רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 ביולי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 ביולי (10.7) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כשהייתי ילד, הקשבתי המון למוזיקה קלאסית. יותר מאוחר עברתי להקשיב למוזיקת פופ רדודה. לאחר מכן זנחתי את הפופ לחלוטין והקשבתי לג'אז של אמנים כמו ג'ון קולטריין, רולנד קירק וכאלו. חזרתי לפופ רק כשהביטלס פרצו. בגיטרה התחלתי לנגן לפני שש שנים. בתחילה זה לא היה רציני ובכלל למדתי לנגן, באופן פורמלי, בפסנתר. זה היה למשך שלוש שנים. בגיטרה למדתי לנגן לבד, כשאני מביט כיצד אחרים עושים זאת ולומד מהם. בעיקר מגיטריסטים של פולק ובלוז. המעבר מגיטרה אקוסטית לחשמלית לא היה לי קל אבל חרקתי שיניים והצלחתי לעשות זאת. למדתי שגיטרה חשמלית רגישה יותר מבחינת הפקת צליל. מבחינת כתיבת שירים, לא כתבתי משהו משמעותי לפני הג'פרסון איירפליין. עכשיו אני כותב את רוב החומרים". (פול קאנטנר, הגיטריסט של להקת ג'פרסון איירפליין. כפי שסיפר לעיתון HIT PARADER בשנת 1967).

כשלהקת שיקגו כבר לא רוצה למתוח את הקו יותר מדי. ב-10 ביולי בשנת 1972 יצא התקליט החמישי של להקת שיקגו. עולם המוזיקה עצר את נשימתו לקראת המהלך הבא של הלהקה והופתע לחלוטין. התקליט החדש, החמישי במספר, הונח על המדפים, והוא היה... בודד.

תארו לעצמכם את הסיטואציה. אנחנו בתחילת שנות השבעים, ולהקת שיקגו היא לא סתם להקה, היא הצלחה פנומנלית. בשנת 1969 החברים הגיחו לעולם בסערה עם אלבום בכורה כפול, מהלך חסר תקדים ללהקה חדשה. לא עברה שנה, והם עשו זאת שוב עם אלבום שני, שגם הוא היה כפול. שנה לאחר מכן, ב-1971, הם שחררו את "שיקגו III", אלבום כפול נוסף! וכדי לחתום את השנה בצורה בלתי נתפסת, הם הוציאו את "שיקגו בהופעה חיה בקרניגי הול" – אלבום מרובע! כן, קראתם נכון, ארבעה תקליטים במארז אחד.

לא פלא שכולם, ממעריצים שרופים ועד למבקרי מוזיקה, ציפו בנשימה עצורה שהתקליט החמישי יהיה לפחות משולש, אם לא יצור כלאיים מוזיקלי מפלצתי אחר. אבל אז, הגיעה ההפתעה. לחנויות הגיע תקליט בודד, סטנדרטי, כמעט צנוע. מה קרה כאן? האם הלהקה איבדה את האומץ? את היומרנות? האם מכונת הלהיטים משיקגו התחילה לגמגם?

מאחורי הקלעים: ההחלטה ששינתה את ה-DNA

הסיפור האמיתי, כפי שחושף המתופף דני סראפין בספרו, היה מורכב וכואב הרבה יותר. "במהלך פגישות לקראת הכנת התקליט", הוא כתב, "הלהקה שלנו קיבלה החלטה מודעת להירתע מכתיבת קטעי מוזיקה ארוכים, שגם כך יבוצעו בהם עריכות אכזריות לצורך השמעות ברדיו".

התסכול של חברי הלהקה הגיע לשיא. הם עמלו על יצירות מורכבות, בנויות לתלפיות, רק כדי לגלות שחברות התקליטים ושדרני הרדיו פשוט לוקחים מספריים וגוזרים אותן כדי שיתאימו לפורמט הפופ הקצר. המצב היה ברור: או קיצוץ ביצירה או העפתה המוחלטת מרשימות ההשמעה. במקביל, עסקי המוזיקה עצמם החלו להשתנות. חברות התקליטים הגדולות רצו להיטים קליטים, כאלו שנכנסים לאוזן בשלוש דקות, ולא יצירות רוק מתקדם אינסטרומנטליות בנות רבע שעה ויותר.

אם לא די בכך, נכנס לתוקפו חוק תמלוגים חדש ששינה את כללי המשחק. החוק קבע כי מעתה ניתן יהיה לקבל תמלוגים רק עבור עשרה שירים בתקליט, ולא יותר. הטריק המבריק של שיקגו מהתקליטים הקודמים – לחלק יצירה ארוכה אחת למספר תת-קטעים ולקבל תמלוגים על כל אחד מהם בנפרד – כבר לא היה אפשרי. המכונה העסקית החלה להכתיב את הטון.

"ההתמקדות החדשה הייתה על שירים לתקליטונים", הודה סראפין. "הקלידן רוברט לאם כתב שירים חדשים בני שלוש וארבע דקות... הכיוון החדש שלנו סימן נקודת מפנה קריטית, כי התחלנו להתרחק ממה שהיינו. איבדנו כמה מהמעריצים המושבעים שלנו, אבל המהלך גם פתח את המוזיקה שלנו לקהל מיינסטרים אדיר. זה הרגיש כאילו אנחנו לא נאמנים לעצמנו, אבל הרגשנו חובה להאכיל את המכונה הגדולה. למרות ש'שיקגו החמישי' יצא מדהים, הכיוון החדש של הלהקה הבהיל אותי כי שינינו את ה-DNA של המוזיקה שלנו".

בין אוונגרד לפופ מוחלט: המוזיקה

התקליט, שהוקלט בספטמבר 1971 באולפני קולומביה בניו יורק בהפקתו של ג'יימס ויליאם גרסיו (שעבד גם עם דם, יזע ודמעות), הוא תעודת זהות מושלמת למתח הזה שבין השורשים האמנותיים ללחצים המסחריים. הוא נפתח עם A HIT BY VARESE, קטע שהוא מפגן כוח של נגינה והלחנה מורכבת. השם הוא קריצה למלחין האוונגרד הצרפתי-אמריקאי, אדגר וארז, שהיה גיבור תרבות עבור פרנק זאפה, אותו חברי שיקגו העריצו. רוברט לאם הסביר שהשיר הוא סוג של פנטזיה: מה היה קורה אם המוזיקה המאתגרת של וארז הייתה הופכת ללהיט פופ שמושמע ברדיו ללא הרף?

מהצד השני של הסקאלה נמצא SATURDAY IN THE PARK, אולי השיר המזוהה ביותר עם הלהקה בתקליט. זהו המנון אופטימי ושטוף שמש, תיאור מוזיקלי מושלם של שמחת חיים. לאם סיפר שכתב את השיר לאחר שבילה יום קסום בסנטרל פארק בניו יורק בחגיגות הרביעי ביולי, עוד לפני שהלהקה בכלל הוקמה. הוא ראה מתופפים, זמרים, רקדנים ואווירה כללית של חופש ואושר, וכל אלו נכנסו היישר אל תוך השיר.

שיר מופת נוסף הוא DIALOGUE, המחולק לשני חלקים. לאם סיפר סיפור מדהים על כתיבתו: "התעוררתי באמצע הלילה בבית מלון ולא פתחתי את האור, כדי לא להעיר את חבר הלהקה הנוסף שעמו חלקתי חדר. ניגשתי לשולחן, לקחתי נייר ועיפרון והתחלתי לכתוב בחשיכה. בראשי התרוצצה המנגינה וגם מהלכי האקורדים. כתבתי הכל וחזרתי לישון". התוצאה היא דיאלוג מוזיקלי ופילוסופי בין שני קולות, המייצגים גישות שונות לחיים.

