רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 ביולי בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 ביולי (10.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כשהייתי ילד, הקשבתי המון למוזיקה קלאסית. יותר מאוחר עברתי להקשיב למוזיקת פופ רדודה. לאחר מכן זנחתי את הפופ לחלוטין והקשבתי לג'אז של אמנים כמו ג'ון קולטריין, רולנד קירק וכאלו. חזרתי לפופ רק כשהביטלס פרצו. בגיטרה התחלתי לנגן לפני שש שנים. בתחילה זה לא היה רציני ובכלל למדתי לנגן, באופן פורמלי, בפסנתר. זה היה למשך שלוש שנים. בגיטרה למדתי לנגן לבד, כשאני מביט כיצד אחרים עושים זאת ולומד מהם. בעיקר מגיטריסטים של פולק ובלוז. המעבר מגיטרה אקוסטית לחשמלית לא היה לי קל אבל חרקתי שיניים והצלחתי לעשות זאת. למדתי שגיטרה חשמלית רגישה יותר מבחינת הפקת צליל. מבחינת כתיבת שירים, לא כתבתי משהו משמעותי לפני הג'פרסון איירפליין. עכשיו אני כותב את רוב החומרים" (פול קאנטנר, הגיטריסט של להקת ג'פרסון איירפליין. כפי שסיפר לעיתון HIT PARADER בשנת 1967).

כשלהקת שיקגו כבר לא רוצה למתוח את הקו יותר מדי. ב-10 ביולי בשנת 1972 יצא התקליט החמישי של להקת שיקגו. עולם המוזיקה עצר את נשימתו לקראת המהלך הבא של הלהקה והופתע לחלוטין. התקליט החדש, החמישי במספר, הונח על המדפים, והוא היה... בודד.

תתארו לעצמכם את הסיטואציה. אנחנו בתחילת שנות השבעים, ולהקת שיקגו היא לא סתם להקה, היא הצלחה פנומנלית. בשנת 1969 החברים הגיחו לעולם בסערה עם אלבום בכורה כפול, מהלך חסר תקדים ללהקה חדשה (שנקראה אז CHICAGO TRANSIT AUTHORITY, לפני שאוימה בתביעה מצד רשות התחבורה האמיתית של העיר ונאלצה לקצר את שמה). לא עברה שנה, והם עשו זאת שוב עם אלבום שני, שגם הוא היה כפול. שנה לאחר מכן, ב-1971, הם שחררו את CHICAGO III, אלבום כפול נוסף! וכדי לחתום את השנה בצורה בלתי נתפסת, הם הוציאו את "שיקגו בהופעה חיה בקרניגי הול" – אלבום מרובע! כן, קראתם נכון, ארבעה תקליטים במארז אחד.

לא פלא שכולם, ממעריצים שרופים ועד למבקרי מוזיקה, ציפו בנשימה עצורה שהתקליט החמישי יהיה לפחות משולש, אם לא יצור כלאיים מוזיקלי מפלצתי אחר. אבל אז, הגיעה ההפתעה. לחנויות הגיע תקליט בודד, סטנדרטי, כמעט צנוע. מה קרה כאן? האם הלהקה איבדה את האומץ? את היומרנות? האם מכונת הלהיטים משיקגו התחילה לגמגם?

הסיפור האמיתי, כפי שחושף המתופף דני סראפין בספרו, היה מורכב וכואב הרבה יותר. "במהלך פגישות לקראת הכנת התקליט", הוא כתב, "הלהקה שלנו קיבלה החלטה מודעת להירתע מכתיבת קטעי מוזיקה ארוכים, שגם כך יבוצעו בהם עריכות אכזריות לצורך השמעות ברדיו".

התסכול של חברי הלהקה הגיע לשיא. הם עמלו על יצירות מורכבות, בנויות לתלפיות, רק כדי לגלות שחברות התקליטים ושדרני הרדיו פשוט לוקחים מספריים וגוזרים אותן כדי שיתאימו לפורמט הפופ הקצר. המצב היה ברור: או קיצוץ ביצירה או העפתה המוחלטת מרשימות ההשמעה. במקביל, עסקי המוזיקה עצמם החלו להשתנות. חברות התקליטים הגדולות רצו להיטים קליטים, כאלו שנכנסים לאוזן בשלוש דקות, ולא יצירות רוק מתקדם אינסטרומנטליות בנות רבע שעה ויותר.

אם לא די בכך, שינוי מדיניות וסעיף חוזי חדש ונוקשה שהכתיבו חברות התקליטים הגדולות, ובראשן "קולומביה", נועד להגביל את התמלוגים המכניים המשולמים לאמנים. החוזה קבע כי מעתה ניתן יהיה לקבל תמלוגים רק עבור עשרה שירים בתקליט, ולא יותר. הטריק המבריק של שיקגו מהתקליטים הקודמים – לחלק יצירה ארוכה אחת למספר תת-קטעים ולקבל תמלוגים על כל אחד מהם בנפרד – כבר לא היה אפשרי. המכונה העסקית החלה להכתיב את הטון.

"ההתמקדות החדשה הייתה על שירים לתקליטונים", הודה סראפין. "הקלידן רוברט לאם כתב שירים חדשים בני שלוש וארבע דקות... הכיוון החדש שלנו סימן נקודת מפנה קריטית, כי התחלנו להתרחק ממה שהיינו. איבדנו כמה מהמעריצים המושבעים שלנו, אבל המהלך גם פתח את המוזיקה שלנו לקהל מיינסטרים אדיר. זה הרגיש כאילו אנחנו לא נאמנים לעצמנו, אבל הרגשנו חובה להאכיל את המכונה הגדולה. למרות ש'שיקגו החמישי' יצא מדהים, הכיוון החדש של הלהקה הבהיל אותי כי שינינו את ה-DNA של המוזיקה שלנו".

התקליט, שהוקלט בספטמבר 1971 באולפני קולומביה בניו יורק בהפקתו של ג'יימס ויליאם גרסיו (שעבד גם עם דם, יזע ודמעות) והתהדר בעטיפה איקונית שבה הלוגו המוכר של הלהקה נראה כמגולף בתוך עץ, הוא תעודת זהות מושלמת למתח הזה שבין השורשים האמנותיים ללחצים המסחריים. הוא נפתח עם A HIT BY VARESE, קטע שהוא מפגן כוח של נגינה והלחנה מורכבת. השם הוא קריצה למלחין האוונגרד הצרפתי-אמריקאי, אדגר וארז, שהיה גיבור תרבות עבור פרנק זאפה, אותו חברי שיקגו העריצו. רוברט לאם הסביר שהשיר הוא סוג של פנטזיה: מה היה קורה אם המוזיקה המאתגרת של וארז הייתה הופכת ללהיט פופ שמושמע ברדיו ללא הרף?

מהצד השני של הסקאלה נמצא SATURDAY IN THE PARK, אולי השיר המזוהה ביותר עם הלהקה בתקליט. זהו המנון אופטימי ושטוף שמש, תיאור מוזיקלי מושלם של שמחת חיים. לאם סיפר שכתב את השיר לאחר שבילה יום קסום בסנטרל פארק בניו יורק בחגיגות הרביעי ביולי, עוד לפני שהלהקה בכלל הוקמה. הוא ראה מתופפים, זמרים, רקדנים ואווירה כללית של חופש ואושר, וכל אלו נכנסו היישר אל תוך השיר.

שיר מופת נוסף הוא DIALOGUE, המחולק לשני חלקים. לאם סיפר סיפור מדהים על כתיבתו: "התעוררתי באמצע הלילה בבית מלון ולא פתחתי את האור, כדי לא להעיר את חבר הלהקה הנוסף שעמו חלקתי חדר. ניגשתי לשולחן, לקחתי נייר ועיפרון והתחלתי לכתוב בחשיכה. בראשי התרוצצה המנגינה וגם מהלכי האקורדים. כתבתי הכל וחזרתי לישון". התוצאה היא דיאלוג מוזיקלי ופילוסופי בין שני קולות, המייצגים גישות שונות לחיים. בביצוע הקולי, טרי קאת' שר את תפקיד האקטיביסט הציני והמפוכח, בעוד פיטר סטרה מגלם בקולו את הסטודנט האידיאליסט והאופטימי – ליהוק ווקאלי גאוני שהתאים לאופי קולותיהם והדגיש את הניגוד בין הדמויות.

