קטעים חדשים, כולל יצירה ארוכה בשם BIRDS. ההקלטות נערכו במאי 1975. האווירה באולפן הייתה מהנה ומרגיעה.

התקליט BIRDS נפתח עם BOUREE (שכתב יוהן סבסטיאן באך) ושומעים בו את חיקוי הקוף של איש הצוות הטכני של הלהקה, קון הודמן. דריל וויי, כאמור, בא להתארח בנגינת כינור בקטע OPUS 1065. ואן אייק ניגן בהקלטות גם בגיטרה חשמלית, תוספת מבורכת לאחר שבתקליט הבכורה הוא ניגן רק בבס. הצד השני של התקליט בא עם יצירת הנושא הארוכה בה ביקש ואן דר לינדן להפוך את הציפורים להתנהג כמו אנשים רגילים בעולם מתורבת. מלך הציפורים שולח ציפור משלו לעיר הגדולה וזו פוגשת שוטר, כבאי, כומר, דוור וכן הלאה. לאחר מכן חוזרת ציפור זו למלך הציפורים ומספרת לו על מה שראתה. את המילים ליצירה כתב אחד מחבריו של ואן דר לינדן, הראי שפר והן הושרו בקולו המרגיע של ואן אייק.

הציפייה לתקליט השני של הלהקה הייתה גדולה מאד בהולנד. אבל המכירות המוקדמות, משום מה, היו מאכזבות. אז חברת התקליטים מיהרה להוציא לשוק גרסה מקוצרת של יצירת הנושא, על גבי תקליטון. בצד השני בא קטע אינסטרומנטלי בשם TABU. כשיצא התקליט, המכירות היו מעודדות יותר. אבל הפרפקציוניזם של ואן דר לינדן לפעמים היה מציק; כמו בהופעות בהן אחד מהאורגנים שלו לא פעל בבדיקת סאונד לפני שהקהל נכנס, הוא לא הסכים לעלות לבמה, למרות ששאר המקלדות פעלו. או הכל - או כלום.

בשנת 1976 החליט ואן דר לינדן לשנות את הגישה של הלהקה. ואן אייק ומוסלי בחרו לפרוש (והצטרפו להרכב בשם CHAIN OF FOOLS) והוא גייס במקומם חברים שלו לשעבר מלהקת אקספשן, שהובאו כנגנים שכירים לפרויקט חדש שלו בשם THE WHITE LADIES, שנשען על אגדה ישנה וידועה בהולנד. אז הוא ניגש להלחין קטעים קצרים ולחברם כסוויטה. הסיפור פה הוא על כפר הולנדי קטן בימי עבר רחוקים כשאשתו של חוואי מקומי באה לשאוב מים ומצאה את עצמה מוקפת ברוחות. אלה הן הנשים הלבנות שביקשו לקחת אותה לגבעות כדי למצוא אושר בחייה. האישה מתנגדת, בחושבה על בעלה ובנה בחווה, אבל הן מתעקשות וסוחבות אותה עמן. החוואי גילה זאת במהרה וביקש לשחרר אותה מהן ויחד עם חואים נוספים הוא בא עם רעיון ובלילה בו הן רקדו לאור ירח הוא הצליח להציל אותה. אבל הנשים לא עזבו אותה והמשיכו להציק לה במחשבותיה. לכן היא חשה לא מאושרת בחווה ורצתה לחזור אליהן. כשפרצה מריבה בין בני הזוג, היה זה אות לנשים הלבנות לפעול והן חזרו לקחת אותה עמן.

ההכנות על המוסיקה ליצירה ארכו שלושה חודשים כשהמטרה הייתה רק להקליט תקליט - ללא הופעות. הנגנים השכירים ניגנו, זמרות הובאו ובשנת 1977 התקליט הוקלט כשהארי שפר בא הפעם לא רק כתמלילן אלא גם כקריין. אבל התגובות לתקליט עם צאתו (כשבעטיפתו הובהר שזה של ריק ואן דר לינדן עם TRACE) היו מעורבות. מעריצי הלהקה, שאהבו את האנרגיה החיה שלה, חשו מאוכזבים בהפקה הזו. המכירות היו בהתאם. אז החליט ואן דר לינדן לעזוב את המותג TRACE ולחזור לאקספשן.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.