המבקרים חלוקים, הקהל מצביע ברגליים

באופן לא מפתיע, התקליט החדש והמקוצר חילק את המבקרים. מגזין CIRCUS קטל אותו באוקטובר 1972: "נראה שלהקת שיקגו מתחילה לאבד את זה. התקליט נשמע צפוי מדי ונראה שאלמנט ההפתעה נעלם. השיר היחיד שיש בו את הקסם הוא SATURDAY IN THE PARK". לעומת זאת, בעיתון COLORADO SPRINGS התלהבו: "הנה שוב שיקגו! שבעת הבחורים המרכיבים את אחת הלהקות האהובות על אמריקה. בסך הכל, 'שיקגו החמישי' חייב להיות הדבר הטוב ביותר מסוגו ששוחרר בשנת 1972". ברולינג סטון נכתב אז: "אם להקת דם, יזע ודמעות הייתה HERTZ של הביג בנד ג'אז-רוק בשנת 1969, אז שיקגו הייתה ללא ספק AVIS. בעוד ש-BS&T הייתה חלוצת הז'אנר, שיקגו פיתחה זהות ייחודית כדוברת המודאגת של פלג 'אנחנו יכולים להסתדר ביחד' באוכלוסיית הצעירים. החבר'ה מ'העיר השנייה' גם הרכיבו סט ישיר ומזוהה בקלות של ליקים של כלי נשיפה הלקוחים מעולם הג'אז, כאלו שלא יעוררו שום חרדה בקרב מיליוני מעריציהם. ככאלה, אלבומיהם זוכים למעמד זהב כשישה חודשים עוד לפני יציאתם, וזאת למרות העובדה שהמלודיות שלהם נשכחות לחלוטין וחסר להם סולן שמתעלה מעל רמה של כשירות בנאלית. שיקגו נמצאת כעת במעמד שהוחזק פעם על ידי BS&T: שליטי הביג-בנד רוק. אולי זה לא הוגן כל כך שאני אבקר את שיקגו. האזנות פזורות לניסיונותיהם הקודמים שיעממו אותי עד כדי כך שהתחלתי לעקוב אחר דיווחי הספנות בניו ג'רזי. אין ספק שהנגינה שלהם היא מעל לכל ביקורת (במיוחד הטרומבוניסט ג'יימס פאנקו, שהוא תותח-על) אבל למען השם, הם האופטימיסטים התמימים כמעט-האולטימטיביים. נראה שעדת מעריציהם צריכה להרגיש מעט מרומה מ-CHICAGO V. אין בו חוברות הדרכה כיצד להירשם להצביע, אין פוסטר בגוון ספיה של אולם קונצרטים מהולל ושום התקדמות מוזיקלית נשמעת, למעט A HIT BY VARESE, קטע ממריץ במשקל 6/8 עם תזמורי נשיפה חזקים. השיר פותח את האלבום בשאלה: 'האם אתם יכולים לנגן חופשי, או בשלוש, או להסכים לנסות משהו חדש?...' וככל הנראה התשובה היא 'לא', שכן הלהקה מדדה לאורך רוב האלבום כמו מישהו עם שברי הליכה. אני תוהה אם חסידיה של שיקגו היו נוטשים את הבחורים אם הם היו מחליטים לזנוח, או לפחות לשנות, את הנוסחה שלהם ולאתגר את עצמם במעט".

ומי צדק? ובכן, על טעם ועל ריח אין להתמרח, אבל המספרים דיברו בעד עצמם. התקליט הפך להצלחה מסחרית אדירה, הגיע למקום הראשון במצעדים והכניס את שיקגו לבתים רבים באמריקה.

בית הספר לרוק קלאסי

פשוט תקשיבו לחטיבת המוזיקאים הצעירה והמושחזת הזו. שלושה קולות שונים כל כך, שמתמזגים להרמוניה מושלמת: הקול המחוספס והנשמתי של הגיטריסט טרי קאת', הקול הצלול והמדויק של הקלידן רוברט לאם, והקול הגבוה והחודר של הבסיסט פיטר סטרה. תוסיפו לכך חטיבת כלי נשיפה עם 'ביצים' של פלדה ומתופף רוקיסט עם אוריינטציה של ג'אז, ותקבלו את הנוסחה המנצחת. גבירותיי ורבותיי - זה בית ספר אולטימטיבי לרוק קלאסי.

למשקיענים וחובבי הסאונד: אם תיפול לידיכם גרסת ה-DVD AUDIO של התקליט הזה, אל תהססו. זהו מיקס 5.1 צלול, עשיר ומלא בשר. כמו כן, בזמן אמת יצא התקליט גם בגרסה קוואדרופונית (סראונד עם ארבעה ערוצי שמע), עם מיקס שונה לחלוטין מגרסת הסטריאו המוכרת. גם מומלץ בחום לאספנים.

היום שבו פיסת נייר הפכה ליקרה יותר מזהב: הסיפור המלא מאחורי GIVE PEACE A CHANCE עם הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של אחד מההמנונים הגדולים בהיסטוריה, שמתחילה במעריצה בת 16, ממשיכה בהקלטה ספונטנית בחדר מלון, ומסתיימת במכירה פומבית שתשאיר אתכם פעורי פה.

תאמינו או לא, אבל ב-10 ביולי 2008, דף נייר מקושקש אחד עשה היסטוריה. לא, לא מדובר באיזו נוסחה מדעית פורצת דרך, אלא בדף המילים המקורי, בכתב ידו של ג'ון לנון, לשיר GIVE PEACE A CHANCE. פיסת ההיסטוריה הזו הוצעה למכירה פומבית בבית המכירות היוקרתי כריסטי'ס שבלונדון, וכשהפטיש הכה בפעם האחרונה, המספר על הצג היה לא פחות מ-833,654 דולר. כן, קראתם נכון. אבל איך דף נייר אחד הגיע לסכום כזה? הסיפור, כמו לנון עצמו, הוא הכול חוץ משגרתי.

כדי להבין את גודל המאורע, אנחנו צריכים לחזור בזמן, לשנת 1969 הסוערת. ג'ון לנון ויוקו אונו, הזוג המלכותי של תרבות הנגד, החליטו שהדרך הטובה ביותר למחות נגד מלחמת וייטנאם היא... להישאר במיטה. אחרי "מחאת מיטה" ראשונה באמסטרדם, הם תכננו לערוך את השנייה בניו יורק, אך תוכניותיהם נבלמו. לנון, בשל הרשעה באחזקת קנאביס משנת 1968, היה אדם לא רצוי בארצות הברית. אחרי גיחה קצרה ולוהטת מדי לאיי בהאמה, הוא מצא את היעד המושלם: מונטריאול, קנדה.

ב-25 במאי 1969, ג'ון ויוקו התמקמו בסוויטה 1742 במלון LA REINE ELIZABETH והכריזו על פתיחת "ה-BED IN למען השלום". הדלת נשארה פתוחה, והחדר הפך למרכז עלייה לרגל לעיתונאים, אמנים, הוגי דעות וסתם סקרנים.

המעריצה שקיבלה צ'אנס של פעם בחיים

וכאן נכנסת לתמונה גייל רנארד, אז נערה בת 16 ומעריצה נלהבת של הביטלס. חמושה בחוצפה נערית, היא וחברתה הצליחו להתגנב אל הקודש פנימה, אל תוך הסוויטה של לנון ואונו. במקום שיזרקו אותה מכל המדרגות, הזוג המפורסם דווקא מצא חן בנערה הנמרצת. היא נשארה בסוויטה במשך כל סוף השבוע, עזרה במטלות קטנות כמו לשחק עם קיוקו, בתה הקטנה של יוקו, ותיווכה בין הזוג לתחנות רדיו מקומיות.

באחד הרגעים הסוריאליסטיים יותר, היה אמור לנון להתראיין לשדרן הרדיו רוג'ר סקוט. במקום זאת, הוא הפנה את המיקרופון לרנארד והציע שהיא תראיין אותו. הנערה המבוישת שאפה אוויר וירתה שאלה: "מה אתם תעשו כשכל האנשים פה ילכו הביתה?". תשובתו של לנון הייתה פילוסופית ומפתיעה: "זה הכל עניין של עייפות ובדידות". מאוחר יותר, ישבו כולם יחד בחדר המלון וצפו בסרטם של הביטלס, 'לילה של יום מפרך', בטלוויזיה. דמיינו את הסיטואציה: לצפות בסרט על הביטלס, כשאחד מהם יושב ממש לידך.