באופן לא מפתיע, התקליט החדש והמקוצר חילק את המבקרים. מגזין CIRCUS קטל אותו באוקטובר 1972: "נראה שלהקת שיקגו מתחילה לאבד את זה. התקליט נשמע צפוי מדי ונראה שאלמנט ההפתעה נעלם. השיר היחיד שיש בו את הקסם הוא SATURDAY IN THE PARK". לעומת זאת, בעיתון COLORADO SPRINGS התלהבו: "הנה שוב שיקגו! שבעת הבחורים המרכיבים את אחת הלהקות האהובות על אמריקה. בסך הכל, 'שיקגו החמישי' חייב להיות הדבר הטוב ביותר מסוגו ששוחרר בשנת 1972". ברולינג סטון נכתב אז: "אם להקת דם, יזע ודמעות הייתה HERTZ של הביג בנד ג'אז-רוק בשנת 1969, אז שיקגו הייתה ללא ספק AVIS. בעוד ש-BS&T הייתה חלוצת הז'אנר, שיקגו פיתחה זהות ייחודית כדוברת המודאגת של פלג 'אנחנו יכולים להסתדר ביחד' באוכלוסיית הצעירים. החבר'ה מ'העיר השנייה' גם הרכיבו סט ישיר ומזוהה בקלות של ליקים של כלי נשיפה הלקוחים מעולם הג'אז, כאלו שלא יעוררו שום חרדה בקרב מיליוני מעריציהם.

ככאלה, אלבומיהם זוכים למעמד זהב כשישה חודשים עוד לפני יציאתם, וזאת למרות העובדה שהמלודיות שלהם נשכחות לחלוטין וחסר להם סולן שמתעלה מעל רמה של כשירות בנאלית. שיקגו נמצאת כעת במעמד שהוחזק פעם על ידי BS&T: שליטי הביג-בנד רוק. אולי זה לא הוגן כל כך שאני אבקר את שיקגו. האזנות פזורות לניסיונותיהם הקודמים שיעממו אותי עד כדי כך שהתחלתי לעקוב אחר דיווחי הספנות בניו ג'רזי. אין ספק שהנגינה שלהם היא מעל לכל ביקורת (במיוחד הטרומבוניסט ג'יימס פאנקו, שהוא תותח-על) אבל למען השם, הם האופטימיסטים התמימים כמעט-האולטימטיביים. נראה שעדת מעריציהם צריכה להרגיש מעט מרומה מ-CHICAGO V. אין בו חוברות הדרכה כיצד להירשם להצביע, אין פוסטר בגוון ספיה של אולם קונצרטים מהולל ושום התקדמות מוזיקלית נשמעת, למעט A HIT BY VARESE, קטע ממריץ במשקל 6/8 עם תזמורי נשיפה חזקים. השיר פותח את האלבום בשאלה: 'האם אתם יכולים לנגן חופשי, או בשלוש, או להסכים לנסות משהו חדש?...' וככל הנראה התשובה היא 'לא', שכן הלהקה מדדה לאורך רוב האלבום כמו מישהו עם שברי הליכה. אני תוהה אם חסידיה של שיקגו היו נוטשים את הבחורים אם הם היו מחליטים לזנוח, או לפחות לשנות, את הנוסחה שלהם ולאתגר את עצמם במעט".

ומי צדק? ובכן, על טעם ועל ריח אין להתמרח, אבל המספרים דיברו בעד עצמם. זהו האלבום הראשון של "שיקגו" שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד 200 היוקרתי, שמר על פסגה זו במשך לא פחות מתשעה שבועות רצופים והכניס את שיקגו לבתים רבים באמריקה.

אז פשוט תקשיבו לחטיבת המוזיקאים הצעירה והמושחזת הזו. שלושה קולות שונים כל כך, שמתמזגים להרמוניה מושלמת: הקול המחוספס והנשמתי של הגיטריסט טרי קאת', הקול הצלול והמדויק של הקלידן רוברט לאם, והקול הגבוה והחודר של הבסיסט פיטר סטרה. תוסיפו לכך חטיבת כלי נשיפה עם 'ביצים' של פלדה (המורכבת מלי לוקנאן בחצוצרה, ג'יימס פאנקו בטרומבון ווולטר פראזאידר בכלי נשיפה מעץ) ומתופף רוקיסט עם אוריינטציה של ג'אז, ותקבלו את הנוסחה המנצחת. גבירותיי ורבותיי - זה בית ספר אולטימטיבי לרוק קלאסי.

למשקיענים וחובבי הסאונד: אם תיפול לידיכם גרסת ה-DVD AUDIO של התקליט הזה, אל תהססו. זהו מיקס 5.1 צלול, עשיר ומלא בשר. כמו כן, בזמן אמת יצא התקליט גם בגרסה קוואדרופונית (סראונד עם ארבעה ערוצי שמע), עם מיקס שונה לחלוטין מגרסת הסטריאו המוכרת. גם מומלץ בחום לאספנים. וכדאי גם לדעת שבשנת 2002 יצאה לאלבום מהדורה מחודשת בדיסק שכללה שלושה קטעי בונוס מרתקים, שמעניקים הצצה נוספת לתהליך היצירה של הלהקה באותם ימים באולפן.

היום שבו פיסת נייר של לנון הפכה ליקרה יותר מזהב. ב-10 ביולי בשנת 2008, דף נייר מקושקש אחד עשה היסטוריה. לא, לא מדובר באיזו נוסחה מדעית פורצת דרך, אלא בדף המילים המקורי, בכתב ידו של ג'ון לנון, לשיר GIVE PEACE A CHANCE.

תאמינו או לא, אבל ב-10 ביולי 2008, דף נייר מקושקש אחד עשה היסטוריה. לא, לא מדובר באיזו נוסחה מדעית פורצת דרך, אלא בדף המילים המקורי, בכתב ידו של ג'ון לנון, לשיר GIVE PEACE A CHANCE. פיסת ההיסטוריה הזו הוצעה למכירה פומבית בבית המכירות היוקרתי כריסטי'ס שבלונדון, וכשהפטיש הכה בפעם האחרונה, המספר על הצג היה לא פחות מ-833,654 דולר (הערכה מוקדמת עמדה על כ-400 אלף דולר בלבד, והקונה נותר אלמוני). כן, קראתם נכון. אבל איך דף נייר אחד הגיע לסכום כזה? הסיפור, כמו לנון עצמו, הוא הכול חוץ משגרתי.

כדי להבין את גודל המאורע, אנחנו צריכים לחזור בזמן, לשנת 1969 הסוערת. ג'ון לנון ויוקו אונו, הזוג המלכותי של תרבות הנגד, החליטו שהדרך הטובה ביותר למחות נגד מלחמת וייטנאם היא... להישאר במיטה. אחרי "מחאת מיטה" ראשונה באמסטרדם, הם תכננו לערוך את השנייה בניו יורק, אך תוכניותיהם נבלמו. לנון, בשל הרשעה באחזקת קנאביס משנת 1968, היה אדם לא רצוי בארצות הברית. אחרי גיחה קצרה ולוהטת מדי לאיי בהאמה שם שהו במלון "שראטון אושנוס", אך נאלצו לעזוב תוך יממה מכיוון שהחום והלחות של האיים הקריביים לא אפשרו להם לשהות במיטה ברציפות. הוא מצא את היעד המושלם: מונטריאול, קנדה, אליה הגיעו לאחר שעצרו ללילה אחד בטורונטו.

ב-25 במאי 1969 (לקראת חצות, כך שהפעילות הרשמית החלה למעשה ב-26 במאי), ג'ון ויוקו התמקמו בסוויטה 1742 שאוחדה יחד עם חדרים 1738, 1740 ו-1744 כדי להכיל את המבקרים במלון LA REINE ELIZABETH והכריזו על פתיחת "ה-BED IN למען השלום". הדלת נשארה פתוחה, והחדר הפך למרכז עלייה לרגל לעיתונאים, אמנים, הוגי דעות וסתם סקרנים.

וכאן נכנסת לתמונה גייל רנארד, אז נערה בת 16 ומעריצה נלהבת של הביטלס. חמושה בחוצפה נערית, היא וחברתה הצליחו להתגנב אל הקודש פנימה, אל תוך הסוויטה של לנון ואונו. במקום שיזרקו אותה מכל המדרגות, הזוג המפורסם דווקא מצא חן בנערה הנמרצת. היא נשארה בסוויטה במשך כל סוף השבוע, עזרה במטלות קטנות כמו לשחק עם קיוקו, בתה הקטנה של יוקו, ותיווכה בין הזוג לתחנות רדיו מקומיות.

באחד הרגעים הסוריאליסטיים יותר, היה אמור לנון להתראיין לשדרן הרדיו רוג'ר סקוט. במקום זאת, הוא הפנה את המיקרופון לרנארד והציע שהיא תראיין אותו. הנערה המבוישת שאפה אוויר וירתה שאלה: "מה אתם תעשו כשכל האנשים פה ילכו הביתה?". תשובתו של לנון הייתה פילוסופית ומפתיעה: "זה הכל עניין של עייפות ובדידות". מאוחר יותר, ישבו כולם יחד בחדר המלון וצפו בסרטם של הביטלס, 'לילה של יום מפרך', בטלוויזיה. דמיינו את הסיטואציה: לצפות בסרט על הביטלס, כשאחד מהם יושב ממש לידך.

