רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 בפברואר (9.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"לא באמת הייתה לי חוויה ישירה ממלחמת וייטנאם. לא היה שום סוג של תודעה פוליטית בניו ג'רזי בסוף הסיקסטיז. זו הייתה עיר קטנה, והמלחמה פשוט נראתה רחוקה מאוד. כלומר, הייתי מודע לזה דרך כמה חברים שמתו שם. המתופף בלהקה הראשונה שלי נהרג בוייטנאם. הוא גוייס והצטרף למארינס. בארט האנס היה השם שלו. הוא היה אחד מהחבר'ה האלה שהתבדחו כל הזמן, תמיד משחק אותה הליצן. הוא הגיע יום אחד ואמר: 'טוב, התגייסתי. אני נוסע לוייטנאם'. אני זוכר שהוא אמר שהוא לא יודע איפה זה. וזהו – הוא עזב והוא לא חזר. והחיילים שכן חזרו, לא היו אותם בני אדם.

הצלחתי לחמוק מגיוס כי היה לי זעזוע מוח מתאונת אופנוע כשהייתי בן שבע-עשרה. בנוסף, עשיתי את מה שצריך כדי לא ללכת למלחמה. מילאתי את כל הטפסים כמו משוגע, לא עברתי את המבחנים. כשהייתי בן תשע-עשרה, לא הייתי מוכן להיות כל כך נדיב מבחינת הקרבת החיים שלי. ניסיתי לפני כן ללמוד בקולג', ולא ממש השתלבתי. הלכתי לבית ספר ממש צר אופקים שבו אנשים עשו לי הרבה צרות ונרדפתי בקמפוס - פשוט נראיתי אחרת והתנהגתי אחרת, אז עזבתי את בית הספר.

ואני זוכר שהייתי באוטובוס הזה, אני ושני בחורים בלהקה שלי, וכל שאר האוטובוס היה כנראה שישים, שבעים אחוז בחורים שחורים מאשבורי פארק. ואני זוכר שחשבתי, כאילו, מה הופך את החיים שלי, או את חייהם של החברים שלי, לניתנים להקרבה יותר מזה של מישהו שהולך לבית הספר? זה לא נראה בסדר. וזה היה מצחיק, כי אבא שלי, הוא היה במלחמת העולם השנייה, והוא היה הטיפוס שהיה תמיד אומר: 'חכה עד שהצבא יתפוס אותך. בנאדם, הם הולכים להוריד ממך את השיער הזה. אני לא יכול לחכות. הם הולכים לעשות ממך גבר'.

אני זוכר שנעלמתי לשלושה ימים, וכשחזרתי, הלכתי למטבח של הבית, ואנשים היו שם, והם אמרו: 'איפה היית?' ואמרתי: 'טוב, הייתי צריך לעבור בדיקות התאמה לצבא'. והם אמרו: 'נו, ומה קרה?' ואני אמרתי: 'טוב, הם לא לקחו אותי'. ואבי ישב שם והוא לא הביט בי, הוא רק הביט ישר קדימה. והוא אמר: 'זה טוב'. אני לעולם לא אשכח את זה. אני לעולם לא אשכח את זה" (ברוס ספרינגסטין, בשנת 1984)

המלכה נולדה! ב-9 בפברואר בשנת 1942 נולדה הזמרת-פסנתרנית-יוצרת החשובה, קרול קינג.

היא נולדה במנהטן שבניו יורק בשם קרול ג'ואן קליין. אביה, סידני קליין, עבד לזמן קצר כקריין רדיו לפני שהפך לכבאי בניו יורק. ההקלטה הראשונה שלה הייתה בגיל שלוש בתא שמע בקוני איילנד, שם הקליטה את קולה על תקליט ACETATE (כזה שבא עם חומר שביר ביותר ונשחק בקלות). שיעור המוזיקה הרשמי הראשון שלה היה בגיל ארבע באמצעות ספר ילדים בשם " ללמד אצבעות קטנות לנגן". היא קפצה ישירות מגן חובה לכיתה ב' בגלל כישרונה יוצא הדופן עם מילים ומספרים. קרול השתמשה בשם המקצועי "קרול קיין" רק בהופעה אחת בטלוויזיה, כשהייתה בת שמונה. אבל במשפחתה לא הכל היה שמח ונוצץ. אחיה הקטן, ריצ'רד, אובחן כחירש קשות ובפיגור. הקושי לטפל בריצ'רד בבית הוביל את הוריה למקם אותו במוסד ייעודי, החלטה שרדפה את אמה זמן רב לאחר מכן.

קרול למדה בבית הספר התיכון היוקרתי לאמנויות הבמה ושם הקימה להקת ווקאלית בשם "הקוסינוסים", כשהיא בחרה את השם מספר טריגונומטריה. שם היא הוסיפה את האות E לשמה "קרול" כדי להבדיל את עצמה משתי "קרול קליינס" אחרות בכיתתה. והיא בחרה בשם המשפחה "קינג" בעקבות התקדים של בדרנים יהודים שאימצו שמות לא אתניים כדי לשפר את הצלחתם. אך היא עזבה לאחר סמסטר אחד כדי לחזור לחיי תיכון "רגילים". עם זאת, היא כנראה לא ידעה בשנותיה המוקדמות שהיא עתידה להפוך לזמרת, פסנתרנית ויוצרת שתשנה את פני המוזיקה. עדיין, הכישרון כבר פיעפע בה. את צעדיה הראשונים לעבר התהילה היא עשתה בין כותלי קווינס קולג', שם פגשה את מי שיהיה בעלה ושותפה ליצירה, ג'רי גופין. היא ופול סיימון היו חברים מהקולג' שהרוויחו כסף נוסף על ידי הקלטת דמואים יחד כצמד בשם "הקזינים".

בגיל 18, כשרוב הצעירים עדיין מחפשים את עצמם, קרול קינג כבר הייתה אישה נשואה ואמא במשרה מלאה. היא לא נתנה לחיתולים או לעבודות הבית לעצור אותה, וניצלה כל דקה פנויה כדי לכתוב מנגינות פופ קליטות יחד עם בעלה. הזוגיות היצירתית הזו הולידה כמה מהלהיטים הגדולים ביותר של התקופה, והשניים הפכו במהרה לכותבי השירים החשובים והמשפיעים ביותר באמריקה של אותם ימים.

למרות ההצלחה הפנומנלית מאחורי הקלעים, היא תמיד רצתה להיות כותבת שירים ולא ראתה את עצמה כזמרת שעומדת בקדמת הבמה. אולי היה זה חוסר ביטחון או פשוט אהבה טהורה לדף ולפסנתר, אך אור הזרקורים לא קרא לה עדיין. הכל השתנה לאחר פירוק נישואיה לגופין. בין השברים היא מצאה חבר ומנטור בדמותו של ג'יימס טיילור, שעודד אותה להפסיק להתחבא ולהתחיל בקריירת סולו. לפני שפרצה לבד, היא עוד הספיקה להיות חברה בלהקה בשם THE CITY, עמה גם הקליטה תקליט, ובשנת 1970 יצא תקליט הסולו הראשון שלה שנקרא WRITER. באופן מפתיע, התקליט היה כישלון מסחרי ולא ממש הותיר חותם.

אבל אז הגיעה שנת 1971, והעולם קיבל את TAPESTRY. התקליט, שהופק על ידי לו אדלר, הפך אותה לשם שגור בכל בית. הוא הציג אוסף מחמם לב של שירים אינטימיים, שבהם קרול קינג העניקה את קולה ללהיטים שכתבה בעבר עבור אמנים אחרים, והתוצאה הייתה לא פחות ממחשמלת. השיר IT'S TOO LATE נכתב בשיתוף עם טוני שטרן, מיד לאחר שנפרדה מג'יימס טיילור. קרול קינג תיארה את העבודה המשותפת וסיפרה: TONI WAS VERY HELPFUL IN GETTING ME TO EXPRESS MY FEELINGS. השיר הזה הפך להמנון של פרידות בוגרות בכל העולם.

לגבי הלהיט הממיס YOU'VE GOT A FRIEND, מתברר שההשראה הגיעה משורה בשיר FIRE AND RAIN של ג'יימס טיילור. טיילור עצמו כה אהב את השיר שביקש להקליט גרסה משלו במקביל אליה. השיר I FEEL THE EARTH MOVE, שפותח את התקליט באנרגיות גבוהות, לא נכתב על רעידת אדמה גאולוגית אלא על הרעד שעורר בה גבר מסוים.

בתקליט נכללה גם הגרסה האישית שלה לשיר WILL YOU LOVE ME TOMORROW, שבוצע במקור על ידי להקת השירלס בשנת 1960 והיה הלהיט הראשון שלה ושל גופין שהגיע למקום הראשון במצעדים. שיר נוסף שזכה לעדנה מחודשת הוא A NATURAL WOMAN, שנכתב במקור עבור ארית'ה פרנקלין לאחר שג'רי ווקסלר, מבכירי תעשיית התקליטים, הנחית על גופין לכתוב למלכת הנשמה שיר עם השם הזה. הגרסה של קרול קינג העניקה פה רובד חשוף ומרגש במיוחד.

התקליט TAPESTRY (עם החתול בעטיפה שנקרא טלמכוס).נמכר בהצלחה מסחררת וגרף פרסי גראמי רבים, כולל הפרס הגדול עבור תקליט השנה. מאז אותו רגע, קרול קינג נחשבת לאבן יסוד בזרם שנקרא SINGERS-SONGWRITERS. השירים שלה, שדיברו על רגשות ללא מסכות, נגעו עמוק כל כך לליבו של הקהל האמריקאי והעולמי, והם עדיין מהדהדים ורלוונטיים גם עשרות שנים מאוחר יותר. קרול קינג - זו מלכה!

ב-9 בפברואר בשנת 1964 טולטלה אומה אמריקאית שלמה לנוכח הביטלס בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן.

חמישה שירים בלבד נדרשו לביטלס כדי להציף אומה שלמה – מוכת צער ויגון על רצח נשיאה הנערץ – בגל של התלהבות חדשה לגמרי. מצלמות האולפן של תוכנית האירוח, בראשותו של המנחה הפופולרי אך השמרן למדי אד סאליבן, קלטו את הצרחות, הבכי, מבטי ההערצה והאקסטזה של הצעירות שנכחו במקום. ארבעת חברי הלהקה, מחויטים וחייכניים, הסתירו את העובדה כי אחד מהם, ג'ורג', חולה בדלקת שקדים; בשל מחלתו הוא אף החסיר את החזרה לקראת הצילום שנערכה באותו בוקר. ניל אספינל, העוזר הנאמן, עמד במקומו כדי לסייע לתאורנים ולצלמים לכוון היטב את המיקומים. העיתונאי לארי קיין סיפר: "נכחתי בחזרה הזו וראיתי את ג'ון מזיע ורועד. נראה היה כי הוא נטל יותר מדי כדורים. ראיתי את ג'ון לוקח כדורים בעבר, אבל עד אותו רגע עם אד סאליבן לא קישרתי בין הכדורים לרעידות שמהן סבל כל הזמן, לפני שעלה לנגן".

מיד עם נחיתת הביטלס בארה"ב, ניגש פרנסיס הול לעבודה. כבעלים וכנשיא של חברת 'ריקנבקר', הוא ידע שג'ון השתמש בעבר בגיטרה מתוצרתו, וביקש להיפגש עם הלהקה ועם אפשטיין במלון 'סאבוי הילטון', לאחר החזרה מול המצלמות. הול הביא עימו לפגישה מוצר חדש ממפעלו: גיטרת 12 מיתרים. ג'ורג' נעדר מהפגישה כיוון שהיה חולה בחדרו, ולאחר הפצרותיו של הול ניאותו כולם להגיע לחדר החולה, יחד עם הגיטרות שהביא הול. ג'ורג' פרט בגיטרה, התלהב וקיבל אותה במתנה, אך הול לא הצליח להשיג עסקה רשמית עם הביטלס.

אד סאליבן שמע לראשונה על הביטלס כשנחת בלונדון ב-31 באוקטובר 1963 עם אשתו, סילביה. באותו זמן נחתו שם הביטלס בחזרה משטוקהולם. סאליבן, שלא הבין את פשר הצרחות סביבו, שאל על מה המהומה. שבועיים לאחר מכן הוא כבר סיכם עם בריאן אפשטיין על הופעתה של התופעה הזו בתוכניתו. למרות שלא הייתה זו הופעתה הראשונה של להקת הביטלס בטלוויזיה האמריקאית (הראשונה נערכה ב-18 בנובמבר 1963, עם דיווח מאנגליה על ה"ביטלמאניה") – ההופעה אצל סאליבן הייתה הראשונה מסוגה והמשמעותית ביותר. לפני הצילום דרש אפשטיין מסאליבן שיראה לו את הטקסט שבאמצעותו הוא מתכוון להציג את הביטלס. סאליבן השיב לו בבוטות שיסתלק מעל פניו. לאפשטיין לא הייתה סיבה לדאגה, שכן סאליבן הציג היטב את הארבעה; הבעיה האמיתית צצה לאחר מכן, כאשר המיקרופון של ג'ון לא פעל כהלכה במהלך ההופעה מול כ-73 מיליון צופים. ארבע חליפות ועניבות תואמות, ארבע רעמות שיער ארוכות שטולטלו מצד לצד, ארבעה זוגות מגפי ביטלס וחמישה שירים – מתוכם ארבעה קצביים להפליא – עשו היטב את העבודה.

לאחר המופע קיבלו הביטלס מכתב שריגש אותם מאוד: "מזל טוב על הופעתכם בתוכנית של אד סאליבן. אנו מאחלים לכם שתצליחו פה באמריקה. תמסרו דרישת שלום חמה לאד. שלכם, אלביס והקולונל". סאליבן פתח את התוכנית באזכור המכתב, ולאחר שתי פרסומות לקצף גילוח ולמשחת נעליים הוסיף: "העיר שלנו לא ידעה התרגשות גדולה יותר מזו שחוללו ארבעת הצעירים מליברפול שקוראים לעצמם הביטלס. הלילה הם יבדרו אתכם אצלנו פעמיים. גבירותיי ורבותיי – הביטלס!". עם אזכור שם הלהקה נשמע רעש אדיר של צרחות מהקהל, בעוד הארבעה פצחו בשיר ALL MY LOVING. בשיר השני, TILL THERE WAS YOU, הוצגו שמות חברי הלהקה על המסך, ולצד שמו של ג'ון הופיע הכיתוב: "מצטערים בנות, הוא נשוי".

