רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 ביולי (1.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כתבתי את השיר JULY MORNING במהלך סיבוב הופעות של אוריה היפ עם להקת SHA NA NA. חיכינו באוטובוס ההסעות שלנו ולקחתי גיטרה כדי להפיג את השיעמום. זה היה בבוקר של חודש יולי, אך שאר השיר הובא מהדמיון. כשהשיר הובא לראשונה לחדר החזרות של הלהקה, הוא היה בנוי כשיר אקוסטי לגמרי. הלהקה לקחה את מה שהבאתי וביחד הרמנו את השיר למקום אחר. זה אחד הרגעים הטובים ביותר של דייויד ביירון בשירה. מאז הפך השיר לסוג של המנון. בבולגריה זה מין המנון לאומי, כשאנשים הולכים לים ב-1 ביולי ושרים את זה ביחד כשהשמש מתחילה לזרוח" (קן הנסלי, הקלידן של להקת אוריה היפ)

האחים חשיש בתקליט בקשיש! ב-1 ביולי בשנת 1972 יצא התקליט השני של להקת THE DOOBIE BROTHERS. שמו הוא TOULOUSE STREET. עם שירים כמו LISTEN TO THE MUSIC ו- JESUS IS JUST ALRIGHT - איך אפשר ללכת לאיבוד?

בתקליט זה יש גם כמה גרסאות כיסוי. צד א' נחתם עם גירסה לשיר של סילס וקרופטס, בשם COTTON MOUTH. צד ב' של התקליט ממשיך עם שתי גרסאות כיסוי תוססות. הראשונה היא של שיר מאת איש הבלוז, סוני בוי ויליאמסון, והשנייה בצד זה, שאהובה עליי ביותר, היא JESUS IS JUST ALRIGHT. שיר זה נכתב במקור על ידי ארתור ריד ריינולדס והוקלט על ידי חברי הבירדס, לאלבומם THE BALLAD OF EASY RIDER.

בימים הקדומים, לפני כניסתו של הזמר-פסנתרן, מייקל מקדונלד, הייתה להקת 'האחים דובי' להקה של רוק בשרני עם זיעה בריאה. והתקליט הזה משקף היטב את מה שחבריה באו לייצג אז והשתנה רבות מאז. בעיתון CIRCUS האמריקאי פרסמו בביקורת על תקליט זה: "יש המון מוזיקה משובחת בתקליט הזה. האחים דובי מעניקים לנו זריקת מרץ אדירה לזרוע של גוף נוחר שממולא ברוק שנשען רבות על גיטרות אקוסטיות. יש פה מוזיקה מלודית ומקורית. הלהקה הזו מביאה לנו פה את אחת מתקליטי הרוק המהנים יותר לשנה הזו".

ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "עם אלבומם השני, האחים דובי עשו את הקפיצה הגדולה. הלהקה הזו מנגנת שם באותה הליגה כמו, למשל, האחים אולמן. בניגוד לחברות המקורית בארגון האחווה האחרון, הדובי הם אחים בשם וברוח בלבד. כמו האולמנים, הם פולטים מנגינות רכות אך מקפיצות, שנשענות על יחסי הגומלין בין כלים אקוסטיים וחשמליים, כמו גם כמה הרמוניות קוליות שארוגות ללא דופי.

ההייפ הלא מקורי לפיו הם היו הלהקה המועדפת על כנופיית מלאכי הגיהנום (למישהו באמת אכפת?) והתגובה המוחלטת של המבקרים, נתנו לדובי את הפרסום להמשיך לצמוח כלהקה המרקידה ביותר באזור סן חוזה. הם החליפו את הבסיסט המקורי שלהם (נראה כי הפרידה הייתה חביבה, מכיוון שהוא מנגן בשני שירים בתקליט החדש) והוסיפו מתופף שני כדי להגביר את הצליל שלהם עם אלמנט סימטרי נוסף.

הדובי פותחים את התקליט בהזמנה להאזין למוזיקה שלהם (LISTEN TO THE MUSIC). אין צורך בכך, כפי שעולה מהפופולריות של השיר במצעד הסינגלים. השיר מציין עד כמה רחוק הגיעו האחים דובי מאז תקליטם הראשון. הם השתמשו באותו ריף פתיחה של שיר שכותרתו "FEELIN DOWN FURTHER - רוקר חסר השראה שמלא בהתייחסויות סטנדרטיות. ב'האזינו למוזיקה', הם העבירו את הריף מגיטרה חשמלית בוצית לאקוסטית ושיפרו את המילים.

במדיום בו מילים מאבדות מערכן במהירות כמו שטרות דולר עם דיוקן של ניקסון, קשה להעביר את הטוב בדובי, מבלי לנקוט בהגזמה. החל מהקריטריונים האולטימטיביים לשאלה אם תקליט זה שווה שלושה, ארבעה או חמישה שטרות מכיסכם. ובכן, זהו אחד מתריסר האלבומים של השנה שעוברים את המבחן ללא סייג. עם אישורים כאלו, אין צורך להגזים".

בעיתון STEREO REVIEW האמריקני נכתב עליו בזמנו: "לאחים דובי יש סגנון דומה לזה של להקת ליל שלושת הכלבים. הם כותבים את רוב הדברים שלהם, וכולם מנגנים על כלי נגינה. שיר הנושא של התקליט אינו שיר רע. אבל מדוע הם רוכבים על ההנחה שהתיאבון הרב שלנו לדברים רדודים הוא חסר גבולות? לפחות מאזיני תחנות רדיו AM יזכו לשמוע נגינת גיטרה טובה מהממוצע. זה לא סוג המוזיקה שאני רוצה שתישפך מהרמקולים האהובים עליי".

היום, 1 ביולי, אנחנו מרימים כוסית ליום הולדתה של דבי הארי, הפנים, הקול והסטייל של להקת בלונדי, שנולדה בשנת 1945. ואיזו דרך טובה יותר לחגוג מאשר לצלול לסיפור המרתק שמאחורי אחד השירים הגדולים ביותר שלהם? קבלו את המנון הדיסקו, HEART OF GLASS, שראה אור לראשונה בשנת 1978 והצית את העולם.

המסע של השיר הזה החל הרבה קודם, אי שם ב-1974 בניו יורק. דבי הארי והגיטריסט כריס שטיין, היו אז זוג טרי ומגניב, שבדיוק הקימו את הלהקה. הם כתבו יחד גרסה מוקדמת ומחוספסת לשיר, אבל לא היה להם שם בשבילו. אז איך הם קראו לו? פשוט מאוד, "שיר הדיסקו". כן, קראתם נכון, הלהקה הכי קולית בסביבה התעסקה עם דיסקו בסתר. אבל מאחורי הקצב הממכר הסתתר סיפור קצת פחות מרקיד. "מבחינה לירית", הסבירה הארי, "זה היה על מטרידן שעקב אחריי וכריס הציל אותי ממנו". רק תארו לעצמכם, מסיפור על סטוקר נולד להיט מועדונים עולמי.

השיר נכתב בשאריות עם השנים, עד שבשנת 1978, לאחר ההקלטות לתקליט שלהם, הוחלט להפיח בו חיים חדשים. שטיין הוא זה שהגה את השם "לב זכוכית". באופן משעשע, הוא כלל לא היה מודע לכך שזהו גם שמו של סרט גרמני מ-1976 של הבמאי ורנר הרצוג. צירוף מקרים קולנועי.

את המגע הסופי והמכריע שהפך את השיר לסנסציה סיפק הקלידן ג'ימי דסטרי, עם חיבור היסטורי בין האנרגיה המחוספסת של הפאנק לביטים המלוטשים של הדיסקו. התוצאה הייתה פצצה על רחבת הריקודים. "כריס תמיד רוצה לעשות דיסקו", הודה דסטרי, "והיינו מבצעים את השיר הזה בעיקר כדי לעצבן אנשים".

הארי חיזקה את דבריו והוסיפה טוויסט משלה: "כשעשינו את השיר, זה ממש לא נחשב מגניב בסצנה שלנו לנגן דיסקו. אבל בדיוק בגלל זה עשינו את זה, רצינו להיות לא מגניבים בכוונה". היא גם חשפה שהכל התבסס על הקצב של מכונת תופים מתוצרת ROLAND. "לא ציפינו שהשיר יהיה כל כך גדול. הכנסנו אותו רק כדי להוסיף קצת יותר גיוון לתקליט השלם". ובכן, הגיוון הזה הפך ללהיט מספר אחת בעולם.

אי אפשר לדבר על HEART OF GLASS בלי להזכיר את הקליפ הבלתי נשכח. בלונדי מבצעת את השיר בדיסקוטק מנצנץ, אבל כל העיניים נשואות לאישה אחת. הקליפ עתיר בצילומי קלוז-אפ על פניה המהפנטות של דבי הארי, מה שהפך אותה באופן רשמי לאייקון פופ. בלונדי היו מחלוצי הקליפים באמריקה, עוד לפני עידן MTV. הם עשו זאת מסיבה פרקטית לחלוטין: הלהקה הייתה סופר פופולרית באנגליה ובאירופה, והפקת קליפים אפשרה להם "להופיע" בתוכניות טלוויזיה רחוקות בלי לעלות על מטוס.

מאחורי הקלעים, באולפן, התרחש קסם טכני. הצליל המיוחד של השיר הוא שילוב של מכונת התופים האלקטרונית, CR-78 COMPURHYTHM, יחד עם תופים אמיתיים של המתופף קלם בורק. לחבר בין השניים בעידן האנלוגי ההוא היה משימה כמעט בלתי אפשרית, אבל התוצאה הייתה מושלמת. ומאיפה בורק לקח את ההשראה למקצב הדיסקו שלו? לא תאמינו, מאחד השירים האהובים עליו, STAYIN' ALIVE של הבי ג'יז. וכל זה בזמן שאחד המתופפים הנערצים עליו היה דווקא קית' מון הפרוע מלהקת המי!

ההכרה הגיעה גם מהמקומות הכי לא צפויים. ג'ון לנון שלח פעם גלויה לרינגו סטאר ובה המליץ ​​לו לכתוב שירים כמו HEART OF GLASS. דבי הארי, ששמעה על כך, אמר לעיתון GUARDIAN: "זה היה פשוט נפלא לדעת שהוא כתב לו את זה".

ההצלחה המסחררת של השיר הזניקה את התקליט הכולל, PARALLEL LINES, למעמד של רב-מכר ענק והפכה את בלונדי לכוכבי מיינסטרים. אבל להצלחה היה מחיר. המעבר לדיסקו יצר חיכוכים רבים עם בסיס המעריצים המקורי של הלהקה, שהגיע מסצנת הפאנק של מועדון CBGB. הם הרגישו שבלונדי התמסחרה ומכרה את נשמתה. רבים מהם החלו להסתובב עם חולצות שעליהן הודפס הסלוגן "מוות לדיסקו". ג'ימי דסטרי נשאר לא חייב ותקף בחזרה: "ילדי הגל החדש האלו חושבים שהם יודעים הכל על רוק'נ'רול, אבל הם לא מוכנים לקבל שום דבר שחורג מהתבנית שיש להם בראש. לא הפכנו לבי ג'יז". ובצדק. בלונדי לא הופכת לבי ג'יז, היא נשארת בלונדי: להקה שלא פחדה להתנסות, לשבור חוקים ובעיקר, להישאר הכי מגניבה בסביבה, גם כשהיא עושה משהו "לא מגניב". מזל טוב דבי!

התאריך הוא 1 ביולי 1968. העולם המוזיקלי עדיין מהדהד מצלילים פסיכדליים, גיטרות צורחות ואווירה של קיץ אהבה קוסמי. ואז, משום מקום, נוחת תקליט בכורה של להקה בשם פשוט, כמעט מתחכם בפשטותו, THE BAND. והתקליט? MUSIC FROM BIG PINK. זה לא היה עוד תקליט אלא מהלומה מוזיקלית שהייתה חזק יותר מכל ריף של גיטרה חשמלית באותה שנה.

זה לא שחברי הלהקה היו חבורת טירונים. ממש לא. החמישייה הזו, שהייתה כל כך מהודקת עד שנשמעה כמו גוף אחד, כבר צברה קילומטראז' של מקצוענות שהספיק לכמה קריירות. זו אותה חבורת נגנים מופלאה שלקחה את נסיך הפולק, בוב דילן, וחישמלה אותו. הם היו המנועים מאחורי הסיבוב השנוי במחלוקת של 1966, זה שהפך את הדילן מגיבור דור הפרחים ל"בוגד" בעיני טהרני הפולק, רק כי העז לחבר גיטרה למגבר. הם היו הצללים, הכוח המניע, ובאותה שנת 1968 הם מגיעים אל האור.