בערב הראשון של מחאת המיטה, תוך כדי שיחה עם עיתונאים, לנון הגה את מה שיהפוך לאחת הסיסמאות המפורסמות בעולם: ALL WE ARE SAYING IS GIVE PEACE A CHANCE. הוא חזר על המשפט שוב ושוב, כמו מנטרה, ומהר מאוד החל לזמזם מנגינה שתתאים לו. הרעיון להפוך את הסיסמה לשיר התגבש במהירות.

ביום ראשון, ה-1 ביוני 1969, החליט לנון שהגיע הזמן להקליט. הוא הזמין את כל מי שנכח במלון באותו רגע לבוא לחדרו ולהיות חלק מההיסטוריה. כשהכול היה מוכן, פנה לנון לרנארד, נתן לה את הדף עליו שרבט את המילים וביקש ממנה להעתיק אותן באותיות גדולות על כרטיסי קרטון, כדי שכל הנוכחים יוכלו לשיר יחד. ואז הוא הוסיף משפט נבואי: "כדאי לך לשמור את הדף המקורי. מתישהו, זה יהיה שווה הרבה כסף". הוא צדק, ובגדול.

נדיבותו של לנון לא עצרה שם. הוא התקשר אישית לעורך מגזין המעריצים של הביטלס וסידר לרנארד לכתוב כתבה על חוויותיה ממחאת המיטה. השיחה הזו הזניקה קריירה שלמה. גייל רנארד הפכה לסופרת ותסריטאית מצליחה בבריטניה, ואף כתבה ספר על אותם ימים בלתי נשכחים. לנון נתן לה את מספר הטלפון האישי שלו, והשניים שמרו על קשר.

אותה מכירה פומבית בלונדון לא התמקדה רק בדף המילים. בין הפריטים הנוספים שעשו כותרות היו התוף האייקוני שעליו מתנוסס שם התקליט SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND, שנמכר בסכום אסטרונומי של יותר ממיליון דולר. זוג משקפיים שלנון הרכיב על עטיפת התקליט שלו MIND GAMES נמכרו תמורת 79,000 דולר, ואפילו מגבר גיטרה של חברת MARSHALL, ששימש בעבר את הגיטריסט ג'ימי הנדריקס, מצא קונה חדש תמורת 50,000 דולר.

משליך הזבל שהפך לכוכב. ב-10 ביולי בשנת 1947 נולד ארלו גאת'רי. אז קבלו את הסיפור המלא על איך ערימת אשפה אחת הצילה אותו בשנת 1967 מווייטנאם והפכה לשיר של 18 דקות!

ארלו גאת'רי, בנו של ענק הפולק האמריקאי וודי גאת'רי, חתום על אחת היצירות המוזיקליות הביזאריות, המצחיקות והחשובות יותר של דור הסיקסטיז. יצירה שאורכה לא פחות מ-18 דקות ושלושים וארבע שניות, העונה לשם ALICE'S RESTAURANT MASSACREE. לכבוד יום הולדתו, זה הזמן לצלול לסיפור האמיתי, והמשעשע עד דמעות, שהוביל ליצירת המונולוג המוזיקלי שהציל את חייו.

הכל התחיל בחג ההודיה של שנת 1965. ארלו גאת'רי הצעיר, אז בסך הכל בן 18, נסע עם חברו הטוב, ריק רובינס, לבקר את חבריהם, אליס ברוק ובעלה ריי. הזוג התגורר במקום לא שגרתי בכלל: כנסייה ישנה בעיירה גרייט ברינגטון, מסצ'וסטס, שהם הסבו למקום מגוריהם. למחרת בבוקר, אחרי חגיגות חג ההודיה, ריי התעורר וראה את כל הבלגן שהצטבר. "חברים, בואו נרים את עצמנו ונוציא את כל הג'אנק הזה מכאן, למען השם. המקום נראה כמו אסון", הוא הפציר בהם ורובינס, בתור בחור זורם, ענה מיד: "בטח, אין שום בעיה".

ארלו וריק, חדורי מוטיבציה, העמיסו את כל האשפה, השאריות והפסולת שהצטברה בכנסייה על רכב פולקסווגן אדום ויצאו למזבלה העירונית. אלא שכשהגיעו לשם, גילו לתדהמתם שהמזבלה סגורה לרגל החג. הם הסתובבו באזור, מחפשים נואשות מקום להיפטר מהמטען הריחני, עד שארלו נזכר בכביש צדדי ושקט בסטוקברידג' הסמוכה, מתחת לצוק קטן. במעשה קונדס של רגע, הם נסעו לשם, ופשוט השליכו את כל ערימת הזבל במורד הצוק. הם חזרו לכנסייה בתחושת ניצחון, בטוחים שפתרו את הבעיה. הם לא ידעו שהצרות שלהם רק התחילו.

זמן קצר לאחר מכן, צלצל הטלפון בכנסייה. על הקו היה לא אחר מאשר מפקד משטרת סטוקברידג', ויליאם ג'יי אובנהיין, שנודע בכינויו "אובי". "מצאתי כאן ערמת אשפה, ובתוכה מעטפה עם השם ברוק עליה", בישר להם המפקד בקול שלא משתמע לשתי פנים. האמת יצאה לאור במהירות שיא. עד מהרה מצאו את עצמם שני הצעירים בניידת המשטרה של אובי, בדרכם חזרה ל"זירת הפשע". השוטר הנמרץ צילם כמה תמונות של האשפה כראיה, ועל גבן רשם בקפידה: "קובץ השלכת זבל, 26 בנובמבר 1965". משם, הדרך לתא המעצר הייתה קצרה.

בבית המשפט, כשהשופט שאל אותם כיצד הם כופרים באשמה, הם ענו בכנות: "אשמים, כבודו". כל אחד מהם נקנס בסכום של 25 דולרים וקיבל הוראה ברורה: לחזור למקום ולהרים כל פיסת אשפה שהשליכו. אחרי שסיימו את המשימה המביכה, כולם חזרו לכנסייה של אליס וריי, והתיישבו יחד. מתוך התסכול, ההומור והאבסורד של כל הסיטואציה, נולד שיר. "פשוט ישבנו אחרי ארוחת הערב והתחלנו לכתוב", סיפרה אליס שנים לאחר מכן, "כתבנו בערך חצי מהשיר יחד, ואת החצי השני, הטיוטה, ארלו השלים בעצמו".

כמובן, ארלו, עם חוש הומור מפותח ודמיון פורה, לקח את הסיפור האמיתי והקצין אותו לממדים קומיים. וכאן הסיפור מקבל תפנית שהפכה אותו לחלק מההיסטוריה. בשיר, לאחר שחרורו, גאת'רי מקבל צו גיוס לצבא ארצות הברית, בשיאה של מלחמת וייטנאם. כדי להתחמק מהשירות, הוא מנסה להעמיד פני משוגע מול הפסיכיאטר הצבאי, ומודיע לו שהוא רוצה "לאכול גופות שרופות". אבל אז מגיע הטוויסט המדהים: מסתבר שהוא כלל לא היה צריך להתאמץ. כשהקצין המגייס עבר על התיק שלו, הוא נתקל בהרשעה הפלילית על "השלכת אשפה".

מסתבר שמעשה כזה הופך אדם, בעיני צבא ארצות הברית, לבלתי כשיר מוסרית לשרת בצבא ולהרוג למען המולדת. ההערה הזו בתיק הפלילי שלו, על עבירה כל כך שולית, היא זו שהצילה אותו מגיוס למלחמה עקובה מדם. בעקבות המקרה, ארלו סווג על ידי הצבא בפרופיל "4-F", הפוטר מגיוס, מה שהפך את הסיפור להמנון ניצחון אישי ומחתרתי. השלכת הזבל, פשוטו כמשמעו, כנראה הצילה את חייו.

הוא ביצע את השיר בפעם הראשונה בפסטיבל הפולק של ניופורט ב-16 ביולי 1967, והקהל נשבה בקסם. היצירה הפכה ללהיט ענק במחתרת, והיוותה השראה לסרט קולנוע משנת 1969 בבימויו של ארתור פן (סרט שהנציח גם את הסאונד והאסתטיקה האנלוגית של שלהי העשור). "מה שקרה לי זה פשוט לא ייאמן", אמר גאת'רי. "זו סדרה מטורפת של נסיבות שמזכירה לי סרט ישן של צ'רלי צ'פלין. זה סלפסטיק. מי לעזאזל נעצר על השלכת אשפה? ומי מוצא את עצמו מול שופט עיוור עם כלב נחייה כשמציגים בפניו תמונות כראיה? זה מטורף. ואז להידחות מהצבא בגלל זה? והשיא הוא שהאנשים האמיתיים שיחקו את עצמם בסרט. השוטר אובי הוא השוטר האמיתי, והשופט בסרט הוא השופט האמיתי. הם הסכימו להשתתף כי הם הבינו, בדיוק כמוני, את האבסורד המוחלט של כל הסיפור".