"שמרי את זה, יום אחד זה יהיה שווה כסף"

בערב הראשון של מחאת המיטה, תוך כדי שיחה עם עיתונאים, לנון הגה את מה שיהפוך לאחת הסיסמאות המפורסמות בעולם: ALL WE ARE SAYING IS GIVE PEACE A CHANCE. הוא חזר על המשפט שוב ושוב, כמו מנטרה, ומהר מאוד החל לזמזם מנגינה שתתאים לו. הרעיון להפוך את הסיסמה לשיר התגבש במהירות.

ביום ראשון, ה-1 ביוני 1969, החליט לנון שהגיע הזמן להקליט. הוא הזמין את כל מי שנכח במלון באותו רגע לבוא לחדרו ולהיות חלק מההיסטוריה. כשהכול היה מוכן, פנה לנון לרנארד, נתן לה את הדף עליו שרבט את המילים וביקש ממנה להעתיק אותן באותיות גדולות על כרטיסי קרטון, כדי שכל הנוכחים יוכלו לשיר יחד. ואז הוא הוסיף משפט נבואי: "כדאי לך לשמור את הדף המקורי. מתישהו, זה יהיה שווה הרבה כסף". הוא צדק, ובגדול.

נדיבותו של לנון לא עצרה שם. הוא התקשר אישית לעורך מגזין המעריצים של הביטלס וסידר לרנארד לכתוב כתבה על חוויותיה ממחאת המיטה. השיחה הזו הזניקה קריירה שלמה. גייל רנארד הפכה לסופרת ותסריטאית מצליחה בבריטניה, ואף כתבה ספר על אותם ימים בלתי נשכחים. לנון נתן לה את מספר הטלפון האישי שלו, והשניים שמרו על קשר.

הקלטה בסלון: גיטרות, דלת של ארון וגורו אחד

תהליך ההקלטה עצמו היה כאוס מאורגן ומלא שמחה. דובר העיתונות של הביטלס, דרק טיילור, איתר בבהילות טכנאי הקלטות מקומי בשם אנדריי פרי, שהגיע בשעה חמש אחר הצהריים עם ציוד שהושכר מאולפני RCA. פרי התקין בחדר מכשיר הקלטה של ארבעה ערוצים וארבעה מיקרופונים: אחד ללנון והגיטרה האקוסטית שלו, אחד לקומיקאי טומי סמות'רס שליווה אותו בגיטרה נוספת, ושני מיקרופונים נוספים נועדו לקלוט את האווירה הכללית בחדר.

האווירה הייתה מחשמלת. בין הנוכחים, ששמותיהם הונצחו בבית הרביעי של השיר, היו טימות'י לירי, "גורו ה-LSD", ואשתו רוזמארי, המשורר הביטניקי אלן גינסברג, וכמה חברים מתנועת הארי קרישנה המקומית. ה"תזמורת" הייתה מאולתרת לחלוטין: כולם מחאו כפיים ושרו את הפזמון, חברי ההארי קרישנה היכו על כלי הקשה, ואחרים פשוט דפקו על שולחן האוכל שבחדר. אחד הנוכחים אף הגדיל לעשות וסיפק את המקצב על ידי פתיחה וסגירה קצבית של דלת ארון.

כל השיר, כפי שאנחנו מכירים אותו, הוקלט בטייק אחד בלבד. עם זאת, התקרה הנמוכה של סוויטת המלון יצרה בעיית סאונד קשה – עיוות צליל (דיסטורשן) שהפריע להקלטה. אנדריי פרי לא ויתר. הוא לקח את הסלילים לאולפן שלו, הנמיך את הערוצים הרועשים של אווירת החדר, והקליט במקומם קבוצת אנשים חדשה ששרו ומחאו כפיים, כדי לכסות על הפגמים הטכניים. למחרת, הוא השמיע ללנון את הגרסה המתוקנת. לנון שמע, והתלהב. כך, בספונטניות מוחלטת, נולד המנון השלום הגדול.

מה עוד נמכר באותו היום?

אותה מכירה פומבית בלונדון לא התמקדה רק בדף המילים. בין הפריטים הנוספים שעשו כותרות היו התוף האייקוני שעליו מתנוסס שם התקליט SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND, שנמכר בסכום אסטרונומי של יותר ממיליון דולר. זוג משקפיים שלנון הרכיב על עטיפת התקליט שלו MIND GAMES נמכרו תמורת 79,000 דולר, ואפילו מגבר גיטרה של חברת MARSHALL, ששימש בעבר את הגיטריסט ג'ימי הנדריקס, מצא קונה חדש תמורת 50,000 דולר.

משליך הזבל שהפך לכוכב: יום הולדת שמח, ארלו גאת'רי! והסיפור המלא על איך ערימת אשפה אחת הצילה אותו בשנת 1967 מווייטנאם והפכה לשיר של 18 דקות!

בדיוק היום, ב-10 ביולי, מציינת סצנת הפולק-רוק העולמית יום הולדת לזמר-יוצר שלא דומה לאף אחד אחר, ארלו גאת'רי, שנולד בשנת 1947. גאת'רי, בנו של ענק הפולק האמריקאי וודי גאת'רי, חתום על אחת היצירות המוזיקליות הביזאריות, המצחיקות והחשובות יותר של דור הסיקסטיז. יצירה שאורכה לא פחות מ-18 דקות ושלושים וארבע שניות, העונה לשם ALICE'S RESTAURANT MASSACREE. לכבוד יום הולדתו, זה הזמן לצלול לסיפור האמיתי, והמשעשע עד דמעות, שהוביל ליצירת המונולוג המוזיקלי שהציל את חייו.

הכל התחיל בחג ההודיה של שנת 1965. ארלו גאת'רי הצעיר, אז בסך הכל בן 18, נסע עם חברו הטוב, ריק רובינס, לבקר את חבריהם, אליס ברוק ובעלה ריי. הזוג התגורר במקום לא שגרתי בכלל: כנסייה ישנה בעיירה גרייט ברינגטון, מסצ'וסטס, שהם הסבו למקום מגוריהם. למחרת בבוקר, אחרי חגיגות חג ההודיה, ריי התעורר וראה את כל הבלגן שהצטבר. "חברים, בואו נרים את עצמנו ונוציא את כל הג'אנק הזה מכאן, למען השם. המקום נראה כמו אסון", הוא הפציר בהם ורובינס, בתור בחור זורם, ענה מיד: "בטח, אין שום בעיה".

ארלו וריק, חדורי מוטיבציה, העמיסו את כל האשפה, השאריות והפסולת שהצטברה בכנסייה על רכב פולקסווגן אדום ויצאו למזבלה העירונית. אלא שכשהגיעו לשם, גילו לתדהמתם שהמזבלה סגורה לרגל החג. הם הסתובבו באזור, מחפשים נואשות מקום להיפטר מהמטען הריחני, עד שארלו נזכר בכביש צדדי ושקט בסטוקברידג' הסמוכה, מתחת לצוק קטן. במעשה קונדס של רגע, הם נסעו לשם, ופשוט השליכו את כל ערימת הזבל במורד הצוק. הם חזרו לכנסייה בתחושת ניצחון, בטוחים שפתרו את הבעיה. הם לא ידעו שהצרות שלהם רק התחילו.

זמן קצר לאחר מכן, צלצל הטלפון בכנסייה. על הקו היה לא אחר מאשר מפקד משטרת סטוקברידג', ויליאם ג'יי אובנהיין, שנודע בכינויו "אובי". "מצאתי כאן ערמת אשפה, ובתוכה מעטפה עם השם ברוק עליה", בישר להם המפקד בקול שלא משתמע לשתי פנים. האמת יצאה לאור במהירות שיא. עד מהרה מצאו את עצמם שני הצעירים בניידת המשטרה של אובי, בדרכם חזרה ל"זירת הפשע". השוטר הנמרץ צילם כמה תמונות של האשפה כראיה, ועל גבן רשם בקפידה: "קובץ השלכת זבל, 26 בנובמבר 1965". משם, הדרך לתא המעצר הייתה קצרה.