על מי אנחנו מדברים? על נבחרת חלומות של ממש. רובי רוברטסון, עם גיטרה שיודעת לספר סיפור שלם בכמה צלילים מדויקים. ריק דאנקו בבס ובכינור, עם קול מלא נשמה. ריצ'ארד מנואל, הפסנתרן והזמר בעל הקול השמיימי והשבור. ליבון הלם, המתופף היחיד מהדרום העמוק של ארצות הברית, שהביא איתו את הקצב הנשמה והקול שנשמע כמו וויסקי ישן. ולצדם ניצב הקוסם גארת' הדסון, איש אחד שהיה תזמורת שלמה, עם נגינת אורגן וירטואוזית וסקסופונים שהוסיפו צבעים שאף אחד לא שמע קודם.

הסיפור של THE BAND מתחיל כבר בראשית שנות השישים כלהקת ליווי לזמר הרוקבילי, רוני הוקינס. הם ליוו אותו עד שנת 1964, כשאחריה דרכיהם נפרדו. הלהקה המשיכה להופיע לבדה וגם עם בוב דילן, שהזמין אותה להיות ההרכב שלו. בתקופה הזו הם קראו לעצמם THE HAWKS. בשנת 1966 קרתה לבוב דילן תאונת אופנוע ששיתקה אותו מפעילות לשלוש שנים. בתקופה הזו הוא התגורר בוודסטוק (ניו יורק). הוא הזמין את הלהקה לנגן איתו בביתו, וכך נוצרו ההקלטות הידועות של דילן בשם THE BASEMENT TAPES. הקלטות אלה שוחררו בבוטלגים עוד בשנות השישים אך ראו אור רשמי רק ב-1975. המתופף ליבון הלם נעדר מההקלטות האלה אך הוא חזר לפני תחילת ההקלטות של האלבום הראשון.

עם מטען כזה, הם נכנסו לאולפנים בניו יורק ולוס אנג'לס. התוצאה, התקליט הראשון שלהם שהיה לא פחות ממהפכני. בעולם שבו כולם רצו לעוף גבוה יותר, הם חפרו עמוק יותר. במקום פסיכדליה, הם הגישו תבשיל מהביל של פולק, רוק, קאנטרי, רית'ם אנד בלוז וגוספל. המוזיקה הייתה אדמתית, מחוספסת, מלאת סיפורים על דמויות משונות מההיסטוריה האמריקאית. היא נשמעת עתיקה ומודרנית בו זמנית, כאילו נגנים בני שמונים עם נשמה של בני עשרים הקליטו אותה.

הגאונות המוזיקלית כאן הייתה מורכבת. רובי רוברטסון, גיטריסט שיכל לנגן מהר יותר מכל אחד אחר, בחר במקום זאת לנגן חכם. הוא ויתר על סולואים ראוותניים לטובת ליטופים מדויקים שהגישו את השירים. אבל הנשק הסודי האמיתי היה גארת' הדסון. בעוד כולם השתמשו באורגן האמונד המוכר, הדסון ניגן על אורגן LOWRY והסגנון הייחודי והקרקסי שלו הפך לאחד מסימני ההיכר של הלהקה. לראשונה, הפסנתר והאורגן היו בחזית, והגיטרה סיפקה להם גיבוי.

שם הלהקה, THE BAND, שיקף באופן מושלם את מהותה. זו לא הייתה להקה של כוכב אחד ונגני ליווי, אלא יחידה אורגנית שבה השלם גדול מסך חלקיו. העיבודים היו מבוססים אנסמבל, כאשר כל אחד תורם את חלקו למארג הכללי. לא היו כאן הומור או קריצות. המוזיקה נלקחה ברצינות תהומית, כמעט דתית, וזו אולי הסיבה שהיא מחזיקה מעמד בעוצמה גדולה עד היום.

השירים, שנכתבו ברובם על ידי רוברטסון ומנואל, כללו גם שלוש פנינים שכתב להם דילן במשך שנים במרתף. התקליט נפתח בצעד חסר תקדים: הבלדה האיטית והמהפנטת TEARS OF RAGE. בעולם שבו תקליטים נפתחו בלהיט קצבי, זו הייתה אמירה. השיר המוכר ביותר, כמובן, הוא THE WEIGHT, יצירה עם אווירה תנ"כית ודמויות בלתי נשכחות, שזכה לחיי נצח כשיצא על תקליטון ונכלל בפסקול הסרט EASY RIDER. ואם זה לא מספיק, את העטיפה המיוחדת צייר לא אחר מאשר בוב דילן בעצמו.

ההשפעה הייתה מיידית. הביקורות, ברובן, היו נלהבות. מגזין רולינג סטון הגדיר את התקליט כאירוע מכונן. אבל ההשפעה החשובה ביותר הייתה על מוזיקאים אחרים. הסיפור המפורסם ביותר הוא על אריק קלפטון. כששמע את התקליט, הוא נשאר פעור פה. הוא הבין שכל הווירטואוזיות והסולואים האינסופיים של להקתו CREAM הם דרך ללא מוצא. הוא רוצה לנגן מוזיקה אמיתית, מוזיקה של שירים, מוזיקה של להקה. החוויה הזו הייתה מהזרזים המרכזיים שהובילו אותו לפרק את אחת הלהקות הגדולות בעולם באותה תקופה. הוא אפילו טס לוודסטוק כדי לנסות ולהצטרף אליהם, אבל הבין שהכימיה שלהם סגורה והרמטית. גם ג'ורג' האריסון מהביטלס לא הפסיק לשבח את התקליט והושפע ממנו עמוקות.

רובי רוברטסון סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "התקליט הזה יצא כמה ימים לפני יום הולדתי והיינו נרגשים מאד לראות כיצד המוזיקה שלנו תתקבל בעולם. בייחוד כשהצליל שיצרנו לא הזכיר דבר שעשינו לפני כן. כפי שכבר ברור, התקליט הזה התקבל היטב והפכנו להיות להקה שנותנת השארה למוזיקאים אחרים. ג'ורג' האריסון לא הפסיק לשבח את התקליט. זמן קצר לאחר מכן קיבלנו דיווחים שאריק קלפטון משכנע את כל מי שסביבו להקשיב לתקליט. חשתי כה טוב, עד שכל דבר נוסף היה עבורי בונוס". אז המוזיקה פה היא פשוט קסם ובאמת נשמע כי אלוהים בכבודו ובעצמו פיזר אבקת קסם על חמישה נגנים שנאספו יחדיו. בבית אחד גדול שצבוע בוורוד. ממש כמו באגדות.

ג'ון בארליקורן לא רק שלא מת - הוא חי לתפארת! ב-1 ביולי בשנת 1970 יצא תקליט חדש ללהקת "טראפיק" הבריטית שהתאחדה. שמו הוא JOHN BARLEYCORN MUST DIE.

בואו נחזור רגע בזמן. באותה שנה, סיפר סטיב וינווד, המוח והקול של הלהקה, לעיתון רקורד מירור את מה שהתרחש מאחורי הקלעים. "כשטראפיק קמה, הייתה בנו קנאה", הוא הודה, "וזה מה שהרס אותנו. היינו כל כך קנאים למוזיקה שלנו שלא הרשינו אחד לשני לנגן עם אחרים". הפצצה הזו התפוצצה, והלהקה התפרקה. וינווד לא ישב בחיבוק ידיים והצטרף לאריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר להקמת סופרגרופ בשם בליינד פיית'. "כל מה שרצינו היה לנגן", הוא הסביר, "אבל אנשים הפכו אותנו למוצר, למשהו שלא רצינו להיות. הכל הסתחרר כל כך מהר שניסיתי להחזיק בלהקה אבל היא פשוט נזלה לי בין האצבעות".

אחרי שבליינד פיית' התפוגגה כמעט באותה מהירות שהוקמה, וינווד מצא את עצמו בבעיה. הוא היה חייב עוד שני תקליטים לחברת תקליטים אמריקאית לפי חוזה ישן. הפתרון? תקליט סולו. הוא נכנס לאולפני OLYMPIC בלונדון והחל לעבוד על מה שהיה אמור להיקרא MAD SHADOWS. השמועות בענף מספרות שאחד הסשנים המוקדמים כלל גרסה אפית בת 20 דקות לשיר VISIONS OF JOHANNA של בוב דילן. וינווד, בשיא כוחו, תכנן לנגן על כל הכלים בעצמו, וכך הקליט שירים כמו STRANGER TO HIMSELF ו-EVERY MOTHER'S SON.

אבל הבדידות באולפן החלה להעיק. במקביל, החלקים הישנים של טראפיק החלו להימשך זה לזה. המתופף ג'ים קפאלדי חזר לביתו של וינווד כדי לעזור בכתיבת מילים. זמן קצר לאחר מכן, נגן כלי הנשיפה כריס ווד, שסיים סיבוב הופעות עם דוקטור ג'ון, נשאב גם הוא פנימה. וינווד הבין שתקליט סולו זה נחמד, אבל הקסם האמיתי קורה ביחד. הוא זנח את רעיון הסולו, והפרויקט הפך באופן טבעי ומרגש לתקליט האיחוד של טראפיק. השם המקורי, MAD SHADOWS, לא נזרק לפח. הוא נמסר באדיבות לחבריהם ללייבל ISLAND, להקת MOTT THE HOOPLE, שהשתמשו בו לשם תקליטם השני. את כיסא המפיק, שאייש בתחילה גאי סטיבנס, תפס נשיא חברת ISLAND, כריס בלאקוול, שהבין שיש לו ביד יהלום.

שישה קטעים לפנתיאון

התוצאה היא תקליט האולפן השלישי השלם של הלהקה, יצירה מופלאה בת שישה קטעים שהגיעה היישר למקום הראשון במצעד הבריטי. הפתיחה, הקטע האינסטרומנטלי-ג'אזי GLAD, היא בדיוק מה ששמו מבטיח: יריית פתיחה של שמחה טהורה, עם הסקסופון הייחודי של כריס ווד והתיפוף הגרובי של קפאלדי, שמוכיחים מהרגע הראשון שטראפיק חזרה ובגדול. מיד אחריו מגיעים FREEDOM RIDER ו-EMPTY PAGES, שני שירים בהם וינווד מלטף ובועט באורגן ההאמונד שלו במקביל, ושירתו מלאת הנשמה פשוט חודרת לעצמות.

אבל היהלום שבכתר הוא ללא ספק שיר הנושא, JOHN BARLEYCORN. היה זה כריס ווד ששלף מהבוידעם שיר עם בריטי עתיק והציע לחבריו להקליט אותו. בביצוע של טראפיק, עם שירתם המהפנטת של וינווד וקפאלדי, השיר העתיק קם לתחייה והופך לקטע פולק-רוק מצמרר. רק בשביל הרגע הזה, שווה כל הסיפור.

קוטלים, מבקרים ומה שביניהם

התקליט זכה לשבחים מקיר לקיר, אך כמו תמיד, היו גם כמה פרצופים חמוצים. במגזין BEAT INSTRUMENTAL נכתב בספטמבר 1970: "הלהקה שינתה כיוון, היא נשמעת מלודית וקלילה יותר. אולי זה לא מדהים כמו תקליטיה הקודמים, אבל זה מראה שיש לחבורה עתיד". מצד שני, היה מבקר שטען שהתקליט גרוע כי "החבר הכי מוכשר, דייב מייסון, לא שם".

הביקורת המשעשעת ביותר הגיעה ממגזין רולינג סטון. המבקר כתב: "קחו את GLAD. עבודת הפסנתר של וינווד מצוינת, כלי הנשיפה של ווד נהדרים, ולמרות זאת – הקטע כה משעמם. ממש כמו רכבת דוהרת שהנוף הנשקף ממנה לא משתנה". על שיר הנושא הוא דווקא החמיא: "הקטע הכי טוב בתקליט, וסטיב וינווד שר אותו באופן משכנע".

מה קרה אחר כך?

הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מצליח בארצות הברית, במהלכו הקליטה הופעה בפילמור איסט במטרה לשחרר תקליט חי בשם LIVE NOVEMBER 70. התקליט, למרבה הצער, נגנז ומעולם לא יצא באופן רשמי. להרכב ההופעות הצטרף הבסיסט ריק גרץ', חברו של וינווד מימי בליינד פיית'.