במשך שנים, גאת'רי מיעט לבצע את השיר הארוך בהופעותיו. "צריך לזכור שבשנות השישים, אף אחד לא כתב מונולוג מוזיקלי של 18 דקות", הסביר. "שירים באורך 2:31 דקות בקושי הושמעו ברדיו. לעולם לא ציפיתי שזה יוקלט על תקליט, שלא לדבר על שידור ברדיו, או שיהפוך לסרט. כל העניין היה מערבולת של אירועים שהייתה לחלוטין מחוץ לשליטתי".

עם הזמן, השיר הפך למסורת של ממש בתחנות רדיו רבות בארצות הברית, שמשמיעות אותו במלואו בכל חג הודיה. הוא נחשב לשיר אנטי-מלחמתי מובהק, אך בניגוד לשירי מחאה אחרים, הוא השתמש בהומור ובסאטירה כדי לצאת נגד הממסד והסמכות. לקראת יום השנה ה-30 ליצירה, גאת'רי חזר לבצע אותה בהופעותיו.

ובסגירת מעגל מרגשת, בשנת 1991, ארלו גאת'רי קנה את הכנסייה עצמה, המקום בו כל הסיפור התחיל. הוא הפך אותה ל"מרכז גאת'רי", מרכז קהילתי בין-דתי המציע תמיכה ותוכניות סיוע, בין היתר לילדים שעברו התעללות, ומהווה מוקד לשירות קהילתי. כך, המקום שהיה זירת "פשע" קטן והומוריסטי, הפך למקום של נתינה ותיקון עולם. המבנה, הידוע גם כ"כנסיית טריניטי הישנה", עומד שם עד היום כמונומנט היסטורי לאחד הסיפורים המוזיקליים המיוחדים של המאה ה-20.

החוזה נגמר, הפסיכדליה התפוצצה וקני רוג'רס נולד מחדש. התאריך הוא 10 ביולי 1967. בעולם המוזיקה, זהו עוד יום בקיץ האהבה הלוהט. אבל עבור חבורת מוזיקאים צעירים, זהו יום הגורל. החוזה של להקת הפולק שלהם, THE NEW CHRISTIE MINSTRELS, הסתיים ורגע אחרי, נזרע הזרע לאחד הלהיטים הפסיכדליים הגדולים של התקופה.

סיפורנו מתחיל עם זמר צעיר בשם קני רוג'רס וכמה מחבריו ללהקת הפולק ההיא. יחד עם רוג'רס עזבו גם מייק סטל, טרי ויליאמס ותלמה קמאצ'ו, אליהם חבר מתופף בשם מיקי ג'ונס (שעשה היסטוריה קטנה משלו כשניגן קודם לכן עם בוב דילן בסיבוב ההופעות החשמלי והשערורייתי שלו ב-1966). למרות ההצלחה, משהו בער בהם לשנות כיוון, לעזוב את שירי העם הנעימים ולצלול לתוך הסאונד החדש והמסעיר של אותה שנה. סוף החוזה היה האות שהם חיכו לו. עם חלומות גדולים בכיסים וגיטרות בידיים, הם צעדו אל משרדי חברת התקליטים הענקית של האחים וורנר, וליתר דיוק לחברת הבת שלה, REPRISE, שהוקמה על ידי פרנק סינטרה.

היעד שלהם היה ברור: האיש והשם, ג'ימי בואן. בואן לא היה סתם מפיק; הוא היה הקוסם מאחורי הקלעים של תקליטים עבור ענקים כמו פרנק סינטרה, דין מרטין וסמי דייויס ג'וניור. שמו, שהתנוסס בגאווה על גב עטיפות התקליטים הנחשקות ביותר, היה עבורם תו תקן לאיכות והצלחה. הם נכנסו למשרדו, חדורי מטרה, שרו בכל כוחם, והקסם עבד. בואן החתים אותם על המקום.

למחרת בבוקר, ב-11 ביולי, הם כבר היו אמורים להיכנס לאולפן ההקלטות. אבל רגע, עם חוזה חדש צריך גם שם חדש. השם הישן, THE NEW CHRISTIE MINSTRELS, ייצג את עברם המוזיקלי, לא את עתידם הפרוע. בעודם מתלבטים, מישהו מהחבורה העביר דפים בספר שנח במקרה על השולחן. שתי מילים קפצו לעיניו והציתו את הדמיון: FIRST EDITION.

זה היה זה! השם היה כל כך מושלם, שהוא הוליד קונספט שלם. הם החליטו שעל הבמה הם ילבשו רק בגדי שחור-לבן, בדיוק כמו "מהדורה ראשונה" של עיתון טרי שזה עתה ירד ממכבש הדפוס. ההתרגשות הייתה בשיאה: שם חדש, סגנון לבוש חדש, חוזה תקליטים נוצץ, והבטחה לעבוד עם המפיק הנערץ עליהם. אך כמו בכל סיפור טוב, ציפתה להם הפתעה.

כשהגיעו לאולפן, החברים גילו לתדהמתם שבואן הגדול לא יפיק אותם. במקומו, שלחו להם בחור צעיר, כמעט בן גילם, טירון יחסית בשם מייק פוסט (שהיה אז רק בן 22). האכזבה הייתה מרה, אבל לא לאורך זמן. מהר מאוד הם הבינו שהבחור הצעיר הזה הוא גאון מוזיקלי, מקצוען אמיתי שמדבר את שפתם החדשה.

אחד הקטעים הראשונים שפוסט והלהקה רקחו יחד היה שיר בשם JUST DROPPED IN. את השיר כתב מיקי ניוברי, כמעין שיר אזהרה על חוויות הזויות תחת השפעת סמים, זאת למרות שניוברי עצמו לא התנסה ב-LSD או סמים כבדים אחרים. הוא הוקלט במקור על ידי אמן הרוק'נ'רול הפרוע ג'רי לי לואיס לתקליט קאנטרי, אך לואיס חשב שהוא מוזר מדי והטיל וטו על הוצאתו גם כסינגל, מאחר שסלד מהסאונד הפסיכדלי ששלט אז בכיפה.

בידיים של FIRST EDITION והמפיק פוסט, השיר עבר מהפך מוחלט והפך ליצירה פסיכדלית פורצת דרך. פוסט שילב בו אפקטים מהפכניים: סולו גיטרה שהוקלט ואז נוגן לאחור (בביצועו של גיטריסט האולפנים מייק דיזי), מה שיצר צליל מעוות ומהפנט, וקולות רקע שעברו דרך מגבר לזלי – אותו רמקול מסתובב שהעניק צליל ייחודי לאורגני האמונד והפך לסמל של התקופה. מעל כל העיבוד המטורף הזה, בקעה שירתו המחוספסת והכריזמטית של קני רוג'רס.

כדי להפוך את ההקלטה למושלמת, גויסה נבחרת החלומות של נגני האולפן של לוס אנג'לס, קבוצה שכונתה THE WRECKING CREW והייתה אחראית לצליל של אינספור להיטי ענק. גלן קמפבל ניגן בגיטרה (והעניק לשיר את פתיח הגיטרה האקוסטי והבלתי נשכח שלו), האל בליין הלם בתופים (אף על פי שמיקי ג'ונס, מתופף הלהקה, עמד על כך שהוא בעצמו ניגן את מקצב התופים המקורי שפותח את השיר), גלן די. הרדין ניגן בפסנתר, ובגיטרת הבס אחז ג'ו אוסבורן. לאוסבורן הייתה שיטה משלו: הוא התגאה בכך שלא החליף את מיתרי הבס שלו כבר יותר משנה, ואסר על כל אחד לנגב אותם עם מטלית. הוא טען שהלכלוך והשומן שהצטברו עליהם הם חלק מהסאונד ה"מגניב" והעמוק שלו.

השיר יצא לאור בשנת 1968 ובתחילה התקבל באדישות יחסית. תחנות הרדיו לא כל כך ידעו איך לעכל את היצירה הפסיכדלית והמוזרה הזו. ואז הגיעה ההזדמנות הגדולה. הלהקה הוזמנה להופיע בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית והבועטת של האחים סמות'רס. הביצוע הכריזמטי והסוחף שלהם כבש את אמריקה. בן לילה, השיר זינק למקום החמישי במצעד הבילבורד, הפך ללהיט ענק ובנה את היסודות לקריירה המפוארת של קני רוג'רס ככוכב-על. שלושים שנה לאחר מכן, ב-1998, השיר זכה למעמד קאלט נצחי כשהפך לפסקול המלווה את סצנת החלום ההזויה של ה"דוד" (ג'ף ברידג'ס) בסרט "ביג לבובסקי".

לימים, סיכם המפיק מייק פוסט את החוויה בהומור אופייני: "זה הפך ללהיט ענק עם הבחור שחשבתי שהוא הכי פחות מוכשר בלהקה. זה רק מראה כמה אני 'טוב' בזיהוי כישרונות". אירוניה קלה, בהתחשב בכך שפוסט עצמו הפך לאחד ממלחיני נעימות הטלוויזיה המצליחים בהיסטוריה, עם יצירות בלתי נשכחות לסדרות כמו "צוות לעניין", "בלוז לכחולי המדים" ו"חוק וסדר". והלהקה עצמה, אגב, שינתה את שמה בהמשך ל"קני רוג'רס והפירסט אדישן", כשהיא מציבה את אותו בחור "פחות מוכשר" בחזית. אז נכון שהמהדורות הראשונות הן לפעמים המרתקות ביותר?