בבית המשפט, כשהשופט שאל אותם כיצד הם כופרים באשמה, הם ענו בכנות: "אשמים, כבודו". כל אחד מהם נקנס בסכום של 25 דולרים וקיבל הוראה ברורה: לחזור למקום ולהרים כל פיסת אשפה שהשליכו. אחרי שסיימו את המשימה המביכה, כולם חזרו לכנסייה של אליס וריי, והתיישבו יחד. מתוך התסכול, ההומור והאבסורד של כל הסיטואציה, נולד שיר. "פשוט ישבנו אחרי ארוחת הערב והתחלנו לכתוב", סיפרה אליס שנים לאחר מכן, "כתבנו בערך חצי מהשיר יחד, ואת החצי השני, הטיוטה, ארלו השלים בעצמו".

כמובן, ארלו, עם חוש הומור מפותח ודמיון פורה, לקח את הסיפור האמיתי והקצין אותו לממדים קומיים. וכאן הסיפור מקבל תפנית שהפכה אותו לחלק מההיסטוריה. בשיר, לאחר שחרורו, גאת'רי מקבל צו גיוס לצבא ארצות הברית, בשיאה של מלחמת וייטנאם. כדי להתחמק מהשירות, הוא מנסה להעמיד פני משוגע מול הפסיכיאטר הצבאי, ומודיע לו שהוא רוצה "לאכול גופות שרופות". אבל אז מגיע הטוויסט המדהים: מסתבר שהוא כלל לא היה צריך להתאמץ. כשהקצין המגייס עבר על התיק שלו, הוא נתקל בהרשעה הפלילית על "השלכת אשפה". מסתבר שמעשה כזה הופך אדם, בעיני צבא ארצות הברית, לבלתי כשיר מוסרית לשרת בצבא ולהרוג למען המולדת. ההערה הזו בתיק הפלילי שלו, על עבירה כל כך שולית, היא זו שהצילה אותו מגיוס למלחמה עקובה מדם. השלכת הזבל, פשוטו כמשמעו, כנראה הצילה את חייו.

הוא ביצע את השיר בפעם הראשונה בפסטיבל הפולק של ניופורט ב-16 ביולי 1967, והקהל נשבה בקסם. היצירה הפכה ללהיט ענק במחתרת, והיוותה השראה לסרט קולנוע משנת 1969 בבימויו של ארתור פן. "מה שקרה לי זה פשוט לא ייאמן", אמר גאת'רי. "זו סדרה מטורפת של נסיבות שמזכירה לי סרט ישן של צ'רלי צ'פלין. זה סלפסטיק. מי לעזאזל נעצר על השלכת אשפה? ומי מוצא את עצמו מול שופט עיוור עם כלב נחייה כשמציגים בפניו תמונות כראיה? זה מטורף. ואז להידחות מהצבא בגלל זה? והשיא הוא שהאנשים האמיתיים שיחקו את עצמם בסרט. השוטר אובי הוא השוטר האמיתי, והשופט בסרט הוא השופט האמיתי. הם הסכימו להשתתף כי הם הבינו, בדיוק כמוני, את האבסורד המוחלט של כל הסיפור".

במשך שנים, גאת'רי מיעט לבצע את השיר הארוך בהופעותיו. "צריך לזכור שבשנות השישים, אף אחד לא כתב מונולוג מוזיקלי של 18 דקות", הסביר. "שירים באורך 2:31 דקות בקושי הושמעו ברדיו. לעולם לא ציפיתי שזה יוקלט על תקליט, שלא לדבר על שידור ברדיו, או שיהפוך לסרט. כל העניין היה מערבולת של אירועים שהייתה לחלוטין מחוץ לשליטתי".

עם הזמן, השיר הפך למסורת של ממש בתחנות רדיו רבות בארצות הברית, שמשמיעות אותו במלואו בכל חג הודיה. הוא נחשב לשיר אנטי-מלחמתי מובהק, אך בניגוד לשירי מחאה אחרים, הוא השתמש בהומור ובסאטירה כדי לצאת נגד הממסד והסמכות. לקראת יום השנה ה-30 ליצירה, גאת'רי חזר לבצע אותה בהופעותיו.

ובסגירת מעגל מרגשת, בשנת 1991, ארלו גאת'רי קנה את הכנסייה עצמה, המקום בו כל הסיפור התחיל. הוא הפך אותה ל"מרכז גאת'רי", מרכז קהילתי בין-דתי המציע תמיכה ותוכניות סיוע, בין היתר לילדים שעברו התעללות, ומהווה מוקד לשירות קהילתי. כך, המקום שהיה זירת "פשע" קטן והומוריסטי, הפך למקום של נתינה ותיקון עולם.

החוזה נגמר, הפסיכדליה התפוצצה: היום שבו קני רוג'רס נולד מחדש. התאריך הוא 10 ביולי 1967. בעולם המוזיקה, זהו עוד יום בקיץ האהבה הלוהט. אבל עבור חבורת מוזיקאים צעירים, זהו יום הגורל. החוזה של להקת הפולק שלהם, THE NEW CHRISTIE MINSTRELS, הסתיים ורגע אחרי, נזרע הזרע לאחד הלהיטים הפסיכדליים הגדולים של התקופה.

סיפורנו מתחיל עם זמר צעיר בשם קני רוג'רס וכמה מחבריו ללהקת הפולק ההיא. למרות ההצלחה, משהו בער בהם לשנות כיוון, לעזוב את שירי העם הנעימים ולצלול לתוך הסאונד החדש והמסעיר של אותה שנה. סוף החוזה היה האות שהם חיכו לו. עם חלומות גדולים בכיסים וגיטרות בידיים, הם צעדו אל משרדי חברת התקליטים הענקית של האחים וורנר.

היעד שלהם היה ברור: האיש והשם, ג'ימי בואן. בואן לא היה סתם מפיק; הוא היה הקוסם מאחורי הקלעים של תקליטים עבור ענקים כמו פרנק סינטרה, דין מרטין וסמי דייויס ג'וניור. שמו, שהתנוסס בגאווה על גב עטיפות התקליטים הנחשקות ביותר, היה עבורם תו תקן לאיכות והצלחה. הם נכנסו למשרדו, חדורי מטרה, שרו בכל כוחם, והקסם עבד. בואן החתים אותם על המקום.

מהדורה ראשונה של מהפכה

למחרת בבוקר, ב-11 ביולי, הם כבר היו אמורים להיכנס לאולפן ההקלטות. אבל רגע, עם חוזה חדש צריך גם שם חדש. השם הישן, THE NEW CHRISTIE MINSTRELS, ייצג את עברם המוזיקלי, לא את עתידם הפרוע. בעודם מתלבטים, מישהו מהחבורה העביר דפים בספר שנח במקרה על השולחן. שתי מילים קפצו לעיניו והציתו את הדמיון: FIRST EDITION.

זה היה זה! השם היה כל כך מושלם, שהוא הוליד קונספט שלם. הם החליטו שעל הבמה הם ילבשו רק בגדי שחור-לבן, בדיוק כמו "מהדורה ראשונה" של עיתון טרי שזה עתה ירד ממכבש הדפוס. ההתרגשות הייתה בשיאה: שם חדש, סגנון לבוש חדש, חוזה תקליטים נוצץ, והבטחה לעבוד עם המפיק הנערץ עליהם. אך כמו בכל סיפור טוב, ציפתה להם הפתעה.

כשהגיעו לאולפן, החברים גילו לתדהמתם שבואן הגדול לא יפיק אותם. במקומו, שלחו להם בחור צעיר, כמעט בן גילם, טירון יחסית בשם מייק פוסט. האכזבה הייתה מרה, אבל לא לאורך זמן. מהר מאוד הם הבינו שהבחור הצעיר הזה הוא גאון מוזיקלי, מקצוען אמיתי שמדבר את שפתם החדשה.

צלילים מן העתיד ומיתרי בס מטונפים

אחד הקטעים הראשונים שפוסט והלהקה רקחו יחד היה שיר בשם JUST DROPPED IN. את השיר כתב מיקי ניוברי, כמעין שיר אזהרה על חוויות הזויות תחת השפעת סמים. הוא הוקלט במקור על ידי אמן הרוק'נ'רול הפרוע ג'רי לי לואיס לתקליט קאנטרי, אך לואיס חשב שהוא מוזר מדי והטיל וטו על הוצאתו גם כסינגל.