באותה שנה, טראפיק הספיקו להסתבך בפרויקט נוסף שאבד בנבכי ההיסטוריה: פסקול לסרט הולנדי בשם NEVERTHELESS (בבימוי אנטואן קויבאס). הם נסעו לכפר קטן על גבול מדבר סהרה כדי להקליט מוזיקה שתולחן בזמן אמת במקביל לצילומים. הסרט מעולם לא הושלם, וההקלטות האלו נעלמו גם הן, והפכו לסוג של גביע קדוש עבור המעריצים. השמועות המשיכו לחגוג, ובאותה שנה אף נכתב ברולינג סטון שהלהקה שוקלת לצרף את הגיטריסט ריצ'ארד תומפסון מלהקת FAIRPORT CONVENTION. זה לא קרה, אבל זה רק מראה כמה טראפיק חזרה להיות רלוונטית ומרתקת.

מכאן, הלהקה המשיכה והוציאה עוד כמה תקליטים משובחים עד לפירוקה הסופי ב-1974, אבל JOHN BARLEYCORN MUST DIE נותר הרגע המכונן, התקליט שהוכיח שלפעמים צריך למות קצת כדי להיוולד מחדש, גדול וחזק יותר.

בהצלחה לצ'רצ'ילים שלנו, בהופעה ב-1 ביולי בשנת 1971.

ב-1 ביולי בשנת 1982 הגיעו אמני ישראל (ביניהם גם להקות תיסלם והקליק) לתמוך בילדי הצפון, בתקופה מלחמתית לא פשוטה.

גם זה קרה ב-1 ביולי: הידעתם מה קרה בדיוק היום לאורך השנים בעולם המוזיקה? מהשערורייה בחווה של פול מקרטני, דרך השיר שדונובן כתב על אסיד ואהבה ועד התוכנית שרצו להפיק לשמוליק קראוס על מעלליו בכלא. קבלו הצצה לפינות הכי מעניינות, מצחיקות וגם טרגיות של ההיסטוריה.

סוף טראגי לזאת ערבות אחד

שנת 1981 תיזכר כשנה עצובה עבור מעריצי להקת STEPPENWOLF. הבסיסט המקורי של הלהקה, ראשטון מוריב, נהרג בגיל 32 בלבד. מוריב, שנולד בשם ג'ון ראסל מורגן, היה האיש מאחורי קו הבס המהדהד באחד מהמנוני הרוק הגדולים בכל הזמנים, BORN TO BE WILD. הוא מצא את מותו מפציעות קשות שספג בתאונת אופנוע בסאן ואלי, קליפורניה. מוריב היה חלק מההרכב הקלאסי של הלהקה בין השנים 1967 ל-1968, וחזר לסיבוב הופעות קצרצר בשנת 1978, שלוש שנים לפני מותו.

שמוליק קראוס: כוכב רוק בתוכנית פשע

היום, 1 ביולי, הוא יום הולדתו של אחד היוצרים הגדולים והסוערים שהיו פה, שמוליק קראוס, שנולד בשנת 1935. חייו היו מלאי תהפוכות, וסיפור אחד מדהים במיוחד, אותו תקראו רק בספר שכתבתי "רוק ישראלי 1973-1969", מראה עד כמה. חוץ מזה, האם ידעתם שבנובמבר 1974, הטלוויזיה הלימודית, כן כן, אותה אחת, תכננה להפיק תוכנית מיוחדת בכיכובו של קראוס? אבל אל תצפו לתוכנית הלל ליצירתו המוזיקלית. הרעיון היה להקדיש את רוב התוכנית להסתבכויותיו של קראוס עם החוק. התכנון היה שקראוס ישב מול המצלמות ויספר לבני הנוער הצופים על חייו כאסיר. כדי לתבל את הסיפורים, הוא היה אמור לבצע שירים שכתב במהלך תקופות המאסר שלו. חלק מהשירים האלה, אגב, ראו אור שלוש שנים מאוחר יותר בתקליט המופת "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל". ומה עלה בגורל התוכנית החינוכית-פלילית? ובכן, נראה שהרעיון נגנז אי שם במסדרונות הטלוויזיה ומעולם לא יצא לפועל.

זריחת הסופרמן: אהבה, אסיד וסודות באולפן

בשנת 1966, יצא תקליטון חדש לזמר הסקוטי דונובן, עם השיר שעתיד להפוך לקלאסיקת פסיכדליה, SUNSHINE SUPERMAN. אבל הסיפור מאחורי השיר מרתק לא פחות מהצלילים שלו. דונובן פגש את אהבת חייו ואשתו לעתיד, לינדה לורנס, בשנת 1965. היא בדיוק התאוששה ממערכת יחסים הרסנית עם לא אחר מאשר בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס. הם יצאו תקופה קצרה, אך לינדה, שמאסה בחיי הזוהר והכאוס של כוכבי הרוק, נפרדה ממנו. דונובן שבור הלב כתב את השיר כתגובה. אך לדבריו, זה הרבה יותר משיר אהבה פשוט. "על פניו, השיר הוא על התקווה להיות שוב עם לינדה", הסביר פעם, "אבל למילים יש משמעות כפולה. SUNSHINE (שמש) היה כינוי לאסיד. ה-SUPERMAN הוא האדם שמסוגל להתעלות למצבי תודעה גבוהים יותר. זה לא פשוט להיכנס לממד הרביעי ולראות את המטריקס של היקום, שבו הכל קשור". השורה EVERYBODY'S HUSTLING, לדבריו, התייחסה לסצנת הפופ התזזיתית של אותה תקופה. למרבה השמחה, ארבע שנים מאוחר יותר, דונובן ולינדה נפגשו שוב והתחתנו. "לינדה היא המוזה שלי, היא נמצאת בכל השירים שלי", אמר. אבל הקשר ההדוק שלו עם הביטלס כמעט וסיבך את העניינים. המפיק של דונובן, מיקי מוסט, חשש מהחדשנות של התקליט ואסר עליו להשמיע אותו לפול מקרטני, מחשש שמקרטני "יגנוב" את הרעיונות. "ברור שהשמעתי לו", צחק דונובן, "כולנו השמענו לכולם ולקחנו אחד מהשני". ואם זה לא מספיק, מי שמנגן את סולו הגיטרה בשיר הוא נגן אולפנים צעיר ומבוקש באותה תקופה בשם ג'ימי פייג', שלימים יקים את לד זפלין. בצ'מבלו ניגן ג'ון קמרון, המעבד שהיה אחראי לצליל החדש והייחודי של דונובן.

יוסוף איסלם: לא רצוי בישראל

בשנת 1990, בשעה ארבע לפנות בוקר, נחת בנמל התעופה בן גוריון מטוס מלונדון. על סיפונו היה יוסוף איסלם, הזמר הידוע בעבר כקאט סטיבנס, יחד עם בנו מוחמד, אז בן 8. השניים לא הורשו להיכנס לישראל. הם הוחזקו תחת שמירה במשך ארבע שעות עד שהועלו על מטוס בחזרה לאנגליה. הסיבה הרשמית שניתנה הייתה הרצאותיו של יוסוף נגד הקהילה היהודית ותמיכתו בטרור. האירוניה היא שרק שנתיים קודם לכן, בשנת 1988, יוסוף הופיע בישראל במסגרת פסטיבל למען האסלאם. הסיפור לא נגמר כאן. ביולי 2000, הוא הוזמן שוב לישראל, הפעם כדי להופיע בחגיגות העשור למרכז פרס לשלום, שהוקם לקירוב לבבות בין ישראלים לפלסטינים. גם הפעם, הוא גורש כלעומת שבא ישירות משדה התעופה.

קרב צרחות בחווה הסקוטית: פול מקרטני נגד מעריצה

שנת 1971 סיפקה דרמה קטנה אך עסיסית בחייו של פול מקרטני. צעירה אמריקאית בת 24 בשם קרולין מיטשל הגישה נגדו תלונה במשטרה. לטענתה, מקרטני תקף אותה ופצע אותה כשגירש אותה מחוות היי פארק שלו בסקוטלנד. "ראיתי אותו כמה פעמים מחוץ לדירתו בלונדון וחשבתי שהוא נחמד", סיפרה, "בסוף השבוע שעבר הזמנתי פנסיון בקמפבלטאון, בתקווה לראות את פול ומשפחתו בעיירה. התיידדתי עם השכן שלו בחווה הסמוכה בטיול האחרון שלי לכאן, ונסעתי לבקר אותם. פול הגיע בג'יפ שלו, הכה אותי וצעק עליי להתרחק. התלוננתי במשטרה המקומית אחרי התקרית. אני לא אחזור. אני חושבת שהוא מגעיל". מקרטני, מצידו, סיפר גרסה שונה לחלוטין. הוא הודה שרדף אחריה וגירש אותה, אך הכחיש שהכה אותה. "כל מה שעשיתי זה לגרש אותה, מעולם לא נגעתי בה", אמר לכתבים. "אם היא נפצעה, היא בטח נפלה בדרך במורד הגבעה. עברתי לכאן בשביל שקט ושלווה. במשך שלוש שנים אני מבקש מהבחורה הזאת בנימוס, מתחנן בפניה, שתעזוב אותי ואת משפחתי בשקט. היא מסרבת להכיר בעובדה שאני נשוי עם משפחה. כשראיתי אותה יושבת על הגבעה ומסתכלת עלינו, זה פשוט שבר אותי. הפעם אמרתי לה להסתלק, ולא בנימוס. אני מודה, הייתי גס רוח. המילים שהשתמשתי בהן היו מאוד גסות, אבל לא נגעתי בה". מי צודק? תחליטו אתם.

לירוי רע רע רע... הסיפור האמיתי

באותו יום בשנת 1973, יצא התקליט LIFE AND TIMES של הזמר והיוצר ג'ים קרוצ'י. התקליט כלל להיט ענק אחד, BAD, BAD LEROY BROWN, שמספר על... איך לא? לירוי בראון, "האיש הכי רע בכל העיר הארורה" של שיקגו. הוא גדול, מסוכן, אהוב על הנשים ומפחיד את הגברים, עד שיום אחד הוא מתחיל עם אישה של גבר קנאי ומוצא את עצמו "נראה כמו פאזל עם כמה חלקים חסרים". ובכן, הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי, אבל המציאות הייתה קצת פחות דרמטית והרבה יותר משעשעת. קרוצ'י, שנהרג בתאונת מטוס זמן קצר לאחר מכן, שירת במשמר הלאומי כדי להימנע מגיוס לווייטנאם. שם, הוא פגש בחור אמיתי שהיווה השראה לשיר. לדברי אשתו, אינגריד: "היה שם בחור שג'ים אהב לשיר איתו. יום אחד הוא פשוט ערק. אבל אז, הוא חזר לבסיס כדי לאסוף את המשכורת שלו, ונתפס. ג'ים חשב שזה כל כך מצחיק שהוא חייב להכניס את השם שלו לשיר". אז כן, היה לירוי בראון אמיתי, אבל הוא היה יותר טיפוס קומי מאשר גנגסטר אימתני.

מזל טוב למאסטרו דוד קריבושי

נאחל יום הולדת שמח למלחין והמעבד דוד קריבושי, שנולד ב-1944. קריבושי העניק בלחניו ועיבודיו המבריקים חלקים חשובים ובלתי נשכחים לפסקול של המוזיקה הישראלית.

הביטלס ממציאים את הפופ מחדש

ובחזרה לשורשים. ב-1 ביולי 1963, נכנסו ארבעת המופלאים לאולפן מספר 2 באולפני EMI בלונדון. במשך חמש שעות, בין 17:00 ל-22:00, הם הקליטו את שני השירים לתקליטון הרביעי שלהם: I'LL GET YOU (ששם העבודה שלו היה GET YOU IN THE END) ו-SHE LOVES YOU. המפיק ג'ורג' מרטין נזכר ברגע הקסם: "ישבתי על השרפרף שלי כשג'ון ופול ניגנו לי את השיר לראשונה בגיטרות אקוסטיות. חשבתי שזה נהדר, אבל מה שבאמת תפס אותי היה האקורד האחרון, כשג'ורג' האריסון הוסיף את התו השישי לסולם. הם התלהבו וצעקו, 'זה אקורד גאוני, אף אחד לא שמע דבר כזה קודם'. כמובן שידעתי שזה לא מדויק", הוא חייך, "אבל ההתלהבות שלהם הייתה כל כך מדבקת". אותו אקורד, יחד עם קריאות ה-YEAH, YEAH, YEAH, הפך לסמל של הביטלמאניה שהתפוצצה זמן קצר לאחר מכן. באותו יום, הלהקה גם הצטלמה באולפן ומסביב לבניין, לתמונות שיהפכו לחלק מההיסטוריה.

האם זה אלבום שנועד להגיד למעריצים של לו ריד - "לכו קיבינימט"? או שמא מדובר באלבום שבו הוא ביקש להיפטר מחוזה עם חברת תקליטים? מה קורה פה? ב-1 ביולי בשנת 1975 יצא אלבום כפול ללו ריד. שמו הוא METAL MACHINE MUSIC והמוזיקה שבו לא קלה כלל וכלל לאוזניים רבות.