לאחר שיר רגוע זה עברו הביטלס לבצע את SHE LOVES YOU, תוך נענוע שיערם באופן מסעיר, כשהם זוכרים שסאליבן אסר עליהם לדבר בין השירים. לאחר מכן זכה הקהל להופעות של קומיקאי וכוכבת מחזות זמר. הקהל שמר על שקט עד שהודיע המנחה כי הגיעה העת לחלק נוסף של הביטלס במופע. הצרחות חזרו כשלבסוף ניגשו הארבעה ללחוץ את ידו של סאליבן ונופפו לקהל, שהיה על סף עילפון. גם ויליאם לודויג ג'וניור התמוגג מההופעה, כשראה את שם החברה שלו מתנוסס על תופיו של רינגו מול מיליוני זוגות עיניים. למחרת השידור הוצף העסק שלו בטלפונים והוא נאלץ להוסיף משמרת יומית נוספת לעובדיו, עד השעה אחת בלילה. גם חברות הגיטרות GRETSCH, 'ריקנבקר' ו'הופנר' נהנו מהפרסום הטלוויזיוני היעיל. חברת המגברים VOX נאלצה לראות כיצד מגבריה נדחקים לשני צידי הבמה, מחוץ לעדשת המצלמה, אך החשש היה מיותר; הביטלס הוכיחו לקהל האמריקאי – שהיה מורגל למגברי 'גיבסון' ו'פנדר' – שהצליל הייחודי שלהם מגיע דווקא ממגברי VOX.

בבוקר הניו-יורקי המושלג מיהרו העיתונים לפרסם גם ביקורות צוננות. ב'ניו יורק טיימס' נכתב: "אתם יכולים להוריד את האקדחים שלכם – הביטלס אינם מזיקים". ה'וושינגטון פוסט' כתב: "הביטלס התנהגו באופן מתורבת יותר מרוב גיבורי הרוק'נ'רול שלנו. הארבעה נראים שמרנים, חסרי סקס אפיל ומבוייתים". הביקורות לא הצליחו לקרר את ארבעת הלבבות הפועמים בהתלהבות, שידעו בוודאות דבר אחד – הלהקה שלהם הפכה לסנסציה.

הסיפור השלם של הביטלס, כולל המון פרטים שנחשפים לראשונה - בספר "ביטלמאניה!"

הכפות המאוהבות קמות! ב-9 בפברואר בשנת 1964 הוקמה להקת LOVIN SPOONFUL, שהביאה מוסיקה משובחת מארה״ב, במהלך הסיקסטיז. שני שירים בולטים היו SUMMER IN THE CITY ו- DAYDREAM (לא להתבלבל עם להיט בשם זה של להקת WALLACE COLLECTION).

באותו לילה גורלי, קצת לפני שהביטלס הופיעו לראשונה בתוכנית האירוח של אד סאליבן ושינו את פני ההיסטוריה, ג׳ון סבסטיאן קיבל שיחת טלפון ששינתה את חייו. על הקו הייתה חברתו מאמה קאס אליוט, שהורתה לו להגיע מיד לדירתה כדי לצפות יחדיו בשידור ההיסטורי. קאס כבר החזיקה אז במוניטין של שדכנית כישרונות כרונית, אחת שאהבה לחבר בין אנשים וליצור ניצוצות. היא זו שהייתה אחראית מאוחר יותר לחיבורים שהולידו להקות כמו קרוסבי, סטילס ונאש, ובאותו ערב היא שמה את עיניה על צמד חדש.

בין הבקבוקים וההתרגשות בסלון של קאס לנוכח הביטלס שריצדו על המסך, פגש ג׳ון סבסטיאן את הגיטריסט זאל ינובסקי. השניים פתחו בשיחה ותוך שניות בודדות נוצרה ביניהם כימיה שהייתה חזקה יותר מכל מגבר באותה תקופה. ברגע שהסתיימה הופעתם של ארבעת המופלאים מליברפול על המסך, סבסטיאן וינובסקי לא יכלו להתאפק. הם שלפו את הגיטרות שלהם והחלו לנגן יחדיו בדירה של קאס, מרתקים את כל הנוכחים עד לשעות הקטנות של הלילה. ההתלהבות הייתה כל כך מוחשית, שלמחרת בבוקר סבסטיאן כבר התקשר לקאס והודיע לה שינובסקי פשוט לא יוצא לו מהראש. באותו זמן בדיוק, ינובסקי התקשר אליה וביקש את מספר הטלפון של סבסטיאן. קאס, שהבינה מיד את הפוטנציאל הטמון במפגש, דאגה להדק את הקשרים ולדחוף אותם קדימה.

כך נולדה להקת LOVIN SPOONFUL, שהביאה לעולם מוסיקה משובחת מארצות הברית במהלך שנות השישים. השם של הלהקה, אגב, הגיע מתוך שיר של מוזיקאי הבלוז מיסיסיפי ג'ון הארט, כשסטיב בון הבסיסט התנגד לזה תחילה כי חשש שהשם מרמז לשימוש בסמים (כף המשמשת לחימום הרואין), אך ג'ון סבסטיאן התעקש. חברי הלהקה נפגשו עם המפיקים של סדרת הטלוויזיה THE MONKEES כדי לשקול להיות הלהקה בתוכנית, אך ויתרו כשהבינו שיצטרכו לשנות את שמם ולאבד את השליטה האומנותית. והמפיק פיל ספקטור רצה להחתים ולהפיק את הלהקה לאחר שראה אותה מופיעה במועדון ה-NIGHT OWL, אך החברים דחו אותו כי רצו לנגן בכלי הנגינה שלהם בעצמם ולא להיות תלויים בנגני אולפן של המפיק הזה.

אפילו להקת CREAM, שכללה את אריק קלפטון, ג׳ק ברוס וג׳ינג׳ר בייקר, הושפעה מהם בצורה ניכרת (כולל לקיחת רצץ אקורדים מהלהיט SUMMER IN THE CITY לטובת TALES OF BRAVE ULYSES). אריק קלפטון אף הביע בעבר את הערכתו העצומה ליכולות הגיטרה של ינובסקי. גם הביטלס לא נשארו אדישים. פול מקרטני הודה בגלוי שכתב את השיר GOOD DAY SUNSHINE עבור התקליט REVOLVER בהשפעת הלהיט של הכפות המאוהבות (איך שגלגל מסתובב לו...), DAYDREAM, שבכלל נולד מתוך ניסיון של ג׳ון סבסטיאן לכתוב שיר בסגנון WHERE DID OUR LOVE GO של להקת הסופרימס. הוא ניסה לחקות את המקצב, אך בסוף הואט הקצב והפך למשהו נינוח הרבה יותר. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בדרום ארה"ב עם אותן סופרימס אך שם נחשפו החברים לגילויי גזענות קשים כלפי הזמרות השחורות, כולל תקרית במסעדה שסירבה לשרת אותם יחד.

ג'ון סבסטיאן הודה בהמשך שהלחן DAYDREAM גם הושפע מאוד (או אף יותר מדי) מהשיר הישן GOT A DATE WITH AN ANGEL של האל קמפ משנות ה-30. והטייק הסופי של השיר הורכב מחלקים שונים שהודבקו יחד, כי הלהקה לא הצליחה לנגן את תפקידי הגיטרה המסובכים בטייק רציף אחד. חברת התקליטים פרסמה מודעה לקידום הסינגל הזה במגזין בילבורד, בה האותיות L ו-S ו-D היו מודגשות ומאוירות, מה שהכעיס מאוד את חברי הלהקה שניסו להתרחק מתדמית של סמים.

השיר הבולט השני של הלהקה, SUMMER IN THE CITY, הציג צד אחר לגמרי שלהם. זה נולד מתוך פואמה שכתב אחיו הצעיר של ג׳ון, מארק סבסטיאן, כשהיה רק בן 14. השיר תיאר את המתח והחום של הקיץ בניו יורק, והלהקה החליטה להוסיף לו אלמנטים של רעשי רחוב אמיתיים כדי להגביר את האותנטיות. במהלך ההקלטות הם השתמשו בצלילים של פטיש אוויר וצפצופים של מכוניות, כולל צופר של מכונית מדגם VOLKSWAGEN BEETLE. כן! כן! השיר הפך להמנון הקיץ האולטימטיבי והגיע למקום הראשון במצעדים בארצות הברית באוגוסט 1966. כך הלהקה הצליחה לשלב בין רוק, פולק ופופ בצורה שגרמה לכל תקליט שלהם להישמע רענן וחדשני, וכל זאת בזכות אותו מפגש מקרי אך מתוזמן היטב בדירה של מאמה קאס. דרך אגב, כמו הרבה צעירים של התקופה מול מלחמת ויאטנם - ג'ון סבסטיאן התחתן עם חברה לסבית של הלהקה בשם "בוצ'י", רק כדי לנסות ולהימנע מגיוס למלחמת וייטנאם. הלהקה אף כתבה עליה שיר, BUTCHIE'S TUNE. תקרית נוספת שממחישה את התקופה - כשג'ון סבסטיאן ניגש אז למוזיקאי הג'אז הנערץ מיילס דייוויס במטוס כדי להחמיא לו, דייוויס ענה לו בקרירות: "אני לא מדבר עם לבנים".

וינובסקי, שהקים את הלהקה בתשוקה כה רבה? הוא פוטר ממנה ב-1967 בהצבעה של 2 נגד 1. ובחוזה ההקלטות המחודש של הלהקה היה סעיף "איש מפתח" שקבע כי מבחינת חברת התקליטים, הלהקה קיימת רק כל עוד ג'ון סבסטיאן חבר בה, מה שהפך את שאר החברים ל"נגנים נלווים" מבחינה חוזית. לא נעים - אבל ככה זה הביזנס.

האיש החשוב שנע בין הרוק המתקדם לרוק האיצטדיונים. ב-9 בפברואר בשנת 2022 מת בגיל 75 איאן מקדונלד - ומלך הארגמן הרכין את ראשו.

זה לא היה עוד מוות של מוזיקאי רגיל, אלא פרידה מאדם שהצליח להנדס כמה מהצלילים הכי מזוהים בהיסטוריה של הרוק המתקדם. מקדונלד, שמת בביתו שבניו יורק כשהוא מוקף במשפחתו, השאיר אחריו חלל בצורת מלוטרון וסקסופון שלא ייסגר בקרוב.

מקדונלד היה ממייסדי להקת קינג קרימזון, ממנה פרש בסוף 1969, רגע אחרי שהם שינו את פני המוזיקה לנצח. התרומה שלו לתקליט הראשון הייתה קריטית במיוחד. בשיר 21ST CENTURY SCHIZOID MAN, מקדונלד לא רק ניגן בסקסופון, אלא העביר אותו דרך מגברים מעוותים כדי ליצור סאונד מחוספס שנשמע כמו מנוע סילון זועם. השיר נכתב על מלחמת וייטנאם והפך לאחד המבשרים של המטאל, כשמקדונלד אחראי על העיבודים המורכבים בחלק האינסטרומנטלי שנקרא MIRRORS.

לגבי השיר I TALK TO THE WIND, מקדונלד כתב אותו בכלל לפני שהלהקה הוקמה באופן רשמי, עבור הרכב מוקדם יותר שבו היה חבר בשם GILES, GILES AND FRIPP. השיר הזה הציג את הצד הפסטורלי שלו, עם חליל צד עדין שהפך לסימן ההיכר שלו. "זה היה שילוב של ניסיון, כישרון וכתיבת שירים של אנשים", הוא סיפר על מלך הארגמן ההוא ושנים לאחר פרישתו הוא הביע חרטה על ההחלטה לעזוב.

לאחר הפרישה הדרמטית, הוא יצר תקליט נהדר עם מתופף הלהקה (שפרש ממנה יחד עמו), מייקל ג'יילס. הצמד מקדונלד וג'יילס הותיר תקליט אחד בלבד, שנחשב לפנינה מורכבת ומרגשת. השיר FLIGHT OF THE IBIS מהתקליט הזה השתמש באותה מנגינה שיועדה במקור לשיר CADENCE AND CASCADE של קינג קרימזון, מה שמראה כמה המוח שלו היה מלא ברעיונות שלא הפסיקו לזרום. הצמד לא המשיך משם ביחד ומקדונלד המשיך לעבוד בהקלטות והפקות עבור אחרים, כשהוא תורם מהכישרון שלו לאמנים כמו טי רקס בתקליט ELECTRIC WARRIOR.

התפנית הגדולה בעלילה קרתה בשנת 1976, כשאיאן קיבל הזמנה ממיק ג'ונס להקים להקה שתיקרא פורינר. הפעם זה לא היה רוק פסיכדלי ומסובך, אלא מכונת להיטים משומנת. ההצלחה הייתה אדירה לפורינר, אך התיסכול של מקדונלד היה רב, כי נותר בה בצילו של ג'ונס. לאחר שלושה תקליטים הוא פרש ממנה והמשיך הלאה ליצירות מוסיקליות אחרות, כשהוא מחפש תמיד את האתגר הבא. "כמה אנשים נהגו לומר לי, 'איך אתה יכול לעשות את פורינר אחרי שהיית בקינג קרימזון?' אבל זה לא משנה לי. הייתה לי הרבה יותר מעורבות בכתיבה ובהפקה ממה שאולי ניתן לי קרדיט שם", הוא נהג לומר למבקרים שלא הבינו איך אפשר לעבור מחליל צד עדין לדיסטורשן של אצטדיונים.

הוא אולי לא זכה למעמד של כוכב פופ מנצנץ בשורה הראשונה, אבל איאן מקדונלד היה האיש שבנה את הקירות שעליהם נשען הרוק המודרני. הוא ידע להיות וירטואוז ונגיש בו זמנית, ולמרות החרטות הקטנות בדרך, הוא השאיר לנו עולם עשיר בצלילים שגם בעוד חמישים שנה יגרמו לאנשים לחשוב שהם שומעים משהו מהעתיד.

מקדונלד אף חתם בספרי הראשון, "רוק מסביב לשעון":

איגי פופ והסטוג'ס? זהו! ב-9 בפברואר בשנת 1974 הופיע איגי פופ בפעם האחרונה בסבנטיז עם להקת הסטוג'ס. היה זה במקום בשם 'הפאלאס' שבדטרויט.