בידיים של FIRST EDITION והמפיק פוסט, השיר עבר מהפך מוחלט והפך ליצירה פסיכדלית פורצת דרך. פוסט שילב בו אפקטים מהפכניים: סולו גיטרה שהוקלט ואז נוגן לאחור, מה שיצר צליל מעוות ומהפנט, וקולות רקע שעברו דרך מגבר לזלי – אותו רמקול מסתובב שהעניק צליל ייחודי לאורגני האמונד והפך לסמל של התקופה. מעל כל העיבוד המטורף הזה, בקעה שירתו המחוספסת והכריזמטית של קני רוג'רס.

כדי להפוך את ההקלטה למושלמת, גויסה נבחרת החלומות של נגני האולפן של לוס אנג'לס, קבוצה שכונתה THE WRECKING CREW והייתה אחראית לצליל של אינספור להיטי ענק. גלן קמפבל ניגן בגיטרה, האל בליין הלם בתופים, גלן די. הרדין ניגן בפסנתר, ובגיטרת הבס אחז ג'ו אוסבורן. לאוסבורן הייתה שיטה משלו: הוא התגאה בכך שלא החליף את מיתרי הבס שלו כבר יותר משנה, ואסר על כל אחד לנגב אותם עם מטלית. הוא טען שהלכלוך והשומן שהצטברו עליהם הם חלק מהסאונד ה"מגניב" והעמוק שלו.

מהטלוויזיה לצמרת המצעדים

השיר יצא לאור בשנת 1968 ובתחילה התקבל באדישות יחסית. תחנות הרדיו לא כל כך ידעו איך לעכל את היצירה הפסיכדלית והמוזרה הזו. ואז הגיעה ההזדמנות הגדולה. הלהקה הוזמנה להופיע בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית והבועטת של האחים סמות'רס. הביצוע הכריזמטי והסוחף שלהם כבש את אמריקה. בן לילה, השיר זינק למקום החמישי במצעד הבילבורד, הפך ללהיט ענק ובנה את היסודות לקריירה המפוארת של קני רוג'רס ככוכב-על.

לימים, סיכם המפיק מייק פוסט את החוויה בהומור אופייני: "זה הפך ללהיט ענק עם הבחור שחשבתי שהוא הכי פחות מוכשר בלהקה. זה רק מראה כמה אני 'טוב' בזיהוי כישרונות". אירוניה קלה, בהתחשב בכך שפוסט עצמו הפך לאחד ממלחיני נעימות הטלוויזיה המצליחים בהיסטוריה, עם יצירות בלתי נשכחות לסדרות כמו "צוות לעניין", "בלוז לכחולי המדים" ו"חוק וסדר". אז נכון שהמהדורות הראשונות הן לפעמים המרתקות ביותר?

הגיטרה שלא נחה לרגע: האיש שעיצב את הפסקול הישראלי חוגג יום הולדת. היום, ה-10 ביולי, כשהשמש עלתה על שנת 1951, נולד בקיבוץ כפר הנשיא אחד מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית, הגיטריסט, המפיק והיזם יהודה עדר. האיש שאחראי לכמה מהצלילים והמהלכים החשובים יותר ברוק המקומי. זו הזדמנות מושלמת שלי, כחבר, לצלול לסיפור המרתק של מי שסירב מאז ומתמיד להניח את הגיטרה בצד.

הכל התחיל, כמו אצל רבים וטובים, בלהקת הנח"ל. עדר הצעיר והמוכשר נכנס לנעליים גדולות במיוחד, כמחליפו של דני סנדרסון. סנדרסון, שכבר אז היה כוח מוזיקלי משמעותי בלהקה הצבאית ובהפקות מוסיקה שונות בארצנו, לא רק פינה לו את המקום אלא גם העניק לו שיעורים פרטיים חשובים בנגינה על גיטרה חשמלית. אחד מאותם שיעורים כלל קטע קטן ומבריק בשם "יוסי מה נשמע", שלימים יהפוך לאחד השירים המזוהים ביותר עם להקת כוורת (סנדרסון גם סיפר לי מה היו המילים המקוריות שהוא שר בקטע הזה!). כך, עוד לפני שהשתחרר, יהודה כבר החזיק בידיו פיסת היסטוריה מוזיקלית.

עם השחרור, הוא היה מוכן לטרוף את העולם. באמצע 1975 הוא חבר לכוח אדיר של כישרון והצטרף ללהקת תמוז, שנחשבת עד היום לאחת מלהקות-העל הגדולות שקמו כאן. לצד שלום חנוך, אריאל זילבר, מאיר ישראל ואיתן גדרון, יהודה הביא סאונד גיטרה מחוספס ומלא נשמה. כפי שסיפר לי, הוא הושפע מענקי גיטרה עולמיים כמו ג'יי ג'יי קייל, ג'ף בק וודוואן אולמן וגם הקשיב לא מעט לקפטן ביפהארט! כל זה והרבה יותר השפיעו עליו להביא את חותמו הברור בתקליט המופת היחיד של הלהקה, "סוף עונת התפוזים". באופן אירוני, ההופעה האחרונה בהחלט של תמוז נערכה בקיבוץ איילת השחר, בדיוק ביום הולדתו של עדר בשנת 1976. איזו מתנת יום הולדת מרירה-מתוקה.

אחרי פירוק תמוז, יהודה הספיק לקפוץ להרפתקה קצרה ופרועה במופע "רוצי שמוליק" של אריאל זילבר, אך הראש כבר היה במקום אחר. הוא ארז את המזוודה וטס לבוסטון, ללמוד מוזיקה במכללת ברקלי היוקרתית. שם, במסדרונות המכללה, החל לנבוט חלום גדול. מאיר פניגשטיין, מתופף כוורת שגם ניגן במופע של זילבר והגיע ללמוד בברקלי מעט אחרי יהודה, סיפר לי: "איך שהגעתי לשם כבר שמעתי את יהודה מדבר על החזון שלו, להקים בית ספר מקצועי למוזיקה בישראל. זה היה נשמע כמו מדע בדיוני אז, אבל הוא כבר ידע בדיוק מה הוא רוצה". החלום הזה, כמובן, יקבל בהמשך את השם רימון.

כשחזר לארץ, באופן מפתיע, יהודה הרגיש שמיצה את עולם הרוק'נ'רול. הוא חיפש כיוונים חדשים, אבל אז הגיע טלפון מחבר ותיק. כן, זה היה דני סנדרסון, המנטור מהנח"ל, שבדיוק פירק את להקת גזוז והיה עם רצון עז להקמת להקה חדשה. הוא היה חייב את הגיטרה של יהודה לצידו. סנדרסון הצליח להצית בחברו מחדש את אש הרוק, ועדר הצטרף ללהקת דודה. שם, הוא מצא שותף לחגיגות יום ההולדת, המתופף דובי קיזלשטיין, שנולד גם הוא ב-10 ביולי, בשנת 1955. להקת דודה סיפקה להיטי ענק כמו "לידיה הלוהטת" ו"אלף כבאים", הוציאה תקליט אחד ונעלמה מהבמה בתחילת 1981, אך הותירה חותם ברור. יהודה המשיך לנגן בהפקות של אחרים.

בשנת 1985, החזון מבוסטון הפך למציאות. יהודה עדר הקים את בית הספר רימון למוזיקה ושימש כמנהלו הראשון. המוסד הזה שינה לחלוטין את פני החינוך המוזיקלי בארץ והכשיר דורות של מוזיקאים, יוצרים ומפיקים. בהמשך, הפך יהודה לנשיא בית הספר, תפקיד בו הוא נושא עד היום, וממשיך ללמד ולהעביר את הידע והאהבה שלו למוזיקה לאינספור תלמידים. כמורה ברימון, יצא לי לחוות המון את יהודה שם - וזה תמיד היה נעים לשהות במחיצתו.