"רובכם לא יאהבו את זה, ואני לא מאשים אתכם בכלל," כותב לו ריד בעטיפת האלבום הזה. "זה לא מיועד לכם. לכל הפחות יצרתי אותו כדי שיהיה לי משהו להקשיב לו". אלבום הסולו החמישי של ריד הוא אחד מאותם מוצרים הנמכרים יותר כשם דבר מאשר כחוויית האזנה. הוא מוצג בדרך כלל כאמת מידה לקיצוניות קולית בלתי ניתנת להאזנה, ונדון לסירוגין כסוג של בדיחה לא מצחיקה מסוג "לכו תזדיינו" או כדרכו הערמומית של ריד לחבל בחוזה שלו עם RCA. שני הדברים, כפי שהוא ציין שנים לאחר מכן, לא היו נכונים.

האלבום הזה נותר עקשן ומתנשא כביום היוולדו. זהו אלבום כפול, ארבעה קטעים, כל אחד מהם תופס צד של 16 דקות. הוא אינו מכיל פזמונים, בתים, שירה, תופים או ריפים של גיטרה. במשך קצת יותר משעה, גלי פידבק צורמניים מתגלגלים זה על גבי זה. ריד התכוון אליו כמשהו לטעום ממנו. כן, האלבום נכשל כישלון חרוץ. על פי הדיווחים, הוא מכר בזמן אמת 100,000 עותקים בלבד בארה"ב, בעיקר בזכות העטיפה המדהימה שלו – לו זועף, לבד בחושך עם משקפי שמש ומעיל עור משובץ ניטים – אם כי רוב העותקים הללו הוחזרו כאשר המאזינים שמעו מה יש בפנים, והוא הוסר מהמדפים תוך שלושה שבועות מצאתו. למרות כל זאת, זה שרד, בין השאר בזכות עקשנותו חסרת הפשרות, ובין השאר כמסמך אוונגרדי טהור.

בשנת 1975 היה לו ריד בגדר כוכב. להקת 'מחתרת הקטיפה' אותה יסד הייתה כבר בגדר קלאסיקה. השיר WALK ON THE WILD SIDE הושמע ללא הרף בתחנות הרדיו. אלבומו הקודם, SALLY CAN'T DANCE, המריא למקום העשירי במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג חסר תקדים עבורו. מצד שני, ריד עצמו תיעב את האלבום הזה. הוא ראה בו כניעה מוחלטת לטעם הקהל, מוצר מלוטש וריק שנועד לרצות את דמות הגלאם-רוקר שהוא טיפח, אך החל לסלוד ממנה בכל ליבו. חברת התקליטים שלו, RCA, והמנהל האישי, דניס כץ, לחצו עליו להפיק במהירות עוד להיט מנצח, והלחץ הזה רק העצים את תחושת המיאוס והתסכול האמנותי שלו. עם זאת, הוא לא הניד עפעף וניגש למשימה.

מעבדה של רעש בדירת מגורים

יצירת METAL MACHINE MUSIC הייתה פרויקט של איש אחד, בניגוד מוחלט לאלבומי רוק עתירי נגנים ומפיקים. ריד הסתגר בדירתו הניו יורקית, חמוש בגיטרות חשמליות, כמה מגברים ומכשיר הקלטה של ארבעה ערוצים בלבד. לא הייתה להקה, לא היו שירים, בטח שלא היו מילים. הטכניקה שלו הייתה פשוטה ומהפכנית: הוא השעין את הגיטרות שלו על המגברים כדי ליצור לולאה אינסופית של פידבק, ואז הקליט שכבה על גבי שכבה של הרעש הצורמני הזה, תוך כדי שהוא משחק עם מהירויות ההקלטה כדי ליצור מרקמים שונים של צליל.

מאיפה הגיע הרעיון המופרע הזה? ההשפעות של ריד היו רחוקות שנות אור מהמיינסטרים. הוא ציין את המלחין המינימליסטי לאו מונטה יאנג, חלוץ מוזיקת הרחף (DRONE), כאחת ההשראות המרכזיות. מוזיקת רחף מתבססת על צלילים ארוכים ומתמשכים, וריד למד להכיר אותה דרך שותפו לשעבר בוולווט אנדרגראונד, ג'ון קייל, שלמד אצל יאנג. השפעה נוספת הייתה המלחין היווני-צרפתי יאניס קסנאקיס, שהיה ידוע ביצירותיו המורכבות והצורמניות, שהתבססו על מודלים מתמטיים ואדריכליים. ריד לא ניסה להקליט תקליט למסיבות, זו הייתה "המוזיקה ששמעתי בראש שלי", כפי שהגדיר זאת.

התהליך עצמו היה מבחן סיבולת. סיפורים מאותה תקופה מתארים את ריד, שלעיתים קרובות היה מתודלק באמפטמינים, מסתגר במשך ימים עם המכונות שלו, ובורא בקפידה את סימפוניית הרעש הפרטית שלו.

יום הדין במשרדי חברת RCA

דמיינו את הסצנה: לו ריד, רציני לחלוטין, נכנס למשרדי חברת התקליטים RCA ומודיע למנהלים בחליפות שהאלבום החדש שלו מוכן. הם מתכנסים בחדר ישיבות, מצפים לשמוע את הלהיט הבא בסגנון WALK ON THE WILD SIDE, ובמקום זה ריד מפעיל את מכונת ההשמדה הקולית שלו. התגובה, כצפוי, הייתה תערובת של הלם, אימה וזעם מוחלט. זה לא היה אלבום, זה היה רעש תעשייתי.

חברת RCA הייתה בבעיה. לפי החוזה, הם היו מחויבים לשחרר כל מה שריד יגיש להם. אחד המנהלים העלה הצעה יצירתית: להוציא את האלבום תחת RED SEAL, לייבל המוזיקה הקלאסית של החברה. אולי אם ימתגו אותו כיצירה קלאסית ניסיונית, הוא ימצא קהל פתוח יותר. ריד סירב בתוקף. "לא, תודה", הוא התעקש, "זה אלבום רוק". הוא דרש שהאלבום ייצא בלייבל הראשי של RCA, מהלך שהיה קריאת תיגר על עצם ההגדרה של גישתו לעניין. הוא אף הוסיף שהקהל הרחב צריך להיות אסיר תודה על כך שהוא בכלל עשה דבר שכזה.

האריזה שהייתה בדיחה בפני עצמה

הפרובוקציה לא הסתיימה במוזיקה. עטיפת האלבום הייתה יצירת מופת של הטעיה. בחזית הופיע צילום מחוספס של ריד במשקפי שמש ומעיל עור, דימוי של רוקר קשוח למהדרין. אבל הצד האחורי היה סיפור אחר לגמרי. הוא כלל רשימה של מפרטים טכניים פיקטיביים לחלוטין ונאום פילוסופי מסתורי שכתב ריד עצמו. בתוך הטקסט הזה הוא שתל אזהרה מפורשת: "זה לא מיועד למסיבות, ריקודים או רומנטיקה ברקע". השיא הגיע במשפט שהפך לקאלט: "אף אחד שאני מכיר לא האזין לזה עד הסוף, כולל אני".

הטוויסט האחרון והמרושע ביותר היה טכני: בצד הרביעי של התקליט, חרט ריד "חריץ נעול" (LOCKED GROOVE). המשמעות הייתה שבסוף הצד, המחט לא הייתה קופצת חזרה, אלא ממשיכה להשמיע את שתי השניות האחרונות של הרעש בלופ אינסופי, עד שהמאזין היה קם ומרים אותה פיזית. זו הייתה הבדיחה האולטימטיבית על חשבון המאזין.

הרבה אנשים לא הבינו את הדבר הזה. רובם רצו בחזרה לחנות התקליטים על מנת להחזיר את העותק שקנו. וזאת עוד לפני שסיימו להקשיב לצד הראשון של התקליט. מאז התקליט קיבל לא מעט ביקורות שוחטות. רוב אנציקלופדיות הרוק המודפסות נתנו לו כוכב אחד מתוך חמישה. ריד האשים את חברת התקליטים על כך שלא טרחה לשים על העטיפה מדבקת אזהרה בנוגע לתוכנו. אנשים ציפו פה לתקליט רוק וקיבלו אגרוף לפרצוף.

חברת התקליטים הייתה כה תאבה עד שאפילו רקחה לתקליט הזה מיקס קוואדרופוני והדפיסה אותו לקהל של אז שאהב את המוזיקה שלו בסראונד של ארבעה רמקולים. מבחינת לו ריד לא היה על מה להתנצל. הרבה חשבו שהוא עשה את האלבום כסוג של 'אצבע משולשת' לחברת התקליטים שדרשה ממנו מוצרים מסחריים. אך ריד עצמו טען שאין כך הדבר ושהוא עשה את התקליט כדבר אומנותי לגמרי. ריד אף הוסיף שמי שלא מתאים לו האלבום הזה יכול מבחינתו ללכת לאכול חרא של חולדות. בראיון אחר טען ריד שזה האלבום האהוב עליו יותר מכל הקטלוג שלו.

דבר המבקר

עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו בזמנו: "הסט החדש של לו ריד, מיצג אלקטרוני בן שני תקליטים, הוא מעשה פרובוקציה ונגיחה של בוז, אך התזמון שלו שגוי. באדישותו המזלזלת וחסרת הצורה, מוזיקה זו היא מיושנת ללא תקנה. אחרי עשור של התעלמויות אסתטיות, ארבעה צדדים של מה שנשמע כמו אנחת צינורות של מקרר גלקטי פשוט לא הולכים להבעיר את הבורגנות (מי שלא יהיו) או להדוף את מעריציו (מכיוון שהם פשוט ימשכו בכתפיים). לו ריד חושף בבוז את החור השחור ביקומו האישי, אך השאלה היא מי אמור להירתע מזה?

טוב, השמעתי את זה פעם אחת, שזה אחד ממעשי הסיבולת הגדולים בחיי. עם זאת, כאשר הפטיפון שלי השתיק בחמלה את הגריטות הקוסמיות של לו ריד, לא חשתי שום כעס, שום זעם, אפילו לא תחושת בזבוז זמן, רק חרטה קלה. אמני האוונגרד (מרס קנינגהאם, ג'ון קייג', אנדי וורהול) התנסו בקונספט כל כך הרבה זמן. אם האלבום הזה הוא הדיוקן העצמי של ריד, ייתכן שנצטרך לסבול הרבה בוצה ממנו לפני שהוא יחזור למסלול. מה שמטריד ביותר הוא האפשרות שהאלבום הזה הוא להב סכין המופנה פנימה".

ומה הלאה?

במרץ 2002 בוצעה כל היצירה הזו בהופעה חיה בברלין. להקת אוואנגארד גרמנית בשם ZEITKRATZER עלתה לבמה ביחד עם לו ריד וביחד בוצעו ארבעת הצדדים של התקליט ללא פשרות. האמת היא שאין לי מושג כיצד יצא לו ריד ללא פגע מול חברת התקליטים עם צאת האלבום הזה. מה שבטוח, הוא בהחלט יצר מוזיקה שמשקפת את שם המוצר. כי כזה הוא - לו ריד - אחד ויחיד!

קבלו את הקקטוס הראשון! היום, ב-1 ביולי בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של קקטוס שצמח מהריסותיה של להקת סופר גרופ שכמעט וקרתה. אז איך תאונת דרכים אחת מנעה את הקמת להקת החלומות של הרוק? וכיצד מתוך האכזבה נולד תקליט בכורה קוצני, בועט ובוער בעולם הרוק?

סוף הסיקסטיז. עשן המסיבות הפסיכדליות מתחיל להתפזר ומשהו חדש, כבד ורועש הרבה יותר, עומד לפרוץ מהרמקולים. בתקופה הפורייה וההפכפכה הזו, בזמן שלהקות כמו לד זפלין ודיפ פרפל החלו להגדיר את חוקי המשחק, נרקם לו סיפור על להקה אחת שכמעט שינתה את ההיסטוריה, ועל הלהקה האחרת, העוצמתית לא פחות, שקמה על חורבותיה. הכירו את CACTUS ואת סיפור הולדתו המיוזע והפרוע של תקליט הבכורה שלה.