הגיטרה שלא נחה לרגע - מזל טוב, יהודה עדר! היום, ה-10 ביולי, כשהשמש עלתה על שנת 1951, נולד בקיבוץ כפר הנשיא אחד מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית, הגיטריסט, המפיק והיזם יהודה עדר. האיש שאחראי לכמה מהצלילים והמהלכים החשובים יותר ברוק המקומי. זו הזדמנות מושלמת שלי, כחבר, לצלול לסיפור המרתק של מי שסירב מאז ומתמיד להניח את הגיטרה בצד.

הכל התחיל, כמו אצל רבים וטובים, בלהקת הנח"ל. עדר הצעיר והמוכשר נכנס לנעליים גדולות במיוחד, כמחליפו של דני סנדרסון. סנדרסון, שכבר אז היה כוח מוזיקלי משמעותי בלהקה הצבאית ובהפקות מוסיקה שונות בארצנו, לא רק פינה לו את המקום אלא גם העניק לו שיעורים פרטיים חשובים בנגינה על גיטרה חשמלית (שם ספג יהודה את סגנון הנגינה המלודי והמדויק שהפך לסימן ההיכר של סנדרסון). אחד מאותם שיעורים כלל קטע קטן ומבריק בשם "יוסי מה נשמע", שלימים יהפוך לאחד השירים המזוהים ביותר עם להקת כוורת (סנדרסון גם סיפר לי שהמילים המקוריות של הקטע הזה היו "יוסי מה נשמע, למה לא תביא את אחותך - היא נחמדה..."). כך, עוד לפני שהשתחרר, יהודה כבר החזיק בידיו פיסת היסטוריה מוזיקלית.

עם השחרור, הוא היה מוכן לטרוף את העולם. הוא חבר לכוח אדיר של כישרון והצטרף כחבר מייסד ללהקת תמוז, שנחשבת עד היום לאחת מלהקות-העל הגדולות שקמו כאן. לצד שלום חנוך, אריאל זילבר, מאיר ישראל ואיתן גדרון, יהודה הביא סאונד גיטרה מחוספס ומלא נשמה. כפי שסיפר לי, הוא הושפע מענקי גיטרה עולמיים כמו ג'יי ג'יי קייל, ג'ף בק ודואן אולמן וגם הקשיב לא מעט לקפטן ביפהארט! כן כן! כל זה והרבה יותר השפיעו עליו להביא את חותמו הברור בתקליט של הלהקה, "סוף עונת התפוזים", שבו עבודת הגיטרות של יהודה היא בית ספר מוסיקלי. יהודה ישב רבות עם מפיק התקליט, לואי להב, וביחד הם חצבו את התפקידים. הלהקה הופיעה לא מעט אך לא החזיקה מעמד זמן רב. באופן אירוני, ההופעה האחרונה בהחלט של תמוז נערכה בקיבוץ איילת השחר, בדיוק ביום הולדתו של עדר בשנת 1976. סוג של מתנת יום הולדת מרירה-מתוקה.

אחרי פירוק תמוז, יהודה הספיק לקפוץ להרפתקה קצרה ופרועה במופע "רוצי שמוליק" של אריאל זילבר, אך הראש כבר היה במקום אחר. הוא ארז את המזוודה וטס לבוסטון, ללמוד מוזיקה במכללת ברקלי. שם, במסדרונות המכללה, החל לנבוט חלום גדול. מאיר פניגשטיין, מתופף כוורת שגם ניגן במופע של זילבר והגיע ללמוד בברקלי מעט אחרי יהודה, סיפר לי: "איך שהגעתי לשם כבר שמעתי את יהודה מדבר על החזון שלו, להקים בית ספר מקצועי למוזיקה בישראל. זה היה נשמע כמו מדע בדיוני אז, אבל הוא כבר ידע בדיוק מה הוא רוצה". החלום הזה, כמובן, יקבל בהמשך את השם התוסס, רימון.

כשחזר יהודה לארץ, הוא הרגיש שמיצה את עולם הרוק'נ'רול. הוא חיפש כיוונים חדשים, אבל אז הגיע טלפון מחבר ותיק. כן, זה היה דני סנדרסון שבדיוק פירק את להקת גזוז והיה עם רצון עז להקמת להקה חדשה. הוא היה חייב את הגיטרה של יהודה לצידו. סנדרסון הצליח להצית בחברו מחדש את אש הרוק, ויהודה הצטרף ללהקת דודה, שכללה כמובן גם את גידי גוב בחזית, את אלון נאדל בבס ואת דובי קיזלשטיין בתופים. קיזלשטיין נולד גם הוא ב-10 ביולי, בשנת 1955. אז להקת דודה סיפקה להיטי ענק כמו "לידיה הלוהטת" ו"אלף כבאים", הוציאה תקליט אחד ונעלמה מהבמה בתחילת 1981, אך הותירה חותם ברור. יהודה המשיך לנגן בהצלחה בהפקות של אחרים.

בשנת 1985, החזון מבוסטון הפך למציאות. יהודה עדר הקים את בית הספר רימון למוזיקה ושימש כמנהלו הראשון (לצידם של שותפים לדרך כמו גיל דור, עמיקם קימלמן, אילן מוכיח והארי ליפשיץ). המוסד הזה שינה לחלוטין את פני החינוך המוזיקלי בארץ והכשיר דורות של מוזיקאים, יוצרים ומפיקים. בהמשך, הפך יהודה לנשיא בית הספר, תפקיד בו הוא נושא עד היום, וממשיך ללמד ולהעביר את הידע והאהבה שלו למוזיקה לאינספור תלמידים. כמורה ברימון, יצא לי לחוות המון את יהודה שם - וזה תמיד היה נעים לשהות במחיצתו.

אבל יהודה הוא איש של עשייה בלתי פוסקת. במקביל לניהול רימון, הוא הספיק להיות המנהל האמנותי של "מסע הבחירות של מאיר אריאל" בשנת 1987 - שהניב גם אלבום הופעה מופתי. זה היה סיבוב הופעות פרוע ומיוחד בהחלט. הוא גם ניהל את המחלקה הישראלית בחברת התקליטים הד ארצי במשך למעלה מעשור, שם היה אמון על החתמתם וטיפוחם של אמנים רבים, מטיפקס ועד אתי אנקרי. כשהוא יושב על כיסא המפיק, הוא חתום על כמה מהנכסים החשובים יותר בפסקול המקומי. מרשימת ההפקות והנגינות שלו ניתן למצוא תקליטים מכוננים רבים. ומה עם אלבום סולו? ובכן, בשנת 2007 הוא סוף סוף התפנה גם לעצמו והוציא אלבום סולו אישי ומסקרן, "מר גרוסבארד היקר", שאותו הפיק מוזיקלית רע מוכיח.

גם היום, יהודה עדר לא יודע מנוחה. אחת האהבות הגדולות שלו נותרה הבמה. "אני מנגן המון ואני חש שאני משתפר מפעם לפעם. אין כמו להופיע מול קהל", הוא אמר באחת משיחותינו הרבות. הוא נחשב בצדק לאחד הגיטריסטים המדליקים שצמחו כאן, אמן שהמוזיקה זורמת בעורקיו. הפסקול הישראלי, ללא ספק, היה נשמע שונה לחלוטין בלעדיו. מזל טוב, יהודה!

התקציב הנמוך של הקינקס. ב-10 ביולי בשנת 1979 יצא תקליט חדש ללהקת הקינקס ושמו LOW BUDGET.

השירים פה הם בהחלט עליית מדרגה בהשוואה לתקליט הקודם, MISFITS. קודם כל, הם מגוונים: מלבד הבלדות הסטנדרטיות ושירי הרוק בקצב בינוני, יש את הפאנק-רוק הגנרי של PRESSURE, קטע הדיסקו הגנרי עם NATIONAL HEALTH, וכמה שילובים מעניינים של הז'אנרים האלה (SUPERMAN הוא דיסקו-רוק, ו-MISERY הוא... אה... פופ-פאנק?). יש להם מקצבים שונים, וזה שיפור. ולבסוף, ברור שריי עבד על השירים האלה. מר דייויס המסכן! אני כמעט יכול לראות אותו שובר את הראש ומנסה לכתוב מנגינה קליטה או להיט. הוא לא עצר - כותב מילים בנאליות, משתמש באקורדים ומלודיות פשטניים, אפילו גונב מטובים ממנו - פלא שהוא לא נתבע. מיחזור המלודיות במחנה של דייויס הגיע כנראה לשיאו באותה תקופה, אבל אפשר לראות את כל זה גם בתור גרוב מורכב אחד שמבוסס על השאלה מכוונת של מנגינות של אנשים אחרים ועיבודן למשהו אחר. מהלך קיטשי, אבל זה קיטש טוב. בנוסף לכך, ריי באמת הצליח להביא אלבום מהנה לחלוטין. אני מניח שברמה מסוימת אפשר לקרוא לזה 'טראש', אבל אם באמת נתחיל לחפור ונראה מה טראש ומה לא, נופתע לגלות שיותר מחצי מהמוזיקה שאנחנו מאד נהנים ממנה יכולה בקלות ליפול לקטגוריית הטראש. אז בואו פשוט נתקדם מכאן הלאה.