ב-9 בפברואר 1974, על במת מועדון פאלאס המיוזע בדטרויט, הגיע לסיומו פרק סוער במיוחד בהיסטוריה של הרוק כאשר איגי פופ והסטוג'ס הופיעו בפעם האחרונה לאותו עשור. זה לא היה סתם מופע פרידה מנומס אלא התפוצצות חסרת רסן של זעם, זיעה וחפצים מעופפים שסימנה את סוף הדרך של אחת הלהקות המשפיעות יותר.

המהומה החלה למעשה חמישה ימים קודם לכן במהלך הופעה בבר בשם חוות הרוק'נ'רול במישיגן. שם, חבורת אופנוענים קשוחה בשם הסקורפיונס – וחשוב להבהיר שמדובר בכנופיית כביש אמיתית ולא בלהקה הגרמנית ההיא – החלה להמטיר ביצים על הבמה. איגי פופ לא נשאר חייב והתעמת חזיתית עם מנהיג הכנופיה, מה שהוביל לתיגרה שלא הסתיימה בחיבוק אוהב. יום לאחר מכן, הלהקה התארחה בתחנת הרדיו WABX ואיגי פופ ניצל את השידור כדי למסור מסר רעיל לעקרבים: אם יש לכם אומץ, תגיעו להופעה בפאלאס.

האופנוענים הרימו את הכפפה והגיעו בהמוניהם כשהם מצוידים בכל מה שאפשר לזרוק. למרות שלצד הלהקה עמדה כנופיית אופנועים מגוננת בשם ילדי האלוהים, יד האלוהים נותרה חסרת אונים מול המטח המסיבי של בקבוקי בירה, קרח, ביצים ואפילו סוכריות ג'לי שנחתו על הבמה. באותו ערב גורלי הלהקה פשוט התפרקה לרסיסים.

איגי פופ נזכר ברגעים שאחרי המבול: "בסיום ההופעה הייתי במגרש החניה וניגש אליי הגיטריסט וויין קריימר. הוא אמר לי שהייתה אחלה הופעה ושאתן לו כאן ועכשיו את הכסף שאני חייב לו וכיוון אקדח לבטן שלי. מאז הוא התנצל על כך וקיבלתי את התנצלותו, אבל הוא צדק כי הייתי חייב לו הרבה כסף".

הכאוס הזה תועד והפך שנתיים מאוחר יותר ליצירה הידועה בשם METALLIC KO. מדובר בהקלטה פיראטית שהשיג בחור בשם מייקל טיפטון, שהיה חבר של מתופף הלהקה סקוט אשטון. ההקלטה נמכרה למארק זרמטי, מנהל לייבל התקליטים הפיראטי SKYDOG, שהוציא את הדברים לאור ללא אישור רשמי.

ב-9 בפברואר בשנת 1997 מת בריאן קונולי, הזמר של להקת הפופ-רוק הבריטית SWEET. שרשרת של התקפי לב לא הותירה לו סיכוי בגיל 51.

הסיפור המלהיב של החבורה הזו התחיל הרבה קודם. במרץ 1971 נכנס אל המצעד הבריטי שיר חדש של להקת גלאם-רוק טרייה ומבטיחה. בארץ שלנו מיהרו להעניק להם את השם "המתוקים", אבל כולם הכירו אותם פשוט בתור SWEET. השיר המדובר היה FUNNY, FUNNY, והוא הפך ללהיט הענק הראשון של הרביעייה המופלאה שכללה את בריאן קונולי, הגיטריסט אנדי סקוט, הבסיסט סטיב פריסט והמתופף מיק טאקר. השיר הזה נכתב על ידי הצמד ניקי צ'ין ומייק צ'פמן, ולמעשה חברי הלהקה כלל לא ניגנו בו אלא רק תרמו את קולותיהם, בעוד נגני אולפן ביצעו את העבודה על הכלים.

ההצלחה באנגליה הייתה פנומנלית, והחבורה הפכה לפנים של דור שלם שחיפש צבע ורעש. אבל כמו כל דבר טוב, הגלאם-רוק החל לגלות סימני עייפות באמצע אותו עשור. הקהל התחיל לחפש אופנה מוזיקלית אחרת, והנצנצים התחילו לצבור אבק. לקח ללהקה זמן רב עד שחזרה בבטחה למרכז הבמה ולמצעדים, והפעם זה קרה עם יצירת המופת LOVE IS LIKE OXYGEN.

השיר הזה היה שונה מכל מה שעשו לפני כן. השיר נכתב על ידי הגיטריסט אנדי סקוט יחד עם טרבור גריפין, והוא הציג צד בוגר ומורכב יותר של הלהקה. הגרסה המלאה של השיר בתקליט נמשכה כמעט שבע דקות וכללה קטעים אינסטרומנטליים מרשימים. השיר הגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי וזכה להצלחה אדירה גם בארצות הברית. השורה המרכזית בשיר טוענת כי אהבה היא כמו חמצן, אם תקבל יותר מדי תהיה גבוה מדי, ואם לא תקבל מספיק אתה פשוט תמות. ברור, לא?

דווקא אחרי ההצלחה הזו, בריאן קונולי החליט לפרוש. מאחורי הקלעים המצב היה רחוק מלהיות מתוק. קונולי שתה בכבדות, ומצב בריאותו הלך והידרדר באופן דרמטי. הוא מצא את עצמו על סף פשיטת רגל, בעיקר כי רוב התמלוגים משירי העבר זרמו לכיסיהם של האנשים שכתבו אותם עבור להקתו לשעבר, ולא אליו.

בתחילת שנות התשעים, למרות הכל, הוא לא ויתר. הוא הוציא את ההרכב שלו תחת שם המותג המפורסם ויצא לדרך חדשה. זה יצר מצב משעשע ומבלבל שבו הוא התחרה מול להקת SWEET של אנדי סקוט. לצערם של המעריצים, השימוש המוגזם באלכוהול המשיך לפגוע בהופעותיו וביכולותיו הקוליות. בריאן קונולי אפילו תכנן לשנות כיוון ולעבור לסגנון קאנטרי, מתוך מחשבה שזה יתאים יותר לקולו הסדוק, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. סדרה קשה של התקפי לב תקפה אותו והכריעה את גופו.

בימיו האחרונים, כשהוא סובל מנכות חלקית, הוא מת כתוצאה מאי ספיקת כליות בביתו. אך רגע לפני שהאורות כבו, הוא הצליח להגשים משאלה מרגשת אחת אחרונה; הוא איחד את שלושת חבריו המקוריים ללהקת SWEET. אנדי סקוט, סטיב פריסט ומיק טאקר ישבו יחדיו מסביב למיטתו וחלקו עמו את רגעיו האחרונים בחיים.

בעיתון THE STAGE הבריטי נכתב עם מותו הספד נוקב שנשאר חקוק בזיכרון: "לצערנו, כמה מורדים שורדים כדי להפוך לפרודיות אכזריות של מה שהיו. בריאן קונולי סבל מגורל כזה והישרדות אינה תמיד חברתו הטובה ביותר של האמן המופיע".

ב-9 בפברואר בשנת 1970 יצא תקליט שהחזיר את להקת הדלתות למסלול, אחרי ניסיון מוזיקלי בתקליטם הקודם (עם סקציית כלי נשיפה וכלי קשת) שהרים לא מעט גבות של מעריצים.

בפרספקטיבה היסטורית, התקליט MORRISON HOTEL נחשב לקלאסיקת רוק משובחת שעמדה במבחן הזמן, יצירה שחילקה את הצדדים שלה לשמות בעלי משמעות – צד אחד כונה HARD ROCK CAFE וצד שני קיבל את השם MORRISON HOTEL. אך מאחורי הצלילים המהוקצעים עמד סיפור עגום למדי, שכן ניתן לומר שדווקא שם החלה ההתפוררות האמיתית של הלהקה שהסעירה את העולם. שלושת הנגנים המוכשרים של הלהקה, ריי מנזרק, רובי קריגר וג'ון דנסמור, לא יכלו לסבול בתקופה ההיא את מראהו המוזנח ונוכחותו המעיקה של ג'ים מוריסון. ההופעות של הלהקה בתקופה ההיא התמעטו עד לכדי מספר מזערי, וכל הופעה שכזו הייתה מבחינתם סוג של בדיחה גרועה או סיוט מתמשך, והכל בגלל הסולן הבלתי צפוי שאיבד כל רסן.

בשנת 1970, בזמן בו ג'ים מוריסון חיכה בחרדה למשפטו על תקרית האשמה בהתערטלות המפורסמת נגדו במיאמי, נותר ללהקת THE DOORS לעשות עוד תקליט אחד בלבד עבור חברת התקליטים ELEKTRA, וזאת על מנת לעמוד בהתחייבויות החוזה. לפיכך נקבעו חזרות אינטנסיביות בחדר חזרות בשדרת סנטה מוניקה על מנת לכתוב חומר חדש לתקליט. אך למרות כמות החומר הרבה שנוצרה והפרץ היצירתי, החזרות לא היו קלות כלל ועיקר. האווירה הייתה טעונה, וג'ים מוריסון והגיטריסט רובי קריגר נקלעו לתיגרה קולנית כי מוריסון התעקש להכניס לקרדיט הכתיבה באחד השירים את שמו של חבר שלו מימי בית הספר לקולנוע ב-UCLA, בטענה שעזר לו לכתוב אותו. שמו של החבר היה פול פארן. השיר שהם רבו עליו נקרא WAITING FOR THE SUN, וכששככו הרוחות - קריגר ניצח בויכוח. פרט מעניין לגבי השיר הזה הוא שהוא נוצר במקור במהלך הסשנים לתקליט השלישי של הלהקה שנקרא בדיוק בשם הזה, אך אז הוחלט שאינו מוכן ולכן הוא חיכה בסבלנות בצד עד שצץ מחדש בתקליט הנוכחי, כמו אורח לא קרוא שהגיע למסיבה באיחור אופנתי.

חברי הלהקה נכנסו בתחילת 1970 לאולפני LA CIENEGA בלוס אנג'לס על מנת להקליט את התקליט שייקרא MORRISON HOTEL. המפיק הוותיק והקפדן, פול רוטשילד, רצה שהתקליט הזה יהיה עם סאונד כבד, בשרני וחי יותר מהתקליט הקודם, THE SOFT PARADE. רוטשילד כיוון לתקליט בלוזי יותר, וחזרה לשורשים השחורים של הרוק, ולא סתם. מצבו של מוריסון בזמן ההוא היה רע מאד. הוא היה אלכוהוליסט כבד, מנופח ובעל זקן עבות שהסתיר את פניו היפות לשעבר. בעוד שבשני התקליטים הראשונים הוא נהג להביא שפע של טקסטים משלו ללהקה, הפעם נאלץ קלידן הלהקה, ריי מנזרק, לחטט במחברות הישנות והמקומטות של מוריסון על מנת לדלות משם טקסטים ושברי רעיונות, שכן לסולן הלהקה כבר לא היה את הכוח הנפשי או הפיזי לעשות זאת בעצמו.

במהלך ההקלטות קרו כמה שיתופי פעולה מעניינים. יום אחד נתקל רוטשילד בגיטריסט הבלוז החלוצי לוני מאק, שהיה ידוע בנגינת הויברטו שלו. הוא הזמין אותו להקליט עם THE DOORS. מאק הסכים בשמחה והקליט את תפקיד גיטרת הבס לשיר הפותח והמחוספס ROADHOUSE BLUES. השיר הזה הפך לימים לאחד משירי הברים הגדולים בכל הזמנים, והוא נולד מג'אם סשן ספונטני באולפן. באותו ערב הגיע לאולפן במקרה גם ג'ון סבסטיאן מלהקת THE LOVIN' SPOONFUL והקליט באופן ספונטני תפקיד מפוחית לוהט לשיר הזה. מכיוון שסבסטיאן היה אז חתום בחברת תקליטים אחרת והיה חשש להסתבכות משפטית, הוא לא יכל לקבל קרדיט רשמי על שמו ולכן הופיע על עטיפת התקליט תחת הכינוי המסתורי G. PUGLESE.

הטקסטים בתקליט שיקפו את המציאות הכאוטית של מוריסון. את המשפט המפורסם KEEP YOUR EYES ON THE ROAD כתב מוריסון אחרי נסיעה מפחידה שחווה עם חברתו הג'ינג'ית, פאמלה קארסון, כשהיא משמשת כנהגת לא מוצלחת במיוחד בדרכים המפותלות של קניון טופנגה. מוריסון, שישב במושב הנוסע מבועת, תרגם את הפחד למילים. הוא כתב גם את השיר QUEEN OF THE HIGHWAY שמופיע בתקליט על מערכת היחסים המורכבת שלו עם קארסון, שיר שהתחיל כקטע ג'אז עדין והתפתח לרוק קצבי יותר. שיר נוסף בתקליט, PEACE FROG, נולד מטקסט שמוריסון כתב במחברותיו תחת הכותרת ABORTION STORIES והתייחס לאירועים פוליטיים אלימים בשיקגו של שנת 1968, כמו גם לזיכרון ילדות שלו על תאונת דרכים בה ראה אינדיאנים מדממים על הכביש. ריי מנזרק הלביש על המילים הללו ריף גיטרה פ'אנקי וחריף שקריגר ניגן, והתוצאה הייתה אחד השירים המיוחדים בתקליט. גם השיר THE SPY הוא דוגמה מצוינת למצב הרוח באולפן, שיר שנכתב בהשראת הספר בית גילוי העריות של הסופרת אנאיס נין, בו מוריסון שר בקול נמוך ומפתה על היותו מרגל בבית האהבה.

אך לא רק מוזיקה הייתה שם, אלא גם דרמות שהיו יכולות לפרנס תסריט הוליוודי. יום אחד הגיע מוריסון לאולפן כשהוא מלווה בכמה אנשים לבושים בחליפות טוקסידו יקרות ובנות זוג בשמלות ערב נוצצות. הוא בחר אותם באופן אקראי בבילוי ליד האולפן והציע להם לבוא ולראות סשן הקלטה אמיתי עימו. האנשים העשירים הסכימו בהתלהבות במחשבה שזו תהיה חוויה מרנינה בשבילם להיות באולפן הקלטות של להקת רוק. מוריסון ביקש משאר הנוכחים באולפן להמשיך כרגיל כאילו לא קרה כלום, והוסיף בקריצה כי האורחים הם חברים שלו. אחד האורחים היה שחקן קולנוע בריטי בשם לורנס הארווי. המפיק פול רוטשילד שאל בחשד את טכנאי ההקלטה הוותיק, ברוס בוטניק, אם הוא מזהה פרצופים נוספים בחבורה העליזה. בוטניק השיב לחיוב והוסיף בלחש כי אחד האנשים הוא תומאס רדן, מפקד משטרת לוס אנג'לס בכבודו ובעצמו. באותה שנייה התכופף בעדינות רוטשילד, שהחל להחוויר כמו סיד, אל מתחת לקונסולה הענקית בעודו צועק לאחרים להתחיל לנגן טייק באופן מיידי. בשניה שהתרומם משם, כל מחבוא הסמים העשיר שלו שהיה מודבק מתחת לקונסולה התרוקן מהם ונעלם בכיסו. ממש כמו קסם של הודיני. רוטשילד ההמום והזועם הסתכל על מוריסון שנתקף בצחוק היסטרי למראה הפאניקה שאחזה במפיק שלו מול מפכ"ל המשטרה.