הכל מתחיל בצמד קצב מחשמל, הבסיסט טים בוגרט והמתופף קרמיין אפיס, המנוע הכפול של להקת ונילה פאדג' רבת ההשפעה. בסוף 1969, אחרי שחרשו במות עם הפרשנויות הכבדות והייחודיות שלהם לקלאסיקות פופ, השניים הרגישו שהם רוצים עוד. הרבה יותר. הם חלמו להרכיב להקת סופרגרופ אמיתית, נבחרת חלומות של כוכבים שיכולה להתחרות בכל הרכב עלי אדמות. התוכנית הייתה שאפתנית ונועזת: לייבא מבריטניה שניים מהקולות הלוהטים שם – הסולן בעל קול נייר הזכוכית והנשמה, רוד סטיוארט, והגיטריסט הווירטואוז ופורץ הדרך, ג'ף בק. שניהם היו טריים מההרפתקה המשותפת שלהם בלהקת ג'ף בק.

על הנייר, זה היה שילוב קטלני

תחשבו על זה לרגע: הגיטרה של בק, השירה הכריזמטית ומלאת הגרוב של סטיוארט, וחומת הסאונד הרועמת והמורכבת של בוגרט ואפיס. זו הייתה אמורה להיות התשובה האמריקאית לכל מה שקרה אז בממלכה המאוחדת. התוכניות החלו לקרום עור וגידים. אבל אז, כמו בקלישאה הגדולה של הרוק'נ'רול, הגורל התערב. בדצמבר 1969, תאונת דרכים קשה כמעט וגבתה את חייו של ג'ף בק, והשביתה אותו לתקופה ארוכה. פרויקט החלומות נעצר בחריקת בלמים. סטיוארט, שלא התכוון לחכות חבר לרון ווד (שהיה עמו בלהקתו של ג'ף בק) והצטרף להרכב החדש שייקרה THE FACES. הסופרגרופ האולטימטיבית התפרקה עוד לפני שניגנה תו אחד.

אז מה עושים עם המצב?

בוגרט ואפיס, שני מוזיקאים שלא נולדו כדי לשבת בחיבוק ידיים, החליטו לא לוותר. הם ידעו בדיוק איזה סוג של מוזיקה עתירת אנרגיה הם רוצים לנגן, ועכשיו כל שנותר היה למצוא את החתיכות הנכונות לפאזל. מבטם הופנה אל סצנת הרוק המחוספסת של דטרויט, עיר המנועים, שהייתה ידועה בסאונד הגולמי והבלתי מתפשר שלה.

הראשון שקיבל את השיחה היה הגיטריסט ג'ים מקארטי. מקארטי, בוגר להקת מיטש ריידר והדטרויט ווילס, היה נגן עם אצבעות בוערות וסגנון עמוק שורשים בבלוז, שהיה טכני להפליא אך גם מלא הבעה פרועה. הניסיון שלו בסצנת הרוק והסול של דטרויט הפך אותו להתאמה מושלמת לחזון של בוגרט ואפיס. החלק האחרון, ואולי הנפיץ מכולם, היה הסולן ונגן המפוחית ראסטי דיי. דיי, שזה עתה סיים את תפקידו כאיש הפרונט הכריזמטי בהרכב אמבוי דיוקס של טד נוג'נט, היה פרפורמר מהזן הישן והטוב. עם קול צרוד ועוצמתי ונוכחות בימתית מהפנטת, הוא הביא ללהקה את האנרגיה הגולמית של הרחוב. המילים שכתב, לעיתים קרובות מבוססות על חוויותיו האישיות, העניקו ל-CACTUS את החספוס והאותנטיות שהגדירו אותה.

כך, מתוך אכזבה ושאפתנות, נולד ההרכב החדש. הם אולי לא היו הסופרגרופ המקורית, אבל מה שהיה חסר להם בשמות נוצצים, הם פיצו עליו בכוח טהור ובכימיה מוזיקלית נדירה. בסוף 1969, הרביעייה נכנסה לאולפני אולטרה-סוניק בניו יורק, כדי להקליט את תקליט הבכורה שלה. הסשנים באולפן היו התפרצות געשית של אנרגיה. הלהקה בחרה להפיק את התקליט בעצמה, החלטה שאפשרה לה לשמור על הסאונד החי והלא מלוטש שלה, בלי מפיק חיצוני שינסה "לנקות" אותה. האווירה, כפי שתיאר זאת אפיס, הייתה תערובת של אמביציה וסגנון חיים "מסומם למדי". הקוקטייל הנפיץ הזה בהחלט תרם לאנרגיה הכאוטית והבועטת שזולגת מכל רצועה בתקליט.

כדי לתת לתערובת הזו את הגימור הנכון, גויס למלאכת המיקס ג'ין פול, בנו של לא אחר מאשר האחד והיחיד לס פול. המומחיות שלו עזרה לעצב את ההתקפה הקולית של הלהקה לכדי אמירה חדה ועוצמתית.

העטיפה קצת בעייתית

אפילו עטיפת התקליט הצליחה לעורר מהומה קטנה. העטיפה המקורית הציגה תמונת קקטוס, שלדעת כמה מנהלים בחברת התקליטים הזכירה בצורתה איבר מין גברי. מחשש שהתקליט יוחרם בחנויות, החברה התעקשה על גרסה "מרוככת". כמובן, ברוח המרדנית של הלהקה, התמונה המקורית שוחררה מאוחר יותר כמדבקה שנכללה עם התקליט, מה שרק חיזק את תדמיתה הפרועה.

אף שהתקליט לא כבש את פסגות המצעדים כמו בני דורו המצליחים יותר, "קקטוס" הפך לתקליט קאלט בעל השפעה אדירה, במיוחד בקרב מוזיקאים.

ומה אומר על כל זה המתופף בספרו?

"עדיין התלהבנו מלהיות בלהקה עם ג'ף בק. שלושתנו ניגנו כמה ג'אמים מאולתרים במועדון ספיקאיזי בלונדון. אחד מהם היה כל כך פרוע עד שפשוטו כמשמעו הרסתי את מערכת התופים מרוב שהכיתי בה חזק מדי. ראשי התופים והמצלתיים נופצו לרסיסים, והמצלתיים של ההיי-האט התעקמו לגמרי. הבנו פעם נוספת כמה חזקה הלהקה הזו יכולה להיות. ג'ף, טים ואני אספנו כמה בחורות, לקחנו אותן בחזרה למלון סאבוי, חגגנו והרסנו את הסוויטה שלנו. בק נרתע מזה קצת. הריסת בתי מלון לא הייתה הקטע שלו, והוא נראה קצת המום כשהמיטות והטלוויזיות עפו בחדר. אבל טים ואני עזבנו את לונדון בהרגשה מרוממת וטובה לגבי העתיד. אפילו היה לנו שם ללהקה החדשה הזו: קקטוס. זה היה הרעיון שלי. ראיתי קולנוע דרייב-אין באריזונה בשם "קקטוס דרייב-אין" וחשבתי שזה שם נהדר ללהקה.

לטים ולי היו כמה הופעות אחרונות של ונילה פאדג' לכבד, ולכן קבענו להיפגש עם ג'ף בניו יורק כמה שבועות לאחר מכן עם פיל והמנהל של ג'ף, פיטר גרנט, שניהל גם את לד זפלין, כדי לסגור את הצד העסקי של הדברים. היה ברור שפאדג' היו בגסיסה. הריגוש נעלם, ופשוט לא הסתדרנו. קידמנו את האלבום החמישי שלנו, "רוק אנד רול", אבל הכימיה הייתה כל כך גרועה כשהקלטנו אותו שאפילו לא יכולנו להיות יחד באולפן. טים ואני היינו עושים את הקטעים שלנו, ואז מארק וויני היו נכנסים ועושים את שלהם. אני מניח שהמעריצים יכלו להרגיש את זה, מכיוון שהוא הצליח פחות מכל האלבומים הקודמים שלנו.

כשטים ואני אמרנו למארק ולוויני שאנחנו עוזבים את הלהקה, הם היו בהלם. לפאדג' בדיוק הוצע הרבה כסף לסיבוב הופעות ביפן, אבל טים ואני סירבנו ללכת, מכיוון שהיינו כל כך נואשים להתחיל עם קקטוס. מארק וויני היו ממש עצבניים עלינו, אבל הם לא ניסו לשכנע אותנו להישאר. הם יכלו לראות שהחלטנו. הפור נפל. טים ואני טסנו בחזרה לניו יורק מאירופה, נרגשים לפגוש שוב את ג'ף ולחתום על החוזים שלנו - אבל אז הכתה בנו פצצה. יום לפני שהיה אמור לטוס עם המנהל שלו, ג'ף היה מעורב בתאונת דרכים קשה באנגליה באחת ממכוניות ההוט-רוד שלו ושבר את גולגולתו. הוא היה אמור להיות מושבת למשך חודשים, אולי שנה בערך. העבודה עם ג'ף נדחקה פתאום לקרן זווית, וטים ואני הבנו שאנחנו בבעיה. פירקנו את ונילה פאדג' ועכשיו לא היה לנו שום דבר להחליף אותה. לאן נלך מכאן?

החלטנו לעשות עוד כמה הופעות עם פאדג' רק כדי להחזיק את הראש מעל המים מבחינה כלכלית, ובמקביל לנסות להקים להקה חדשה. אז התחלנו לעשות אודישנים לנגנים, לעשות חזרות בטירוף במהלך השבוע, ולהופיע בהופעות שהיו עדיין די רווחיות עם פאדג' בסופי שבוע. העדיפות העיקרית שלנו הייתה כמובן למצוא גיטריסט חדש שיחליף את ג'ף. אלו היו נעליים די גדולות למלא! נתקלנו בבחור מדטרויט בשם טרי קלי וג'ימג'מנו איתו כמה ימים. הוא יכול היה לנגן כשהוא לא היה מסומם עד אובדן חושים - מה שלמרבה הצער לא קרה לעתים קרובות. הניסיון הבא שלנו היה פורה יותר. חבר מוזיקאי מניו יורק, דוויין היצ'ינגס, המליץ על ג'ים מקארתי, שהיה עם מיץ' ריידר והדטרויט ווילס וניגן עם הבאדי מיילס אקספרס. ג'ים היה חבר טוב של הנדריקס, גיטריסט נהדר, וכנראה הדבר הקרוב ביותר שהיה באמריקה לג'ף בק.

ג'ים היה מדטרויט אבל גר בסן פרנסיסקו. לאחר שדיברנו בטלפון, הטסנו אותו ללונג איילנד לפגוש אותנו. הוא היה הרבה מעל מטר שמונים, רזה כמו דחליל, והייתה לו נטייה מובהקת לסגנון החיים של הרוק. אבל הוא גם היה נינוח, כיף לבלות איתו, והכי חשוב, גיטריסט פנומנלי. ברגע שהתחלנו לנגן יחד, טים ואני הסתכלנו אחד על השני, אוהבים איך זרימת האנרגיה שלו וריפי הגיטרה הברקים שלו התחברו איתנו. כן, זה היה הבחור שלנו. עכשיו רק היינו צריכים זמר, וג'ים המליץ על אחד מחבריו מדטרויט, ראסטי דיי. ראסטי שר בלהקה של טד ניוג'נט, אמבוי דיוקס, שהופיעו הרבה עם פאדג', וידענו שהוא פרונטמן מגניב. ראסטי היה בחור מצחיק אבל לא מישהו שהיית רוצה להסתבך איתו. הוא תמיד נשא אקדחים וסכינים והיה לו את הקשיחות הזו שזמר רוק נהדר צריך. אז זהו. קקטוס הייתה מוכנה לצאת לדרך!

החזרות של הלהקה היו קסומות מההתחלה. הכל פשוט הסתדר מיד, והאנרגיה שיצרנו הייתה ניגוד גמור לימים האחרונים השליליים והשחוקים של פאדג'. ג'ים היה גיטריסט מהיר להפליא, ולראסטי היה את הכישרון הזה להמציא מילים מדהימות מהראש תוך כדי הג'אמים שלנו. הוא היה אנטי-מלחמה, אנטי-משטרה, אנטי-ממסד - אנטי-כל דבר בעצם. מכיוון שהמוזיקה שלנו הייתה כל כך כבדה, לאטלנטיק היה רעיון לפרסם אותנו במודעות כ"לד זפלין האמריקאית", אבל בעיניי היינו יותר להקת פאנק-רוק כמו ה-MC5.

כתבנו את אלבום הבכורה שלנו, הנושא את שמנו, מהר מאוד. היו כמה קאברים - כולל PARCHMAN FARM של מוז אליסון, שם עשיתי שאפל דאבל-בס-דראם מהיר בטירוף שהיה כל כך מהיר שהוא נשמע כמו רכבת משא שועטת. לא הייתי חובב בלוז, אבל המהירות והאנרגיה המטורפות הפכו אותו לשיר נהדר. עשינו גם את YOU CAN'T JUDGE A BOOK BY ITS COVER של ווילי דיקסון. אבל חוץ מאלה, הכל היה חומר מקורי. הקלטנו אותו באולפן עם מגברי המארשל שלנו. זה היה כמו לעמוד ליד מנוע סילון בחדר קטן. לא פלא שאני חצי חירש היום".