אבל עדר הוא איש של עשייה בלתי פוסקת. במקביל לניהול רימון, הוא הספיק להיות המנהל האמנותי של "מסע הבחירות של מאיר אריאל", סיבוב הופעות פרוע ומיוחד בהחלט, וניהל את המחלקה הישראלית בחברת התקליטים הד ארצי. כשהוא יושב על כיסא המפיק, הוא חתום על כמה מהנכסים החשובים יותר בפסקול המקומי. מרשימת ההפקות והנגינות שלו ניתן למצוא תקליטים מכוננים רבים. בשנת 2007 הוא סוף סוף התפנה גם לעצמו והוציא תקליט סולו אישי ומסקרן, "מר גרוסבארד היקר".

גם היום, יהודה עדר לא יודע מנוחה. אחת האהבות הגדולות שלו נותרה הבמה. "אני מנגן המון ואני חש שאני משתפר מפעם לפעם. אין כמו להופיע מול קהל", אמר באחת משיחותינו. הוא נחשב בצדק לאחד הגיטריסטים המדליקים שצמחו כאן, אמן שהמוזיקה זורמת בעורקיו. הפסקול הישראלי, ללא ספק, היה נשמע שונה לחלוטין בלעדיו. מזל טוב, יהודה!

ב-10 ביולי בשנת 1979 יצא תקליט חדש ללהקת הקינקס ושמו LOW BUDGET.

הגיטריסט, דייב דייוויס, בספרו: "שכרנו טכנאי חדש לאולפן שלנו בשם ג'ון רולו. רולו היה רוקר אמיתי והייתה לו תחושה טובה לגיטרות פריכות וצלילי תוף איתן. הוא התגלה כנכס גדול. לקחנו אותו איתנו לניו יורק, שם בילינו כמה שבועות בהקלטת היסודות לאלבום LOW BUDGET. התארחנו במלון זול - משם שם התקליט. הפעם רצינו לרוץ ישר קדימה, סוג יותר ספונטני של תקליט. אני חושב שזה השתלם בסופו של דבר,

להקליט את זה בניו יורק כדי לעמוד בתאריך היעד. גורדון, הקלידן שלנו, לא הגיע לניו יורק להקלטות וכך פיטרנו אותו, הטיפש, ועשינו חזרות בלי קלידן. חבל על גורדון - הוא היה בחור מצחיק. החברה שלו הייתה אותו הדבר, ילדה קטנה ועשירה בצ'לסי שכנראה בילתה את רוב הקצבה שלה על אלכוהול וסמים. הם היו

ממש מצחיקים ביחד ואני חושב שגורדון כעס על כך שהוא החמיץ את הקפיצה על עגלת שנות השישים ורצה לפצות על זה בכל דרך אפשרית. הוא היה נואש להפוך לכוכב רוק. התעצבנתי לראות כיצד גורדון הורס את עצמו עם הלהקה. אולי הוא פשוט לא ידע איך 'להשתלב'. אני זוכר פעם אחת לפני בדיקת סאונד להופעה כשראיתי אותו נכנס לחדר ההלבשה, מסניף כמה שורות, ואז לוגם חצי בקבוק סקוץ' לפני העלייה לבמה.

לבדיקת סאונד! בסוף סיבוב ההופעות הוא כבר נראה כמו דמות מספיינל טאפ.

אחרי ההתנסויות המוקדמות שלי עם סמים בחרתי להימנע מכל סם שהוא, כולל גראס. התחלתי לפתח סלידה

כלפי סמים מכל הסוגים, למרות שאני חייב להודות שמדי פעם בקבוק של רמי מרטין מעולם לא הלך לאיבוד אצלי. המלון הזה בו גרנו בניו יורק באמת היה חרא. סדקים בקירות ופיגומים, צבע טרי מעל טיח וטפט נרקב, שיכורים לועגים אליך במסדרונות ויש ג'וקים ועוד חרקים בלתי ניתנים לזיהוי בשמות שמתפזרים מתחת לרגליים. כל הסוגים של שיט. רשימת קניות טיפוסית שלי אז כללה יין אדום, קטורת, אוכל הודי צמחוני לקחת, מיץ תפוזים, ספרים, עוגת תפוחים, תרסיס דוחה ג'וקים, חרקים וזבובים. אבל לא היה אכפת לנו. בוקר אחד בסביבות שבע נשמעה דפיקה בדלת. קמתי והלכתי בהיסוס וקול קרקור עמוק עמד מולי: 'היי, תפתח, זה המדביר. חשבתי, לעזאזל, למה לעזאזל הוא מתכוון? בחצי השינה שלי, חזיונות רצו בראשי של מאפיונר כבד בעל פני צלקת שעומד מחוץ לחדר עם אקדח גדול מוכן. בעצבנות, גמגמתי החוצה, 'אה, טוב, אממ, לא היום, תודה לך'. למרבה המזל הוא הלך. האמת היא שיכולתי להשתמש בשירותיו. אתה צריך להיות ממש קשוח כדי להתמודד עם החרקים האלה. ניו יורק - איזה מקום. באמת אין כמוה בשום מקום. ובהשוואה לתקליטים אחרונים, ממש היה כיף להקליט את התקליט הזה".

הביטלס מציגים תקליט שלישי - והעולם צורח בהיסטריה! ב-10 ביולי בשנת 1964 יצא באנגליה התקליט השלישי של הביטלס, A HARD DAY'S NIGHT. אז הנה המילים שנכתבו בעטיפה האחורית שלו, בתרגום שלי:

"אלון אוון החל בכתיבת תסריט המקורי בסוף הסתיו שעבר. המפיק וולטר שנסון והבמאי ריצ'רד לסטר צפו בכוכבי המסך החדשים שלהם בעבודה במהלך חג המולד ובתחילת השנה החדשה על במת פינסברי פארק 'אסטוריה' בלונדון. ג'ון ופול החלו להרכיב אוסף של יצירות חדשות לפסקול בזמן שהביטלס הופיעו באולימפיה בפריס בינואר האחרון. בוקר אחד בתחילת מרץ יצאה רכבת שנשכרה במיוחד מתחנת פדינגטון והצילומים ביום הראשון לסרט העלילתי הראשון של הביטלס יצאו לדרך.

סליל אחר סליל של סרט יקר מילאו את קופסאות המתכת של צוות הצילום לפני שנבחרה כותרת לסרט של חברת יונייטד ארטיסטס. ואז רינגו העלה את השם בתום מפגש מאומץ במיוחד על סט הצילומים. 'זה היה לילה של יום קשה שהיה!', הוא הכריז, וכרע לרגע על כיסא הבד שלו מאחורי הכניסה של מצלמות וטכנאים. הסרט, בו מככב גם וילפרד ברמבל בתפקיד סבו האירי (המיתולוגי) של פול, נקרא מיד 'לילה של יום מפרך'.

הסיפור מתאר משהו כמו 48 שעות רצופות של פעילות בחיים הסואנים של ארבעה נערים מלהקת קצב. קראו להם ג'ון, פול, ג'ורג 'ורינגו. שיר הנושא נשמע כבר בתחילת הסרט כשהבנים שרים וגם מנגנים על כותרות הפתיחה. השיר כולל את קולו הכפול של ג'ון, המפיק אפקט דואט. הנושא המהיר והמרתק שלו צץ בצורה תזמורתית במקום אחר במהלך הסרט כחלק מציון הפסקול האינסטרומנטלי של מנהל ההקלטות, ג'ורג 'מרטין.

השיר של ג'ון, I SHOULD HAVE KNOWN BETTER, מופיע מוקדם בסרט במהלך נסיעת הרכבת כאשר ארבעת הנערים נראים משחקים קלפים בקרון הרכבת.

ג'ון ופול חולקים את השירה של IF I FELL, הראשון מבין ארבעה שירים שהוצגו בסרט כמבוצעים בתיאטרון או אולפן ומראים את הלהקה מתאמנת ולבסוף מופיעה במופע מרהיב בטלוויזיה. I'M HAPPY JUST TO DANCE WITH YOU נותן לג'ורג' הזדמנות להתמודד עם השירה הראשית, ו- AND I LOVE HER מגיש את אור הזרקורים לפול ששר סולו ואחר כך לג'ון ששר TELL ME WHY.