הלהיט פה הוא SUPERMAN והוא טוב: המילים בנאליות אבל מצחיקות והמנגינה פשוט מרתקת. אז מה אם זה דיסקו? זה נשמע מקורי! מטופש, אבל מקורי. אני אוהב רצועות כאלה. ויש את שיר הנושא, תיאור גאוני של התנאים הכלכליים הירודים בסוף שנות השבעים. המנגינה טריוויאלית אבל איכשהו זה עובד. ויש את הבלדה הנפלאה LITTLE BIT OF EMOTION, שהיא נקודת שיא אמוציונלית. איך ריי הצליח, פעם אחר פעם, להכניס לפחות בלדה יפהפייה אחת לאלבום? זה דורש כישרון אמיתי. אפילו הנושא הלירי לא נדוש במיוחד הפעם, כי לא מרבים לקבל שירים על אנשים שמפחדים להראות את הרגשות האמיתיים שלהם בציבור.

אז כן, במקום שבו MISFITS לא הצליח להחזיק את תשומת הלב - LOW BUDGET הוא בהחלט הצלחה. אה, ויש את CATCH ME NOW I'M FALLING - הריף המושאל מג'ק פלאש המקפץ הוא רק פינוק קטן מיובא, והם היו יכולים להסתדר מצוין גם בלעדיו. אולי ריי ניסה בכוונה לקחת סיכון ולראות אם קית' ריצ'רדס ירצה לתבוע אותו או לא? בכל מקרה, השיר עצמו נהדר. יש גם מספיק הומור, הוקים מלודיים מוצקים ואנרגיה. בסדר, זה לא תקליט שמשתווה לקלאסיקות הוויניל הישנות יותר של הקינקס - אבל היי, הוא בסך הכל בסדר.

הגיטריסט, דייב דייוויס, בספרו: "שכרנו טכנאי חדש לאולפן שלנו בשם ג'ון רולו. רולו היה רוקר אמיתי והייתה לו תחושה טובה לגיטרות פריכות וצלילי תוף איתן. הוא התגלה כנכס גדול. לקחנו אותו איתנו לניו יורק, שם בילינו כמה שבועות בהקלטת היסודות לאלבום LOW BUDGET. התארחנו במלון זול - משם שם התקליט. הפעם רצינו לרוץ ישר קדימה, סוג יותר ספונטני של תקליט. אני חושב שזה השתלם בסופו של דבר,

להקליט את זה בניו יורק כדי לעמוד בתאריך היעד. גורדון, הקלידן שלנו, לא הגיע לניו יורק להקלטות וכך פיטרנו אותו, הטיפש, ועשינו חזרות בלי קלידן. חבל על גורדון - הוא היה בחור מצחיק. החברה שלו הייתה אותו הדבר, ילדה קטנה ועשירה בצ'לסי שכנראה בילתה את רוב הקצבה שלה על אלכוהול וסמים. הם היו

ממש מצחיקים ביחד ואני חושב שגורדון כעס על כך שהוא החמיץ את הקפיצה על עגלת שנות השישים ורצה לפצות על זה בכל דרך אפשרית. הוא היה נואש להפוך לכוכב רוק. התעצבנתי לראות כיצד גורדון הורס את עצמו עם הלהקה. אולי הוא פשוט לא ידע איך 'להשתלב'. אני זוכר פעם אחת לפני בדיקת סאונד להופעה כשראיתי אותו נכנס לחדר ההלבשה, מסניף כמה שורות, ואז לוגם חצי בקבוק סקוץ' לפני העלייה לבמה.

לבדיקת סאונד! בסוף סיבוב ההופעות הוא כבר נראה כמו דמות מספיינל טאפ.

אחרי ההתנסויות המוקדמות שלי עם סמים בחרתי להימנע מכל סם שהוא, כולל גראס. התחלתי לפתח סלידה

כלפי סמים מכל הסוגים, למרות שאני חייב להודות שמדי פעם בקבוק של רמי מרטין מעולם לא הלך לאיבוד אצלי. המלון הזה בו גרנו בניו יורק באמת היה חרא. סדקים בקירות ופיגומים, צבע טרי מעל טיח וטפט נרקב, שיכורים לועגים אליך במסדרונות ויש ג'וקים ועוד חרקים בלתי ניתנים לזיהוי בשמות שמתפזרים מתחת לרגליים. כל הסוגים של שיט. רשימת קניות טיפוסית שלי אז כללה יין אדום, קטורת, אוכל הודי צמחוני לקחת, מיץ תפוזים, ספרים, עוגת תפוחים, תרסיס דוחה ג'וקים, חרקים וזבובים. אבל לא היה אכפת לנו. בוקר אחד בסביבות שבע נשמעה דפיקה בדלת. קמתי והלכתי בהיסוס וקול קרקור עמוק עמד מולי: 'היי, תפתח, זה המדביר. חשבתי, לעזאזל, למה לעזאזל הוא מתכוון? בחצי השינה שלי, חזיונות רצו בראשי של מאפיונר כבד בעל פני צלקת שעומד מחוץ לחדר עם אקדח גדול מוכן. בעצבנות, גמגמתי החוצה, 'אה, טוב, אממ, לא היום, תודה לך'. למרבה המזל הוא הלך. האמת היא שיכולתי להשתמש בשירותיו. אתה צריך להיות ממש קשוח כדי להתמודד עם החרקים האלה. ניו יורק - איזה מקום. באמת אין כמוה בשום מקום. ובהשוואה לתקליטים אחרונים, ממש היה כיף להקליט את התקליט הזה".

הביטלס מציגים תקליט שלישי - והעולם צורח בהיסטריה! ב-10 ביולי בשנת 1964 יצא באנגליה התקליט השלישי של הביטלס, A HARD DAY'S NIGHT. אתם רוצים טעימה מוסיקלית מהביטלמאניה? זה בהחלט המקום!

תראו, אני מ-א-ד אוהב את התקליט השני של הביטלס, WITH THE BEATLES. יש בו אנרגיה אדירה ושירים אדירים. אבל תחשבו אם הקריירה של הביטלס הייתה מסתיימת שם? אחרי שני תקליטים בלבד... ובכן, למזלנו זה לא קרה והנה יש לנו פה פריצת דרך משמעותית נוספת עבור הלהקה - תקליט שמורכב אך ורק משירים מקוריים של לנון ומקרטני. נכון, הם לא בדיוק היו הראשונים לעשות זאת, אבל אפשר לטעון שהם היו הראשונים שיכלו לא רק להתהדר באוסף כל כך גדול של שירים מקוריים, אלא גם להוכיח שכולם היו, למעשה, מקוריים, ולא מלודיות גנובות עם מילים ששוכתבו. לא שהבחורים אי פעם עשו מזה עניין בעצמם, או שביקשו מהיחצנים שלהם לשים דגש חזק על ההיבט הזה. הם פשוט לא היו צריכים את זה. זה היה בולט.

יש קצת בלבול לגבי התקליט הזה; למרות שהוא נקרא על שם הסרט הראשון של הלהקה, רק החצי הראשון שלו מכיל באמת את הפסקול האמיתי ל"לילה של יום מפרך", כשהצד השני אינו קשור לחלוטין. ובכן, זו המהדורה הבריטית. המהדורה האמריקאית הייתה הפסקול האמיתי, והשאירה חצי מהשירים האלה מאחור, כשהיא מחליפה אותם בגרסאות אינסטרומנטליות מאת ג'ורג' מרטין המפיק - שגם ידע לתזמר היטב. לכן, כדאי לכם להתהדר באוסף בשתי גרסאות הוויניל האלו.

הסרט היה קצבי, חכם והראה את הצדדים הטובים של הלהקה ושל החיים בדרכים, כמו גם רמז על הצדדים הרעים שבהם. האלבום, לעומת זאת, הוא עסק מחושב לחלוטין: חיובי לכל אורכו, כולו ברק, ניצוץ, אושר וסנטימנטליות, עם רק כמה נקודות קודרות יותר בצד השני כפיצוי. אותה אווירה מוזרה ומאיימת של האלבום WITH THE BEATLES כמעט ונעלמה לגמרי. זה לא ממש משנה. התקליט הזה לא משאיר שום מקום לאומללות. השירים האלה פשוט כל כך נהדרים שכל ניסיון להעמיק אותם עם משמעות נוספת ורגשות נוספים רק יהרוס את הפשטות הגאונית שלהם.