גם הסיפור מאחורי העטיפה הוא אנקדוטה משעשעת בפני עצמה. צילום עטיפת התקליט נעשה על ידי הצלם הנודע הנרי דילץ, שקיבל את העבודה הנחשקת לאחר שחברי הלהקה ראו והתלהבו מהעטיפה שעשה לתקליט הבכורה של הסופר-גרופ CROSBY, STILLS & NASH. ריי מנזרק הקלידן סיפר לדילץ שראה מקום מוזנח בתחתית לוס אנג'לס, באזור מפוקפק למדי, שנקרא MORRISON HOTEL. זה היה סוג של מלון זול וכושל לאנשים קשי יום. השלט המהבהב על חלון הראווה של המלון הראה שמחיר החדרים שם היה החל משניים וחצי דולר ללילה. הלהקה והצלם הגיעו למקום, אך פקיד הקבלה הזועף לא הרשה לדילץ וללהקה להצטלם בתוך הלובי. החבורה יצאה החוצה מאוכזבת, אך בשלב מסויים הפקיד עזב את העמדה והלך לכיוון המעליות. זו הייתה השנייה הקריטית בה קפצו כולם לעמדות שלהם מאחורי חלון הראווה הגדול המשקיף לרחוב. דילץ, שתפס את הרגע, רץ מהר עם המצלמה אל מחוץ למלון וצילם במהרה את התמונה האייקונית שהפכה לעטיפה הקדמית. לאחר מכן מוריסון הציע שכולם יילכו לשתות משהו כדי להירגע מהאדרנלין, והם מצאו לא רחוק משם, באזור שכונה SKID ROW, באר משקאות שכונתי ופשוט שנקרא HARD ROCK CAFE. שם הצטלמו גם כן, כשאחת התמונות משם מתנוססת בגאון על העטיפה האחורית של התקליט. הסיפור לא נגמר שם; שנה לאחר צאת התקליט התקשר מישהו לדילץ מאנגליה. הצלם סיפר כי אותו בחור מאנגליה הסביר לו שהוא פותח בית קפה שם והאם הוא יכול לקבל אישור לשימוש בשם הסמלי הזה. דילץ אישר, וזו הייתה למעשה התחלת האימפריה הידועה בכל העולם בשם HARD ROCK CAFE, וכל זה בזכות תמונה אקראית של להקת THE DOORS.

התקליט MORRISON HOTEL קיבל ביקורות לפה ולשם עם צאתו. לסטר באנגס, המבקר הנשכני שכתב במגזין רולינג סטון, יצא מאוכזב למדי ופרסם בזמנו ביקורת נוקבת: "מלון מוריסון נפתח בפיצוץ רב עוצמה של פאנק גולמי שנקרא ROADHOUSE BLUES. הוא כולל פסנתר משונן, גיטרה עזה, ואת אחד מרגעי השירה המשכנעים ביותר שג'ים מוריסון הקליט אי פעם. הרוק הקשה והזועם הזה הוא זה שבו הדלתות תמיד הצטיינו אך נתנו לנו ממנו רק לעתים רחוקות. השיר הזה הוא אחד הטובים ביותר אי פעם, עם טקסטים מהוללים שנקשרים לתמונה מצמררת - 'התעוררתי הבוקר וקיבלתי לעצמי בירה / העתיד לא בטוח והסוף תמיד קרוב'. משם ואילך הדרך עוברת בעיקר בירידה. זה ממש חבל, כי איכשהו תלו ציפיות גבוהות באלבום הזה וכל כך רצו להאמין שזה יהיה כה טוב שיהיה מפחיד להקשיב לו כשייצא סוף סוף. זה יכול היה להיות אלבום משובח; אבל האמת הבלתי נמנעת - ונראה שזו בעיה בלתי ניתנת להתגברות אצל הדלתות. אין פה חדש. לא מעט פעמים ראינו שבאר המשאבים של הלהקה עמדה להתייבש. אולי יחזור הטוב לשרור אם ארבעת החברים יחברו מחדש ללהקה האחרת, המבטיחה והמבריקה שהייתה אצלם בתקופת אלבומם הראשון, אבל לעת עתה, הם יכולים רק להיות מומלצים לבעלי עניין אישי בהם בלבד". למרות הביקורת, התקליט הגיע למקום הרביעי במצעד האמריקאי, הישג מרשים בהתחשב בנסיבות.

המצב האישי של מוריסון אז לא היה קל כלל; בפני מוריסון ניצבו שני משפטים פליליים שאיימו על חירותו. משפט אחד נקבע ל-17 בפברואר 1970, בעקבות התקרית המביכה בה מוריסון טס עם חברו, השחקן טום בייקר, לפניקס באריזונה על מנת לראות הופעה של להקת הרולינג סטונס. במהלך הטיסה הטריד מוריסון, כשהוא שיכור לגמרי וחסר שליטה, דיילת המומה שהלכה והתלוננה נגדו לרשויות. אם זה לא הספיק, אז המשפט על התערטלותו במהלך הופעה במיאמי נקבע לחודשיים לאחר מכן. מוריסון עמד בפני מעצר ארוך על בטוח וסכנת מאסר ממשית.

חברי הלהקה החליטו בינתיים לצאת למסע הופעות לקידום התקליט ברחבי ארצות הברית. אך הפעם נשברה הכימיה המפורסמת ביניהם לחלוטין. מוריסון נסע לבדו ממקום למקום בנפרד לשאר חבריו ללהקה, מבודד בעולמו. גם מצב רוחו השתנה באופן קיצוני מהופעה להופעה, וחבריו ללהקה ניסו לחפות מוזיקלית, במקצועיות מהולה בעצב, על הסולן שלהם שעמד פעמים רבות על הבמה, אחז במיקרופון, מילמל מילים לא ברורות ולא סיפק את הסחורה מבחינתם ומבחינת הקהל ששילם כרטיסים.

למרבה המזל, המשפט על התקרית בפניקס יצא לטובתו בסופו של דבר. מוריסון נידון רק לתשלום קנס כבד וללא מעצר בפועל, לאחר שהדיילת שינתה את עדותה וטענה שזיהתה בטעות את מוריסון במקום את בייקר. אך לפניו ניצב עדיין המשפט המאיים על תקרית מיאמי, שנדחה לאוגוסט אותה שנה. במקביל, קריירת המשחק שכה רצה לפתח ירדה לטמיון. תעשיית הסרטים, שראתה בו בעבר כחתיך עולמי בעל פוטנציאל אדיר להיות הג'יימס דין הבא, גילתה שמולה עומד עכשיו איש שמן, לא אטרקטיבי ולא יציב נפשית שחבל להשקיע בו ולו דולר אחד.

צרה נוספת נחתה עליו, הפעם מכיוונה של אישה שנשאב בקסמיה המיסטיים. פטרישיה קנלי הייתה עיתונאית רוק ומבקרת מוזיקה, שהגדירה עצמה כמכשפה ועסקה בכישוף. היא ניהלה מערכת יחסים עם מוריסון עוד משנת 1968 לאחר שראיינה אותו. ב-24 ביוני 1970 היא הצליחה להעמידו לצידה בטקס נישואין קלטי פגאני מסורתי שנקרא HANDFASTING, שנערך בדירתה שבניו יורק, טקס שכלל החלפת נדרים ודם. למרות שהנישואים לא היו תקפים חוקית, היא ראתה עצמה כאשתו לכל דבר. כשהלהקה הגיעה להופיע בפסטיבל הענק ISLE OF WIGHT באנגליה ב-28 באוגוסט 1970, לא היה קשה לראות שעל הבמה נעמד מישהו שהיה פעם ג'ים מוריסון הכריזמטי וכעת הינו סוג של מת מהלך, עומד כמעט ללא תנועה ושר בקול עמוק וסדוק.

ג'ים מוריסון חזר למיאמי ב-30 באוקטובר 1970 על מנת להישפט סוף סוף. הרכב השופטים כלל שלושה גברים ושלוש נשים שמרניים. מוריסון נמצא אשם באשמת התערטלות על הבמה ושימוש בשפה גסה, אך באופן אירוני זוכה מאשמת היותו שיכור על הבמה. הבעיה הייתה שההיפך הגמור היה נכון – הוא היה שיכור כלוט אך לא בטוח שהתערטל באמת. הצדק לא נעשה. בשלב מאוחר יותר הומתק עונשו של מוריסון משמונה חודשי כלא עם עבודות פרך לחצי שנה, והוא שוחרר בערבות של 50,000 דולר עד לערעור. אך הדבר לא ניחם את הנוגעים בדבר. הנזק הגדול כבר נעשה והדלת של מוריסון החלה להיסגר במהירות. עוד תקליט אחד, L.A. WOMAN, והיא תיטרק ברעש עצום ומהדהד שיסיים את סיפורה של אחת הלהקות החשובות בהיסטוריה.

הדיוה הנועזת שהקדימה את זמנה ונעלמה אל תוך הלילה. ב-9 בפברואר בשנת 2022 מתה בטי דייויס בת ה-77, זמרת הפ'אנק שהשאירה כמה תקליטים ממש טובים (בשנים 1975-1973) שלא קיבלו המון תהודה בזמנו אך הפכו משפיעים מאד.

לפני שהפכה לסופת הטורנדו שזעזעה את שנות השבעים, היא הייתה בטי מאברי, דוגמנית מצליחה בניו יורק שהסתובבה במועדונים הכי נחשבים ולמדה אופנה ב-FIT. אבל הגורל שלה השתנה כשפגשה את ענק הג'אז מיילס דייויס. בשנת 1968 היא הפכה לאשתו השנייה, ומיד לאחר מכן הופיעו פניה המרשימות על עטיפת תקליטו, FILLES DE KILIMANJARO. בתקליט הזה מיילס אפילו הקדיש לה רצועה בשם MADEMOISELLE MABRY – רמז ברור להשפעה שלה עליו.

הנישואים נמשכו שנה אחת סוערת ולפעמים אלימה. "כל יום נשוי איתו היה יום בו הרווחתי ביושר את השם דייוויס", היא אמרה. למרות הזמן הקצר, בטי הפכה בשנת הנישואים למשפיעה אדירה על מיילס. היא הציגה אותו למוזיקת הרוק של התקופה, בתור מעריצה של ג'ימי הנדריקס וסליי סטון (מלהקת SLY & THE FAMILY STONE), וגרמה לו לסלול את דרכו ליצירת מוזיקת פיוז'ן פורצת דרך, כמו באלבום המופתי BITCHES BREW. גם סגנון הלבוש שלו השתנה בהתאם ובזכותה – החליפות המעונבות הוחלפו במכנסי עור ומשקפי שמש ענקיים. קהל הרוק, שסלד מג'אז, התחבר אליו פתאום.

לאחר הגירושים, דייויס לא נחה לרגע ופיתחה את הקריירה המוזיקלית שלה. היא כתבה שלל שירים והכירה מוזיקאים מובילים, כולל אריק קלפטון (שעל פי השמועות רצה להפיק אותה, אך היא סירבה). "מעולם לא החשבתי את עצמי לזמרת גדולה. אני חושבת שצ'אקה קאן וארית'ה פרנקלין הן זמרות נהדרות, אבל יכולתי להתחבר לאווירה של שיר. יכולתי להקרין את הרגשות שלי ואת המילים שלי למוזיקה".

בטי דייויס הוציאה את תקליט הבכורה שלה ב-1973, שנקרא בפשטות BETTY DAVIS, עבור חברת התקליטים JUST SUNSHINE של מפיק פסטיבל וודסטוק, מייקל לאנג. דייויס גייסה לזה את המתופף של סליי ומשפחת סטון, גרג אריקו, כדי שיפיק לה את התקליט. להקלטות הגיעו גם תותחים כמו הבסיסט לארי גרהאם (גם ממשפחת סטון), האחיות פוינטר שעשו קולות רקע, ואפילו הגיטריסט ניל שון, רגע לפני שהקים את להקת JOURNEY.

התקליט הזה היה פצצת אנרגיה. אחד השירים הבולטים בו, IF I'M IN LUCK I MIGHT GET PICKED UP, עורר סערה רבתי. השיר נאסר לשידור בתחנות רדיו רבות בגלל הטקסט הישיר והבוטה שבו בטי שרה על "נענוע הישבן" שלה בתקווה שמישהו יאסוף אותה הביתה. שיר נוסף בתקליט, ANTI LOVE SONG, נחשב לקלאסיקה של ממש. השמועות אומרות שהוא נכתב על אריק קלפטון ועל היחסים המורכבים ביניהם; בטי שרה שם על הפחד שלה להיכנס למערכת יחסים שבה הגבר ישלוט בה ("אני יודעת שאתה יכול להשתלט על הגוף שלי"), ולכן היא מעדיפה לוותר מראש.

בעידוד מיילס דייויס, שאמר לה שיש לה את כל הכישורים הדרושים לה, היא הפיקה בעצמה את שני התקליטים הבאים - THEY SAY I'M DIFFERENT שיצא בשנת 1974 ו- NASTY GAL שיצא בשנת 1975. בתקליט THEY SAY I'M DIFFERENT בלט השיר HE WAS A BIG FREAK. רבים מאמינים שהשיר נכתב על בעלה לשעבר, מיילס, וחושף צדדים אפלים של פטישיזם, כשהיא מתארת איך היא הייתה מכה אותו עם "שרשרת טורקיז" כחלק ממשחקי שליטה, ופותחת את השיר בצרחה מקפיאת דם.