האחרון מבין שבעת השירים מופלאים של הפסקול, CAN'T BUY ME LOVE, כבר זכה ללהיט עולמי עבור הביטלס והוא מהווה את הרקע המוזיקלי לכמה סצנות שונות - כאשר הנערים נראים רצים על פני שדה לאחר מפלט מהיר מאולפן הטלוויזיה וכאשר המרוץ המדהים בין הביטלס, האוהדים והמשטרה מתרחש כשהנערים קורעים את הרחובות והסמטאות במהירות כפולה.

יצירת קומפוזיציות חדשות לחלוטין לפסקול העניקו לג'ון ופול את אחד האתגרים הגדולים בקריירת כתיבת הפופ שלהם. בעבר, כתיבת השירים שלהם נעשתה בקצב נינוח יותר. כעת היה להם מועד אחרון לצילומים, וכל אוסף השירים הטריים היה צריך להיאסף במהלך הופעות בפריס וביקור אגדי באמריקה. כדי לסייע בעבודתם, שני הנערים קיבלו פסנתר כנף לסוויטת המלון שלהם, ג'ורג' החמישי, בפריז.

בתחילת מרץ הושלמה המשימה ובביטלס היו בסך הכל כמעט תריסר שירים חדשים מוכנים לחזרה אחרונה. בכל שלב בתפיסתו ובהפקתו הקפידו לראות כי הסרט לא יהפוך למצגת רציפה של הופעות הביטלס. אחרי הכל, הביטלס עצמם הסכימו שהסרט יציג כמה שיותר את אישיותם של הארבעה. ואכן לתוכן הקומדיה הייתה חשיבות עליונה, ויש לג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו הזדמנות מקסימלית להפגין את חוש ההומור שלהם.

התברר כי לא צריך להציג יותר משישה שירים חדשים דרך פסקול הסרט. מצד שני זה נראה לא הוגן לעכב את שאר השירים החדשים של הבנים כשכל אחד מהם באיכות מעולה כל כך. בסופו של דבר הוחלט להקליט את כל החומרים שכתבו ג'ון ופול ולכלול את הכותרות הנוספות בצדו השני של האלבום.

אף על פי שקולו של ג'ורג' האריסון הוא עדות רבה לאורך כל האלבום, פעילות הסולו הווקאלית בצד השני משותפת בין מלחיני השירים, ג'ון ופול. פול מטפל במילים של THINGS WE SAID TODAY והוא נשמע בדואט עם ג'ון ב-I'LL CRY INSTEAD. ג'ון הוא הקול הדומיננטי שמופיע ב- ANY TIME AT ALL, WHEN I GET HOME, YOU CAN'T DO THAT ו- I'LL BE BACK, למרות שג'ורג' ופול מגבים את מאמציו בהם.

כשאתם מאזינים לצד השני של התקליט הזה, אתם מסכימים שהיה חבל לזרוק סט כזה של שירים נהדרים אך ורק משום שלא ניתן היה להתאים אותם למבנה של הסרט. עכשיו, עם האלבום הזה בספרייה שלכם, יש לכם אוסף הקלטות של הביטלס שהוא מקיף ומעודכן. יחד עם זאת חשוב להזכיר שהתקליט השוכן בתוך העטיפה הזו הוא הפעם הראשונה שהורכבה כולה מלחני ביטלס ובביצועם".

גם זה קרה ב-10 ביולי: הצד האפל של הבמה: מסכסוך הדמים של פינק פלויד ועד הנפילה המסוכנת של הרולינג סטונס, מהולדתה של דיפ פרפל בגרסתה המופתית ועד למותו של האיש שגילה את דילן וספרינגסטין. ה-10 ביולי הוא יום עמוס באירועים דרמטיים, מצחיקים ועצובים שעיצבו את פני המוזיקה. קבלו יום בחיי הרוק'נ'רול, כפי שלא שמעתם מעולם.

הפסקת אש שברירית באוקספורדשייר

נדמה היה לרגע, רק לרגע קט, שהשלום חזר לממלכת פינק פלויד. בשנת 2010, על במה קטנה באחוזה פסטורלית באוקספורדשייר, אנגליה, מול קהל מצומצם של 200 ברי מזל, התרחש נס קטן. דייויד גילמור ורוג'ר ווטרס, שני האגואים הגדולים והמסוכסכים ביותר בתולדות הרוק, הופיעו יחד ב... מופע צדקה למען ילדים פלסטינים. זו הייתה הפעם הראשונה שהשניים חלקו במה מאז האיחוד ההיסטורי והחד-פעמי של הלהקה במופע LIVE 8 בשנת 2005.

אבל כמו בסיפורים גדולים, גם כאן היה תנאי. גילמור, בצעד אירוני להפליא, הסכים להופיע רק אם ווטרס יסכים לבצע איתו את השיר TO KNOW HIM IS TO LOVE HIM, קלאסיקה מתוקה-מרירה של פיל ספקטור. האם הוא התכוון לזה? האם זו הייתה עקיצה? לעולם לא נדע. אך למרות רגע החסד הנדיר, המים העכורים שבו לזרום במהרה. שנים לאחר מכן, הסכסוך התלקח מחדש במלוא עוזו. פולי סמסון, אשתו של גילמור, צייצה לווטרס במילים שלא משתמעות לשתי פנים: "אתה אנטישמי עד היסוד הרקוב שלך. גם שופר של פוטין וגם שקרן, גנב, צבוע, שונא נשים, חולה קנאה, מגלומני. די עם השטויות שלך". גילמור לא נשאר חייב, שיתף את הציוץ והוסיף משלו: "כל מילה נכונה באופן מובהק". נו, מוטב שגילמור לא יעמוד יותר על אותה במה עם האיש הנאלח הזה.

לידתו של ענק: דיפ פרפל MARK II עולים לבמה

בדיוק באותו תאריך, ה-10 ביולי, אבל שנים רבות קודם לכן, בשנת 1969, התרחש רגע מכונן אחר לגמרי. במועדון ה-SPEAKEASY המיוזע והתוסס שברחוב מרגרט בלונדון, עלתה לבמה לראשונה להקת דיפ פרפל עם הרכב חדש, כזה שעתיד להפוך לאחד המשפיעים והחשובים בתולדות הרוק הכבד. להרכב, שיקבל לימים את הכינוי MARK II, הצטרפו שני כוחות: הזמר איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר.

המועדון היה מקום בילוי פופולרי שמשך אליו את כל המי ומי של הסצנה הלונדונית. ממש לפני ההופעה, חתם גלובר על חוזה ההצטרפות ללהקה, וכתב ביומנו בתום הערב: "בהתחלה קצת פחדתי אבל הכל הלך בסדר. היו תגובות טובות". "תגובות טובות" היה אנדרסטייטמנט. גילאן, בספרו, תיאר את החוויה בעוצמה רבה יותר: "כך הגיע הלילה המיוחד בו הובלתי, על הבמה הקטנה של הספיקאיזי, את הלהקה. מולי בקהל היו מוזיקאים ובני משפחה, חברים וחברות. ברגע שהתחלנו, נרשמה השתוללות במקום. חשתי שאנחנו מפיקים כוח בלתי ניתן לתיאור. ביצענו שם את MANDRAKE ROOT ועוד כמה שירים ששכחתי. במהלך ההופעה גם בכיתי כשנזכרתי בכל הלהקות האחרות שעזבתי או פוטרתי מהן. על הבמה הזו לפתע היכו בי כל הרגשות ההם. כי חשתי לפתע שכל מה שעברתי עד אז מתנקז לדבר אחד גדול וברור שקורה עכשיו".

בין הלוויה לסרט: דרמות בריטיות

באותו 10 ביולי 1969, בזמן שדיפ פרפל נולדו מחדש, במקום אחר באנגליה נפרדו מענק אחר. בבית העלמין של צ'לטנהאם נערכה הלווייתו של בריאן ג'ונס, המייסד והנשמה המיוסרת של הרולינג סטונס, שנמצא מת בבריכת השחייה שלו שבוע קודם לכן. חבריו ללהקה, המתופף צ'רלי ווטס והבסיסט ביל ווימן, הגיעו לחלוק כבוד אחרון. אך שני עמודי התווך, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, נעדרו באופן צורם. ריצ'רדס הסביר מאוחר יותר בקרירות האופיינית לו: "זה היה הולך להיות יותר מדי קרקס. ובכל מקרה, אף פעם לא הלכתי להלוויה של אמא שלי או של אבא שלי". ג'אגר, מצידו, היה כבול בחוזה לצילומי הסרט NED KELLY באוסטרליה, חוזה שלא איפשר לו לדחות את הנסיעה גם מול טרגדיה כזו.