יש פשוט כל כך הרבה דברים קטנים ונפלאים לומר על החומר הזה שאני לא יודע מאיפה להתחיל. ובכן - מה דעתכם שנתחיל מההתחלה ממש? זו הפעם השלישית ברציפות שהביטלס קופצים ישר לפעולה, תופסים אותי ודורשים את תשומת ליבי מהשנייה הראשונה. אחרי ה-"אחת שתיים שלוש ארבע!" של התקליט הראשון ואז ה-IT WON'T BE LONG עם ה"יה יה יה!" של WITH THE BEATLES (נסיון לשכתב את ההצלחה של SHE LOVES YOU?), מגיע אקורד הכוח המפורסם שפותח את שיר הנושא של הלילה של היום המפרך, ואז, שוב, השיר משוגר ללא שום פתיח ארוך. בום! מה שכן, מפתיע מאד לקבל סיומת מינורית לתקליט פצצה זה עם I'LL BE BACK - בלדה שבה בקושי אפשר להגדיר את הגבולות בין הבית, הפזמון והגשר. שיר שנותן תחושה שהוא מנוגן בנשימה אחת מההתחלה ועד הסוף. אלו בדיוק הדברים שמצילים את האלבום מלהפוך אי פעם למונוטוני.

מעניין לראות איך אפילו השירים שהם כנראי חומרי מילוי הם עדיין בלתי נשכחים. I'M HAPPY JUST TO DANCE WITH YOU שניתן לג'ורג', כנראה נכתב בחיפזון תוך כמה דקות בדיוק למטרה זו, כדי לתת לג'ורג' משהו לשיר, ועם זאת, זה פשוט תענוג אדיר! בכלל, כל התקליט הזה הוא תענוג! ואיזו בוסה נובה מרנינה היא AND I LOVE HER, נכון? בסדר, גם WHEN I GET HOME כייפי להאזנה, אם כי מעטים ביותר מזכירים אותו. מעניין למה. ויש את CAN'T BUY ME LOVE שנשאר אחד משירי הרוק'נ'רול הטובים ביותר של החבר'ה האלה. ויש את THINGS WE SAID TODAY שלא משנה כמה גרסאות בהופעה חיה של השיר הזה שמעתי, בין אם של הביטלס או מקריירת הסולו של מקרטני, אף אחת מהן מעולם לא השתוותה לגרסת האולפן המקורית הזו.

ויש את I SHOULD HAVE KNOWN BETTER המרנין שמביא מנגינת מפוחית בולטת. אבל האמת? טוב שהביטלס הבינו בשלב הזה שכדאי כבר להרגיע עם עניין המפוחית. אז במובן מסוים, האלבום הזה פשוט מושלם מדי לעזאזל.

ופרטי מידע עסיסיים ונדירים על התקליט עצמו - בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

גם זה קרה ב-10 ביולי: הצד האפל של הבמה: מסכסוך הדמים של פינק פלויד ועד הנפילה המסוכנת של הרולינג סטונס, מהולדתה של דיפ פרפל בגרסתה המופתית ועד למותו של האיש שגילה את דילן וספרינגסטין. ה-10 ביולי הוא יום עמוס באירועים דרמטיים, מצחיקים ועצובים שעיצבו את פני המוזיקה. קבלו יום בחיי הרוק'נ'רול, כפי שלא שמעתם מעולם.

הפסקת אש שברירית באוקספורדשייר

נדמה היה לרגע, רק לרגע קט, שהשלום חזר לממלכת פינק פלויד. על במה קטנה באחוזה פסטורלית (קידינגטון הול) באוקספורדשייר, אנגליה, מול קהל מצומצם של 200 ברי מזל, התרחש נס קטן. דייויד גילמור ורוג'ר ווטרס, שני המחנות הגדולים והמסוכסכים יותר בתולדות הרוק, הופיעו יחד במופע צדקה של קרן HOPING למען ילדים פלסטינים. זו הייתה הפעם הראשונה שהשניים חלקו במה מאז האיחוד ההיסטורי והחד-פעמי של הלהקה במופע LIVE 8 בשנת 2005. באותו ערב נדיר הם ביצעו יחד גם את COMFORTABLY NUMB, WISH YOU WERE HERE ו-ANOTHER BRICK IN THE WALL כשהם מלווים בין היתר בבסיסט גאי פראט (שהחליף את ווטרס בפינק פלויד לאחר עזיבתו).

אבל כמו בסיפורים גדולים, גם כאן היה תנאי. ווטרס היה זה שפנה לגילמור וביקש ממנו להשתתף בערב הצדקה. להפתעתו, גילמור, בצעד אירוני להפליא, הסכים להופיע רק אם ווטרס יסכים לבצע איתו את השיר TO KNOW HIM IS TO LOVE HIM, קלאסיקה מתוקה-מרירה של פיל ספקטור. האם הוא התכוון לזה? האם זו הייתה עקיצה? לעולם לא נדע. עם זאת, העסקה כללה סעיף נוסף ומרגש לא פחות: בתמורה להסכמתו של ווטרס לשיר יחד את הקלאסיקה ההיא, גילמור הבטיח להתארח באחת מהופעות סיבוב "החומה" של ווטרס. הוא קיים את הבטחתו במאי 2011 באולם ה-O2 בלונדון, שם ניגן את הסולו המפורסם על החומה, במופע בו התארח גם ניק מייסון.

אך למרות רגע החסד הנדיר, המים העכורים שבו לזרום במהרה. שנים לאחר מכן, בפברואר 2023, בצל סדרת התבטאויות וראיונות שנויים במחלוקת של ווטרס בנוגע למלחמת רוסיה-אוקראינה ולישראל, הסכסוך התלקח מחדש במלוא עוזו. פולי סמסון, אשתו של גילמור, צייצה לווטרס במילים שלא משתמעות לשתי פנים: "אתה אנטישמי עד היסוד הרקוב שלך. גם שופר של פוטין וגם שקרן, גנב, צבוע, מעלים מס, עושה ליפ-סינק, שונא נשים, חולה קנאה, מגלומני. די עם השטויות שלך". גילמור לא נשאר חייב, שיתף את הציוץ והוסיף משלו: "כל מילה נכונה באופן מובהק". נו, מוטב שגילמור לא יעמוד יותר על אותה במה עם האיש הזה. מה הוא חשב? שהכסף מהמופע הזה באמת הלך לילדים ההם?

המתופף של מטאליקה לעתיד בודק מקרוב את ראש יהלום

לארס אולריך מבקר בבריטניה ורואה את להקת דיימונד הד בפעם הראשונה, באולם וולוויץ' אודאון, ולאחר מכן הוא מפלס את דרכו אל מאחורי הקלעים ופוגש את הלהקה בפעם הראשונה. אולריך ימצא את עצמו בסופו של דבר מתארח ולן בבית הוריו של הגיטריסט בראיין טאטלר במשך חמישה שבועות.

"לארס בא לראות את דיימונד הד, ואני יכול רק לתאר לעצמי שהשירים האהובים עליו היו דברים כמו THE PRINCE ו-HELPLESS. לכן ייתכן שהוא לא היה מעוניין בשירים האיטיים יותר. אבל אולי לארס פשוט ניסה למצוא את כל הרצועות הכי מהירות והכי כבדות שהוא רק יכול היה להאזין להן. וזה כנראה מה שהם רצו להיות; זה כנראה מה שהם רצו שמטאליקה תהיה".

לידתו של ענק: דיפ פרפל MARK II עולים לבמה

בדיוק באותו תאריך, ה-10 ביולי, אבל שנים רבות קודם לכן, בשנת 1969, התרחש רגע מכונן אחר לגמרי. במועדון ה-SPEAKEASY המיוזע והתוסס שברחוב מרגרט בלונדון, עלתה לבמה לראשונה להקת דיפ פרפל עם הרכב חדש, כזה שעתיד להפוך לאחד המשפיעים והחשובים בתולדות הרוק הכבד. להרכב, שיקבל לימים את הכינוי MARK II, הצטרפו שני כוחות: הזמר איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר.

המועדון היה מקום בילוי פופולרי שמשך אליו את כל המי ומי של הסצנה הלונדונית. ממש לפני ההופעה, חתם גלובר על חוזה ההצטרפות ללהקה, וכתב ביומנו בתום הערב: "בהתחלה קצת פחדתי אבל הכל הלך בסדר. היו תגובות טובות". "תגובות טובות" היה אנדרסטייטמנט. גילאן, בספרו, תיאר את החוויה בעוצמה רבה יותר: "כך הגיע הלילה המיוחד בו הובלתי, על הבמה הקטנה של הספיקאיזי, את הלהקה. מולי בקהל היו מוזיקאים ובני משפחה, חברים וחברות. ברגע שהתחלנו, נרשמה השתוללות במקום. חשתי שאנחנו מפיקים כוח בלתי ניתן לתיאור. ביצענו שם את MANDRAKE ROOT ועוד כמה שירים ששכחתי. במהלך ההופעה גם בכיתי כשנזכרתי בכל הלהקות האחרות שעזבתי או פוטרתי מהן. על הבמה הזו לפתע היכו בי כל הרגשות ההם. כי חשתי לפתע שכל מה שעברתי עד אז מתנקז לדבר אחד גדול וברור שקורה עכשיו".