אף על פי שאלבומיה (סליחה, תקליטיה) לא זכו להצלחה מסחרית, דייויס זכתה למעריצים בעקבות מילותיה עתירות המיניות, והגישה המשוחררת. היא שרה בבוטות על סקס וקולה בהחלט היה בלתי ניתן להתעלמות – מחוספס, גרוני ופראי. בגדי הבמה שלה היו מינימליים, נוצצים, עתידניים ופראיים, וכללו מגפי כסף גבוהים ובגדי גוף צמודים. ושיער האפרו שלה היה אדיר. בטי דייוויס: "כתבתי על אהבה, באמת, ועל כל רמות האהבה. זה כלל גם מיניות באופן נחרץ. כשכתבתי על זה, אף אחד לא כתב על זה. אבל עכשיו כולם כותבים על זה. זה כמו קלישאה".

חברת התקליטים איילנד (ISLAND RECORDS) עשתה דחיפה לאומית גדולה לתקליט השלישי שלה, NASTY GAL, אבל רדיו המיינסטרים לא אימץ אותה. היא הייתה "יותר מדי" בשביל אמריקה השמרנית של אז. החברה דחתה את הקלטות ההמשך שלה, ולאחר מות אביה בשנת 1980, בטי עזבה בפתאומיות את תעשיית המוזיקה, עברה לאזור פיטסבורג ושם התגוררה במשך 40 השנים הבאות מבלי ליצור מוזיקה חדשה, חיה בצניעות הרחק מאור הזרקורים. "כשאמרו לי שזה נגמר, פשוט קיבלתי את זה", אמרה דייוויס לניו יורק טיימס בראיון נדיר ב-2018. "ואף אחד אחר לא דפק על הדלת שלי וביקש ממני לחזור".

עם זאת, במהלך אותה תקופה של עשרות שנים, המוזיקה של דייויס זכתה לקהל קאלט, והעניקה השראה לדור של אמנים כמו פרינס. העניין המחודש בעבודתה הביא להדפסת מהדורות מחודשות ומושקעות של תקליטיה על ידי חברת LIGHT IN THE ATTIC, כמו גם הוצאת תקליט גנוז משנת 1976. העולם יישר קו עם בטי דייויס.

קשה לרפא את להקת ריינבאו? ב-9 בפברואר בשנת 1981 יצא אלבום חדש ללהקת ריינבאו ושמו DIFFICULT TO CURE. גילוי נאות - אני אוהב את ריינבאו בארבעת אלבומיה הראשונים. אחר כך פחות.

הכול החל בחודשי הסתיו הקרירים של שנת 1980. להקת ריינבאו מצאה את עצמה בסיטואציה מורכבת עם מחסור ברור בזמר, לאחר פרישתו המהדהדת של הזמר גרהאם בונט. נדרש לחשב מסלול מחדש וחרושת השמועות בביצת הרוק געשה ללא הפסקה בעניין זהותו של המחליף המיועד. שם אחד מפתיע שהוצב ברשימה היה ברוס דיקינסון, מי שהיה אז חבר בלהקת הרוק SAMSON וטרם מצא את אושרו ואת עושרו באיירון מיידן. דיקינסון נזכר באותם ימים וסיפר: "אכן היו שמועות מוזרות בעניין הזה וקיבלתי באמצע הלילה שיחת טלפון מאיש צוות של להקת ריינבאו ששאל אם אני פנוי. מיד אמרתי שכן, כי ריצ'י הוא מהגיטריסטים האהובים עליי. מאז לא שמעתי מהם".

בסופו של דבר, בסוף ספטמבר 1980 הוכרז בתקשורת בקול תרועה כי יש זוכה במשרת הזמר הנחשקת בלהקה. היה זה ג'ו לין טרנר בן ה-29, זמר מוכשר שהיה חבר בלהקת FANDANGO והביא עמו ניחוח אמריקאי רענן. טרנר תיאר את המפגש הגורלי בצורה ציורית למדי וסיפר: "ריצ'י התקשר אליי ואמר שהוא מעריץ את הלהקה שלי ושהוא מחפש זמר ללהקתו והזמין אותי לבדוק את האפשרות ולבוא אליהם ללונג איילנד. הגעתי והם השמיעו לי כמה שירים שנועדו לאלבום הבא. בשלב הבא מצאתי את עצמי לפתע שר באולפן את השיר I SURRENDER ואז הבנתי שהם למעשה מקליטים אותי ובאותו רגע מוחקים את השירה של גרהאם בונט, שנעשתה לפני כן לשיר הזה. לאחר מכן ניגש אליי ריצ'י עם ארגז בקבוקי בירה, פתח שני בקבוקים ואמר לי מזל טוב".

נראה היה שהכימיה בין הגיטריסט לזמר החדש הייתה מיידית. בלאקמור ציין: "לג'ו לין טרנר היה קול מלודי מאד. היה בו משהו שמאד אהבתי". לעומת זאת, הפרידה מהזמר הקודם, גרהאם בונט, הותירה משקעים של חוסר ודאות מוזיקלית. בונט עצמו שיתף את הזווית שלו על ההתרחשויות שהובילו לעזיבה ואמר: "זה השיר היחיד שהיה לנו. אז אנחנו ישבנו והסתכלנו בחזרות אחד על השני וריצ'י נכנס לחצי שעה, ניגן סתם משהו, ואז הוא היה הולך. זה היה הריגוש שנעלם, כביכול. אז הלכתי הביתה. חזרתי ללוס אנג'לס והמנהל התקשר אליי ואמר לי 'מה אתה רוצה לעשות?' אמרתי, 'טוב, שום דבר לא קורה'. השארתי כמה קולות רקע לשיר הזה. זה כל מה שעשיתי באלבום הזה, כי הוא לא הלך לשום מקום. אז המנהל אמר, 'אתה רוצה לשיר את השירים שאתה אוהב ושזמר אחר ישיר את השירים שאתה לא אוהב?' אמרתי, 'טוב, אין שם שירים בכלל. ושני זמרים - לא, זה לא יעבוד עבורי'. אז עזבתי את הלהקה".

בנובמבר 1980 ארזה הלהקה את הציוד והגיעה לקופנהגן הקרה כדי לסיים את הקלטות התקליט באולפני SWEET SILENCE. אולם, לא הכול התנהל על מי מנוחות. דמותו של טרנר לא מצאה חן בעיני כמה מאנשי הצוות שחשבו אותו ליהיר, מבלי להבין שתנועות גופו לא משקפות דווקא את אופיו אלא אולי חוסר ביטחון או מנהגי במה. הם החליטו להעניש אותו בסגנון רוק קלאסי, כשיום אחד הוא ענה לדפיקה שנעשתה בחדרו שבבית המלון הקרוב לאולפן. פנימה צעד ריצ'י עם עוד כמה אורחים שהחלו לזרוק את כל מה שבחדר דרך החלון אל הקור הדני שבחוץ. "החלון נפתח רק לזווית של 45 מעלות, כך שהיה להם קשה מאד כשניגשו למשימה עם הטלוויזיה", סיפר טרנר, שצלח את הזובור בגבורה והפך לחלק בלתי נפרד מהחבורה.

השינוי באווירה הכללית היה ניכר. לראשונה בתולדות הלהקה, ניתנה הזדמנות אמיתית גם לחברים אחרים בלהקה להביא רעיונות יצירתיים לשולחן. כך יכל הקלידן, דון איירי, להציע משיריו ולתרום לעיצוב הסאונד. בלאקמור היה פתוח להצעות, הרבה יותר מבעבר, ושאף לקבל שירים ברורים וקליטים שיכבשו את הרדיו האמריקאי. התוצאה, בהפקתו המהוקצעת של בסיסט הלהקה, רוג'ר גלובר, הפכה להיקרא DIFFICULT TO CURE. עטיפת התקליט, שעיצבה חברת HIPGNOSIS (האחראית לעטיפות של פינק פלויד ולד זפלין), הציגה קבוצת רופאים הבוחנים חולה, דימוי ויזואלי שהתכתב עם שם היצירה. בלאקמור, חובב המוזיקה הקלאסית המושבע, הביא לתקליט גם עיבוד רוקי, סוער ומרשים לקטע הסיום בסימפוניה התשיעית של בטהובן. הוא נזכר ברגע ההשראה: "אני זוכר שצפיתי במשחק כדורגל בטלוויזיה וכל הקהל שר שם יחד את הנעימה הזו. זה ממש צמרר אותי. אז החלטתי לקחת את זה ללהקה, למרות שבטהובן הוא לא מהמלחינים הקלאסיים המועדפים עליי". הצחוק המטורף הנשמע בשניות הסיום של היצירה – זהו למעשה סמפל של הצחוק של אוליבר הארדי, מהצמד הקומי המפורסם "השמן והרזה".

ואם כבר עסקנו בשירים, הלהיט הברור שפתח את התקליט בסערה הוא I SURRENDER. את השיר כתב ראס באלארד, לשעבר חבר להקת ARGENT, ששירו SINCE YOU'VE BEEN GONE העניק לריינבאו להיט גדול בתקליט הקודם שלה, DOWN TO EARTH, שיצא שנתיים לפני כן. השיר "המכניע" והקצבי הזה העניק ללהקה את המקום השלישי במצעד הבריטי. רבים לא יודעים אך באלארד הציע את השיר הזה במקור ללהקת רוק אחרת ושמה SAXON, לפני שהוא הועבר לידיהם המיומנות של חברי ריינבאו. השיר כלל קולות רקע של זמרת בשם פיית' בראון, והיה דוגמה מובהקת למעבר של הלהקה לצליל ידידותי יותר לרדיו, מה שגרם לחלק מהמבקרים לכנות את הסגנון החדש POP METAL.

עוד סוג של להיט בתקליט היה SPOTLIGHT KID. השיר, שפותח בנגינת קלידים מהירה ווירטואוזית, עוסק בתשוקה להיות במרכז העניינים ורבים פירשו אותו כשיר שנכתב על ריצ'י בלאקמור עצמו ועל הצורך שלו לשלוט בבמה. מדובר בקטע מהיר במיוחד שהפך לפייבוריט בהופעות החיות ואפשר לבלאקמור להפגין את זריזות ידיו. להיט נוסף ומשמעותי בתקליט הוא CAN'T HAPPEN HERE, אותו כתב גלובר על מפגעים סביבתיים ופוליטיים. השיר הגיע למקום העשרים באנגליה והוכיח שלריינבאו יש גם אמירה חברתית ולא רק רומנטית.

בצד האינסטרומנטלי והרגשי יותר, התקליט הציג את הרצועה VIELLEICHT DAS NÄCHSTE MAL (MAYBE NEXT TIME). זהו קטע בלוז אינסטרומנטלי שנולד מתוך אלתור באולפן והשיר MAGIC הוא גרסת כיסוי, הפעם לשיר של בריאן מורן מאלבומו מ-1978. הבחירה לבצע עוד קאבר הדגישה את הרצון של הלהקה לייצר להיטים בטוחים.

קבלת הפנים לתקליט הייתה מעורבת אך סקרנית. בעיתון טיימס קולוניסט מקנדה נכתב אז בביקורת שמצאתי: "הדבר הכי משמעותי בתקליט הזה, השישי של ריינבאו, הוא שיש לא מעט שינויים פרסונליים ונראה שזה השפיע לא מעט על הסאונד של הלהקה. ריינבאו תמיד הייתה להקת רוק כבד מטאל, אבל יש פה הרבה יותר ליטוש ומיומנות ממה שלעיתים מקשרים למתכות כבדות, שבהן לעתים קרובות יש יותר מדי קצוות מחוספסים שלא הושחזו מספיק. ריינבאו נמצאת בתקופה עמוסה. חבריה בדיוק סיימו סיבוב הופעות גדול בצפון אמריקה, שהחל באמצע פברואר, והם קבעו סיבוב הופעות בבריטניה ואירופה שנמשך עד יוני. גולת הכותרת של התקליט הוא השיר I SURRENDER, יצירה נעימה מאוד מסוג בלדה שהצליחה גם בצפון אמריקה וגם בבריטניה כסינגל. אבל היצירה המפתיעה ביותר היא הקטע שנושא את שם התקליט, שמגיע בסופו שהוא גרסה אינסטרומנטלית של הפרק האחרון של הסימפוניה התשיעית של בטהובן. אבוי, לודוויג המסכן. נכון שריינבאו מתמודדת עם זה היטב, מראה דמיון, אבל אני באמת חושב שהם היו צריכים להשאיר את זה בשקט. לא ניתן לשפר את המקור וקשה להבין את הסיבה לצחוק המטורף בשניות הסיום של התקליט".

בסופו של יום, DIFFICULT TO CURE סימן את תחילתו של עידן חדש עבור ריינבאו. הלהקה, שצירפה לשורותיה באותה תקופה גם את המתופף בובי רונדינלי, הוכיחה שהיא מסוגלת לשרוד שינויי הרכב דרמטיים ולהמציא את עצמה מחדש, גם אם המחיר היה התרחקות מסוימת משורשי הרוק הכבד הקלאסי לטובת מצעדי הפזמונים. אבל לא יודע מה אתכם - אני חש עכשיו חשק לרוץ אל התקליטייה שלי, לשלוף את התקליט RAINBOW RISING ולשים אותו מיד בפטיפון. זו התרופה שלי!

ביל היילי - היום בו המוזיקה מתה (שוב). ב-9 בפברואר בשנת 1981 מת ביל היילי. הנה סיפור העלייה המטאורית וההתרסקות הכואבת שלו.

מי לא מכירים את השיר ROCK AROUND THE CLOCK? אותו להיט שהוא הרבה מעבר לסתם פזמון; מדובר בפיסת היסטוריה, המנון קצבי, תוסס ומלהיב ששרו ביל היילי והקומטס, החל משנת 1955 והפכו איתו לסנסציה חדשה לבני הנוער. אם חשבתם שרוק'נ'רול התחיל עם בחור בשם אלביס, יש לכם טעות גדולה. היילי החשיב את עצמו כאבא של הרוק'נ'רול אבל עם השנים הפך מריר כשהתואר הזה ניתן לחלוצים אחרים והוא נותר קצת בצד. למרבה הצער, מותו היה מיסתורי כמו חייו בשנותיו האחרונות, וסימן את סיומה העגום של טרגדיית רוק קלאסית.