וכאילו כדי להוסיף עוד קורטוב של סוריאליזם בריטי ליום הזה, חמש שנים קודם לכן, ב-10 ביולי 1964, נערכה בליברפול הקרנת הבכורה החגיגית של הסרט A HARD DAY'S NIGHT. כ-200,000 מעריצים נרגשים גדשו את הרחובות כדי לחגוג את הצלחתם של ארבעת בניה המפורסמים של העיר. הביטלס הובלו למרפסת גבוהה, וכשג'ון לנון הביט על הקהל העצום, הוא לא התאפק והתבדח בחוסר טעם מובהק כשהרים את ידו במועל יד נאצי. הומור שחור וחסר אחריות לנוני טיפוסי מהימים ההם.

מה קורה כשנופלים מהבמה?

בסיסטים לא תמיד זוכים לתהילה, אבל ב-10 ביולי 1978, ביל ווימן מהרולינג סטונס בהחלט גנב את ההצגה, גם אם לא מהסיבות הנכונות. במהלך הופעה במינסוטה, לאחר שהלהקה סיימה לנגן, ווימן ניגש לקדמת הבמה כדי לנופף לקהל. הוא נשען לאחור על מה שחשב שהוא קיר מכוסה וילון. בפועל, לא היה שם קיר, רק נפילה חופשית אל רצפת בטון קשיחה. הוא איבד את הכרתו למשך כ-10 דקות, נפצע בידו השמאלית ובילה את הלילה בבית חולים. למרבה המזל, הוא התאושש והצליח להמשיך עם הלהקה למחרת.

גם ללהקת הקינקס היה יום רע באמריקה ב-10 ביולי, אבל בשנת 1965. הופעתם בקולוסאום בסיאטל הייתה האחרונה שלהם על אדמת ארצות הברית עד דצמבר 1969. הסיבה? איגוד המוזיקאים האמריקאי החליט שהתנהגותם הבימתית פרועה, אלימה ובלתי נסבלת, והטיל עליהם חרם שנמשך שנים. כנראה שהאמריקאים יכלו לסבול את הפלישה הבריטית, אבל האחים ריי ודייב דייויס והריבים המפורסמים שלהם על הבמה היו קצת יותר מדי עבורם.

מברוקלין ועד תל אביב: הופעות גורליות

השנים חלפו, וה-10 ביולי המשיך לספק דרמות. בשנת 2016, במהלך הופעה בברוקלין עם פרויקט הצד שלו, THE HOLLYWOOD VAMPIRES (לצד אליס קופר וג'וני דפ), התמוטט ג'ו פרי, הגיטריסט הראשי של אירוסמית'. סרטונים שצולמו מהקהל הראו את פרי בן ה-65 מתיישב על במת התופים, מתנודד ומועד מאחורי הקלעים. הוא פונה במצב יציב לבית חולים לאחר שסבל מאירוע שהביא עמו דום לב. רגע של אימה אמיתי. ג'ו פרי התאושש מאז.

וכאן בישראל? ב-10 ביולי 1972, הופיעה בהיכל התרבות בתל אביב להקת הג'אז-רוק האמריקאית BLOOD, SWEAT & TEARS. בקהל ישב אלי מגן, אז בסיסט וזמר בלהקת "אחרית הימים" המהוללת. החוויה הזו, שינתה את חייו וחרצה את גורלה של להקתו. כך הוא סיפר לי: "אני לוקח אחריות על פירוק להקת 'אחרית הימים'. זה קרה כשהלכתי לראות את ההופעה הזו. עד אז לא הייתי כלל בעניין של מוזיקת ג'אז, אבל ההופעה פקחה את עיניי. להפתעתי, היה סאונד אדיר, דבר נדיר בהיכל התרבות בהופעות רוק. מערכת ההגברה הובאה מחו"ל והם ניגנו באופן יוצא מן הכלל. פתאום שמעתי ניחוחות של ג'אז והתמסרתי אליהם. בזכות קשר עם המארח מישה סגל, זכיתי גם להכיר אותם אישית". ההשראה הזו הובילה את אלי לכיוונים מוזיקליים חדשים, ולמעשה, לסופה של אחת הלהקות החשובות יותר ברוק המקומי.

ימי הולדת, פרידות וכוכב אחד בהוליווד

בצד השקט יותר של ההיסטוריה, ב-10 ביולי 1943 נולד המתופף דני סייוול, שעבד עם פול מקרטני על התקליט RAM והיה חבר בלהקת כנפיים המוקדמת. בשנת 1987 הלך לעולמו ג'ון האמונד, איש עם אוזני זהב שהיה אחראי להחתמת אמנים כמו בוב דילן, ברוס ספרינגסטין, לאונרד כהן וארית'ה פרנקלין בחברת התקליטים קולומביה.

בשנת 1989, להקת המאנקיז, "ארבעת המפוברקים" שנוצרו לסדרת טלוויזיה והפכו לתופעה אמיתית, קיבלה סוף סוף את הכבוד הראוי לה עם כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. כל ארבעת החברים הגיעו לטקס, באיחוד נדיר ומרגש. ובשנת 1966, הצמד סיימון וגרפונקל הופיע את הופעתו היחידה אי פעם בלונדון, במועדון MARQUEE, כשהמודעה מבטיחה "אורחים מיוחדים" מסתוריים.

הודעות מהכלא וקשת בענן במסעדה

ביום זה בשנת 1968 הקליטו הבי ג'יס את הלהיט הדרמטי I'VE GOTTA GET A MESSAGE TO YOU. בארי גיב סיפר כיצד המנהל שלהם, רוברט סטיגווד, התקשר אליהם ב-11 בלילה וציווה עליהם לחזור לאולפן כדי להקליט הרמוניות קוליות לפזמון. הם חזרו בחצות ועשו את מה שצריך. התוצאה: שיר קורע לב על אסיר לפני הוצאה להורג שמנסה להעביר מסר אחרון לאשתו.

ובשנת 1942 נולד אחד הקולות הגדולים של המטאל, רוני ג'יימס דיו, סולן ריינבאו, בלאק סאבאת' ו-ELF. ריצ'י בלאקמור, הגיטריסט של דיפ פרפל וריינבאו, סיפר על יחסיו המורכבים עם דיו ועל מקור השם של להקתם המשותפת: "הייתי קרוב מאד לרוני, עד לרגע בו הוא פגש את וונדי, שתהפוך לאשתו והמנהלת שלו. מאותו רגע הפכו היחסים בינינו למתוחים. פעם אחת הקלטנו באולפן בצרפת את השירים לאלבום של להקת ריינבאו, LONG LIVE ROCK'N'ROLL. הייתי באולפן וניסיתי אפקט גיטרה כלשהו כשלפתע נכנס רוני ואמר לי שוונדי כועסת על כך שיש ראיון עם הלהקה בעיתון המוזיקה CIRCUS אבל רק אני מופיע שם בתמונה. במקור הצטלמתי לתמונה לכתבה עם רוני אבל העורך החליט כנראה לחתוך את התמונה ולשים רק אותי שם. אז רוני והמתופף קוזי פאוואל באו מולי ואמרו לי שאם הם מוצגים כנגני הליווי שלי אז הם גם יתנהגו כך בהתאם מעתה והלאה. מאותו רגע לא היה לי כל כבוד לשני אלו". ועל מקור השם "ריינבאו" ללהקתו, אותה הקים אחרי פרישתו מדיפ פרפל, סיפר בלאקמור: "את השם הזה לקחתי ממסעדת בר וגריל בהוליווד שנקראה בשם 'ריינבאו'. הגעתי לשם יום אחד עם רוני ג'יימס דיו והשתכרנו שם כהוגן. בשלב מסוים הוא שאל אותי איך נקרא ללהקה החדשה שלנו. הבטתי למעלה והצבעתי על השלט שהיה במקום. מזל שלא היינו באותו רגע במועדון חשפנות והצבענו על שלט שם".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.