בין הלוויה לסרט: דרמות בריטיות

באותו 10 ביולי 1969, בזמן שדיפ פרפל נולדו מחדש, במקום אחר באנגליה נפרדו מענק אחר. בבית העלמין של צ'לטנהאם נערכה הלווייתו של בריאן ג'ונס, המייסד והנשמה המיוסרת של הרולינג סטונס, שנמצא מת בבריכת השחייה שלו שבוע קודם לכן. חבריו ללהקה, המתופף צ'רלי ווטס והבסיסט ביל ווימן, הגיעו לחלוק כבוד אחרון. אך שני עמודי התווך, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, נעדרו באופן צורם. ריצ'רדס הסביר מאוחר יותר בקרירות האופיינית לו: "זה היה הולך להיות יותר מדי קרקס. ובכל מקרה, אף פעם לא הלכתי להלוויה של אמא שלי או של אבא שלי". ג'אגר, מצידו, היה כבול בחוזה לצילומי הסרט NED KELLY באוסטרליה, חוזה שלא איפשר לו לדחות את הנסיעה גם מול טרגדיה כזו.

וכאילו כדי להוסיף עוד קורטוב של סוריאליזם בריטי ליום הזה, חמש שנים קודם לכן, ב-10 ביולי 1964, נערכה בליברפול הקרנת הבכורה החגיגית של הסרט A HARD DAY'S NIGHT. כ-200,000 מעריצים נרגשים גדשו את הרחובות כדי לחגוג את הצלחתם של ארבעת בניה המפורסמים של העיר. הביטלס הובלו למרפסת גבוהה, וכשג'ון לנון הביט על הקהל העצום, הוא לא התאפק והתבדח בחוסר טעם מובהק כשהרים את ידו במועל יד נאצי. הומור שחור וחסר אחריות לנוני טיפוסי מהימים ההם.

מה קורה כשנופלים מהבמה?

בסיסטים לא תמיד זוכים לתהילה, אבל ב-10 ביולי 1978, ביל ווימן מהרולינג סטונס בהחלט גנב את ההצגה, גם אם לא מהסיבות הנכונות. במהלך הופעה במינסוטה, לאחר שהלהקה סיימה לנגן, ווימן ניגש לקדמת הבמה כדי לנופף לקהל. הוא נשען לאחור על מה שחשב שהוא קיר מכוסה וילון. בפועל, לא היה שם קיר, רק נפילה חופשית אל רצפת בטון קשיחה. הוא איבד את הכרתו למשך כ-10 דקות, נפצע בידו השמאלית ובילה את הלילה בבית חולים. למרבה המזל, הוא התאושש והצליח להמשיך עם הלהקה למחרת.

גם ללהקת הקינקס היה יום רע באמריקה ב-10 ביולי, אבל בשנת 1965. הופעתם בקולוסאום בסיאטל הייתה האחרונה שלהם על אדמת ארצות הברית עד דצמבר 1969. הסיבה? איגוד המוזיקאים האמריקאי החליט שהתנהגותם הבימתית פרועה, אלימה ובלתי נסבלת, והטיל עליהם חרם שנמשך שנים. כנראה שהאמריקאים יכלו לסבול את הפלישה הבריטית, אבל האחים ריי ודייב דייויס והריבים המפורסמים שלהם על הבמה היו קצת יותר מדי עבורם.

ג'ו פרי מתמוטט!

השנים חלפו, וה-10 ביולי המשיך לספק דרמות. בשנת 2016, במהלך הופעה בטיילת קוני בברוקלין עם פרויקט הצד שלו, THE HOLLYWOOD VAMPIRES (לצד אליס קופר וג'וני דפ ובליווי נגנים כמו מתופף גאנס אנד רוזס לשעבר מאט סורום, ורוברט דה לאו מסטון טמפל פיילוטס על הבס), התמוטט ג'ו פרי, הגיטריסט הראשי של אירוסמית'. סרטונים שצולמו מהקהל הראו את פרי בן ה-65 מתקשה לנגן, מתיישב על במת התופים, מתנודד ומועד מאחורי הקלעים כבר במהלך השיר השני של הערב (קאבר ל-I GOT A LINE ON YOU של להקת ספיריט). הוא פונה תחילה לבית החולים קוני איילנד ובהמשך הועבר להמשך טיפול במנהטן, לאחר שסבל מאירוע שהביא עמו דום לב. פרי סבל מתשישות קיצונית והתייבשות בעקבות חזרות אינטנסיביות ללא מנוחה ותזונה ראויה. זה היה רגע של אימה אמיתי שבו כוחות הצלה ומשטרת ניו יורק נאלצו להעניק לו טיפול חירום מאחורי הקלעים. ג'ו פרי התאושש מאז, ואף הוכיח חוסן יוצא דופן כאשר חזר להופיע עם ההרכב כשבועיים בלבד לאחר התקרית.

ימי הולדת, פרידות וכוכב אחד בהוליווד

בצד השקט יותר של ההיסטוריה, ב-10 ביולי 1943 נולד המתופף דני סייוול, שעבד עם פול מקרטני על התקליט RAM והיה חבר בלהקת כנפיים המוקדמת. בשנת 1987 הלך לעולמו ג'ון האמונד, איש עם אוזני זהב שהיה אחראי להחתמת אמנים כמו בוב דילן, ברוס ספרינגסטין, לאונרד כהן וארית'ה פרנקלין בחברת התקליטים קולומביה.

בשנת 1989, להקת המאנקיז, "ארבעת המפוברקים" שנוצרו לסדרת טלוויזיה והפכו לתופעה אמיתית, קיבלה סוף סוף את הכבוד הראוי לה עם כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. כל ארבעת החברים הגיעו לטקס, באיחוד נדיר ומרגש. ובשנת 1966, הצמד סיימון וגרפונקל הופיע את הופעתו היחידה אי פעם בלונדון, במועדון MARQUEE, כשהמודעה מבטיחה "אורחים מיוחדים" מסתוריים.

הודעות מהכלא וקשת בענן במסעדה

ביום זה בשנת 1968 הקליטו הבי ג'יס את הלהיט הדרמטי I'VE GOTTA GET A MESSAGE TO YOU. בארי גיב סיפר כיצד המנהל שלהם, רוברט סטיגווד, התקשר אליהם ב-11 בלילה וציווה עליהם לחזור לאולפן כדי להקליט הרמוניות קוליות לפזמון. הם חזרו בחצות ועשו את מה שצריך. התוצאה: שיר קורע לב על אסיר לפני הוצאה להורג שמנסה להעביר מסר אחרון לאשתו.

ובשנת 1942 נולד אחד הקולות הגדולים של המטאל, רוני ג'יימס דיו, סולן ריינבאו, בלאק סאבאת' ו-ELF. ריצ'י בלאקמור, הגיטריסט של דיפ פרפל וריינבאו, סיפר על יחסיו המורכבים עם דיו ועל מקור השם של להקתם המשותפת: "הייתי קרוב מאד לרוני, עד לרגע בו הוא פגש את וונדי, שתהפוך לאשתו והמנהלת שלו. מאותו רגע הפכו היחסים בינינו למתוחים. פעם אחת הקלטנו באולפן בצרפת את השירים לאלבום של להקת ריינבאו, LONG LIVE ROCK'N'ROLL. הייתי באולפן וניסיתי אפקט גיטרה כלשהו כשלפתע נכנס רוני ואמר לי שוונדי כועסת על כך שיש ראיון עם הלהקה בעיתון המוזיקה CIRCUS אבל רק אני מופיע שם בתמונה. במקור הצטלמתי לתמונה לכתבה עם רוני אבל העורך החליט כנראה לחתוך את התמונה ולשים רק אותי שם. אז רוני והמתופף קוזי פאוואל באו מולי ואמרו לי שאם הם מוצגים כנגני הליווי שלי אז הם גם יתנהגו כך בהתאם מעתה והלאה. מאותו רגע לא היה לי כל כבוד לשני אלו". ועל מקור השם "ריינבאו" ללהקתו, אותה הקים אחרי פרישתו מדיפ פרפל, סיפר בלאקמור: "את השם הזה לקחתי ממסעדת בר וגריל בהוליווד שנקראה בשם 'ריינבאו'. הגעתי לשם יום אחד עם רוני ג'יימס דיו והשתכרנו שם כהוגן. בשלב מסוים הוא שאל אותי איך נקרא ללהקה החדשה שלנו. הבטתי למעלה והצבעתי על השלט שהיה במקום. מזל שלא היינו באותו רגע במועדון חשפנות והצבענו על שלט שם".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.