הסוף לא היה זוהר כמו ההתחלה. היילי בן ה-55 נמצא ללא רוח חיים בשעה 12:35, בגאראג' שבביתו בעיירה הטקסנית הקטנה, הרלינגן, ששכנה לא הרחק מהגבול עם מקסיקו. נסיבות מותו נותרו עלומות כמה זמן מאז, בגלל שאלמנתו סירבה לספק פרטים, אך השמועות דיברו על גידול במוח או התקף לב שהכניעו את האיש הגדול. הסוף המבודד הזה לא הגיע משום מקום; זמן מה לפני מותו היא עזבה אותו עם שלושת ילדיהם, בגלל התנהגותו הבעייתית. ביל המסכן, שפעם הרקיד מיליונים, נותר לבד. היילי עבר להתגורר בגאראג' הבית, כשהוא מרסס את החלונות בצבע שחור ושותה ללא הרף. התמונה הזו, של כוכב עבר היושב בחושך מוחלט במוסך שלו בטקסס, היא אולי הדימוי הכי רחוק מאור הזרקורים שאפשר לדמיין. אז היה נוהג להתקשר לאנשים ומנסה להיאחז בתמיכתם הסנטימנטלית, מחפש אוזן קשבת שתזכור את ימי התהילה.

בשנים האחרונות הוא נתקל במצבים לא נעימים, כמו זה ששוטר בהרלינגן סיפר מיד לאחר מותו לתקשורת; היילי נמצא נוסע בדרכים כשאינו יודע כלל מה קורה איתו והיכן הוא נמצא. אותו שוטר עצר אותו בצד, ראה את מצבו וליווה אותו בחזרה לביתו, כשבתוכו חש רחמים כלפיו. עצוב לחשוב שהאיש ששר על לשקשק, לקשקש ולהתגלגל, איבד שליטה על ההגה של חייו שלו. אותו שוטר הוסיף שהיילי התקשר אליו, שבוע לפני מותו, "כמה פעמים במשך עשר דקות". הוא היה במצב של הזיות וחיפש מישהו לדבר איתו. מעטים בעיירה בה גר ידעו מי הוא היה וכמה גדול הוא היה. הוא היה סתם עוד שיכור מקומי בעיני רבים, ולא האיש ששינה את פני המוזיקה לנצח.

עדויות של אנשים שפגשו אותו באותה תקופה מציירות תמונה שוברת לב. מלצרית שעבדה בהרלינגן, ברברה בילינצר, סיפרה: "הוא תמיד נראה בודד. לפעמים הוא נכנס ואמר לנו שהוא ביל היילי והראה לנו את רישיון הנהיגה שלו. לפעמים הוא ניגש ללקוחות שונים והציג את עצמו. כשהוא היה אומר לך מי הוא, הוא היה מתנהג כאילו זה סוד. הוא לא רצה שאף אחד יידע. הוא מעולם לא דיבר על הקריירה שלו, אבל זה היה כאילו שהוא מפזר רמזים. לפעמים הוא היה יושב ליד הדלפק ומתחיל לשיר. ואז הוא היה מדבר עם אנשים כאילו הוא רוצה שהם יבינו מי הוא, מבלי שיצטרך לספר להם. הכל נראה כל כך עצוב".

גם הלקוחות במסעדה לא יכלו להתעלם מהדמות הטראגית. קרל סטרונג, שהיה מלקוחות אותה מסעדה, סיפר: ״לפעמים הוא היה יושב ליד הדלפק ולא מסתכל על שום דבר. לפעמים הוא היה מזמין ארוחה ואפילו לא אוכל אותה. אבל כאשר היילי רצה לדבר, הוא היה אומר, 'אני הבחור שכתב את 'רוק מסביב לשעון', ואז הוא היה מראה לי את רישיון הנהיגה שלו כהוכחה. הוא אהב לדבר על אנשים שהכיר ועל אנשי הלהקה שלו, אבל לפעמים הוא קצת השתולל יותר מדי". ההזדקקות הזו להוכחה, הצורך להציג תעודה מזהה כדי להוכיח שפעם היית מלך העולם, היא אולי הפרט המצמרר ביותר בסיפור הזה.

היילי רצה להיעלם מן העולם. חברים קרובים סיפרו שקרה לו משהו מטלטל במקסיקו, בשנת 1962, ומאז לא הפסיק לשתות והרבה. מה בדיוק קרה שם? זה נשאר בגדר תעלומה, אבל ברור שזה היה קו פרשת המים. היילי סירב להעניק ראיונות והפעם האחרונה בה עלה לכותרות הייתה בשנת 1973, כשנעצר פעמיים בשבוע אחד, באשמת שכרות בפומבי. לא בדיוק הקאמבק שהוא קיווה לו.

אבל בואו נחזור לימים בהם הוא היה המלך הבלתי מעורער. היילי הפך להיות כוכב רוק במקרה; בגיל 13 הוא כבר הופיע עם הגיטרה שלו ואסף לכיסו דולר להופעה. הוא לא נולד כרוקר פרוע. הוא הופיע בכל מיני סוגי הופעות וכונה בהן בשם SILVER YODELING YODELER זמר היודל המתגלגל. כן, קראתם נכון, האיש שהביא את הדיסטורשן התחיל עם יודל. בינתיים עסק לא רק בנגינה כי אם גם בניתוח המצב. הוא היה מעין מדען של מוזיקה. בשיחות שערך עם צעירים הבין את הצורך שלהם במשהו אחר. משהו קצבי. אז הוא לקח את סגנון הקאנטרי ושילב אותו עם דיקסילנד ורית'ם אנד בלוז. התוצאה בסיר הבישול הזה באה עם משהו חדש ומעניין. הוא המציא את המתכון לפני שמישהו ידע בכלל שצריך לאכול את זה. הוא שינה את שם הלהקה שלו מ- THE SADDLEMEN ל- THE COMETS כשם משחק מילים על שמו, בדומה לשביט האלי, מה שהעניק להם ניחוח חללי ועתידני שהתאים בול לתקופה.

היילי לא היה טיפש. הוא ראה את השינוי המתבקש בתרבות וידע שיש לו את היכולת לספק את התוצאה. הבעיה היחידה? הוא בכלל לא נראה כאיש המתאים לאייש את עמדת כוכב הרוק המוביל. הוא נראה מבוגר לגילו וסבל מעודף משקל. לא היה לו את הסקס-אפיל המתפרץ שיהיה לאחרים אחריו. יתרה מכך, הוא סבל מפזילה בולטת ואף היה עיוור באחת מעיניו כתוצאה מניתוח שעבר בילדותו, מה שגרם לו לאמץ את תסרוקת ה"תלתל" המפורסמת על המצח כדי להסיט את תשומת הלב מהעיניים. הוא לא ידע להתנועע על הבמה, אבל היו לו את השירים הנכונים ובדיוק בזמן הנכון.

היילי אמר בזמן כוכבותו: "עולם המוזיקה היה רעב למשהו חדש. הימים של אמני הסולו ולהקות הביג-באנד נעלמו. הדבר היחיד משם שעדיין מעורר גלים הוא הג'אז המתקדם, שריחף בדרך כלל מעל ראשי המאזינים הצעירים. אז הרגשתי שאני יכול לעשות משהו עם הקצב של הדיקסילנד, לשנות אותו קצת ולהפוך למשהו שהצעירים יקשיבו לו ויגיבו, אם במחיאות כפיים או בריקוד. משם, הכל הפך להיות קל".

אבל זה לא באמת היה קל, כפי שהוא ניסה להראות; היילי הופיע ללא הרף אבל הוחרם על ידי תחנות רדיו רבות וחברת התקליטים בה היה חתום, ESSEX, לא עשתה הרבה לקידומו, עד שהחוזה שלו עמה פג והוא עבר לחברת התקליטים DECCA. זה היה המהלך ששינה את הכל. מנהלו של היילי שיכנע אותו להקליט גרסה משלו לשיר SHAKE, RATTLE AND ROLL, של ג'ו טרנר. היילי ניגש למשימה, כשהוא דואג לטאטא מגרסתו של טרנר מילים חצופות מדי, מבחינה מינית. כן, ביל היילי היה הרוקר המנומס הראשון. ההקלטה הפכה מיד לרגע חשוב בעולם המוזיקה המודרנית. תחנות רדיו החלו להתעורר עם היילי ושידרו את השיר והמון. היילי המשיך לרכב על הגל כשהקליט את השיר ROCK AROUND THE CLOCK.

השיר נכתב בשנת 1953 על ידי כותב שירים בפילדלפיה בשם מקס פריידמן (שהיה כמעט בן 60), ועל ידי ג'יימס מאיירס, מוזיקאי מקומי ומוציא לאור שירים שפרסם אותו תחת השם "ג'ימי דה-נייט". עובדה מעניינת נוספת היא שהשיר הזה למעשה היה בי-סייד, צד ב' של תקליטון, לשיר בשם THIRTEEN WOMEN (AND ONLY ONE MAN IN TOWN), שיר שעסק בפנטזיה גרעינית מוזרה למדי. מי היה מאמין שהצד השני של התקליט הוא זה שיעשה היסטוריה?

היילי הקליט לראשונה את השיר הזה ב- 12 באפריל 1954 והנגנים שהקליטו איתו היו: בילי ויליאמסון בגיטרה, ג'וני גרנדה בפסנתר, ג'ואי אמברוסיו בסקסופון טנור, דני סדררון בגיטרה מובילה ומרשל ליטל על הבס. בהקלטה זו ניגן גם מתופף סשנים, בשם בילי גאסק. דני סדרון, הגיטריסט שניגן את הסולו המהיר והבלתי נשכח בשיר, קיבל על עבודתו סכום זעום של 21 דולר בלבד. למרבה הטרגדיה, סדרון מת חודשיים לאחר מכן מנפילה במדרגות, ומעולם לא זכה לראות את השיר הופך ללהיט ענק. הסולו עצמו, אגב, לא היה אלתור של רגע; סדרון השתמש באותו סולו בדיוק בשיר קודם של היילי בשם ROCK THE JOINT בשנת 1952.

הסשן עצמו כמעט ולא קרה. הלהקה איחרה לאולפן בניו יורק כי המעבורת בה נסעו מפילדלפיה נתקעה, והם נותרו עם זמן מועט מאוד להקליט. הם הספיקו לבצע רק שני טייקים של השיר, וטכנאי ההקלטה נאלץ לחבר בין החלק הראשון של הטייק הראשון לחלק השני של הטייק השני כדי ליצור את המאסטר הסופי.

השיר, עם ביל היילי והקומטס, לא הצליח מיד כקודמו ונאלץ לחכות עד מאי 1955, כששובץ בסרט BLACKBOARD JUNGLE. עם צאתו הפך הסרט לרגע שחולל תפנית לטובת מוזיקת הרוק'נ'רול. מסתבר שבנו של כוכב הסרט גלן פורד, פיטר, היה מעריץ של התקליטון והוא זה שהציע לבמאי ריצ'רד ברוקס להשתמש בו. ביל היילי והקומטס ביצעו בסרט את השיר המתקתק הזה, כשהסקסופוניסט, רודי פומפילי, השתולל עם כלי הנשיפה שלו ובני הנוער שצפו במסך לא יכלו להירגע מזה.

ההיסטריה הייתה מוחלטת. זה היה השיר הראשון של רוק'נ'רול שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג חסר תקדים. הופעותיו של היילי בסרט הפכו מטריפות, עם צעירים שתלשו מושבים ממקומם בבתי הקולנוע, כדי לאפשר להם מקום לרקוד. התקליטון עם השיר הזה נמכר בעשרות מיליוני עותקים – ההערכות מדברות על מעל 25 מיליון עותקים, מה שהופך אותו לאחד מהסינגלים הנמכרים ביותר בהיסטוריה הפיזית של המוזיקה. היילי, עם בלוריתו שנועדה גם להסיח מהעובדה שאחת מעיניו היא מזכוכית, נראה מרוצה. אך במהרה הוא ראה שאלילים חדשים קמים למוזיקה הזו והם נראים טוב בהרבה ממנו. הקהל השתגע מאלילי הרוק הקופצניים החדשים. היילי היה עבורם כדמות הדוד הנחמד ותו לא. כשהגיע אלביס פרסלי עם נענועי האגן, ביל היילי המבוגר והעגלגל נראה לפתע כמו היסטוריה רחוקה.

בשנת 1967, כשעולם הרוק כבר השתנה, אמר היילי לרולינג סטון: "שלוש השנים הראשונות של הרוק היו שלנו – עד שפרסלי הגיע. אני לא אוהב את השירים של היום. שירים צריכים להיות רק מוזיקה ובלי כל מיני מסרים כבדים. כרגע אני ועמיתיי עוברים תקופה דומה לזו שעברה על פרנק סינטרה ולואי ארמסטרונג. פעם אתה למעלה ופעם למטה. אם היית טוב בפעם הראשונה, אין ספק שתחזור למעלה. אנחנו נהיה שם". האופטימיות הייתה נוגעת ללב, אך המציאות טפחה על פניו.

שנים לאחר מכן הוא אמר: "מוזיקת הרוק'נ'רול עצמה לא חוללה מהפכות, אלא אנשי השיווק שנלוו לה. אנשים רבים האשימו אותנו ביצירת נוער שוליים. נוער שרצה רק לנסוע במכוניות מהירות, לתפוס חתיכות ולשתות והרבה. אמרו עליי שהייתי השפעה רעה על הנוער, כשמעולם לא שרתי שירי מחאה".

הנסיבות סביב מותו של היילי שנויות במחלוקת כך שרק תאריך המוות מוסכם על כולם. אמרו שהוא סבל ממחלת אלצהיימר, אך זה דבר יוצא דופן ביותר עבור אדם שהוא רק בשנות החמישים לחייו. הוא גם הפך לשתיין כבד. יש האומרים שהוא חטף התקף לב ואחרים מתעקשים שהיה זה גידול במוח ששיבש את דעתו לפני שנטל את חייו. הוא אולי לא היה כסף צעיר כשהוא מכה בפעם הגדולה, אבל ביל היילי היה רוק'נ'רול אמיתי. דבר אחד בטוח – לולא ביל היילי, כל עולם המוזיקה היה נשמע מאז אחרת לגמרי. הוא היה הניצוץ שהצית את המדורה, גם אם נשרף בה בעצמו לבסוף.

ולסיום, ניתן את רשות הדיבור לאיש עצמו, במשפט שמסכם את הכל, היילי: "לא עשיתי הרבה בחיי חוץ מזה שהולדתי את הרוק'נ'רול ואני רוצה לקבל קרדיט על זה".

הנקניקייה של זאפה שנשרפה, הלהקה שהתפרקה והכאוס בברלין. ב-9 בפברואר בשנת 1970 יצא תקליט חדש ללהקת THE MOTHERS OF INVENTION. שמו הוא BURNT WEENY SANDWITCH והלהקה כבר לא הייתה קיימת עם צאתו.