יצירת מופת ספוגת אסיד: ב-1 ביולי בשנת 1970 יצא התקליט השני של להקת פ'אנקדליק ששמו בא עם הוראה ברורה, FREE YOUR MIND AND YOUR ASS WILL FOLLOW.

בעוד העולם עדיין מנסה להתאושש מההנגאובר של שנות השישים, ורוחות המהפכה מנשבות בכל פינה, חבורת מוזיקאים מופרעת מניו ג'רזי ודטרויט החליטה שהגיע הזמן לניסוי שיאתגר את כל מה שידעו על רוק, על פ'אנק, ועל שפיות בכלל. זו הייתה השנה שבה פ'אנקדליק, הצד הפרוע והפסיכדלי של יקום ה-P-FUNK של ג'ורג' קלינטון, שחררה את התקליט השני שלה, יצירה שהיא צלילה עמוקה אל תוך יצירתיות חסרת גבולות.

עד 1970, פ'אנקדליק כבר היו כוח מרתק. אחרי שהוציאו את תקליט הבכורה שלהם הנושא את שמם מוקדם יותר באותה שנה, הם ביססו את עצמם כאנטיתזה המוחלטת לסאונד המלוטש של חברת מוטאון ששלטה ביד רמה בסצנת המוזיקה של דטרויט. תחת הנהגתו של המאסטר הכריזמטי והכאוטי, ג'ורג' קלינטון, הלהקה הייתה מפלצת גיטרות אימתנית. היא ניזונה מהריפים המחשמלים והמעוותים של הגיטריסט אדי הייזל ומהמנוע הקצבי הבלתי ניתן לעצירה של הבסיסט בילי "בס" נלסון והמתופף טיקי פולווד. הם היו המקבילה הגסה, הפסיכדלית והספוגה בסול-רוק למוזיקה המובנית והמתוזמרת יותר של PARLIAMENT, הלהקה שממנה פ'אנקדליק בכלל נולדה בעקבות סכסוכים משפטיים על השימוש בשם.

התקופה שלפני ההקלטות של התקליט הזה הייתה סופת טורנדו של הופעות, זיעה וטירוף חושים. קלינטון והחבורה שלו היו מכונת הופעות משומנת היטב, שחידדה את יכולותיה על במות ברחבי אמריקה ובנתה מוניטין של הופעה חיה נפיצה, רועשת ובלתי צפויה. הם חלקו במות עם האנרכיסטים הקוליים השכנים מדטרויט, להקות כמו MC5 ו-THE STOOGES, וספגו מהן את האנרגיה הגולמית ואת הגישה המתעמתת. זו הייתה להקה ששחתה עמוק במימי תרבות הנגד, כשהיא שואבת השראה מהאסיד-רוק של ג'ימי הנדריקס ומהפ'אנק פורץ הדרך של סליי אנד דה פמילי סטון.

בתוך הקלחת הזו של ניסויים חסרי פחד, נולד הקונספט לתקליט השני - להיכנס לאולפן הקלטות תחת השפעה מלאה של LSD ולתעד מה קורה. קלינטון, שתמיד היה פרובוקטור קולי, רצה להביא לקהל את המהות הטהורה והלא מסוננת של חוויה פסיכדלית ישירות על סליל ההקלטה. לא היה פה עניין של יצירת להיטי פופ מהוקצעים, אלא תיעוד בזמן אמת של האנרגיה הכאוטית, מרחיבת התודעה, ולפעמים גם המפחידה, של טריפ אסיד. רעיון שרוב מנהלי חברות התקליטים היו כנראה מקבלים איתו התקף לב.

סשן ההקלטות, שהתקיים באולפני UNITED SOUND SYSTEMS בדטרויט – מקום שראה אמנים כמו ארית'ה פרנקלין וג'ון לי הוקר – הפך לאירוע מכונן ותזזיתי. האולפן הפך למעבדה הקוסמית של פ'אנקדליק. האווירה הייתה טעונה בהתלהבות יצירתית, ואיך לומר זאת בעדינות, גם בחומרים נוספים. אל החבורה הצטרף אז הקלידן ברני וורל, תוספת שתתברר כקריטית. וורל, עם הרקע הקלאסי שלו והשימוש הגאוני באורגן האמונד ובסינטיסייזרים, הפך לאבן יסוד בסאונד של ה-P-FUNK כולו.

התהליך כולו התבסס על אינסטינקט ואינטואיציה, ולא על תכנון קפדני. הג'אמים נמשכו שעות על גבי שעות. הם נישאו על גבי סולואי הגיטרה הבוערים של הייזל, קווי הבס העמוקים והשבטיים של נלסון, והתיפוף העוצמתי של פולווד. מעל כל זה ריחפו צלילי האורגן המסתחררים של וורל, שהיוו את הדבק הקוסמי שחיבר את כל הטירוף הזה יחד והוסיף שכבות של צבע פסיכדלי ועומק הרמוני.

קלינטון ניצח על הכאוס הזה כמו שמאן מודרני, מנווט את הלהקה שלו. הוא עודד אלתור, קיבל בברכה טעויות ודחף את המוזיקאים עד קצה גבול היכולת היצירתית שלהם. שם התקליט, שנלקח ישירות מכתביה של קבוצה דתית שנויה במחלוקת מאותה תקופה בשם THE PROCESS CHURCH OF THE FINAL JUDGMENT, הפך לפילוסופיה המנחה של הסשן: האמונה שאם רק תשחרר את התודעה שלך מהמגבלות המוכרות, הגוף – ובהרחבה, גם המוזיקה – ימצאו באופן טבעי את דרכם למצב של פ'אנק טהור וחסר עכבות.

שחרורו של התקליט היה הצהרה נועזת. עטיפת התקליט האייקונית, שהציגה אישה שחורה עירומה בתנוחת התמסרות שמימית, הייתה פרובוקטיבית ובלתי מתפשרת בדיוק כמו המוזיקה שבפנים. התוצר הסופי היה גולמי מדי לרדיו המיינסטרימי, אך הוא הדהד עמוקות בקרב דור שלם שחיפש צלילים חדשים ודרכי חשיבה חדשות. ברור שיש לי אותו בוויניל - כי זו הדרך באמת להקשיב לזה.

בונוס: גם תקליט זה יצא ביולי (אם כי לא ידוע בדיוק מתי) - והפעם אקח אתכם אל אלבום הסולו הראשון של פיטר האמיל, שיצא ביולי 1971 ונקרא FOOL'S MATE. האם זה אלבום הפופ שלו?

אחד הדברים שמיוחדים באלבום הזה הוא השוני הגדול שלו מהיצירה האפלה והמאתגרת של להקתו. באלבום הסולו הזה יש 12 שירים קצרים וקלים להאזנה. האמיל ניצל ארבעה ימי חופש, באפריל 1971, להקלטת האלבום באולפני TRIDENT בלונדון. השירים שנבחרו להקלטה היו כאלו שכתב עוד בשנים 1967-1966. השיר HAPPY, שהוא השלישי באלבום, נכתב בשנת 1969.

שותפו של האמיל לכתיבת חלק מהשירים פה הוא כריס ג'אדג' סמית' והם מהקרובים ביותר למוזיקת פופ. חלקם שירי אהבה או שירים ששייכים בכלל לרוח תקופת ההיפים של שנות השישים. כל תריסר השירים שכאן לא תוכננו להיות מוקלטים תחת המותג של ואן דר גראף, למרות שחברי הלהקה הקליטו אותם כדמואים לקראת ההקלטות הרשמיות. חלק מהדמואים האלה מופיעים כקטעי בונוס בגירסת הדיסק רימסטר של האלבום. האמיל הביא להקלטות את כל חברי ואן דר גראף. בנוסף הוא הביא גם את הבסיסט לשעבר של הלהקה, ניק פוטר. מוסיקאים נוספים שהגיעו להקלטות היו רוד קלמנס וריי ג'קסון מלהקת לינדיספארן ורוברט פריפ - איש קינג קרימזון. טכנאי ההקלטה היה ג'ון אנת'וני שסיפר: "התקליט הזה אינו רק אתנחתא מפעילויותיו המוכרות יותר של פיטר בוואן דר גראף – הוא גאה בתקליט הזה כהישג שלו. האמיל אומר שזה האלבום היחיד שהוא יצר והוא לא היה משנה בו דבר – ואני רואה בזה מחמאה גדולה. השירים האלו לא היו של ואן דר גראף; פיטר פשוט רצה להקליט אותם למען העתיד. זה היה כמו חופשה קטנה... חופשה מחופשה!"

איזו עטיפה!

עטיפת האלבום הנהדרת עוצבה על ידי פול ווייטהד, כשההשראה לעיצוב העטיפה הזו באה לו מהאנימציות של תכניות הטלוויזיה בהפקת חבורת מונטי פייטון ('ועכשיו למשהו שונה לגמרי'). חלק מהדמויות שעל העטיפה משקפות את שמות השירים. יש כאן צפלין (מהשיר IMPERIAL ZEPPELIN) ויש גם ציור של ויקינג (משיר ששמו הוא VIKING) ועוד.

הרעיון לאיור השחמט על העטיפה הגיע משיחה שהייתה בין האמיל לווייטהד בה הזמר ציין שהאלבום הזה הוא מבחינתו סיום ניצחון של משחק שחמט בשלושה מהלכים בלבד. כלומר, מבחינתו האלבום הזה הוא המהיר ביותר שעשה עד כה. "הרבה דברים קרו במהלך ההקלטה", נזכר פול ווייטהד. "היו בדיחות על כל מיני דברים, משהו בשיחה שגרם לכולם להתפוצץ מצחוק באמצע העבודה. המשפט החוזר היה: 'היי, אני אשים את זה על העטיפה!' והם היו אומרים: 'כן, קדימה, על העטיפה!'" הציור של פול, בין היתר, משקף את אהבתו של פיטר לשחמט, והכלים על לוח השחמט אינם מסודרים כלל באופן אקראי. "פיטר אמר לי שמט של שוטים הוא הדרך המהירה ביותר לסיים משחק. זה מט בשלושה מהלכים, והוא סידר את הכלים בעמדה של מט שוטים, ואני ציירתי את כל זה בדיוק כך".

עם כל כמה שהציור נפלא, ייתכן שהוא לעולם לא היה מגיע לעטיפה עקב טעות לא תיאמן אחת של פול: "זה היה שלב מוקדם בעבודתי כשהתחלתי להשתמש בטכניקת AIR BRUSH. לא הייתי מיומן במיוחד בסגנון הזה, אבל החלטתי שזה יתאים בדיוק לציור הזה. ככל שהעבודה התקדמה, הבנתי שזו עבודה קשה להפליא מכיוון שכל אחד מכלי השחמט היה צריך להיות מכוסה ומרוסס – אז לקח לי עשרה ימים לעשות זאת (בנוסף ליצירת הקולאז'). הבאתי את העבודה לאולפן כדי להראות לפיטר; גם החבר'ה האחרים היו שם. השעה הייתה בערך 10 בלילה. היינו שם עד שתיים לפנות בוקר, עישנו משהו, ואמרתי: 'אוקיי, עכשיו צריך להדפיס את כל זה'... אז יצאתי החוצה; באותו זמן נהגתי במיני מינור קטנה. הנחתי את הציור על גג המכונית ונסעתי משם! נסעתי בערך קילומטר, ואז עלתה בי מחשבה מפלצתית: 'לעזאזל, השארתי את העבודה על הגג!' ועצרתי, יצאתי, וכמובן, הציור כבר לא היה על הגג. אחר כך נסעתי חזרה באותה דרך והתקרבתי לרחוב שבו היה האולפן. ומצד שני, מכונית מטאטא רחובות התקרבה אליי, המברשות שלה הסתובבו ומים זרמו החוצה, והרגשתי בחילה. הרגשתי בחילה נוראית - במיוחד הצטערתי על המאמץ שהושקע בציור. אחר כך עצרתי בצד, המטאטא עבר, ונסעתי לאט במורד הרחוב. ושם, ליד סטודיו, ראיתי את הציור - הוא שכב עם הפנים כלפי מטה על הרחוב, וגבו היה מכוסה כולו בלכלוך, עקבות צמיגים ושריטות. יצאתי וחשבתי: 'אוי לא. אני אפילו לא יכול לחשוב איך הוא נראה עכשיו - זה דבר עדין, עשוי באיירבראש וכו'...' הרמתי אותו, והתברר שהוא לא נפגע כמעט בכלל. אז עמדתי שם, ופתאום עלתה לי המחשבה השטנית הזו בראש. נכנסתי לסטודיו עם מבט קודר ונסער ואמרתי: 'חבר'ה, אתם לא תאמינו מה קרה... מטאטא רחובות ארור פשוט דרס את הציור שלי. והראיתי להם את הגב של הציור עם סימני הצמיגים; כולם צעקו: 'אוי לא!' והיו מדוכדכים. אחר כך הפכתי במהירות את הדף ואמרתי: 'אבל הציור בסדר!'... אפילו חשבנו בהתחלה לשים את גב הדף עם השריטות והלכלוך על איזו עטיפה".