על העטיפה התנוסס שמה של להקת THE MOTHERS OF INVENTION המוכרת, בניצוחו של הגאון המשופם פרנק זאפה, אך למרבה האירוניה, ברגע שהתקליט נחת על המדפים, הלהקה הזו כבר לא הייתה קיימת. זאפה, האיש והמוח, פירק את החבילה עוד קודם לכן, כשהוא מותיר את המעריצים עם יצירה שהיא למעשה גלויה מעולם שכבר חלף.

התקליט המדובר היה למעשה אסופה של הקלטות שנאספו בקפידה ממקומות שונים ומשונים בין אוגוסט 1967 ליולי 1969. היצירה יצאה לאוויר העולם רק לאחר שזאפה החליט לשים סוף לאמהות ההמצאה במתכונתם המקורית, בעיקר בשל קשיים כלכליים ותסכול מהרמה הטכנית של הנגנים. אבל זה לא היה רק התוכן המוזיקלי שתפס את העין. עטיפת התקליט המדליקה והסוריאליסטית הזו, שעוצבה על ידי האמן קאל שנרקל בסגנון קולאז' פרוע, החביאה סוד קטן. היא הייתה אמורה במקור להתנוסס בכלל על תקליט של נשפן הג'אז והאמן החדשני, אריק דולפי, אך גורלה השתנה והיא הועברה לבסוף לזאפה, מה שיצר חיבור ויזואלי בלתי נשכח שכלל אלמנטים גראפיים של שיניים וברגים.

המסע המוזיקלי בתקליט נפתח עם שיר קליל ובלתי צפוי בשם WPLJ. הכותרת המסתורית הזו היא למעשה ראשי תיבות של WHITE PORT AND LEMON JUICE. מדובר על יין פורט לבן בתוספת מיץ לימון, שהיה סוג של משקה זול פופולרי אז בקרב אוכלוסיות דלות אמצעים, וזאפה החליט לתת לו כבוד (או שמא ציניות). השיר הוקלט ביולי 1969, רגע לפני הסוף, עם זאפה ששר את זה ביחד עם הגיטריסט לואל ג'ורג'. למי שלא יודע, אותו ג'ורג' המשיך משם והקים את להקת LITTLE FEAT המצליחה. בשיר הזה, זאפה לא הסתפק בניהול העניינים אלא סיפק גם את קול הבס שמאחורה, כשהקול הנשי המפתיע בא מפיה של ג'נט פרגסון. רוי איסטרדה הבסיסט, שהיה ידוע ביכולותיו הקוליות המגוונות (ושנים לאחר מכן נכלא בגלל פדופיליה...), היה אחראי על קול הפלצט הגבוה שאי אפשר לפספס.

זאפה, שהיה חובב מושבע של מוזיקת דו-וופ משנות החמישים, הסביר את הרקע לשיר בצורה שרק הוא ידע: "השיר הוקלט במקור בשנת 1955 על ידי להקה בשם THE FOUR DEUCES. הם שרים על משקה שגרם לנוער להשתכר כהוגן בשנות החמישים. השיר מספר את סיפורו הטרגי של בחור שאוהב את הטעם של המשקה ושותה אותו אחרי שעישן מריחואנה או משהו כזה. נסו גם אתם אתם זה כך ותגלו כי זה יגרום לכם לבחילה מיידית. אין חוויה קוסמית עם המשקה הזה". השיר הזה מדגים את האהבה העמוקה של זאפה לרית'ם אנ' בלוז ולדו-וופ, סגנונות שהשפיעו עליו עמוקות בנעוריו, והוא הקפיד לשלבם גם בתוך היצירות המורכבות ביותר שלו כמין אתנחתא קומית אך מכבדת.

משם אנו עוברים בחדות לקטע אינסטרומנטלי ושמו IGOR'S BOOGIE, PHASE ONE. זוהי מחווה ברורה למלחין איגור סטרווינסקי, שזאפה העריץ את עבודתו. זהו קטע קצר ומתוזמר להפליא שמעביר אותנו אל רצועה דרמטית בשם OVERTURE TO A HOLIDAY IN BERLIN. הכותרת לא נבחרה במקרה. לא סתם בחר זאפה להתייחס לאותה עיר גרמנית בה הופיע עם להקתו ב-16 באוקטובר 1968 באולם ה-SPORTPALAST. ההיסטוריה מספרת כי בעת שערך בדיקת סאונד על הבמה, פרצו פנימה סטודנטים מוחים רדיקליים ודרשו מזאפה שיעזור להם להביא קהל למחאה הפוליטית שלהם נגד הממסד. זאפה, שמעולם לא אהב שמכתיבים לו מה לעשות, סירב בתוקף. החבורה לא נשארה חייבת ונקמה בו בהופעתו באותו ערב.

זאפה תיאר את הכאוס שהתחולל שם: "כשההופעה החלה באותו ערב, הם היו בקהל עם צופרים. ברגע שהתחלנו לנגן הם קמו והחלו לעשות רעש גדול ולעשות כאילו הם באמצע מהפכה. מיד לאחר מכן הם החלו לזרוק מלפפונים עלינו. היו גם עגבניות וביצים. היה בלגאן, אז ירדנו להפסקה. אחרי ההפסקה נאמתי נאום של כרבע שעה ובו גערתי בהם שהם מתנהגים יותר גרוע מהאמריקאים. זו החופשה שלנו בברלין". האירוע הזה נחרט בזיכרון הלהקה כסמל להתנגשות בין האמנות של זאפה לבין הפוליטיקה של אותה תקופה.

צד א' של התקליט מסתיים עם נגינה עדינה ומורכבת בפסנתר ובצ'מבלו בשם AYBE SEA, שזה למעשה משחק מילים על ABC. הקטע הזה מציג את הצד הקאמרי יותר של הלהקה, בניגוד מוחלט לבלגן של ברלין.

צד ב' של התקליט הוא סיפור אחר לגמרי. הוא מכיל ברובו את היצירה LITTLE HOUSE I USED TO LIVE IN, שמכילה כמה קטעי אולפן והופעה שנערכו יחדיו לכדי יצירה אחת ארוכה ומפותלת. זה מתחיל בנגינת פסנתר וירטואוזית שניגן איאן אנדרווד, האיש שהיה מסוגל לנגן על כל כלי אפשרי, כאשר חלקה כתובה על ידי זאפה וחלקה מאולתרת לחלוטין מאנדרווד. חדי האוזן יבחינו כי בתוך היצירה הזו מסתתר סולו כינור מחשמל של דון שוגרקיין האריס, כנר בלוז ורוק שהוסיף נופך מחוספס לצליל של הלהקה. החלק האחרון ביצירה זו הוקלט באולם רויאל אלברט הול בלונדון ונשמע בה כי קרה דבר שהתסיס את הקהל.

זאפה הסביר לאחר מכן את הסיטואציה המשונה: "הבמה באלברט הול נמוכה ולכן קל לקפוץ אליה מהקהל. נער אחד בן כחמש עשרה אכן עשה זאת. אז שני שוטרים דלקו אחריו וניסו להורידו מהבמה בנחמדות. אז מישהו מהקהל צעק לי 'תוריד מהבמה את אנשי המדים המזורגגים'. אז הזכרתי לו ולשאר הנוכחים שכולנו לובשי מדים". ההערה הסרקססטית הזו הייתה אופיינית מאוד לזאפה, שתמיד נהנה לחשוף את הצביעות החברתית, גם בקרב קהל המעריצים שלו.

התקליט מסתיים בחזרה לשורשים עם השיר VALERIE, שהוקלט במקור בשנת 1960 על ידי להקת THE STARLITES (או בשמם המלא JACKIE AND THE STARLITES). זאפה וחבריו הקליטו את הגרסה שלהם תשע שנים לאחר מכן. הביצוע המקורי של השיר ידוע בזכות הפלצט הבוכה והדרמטי של הסולן ג'קי וילסון, וזאפה ניסה לשחזר את האינטנסיביות הזו בגרסה שלו. יש כאן פרט טריוויה מעניין במיוחד: ההקלטה הזו נועדה במקור להיות בצד ב' של התקליטון עם השיר MY GUITAR WANTS TO KILL YOUR MAMA, אך זה לא יצא לפועל. זהו סיום הולם לתקליט אקלקטי שנע בין ג'אז מורכב, רוק מתקדם ודו-וופ נוסטלגי, ומשאיר את המאזין עם טעם של עוד מהגאונות של זאפה, רגע אחרי שהרכב האמהות עבר מן העולם. מבחינתי, זה כריך נקניקייה שרופה מושלם! יאמי יאמי!!!

ג'אגר ישיר לנו סולו! ב-9 בפברואר בשנת 1993 יצא תקליט הסולו השלישי של מיק ג'אגר ושמו WANDERING SPIRIT.

אלבום הסולו השלישי של מיק ג'אגר, WANDERING SPIRIT, לא היה סתם עוד ניסיון של סולן הרולינג סטונס למצוא את עצמו מחוץ ללהקה. זה היה הרגע שבו הסולן הכריזמטי החליט להשיל מעליו את הפלסטיק של שנות השמונים ולחזור לשורשים, כשהוא מובל על ידי מפיק צעיר ונועז בשם ריק רובין. האלבום הזה, שרבים מחשיבים לפנינה נסתרת בדיסקוגרפיה של ג'אגר, הציג רבגוניות, אנרגיה ויכולת ליצור שירים שעמדו בגאון מחוץ לצל הענק של להקת האם שלו. בעוד שעבודת הסולו הקודמת שלו זכתה עד אז לא פעם לתגובות מעורבות, יצירה זו התגבשה כחזקה והמגובשת ביותר שלו, כזו ששילבה בהצלחה סגנונות שונים ומגוונים.

ההחלטה לעבוד עם ריק רובין התבררה כמהלך מבריק. רובין, שהיה ידוע כמי שהחיה את הקריירה של אמנים ותיקים כמו ג'וני קאש וכמי שהביא גישה מינימליסטית וישירה, עזר לג'אגר להסיר את הצליל המלוטש והמופק יתר על המידה שאפיין את תקליטי הסולו הקודמים שלו. SHE'S THE BOSS שיצא בשנת 1985 ו-PRIMITIVE COOL שיצא שנתיים אחריו, סבלו לעיתים מעודף הפקה, אך כאן ג'אגר יצר אלבום מלהיב ולא מאולץ. כדי להשיג את הצליל החי הזה, הוא גייס סוללה של נגנים מוכשרים, ביניהם הבסיסט פלי מלהקת רד הוט צ'ילי פפרס, הזמר לני קרביץ שניגן ושר קולות רקע, הקלידן בנמונט טנץ' (מלהקת שוברי הלבבות של טום פטי) ואפילו בילי פרסטון באורגן. ג'אגר, שנודע לעתים קרובות בזכות דמותו המוחצנת והגדולה מהחיים, חשף פה יותר מופנם שלו, ועם זאת הביא למאזינים אמן אמיץ שלא מעוניין בנוסחאות שחוקות.

אחת הרצועות הבולטות ביותר בתקליט, שמיד תפסה את האוזן שלי, נקראה ANGEL IN MY HEART. זו מנגינה יפה להפליא. ממש מזכיר לי את ימי ה-LADY JANE וה-RUBY TUESDAY של הסטונס. היו רגעים שבהם ממש היה נדמה לי שזו רוחו של בריאן ג'ונס שמנגנת את הקלידים האלו, במחווה מוזיקלית מצמררת ומרגשת. קולו מלא הנפש והרגש של מיק ג'אגר שידר תחושת געגוע שהדהדה עמוק בלב. המילים ציירו תמונה של אהבה החורגת מזמן ומרחב, אהבה שיכולה להתקיים רק בחלומות, אהבה של מלאכים. זה היה ללא ספק שיר נצחי ומעורר שדיבר על הנושאים האוניברסליים של אהבה, אובדן וגעגוע.

השיר הפותח, WIRED ALL NIGHT, עסק בנושא שהטריד את ג'אגר רבות באותה תקופה: החדירה לפרטיות. השיר נכתב בהשראת עיתונאים חטטנים שנהגו לחטט בפחי הזבל שלו (זה לא אותו חטטן שבתחילת הסבנטיז עשה קריירה מחיטוט בפח של בוב דילן) בניסיון למצוא סקופים עסיסיים, וג'אגר הגיב בזעם רוק'נ'רולי טיפוסי.

שיר נוסף שתפס את תשומת הלב היה SWEET THING, שבו ג'אגר הפגין את יכולותיו הקוליות בשירת פלצט שהזכירה את להיטי הדיסקו המוקדמים של הסטונס. שיתוף הפעולה עם לני קרביץ הגיע לשיאו בגרסת הכיסוי לשיר USE ME של ביל ווית'רס. הדואט הזה נוצר כמעט במקרה, כאשר השניים ג'מג'מו באולפן והחליטו להקליט את הגרסה הספונטנית והמחוספסת הזו, שהפכה לאחת מנקודות השיא של האלבום.

ג'אגר לא חשש לגעת גם בז'אנרים אחרים. השיר EVENING GOWN היה בלדת קאנטרי מובהקת, שבה הוא שר על אהבה נכזבת בבר אפלולי, תוך שהוא מוכיח שהוא יכול להישמע אמין גם כזמר קאנטרי משופשף. לעומת זאת, השיר DON'T TEAR ME UP תואר על ידי המבקרים כשיר שהיה יכול בקלות להשתלב בתקליט קלאסי של הרולינג סטונס כמו EXILE ON MAIN ST, הודות לגיטרות המחוספסות וההפקה היבשה של רובין.

ההצלחה של WANDERING SPIRIT לא הייתה רק אמנותית אלא גם מסחרית יחסית לקריירת הסולו שלו, כשהוא הגיע למקום ה-12 במצעד הבילבורד האמריקאי וזכה למעמד של אלבום זהב. המבקרים שיבחו את העובדה שג'אגר סוף סוף הפסיק לנסות לרדוף אחרי טרנדים והתרכז במה שהוא עושה הכי טוב: לשיר בלוז, רוק וסול מהנשמה ולהישאר רעב ליצירה.

הלילה שבו נפוליאון נכנע שוב – והפעם לאבבא. ב-9 בפברואר בשנת 1974 זכה השיר של להקת אבבא, WATERLOO, במלודיפסטיבלן (קדם אירוויזיון השבדי) בנוק-אאוט.

הביצוע של אבבא היה מצוין, מדויק ומלא אנרגיה, כזה שגרם לקהל להבין מיד שמשהו מיוחד קורה כאן. אבל ההפתעה האמיתית הגיעה מכיוון התזמורת: המנצח שלהם, סוון-אולוף וולדוף, החליט שלא די בחליפת טוקסידו משעממת. הוא עורר סנסציה כשהגיע עם תחפושת מלאה של נפוליאון! כן, המצביא הצרפתי בכבודו ובעצמו, מנצח על תזמורת בשבדיה. מי היה מאמין.

חבר השופטים של העם השבדי, שהורכב מ-165 גברים ונשים בכל הגילאים (כי בשבדיה הדמוקרטיה מגיעה גם לפופ), לא נשאר אדיש. ההצבעה הייתה חד משמעית בצורה קיצונית. הם נתנו לשיר 302 נקודות מתוך 495 אפשריות. המתחרים האחרים יכלו רק להביט בקנאה ולקוות לפחות למקום השני המכובד.

הערב הסוער הזה לא נגמר ברגע שהוכרז המנצח. החגיגות רק התחילו. הערב הסתיים עם מסיבה ענקית שארגן מנהל הלהקה, סטיג אנדרסון, בווילה הפרטית שלו. אפשר רק לדמיין את כמות השמפניה שנשפכה שם ואת הריקודים אל תוך הלילה. נו, אחרי שהם הפסידו בקדם האירוויזיון בשנה שלפני כן - הפעם חברי אבבא הרגישו ממש סבבה!

זה היה הרגע שבו העולם (או לפחות שבדיה, באותו רגע) קיבל את המנה הראשונה של מה שעתיד היה להפוך להיסטריה עולמית. וכל זה התחיל עם מנצח מחופש לנפוליאון ומסיבה בווילה של סטיג.

הקוסם צ'יק קוריאה עשה אברה קדברה בעולם הג'אז - והלך מאיתנו. ב-9 בפברואר בשנת 2021 מת צ'יק קוריאה, בגיל 79.

צ'יק קוריאה, הפסנתרן שנדמה היה כי אצבעותיו עשויות מקסם טהור, הלך לעולמו בגיל 79 לאחר מאבק במחלה נדירה של סרטן, שהתגלתה אצלו רק זמן קצר קודם לכן. הוא הותיר אחריו מורשת עצומה, 23 פרסי גראמי (ו-67 מועמדויות, מספר בלתי נתפס), וחלל ריק בצורת פסנתר כנף בלבבות של מיליונים. אך הסיפור שלו מתחיל הרבה קודם לכן, בעיירה צ'לסי שבמסצ'וסטס.

ארמנדו אנת'וני קוריאה נולד בשנת 1941 למשפחה ממוצא איטלקי וספרדי, שילוב גנטי שהסביר לא מעט מהלהט הלטיני שפעפע במוזיקה שלו שנים אחר כך. אביו היה חצוצרן שהוביל הרכב דיקסילנד, וכך הילד גדל מוקף בצלילים. את הכינוי צ'יק קיבל מדודתו, שנהגה לצבוט בלחיו כשהיה ילד, כינוי שדבק בו והפך למותג עולמי. כבר בגיל ארבע הוא התיישב ליד הפסנתר, ובגיל שמונה כבר תיפף, מה שהעניק לו את הגישה הפרקסיבית והקצבית כל כך לנגינה על קלידים.

משנות השישים ועד יום מותו הוא נחשב לאחד מאנשי הג'אז החשובים והאהובים יותר שיש. הוא לא נח לרגע וסקרנותו המוזיקלית הניבה קטלוג תקליטים עשיר שנזקף לשמו. כפסנתרן, הוא ניצב בגאווה לצד ענקים כמו הרבי הנקוק וקית' ג'ארט, כשתאבונו גם העניק לו את היכולת ללמוד כהלכה על כלי מקלדת חשמליים שהוסיפו תבלינים מעניינים ליצירותיו. הוא היה זיקית מוזיקלית, כזו שידעה להחליף צבעים מסווינג ללטין, ומפיוז'ן חשמלי למוזיקה קלאסית בהינף אקורד.

קטעים רבים שהלחין הפכו מאז סטנדרטים אהובים ביותר בעולם הג'אז. ביניהם SPAIN, היצירה המפורסמת שנפתחת בציטוט מהקונצ'רטו לארנחואז של חואקין רודריגו, וגם ARMANDO'S RHUMBA ו- WINDOWS. הקטע WINDOWS נכתב בהיותו מושפע מהוואלסים של פסנתרן הג'אז המופלא, ביל אוונס, והוא מדגים את היכולת המלודית המופלאה של קוריאה לשלב הרמוניות מורכבות עם קלילות מרחפת.

בשנת 1968 הוא הוציא את תקליט הסולו הראשון שלו, NOW HE SINGS NOW HE SOBS הנהדר, שהכיל חמישה קטעים נהדרים, כשאיתו הבסיסט הצ'כי מירוסלב ויטוס והמתופף רוי היינס. ככה עושים תקליט ג'אז נהדר! זה נחשב לאחד מתקליטי הטריו הטובים בהיסטוריה, הכולל את הקטע MATRIX האהוב עליי מאד. זה הוא למעשה בלוז במבנהו, אך קוריאה מנגן אותו במהירות ובתחכום כזה שהשורשים הבלוזיים מקבלים תפנית מודרנית לחלוטין. באותה שנה הוא החליף את הרבי הנקוק בלהקתו של מיילס דייויס, שם פיתח נגינה מופשטת יותר. אז גם נחשף לפסנתר חשמלי, שהפך חלק ממנו. אני מדבר על הפנדר רודס, שבתחילה צ'יק סירב לו כשמיילס הציג בפניו אותו, אך הוא ניאות לנסות והתאהב בצליל הפעמוני והחם שלו. בשנת 1970 הוא אף השתתף בתקליט פורץ הדרך של מיילס, שיצא כתקליט כפול ונקרא BITCHES BREW, תקליט ששינה את פני המוזיקה וסימן את לידתו של הפיוז'ן.

לאחר ההרפתקה עם מיילס, עזב את החצוצרן לטובת חיפוש יצירה חסרת מלודיה, קצב או צורה – משהו חופשי לחלוטין. למסע הזה הצטרפו אליו הבסיסט דייב הולנד, המתופף בארי אלצ'ול ונגן כלי הנשיפה, אנת'וני ברקסטון. הם קראו לעצמם CIRCLE ויצרו, כהרכב אוואנגארד, מוזיקה בלתי מתפשרת ומאתגרת. את המוזיקה הזו אפשר לשמוע בכמה תקליטים שיצאו מאז, והיא מייצגת את הצד האקספרימנטלי ביותר באישיותו של קוריאה. קוריאה נחשף גם, בתחילת הסבנטיז, לסיינטולוגיה ודאג מאז במשך שנים רבות להודות, בעטיפות תקליטיו, לראש התורה הזו, רון ל. הבארד. השפעה זו ניכרה בגישתו למוזיקה ככלי לתקשורת ולשיפור הרוח האנושית.

בשנת 1972 החל קוריאה לעבוד עם בסיסט פלא בן 19 מפילדלפיה ושמו סטאנלי קלארק. השניים הקימו להקה שתיקרא RETURN TO FOREVER. אליהם הצטרפו המתופף הברזילאי, איירטו מוריירה, הזמרת הברזילאית הנהדרת פלורה פורים והחלילן והסקסופוניסט ג'ו פארל. שני התקליטים שהקליט הרכב זה - הראשון כשם הלהקה והשני בשם LIGHT AS A FEATHER - הביאו עמם מוזיקה מתקדמת, יצירתית ומלאת אש שבאה למאזין בעיבודים אווריריים אך עשירים. השילוב בין הג'אז האמריקאי למקצבי הסמבה והבוסה-נובה היה מחשמל. אל תחמיצו אותם!

גם בשנת 1972 חבר קוריאה לראשונה עם הוויברפוניסט גארי ברטון להקליט תקליט בשם CRYSTAL SILENCE תחת הלייבל ECM. השילוב בין הפסנתר לוויברפון יצר צליל צלול ומהדהד. השניים הפכו לחברים קרובים ושיתפו פעולה לרוב מאז. “עשינו את התקליט הזה בשלוש שעות, כשכל שיר מלבד אחד היה הטייק הראשון", אמר ברטון בראיון. הם המשיכו להקליט שבעה תקליטי דואט, והם המשיכו להופיע יחד עד לפרישתו של ברטון, שאמר: "כל הזמן חשבתי שהנה הריגוש מהשילוב הזה של שנינו יגמר מתישהו, אבל זה לא קרה ומצאתי את עצמי נרגש בכל פעם מחדש".

אבל קוריאה רצה יותר ווליום. מוריירה ופורים עזבו את RETURN TO FOREVER וקוריאה הביא במקומם את המתופף העוצמתי לני ווייט והגיטריסט ביל קונורס. ההרכב הזה יצר את תקליט הפיוז'ן המופתי, HYMN OF THE SEVENTH GALAXY ובו צליל תוקפני ורוקי יותר, עם דיסטורשן וסינטיסייזרים. לדעתי, זה תקליט חובה להאזנה, כמו גם שני התקליטים הקודמים שציינתי. למעשה, בעיניי זה אחד מתקליטי הפיוז'ן הטובים והחשובים ביותר שיש.

ואז הגיע אל דימאולה, הגיטריסט (אולי) המהיר בעולם, שהחליף את קונורס והזניק את הלהקה עוד צעד קדימה בפופולריות שלה. בשנת 1974 יצא התקליט הראשון להרכב זה עם דימאולה, שנקרא WHERE HAVE I KNOWN YOU BEFOUR. הכוח והצבעוניות של הלהקה הזו מובעים היטב פה ושנה לאחר מכן יצא התקליט NO MYSTERY, שהמשיך את הקו של קודמו (אם כי יש בו כמה קטעים פחות טובים לטעמי), כולל קטע הנושא מפיל הלסת שזיכה אותם בפרס גראמי.

שיא היצירה של ההרכב הגיע בשנת 1976, אז יצא התקליט ROMANTIC WARRIOR להרכב החלומות הזה של כל מי שמוזיקת הפיוז'ן הייתה נטועה בליבו. זה היה התקליט הנמכר ביותר של הלהקה, ובצדק. נגינת הקלידים הפתלתלה של צ'יק קוריאה, צלילי הגיטרה המהירים כברק של אל דימאולה, הבס המטייל והאווירתי לצד הגרובי של סטאנלי קלארק ואת כל זה החזיק בתיפוף חד ומדוייק לני ווייט.

בין לבין הוציא קוריאה גם את תקליט הסולו THE LEPRECHAUN, עשיר העיבודים שבו גם הוצג לראשונה, לקהל מאזיניו, קולה של זוגתו גייל מוראן, אז קלידנית להקת מהאווישנו אורקסטרה בגילגולה השני. מעבר ליכולותיה הווקאליות ידעה מוראן לנגן היטב בקלידים, כשהכלי העיקרי שלה היה אורגן ההאמונד. האהבה פרחה לא רק בחיים אלא גם על הסלילים המגנטיים.

ההרכב RETURN TO FOREVER המשיך להצליח ולהופיע באצטדיונים, אבל משהו קרה שם בתוך הלהקה כשלפתע החליט קוריאה לפטר את דימאולה ואת ווייט, מהלך שהותיר את המעריצים המומים. קוריאה אמר למגזין רולינג סטון: "פיטורים זו מילה נמהרת. מה שקרה זה שערכנו במקור הסכמים לא להיות קשורים לחלוטין זה עם זה. אני הצעתי את עצמי כמלחין עבור שניהם, בפרוייקטים שיעשו. אני מתגעגע לעבוד עם אנשים ששרים. בהרכב החדש שלי לא יהיה גיטריסט אבל כנראה נוסיף חטיבת עלי נשיפה. אני מתקדם לעבר משהו משלי שיפתיע רבים. בשלב מסויים אסיים את הפרויקט המזורגג הזה, שהתחלתי לפני 9,000 שנים, שאקרא לו שירי ילדים. יש עמי ארבעה עשר קטעים ואוסיף להם עוד שישה או שבעה. אולי אקליט את כולם כאלבום סולו ורק עם פסנתר". ואכן, היצירה CHILDREN'S SONGS הפכה בהמשך לאבן דרך נוספת ברפרטואר הפסנתרני שלו.

קוריאה אף טבל קצת בעולם הרוק כשניגן בסינטי המוג שלו בקטע של הגיטריסט ריק דרינג'ר. אז מה קרה בהמשך? האם קוריאה הגשים את חלומו להרכב הבא של RETURN TO FOREVER? אכן. הוא הרכיב להקה ללא גיטריסט, עם גייל מוראן ועם חטיבת כלי נשיפה גדולה וסלל את דרכו הלאה, ממשיך לחקור טריטוריות חדשות. לאורך השנים, הוא תמיד נשאר נאמן לעצמו. בשנת 1997, כשנשא נאום במכללת ברקלי למוזיקה, מוסד שבו הוא עצמו בילה זמן קצר לפני שנשר כדי לצלול לעולם האמיתי, אמר קוריאה לחברי כיתת הלימודים המסיימת להתעקש ללכת בדרך שלהם. "זה בסדר להיות עצמך", אמר. "למעשה, ככל שאתה יותר עצמך - כך אתה מרוויח יותר כסף". עצה ששווה זהב.

אף על פי שהוא הפך לאחד מסמלי תנועת הפיוז'ן, קוריאה לא הביע התלהבות בעניין קטגוריות מוזיקליות ותמיד ניסה לשבור את הקירות בין הז'אנרים. "התקשורת היא שכל כך מעוניינת לקטלג מוזיקה", אמר לטיימס בשנת 1983, "התקשורת ואנשי העסקים, שבכל זאת, יש להם אינטרס שמירה על שיווק ברור ומופרד. אם המבקרים היו שואלים מוזיקאים את השקפתם לגבי המתרחש, הייתם מגלים שתמיד מתקיים מיזוג מסוגים שונים. כל האמצעים הללו הם התפתחות מתמדת - מיזוג מתמיד של זרמים שונים".

ואכן עד מותו דאג צ'יק לסלול את נתיב המוזיקה שלו בחיבורים שונים עד לא קונבנציונליים – מההרכב החשמלי ELEKTRIC BAND ועד הטריו האקוסטי שלו AKOUSTIC BAND, ואפילו קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת. הוא המשיך ליצור ולהופיע ממש עד הסוף, כשהוא משאיר שרשרת ארוכה מאד של תקליטים ליהנות מהשקפתו המוזיקלית, כתיבתו העשירה ונגינתו הכה נדירה. העולם אולי נפרד ממנו ב-2021, אבל המוזיקה? היא תמשיך להתנגן לנצח. האיש הזה גאון!!!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459