איך התקבל התקליט?

האלבום התקבל בשבחים לצד קטילות בקרב עיתונות המוזיקה הבריטית. עיתון המלודי מייקר הנחשב אף כינה אותו אחד האלבומים החשובים של השנה. עיתון רקורד מירור פרסם עם יציאת התקליט: "זה אלבום יומרני אך קליל. הליווי של הנגנים טוב מאד אך השירים חלשים ולא עומדים בזכות עצמם. זה בעיקר גיטרה אקוסטית עם עזרה חשמלית מחברים. פיטר האמיל הוא לא זמר גדול".

עיתון SOUNDS פרסם באוגוסט 1971: "חלק מהשירים פה נשמעים כבר ישנים מאד אך ההפקה נשמעת חדשה מאד. אני אישית מעדיף את השירים בהם קולו של האמיל נמצא מקדימה והליווי ממוקם מאחוריו".

בעיתון רקורד מירור נכתב בביקורת: "חלק מהאלבום הזה מביא את התחושה שמדובר בחומר ישן, אבל הטיפול בו, הנגינה וגם ההפקה (למרות שזו אינה נקודת החוזק של האלבום) נטועה היטב בשנת 1971. אני מעדיף את השירים בהם קולו של האמיל ניצב מקדימה והליווי נמצא יותר מאחור".

בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו נכתב אז: "במובנים מסוימים זה דומה ללהקת ואן דר גראף ג'נרייטור, אם כי בדרך כלל החומר פה שקט יותר. כפי שפיטר אומר על העטיפה, זה יותר אוסף של שירים מאשר אקסטרווגנזה מוזיקלית. הוא תמיד היה יותר איש של מילים אבל המוזיקה מסקרנת ומושמעת היטב, כששאר חברי הלהקה מעורבים, פלוס רוברט פריפ מקינג. קרימזון ורוד קלמנטס וריי ג'קסון מלינדיספרן. יש פה תריסר שירים, חלקם רוק, חלקם מרגיעים; חלקם מוזרים ואתה מקבל השפעה מרובם, וזה כמו שצריך".

הוצאת האלבום גרמה לרבים לחשוב שמא להקת ואן דר גראף מתפרקת. האמיל הכחיש זאת בראיונות עמו מהתקופה ההיא. הוא הוסיף וציין כי הקליט את האלבום בכדי לשחרר את השירים האלה לפני שהם יהיו ישנים מדי מבחינתו. הוא פחד שלא יוכל להזדהות איתם יותר, במידה ויחלוף עוד זמן ללא הקלטתם.

בונוס: בשנת 1971 יצא התקליט הרביעי של להקת סטרובס, FROM THE WITCHWOOD. זה גם האחרון עם הקלידן ריק ווייקמן בלהקה הזו - רגע לפני שקפץ לספינה גדולה יותר ושמה להקת יס.

הקלטות התקליט נערכו באולפני AIR (של ג'ורג' מרטין) ובמהלכן נוצר קרע בין הסטרובס לריק וויקמן, שהיה קלידן סשנים מאד עסוק בהקלטות אולפניות לאמנים אחרים ונעדר באופן כמעט תמידי מהסשנים לתקליט הזה. ארבעת חברי הלהקה האחרים נותרו לעשות את המוסיקה בעצמם וקטעי הקלידים שלו נוספו תמיד רק מאוחר יותר. זמן מה לאחר צאת התקליט הביע ווייקמן את אי שביעות רצונו מנגינתו בחלק משירי התקליט (ביניהם הסולו שלו בשיר SHEEP). הוא היה מתוסכל מאד שהסטרובס לא אהבו את סגנון כתיבת השירים שלו וטענו שהוא כותב כל הזמן דברים מסובכים ומורכבים שלא התאימו להם. "נהגתי לכתוב אז המון קטעים אך הם לא התאימו כי הלהקה הייתה במהותה רק דייב קאזינס עם נגנים".

קאזינס על הכתיבה של ריק: "המלודיות היו נחמדות אך המילים פשוט זוועתיות. והייתי חייב לומר לו את זה והוא נפגע עמוקות. ניסינו לשיר אותן בכל דרך אפשרית אך זה פשוט לא עבד. ניסינו לשכתב אותן אך ללא הועיל".

המריבות באולפן ההקלטות היו מרובות וקולניות. זה גרם לסטרובס לשלם הון עתק עבור זמן הקלטות שגלש מעבר למצופה בשל חוסר התיאום בין החברים. בראיון שוויקמן נתן באותה תקופה לעיתון מלודי מייקר הוא ציין כי הוא למעשה לא אוהב בכלל מוסיקת פולק. למעשה הוא אף מתעב אותה. וויקמן: "אני זוכר את הלילה בו הגענו לאולפני הבי.בי.סי כדי להצטלם לתוכנית הלהיטים TOP OF THE POPS. בתוכנית הייתה פינה שהוקדשה לאלבומים וזה היה הזמן בו בני הנוער שצפו בתוכנית יכלו ללכת לשירותים. נהגתי לנגן עם מברשת צבע על האורגן בעת אחד הסולואים שלי. הייתי גאה בתוספת הזו. באותו יום ביצענו בתוכנית את השיר THE HANGMAN AND THE PAPIST, שזה קטע עם המון כוח. לפתע, באמצע השיר המצלמה מתמקדת בי ובמברשת הצבע שלי. דייב קאזינס רתח מזעם על כך". קאזינס מציג את עמדתו: "זה היה אחד השירים הרציניים ביותר שכתבתי. ומברשת הצבע הרסה את כל הסימבוליות שבו. כששאלתי את הקלידן הטיפש הזה למה הוא עשה זאת, אז הוא ענה כי זה הגימיק שלו. עניתי לו שבזה הרגע הוא הרס את השיר שלי".

עיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו על התקליט: "הכל פה פשוט מושלם, החל מעטיפת התקליט הכפולה ועד למוסיקה המוקפדת ביותר. דייב קאזינס מוכיח לנו שוב שהוא אחד מכותבי השירים היחידים שבאמת מבינים את המילים שכתבו לעצמם לשיר".

בונוס: בחודש יולי זה (לא ידוע באיזה יום בדיוק) בשנת 1970 יצא התקליט SEASONS של להקת הפולק-פופ הבריטית, MAGNA CARTA. איזה יופי זה!

שורשיה של MAGNA CARTA נטועים עמוק בסצנת הפולק התוססת של לונדון בסוף שנות ה-60, תקופה שבה גיטרות אקוסטיות וסיפורים מרגשים שלטו בכיפה במועדונים אפופי עשן. הלהקה קמה לחיים באפריל 1969, כשהמוחות מאחוריה היו כריס סימפסון (גיטרה, שירה), הלב הפיוטי והנשמה הכותבת של ההרכב, לייל טרנטר (גיטרה, שירה), יליד אוסטרליה שהביא עמו ניחוח בינלאומי, והסולן גלן סטיוארט, שקולו הייחודי היה בלתי ניתן לחיקוי. תקליט הבכורה שלהם, MAGNA CARTA (שכונה גם THIS IS MAGNA CARTA), שיצא באותה שנה, כבר משך אליהם תשומת לב רבה. השירה ההרמונית שלהם וכתיבת השירים העמוקה זיכו אותם בהשוואות מחמיאות לאמנים כמו סיימון וגרפונקל. אבל אם חשבתם שזה שיא היצירה שלהם, חכו שתשמעו על התקליט השני – הוא זה שהקפיץ אותם לרמה חדשה לגמרי של הישגים אמנותיים.

עד 1970, MAGNA CARTA כבר היו חתומים בחברת התקליטים VERTIGO RECORDS – שם שכל חובב רוק מתקדם מכיר ומעריץ. VERTIGO לא הייתה סתם חברת תקליטים, היא הייתה בית לאמנים פורצי דרך. הסביבה הזו הייתה מושלמת עבור להקה עם שאיפות שחרגו הרבה מעבר לגבולות הפולק המסורתי. הקונספט של התקליט "עונות" היה לא פחות משאפתני: סוויטה מוזיקלית ארוכה שתלווה את המאזין דרך ארבע עונות השנה, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה לירית. הרעיון הזה נבע מהקשר העמוק של סימפסון לאזור יורקשייר דיילס (YORKSHIRE DALES) באנגליה, שם בילה את ילדותו. מי היה מאמין שנופי ילדות פסטורליים יהפכו השראה ליצירה כה גרנדיוזית?

המפתח להגשמת החזון המוזיקלי הזה היה לא אחר מאשר המפיק האמריקאי טוני ויסקונטי. הוא הביא לפרויקט רגישות תזמורתית מתוחכמת ונגיעה של קסם. הוא לא רק הפיק את התקליט, אלא גם ניגן בבס ובחלילית, ובעיקר – עיבד את קטעי כלי המיתר וכלי הנשיפה העשירים שהפכו לסימן ההיכר של הצליל המיוחד של התקליט. השותפות בין המלודיות האקוסטיות העדינות של MAGNA CARTA לבין העיבודים המרחיבים של ויסקונטי הייתה פשוט גאונית.

עם השלמת התקליט, הלהקה הייתה גאה בצדק ביצירתה. ובצדק! באנקדוטה שכבר הפכה לחלק מהפולקלור המוזיקלי, טוני ויסקונטי הזמין את כריס סימפסון ולייל טרנטר לביתו כדי להשמיע את התקליט המוגמר לחבריו. מי היו החברים האלה, אתם שואלים? במקרה, אלו היו דיוויד בואי וזוגתו אנג'י. כפי שסימפסון נזכר מאוחר יותר, לאחר שהאזין לתקליט במלואו, תגובתו הפשוטה אך העמוקה של בואי הייתה: "זה היה אחד הדברים היפים ביותר ששמעתי אי פעם".

כך נכתב בזמנו בעיתון ידיעות אחרונות, ששלפתי מהאוסף שלי: "אל שורת המלחינים והמבצעים שעסקו בנושא 'עונות השנה' בתולדות המוסיקה הצטרפה לאחרונה גם להקת ה'מאגנה קארטא'. להקה זו, הנראית בתמונה למעלה, זכתה במרוצת השנה האחרונה להצלחה רבה באירופה ויש אף המשווים את איכות הביצוע שלה לזו של סיימון וגארפונקל.

אחד הגורמים להצלחתה - גישת חברי הלהקה למוסיקת הפופ. לדבריהם, קצה נפשם במגברי הקול למיניהם, המפגיזים את המאזין בצלילים בעלי עוצמה רצחנית. שלושת החברים החליטו להוכיח, כי ניתן בהחלט להצליח עם מוסיקה שקטה ו'אנושית', המופקת מכלי נגינה אקוסטיים. כבר באריך הנגן הראשון שלהם הורגשה הנטייה לנעימות שקטות, ואילו ב'עונות השנה', תקליטם השני, הפכה הנטייה לסיגנון מגובש.

'עונות השנה' הוא קובץ של שירים סביב הנושא אביב־קיץ־סתיו־חורף. האזנה מרוכזת לתמליל מגלה, כי ניתנת כאן ההשוואה המקובלת בין עונות השנה לבין תקופות שונות בחיי האדם. בהופעות חיות מבצעים חברי הלהקה את 'עונות השנה' על בימה ריקה לחלוטין, ללא תפאורה, כדי לא לגרוע מכושר הריכוז ולכוון את תשומת הלב למילות השירים.

אשתקד הוזמנה הלהקה לבצע את היצירה בפסטיבל תזמורות נוער בסאן מוריץ. הם הופיעו שם, בליווי תזמורת סימפונית שלמה. נכח במקום מפיק אמריקני, שלקח את הלהקה תחת חסותו והביאה לארצות הברית. היום היא מפורסמת ואהובה גם בעולם החדש.

מי הם שלושת חברי הלהקה? הראשון, כריס סימפסון, הוא גיטריסט, זמר ומלחין. עד לפני זמן לא רב התכונן לקריירה של... כומר. הוא עבר את כל הבחינות ורק לפני השלב הסופי גילה שקיים פער גדול בין הכנסייה לבין צעירי זמננו. הוא החליט לחפש את האמת במקום אחר. השני, גלן סטיוארט, הוא זמר הלהקה. את קריירת הבידור שלו החל בגיל 3, על במת התיאטרון. מאז השתתף גם בכמה סרטים מצליחים. בן 17 היה כשהצטרף לתיאטרון רפרטוארי. כן הירבה להופיע בטלוויזיה. השלישי, דייב ג׳ונסטון, הצטרף ללהקה רק בזמן האחרון. כישוריו וכישרונותיו טרם נודעו לקהל הרחב. הן הוא והן חבריו נמנעים מלגלות את ה'סוד', אך אין ספק שלא יוכלו 'להחביא' אותו עוד זמן רב".

עד פה הכתבה הנדירה ההיא וכן, אותו ג'ונסטון יהיה במהרה הגיטריסט של אלטון ג'ון לשנים ארוכות קדימה. ובכן, התקליט הזה צץ באנגליה כחלק מהבום של להקות הפולק-רוק הבריטיות ורבים הישוו את זה בסמנו לסיימון וגרפונקל. הפעם החליטו החבר'ה להקדיש צד שלם בתקליט ליצירה ארוכה שתישא את שם התקליט. והאמת? לא צריך פה דציבלים גבוהים כדי לשאת יופי של דבר. השלושה שבלהקה מגובים פה בנגני אולפן מיומנים (ביניהם הקלידן ריק ווייקמן). לפעמים יש תחושה של המודי בלוז ברגעיה האקוסטיים יותר כשברקע בוקעים פה ושם כלי מיתר מענגים. הצד השני בתקליט מכיל שישה קטעים ללא קשר ביניהם חוץ מיופי טהור.

בונוס: חדשות רוק מתקדם - החודש, יולי בשנת 1972:

ביולי בשנת 1972 התפרקה להקת ואן דר גראף ג’נרייטור.

הפירוק הגיע אחרי סיבוב הופעות באיטליה. פיטר האמיל: “לא מדובר בבעיות מוסיקליות. למעשה, אני לא יכול להסביר מה קרה. אני לא יודע מה האחרים מתכוונים לעשות. אני יודע שאני אנוח קצת למשך כמה חודשים. אחשוב קצת ואז אצא להוופיע לבד. בלי להקה”. יכול להיות שהתזמון של סיום החוזים שלהם כלהקה דרבן אותם לפרק את העסק אז. אחרת, החברים היו חייבים לחתום על חוזים חדשים ומשותפים שוב ולהיות קשורים זה לזה, עסקית, לעוד כמה שנים.

ביולי 1972 עזב רוי ווד את אי.אל.או, והשאיר את ג'ף לין כמנהיג הבלתי מעורער של הלהקה. בינתיים, להקת EGG התפרקה. גם הזמר-בסיסט ג’ון ווטון עזב את להקת פאמילי.

ביולי בשנת 1972 יצא התקליט השלישי של להקת BEGGARS OPERA ושמו PATHFINDER.

זמר הלהקה, מרטין גריפית’ס, סיפר לי אישית: “אני ממש אוהב את מה שעשינו עם השיר MACARTHUR PARK. ריצ’רד האריס היה אז חתום באותה חברה כמונו וקיבלנו ממנו מכתב ובו הוא הביע את הערכתו הרבה כלפי מה שעשינו עם השיר הזה. הייתי מאושר לחלוטין כי ממש אהבתי את ריצ’רד. בשיר האחרון בתקליט, MADAME DOUBTFIRE, ממש השתוללנו באולפן. זה היה לפני עידן האפקטים הדיגיטליים. אז מצאנו הרבה לוחות מתכת באולפן וחבטנו בהם כהלכה כדי ליצור אפקטים מיוחדים בקטע המטורף שנמצא בסופו”.

בעיתון DISC נכתב אז בביקורת: “זה יכל להיות תקליט ממש נחמד, אבל חסר בו משהו. אולי חסר בו גיטריסט או קלידן ממש טוב, שירים את העסק למעלה. כל השירים מתחילים באופן מבטיח ואיכשהו מתפוגגים באמצע”. בעיתון רקורד מירור נכתב: “אני חושב שההתלהבות שלי מתקליט זה באה בעיקר בגלל הביצוע של MACARTHUR PARK. זה שיר שתמיד חיבבתי”. בעיתון מלודי מייקר נכתב: “זו להקה שיש לה כישרון גדול בנגינה שמתנגש עם כישרון רדוד בכתיבת שירים. הגרסה של MACARTHUR PARK היא שמונה דקות של שעמום. לפחות זה קצת טוב יותר מהשאר”. בעיתון MUSIC WEEK נכתב: “אחר פתיחה אדישה עם השיר HOBO וגרסה לא משמעותית לשיר MACARTHUR PARK התקליט לפתע מתפוצץ עם שיר מלהיב ומופק היטב בשם THE WITCH. כל השאר זה קצת אנטי-קליימקס”.

ביולי 1972 נכתב על ג’נטל ג’יאנט בביט אינסטרומנטל:

“זו היא להקה שנראה שהפופולריות שלה קיימת כמעט לגמרי מחוץ למולדת שלהם. לאחרונה החברים סיירו ביאמריקה עם ג'ת’רו טול והיו מוצלחים מאוד אם כי זה לא פורסם באנגליה. דבר אחד שמפריע ללהקה הוא העובדה שנמנעת ממנה חשיפה בעיתונות הבריטית. כל מה שהם מבקשים זה יחס הוגן. דוגמה ליחס לא הוגן היא כשעיתון מסוים נתן ביקורת גרועה על התקליט שלה, כזה שהלהקה חשבה שהייתה לגמרי לא הוגנת והראתה כי המבקר אף פעם לא הקשיב לזה. בגלל זה הם שלחו לו מכתב מחאה וכעבור כמה חודשים הם זכו בהתנצלות מודפסת שבה הכותב הודה שהוא רק הקשיב לתקליט פעם אחת. 'אנשי עיתונות בריטים לא מבינים את אחריותם כלפי הציבור. מילת שבח אחת בשבועוני המוסיקה יכולה להשפיע על אלפי קוראים בכל רחבי בריטניה לשמוע את הלהקה המדוברת. זה גם משפיע על אמרגנים בארצות אחרות באירופה, שעוקבים אחרי מה שקורה פה”.

ביולי בשנת 1972, כתב ריק ווייקמן לקוראי עיתון המוסיקה הבריטי, ביט אינסטרומנטל:

"זה מאוד מסוכן לתת לראש שלך להאמין שהשיא המוסיקלי שלך הושג. זה יכול לבעוט בך כל כך חזק. זו פרנויה של משחק שמשתלט. ההחלמה של עצמי בעניין זה מתקרבת לסופה. כמוסיקאי, יש לי טכניקה וידע, תודה לכמות עצומה של אימון מוסיקלי. אבל יש לי גם ראש מוסיקלי - שוב, הודות לכמות עצומה של אימוני מוסיקה. הצטרפתי ללהקת יס בשיא. טכנית, אני יכול לנגן כל דבר, לקרוא כל דבר, ליצור צלילים בקלידים. אבל כאן הייתה להקה שדרשה ממני יותר. זה לקח לי זמן להבין זאת, כי רוב חלקי התקליט FRAGILE כבר נכתבו כשהצטרפתי והיה צריך להחליט רק על הפורמט.

בדיעבד, קטע הסולו שלי בתקליט, CANS AND BRAHMS, היה נוראי, אבל חוזים שחתמתי מנעו ממני לכתוב קטע סולו מקורי. בסיבוב ההופעות האחרון שעשינו בארה"ב, בנובמבר 1971, הפכתי לפרנואיד לגבי נגינתי. התקליט FRAGILE עדיין לא שוחרר, השיווק שם התמקד בתקליט הקודם, THE YES ALBUM, וחשתי נבוך מאד להיות מעורב בקידום מוצתר שלא הייתי מעורב בו. סינטיסייזר המוג שלי סירב להישאר מכוון על הבמה, המלוטרון נפל ולכן סלילי הטייפ שבו החליקו כל הזמן. הפנדר רודס סבל מהגברה לקויה והאורגן והפסנתר שהושכרו לנו היו איומים. זה היה מביך וסבלתי. התחלתי לפחד מהמקלדות. מאז, חזר אליי הביטחון האבוד שלי. זאת הודות לחופשה שלקחנו כשבינתיים נפתרו ענייני ההגברה והציוד. התאמנתי קשה, ואני עכשיו מרגיש על הגובה".

ביולי 1972 פרש המתופף ביל ברופורד מלהקת יס לטובת קינג קרימזון.

הבסיסט כריס סקווייר סיפר: "העזיבה של ביל הייתה מאד מוזרה בעיניי. כשהוא בישר לנו על כוונותיו, חשבנו שהוא פשוט רוצה לבדוק זווית נוספת למוסיקליות שלו. הוא כנראה חש שהוא יכול להשיג משהו שונה על ידי עבודה עם בוב פריפ, באופן שלא הצליח להשיג איתנו. אני מקווה בשבילו שזה יעבוד. מבחינתי, הנגינה עם אלן מהנה באותה מידה. ברור שיש דברים שביל מנגן אותם טוב יותר מאלן אבל מצד שני אלן מנגן דברים שביל לא מסוגל לעשות. שני המתופפים האלה מעולים מבחינתי. סגנון הנגינה שלי על הבס לא השתנה בגלל השינוי בעמדת התופים. מה שכן, אלן דוחף אותך קדימה בעוד ביל מכניס כל מיני רעיונות מוזרים, כמו להכות דווקא בתוף הסנר בשניה בה הוא אמור להכות בתוף הבס. אלן הוא מתופף כבד יותר. קיבלנו אותו כחבר בלהקה ולא כנגן צדדי. ברור שאנו מודעים לכך שהוא יצר לעצמו שם בנגינה עם ג'ון לנון. הוא רוצה להיות פה חלק מהלהקה. העזיבה של ביל גרמה לנו להלם. הגענו לסשן של מיקסים לתקליט החדש שלנו ('קרוב לקצה') ושם ג'ון אנדרסון בישר לנו שביל הודיע לו בלילה הקודם שהוא פורש. דברים מהסוג הזה גורמים ללהקה שלנו להתחזק עוד יותר. להקות אחרות היו נכנעות במצב שכזה. יש עוד המון פוטנציאל בלהקה שעוד לא מומש. אני עדיין לא מבין מדוע ביל פרש. לא היו בינינו יחסים אישיים רעים. ואני חושב שהוא יכל לנסות דברים חדשים איתנו ולא לברוח למקום אחר".

ריק וויקמן: "לא האמנתי שזה קורה. חשבתי, באותו רגע שביל פרש, כי הלהקה תתרסק. זה בדיוק היה הזמן בו התחלתי להרגיש שאני חלק מהלהקה ופתאום הנה זה הולך להיגמר. לפני כן הייתי מפוחד מאד בלהקה. ממש פחדתי לעלות לבמה, בייחוד בחלק הראשון של שנת 1972. היו לי בעיות טכניות רבות עם ציוד הנגינה שלי וגם חשתי שאנשים ממש מחכים לי בפינה כדי לתפוס אותי מנגן צלילים שגויים. הערצתי את ביל מאד והוא עזב את יס רק בגלל סיבה מוסיקלית. מה שבטוח, הוא הפסיד את ההזדמנות להרוויח המון כסף".

טכנאי ההקלטה של יס, אדי אופורד: "זה היה יותר מדי בשביל ביל, שרצה מאד לנגן באופן חופשי ולא למדוד כל צליל תיפוף. הוא, כמתופף, ניגן עם הבס את תפקידי הבסיס ואז העלינו עליהם כל מיני תפקידים. אז כמובן שהוא סיים את עבודתו בהקלטות מוקדם מהשאר. אני זוכר שבמהלך ההעלאות המרובות שביצענו אמר ג'ון אנדרסון על צליל מסויים שהוא נשמע נהדר ושנשים אותו ברקע. ביל, שהיה בחדר, התפרץ וצעק עליו שישים כבר את כל התקליט הזה ברקע ויגמור עם זה לעזאזל. הוא התבאס מאד מזה שתפקידי התופים שלו רופדו בכל כך הרבה העלאות".

ברופורד: "עזבתי את יס בגלל הכסף. ידעתי שאני הולך לקבל יותר מדי כסף שם וידעתי שזה השלב בו מתחילות הצרות. ברגע שאתה מתחיל לקבל כסף רב, פה מתחיל תהליך של דריכה במקום".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459